פרשת תצוה

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

עלון לשבת בית אליהו

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תצוה

העדרות 'בעלת נוכחות'…

העדרו של משה מפרשתינו והלקח הנלמד

גדלותם וענוותם של גדולי ישראל [אור דניאל]

"ואתה תצוה" (שמות כז, כ) הענווה היא הסימן לגדלות האדם.

לא הוזכר משה בזה הסדר מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר חוץ ממשנה תורה.

שמו של משה לא מוזכר בפרשת תצווה וטעמים רבים בדבר.

הגאון מוילנא זצ"ל מפרש כי ז' באדר הוא יום פטירתו של משה בו נלקח מן העולם, ותמיד הוא חל בשבוע שבו קוראים פרשת תצווה.

טעם נוסף לדבר אומר בעל הטורים, מפני שאמר:

(שמות לב, לב) "מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה.

פירוש: ביקש משה מהקב"ה "מחני נא מספרך" וביארו כי כוונתו בזה למחוק את שמו מספר ך' ופרשה כ' לפי הסדר היא פרשת תצווה וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה.

עוד הסבר – מספרך אש"ר כתבת – אש"ר גימטריא 501 תצו"ה בגימטריא 501.

[בספר קהלת יצחק מביא בשם הגר"א שהאותיות הפנימיות של מש"ה – מ-ם, ש-ין, ה-א עולות בגימטריא 101, וזה גם מספר הפסוקים בפרשתינו! כך שפנימיותו של משה אכן מופיעה בפרשה…]

הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד מבאר שהסיבה שקללתו של הצדיק כל כך חמורה כי לשונו היא כסכין חד שאם מעבירים אפילו בקלות על בשר הוא חותך מיד בין התכוון האדם לחתוך ובין לא הרי החתך נעשה עמוק, ולמרות שמחל הקב"ה על חטאתם בכל זאת נענש במקצת שיימחה שמו בפרשה אחת.

 

ועדיין צריך להבין מדוע דווקא בפרשה זו פרשת תצווה לא הוזכר שמו ולא בכל פרשה אחרת שבתורה?

ועוד קשה הרי משה רצה ללמד סניגוריא על עם ישראל ולבסוף נענש בעונש כה חמור עד ששמו לא הוזכר בפרשה?

מתרץ האדמו"ר מקאליב שליט"א בספרו "קול מנחם" ההיפך הוא הנכון:

אין לך פרסומת יותר גדולה למשה, מזה שהתורה העלימה את שמו בפרשה זו שכן אמרו חז"ל (עיין שבת כג) שהמנורה [המוזכרת בפרשתינו] היא עדות לישראל שנמחל להם עון העגל ובזכות מי נמחל להם עון העגל אם לא בכוח תפלתו של משה רבינו עליו השלום?

והרי זה כמי שהזמין אורחים אצלו לבית וכשהגיעו לא היה מי שיקבל פניהם, שבודאי כל אחד ישאל איה מקום כבודו של בעל הבית?

וכמו כן כאן, מי זה לא ישאל הלא כל המנורה רק בזכותו של משה רבינו עליו השלום והוא עצמו לאן נעלם?

והתשובה תהיה כמובן שמסר נפשו עבור הכלל ישראל ואמר 'מחני נא' ולכן לא נכתב שמו בפרשה זו והאם יש לך פרסום יותר גדול מזה?

כך צריכה להיות הסתכלותו של האדם, להמעיט בערך עצמו וממילא על ידי זה יתעלה שמו!

אך לצערנו עדיין רבים מהבריות חושבים ועושים ההיפך. מחפשים הם כיצד לפאר את שמם ולעיתים אנו רואים אף אנשים חשובים המבקשים להאדיר את שמם, וככל שהאדם גדול יותר כך הוא מגיע למסקנה כי דוקא אי הפרסום, הנמכת הקומה היא חלק מגדולתו של האדם והיא הקובעת את דרגתו האמיתית!

משה ביקש להמחות שמו – ובזה דוקא נתאדר ונתעלה שמו – כעת כולם יודעים את המסירות נפש שלו בעבור כלל ישראל ושכל קיומם תלוי בו ובתפילתו!

 

גדולי רבותינו ידעו והכירו בערכה של מידה זו וידעו ליישמה בכל רמ"ח איבריהם. ממעשיו של הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל נוכל ללמוד פרק בהלכות ענווה, נראה כיצד הוא למרות גדולתו ידע כיצד לקיים מידה חשובה זו וכך היה המעשה:

פעם אירע שיהודי אחד נכנס לביתו בערב שבת וביקשו שיבוא למול את בנו ביום השבת בשכונת ימין משה הסמוכה להר ציון שבירושלים העתיקה.

הרב צדקה שהיה כבר זקן בערוב ימיו, לא סירב להזמנה והלך ביום השבת עם שמש מביתו שבירושלים החדשה זמן ממושך עד שהגיע לבית בו נערכה ברית המילה.

והנה לפתע הבחין הרב צדקה כי אבי הבן מתמהמה מעט ואינו מזדרז לקיים את המצווה. הקרואים רמזו לאבי הבן שהמוהל וכן הרב ממתינים שיורה להתחיל בברית המילה בקול רפה השיב אבי הבן כי הוא חזר בו מכוונתו לכבד את הרב במצוות המילה ובדעתו לכבד את המוהל שהגיע זה עתה, אלא מכיוון שטרח ויגע הרב צדקה דרך ארוכה כדי לקיים את המילה לכן לא אמר לו זאת.

תשובתו של הרב הייתה: "אינני מקפיד על זה כלל תוכל לכבדו במצוות המילה ואין טעם להתמהמה כלל".

אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים"?

בבושת פנים השיב לו הלה כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו אולי יואיל כבוד הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו?

להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו בשמחה וברצון "הא לך, הנני משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון יקח וימול בהם", וכן היה הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל.

בדרכו חזרה לביתו החל שמשו לשוחח עמו על מה שאירע ובנתיים התפלא בפני הרב ואמר: "תמה אני על כבודו שעבר בשתיקה על התנהגותו של אבי הבן ועל חוצפתו שלא די בכך שלא כיבדו במצוות המילה לאחר שהלך דרך ארוכה בעצם יום השבת, אלא עוד הרהיב עוז בנפשו לבוא אליו ולבקש ממנו את כלי המילה! אלמלי אני במקומכם לא הייתי משאיל לו את כלי המילה בשום פנים ואופן".

חייך אליו הרב צדקה ובפנים שוחקות השיב לו: "וכי ידעת הנה אנוכי כבר זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל אף פעם לא זכיתי לעשות את המצווה באופן כל כך מושלם כפי שעשיתי היום מי כמוני מאושר היום"!

התפלא שמשו שבעתיים "היום הן היום לא עשה כבודו את המצווה כלל כי אם המוהל האחר התכבד בו במקום כבודו"??

הסביר לו רבי צדקה: "כבר אמרו חז"ל: 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' (ברכות ו, ע"א), ובכל פעם שאני מקיים מצוות מילה, אף שהיא מצווה גדולה וחשובה מאוד, מכל מקום עלול שיתערבו בעשייתה כל מיני 'נגיעות' ופניות מאחר שהקהל חולק לי כבוד ומכבדים אותי אחרי הברית וקשה לי לעשותה בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו.

לא כן הפעם אשר לא מלתי את הבן בפועל ואף אחד לא החזיק לי טובה ולא חלקו לי כבוד אלא רק בשמים ממעל החשיבו לי כאילו עשיתי את המצווה אם כן תיזקף היום לזכותי מצווה זכה נקיה מכל פניות ונגיעות כפי שהכתוב עצמו מעלה עליו 'חשב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' אם כן זכיתי היום לשלמות במצוות מילה יותר מכל הפעמים שזכיתי למול ממש"

דמות נוספת נפלאה ונדירה אשר המחישה לעולם כולו עד כמה ברורה המימרה "הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו", היתה דמותו של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל .

בספר "התורה המשמחת" מתוארת ההלוויה של הרב אויערבך: "ההלוויה הייתה מחזה שלא נראה כמותו בישראל, גדולי תורה אומרים שלפחות מאז גלות ישראל בבית שני ודאי שלא נראתה לוויה כמותה בעם היהודי. למעלה מ-300.000 איש צעדו במשך שעות להר המנוחות ואכן התחושה הייתה שירושלים מלווה בעצם את ירושלים את ירושלים של ר' שלמה זלמן.

אחיו של ר' שלמה ר' אברהם דב שליט"א הקריא את צוואתו, בקשה היכולה להעיד מה היא גדלות אמיתית: "המצבה תהא כרגיל ובכל אופן לא יותר גבוה מהמצבה של הורי היקרים ע"ה. יש רשות להוסיף על המצבה את המילים 'העמיד תלמידים בישיבת 'קול תורה' והרביץ תורה ברבים'.

לא להכניס גופי תוך היכל קודש של ישיבה או בית מדרש, אם יהיו כאלה שירצו לומר דברי הספד אבקש מאוד לקצר ולא להגיד עלי שבחים רק התעוררות לאהבת התורה ויראת שמים ולתיקון המעשים והמידות. אבקש אני ממשפחתי לא לעשות השתדלות לבקש מאחרים לעשות הספדים לשבעה ולשלושים, אך אם יהיו כאלו שירצו מעצמם להספיד אבקש עוד פעם לא להפליג בשבחים כי גם בעודני חי נצטערתי מזה ובפרט מהגוזמאות שכתבו עלי בזמן האחרון.

וגם אני חוזר על בקשתי הנ"ל לא להאריך ביותר ולהכביד על השומעים.

הנני מוחל לכל אדם מחילה גמורה, וגם מבקש מאוד מכל מי שחושב אם שבאמת נכשלתי ופגעתי בו בזדון או בשגגה לעשות עמדי חסד ולמחול לי שהרי גם להם לא טוב אם חס ושלום אחרים נענשים על ידם.

אם סוף שנותי יהיו חס ושלום קשים אבקש להכניס אותי לאיזה מוסד טוב כי אינני רוצה להיות לטורח ולמשא על בני משפחתי.

והנני מסיים בתקוה להקב"ה בעל הרחמים והסליחות היודע שיברון ליבי שירחמני ויסלח לי על כל מה שחטאתי ופשעתי ומתחרט עליהם ובכל לב אבקש מהקב"ה שיצוה את ברכתו לכל בני משפחתי ותזכו כולכם לעבוד אותו בשמחה ובטוב לב כל הימים ברוח וגשם אמן סלה".

"לך היה מותר", המשיך האח הגאון ר' אברהם דב שליט"א והוסיף מדבריו הוא, "לשאת את משא הוריך אחיך ילדיך וכל בני המשפחה כאשר ישא האומן את היונק אתה היית כתובת לכל מר נפש להשיא יתומים ולדאוג לאלמנות אך מאיתנו אתה מבקש להכניסך למוסד טוב שלא להיות לטורח כעת אתה נכנס ל'מוסד טוב' לגן עדן מידות מידות" מירר בבכי האח וכל הקהל ענה אחריו בבכי.

אין ספק שלא תיאר לעצמו איזה קושי עצום יטיל תנאי זה על המספידים כי באמת איך אפשר לדבר על "אהבת תורה" מבלי שכולם יחשבו מיד עליו? וכי אפשר לדבר על "תיקון המידות והמעשים" מבלי שיהיה בזה שבח לאחת ממידותיו הפלאיות? אבל הוא ודאי לא חשב שיש קשר מיוחד בינו לבין ערכים אלה.

לאחר מסע ההלוויה אנשי תקשורת בארץ ובעולם שאלו את אחד מן הרבנים הרבים שהשתתפו בהלוייה הרב שפרן: "כבוד הרב נסה להסביר לנו את מה שראינו היום, איך הולכים למעלה מ 300.000 איש אחרי אדם שאנחנו לא שמענו עליו מעולם"?

ענה הרב בסגנונו הבוטח: "הדבר רק מוכיח לכם עד כמה אתם פשוט מנותקים… אתם חושבים שהינכם מרכז המידע והנה אתם מודים שאין לכם מושג מי צועד בראש העם הזה".

אין ספק כי לגדלות מעין זו אין מגיעים בפתע פתאום והיא אף אינה ירושה שנוחלים אותה, על תיקון המידות יש לעמול ולהתייגע ולצערנו ככל שהאדם נעשה "גדול יותר" הוא מחפש את הכבוד הראוי לו.

הרב אויערבך זצ"ל מהי ענווה אמיתית:

מסופר עליו שכאשר נפטרה אשתו הלך מרן לקנות מצרכים במכולת, נדהם בעל החנות והורה לו להשאיר את הסלים בחנות והוא ידאג להביאם לביתו מרן ענה בחביבות לבעל המכולת: "לסחוב את המצרכים מהמכולת אני יכול לעשות זאת בעצמי אבל אם אתה רוצה לעשות עוד חסד – תלמד משניות לעילוי נשמת אישתי".

אור דניאל במדבר:

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך: מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחי' בכפר חסידים.

והנה באחד מלילות שבת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא", בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר, מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה.

הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה?

המשיך הצדיק בזמירתו, התחיל וסיים את סעודתו אז חברו שאר המסובים והפצירו ברבנית תחי' כי תמצא פשר דבר.

רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם. לשיטתו, משביקשה והפצירה, לרוב שמעה מפיו מענה. אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסובים ובפיה בקשה: "ילמדנו רבינו, מה קרה לפני הקידוש"?

"למה כוונת הרבנית"?

"מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה"? משהפצירה התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר: "אסביר לכם פשר הדבר, הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי. מדוע קמים? מי אתה אליהו לאפיאן, מה אתה?

וכל זאת ממשיך להתקדם אל מקומי, מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך. מדוע כיבדוני? מי אתה אליהו לאפיאן, מה אתה?

מתחילים להתפלל ,מגיעים לקריאת שמע הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור. מדוע ממתינים לי? מי אתה אליהו לאפיאן, מה אתה?

 

לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי, הסכנה היא עצומה, מהר מאוד ובקלות חס ושלום מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי, כך נאה, כך יאה והרי אנוכי יודע אליהו לאפיאן שאינני ראוי לכך, אין האיצטלא הזאת הולמתני.

פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת, מי יודע? והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק הלא הכוונה הברורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עולם של אמת, הכל אינו אמת, אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות. כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך.

אבל שם בעלמא דקשוט, שם יראו כיצד נראה האיש בשבתו עם 'זקני ארץ', האם אותם מצוקי ארץ הסתכלו עליו? הידברו עמו? הירצו לארח אותו להם לחברה? המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד? שם תיקבע ההערכה האמיתית, שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'. וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אליי, מה מאוד נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל, יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי, ואז נעצבתי מאוד, קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני". כך דיבר הצדיק לנו.

ברור כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה והזמינוהו לכבדם בנוכחותו.

אז אמנם נודע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט.

אבל הצדיק חשב כך, חשש כך, וכך חי חינך.

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא: הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השולחן ערוך בלט מקטנותו בכישרונותיו, בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בעל פה. בבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השולחן ערוך בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק ידוע, ונפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות.

כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת, שמח להציע עצמו לתפקיד, כיוון שבית הכנסת היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה.

לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש בבית הכנסת.

שב רבי דוד לביתו ובישר לאשתו "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה כבר מחר נוכל לעבור לגור שם".

הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש בעל ה"בית חדש" הב"ח, שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור.

לא היה כל ספק בלבה שבעלה, תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר נתמנה כרב העיר.

חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה, רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת.

"הכיצד", השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם"?

אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש.

שבת המלכה הגיעה, לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית כמה נשים נענעו לה בראשיהן.

"מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי"? הירהרה בתמהון, "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב"?

אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום, כמובן.

תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה החלה היא היטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל, ולפתע מה שומעות אוזניה? קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול "יעמוד הכהן", עתה קלטה את אשר התרחש, בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת והיא בתו של הב"ח שמשית…

 עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הריצפה מהומה התחוללה בבית הכנסת, הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה. עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה, והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק, כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאישתו אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל.

קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב הרי לא ידענו את זהותו אילו ידענו שגאון אדיר בינינו" אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל: "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי".

כל מחאותיו של הט"ז לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה כך היא דרכה של תורה.

 

פרשת תצוה

כיצד מאירים לריבונו של עולם?

הטבה לזולת בשלימות

(שמות כז, כ) "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית כתית למאור להעלת נר תמיד".

איתא במדרש, אמר הקב"ה: לא שאני צריך להם [לאורות] אלא, שתאירו לי כשם שהארתי לכם.

משל לפקח וסומא שהיו מהלכים, אמר הפקח לסומא: בא ואני סומכך, והיה הסומא מהלך, כיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא: צא והדליק לי את הנר והאיר לי שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך לכן אמרתי לך שתאיר.

הפקח זה הקב"ה, והסומא אלו ישראל, והיה הקב"ה מאיר להם ומנהיגם, שנאמר וה' הולך לפניהם יומם כיון שבאו לעשות משכן – קרא למשה ואמר לו ויקחו אליך שמן זית זך.

אמרו ישראל כי אתה תאיר נרי! ואתה אומר שנאיר לפניך?

אמר להם בשביל להעלות אתכם שתאירו לי, כשם שהארתי לכם.

אמר הגה"צ ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל ממיר שבספרו 'דעת תורה' רואים אנו כאן יסוד גדול במידות, דהנה מטבעו של אדם כשהוא עושה טובה למישהו,הוא אינו רוצה בשום אופן לקחת כלום תמורת הטובה ואין זה מחמת כי חפץ חסד הוא, אלא להיפך רוצה הוא אשר הלז ישאר עבד עולם עבור טובתו ועל כן לא יקח ממנו מאומה.

הנה לימד לנו הקב"ה ההיפך, כשהאדם מטיב לחברו חוב מוטל עליו שעם פעולת הטבתו לזולתו תיכף יראה לקחת ממנו דבר מה בחזרה!

כשאתה עושה איזו טובה לחברך, אם חפץ אתה בטובתו באמת, ראה גם לסדר כי חברך לא ישאר חייב לך הכרת טובה…

למשל כשאתה מלוה מעות לאחד, בטוח הוא כי יפרע לך דמי ההלואה, אבל את הטובה שעשית לו בזה אין הוא יכול לפרוע, על כן תשתדל לקחת ממנו גם כן איזו טובה שהיא, באופן שלא יהיה בזה חשש ריבית, כדי שהלז לא ישאר משועבד בטובתך, אלא ירגיש שכמו שאתה עשית לו טובה גם הוא עושה טובה אחרת תמורתה וזה ממש להיפך מכוחותיו של אדם!

לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם!

המעשה עם הרב מבריסק ובעל האולם וגשל שסירב לקבל תשלום.

הנה זה יסוד גם בכל המצוות האם רבונו של עולם צריך דבר מה משלנו? חלילה! אם צדקת מה תתן לו, ומה מידך יקח?

ואמנם כך הקב"ה סידר כל ההנהגה כאילו כביכול באמת הוא צריך לנו. וכן אמרו חז"ל על הפסוק "תנו עוז לאלוהים": כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מכחישין חילה דקודשא בריך הוא, וכד עבדין עובדין דכשרין נותנים עוז לקודשא בריך הוא.

סידר הקדוש ברוך הוא שכביכול גם אנחנו נהיה נותנים, 'תנו עוז לאלוקים' הקב"ה נותן לנו וכביכול גם אנחנו נותנים לו. תאירו לי כשם שהארתי לכם.

כמו כן רואים אנו כשנעשה לאדם עוולה ממאן דהוא

אמר הגאון ר' יצחק בלזר זצ"ל ישנם פעמים אשר אדם עשה עוול לזולתו וכשבא לפייסו משיב לו חבירו כי אינו מבין כלל על מה מתנצל ומפייס, והרי לא עשית לי מאומה…

לכאורה נראה שאדם זה בעל מדות נעלות עד כדי כך שאפילו תרעומת כל שהיא אין לו עליו ואינו מוכן לשמוע ממנו אפילו התנצלות כל שהיא…

אך לאמיתו של דבר נובעת תגובה זו ממידות מגונות מאחר ורוצה הוא שהלה ישאר אשם ובעל העוולה על כן דוחה ממנו כל פיוס או התנצלות .

הרב פיינשטיין שמחל לאדם שביזה אותו ודיבר אליו בגסות. היות וכבר עבר יום הכיפורים.

 

ומאידך מצינו אצל יוסף הצדיק כאשר באו אחיו להתנצל בפניו על העוול שעשו לו במכירה, לא זו בלבד שדחה אותם ולא שמע את דבריהם אלא עוד הוסיף ואמר להם שמעשיהם היו לו רק לטובה, ועתה אל תעצבו כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם, ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים.

 

הנה מראה להם יוסף כאילו הוא אשר חייב להם תודות על כל אשר עשו לו וכמובן אין זה סתם דיבורים בעלמא שהרי כתוב זאת בתורה.

כמה צריך להתבונן ולהתפעל כיצד צריך האדם להתנהג כשעשו לו עולה ולשפר את מידותיו.

המעשה עם רבי ברוך בר שכתב הסכמה לחתן שעזב את בתו ללא הסבר ושלח את השעון בדואר ולאחר מכן ביקש הסכמה…

אסתר אומרת וצומו עלי – גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אני אצום כ"ן שעות שאל"כ ישתנו פני אחרי ג' ימים אך אתם תצומו בכ"ן שעות ואני בזכות מה אפעל? בזכות ו'בכ"ן' שלכם! אתם העושים!

 

פרשת תצוה

הדרך לזכות לחכמה

תורה בטהרתה

ספר שמות פרק (כז כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד

הגמ' בבבא מציעא דף פה: מספרת:

כאשר היו מתווכחים רבי חנינא ורבי חייא אמר לו רבי חנינא לרבי חייא – עמי הנך מתווכח? אם ח"ו תשתכח תורה מישראל אני אחזירנה בפילפולי!

אמר לו רבי חייא לרבי חנינא עמי אתה מתווכח? אני עשיתי שלא תשתכח תורה מישראל! מה עשיתי? הלכתי וזרעתי פשתן, ממנו טוויתי חוטים, מהם ארגתי רשתות, בהם צדתי צביים, ואת בשרם האכלתי ליתומים, ומעורם עשיתי יריעות קלף שעל גביהם כתבתי חמישה חומשי תורה, והלכתי לעיר ולימדתי חמישה תינוקות בחמישה חומשים – כל אחד חומש, ושיניתי לשישה תינוקות כל אחד סדר אחד משישה סדרי משנה, ואמרתי להם שילמדו כל אחד את חבירו את שלמד עד שאשוב, ועשיתי שלא תשתכח תורה מישראל!

מסיימת הגמ' – וזה שאמר רבי "כמה גדולים מעשי חייא"!!

כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא בהדי דידי קא מינצית? חס וחלילה אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי! אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל! מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי, וציידנא טבי, ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא, וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא!

וצ"ב למה לו את כל הטרחה הזו, האם לא חבל לו על זמנו? האם לא קל היה יותר לקנות חומשים וללמד בהם את התלמידים?

המנורה מרמזת לאור התורה והחכמה. המנורה צריכה שמן זית זך. הצלחה בתורה תתכן רק אם היא תהיה בטהרתה. כשמן הזך. בחינוך ילדי ישראל אין מתפשרים על 'בערך', על פחות או יותר, אלא על הטוב ביותר.

לכן ר' חייא היה זורע פשתן וצד צבאים ומעורם היה מכין את הספרים ובזה היה מבטיח שהספרים יהיו בקדושה וטהרה וממילא התורה הזאת תשפיע ולא תשתכח מהם במהרה.

הגאון מוילנא אמר שאם יבנו ביהכ"נ שכלו יהיה ע"י בנאים יראי השם, שהם יכינו את הבלוקים ויצקום מהמסד ועד הטפחות, במקום כזה לא תעלה מחשבה זרה בלבו של העומד להתפלל.

ולכן חרב ביהמ"ק הראשון שבנו אותו הצידונים. וביהמ"ק השני נבנה ע"י כורש, ולעומתם המשכן קיים לעולם כמו שנאמר "עצי שטים עומדים" ודרשו חז"ל [סוכה דף מה/ב] "שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין? תלמוד לומר "עצי שטים עומדים" שעומדים לעולם ולעולמי עולמים"].כיוון שאת המשכן בנו בקדושה וטהרה ע"י בצלאל עם כל הכוונות ולכן הם עומדים לעולם!

ונלע"ד שזה נרמז בפסוק "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד– כשזה 'זך' – אזי זה 'תמיד'! קיים לעולם!

ולכן מצאנו שאלישע אחר יצא לתרבות רעה היות ומשורשו היה לקוי, הן משום שאביו ראה את החכמים והאש סביבם בעת שעסקו בתורה כשהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ושאף שבנו יהיה ת"ח שיזכה גם הוא לכבוד כזה, והן משום שאמו אכלה דבר טמא בעת הריונה בו ופעפע בו הדבר כארס של עכנאי ונתן אותותיו בגיל יותר מבוגר.

לאור זאת נבין את המובא בתלמוד בבלי מסכת תענית דף כו/ב

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו:

מסכת תענית מסתיימת בבנות ישראל אשר היו יוצאות במחולות בכרמים ביום ט"ו באב ויוה"כ.

צריך ביאור מה ראו דוקא בימים אלה? האם לא היו ימים יותר מתאימים מכך לענייני שידוכים?

ולשם מה היה צריך לטבול את כל הבגדים שלהן??

 

מבאר הרב דסלר שהיות ומדובר כאן בבניית בית, חובה שיהא הבית מושתת על אדני הקדושה, ולכן לקחו את הזמן הקדוש ביותר שהוא יום הכיפורים ויום ט"ו באב שיש לו סגולות מיוחדות – שפסקו למות בו מתי מדבר, שהיו מוסיפים בו בלימוד התורה, ועוד מעלות רבות, ודוקא בזמן המסוגל הזה – זמן של טהרה, ראוי לכונן את הבית והשידוך בקדושה.

ולכן הקפידו גם כן על כלי לבן "טבולים" כמובא במשנה "כל הכלים (-הבגדים) טעונים טבילה" כי כשמקימים דבר ומתחילים אותו בטהרה – התוצאות תהיינה בהתאם!

כרבי חייא שהקפיד שמההתחלה ייזרע גם הפשתן לשם מצוה, וכמנורה המרמזת לטהרה ובה הקפידו על השמן הטהור והזך, וכבנות ישראל החולות בכרמים בזמן הקדוש ביותר כדי שההתחלה שהיא בקדושה תשפיע על כל ההמשך!

ולכן חוגגים את יום ברית המילה, ואת בר המצוה, כדי שאת הכניסה לעול תורה ומצוות נעשה בשמחה, בסעודה, בשירה, וכך יהיה זה סימן לכל קיום המצוות שלנו שתיעשנה בשמחה וברננה.

ולכן הגמ' אומרת על ר"י בן חנניא אשרי יולדתו שאף היא ידעה את סוד המושכל ראשון והראשית והייתה מניחה את עריסתו בביהמ"ד כדי שיקלוט ד"ת מקטנותו. והגם שנראה שבגיל כה צעיר הילד לא קולט, נעשו מחקרים שמצאו שתינוקות קולטים אף במעי אמם!

המעשה עם רבי רפאל אבוהב שנקרא למול תינוק בבת ים בתוך בית והצטער מאד והתפלל עליו מכל לבו והילד צמח לבן ישיבה לתפארת].

ישיבת וולוז'ין וסגירתה בעקבות החדרת תכנים של הממשלה ברוסיה. תוצאות החינוך בממ"ד.

אור דניאל פ' פנחס:

לא תמיד התואר עילוי מתחבר ליראת שמים ישנם גם כאלה שניחנו במתנת שמים של תפיסה מהירה וזיכרון טוב אולם בשפת המעשה רחוקים הם עד מאוד מללמוד על מנת לקיים כזה היה גם הבחור שעליו נסוב סיפורנו מתלמידי אחת הישיבות שבעיר חיפה גדוש ומלא בש"ס ופוסקים מחדי המוח שבישיבה אולם אפשר היה להגדירו כ"חמור נושא ספרים" ומאחר שלבא לפומיה לא גליא לא ידעו הסובבים על כלי מלא זה שריק הוא מיראת שמים ואין תוכו כברו באחד הימים עודו משוטט ליעד בלתי מוגדר ברחבי העיר חיפה משכו אותו רגליו אל מרכז ההשכלה החילונית שבעיר הלא הוא הטכניון החיפאי הידוע עודו מסתובב במסדרונות הטכניון ואוזנו קלטה כי באחד האולמות מתנהלת לה הרצאה בנושא מדעי כלשהו בלאט נכנס פנימה ונעמד צמוד לקיר מטה אוזנו לשמוע את תוכן הדברים היוצאים מפיו של אחר הפרופסורים הבכירים מאחר והיה חד מוח וחריף שכל קלט עד מהרה את נושא ההרצאה וכבר עלו כמוחו אי אילו שאלות שביקש להבהיר לעצמו כיון שהיה גם חד לשון לא התמהמה ותוך כדי מהלך ההרצאה הרים את קולו ושאל את שעלה במוחו המרצה הבכיר התיייחס אל השאלות ברצינות והשיב את שידע להשיב כך כמשך כל ההרצאה מיודענו שואל כעניין והמרצה משיבו כהלכה עם תום ההרצאה פנה אותו בחור אל הפרופסור הנכבד וביקש ממנו להבהיר כמה נקודות נוספות בהרצאה והפרופסור משיב ומסביר ועיניו המביטות על בחור הישיבה שעומד מולו מביעות תמיהה והתפעמות מעורכות זו בזו תוך כדי שיחתם מפנה הפרופסור את תמיהתו אל הבחור ושואל "מהיכן אתה " והכחוד נוקב בשמה של הישיבה האיש מרים את ידיו בחביבות ומניחה על כתפו של הכחור ואומר "שמע לי לדעתי אתה מתבזבז שמה מייעד אני לך גדולות ונצורות בתחומי ההשכלה הרחבה בוא אלינו ואני אשקיע בך ואממן את לימודיך הגבוהים כטוח אני כי יצא ממך משהו " "תן לי לחשוב על זה " השיב הבחור והם נפרדו לשלום מיודענו הבחור לא קם ועשה אלא הלך וסח את סיפור הדברים לפני ראש הישיבה כמבקש את עזרתו ראש הישיבה שמע ונסער ביקש לעזור וידע כי אצל גדולים ממנו תצמח הישועה נטל את הבחור עמו וירדו לבני ברק תחילה סרו לביתו של רבינו הסטייפלער זצ"ל שמיהר לגרשו בבושת פנים בצעקה כי "ספרי מינות נושרים מחיקו" קדושתו של הסטייפלער זצ"ל לא יכלה להכיל את חוסר יראת השמים של זה ושילחו מעל פניו פנו השניים לרחוב ראב"ד לביתו של מרן ראש הישיכה הגרא"מ ש"ך זצ"ל ראש הישיבה קיבלם כחביבות והחל משוחח עם הכחור בלימוד תחום שבו היה הבחור מצויין באופן נפלא שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה כשמרן מציין בהתפעמות ובקורת רוח מרובה "זהו בחור מיוחד " קם מרן ממקומו טלווה את הבחור ואומר "נהניתי ממך הנאה מרובה אנא בוא מחר לכפרני שוב " מרן לא נפרד ממנו עד שבירר את מקום מגוריו ושמע כי הוא גר בתל אביב הוציא סכום כסף מכיסו באומרו "הא לך שכר נסיעות כדי שתוכל לבוא מחר לבקרני " ונפרדו בזאת ולמחרת השעות נקפו היום חלף והבחור איננו לא בא ולא התקשר לא גדול כמרן ירים את ידיו נטל את עצמו ואת גדולתו עלה על האוטובוס המוביל תל אביבה הגיע לביתו של הכחור דפק בדלת ואמו של הבחור פתחה את הדלת לשאלת מרן "היכן בנך " השיבה כי איננו "נסע לאילת " "כך והלא סיכמנו כי יבוא אלי לבקרני וגם נתתי לו כסף ומדוע לא בא נו טוב אמרי לו שש"ך היה פה ושיבוא לבקרני " ימים מספר חלפו ולבחור אין זכר ושוב מרן מגיע לביתו של הבחור אלא שהבחור בבית אך עדיין לא קם ממיטתו "תעירי אותו בבקשה ואמרי לו שש"ך מחכה לו " ביקש מהאם הבחור מתעורר משנתו עיניו עדיין דבוקות פונה הוא למרן הממתין בסבלנות ומבקש את סליחתו מתיישבים הם כיחד ושוב משוחתים הם בלימוד משך זמן ארוך וכשתם הזמן קם מרן ממקומו פונה אל הבחור בחביבות ואומר "נהניתי מאוד ממך עכשיו אתה חייב לי ביקור תבוא לבקרני בבני ברק הלא נתתי לך כסף " הבחור הגיע וכי אפשר שלא אחרי כל הטירחה שטרח מרן סביבו ואכן מת"א הגיע פעם ופעמיים ועוד כמה פעמים ובכל פעם היה מרן מקדיש לו מזמנו היקר ומשוחח עמו בחביבות יתירה ומראה לו פנים שוחקות פנים של אהבה כעבור זמן פנה מרן לראש הישיבה החיפאית וביקשו כי יסע לירושלים ויפנה לראש ישיבת בריסק ויבקש ממנו כי יקבל את הבחור לשם "אמור לו " הדגיש מרן "כי אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו " שמע ראש הישיכה ועשה כמצווה עליו ואכן הבחור התקבל והגיע ללמוד בישיבת בריסק בירושלים כמובן שעם הרמה הלימודית הגבוהה לא הייתה לבחור כל בעיה אכל היראת שמים באחד הימים ראש ישיבת בריסק יוצא לאחר השיעור מבית הישיבה לרחובה של עיר ולמול עיניו הוא רואה את הבחור אותו ביקש מרן להכניס לישיבה עומד ובידיו עיתון חילוני מובהק והוא מעיין בו להנאתו כשהוא מלא טרוניה מיהר ראש הישיבה להתקשר לאותו ראש ישיבה חיפאית וסיפר לו את שראה מבקש את עזרתו "איני יודע מה לומד לך " אמר לו "אך תזכור את שאמר הרב ש"ך 'אם יצליח איתו הרי שבחור זה יהיה אחד מגדולי ישראל אולם אם לא הרי שעם ישראל יסבול ממנו '" הבחור נשאר בבריסק למרות הקשיים שהרי מרן כך ביקש היום הוא אחד מחשוכי ראשי הישיבות אילולא טרח בו אותו זקן והטריח עצמו פעמיים לכיתו של הכחור דאז מי יודע מי יודע היכן היה היום כמה מוסר השכל יש במעשה זה של גדול ישראל איזו הקרבה מסירות נפש ולמען מה כל ההשקעה עבור בחור שהוא אינו מכיר שאינו יודע מי הוא אם כך היינו נוהגים כלפי כל אחד מילדי ותלמידי הת"ת אולי לא היינו מאבדים רבים מהם בדרך חובה על כל מחנך ר"מ לקרוא ולהפנים מעשה זה אל עצמו ולהבין מהי חובתו כלפי תינוקות של בית רבן ולאיזה אבדון מגיעים אותם אלו שהשארנו בצידי הדרך כמה תלמידים הודבקה עליהם "תוית" והם "סומנו" ואותם המלמדים לא יכולים להשתחרר מהביטויים הנלוזים והמוכרים לרבים מן ההורים "הוא אינו יכול" "הוא לא מסוגל" "אין לו מקום אצלנו" "הוא לא משתלב בלימוד " כדאי לומר לאותם מלמדים שיש הרבה ראשי ישיבות שפעם כך אמרו עליהם גם הנצי"ב מלוולוז'ין זצ"ל היה חלש בילדותו חבל שהיום מה שחסר לנו זו מסירות נפש.

 

פרשת תצוה [פרשת זכור]

אידיאולוגיה מול תאוה

זכור את אשר עשה לך עמלק… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. עמים רבים הצרו לנו, ולא מצינו בהם חובת מחיה גמורה וטוטאלית כמו אצל עמלק, וצריך ביאור, מדוע?

והרי המצרים הצרו לנו פי כמה, וכן במשך ההסטוריה, רק משום שבאו להלחם בנו נגזר עליהם כליה מוחלטת?

אומרת הגמרא במסכת מגילה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם , אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

אמר להם: אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו?

אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? [רש"י: איך זכו לנס?] אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים [רש"י : מיראה] אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב: "כי לא ענה מלבו" (מגילה יב ע"א).

מה כוונתם באמרם אף הקב"ה לא עשה עימהם אלא לפנים, וכי הגזירה הייתה 'בכאילו' ?

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה – אומר המדרש שמשה שלח את אליהו הנביא שיאמר למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם וניתן לבטלה, ויעמוד להתפלל בעד ישראל (אסתר רבה ז, יד).

בפורים אחד שאל הלך אחד לגר"ח מוולוז'ין היכן דבר זה רמוז במגילה? והשיבו הרמז הוא שנכתב "לאבדם" והוא אותיות לא-בדם. נהנה הגר"ח מהפירוש וסיפרו לרבו- הגר"א.

אמר לו הגר"א אמרת לו שלום? אם כן זכית ל'אשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום…'

היה זה אותו אחד שאמר זאת למרדכי…

מהו בטיט או בדם?

מבאר המהר"ל [אור חדש עמ' קמד] שאלת משה הייתה האם העבירה שישראל עברו כשנהנו מסעודת אותו רשע הייתה בבחינת "טיט" שהלכו אחר יצרם ותאוותם החומרית, אזי יש סיכוי לבטלה כשם שניתן להתגבר על התאוות החומריות.

 

אולם אם היא בבחינת "דם" והדם הוא הנפש, ואינו מצד התאוה החומרית אלא שעושים במרד ובמעל ופגם הוא בתוככי נפשם– אזי לא ניתן לבטלה. דעות נפסדות הן פגם בנפש שקשה לבטלו.

