פרשת תרומה

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

ספר שמות

 

 

 

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת תרומה

להתרומם טפח מעל הקרקע

לשאוף למעלה!

עצי שיטים עומדים  [הרב דוד ברוורמן יתד נאמן תשעה]

נאמר בפרשת תרומה: ״ועשית את הקרשים עצי שטים עומדים״ (שמות כ״ו ט״ו). מסיקה הגמרא הלכה למעשה: ״אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחאי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: ׳עצי שטים עומדים׳״ (סוכה מה:). מפרש רש״י ״כל המצוות – כגון קרשי המשכן ועמודים, ולולב והדס וערבה״ (כלומר, כאשר מקימים את המשכן וכן במצוות ״ארבעת המינים״ צריך שיהיו העצים מכוונים כלפי מעלה כפי דרך גדילתן בעץ).

יש להתבונן בנוסח הדברים: ״כל המצוות״, משמעותן כל תרי״ג מצוות, בעוד שלפי פירוש רש״י עסקינן במספר מצוות בודדות ? ! ב.״כל המצות כולן״ מדוע כפל הלשון הזה?

מוצאי שבת חזון תשע׳׳ג. הסמינר של ״ערכים״ מסתיים זה עתה, אחרוני המשתתפים נפרדים מהצוות ונוסעים לדרכם. בירכתי הלובי יושב לו בודד ומהורהר א. סטודנט לגנאלוגיה הנראה כמסרב לעזוב. נגשתי אליו והתעניינתי בשלומו, א. פתח את סיפור חייו, מתברר שבחור מוכשר זה משמש שנים רבות כמיסיונר מרכזי באחת הכתות הנוצריות הגדולות בעולם, תפקידו למשוך צעירים יהודים דרך אירועי תרבות מוסווים. לדאבונו הוא נחל הצלחה גדולה במעשיו… מאות רבות של צעירים מחוברים ׳בזכותו׳ לאותה כת. בדרך ניסית הוא התגלגל לסמינר הזה, וכאן התגלתה לו האמת האחת והיחידה.

כעת הוא יושב עצוב ואובד עצות, מה עליו לעשות? הוא מעוניין לשוב בתשובה שלמה, אך מה עם כל הנשמות היהודיות השבויות בגללו בשבי כוחות הטומאה?!

כאבתי עמו את המצב הנורא והחלטנו להיוועץ עם רב גדול לקבל עצה ותושייה. למחרת הוא התייצב בבית הרב שהאזין לסיפורו הכאוב. ״ראה״, אמר הרב, ״ידועה אמרתו של רבי נחמן מברסלב, ׳אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן׳.

עליך לעשות ככל שביכולתך לתקן את שגרמת! נסה לפנות בכל דרך אל אותם צעירים ולחשוף בפניהם את האמת! זה לא יהיה קל! אך מובטח לנו מחז״ל: ׳הבא להיטהר מסייעין בידו׳״.

נפגשנו שוב שנה לאחר מכן בסמינר בוגרים, כיפה גדולה מעטרת את ראשו, ציציותיו מתבדרות מבעד לשיפולי חולצתו, וחיוך גדול ־על פניו. א. סיפר על הקושי הגדול שחווה, בהשתדלותו להגיע אל כל הצעירים שהיו־ עמו בקשר, ולכוונם לדרך האמת: ״אכן זו הייתה המשימה הקשה בחיי, היו זמנים שחשבתי להישבר, פעמים רבות שפכתי את לבי אצל הרב,

הרב פתח בפני את ספר התהילים בפרק קכ״ד: ״נפשנו כציפור נמלטה, מפח יוקשים״, מפרש המלבי״ם: ״שרצו לצוד נפשנו לכפירת הדת, נדמינו כציפור שפורשים לפניו כל מיני מאכל וכוי ונפשנו נמלטה ולא נכנסה אל הפח ועמדנו בניסיון״.

הרב הקשה בפני: מדוע דוד המלך בחר בדוגמה של ציפור הבורחת ממלכודת ולא דוגמה של דג הבורח ממצודה? עונים בעלי החסידות, זאת מפני שדג בורח כלפי מטה לקרקעית הים, ואילו ציפור כשבורחת היא מתרוממת כלפי מעלה! דוד המלך מלמדנו שכאשר יהודי בורח מהחטא, הוא לא רק ניצול מהחטא בבחינת: ״סור מרע״, אלא הוא מתרומם למעלה וכעת הוא ברמה גבוהה יותר משהיה לפני הניסיון. הרב עודדני: כל יהודי שאתה מצליח להציל אתה והוא מתרוממים כלפי מעלה!!״ הדברים המעוררים החיו את נפשי, מסיים א. באושר, זכיתי ב״ה להגיע אל כל אותם טועים. כיום א. עומד בחזית הלוחמים בטמיעה ובמיסיון.

לאור זאת נבוא ליישב את השאלה שבה פתחנו.

מיישב זאת הגאון רבי שאול אלתר שליט״א, שיש כאן רעיון עמוק: כשמשווים את הצומח לדומם, מגלים הבדל מהותי: הדומם נשאר על מעמדו, קשור ומחובר לארציות האדמה, הצומח, לעומתו, עולה ומטפס כלפי מעלה, ובכך מרחיק עצמו מהארציות והגשמיות, וזה עיקר מעלת הצומח בכך שמתרומם כלפי השמים.

רעיון זה נאמר במדרש רבה בבראשית על היום השני בבריאה שבו הבדיל ד׳ בין המים העליונים לתחתונים: ״מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים ? כי בשעה שחלק הקב״ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב: (איוב כח, יא) מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אור: אמר רבי אבא: בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו״ (ה׳ ג׳).

זהו עומק הביאור: ״דרך גדילתן״, כי עיקר המכוון הוא שיש לקחתו לכיוון ההפוך מהארציות והגשמיות ולהתקרב לשמים.

ולפי ביאור זה מיושבת השאלה בפשר הניסוח: ״כל המצוות כולן״. אמנם הלכה למעשה של ״דרך גדילתן״ היא במשכן ובארבעת המינים בלבד, אך מהמבט של פנימיות המצוות, רעיון זה שייך לכל המצוות, והוא, שאין לעשות את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא עשה דברים לשם פועלם, לשם היושב במרום יתברך שצווה לעשותם, בלי פניות ומחשבות זרות, עם כוונה להתנתק מהארציות והגשמיות ולהתקרב להשי״ת. דבר זה שייך לכל התרי״ג מצוות, בלי יוצא מהכלל – ״יש לעשותן כדרך גדילתן״.וזאת על האדם לדעת, המטרה בעשיית המצוות צריכה להיות שהן תגדלנה ותרוממנה את האדם ותנתקנה אותו מחומריותו. וכשמקיימים את המצוות בכוונה זו, גם הן עולות למעלה ״דרך גדילתן״, כי ע״י זיכוך החומר בעשיית המצוות הם פרחי לעילא.

לאור הדברים ניתן להבין את הנאמר בגמרא במסכת שבת: ״לעולם ימכור אדם קורות ביתו, ויקנה מנעלים לרגליו״. (קכ״ט), ומדוע כה חמור הדבר שלא לילך יחף? [הקדמנו שקורות הבית מסמלים את הארציות והגשמיות, רבי רפאל טולידנו סירב להכנס לדירה אותה רכש מפני שזה יותר מדי קביעות כאן בעוה"ז, וכל ימיו שכר והשכיר…]

התשובה היא מפני שהאדם זקוק לפרסה, שתפריד בינו לבין הקרקע, תפקידה של הנעל היא לרומם את האדם מהקרקע, להפריד בינו לבין הארציות. [ולכן אמרו תמכור את הגשמיות המחברת אותך לקרקע ולגשמיות – קורות ביתך – ותקנה דבר שיגביהך במשהו מהקרקע!].

ומדוע א״כ בסנה צֻווה משה רבנו: ״של נעליך מעל רגליך״?! וכן בבית המקדש העבודה צריכה להיעשות על ידי הכוהנים כשהם עומדים יחפים, ונפסק בהלכה שכהן שעבד עבודה כאשר ישנה חציצה בין רגלו לבין הקרקע – עבודתו פסולה!

התשובה היא שבשני המקומות הללו עסקינן ״באדמת קודש״, שם האדמה היא היא הקדושה, שם השמים והארץ חברו יחדיו, ע״כ במקום כזה צריך להסיר את המנעלים ולעמוד יחף. אך בשאר המקומות – על היהודי להתרומם טפחיים מעל הקרקע.

הבעל שם טוב הק׳ מבאר את הפסוק במגילת אסתר: ״איש יהודי״, מהו הביטוי ״איש יהודי״? העניין נעוץ בסוד האותיות ״איש״. האות א׳ במילה איש מסמלת – אדמה, האות ש׳ מסמלת ־ שמים, ואילו האות י׳ מסמלת את היהודי, תפקיד היהודי לחבר שמים וארץ – לא להישאר בארציות אלא לעלות את האדמה שבו לשמים.

״משנכנס אדר מרבים בשמחה״, אחד מאופני ביטויי השמחה הוא הריקוד, מה מיוחד בריקוד שמבטא שמחה ? עונה ע״כ רבי אהרן מקרלין זי״ע: ״גדול כוחו של הריקוד, שהוא מרומם את האדם טפח מעל הקרקע״. רגל אחת הלא חייבת להיות באוויר… על האדם להתרומם מעל הארציות החומרית ולשאוף כלפי מעלה, ריקוד יהודי מסמל את הרצון להתקרב אל ד׳. חודש טוב ושמח.

 

פרשת תרומה

פקדון לטווח קצר

העשיר כשומר לכספי העני

כיס ולב [הרב דוד ברוורמן יתד נאמן יום חמישי ד׳ באדר תשע״ג]

ערכי נצח

בפרשתנו מצוות הבאת התרומה היא רק מיהודי העונה לקריטריון: ״אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״, כלומר תרומת המשכן היא מצווה שכל כולה התנדבות ברצון הלב ללא כל כפיה, בשונה ממצוות: ״מחצית השקל״ ששם לא נאמר צווי זה.

צריך ברור הרעיון בשוני זה.

צריך ביאור גם הנוסח במצווה זו: ״תקחו את תרומתי״, היה מן הראוי לכתוב תקחו את תרומתו?

וכמובן השאלה הכ״כ ידועה והיא, הלשון: ״ויקחו לי״ במקום ״ויתנו לי״ י

 

המדרש רבה על הפסוק: ״ויקחו לי תרומה״ מקשר בין כספו של המן הרשע למצווה זו של ״ויקחו לי תרומה״ ואומר: ״נבחר שמו של מרדכי מעושרו של המן, מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש, אמר לו הקב״ה: חייך – ׳נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב׳ נבחר חינה של אסתר, שנאמר: ׳ותהי אסתר נושאת חן׳, כיון שבא הרשע עם הממון אמר לו המלך: ׳הכסף נתון לך, אמר הקב״ה: כך אתם מוכרים את שלי? שנאמר: ׳כי לי בני ישראל עבדים׳ וכתיב: ׳לי הכסף ולי הזהב׳, חייך, מה שאמרת: ׳הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך׳ – ׳ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן [ע' שמות רבה ל״ג ה].

גם כאן צריך ביאור הקשר של המדרש לבין הפסוק: ״ויקחו לי תרומה״?

 

ה״חתם סופר״ מבאר. נאמר בגמרא במסכת ברכות, על הפסוק: ״לד׳ הארץ ומלואה״: ״אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: ״לד׳ הארץ ומלואה״. רב לוי מקשה: כתיב: ״לד׳ הארץ ומלואה״, וכתיב: ״השמים שמים לד׳ והארץ נתן לבני אדם?״ עונה רב לוי: ״לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה״ (ברכות ל״ה).

מבאר החת״ס: הממון נקרא על שמו של האדם רק כאשר ישתמש האדם בממון לעבודת ד׳ שלתכלית זו ניתן לאדם הממון, אך אם הוא מנתב ממונו לאפיקים שהם ההפך רצון ד׳, הממון לא נקרא על שמו של האדם! כלומר הוא משתמש בממון לא לו!

ועל כן נאמר בצדק על ממונו של המן: ״אתה קונה שליבשלי״.

זה הביאור של הפסוק:״ ויקחו לי תרומה״, שעל ידי מעשה הטוב של נתינת התרומה יקחו לעצמם דבר המיועד לי, כמו שאמרו באבות: ״תן לו משלו, שאתה ושלך – שלו״, וכן בדוד המלך: ״כי ממך הכל ומידך נָתַנו לך״.

לפי זה ניתן להבין מדוע התנאי האולטימטיבי להבאת התרומה היא ״נדבת הלב״ בשונה משאר המצוות, מפני שהמבט האמיתי בנוגע לחלקו האמיתי של האדם בתרומה מהמבט הממוני גרידא, הוא שהכסף הזהב והנחושת שהוא נותן הם בעצם לא שלו אלא של הקב״ה! הוא רק ״גבאי צדקה״, שקיבל מאת הקב״ה והחזיר בחזרה!

אדם החי חיים חומריים ללא המבט הרוחני, קשה לו להפנים מסר זה. מתי נדע שהוא הפנים את המסר? בצורה שבה הוא נותן את תרומתו.

וממשיך לבאר החתם סופר: ״ואין לו לאדם חלק בנתינת התרומה אלא ׳השמחה ורצון טוב׳ והיינו: ׳מאת כל איש אשר ידבנו לבו׳ היינו וונתו הטובה״. לפי זה ניתן גם להסביר מדוע נאמר בתורה: ״תקחו את תרומתי״ ולא ״תרומתו״ כי בעצם התרומה ממילא שייכת לד'.

להמשיל זאת, אמרתי דוגמא לאשה שחזרה מן השוק עם סלים כבדים, ילדה הקט בן השלש מבקש לסייע לה ומרים יחד עמה… יתכן והוא אפילו הכביד… אך כשאמא מגיעה הבייתה היא פותחת את הארון ונותנת לו סוכריה… מדוע? על הרצון הטוב! כך הקב"ה נותן שכר על הרצון הטוב ונדבת הלב של הנותן.

בדרך זו מבאר ה״אור החיים״ את הפסוק: ״אם כסף תלוה את עמי״ (שמות כ״ב כ״ד) וז״ל:

״שאל השואל בראותו כי ירבה כבוד אדם בזהב לרוב ואוצרותיו מלאים הון עתק ללא צורך בו… ויאמר אדם מה הנה אוצרות זהב לאדם ללא דבר, למה לא הספיק ד׳ לתת לו מזונותיו הצריכין, ולא יהיה זה גדול מיעקב אבינו אשר שאל: ׳לחם לאכל ובגד ללבוש׳?!

הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צורכו יש טעם בדבר ליסרו על עוונו אך מה שאין כן אוצרות הון למה לאיש…? אין לו צורך בהם״?

עונה האוה״ח: ״לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראויים לקבל חוקם לצד מעשיהם כי ד׳ בחסדו נותן שפע הצריך ברווח לכל איש ואיש די מחסורו, והיה כי יחטא אדם ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מק־ל הכבוד, החלק המגיעו לא יטלנו עליון, אלא הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהיה פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובביזוי כאשר גזר הגוזר בצדק,

ויעשה ד׳ בדרך זה לשתי מידות טובות, א. להשתלם אדם בעולם הזה פועלו הרע. ב. כדי שיזכה הנותן באמצעות נתינת צדקה וחסד לרעהו. וזה הוא אומרו: ׳אם כסף תלוה את עמי׳. פירוש: אם ראית שיהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך לעצמך, שאתה מלוה לעמי, תדע לך – שאין זה חלק המגיעך! אלא חלק אחרים שהוא – העני עמך!

ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו והוא אומרו: ׳לא תהיה לו כנושה׳ – לשון נשיאות ומעלה. כי משלו הוא נותן לו״.

[לאור זאת הסברתי שיובן נפלא טעם איסור רבית, שמדוע יהא אסור על האדם להשכיר כספו כפי שמשכיר בהמתו וקנייניו? אלא בהמתו שלו היא ואילו כספו הוא באמת של העני עמך, אז אתה עושה עליו רווחים?]

המעשה בגאון רבי ישראל מסלאנט שאשתו מלאה כרטיס הגרלה והדיר עצמו מנכסיה שלא יזכה ויתחייב לפרנס העניים ויתבע על כך.

 

בזמירות של ליל שבת אנו שרים: ״משוך חסדיך ליודעך ק־ל קנא ונוקם״ שואל החתם סופר מה פשר הנוסח: ״ק־ל קנא ונוקם״ היה מן

הראוי לומר: ״ק־ל רחום וחנון״?

מיישב החת״ס ישוב נפלא מהסיפור של אשת עובדיה אשר נתאלמנה וזעקה אל אלישע הנביא: ״עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ד״, והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים״ שאל הנביא מה נשאר לך בבית? ענתה לו: ״אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן״. ההמשך ידוע, הנביא צווה עליה לשאול מהשכנים כלים וליצוק עליהם שמן. הכלים התמלאו ״ויהי כמלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי, ויאמר אליה אין עוד כלי -ויעמוד השמן״ מפרש רש״י: ״ויעמוד רשמן־ התייקר השמן״.

ומבואר במפרשים שאזל השמן מהעיר וכולם באו לקנות אצלה שמן.

שואל החת״ס מדוע בני העיר נענשו והשמן התייקר ואזל להם בכדי לפרנס את האלמנה ?