 

עבירה עם אידיאולוגיה זו עבירה שקשה למנוע את האדם ממנה ולהשיבו בתשובה.

ראשי העם בתקופת קום המדינה היו אנשים עם אידיאולוגיה לעבור עבירות, ולכן לא מצינו מהם שחזרו בתשובה למעט ד"ר נתן בירינבוים, לעומת בני דורנו שמרבים לשוב בתשובה מפני שעבירותיהם הם חיצוניות, מתוך תאוה רגעית ולא דבר המובנה בנפשם. מעט מוסר והם שבים.

 

כעת נבין את שאומר להם רשב"י הם לא עשו אלא לפנים, עבירותיהם לא היו מתוך הפנימיות והנפש, אלא לפנים, כלפי חוץ, מטעמי כדאיות, שלא להסתכסך עם נבוכדנצר, לכן גם עונשם הוא לפנים, חיצוני ולא גזירה שתתקיים.

 

מעשה נורא שיכולים לראות גודל מעלת הירהור תשובה ומובא בספר אורי וישעי [שער התפילה פ"ז], [נכד הרב מתנות כהונה על מדרש רבה לפני כ300 שנה] וזה לשונו: מעשה אירע בעיר אחת באדם אחד שנטה למות וחלה את חוליו, ונכנסו אצלו חכמי ישראל לבקרו, ויזעק בקול גדול, ויאמרו: מה לך כי זעקת?

ויען ויאמר: וכי אין אתם רואים שאיש עומד לנגדי והוא מלא עינים וכיתת כלבים עמו, וזה חפץ לטרוף עיני וזה לחטוף רגלי וזה כל אברי? והתחילו לבקש רחמים עליו בתפילות הכתובים בשל"ה מה שמתפללים על שכיב מרע בר מינן, ובתוך כך נח מזעקתו והתחיל להתאנח, אמרו לו היושבים לפניו: על מה אתה נאנח? השיב: עתה בא לכאן אחד לבוש בדים ומטה אלוקים בידו, ומכה בכלבים שלא יחבלוני, וכה אמר לי: כדאי היית שיאכלוך הכלבים עזי נפש אלה, אך הואיל ועשית זאת בעודך בריא- שכל עת שלמדת באיזה ספר והגעת באיזה דבר עבירה אשר עברת, הירהרת בליבך תשובה אף שלא שבת בפועל, הירהורי לבך הצילוך שלא יזיקוך, ועל שלא עשית תשובה בפועל הבהילוך, עכ"ל.

והרי לך גודל מעלת הרהור תשובה.

 

כעת נבין מדוע הקפידא הגדולה על עמלק, דיברנו בעבר על כך שעמלק בא שלא כדרך כל האומות שבאות לכבוש אומה אחרת מסיבה של טריטוריה, משאבים, נקמה על סכסוך קודם, מטעמי דת ועוד, כאן אף לא אחת מן הסיבות שייכות.

מדוע איפוא הוא בא?

מסיבות אידיאולוגיות להילחם כנגד השם יתברך. מלחמה לה' בעמלק. ללא שום הנאה. ללא שום תאוה. נטו אידיאולוגיה נגד ה' וההתעוררות שנעשתה בעולם.

 

גם פרעה הצר לנו ואף יותר מעמלק, אך שם היו לו סיבות ארציות של תאוות הממון ואי הרצון לוותר על עם כל כך גדול של עבדים.

אצל עמלק לא הייתה שום סיבה מוצדקת, ולכן השנאה כלפיו כל כך מוחלטת. הוא לעולם לא יתקן, ולא ישוב.

 

לסיכום, ישנם איפוא שלוש דרגות במעשה עבירה.

אדם העובר עבירה מסיבות אידיאולוגיות.

יש העובר מתוך תאוותו שהתגברה עליו.

ויש את הקל ביותר- מתוך תאוה, אך עם אנחה.

מסיבות אידיאולוגיות נחשב למעשה הגרוע ביותר, היות ועושה את הדבר מתוך שכל ולא מתוך תאוה. ועל זה לא היה כפרה אלא עונש נורא של השמדה,

עבירה מתוך- תאוה עדיין חמורה היא, אך קלה באופן יחסי, שהרי נתגבר עליו יצרו מאש והוא מבשר.

ואם בעת המעשה נאנח וכאב את מצבו, הרי זה קרוב מאוד לתשובה והוא הקל מכולם.

 

המעשה ביהודי שביקש כפרה על אכילת חזיר ואמר לו הרב שיקנה קילו לימון יסחט וישתה. ובזה יתכפר לי? שאל היהודי. לא. ענה הרב, אבל זה ימחק לך את החיוך מעל הפנים…

 

המעשה ביהודי ששאל את החפץ חיים מה הטעם בהוצאת סיפרו על הלכות לשון הרע אם ממילא רוב העולם לא יוכל לעמוד בו?

השיבו החפץ חיים שהגרי"ס אמר לו שכל עבירה יוצרת משחית. המשחית הזה מוכן לקטרג ולחבל בזה שיצר אותו. כוח המשחית נובע מטיב העבירה. עבירה, עם כל הגישמק יוצרת משחית ביריון שאוי לו לאדם שיפול לידיו.

 

עבירה שעזבה האדם מתוך כאב לב שנפל, ומתוך אנחה וציפיה שכבר יחזור בתשובה ולא יכשל עוד- זו עברה, מסוג אחר לגמרי.

ולכן סיים הגרי"ס כדאית הוצאת ספרך שלפחות אם האדם נכשל– שיהיה זה עם אנחה…

 

ולפי זה נבין מדוע כשאמרו חז"ל את סיבת "העבירה" הם התנסחו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. עיקר התביעה הייתה שנהנו. אם לא שנהנו לא היו נתבעים כל כך, אע"פ שחטאו.

 

פרשת תצוה

בהתמדה – קובץ על יד ירבה! [אוצרותיהם עם תוספות]

האור החיים׳ הקדוש על הפסוק (שמות כז, כ): ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד״.

ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גליות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו עליו השלום, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה.

וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו ואתה תצוה את בני ישראל על דרך (תהלים צ"א) כי מלאכיו יצוה, או על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות כי הוא ימלוך עלינו לעתיד ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו ויקחו אליך שמן זית זך ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן מה השמן מאיר לעולם כך התורה והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך,

ודקדק לומר זך שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנטר ח"ו או להתגדל וכדומה אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית פירוש שצריכין לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם על דרך אומרו (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות (ברכות ס"ג:) וכבר כתבתי ענין זה בחפצי (חפץ ה') בענין המיימינים בה יעויין שם.

הגאון רבי חיים צבי מיזליש שליט״א, ראש ישיבת ׳סאטמאר׳ בבני-ברק, ספר כי כאשר הגיע יחד עם דודו כ״ק מרן האדמו״ר רבי אהרן מסטמאר שליט״א בחדש כסלו תשס״ט לבקר בבית מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, בעל ׳שבט הלוי׳, ספר הרב וואזנר לאדמו״ר כי אינו יכול לשכח את בקורו המרומם של דודו הגאון הקדוש רבי יואל מסטמאר זצ״ל בבית מרן ה׳חזון איש׳ זצ״ל, בו היה נוכח.

הרב וואזנר ספר אז שעקר שיחתם של ה׳חזון איש׳ והרבי מסטמאר נסבה אודות דרכי הפעלה בעניני חזוק היהדות והצלת הדור כאן במדינה הציונית. הרבי מסטמאר הציע בפני ה׳חזון איש׳ כמה הצעות שונות, כגון להתאגד קהלות קהלות, ועוד. ה׳חזון איש׳ הקשיב בקשב רב לדברים ולא דחה אותם, אלא פשוט שתק.

בסוף השיחה נענה ה׳חזון איש׳ ואמר בעוז בזה הלשון: ״אולם אני אומר לכם סאטמאר רבי, עוד ישיבה ועוד ישיבה, עוד תלמוד תורה ועוד תלמוד תורה, עוד בית ספר לבנות ועוד בית ספר לבנות, עוד שעורי תורה ועוד שעורי תורה, מלבד זאת איננו יכולים לעשות דבר עד ביאת משיח צדקנו׳׳.

את רוח הדברים האלה שמעתי בהיותי בחור צעיר גם ממרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ״ל.

היה זה בזמן שלמדתי בישיבת רוז׳ין לצעירים בבני ברק, שהיתה ממקמת בפאתי העיר, באזור בו מרבית התושבים ציינו את יום הקמת המדינה הציונית כחג, והניפו במכון את דגלי המדינה בחלונות. אחד הבחורים לבשה בו רוח של ׳קנאות' והניף בחלונות שממול ביתם סמרטוטי נקיון תלויים על קצה המקלות, כמחאה על הדגלים שתלו השכנים. דבר שאכן גרם לזעם רב ולהתקוטטיות מיתרות.

בערב לאחר סדר שלישי, בדרכי מהישיבה הביתה עברתי סמוך למעונו של מרן הרב שך, וכשראיתיו שאלתי מה חוות דעתו מול תופעה שכזו?

ברגע הראשון חייך הרב שך חיוך רחב, אולם לאחר מכן התרצן ואמר רברים נוקבים, שתמציתם מוזכרים בדברי ה'אור החיים׳ הקדוש:

״דע לך! שאין לאף אחד כיום ענין כלל, לא במדינה ולא בדגל שלה. ה׳דגל׳ כשלעצמו הוא כלל לא הנושא, גם לא אצלם. אלא המלחמה האחרונה לפני ביאת המשיח היא של כחות הטמאה מול כחות הקדושה, הם מיצגים את כח הטמאה, ואנו מיצגים את כח הקדושה. זו סבת כל המלחמות שמנהלים כיום ראשי המדינה נגד שמירת השבת, נגד הקדושה, נגד התורה והיכלי הישיבות. בתוך לבם הם יודעים שבסוף אנחנו ננצח! צד הקדושה יגבר בסוף״.

אז המשיך ואמר: ״מה שמוטל עלינו זה לא לחקור ולדרוש או בכלל לעסוק בעצם השאלה של לתלות דגל או לא, זה טפל למלחמה העקרית שאנו אמורים לנצח בה. הדרך היא רק להגביר את כח הקדשה!

כיצד עושים זאת? על ידי למוד התורה. עוד דף גמרא ועור דף.״ עוד משנה… עוד תוספות!… רק זה יביא לנו את הנצחון! זה יקרב את הגאלה״.

״לא כשם שאתה סבור״ – להקטין הנסיונות

אחד מתכסיסיו הקבועים של היצר הרע הוא לנטע בלב האדם הרגשת חסר אונים ללמוד תורה או לקיום מצוה מסימת. הוא מדמה זאת לאדם כהר גבוה הקשה לטפוס, או כענין שדורש ממנו כחות רבים. בכך למעשה הוא מרפה את ידיו ומכשילו.

כאשר עומדת לפני האדם תאוה מסוימת או רצון לעבר עבירה, יש לו ליצר הרע מומחיות רבה לצייר בעיני רוחו את העבירה בצבעים ססגוניים שונים, בצורה מלהיבה השובה את דעתו ולבו, ונוסך בו תחושה כאלו אין לו כוחות להתנגד מלחטוא, וכך מונע ממנו להלחם בו.

אולם כשהאדם מודע לכך כי במצבים כאלו לא מתבקש ממנו לעשות דבר מעבר לכחותיו, וכל ההשתדלות שלו מסתכמת רק בעשיית הצעד הראשון, פסיעה אחת ולא מעבר לכך, כבר מראש הוא יסתכל על הענין כדבר הניתן לביצוע.

בזה מוצאים אנו דברים נוראים ויסודיים בדברי המדרש (תנחומא כי תשא פרשה י), בעניין בניית המשכן:

כאשר צוה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו לומר לבני ישראל ׳ועשו לי מקדש׳, נבהל משה ונרתע לאחוריו, וטען לפני הקדוש ברוך הוא כיצד יכולים הם בני ישראל, בני אדם הקרוצים מחומר להקים משכן לשכינה? ׳׳רבונו של עולם״, אמר משה׳ ׳׳הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך?!…׳׳

אך הקדוש ברוך הוא דחה מכל וכל את טענתו, ואמר לו: ״משה! לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום, שמונה במערב ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכיו ביניהם, וכתיב ׳ונועדתי לך שם ודברתי׳!״

מה הפשט בדברי המדרש הללו?

כתוב כאן יסוד במלחמת היצר שאמרנו. הנה ברגע הראשון משה רבנו נבהל לשמע הצווי, הוא נרתע לאחוריו. כי באמת הדבר מפליא, כיצד יתכן שבני אדם יהיו מסגלים ליצר בידיהם מעון לשכינה? ־ ׳הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך׳? אבל הקדוש ברוך הוא אינו מקבל פליאה זו ומשיב למשה נכוחה: ׳לא כשם שאתה סבור׳! אני כן מצפה מכלל ישראל שיעשו את מה שביכלתם לעשות, לא מעבר לכך. הרי ׳עשרים קרש בצפון, עשרים בדרום, שמונה במערב ובמזרח׳ ־ הם מסוגלים לעשות, את זה אני מצפה שיעשו.

״אבל החכם אומר נשנה היום מעט ולמחר מעט"

בספר ׳משלי ׳(כד, ה־ז) מיעץ שלמה המלך, החכם מכל אדם, כיצד יתמודד האדם עם רפיון הידים שמרפה אותו היצר חדשים לבקרים. כאשר הוא נוסך תחושה ערמומית בלב האדם כאלו האפשרות לגדל בתורה ולקים את המצוות כתקונן היא ממנו והלאה, בכל מיני טענות שונות.

הוא אומר כך:

משלי פרק כד, ג-ז

(ג) בְּ֭חָכְמָה יִבָּ֣נֶה בָּ֑יִת וּ֝בִתְבוּנָ֗ה יִתְכּוֹנָֽן: (ד) וּ֭בְדַעַת חֲדָרִ֣ים יִמָּלְא֑וּ כָּל־ה֖וֹן יָקָ֣ר וְנָעִֽים: (ה) גֶּֽבֶר־חָכָ֥ם בַּע֑וֹז וְאִֽישׁ־דַּ֝֗עַת מְאַמֶּץ־כֹּֽחַ: (ו) כִּ֣י בְ֭תַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה־לְּךָ֣ מִלְחָמָ֑ה וּ֝תְשׁוּעָ֗ה בְּרֹ֣ב יוֹעֵֽץ: (ז) רָאמ֣וֹת לֶֽאֱוִ֣יל חָכְמ֑וֹת בַּ֝שַּׁ֗עַר לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיהוּ:

כפי המבאר במפרשים, פרושם של הדברים כך הוא:

אם יש בו באדם דעת הוא ישקיע למלאות את חדרי ביתו בהון יקר ונעים, כלומר ימלא את כרסו בתורה ובחכמה. כיצד יעשה זאת? על ידי שיגביר עז. גם אם נדמה לו שאינו יכול ומסוגל לכך, יאמץ כח – כלומר, שישליך את עצמו וינסה את יכולותיו וכחותיו, שכן מלחמה עם האויב נעשית בדרך תחבולות. גם אם מתקשה הוא להגיע לתשועה המיחלת, עליו ליטול עצה כיצד להגיע אליה, כי בנטילת העצה לבד הוא כבר מראה את אות הרצון, וחלק ניכר מהדרך להצלחה בידו.

וממשיך שלמה המלך בדבריו המחכימים: (ז) רָאמ֣וֹת לֶֽאֱוִ֣יל חָכְמ֑וֹת בַּ֝שַּׁ֗עַר לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיהוּ:

מפרש רש״י: "מין אבן יקרה שאינה מצויה… כלומר, כל חכמה דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות, לומר – איך אעסק בתורה? מתי תעלה בידי? אבל החכם שונה היום מעט ולמחר מעט״!

שלמה המלך מגדיר לנו היטב את החלוק בין דרכו של הכסיל לדרכו של החכם. לכאורה הלא שניהם עמדו באותו מקום בתחלת דרכם, שניהם נדרשו לאותו מאמץ, שניהם התמודדו עם אותם נסיונות וקשיים, עם אותם אתגרים ברכישת וידיעת התורה.

הכסיל מתייאש מראש

מדוע החכם הצליח להיות אלוף בתורה ובדעת לעלות ולהתעלות, ואלו הכסיל נשאר באולתו וברמתו ואינו יודע מאומה?

התשובה נעוצה בכך שהכסיל ראה למול עיניו את ארון הספרים היהודי כלול בהדרו, טעון באלפי ספרים, בגמרא, בתורה, בהלכה ובאגדה, ומראש כבר התיאש, עוד לפני שהתחיל כבר הרים ידים ברפיון, וקבע מיד בלבו שהמטרה רחוקה ממנו והלאה כברת דרך ארכה.

תחת זאת שיתחיל במשימה אט אט, ילמד רק עד כמה שהוא חש שהוא מסוגל ויכול, ולהאמין שעם הזמן יוכח ביכולותיו האמתיות, הוא העדיף לשבת בחבוק ידים ובחוסר מעש, לתת תקף ותכלית לחשבונות והשאלות שהציף בו יצרו הרע – ״כיצד אוכל ללמד כל כך הרבה ספרים?״, ״זה לא נועד לאיש חסר כשרונות כמוני״, ״כיצד מסוגל אני לזכר את כולם?״, ״אני אינני מתמיד מטבעי״, מבלי לתת להם מענה הולם ופתרון הגון.

פעל היוצא של הכסיל הוא – ״בשער לא יפתח פיהו״. כלומר, כאשר ישב בין החכמים ויודעי ספר בבתי כנסיות ומדרשות ובשערים המציינים בתורה והלכה, יהיה בוש ונכלם מלפתח את פיו, בגלל חסר הידיעות הבסיסיות שלו, ויהיה מכרח לשתק…

זה מזכיר מקרה נורא שספר הגאון רבי צבי יהודה מלצר זצ״ל, בנו של מוץ הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל, בעל ׳אבן האזל׳, אותו שמע מפי מרן ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל:

פעם הגיע לראדין יהודי עם הארץ ובקש להשתתף בשעורי התורה שנתנו בעיירה, מכיון שעדין לא עמדו על קנקנו, הלכו והושיבוהו בשעור של גדולי הלמרנים. אך הלה שלא הבין מאומה, בהה באויר והיה נראה כמנתק מהם לגמרי.

למחרת הושיבוהו בין יתר הבעלי־בתים של העירה שידיעותיהם והבנתם בלמוד מינימאליות ביותר, אך גם שם לא מצא הלה את ידיו ורגליו. בלית בררה הוליכוהו למחרת לשבת בין חבורת ה׳תהלים זוגער׳ס׳ – כך כנו אומרי ה׳תהלים׳ של העירה, אך מחוסר שליטה בקריאה, גם שם לא הצליח לבטא את המלים כראוי, ומתוך שעמום נורא וחסר טעם נשכב על הספסל ונרדם…

ה׳חפץ חיים׳ כדרכו ללמד מכל דבר לעניני עבודת השם, למד גם ממנו מוסר השכל נוקב ויורד עד השיתין:

כאן בעולם הזה, אמר ה׳חפץ חיים' כאשר האדם אינו מוצא לעצמו מקום ראוי בין התלמידי־חכמים או שאינו יודע באיזו קבוצה להשתלב, הוא פשוט מטמין את ראשו בשנה, וכך נעלמת ממנו הבושה והכלימה.

אך מה יעשה האדם שם ל־מ-ע-ל-ה, בעולם האמת, כאשר לא ימצא לעצמו מקום ראוי לשהות בו, הלא בושה וכלמה תכסה פניו. שם לא יהיה לו להיכן לברוח, לא תהיה אפשרות לטמן את ראשו בשינה. כמה עגמת נפש יהיה עליו לסבול בשל הבורות והסכלות שלו.

אולם, דרכו של החכם הפוכה היא בתכלית מהכסיל.

גם הוא רואה למול עיניו את ארון הספרים הגדול, גם הוא מכיר ויודע בכך שהתורה רחבה היא מני ים ונדרשת עבודה רבה ומאמץ גדול לזכות בה. הן הלא אמרו חז״ל (חגיגה טו, א) על הפסוק ״לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז״ ־ ״אלו הם דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז״.

אלא שהוא משכיל להבין כי גם אם הטענות מצדקות ככל שיהיו, מלשבת בחבוק ידים לא מתקדמים בפעל לשום מקום. אחד שלא התחיל להתקדם אל עבר המטרה, לעולם לא יגיע.

בהבנה זו הוא הודף את טענותיו של היצר הרע מדי יום ויום. הוא אינו עושה חשבונות אם הדרך לפניו עוד ארכה או קצרה, או אם כעת כחותיו עומדים לו ללמד אם לא. הוא מכיר שבנקודה זו טמונה החולשה, בדיוק בזה מנסה היצר להרפותו.

מבחינתו, כל דף גמרא שרכש בו ידיעה היא התקדמות לאין ערוך. כל משנה נוספת שלמד השיג עולם ומלואו. כך במשך הזמן הוא גדל וצומח לאילן מפואר, שידיו רבות לו במכמני התורה בהקף ובעיון. הדרך אמנם אטית, אך בטוחה.

זוהי עצתו של שלמה המלך הנוגעת לכלנו. הבחירה נתונה בידיו של האדם לנהג בחכמה׳ לא להרתע מפני למוד התורה או קיום מצוה עקב דמיונות שוא ותואנות שונות שהיצר מנסה לתעתע בו, כאלו אין בכחותיו להתגבר על הקשיים, ועד כמה הדרך לפניו קשה, מפרכת ורצופת מכשולים. ארוכה, הדרך היא לתפס עז ולאמץ כח במתניו בעצומה של המלחמה הפנימית הזאת, ולהשליך את עצמו אל תוך הלמוד, אל תוך קיום המצוה, וכאשר יתחיל כבר יחוש בכחות חדשים הזורמים בעורקיו, ויוכח כיצד הקדוש ברוך הוא עושה את חלקו ומסיע בידו להצליח. אך אם יתפתה להתחשב בטענותיו ה׳מצדקות׳ של היצר הרע, ישאר חלילה אויל וכסיל לנצח.

ידיד נעוריו של הרב מטשעבין שהתמוגג בבכי

כמה עגמת נפש וכאב לב כרוך בכך, כאשר יתבונן האדם אחרי עשרות שנים ויחשב מה היה קורה עמו אלו היה מתגבר על קשי פלוני, או אלו היה צולח בעיה אלמונית.

אולם אז, לאחר עשרות שנים, זה לפעמים כבר מאחר מדי, את הנעשה אין להשיב, אי אפשר להחזיר אחורנית את גלגל הזמן המסתובב ביעף, והרהורי החרטה יכרסמו בלבו.

ספר לי ידידי, הגאון רבי זונדל שטרן שליט״א, כי הוא היה פעם עד למקרה מצמרר שהותיר בו רשם בל ימחה:

לפני כחמשים שנה הגיע עולה חדש מרוסיה. בשנים ההן רוסיה היתה עדין תחת השלטון הקומוניסטי העריץ והאכזר, סגורה ומסגרת, אין יוצא ואין בא. אך הוא הצליח בדרך לא דרך להסתנן בגפו מגבולות המדינה, ולהשים את פעמיו לכוון ארץ ישראל.

השמועה על בואו של איש יהודי מרוסיה הגיעה לאזניהם של ילדי ירושלים. הם ששמעו תמיד ספירי אימים על הנעשה אז ברוסיה מאחורי מסך הברזל, על מניעת שמירת התורה והמצוות בריש גלי ועל הדכוי האלים של כל סממן יהודי, היו בטוחים כי בא לכאן יהודי מחוסר איברים, פצוע ולמוד סבל, והסתקרנו לראות כיצד הוא נראה. המונים התאספו סביבו ושאלוהו שאלות שונות ומשנות, לחלקן הוא השיב ואת חלקן דחה.

בהגיעו לארץ הוא היה בודד ממש, ללא מכרים וקרובים, והתגורר לבדו בדירת חדר בבתי הונגרין בירושלים. היי מבני הישיבות שעלו אליו מדי פעם בפעם לבקרו ולעודד את רוחו, ביניהם רבי זנדל עצמו.

באחת השיחות ששוחחו עמו הבחורים אודות מה שעבר עליו מהילדות, הוא ספר בתוך הדברים כי היה לו חבר נעורים כשרוני ומתמיד במיוחד, שהכל ניבאו לו כי עתידו לגדולות, אך הוסיף בצער: ״מי יודע באיזו פנה ברוסיה הגדולה הוא השיב את נשמתו למרומים במצב קשה שכזה״.

הבחורים התענינו לשמו של אותו בחור, ולתדהמתם הוא השיב שקראו לו ״דוב בעריש ויידנפלד׳׳. מיד הבינו הבחורים במי המדובר. הן זה שמו המקודש והנערץ של אחד מבחירי גאוני התורה שבדור, שר התורה, מרן הגאון בעל ה׳דובב מישרים׳ מטשעבין זצ״ל. הם השיבו לו כי הוא חי וקיים כאן בארץ הקדש, ואדרבה זרח שמשו לתהלה, ביתו הפך לתל תלפיות לדורשי תורה והלכה, ושמו נשא בהערצה מפלגת בפי כל.

לשמע הדברים השתנה מראהו של האיש ללא הכר. היה נראה עליו כי הוא מזעזע עמקות׳ לבו נשבר לרסיסים. לפתע פרץ בבכי סוער ואמר בקול מתייפח: ״אי, אי, בערישל! הלא היינו חברים כה טובים בילדותנו… ראו מה יצא ממני ומה יצא ממנו…״

כך במשך זמן ארך התמוגג בבכי, וככל שנסו להרגיעו בכה ובכה לא נחה דעתו. תחושת ההחמצה שחש הלה באותם רגעים חשו אותה היטב באויר, הצער והעצב שאחזו בו המיסו כל לב•

משנרגע מעט, נסה להסביר לבחורים את שרש הכאב. הרי עברנו כשוה את אותן המהמורות; עניות, חולי ושלטון רשע שמנע מאתנו לשמר תורה ומצוות בריש גלי. למרות כן, ראו עד להיכן הוא הצליח להגיע! מכאן אני מסיק כמה היתה הדרך קרובה עבורי כדי לזכות להיות גדול הדור כמותו. אלו לא הייתי מתיאש מראש, צועד צעד אחר צעד בנתינת חשיבות לכל מאמץ קטן כגדול, הייתי הולך וגדל כאחד הגדולים אשר בארץ. אלא שאז בתחלת הדרך התעצלתי. כעת זה כבר מאחר מדי, ותחושת ההחמצה כבת וצורבת.

יתכן שבמקרה של האיש הזה, ההרפתקאות והמלחמות הקשות עמהן נאלץ להתמודד עמדו לו בעוכרו, וגרמו לו להיות בבחינת אנוס. אך לעניננו נתן להסיק וללמד כמה עלינו להתאמץ שלא נתחרט כשיהיה כבר מאוחר!

מסירות נפשו של ר"ד פוברסקי זצ"ל לתורה

כמה כר היתה הנהגת ראש הישיבה רבי דוד פוברסקי זצ״ל. יכול היה רבי דוד להיות מוקף בטרדות, אפוף חולשה וולי, אן כשהגיעה השעה לצעוד לעבר הישיבה, נרמה היה כי את כל הענינים האחרים הוא הותיר בחוץ, ונכנס פנימה כל כלו.

רבי שלום הביא לכך דגמא ממעשה נפלא שהיה:

באחד הימים בערב ימיו סבל רבי דוד מחם גבוה וחלשה גדולה. בני הבית דנו ביניהם אם יוכל לצאת מהבית במצב כזה. אך כל זה נשאר בגדר דיונים בלבד, משום שכאשר הגיע הזמן הקבוע ללכת לישיבה, ללא אמר ודברים וללא ספקות למיניהם, הוא אזר כגבר חלציו, שכח ממצבו הרעוע, ופשוט קם והלך!

בנו הגדול, מוך ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט״א, ראש ישיבת פוניבז שאלו מאחר יותר – כיצד באמת מצא התר לסכן את עצמו ללכת לישיבה בעודו חולה ותשוש עם חם גבוה?

האשה והצום

רבי דוד השיבו בספור, מבלי להוסיף הסבר למה מכונים דבריו:

היתה פעם אשה מבגרת שהרופאים צוו עליה שלא לצום ביום-כפור, אך היא התעקשה שבכל אפן רצונה לצום. כמובן שעל פי ההלכה היה מטל עליה לא להתחכם ולהשמע להוראת הרופאים שלא לצום. אלא שבכל זאת כאשר ראה הרופא את עקשנותה, שנה את דעתו והורה שמתרת היא לצום.

כשנשאל הרופא מדוע שינה את דעתו כה מהר? השיב: ״הבחנתי בה שאם היא לא תצום, סכנתה גדולה יותר מאשר אם תצום. בעיני השקול הזה עמד בבסיס ההכרעה שתצום, והכריע למול השקולים האחרים״.

עד כאן ספר רבי דוד ולא יסף. אף את המסר הבין בנו ראש הישיבה שליט״א לבדו. עבור רבי דוד, לא לקום לתפלה בישיבה זו סכנה גדולה יותר מאשר לקום וללכת עם חולי וחלשה. הדבר היה בנפשו.

מדהים!

איך גדל הגר"ח שמואלביץ

ברגע של גלוי לב, שח פעם מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, ראש ישיבת מיר, באזני תלמידו הגאון רבי חי-ים קמיל זצ״ל, ראש ישיבת אפקים, כיצד התחילה העליה והצמיחה שלו בבחרותו.

בצעירותו, כף ספר, התעורר בו ביום מן הימים חשק ומרץ מיחד לשקד בתורה, אף לפתע רצדו במחו ספקות שונים; שמא עדין אינו מספיק בשל לכך, ובעצם מה בכלל בוער דוקא ברגע זה להשתקע בעולמה של תורה. כמו כן העיקה עליו העובדה שמטל עליו קדם להפרד מקרוביו ומבני משפחתו.

אך בהחלטה של רגע, הוא החליט לעזב את כל החשבונות הרבים שהקיפוהו ופשוט רץ מיד לבית המדרש ללמד, וכך ישב ולמד מאותו יום במשך שבע שנים רצופות!

לימים, הוא תלה את כל עליתו הרוחנית באותה החלטה אמיצה, נטולת הרגשים ומחשבות שונות, ובהשתקעותו המחלטת אז בתורה ללא שום שהות.

כה אמר אז רבי חיים שמואלביץ לתלמידו רבי חיים קמיל: ״אין לי ספק בכך שאלו הייתי נענה לעצת יצרי להתעכב לדקות אחדות רק בשביל להפרד מקרובי, לא הייתי מגיע לאותה דרגה שזכיתי להגיע אליה!…״

הסוס בורח מעליות

ברוח הדברים ספר דודי, הגאון רבי אליעזר פלצ׳ינסקי זצ״ל, ראש ישיבת ׳בית אריה' מחזה נפלא שראה בבחרותו:

בסמוך למקום מגורי, התגורר יהודי עני שהתקשה למצוא מקור מחיה תואם עבורו לכלכלת בני ביתו. סיעו לו ידידיו הטובים לקנות סוס ועגלה, עמם יוכל להסיע אנשים מעיר לעיר, וכן יוכל לפרנס את בני ביתו בדרך כבוד.

כעבור ימים ספורים התבקש העגלון לסחב משא לרחוב מסוים הממוקם על גבעה, ויש בו עליה תלולה וחדה. והנה כשהגיע לרחוב נעצר הסוס על מקומו ולא היה מוכן לזוז. העגלון הצליף בשוט פעם ופעמים, אך הסוס התעקש לעמוד. היתה זו שעת בין השמשות, והלילה קרב, והסוס כאלו קפא על מקומו, ספג את המלקות, אבל לא היה מוכן לעשות צעד אחד קדימה.

עבר שם באקראי העגלון הותיק והמנסה של העירה, וראה את התנגדותו של הסוס ואת בעליו המכה בו ללא רחם, והשתומם: ״וכי שוטה אתה? עדין לא למדת שכאשר הסוס רואה הר גבוה הוא מאבד את כל כחו ומרצו ונרתע מלהתקדם?"

העגלון התקרב אל הסוס, לקח פיסת בד וקשר על עיני הסוס ומנע ממנו לראות את האופק שלפניו, רק את הדרך שתחת רגליו. וכך בעוד עיני הסוס מכסות החל העגלון להצליף עם השוט, וראה זה פלא, הסוס עלה את כל ההר הגבוה עד לבית במלא המרץ…

ההסבר לכך הוא פשוט, כאשר ראה הסוס את כל העליה התלולה לפניו, הוא התעצל להתחיל ולטפס, אך ברגע שלא ראה כלום התחיל מיד ללכת… כך הוא טבעו של הסוס, הוא נרתע מגבהו של הר עד כדי שיתוק.

הנמשל ומוסר ההשכל מכך הוא, שכדי להצליח לעלות בהר השם, להעפיל אל־על במעלות התורה, כדי שלא יאחז בו הרפיון מראש, על האדם לתת את דעתו רק על הפסיעות הראשונות שלפניו, מבלי לחשב כיצד ישלם הדבר. יש לכסות את העינים ולהתקדם קמעא קמעא שלב אחרי שלב, ורק כך יצליח להגיע עד למעלה ההר הגבוה… זוהי מתכנת בדוקה להצלחה!

 

״אם פגע בך מנול זה״, אומרים חז״ל (קדושין ל, ב) "משכהו אחריך לבית המדרש״. העבודה של האדם היא פשוט להשליך את עצמו אל הלמוד, אל תוך בית המדרש, לאחר שמתחילים כבר נרפים ידיו של היצר הרע.

אין להתרגש או להתפעל מהדרכים שהיצר נוקט. כאשר הוא מקטין בעיני האדם את פעלת המצוה והופך אותה להשקעה מזערית וחסרת ערך, או לחלופין כשמכביד עליו לקימה מחמת הדרך הארוכה שעוד נותרה לו, עליו להפנים שמאמץ קטן למאמץ קטן מצטרף, וכך בעליה אטית ומתמדת בסוף הוא יצלח את הקשיים שמערים הי-צר הרע

בדרכו.

את מרבית כחו משקיע היצר הרע בדברים הפעוטים

היצר משקיע את כל כחותיו כדי ליאש את האדם מלהתמודד עם הנסיונות הקטנים, זה ה׳מוטו׳ שלו. כך שמעתי כמה פעמים מפי הגאון הצדיק _רבי מתתיהו סלומון שליט״א, משגיח ישיבת ליקווד, ששמע כן מרבו הגאון רבי אריה ליב גורביץ זצ״ל, ראש ישיבת גייטסעהד.

הוא האיר נקדה זו מדברי חז״ל (מכילתא יתרו, פרשה ה):

חז׳׳ל אומרים שקודם מתן תורה הסתובב הקדוש ברוך הוא בין אמות העולם לשאל אותם אם חפצים הם לקבל את התורה. נגלה לבני עשו הרשע ואמר להם: מקבלים אינם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח! אמרו לו, זוהי ירשה שהורישנו אבינו. נגלה לבני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה? אמרו לו:

מה כתיב בה? אמר להם, לא תנאף! אמרו לו: כלנו מנאוף והיאר נקבלה…

וכך לכל אמה ואמה הציע להם הקדוש בריר הוא מצוה שקשה להם לקימה וסרבו בתואנות שונות לקבלה. עד שבא לבני ישראל, ומיד כשהציע להם לקבל את התורה פתחו כלם את פיהם ואמרו יחדו: ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע!״

שאל רבי ליב גורביץ את תלמידיו, הבה נחשב יחד; לו יצויר שכלל ישראל גם היו שואלים את הקדוש ברוך הוא ׳מה כתיב בה׳ – איזו מצוה היה משיב להם הקדוש ברוך הוא? או יותר נכון, כונתי לשאל איזו מצוה או איסור הכי קשה ליהודי לקיים, שאותו היה הקדוש ברוך הוא מציע להם כדי לבחן אם הרצון שלהם לקבל את התורה הוא כן ואמיתי?

הבחורים לא ידעו מה להשיב ושתקו. הם צפו לשמע מה ישיב רבי ליב עצמו על שאלה מענינת זו.

רבי ליב פתח את פיו ואמר כי מסתבר שלא היה מציע להם את שמירת השבת, מאחר ונסיון השנים הוכיח שלא זה מה שעמד בדרכם, הרי על השבת הם מסרו את נפשם כל השנים כדי לשמרה לדעתי, המשיך רבי ליב לומר, דוקא הנסיונות הקטנים שהיהודי דש בעקביו, אותם היה הקדוש ברוך הוא מציע לבני ישראל, שכן אתם היהודי מתמודד בכל יום ובכל תע.

הוא הביא מספר דגמאות של נסיונות עמם היהודי החרדי הירא לדבר ה׳ מתמודד כסדר; התגברות על בטול תורה של רגע קט בבית המדרש. התאמצות ללמוד עוד דף גמרא, עוד תוספות בעיון, עוד סימן בשלחן ערוך. דבורי לשון הרע ורכילות. יציאה מבית הכנסת לפני סוף התפלה וכדומה. הם אלו נסיונות קטנים אולם הקשים ביותר להתמודדות, ואתם נאבק היהודי כל העת!

 

מדוע? היות והיצר הרע מודע לכך שזוהי הערובה היחידה להצלחה, זוהי הדרך הבטוחה ביותר להגיע לידי המטרה הנכספת להיות אדם ׳ישר׳. גדלותו של אדם גדול נמדדת דוקא לפי שלמותו בנסיונות הקטנים, לכן הוא שם את מלא כבד משקלו כדי לטרפד ממנו את אמוץ הדרף והגישה הזאת.

והוסיף רבי ליב לומר, מדוע בכל זאת השיבו ישראל ׳נעשה ונשמע׳, כי הם יודעים שגם על הדברים הקטנים הקדוש ברוך הוא מסייע להתגבר! אם האדם רוצה באמת לקיימם, הוא מקבל על כך עזרה משמים. ממילא מסוגלים הם לקבל על עצמם גם את הדברים הקטנים והקשים הללו שהיהודי דש בעקביו… מפליא!