התשובה היא, שאם אשה אלמנה עם יתומים אשת הנביא עובדיה הגיעה לרעב נורא עד שלא נשאר לה כי אם ״אסוך שמן״, יש כאן ״אצבע מאשימה״ כלפי כל תושבי העיר. איך הגיעה אלמנה אומללה זו למצב נורא זה ? י לכן נענשו שאזל השמן להם ונאלצו לפרנס בכפייה את האלמנה.

 לפי זה מובן ביאור הנוסח ״משוך חסדיך ליודעך – ק־ל קנא ונוקם״, הקב״ה מורידי שפע כלכלי גדול לעולם. מטבע הדברים, הראשונים שהיו אמורים לקבל זאת הם בני התורה, תלמידי החכמים ומשפחותיהם. אך אנו רואים לצערנו שזה לא בדיוק כך…,לכן אנו מבקשים: ״משוך חסדיך – ליודעך״ שהשפע ירד ״ליודעך״ אלו שיודעים אותך.

– ״ק־ל קנא ונוקם״, אם אלה שקבלו עד כה את השפע לא מנתבים זאת לאנשים שבאמת מגיע להם, אזי זה יילקח מהם עבור ״יודעך״.

 

…הוא חזר לביתו ממסע מתמשך בהרי האלפים והנה בפתח ביתו ממתין לו הרבי מקומרנא זצוק״ל בעל ״היכל הברכה״ ומבקש להתרימו לצדקה עבור עניי העיר. אך הוא ידו קפוצה וסגורה, מפטיר ביובש לרבי: ״לא כעת -יש לי מחסור במזומנים…״ הביט הרבי על ״הכבודה״ הארוכה השבה לארמון ביתו מהמסע, ופנה אל העשיר בשאלה מוזרה: האם ידוע לך הטעם שהתורה צוותה על ״שני השעירים של יום הכיפורים״ האחד לד׳ והשני לעזאזל, שניהם צריכים להיות זהים לחלוטין -שווים במראה ובקומה י הגביר שתק, אך הרבי ענה: הקב״ה מבקש מאדם המתקשה נפשית לתרום לצדקה, שלפחות את אותו הסכום שהוא זורק לעזאזל שייתן כנגדו גם לד׳….

 

פרשת תרומה

המשכן סוד עליון

הכלים ומידותיהם והלקח הנלמד

אהל שכן באדם [מראש צורים לר"מ רייס, עם תוספות רבות!]

סודו ויסודו של המשכן נעוצים בגובה שהוא הרבה למעלה מתחום הרי אלמלא מקרא כתוב לא היינו מאמינים שייתכן כדבר הזה ודם יוכל לבנות מעון ומשכן לשכינת עוזו יתברך לא רק עבורנו מהווה מציאות זו חידה במוסה גם החכם מבל אדם זכה להשלים את מלאכת הקודש בבנין המקדש עמד כמשתומם מול עלומה זו בתמצית ובשגב מילותיו הוא אומר מלבים א ח בז "כי ישב אלוקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כי הבית הזה אשר בניתי" אף משה איש האלוקים התקשה בדבר זה וכדברי חז"ל שמות רבה לד בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ולא עוד אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה גם במקרה זה כמו במאורעות רבים אחרים המציאות גוברת על כל הגיון יקשה הדבר בכל שיקשה אכן בך היה הדבר כיון שעשו ישראל את המשכן נתקיימה הבטחתו של הקב"ה שהבטיח "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ובאה השכינה לשרות בישראל ועיין בדברי הכוזרי מאמר ג בג ושנילבן ן ירץ רכיבתכן אכן מאחר שהמדובר בבית למשכן השכינה ברור שלשם הקמתו היו זקוקים לא רק לזהב לכסף ולנחושת לא פחות מכך נזקקו ישראל לאנשים המלאים חכמת אלקים ורוח הקדש כדי שאכן יהיה הבית לקדוש משכני עליון אהל העדות חייב היה להיות מורכב לא רק ממלאכת כפים אלא גם מכוונות וצירופי מחשבות עילאיות שהיוו חלק בלתי נפרד ממלאכת המשכן אמנם בך כתב הרמב"ן על הכתוב שמות כה י "ועשו ארון עצי שטים" ויתכן שירמוז שיהיו כל ישראל משתתפין בעשיית הארון בעבור שהוא קדוש משכני עליון ושיזכו בולן לתורה והעסק שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון או יעזור לבצלאל עזר מעט או שיכוונו לדבר הרי שהכוונה היתה חלק חיוני בהקמת המשכן ובעשיית כליו וראה "ארון עצי שטים" עמוד לא רק המשכן בכללותו אלא גם כל פרט ממנו עשוי היה לא רק לכבוד אלא גם מכוון בדיוק נמרץ לסודות ורזים עילאיים נשגבים ובנין חייב התייחסות לאותן כוונות שבלעדיהן אפשר שניתן היה לבנות נאה אך אז לא היה זה המשכן צא ולמד את שאמרו חז"ל ברכות נה א אמר רב יהודה אטר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הבא נאמר כאן "ממלא אותו רוח אלקים בחכמה ~בתבונה ובדעת" וכתיב התם ונאמר שם "ה' בחבטה יסד ארץ כונן שטים בתבונה" וכתוב "בדעתו תהוטות נבקעו" במאמר זה חז"ל בקשו לא רק להצביע על רמת ידיעותיו וחכמתו של במאמר זה חז"ל בקשו רק על רמת ידיעותיו וחכמתו של קלה היא בעיני חז"ל להלל את החכם בחכמתו הם הורונו במאמר כי מלאכת המשכן היתה מלאכה שהקבילה לא פחות מאשר למלאכת וארץ הקב"ה יצר את עולמו בששת ימי בראשית בחבמה בתבונה ובדעת למלאכת הבורא אף בצלאל בנה את המשכן בכוח תכונות כאלו בו מלאכת בנין המשכן יצירה של עולמות היתה ורק בצלאל שידע מלאכת הרכבת שמים וארץ מסוגל היה ליקרב למלאכה קדושה זו אנחנו לא זכינו לבוא בסוד ה' ולדעת אף לא מעט מאותם רזים טמירים ברומו של עולם וכבר הוזהרנו שלא לחקור במופלא מאתנו ושלא במכוסה ממנו אולם במה שהורשינו רשאים וחייבים אנו להתבונן בפרשה ץו של המשכן וכליו נאמרו לדעת קדמונינו רמזים אחדים גם אלינו ושיש בהם לאלפנו בינה את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה:

שלושה כתרים שבמשכן

מכל הכלים שהיו במשכו נתייחדו בזר הזהב שניתן עליהם הארון השלחן והמזבח ואמנם אמרו חז"ל כי שלושת הזרים הללו מרמזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל

הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה

השלחן וזרו רומזים לכתר מלכות

ואילו זר המזבח רומז לכתר כהונה.

המעניין שבדבר כי בצד זר הזהב המהווה מכנה משותף לכלי קודש אלו מוצאים אנו שינויים בולטים במידותיהם של הכלים הללו

מידות ארון הקודש היו כולן חצויות "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו" לעומת זאת היו

מידותיו של המזבח כולן שלמות "אמה ארכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו" אגב גם מידותיו של מזבח הנחושת היו שלמות "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ושלש אמות קומתו"

השלישי מבין הכלים שנתעטר בזר זהב השלחן היה שונה מכולם מקצת מידותיו היו שלמות ומקצתן שבורות "אמתיים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו" הלא דבר הוא!

בעל "כלי יקר" הסב את תשומת לבנו לשינויים אלו והוא אף נותן להם רמזים בדרך הפשט כדאיים דבריו שנעסוק בהם ונרחיב ונעמיק ברוח דבריו היקרים

הארון ובקשת השלימות

השינויים שבמידות הכלים רומזים לצורות שונות של התנהגות הנדרשת מל האדם הכל בהתאם לאופי הכלים ולרמזים השונים המשתמעים מהם

[שמעתי מהרב אסולין, הארון כולל מידות שלימות ושבורות יחד, אמתיים, וחצי. אמה, וחצי. בא הדבר לרמז לב' דברים, א', לעולם כל אשר תחל- תסיים, התחלת מסכת, סיימנה, התחלת ספר הלכה, סיימהו וכעזה"ד. אולם פעמים האדם מסיים וחש רוויה, ואינו ממהר להתחיל דבר חדש, (הוספתי כאותו רב שפגש רב בקריית אתא ושאלו היכן הוא לומד, והוא השיב שהוא לא לומד, הוא כבר רב!… סיים את הפקולטה וקבל תואר…) ולכן מדגישים בפנינו אמנם המידות שלימות מלמדות על כך שיש לסיים בשלימות, אך החצי מסמל שלעולם תמצא עצמך באמצע משהו. אל תשאיר חלל ריק. סיימת- התחל מיד לימוד חדש. ודפח"ח].

ארון הקודש רומז כאמור לתורה והזר שעליו הינו סמל לכתר תורה הרמז שבכך הינו ברור כאשר המדובר בידיעת התורה ראוי שבהקשר זה כל המידות תהיינה חצויות ושבורות החפץ לזכות בכתרה של תורה חייב לשום אל לבו כי השלימות ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל למלא חסרונו "החכמה מאין תימצא" היינו ממי שחושב את עצמו לאין ולחסר בעוד שהסבור שכבר הגיע לתכלית השלימות וחכם הוא בעיניו תקוה לכסיל ממנו

תחושת החסר שצריכה ללוות את כל הלומד תורה כפולה היא הן מצד התורה הנלמדת שהרי באמת ככל שידע וילמד האדם הרי זה כאין וכאפס ממש לעומת המצוי באוצרות התורה

הרבי מקאצק היה מפרש את הפסוק "תורת ה' תמימה" דהיינו שככל שיעסקו בה הבריות וככל שילמדוה עדיין תמימה ושלימה היא כאילו לא נגעה בה יד אדם

תחושת חסר זו הכרחית היא גם מצד הלומד שהרי בלעדי הצמאון לדעת אמנם יסתפק הלומד במעט אשר בידו ולא יבקש להוסיף חכמה ודעת

נמצא שביחס לחכמה תחושת הרוויה הינה פגומה ומזיקה זהו הרמז שנרמז במידות החצויות שבארון להדגיש ללומד כי החצי השני עדיין ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל להשלים את החסר

המעשה בבעל התניא וההבדל בין מה שהרב יודע למה שהרב עדיין אינו יודע…

זאת ועוד סגולה הכרחית לקנין התורה היא מידת הענווה וההתרחקות מכל שמץ של התנשאות דברי תורה נמשלו למים העוזבים מקום גבוה והזורמים למקום נמוך אף תבונה זו נרמזה בחצאי האמות שנאמרו בארון ללמד שכל אדם ואף הגדול ביותר אל לו לראות עצמו כשלם אלא כחסר ועל כן חלילה לו להתייהר ולהתגאות כך כתב ה"בית ישראל" תש"ט בקוצר לשונו אצל ארון גם חצי אמות יש רמז על שפלות וגם שלא נשלם תורת ה' תמימה

במקום אחר תשי"ט הוא מוסיף שזהו גם הרמז בכרובים שהיו על ארון הקודש שלפי דעת חז"ל דמות פרצוף תינוק היתה להם מסביר ה"בית ישראל" שהרי זה מרמז בתינוק שאינו יודע את העיקר ללומדי תורה שידע שעוד אינו יודע ובזה יכול להגיע להבין קצת בתורה וכן אמר דור המלך ע"ה "ה' לא גבה לבי ולא הלכתי בגדולות נפשי כגמול עלי אמו"

בהקשר לכך ראויים לציון דברי ה"שפת אמת" המוסבים על דברי המדרש בפרשתנו המדברים בשבח התורה כה נאמר בדברי חז"ל שמות רבה לג א וש לך ארם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעים מהו אבל משנר הסרסור נתוודע טה לקה כך התורה אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח חשה שנאמר "ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו אתו" מקובל לבאר את דברי המדרש שממה שראינו כי קרן אור פני משה שהיה הסרסור במתן תורה ניתן ללמוד מה רבה מעלת התורה אבל ה"שפת אמת" ביאר כי שכרו של הסרסור היה במה שמשה לא ידע כי קרן אור פניו היגיעה האמיתית בתורה מזכה את הלומד להגיע לתכלית אור פניו היגיעה האמיתית בתורה מזכה את הלומד הידיעה שהיא הידיעה שהוא אינו יודע ככל שזוכה האדם להעמיק ורחבה מני ים ומה אפסית השגתו בה כל הדברים הללו נרמזו במידות החצויות שנאמרו בארון

שלימות מידות המזבח

שונים מן הארון ומן השולחן הם המזבחות מזבח הזהב ומזבח הנחושת כל מידותיהם של המזבחות טבועות בחותם השלימות הן תפקיד המזבחות היה לכפר על היחיד ועל הציבור ומשמעות הכפרה היינו השלמה החטא בשמו כן הוא חסרון והחטאת המטרה והיעוד של האדם בעולמו ותפקיד המזבחות להשלים חסר זה אף קרבנות הנדבה תפקידם להוסיף שלימות לאדם ולקדמו בסולם ההשתלמות לפיכך כל מעשה המזבחות היה חייב להעשות בשלימות אודות הכהנים מקריבי הקרבנות נאמר ויקרא כא יו "איש אטר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" הקרבנות הקרבים למזבח חייבים גם הם להיות תמימים ללא מום ואף המזבח עצמו שנפגם כחגירת הצפורן נפסל מלהקריב עליו עד שיתוקן חסרונו זאת ועוד בל כפרת המזבחות נעשית בידי הכהנים שהם שלוחי דרחמנא ושלוחי העם הקב"ה נתפס בתודעתנו כשיא השלמות ומידת התמימות והשלימות צמודה גם לעם קרובו אפשר שביחיד מסויים מצוי חסרון זה או אחר ולב יודע מרת נפשו אולם על כלל ישראל נאמר ב"שיר השירים" ד ז "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"

אמור מעתה יאה לו למזבח שיהיו כל מידותיו שלימות באשר תפקידו ומהותו השלמה מעשיו נעשים בתמימות ובשלימות וכל כח כפרתו נובע משלימות עילאית שאין למעלה הימנה.

מידות השולחן ומשמעותן

לעומת הארון שכאמור כל מידותיו חתומות בחותם ה"חצי" בשולחן אשר לפני ה' מצינו שמידותיו היו מקצתן שלימות ובחלקן שבורות הדברים מתבארים כמין חומר אם אמרנו שמידת ה"חצי" באה להורות על תחושת החסר והצמאון בשולחן הרומז לכתר מלכות ולהשגת קניני חומר מתבקש ההיפך המוחלט לא בכדי מופיעות בשולחן מידות שלמות ללמדנו שבתחום זה יש לאדם לסגל לעצמו את תחושת השובע וההסתפקות באשר בידו זוהי התכונה שבה ציין יעקב אבינו את עצמו באומרו בראשית לג יא "כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" כשם שלקנין החכמה יפה תכונת הצמאון כך לקנייני חמודות תבל יש להתייחס מתוך רגש של רוויה ולא להתאוות לשולחנם של אחרים

אכן מידה אחת ממידות השולחן באה חצויה ואף בזו רמז יש בה ה"כלי יקר" מסביר שמידה שבורה זו באה להורות על הדרישה מהאדם לשבור את תאוותיו בתחום החומר לא רק מידת ההסתפקות מתבקשת מן האדם אלא גם שיתעלה מעל חמדותיו וישבור את תאוותיו הקטנות לפיכך אומר ה"כלי יקר" המזון מכונה במקרא בשם "שבר" וקנית מזון מצויינת בפועל "לשבור" כפי שנאמר שם מג ב "שובו שברו לנו מעט אובל" באשר קנייני העולם צריכים להיות מלווים בשבירת התאוות רק כך ניתן להשתמש בהם כדבעי.

זאת ועוד המידה הבלתי שלימה האמורה בשולחן רומזת שגם כאשר המדובר בתחום החומר במימד אחד שבו יש מקום לחוסר שביעות רצון ובקשת הישגים נוספים וזאת כאשר מדובר ביחס לזולת המידה החצויה רומזת לכך שאל לו לאדם להסתגר בתוך עצמו וחייב הוא לצאת מגידרו ולרדוף חסד אם ביחס לעצמו חייב אדם להסתפק במועט אסור שכך יהיה ביחס לזולת על האדם כשהוא לעצמו לנהוג כהוראת חז"ל אבות פרק ו ד "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" – זה בנוגע אליך!

אולם כאשר המדובר בהכנסת אורחים אברהם נותן לא פחות משלוש לשונות בחרדל… כאשר לא מתאפשרת לאברהם אבינו עשיית חסד הוא חש בחוסר נוחות בולטת ואינו שבע רצון. יכול אדם לחיות את חייו בצניעות מופלגת אולם ההלכה קובעת שכאשר המדובר במתן צדקה.