עוד כוסית ועוד כוסית שהביאה לשכרות

דבר נפלא אמר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א, רבה של 'רמת-אלחנן׳ בבני־ברק, בשם חותנו, עמוד ההוראה, מרן הגרי״ש אלישיב זצ׳׳ל, בכנוס מספד שנערר לכבודו ולזכרו:

הגמרא במסכת יומא (לה, ב) אומרת: ״אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה משתכר בחצי דינר. חציו היה נותן לשומר בית המדרש, והציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא דינר להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס פנימה. עלה ונתלה וישב על פי ארבה כדי לשמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.

״אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המענן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארבה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, רחצוהו, סכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת״.

בהזדמנות מסימת נשאל מרן הרב אלישיב זצ״ל, לכאורה כיצד יכול היה הלל להתיר את דמו למות? הלא זה פקוח נפש לכל דבר? וכי לא ידע שכאשר ישכב במזג אויר כה סוער תחת כפת השמים הוא עלול לקפא למות?

יתרה מכך, הלא חז״ל החמירו מאד עם מי שמוסר את נפשו על דבר תורה. ראה במסכת בבא קמא (סא, א): ״מקבלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו״. אם כן נשאלת השאלה, כיצד היה מותר להלל הזקן לסכן את עצמו ולמסר את נפשו על דבר תורה?

הרב אלישיב השיב על כך באמצעות מעשה שארע בירושלים לפני עשרות שנים: יהודי יקר וירא שמים יצא לשוק ׳מחנה יהודה׳ ביום חמישי אחר הצהרים כדי לרכש את מצרכי השבת ולא חזר בפרק זמן סביר. בני ביתו דאגו לשלומו והחלו לחפש אחריו.

לאחר שעות של הפושים שנמשכו אל תוך השעות הקטנות של הלילה, נמצא האיש באחד מבתי המרזח בשוק, כשהוא שרוע על הרצפה שכור מיין…

בני משפחתו הכו בתדהמה כששמעו היכן נמצא אביהם, והתקשו לעכל את העובדה כי איש ישר דרך ירא שמים ובעל בעמיו כמותו – ימצא כשכור כאחד הריקים בבית מרזח?

הנהגה שאינה הולמת אותו ובודאי שאינו רגיל בה…

משנתפכח מיינו התגלה הסוד. הוא סיפר שכשיצא מהבית לכוון השוק היה לו קר מאד, וכשראה בצד הדרך בית מרזח החליט להכנס אליו ללגם בו כוסית קטנה של יין שרף להחם בה את גופו. הוא חשב לעצמו ובצדק כי כוסית אחת קטנה ודאי לא תשפיע עליו להשתכר. אולם כשראה שהיין מיטיב לו וגופו הוחם, בקש לקנות ״רק עוד כוסית אחת״, ובאמת לא התכון ליותר ממנה, אולם כשגמר לשתותה חשקה נפשו בעוד כוסית ולאחריה בעוד כוסית… כך נגרר לקנות עוד ועוד, והתוצאה הסופית היתה מציאתו שרוע ברצפת בית המרזח כשכור מחלט…

כך היה גם אצל הלל הזקן׳ הסביר הרב אלישיב. וכי יעלה על הדעת שהלל הזקן אכן עלה על הארובה על מנת להיות שם שעה ארכה, עד שיצטרכו לפנות מעל גבו שלש אמות של שלג?! ודאי שלא! הדבר אסור על פי הלכה, ובודאי שלא התכון להמרות את פי ההלכה בזה.

אלא שאהבת התורה העצומה שבערה בו היא זו שגרמה לו להשאר להאזין לשעור בצורה כזאת. בתחלה הוא נתלה על הארבה להאזין לשעור בכונה לשהות שם רק מספר דקות בודדות, לשמע רק את חמש הדקות הראשונות של השעור ותו לא. אך לפתע הוא שמע את אחד התלמידים מקשה על השעור, וחשב לעצמו להמתין רק עוד רגע כדי לשמע גם את התשובה, ואז רק עוד רגע לשמע כיצד שמעיה ואבטליון מסבירים נקדה פלונית ודחיה אלמונית…

לאט לאט גברה סערת הרוח בבית המדרש וקולות ה׳ריתחא דאוריתא׳ בין התלמידים שבו את לבו, ומרב תענוג לא היה מסגל להפסיק. הוא חשב לעצמו אשמע ״רק עוד מלה אחת״, עוד אחת ועוד אחת, עד שמצאוהו במצב סכנה, מקרר וקפוא, מכסה תחת גבה של שלש אמות שלג!

מה שנדרש מאתנו להשכיל מהארה נפלאה זו, כי מטלת החובה על האדם לא להלך בגדולות ובנפלאות, אלא לנהג בפשטות בצורה עקבית, מבלי להתפעל ולהתרגש מנפילה וממעידה.

 היצר הרע מחפש את נקדות החלשה והתרפה שלנו, ומשם מנסה לפלס לעצמו נתיבים, לסלק את האדם מדרך הישר.

אולם עם הגישה הזאת של עוד משנה ועוד דף גמרא, עוד התאמצות ועוד התגברות, בסופו של דבר כשיסתכל האדם לאחורנית, יראה עד כמה גדולה היא הצלחתו והתקדמותו בידיעת התורה, בעבודת המדות ובהכנעת היצר, זה יביא אותו אל ספוקו הנכון ואל הצלחתו הרוחנית הגדולה בעתיד.

מורי ורבי, מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט״א, ראש ישיבת פוניבז' רגיל לספר כי בשנים הראשונות של הישיבה, לא היו הרבה ברזים בחדר האכל, והבחורים נאלצו להמתין בתור כמה רגעים לנטילת ידים. היה אחד מבני הישיבה שקבע לעצמו לנצל את אותו זמן מועט ללמד בספר ׳חיי אדם׳, ואך ממעט הזמו הזה זכה לסי-ם את כלו…

עוד שורה ועוד שורה, עוד סעיף ועוד סימן, בצבירה של מספר שנים נשלם לכרי חבור שלם של מאות סימנים סבוכים.

כר גדלים תלמידי חכמים!

״ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה״

תקופה ארכה לאחר פטירת הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטין זצ׳׳ל, משגיח ישיבת פוניבז׳, היו מתאספים חשובי תלמידיו מדי יום ששי בביתו, שם למדו מוסר בצותא במשך חצי שעה, לאחר מכו התפללו תפלת מנחה בחדרו הקדוש.

באחד השבועות נוכחתי לראות את אחד מגדולי תלמידיו של המשגיח, הגאון רבי שלמה טנא זצ״ל, מחשובי הדיינים בדור העבר, איש של צורה, תלמיד חכם מבהק ומבני העליה המועטים שהשתבח בהם דורנו, כשהוא צועד בצעדים אטיים אל עבר בית המשגיח, דקות ספורות לפני סיום זמו הלמוד הקבוע עם התלמידים.

רבי שלמה לא היה אז צעיר, מה גם שבשביל לעלות לבית המשגיח היה עליו לטפס את כל מעלה ההר התלול של גבעת הישיבה, משימה שמן הסתם דרשה ממנו כחות לא מעטים הרהרתי לעצמי, לשם מה הוא טורח לעשות זאת?

באשר זכיתי מעט לקרבתו, אזרתי אמץ, נגשתי אליו ובקשתי ביראת הכבוד רשות לדון בפניו: ״במטותא דמר אוכל לשאל אתכם שאלה?״ כשנעניתי בחיוב, שאלתי: ״תורה היא וללמד אני צריך, מדוע הנכם טורחים בגיל שלכם לטפס על הר גבוה כזה בשביל דקות ספורות? הרי עד שהרב יגיע למעלה ישארו אולי חמש דקות לסיום סדר מוסר, ועד שתמצאו את הספר ותפתחו אותו במקום בו אוחזים ישארו רק שתים־שלש דקות… האם משתלם לכם כל המאמץ הגדול הכרוך בכך אך ורק בשביל שתים־שלש דקות?״

חיוך רחב התפשט על פניו של רבי שלמה, ובחן ונעם השיב לי תשובה מאלפת שמהוה יסוד במלחמת היצר המלוה את האדם דבר יום ביומו: "נכון שלפעמים נותרות רק שתי דקות ללמד מוסר, אבל הבה ואמר לך מדוע אני בכל זאת מתאמץ לעלות. ראה זה פלא, במשך כל הבקר של יום ששי אינני מקבל שום טלפונים מיחדים, אך תמיד בדיוק בשעה המיעדת בה אני מתכונן לצאת ללמד מוסר בבית המשגיח, באים כל מיני טלפונים שונים עם שאלות דחופות שאינן סובלות דחוי.

״וכי אינני יודע מיהו האחראי לשלח לי את כל הטלפונים הדחופים הללו דוקא ברגעים שאני עומד לצאת מהבית? הרי ברור לי בודאות גמורה שזה השטן בכבודו ובעצמו!״

והוסיף לומר: ״הרי לנתק את הטלפון לגמרי גם כן אינני יכול, כי לרבנים אסור לנתק את הטלפון, האחריות רובצת על כתפיהם… הרי זה מעשה שטן שעושה הכל כדי שלא אספיק ללמד מוסר״. ואז אמר בפסקנות: "אך זה לא יעזר לו! אני מראה לו שאינני מתחשב בקשיים שהוא מציב לי! בגלל זה לא אמנע מלצאת לסדר, אני אתאמץ אפלו בשביל דקות ספורות!…״

מפעים!

לאחר שנים רבות כשספרתי זאת להגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט״א, משגיח ישיבת מיר-ברכפלד, הוא חייך חיוך רחב, ומיד הוסיף לי על כך נפך נפלא ששמע מיהודי נאמן שהכיר היטב את רבי שלמה טנא, שאכן רבי שלמה הקפיד תמיד לשמר בעקביות רבה סרר מוסר זה, אפלו כשנותר לו בשביל כך רק זמן מועט.

אותו יהודי שמע מרבי שלמה כי פעם אחת ארע מקרה שעכב אותו מלצאת לסדר, ובסופו של דבר לא נותרה לו אלא דקה אחת ללמד מוסר, אך הוא לא הרים ידים ואמר נואש, אדרבה הוא פתח בהתלהבות את ספר ׳שערי תשובה׳, והחל לקרא בקול ובהתלהטות, כאלו כל הזמן שבעולם לפניו.

והנה להשתוממותו הרבה, הספר נפתח בדיוק בשער שני, שם האירו למול עיניו מלותיו הטהורות של ׳רבנו יונה׳, החרוטות בעט הזהב שלו, והלהיבו את מחו:

׳׳הנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח… ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה!״

מיד כשגמר לקרא מלים אלו, הוא שומע רפיקה: ״אשרי יושבי ביתך״״.

.רבי שלמה ראה בכך סימן משמים שאכן מסכימים עם הנחתו, הרי לא בכדי נפתח לו הספר בוגעים מועטים אלו דוקא בקטע זה. מכאן הסיק שכדאי, ראוי ורצוי להתאמץ אפלו לדקות מואטות.

״ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה!״.״

עד כאן נמסר.

 

רציפות סבת ההצלחה

על הכתוב במשלי: ״מים עמקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ירלנה ״(כ, ה), דורשים חז״ל במרך ש(בראשית.רבה פרשה צג):

״משל לבאר עמקה מלאה צוננין והיו מימיה יפין, ולא היתה שום בריה יכולה לשתות ממנה, בא חכם אחד וקשר חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה ממנה ושתה התחילו הכל דולים ושותים ממנה״.

שמעתי ממגיד המישרים הגאון הצדיק רבי שלמה ברעוורא זצ״ל הארה מענינת. מדוע במדרש הדגישו כי החכם לקח ׳חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה׳. לכאורה היו יכולים חז״ל להשתמש רק בסוג אחד של חוט, כגון שלקח חבל וחברו לעוד חבל ולעוד חבל וכך הצליח לראת את המים. מדוע נקטו כמה סוגי חוטים: חבל, נימה ומשיחה? על פניו נראה כי ישנה הדגשה על כך שחבר חבל בחבל, נימה בנימה ומשיחה במשיחה, והדבר טעון הסבר.

מסביר _רבי שלמיה דבר נפלא:

חז״ל באים לרמז לנו שכאשר רוצה האדם להשיג תורה ולרכש קניני תורה, עליו להתמודד עם הרבה מצבים שונים. אין מצב אחד קבוע בחיים, יש ימי עליה וימי ירידה, ימי אהבה וימי שנאה. על האדם מטל לנהג בחכמה ולעשות כל מיני טצדקי כדי להתמודד עמם. לפעמים הלמוד יציב כמו חבל, לפעמים בצורה פחותה יותר כנימה, ופעמים כל כך

ישחת כשמו חלש כמו משיחה, כל דבר לפי עתו, ענינו וזמנו.

אך ההדגשה היא על הרציפות! כדי להצליח לדלות את המים, מכרח להיות תנאי ברור, הוא החבור בין סוגי החוטים השונים. כאשר ישנה רציפות אין הבדל לשותה כיצד הצליחו בסופו של דבר לזילות עבורו את המים; אם באמצעות החבל אם באמצעות המשיחה או הנימה, או אפלו מכמה סוגים שונים, מבחינתו בשורה התחתונה ההצלחה נמדדת בכך שארך החוט הצליח להגיע למים ולדלותם.

אך כשאין חבור ביו החבל והנימה וכל אחד נמצא בפני עצמו ואינם מחברים זה עם זה, לא יצליח האדם בשום פנים ואפן לדלות את המים עם אף אחד מהם, כי אין החבל ארך מספיק כדי להגיע עד למים לשאב אותם.

 

והנה, כל לומד תורה מכיר את המשגים הללו, כי פעמים הלמוד דומה לחבל המסמל חזק; זורם בצורה נפלאה וחזקה, הכיל מובן, הכל קריא, יש חשק וערנות. לפעמים הלמוד דומה לנימה; הולך בעצלתים, בעיפות, בחסר הבנה, ולפעמים אף פחות מכך הלמוד חלש כמשיחה. אך הצד השוה שבהם שצריך לעשות כל מאמץ כדי להמשיך וללמד גם אם זה בצודה חלשה ונגררת, העקר שלא יפסק הרצף. הזיגש אמור להיות בעקר על הרצף, להזהר שלא יפסק. זהו ראש וראשון ליסודות ההצלחה! 

גם ביום שהלמוד לא כל-כך מצליח, עדין יש להשאר עם שאיפות, לא להשבר ולהתיאש. אררבה, להשתמש בכל דרך אפשרית כדי להמשיך ללמד, להשתמש במרת העזות עד כמה שהאדם חש שהוא מסגל, או לנקט בשאר אמצעים שיכולים לדרבן אותו, כדי לא להפסיד את מעלת התייפות.

 

״אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח"

הגאון מוילנא הסביר באפן נפלא את כונת שלמה המלך (קהלת י, ד) שאמר: ״אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח״ – פרוש, אם יצר הרע חוטף אותך ברשתו אשר טמן לרגליך – שעשית עברה, מכל מקום אתה לא תפל ממדרגתך ואחז דרכיך הטובים במקדם, כי אחר כך תרפא לך״.

וכך גם פרש התרגום כעין זה, שכונת ׳המושל׳ היא אל היצר הרע.

כלומר, גם אם היצר הרע השליט את עצמו עליך ועל רוחך והצליח להכשיל אותך בחטא, עדין עבורתך היא לא להזניח את מקומך והשגיך הקודמים שהשגת עד עתה, ולהניח לו להפסיד את עולמך לגמרי.

וזהו נסח התפלה שאנו אומרים בברכת ׳השכיבנו׳ בערבית: ״והסר שטן מלפנינו ומאחרינו״ – על האדם מטלות שתי עבודות שונות בי_חס לשטן: ראשית, הוא ׳מלפנינו׳ לעשות כל טצדקי שבעולם לא להכשל בעוונות. אך גם לאחר הנפילה והכשאן ישנה עבורה מיחדת להסיר את השטן ׳מאחרינו׳.

כלומר, לאחר שהאדם עבר את העברה, אסור לו לאפשר לשטן לרקוד לו על הדם, להשפילו, לעמעם את זהר נפשו, לגרם לו לסגת אחורנית מכל המעלות שהשיג עד עתה. אלא להתיצב על מקומו, להחזיק במגגזו, להשאר עם נקרת הישרות הפנימית שחי אתה עד עתה.

הגאון רבי משה ברורכין שליט״א, ראש ישיבת ׳מאה שערים׳, ספר ספור מרהים ומאלף

שימחיש לנו היטב נקדה זו:

לפני שנים רבות, למד בישיבת מיר בחור בן עליה יקר, שנכשל בשוגג באסור חלול שבת ראוריתא בעצומה של השבת. לאחר הכשלון החלו הרהורי חרטה לכרסם בלבו, מערבים ברגשות י.אוש וחסר אונים.

מחשבות שונות רצדו במחו – ״עברתי על חמורות שבחמורות״, ״במה אני שונה מגוי גמור״… המקרה מאד העכיר את רוחו, והשאלה הטוח־נית ״כיצד בחור בן תורה מפלג מסגל להכשל בחטא של חלול שבת״, לא נתנה לו מנוח.

לאחר הסוסים .רבים ולבטים קשים שנדמו לו כנצח, גמלה בלבו החלטה לגשת אל ראש הישיבה, מרן הגאון _רבי חיים שמואלביץ זצ״ל, לשפך לפניו את לבו ולבקש ממנו שיורה לו דרכי תשובה.

כששמע רבי חיים את רבריו, הגיב על אתר: "הנה בעוד דקות ספורות השעון יורה על השעה שלש וחצי, בשעה זו מתחיל סדר הלמוד בישיבה, כמו בכל שבת תכנס גם השבת לבית המדרש ותלמד בהתמדה ׳הבית והעליה׳!…״ (פרק האחרון ממסכת ׳בבא מציעא׳, שנלמד באותם ימים בישיבה).

׳׳רבה!״ נזעק הבחור, ״אינני מסגל! אני חש שלאחר שנכשלתי לא מתאים שאבוא בזמן לסדר!״

רבי חיים התעלם מדבריו ואמר לו בתקיפות שוב: ״שמעת מה אמרתי?! תכנס לבית המדרש בשעה היעודה ותלמד בהתמדה…׳׳

הבחור טען שבנוסף לזאת הוא אמור גם למסר מחר ׳חבורה׳ בפני טובי בני הישיבה, חבורה של תלמידי חכמים, והוא חש כי אינו ראוי לכך במצב כזה. אך גם את זאת דחה רבי חיים והגיב: ״תלמידי אהובי! אני פוקד עליך שמחר בזמן המיועד תמסיר את החבורה כמתכנן.״״.

כשראה רבי חיים שהבחור אינו מבין את עומק הדברים, הסביר לו כך:

״אוי! !דאי שהנך זקוק לתשובה! אין ספק בדבר שמטלת עליך עבודה רבה כדי לזכות לכפרה אמתית, אבל בשלב זה של חולשה, של שפלות, אסור לך לתת ליצר הרע להשתלט עליך! המטרה שלו כעת היא ליאש אותך לגמרי, להוכיח לך עד כמה מעשיך חמורים, ובכך לגרם לך לנטש לגמרי את שמירת התורה והמצוות. בשום פנים ואפן אל תתן לו לישם את רצונו למעשה!…״

 שיטות היצר

הוא בא להסיתו או לקריו משקידת התורה, מקיום מצוה או משמירת קבלה והנהגה טובה שקבל על עצמו. הוא בא בטענות שתות של קשי, עיפות, טרחה וכדומה; ״בין כך לא תצליח״, "הרי איו לך סכוי לדעת את כל המסכת״, ״בכל מקרה הקבלה הזאת תחזיק רק עד מחר״, ועוד כהנה וכהנה.

כאן יש לנקט בתכן התשובה שענה הקדוש ברוך הוא למשה, וללחם עמה נגד היצר. מה אתה טוען – איני יכול? איני מסגל? איו בכחותי לעמד בכך? טעות מירה היא בירך! ׳לא כפי שאתה סבור׳! מה שנדרש ממני לעשות זה רק את הצעד הראשון, את ההתנערות הראשונה. מעבר לכך איו ממה לחשש, כי הקדוש ברוך הוא כבר יעשה את שלו…

אמרה נפלאה ביותר אמר הגאון הצדיק הישיש רבי יצחק דוב קופלמאן זצ״ל, ראש ישיבת לוצרן, מחשובי זקני ראשי הישיבות שבגולה, אודות דברי חז״ל (שבת פח, א): ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, אמר הקדוש ברוך הוא מי גלה רז זה לבני״.״.

פרש הרב קופלמאן בדרך צחות את משמעות שאלת הגמרא כך: ׳מי גלה רז זה לבני׳ – איזה תשובה היא, רז זה שכאשר האדם מקבל על עצמו על תורה ומצוות, מיד נפתחים לו שערי סיעתא דשמיא להצליח בדרכו.

הרי כלל ישראל הקדימו ׳נעשה׳ ל׳נשמע׳ מבלי לדעת מה התודרה תרריש מהם ומה היא תחיב אותם. מהיכן הם ידעו הנהגה שמימית זו שמי שמקבל על עצמו על תוירה מקבל ס?עתא דשמיא להצליח בקבלתו, ועל סמך זה התחייבו ׳נעשה׳ קדם ׳נשמע׳. על זה אמר הקדוש ברוך הוא ׳מי גלה ת זה לבני׳…

ודברי פי חכם חן!

האדם אמור לצעד בכחות עצמו את הפסיעה הראשונה, מבלי להבהל מהקשי הכרוך בבצוע המשימה, או לראג כיצד היא תתבצע לטוח ארך, לאלוקים פתרונים. החובה

המשיך דבי חיים ברבריו הנוקבים לבחור: "אתה מכרח להמשיך בשגרת החיים, להתחזק במלא הכח בהתמדה בתורה ובשמירת המצוות, ורק לאחר שתחזיר למצב של ׳רוממות' אז תצטרך להתי_גע .רבות כדי לזכות לכפרה. אבל כעת אין לך לעשות דבר בנדון, מלבד ההתמקדות ב׳לשוב למסלול׳, לכן עצתי נאמנה שפשוט תעלה לבית המרךש ללמד כרגיל!…׳׳

 

פרשת תצוה

לשקול בפלס בין עיקר לטפל [הרב נבנצל]

״ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת״ (שמות כח, ב).

בנוסף למניין המפורט של בגדי הכהונה ־־ מספרם, אופן עשייתם, ושאר דיניהם – הכתובים בפסוקים הבאים, טורחת התורה להדגיש בראש הציווי על הבגדים, שיש לעשותם ״לכבוד ולתפארת״.

מטרת חיוב לבישת בגדים מיוחדים במקדש, היא כדי לשוות לעבודת ח׳ צביון של כבוד. שכוהן לא יעבוד כשהוא לבוש בכל בגד שנזדמן לידו, אלא יהיו לו בגדים קבועים ומכובדים לעבודה. כי לעניין בעל חשיבות, קובעים נהלים שידגישו וישמרו את כבודו לאורך ימים, ומסגרת קבועה זו מקנה לו חשיבות.

שבעוד שבעניינים של מה-בכך, אין זה משנה כיצד בדיוק ייעשו, הרי שבעניין בעל ערך – צריך לפעול דווקא כך ולא כפי הרצון המזדמן, משום שכל פרט בו הנו בעל חשיבות. ולהלכה, אם חיסר הכוהן אחד מן הבגדים שחייב ללובשם, או שהוסיף עליהם ־־ פסל את העבודה שעבד, ואף נתחייב מיתה בידי שמים (רמב״ם הלי כלהמ״ק י, ד־ה).

אך עם זאת צריך להבין, שלא רק טעם והסבר למצווה יש במילים: ״לכבוד ולתפארת״, אלא גם נפקא־מינא הלכתית עולה לנו משתי מילים אלו: שאם שימש כשאחד מבגדיו קרוע מעט או מלוכלך – אין זה ״לכבוד ולתפארת״, ויתחייב מיתה אם הזיד בכך (שם, הל׳ ביאת המקדש א, יד; כלהמ״ק ח, ד).

ההידור – עיקר בגדי-הכהונה

אלא שכאן מתעוררת שאלה: לכאורה, דין זה של כבוד והדר חיצוניים למצווה, הוא דין כללי הנלמד מ״זה א־לי ואנווהו״, בו דרשו חז״ל: ״התנאה לפניו במצוות״ (שמות טו, ב ן שבת קלג:).

מדוע אם כן, מצאה התורה לחזור ולהדגיש בבגדיי הכהונה, את הצורך בקיום מכובד של המצווה?

בעבר, העמקנו וביארנו שיש בבגדי הכהונה תיקון לחטאו של קין (״שיחות לספר בראשית״, עמודים לד־ה) ־- אך היום לא נכנס להסבר פנימיותה של המצווה, אלא נאמר רק זאת:

בכל מצווה ומצווה, יש חיוב לקיים את המצווה, וישנו חיוב נוסף לקיימה בהידור. צורך זה בהידור־מצווה, הוא אמנם חיוב לכל דבר – אך הוא חיוב הנלווה למצווה בלבד.

אם ספר־תורה, לשם משל, נכתב בכתב שאינו נאה – חסר בהידור המצווה, אך הספר כשר לכל הדעות ויוצאים ידי חובה בקריאתו.

אפילו במצוות לולב ואתרוג, בהם נאמר במפורש שיש צורך ב׳׳הדר׳׳ (ויק׳ כג, מ), יש סוברים שבשעת הדחק יוצא ידי חובה גם ללא ההדר (עי׳ השגות חרמב׳׳ן הנדפסות בתוך שו׳׳ת הראב׳׳ד, עמוד לו).

אבל בבגדי כהונה – התפארת וההדר הם הם המצווה. אין זו מצווה אחת לעשות בגדים, ומצווה נוספת שיהיה בהם הדר, אלא המצווה היא: לעשות בגד מהודר. וכשאין הבגד מהודר – לא עשית ולא־כלום.

שיטת הטעייה עתיקת יומין

חילוק זה הוא דוגמה, לאופן בו יש להתבונן על כל עניין ולנתח: מהו העיקר ומהו הטפל?

לא רק: מה דרוש ומה לא? מה רוצה התורה ומה היא אוסרת? –

אלא גם מה שציוותה התורה: מה חשוב יותר, ומה חשוב פחות?

ומדוע יש חשיבות להתבוננות זו? –

משום שזוהי אחת מדרכי פעולתו של היצר. שכאשר איננו מצליח לשכנע שהרע הוא טוב, ולהיפך, הוא פועל לשיבוש היחס הנכון אל המצוות; לבלבול המשקל האמיתי של חלקי המצווה, במטרה ליצור סדק כלשהו שיוביל להתפוררותה בעתיד.

שיטת הנחש

ואמנם בשיטה זו בדיוק פעל היצר, כאשר פגשנו בו לראשונה על בימת ימי־העולם: ״והנחש היה ערום מכל חית השדה..ויאמר אל האשה: אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן״ (ברא׳ ג, א).

במבט ראשון, לא היה בדברי הנחש כל רע: הוא בא בסך הכל ״להחמיר״; להוסיף על דבר־ה׳ שאסר לאכול רק מעץ־הדעת, ולומר שכל עצי-הגן אסורים.

ואף שבזה הצליחה עדיין האשה להישמר, ולתקנו ש״מפרי עץ הגן נאכל״(שם, ב) – אבל בהמשך דבריה נכשלה: ״ותאמר האשה: ..ומפרי העץ אשר בתוך הגן, אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון׳ (שם, ב־ג).

והגם שבאמת שנאסר עליה לגעת בעץ ־- אבל איסור הנגיעה היה תוספת של אדם־הראשון על ציווי ה׳.

חוה לא הבחינה בין ה״דאורייתא״ – דבר־ה׳ – שלא לאכול, לבין ה״דרבנן״ – תוספת הגזירה של סנהדרין־הגדולה שבאותו דור, הוא אדם־ הראשון – שהוסיף גם איסור נגיעה.

ואף שיש לדקדק באיסור דרבנן בדיוק כבאיסור דאורייתא – אבל צריך לדעת מהו העיקר, ומהו הטפל לעיקר.

שהרי חז״ל האריכו כיצד דחף אותה הנחש עד שנגעה בעץ, ובכך ״הוכיח״ לה, שכשם ש״ולא תגעו בו פן תמותון׳ הוא חשש שווא, כך אין מיתה גם באכילה (בר״ר יט, ג).

הטעות איפוא, היתה בעצם של אדם־הראשון. עליו מוטל היה להדגיש את ההבדל שבין שני האיסורים;

את צו־ה׳ שבדבר, ואת התוספת שמקורה בבית־דין של מטה.

וכשלא עשה זאת, התרחשה הטעות הגדולה ביותר בתולדות האנושות.

שמירת המשקל והאיזון הנצרכים

בכל מצווה, יש לדעת את היחסים הנכונים שבין חלקיה השונים. לדעת שבדרך כלל, נוי־מצווה הוא אמנם מהתורה – אך טפל בלבד;

ואילו בבגדי־כהונה – הנוי הוא חלק עיקרי המעכב. וממילא, אם יש כתם בבגד־כהונה – אסור לעבוד בו, גם במחיר של ביטול עבודת המקדש שהעולם עומד עליה.

ומאידך אם יש סוכה, ששטחה שבעה על שבעה טפחים וגובהה עשרה טפחים, כך שאפשר לשבת בה רק על הרצפה; סוכה צפופה, בלי קישוטים, שקירותיה מוכתמים בזפת ובשאר צבעים – זו ודאי אינה סוכה מהודרת, אבל אדם יוצא בה ידי חובה לכל הדעות, ומקיים מצווה המשפיעה שפע רב בכל העולמות.

צריך אדם לברר לעצמו, מהו העיקר ומהו הטפל הנלווה לעיקר זה.

וכן גם בעניין הרכוש:

הקדוש־ברוך־הוא נתן לאדם אמצעי־קיום בעולם הזה, ואחד החשובים שבהם הוא הרכוש.

אבל כאשר הופך האדם את הרכוש כמטרה בפני עצמה – זהו עיוות היושר.

נכון אמנם שבלי רכוש אי אפשר לקנות לולב, ואי אפשר לקנות מצה שמורה ־־ אבל כבודו של הרכוש במקומו מונח. ולכן, כאשר בני גד ובני ראובן מזכירים בדבריהם את הדאגה לצאן לפני הדאגה לילדיהם – מוכיח אותם משה, ומראה את הסדר הנכון: ״בנו לכם ערים לטפכם וגדרות ל צ ־נ א כ ם״ (במד׳ לב, כד).

וכדרך שנאמר לו במי-מריבה: ״והשקית את העדה ואת בעירם״ (שם כ, ח) – הצאן הוא במקום שני.

ואף ש״צדיקים – ממונם חביב עליהם כגופם״ (סוטה יב.) – אבל לא עד כדי שיקריבו את ילדיהם למען הממון.

 

חומרא המביאה לידי קולא

מורי ורבי הגר״ח שמואלביץ זצ״ל, היה מזכיר בזה את המעשה הנורא המובא ב״יומא״ (כג.), באותם שני כוהנים שחיו רצים בכבש כדי לזכות במצוות תרומת־הדשן, וכשראה האחד שחבירו מקדים אותו, שלף סכין ודקרו למוות. לאמיתו של דבר, די בעצם הרצח כדי לעורר אותנו להבחנה ולחשבון־נפש:

אם אתה מחבב את עבודת־המקדש משום שזו מצוות הבורא, מדוע אינך מקיים גם את ציוויו שלא לרצוח?!

אבל הגמרא מוסיפה פרט נוסף שאירע שם: רבי צדוק, שהיה אותה שעה במקדש, החל להשמיע שיחת התעוררות בפני כל הנוכחים באותו מעמד מזעזע – כשלפתע נשמעה צעקת אביו של הנדקר: הסכין לא נטמאה! ההרוג עדיין מפרפר, והסכין שנדקר בה לא נטמאה טומאת־מת!

מה שעניין את האב השכול ברגעים שבנו גסס, היתה העובדה שאין טומאה בסכין, אם הסכין לא נטמאה – האסון אינו כבד כל כך אצל אותו אב.

ושואלת הגמרא: האם פירוש עובדה זו הוא, שהכוהנים החמירו יתר על המידה בדיני טומאה וטהרה, או שזלזלו והקלו־ראש בשפיכות־ דמים? היכן היתה הסטייה מן המקובל? – ועונה הגמרא, שאכן היה זלזול בשפיכות־דמים, והם הפחיתו מחומרתה האמיתית.

השקפה ישרה

ועל כך הוסיף ר׳ חיים זצ"ל ואמר:

אמנם מסקנת הגמרא שזלזלו באיסור רציחה, היא ללא ספק חמורה עד מאוד ־־

אבל גם אם המסקנה היתה הפוכה: שלשפיכות־דמים חם התייחסו בדיוק כנדרש, לא החמירו ולא זלזלו! ורק החמירו והפריזו על המידה בטומאה וטהרה, עד שנעשו דינים אלה חשובים בעיניהם מדיני רציחה –

גם אז לא חיה זה כדין.

עצם המחשבה, שדיני טומאה וטהרה חמורים מדיני רציחה ־־ היא פסולה מכל וכל; למרות, שנזהרים בכל הדקדוקים של הלכות רציחה כמצוות התורה. צריך שישמר יחס נכון, ואי אפשר לומר: שפיכת־דם היא חטא נורא ואיום, וטומאת־כלים חמורה יותר.

וגם אם נתעלם מעצם המכשול המעשי שעלול לצמוח מהסתכלות זו,

הרי שעצם ההשקפה ־- היא עיוות התורה כולה. אסור לשכוח, מהו העיקר ומהו הטפל.

שיבוש ערכי עיקר וטפל – אליפז

יעקב אבינו פגש ברחל, ובכה. מדוע? כתב רש״י: ״לפי שבא בידים ריקניות. אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין ביד כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להרגך. והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר ליעקיב: מה אעשה לצוויו של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת״.

מה כתוב כאן? אסביר לך –

עשו היה זהיר מאיד במצות כבוד אב, עד שאמרו (בראשית רבה סה, טז): אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אמו. אני, בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו לא זו בלבד שלא שמשו בבגדים מלוכלכים, אלא אף לא בבגדים נקיים, אלאן לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו, אלא בבגדי מלכות!

נודע היה עשו במצותו זו, לכל אדם יש מצוה שמקפיד עליה ביותר. לעשו, מצות כבוד אב. שולח עשו את אליפז להתנקש בחיי יעקב אבינו, דודו. באיש התם והמושלם, יושב האהלים, מרכבה לשכינה. והוא יודע שהדבר אסור, שהרי גדל בחיקו של יצחק אבינו –

וגם זו תמיהה רבה: ואלו לא היה גדל בחיקו של יצחק אבינו, היה הרצח מתר? והלא שפיכות דמים היא אחת ממצוות בני נח. ומכולן, נצטוו עליה בפרוש ובפרטות: ״מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם, באדם דמו ישפך. כי בצלם אליקים עשה את האדם״ (בראשית ט, ה-ו)!

אבל אילו לא היה גדל בחיקו של יצחק אבינו ־ יעמוד היראה, הרי אם ״רק אין יראת אלקים במקום הזה, והרגוני״ (בראשית כ, יא). ברם, יצחק השריש בו יראה, ומחמתה נרתע – אבל: ״מה אעשה לצוויו של אבא?״

טיירע פעטער, דוד יקר, פשט נא צוארך, כדי שאוכל לקיים בך מצות כבוד אב…

והיה אומר ״לשם יחוד״, לפני קיום מצות הריגת יעקב אבינו…

וכתב הריב״א [רבנו יצחק בדבי אברהם, מבעלי התוספות] בבאורו לתורה: ״והקשה רבנו תם מאורליאנש, ממה שאמרו (בבא מציעא לב ע״א), מנין שאם אמר לו אביו [לבנו הכהן] הטמא [הכנס לבית הקברות כדי להביא משם חפץ] או שאמר לו אל תחזיר [אבדה] שלא ישמע לו, שנאמר: ״איש אביו ואמו תיראו ואת שבתתי תשמרו, אני ה׳״ [ויקרא יט, ג], כולכם חייבים בכבודי״ – איך יש הוה אמינא שיהרוג אדם, כדי לקיים מצות אביו?!

אבל אין זו שאלה. לא על חברי המועדון. אלו שבחרו לעצמם מצוה אחת, ובגינה מוכנים הם לרמוס את כל שאר המצוות…

סיפר ר' שלום שבדרון אודות האברך שהגיע לבית חמותו האלמנה בי-ם וגילה שאבוי – הסוכה בחשש מעמיד דמעמיד אליבא דהחזו"א! הוא עזב את הסוכה בליל החג והלך ואכל בסוכה של השכנים והותיר את חמותו האלמנה פגועה ובוכיה, כי על חומרות דחזו"א הוא לא מוותר סתם כך… איסור לצער אלמנה הוא דאורייתא!!]

אל תכעס עלי – המשיך הגר"י גלינסקי – אבל אספר לך מה ששמעתי בצעירותי.

פילוסוף יוני כתב בספרו, שחקר בשכלו, יגע ומצא: מה מותר האדם מן הבהמה? שהבהמה מנהגת על פי טבעיה, והאדם מסגל להנהיג עצמו על פי שכלו. ואם השכל מורהו, יכול הוא לפעל גם בנגוד לטבעיו ונטיותיו הגשמיות, רעד למסירות נפש על מזבח הכרתו.