מעשה היה בעשיר שבא לאדמו"ר והחל מספר לו עד כמה הוא מסתגף ואוכל כל השבוע רק פת חריבה במלח… גער בו הרב וא"ל שהוא חייב לאכול ברבורים אבוסים ובשר שמן… שמע העשיר וקיבל. לכשיצא, שאל השמש את האדמו"ר ממתי הרב דוגל בפזרנות וברדיפה אחר תאות האכילה??? השיבו הרב ואמר, ראה, עשיר זה אם יאכל בשר שמן, לעני, הוא יסבור, שלפחות מגיע לחם יבש. אולם הוא יאכל לחם יבש, הוא יסבור שהעני די לו בקרשים וחצץ למאכלו…

חובה למלא את מחסורו של הנזקק כאמור כתובות סז ב "די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" והגר"י סלנטר זצ"ל היה אומר כי "העולם הזה של הזולת הוא העולם הבא של האדם" האדם מטבעו דואג לעוה"ז שלו ולעוה"ב של חבירו… תמי יעיר לו על ענייני יר"ש ולא יבדוק מה חסר לו בגשמיות…

המעשה באדמו"ר האמרי אמת שפ"א בא אליו חסיד א' שאיבד את תפיליו, וא"ל הרב שיש לו תפילין שאינו מניח והביא לו אותן. למחרת כשפתח החסיד את התפילין נדהם לראות שאלה היו התפילין של האדמו"ר בעל השפ"א אביו של האמרי אמת, אותן תפילין שהאמרי אמת היה מוכן לוותר על כל הירושה בעבורן, הראה החסיד את התפילין לאח של האדמו"ר והלה הלך לשאול את האדמו"ר לפשר הענין. השיבו האדמו"ר תראה, אני את התפלין הללו לא מניח, ויש לי איפוא ב' זוגות כשא' מעולה ומשובח, והשני פשוטות, וזו הלכה מפורשת ברמב"ם שאת המשובח יש לתת לנצרך! [דרשה מהרב שלום מאיר וולך פ' תרומה]

תוספת: בענייני הגשמיות שלנו, נבטח בה' שיסייענו. אולם בענייני החומר של זולתנו לא נסמוך על הבטחון בה', אלא נעשה מאמץ לסייעו, לא נאמר תבטח בה' ויהיה בסדר… וזה שאמר אשר משכיל אל דל, אשרי שאל דל מתנהג בבטחון של 'משכיל'… ועוד שמעתי ששואלים כל מידה יש בה צד לטוב וצד לרע, היכן הוא הצד הטוב של הכפירה רח"ל? אלא כשאתה עוסק בעניינו של עני היה 'כופר'… כאן אל תהיה בעל בטחון מופלג…

תוספת מס' אור דניאל בפרשתינו:

מעשה נפלא על כך מופיע בספר "מחשבת התורה" מסופר על רבי אברהם אבן עזרא מפרש התורה הנודע שהיה כל חייו עני מרוד ונדד ממקום למקום באחת מתקופות נדודיו הגיע לפני שבת לעיר אחת באותו מקום היה נהוג שבעלי הבתים של העיר מקבלים אורחים לפי סדר מסוים קבוע שאין לשנותו בשבת מארחים את האורחים הכאים אחריהם בתור איתרע מזלו של האבן עזרא שהיה צריך להתארח אצל אדם שהיה מפורסם בקמצנותו הגדולה אותו אדם במטרה לחסוך מהוצאות השבת היה נוהג לרוץ לשוק מאוחר מאוד סמוך לשבת ולקנות את שיירי המאכלים שנותרו ביד המוכרים שיריים אלו נמכרו באותה שעה בזול לאחר מכן הוא מיהר לביתו וביקש מאשתו שתכין אותם מהר כדי שתספיק לבשלם לפני שבת כאותו יום שישי שבו הגיע האכן עזרא לעיר עבר בעל הבית בשוק בשעה מוקדמת שלא כדרכו וראה שם דג יפה וטוב וחמד אותו בלבו הוא התמקח שעה ארוכה עם המוכר עד שהצליח להוריד את מחירו ולקנותו והנה לפני כניסת השבת נודע לו מהממונה על האורחים שהגיע תורו לקבל אורח לאותה השבת פניו של אותו אדם חפו צר היה לו מאוד לתת לאורח מנה יפה מאותו דג קמצנותו היתה כה גדולה עד שלבו לא איפשר לו לתת משלו לזולתו בלית ברירה הוא רץ שוב לשוק וקנה שלושה דגים קטנים ישנים ומעופשים עבור האורח בבואו הביתה הוא ביקש קטנים ישנים ומעופשים עבור האורח בבואו הביתה הוא ביקש מאשתו שבליל שבת תגיש לאורח את הדגים הזולים והישנים והוא עצמו ימצא כבר דרך שלא לאכול אותם בתואנה כל שהיא לאחר מכן כאשר האורח יהיה שבע מהמאכל הרע יאכל הוא את הדג היפה בליל שבת כאשר התקרבו בעל הבית ואורחו האבן עזרא לבית הריח האבן עזרא את ריח הדגים המעופשים והבין מיד מיהו מארחו ומהי מגמתו אך לא אמר מאומה והנה לאחר הקידוש ונטילת ידיים כאשר הגישה בעלת הבית את הדגים המעופשים לאורח גחן האבן עזרא אל אחד הדגים והחל ללחוש לו מילים שונות לאחר מכן הוא עזבו ופנה לדג השני וכן לשלישי בעל הבית תמה מאוד על מעשיו של אורחו ושאל אותו לפשר מעשהו והאם ח"ו אין הוא עושה כישוף בלחשיו עם הדגים ענה לו האבן עזרא שהוא כותב פירושים על התורה ותמיד הוא רצה לברר כיצד התרחשה קריע"ס, וכעת שראה דגים ישנים מאוד הוא סבר שהם מאותה תקופה ויהיה באפשרותם להם על קריעת ים סוף אולם הדג הראשון לא זכר וכן השני הדג השלישי אמר שיתכן שאחיו הגדול הנמצא במטבח זוכר בעל הבית הבין את הרמז והתבייש על כך שהוא נהג במידה כ"כ לא הגונה כלפי אורחו הדברים חדרו ללבו והוא החל מהרהר על קמצנותו והנזק שהיא גורמת לו ולמשפחתו.

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

 

סיכום ראשי פרקים:

שלושה כתרים שבמשכן

שלשה כלים היו עם זר הזהב שניתן עליהם הארון השלחן והמזבח ואמנם אמרו חז"ל כי שלושת הזרים הללו מרמזים לשלושה כתרים שניתנו לעם ישראל

הארון והזר שעליו רומזים לכתר תורה. ואילו זר המזבח רומז לכתר כהונה. השלחן וזרו רומזים לכתר מלכות

 

מידות ארון הקודש היו כולן חצויות "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו"

מידותיו של המזבח כולן שלמות "אמה ארכו ואמה רוחבו ואמתיים קומתו" אגב גם מידותיו של מזבח הנחושת היו שלמות "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ושלש אמות קומתו"

השלחן מקצת מידותיו היו שלמות ומקצתן שבורות "אמתיים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו" הלא דבר הוא!

בעל "כלי יקר" מבאר:

הארון ובקשת השלימות

כאשר המדובר בידיעת התורה ראוי שבהקשר זה כל המידות תהיינה חצויות ושבורות – כי השלימות ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל למלא חסרונו "החכמה מאין תימצא" ספר משלי פרק כו (יב) רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּו:

 

מצד התורה הנלמדת

שהרי באמת ככל שידע וילמד האדם הרי זה כאין וכאפס ממש לעומת המצוי באוצרות התורה

הרבי מקאצק היה מפרש את הפסוק "תורת ה' תמימה" דהיינו שככל שיעסקו בה הבריות וככל שילמדוה עדיין תמימה ושלימה היא כאילו לא נגעה בה יד אדם

תחושת חסר זו הכרחית היא גם מצד הלומד

שיהיה לו צמאון לידע עוד ועוד.

נמצא שביחס לחכמה תחושת הרוויה הינה פגומה ומזיקה זהו הרמז שנרמז במידות החצויות שבארון להדגיש ללומד כי החצי השני עדיין ממנו והלאה ועליו לעמול ולהתייגע בשביל להשלים את החסר

המעשה בבעל התניא וההבדל בין מה שהרב יודע למה שהרב עדיין אינו יודע…

 

ענווה

סגולה הכרחית לקנין התורה היא מידת הענווה

דברי תורה נמשלו למים העוזבים מקום גבוה והזורמים למקום נמוך אף תכונה זו נרמזה בחצאי האמות.

 

הרמז בכרובים

שהיו על ארון הקודש שלפי דעת חז"ל דמות פרצוף תינוק היתה להם מסביר ה"בית ישראל" שהרי זה מרמז בתינוק שאינו יודע . שידע שעוד אינו יודע אמר דור המלך ע"ה "ה' לא גבה לבי ולא הלכתי בגדולות נפשי כגמול עלי אמו"

 

שלימות מידות המזבח

כל מידותיהם של המזבחות שלמות

תפקיד המזבחות היה לכפר . ומשמעות הכפרה היינו השלמה. לנקות ולהשלים הפגם והחסר.

 החטא בשמו כן הוא חסרון . אני ובני שלמה חטאים – חסרים. להחטיא המטרה – להחסיר.

כל מעשה המזבחות היה חייב להעשות בשלימות "איש אטר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוקיו"

הקרבנות הקרבים למזבח חייבים גם הם להיות תמימים ללא מום.

ואף המזבח עצמו שנפגם נפסל מלהקריב עליו עד שיתוקן חסרונו.

מידות השולחן ומשמעותן

השולחן מצינו שמידותיו היו מקצתן שלימות ובחלקן שבורות

בשולחן הרומז לכתר מלכות ולהשגת קניני חומר מתבקש לסגל לעצמו את תחושת השובע וההסתפקות באשר

"כי חנני אלוקים וכי יש לי כל" רגש של רוויה ולא להתאוות לשולחנם של אחרים

מידה אחת ממידות השולחן באה חצויה

לשבור את תאוותיו בתחום החומר

המזון מכונה במקרא בשם "שבר" וקנית מזון מצויינת בפועל "לשבור" כפי שנאמר שם מג ב "שובו שברו לנו מעט אובל"

 

ביחס לעצמו חייב אדם להסתפק במועט "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה" – זה בנוגע אליך!

אולם כאשר המדובר בהכנסת אורחים – לשונות בחרדל.

"די מחסורו אשר יחסר לו ואפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"

הגר"י סלנטר זצ"ל היה אומר כי "העולם הזה של הזולת הוא העולם הבא של האדם"

תוספת: בענייני הגשמיות שלנו, נבטח בה' שיסייענו. אולם בענייני החומר לא נסמוך על הבטחון בה', אלא נעשה מאמץ לסייעו, לא נאמר תבטח בה' ויהיה בסדר… וזה שאמר אשרי שאל דל מתנהג בבטחון של 'משכיל'…

תוספת מס' אור דניאל בפרשתינו:

מעשה בראב"ע והדגים הסרוחים…

 

 

פרשת תרומה

הנותן לוקח לעצמו

בין לקיחה לנתינה [ע"פ לקח טוב חיים של תורה ח"א]

מדוע ויקחו לי תרומה ולא ויתנו?

משל לאיש שהציל את המלך ולא רצה לעבוד באיסוף אוצרות…

 

כיצד חש הנותן מתנה לעני? חז"ל הורנו שיותר משעושה בעה"ב עם העני עושה העני עם בעה"ב.

כמו ילד שרואה אביו מכניס כסף לתוכנית חסכון ובקוצר דעתו הוא שואל לאביו מדוע אתה נותן לפקיד הבנק כסף?…

 

המאמין יודע שהנתינה היא בעצם לקיחה שהאדם נוטל לעצמו! אינך נותן לקב"ה מאומה ואינו עושה לו טובה כמ"ש: [איוב פרק לה] אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ: אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח:

כשבחור קם בזמן לתפילה הוא מרגיש שהוא מקריב לרבש"ע. כשבחור למד חצי שעה בסדר הוא חש שהקב"ה חייב לו תודה… כשבחור סיים תפילה הוא חש שהוא כבר מילא חובתו ושילם את המס היומי. לכל אורך התפילה הוא משתדל להריץ את החזן כדי שכבר יסיים את הסיוט הזה… הוא עושה טובה לרבש"ע… צריך למשוך אותו ללימוד ולסדר ותפילה ולשיעור. כאילו לא הוא המרויח הגדול מכך. הוא שוכח שהוא עובד לעצמו. שהוא אוגר לעצמו.

המשל על שתי דרכים א' ראשיתה קוצים וסופה מישור, וא' להיפך. והאדם בוחר בשניה, ומתעלם מכך שכולה בהמשכה קוצים. אמנם הדרך הזו דורשת מהאדם תחילה התגברויות, אך בסופה הוא האושר הגדול כאן בעוה"ז.

 

מדרש רבה רות פרשה ה פסקה ו

א"ר יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם [בויק"ר לד-ח: 'בלב שמח'] שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מוליכו אצל אביו ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') הנה הוא יוצא לקראתך [וראך ושמח בליבו] בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות מפוטמות היה מאכילה ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה ומלך המשיח והקדוש ב"ה חותם על ידיהם הה"ד (מלאכי ג-טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, וַיִּכָּתֵב ספר זכרון לפניו, ליראי ה' ולחשבי שמו:

 

שכר מצוה בהאי עלמא- ליכא, שאין לנו כלים לקבלו. ומאידך- משלם לרשע בעוה"ז? ע"פ הערכתינו.

הגר"א והעגלון שהשקיע בעוה"ז.

ויקחו לי תרומה – בנתינה האדם לוקח לעצמו תרומה- התרוממות רוחנית!

 

כיצד יבחן האדם עצמו האם באמת אינו חי בתחושה שלילית זו?

יבדוק האדם אם רודף הוא אחר המצוות סימן שהוא מאמין שהוא משקיע לעצמו, ואם בורח הוא מן המצוות אות היא שהוא חי בתחושה שהוא עושה טובה לרבש"ע…

 

'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' והרי החילוני מסתכל על הדתי כעבד המשועבד לתורה ואינו חופשי לעשות כאוות נפשו?

משל העני שהעשיר ויום שמחתו [אוצר המשלים, מקורו בח"ח]: א' עני מרוד לבוש בלואים שהציל בן המלך מטביעה וקיבל רשות להכנס ליום לאוצרות המלך ולקחת כל אשר תאוה נפשו וזה היה היום המאושר בחייו אע"פ שכל אותו היום טרח והזיע ולא אכל ולא שתה.

מבאר הגרי"ש אלישיב [מוסף יתד שבועות ס"ד] ההגדרה של עבד היא אדם שכל עבודתו היא לאדונו. בן חורין אינו מי שנח כל היום אלא מי שכל שעובד מכניס לעצמו.

המעשה בחלבן שהביא כמויות של חלב שהסריח מאפריקה…

ויקחו לי תרומה – בנתינה האדם לוקח לעצמו תרומה- התרוממות רוחנית!

אוצה"ת בהר.

מעשה ביהודי איש עסקים שקיבל מכתב ממס הכנסה ובו נאמר שרוצים להעמידו למשפט בתביעה של מאה אלף דולר על מיסי עסקים שלא שילם אותו יהודי אכן לא שילם את כל עסקיו עשה בצורה לא חוקית ולכן בקבלו מכתב זה אחזו פחד ואימה ולא מצא תושיה כיצד להחלץ ממצב זה בפרט שידע שעם מס הכנסה מסוכן להתעסק כי ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם הלך היהודי להגר"ח קנייבסקי שליט"א לבקש ממנו עצה וברכה שאלו ר' חיים האם כבודו נותן מעשר כספים בשלימותז ענה היהודי כן אמר לו רבי חיים א"כ אין לך מה לחשוש ולפחד מהם עוד הוסיף ואמר עצתי לך לשלוח אדם אחר במקומך למשפט היהודי הלך לדרכו כשכולו תמה ומהורהר לשלוח אדם אחר שלא ידע כלל מה לטעון וכדו' הרי בזה לכאורה אני מסכן את המשפט תוך כדי הרהוריו פגש אחד מחבריו ששאלו לפשר מצבוז סיפר לו היהודי שיש לו משפט עם מס הכנסה והוא בפחד ענה לו חברו אלך אני במקומך איני מפחד לטעון שהרי איני חייב להם פרוטה כשמוע היהודי כך ראה כיצד עצתו של רבי חיים מתקיימת ללא כל השתדלות מצידו ומיד הסכים לרעיון זה הגיע עת המשפט וחברו הלך לבית המשפט טען מה שטען ובחסדי ה' אכן זכה במשפט אך קנסו אותו לשלם אלף דולר בשמוע היהודי את הבשורה על הנס וההצלחה קם ונסע לר' חיים סיפר לו על הזכיה במשפט ועל הקנס טען ר' חיים ואלף דולר זה לא כסף מדוע עליך לשלם סכום זה לך תברר שוב היטב אם אכן שילמת מעשר כספים על כל עסקאותיך היהודי הלך לביתו ובדק את כל ספרי חשבונותיו עד שהתגלה לפניו עסקה שהרויח בה עשר אלף דולר ועדיין לא שילם את המעשר על אף השעה המאוחרת הלך מיד לאחד מראשי הישיבות ומסר לו אלף דולר לצדקה שאלו ראש הישיבה מה הביאך לבוא בשעה כ"כ מאוחרת הרי יכולת להביא זאת מחר עמד היהודי וסיפר לראש הישיבה את כל הסיפור בסיימו כעת לאחר ששילמתי את האלף דולר הללו יכול אני ללכת לישון רגוע ביודעי שלא אצטרך לשלם פרוטה למס הכנסה וכך הווה ["נחלת צבי"]

 

פרשת תרומה

מעלתינו באחדותנו

כוחנו באחדותנו

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פרש"י שלש תרומות מוזכרות כאן בכתוב. אתת מהן – מחצית השקל.

מחציה"ש נועדה לקורבנות הציבור. ע"י מחציה"ש גם פקדו את עמ"י. בלא זה מזהירה התורה שח"ו יהיה בהם נגף בפקוד אותם.

מדוע אסור לפקוד את עם ישראל?

המדרש אומר שמחציה"ש בא לכפר על חטא מכירת יוסף. וצ"ב מה הקשר בין מחציה"ש למכירת יוסף?