המשיך וחקר: מהו הדבר הנעלה והנשגב, שעבורו כדאי לסבול ובלבד שייקפיד עליו בכל מחיר? והחליט, שזו האמת. אין ספק שדבר חיובי היא, והשקר שלילי. ראויה האמת להחרט על ליבו. מה דעתך עליו, שאלתי את הבחור. בתור גוי, כמובן – ענה שהדברים מסתברים, רעיון נשגב, דבר נאה ומתקבל. יפה. המשיך אותו פילוסוף וכתב: לילה אחד, אני יושב בביתי והוגה בספרים, ושומע נקישות בהולות בדלת. מי זה, באישון לילה. פותח, ואדם מבוהל ומבועת נדחק ונכנס. ״מהר״, הוא דוחק בי, ״תסתיר אותי, הוא בא״!

מי בא, עבור מה בא, ואין פנאי לשאול, הוא מקרין פחד מות. אני מצביע, והוא מזנק מתחת למטה ומסתיר עצמו בכסויה הארוך.

לא עוברת דקה, ונקישות עזות נשמעות. אני פותח, ולפני בריון אכזר, גרזן בידו, עיניו מלאות דם, והוא שואל: ״מישהו נכנס לכאן לפני כמה רגעים?״

אני איש אמת. אומר: ״כך. ״היכן הוא?״ תבע לדעת. ואני איש אמת, אומר: ״מתחת למטה״ – נו, מה דעתנו עליו?!.

 

המעשה באותו צדיק שהקפיד לקיים שריפת חמץ בכל שנה מתחת לחלונם של השכנים בחצר המשותפת, לאחר נקיונות התריסים והכביסה הנקיה התלויה בחבלים, ושאף אחד לא יפריע לו להדר בחומרת הרב מבריסק שלא להוציא החמץ מביתו כדי שיהיה בחמץ דין "שלכם" ורק אז לשורפו.

המפריעים הינם 'קליפות' של הסיטר"א שבאו רק להפריעו מדקדוק ההלכה!!

להבדיל בין קודש לקודש

וחשבתי בכיוון זה, שאף בענייני הפורים מצינו רמז לכך, שגם בתחום החיובי יש להבדיל בין חשוב יותר לחשוב פחות: בסיום קריאת המגילה אנו אומרים: ״ארור המן, ברוך מרדכי״ ברוכה אסתר – וגם חרבונה זכור־לטוב״ (שו״ע או״ח תרצ, טז).

ולכאורה, הלא חרבונה נטל חלק פעיל בנס־פורים, ובהתערבותו הישירה נתלה המן הרשע (אסתר ז, ט) – מדוע איפוא איננו מוסיפים גם ואומרים: ״ברוך חרבונה״, כדרך שאומרים על מרדכי ואסתר?

אלא שאסור לבלבל את התחומים! מי שרואה את מרדכי ואת חרבונה באותו מישור ממש – עלול להמשיך ולבלבל ולהגיע לעקירת התורה.

הרי חז״ל אומרים שבתחילה היה חרבונה בעצה אחת עם המן, ורק משראה שהגלגל מתחיל להתהפך, שינה את טעמו(מגי׳ טז.). ולכן, גם אם צריך להכיר לו טובה על חלקו בתליית המן ־־ אין בשום אופןלהשוותו עם מרדכי הצדיק ואסתר המלכה, בעלי רוח הקודש (שם יד. טו.), שמסרו נפשם עבור כלל ישראל.

אמנם בסוף שמחת הפורים, צריך לחיות במצב של ״עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״ (שם ז:) – אבל בשלב ראשוני זה, בו רק סיימנו זה־עתה את קריאת המגילה, חייבים להבדיל לא רק בין מרדכי להמן, אלא גם בין מרדכי לחרבונה.

ישיבה – מהי?

 במערכת החיים הקרויה ״ישיבה״, ישנם מרכיבים רבים; מהם חשובים, ומהם חשובים פחות. ודאי שיסוד כולם נעוץ בהררי-קודש – אבל יש עיקר. ויש טפל.

הפעם, ברצוננו לגעת בשניים מבין המרכיבים הרבים של חיי הישיבה: האחד עיקרי, והאחר מן הטפלים. עיקר־העיקרים בישיבה, התכלית שלשמה הוקמה הישיבה, ושלמענה אנו נמצאים כאן: היא לימוד התורה. לקנות יראת-שמים, לרכוש דרך חשיבה בלימוד ובהשקפה, וללכת בדרכם של חכמי-ישראל.

לשם מימושה של מטרה עליונה זו, אנשים תורמים מכספם, והצבא משחרר מחלק נכבד של תקופת השירות הצבאי – הכל כדי שנוכל ללמוד ביעילות המירבית, כפי שצריך ללמוד.

הלימוד איפוא, אינו משהו ״נלווה״ לחיי הישיבה ־* לאכילה, למנוחה, וכדומה – אלא הוא – הוא חיי הישיבה.

אין הלימוד בישיבה בבחינת ״מותרות״, מידת־ חסידות נאה, או מין ״משהו חיובי״ שלא יזיק אם נעשה אותו – כי אם הוא נשמת־אפו של המושג ״ישיבה״.

נמצא, שסדרי־הלימוד בישיבה הם הדבר החשוב ביותר, וכל שאר הדברים אינם אלא טפלים להם בלבד. ואם קבעו ש״סדר־צהריים״ מתחיל בשעה שלוש ורבע – נראה לומר שאין הכוונה לשעה חמש (…).

אמנם לא התכוונו ממש לשלוש ורבע בדיוק – אבל בכל אופן, צריך לעגל את השעה קצת לפני חמש.. . ודומני שמחוץ לשאלה של ביטול־תורה, השייכת לחלק ״יורה דעה״ של ה״שולחן־ערוך״, יש כאן גם שאלה השייכת לחלק ״חושן המשפט״;

שלגזל התורמים, הרוצים שנלמד כפי שהתווה הישיבה. ודומני שזוהי מן השאלות החמורות, ולא כפי שאולי חושב מישהו שהיא מן הקלות, ולפחות מן הספק צריך ודאי להחמיר.

למקומה של שמחת הפורים

עד כאן דיברנו לחיזוק סדרי־הישיבה. עתה, לשם שינוי, נדבר מעט נגד סדרי הישיבה (סוף־סוף פורים בפתח, וצריך מעט ״ונהפוך הוא״…); וכוונתנו: לשמחת הפורים.

בפורים, כמפורסם, נוהגים היהודים לשמוח בהידור רב. ובזה ממש ״עד דלא ידע״ בין ישיבות עם ״הסדר״, לישיבות בלי ״הסדר״; בין המכונות ״ציוניות״ למכונות ״לא ציוניות״ – אצל כולו אותה צרה. ואולי נקדים ונזכיר, מהן עיקר תקנות חז״ל בפורים: ראשית, מקרא מגילה. מצווח זו היא מן החשובות שבמצוות־דרבנן שבידנו, בשל עניין ה״פרסומי ניסא״ שבה, ולכל הדעות יש לכתחילה לקוראה במעמד עשרה (שו״ע או״ח תרצ, יחן ומשנ״ב סוס״ק ס״ד). לחלק מן הפוסקים, חיסרון מניין גורם שלא יצא ידי חובת המצווה אף בדיעבד (ערוה״ש שם, כח, בשם בה״ג). אחר כך יש לנו את סעודת־הפורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ובהקשר לכך נזכיר רק את דברי הרמב״ם, שיש להרבות במתנות לאביונים יותר מאשר בסעודתו האישית (הל׳ מגי׳ ב, יז). אלה הן בקצרה, חובות היהודי בפורים. כל השאר: הריקודים, השירה, חריזת החרוזים ־־ הם טפלים לארבעת החיובים שלעיל. אמנם נהגו בישראל להרבות באלה, ובגמרא ב״סנהדרין״ יש רמז שחיו לתינוקות משחקים מיוחדים לפורים (סד: ורש׳׳י ד״ה: כמשוורתא דפוריא) ־- ולפחות בפורים כולנו תינוקות־של־בית־רבן – אבל לא לעשות ממשחקים אלה עיקר!

כשרבי חיבר את מסכת מגילה, הוא לא שיבץ בה מאומה מענייני הליצנות והצחוק, והם מוזכרים – כאמור – רק כבדרך אגב במסכת ״סנהדרין״.

שאלות פורימיות

ההידור צריך להיות איפוא, בקריאת המגילה כהלכתה. ואגב, העולם נוהג להקפיד יותר בקריאת המגילה של הערב – אולי משום שאז מושמע הסיפור בפעם הראשונה – אבל האמת היא, שהקריאה שלהבוקר חשובה יותר על־פי ההלכה (משנ״ב שם תרצב, סק״ב בשם הפוסקים).

וממילא מי שחייב לקרוא ארבע פעמים, משום שהוא שוהה בי"ד באדר בפרזות, ובט״ו באדר בעיר מוקפת חומה – ההידור שלו יהיה בקריאת המגילה במניין ארבע פעמים; גם, אם יחמיץ בשל כך את הדברים הטפלים יותר של הפורים.

כך בכל אופן, צריך לנהוג מי שאמון על הנושא הקודם בו דיברנו, שהתורה והמצוות הם הנושא העיקרי שלשמו אנו מצויים בישיבה.

והנה אני שומע שאלות של בחורים, שמצד אחד רוצים להיות בשבת זו בישיבה* – דבר נאה כשלעצמו..; [שיחח זו נאמרה בישיבת ״הכתל״ בח׳ אדר תשמ״ג. אותח שנח חל יי׳ד אדר (פורים דפרזות) ביום ראשון, וט״ו באדר – יום הפורים בירושלים – ביום שני. את השבת שקודם חפורים, נחוג לחגוג בישיבות באווירה פורימית מיוחדת, ובני ישיבה ״נזהרים״ שלא לחחמיץ שבת זו. וכך עמדו מספר תלמידים בפני ״בעיה״: כיצד יצליחו להימצא בישיבה (בירושלים) בשבת, וגם לבקר בבית ההורים ביום א׳, הוא פורים דפרזות? שכו אם יחיו ביום א׳ בפרזות, חריחם חייבים במקרא־מגילת מיד בצאת השבת]

הלוואי ובכל השבתות היתה שאיפה גדולה כזו להימצא בישיבה.. – ומצד שני רוצים להיות אחר כך בי״ד אדר בביתם שבפרזות, למרות שלא נזכר בשום מקום שחייב אדם להקביל פני אביו בפורים… ומצד שלישי רוצים גם להיות בט״ו אדר בירושלים – בקיצור, רוצים להיות בכל מקום, ונכנסים לשאלות הלכתיות: אולי אפשר לקרוא מגילה ביחיד? אולי מתוך חומש? ועוד שאלות כיוצא בזה. והדבר ממש בולט: מעולם לא נתקלתי בהתלבטות גדולה כזו, שעניינה המרכזי הוא: איך להצליח להיות בשבת בישיבה, ודווקא בשבת שהיא יותר פורימית מאשר שבתית.

אסור להיות ״עד דלא ידע״ בין טפל לעיקר. בן-ישיבה צריך לחוש, שקריאת המגילה היא־היא עיקר הפורים, ושכל השירים והריקודים אינם אלא טפלן חשוב אמנם – אבל טפל בלבד.

ואף שאין חולק ששמחה היא דבר גדול – אבל מה נאמר על חיל שהיה דחוק בזמן בליל־הסדר, ולכן השמיט את ״עבדים היינו״ ואמר רק את ״חד גדיא״? או מה נאמר על מי שאמר את כל הפיוטים ביוס־כיפור, מתחילה ועד סוף, אבל בין ״מוסף״ ל״מנחה״ טעם משהו, משום שקשה לומר פיוטים על בטן ריקה?״.

שנאלץ לקרוא מגילה בלי מניין באותה שנה (ספר הגר״א, עמוד סו).
ברוך ה', שבארץ ישראל ניתן להשיג מניין בכל מקום ללא כל תשלום, והתנאים הנוחים לקיום המצוות מחייבים אותנו להתאמץ ולקיים את שמחת הפורים כהלכתה, כפי שתיקנו לנו חז״ל. כי רק כך, הופכים השירה והריקודים לשמחה אמיתית של ״קיימו וקיבלו היהודים״. של ״הדור קיבלוה״; של קבלת־תורה מחודשת מתוך שמחה ואהבה
(אסתר ט, כז; שבת פח.). ידוע שבשנה מעוברת, קבעו חז״ל לקרוא את המגילה דווקא באדר ב׳,
ונימוקם: לסמוך גאולה לגאולה (מגי׳ ו:) ; לסמוך את גאולת הפורים לחודש ניסן, הוא חודש הגאולה ממצרים. אם נקיים אנו את שמחת הפורים כהלכתה; אם נסמוך לגאולת מצרים גאולת פורים כהלכתה – יסמוך לנו גם הקדוש-ברוך־ הוא גאולה שלישית כהלכתה, במהרה בימינו אמן!

פרשת תצוה

יסורים – מזית מר מופק שמן זך

ולקחו 'אליך' ־ להראות את תכונת הזית [מתוק האור]

"ואתה תצוה את בני ישראל ולקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות, כז, כ)

שואל רבי שלמה גאנצפריד בעל ״קיצור שולחן ערוך" בספרו ״אפריון״ על התורה: מדוע בפרשת תרומה נאמר: ״ויקחו לי תרומה״ (שמות כה, א) ואילו בפרשת תצוה נאמר: ״ולקחו אליך שמן זית״?

וכתב להשיב על כך, על פי המובא במדרש (שמות רבה לו, א) על הפסוק ״ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך״: ״הדא הוא דכתיב (ירמיהו יא, טז) זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך״.

כלומר, ישראל נמשלו לזית. ומקשים שם במדרש: וכי לזית בלבד נמשלו ישראל? הלא לכל מיני אילנות אחרים נמשלו ישראל – לגפן, לתאנה, לתמר, לארז, לאגוז לרימון ועוד, ומדוע דוקא לזית מדמה ירמיהו את ישראל?

אלא, אומר המדרש, בין ישראל לזית יש דימיון מיוחד שאיננו בשאר הפרות.

הזית – עד שמוציאין ממנו את שמנו, שהוא עיקר הפרי, עובר תהליך ארוך, קשה ומייסר. וכך מתאר זאת המדרש: ״מגרגרין אותו, ואחר כך מורידין אותו מהזית [כלומר, מנענעים את האילן עד שהוא נושר ממנו] ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת, ונותנין אותן במטחן, ואחר כך טוחנין אותו, ואחר כך מקיפין אותו בחבלים, ומביאין אבנים, ואחר כך נותנין את שמנן״.

וזה הדימיון לישראל, שאף הם כך, כדברי המדרש: ״באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשין אותן, וכופתין אותם בקולרין [רצועות], ומקיפין אותן טרטיוטין [חילות המלך], ואחר כך עושין תשובה והקב׳׳ה עונה להם. מנין? שנאמר: ׳ויאנחו בני ישראל', וכן 'בצר לן ומצאוך', 'כי אל רחום ה' אלוקיך', הוי זית רענן יפה פרי תיאר״.

ואומר בעל ה״אפריון״, כי על פי דברי המדרש הללו, נתן להבין מדוע השתנתה הלשון בפרשת תצוה, ולא נאמר בה "ויקחו לי שמן זית״, כפי שנאמר בפרשת תרומה ״ויקחו לי תרומה״, אלא ״ויקחו אליך שמן זית״.

הענין הוא, כי משה רבנו בא אל ה׳ בטענה כביכול, ואמר: ״למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני״? (שמות ה, כב), כלומר, לשם מה זקוק עם ישראל ליסורים הללו? והקב״ה השיבו כי זו הדרך להוציא מעם ישראל את שמנן, כמו מהזית, ואמר לו: ״עתה תראה אשר אעשה לפרעה״, כלומר עכשיו תראה כיצד אני גואל את עם ישראל לאחר שהם טבלו וקראו אלי שאושיע אותם.

וזהו שנאמר בפרשתנו: ״ואתה״, כלומר דוקא אתה שלא הבנת את דרך ההנהגה שלי המתאימה לעם ישראל, ״תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך״. ולמה דוקא "אליך"? להראות לך את תכונתו של הזית הזה, שרק לאחר שמטלטלים ומיסרים אותו הוא נותן את שמנו, שתדע כי כך גם ישראל, רק לאחר שמשתעבדים בהם, נותנים את שמנן ונעשים ראויים לגאולה.

דברי המדרש הנ״ל, משמשים גם כהסבר לישוב הקושיא המתעוררת על מעשה המובא בגמרא במסכת חולין (מו, ע״א). מסופר שם שרבה ורב יוסף ברחו לפומבדיתא עקב פלישתו של חיל השלטון לעיר. בדרך מנוסתם פגש אותם

רבי זירא ואמר להם: ״כזית שאמרו במקום מרה״. כלומר, אם לאחר השחיטה התברר כי לבהמה לא היה כבד מלבד חתיכה קטנה בגדל כזית, היא כשרה. השאלה היא אם צריך שהכבד יהיה במקום המרה?

ושואלים המפרשים, וכי זה מה שצריך להאמר לשני אנשים הנמלטים על נפשם?! הרי רבה ורב יוסף ברחו מפני שנרדפו על ידי השלטונות, האם זה היה הזמן המתאים לאמירה זו? הלא היה עליו לדאוג להם למנוחה, למאכל משתה?

ומתרצים על פי המדרש הנ״ל, שאומר כי ירמיהו דימה את עם ישראל לזית מפני שהם כמותו, שקשה להוציא ממנו את שמנו וצריך לכותשו בבית הבד עם קורות כבדות עד שרואים שמן, ואף ישראל כך, שמוציאים תוצאה מעולה דוקא בזמן של צרות. כמו שידוע שרש״י חיבר את פירושו לש״ס בתקופה הנוראה של מסעי הצלב.

והש״ס עצמו חובר בתקופה של צרות נוראות בבבל בפרס ובארץ ישראל. כי אכן, בזמן הסכנה ישנה סיעתא דשמיא גדולה ביותר כדברי דוד המלך: ״נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי" (תהלים קיט, קט).

והדברים הללו מבארים את התנהגותו של רבי זירא. ידוע ידע את חומרת מצבם, אך דוקא בשל כך פנה אליהם בענין הלכתי זה, כי בדרך זו בקש לעודד את רוחם, ורמז להם ואמר: ״כזית שאמרו..״ כלומר על איזו תקופה מתכוונים חז״ל כשאמרו שישראל דומים לזית שעל ידי קושי יוצא ממנו השמן? ״במקום מרה״, כלומר בתקופה שמר להם לישראל, ואז הם פורחים ומשגשגים ומוציאים לאור יותר ויותר חידושי תורה מתוקים מדבש.

מענין לענין באותו ענין, מספרים על רבי אהרן קוטלר זצ״ל, שבעת שנפל בזמן מלחמת העולם השנייה, משכוהו תלמידיו דרך חלון הרכבת פנימה, וכשנכנס לקרון הדבר הראשון ששאל היה: ״איפה אוחזים?…"

[תוספת: מספרים על הגר"ח שומלביץ שכשהיו בספינה שהחזירה אותם משנחאי לאמריקה הייתה התרגשות רבתי על נס ההצלה, והגר"ח מצידו היה שקוע כל הזמן בספר שב שמעתתא וחידש ל"ב מערכות וקבעם בספר "תורת הספינה" . מספרים שפעם אחת נשען על המעקה של הסיפון שקוע בשרעפיו בלימוד, ותלמיד אחד נעמד לידו ושאל ספק לעצמו ספק לרבו – היכן אנחנו? השיבו הגר"ח על אתר – בשמעתתא ג'!

אדם המצליח לרכוש לו מבט כזה אל מול יסורים, יצליח להפיק מהם את התועלת המרבית. ולא רק שלא יפריעו לו בעבודת ה׳ שלו, אלא אף ירימו אותו לפסגות, אשר לא השיגן עד כה.

מכוח הבנה והכרה זו יצליח האדם להגיע לדרגה של שמחה ביסורים המגיעים אליו.

הרב שך זצ״ל רגיל היה להביא בשמו של בעל יסורים גדול שחי בסלוצק, אשר היה מקבל את יסוריו הנוראים בשמחה, את השקפתו בענין הסבל שעובר עליו, וכה היו דבריו:

בין מחנות העבודה הידועים לשמצה ברוסיה נודע מחנה ׳קטרינגא׳ כגרוע שבכולם. הקור באותו מחנה היה איום ונורא, תנאי המחיה והמגורים היו הפחותים ביותר, ואם לא די בכך ־ העבודה שם היתה קשה ביותר.

נקל לשער, כי מי שנגזר עליו להישלח לקטרינגא, היה עושה הכול על מנת להמיר את הענש הזה בעונש קל יותר, והיה מתחנן על נפשו ומבקש להישלח אפלו לסיביר, ובלבד שיותרו לו על קטרינגא…

כאשר בקשתו היתה מתקבלת והוא נשלח לסיביר, היה הדבר מתקבל בסיפוק רב, על אף הסבל והקשיים שהיו בסיביר!

ומעתה, צא ולמד – כל אחד ואחד עתיד להיות נידון בגהינום על העבירות שהוא עובר בימי חייו, משום כך כאשר ניתנת לאדם אפשרות להמיר את יסורי הגהינום הנוראים ביסורי העולם הזה, אשר על אף היותם קשים ככל שיהיו, מכל מקום אין מקום להשוות בינם לבין יסורי הגהינום, כמה עליו לשמח ולהודות על כך לבורא העולם!

וכל זאת בהיותו מכיר בכך, שהקב״ה הוא זה שהביאו למצב הזה, והמיר את העונש הצפוי לו בשל עברותיו, ביסורי העולם הזה וטרדותיו.

דרגה זו של שמחה ביסורים נכרה באפן מעורר התפעלות אצל הרב ישועה עטיה.

היה זה כאשר בערב חתונת אחת מנכדותיו, הוא אושפז בבית החולים לצרך ניתוח קשה ומסובך.

הרב עטיה חש כי בני משפחתו מודאגים עד מאוד ממצבו, וכי אין לאף אחד מהם חשק ללכת להשתתף בחתונה, קרא לכולם אפוא, ואמר להם: ״דעו לכם, כי לגביי – הליכה לחתנה או ניתוח מהוים אותה שמחה בדיוק…"

ממש כדבריו של דוד המלך (תהלים קטז) ״כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא", וכן ״צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא״.״

נקודה נוספת שצריך בעל יסורים לתת אל ליבו, הנה שלא ניתן להתחמק מגזרת הייסורים, ואם קבע הקב״ה מנת יסורים מסיימת שאותה צריך האדם לעבר בעולם, הוא יעבור אותה בין אם הוא יתלונן ויקטר על כך, ובין אם יקבל אותם באהבה ויזכה בכל המעלות שיש בהם.

עובדה זו נהג הסטיפלר זצ״ל לחזור ולומר, וכך הורה באפן מעשי לשואלים רבים שבאו להתייעץ איתו בענין הקלת הייסורים שלהם.

בספר ״תולדות יעקב״ מסופר שאדם שגר בקומת קרקע ובדירתו לא היו שמש ואויר שאלו אם כדאי לו לעבור דירה.

השיב לו הסטיפלר: טוב יותר להישאר עם הצרות של הדירה שיש לך, מאשר לעבור לדירה אחרת ולקבל צרות חדשות…

באחד הימים הגיעה אליו אישה שתינתה על הסבל הנורא שיש לה בצער גדול בניה, אך הסטיפלר שלח לומר לה כי עליה לדעת שאדם אינו יכול להתחמק ממנת הייסורים שנגזרה עליו, אולם ניתן לבחור באיזה תחום לקבל את הצער והיסורים: או בצער גדול בנים, או בקשי בקיום מצוות כראוי ולמוד תורה – ואם לא כך ולא כך דרכים רבות ישנן למקום על מנת ליסר את האדם, כמו: שכנים רעים וכיוצא בכך.

״אין לי ב״ה שכנים רעים״, השיבה האישה, ״ואת צער גדול בנים איני מסוגלת לסבול!״, הסטייפלר ברך אותה – והיא פנתה והלכה לה לשלום.

ימים ספורים חלפו ואחת מן המשפחות בבנין עזבה במפתיע את ביתה ובמקומם באו שכנים רעים שמיררו את חייה של האישה, עד כי צער גדול הבנים הקודם נחשב כתענוג לעומת הסבל כעת…

חדשים אחדים סבלה את סבלם, ולבסוף התמוטטה ושוב הגיעה בצעקה אל בית הסטיפלר, כשהפעם היא אומרת שעדיף לה צער גידול הבנים, מאשר צער השכנים הרעים…

גם הפעם ברך אותה הסטיפלר, וראה זה פלא – עוד באותו חדש עזבו השכנים את הבנין!

[דבר נוסף יש לדעת: הסטייפלר היה מרבה לומר – "קץ שם לחושך" נאמר באיוב. לכל צרה יש קץ. אין צרה שהיא ללא גבול. יש לדעת שגם ליסורים יש קץ. ולאחר מכן הכל ישתנה לטוב. וכל דעביד רחמנא לטב עביד. "לכל תכלה ראיתי קץ".

לכל דבר בעל תכלית יש קץ וסוף, וגם ליסורים. כך שאין לאדם להיות מוטרד מן היסורים, ביודעו שהם זמניים וברי חלוף. ואם תאמר: הרי יש שמתו מיסוריהם? התשובה היא שלאחר המוות אכן תמים היסורים! שהרי בזכותן זוכה להגיע לגן עדן העליון מזוכך מכל חטא ועוון!

הרב יגן בא בחלום לתלמידו ואמר לו שיש לו שכר עצום בעולם הבא בעיקר בשל היסורים שעבר, יותר מאשר בשל אלה שהחזיר בתשובה!!

הגר"א היה אומר שאלמלא היסורים לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בעולם האמת! כך שעל האדם לדעת שהיסורים הן לטוב ולזיכוך, והזית מוציא שמנו רק לאחר כתיתה!].

 

פרשת תצוה

נקיות מנגיעות

כל זר – ואפילו דוד מלך ישראל [מתוק האור]

"ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב)

התפקיד המרומם של הכהונה ניתן אך ורק לאהרן ולבניו ־ וכל זר שינסה להתקרב לכך מוזהר בעונש מות.

קביעת המעמדות הזו היתה ברורה לעם ישראל, אולם לא תמיד היתה כזו גם לגרים המצטרפים אליהם, והיה צורך בחוכמה מיוחדת על מנת להבהיר להם את הענין הזה.

חז"ל מספרים (שבת לא, ע״א) על גוי שעבר בסמוך לבית המדרש ושמע מלמד מתאר לתלמידיו את האפוד ואת המעיל ואת כל שאר בגדי הקודש של הכהן הגדול.

נכנס הגוי לבית המדרש ושאל למי מיועדים הבגדים היפים הללו, ונענה – לכהן הגדול.

הוא התרשם מן הענין, ובו במקום החליט להתגייר, על מנת שיוכל להיות כהן גדול וללבוש את הבגדים היפים הללו.

הלך לו לשמאי הזקן, עמד ואמר: ״מוכן הנני להתגייר, בתנאי שאהיה כהן גדול…״

ושמאי, שאחז באותה שעה באמת הבנין – דחפו מלפניו.

הגוי עדיין לא אמר נואש, והלך להלל הזקן, כשבפיו אותה בקשה: ״מוכן אני להתגייר, בתנאי שאהיה כהן גדול״.

השיב לו הלל: ״אין בעיה, אלא שכשם שמלך אינו יכול להיות מלך, מבלי להשקיע בלימוד תכסיסי מלכות, גם אתה צריך תחילה ללמוד את ההלכות הקשורות לכהונה בכלל, ולכהן הגדול בפרט״.

לבקשה הגיונית זו הסכים הגוי, והחל בלימודיו. במהלכם הוא הגיע לפסוק (במדבר א, נא) ״והזר הקרב יומת״.

בא הגוי להלל ושאל אותו: ״למי מכון פסוק זה?״ נענה הלל ואמר: ״אפילו כלפי דוד מלך ישראל!״

אם אפילו דוד המלך אינו יכול להתקרב – הבין הגוי ־ איך יכולתי לחשוב שאני אוכל להיות כהן גדול?! והוא הניח לכל הענין, והתגייר מבלי להתנות זאת במינוי כלשהו.

ויש להבין, מהי כונתו של הלל הזקן בהדגשה: ״אפילו דוד מלך ישראל״?

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לעקוב אחר המתרחש שנים קודם לכן עם דוד מלך ישראל. בשעה שרצה לבנות את השיתין למקדש, הלא הם החללים הנקובים שהיו מתחת למזבח אשר ירדו עד לתהום.

את בית המקדש נאסר על דוד לבנות, ובכל זאת את השיתין, אשר רש״י מבאר שהם היו מוכנים עוד מששת ימי בראשית, מותר היה לו לעשות, מאחר שעשייה זו לא היתה אלא נקויים מן הליכלוך הרב שהצטבר בהם, וכשם שהתירו לו לנקות את גורן ארוונה היבוסי – כך יכול היה לנקות גם את השיתין.

לאחר הניקוי הבחין דוד בחרס בתחתיתם, וניסה להוציאו – אך באותו רגע פרצו משם מי תהום, שאיימו להציף את העולם.

דוד המלך ניסה לעצור את המים בכל דרך אפשרית, ולבסוף הבין שהדרך היחידה להצליח בכך היא לכתוב את השם המפורש על גבי החרס, ולהשליכו פנימה, אך עדין חשש שמא יש בכך משום גרמא של מחיקת שם ה'.

לפיכך הכריז: ״מי יודע אם מותר לעשות זאת או לא?״

איש לא ענה לו. דוד שב והכריז כי מי שיודע ואינו עונה יחנק בגרונו. או אז קם אחיתופל ואמר: ״מקל וחומר ניתן ללמוד שאפשר לעשות כן – מה אם עבור אישה סוטה אמרה התורה שאפשר למחוק את השם המפורש, ולתת לה לשתות עבור הצלת שלום הבית שלה, על אחת כמה וכמה שהצלת כל העולם כלו באמצעות כתיבת שם המפורש מותרת היא!״

וכששמע זאת דוד המלך, מיד עמד, כתב את השם המפורש והשליך והמים נעצרו.

ויש להקשות, וכי דוד המלך לא ידע מהי ההלכה, עד שהיה זקוק להוראתו המפורשת של אחיתופל?

אלא, שרש״י אומר כי אילו היה דוד המלך עושה כן, הרי שהיה מורה הלכה בפני רבו, ולכן הוא נמנע מכך.

אולם ה״שולחן ערוך" פוסק (הלכות יום הכיפורים), שכאשר ישנה סכנה מתר לפסוק לפני הרב, ואין חולקים לו כבוד, ומכיון שכך שוב חוזרת השאלה למקומה: מדוע המתין דוד המלך לפסק של אחיתופל?

זאת ועוד, מפני מה לא השיב אחיתופל את התשובה שהיתה כבר ידועה לו, ורק לאחר שדוד המלך איים בחנק, הוא ענה את מה שענה?

ה״ערוך לנר״ מסביר, שבמהלך בריחתו של דוד משאול, אשר ביקש להורגו, הוא הגיע לנוב עיר הכוהנים, שם פגש בו אחימלך הכהן הגדול ושאל למעשיו. דוד השיב לאחימלך, כי הוא נמצא כעת בשליחות חשובה מטעם המלך, ומרוב בהילות שכח לקחת איתו את חרבו וצידה לדרך, ואחימלך קיבל את הדברים ונתן לו חרב וצידה לדרך.

מי שנכח בשעת חילופי הדברים הללו היה ראש הסנהדרין דאז דואג האדומי.

לדואג היתה טינה בליבו כלפי דוד, על שהורה בישראל הלכה במקומו בקשר לסידור לחם הפנים בשבת. בשל אותה טינה קם דואג וסיפר לשאול כי אחימלך נתן לדוד חרב על מנת להרוג אותו באמצעותה.

בתגובה לעלילת השקר הזו, מצוה שאול המלך על אבנר להרוג את כל עיר הכהנים, וכשהוא מסרב לעשות זאת, הוא מורה לדואג לעשות זאת.

דואג נענש על מעשהו קשות – בעולם הזה ובעולם הבא. אין מביאים ראיות בשמו, ולא זו בלבד, אלא שאיבד בעקבות זאת את חלקו לעולם הבא. ושאול אף הוא נענש על ההחלטה, ומת מיתה משונה במלחמה.

אולם בענין זה היה מעורב אדם נוסף, הלא הוא דוד, אשר מאחר שלא גילה לאחימלך את האמת על בריחתו משאול, גרם לו להחשד במרידה במלכות. אמנם היה כאן ענין של פיקוח נפש, אבל בכל זאת מדובר בגרמא של דיני נפשות.

לפיכך עומד דוד ומצפה להזדמנות שבה יבוא מישהו ויוכיח שגרמא הוא לא כלום, ולעומתו אחיתופל, אשר שנא את דוד המלך, מתהלך כל הזמן בתקוה, שמישהו יצליח להוכיח שגם גרמא – מחייב את העושה.

ההזדמנות הגיעה בדמות מי התהום שהתפרצו, שבהם התעוררה השאלה האם מותר או אסור לעשות גרמא של חילול ה'?

דוד יודע את הקל וחומר שנלמד מאישה סוטה, אולם הוא אינו יכול להכריע משום שהוא נוגע בדבר, ואילו אחיתופל יודע – ולא רוצה לומר, מאחר שהוא אינו מעונין לחלץ את דוד מהענין בצורה טובה! רק כאשר דוד מאיים ואין לו ברירה, הוא עונה שגרמא זה בסדר, ומותר לכתוב את השם המפורש על החרס, על אף שהוא עלול להימחק.

צא וראה מה רבה היתה זהירותו של דוד מכל שמץ של דבר שיש לו בו נגיעה אישית, עד שאין הוא מתערב בו כלל, לא לחיוב ולא לשלילה.

דוגמא נוספת לזהירותו של דוד המלך מכל מקרה שבו יש לו נגיעה אישית, אנו מוצאים במאורע שהתרחש עם נבל הכרמלי.

דוד הנרדף הסתובב ביערות כרמל עם אנשיו, ובתוך כך שמר איתם על צאנו של נבל הכרמלי.

ויהי היום, והנה הגיע נבל הכרמלי לגזוז את צאנו, ולערוך מסיבה כנהוג באותם ימים. הדבר היה בערב ראש השנה, ודוד שולח את אנשיו לבקש מנבל מעט אוכל לחג המתקרב.

כאשר שומע נבל את בקשתם הוא אומר: ״מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו״ (שמואל א' כה, י), וכונתו היתה שמאחר שהכל ידעו כי מפרץ עתיד לצאת מלך ישראל, באו רבים והצהירו על עצמם שהם מזרעו של פרץ.

לשמע דברי נבל, הכריע דוד כי נבל הוא מורד במלכות בית דוד – ומיד הלך עם אנשיו כדי למצות עימו את הדין.

אישתו של נבל הכרמלי, אביגיל, היתה אישה צדיקה שזכתה לנבואה.

כששמעה מה קרה, הבינה שעומד להתרחש כאן אסון, לפיכך היא העמיסה עשרה חמורים בכל טוב, ושמה פעמיה לעבר דוד ואנשיו. כשנפגשו הראתה לו מראה דם ושאלה אותו אם הוא טהור או טמא.

דוד סירב לפסק, וטען שלא פוסקים דיני מראות בלילה, ואז אמרה לו אביגיל: ״דם לא דנים בלילה, ודיני נפשות אפשר לדון בלילה?״

״במקרה כזה כלל לא צריך לדון״, השיב מיד דוד, ״נבל הוא מורד במלכות ודינו ברור״.

״אך עדיין שאול מולך, ולא יצא טבעך בעולם״, החזירה לו אביגיל, ולאחר מכן החלה לדרוש ולבקש רחמים על בעלה, ולבסוף היא מסיימת: ״והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך״. בגמרא מבואר (מגלה יד, ע״ב), שתוך כדי בקשת הרחמים על הבעל הוסיפה אביגיל בקשה שכאשר תתאלמן מבעלה, רוצה היא להינשא לדוד!

וקשה, איך יתכן שאביגיל הנביאה, שעדין היתה אשת איש, מדברת באופן כזה?

כדי להבין את הדברים נקדים מעשה:

הרב חזקיהו מישקובסקי שליט״א ספיר, שמתוקף תפקידו של רבי מאיר חדש זצ״ל היה עליו להרחיק את אחד התלמידים מן הישיבה. חבריו של התלמיד ששמעו על כך, ידעו שכאשר נפלה ההחלטה דבר לא יזיז אותה, ולכן אמרו לבחור שכדאי לו כבר לארז את המזודות… אך התלמיד הגיב: "אל תדאגו, עם רבי מאיר אדע להסתדר…"

למחרת קרא רבי מאיר לבחור לחדרו, ושאל אותו האם הוא יודע לשם מה הוא נקרא אליו?

״כן״, השיב התלמיד, ״הרב רוצה לזרוק אותי״. ״ומדוע אני רוצה לעשות זאת אתה גם יודע?", המשיך המשגיח.

״פשוט מאד״, אמר התלמיד בעזות, ״הרב משועמם והוא מחפש קורבן. היום מצא הרב אותי ובשבוע הבא יטפל לתלמיד אחר וימצא קורבן חדש״…

כששמע זאת רבי מאיר הוא סירב לזרוק את הבחור מן הישיבה. ״מסוגל הנני לזרוק תלמיד, לאחר שאני יודע מעבר לכל ספק שהוא מרוחק מן הישיבה לכבוד ה' " הסביר, ״אך ברגע שמעורבת בכך פגיעה אישית, יתכן שיש כאן נגיעה מסוימת, ושבשל אותה פגיעה הוא נזרק – ושוב אין עושים זאת!״

סיפור דומה ספר רבי משה שפירא שליט״א בשם אביו על הסבא מקלם:

עקב חוצפה נגד ראש הישיבה החליט הסבא להרחיק תלמיד מן הישיבה. הוא קרא לתלמיד ואמר לו שהוא מרחיק אותו מכיון שדיבר נגד ה׳ ונגד משיחו.

״מה איכפת לרב יותר?״ התגרה התלמיד, ״שדיברתי נגד ה׳ או נגד משיחו?״.

ושוב לא נזרק מן הישיבה, מחשש לנגיעה…

הרב הלל כהן זצ״ל סיפר בשם רבי יעקב גלינסקי שליט״א בהקשר לכך, כי בנובהרדוק היו בחורים עניים שהסתובבו רעבים ללחם וקרועי בגדים, ולצורך החזקתם הקימה הישיבה קופה מיוחדת שנקראה בשם ״תומכי תורה״, והיו לה קריטריונים ברורים לגבי הזכאים לקבלת תרומה כלשהי.

אם חשקה נפשך בחליפה, אך לא עמדת בקריטריונים ־ הסביר רבי יעקב, היתה לך אפשרות לסדר את הענין באופן הבא:

צריך היית ללכת אל אחראי הקופה, שהיה רבי גרשון ליבמן, ולהעליב אותו…

מרבית הסיכויים היו שאכן היית מקבל חליפה חדשה לחג! משום שרבי גרשון מסוגל היה להחליט לא לתת לו, כל זמן שידע מה הם הקריטריונים, אבל מרגע שפגעת בו פגיעה אישית – הוא חשש שמא בהחלטה שיקבל מעורבת פגיעה אישית, ולכן נתן את החליפה באופן מידי.

לאור זאת נבין את המעשה של אביגיל:

אביגיל לא היתה בטוחה שהיא הצליחה לשכנע את המלך, ולכן שלפה את הנשק הסודי שלה, נגיעות.

היא מבקשת להינשא לדוד ובכך היא הפכה אותו להיות נוגע בדבר. במצב כזה ידעה אביגיל בודאות – שוב כבר לא יגע דוד בבעלה לרעה, שכן דוד מושך את ידיו מכל מקרה של נגיעה אישית!

 

כדוד בשעתו אנו מבחינים בהנהגתם של ענקי רוח ואצילי מידות בעמנו:

דין תורה בלתי שגרתי התקים בבית דינו של רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה זצ״ל: מצד אחד עמדה התובעת – שהיתה לא אחרת מאשר הרבנית, ומן הצד השני עמד הנתבע, יענקיל החייט, דיר בבית הרב שלא שילם את שכר הדירה כנדרש ממנו.

הרבנית עמדה על דעתה ובקשה בכל תקף שהדיון לא יתקיים אצל בעלה הרב, אלא אצל אחד הדיינים האחרים.

הרב קיבל את דעתה, אבל הוסיף: ״יהי כן, ואני אטען מצד יענק׳ל החייט…"

על פניו של יענקיל התפשט חיוך של מנצחים, ״אני סומך על הרב״, אמר בפשטות.

וכך זה מול זו עמדו הרב והרבנית בדיון אודות הכסף שנותר חייב להם יענק׳ל…

לאחר שהרצתה הרבנית את טענותיה ואמרה את גובה הסכום שאותו נותר יענק'ל החייט, נענה הרב ואמר: ״הבית אינו שלי… החסידים ובעלי הבתים נתנוהו לי במתנה, ואינני רוצה בשום פנים שדבר שניתן לי במתנה יגרום סבל ליהודי עני המטפל בילדים…״

בסופו של דין התורה הלזה, יצא יענק'ל מנצח, הודות לטענת הרב…

שכן ברגע שבו עלולה להיות מעורבת בענין כלשהו נגיעה אישית, שוב אין הרב יכול להתיר לה להתרחש, והוא יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע זאת…

 

הסבא מקלם סיפר שרבו, רבי ישראל סלנטר, אמר לו פעם: ״עומד אני לומר לך דבר, שאיני יודע אם תבין אותו אם לאו, ויתכן שתבין אותו לאשורו רק בעוד ארבעים שנה״.

״עשרים שנה לא הבנתי את כונתו״, המשיך הסבא מקלם, אולם אחר כך הבנתי… וכה היו דבריו: דע לך, שאדם שנגוע במידותיו, תורתו אינה תורה!

מהי כוונת הדברים?

לצורך הבנת הענין נשתמש בדוגמא הבאה אותה הביא הרב שלום מאיר ולך:

יהודי שאכל ארוחה בשרית לפני חמש וחצי שעות מגלה לפתע חפיסת שוקולד חלבי משובח, שערב במיוחד לחיכו, ומוצא את עצמו בתיסבוכת, כשמחד גיסא הוא יודע שעדיין אסור לו לאכול חלבי, ומאידך גיסא בוער בו חשק גדול לעשות זאת.

כדאי לבדוק אחת ולתמיד מהי השיטה הזו של שש שעות – הוא מהרהר לעצמו, ועד מהרה הוא ניגש לבית המדרש הקרוב ופותח את הגמרא העוסקת בענין (חלין קה, ע״א).

הוא מוצא שם שאומר מר עוקבא: הריני כחומץ בן יין לגבי אבי, שאבא היה אוכל בשר וממתין עשרים וארבע שעות עד אכילת חלב, ואני אוכל בסעודה זו בשר ובזו שלאחריה חלב.

דהינו, מבין היהודי שלפנינו שיש להמתין זמן של מסעודה לסעודה. מהו זמן זה? תוספות כותב שמספיק לפרוס מפה אחרת בגמר הסעודה הבשרית, ומיד אפשר להתחיל בסעודה חלבית.

הוא לא מסתפק בכך אלא פותח את הרמ״א, שכותב להמתין שעה אחת בין בשר וחלב.

אם כך – הוא מתפלא – מי החליט שש שעות? הוא ממשיך לבדק ומגלה שה׳בעיה׳ מתחילה מהרמב״ם שפוסק שיש להמתין שש שעות, ומהש״ך שכותב (יורה דעה סימן פט, סעיף ח) שמי שלא מחכה שש שעות אין בו ריח של תורה!

רגע רגע – מחייך מידענו בפילפוליו הלמדניים, מה הם שש שעות שהרמב״ם התכון אליהם? האם היה בתקופתו שעון מדויק? אולי מדובר בכלל בין חמש לשבע שעות?… וחוץ מזה עוף הוא מדרבנן, והחלב שלנו – מי יודע אם הוא חלבי באמת?…

למזלו, עד שהוא מסיים את כל הפילפולים, כבר חולפות להן שש השעות האמורות…

וכעת ננסה לברר: מיהו זה שאמר את כל דברי הלמדנות הללו ־ הוא או השוקולד?!… הוא או 'מיצי הקיבה'?

הרי לנו, איפוא, דוגמא מוחשית לכך שאדם שיש לו נגיעה תורתו אינה תורה, שהלא כל דברי התורה שלו מגיעים כתוצאה מן הנגיעה שבה הוא נגוע!

פעם אמרו ל״חזון איש״ זצ"ל כי אדם פלוני הוא אדם גדול, אבל יש לו בעיה כשיש לו נגיעות.

נענה ה״חזון איש״ ואמר: ״נגיעה אינה מצמצמת רק לשעה אחת ביממה, אלא מקיפה את האדם במשך עשרים וארבע שעות, אם כן נמצא שהנגיעה היא אחד מן הדברים הגרועים ביותר, המובילים את האדם לעברי פי פחת ומסלקים ממנו כל שמץ טוב שיש בו, אמנם הקב״ה יצר אותה בעולם, בכל אופן, משום שהיא גורמת לאדם להתחבר אל מי שהיטיב איתו ולהתקשר אליו בקשר בל ינתק, כך שהוא יגמול לו טובה תחת טובתו, אך כל מי שנפש בקירבו, נזהר כמטחוי קשת מכל דבר אשר נושבת ממנו ׳רוח׳ של נגיעה אישית, ולא יפלא שדוד המלך נזהר מכך בכל כוחו, וברגע שבו זיהה אצל עצמו חשש לנגיעה, מייד פסל עצמו מכל וכל ונקט בכלל של ׳שב ואל תעשה׳. הרי לפנינו שתי סיטואציות מנוגדות בתכלית הניגוד:

מחד גיסא – עומד לו דוד המלך וניזהר מכל שמץ של נגיעה, ומאידך גיסא – ניצב לו גוי, ששמע על בגדיו היפים של הכהן הגדול, והוא מוכן לעבור ברית מילה, לשמור שבת, כשרות וטהרת המשפחה, ואפילו לעבוד קשה בכהונה – ובלבד שיזכה בחשן ובאפוד! הוא חתיכת נגיעה, הוא מוכן לעשות הכל, עבור נגיעות הכבוד שבוערות בו, ומאומה לא לשם כבוד שמים.

כאשר אותו גוי עומד ושואל מהי הכונה בהוראה שהזר הקרב יומת, עונה לו הלל, שמדבר בדוד המלך, באדם שהוא ההפך הגמור מכל מה שאתה מגלם: כשהוא מזהה את קצה – קציה של הנגיעה האישית, מיד הוא קם ומתרחק ממנה כמטחוי קשת – ולמרות זאת גם הוא נכנס בגדר של 'זר', ומוזהר מפני כל התקרבות לעבוד את עבודת המקדש!

אם כך, הבין הגוי – על אחת כמה וכמה אני, שאני שקוע עמוק עמוק בתוך הררי נגיעות אישיות, ופועל מכוחן, אינני ראוי לזכות בתפקיד המרומם הזה, ועלי להותירו לאהרן הכהן ולבניו שנבחרו להיות משרתי ה׳ לכבוד ולתפארת!

תוספת [מוהגדת לפר' שלעיל]

שמחת תורה בסלבודקה – אח, היש לנו מושג בשמחת התורה של עמלי התורה. בהם האריות שבחבורה, גדולי הדור וענקי התורה לעתיד, הגאונים רבי אהרן קוטלר ורבי יעקב קמינצקי, רבי יחזקאל סרנא ורבי אברהם אליהו קפלן, רבי יחיאל יעקב וינברג ורבי יעקב יצחק רודרמן ועוד ועוד, וענקי תנועת המוסר כגאונים הצדיקים רבי אברהם גרידזינסקי ורבי יצחק אייזיק שר, רבי זלמן רדונסקי ורבי שמואל פונדילר ועוד ועוד, היש לנו מושג איך שמחו בתורה, משוש חייהם, באילו תעצומות ובאיזה רגש ניגש ראש הישיבה, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל אל הסבא מסלבודקה זצ״ל ואמר בקורת רוח: ״מה אומר מר על בני התורה השמחים בשמחתה? ראו גידולים שגידלתם!״

הגיב הסבא בספקנות: ״מי יודע האם אין כל השמחה והריקודים כדי להגיע לכלות הכוחות, ואז אפשר יהיה לפרוש ממעגלי הרוקדים ולהשיב את הנפש בספל קפה חם ועוגה טעימה״…

הזדעזע ראש הישיבה: ״רבי״, אמר בדרך כבוד, ״גם למוסר יש גבול… למה לחשוד בכשרים, ולהטיל מום בקדשים״…

לא ענהו הסבא דבר. פנה לארון הספרים והוציא כרך גמרא. הניחו על הסטנדר ופתח מסכת מועד קטן בדף כ עמוד ב, הצביע על שורה בגמרא: ״צודניתא בעית למיכל״.

רכן ראש הישיבה, העיף מבט, והחויר. מדוע?

מסופר שם שגיסו של רב עוקבא, אחי אישתו, נפטר. ישבה אישתו ׳שבעה׳, ישבו חמיו וחמותו וגיסיו. חשב מר עוקבא לשבת שבעה יחד עימם, לכבוד ׳אישתו כגופו׳. להביע הזדהות עם אבלה. כמה נפלא. עלה רב הונא לבקרו, ומצאו יושב שבעה. אמר לו: ״צודניתא בעית למיכל״.

בסעודת ההבראה מגישים כעכים מיוחדים, כאלו עגולים עם שמשום, יש להם טעם מיוחד. וכשהיית אבל, בשעתו, הגישו מהם ונהנית. וכעת יגישום לאבלים, ולא נעים להושיט יד ולקחת. אבל אם אתה יושב איתם, תוכל לטעום מהם..

 הרי לפי ההלכה פטור אתה מאבלות, שלא אמרו לבעל לנהג אבלות עם אישתו אלא על הוריה וגם זאת, רק בפניהן. מה החלטת להצטרף אליה באבלה על אחיה, אולי בגלל הבייגלה…מזעזע!

מר עוקבא היה נשיא (מועד קטן טז, ע״ב) ואב בית דין (שבת קח, ע״ב, (לא מצאתי זאת שם) קדושין מד ע״ב). ולחשוד בו שבשביל כעך מוכן הוא לשבת שבעה ימים?

ויותר: לא ללמוד שבעה ימים?! אבל זאת רצו לומר – שהאדם עצמו אינו מודע לעומק נגיעותיו, למה שעומד בבסיס החלטותיו.

ואם אפשר היה לחשוד בכך את מר עוקבא ראש הגולה (תוספות סנהדרין לא ע״ב), מותר לחשוד בכך את בני הישיבה…

לא נכתבו הדברים אלא כדי לחיבנו לעמוד על המשמר – להעביר ביקורת על מניעינו הנסתרים, לחשוד עצמנו בנגיעות!

ואספר: הגאון רבי אליעזר גורדון זצ״ל, ראש ישיבת טלז, היה אוהב תורה מאין כמותו. לא רק גאון אדיר, מענקי דורו, אלא קיים בעצמו את הכתוב: ״באהבתה תשגה תמיד״ (משלי ה, יט).

כשהיה משוחח עם אדם, יהיה מי שיהיה, ואוזנו קלטה קושיא, מיד הסתער וענה, סתר ובנה, הפריך וישב.

 פעם עבר ליד בית המדרש ושמע שני לומדים מתנצחים בהלכה, ורץ. לא פנה לחפש את הפתח, בעד החלון דילג להודיעם שטעות בידם, והפשט אחר הוא.

התורה נמשלה ליין (תענית ז, ע״א), והוא לאדם המכור ליין, שהיין כל עולמו, ואינו יכול להישאר שוה נפש לידו!

בדמותו וכצלמו עיצב את ישיבתו, בריתחא דאוריתא וסערת לימוד.

דאג לרוחניותה אך גם לקיומה הגשמי. לקמח, ולא רק לתורה. ושיכנע את הגביר האדיר הברון דוד גינצבורג לבקר בישיבה, להתרשם ולהרים תרומה.

כדי להחשיב וליקר את הביקור ולתרים להצלחתו, בקש מרבו הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ״ל להצטרף לביקור.

עלו השלושה לישיבה, האוזנים צללו מקול התורה, מאות בחורים המתנצחים ומתפלפלים בחום ובלהט, בהתמדה והתלהבות, בריתחא דאוריתא. שמחה רבה כל כך אפפה את ראש הישיבה, עד שפצח בריקוד.

הסתכל בו הברון גינצבורג בתימהון. הסביר ראש הישיבה: ״איך אפשר שלא לרקוד, כשרואים מאות בחורים השוקדים על תלמודם! כמה שמחה יש מכך לבורא עולם, נותן התורה! איך אפשר שלא להצטרף לשמחתו?!״

שמע רבי ישראל סלאנטר והפטיר: ״אילו היה מר רוקד כך בפתח ישיבת סלבודקה או על מפתנה של ישיבת מיר, היתה זו שמחה על כבוד התורה. עכשיו, כשהוא רוקד על מפתן ישיבתו שלו, מי יודע האין זה ריקוד על שמפעל חייו מצליח ומשגשג, ותו לא!״

לא! איך אפשר לחשוד?! ומדוע לחשוד?!

והלא מצוה לדון לכף זכות!

אמת ־ אבל צריך, ומחייבים, לחנך את האדם לחשוד בעצמו ובמניעיו! [עוד בענין זה, להלן בפרשת ויקהל]

 

לאדם נגיעות רבות, הצדיק חש בהן, וחושד עצמו תמיד, ואילו הרשע בטוח שהוא חף מנגיעות, ואינו חושד בעצמו כלל!

המעשה בחזון איש שסיפרו לו שיש תלמיד חכם גדול אך יש לו בעיה קטנה של נגיעות. אמר החזון איש שנגיעות מעיב על כל התלמיד חכם שבו…

יתכן תלמיד חכם גדול עם חסרון קטן באיזה מידה. אולם עם נגיעות – פירושו שכל השכל שלו עקום, אזי כל מה שהשכל הזה מייצר עקום…

משל למה הדבר דומה? לרכב שהכל בו תקין במאה אחוזים, רק ההגה פועל באופן עצמאי… מי השוטה שיעלה עליו?

דומה הדבר לאותה בחורה שהוצעה בשידוכים לנכה העיירה, ושיבחה השדכן מאוד, וכשתמה הלה מדוע מציעים לו כזאת מיוחדת? אמר לו השדכן שבאמת אין בה שום חסרון חוץ מזה שהיא 'אביסלה' מעוברת… 'מעט' מעוברת…

מעשה ברב שטיינמן שבאחת הטיסות שלו לחו"ל עברו מעל מפלי הניאגרה ובאו ואמרו לו שיש כאן אחד מפלאי תבל, האם ירצה לקום לקדמת המטוס שיוכל משם לראות ולהודות ולשבח להשם יתברך. הרב קם ולאחר מספר צעדים חזר למקומו. שאלוהו מדוע?

והוא השיב שלאחר מספר צעדים חשבתי לעצמי, מדוע אתה קם, כדי להודות להשם יתברך או משום סקרנות גרידא?

זהו אדם גדול!

הסבא מקלם שמע שיש משלי שועלים בתשובות בגאונים וישנו בספריה בפטרבורג. הוא ביקש מתלמידו רבי אהרון בקשט שכשיזדמן לשם יעתיק לו את המשלים. הוא העתיק ושלח. הסבא שלח לו בתודה פירוש לאחד מן המשלים.

מעשה בשועל שרצה אריה לטורפו. אמר לו: לא תשבע ממני, אראה לך אדם גדול שתשבע ממנו. הראהו אדם.

אדם זה מתפלל כעת השיב האריה, אני מפחד מן ה'.

אין לך מה לדאוג, השיב השועל, רק הנכד שלך יסבול בשביל כך, ולא אתה. קפץ עליו האריה ונפל לבור שהיה מלכודת שם. החל זועק האריה לשועל והרי הבטחת שרק נכדי יענש! אכן, השיב השועל, אך אתה כעת נענש על שסבא שלך טרף יהודי שהתפלל…

מדוע שאסבול על מה שסבא שלי עשה? לא יומתו אבות על בנים! אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? אמר לו השועל: וכיצד לפני לא חשבת על כך שבניך יענשו בגינך?

מה המסר בסיפור? איך חשב האריה שאכן הוא יטרוף אדם שמתפלל וה' לא יענישנו? שבנו יסבלו את עוונתיו?

אלא האריה קודם היה רעב. ואריה רעב לא חושב. הוא התמקד ברעב ובדברי השועל והתעלם מן העובדות.

מה העצה להתחמק מנגיעות?

להתייעץ עם זולתו. אם אפשר עם רבו. כך לא יבוא לידי ספיקות. כך לא הנגיעה שלו מטה את דעתו, אלא רבו יפסוק לו, או לפחות אדם אחר שאינו נגוע בעניינים.

הכהן הגדול ונגיעותיו

כדי לתת דוגמא עד היכן מגיע כוחם של נגיעות, די לציין מה שאומרת הגמרא בסנהדרין (יח, ע"ב) שאין מושיבין מלך וכהן גדול כשרוצים לעבר את השנה, אומרת הגמרא למה לא מושיבין מלך, משום אפסניא. מפרש רש״י שהמלך משלם לחיילים שלו לפי שנה, ולכן נוח לו שיהיו כל השנים מעוברות כדי לחסוך תשלום של חודש. לכן הוא עלול לומר שצריך לעבר את החודש משום נגיעותיו האישיות.

הערוך מפרש להיפך. הוא מפרש, שהמלך גובה את המיסים לפי שנה, של י״ב חודש. ולחיילים הוא מחלק משכורת כל חודש וחודש. ואם יעברו את השנה, הוא יצטרך לתת את החודש הנוסף מכיסו הפרטי, כי המיסים לא מכסים על זה, לכן הוא יגיד לא לעבר את השנה, כדי שלא יהיה חודש שלוש עשרה, ולא יצטרך להפסיד ממון מכיסו.

למה לא מושיבים כהן גדול בעיבור השנה. אומרת הגמרא משום צינה. מסביר רש״י שכהן גדול לא רוצה שתתעבר השנה, משום שהוא צריך לטבול ביום כיפור חמש טבילות ולקדש עשרה קידושין את ידיו ורגליו, והכל במים קרים. ואם תתעבר השנה, נמצא שחודש תשרי יהיה בתקופת חשון. ואז הקור שיש בחשון יהיה בתשרי, ויהיה לו יותר קר בטבילות, לכן הוא יגיד שלא לעבר את השנה.

על מי מדובר כאן, על כהן גדול שנכנס לקודש הקדשים. האם ניתן לחשוב עליו שזה מה שמענין אותו בזמן עיבור השנה, החשבון כמה יהיה קר לו במים ביום כיפור. אבל חז״ל מגלים לנו שאפילו המלך והכהן הגדול, יש להם נגיעות, וכשהם אומרים לעבר או לא לעבר, לא מונח בדבריהם דעה נטולה מנגיעות, אלא להיפך, מתערב בדבריהם נגיעות אישיות, לכן אסור להושיבם בעיבור השנה.

שלא יהיו לו נגיעות. כשאנו באים להכריע בשאלה, אנו נוגעים בדבר, בעלי אנטרסים. אנו רוצים מאד שיהיה דבר מסוים, ולכן אנו נוטים להכריע כצד זה. החכם אינו נוגע בדבר בעניין שאנו שואלים ולכן הכרעתו אמיתית.

המעשה עם הרב מבריסק והשוחט שרצו להעבירו ממשרתו. עצה ההוגנת לו.

 

פרשת תצוה

מויתור אף פעם לא מפסידים

ויתור ושכרו [היסוד מוהגדת, הרוב – תוספות]

ספר שמות פרק כח (כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד: (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְדֹוָד תָּמִיד:

(ל) וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד תָּמִיד:

החשן היה כלי שאתו היו שואלים באורים ותומים. על ידו היו יודעים האם לצאת לקרב, ובו היו נשאלים בשאלות הרות גורל.

הוא היה מורכב מאבנים המאירות בעת קבלת התשובה, ובשם קדוש שהיה רכוס בין כפלי החושן, ובו היה שם קדוש שהיה משלים ומתמם את דברי החשן, והוא היה נקרא "תומים". החלק החיצון – היה נקרא "אורים" שהיו האבנים מאירות, ועל הכהן לצרף ברוח קדשו את האותיות בצורה נכונה. אצל חנה לדוגמא, טעה הכהן ופענח את האותיות ש.כ.ר.ה. כשיכורה, אך אמרה לו חנה "לא אדוני" – לא אדון אתה בדבר זה, הוכחת שאין רוה"ק שורה עליך, לא שכורה אני, אלא כ.ש.ר.ה. [הגר"א].

לחשן מעלה גבוהה יותר מנבואה, שמנבואה לרעה ה' חוזר בו, אך לא מדברי החושן!

"כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל", [ספר ויקרא פרק יט ] (כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ:

האומות לעומת זאת –

[דברים פרק יח]

(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ: (יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

ואם תשאל – אז כיצד אדע העתידות? על משיב מיד בפסוק הבא:

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:

ולמעשה – גם החשן מהוה תשובה לשאלה זו. חשן – היפוך אותיות נח"ש. נגד כי לא נח"ש ביעקב – יש את החש"ן!

 

מה שצריך להבין – האם החושן היה על לב הכהן הגדול? והרי הוא היה על חזהו! הלב הוא משמאל, והחשן היה במרכז!

 

ועוד – במה זכה אהרון שכלי קדוש זה יהיה "עַל לִבּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד תָּמִיד"?

 

כשנגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסנה ושלחו לגאול את ישראל, ביקש: ״בי, ה׳, שלח נא ביד תשלח״ (שמות ה יג). פרש רש״י: ביד מי שאתה רגיל לשלח, והוא אהרן. וכמו שאמר אלקנה הנביא לעלי הכהן הגדול: ״הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים בבית פרעה, ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי להקטיר קטרת לשאת אפוד לפני״ (שמואל א ב, כז-כח), מכאן שנתנבא אהרן במצרים [ונבואתו אליהם הוזכרה בספר יחזקאל (כ, ז)]. וסרב משה רבינו להשלח בדבר ה׳ פן יאפיל על אהרן ויפגע מכף, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״הלא אהרן אחיך, הנה הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו״ (שמות ד, יח),

פרש רש״י: לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב.

ומקורו בגמרא (שבת קלט ע״א): בשכר ״וראך ושמח בלבו, זכה לחושן המשפט על לבו. וכמו שאמרו במדרש (שמות אבה ג. יז):

הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים. שנאמר: ״והיו על לב אהרן תמיד״ (שמות כח, ל).

וכתב ה״משכיל לדוד״, שהדיוק הוא מכך שהחושן היה באמצע גוף אהרן, והלב משמאל. ומהו שנאמר ״והיו על לב אהרן״?

אלא שיש ״על״ במשמעות: בגלל, כמו שכתב רש״י (ויקרא כג, יח) שכבשי עצרת באים ״על הלחם״, הינו בגלל הלחם. אף כאן פרושו שזכה לכך בגלל לבו הטוב.

ורבנו יוסף חיים זצ״ל בבניהו״, שם) כתב ש״וראך ושמח בלבו״, מלוי לב ולמ״ד בי״ת, אותיות המלוין הן ״תמיד״, תכה לחשן המשפט ״על לב אהרן תמיד״!

[וחשבתי להוסיף שהרמז בזה – שלא תאמר שהיתה כאן שמחה חיצונית גרידא, על זה הרמז שפנימיות הלב – היא תמי"ד, ואם זכה לחושן תמיד, מורה הדבר שהייתה כאן פנימיות!]

תמה הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב מאמר רלח) שעל פי השכל, לא מובנת ההתפעלות מויתורו של אהרן ומשמחתו בגדולת משה: עם ישראל נאנק בעבדות קשה ומרה ומבוסס במ״ט שערי טמאה, וה׳ שולח גואל כדי לחלצו ולהעלותו לרום הפסגה ולהנחילם תורה, והוא ייחשב חשובים אנכיים וצרים ויקפיד על מעמדו? נשמע מפקע! כל מה שהסברנו – נכון ברציונאל, אבל לא ברגש!! מה נעשה, ואדם קרוב אצל עצמו. חביבה לאדם רגלו שלו מראשו של חברו, ומטבע זעירה הקרובה לעין מסתירה את אור השמש בצהרים!

במרום אין מעניקים מתנות חנם, אלא לפום צערא אגרא (אבות פ״ב מכ״ג). ומגדל ה׳אגרא׳, רואים כמה רב היה ה׳צערא׳!

ונספר –

כשנפטר הצדיק רבי מרדכי מלכוביץ׳ זצ״ל, השאיר אחריו עדה קדושה ושני תלמידים משכמם ומעלה, שהיו ראויים להנהיגה: בנו רבי נח מלכוביץ׳ ותלמידו רבי מיכל מלכוביץ׳. התגלעה ביניהם מחלקת, כל אחד רצה שהשני ינהיג. מה לו ולצרה זו, לשאת משא העדה על שכמו. החליטו שיסעו אל הצדיק רבי ברוך ממז׳יבוז׳ זצ״ל, נכד הבעל שם טוב זצ״ל, ויקבלו הכרעתו. הורה: רבי נח ינהיג העדה, ורבי מיכל ישיר לו. קבלו את הדין. רבי נח הנהיג, ורבי מיכל היה לעוזרו, למשמשו הנאמן, נושא כליו! שמע רבי ברוך ממז׳יבוז', ותמה. לא לכך התכון. גדול ורם הוא רבי מיכל, סבר שיסייע בהדרכת האברכים, לא שיקלף תפוחי אדמה. כשבקר בהיכלו, נטל את רבי מיכל לצד, ושאלו: ״הלא גדול אתה כמותו, איך יכול אתה לעמד כך בצלו?!״

נענה ואמר: ״בבקשה מכם, הרפו ממני! ס׳קאסט מיך בלוט, זה עולה לי במאמצים כבירים!״

לא בכדי זכה אהרון לכאלה מתנות עצומות! זה עלה לו במאמצים כבירים, כמוכח מן השכר!

גדלותו של רבי אבהו

נזכיר את ספור הגמרא (סוטה מ ע״א): נהוג היה שהרב אומר את שעורו קטעים קטעים, וה׳אמורא׳ היה חוזר על כל קטע בקול רם שיגיע לאזני העם. אשת רבי אבהו מהשוק כשהיא נסערת: ״עליך לפטר את האמורא״ החוזר על השעור בפני התלמידים. ״מדוע, עושה הוא מלאכתו נאמנה!״

״כי פגשתי באשתו, ואמרה לי: האמת, שבעלי לא אומר כלל מה שבעלך אומר באזניו, מה שהוא משמיע הם חדושיו שלו!

אמרתי לה: מה את מדברת?! הלא הכל יודעים שחוזר הוא על דברי בעלי! הכל רואים שמתכופף הוא ושומע קטע, מזדקף וחוזר עליו!

והיודע אתה מה ענתה, החצופה? אמרה שזה רק מוכיח שבעלה אינו גאון אדיר בלבד אלא גם צדיק וענו. הוא מתכופף וכאלו מאזין רק כדי לחלק לך כבוד לעיני כלם״…

הרגיעה רבי אבהו: ״ומה אכפת לך? הדברים נכונים, והתורה נלמדת, מה זה משנה מפי מי –

ממני וממנו יתקלס עלאה ישתבח שמו!״

כמה ענוה נצרכת, כמה הדחקת האנוכיות והעמדת כבוד שמים בראש!

ומשנהג אהרן כך, דחק את נבואתו כדי להיות דוברו של משה רבינו, זכה לחשן המשפט על לבו, לאורים ותמים שדרגתם גבוהה ממדרגת הנבואה. שאמרו (יומא עג ע״ב): אף על פי שגזרת נביא [לרעה] חוזרת [כגון נבואת יונה על נינוה שתחרב], גזרת אורים ותמים אינה חוזרת (ויעץ בדרשות הר"ן, דרוע ג)! כי לא מפסידים מהקרבה ברוחניות.

ואספר ־

הייתי באוןבקיסטאן, הגליתי לשם בשלהי מלחמת העולם, ותחת עינו ה?קוחה של המשטר הקומוניסטי הכופר רהדררם הקמתי תלמוד תורה ובית ספר לנערות, ונתפסתי, וישבתי חצי שנה במאסר. שאף יהודי לא ידווה זאת. בתים המלחמה נשלחו הגולים הפולניים לאךצם ומשם התגלגלתי למחנה עקודים בגךמניה, רסובבתי בין מחנות העקודים להקים תלמודי תורה לילדים. בשנת תש״ט עליתי ארצה לקלחת העברה על הדת במחנות העולים ונשאבתי – במצות ה״חזון איש״ – לךשום הילדים לחנוך תומי. כמה מכות ספגתי, על צוארי נרדפתי. וה״חזון איש״ דרבן: אנו חילים במערכה, מכים ונלחמים!

כעבר כחצי שנה בקר בארץ ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יפה׳ן זצ״ל [ראש ישיבת ביאליסטוק ונשיא ישיבות ״בית יוסף״ נובהרדוק, חתן הסבא זצ״ל] שהגיע מארצות הברית. מובן שהתלמידים ערכו אספת חזוק בראשותו, ובמהלכה אמר: ״יעקב – הכונה אלי – יעבר לחדרה״

חשנו שאנו חוץךים לימים הטובים, לפני המלחמה. בשמחת תורה היה ראש הישיבה אומר, למשל: חיים – דבי חיים זייטשיק זצ״ל ילך לבוטשאטש. ורבי חיים עמד שם, בכובע מהוה !חליפה מהוהה ונעלים פעורות, מלך אביון. מיד תרם מישהו את כובעו, לא מתאים, כובע אחר, מתאים. חליפה נאה, יש. התורם נטל את המהוהה, גם תורו יגיע. ומישהו חלץ נעליו. לוחצות קצת, לא נורא. וכבר ״מלך ביפיו תחזינה עיניך״. באסרו חג קבל דמי נסיעה לתחנה אחת, ותסתדר כבר. וקמה ונוסדה ישיבת ״בית יוסף״ בבוטשאטש. אחת משבעים הישיבות. ועכשו, הייתי אני לחתן האספה.

והךגשתי שלא בנח. ומדוע, כי באספה השתתף גם הגאון הצדיק רבי אלחנן פךלמוטר זצ״ל, חניך ישיבת ״בית יוסף״ במזךיטש. ?שעמדו לגיסו לצבא הפולני דאג עבורו רבי הלל ויטקינד זצ״ל לסךטיפיקאט, רשיון על;ה לארץ, שנהן במשורה, ו?שעלה אךצה בשנת תרצ״ג נשלח להקים את הישיבה בחדרה. אז היה זה ישוב קטן. עכשו הביאו אליו המוני עולים, והעבודה רבה להצילם ולהחיותם בטל תורה. אבל מדוע אכנס בגבולו, אם ״בר הכי״ אני אקים ישיבה משלי. הארץ הוצפה בעולים וילדיהם שועו להצלה!

לאחר האספה פניתי לראש הישיבה, ובטרם פציתי פי פתח ואמר:

״רבי אלחנן זקוק לשרה, וישמח להצטךפותך. ספךתי על כך ל״הזון איש״ ואמר שאתה האדם המתאים״.

שמעתי, ונךתמתי בכל ההתלהבות: ״מאי נפקא לי מנה. מני ומניה יתקלס עלאה״(סוטה מ ע״א). מה אכפת לי, ממני יממנו יתקדש שם שמים!

מויתור לא מפסידים מאומה!

 

ולא מפסידים מאומה –

המשנה האחרונה בששה סדרי משנה (עוקצין פ״ג מי״ב) אומרת: ״עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות. שנאמר(משלי ח, כא): להנחיל אהבי יש, ואוצרותיהם אמלא״.

ויש להבין מהו ״לכל צדיק וצדיק״, מדוע לא אמרו ״לכל צדיק״, ודי?

שליש מאות ועשרה עולמות, כמנין ״יש״. אך מדוע מספר זה דוקא?

וכלום לא דים בש״י עולמות, עוד נצרכים שימלאו אוצרותיהם?!

נער הייתי גם זקנתי

מרן הגראי״ל אמר לא פעם נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד׳.

ואמר עוד כי הרגיל לוותר חוסך מעצמו שנאה ומחלוקת, ומונע צרות אישיות במשפחתו וסביבתו הפרטית. והאמת, כי בדרך הכלל, רוב הצרות, אדם עושה לעצמו. והדוגמא לכך היא בעת קפידה ומחלוקת, שבמעט שתיקה או והתור, היה חוסך הרבה צרות אלא שהוא ממשיך במעשי ניצוח ונקמה, ומזיק בעיקר לעצמו ללא שיעור, הרבה יותר מהדיווח.

סיפר עוד מרן הגראי״ל כי השידוך הראשון של מרן החפץ חיים זצוק״ל נוצר עם טהרה של ויתור וגדלות בבין אדם לחברו, כי כידוע החפץ חיים התייתם מאביו עוד בהיותו נער בן שתים עשרה. בהיותו בן שש עשרה אמו נשאה בזיווג שני. לבעל אמו מהזיווג החדש, הייתה בת מבוגרת מהחפץ חיים בעשר שנים.

פעם אחת כאשר הח״ח הגיע הביתה לבקר את אמו ראה כי היא עצובה מאד, ואף בכתה. היא סיפרה לו כי בעלה אמר לה כי אם לא תצוה את בנה לשאת את בתו הוא יגרשנה. הח"ח השיב לעומתה, כי הוא מוותר ומסכים להנשא לבת ישראל זו [ועשה כן גם מחמת מצוות כבוד אם] ואכן נשא אותה לאשה בזיווגו הראשון, ורוב הילדים שלו ממנה. [ואמר שאלמלי אשה זו לא היה זוכה לעסוק בתורה כראוי, מפני שבפשטותה היתה מסוגלת לחיות בדלות נוראה על מנת להקדיש את חייה ללימוד התורה של בעלה].

מרן המשיך מעניין לעניין באותו עניין, אודות דווג השני של החפץ חיים. כי אפשר לראות את דרכי שמים וחסדי ה׳, כי לימים כאשר החפץ חיים התאלמן הוא לא רצה לישא אשה שניה, ולכן שיגר מכתב לבנו שהתגורר בוורשא, ובקש ממנו אולי יבוא לדור לצידו בראדין. ואכן הם באו לראדין אך כעבור תקופה קצרה ראה בנו כי קשה מאד לאשתו שהתרגלה לחיי העיר הגדולה וורשא, שהייתה עיר מסודרת, ואילו ראדין הייתה עיירה קטנה עם בוץ, ללא תשתית של מים וחשמל וכיו״ב. כיון שכך, נאלץ החפץ חיים לשאת אישה בזיווג שני. [מן הסתם יכל להתעקש עם בנו שישאר, אך הוא ויתר].

הוא היה אז בשנת ס"ח לחייו אך אמר שאם כבר לישא אישה בזיווג שני רצונו דוקא בבת בנים. ואכן התקיים בו ממש מה שאמרו חז״ל ביבמות דף ס״ב ״נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה״ כי בסופו של דבר בצוק העיתים בעקבות המהפכות ברוסיה, גזירות הדת ומלחמות העולם, דווקא ממה שנאלץ לשאת אישה זו בזקנותו, זכה לזרע ברך ה׳ מבתו ע״ה פייגא חיה שנשאה להרב זקס זצ״ל.

האבא והאמא שזכו

רגיל היה מרן הגראי״ל לספר על אישה אחת בוואלזין כבת 30 שלא נישאה והציעו לה אלמן בן שישים שכבר השיא את כל יוצאי חלציו מזיווג ראשון, ולא חסה על כבודה ונישאה לו וזכתה לבן ובת. הבן תלמיד חכם גדול והבת גם זכתה להינשא ליהודי תלמיד חכם.

לאחר הסתלקות של מרן רה״י הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, פורסמה העובדה אודותיו, ונודע כי הכוונה לאמו של מרן הגרמי״ל…

עד כדי כך לוותר?!