פעם הלכתי לקנות תותים. המוכר היה בעל תלת אופן שמעליו ארגז רחב והיה ממלא בקופסא ע"י כף גדולה. ביקשתי ממנו שאני אבחר את אשר נראה לי ואמלא לבדי… הוא התנגד. מדוע? והרי הם בכללותם נראו טובים? אלא אם תקח כל אחד ותבדוק כמו שבודקים אתרוג, תמצא מעטים שיהיו ממש טובים, אולם כשהם בערימה ואתה בוחן אותם בכללותם- הם בסדר.

אם הקב"ה היה בוחן כל אחד מאתנו בזכוכית מגדלת- אוי לנו ולנפשנו. כמה לשה"ר, כמה ביטול תורה, כמה קינאה, שינאה, זילזול במצוות ועוד. הקב"ה מסתכל עלינו כאגודה אחת, וככלל- אנו עדיין בסדר.

צבו"ר ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים.

לכן התורה אומרת אל תמנה את ישראל ואל תוציאם מן הכלל, אלא התייחס אליהם כאל חטיבה אחת.

ולכן נבין מדוע אנו מביאים מחצית השקל, ולא שקל שלם, כדי שלעולם נזכור שאנו רק חצי הזקוקים להשלמה, ואין היחיד מושלם ללא הצטרף לזולתו.

מתציה"ש מרמז לאחדות, שרק בכוחה יש לישראל את העוז לשרוד, כמשל של חז"ל לקנה שבכח מועט ניתן לשוברו, אולם אם מאגדים אגודה של קנים לא ניתן לשוברם.

אומרים המקובלים שלא ניתן לתקן את כל בחינות נפשו אלא א"כ מקיים את כל התרי"ג מצוות.

וצ"ב והרי אין באפשרותינו לקיים מצוות רבות, חלקם לכהנים, לויים, עבדים, גרים, נשים, מלך, ועוד?

אלא כאשר עם ישראל מתאחדים אזי החיבור הכללי של ישראל גורם לכך שבסה"כ כלל המצוות קוימו על יזינו, ובתנאי שאנו קיימנו את כל אשר יכולנו לעשות בעצמינו.

ישנה אפשרות נוספת ע"י שעוסקים בתוו-ה ובלימוד הלכותיה כאילו מקיים את אותן המצוות כמשאחז"ל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת כו'

ולפ"ז ביאר בס' בית שמואל אחרון את המעשה של הנכרי שבא אצל הלל וביקשו שיגיירהו כשהוא עומד על רגל אחת, וא"ל ואהבת כו' ואידך פירושא זיל גמור.

ואינו מובן, וכי ואהבת לרעך כמוך זה כל התורה? ועוד כיצד יתכן ואידך פירושא זיל גמור, כביכול כל שאר התורה היא רק פירוש לואהבת לרעך כמוך אתמהה!

והביאור הוא שהנכרי שאל כיצד יוכל לתקן כל בחינות נפשו כשעודו כאן בגלגול הזה, על רגל אחת, והשיבו הלל בב' אופנים, או ואהבת לרעך כמוך ובהצטרף אל הכלל תושלם גם נפשך,

או "ואידך [-האפשרות הנוספת-] פירושא זיל גמור" לך תלמד את מצוות התורה שלא ניתן ליישמן ועי"ז תושלם נפשך כאילו קיימתם.

לאחר שהבנו שמחציה"ש באה לבטא אחדות נבין כיצד נעשית הכפרה בזה על חטא מכירת יוסף, שהרי במכירת יוסף חטאו בפירוד, כפי שאמר המלאך ליוסף "נסעו מזה" הסיעו עצמן מן האחוה, ולכן הכפרה חייבת להיות במישור האחדות וזה יעשה רק כשיתנו מחציה"ש ובכך יתאחדו כלל ישראל ובכך תהיה כפרה.

המסקנה היא שיש לאדם להכליל עצמו בכלל ישראל ולא יפריש עצמו מהם וחז"ל החמירו מאד במוציא עצמו מן הכלל, ולכן גם נאמר שאם אדם יש ביהכ"נ בעירו והוא מתפלל יחידי מעיינים בשמים בפנקסו, מה ראה להוציא עצמו מן הכלל? האם הוא סבור שזכויותיו מספיקות שאי נו זקוק להם? ומי יעיינו פנקסו ויצא זכאי ה"י.

 

לפי זה נבין מדוע בפ' יתרו מובא ,שמות יט ת) ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר יקוק נעשה! ואילו בפ' משפטים נאמר [שמות כד ג) ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר יקוק נעשה! וכן בהמשך הפרק – (ז) ויאמרו כל אשר דבר יקוק נעשה ונשמע:

ממה נובע השינוי, פעם נעשה ופעם נעשה ונשמע?

אלא האפשרות הראשונה לקיים את "כל אשר דיבר ה"' היא ע"י שנהיה באחדות, וכך נוכל לעשות, ולכן ויענו כל העם "יחדיו", וכן "ויען כל העם קול אחד". אולם אם אין העם באחדות, עליהם גם ללמוד תורה כדי שיחשבו כמקיימים את כל התורה, ולכן בפסוק ז' לא מוזכר כל העם, ולעומת זאת הוסיפו העם נעשה ונשמע, ללמדנו שעלינו לשמוע וללמוד את התוה"ק כדי עפי"ז נחשב כמקיימים את כה"ת. [אש דת לוינשטיין תשס"א עמ' 6פ1]

 

שלמה המלך והאחים הסיאמיים שהוכרע שהם גוף אחד.

תוספת: פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז.) ״כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: ״ה׳ עוז לעמו יתן. פתחו כולם ואמרו: ה׳ יברך את עמו בשלום״. ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אמנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים ״וגר זאב עם כבש״ כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – ״שמא מבול בא לעולם״, השיב להם בלעם: ״ה׳ עוז לעמו יתן – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל, כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: ״ה׳ יברך את עמו בשלום״ – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…

 

פרשת תרומה

את שבכחך עשה!

המנורה = התורה – צריכה יגיעה

יגעת ומצאת- אף לאחר היגיעה הרי זה בכלל מציאה.

(לא) ועשית מנרת זהב טהור מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו:

משה נתקשה במנורה, וה' הראהו מנורה של אש, ואעפ"כ נתקשה בה והשליך הזהב לכור ויצאה מנורה שלימה.

לאיזה צורך א"כ הראהו ה' מנורה של אש אם ממילא היא נעשתה מעצמה?

המעשה בגוי שלמד שמונה שפות ורצה ללמוד ארמית. שלחוהו או לכורדים או ליהודים שלומדים תלמוד. הוא הגיע לשיעור בדף היומי והתחפש ליהודי, המגיד שיעור לימד באידיש, וגם בעברית, הלה היה אצלו מס' חודשים ולמד אידיש, למד גם עברית, אולם את הארמית הוא לא תפס, על אף שהיה מהיר תפישה וזכרון. הוא התליט לעלות לא"י [כנראה כאן הוא יצליח יותר, וכאן,התקרב ליהדות ובסופו של דבר התגייר. הוא נפגש עם הרב סופר מישיבת כה"ח ושאל אותו יאמר לי הרב, מדוע לאחר שהתגיירתי תפשתי גמרא, ולפני כן לא? הרי זה דבר שמלמדים אפי' לילדים, השיב לו הרב – מדוע את התינוק מלמדים תורה לפני לידתו, ואח"כ משכחים אותה ממנו? אם ללמדו- אז שיזכור, ואם רוצים שלא ידע- אז שלא ילמדוהו מלכתחילה!?

אלא הילד מקבל זאת ממעי אמו, לאחר מכן שיכחוהו כדי שיתייגע, אולם הדבר קל לו היות וכבר למד זאת. אתה לא עברת את המסלול הזה, ולכן לך הדבר היה קשה, [עד שהתגיירת וקיבלת נשמה של ישראל, וכעת אף לך יש את המעלה הזו שגר שהתגייר כתינוק שנולד, נלע"ד]

לפי זה נבין מדוע היה צריך ה' להראותו מנורה של אש וכו' ולא הראה מתחילה, מפני שאדם צריך לעשות כמוטל עליו,

אלא משה יגע, וכשיגעים ולבסוף לא מצליחים- אז מוצאים, וה' מזמן לך.

כך גם הילד, המטרה שיתייגע, אולם לבסוף שידע שזו מציאה, היות וכבר למד זאת בבטן אמו. [כבמשל ,,מעלית שבמגדל של המלך למי שיטפס לראשו]

מסופר על מרן הב"י שפ"א התקשה בקושיה מסוימת ימים רבים ולא מצא פתרון, עד שלאחר מס' שבועות הגיע לחקר האמת ומצא ישוב נכון לקושיתו. והנה פ"א נזדמן לביהמ"ד ושמע שניים שלומדים וא' מקשה את הקושיה וחבירו 'שולף' לו את התירוץ ומיישב במחי יד… אותו תירוץ שהתייגע עליו כל כך! חלשה דעתו. נגלה אליו המגיד בלילה ואמר לו אל תצטער, דע לך שאתה הורדת את התירוץ לעולם ביגיעתך בתורה, והם, אחר שהתירוץ כבר לארעא נחית, יכולים מיד לגשת אליו ולמוצאו!

 

ולכן הראו זאת למשה דוקא במנורה, היות והמנורה מרמזת לחכמה, לומר לך חייבים להתייגע, ורק כשלא משיגים אזי משמים מסייעים!

היום דור של אינסטנט. אנשים רוצים להשיג הכל מהר. גם באוניברסיטה. במקום לעשות עבודות קונים אותן בכסף. בכל מקום מחפשים קיצורי דרך. אך בתורה אין הדבר כן. עולם הבא נקנה בעמל וביגיעה. לא ניתן לקנות דבר יקר בחינם. אבנים יש בחינם. אבנים יקרות עולות יקר. אנשים רוצים אבנים יקרות במחיר של חול… התורה רוצה שתתיגע! שתתאמץ בשביל העולם הבא, שיגיע לך בדין!

ועפ"ז יבואר ענין נוסף בפרשתינו [ע"פ הגר"ש שבדרון ח"ב עמ' רפד]

מובא בגמ' ביומא עב, א

דבר אחר: עומדים, שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין – תלמוד לומר עמדים – שעומדין לעולם ולעולמים.

פרש"י: שמא תאמר – משנגנזו אבד סיברן שלא ישובו עוד. ובטל סכויין – מה שאנו סוכין ומצפין להן.

וכן מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה כג ד"ה למדנו מאבותינו הראשונים מפני מה משכן קיים היום, מפני שעשאוהו כשירין בנדיב לב, וקשין לפניו של אבינו שבשמיים להפסיק כל שנעשו [על ידי] כשירין בנדיב לב, ושכרן שעשאוהו בנדיב לב- שעתיד הקב"ה שיבוא וישרה בתוכו כמדה ראשונה, שנאמר עורי צפון ובואי תימן וגו':

וצ"ב מדוע גדלה כ"כ מעלת הקרשים שיהיו קיימין לעולם, מה שלא זכה ביהמ"ק?

מובא בב"ר צד-ד עה"פ ויסע ישראל וכל אשר- לו ויבא בארה שבע, להיכן הלך? אמר ר"ג שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בב"ש.

יעקב לאחר שלא ראה שנים רבות את בנו מחמדו, ויורד מהרה למצרים לראותו, יש לו כעת את הזמן ללכת לקוץ ארזים לצורך בנין המשכן?

וכן בנ"י שיוצאים ממצרים לחירות עולם. אעפ"כ יש להם כעת את הזמן לסחוב עמם את הקרשים למשכן?

הוא אשר אמרנו, דבר שנבנה במסי"נ קיים לעולם! מה שנקנה ביגיעה לא במהרה מתבטל!

 

 

מעלת הכיור ויסוד המים במשכן

[הרב אסולין במעיין גנים על פ' תרומה בענין ד' יסודות שבמשכן]

כתיב בפרשת כי תשא (ל/ י״ז). וידבר ה׳ אל משה לאמר. ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה, ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם.

ויש לדקדק על לשון הכתוב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שמה״ מים, שלכאורה לפי דקדוק הלשון היה צריך לומר ונתת ״בו״ מים, דהיינו בכיור. כי שמה משמע שהכוונה על המקום שבין אהל מועד ובין המזבח, שבמקום זה תשים מים, רק שהכיור הוא אפשרות שיהיה במקום זה מים. והרי לפי פשוטו אינו כן, אלא שהמים צריכים להיות בכיור, כדי שיוכלו ליקח משם מים.

ולשון זה כפלתו התורה עוד בפרשת פקודי (מ/ ז׳) ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ונתת ״שם״ מים. ושלשתו התורה עוד, בפרשת פקודי (מ/ ל׳) וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ויתן ״שמה״ מים לרחצה. ולמה לא כתוב ״בו״.

עוד יש לדקדק על מה שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ויותר היה לו לומר ירחצו ״במים״, דירחצו מים משמע שירחצו את המים, והרי לא שייך לרחוץ מים. וגם אונקלום תרגם יקדשון מיא, ולא תרגם במיא. משמע שיקדשו את המים. והרי כוונת הפסוק שירחצו את ידיהם ורגליהם במים, ויקדשו את ידיהם ורגליהם, ולא שיקדשו וירחצו את המים עצמם.

ונראה לפרש את הענין ע״ד רמז, ע״פ מה שכתבנו לעיל שד׳ יסודות הבריאה שהיו במשכן, רומזים לדרך התיקון של המידות הרעות, הנמשכים מד׳ יסודות הבריאה. וכמו שכתב מהרח״ו בספר שערי קדושה. ועל יסוד המים כתב מהרח״ו וז"ל, יסוד המים, ממנו תאוות התענוגים, כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג עכ״ל. וכיון שיסוד המים במשכן היה נמצא רק בכיור, לכן עלינו להתבונן בפרשת הכיור מהו הדרך להשמר מתאוות התענוגים.

[המים מרמזים לתענוגים. תמיד כשרוצים למכור הנאות – חופשה וכד' יש תמונה עם חוף ים, בריכה וכד'. וכיתוב גדול על "ספא"… ר' אלעזר בן ערך נמשך אחרי "מים היפים" ושכח תורתו.

דור המבול קילקלו במים ולקו במים. קלקלו בתאוות הנמשלים למים, ולקו במי המבול.

גם התוה"ק נמשלה למים על צד הקדושה. מים שבכוחם לבטל את המים של הטומאה. זה לעומת זה. כשביטלו יצה"ר דעריות בטל גם "חדוותא דשמעתתא". כתב הרמב"ם שאין מחשבת עריות נמצאת אלא בלב הפנוי מן החכמה של התורה.

דור המבול קלקלו במים ואלמלי כן היו זוכים לקבל תורה. נטע קוב"ה למשה בדור המבול ולא אצלח. לא היו ראוייים לקבל את מי התורה לארבעים יום, וקיבלו את מי המבול לארבעים יום. זה לעומת זה עשה אלוקים.]

ונראה לפרש בס״ד, שהדרך כיצד להשתמש בתענוגי העוה״ז ע״י התורה, נחלק לב׳ אופנים.

א) מה שמוכרח לאדם לצורך קיומו בעוה״ז כגון אכילה ושתיה, אסור לו לבטל לגמרי את אותו תענוג, אלא רק לנקות את עצמו מהתאוה של אותו דבר. דהיינו שכאשר אוכל ושותה, יעשה כן להברות גופו לעבודת השי״ת, ולא לאכול ולשתות רק לשם תענוג. ואז כשאוכל ושותה, אף שמרגיש הנאה, אבל מ״מ כוונתו לשם שמים, ומקיים בזה מצוה. ובכלל זה כאשר מכבד שבת ויום טוב באכילה ושתיה, שהכל הוא מצוה. נמצא שמכניס את אותו תאוה אל הקדושה.

ב) יש תאוה שאינה נצרכת כלל לאדם לצורך בריאות גופו או לשם מצוה, וכל מהותה הוא רק תאוה בלבד, כגון שהוא שבע, ואוכל אכילה גסה לשם תענוג. או שאוכל מאכלים טעימים שאינם בריאים כדי להנות מן הטעם. ולזה אין שום תיקון, אלא רק לבטל את התאוה לגמרי.

ואל זה רומז הכיור שהיה שם מים. כי מים רומזים לתאוות כש״כ מהרח״ו. וציותה התורה להעמיד את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח, לרמז על יסוד זה, שהמים שהם התאוות יש להם ב׳ אופנים כיצד להשתמש בהם. או להפנותם לצד אהל מועד, דהיינו להכניסם אל הקדושה, ולעבוד בהם בעצמם את השי״ת.

או להפנותם אל המזבח, ולכלותם ולשורפם ולזבוח את יצרו הרע לגמרי.

ואל זה רומז אהל מועד והמזבח. כי כל התאוות נמצאים בחושי האדם. וחושי האדם הם כוחות הראיה והשמיעה והריח והדיבור והאכילה וחוש המישוש, ועל כולם כח המחשבה שנתן השי״ת לאדם. ובתוך אהל מועד היו כלים הרומזים על האפשרות להכניס את כל החושים האלו לצד הקדושה.