כאשר דיברו אודות וויתור, ת״ח שאל פעם את מרן הגראי״ל: נתאר שיש לי ישיבה, ומגיד שיעור מהרמי״ם השתלב יפה והוא מוכיח את עצמו כמוצלח ממני וברבות הימים השתלט על הישיבה. האם גם אז יש לי לשתוק. הוא השיב: כן. וסיפר: מרן הגאון הסבא מסלבודקא הזמין את מרן הגאון רבי איסר זלמן שיהא ראש ישיבה, אבל רבי איסר זלמן חשש שחמותו תצטער שלגיסו מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין אין משרה, ולו הצעיר כבר יש משרה, אז הציע שגם הוא יבוא עמו, ושניהם הגיעו, אבל אח״כ ראה שזה שיטות לימוד שונות וממילא שניהם אינם יכולים לתפקד יחד, ועזב הוא והלך לסלוצק. ובסופו של דבר הרוויח כי ה״אבן האזל״ הוא ספר יסוד של עולם התורה וכן זכה לחתנו מרן הגאון רבי אהרון קוטלר – כל ליקווד.

לאור זאת נקבל תשובה למה ששאלנו:

יש כידוע תרי״ג מצוות (מכות כג ע״ב), ושבע מצוות מדברי סופרים (ונמנו ב״תפארת ישראל״, שם). יחדו, כת״ר מצוות. אבל כשפועלים שני צדיקים בצותא לקיים המצוות ולהעמיד הדת על תלה, מן הדין שיתחלקו בשכר ויקבל כל אחד מהם ש״י עולמות בלבד. והבטיח הקדוש ברוך הוא שלא יפסידו מאומה, אלא ״ואוצרותיהם אמלא״ עד שיהיה לכל אחד מהם כת״ר העולמות במלואם!

 

וכשלא מוותרים – זה יכול להיות מסוכן ונורא!

הקדמה אודות הרב מילצקי

סיפר הגרב"מ אזרחי על הרב חיים חייקל זאב מילצקי, יהודי צדיק שחי בירושלים לפני כחמישים שנים, ושהרב אזרחי הכירו. הסיפור מתחיל בסלבודקא שבליטא, באחד מבתי הכנסת שבה. חיים חייקל זאב מילצקי הצעיר ישב ולמד עם חבריו בבית הכנסת. בבית כנסת זה היה שיכור שהיה שוכב שם באופן קבוע, והוכר כשיכור העיירה. באמצע סדר הלימוד נפתחה דלת בית המדרש ועגלון שעבר במקום נכנס וביקש מהלומדים לסייע לו מפני שעגלתו נתקעה והסוס עומד למות.

 

החברים החלו לדון ביניהם ברמה הלכתית האם יש לבטל את סדר הלימוד ולצאת אל הרחוב ולעזור לאותו עגלון או שמא לימוד התורה עדיף. בסופו של דבר הכריעו החברים לצאת ולסייע. אלא שכאשר הם הגיעו לזירת הארוע התברר כי הסוס כבר מת. כאשר הם חזרו לבית המדרש, קם השיכור ואמר לשנים מן החברים שהם לא יסיימו את שנתם. לחייקל מילצקי הוא הודיע כי הוא לא יוכל ללכת על רגליו. חיים התחנן לפני השיכור שיוותר על גזירתו הקשה, והשיכור ניאות ואמר כי הוא מוכן לוותר לו על רגל אחת, כלומר הוא יוכל להמשיך ולצעוד על רגל אחת. זאת בתנאי שחייקל יגיע אליו בלילה זה בשעה 12:00 בדיוק. ואמנם בשעה 12:00 בלילה הופיע חייקל בביתו של השיכור וגילה כי מדובר היה למעשה בצדיק נסתר, בעל אוסף עצום של כתבים בדברי תורה אותם חיבר במשך השנים. הוא הביט בתפילין שלו ולא הופתע לגלות כי הם מהודרים בתכלית ההידור. השיכור, שכעת התברר כי מדובר בצדיק נסתר הודיע לבחור הנרעש כי בשעה 12:01 הוא יסתלק לבית עולמו והוא מבקש ממנו לקברו. חייקל מילצקי שהיה בחור חסון נטל את גופת הנפטר וקבר אותה במו ידיו.

לא חלף זמן רב וחיים חייקל זאב שכבר הוכר כרב מילצקי איבד אחת מרגליו, ועד סוף ימיו נאלץ להיעזר בכיסא גלגלים. כאשר הרב אזרחי מספר את הסיפור הזה מידי שנה הוא פורץ בבכי מר ומזכיר את סיפורו הידוע של נחום איש גם זו מן הגמרא בתענית, בה איבד את ידיו, רגליו, וכל גופו התמלא בשחין, רק בגלל שלא עזר במהירות מספקת לעני שביקש ממנו מזון.

 קדוש וטהור היה הגאון הגדול ר׳ זאב מילצקי זצ״ל. כל חייו הזהיר: ״דעו לכם בניי, כי כל המתערב במחלוקת – לא ינקה מעונש, ואפילו אם הינו הצודק, כי המחלוקת מכלה את כל משתתפיה, רשעים וצדיקים יחדיו, על כן ברחו ממנה״. מסופר כי יום אחד, ישב ר׳ זאב בביתו והגה בתורה הקדושה. לפתע, שמע מבעד לחלון, שתי נשים המתנצחות ורבות ביניהן. השתיים התווכחו וצעקו זו על זו בקולי קולות, תוך כדי שהן פוגעות אחת בשניה בהתבטאויות קשות וניראות. ״תדעי לך שאת חוצפנית, לי זכות הקדימה בקניית הדירה״, צעקה הצעירה מביניהם על המבוגרת, ״אני זו שהגעתי ראשונה והדירה מגיעה לי. את גם ככה זקנה מסכנה, ומה לך לגור בדירה גדולה שכזו, הרי גם ככה אין לך הרבה זמן לחיות ובקרוב תמותי״.״. המבוגרת נדהמה מההשפלה לעיני הרבים, אך היא לא נשארה חייבת והחזירה לה בחריפות: ״את יודעת מה?! נחכה ונראה את מי ה׳ יקח ראשונה – אותי או אותך?!.״״.

ר׳ זאב שישב בחדרו הזדעזע מהדברים – כיצד יש שנאה שכזו בין שני בנות ישראל, בנותיו של אלוקים, המנסות לפגוע אחת בשניה. הוא ניגש לחלון וסגר אותו מתוך צער גדול ועמוק.

לא עברו כמה שניות, ובעודן רבות ומתווכחות, נשמע פיצוץ עז. כל השכונה רעדה. היה זה פגז שנורה מצבא האויב לעבר שכונת היהודים ונחת בין הבתים. כולם נכנסו ללחץ ובהלה, ותוך זמן קצר התגלו הקורבנות והנספים מהאירוע. שני הרוגים היו באותו אירוע קשה. הרוגה אחת היתה… אותה אשה צעירה שהקניטה את חברתה, בעוד שהשניה, המבוגרת נשארה בחיים ולא ניזוקה. אלא שמשמיים לא שכחו להעניש גם אותה, מפני שנטלה חלק במריבה – ואף היא נענשה, ובאותה שעה תפסה את נכדה הקטן בידה, וכאשר נפל הפגז לידה, נשמט נכדה הקטן מידה ארצה ומת מעוצמת המכה.

׳היה זה עונש ישיר מהשמיים לשתיהן׳, קבע ר׳ זאב, ׳לפי שבמקום שיש מחלוקת מעניש ה׳ את שני הצדדים׳. בסוף ימיו כתב הוא בצוואתו: ״בניי, התרחקו מן המחלוקת בתכלית הריחוק, ואל תהיו במקום שפורצת מריבה. ואפילו אם יקדה ח״ו מחלוקת ומריבה בבית הכנסת – עזבו את המקום מיד אף אם תהיו באמצע קריאת שמע״.

 

רחל אמנו

אומר הגר"ש שבדרון רחל התעלתה במעשה החסד שלה עד שעשתה זאת בצורה כזאת שלא היה הדבר ניכר כלל לעיני אחותה שהיא עושה חסד עמה. הסימנים ע"פ חז"ל היו ההלכות של חנ"ה. חלה נדה הדלקת הנר. אמר לה יעקב כשאשאך אבחנך על ההלכות ואז אדע שאת רחל. הלכה רחל ולימדה את לאה את ההלכות כמשיחה לפי תומה. לאה כלל לא הבינה שבזה היא מוסרת לה את המפתח לנישואיה עם יעקב. ולכן כלל לא ידעה כל ימיה מחסדה של רחל!!!

ושנבין – אם רחל לא נישאת ליעקב – היא מוותרת על הזכות להיות מארבע אמהות, שהרי לא מסתבר שיעקוב ישא ב' אחיות, ואף יתכן שתיפול בחלקו של עשו. ובכל זאת היא עושה את המהלך!

וגם אם תחתן בסוף עם יעקב – היא תהיה האשה המשנית, גלגל נוסף. וכפי שאמרה לה לאה – המעט קחתך את אישי וכו'.

והאם היא הפסידה מזה? א- ראינו שבזכותה עם ישראל שבים לגבולם. ספר ירמיה פרק לא (יד) כֹּה אָמַר יְדֹוָד קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: (טו) כֹּה אָמַר יְדֹוָד מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְדֹוָד וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: (טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְדֹוָד וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:

אולם גם בחייה לא הפסידה, ויזכור א' את רחל ויפתח את רחמה. אחז"ל זכר לה שמסרה הסימנים לאחותה. משמע שלולי כן כלל לא הייתה נפקדת, הרי שמויתור אף פעם לא מפסידים!

מויתור אף פעם לא מפסידים [קובי לוי, יתד, יום ליום]

והסתיים בשבת האחרונה. השמות כבר שונו, עריכה נעשתה, ועם זאת, אם תראה לנכון לשנות וללטש אותו בידך הברוכה, להמעיט בשמרים או להוסיף סוכר, הרי שלך לפניך. אגב, הסיפור הנו ממקור ראשון (גיבורת הסיפור היא אשתי). תודה רבה! יעקב

הזמן, יום פורים תשע״ד. המקום, ביתם של ההורים. אווירה פורימית עליזה. בקבוקי היין כבר נערמים להם על השולחן, ממתינים בביישנות מה ליד אוהבת שתחלוץ את כובעי השעם שלראשם. ריח הבשר הצלוי כבר מדגדג באף לאי אלו שכנים, שטרם ערכו שולחן. נטילת ידיים.

שרה רעייתי כבר ניגשת ליטול ידיה, אך בטרם הספיקה להרים את הנטלה, דלת הכניסה מאחוריה נפתחת במהירות הברק ומוטי אחיה נכנס, כשתשעה קבין של טענות בידו.

״כמה פעמים אמרתי לך לשמור על הילדים שלך! הילדים שלך הורסים את כל מה שנטעתי בגינה של ההורים! תשמרי עליהם!״ רטן.

אכן כן. אהבתו של מוטי לצמחים, עציצים ומה שביניהם, הייתה לשם דבר. הוא נטע, השקה, טיפל וטיפח אותם משל היו בניו. כן, שכחנו. למעלה משנתיים שמוטי ורעייתו נשואים, וקירות ביתם טרם זכו לשמוע את אותם קולות בכי, שלהם מצפה כל זוג צעיר. צמחים כן, ילדים לא.

שרה נעמדה באלם. לכזו מנה היא לא ציפתה. ״האם בשביל זה כל כך טרחנו לבוא לכאן על כל טפנו? וכי אני שלחתי את ילדיי להשחית?! וחוץ מזה אלו רק ילדים!״. היא הרגישה איך הכעס מציף אותה, מטפס במעלה גרונה ומתפרץ כמו טיל בליסטי. והיא הגיבה, כועסת, רושפת, קוצפת. ותגובת אחיה לא איחרה להגיע, וגם זו שכנגד, הטונים עלו והפיצוץ היה בלתי נמנע.

רשמו לפניכם. התקרית הובילה לנתק של למעלה מחצי שנה בין האח לאחותו. ניסיונות לגשר ולפשר, מכמה כיוונים, עלו בתוהו בזה אחר זה. נהפוך הוא, לעתים המצב רק הלך והחריף, כשכל אחד מתבצר בעמדתו משל היה מצודה משוריינת מימי הביניים, לפחות.

תשרי תשע״ה. בין כסה לעשור, וריח הסכך הטרי שזה עתה נקטף לסוכותיהם של ישראל כבר נישא באוויר. ענפי הדקל הקצוצים מוטלים להם זה לצד זה באחווה. שלא כמו אצל שרה ומוטי.

חמי, אביהם של השניים החליט לשים קץ לדבר. באחת משיחות הטלפון עם מוטי שאל האחרון האם ״היא״ אמורה להגיע לחג, שהרי… וכידוע… אין מערבבין בשר וחלב… אביו הגיב בתקיפות וענה: ״עד מתי אתם מתכוונים לשחק בהצגה הזו? מחלקת התיאטרון אצלי בבית נסגרה, ואני ממש לא מתכוון להיות חלק מהסיפור הזה. אולי במקום לשחק בחול כמו ילדים קטנים, תעשו צעד ותיפגשו כבר ליישב את ההדורים?!״.

שתיקה צורמנית זרמה לה מבעד לחוט הטלפון, ואז הגיעה אנחת השלמה. ״טוב, אני מוכן, תבדוק אצלה מה ניתן לעשות״.

עוד כמה צלצולים דו-סטריים, והפגישה נקבעה למקום ניטרלי ־ לובי מלון ־ אי שם בואכה הנגב, בנוכחותם של הניצים בלבד. רגע לפני. יעקב, בעלה של שרה, ישב איתה לשיחה מהלב.

ציטוט.

״הקשיבי רעייתי. הפגישה הזו הולכת להיות לא פשוטה כלל וכלל. סביר ביותר שתישמענה שם טענות היסטוריות והיסטריות, שיעלו לך את לחץ הדם. ולא רק לך. אם לא תהיי מוכנה ותדעי לקראת מה את הולכת, סיכויי ההצלחה של פגישה זו להפשיר את היחסים ביניכם, שואפים לאפס״.

״מה אתה מציע?" שאלה העזר-כנגדו. ״אני מציע דבר פשוט אך קשה. תציבי לעצמך מראש מטרה מוגדרת – לחזור עם שלום בכל מחיר, ולא משנה מה צריך לעשות לשם כך. לזחול, להתכופף, אם תצטרכי להתנצל ואפילו כמה פעמים גם על מה שלא עשית, עשי זאת! ובלבד שיהיה נרמול ביחסים, כי שלום יש להשיג בכל מחיר!״. דברים של טעם.

שרה קיבלה את הדברים, אף שהסער בלבה לא היה מבייש סופת טורנדו. היא נפרדה מבעלה בברכת הדרך, וכל משך נסיעתה לפגישה לא הפסיקה להרהר בדבריו. ״שלום בכל מחיר! שלום בכל מחיר!״ הדהדו הדברים באוזניה כצלצול פעמונים, והיא נאחזה בהם חזק כמו גלגל חצלה, יודעת את אשר מוטל עליה.

האמת ניתנת להיאמר, אם מקום המפגש היה דווקא סולידי ושקט, שולחנם של השניים דמה יותר למופע של זיקוקי דינור.

הטענות נורו מצד לצד ככדורי פינג-פונג, וכמה נוכחים בשולחנות האחרים הפגינו מורת-רוח מהשניים. משטח העץ שביניהם דמה באותה שעה לחבית של חומר נפץ יותר מאשר לשולחן. נו מילא.

מוטי ירה את טענותיו בקצב מסחרר בפני שרה, שהרגישה כמו ברווז במטווח, אך נשכה שפתיה בלא קול. ״שלום בכל מחיר!״ הדהדו הדברים באוזניה. או אז גם הובהר לה הדק היטב, כי התקרית בפורים הייתה רק הקש ששבר את גב הגמל, שכן מסתבר שלמוטי היו טענות רבות ברבדים עמוקים הרבה יותר מאז ילדותם, טענות ומענות שמעולם לא הושמעו בפניה. לבה רותחת ממש. 

 

סוף דבר. הדברים נפתחו ונתחוורו כשמלה, ושרה דאגה לבקש סליחה על מה שעשתה, וגם על מה שלא… בשעת לילה מאוחרת הסתיים המפגש, לשלום.

שרה נחתה בביתה אי-שם בין אשמורת שנייה לשלישית, ויעקב מקדם פניה בחיוך קל כצופן סוד, "נו?".

״ברוך השם, עברנו את זה״, ענתה שרה וצנחה על הספה באפיסת כוחות. הפגישה הזו סדקה את כוחותיה הנפשיים.

מכאן ואילך, גוללה שרה בפני יעקב את קרב האיתנים שהתרחש שם מן הילדות ועד הבגרות, ואת הכוח הנפשי שנדרש לה לעמוד במשימה בסיעתא דשמיא. יעקב, האזין בשתיקה וסיכם: "הקשיבי לי, והקשיבי לי טוב! רק בורא עולם, אני, ואת, יודעים כמה הדבר היה לא פשוט עבורך וכמה כוחות נדרשו ממך על מנת לכופף את הראש, והעיקר לחזור הביתה ב׳שלום׳.

יהי רצון, שהזכות הזו להבליג ולסלוח, תעמוד גם למוטי ולאשתו שעוד מעט סוגרים שלוש שנות נישואין ללא פרי בטן, וגם לנו שממתינים לילד נוסף כמעט שלוש שנים וחצי ואף עברנו לא מעט עוגמת נפש בעניין – להיפקד כולנו בזרע של קיימא!״

שרה לחשה ״אמן״ חרישית שפילסה לה דרך אי שם, בין רקיע לכיסא הכבוד.

נא לרשום: כסלו תשע״ו. מוטי ואשתו חובקים את בתם הבכורה. מזל טוב.

טבת תשע״ו. שרה המבליגה והמתפייסת בכל מחיר, מקבלת ביום הולדתה – עשרה בטבת, שכר פרי-הבטן ־ בן זכר.

שמונה ימים לאחר מכן. בנם של יעקב ושרה נכנס זה עתה בכניסה הראשית לעם היהודי, וייקרא שמו בישראל, שר-שלום. כך כבר הוחלט בסוד באותו ליל פגישה, אם יזכו כולם להיפקד.

אנו מעבירים את המיקרופון לאב הטרי כותב המכתב:״.״ אם כן רבותיי, ממש כמו אותו נהג משאית שהתעקש לעבור תחת הגשר הנמוך ונתקע בגלל הפרשי הגובה, ולא נותרה בידו אלא אפשרות אחת, להוציא את האוויר מגלגלי הענק שלו כדי שהמשאית תוכל לעבור, כך גם אנו למדים, אם הדברים תקועים ורוצים שהעניינים יתחילו לזוז, צריך לדעת להתכופף. ובזכות השלום, נזכה למשפט האחרון הנאמר במשנה ׳לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ׳ה׳ ־ עוז ־ לעמו ־ יתן ־ ה׳ ־ יברך ־ את ־ עמו ־ בשלום״…״. ומכאן למנה העיקרית.

ר׳ קובי לוי, הנה עוד השלמה לסיפור שאולי תשמש אותך לסיום הסיפור, או למסר שבסוף.

בהשגחה פרטית מופלאה, למחרת שליחת הסיפור אליך, הוזמננו לשבת על ידי האח (מוטי) ואשתו, אף שהם כלל לא יודעים על שליחת הסיפור. אשתי לחצה שנלך, כי אין דבר סימבולי יותר מאשר לצאת בשבת הראשונה עם הרך הנולד דווקא אליהם. וכך הווה (השבת פרשת יתרו).

אלא שהמדהים מכל הוא שנוכחתי בפלאי ההשגחה העליונה. במהלך אותה שבת נפלאה, בקריאת ההפטרה וללא כל תכנון מראש שכך יצא, קרא העולה את הפסוק בנביא: ״כי – ילד ־ ילד ־ לנו – בן – נתן ־ לנו – ותהי – המשרה – על – שכמו ־ ויקרא – שמו – פלא ־ יועץ – אלי־ גבור – אביעד – שר – שלום״… ואידך זיל גמור…

 

המעשה עם הדירה והדייר שלא רצה ששכנו יתקרב אליו ולבסוף זה שבא לקנות את הדירה – התאים לו הענין כי רצה לסגור את המרפסת…

המעשה בשכני שרצה לבנות למטה, ושכן אחד שאל לרב שטיינמן, שחושש שבעתיד זה יכול לגרום למריבה, אמר לו הרב יוצרים מריבה היום מחשש שמא יצטרכו לריב מחר…

ראש הישיבה שבנו מעליו והחשיכו ביתו וכשנשאל מדוע הסכים? השיב – לא שאלו… ומדוע אינך מוחה? השיב הרב הנושא הזה כבר נשחק ודובר בלי סוף בביתנו, ואת המרפסת הזאת אני לוקח אתי יחד לעוה"ב… בלי ספק שהיא תכריע את הכף בבי"ד של מעלה…

—————————————————————————————————–

מעשה בבנין שבנו ארבעה שכנים על הגג, וכשהגיש הקבלן את החשבון התברר שלא שולם עדיין על קיר אחד, שכל שכן טען שהוא לא הזמין את הקיר הזה והחלו ויכוחים, עד שקם אחד השכנים ואמר נאבד שכנות טובה בשביל הקיר הזה? אני צריך לשלם לקבלן 15 אלף ₪, אוסיף לו עוד חמשת אלפים ₪. הוא חשב שלאחמ"כ יבואו וישתתפו עמו, אך אף אחד לא התנדב… לאחר חדש וחדשיים ושלשה שהשיק לא נפדה, הוא פנה לקבלן וביקש שיפדה את השיק שלא יוכל להשאיר תמיד כסף בחשבון. א"ל הקבלן שהעביר את השיק למנהל העבודה הערבי. לאחר עוד זמן הוא פנה לבנק לבטל את השיק, בהנחה שכשירצו לגבות אותו יפנו אליו. כשהגיע לבנק הפקידה ביקשה שיגש למנהל, הוא רוצה לפגוש אותו. המנהל הגיש לו מעטפה ובה השיק קרוע, וסיפר לו שהגיע ערבי על מנת לפדות את השיק, והיה כתוב עליו מאתיים אלף ₪! רק שהיה זה זיוף בולט, והפקידה זיהתה זאת מיד, ואמרה לו שהיא צריכה אישור מנהל על החתימה שהוא הוסיף ליד האפס… הוא נבהל ולקח מיד את השיק וקרע אותו מיהר לצאת… הנה השיק… ואז הוא קולט שמוויתור על חמשת אלפים ₪, הקב"ה זימן לך ויתור על החוב שלך ע"ס 15 אלף ₪!!

התנגד לסורגים שהצילו את חיי בנו

המעשה עם השכן מלמעלה שהתנגד נחרצות לסורגים בבית השכן מלמטה, היות וזה יקל על הגנבים לעלות ולפרוץ לדירתו, ולבסוף פרצה דליקה בביתו והנס היה שניתן היה לטפס דרך הסורגים של השכן כדי להציל את משפחתו!

לפעמים אנו לא מוותרים – מסיבות אידאולוגיות

א. כי צריך לחנך אותו. אסור לוותר לו! האדם שלא ויתר וחסם אותי – ועשה תאונה עם רכב שלפניו…

 

הנהג שהרג 25 תיירים רוסיים היה זה בעקבות שאוטובוס אחר עקף אותו במחסום והוא כל הדרך ניסה להשיג אותו ובסיבוב מסוכן יצא לעקיפה והתדרדר לתהום והרג 25 בנ"א. לא מוכן לוותר! זה עתה הסתיים משפטו והוא נידון לשמונה שנות מאסר!

ב. לא בגללי, פשוט כבוד התורה!

המעשה עם הרב שטיינמן:

האברך וכבוד התורה

את העובדה הטרייה שמענו מפי הרב בנימין כהן שליט״א יושב ראש קרן השביעית. אברך חשוב תושב מרכז הארץ, מוסר שיעורים קבועים מדי יום ביומו באחד מיישובי השרון. השיעור נמסר בין מנחה למעריב ומשתתפים בו מתפללי המושב הדתיים הבאים לבית הכנסת. באותו מושב מעורב, מתגורר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שאביו נפטר לפני כחצי שנה. האב, יהודי דתי הותיר אחריו בן ובת שאינם שומרים תו״מ, ו-12 מיליון שקלים כירושה, וגם צוואה חתומה בידי עורך דין: הבן יקבל 10 מיליון שקלים והבת 2 מיליון, אך בתנאי מראש שהבן יאמר אחריו קדיש כל יום בשלושת התפילות בכל ימות השנה. אם לא יקיים את התנאי, תתחלק הירושה – חצי חצי הוא שש והבת שש. צוואה כתובה וחתומה. הבת פתחה את הצוואה ועיניה חשכו, אבל התפכחה במהירות, כי אמרה לעצמה: אין מה לחשוש, כי אין סיכוי שאחי יאמר קדיש כל השנה באופן מוחלט 3 תפילות. מה עשתה? החליטה ושכרה חברת חקירות שתעקוב אחריו בתבונה ובסודיות ותתפוס את הפעם האחת שהוא מפספס את הקדיש ואז מיד יש לה ביד 4 מיליון שקלים נוספים. כמובן שהיא התייעצה קודם לכן עם ׳עורך דין׳ להיות בטוחה כי בנוסח הצוואה משתמע באופן מוחלט שאם יחסיר ׳קדיש׳ אחד היא תוכל לעכב לו את הכסף. ׳חברת חקירות׳ ככל שתסחט כספים, לא יחסר הרבה מתוך ה-4 מיליון. אך התוכנית שלה לא הייתה קלה. כאן אנו שבים לאברך היקר הנ״ל. הוא מוסר את השיעור היומי באותו יישוב, בין מנחה למעריב, הבן מגיע ערב ערב לתפילת מנחה, ממתין אחריה לערבית ואומר קדיש.

הבעיה היתה שהבן לא נכנס לשיעור בין מנחה למעריב הוא יוצא בקביעות מיד אחרי מנחה ולא ממתין אפילו רגע להקשיב את השיעור, מפטפט בחוץ ומשתעמם ובשום אופן לא שומע מילה אחת. כיוון שהוא סיפר לאברך מוסר השיעור כי הוא בא במיוחד כדי לומר קדיש על אביו, לכן האברך היטיב עמו ובקביעות בסיום השיעור, האברך יוצא החוצה מסמן לו בידו כי מתחילים ערבית כדי שלא ישכח את המעריב מחמת עסקיו בחוץ. לומר את האמת, האברך, הרגיש מבוזה במידת מה, שצעיר שאינו שומר תורה מזלזל בו ולא מוכן לשמוע אפילו מילה אחת דברי תורה והוא טורח לצאת החוצה לקרוא לו לומר קדיש, אבל, האברך היודע את ערכו של ה׳קדיש׳ כמבואר בחז״ל, עשה זאת למענו – ולמען אביו שוכן עפר. הבלשים של ׳חברת החקירות׳ מיקדו את מאמציהם בשעות הללו של מנחה ומעריב, המתינו בסבלנות לערב אחד שהבחורצ׳יק יסתכל באיפון שלו וכדומה, ימשיך בעסקיו וישכח מעריב אחד, אבל הם לא השיגו את מבוקשם כי האברך היה יוצא וקורא לו פנימה. האחות, הבינה כי היא משקיעה כסף לפח, החליטה ועשתה מעשה, ביררה את כתובתו של האברך והרימה אליו טלפון. סיפרה לו דוגרי את כל הטמון מאחורי הקדיש של אחיה, וכי היא מפסידה מכך ארבע מיליון שקלים. ׳אני בטוחה כי לולי שהיית קורא לאחי פנימה, יבוא ערב אחד שהוא ישכח ואני ארוויח את הכסף, ולכן, אני מבקשת ואומרת: ידוע לי כי יש בקהילתכם אנשים הזקוקים לעזרה כספית, אני מוכנה לתת לנזקקים חרדים ארבע מאות אלף שקל דרכך, אם בסך הכל קדיש אחד לא תקרא לו פנימה. לא בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה…׳ האברך נסע לב״ב, למעונו של מרן ראש הישיבה שליט״א, הציג לפניו את הסיפור אודות יהודי חילוני שמגיע לקדיש בגלל הכסף וכר. מרן אמר לו כי עליו לדאוג לקדיש שלו באופן שלם ולא לעשות שום שיקולים (כל קדיש של כל יהודי חשוב עד מאד). ואז העלה האברך שיקול נוסף: הרי יש כאן ביזוי התורה כי הוא יוצא מהשיעור בקביעות מזלזלת ואני עצמי יוצא לקרוא לו אח״כ לקדיש, ואם כן חשבתי לעצמי שמותר לי להימנע מלקרוא לו. הביט עליו מרן ושאל בתמיהה (של חכמה): וכי קוראים לך 'תורה'?!…

האברך קיבל את ברכת מרן להצלחה. שב לביתו השיב טלפון לאחות, כי אין על מה לדבר והוא ימשיך בשלו לקרוא לו לקדיש. האחות הרימה ידיים מהדרך הזו. הבן המשיך בקדיש שבוע ועוד שבוע. ערב אחד, לפתע, אחרי ערבית, שאל הבן את האברך: ׳תאמר לי לא פוגע בך שאני ככה בחוץ ולא תורם רגע אחד כדי להקשיב לך?…׳ ׳אני מחלק לשומעים יהלומים, ההפסד כולו שלך׳ הגיב האברך. ׳יהלומים?!׳ תמה הבן.

׳כן יותר מיהלומים. תנסה להקשיב פעם אחת ותיווכח׳ – ׳טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף׳ עם כל המשתמע מכך. הבן אזר אומץ עצמי והתאמץ, נכנס לשמוע שיעור, ועוד שיעור. ו…כיום הוא התחיל לשמור שבת, ויש לאביו בשמים נחת כפול לא רק מהקדיש, אלא גם שהארבע מיליון עוברים לידיים טובות, תודות לאברך שלא איבד לו גם לא קדיש אחד [מוסש"ק יתד וישלח תשע"ו].

 

פרשת תצוה

שעטנז – עבודת ה' בחסד ודין

סוד השעטנז

כלאים בבגדי כהונה [והגדת עמ'511]

משה רבינו מצווה ע"י הקב"ה והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש.

 

מהם נעשו האפוד וחשב האפוד והחושן והאבנט. פרש"י שהתכלת והארגמן ותולעת השני היו חוטי צמר צבועים בצבעים אלה, והשש הוא הפשתן. נמצא שבגדי הכהונה היו כלאי שעטנז.

הדעה המקובלת היא שלמרות ששעטנז אסור, בכל זאת התורה התירה אותו בבגדי הכהונה.

בספר יוסף בכור שור תלמיד רבינו תם כתב שהמהלך הוא הפוך.

כשם שאסור בכרת לרקוח שמן כשמן המשחה, ואסור לעשות בסמים כקטורת הסמים, ואסור לעשות בית תבנית היכל ומנורה של ז' קנים כך נאסרה לבישת שעטנז לפי שבגדי כהונה היו של כלאיים ואינו ראוי שילבשו זרים מעין לבושם של משרתי הקודש.

 

בזוהר הקדוש אמרו שהצמר מורה על רחמים והפשתן על דין, לכן היה קורבן הבל מן הצמר והתקבל, וקין הביא פשתן ולא התקבל. [אותיות אחרונות של ק'ר'ב'ן' הן פשת"ן, קוף' ריש' בית' נון'].

ולכן אסור לערבם יחד. חסד בדין.

על זה נאמר: דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה.

יש כאן יסוד, ונבארו. באדם מצויות כל המידות והיפוכן. האדם נדרש לפעול על פי המידה הנדרשת באותו הזמן, ולא על פי הרגליו.

 

מעשה היה בחסיד של הרבי מפשיסחא שהעניק כל כספו לצדקה.

קראו הרב'ה ואמר לו שהוא עובר על שנאמר בתקנת אושא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות.

אמר לו החשש הוא מפני העתיד, ואני מקיים בעצמי תמים תהיה עם ה' אלוקיך ואל תחקור אחר העתידות…

כאילו מתקני אושא עברו על הציווי…

העיר הרבי – בהגדה של פסח החכם שעיניו בראשו הוא המשובח ולא התם…

השיבו החסיד: הן יעקב השתבח בהיותו איש תם!

השיבו הרבי: 'איש תם' פירושו איש על התמימות. כשצריך – היה תמים, וכשצריך – אחיו אני ברמאות!

כך אדם צריך לדעת שלא להיות מקובע במידותיו, אלא שידע להשתמש בהן ובהפכן.

 

האבות הקדושים השתבחו כשנהגו היפך טבעם.

מבחן האבות הקדושים

אברהם אבינו איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם ג' שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקורבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט צווארו להישחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה…

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו על פי צו אמו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

לפעול נגד הטבע!

זה שאומר לו המלאך 'עתה' – ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני'. הדגש הוא על עתה, כמו שהסברנו 'ועתה' ישראל כו', כך אתה מסוגל לפעול מה שצריך לפעול 'עתה', ולא על פי טבעך בחסד! [נלע"ד]

 

והחוכמה היא לדעת מתי להשתמש במה.

ידועה אמרתו של הרבי מפשיסחא שאמר שכל אדם צריך שיהיה לו שני כיסים. באחד יהיה הפסוק "ואנוכי עפר ואפר", ובכיס השני את הפסוק "בשבילי נברא העולם".

כשהיצר יביאו לידי גאוה – יאמר: "ואנוכי עפר ואפר", וכשיביאו לידי חוסר פעולה ויאוש – יאמר: "בשבילי נברא העולם".

דא עקא, שאנשים מתבלבלים בכיסים…

ואז אדם מתאכזר לרחמנים ומרחם על האכזרים כפי ששגה שאול ברחמו על אגג ובהתאכזרו לנוב עיר הכוהנים.

 

כך חייו גדולי הדור.

פעם ראו את הגרי"ס אוחז ביד אישה זרה בשתי ידיו, ומשוחח עמה. תלמידו לא ידעו נפשם מרוב תימהון ובושה. לאחר דקות ארוכות נפרדו דרכיהם. התלמידים פנו אליו ושאלוהו לפשר הדבר.

השיבם הגרי"ס הייתי בדרכי לאמירת השיעור, וראיתי אישה זו רצה לכיון הגשר.

היה נראה לי חשוד, צעקתי לה שתעצור, והיא המשיכה, הגיעה לאמצע הגשר וביקשה לקפוץ. תפסתי אותה בכוח ולא נתתי לה. שאלתי אותה מה קרה? והיא השיבה שרחמנא ליצלן נפטרו לה שני ילדים קטנים ואח"כ בעלה חלה, וכעת השכירו את סוסם למישהו על מנת להתפרנס מעט, וכעת הסוס מת, די, אין לי כוח!

אמרתי לה אני אקנה לכם סוס. אך היא מאנה לשמוע, וכך נאלצתי לאחוז בידה בכוח שלא תעזבני ותקפוץ תוך שאני משכנע אותה עד שנרגעה והלכה הביתה.

הן אלו דברי חז"ל מפורשים אמר הגרי"ס (סוטה כא, ע"ב) היכי דמי חסיד שוטה? הרואה אשה טובעת בנהר, ואומר לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה.

יש לדעת שלכל מצב יש את ההנהגה שלו. לא על פי הרגל, לא על פי טבע. העובד על פי טבע עובד את עצמו, כי הוא נוהג כטבעו. אלא לדעת מה ה' רוצה ממני עתה, ואת זה לעשות.

 

דוד המלך היה מקשה עצמו כארז בעת צאתו לקרב, והורג אלף בקרב אחד, אך מעדן עצמו כתולעת בשיבתו בבית המדרש לפני החכמים!

חז"ל אומרים לדוגמא – לא הקפדן מלמד, ומאידך – זרוק מרה בתלמידים. כל מידה במקומה וזמנה.

רשב"י אמר: אדם חורש בשעת בשעת חרישה וכו', תורה מה תהא עליה? ומאידך אותו רשב"י אמר: "אפילו קרא ק"ש שחרית וערבית כבר קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". הכיצד?? כל אדם צריך לדעת את הפסוק והמימרא המכוונים אליו. הבעיה היא שאנשים מוצאים את הפסוקים ששייכים לאחרים…

דוגמא נוספת – חז"ל מספרים על אילפא ורבי יוחנן שעסקו בתורה מתוך הדחק, והחליטו לצאת לסחורה ולקיים בעצמם את הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון".

ישבו לסעוד ורבי יוחנן שומע את המלאכים מבקשים להפיל עליהם את הכותל על שעזבו חיי עולם ועוסקים בחיי שעה.

אמר מלאך אחד: יש ביניהם אחד שהשעה עומדת לו.

רבי יוחנן שמע ואילפא לא, והסיק רבי יוחנן שמדובר בו.

אמר רבי יוחנן אני שב לבית המדרש. אקיים בעצמי את הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

וכי קודם לכן לא הכיר את הפסוק הזה? אלא שקודם חשב שהפסוק "לא יהיה בך אביון" מתייחס אליו, וכעת הבין שהפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ מתייחס אליו"…

וזו ההוראה של השעטנז בבגדי הכהן הגדול ובאבנט הכוהנים.

בעבודת ה' צריך לדעת לנהוג במידות מנוגדות.

ובזה מקיימים והלכת בדרכיו. מחד – חסד אל כל היום, ומאידך ואל זועם בכל יום…

אך נזכור – חסד אל הוא כל היום, ואל זועם – כמה זעמו? רגע!

הצמר המרמז לחסדים מצוי בתכלת ובארגמן ובתולעת השני. לעומתו הפשתן המרמז דין היה חוט אחד של שש!

שהמידה העיקרית תהיה חסד! שהוא הימין, היד העיקרית, והשמאל – היד החלשה!

 

עובדות מהרב הגאון ר' ישראל סלנטר זצ"ל סימן תקכ"ד בס"ד ירושלים עה"ק ת"ו

שמעתי מהגה"צ רבי יצחק וייגשטיין זצ"ל ששמע מאביו שבצעירותו היה בעת ההיא בווילנא בחודשי אלול-תשרי מגפת חולירע רחמא ליצלן, מחלה איומה ומדבקת, המצב היה מסוכן מאוד,והיו מפחדים ליכנס אצל החולים מחשש הידבקות.

אז יצא הגאון ר' ישראל סלנטר כפנחס בשעתו להילחם ולהציל מהמגיפה הנוראה.

כינס ואירגן כמה אלפי בני תורה ובני ישיבות, ולקח על עצמו אחריות שלא ינזק אף אחד בטיפול בחולים.

אלפים התפזרו בעיר הגדולה ולפי הוראות של ר' ישראל טיפלו בחולים.

בהתקרב היום הקדוש פסק הגאון מחמת פיקוח נפשות דרבים: אין לצום ולהתענות ביום כיפור, ועשה מעשה רב שממנו יראו וכן יעשו, ביום הקדוש אחר תפילת שחרית עלה לבימה ולעיני כל קידש על היין ואכל מזונות. כן הורה שכל המתפללים יצאו לכמה שעות לשאוף אויר צח.

בעזר השם יתברך עזרו פעולות ההצלה ונעצרה המגפה, וכמה אלפים ניצלו מרדת שחת וליהודים היתה אורה ושמחה.

אבל גדולי וילנא היו מרננים על ר' ישראל על הקידוש הפומבי שלו ביום כיפור.

וכשהגיעו לר' ישראל הרינונים האלו חשש להנמכת דמותו המוסרית,וכן חשש שתינזק הפצת המוסר שלו, אז החליט שצריך להראות לווילנא מהי גדלות התורה שלו.

יש מקצוע בתורה שלא רבים יחכמו ללמוד לחדש חידושים, זהו מקצוע של נגעים ואהלות.

אף בימי חז"ל מצינו שרק יחידים התמחו במקצוע זה בסנהדרין איתא אמר ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: עקיבא מה לך אצל אגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות (סנהדרין סז, ע"ב).

פירש"י פנה להלכות נגעים ואהלות שהם חמורים ובהם אתה מחודד ולא בהגדה. ובבבא מציעא אמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות (בבא מציעא פו, ע"א).

ר' ישראל פרסם מודעות שבשבת יגיד שיעור בנגעים ואהלות, כמובן כל למדני ווילנא וגדוליה חשו ובאו לשמוע את השיעור הנדיר הזה.

ר' ישראל דש כמה שעות בסוגיא זו בחריפות ובקיאות כאילו היה שיעור בשליחות לכושל, כל השומעים נדהמו ונשתוממו מגדלות התורה של ר' ישראל, ומאז פסקו הרינונים ואמרו כל המהרהר אחר ר' ישראל כאלו מהרהר אחרי שכינה. [עד כאן מהגה"צ ר' יצחק וויינשטיין זצ"ל. אוצרות י-ם רסא-רפ]

 

פרשת תצוה

עמלק – מלחמה בהכרת הטוב

גאולת מצרים וישראל בימי המן [אסופת מערכות גולדויכט חגים ב']

תלמוד בבלי מסכת מגילה

אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן. כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה, וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי, זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו.

בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? – אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי (מגילה טז, ע"א).

 

צריך ביאור מה הקשר בין הקרבת העומר לניצחון על עמלק?

 

חז"ל במכילתא שואלים מדוע לא נכתבו עשרת הדיברות בתחילת התורה? הרי הם הבסיס לקיום המצוות?

ועוד מקשים הראשונים מדוע בעשרת הדברות פתח באנוכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אשר בראתי שמים וארץ וכל צבאם?

 

אומר המדרש בילקוט שמעוני

"למה לא [נכתבו] עשרת הדברות מתחלת התורה, משלו משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמליך עלינו?

מה עשה בנה להם את החומה והכניס להם את המים עשה להם מלחמות אמר להם אמלוך עליכם? אמרו לו הן הן, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים קרע להם את הים הוריד להם את המן הגיז להם את השליו העלה להם את הבאר עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם? אמרו לו הן הן" (ילקוט שמעוני יתרו, רמז רפו).

 

יציאת מצרים והניסים היו איפוא הקדמה הכרחית לקבלת עול מלכות שמים באנוכי ה' אלוקיך.

 

אלא שצריך להבין, וכי המלכות מתקיימת בגין עשיית טובות? מלך במשפט יעמיד ארץ!

 

יש להבדיל בין שני סוגי קבלה מדעת. הסכמה, לעומת רצון.

הסכמה היא נכונות שכלית לקבל את הדבר, אולם לא בהכרח קבלה רגשית.

לעומת זאת רצון מבטא כפיפות מלאה בה מתאחדים שכל ורגש יחדיו.

רצון מבוסס על הרגשת מחויבות. אדם יהסס הרבה אם לתת מתנה קטנה, ולעומת זאת יפרע ברצון חוב גדול.

מלכות היא כפיה, אולם כשהיא נעשית ברצון מחמת הכרת הטוב אזי מעלתה גבוהה ונשגבה. אין מציאות לשעבד אדם מרצונו אלא בעזרת הכרת הטוב.

לכן התורה פותחת באנוכי אשר הוצאתיך כו', ולא באשר בראתיך.

 

ב.

עם ישראל יצא ממצרים בהכרת הטוב עצומה לאחר קריעת ים סוף ומכות מצרים, והוא ספוג הכרת הטוב.

לאמבטי רותחת זו של ערגה וכמיהה לקרבת אלוקים קפץ עמלק.

אשר קרך, ציננך מרתיחתך. בכך קירר את הלהט שהיה הבסיס לקבלת התורה ברצון.

לכן נתכנה במדרש (תנחומא בשלח, כה) כפוי טובה. זה המאפיין את פגיעתו. פגיעה בהכרת הטוב של ישראל כלפי קודשא בריך הוא.

ביסעתא דשמיא הניצחון של ישראל על עמלק חזר וליבה את הלהט, ויצא הפסד המלחמה בשכרה.

ועוד למדנו כאן, שכלי המלחמה בעמלק הוא רענון והחייאת תחושות הכרת הטוב.

 

ג.

ראשית גויים עמלק. אומות רבות קמו עלינו, אך לא זכו ל'פרשת זכור'…

מדוע דוקא עמלק? ועוד – מהו 'ראשית גוים עמלק', מה הראשית שבו?

עם ישראל היה בחיתוליו כשבא עמלק. בראשיתו.

הראשית חשיבות רבה לה בבנית כל הקומה כולה. פגיעה בראשית ממוטטת את הבנין כולו.

בפרט כעת שפגע בבניית ישראל בקבלת התורה. 'ראשית' של עמלק בא לקעקע את 'ראשית' של ישראל הקרויים ראשית. ומתי? בעת הראשית של האומה הישראלית. פגיעה בראשית אין לה כפרה ומחילה.

 

ד.

תחושת המחויבות שלנו כלפי שמיא נובעת מ:

א. כאמור הודאה על יציאת מצרים ופדותנו מעבדות לחרות,

ב. הכרה עצומה ב'ניסיך שבכל יום עמנו'.

המדרש אומר בשם רבי אלעזר הקיש גאולה לפרנסה בפסוק הא' הרועה אותי מעודי כו' המלאך הגואל אותי כו' לומר מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים' (בראשית רבה, צז, ג).

קשים מזונותיו של אדם, וקושי גדול הוא להכיר בחסדי ה' שעימנו יום יום. לא אנו המפרנסים אלא מידו הרחבה.

אומר המדרש שם: קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, ואף בפרנסה נאמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אותו חסד נצרך הן לגאולה והן לפרנסה. אותה הודאה נצרכת לשניהם.

 

נמצא שהמלחמה לה' בעמלק שואבת את כוחה משני המקורות יחד, מפלאות הגאולה הניסית ממצרים, ומהפלאות הנסתרות שבהשפעת הפרנסה היומיומית. בשניהם בא האדם להכרת הטוב, ונלחם ב'עמלקיות' של כפיות הטובה.

 

ד.

מכאן יאיר לנו הקשר הכורך את הנפת העומר במפלת המן.

אומר המדרש:

הבאתם את עומר זה שאמר הכתוב מה יתרון לאדם וגו'.

אמר רבי ינאי בנוהג שבעולם, אדם לוקח לו ליטרא אחד של בשר מן השוק, כמה הוא יגע כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלנה, והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות, ואין אתה נותן לו את העומר?

אמר ר' פינחס בנוהג שבעולם אדם מכבס כסותו בימות הגשמים כמה הוא יגע בה כמה צער הוא מצטער עד שינגבה, והבריות ישנים על מטותיהם והקב"ה משיב רוחות וכו', ואי אתה נותן לו את העומר?

 

מבואר כאן, שמנחת העומר היא הביטוי להכרת טובה לקודשא בריך הוא על הפרנסה היומיומית.

עמלק והמן מבטאים קרירות ומקריות וכפיות טובה, הנשק של ישראל הוא ההתאזרות בהכרת הטוב כלפי שמיא, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי במנחת העומר.

אתא קומצא דידכו ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידי!

 

ה.

ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו בן בנו של קרהו – עמלק שנאמר בו אשר קרך בדרך בא עלינו (אסתר רבה ח, ה).

 

אולם חלוקים היו במלחמתם. בימי משה כיוון עמלק את חיציו כנגד פלאות גאולת מצרים שהיו בנס גלוי. המן כיוון לפגוע בהכרה של ההשגחה הפרטית. שמאחורי הטבע עומד הקב"ה. שמאחרי הטבע א-ל מסתתר. הכל 'קרהו'. מקרה.

'אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' (חולין קלט, ע"א).

הניצחון על עמלק היה בדרך ניסית גלויה. משה מרים ידו וגבר ישראל. ויבן מזבח ויקרא שמו ה' נסי'. מהלך על טבעי שהקנה ניצחון על עמלק. בזה נתחזקו במה שבא לקררם. בהכרה הנסית של יציאת מצרים ומלחמת עמלק.

 

המלחמה של המן הייתה בניסים הנסתרים, קרהו. וכך גם טיב הניצחון עליו.

צריך עיון גדול במגילה כדי לראות את השגחת ה' עד לנצחון הסופי על המן. בזה שאבו את הכוח להילחם בעמלק של אותו הדור – להכיר שה' מתגלה גם בתוך ההסתר. ואנוכי הסתר אסתיר.

 

ו.

שני הניצחונות על עמלק הניבו תנובה דומה. קבלת עול מלכות שמים ותורה.

קבלת התורה של ימי מרדכי היתה המכה בפטיש של קבלת התורה שבימי משה. קיימו וקיבלו היהודים.

קיימו את שכבר קיבלו, הדור קבלוה בימי אחשורוש.

 

הניצוח שבימי עמלק שבא להלחם בניסים שבגלוי – הניבו את התורה שבכתב, הגלויה לכל. היא מבטאת גלוי ובהירות, אספקלריא המאירה.

הניצוח שבימי המן שבא להילחם בניסים שבסתר, הניבו את התורה שבעל פה, המבטאת עמימות חשיכות והסתר, 'וחושך על פני תהום, זו תלמודה של בבל'.

 

ז.

לאור זאת נבין מדוע הסמיכה התורה את מצוות הקרבת העומר לגאולת מצרים. יום ט"ז בניסן למחרת גאולת מצרים, היא השעה שנצטוונו בהקרבת העומר. כאמור במדרש הנ"ל: הקיש גאולה לפרנסה, מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים.

פרנסה נראית לנו כטבע, אולם היא 'פלאים'. כדי להכיר בזה הסמיכוה לגאלת מצרים.

שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, ומן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה! רמב"ן ס"פ בא.

 

פרשת תצוה

על התורה מתקיים העולם

שמן זית כתית [להגיד, עלון פנינים, עם תוספות]

"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" לעשות חור בקיר, ר' שלום שבדרון.

 

אם לא אגלה את אוזנכם, מי אמר את הדברים שנאמר להלן, תחשבו, ששמעתי את הדברים מחסידישע'ר רבי, ואני הרי מגזע עתיק של חסידים, וגם אומר "ויצמח פורקניה"… אבל, מה שנאמר היום אלו דברים מפורשים בגמרא, פותח ר' שלום שבדרון את שיחתו וחיוך רחב נסוך על פניו:

 

"כתית למאור" – "כתתו עצמכם על דברי תורה".

אם אתה רוצה להאיר באורה של תורה כמו שכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, – אורה זו תורה" (מגילה דף טז,ע"ב) כתית – תכתת את עצמך על דברי תורה.

אספר לכם משל: יהודי שאל פעם את הרבי מקוצק: למה הרבי לא יוצא בעולם להציל נפשות, הרי יש הרבה מה לעשות? מדוע הרבי נשאר בתוך ביתו פנימה? נכון, החסידים באים לבית מדרשו והרבי מדבר לפניהם דברי תורה עמוקים, אבל מדוע אינו יוצא על פני העולם?!.

אמר לו הרבי מקוצק זי"ע, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: בבית האסורים נחבשו שלושה אנשים עשירים. הושיבו אותם בבור חשוך וקטן. האחד היה אדם ללא שכל. הסוהרים הורידו להם אוכל לבור. האחד הזה, שהיה 'בטלן' גדול ללא קמצוץ דעת, לא הסתדר עם עצמו – לא מצא את האוכל ואת הכף, ובדרך כלל בעקבות החושך הנורא ששרר בבור לא מצא אפילו את פיו להכניס בו את האוכל, אבדו לו חפצים, נפלו לו המאכלים וכו'.

השני, החכם, ריחם עליו וסייע בידו רבות: לקח את ידו הכניס בה אוכל, אחר כך סייע לו להעביר את האוכל מהיד לפה וכו', כך פעמים רבות מידי יום – התייגע להדריכו להסתובב לימין ולשמאל, לעמוד ולשכב.

אבל השלישי, כאילו עמד מן הצד. לא סייע בידו מאומה. יום אחד פנה השני לשלישי, ושאל אותו בתמיהה: "אנו סובלים יחד כאן בבור, ואתה ודאי מבחין איך אני מתאמץ עם הגולם הזה פעמים רבות ביום – עד שהוא מצליח להתקדם, מדוע אינך מסייע לפעילות שלי כלום, למה תעמוד מהצד?

השיב לו השלישי, בא אגלה לך: אנו נמצאים בחשכה. חשוך בבור. וכאשר החושך שורר ולא רואים מאומה, אתה והוא מתיגעים כמעט לריק, הנך משקיע בו מאמצים ללמד אותו איך לאכול ואיך לזוז וכפי הנראה לא תגמור איתו לעולם, כי כבר כמה שבועות שאתה מתאמץ והוא עדיין לא למד כלום… אך אני, כמו שאתה שומע, בשעות שאתה עוסק איתו, חופר בקיר חור, קודח באצבעותי חור. כאשר החור יהיה מספיק – יכנס אור לבור, יחדרו פנימה קרני שמש מועטות, מעט מן האור ידחה הרבה מהחושך, ואז ממילא הוא יראה, וכבר לא יצטרך לא לך ולא לי. הוא יידע בעצמו איך לשתות ולאכול, וגמרנו.

הבנתם? פלאי פלאים. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – הדבר הראשון? "אורה זו תורה" לקדוח ולהכניס אור, אם יש תורה, נכנס אור, (משם ואילך יש כבר את הכול: שמחה, וששון ויקר. כי חודר באדם פנימה – אור) ואיך תאיר לך את האור? כיצד קודחים-להכניס אור מהתורה? "כתית למאור" "כתתו עצמכם על דברי תורה" הפשטות היא – להתיגע בעמל התורה, לעסוק בדברי תורה.

ועל פי זה נבין את הכתוב בפתיחה לפרשה: ואתה תצוה את בני ישראל כו', הקב"ה אומר למשה: ויקחו אליך שמן זית זך, התורה נמשלה לשמן, אולם צריך שהיא תהיה בחינת 'כתית', שיכתת עצמו על דברי תורה, ואזי 'למאור', לקדוח חור ולהכניס האור בקרבו ולהאיר גם לסביבתו, ובזה יזכה 'להעלות נר תמיד' – להעלות את האור בנשמותיהם של ישראל ולהאיר להם להחזירם למוטב!

[אמר רבי ישראל מסלנט – כשבחור מתחזק קצת בתורה ומצוות בראדין, הוא גורם לכך שהסטודנט היהודי בצרפת לא יתבולל! עם ישראל עשוי כשלשלת, אם ראש השלשלת מתרומם- נמשכת אחריו כל השלשלת! ואם הוא יורד חלילה…

מסופר על הגר"י גלינסקי שפעם אחת היה בשמחת נישואין באמריקה שם החומרנות שולטת בכיפה, ואף אנשים שומרי מצוות מחשיבים לממון מאד…

ובאותה חתונה גביר אחד חיתן את בתו עם חתן אברך בן תורה.

היו כל חביריו הגבירים, וחשתי שהם קצת מזלזלים בחתן שהוא בן ישיבה ו'לא פרודוקטיבי'… ביקשו ממני לקום ולדרוש, קמתי ואמרתי תדעו לכם שהחתן שלנו אמנם צעיר, אך הוא קבלן גדול! הוא בנה באוהיו, בקליבלנד, במיאמי, בניו יורק, היכן לא! וחוץ מזה הוא בן תורה אמיתי, מקפיד על קלה כבחמורה כו'…

לאחר הדרשה פנה אלי הגביר ואמר לי על מה כבודו דיבר? הוא לא קבלן ולא שום דבר דומה! אמרתי לו, מה אתה סח, האם כבודו לא קורא בכל יום תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה', אל תקרי בניך אלא 'בוניך'!!! הבנאים והקבלנים הגדולים בעולם הם התלמידי חכמים! הם הבונים את העולם, ובזכותם העולם קיים.

וכפי שאמרנו כשיהודי לומד תורה, הוא בונה את העולם גם ברוחניות וגם בגשמיות. השפע יורד לעולם בזכותו.

על עניין עמל התורה, יש בנותן טעם להביא את שסיפר הגר"א קוטלר:

אל הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל באו לדין תורה שני בעלי בתים מאחת העיירות.

הענין היה קשה ומסובך ביותר, ונאלץ הרב לדחות את פסיקת הדין ליום המחרת. לבעלי הדין רצה הדרך ולא יכלו לשהות עוד בטיסמניץ. אמרו אחד לשני: הרי יש לנו רב בעיירתנו נלך אליו ויפסוק לנו הדין וכך עשו.

 

רבם היה תלמיד חכם אבל לא התמצא כל כך בדין תורה מסובך כזה וביקש מהם להמתין מעט, נכנס לחדר שני לבדו ואחר זמן מועט יצא ופסק להם הדין, כך וכך הפסק נראה בעיני.

השביע את רצונם ובאו על סיפוקם. כעבור זמן מסויים כשהזדמן להם שוב להיות בטיסמניץ אמרו זה לזה: הבה וניכנס אל הרב מטיסמניץ אשר בשעתו אמר לנו שיכול לפסוק את הדין רק למחרת ונראה איך הוא פסק את דיננו.

נכנסו אל רבי משולם לשמוע את פסק דינו והשמיעו דברי התנצלות על שלא באו לשמוע את פסק הדין למחרת. אמר להם רבי משולם: כך וכך פסקתי.

בעלי הדין התפלאו לשמוע כי פסיקתו של רבי משולם דומה ממש לפסק שפסק הרב שלהם. בשמעם זאת הביטו זה אל זה כאילו בקורטוב של תמיהה.

הבין רבי משולם שדברים בגו ושאלם: מה לכם תמהים? לא יכלו להתאפק וסיפרו לו את כל המעשה כפי שהיה אמת לאמיתה, וכי גם הרב שלהם פסק כך לאחר שהות של מחצית השעה בלבד.

כששמע רבי משולם כי רב פלוני באחת העיירות הקטנות ידע להשיב במשך זמן קצר על ענין כה קשה אמר בלבו הלא זה גאון נפלא בדורנו וצריך להכירו ולדעת ממנו לא היסס רבי משולם ומיד נסע אל אותו רב. בבואו לביתו התעטף ונכנס בחרדה ועמד לפניו בהכנעה רבה כתלמיד בפני רבו ושאל אותו: כיצד ידע כבוד הרב לפתור כמעט ללא שהיות ענין כה מסובך שאני בעצמי נאלצתי לדחות את בעלי הדין עד ליום המחרת?

השיב לו הרב האמת לא אכחד אמנם לא ידעתי כלל מה להשיב בענין ונעשה לי קשה על הלב בצר לי נכנסתי לחדר השני התייפחתי בבכי וביקשתי רחמים ואמרתי לפני השי"ת הלא אני רב העיירה והבעלי בתים לא יודעים להבחין בין דבר קשה לקל ואם לא אדע להשיב להם תשובה הרי זה יגרום חילול ה' חס ושלום.

כנראה נתקבלה תפילתי כי כאשר ניגשתי לארון הספרים מיד מצאתי ספר ישן שבו מבואר היטב כל הענין הזה, וכך פסקתי.

מששמע זאת רבי משולם איגרא פנה מיד אל דלת היציאה ואמר לרב בזה הלשון: לבכות? לבכות גם אני יודע אבל על התורה צריך לעמול ולהתייגע ולהשתוקק השתוקקות עצומה לכוון אל האמת והלך לו ["שאל אביך ויגדך" ח"א עמוד קמז]

להעלות נר:

"כתית למאור להעלות נר תמיד"

"כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר".

המצוה קרויה "נר", מה הוא "נר"? בית קיבול לשמן, והתורה נקראת "אור", היינו מה שדולק בתוככי הנר.

ולכן, כמו שהנר – בית הקיבול לשמן – ללא אור אינו כלום, כי אם הנר לא דולק אין בו שום תועלת, כך, אם אדם עושה מצוות ולא קובע עיתים לתורה, לא מתייגע בתורה – לא שווה מאום.

לכן הדבר הראשון הוא: "ליהודים היתה אורה" שהאור יעלה את הנר "להעלות נר תמיד!"

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה באמת להעלות נר תמיד ונזכה לתשובה שלמה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן!

 

מרומז כאן עוד "כתתו עצמכם" – תכתת את עצמיותך, את האני, תכניע את הגאוה.

התורה אינה סובלת מי שלא נכנע – תשליך את האני שלך לאשפה! כאשר אתה לומד תורה תבטל את האנוכיות שלך.

תלמיד חכם, בעל חוש הבחנה מיוחד, פיקח היודע לבחון אנשים, לחש באוזני, כי פעם חידד את מוחו, והציב לעצמו מטרה לבחון את כל האנשים שמשוחח איתם – ולא היה איש מאלו ששוחח איתם, שלא שמע ממנו שלושים פעם את המילה "אני", ובמשך יום שלם כל איש אמר – לפחות מאתיים פעמים "אני": אני אכלתי, אני אמרתי לך, אני, אני, מאות פעמים ביום! "אני"!

ואנו הרי יודעים מה נותר מכל האני הזה בסוף ימיו, רימה (תולעה, כן, "ולאן אתה הולך, למקום רימה ותולעה").

 יהודי פלוני סיפר לי כי הוא נולד לפני חמש שנים, לא לידת הגוף אלא לידת האדם – שב בתשובה. אך התאונן באוזני, וכה אמר: "בשנה הראשונה, שנה וחצי או שנתיים להתחזקותי, הייתה לי סיעתא דשמיא באופן נורא ממש, בכל פניה.

בכל תנועותי – בדרך חיי החדשה – קיבלתי סיוע מהשמים, שפכו עלי עזרה, אבל אחר כך, התחלתי לאבד, כבר לא ניתן לי סיוע כמו שהיה.

מה קרה? למה זה קרה לי? שאל.

השבתי לו: כתוב בקהלת "לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן" (קהלת ט, יא) הפשט הפשוט שהחכם לא משיג לחם יותר מהטיפש, עשירים רבים אינם חכמים, כי לא החוכמה מביאה את הלחם היומיומי.

שאל הרבי מקוצק: בסדר, הלחם לא מגיע דרך החוכמה אבל למה הוזכרו רק החכמים? (וכי דוקא לחכמים אין לחם?)

מבאר הרבי מקוצק: כן, כן, דוקא הם מפסידים, להם לא מכינים.

מדוע? כי אומרים לו ל"חכם", אתה חכם גדול, לך תחפש בעצמך, אתה הרי כביכול יודע להסתדר לבד, אז בבקשה!

וכך גם ברוחניות. בתחילה חשבת לעצמך "אני עדיין לא צדיק.. הנני דל במעשים" וכאשר חשבת כך, נתנו לך מן השמים.

אבל אט אט התחלת לחשוב "אני כבר צדיק" "אני, אני", אומרים לך משמים: "נו, נו, אתה צדיק? לא זקוק ליותר עזרה, הגעת? בסדר גמור", לא נותנים סיעתא דשמיא…

ענוותנו של ר"מ מפארמישלן פנינים תשעב פ' ראה:

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה׳ אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה׳ אלוקיכם" וכו׳ (דברים יא, כו-כח).

מסופר, כי בליל שבת אחת נכנס הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע לערוך את שולחנו בבית מדרשו, והנה ברוח קודשו הוא מרגיש שאחד היושבים בשולחנו מחזיק מעצמו… ואף נותן לכולם להבין כך… מיד פתח רבי מאיר׳ל כדרכו הידועה והסביר את דברי הפסוק: "ראה אנכי" – מידת ה"אנכי" (דהיינו להרגיש ב׳אנוכיות׳ – מתנשא חשוב ומכובד), "נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – יש בה גם ברכה וגם קללה.

"את הברכה אשר תשמעון" – הגאות לשם שמים לשם קיום המצוות כמו "ויגבה לבו בדרכי ה' " גאות כזו היא ברכה.

"ואת הקללה אם לא תשמעון" – אבל שלא לשם קיום המצוות, ה"אנכי" היא קללה!…

וזהו גם הפירוש "אם תטיב שאת" (בראשית ד, ז) – בכדי להיטיב את עצמך יכול אתה "שאת" – להתנשא. "ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ" הגאות היא חטא!…

ונאים הדברים למי שאמרם. דהרי ידוע הוא, שמימיו לא קרא הרה"ק מפרמישלאן זי"ע על עצמו "אני" או "אנוכי" שהרי לא ראה עצמו כ׳מי׳ או כ׳מה׳ כדי שיוכל לכנות את עצמו בתואר של יישות ואנוכיות.

אלא כך היה אומר על עצמו: "מאיר אמר", "מאיר הלך", "מאיר עשה" כאדם המדבר על אודות זולתו, וכזה היה סגנון שיחתו כל ימי חייו.

 

ואף הוא היה אומר: "בדין הוא, שיהיו למאיר שפלות והכנעה לפני בורא עולם יתברך שמו, שהרי הבורא יתברך שמו, "היה הווה ויהיה" – ואילו מאיר, הוא ההיפך המוחלט: לא היה, לא יהיה, וגם עכשיו – מי הוא ומה הוא?!"…

את גודל ענוותנותו אפשר גם לראות מן הסיפור המרתק הבא: היה זה באחד הימים כאשר הגיע זמן תפילת שחרית, ובבית מדרשו של הרבי ממתינים בני המנין הקבוע לכניסתו של הרבי לתפילה.

אולם, דלת חדרו הפונה אל ההיכל, מתמהמהת היתה מלהיפתח.

חלפו כבר שעה ושעתיים מן הזמן הקבוע, והדלת איננה נפתחת. מתוך החדר, נשמעה רק איוושת צעדיו הנמרצים של הרבי, בפוסעו הלוך ושוב מבלי מצוא מנוח…

ללבו של הגבאי, התגנב חשש, שמא דווקא בו תלוי הקולר לעיכוב התפילה, ומשום מעשה שהיה: באותו הבוקר, בשעת שחר מוקדמת, הגיע רכוב על סוסו, יהודי אחד מבני הכפרים הסמוכים, וביקש להיכנס אל הקודש פנימה, כדי להתברך מפי הרבי בברכת הצלחה, לאיזושהי עיסקה שנזדמנה לפניו. אולם, הגבאי דחהו, והורה לו להמתין עד לאחר התפילה, בשעה ששערי בית הרבי נפתחים בפני כל שאר הבאים לשחר את פניו ולבקש את ברכותיו.

מששמע האיכר, כי יהיה עליו להמתין מספר שעות, עד אשר יוכל להיכנס אל הרבי, התרתח מזעם, והחל משמיע קולו בצעקות רמות: "הייתכן?! לעכב אדם טרוד כמוני, זמן רב כל כך?! והלא עלי למהר ולחזור אל משק ביתי שבכפר, כדי לבצע את העבודה הרבה המוטלת עלי!"

השיב לו הגבאי: תדע, כי נכון הרבי להפקיר את כל אשר לו, למען איש מישראל המתדפק על שעריו, אולם, עתה, בהכנותיו הנעלות לתפילה הוא עוסק, והאיך אפשר לדחות עבודת שמים מפני ענייני מסחר שלך?! אבל הכפרי המגושם עמד על שלו ולא הירפה. בקולו הרועם, שפך את חמתו על ראש הגבאי, וכמעט שלא הרים עליו יד…

כאשר הגיעו הדין והדברים לאוזני הרבי היושב בחדרו, קם ויצא החוצה, לראות בשל מי הסער הגדול הזה. כיון שראה האורח את הרבי יוצא מחדרו, מיד אץ לקראתו, והחל מסיח לפני בנשימה אחת את כל מה שהיה לו לומר, על אודות העיסקה שנזדמנה לידו. החווה הרבי בידו כלפי האיש, ורמז לו להיכנס אליו החדרה. ולמען הניח דעתו של יהודי ולשכך את זעפו, נתיישב הרבי והאזין בניחותא לכל שיחו ושיגו על עסקי מחייה וכלכלה. אחרי שכילה הלה לספר את כל אשר עם לבבו, השיב לו הרבי מה שהשיב, ופטרו מלפניו.

מני אז, חלפו כמה שעות, והרבי נותר סגור בחדרו. היה אפוא, הגבאי, כמעט בטוח, כי כל העיכוב בכניסה לתפילה, אינו נובע אלא מביקורו של אותו אורח מוזר אצל הרבי, והיה, אפוא, לבו נוקפו, שמא לא עשה דיו כדי למנוע את הפרעת הרבי מהכנותיו לתפילה…

סוף כל סוף, בשעה מאוחרת מאוד, נפתחה הדלת, ועל הסף הופיע הרבי. הוא ניגש אל מקומו בבית המדרש ופתח בתפילה בנעימות כדרכו. לאחר התפילה נכנס הגבאי אל חדרו של הרבי כמידי בוקר, כשבידו ארוחת הבוקר שנוהג היה הרבי לטעום לאחר התפילה. אבל עם היכנסו פתח הרבי ומספר לו: השומע אתה? נס גדול ארע היום למאיר, שיכול היה לעמוד ולהתפלל לפני הקב"ה, שאלמלא כן, מי יודע אם יכול היה מאיר היום להתפלל כלל!

והמשיך הרבי וסיפר: מיום עומדו על דעתו, אין מאיר עומד להתפלל לפני הקב"ה, עד שאינו בטוח בנפשו, ללא שום פקפוק וללא שום ספק כלל, כי פחות ונקלה הוא, מכל האדם אשר על פני האדמה! כל עוד נדמה למאיר, ולו בדמיון קל שבקלים, כי חשוב וטוב ועדיף הוא על פני נפש אחת מישראל, תהא אשר תהא – אין מאיר מהין לפצות את פיו בתפילה לפני אביו שבשמים, לבל תהיה תפילתו ׳תועבה׳, חלילה וחס, כענין שנאמר: "תועבת ה׳ כל גבה לב" (משלי טז, ה).

והנה, הבוקר הזה, כאשר שמע מאיר את צעקותיו וראה את כעסו של האיש הכפרי, נכמרו רחמיו בקרבו ולא יכול היה להתאכזר ולאטום את אוזניו משמוע אל בקשתו.

בתוך הדברים, גילגל האיש והסיח לפי תומו, על מלאכתו ועל פרנסתו. אף הוא לא התבושש, ומבלי הנד-עפעף סיפר, כי מתעסק הוא בגידול "דברים אחרים" ובפיטומם, וכלל לא חש ולא הבין, כי ישנו איזה חיסרון בדבר.

לאחר שיצא הלה והלך לו, חש מאיר בנפשו, כי איננו מסוגל לעמוד ולהתפלל! מכל העולם כולו היה מאיר נחות ושפל, כמו תמיד, אולם, מאותו יהודי, המסוגל לגדל ׳דבר-אחר׳ ולהתפרנס מכך, ועוד לספר על כך ללא שמץ של בושה – יותר ממנו, לא יכול היה מאיר לחוש את עצמו שפל! שהרי סוף סוף, אחרי כל מגרעותיו וחסרונותיו של מאיר – הרי אינו מפטם ׳דבר-אחר׳, חלילה!…

היה אפוא, מאיר, בצרה גדולה. השעות הולכות וכלות, העת מתאחרת, בבית המדרש יושב המנין וממתין – ומאיר איננו יכול להתפלל! בשום פנים ואופן, אינו יכול! שהרי חש הוא עצמו גבה-לב, כלפי האיכר המפטם ׳דברים אחרים׳!… אך לבסוף, השגיחו מן השמים בצערו של מאיר, חסו עליו, בזכות אבותיו הקדושים, ועשו לו נס: לפתע, עלתה בלבו של מאיר מחשבה לאמור: אילו היית אתה, מאיר, איכר כה גס ומגושם, המגדל 'דבר- אחר' חלילה, כלום היית עוד משכים למעונו של צדיק, כדי להתברך מפיו להצלחת עסקיך?! בוודאי שלא! אפילו שמץ של אמונת חכמים לא היתה נמצאת בך!

הרי לך, אפוא, כי אותו איכר, חשוב ויקר ממך עשרת מונים!… מיד, יכול היה מאיר להיכנס לבית המדרש ולעמוד ולהתפלל…

 

פרשת תצוה- פרשת זכור

עמלק – כשאנו מפורדים – הגויים מאוחדים!

לך כנוס את כל היהודים [אלה הדברים ח"א עמ' תח]

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. מדוע עמלק בא דוקא כעת?

אסתר פרק ג

"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ

וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשֹוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג, ח-יא)

 

המן אומר למלך שישנו עם אחד מפוזר ומפורד כו' ולכן הם בגלות בין העמים, ולמלך אין שוה להניחם, ולכן יש להשמידם. אסתר אמרה למרדכי לך כנוס את כל היהודים והתפללו עלי ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת כו'

וצריך ביאור מדוע הייתה תלויה ביטול הגזירה דוקא באחדות ישראל?

דור הפלגה רצה לבנות מגדל כמובא בספר בראשית:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יא, ג-ט)

 

מדוע ה' מצא להם עונש דוקא של בלילת שפתם ולא הציף עליהם מי אוקיינוס כמו דור אנוש או כל עונש אחר?

מבאר ה'מאור ושמש' שמחסד ה' על עמו ישראל שלא יוכלו האומות לבטלנו כליל, בלל ה' את שפתם, ויצר ביניהם פירוד שלא יוכלו להתאחד נגדנו ולכלותינו.

פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. ולכן ויפץ ה' אותם כו' ומאלה נפרדו איי הגויים בארצותם ללשונותם כו'.

 

גם היום ניתן לומר בודאות שחסד זה הוא המצילנו מיד כל האויבים אומות ערב שסביבנו. הלובים שונאים את העירקים ששונאים את האיראנים, ששונאים את הסעודים ששונאים את הסורים ששונאים את הלבנונים ששונאים את הירדנים ששונאים את הפלשתינים.

הליגה הערבית תמיד מסתיימת במחלוקת. והערבים עצמם עושים פיגועי התאבדות אצל אחיהם המצרים והירדנים וכו'.

ולכן כל האומות אינן מתאחדות גם תחת אל אחד, וכל אחד עובד עבודה זרה לעצמו, ואפילו המוסלמים מחולקים לשיעים וסונים, והנוצרים לקתולים ופרוטסטנטים ומורמונים ושאר ירקות, וכפי שאומר הזוהר הקדוש שהסיטר"א מפולגת והם "עלמא דפירודא".

ולכן הקב"ה אומר:

"וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא ,ו)

 אם הם באחדות חלילה אין קיום לעם ישראל ולא יבצר מהם להשמידם, ולכן יש לפזרם וכך יהיה קיום לעם ישראל.

ואם כן נשאלת השאלה כיצד איפוא מצינו לפעמים אחדות אף בסטר"א כנגד עם ישראל?

על זה נמצא תשובה נפלאה בדברי החתם סופר האומר שכשיש מידה טובה שאינה באה לידי ישום אצל ישראל הסטר"א חוטפת אותה ומשתמשת בה.

שאם אין התלמידי חכמים נלחמים בדברי תורה ופילפולא דאורייתא- אזי האומות אוחזים במידת המלחמה נגד עם ישראל.

וכן כשאין מידת אחדות אצל ישראל אזי האומות מתאחדות כנגדנו.

ולפי זה נבין כיצד נוצר החיבור בין המן לאחשוורוש, שהמן מקדים: ישנו עם אחד, שצריך להיות אחד- באחדות, אולם הוא מפוזר ומפורד, ואם כן כעת יכולים אנו להשתמש במידה זו ולהתאחד נגדם. כמשל חז"ל על בעל התל ובעל החריץ שמצאו זה את זה.

לפי זה תיושב תמיהתנו מדוע אמרה אסתר למרדכי לך כנוס את כל היהודים כו', קודם צריך לעשות כינוס לצדיקים ולבטל בכך את ה"מפוזר ומפורד", ואח"כ ניתן יהיה ליצור הפרדה בין הרשעים ולבטל עצתם.

[ולענ"ד הדבר רמוז בביטוי "עם אחד" שמופיע רק פעמיים בכל התנ"ך – בדור הפלגה ובמגילה, לומר לך שאחזו במידת העם אחד של ישראל וה' פיזרם והותיר מידה זו לישראל בלבד.]