כי באהל מועד היו ג׳ כלים, מנורה שולחן ומזבח הקטורת. ומנורה כנגד כח הראיה. שולחן ובו לחם הפנים, כנגד כח האכילה. והטורח בעשית הלחם בידים, כנגד חוש המישוש. מזבח הקטורת כנגד הריח. ונכלל בו גם כח הדיבור והשמיעה, וכמו שאמרו בכריתות ו׳ ב׳ כשהוא שוחק אומר, הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול והדיבור יפה לבשמים. [וכן ידוע שכח השמיעה והחוטם והדיבור, הוא מערכה אחת], נמצא שבל חושי האדם, היה להם שורש בתוך אהל מועד. ובפנים היה קודש הקדשים שבו היה נמצא הארון, ובו היה התורה. והוא רמז לכח המחשבה, שהוא ענין נעלם, והוא בחינת קודש הקדשים.

ואל זה רמז כאן שהמים היו בין אהל מועד ובין המזבח. רמז שצריך להפנות את חושי האדם שבהם תלוי התאוות, אל אהל מועד, ולהכניס אל הקדושה את כל חושי האדם. ומצד שני היה את המזבח, לרמוז שבאופן שאין לאדם שום צורך בתאוות, עליו להפנות את המים שהם התאוות לצד המזבח, ולזבוח את יצרו ולבטלו.

ועל פי זה מדויק מה שכתבה התורה ונתת ״שמה״ מים. כי מצד הלימוד שהיה בענין זה, הכיור היה רק כלי שיהיו בו המים. כי עיקר מטרת התורה היתה, שהמים יהיו במקום הזה שבין אהל מועד ובין המזבח, כדי שכל מים שהם תאוות, יוכלו להבדק מה ענינם ולהפנותם אל הצד הראוי.

ולפ״ז מובן שכדי להכנס לאהל מועד ששם הוא מקום הנהגת האדם בכל חושיו בקדושה, צריך האדם קודם לרחוץ את עצמו מן התאוות, ולהשתמש רק בקדושה באותם דברים. וזהו שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, כאשר הם רוצים להכניס ענינים גשמיים לתוך אהל מועד ולהשתמש בהם בקדושה, עליהם לעשות מקודם פעולה של ירחצו מים, דהיינו לרחוץ את המים הרומזים לתאוות, ולנקותם מכל עניני גשמיות וטומאה, ואז יוכלו להכנם לאהל מועד. או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה/ שאז צריך לבטל את התאוה לגמרי.

ג

ובזה מתבאר מה שנעשה הכיור דוקא ממראות הצובאות, כמפורש בסוף פרשת ויקהל (ל״ח, ח׳). ורש״י שם הביא, שבנות ישראל היו בידם מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. ואמר לו הקב״ה לקבלם, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות את בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות עכ״ל.

כי משה רבינו הבין שהמראות נועדו לעניני תאוות שצריך לבטלם לגמרי, ולכן היה מואס בהם. ואמר לו הקב״ה שמראות אלו למרות שענינם לתאוה, מ״מ הנשים הטו תאוות אלו לצד הקדושה, ועבדו בהם את

השי״ת לשם שמים. ולכן דוקא מהן נעשה הכיור, כי מטרת הכיור היה בדי שיוכלו להטות את התאוות לצד הקדושה, וכמו שנתבאר.

ולכן היו נוטלים מים מן הכיור להשקות את הסוטה, כמפורש בפרשת נשא (ה׳, י״ז) שכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס. ופירש״י מים קדושים, שקדשו בכיור, לפי שנעשה הכיור מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהם שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קלקלה לאחר, תבדק בו עכ״ל.

כי הסוטה חשודה שהטתה את התאוה ממקומה, לצד שאינו ראוי. כי לקחה את התאוה האסורה והשתמשה בו, במקום להטותה לצד המזבח ולבטלה. ולבן משקים אותה מים מן הכיור, ללמדה דעת, שאת כח התאוה שבה, היא צריכה להטות לצד הקדושה לבד, כי לצד השני יש לבטלה ולעוקרה לגמרי.

ולכן תראה דבר פלא, שבל הכלים שהיו במשכן היו להם טבעות ובדים לשאת אותם בהם בשעת המסעות, חוץ מן הכיור שהתורה לא כתבה לעשות בו טבעות ובדים לשאת אותו, וגם בסוף פרשת במדבר לא כתוב איך נשאוהו.

ומצד רמז הדברים רמזה התורה, שאין להזיז את הכיור אף בשעת המסעות, כאילו תאמר שהכיור צריך להיות תמיד במקומו אף בשעת המסעות, בדי ללמד שגם אז אין להסיח דעת מן התאוות, ולהטות כל תאוה, או לצד במזבח לשורפו, או לצד אהל מועד לקדשו.

ותראה שעשה השי״ת שבכֹח המים יש עוצמה להחליש את כח התאוה, גם לפני כל ענין של הנאה, וגם לאחר הענין. ולכן יש לנו דין של נטילת ידים לסעודה, קודם הסעודה, וגם לאחר הסעודה במים אחרונים. להתקדש מקודם, ולהטהר אחר כך. וכן יש את ענין תקנת עזרא, שהטבילה מלבד מה שמטהרת את האדם, יש לה גם כח להוסיף קדושה לעתיד, שלא יהיו בתרנגולים במפורש בברכות ב״ב א׳. וגם כשאדם ישן ויש בזה תאוה להתענג בתוספת שינה, יש דין של נטילת ידים כאשר קם משינתו הן בלילה והן ביום, כמפורש בשו״ע או״ח סימן ד׳.

והכהנים שבאים לעשות את שליחות ישראל בבית המקדש, בין כשבאים אל אהל מועד, להמשיך קדושה על כל החושים של ישראל שיהיו לגמרי בקדושה. ובין כשבאים לעבוד במזבח, לתת כוח לישראל לזבוח את תאוותיהם. הם צריכים מקודם לטהר את עצמם במים, להוריד מקודם מעל עצמם כל צד תאוה מהם. והוא מה שכתוב בבואם אל אהל מועד ירחעו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה׳. נמצא שהכיור מטרתו לטהר את ישראל מתאוותיהם, וגם ללמדם דעת איך לעבוד את השי״ת בכל עניני התאוה. יזכינו השי׳׳ת לעובדו בטהרה ובקדושה.

גדו"י ואכילתם כדוגמת החזו"א ועדותו על הש"ך שלא טעם טעם בקוגל, הבבא סאלי מפסיק באמצע אכילתו, החזו"א יודע אם אכל רק אם הצלחת ריקה [הוספנו סיפור על הבבא סאלי שסיפר לי האבא של ר' אליהו מלכא והבקבוק – שאביו של הרב מלכא סיפר לו שבצעירותו היה אצל הבבא סאלי במרוקו והתארחו רבים בבית הרב, והיה חסר ערק, והרב עשה את המופת הידוע עם המגבת שעטף את הבקבוק ומזג ללא הפסקה… כשהתארח אביו של הרב מלכא שוב אצל הבבא סאלי כשהגיע כבר לארץ, הגיע עם בנו [אח של הרב אליהו מלכא], והבן הקטן בתמימותו ביקש שהרב "יראה לנו איך הרב עשה את הקסם עם הבקבוק"… כל אדם היה נפגע מהעזות, האם אני קוסם? סתם עושה לכל מי שיבקש? האבא מיד היסה את הילד – איך אתה מבקש כזה דבר?? אך הבבא סאלי ברוב צניעותו אמר לילד תביא בקבוק ואראה לך… והראה לילד כיצד ניתן למזוג ללא הגבלה מבקבוק מכוסה במגבת…]

 

פרשת תרומה

הבדים תומכי התורה – לא יסורו ממנו לנצח!

על הת״ח להיות תוכו כברו [לקח טוב עמ' קפט]

״מבית ומחוץ תצפנו,״״ (כוז, יא) ״מנית ומחוץ תצפנו״ — אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו ת״ח. אב״ ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב שנאמר (איוב ט ו) ״אף כ׳ נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה״. אר״ש בר נחמני ארי ׳ מאי דכתיב (משלי יז) ״למה זה מחיר ביד כסל לקנות חכמה ולב אין?״ אוי להם לשונאיהן של ת״ח שעוסקין בתורה ואין בהם יר"ש.

מכריז ר׳ ינאי: חבל על דלית ליה דרתא (חצר) ותרעא (שער) לדרתא עביד״ (פרש״י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליר״ש, לכך צריך שתקדים לו יר"ש); (יומא עב:)

בברכות (כח) מסופר שכשהיה ר"ג נשיא, הכריז ואמר: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. רק כאשר עברה הנשיאות לידי רבי אליעזר בן עזריה, סולק ״שומר הפתח״ מפתח בית המדרש וניתנה רשות לכל מי שרצה בכך להכנס וללמוד תורה. והגמ׳ מציינת שם שבאותו יום נתווספו ספסלים רבים לבית המדרש. י״א ארבע מאות ספסלים וי׳יא שבע מאות.

וקשה להבין מי היה זה אותו שומר הפתח שהיה מסוגל להבחין בכל תלמיד אם תוכו כברו או לא? הרי לשם כך עליו להיות יודע מחשבות?

בספר ״מעינה של תורה" מובא בשם הרבי הזקו מסדיגורה זצ״ל שביאר שדלתות בית המדרש נסגרו על מנעול ובריח, אולם התלמיד שרצה במלוא הרצינות והשאיפה הפנימית להכנס וללמוד תורה, היה נוקט כל האמצעים והפעולות. הוא היה פורץ גדרות וחותר חתירות כדי להגיע אל הקדש פנימה, כדוגמת הלל שעלה על גג ביהמי״ד ושמע ד״ת דרך הארובה.

בשם הג״ר גדליה אייזמן שליטי׳א שמעתי שדייק בדברי הגמ', שנקטה דבאותו יום נתווספו ספסלים בביהמ"ד. לכאורה היה ראוי יותר לנקוט במספר התלמידים שנתווספו בעת שראב"ע נתמנה לנשיא. מדוע איפוא הדגישו חז״ל את ענין הוספת הספסלים?

והשיב שאפשר שבאו ללמדנו בזה דהצורך בהוספת ספסלים נתעורר לאו דוקא בגין ריבוי התלמידים, אלא בגלל השינוי שחל בסוג התלמידים. כל זמן שעל חובשי בית המדרש נימנו רק אלה שתוכם כברם, לא היה שם מי שיתלונן על התנאים החומריים שהיו שם. רצונם הטהור ללמוד תורה נתן להם את הכח ללמוד בכל מצב גם בהעדר ספסלים וכדו׳. אולם משבאו לשם גם אלה שאין תוכם כברם — אשר אמנם בעצם בואם לביהמי׳ד הביעו רצון ללמוד, אך כנראה לא בכל מחיר… מכך נולד הצורך למלא את ביהמ"ד בספסלים כדי שיווצרו התנאים המתאימים גם לאלה.

מעלת החזקת התורה [מאמר נוסף בלקח טוב עמ' קצא]

״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו…,׳ (כה, ט) בספר ״הח"ח — חייו ופעלו״ (עמי תייק) מסופר על אסיפת היסוד של י׳ ועד הישיבות״ שהיתה בוילנא בשנת תרפ״ד. ה״חפץ חיים״ שהיה היוזם להקמת ועד הישיבות נתבקש לשאת את נאום הפתיחה, ואלו היו דבריו:

״חז״ל אומרים מוטב תופר תורה ואל תשתכח תורה מישראל״ הרעיון שבדבר כך הוא: מי שעובר חס ושלום על התורה בנקודה מסוימת, אף על פי שיהיה עליו לתת על זה דין וחשבון לעתיד לבוא, בעולם הבא, בכל זאת עודנו נשאר בכלל יהודי. ברם, משהתורה תשתכח חייו — אין לשער את התוצאות האיומות שעלולות להגרם מכך לכלל ישראל. הקב״ה הבטיח למחזיק בתורה שכר חלק כחלק עם לומד התורה. ברם לא יכול היה לדרוש שהתומך בתורה יעמוד גם על אותה רמה רוחנית ומוסרית של מי שלומד בתורה.

זאת ניתן להבין מן המקרא שכתוב בו שארון ברית ה׳ שהכיל בתוכו את הלוחות צריך היה להיות מצופה זהב טהור. לעומת זאת, בדי הארון צריכים היו להיות מצופים ״זהב״ בלבד ולא ״זהב טהור״.

כידוע, מרמז הארון על לומדי התורה, והבדים — על מחזיקי התורה. ההבדל בין איכות הזהב שציפה את הארון לבין איכות הזהב של הבדים ללמדנו בא שאין התורה יכולה לדרוש ממחזיקי התורה דרגה רוחנית כמו שנדרש מלומדיה.

כמו כן אומרת התורה: ״בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו״. אפילו כשעמד הארון בבית קדשי הקדשים, צריכים היו הבדים להיות עמו.

רמז יש בכך, שמחזיק התורה אסור לו לעולם לחדול מלתמוך בתלמיד החכם ובזכות החזקת לומד התורה בעולם הזה יהיה בעולם הבא המחזיק שרוי במחיצתו של הלומד, ככתוב בתורה: ״שמח זבולון בצאתך וישכר באהלך״, שפירושו לפי חז״ל: שמח זבולון בצאתך מן העולם, שכן בעולם הבא יהיה יששכר עמך באהלך.

עוד אומרים חז״ל: ״כל המטיל מלאי לכיס שלתלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף״ (פסחים נג). מכאן שבעולם העליון ישיג מחזיק התורה גם ידיעות של תורה, שאלמלא כן, מה זכות היא לו לשבת יחד עם לומד התורה שישיבה של מעלה כשהוא נשאר חסר דעת, הרי אין בכך כל שכר בשבילו, אלא עינוי או שמא עונש? כשיושב אדם רגיל בצידם של למדנים גדולים שעה שהם מתפלפלים בתורה ונבצר ממנו להשתתף בויכוח, וכמוהו כאלם לא יפתח פיו, הרי אין לך צער ובזיון גדולים מאלה, אף שאינו יושב כך אלא שעה קלה בלבד. ק״ו בעולם הנצחי, לשבת לצידם של ת״ח בלי להבין דבר — הרי זה גורם סבל בל יתואר. ברור איפוא שמחזיקי התורה זוכים בעולם העליון להבין את התורה ממש כאילו למדוה.

ואכן מובא, שמשהתעוררה פלוגתא בין גדולי הדור בעניו של שעטנז. נתגלה לגאון ר׳ חיים מוולוזיין זצ״ל בחלום אדם אחד, שהכירו בחיים בתור יהודי פשוט. מששאלו כיצד נפסקה הלכה בישיבה של מעלה, הרצה כפניו המת את ההלכה על כל מקורותיה. שמו של מחזיק התורה, מתאחד עם שמו של לומד התורה, כפי שבתלמוד נזכר בקביעות שמעון בתור ״אחי עזריה״, משום שעזריה איפשר בתמיכתו לשמעון שילמד תורה.

 

 

פרשת תרומה

שרשי הקרשים נטועים באבות הקדושים

כוחי ועוצם ידי [ארשת שפתינו פ' ויגש בסופה]

בפרשת ויגש מסופר איך שיעקב אבינו נתבשר בבשורה הנפלאה שיוסף בנו הבן זקונים חי במצרים בריא ושלם בגשמיות וברוחניות [מה כח] "ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע" מתפלאים חכמינו ז"ל מכיון שיעקב רצה לרדת למצרים מדוע הלך לבאר שבע? וכך הם אומרים במדרש ב"ר צד ד "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע להיכן הלך אמר רב נחמן שהלך לקוץ ארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע היך מה ראת אמר [בראשית בא]

'ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם' 'והבריח התיכון בתוך הקרשים' אמר ר' לוי והבריח התיכון שנים ושלשים אמה היו בו מהיכן מצאו אותו לשעה אלא מלמד שהיו מוצנעין עמהם מימות יעקב אבינו" נמצינו למדים מכאן חידוש גדול בענין מה שכתוב בפרשת תרומה שמות כו טו "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" ופי' רש"י ז"ל "ועשית את הקרשים הוה ליה למימר ועשית קרשים במה שנאמר בכל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדין לכך יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם"

והנה רש"י אינו מפרש שם מהיכן לקח יעקב את הארזים אולם מדברי חכמנו ז"ל כאן מבואר כי הקרשים שבמשכן שורשם מאברהם אבינו שהוא כבר נטע את הארזים שמהם נעשה המשכן כדי להשרות השכינה בתחתונים אשר על זה כתוב "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם" ולכן לפני שירד יעקב אבינו למצרים טרח לנסוע לבאר שבע לקוץ את הארזים שנטע אברהם זקינו בבאר שבע בדי לעשות הכנה ליציאת מצרים שאז יצטוו על עשיית המשכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" .

מדוע עשו את הארזים ממה שנטע אברהם, וכי לא ניתן היה להשיג ארזים במצרים לפני צאתם? והרי גם שאר דברים לא היו להם כמו שמן וסמננים וכדו' שאותם לקחו עמם ממצרים או קנו בדרך מן האומות שלידם, מדוע איפוא היה צורך להביא את הארזים של אברהם?

האדם מטבע ברייתו נוטה תמיד לייחס הצלחה שלו לכוחותיו שלו לכשרונותיו שלו למרות שהוא יודע בבירור ובוודאות שהרבה שותפים להצלחותיו עם זאת נוח לו לזקוף את זה על חשבון חכמתו ובינתו ולהגיד "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אף שבכך הוא מתכחש לאמת ומתכחש לכל אלה שהיו שותפים להצלחותיו אבל כך נוח לו ואדם עושה מה שטוב לו ונוח לו

כך זה לא רק אצל האדם הפרטי אלא היו גם דורות שכך חשבו וכך ייחסו הצלחות כאלה ואחרות לעצמם לשכלם ולכשרונותיהם דורינו דור צעירי הצאן שנלחמו את מלחמות ישראל מאז קום המדינה "הצטיין" בראיה כזו את הצלחותיו והכריז מעל כל בימה כי כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה והדברים ידועים למרות שכל בר בי רב יודע שלולא עזרת ה' בגיבורים אי אפשר היה להצליח בשום פנים ואופן וכפי שגם הדברים הללו גלויים וידועים אפילו אצל הגויים אך מעולם לא הזכירו על שפתם "שם שמים" ולא הכירו את עזרת הבורא ית"ש תמיד היו שגורים בפיהם אותן אמרות שחוקות "כוחנו במותננו" להאמין רק בכוחנו רק צה"ל יכול ועוד ועוד

הגמרא במסכת תענית כעב מספרת על חוני המעגל ששואל את אותו זקן שנטע חרוב שמניב פירות רק אחר שבעים שנה כלום בטוח אתה שעוד תחיה שבעים שנה ועל זה עונה הזקן כשם שנטעו אבותי לי חרובים בי אני מצאתי את העולם בחרובים בך אני נוטע לבני כך ידעו בל הדורות כי דור לדור יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת ואנשים השקיעו לא לעצמם בלבד אלא גם לדורות הבאים אנשים בכל הדורות עשו מעשים שתהיה להון השלכה לדורות הבאים הם שתלו וזרעו את השורשים כדי שהבנים והנכדים יאכלו את פירותיהם כך היה בך הווה וכך יהיה בקרב שומרי אמונים

יעקב אבינו ידע שאחרי דורות של שעבוד מצרים תבוא הגאולה עם ישראל יצא ממצרים ביד רמה יזכה לקבל תורה והקב"ה יכבוש לפניו את ארץ האבות ויקום שם דור חדש אשר לא ידע את יוסף ואז יזקפו את כל הצלחותיהם לעצמם לכוחם ולכשרונותיהם הכל אנחנו ואנחנו ואנחנו וכנזכר גישה כזו מנתקת את שרשרת הדורות מנתקת את הקשר בין דור האבות לדור הבנים וכאילו לא את פירותיהם של אבותינו אנחנו אוכלים כאן את פירות נטיעותיהם ועמלם הרב של אבותינו הקדושים

לכן צווה יעקב אבינו לקחת את עצי השטים שהם מהאשל שנטע אברהם בזמנו וזה יהיה לימוד מוחשי אמיתי לבני הדור החדש כי כל כוחם הוא מכוח הסבא אברהם מהשורש ההיסטוריה לא מתחילה היום היא רק המשך לדורות קודמים מאברהם אבינו המשך ביצחק וביעקב ממנו קמו שבטי י'ה ועם ישראל כולו אותם עצי שטים יעמדו כל הזמן לנגד עיניהם ואז ידעו גם יבינו מה הם השורשים שלהם

הילקוט שמעוני [שמואל ב – פרק כב – רמז קסג] אומר דבר פלא:

ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכס דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקב"ה אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'. עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה אמר ליה הקב"ה אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים. עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדורף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה. א"ל הקב"ה אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור:

מיהו בעל בטחון גדול יותר? לכאורה חזקיה, והרי אנו יודעים שדוד היה גדול מכולם?

[ועוד מה כל כך קשה בלרדוף או לומר שירה?] מבאר הגר"ח שמולביץ שדוד יכל לרדוף ולהכות ולא לחשוש שתתגנב לליבו מחשבת כוחי ועוצם ידי. אסא כבר חשש אם אכם אנו נחשוב שאנו עשינו משהו, ולכן ה' אתה תכם. וכעזה"ד.

משום כך גם נבנה המשכן מעצים אלו בי רק בזכות המשכן ה' השכין שכינתו למטה ובזכות השכנת השכינה למטה גם היתה הצלחה לכל מעשיהם של ישראל לאמור הצלחת ישראל היא מאת ה' היתה זאת וזה יקרה רק אם נדע שכל מה שיש לנו הוא מכוח אבותינו הקדושים.

הבוטח בהשתדלות מפסיד

השתדלות האדם אינה מועילה ואדרבה אם בוטח בה מפסיד כמאמר הכתוב תהלים לד "כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" דהנה אם היו שואלים אותנו מדוע בעלי חיים החלשים מוצאים את מזונם בלי טרחה מרובה כמו הנמלה ושאר רמשים בניגוד לבעלי חיים החזקים שצריכים לשחר לטרף? היינו משיבים כי אלו החלשים אינם יכולים להסתדר בכוחות עצמם משא"כ בעלי חיים החזקים אולם אין זה התשובה הנכונה אלא כתב רבי אברהם בן הרמב"ם נספרו 'יהמספיק לעובדי ה"' שער הבטחון בעלי חיים החזקים בוטחים בכוחות עצמם וזו הסיבה שצריכים להתייגע לפרנסתם וז"ל מי שאינו בוטח בה' יתעלה הרי הוא מן המורדים והסוררים ולכן יענישו ה' בהכרחת פרנסתו וכמו שאמר דוד בנגוד לדורשי ה' "כפירים רשו ורעבו" עכ"ל סיפר ה"חובת הלבבות" בטחון פזז אחד מן החסידים היה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו אמר לו יום אחד היאך עניניך אמר לו בטוב בעוד ידי שלימה ולערב היום נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה עונשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו

סיפר הגאון רבי חיים חייקין זצ"ל הגאון ר' אליהו לידר זצ"ל הגיע פעם לעיר אחת והתארח אצל גביר פלוני שהיה עשיר מופלג בעת שהותו בבית שמע האורח את בעל הבית מתבטא ביהירות שכיוון שהוא שולט על נכסי צאן ברזל רבים אין לו ממה לפחד שהרי אף אם חלק מהם יאבדו או יחרמו על ידי הממשלה יהיו לו תמיד תחליפים וממון רב הגאון האורח נחרד מעצם הדיבורים וביקש ממארחו לחדול מכך אך הגביר המשיך להתרברב בממונו שנים מספר לאחר מכן עבר הצאר ניקולאי בעיר מגוריו של הגביר ובדרכו חצה את גשרי המקום שניבנו על ידי הגביר היהודי שזכה בזמנו במכרז של הממשלה וקיבל את הזכות הבלעדית לפרויקט הגשרים הללו נועדו למשאות קלים ולא לגדודי פרשיו של הצאר שהגיעו כמובן בכרכרות גדולות שהיו עמוסות בציוד רב והנה לאחר שכמה חיילים חצו את הגשרים קרסו אלה תחתיהם ועשרות לוחמים מטובי מפקדיו של צבא הצאר נהרגו בימים ההם היה נחשב דבר זה כבגידה בצאר עצמו במיוחד כשהאחראי לפרויקט זה הינו יהודי ברור היה שאחת דינו למות כל עוד רוחו בו רץ העשיר לביתו שלף מהארון מלוא חפניו שטרות כסף ונמלט מן העיר תוך שהוא שם את בטחונו על ה כסף בטוח היה שכאשר יראו האנשים את הכסף הרב שבאמתחתו יקבלוהו בכבוד גדול בכל מקום אליו יגיעו בהיותו בדרך מישמש כל העת בכיסו כדי לוודא שהשטרות לא נפלו לו אלא שלתדהמתו לא היה גבול כאשר באחת התחנות הוא מגלה שמרוב המהירות והבהילות טעה טעות חמורה ובמקום לקחת את שטרי הכסף נטל עמו שטרות אחרים לגמרי שאין לו בהם כל תועלת ואינם שווים מאומה נוכח "הגביר" שהוא עני ואביון בלית ברירה החל לחזר אחר הפתחים וביקש מיהודים רחמנים שיתנו לו נדבות כיתת רגליו ביערות וסבל יסורים רבים בשבת אחת התארח באכסניה המיוחדת לעניים ובאותו בית שהה גם הגאון ר' אליהו לידר כשנפגשו השניים פרץ הגביר לשעבר בבכי מר ואמר "עוד נשמעות באזני מילותיך שאמרת לי שלא אתרברב יותר מדי שגלגל חוזר בעולם" החפץ חיים היה נוהג לחזור על מעשה זה פעמים רבות להוכיח שאין האדם עושה מאומה והכל נתון בידי הקב"ה המשגיח על כל אחד ואחד [אוצה"ת עקב]

הירא מהי רגוע ושלו

בהקשר לכך אמר רבי שלום שבדרון זצ"ל רעיון נפלא מסופר בנביא כי יונה ברח תרשישה והטיל ה' רוח סערה בים והפילו המלחים גורלות ונפל הגורל על יונה "ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה" והנה שנדייק בלשון הפסוק נמצא תיבות מיותרות דכמו שהם שאלו מה מלאכתך ומאין תבוא היה להם לסיים ומי עמך בלשון שאלה ואילו בפסוק הלשון "ואי מזה עם אתה" כלומר לא שאלוהו לאיזה עם הוא משתייך אלא תמהו על כלל העם שהוא משתייך אליו מהי תכונת העם הזה ולכאורה מה ראו בו שהביאם לתמוה על עמוז אלא יונה הנביא היה נראה בעיניהם כחידה סתומה הנה מתחוללת רוח סערה גדולה בים והאניה עולה הרים ויורדת תהומות ועוד מעט קט והיא נשברת ובמצב זה כל ציבור נוסעי האניה נעמד על רגליו רעש גדול ומהומה גדולה נעשית שם וכולם זועקים איש אל אלהיו מטילים לים את הכלים להקל מעליהם ואילו יונה "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב" את יונה לא מדאיג שום דבר הוא יורד אל ירכתי הספינה ונשכב ולא רק זאת אלא ממשיך הפסוק לומר "וירדם" כל כך רגוע היה עד שנרדם כאילו שוכב עתה בביתו נשמצאוהו לא יכלו להכיל רעיון זה האיך מסוגל אדם להרדם במצב כזהז ועל זה תמהו "ואי מזה עם עתה"ז כלומר איזה סוג בריה אתהז והשיב להם יונה תמהים אתם האיך אני כה רגוע ושלו דעו לכם "את אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים והיבשה" כלומר הירא מלפני ה' ומאמין בו מרגיש עצמו בסערת ים כשוכב על ארץ מבטחים שהרי הכל מעשי ה' וים כיבשה לפניו ואין צורך לפחד מפני סערת ים כלל כי זוהי מדת היראה הירא מה' אינו מפחד משום דבר בעולם ביודעו כי אין עוד מלבדו [אוצה"ת עקב]

בספר זכרון הרש״ס (עמוד קכ״ב) מובא הספור היפה הבא:

הרב נתן נטע נאטקין ז״ל היה מעריץ מאד את חמיו הראשון הצריז״ס [הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט תלמיד הגר"ח וולז'ין], והיה מזכירו בחרדת קודש ומרבה מאד לספר בשבחיו, בעוד שלא כן עשה עם זכר שם חותנו השני הגאון רבי ישעי׳ ברדקי ז״ל שהיה גם כן כידוע איש קדוש וצדיק.

פעם שאל הר״צ סלאנט נכד הגאון רבי שמואל מסלאנט את הרב נטקין: ״והלא אדוני הוא כעת חתנו של הצדיק ר׳ ישעי׳ ברדקי, ולמה לא נשמעך מרבה לספר כל כך בשבחו של זה האחרון כמי שאתה מספר בשבחו של הצריז״ס?״

״אמנם, ענהו הרנ״נ, הצדיק ר׳ ישעי׳ היה מיחידי הסגולה שבדור, אבל לא ידעת את רבי זונדל זקנך, שהיה יחידי בעולם ואין דומה לו בדורותיו, ומי שלא ידעהו כידיעתנו לא יכול להאמין את אשר נספר עליו, כי לא יאומן כי יסופר על אדם בשר ודם שהתגבר על כל גשמיותו ועל כל מדותיו עד שהיה כמלאך ממש, ובה בשעה היה ״מסתובב" בין בני האדם כאדם פשוט ורגיל. ועד כמה שנספר עליו לא נוכל לתאר ציור שלם מרוממותו של האיש הנעלה והמורם הזה…״

״כדוגמא אחת אספר לך בני מה שקרה לי עם חותני הצדיק:

בימים שאכלתי על שלחנו, אחר חתונתי עם בתו, שמתי לב שמלבד בשבתות ויו״ט לא אכלתי את סעודתי יחד עם אשתי. תמיד נתנו לי אמתלאות שונות שבשבילן היא צריכה לאכול לבדה. כשאכלתי בשר אמרו שהיא אכלה חלב, פעם אמרו שאינה רעבה, וכן הלאה, ואנכי, מודה אני, לא שמתי כ״כ לבי לזה, הייתי מחובשי בית המדרש, הגיתי בתורה יומם ולילה ולא חקרתי כלום על מה שהיא אוכלת לבדה…

עד שעברו ירחים אחדים, ובמקרה שמעתי שיחת שני יהודים מאחורי בבית הכנסת והתבוננתי ברמיזותיהם עלי והקשבתים משיחים לועזים עלי: ראו נא אברך זה שהטיל את עצמו על הצדיק העני הזה רבי זונדל, שיחזיקהו על שלחנו בעוד שהוא עני בדוחק גדול, ואין לו גם לעצמו״.

״אחרי ה״שמועה״ הזאת החלטתי לעזוב את שלחן חותני. דברתי עם אשתי ואמרתי לה שאינני יכול להיות למשא על אביה, והיום או מחר נשכור בית ונעזוב את שלחן אביה, והזן ומפרנס את כל העולם יפרנס גם אותנו… אשתי הסכימה, אך ביקשה ליטול רשות מאביה.

ספרה רעייתי לאביה את הצעתי לרדת מעל שלחנו, ויכנס הצריז״ס תיכף אלי ויאמר לי: ״נטע! אולי לא מצאו המאכלים המוכנים לפניך חן בעיניך? הגידה נא לי את האמת, ואם כן הוא אטיבם ואשפרם״.

״לא, עניתי, המאכלים טובים והגונים, אלא ששמעתי ויודע אני שקשה עליכם לכלכלנו מדוחק מצבכם ואמרתי נלכה ונפרנס עצמנו ככל הזוגות הצעירים בירושלים״.

טועה אתה יקירי, ענני הצריז״ס, באמרך שאני מכלכל אתכם, לא אני כי אם הקב״ה משלו הוא נותן לכם ואני רק שלוחו, כי שאל נא את חמותך ותדע!

ויקרא את אשתו רבקה ויאמר לה: הגידי נא להם מה שאמרתי לך בשעת התנאים שלהם!

ותספר: ״שאלתי אותו, את ר׳ זונדל, איך התחייבת לתת להם אוכל על שלחנך משך שנה אחת ואתה עני ואביון?״

״ויענני: והלא התניתי עמו שישב וילמד, והנה יש לנו כד־חרס ריק ששימש בעבר לחומץ, נשפוך בו יום יום מעט מים ויהפך לחומץ ומכאן יהיה לפרנסת הזוג. וכן היה, יום ויום מלאתי בכד הריק מים ויהפך לחומץ ויהי לפלא״.

״ובכן – פנה הצריז״ס לחתנו ־־ לא עלי משאך בני, כי בטוח אני שכל הימים אשר תהיה בביתי יהיו המים האלה לחומץ, ובעזבך אותנו ישארו המים – מים״.

״אבל – שאלתי את חותני – אם כן הדבר – למה זה לא זכיתי לאכול יחד את אשתי על שלחן אחד מלבד בימים טובים ושבתות?

״אכן ענה הצריז״ס, יפה שאלת! קשה היה לנו להכביד כל כך על כד החרס שיספק מאכלים יפים והגונים לרעיתך היושבת בבית, כפי שסיפק לך – היושב על התורה יומם ולילה…

 

פרשת תרומה

צדקה ומעשה – ובחנוני!

נתינה שהיא לקיחה [לק"ט]

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'" כה ב

כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה" [תנא דבי אליהו]

את קושיתו המפורסמת של האלשיך מדוע נאמר "ויקחו לי תרומה" ולא "ויתנו לי תרומה"?

מתרץ הג"ר שלמה גאנצפריד זצ"ל בספרו "אפריון" במשל לשני בני אדם השותים כמות גדולה של יין האחד שותה לשם הנאה מעצם השתיה על כן יקראוהו בני אדם שיכור השני שותה ע"מ להפיג פחד או עצבות כמ"ש "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" כיון שישנה סיבה צדדית לשתיתו אינו נקרא שיכור.

מכאן אומר "האפריון" שבכל מעשה יש להבחין אם מטרתו לעצם הפעולה ואן ינתן לפעולתו שמה המקורי לבין אם נעשה המעשה לתועלת צדדית ואז שם הפעולה משתנה.

[דוגמא לכך: אדם שנותן שגונב אדם אחר במטרה להשיב לו כפליים [הגם שזה אסור] איננו מגדירים אותו גנב, אלא בעל חסד, ע"ש התכלית. להבדיל מאדם שנותן מתנה קטנה כפתיון ע"מ לגזול כסף רב איננו מגדירים כבעל חסד אלא כגנב ע"ש מטרתו והתכלית שלשמה נתן].

על פי החילוק הזה מתבארים היטב דברי חנה לעלי לאחר שחשבה לשיכורה "ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי וכו"' [דברי הגר"א שכרה כשרה]

לכאורה היה עליה להכחיש תחילה את דברי עלי ולומר שלא שתתה כלל ורק אח"כ לומר שאשה קשת רוח היא?