ולפי זה נבין מדוע עמלק בא דוקא עתה, היות ורפו ידיהם של ישראל מן התורה, פירושו של דבר שאין מלחמתה של תורה, אזי מגיעה מלחמה של עמלק! [אפשר להוסיף "ויבוא" עמלק, לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד, כשאצלנו אין אחדות- אזי עמלק מתאחד!, כשאצלנו יש "נחשלים אחריך", ואין אנו גוף אחד, אזי מגיע עמלק ומתאחד "ויזנב בך".

[וכעת נבין מדוע מצאנו מצוה יחודית בפורים שאין אותה בכל המועדים- משלוח מנות ומתנות לאביונים. (אמנם בראש השנה נאמר ושילחו מנות לאין נכון לו, אך לא בגדר מצוה חיובית), היות ובפורים האחדות שלנו היא שניצחה, לכן צריך לעשות מעשים שיגבירו את האחדות, כיצד? ע"י משלוח מנות ומתנות לאביונים.

המעשה במנדל בייליס- אתם קרואים אדם. [העו"ד ששאל את הכומר שהציג עצמו כמומחה לתלמוד: הסבתא של מי הייתה ה'בובא – בסרה'… והלה נתפס בקלונו שאמר שאינו יודע…]

תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל: ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״ (זבחים קטז, ע"א).

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה, שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת.

במבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

 

פרשת תצוה – שבת זכור

עמלק – מקרר האמבטי

תמחה זכר עמלק

מדוע נצטוינו למחוק את זכר עמלק בצורה כל כך טוטאלית, והרי עמים אחרים יסרונו יותר- כדוגמת מצרים?

לעם היוצא למלחמה ישנן מספר סיבות:

  1. טריטוריה- לכבוש אדמה.
  2. מפחד שיכבשנו האויב.
  3. משנאה מוקדמת בעבר ולנקמה.
  4. להראות גבורתו.

ה. לכפות דתו ולבער הכופרים.

לעמלק לא הייתה אף לא אחת מהסיבות הללו.

 

 (דברים כה, יז-יט) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"

 

בדרך- אין לך קרקע לכובשה.

בצאתכם ממצרים- לא באתם לכובשו ולא באתם בגבולו שהרי נאמר ויבא עמלק- ממרחק!

קרך בדרך- בדרך מקרה ולא על ידי שנאה מוקדמת.

ויזנב בך כל הנחשלים– ואין בכך הוכחת גבורה.

ולא ירא אלוקים- ולא בא מסיבות דתיות.

 

אז מדוע הוא בא?

שמעו עמים ירגזון וגו' העולם נבהל. משל לאמבטי רותחת. נכווה אבל צינן.

עמלק הוא יצר הרע, הוא אינו סובל התחזקות באמונה. הוא מוכן לבטלה ולשלם מחיר כבד. עמלק הוא התגשמות הרוע בעולם. רוע לשמו ולא לשום אינטרס. לעומת מצרים ששעבדונו כי רצו כוח עבודה זול.

לכן אין הכיסא שלם ואין השם שלם, ומלחמה היא 'להשם' בעמלק! כי עמלק יצא לא פחות מאשר להלחם בה'!

 

ועל זה נאמר הפסוק: "כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו", כאשר יבחר ה' בציון אזי האותיות 'אוה' שהן ההשלמה לשם ה' ולכסא, ישובו למקומן, ואזי יושלם המושב לו. [שמעתי בשם הר' יוספי]

 

כדי לנהוג כך צריך להיות בעל עקמומיות מחשבתית, שהרי עמלק- אותיות מעֻקל. לעומת ישראל אותיות ישר-אל.

זה המן שאינו מסוגל לראות יהודי שורשי שעומד על דתו ואמונתו. הכל אינו שווה לו.

 

אין לנו היום עמלק וודאי למחותו. אולם אומרים בעלי המוסר ששורש עמלק יכול להיות בכל אחד, וחובתנו כיום היא למחות שורש זה מתוכנו.

עמלק הוא המקרר את האמבטי. קרך בדרך. אינו סובל עליה רוחנית. לפעמים גם האדם רואה מישהו מחמיר באיזו חומרה וזה מציק לו. הוא מנסה להלעיג עליו. לבטלו מאותו עניין. לקרר את האחרים שלא ימשכו אחריו. 'רק המצוה הזאת חסרה לך'? 'זה בא על חשבון מצוות אחרות'! וכדומה. 'ומה נהיית פאנאט?'

מי שמעלי הוא פרומר, ומי שמתחתי הוא פרוסטר…

אדם מסיים תפילת שמונה עשרה, ומסתכל סביבו, אלה שסיימו הרבה לפניו הוא מתייחס אליהם כלא רציניים שכלל לא מתפללים, ואלה שמאריכים- מה יש להם כל כך הרבה להאריך, סתם מיותר…

עמלק בגימטריא 'ספק' שמעורר ספקות באמונה.

מהי התרופה נגד עמלקיות?

אדם צריך להכניס בליבו חום לכל דבר שבקדושה.

הנהר הקפוא שעליו היה חרוט צלב- אמר הרב: מים הם מקור טהרה, אולם אם הם קפואים אפשר לחרוט עליהם עבודה זרה!

 

לעמלק יש עוד דרך לקרר התלהבות של קדושה. לדחות אותה למחר.

אולי תבוא לשיעור? מחר בעזרת השם! אולי תחזק לנו את המנין? היום אני תפוס. אולי מחר! אולי תתחיל להפריש מעשר כספים? מהמשכורת הבאה… וכן על זה הדרך.

ולכן אומר לו משה 'צא הלחם בעמלק מחר' תלחם בעמלק שמידתו מחר!

'ויכם דוד למחרתם' 'למודים הם העמלקים ללקות ביום מחר' (רש"י שמואל א' ל, יז).

וכן במגילת אסתר, אסתר מזמינה אותו אל המשתה שאעשה מחר וכן זרש אומרת להמן לעשות עץ ומחר לבוא אל המלך. וגם אסתר מבקשת מן המלך ינתן גם מחר ליהודים לעשות כדת היום.

המעשה עם ר' שלום שבדרון ואחד מבאי השיעור שלא יכל להגיע למחרת בגלל שיש משחק מכריע…

ניתן לדבר: הנושא של עבד ה' המובא בשיחות מוסר שבזה היה חטאו של שאול ושל חזקיה כו' עי"ש.

וניתן להוסיף לענ"ד שזוהי מידת עמלק 'ולא ירא אלקים' שאינו מקבל על עצמו עבדות כל שהיא אלא בהפקירא הוא.

ודורו של מרדכי תיקן את העוון על ידי שנכנעו לדברי מרדכי וצמו ושבו בתשובה, אע"פ שבהיגיון הגזירה נגזרה בגלל מרדכי, בכל זאת קיבלו דברי שמים, שהעוון בנהנו מסעודת אותו רשע.

וזהו גם כן פורים – עדלאידע- ביטול ההבנה העצמית שלי [מכח השתיה] לרבונו של עולם. עד שכבר אינני חושב מעצמי כדאי או לא כדאי, אלא כל כולי עבד לרצון ה'.

 

פרשת תצוה – ענין עמלק ופורים

איזהו עשיר השמח בחלקו

אחז"ל: המן מן התורה מנין? המִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (חולין קלט, ע"ב).

ודבר פלא הוא, וכי משום שמצינו כאן אותיות 'המן', ניתן להוכיח שהמן נרמז כאן בתורה? ובפרט שכאן אמר 'המִן' בחיריק?

ביאור הדבר, חז"ל שאלו היכן מצאנו את מידתו של המן – בעל תאוה שאינו שבע לעולם ממה שיש לו, "וכל זה איננו שווה לי" כאשר רק יהודי אחד אינו כורע ואינו משתחוה לו, היכן מצאנו מידה כזו בתורה?

על כך משיבה הגמרא שאכן כבר מצאנו מעין זה אצל אדם הראשון.

הקב"ה התיר לו לאכול מכל עץ הגן, ואסר לו רק את עץ הדעת, אולם האיסור המועט הזה לא נתן לו ליהנות מכל אשר יש לו, וחש שאין לו מאומה ונכשל באכלו מהעץ…

וזהו ההבדל בין יעקב לעשיו. יעקב אומר יש לי כל. המן אומר יש לי רב. עדיין לא הגעתי לכל.

כך הוא טבע האדם, כמה שיקנה וירכוש- אף פעם לא ישבע. תמיד היצר הרע יוכיח לו שלשני יש יותר, ורק אם קצת ישקיע ישיג את אשר הוא חפץ ואז יהיה מאושר.

העולם דומה למי מלח. כמה שישתה האדם- לא ירוה.

כך גם כן המן. מה הפיל אותו? אי ההסתפקות שלו עם מרדכי. אתה הרי הורג את כל היהודים, מה אתה צריך כעת להרוג גם את מרדכי על עץ מיוחד? אי אפשר להמתין קצת?

לא. המן כלום לא שווה לו, ולכן הוא לא יכול לחכות. הוא רוצה לבלוע הכל. כל זה איננו שווה לי

.

שאלו פעם את רוטשילד כיצד נהיית עשיר? הוא אמר תמיד כשהיה לי משהו לקנות ואמרו לי תחכה קצת המחיר ירד ואז תרויח יותר- לא שמעתי ומיד קניתי.

ותמיד כשאמרו לי אל תמכור כעת, תמתין מעט שהמחיר יעלה- לא חיכיתי ומיד מכרתי. [מהר' מוצפי]. הגמל הלך לבקש זנב, ואת האוזניים שהיו לו קצצו לו…

אל תבקש לבלוע את כל העולם. די לך במה שיש לך. הסתפק במועט.

לא מה שאין לך יעשה אותך מאושר. אדם צריך להיות שמח בחלקו. זהו המאושר האמיתי. וזה מתאים לנו כעת לימי הפורים שאנו מבקשים לקנות את מידת השמחה. הדרך היא לא להסתכל מה אין לי. אלא מה יש לי. כשנתבונן מה יש לנו נמצא שאנו עשירים גדולים.

הרב שבא אליו אדם להתלונן על מצבו הכלכלי. אמר לו הרב כבר יש לך חצי מיליון שקל. לי? שאל היהודי, שלא ידע שמא הרב יודע משהו שלי עדיין לא ידוע…

אמר לו הרב לפני דקות ספורות היה כאן אדם עשיר שסובל מתת תזונה מפני שאין לו תיאבון והוא הוציא על כך עד היום כחצי מליון שקל, לך יש תיאבון ברוך השם ואם כן תשמח!

 

כך בכל הענינים. לפעמים מציעים לאדם איזושהי הצעה כלכלית. הוא חושב לעצמו: 'אין די בזה. אני מעוניין בריוח נוסף'. ולבסוף כל הענין נופל ואפילו ריוח מינימלי אין לו.

 

אדם מציעים לו שידוך. הוא מחפש את הכלה המהוללה שעדיין לא נולדה… היא מחפשת את האביר על הסוס הלבן… ואז הם מזקינים ונאלצים להתפשר על שידוך שמעולם לא העלו על הדעת שיקחו…

מה שנותנים לך קח ותאמר תודה! אל תחפש לבלוע הכל! כשמנסים לבלוע הרבה ביחד- נחנקים!

יש הרבה עסקים שהתמוטטו מפני שהלכו יותר מדי בגדול, התפרסו על ענפים רבים ופתחו סניפים רבים למעלה מכוח היכולת שלהם. הם קרסו. הרצון לבלוע את כל העולם.

יש לגדול בלי עיניים גדולות…

פורים

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה – אומר המדרש (אסתר רבה ז, יד) שמשה שלח את אליהו הנביא שיאמר למרדכי שהגזירה נחתמה בטיט ולא בדם וניתן לבטלה, ויעמוד להתפלל בעד ישראל.

בפורים אחד שאל הלך אחד לגר"ח מוולוז'ין היכן דבר זה רמוז במגילה? והשיבו אותו ההלך שהרמז הוא שנכתב "לאבדם" והוא אותיות לא-בדם.

נהנה הגר"ח מהפירוש וסיפרו לרבו- הגר"א. אמר לו הגר"א אמרת לו שלום? אם כן זכית לאשרי מי שאמר לו שלום והשיב לו שלום… היה זה אותו אחד שאמר זאת למרדכי…

מהו בטיט או בדם?

מבאר המהר"ל [אור חדש עמ' קמד] שאלת משה הייתה האם העבירה שישראל עברו כשנהנו מסעודת אותו רשע הייתה בבחינת "טיט" שהלכו אחר יצרם ותאוותם החומרית, אזי יש סיכוי לבטלה כשם שניתן להתגבר על התאוות החומריות.

אולם אם היא בבחינת "דם" והדם הוא הנפש, ואינו מצד התאוה החומרית אלא שעושים במרד ובמעל ופגם הוא בתוככי נפשם– אזי לא ניתן לבטלה. דעות נפסדות הן פגם בנפש שקשה לבטלו. לך תנסה להחזיר מזרוחני'ק בתשובה…

 

וזה הביאור בדברי חז"ל: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם.

אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו?

אמרו לו: אמור אתה.

אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם.

אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר [רש"י: איך זכו לנס]?

אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים [רש"י: מיראה] אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו" (מגילה דף יב, ע"א).

מה כוונתם באמרם אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים, וכי הגזירה הייתה בכאילו?

אלא היות ומעשיהם חותמים את הגזירה, וכפי חומרת המעשה כך חומרת הגזירה, והיות ומעשיהם היו בבחינת "טיט", תאוה בלבד בלא "נפש", לכן הקב"ה עשה עמהם לפנים ונחתמה הגזירה בבחינת "טיט" שניתן לבטלה. [שפת"ח מועדים ב' קעו]

 

 

פרשת תצוה – פורים ומגילת אסתר

מגילת אסתר- בטחון בה'

חז"ל אומרים שגזירת המן הייתה משום שנהנו מסעודתו של אותו הרשע. מדוע הלכו לסעודה? הם סברו שטוב לקשור קשרים עם המלך. אם לא נלך נסתכן כמורדים במלך. מרדכי התנגד, זה נגד רצון ה'. עליכם לבטוח בה' ולא יארע מאומה. העם לא שמע לו והלך.

חלפו תשע שנים ואחשוורוש גוזר להשמיד כו'. מרדכי אומר להם זה בגלל שנהנתם מאותה סעודה. הם מקבלים את דבריו ומקבלים את גזירת הצום והתשובה. מרדכי ציוה על אסתר שתכנס אל המלך שלא כדת. היא מתנגדת, שהנכנס אל המלך אחת דתו להמית.

מרדכי אמר לה שכאן צריך להפגין ביטחון בה', היות ובעבר ישראל חטאו בכך שלא בטחו בה' אלא בכוחם.

הבה נראה כיצד דבר זה מקבל ביטוי במגילה.

אסתר אומרת למרדכי: גם אני ונערותי אצום כן.

יש להבין מה ראתה לומר למרדכי שגם היא תצום?

ביאר הראב"ע שאסתר התענתה מתוך בטחון בה', שהרי פניה ישתנו לרעה בצום.

ביאר הגר"י רוזובסקי שאסתר חששה שמידת בטחונה בה' לא תהיה מושלמת, ותסתמך גם על יופיה וחינה בבואה אל המלך, ולכן צמה ועל ידי זה יהיה בטחונה מושלם רק על ה'.

ולכן גם מצאה לנכון להודיע זאת למרדכי כדי לחזק ביטחונם הם, שלא יסמכו על חינה ויופיה אלא רק על ה'.

על פי זה יובן מה שבארו חז"ל והמן עמד בחצר בית המלך הפנימית.

אמר רבי לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים – נסתלקה הימנה רוח הקודש, אמרה: אלי אלי למה עזבתני, שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. חזרה וקראתו אריה, נאמר הושיעני מפי אריה.

וצריך ביאור מה החטא בכך שקראתו כלב? האם מישהו יענש על כך שכינה את אחמדינג'ד כלב? אולי יענש על שפגע בכלבים…

אלא אסתר חששה שמא עדיין היא בוטחת על עצמה ולכן קראתו כלב, שהנלחם בכלב מסתמך גם על כוחו, לכן חזרה וקראתו אריה, והנלחם באריה יודע שאין לו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים…         [דרכי מוסר]

ביטחונה של אסתר כה רב עד שהיא מעיזה להצביע על המלך בהאשימה אותו, וכלל אינה חוששת מתוצאות מעשיה!            

"איש צר ואויב". הגמרא אומרת שכאשר אמרה "איש צר ואויב" הצביעה על אחשורוש, ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. (מגילה טז).

ודבר זה תמוה, מדוע שתעשה מעשה כל כך לא הגיוני בעת הזאת, האם זו הדרך לפלס נתיבות ללבו של אחשורוש!?            

מבאר הגר"א: הצדיקים גם כשפועלים לפני מלך בשר ודם כוונתם ודיבורם בפנימיותם הוא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.         

דוגמא לכך: כשחלם נבוכנצר חלום רע, פתר לו דניאל "פתרון החלום יחול על שונאיך" וביארו חז"ל שפנה לקב"ה באמרו כן, שהפתרון יחול על שונאך זה [נבוכדנצר]…

כך גם היה עם אסתר, פיה היה עם אחשורוש אולם ליבה עם הקב"ה, ומתוך כך אמרה להשי"ת 'איש צר ואויב' כשהיא מצביעה על אחשורוש [ומבלי משים שכעת היא מדברת גם עם אחשוורוש בעצמו…]. [שפת"ח מועידים ח"ב עמ' קפד]

הנהגה זו של מרדכי ואסתר וביטחונם בה', שלא על פי כוחי ועוצם ידי, היא ההנהגה המנוגדת להנהגתו של המן ועמלק.

עמלק לא האמין בכוח עליון, הוא בא לקרר את האמבטי, אין נסים, אין על טבעי. בכוחי אגבר על ישראל.

המן מבקש להשמיד להרוג ולאבד. והרי ה' איתם? לא, הוא כבר עזב אותם, הכל 'מקרה'. כחי ועוצם ידי יצליח.

הוא מספר לבני משפחתו את כל אשר קרהו ואת זאת שאסתר הזמינה למשתה דוקא אותו, ואת זאת שהוא כל כך מוצלח, כבוד עושרו ורוב בניו. הכל אני.

הביטחון בה' של אסתר, גבר על הכוחי ועוצם ידי של המן.

מישועתם אז לישועתנו היום.

המצב לא מבשר טובות. פעם היו סומכים על כוח ההרתעה של צה"ל.

היום, גם מושג שחוק זה נשחק. היום ברור שאין לנו על מי להישען.

חז"ל אומרים במדרש: (משלי (בובר) פרשה ט) ד"ה טבחה טבחה: "כל המועדים עתידים להיות בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר: 'וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים'" (אסתר ט, כח).        

כתב בשו"ת רדב"ז (חלק ב סימן תרסו ד"ה תשובה): "חס ושלום שיתבטלו המועדים, דהא כתוב לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו.

אלא שבזמן ההוא תרבה הטובה והשמחה והמנוחה עד שיהיו כל הימים שוים אצל בני אדם כאילו נתבטלו המועדים.

אבל ימי הפורים יהיו נזכרים ונעשים אף על פי שאינם מן התורה כי יהיו ישראל זוכרים הצער וכי נמכרו למיתה וכל מה שאירע להם באותו זמן, וזו היתה כוונת ר"ל דאמר דמגילת אסתר אינה בטלה"    

מדוע פורים ישאר לעד? משום שפורים הוא נס נסתר. בתוך הטבע, ואותו נצטרך לעד, ללמד שגם כשההשגחה העליונה אינה נגלית במוצהר, עדיין הקב"ה עמנו, ואין לבטוח בכוח הזרוע, אלא בכוח עליון בלבד.

והדברים יפים לזמנינו זה, שאנו צריכים להפיק את הלקח של המגילה, מה אז זכו לנס בזכות שנשענו על השם יתברך, אף בזמנינו הנס יבוא על ידי שנישען על הקב"ה, ואז לא האיום הפרסי ולא אל קעידה ולא הפלשתינים יוכלו להפחידנו, שהרי לא כצורנו צורם.

המעשה עם הצמח צדק ברוסיה שניסו לשכנעו בנ.ק.ו.ד (הגלגול הקודם של הק.ג.ב) להודות ולמסור אנשים שמסרו שיעורי תורה על ידי שהניחו לפניו אקדח.

אור דניאל פ' בהר

הרב מפונוביז' בעת שהותו בחו"ל למטרת גיוס כספים עבור ישיבת פונוביז' נקלע לפרנקפורט והתארח בביתו של רבי יעקב רוזנהיים זצ"ל. המארח שחס על כבודו של הרב מפונוביז' רצה לחסוך ממנו ביזיונות ופנה אליו ואמר לו: "רבי מהו הסכום שחשב רבנו להתרים בעירנו פרנקפורט?" הרב כהנמן חשב רגע, ונקב בסכום. שמע זאת רבי יעקב רוזנהיים ואמר: "יואיל כבוד הרב לשבת בבית ולא יטריח את עצמו ואני אדאג להפגישו עם גביר פלוני או אלמוני ובעזרת ה' נגייס את התרומות בלי שראש הישיבה יתבזה".

שמח הרב מפונוביז' על הרעיון והסכים לו, ואכן מידי פעם היה המארח רבי יעקב מדבר עם תורם זה או אחר ולאחר מכן היה לוקח את הרב מפונוביז' לאותו גביר אשר הרים תרומה נכבדה כראוי לכבודו של ראש הישיבה.

 

אחד הגבירים של העיר עמד לנסוע לתקופה קצרה אל מחוץ לעיר, הדבר נודע לרבי יעקב ערב הנסיעה והוא מיהר לפנות אליו.

הנדיב אשר הסכים בשמחה להיפגש עם הרב כהנמן בא במיצר מאחר ולא מצא זמן פנוי על מנת לקבלו. לאחר מחשבה קלה אמר לרבי יעקב: "בעזרת השם מחר בבוקר אני יוצא לתחנת הרכבת וכשהרכבת היוצאת בשעה שמונה תתכונן לנסיעה אשוחח עם הרב בניחותא אם הוא יאות לבוא ולשוחח עמי".

בשבע בבוקר הרב מפונוביז' פותח את אשמורות עיניו והנה הוא מגלה שקם מאוחר מהמתוכנן, מעולם לא קרה לו דבר כזה!

כשנזכר בפגישה המתוכננת נפל ליבו בקרבו, הרהור עלה בקרבו: "מה אעשה? האם אלך להתפלל בציבור ועל ידי כך לא אפגוש אותו אדם, ואפסיד את תרומתו, או שמא עדיף עניין זה של תלמוד תורה דרבים מתפילה בציבור?"

לא עברו רגעים מעטים והרב מפונוביז' גמר בלבו: "הנני הולך להתפלל שחרית בציבור במיוחד שהרי איני מטריח את אותו אדם לשווא שהלא הוא עצמו אמר שאם אבוא ישוחח עמי ואינו ממתין לי במיוחד".

פנה הרב לבית הכנסת, התפלל בניחותא ולאחר התפילה הזדרז ומיהר לתחנת הרכבת כשהוא מקווה שאולי, למרות הכל, יצליח לפוגשו.

כשהגיע לתחנה גילה שהרכבת יצאה מזה זמן, ורק מעט אנשים שהמתינו לרכבת הבאה שהו בתחנה.

ישב רבי יוסף כהנמן על ספסל כדי לפוש קמעא מהדרך המהירה שעשה, והנה לא עוברת שעה קלה ואותו גביר מגיע בריצה, וכשכולו מתנשף ניגש הוא אל הרב לחץ את ידו ופתח בסדרת התנצלויות: "ימחול לי רבנו, היה לי עיכוב בלתי צפוי, אוי ואבוי לי שראש הישיבה המתין לי זמן כה רב!" וכך הכביר במילים והתנצלויות.

מיהר רבי יוסף כהנמן להרגיעו ואמר "בסיעתא דשמיא גם אני התעכבתי באורח בלתי צפוי", אך הגביר בשלו: "מילא כבוד הרב גם אם לא היה מגיע הרי לא היה הדבר מעכבני שהרי הרב לא אמר שיבוא, ואילו אני קבעתי עם כבודו שאפגשנו בשעה פלונית".

עוד הוסיף ואמר: "הרי יש כאן עניין של כבוד התורה שהתבזה",

הוציא סכום נכבד ביותר ממקטורנו ומסרו לרב כתרומה להחזקת הישיבה. הרב מפונוביז' הוסיף ואמר על סיפור זה: הלא אם הייתי רץ בבוקר בלי להתפלל וממתין לנדיב, הרי לאחר שהייתי ממתין עד בוש הייתי מתייאש והולך בחזרה לביתי ומפסיד את התרומה, ואילו עתה, אדרבה! בזכות שהתעכבתי לצורך מצווה השגתי תרומה נכבדה לישיבת פונוביז'.

השלך על ה' יהבך [אוצה"ת בהר]

אמר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל: סיפר לי איש נאמן על סבו שהיה רב בליטא בשנת תרצ"ה, אמרו לו שעליו להתייצב לצבא עשה הוא את כל המאמצים כדי להשיג שחרור אך ללא הועיל, לא הצליח להשיג שחרור.

 

הואיל וכך החליט לברוח לארץ ישראל אלא שהכסף שהיה ברשותו הספיק כדי להגיע עד מצרים, לא ידע איפה מה לעשות אבל גמר אומר בלבבו: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" והחליט לצאת לדרך.

תחנתו הראשונה היתה באחת מערי גרמניה, ומשם התכונן להמשיך ברכבת ליעדו הבא אל אחד הנמלים כדי לעלות שם על אוניה.

הוא ניגש לקנות כרטיס נסיעה ברכבת נתן לקופאי שטר של עשר מארק אך הקופאי נתן בידו עודף בחושבו כי נתן מאה מארק, כשראה מה קרה והרי זה גזל עכו"ם (האם כדאי לציין כאן שלהלכה טעות הגוי מותרת?), חזר לקופאי להשיב את הכסף אך הקופאי גער בו ואמר לו לעזוב את המקום.

חשב איפוא שהפקיד לא הבינו, לכן שב והסביר שנתן שטר של עשר מארק וקיבל עודף כאילו היה זה מאה מארק, אולם הפקיד סירב לשמוע אותו וצעק כי יחדול להטרידו, ועוד ליווה אותו במטר של גידופים וקללות. סבי, מספר נכדו, לא יכל להבין למה הוא מסרב בכל התוקף לקבל כסף בחזרה, עד שמישהו במקום הסביר לו כי בגרמניה אם מישהו עושה טעות כזו מפטרים אותו מן העבודה, ואזי כדאי לאותו קופאי שיוציא כסף מכיסו ובלבד שלא להודות בטעות שעשה.

 עכשיו כבר היה לו מספיק כסף להגיע לארץ ישראל "[שאל אביך ויגדך]".

 

 

פרשת תצוה

מעיל מכפר על לשון הרע [לק"ט]

 "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת" (שמות כח, לא)

צבע התכלת שהיה למעיל קשור לדעת ה"כלי יקר" למה שאמרו חז"ל שהמעיל היה מכפר על לשון הרע. כידוע תכלת דומה לים ועל הים נאמר: (איוב לח, י-יא) "ואשבור עליו חוקי ואשים בריח ודלתיים ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף", אף המתבונן במעיל התכלת של הכהן הגדול נזכר מיד בים מזה יסיק את המסקנה שכשם שהקב"ה שם גבול לים, כך הוא העמיד חומה ובריח סביב ללשון המדברת.

דברי חז"ל שנאמרו על הפה "ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר" מלמדים על השמירה המעולה שהציב הקב"ה ליד הפה.

ההתבוננות וההתעוררות של הרואה את התכלת של המעיל דומה להתעוררות הצפויה למתבונן בתכלת של הציצית.

התורה אמרה על הציצית: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה"', הכיצד? גם כאן התכלת מזכירה את הים וכשם שהים אין פורץ את גדרו ושומר על גבולו על פי ציווי הבורא כך צריך גם האדם להישמר מפני פריצת גדרות.

 

תועלת נוספת מביאה ההתבוננות לאחר שעל ידי התכלת יזכר האדם בים הדומה לו, ימשיך הוא להתבונן ויזכר גם ברקיע הדומה לים, ושם יראה לנגד עיניו את מעשי הרקיע המגידים את מעשי ידי ה' ואינם משנים שום דבר ממה שהוטל עליהם ומן ההתבוננות ברקיע, הדומה לכיסא הכבוד יראה בעיניו את המקום שממנו חוצב, או אז נשמתו תתמלא כיסופין לחזור אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה.

זכירת הרקיע וכיסא הכבוד על ידי התבוננות בתכלת מונעת את האדם מעבירות בכלל ומחטאי הלשון בפרט, כי כאשר אדם מביט אל המקומות הנשגבים האלה מיד הוא ממעט בדיבורו כמו שכתוב "כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".

"והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו" פסוק זה רומז לשתי החומות המקיפות את הלשון.

גם פי ראשה של הלשון צריך להיות בתוכו היינו בתוך החומה הסמוכה לה והיא חומת העצם השיניים. וכנגד החומה של בשר, קרי השפתים, אומר הפסוק: "שפה יהיה לפיו לא יקרע" ועל ידי שתי חומות אלו ימנע את עצמו מלקרוע את מבצרי השמירה שהוצבו סביב ללשון

הפעמונים המשמיעים קול באים לכפר על הלשון השוכנת בתוך הפה. בדומה לענבל שבתוך הזגים, התיקון של חטאי הלשון הוא פיקוח על הדיבור והשתדלות לנצל את כוח הדיבור בעיקר לענינים שבקדושה ועל זה נרמז בפסוק "ונשמע קולו בבואו אל הקדש" "ולא ימות" כי כידוע לשון הרע הורג שלושה אנשים: את המדבר, את השומע, ואת מי שדיברו עליו. ממילא יוצא שמי שנזהר מלדבר לשון הרע אכן לא ימות כמו שלמדנו מן המעשה של הרוכל שהכריז מאן בעי למזבן חיי ולבסוף הוציא והראה את הפסוק "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע"

ה"אלשיך" ממשיך את הרעיון הנרמז בפעמונים וברימונים ומבאר מדוע מדגישה התורה שהפעמונים היו בתווך בין הרימונים כמו שכתוב: "ופעמוני זהב בתוכם סביב" הלא תלויים היו לסירוגין פעמון ורימון, אם כן באותה מידה היו גם הרימונים בין הפעמונים אלא באה התורה ללמדנו בזה שאין טוב משתיקה.

הא כיצד? הפעמון היה כעין זוג בענבל מקשקש בתוכו כצורת הלשון המקשקשת בתוך הפה והזוג המקשקש הוא המשמיע קול בבואו אל הקודש, ועל כן הוא משל ורמז הרומז על דיבור פה. לעומת זאת הרימונים של תכלת וארגמן ותולעת שני הם כמו פיות סתומים אשר קולם לא ישמע כלל והם רומזים על השתיקה והעדר דיבור.

ואם כן בא הפסוק ללמדנו שלא נחשוב בליבנו כאילו הרימונים בתוך הפעמונים דהיינו שכנגד שתיקה אחת צריכים להיות שני דיבורים, אלא ההיפך מזה הוא הנכון בין שתי שתיקות דיבור אחד, כשם שהפעמון האחד היה בין שני רימונים, וללמדנו שהשתיקה צריכה להיות כפלים מהדיבור.

 

ומסיים הפסוק: "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" ירמוז לנו בזה כי כאשר הדיבור שהוא נמשל כאמור למעיל, יהיה על אהרן לשרת, כלומר כאשר ישתמש בכוח הדיבור לשרת את ה' ולא לדברים שהם ההיפך מזה אז יזכה ל"ונשמע קולו בבואו אל הקדש", קול תפילתו שישא בבואו אל הקדש לדבר איתו יתברך ישמע ויתקבל ברצון.

מה שאין כן אם חס ושלום אינו שומר את כוח דיבורו ומערב בו לשון הרע ורכילות וכדומה ,אז הדיבורים האסורים מטמאים את דברי הקדושה שלו ולא יתקבל למעלה חס ושלום.

ומוסיף החפץ חיים ב"שמירת הלשון":"ובצאתו ולא ימות" כשיגיע זמן יציאתו מן העולם ימצא שם גם כן את כל דיבורו שדיבר לשם ה' וכדאיתא בזוהר "דאפילו הבלא חדא דאפיק בר נש מפומיה לא אתאביד" ולא ימות היינו שיהיה לו על ידי זה חיים נצחיים!

 

 

 

פרשת תצוה – מחיית עמלק

חשבונות נגד ה'

 

שאול נשלח למגר את עמלק. הוא נכשל ומותיר את אגג ואת הצאן. מדוע?

יש מפרשים שלשאול היו 'חשבונות', כדי שיהיה צאן ובקר להקריב זבחים לה', או כדי שיצא מעמלק המן הרשע, שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק [רב שמואל בר שילת], או למען יזכו ל'קיימו וקיבלו' את התורה שבעל פה בימי אחשורוש.

מרדכי ואסתר מצאצאי שאול ('בן קיש איש ימיני') מתקנים את חטאו של שאול, בכך שמרדכי אינו נהנה מסעודתו של אותו רשע.

היו רבים שטענו שכדאי להגיע לסעודה שהרי אלולי כן זהו מצב סכנה שיחשבו שאנו לא מקבלים מלכותו, ומרדכי אינו עושה חשבונות ומסרב להגיע ומוחה ביד העם שהלכו לסעודה.

כאשר המן עובר אין מרדכי משתחוה ואף כאן הוא אינו עושה חשבונות, שיכל לומר 'הרי אין מדובר בעבודה זרה כפשוטה, אלא אנדרטי בלבד, ואולי לא כדאי להתגרות באומות' וכדומה, ובכל זאת אינו כורע ומשתחוה להמן.

גם אסתר מתקנת חטאו של שאול בכך שאינה עושה חשבונות, אלא 'את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה איתו'. בלי חשבונות של כדאיות.

וכן מובא בתרגום שני שאמר לה מרדכי לאסתר: ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע שמא לעת כזאת על אשר נפקדו עוונות בית אביך התקרבת למלכות כדי לתקן את חטאו של שאול אבי אביך שהחיה את אגג אבי אביו של המן הרשע.

ולכן הבחינה של אסתר הייתה גם כן בתחום ה'חשבונות', האם תעשה חשבון שלא כדאי להיכנס למלך היות ואחת דתו להמית, ואם כן חלילה אם אמות יגרם נזק רב שלא אוכל לפעול בעתיד למען אחי, או שבכל זאת אסמוך על הקב"ה ואכנס על אף הסיכון. [ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום, מה עניין לומר זאת? מבאר המלבי"ם שאמרה כדאי להמתין שהרי אם לא זימן אותי שלושים יום מן הסתם יקראני בקרוב, ומה טעם להאיץ בי להיכנס עכשיו ולסכן עצמי? ובפרט שהסכנה היא בעוד שנה!]

ועל זה רומז לה שאם לא תעשה כן אזי 'את ובית אביך תאבדו', שאז יפקד העון על בית אביךשאול -שאף הוא עשה חשבונות- שיזכר עוונו שכעת לא בא לידי תיקונו.

אסתר נכנסת לאחר ג' ימי צום, מבלי לעשות חשבון האם זה יועיל מבחינה גשמית.

אסתר מצביעה על אחשורוש בעת שאומרת איש צר ואויב ובא מלאך ומסיט ידה, שוב – רק ה' לנגד עיניה.

הצילה מיד כלב נפשי … מפי אריה שמא מפני שקראתיו כלב? וכי מה נורא בזה? אלא כנגד כלב ניתן להתמודד, אך כנגד אריה יש לומר וידוי… מפני שקראתיו כלב פירוש: שאוכל להסתדר לבד – לכן קראתו אריה.

שוב – לא רואה אלא את ה' לנגד עיניה.

ולכן אמרה לעם שיצומו עליה, שלא יתלו בבשר ודם ויסתמכו עליה. ולכן גם הזמינה את המן למשתה שלא יאמרו אחות לנו בבית המלך והיא תדאג לנו… אין לעשות חשבונות ארציים, רק לבטוח בה'.

[לא דובר – אפשר להוסיף המעשה ביהודי שבונה פרגולות ונתפס ע"י מס הכנסה וניסה כל מיני מסלולים גשמיים לצאת מזה, עד שעזב לחשבונות הרבים והטיל עצמו על הריבונו של עולם וברוך השם יצא נקי].

בענין החשבונות בעבודת ה' ממשילים משל למלך ששלח שגריר למדינה השכנה והזהירו לבל יהין להוריד את חולצתו. כשהגיע השגריר הביטו מארחיו על גבו ואמרו מדוע שלחו שגריר גיבן? כל טענותיו שאינו גיבן נפלו על אוזניים אטומות. הם ביקשו שיוכיח זאת ויפשוט את חולצתו. השגריר סירב, והם הבטיחו לו פרס של מליון דולר. חשב השגריר- הרי תמורת סכום כה עצום ניתן לכסות את כל חובות הממלכה, לזה בטח יסכים אף המלך. פשט חולצתו, הוכיח 'חפותו', וזכה בסכום העצום. כששב לממלכה, מיד שאלו המלך הורדת חולצתך? אכן, השיב השגריר אך הבאתי מליון דולר!!!

אוי! ספק המלך כפיו, שוטה שכמוך! התערבתי עם המלך של הממלכה השכנה שלא יצליח לגרום לשגריר שלי להוריד את חולצתו, על סכום של חמישה מליון דולר!!!

מסקנה: אין לאדם לעשות חשבונות של 'כדאיות' נגד מצוות ה', שלעולם רב ההפסד רב על הרווח!

 

 

פרשת תצוה

כוונת הכלים [מעין גנים ח"ב עם תוספות]

ענין הכוונה והכשרת הכלים מכוח הכונה, והלימוד מכך על מעלת הראשית שאם תיעשה בקדושה ישפיע הדבר על העתיד. הגר"א ובית הכנסת שיבנה ללא תערובת יד זרים. בית המקדש לעומת המשכן שלא חרב.

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת תצוה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א