אך לפי האמור יתבאר כבר מתחילת דבריה היא אומרת לעלי שהוא טועה בה מן הקצה אל הקצה ולכן היא מקדימה ואומרת "אפילו הייתי שותה לא הייתי נחשבת לשיכורה" כי "אשה קשת רוח אנוכי" ולכן "אילו הייתי שותה היה זה אך ורק כדי להפיג את מרירותי" וע"ז הוסיפה ואמרה "ויין ושכר לא שתיתי" למרות היותי מרת נפש בכ"ז לא שתיתי כלל וא"כ משתי סיבות אל לך לחשדני כי שיכורה אנוכי"

מהמשכן וכליו באה כידוע השפעה רבה על ישראל וכמ"ש רז"ל "אמר הקב"ה הקריבו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות" וכו' משום כך הפכה נתינתם של בני ישראל כאשר תרמו למשכן וכליו לקבלה!

מובן א"כ ש"ויקחו לי תרומה" אמר על שם התכלית שהיתה קיחה ולא נתינה!

הדברים עדיין צריכים ביאור שכן אמנם אחר שהועמד המשכן וכל כליו וראו כי כל ההשפעה באה משם הבינו כי הנדבה אשר נתנו ראויה לתואר בשם "קיחה" אבל בשעת הציווי עדיין לא ראו זאת כיצד א"כ יכלו להבין את הפניה אליהם במילים "ויקחו לי תרומה"? על שאלה זו בא "התנא דבי אליהו" שצוטט בראש המאמר להשיב.

דבריו יובנו עפי"ר הגמ' במס' שבת "ההוא צדוקי דחזיה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידי' תותי כרעי' וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא הצדוקי ראה את רבא מעיין בסוגיא ואצבעותיו היו מתחת רגליו ונטף מהן דם אמר ליה "עמא פזיזא דקדימתו פומייכי לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתי ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבילתו ואי לא קבילתו" עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם כשאמרו נעשה ונשמע תחילה היה עליכם לשמוע האם בכוחכם לקבל על עצמכם ואם לאו לא הייתם מקבלים אמר ליה "אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישָדֵם"

פרש"י דסגינן בשלימותא "התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו" שבת פח נמצא א"כ שבהקדימם נעשה לנשמע הוכיחו בנ"י כי מבינים הם שכל אשר יצווה אותם ה' יצווה לטובתם הם לפיכך "מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה" אלה המקדימים נעשה לנשמע גם יאמינו שכל נדבותיהם למשכן וכליו ראויים להקרא "קיחה" על שם התכלית עכ"ד.

"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" ממצוה זו של נדבת המשכן וכליו נוכל להקיש לכל המצוות קיום כל מצווה מתרי"ג מצוות אינה בגדר של נתינה לה' אלא בגדר של לקיחה

הגר"א זצ"ל מוילנא מפרש שהפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם וגו"' מדבר על כלל המצוות.

עפי"ד אפשר להוסיף ולומר "לקח" מלשון לקיחה ובכל זאת "נתתי לכם" לומר לך שהקב"ה ברוב טובו וחסדו נתן לנו תורה ומצוות כדי שיהיה לנו מה לקחת ממנו ע"י קיומם.

תוספת:

השפע העצום שהיה יורד לבנ"י ולעולם כולו מביהמ"ק. הנתינה של הקרבן היא בעצם לקיחה.

דוד המלך אינו בונה את ביהמ"ק מפני שדמים רבים שפך. ההסבר ע"פ המלבי"ם שאינו יכול לבנות בית נטו לש"ש כיון שע"י ביהמ"ק ניצולין מן האויבים והמלחמות וזוכים לשפע כלכלי.

תוספת: לאדם נדמה שהוא 'מעניק לבורא עולם', עליו לדעת שבכל 'נתינה' הוא בעצם 'נוטל'!

 

פרשת תרומה

את שפל רוח אשכון

דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה. אומר המדרש:

 (תנדב"א רבה פי"ז) בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה (שמות כה ב) וצ"ב מהו הקשר בין אמירת נעשה ונשמע לציווי לקחת תרומה לה'?

שאלו את רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעודו בן חמש שנים יהודי פנה אליו ובחן אותו 'לוי יצחק אתן לך רובל אחד אם תאמר לי היכן הקב"ה נמצא ' השיב הילד 'ואני אתן לך שני רובלים אם תאמר לי היכן הקב"ה לא נמצא'

הרבי מקוצק כאשר נשאל בצעירותו שאלה זו 'היכן נמצא הקב"ה ' השיב 'בכל מקום בו פותחים לו את הדלת'.

 

נאמר בחז"ל גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אין הקב"ה יכול לשרות עם הגאוותן באותו דירה.

כשאמרו עמ"י נעשה ונשמע הם בעצם ביטאו בזה ביטול לדעתם העצמית וקבלת עול מלכותו בצורה מוחלטת. הגאותן תמיד אומר תביא נבדוק, נראה אם זה 'מתאים לי', אולם הענוותן סומך על קוב"ה בצורה עיוורת ומבטל אישיותו בפניו ית'.

לפ"ז יובן המדרש. לאחר שעמ"י נהגו בענווה מכאן ואילך היו ראויים שתשרה עליהם שכינה. הם פינו מקום לקוב"ה. ולכן מיד ציוה הקב"ה לעשות לו משכן כדי להיות ביניהם.

רק בזכות הענווה זוכה האדם לקרבת האלקים.

המעשה בר' זוסיא תלמיד המגיד ממזריטש שקיבל 300 רו"כ מרבו להוצאת חתונת בניו ובדרכו מצא כלה יתומה מאב שהשבר בליל כלולתם באבוד מהם 300 רו"כ והצד השני אינו מוכו להכנס לחופה עד כו' וביקש סימנים ואמר שמצא הכסף והלך לאכסניה ופרטו ונתנו בעטיפה כדברי האם והשיב להם. הם הודו לו וברכוהו ונשיקוהו והעלוהו על נס. אך הוא דרש 25 רו"כ דמי טרחה. ניסו לשכנעו שירד מכך עד שלבסוף כינוהו סחטן וביזוהו ונטלוהו לרב שפסק שלא מגיע לו מאומה. כשפגש הרב לר' ממזריטש שאלו על התנהגות תלמידו. לכשנשאל ר' זוסיא הסביר לרבו שחש גאווה עצומה בעת שהביא הכסף על המצוה העצומה שזכה לקיים כו' וכך חיסל תחבולה להכניע יצרו ולתת לו בזינות במקום כבוד…

 

סיפר הרבי מגוסטינין שלאחר פטירת השרף מקוצק שדרש אמת מוחלטת, היו תלמידיו מתאספים חבורות חבורות והיה אחד מתוכם אומר אמרות והדרכות ממה שזכר מהאדמו"ר.

בחבורתינו, היה אחד ת"ח שהנהיג אותנו. והנה בשלב מסוים נחלשו כוחותיו, בתחילה חשב שזו עצלות, ונלחם בגופו, אך לבסוף הבין שתש כוחו והנה הגיע לערש דווי.

בשעותיו האחרונות הגיעו תלמידיו סביב מיטתו על מנת לקבל ממנו ארחות חיים והדרכה. הרב ננער ממיטתו כדי לשוח עמם, ולפתע שינה דעתו והיסב פניו אל הקיר. בלילה הובהל רופא שקבע שהלילה הוא הגורלי, ואם יעבור אותו- יחלים. תלמידיו בקעו רקיעים בתפילותיהם, ואכן לאחר מספר שעות הזיע הרב והחל מצבו משתפר.

לאחר ההחלמה השלימה בסעודת המצוה שנעשתה להודאה על הנס, כטוב ליבם ביין העז אחד הבחורים ושאל את הרב מדוע סובבת לנו גבך כשבאנו לבקרך?

השיב הרב- באמת- הייתי סבור שאלה שעותי האחרונות. אני מכיר אתכם לפני ולפנים, ואף היה לי דבר מאד חשוב לומר לכם שיכל לסייע לכם בעבודת ה' ולהעלותכם לגבהים. חששתי שמא תאחרו ולא אספיק לומר את דברי. דברים שהייתם זוכרים עד יום מותכם. אולם ברגע האחרון אמרתי לעצמי הרי כל ימיך השתדלת להשריש בעצמך את מידת האמת והענוה השלובות זב"ז, והנה היצה"ר ברגע האחרון יקח אותך מן העולם בתחושת גבהות- "אח, איזה אמירה אמרתי! לא ישכחוני לעולם!"

החלטתי לא! לא אתן ליצה"ר לתפוס אותי, וסבבתי גבי. ואכן כשראה היצה"ר שאינו יכול לי כבר אינו זקוק למיתתי, ולכן החלמתי. כך ניצחתיו, הוא לא תפסני ברשתו!

נאנח הרבי מגוסטינין בספרו את הסיפור וסיים-

ואז חגג היצה"ר את נצחונו אז תפסו ברשתו, רשת הגאוה, כאשר סיפר את כל זאת…

 

אור דניאל במדבר:

בספר "ברכת מרדכי" מובא מעשה נפלא המעיד על כך מעשה שהיה ברבינו אליהו לאפיאן זצ"ל אשר בלילות שבת היה מיסב לסעודה על שולחנה של הרבנית תחי' בכפר חסידים והנה כאחד מלילות שכת תוך כדי אומרו וזימרו את ה"אשת חיל מי ימצא" בהגיעו אל הפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" ראוהו נעצר מהרהר כאילו נעצב ובעיניו מנצנצת דמעה הכל הבחינו בכך אך לא ידעו פשרם של דברים מי יעיז וישאלנו את הצדיק הזה המשיך הצדיק כזמירתו התחיל וסיים את סעודתו אז חברו שאר המסוכים והפצירו צרכנית חי' כי תמצא פשר דבר רבינו אליהו זצ"ל ברוב הכרת טובתו לרבנית לא היה כמעט מחזיר פניה ריקם אף בדברים שהשתיקה יפה להם לשיטתו משביקשה והפצירה לרוב שמעה מפיו מענה אף הפעם פנתה אל הצדיק בנוכחות שאר המסוכים וגפיה בקשה "ילסדנו רבינו מה קרה לפני הקידוש " "למה כוונת הרבנית ""מה קרה שראינוהו מתעצב כאילו ועיניו מעלות לחלוח דמעה " משהפצירה התחיל רבנו אליהו מדבר ומסביר "אסביר לכם פשר הדבר הנה אנוכי אליהו לאפיאן נכנס לישיבה הכל קמים לקראתי מדוע קמים מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה וכל זאת ממשיך להתקדם אל מקומי מישהו מהבחורים מקדים ומעמיד סטנדר כשעליו גמרא או סידור לפי הצורך מדוע כיבדוני מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה מתחילים להתפלל מגיעים לקריאת שמע הכל מסיימים והחזן ממתין לי עד שאף אני אגמור מדוע ממתינים לי מי אתה אליהו לאפיאן מה אתה לאט לאט גוברת הסכנה שמא בכל זאת תתגנב אל תוכי איזו התלבשות כאיצטלא שאינה הולמת אותי הסכנה היא עצומה מהר מאוד ובקלות ח"ו מתרגלים לחשוב שמא כך ראוי כך נאה כך יאה והרי אנוכי יודע אליהו לאפיאן שאינני ראוי לכך אין האיצטלא הזאת הולמתני פעמים שהנני מתמלא פחד מפני סדק כל שהוא דרכו תחלחל בי הערכה מופרזת מי יודע והנה הערב לפני האוכל בהגיעני אל הפסוק 'נודע כשערים בעלהבשבתו עם זקני ארץ' התחלתי לחשוב על הפשט של אותו פסוק הלא הכוונה הכדורה היא כי כאן בעולם הזה שאינו עילם של אמת הכל אינו אמת אף ההערכות דימיוניות ואולי מזויפות כאן בעלמא דשיקרא יתכן גם להעריך את מי שאינו ראוי לכך אכל שם בעלמא דקשוט שם יראו כיצד נראה האיש כשכתו עם 'זקני ארץ' האם אותם מצוקי ארץ היסתכלו עליו הידברו עמו הירצו לארח אותו להם לחברה המסוגל יהיה להסב עימם אל שולחן אחד שם תיקבע ההערכה האמיתית שם יוודע אם יש כיסוי ל'נודע בשערים בעלה'וכשנזכרתי בכך ויישמתי את הדברים ביחס אלי מה מאור נעצבתי כי מי כמוני יודע שאולי שם יתגלה הכל יתברר כי האדרת תפורה ומחוייטת הרבה למעלה ממידותי ואז נעצבתי מאוד קשה היה לי להתגבר ודמעה אמנם לחלחה את עיני " כך דיבר הצדיק לנו ברוד כי כשבא צדיק נשגב זה קיבלוהו זקני ארץ במאור פנים בשמחה הזמינוהו לכבדם בנוכחותו אז אמנם נורע כי ההערכה לא הדביקה את האמת של עלמא דקשוט אבל הצדיק חשב כך חשש כך חי חינך.

אור דניאל במדבר:

דוגמא נפלאה לחיים על פי דרכה של תורה נלמד מהמעשה הבא הרב דוד הלוי זיע"א בעל "טורי זהב" על השו"ע בלט מקטנותו בכישרונותיו בגיל שבע היו שגורות על פיו שלוש מסכתות בע"פ כבחרותו חיבר חיבור גדול ומקיף על השו"ע בשם "טורי זהב" והפך להיות פוסק ידוע נפשו חשקה לעסוק אך ורק בתורה ולא לזכות בתואר הרבנות כאשר נתפרסמה מודעה שמחפשים שמש לבית הכנסת שמח להציע עצמו לתפקיד כיוון שביהכ"נ היה קטן וכך יוכל להתפרנס מעבודה זו שלא תגזול ממנו זמן רב ומעתה יוכל להקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה לאחר זמן קצר כבר שוחח עם הגבאי ולשמחתו הרבה קיבלו הלה למשרת שמש כבית הכנסת שב רבי דוד לביתו ובישר לאשתו "ברוך ה' קיבלתי משרה מכובדת בעיירה פוטילציה ככר מחר נוכל לעבור לגור שם " הרבנית הצדקת מרת רבקה בתו של הגאון רבי יואל סירקיש כעל ה"בית חדש" הב"ח שמחה מאוד לשמע הבשורה שכן כבר זמן רב סבלו הם מעוני וממחסור לא היה כל ספק בלבה שבעלה תלמידו הגדול של אביה העילוי האדיר נתמנה כרב העיר חיש מהר ארזו את חפציהם והגיעו לעיר פוטילציה רבי דוד הוביל את משפחתו לקיטון צר ואפל סמוך לבית הכנסת "הכיצד " השתוממה הרבנית בינה לבין עצמה "האם זהו הבית שהכינו בני העיירה לרבם " אך כיוון שלא רצתה לגרום צער לבעלה לא אמרה דבר והחלה לסדר את חפציהם ולהתכונן לכבוד שבת קודש שבת המלכה הגיעה לבושה בגדי שבת הגיעה אשת הט"ז לעזרת הנשים לפני תפילת שחרית כמה נשים נענעו לה בראשיהן "מדוע אין הן קמות לכבודי כמקובל ובאות לברך אותי " הירהרה בתמהון "וכי אינן יודעות כי אני היא אשת הרב " אך ברוב עדינותה לא אמרה כלום כמובן תפילת שחרית הסתיימה וקריאת התורה החלה היא הטתה את אוזנה מצפה שבעלה יכובד ב"שלישי" כנהוג בכל קהילות ישראל ולפתע מה שומעות אוזניה קולו של בעלה הרב נשמע ברור וצלול "יעמוד הכהן " עתה קלטה את אשר התרחש בעלה הגאון והקדוש הפך להיות שמש בית הכנסת והיא בתו של הב"ח שמשית! עיניה חשכו והיא נפלה מתעלפת על הרצפה מהומה התחוללה כבית הכנסת הנשים ניסו לעורר את המתעלפת והשיבוה אל ביתה עד מהרה שמעו מפיה את הסיבה לעלפונה והט"ז הוא עמד על מקומו ושתק כה רצה במשרה הזאת הן יכול היה ללמוד תורה בלי הפרעות אך עתה שוב לא יוכל למלא את חפצו כיוון שאשתו אשר רצה למנוע ממנה עוגמת נפש גילתה מהי המשרה המכובדת שקיבל קמו המתפללים ממקומם וקראו לפניו "אנא יסלח לנו הרב הרי לא ידענו את זהותו אילו ידענו שגאון אדיר בינינו " אז ניגש רב העיירה והכריז לפני כל הקהל "הריני מפנה את מקומי לרבי דוד מעתה יירש הוא את מקומי " כל מחאותיו של הט"ז לא עזרו ולמרות התנגדותו העזה נתמנה לרבה של פוטילציה כך היא דרכה של תורה.

 

ענין נוסף – נתינה מעוררת אהבה

ויקחו לי תרומה. מדוע לא ויתנו?

טעות נפוצה- אהבה מעוררת נתינה. נותנים למי שאוהבים. אומר הר' דסלר הדבר הפוך. אוהבים למי שנותנים. ראיות לכך:

אדם שנטע אילן רוצה בקב שלו מי' קבים של חבירו. מפני שטרח ויגע בהם. הוא נקשר אליו, יש בו חלק מאישיותו.

אשה שממתינה להולדת בנה כשמקבלתו לידיה אינה חשה ברגש אמהי חזק. אחר מס' ימים או שבועות הקשר הוא חזק ביותר. מדוע? עתה השקיעה בו והוא חלק ממנה- היא נקשרה אליו.

האב נקשר מאוחר יותר, הוא עדיין אינו מניק אותו או מחליף לו טיטול…

הורים ביולוגיים אינם קשורים לילדם שנשלח לאימוץ כהורים המאמצים.

הצייר מתקשה מאוד להפרד מיצירת האמנות עליה השקיע חדשים ארוכים אף כשמציעים לו סכום כסף נכבד. חלק מישותו נמצא כאן בציור הזה.

וז"ש חז"ל שהרוצה להדבק באהבת חבירו ישא ויתן בטובתו.

כגרי"ס מסלאנט שהשקיע בשוחט הסורר שהציק לו ברכבת ע"מ להיות בטוח שהוא אכן מוחל לו בלב שלם.

כך ויקחו לי תרומה. הנתינה לה' היא בעצם לקיחה. הנתינה שלך מעוררת התקרבות בינך לקוב"ה.

 

מעשה ברב שבנו פקר ויצא לתרבות רעה ולאחר מס' שנים נפגשו וא"ל שיש לעשות רפורמות במצות ולהקל לפי מצב הדור, ואז רבים יותר ישמרו את התורה. שאלו אביו מה אתה מקיים? וא"ל כלום. מעניין , אמר האב, אני מקיים הכל אין המצוות כבדות לי, ואתה לא עושה מאומה וכבד לך? אלא אומר לך מה אתה רוצה, אתה מעוניין שנקל בתורה לא בכדי שתוכל גם אתה לקיים, אלא משום שמפריע לך מדוע שומרי המצוות מקיימים… שאם באמת אתה מעוניין שיהיה יותר קל כדי שגם אתה תוכל לקיים, א"כ היה לך לקיים היום לפחות את הקלות? אלא אינך רוצה כלל לקיים מאומה, ורק שאנו לא נקיים כדי שיהיה לך פחות יסורי מצפון…כאותו אדם שהתמקח עם המוכר על מקרר והורידו לאחר מו"מ ממושך מחמשת אלפים ₪ לארבעת אלפים. נתן שיק והלך. לבסוף השיק חזר, והתברר שהלה מראש לא התכוין לשלם… שאלו המוכר במרמור אם מראש לא התכוונת לשלם, מדוע בלבלת לי את המוח והתמקחת? א"ל הקונה הרמאי- חסתי עליך, לא רציתי שתפסיד כל כך הרבה…

מסקנה- מי שאוהב את התורה ואת השי"ת מוכן להשקיע, אולם מי שאינו אוהב את השי"ת אף מעט מן המצוות ואף הקלות שבהן- עליו לטורח.

דבר נוסף- אתה לוקח לעצמך את הקרן הקיימת לך להעוה"ב ואף שקשה לך להוציא מכיסך ממון מ"מ הבן שהינך משקיע לעצמך.

המלך שחשד בשר האוצר שלו ושאל את שר האוצר כמה כסף יש לו ונקב השר בסכום הנמוך הרבה מן האמת וציוה המלך לשלחו לכלא ולהחרים את כל רוכושו ואח"כ שאלו מדוע עשית כן? והשיב שהסכום שנקב הוא הסכום שבאמת יש לו והוא הסכום שנתן עד היום לצדקה, שהנה עתה נוכח שוב לדעת שהכסף שלו באמת אינו שלו שהרי המלך החרימו, אולם את אשר נתן לצדקה- ישאר לו לעולמים.

וזש"כ אם כסף תלווה את עמי את העני עמך. וצ"ב מהו את העני עמך? אלא מה שהלוות לעני הוא שבאמת נשאר עמך. כל השאר לא ילך עמך לשום מקום… והלך לפניך- צדקך.

אוצה"ת בהר.

מעשה ביהודי איש עסקים שקיבל מכתב ממס הכנסה ובו נאמר שרוצים להעמידו למשפט בתביעה של מאה אלף דולר על מיסי עסקים שלא שילם אותו יהודי אכן לא שילם את כל עסקיו עשה בצורה לא חוקית ולכן בקבלו מכתב זה אחזו פחד ואימה ולא מצא תושיה כיצד להחלץ ממצב זה בפרט שידע שעם מס הכנסה מסוכן להתעסק כי ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם הלך היהודי להגר"ח קנייבסקי שליט"א לבקש ממנו עצה וברכה שאלו ר' חיים האם כבודו נותן מעשר כספים בשלימותז ענה היהודי כן אמר לו רבי חיים א"כ אין לך מה לחשוש ולפחד מהם עוד הוסיף ואמר עצתי לך לשלוח אדם אחר במקומך למשפט היהודי הלך לדרכו כשכולו תמה ומהורהר לשלוח אדם אחר שלא ידע כלל מה לטעון וכדו' הרי בזה לכאורה אני מסכן את המשפט תוך כדי הרהוריו פגש אחד מחבריו ששאלו לפשר מצבוז סיפר לו היהודי שיש לו משפט עם מס הכנסה והוא בפחד ענה לו חברו אלך אני במקומך איני מפחד לטעון שהרי איני חייב להם פרוטה כשמוע היהודי כך ראה כיצד עצתו של רבי חיים מתקיימת ללא כל השתדלות מצידו ומיד הסכים לרעיון זה הגיע עת המשפט וחברו הלך לבית המשפט טען מה שטען ובחסדי ה' אכן זכה במשפט אך קנסו אותו לשלם אלף דולר בשמוע היהודי את הבשורה על הנס וההצלחה קם ונסע לר' חיים סיפר לו על הזכיה במשפט ועל הקנס טען ר' חיים ואלף דולר זה לא כסף מדוע עליך לשלם סכום זה לך תברר שוב היטב אם אכן שילמת מעשר כספים על כל עסקאותיך היהודי הלך לביתו ובדק את כל ספרי חשבונותיו עד שהתגלה לפניו עסקה שהרויח בה עשרת אלפים דולר ועדיין לא שילם את המעשר על אף השעה המאוחרת הלך מיד לאחד מראשי הישיבות ומסר לו אלף דולר לצדקה שאלו ראש הישיבה מה הביאך לבוא בשעה כ"כ מאוחרת הרי יכולת להביא זאת מחר עמד היהודי וסיפר לראש הישיבה את כל הסיפור בסיימו כעת לאחר ששילמתי את האלף דולר הללו יכול אני ללכת לישון רגוע ביודעי שלא אצטרך לשלם פרוטה למס הכנסה וכך הווה ["נחלת צבי"]

 

פרשת תרומה

אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו [לק"ט עמ' קפד]

ספר שמות פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:(ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:(ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:(ז) אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן:(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בתוכם:

במדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן י

רבי יהודה בר סימון אמר שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו, בשעה שא"ל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר רבש"ע הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, א"ל משה לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי, וכשאמר לו צו את בני ישראל את קרבני לחמי אמר משה רבש"ע אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת שנאמר (ישעיה מ) ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה, א"ל משה לא כמו שאת סבור אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ולא שנים בבת אחת לפי שאין לפני אכילה ושתיה למה אלמלא היה לפני אכילה ושתיה כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלת ואם היה לפני אֳכילה היית אוכל אלא ריח ניחוחי הריח תשמרו להקריב, וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר (תהלים מט) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו, א"ל לא כמו שאת סבור אלא זה יתנו כזה יתנו, רב הונא בשם רב אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז) אין הקב"ה בא בטרחות עם ישראל כששמע משה כך אמר אשרי העם שככה לו (תהלים קמד), אשרי שאל יעקב בעזרו (שם /תהלים/ קמו).

אומר הח"ח אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכ"א חייב לעשות רק מה שיש בכוחו. וכן אמר שלמה "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".לפי כוחך.

פתחו לי פתח כחודו של מחט. כל אחד צריך לעשות את הצעד הראשון. להתאמץ כפי יכולתו.

היצה"ר מפתה את האדם אין אינך יכול לעשות כמו שצריך, עדיף שלא תעשה בכלל.

הכרתי אדם שהיה פעם בחור ישיבה ופירש. בשלב מסוים הוא חזר חלקית, אך לא היה מתפלל ומניח תפילין בבוקר. שאלתיו מדוע, לכה"פ תניח חמש דקות תפילין, והוא השיב לי אני יודע מה זה תפילה, אם זה לא תפילה כמו שצריך עם ק"ש ושמונה עשרה כו' זה לא שווה כלום… היצר עבד עליו…

לא עליך המלאכה לגמור, אך אל תשכח, גם ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה!

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה כידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו ישלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רוכל " דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון " הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד ב"כ גדול " רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרכה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

 

רות רבה (לרנר) פרשה ה

א"ר יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם. שאלו היה ראובן יודע שהב"ה מכתיב לו, וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית לז: כא), [בכתפו] היה מוליכו לאביו. ואלו היה אהרן יודע שהב"ה מכתיב לו, וגם הנה הוא יוצא לקראתך (שמות ד: יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה בעז יודע שהב"ה מכתיב לו, ויצבט לה קלי, עגלים פטומין היה מאכילה. ר' כהן ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה. ועכשיו עושה, מי כותבה? אליהו ומלך המשיח, והב"ה חותם על ידיהם, הה"ד אז נדברו [יראי י"י] איש אל רעהו [ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו] (מלאכי ג: טז).

הח"ח והמקוה בלידא וחתנו ר' צבי.לק"ט ו' צ'

במעשי למלך מוסיף שהחפץ חיים עצמו היה נוסע אפילו לעת זקנתו לאסיפות רבנים וראשי ישיבות כדי לחזק את מוסדות התורה את שמירת השבת ואת טהרת בנות ישראל רגיל היה לומר שחובה על כל אחד ואחד ללמד ולהסביר לאחרים כמו שאמר הכתוב ולהורות נתן בלבו שמות לב כלומר להורות לאחרים על כן מי שבידו להורות לאחרים וללמדם מחוייב לעשות זאת

ומי שבעצמו אינו יכול ללמד אך נתברך בעושר מצוה עליו לשכור מלמדים ללמד אחרים

וכך כותב בענין זה תלמיד החפץ חיים הרב משה מאיר ישר זצ"ל בספרו החפץ חיים חייו ופעלו חלק א עמ' שנט כידוע מוכן היה החפץ חיים בכל עת לפעול במסירות נפש לחיזוקו של כל אחד מעיקרי היהדות ובפרט כשהיה נוגע למסורת יסודית וקדושה כטהרת המשפחה שהיא יסוד עיקרי לצניעות יהודית ולכשרותה של המשפחה

רבות כתב ודיבר וללא לאות עבד למען קיומה של מצוה זו. היה דורש מכל קהילה בישראל לבנות מקוואות סניטריים תמיד היה מזהיר כי הזנחה או אדישות בשטח זה מטילה לפי דין ישראל על המשפחה כתם ששום תשובה אין בכוחה לכבסו.

לא פעם עלה בגורלו של החפץ חיים לערוך נסיעות קרובות ורחוקות למטרה זו ביחוד משנודע לו שבסביבתו מוזנח יסוד זה לא נח ולא שקט עד שהיה מצליח לתקן את התקלה מתאר היה לעצמו כי אם יחריש ייתבע על כך בעולם האמת וכי ההשגחה העליונה העניקה לו במיוחד שנים נוספות כדי שיעמוד בפרץ.

משנתבקש בשלהי קיץ תרע"ב על ידי רבה של לידא שישפיע על אנשי עירו שימציאו את האמצעים הדרושים כדי לבנות מחדש את המקוה שבמקום פנה החפץ חיים אל ר' צבי אתנו ובקשו שיילווה אליו בהיותו טרוד בעניני הישיבה לא השיב לו ר' צבי מיד תשובה ברורה.

משנכנס אלול פנה החפץ חיים אל חתנו והתחנן לפניו ר' צבי קרבו הימים הנוראים ואין במה לבוא ליום הדין הבה ניסע לפחות עתה ללידא לפעול משהו למען טהרת המשפחה ויימצא בידינו לפחות דבר מה במה לבוא לפני ריבון העולמים בימים הקדושים והנוראים.

ברם בנסיעה אחת טרם השיג החפץ חיים את מטרתו בשלימותה באופן בלתי צפוי למשפחתו ומקורביו החליט החפץ חיים בבוקר של ערב שבת אחד בחורף של שנת תרע"ג למרות הכפור העז לנסוע לשבות בלידא כדי לסיים את המפעל שהחל בו.

מענינת העובדה שאם גמר פעם בנפשו לעשות מצוה כלשהי לא היה מסכים בשום אופן לדחותה עד לאחר זמן אלא עומד היה על דעתו בעקשנות לבצעה במהירות האפשרית. שום קשיים לא הרתיעוהו דבר לא עצר בעדו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה אל לו לאדם להאמין לעצמו כל זמן שקיימת היכולת יש לעשות היה אומר.

לפיכך משביקשוהו אז בני ביתו שלרגלי חולשתו ידחה את נסיעתו ללידא לעונה שבה מזג האויר יהיה חם יותר, לא אבה כלל לשמוע על כך באומרו הלא ישאלוני בעולם האמת מדוע לא נסעת ומה אענה קר היה לי היתקבל תירוץ זה? לא, נסוע אסע!

כשהתכונן החפץ חיים לנסוע לארץ ישראל נסע להיפרד מיהודי העיירות השכנות ערב שבת אחד בא ללידא ושלח להזמין את ראשי הקהל ביניהם ר' נחמיה לוינסון לאכסנייתו.

משהתכנסו התחנן החפץ חיים בפניהם הלא ידעתם כמה כוחות השקעתי כדי שהמקוה בלידא יחודש אך ללא תוצאות אין לי חלילה שום טענה כנגדכם אפשר שגם אתם אינכם אשמים בכך אך היות ואדם זקן אני ובקרוב כבר אהיה בעולם האמת יתבעו ממני, ישראל מאיר הן שכן קרוב היית ללידא מדוע החרשת בשעה שידעת שבלידא אין מקוה מתאים?

לפיכך מבקשכם אני עשו עמדי טובה זו אשרו לי בכתב שאינני אשם בדבר אני עוררתי תבעתי ביקשתי ודרשתי עשיתי כל מה שהייתי יכול אלא שלא צייתו לי גמלו נא עמדי חסד זה ואשרו לי את הדבר בכתב בחתימותיכם.

הקהל נבהלו והשתוממו ונזדעזעו עמוקות לשמע בקשה שכזו ראשון התאושש רי נחמיה לוינסון והוא אמר מה זאת אומרת רבי אין אנו מצייתים חלילה לנו מלהתייאש הריני מנדב ראשון חמש מאות דולר למטרה זו.

בעקבותיו התנדבו האחרים ומיד גוייס סכום ניכר והמקוה חודש:

 

פרשת תרומה

דמיון האדם למנורה [מבוסס על האלשיך ממעין השבוע, עם תוספת רבה]

שמות פרק כה (לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

התורה מצוה לעשות מנורה מקשה זהב. מבאר האלשיך הקדוש המנורה מרמזת לאדם. הקנים היוצאים דומים לאדם הפורס ידים. האדם גובהו ח"י טפחים כגובה המנורה. המנורה מקשה זהב, לרמז שעל האדם להיות יחידה אחת של עבודת ה', ללא חלקים וללא פירודים. זהב טהור. ללא סיגים, לא פחות.

כפתוריה ופרחיה צריכים להיות חלק ממנה, לאמור, שכל אבריה הם חלק בלתי נפרד מן המנורה, כך על האדם לדאוג שכל אבריו יהיו חלק מעבודת ה' שלו, ולא להזניח שום אבר, לעתיד לבא – אבר שלא עשה בו האדם מצות יהיו פגום ח"ו.

דרך עשיית המנורה היה ע"י הכאה בכשיל ופיסול בגוש זהב. ללמדנו שעל האדם לפסל את מידותיו, וכמו שאין גוש הזהב הופך בין רגע לצורת מנורה, כך על האדם לדעת שאין מתקנים מידות ביום אחד. זו עבודה של שנים. עבודה איטית ומדויקת כפיסול.

 

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:

[מהנלע"ד] הירך מרמזת לבנים. "ברא כרעא דאבוה". "עובר ירך אמו".  "יוצאי ירך יעקב". התורה אומרת שהמנורה תהיה מקשה אחת – גוף המנורה עם הירך. ללמדנו שהאדם שרוצה שבניו יתחנכו בדרך התורה – חייב בעצמו להוות דוגמא אישית, ולא יוכל לדרוש מילדיו מה שאינו דורש מעצמו. כדי שילדיו ילכו בדרכיו עליו להיות "מקשה אחת" עם "ירכה" עם בניו. ולא כחלקים נפרדים – שדורש מהם דבר אחד ומעצמו דבר אחר…

ואז צאצאיו היוצאים ממנו- "גביעיה כפתוריה ופרחיה""ממנה יהיו" כפי שהיא "זהב טהור" – כך הם ילכו בדרך ה' ויהיו בבחינת "זהב טהור".

סיפר הבא"ח על אדם שלא היה יר"ש אך שלח בנו להתחנך בת"ת ויום אחד ראה שאינו נוטל ידיו לסעודה ולקח סרגל ע"מ להכות את יד בנו שהייתה מונחת על ידו, ובנו שמט ידו והכה האב את ידו שלו… אמר הבן שהיה גם חוצפן- כנראה שהוכתה היד הנכונה שגם האב לא היה נוטל ידיו…

על האב להיות דוגמא אישית ואז הבנים ילכו בדרכיו.

האב ששאל את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א האם להעיר לבן בתפילה או להתרכז בתפילה, והשיבו להתרכז, שחייך קודמין, ועוד שאם יראה אותך כל הזמן מתרכז יחקה אותך ויתפלל כהוגן, ואם כל התפילה תעיר, יראה כיצד נראית תפילתך, וגם אז יחקה אותך…

המעשה בחסיד שאמר לרבו שיברך את בנו בן השנתיים שהבן הזה נשמה גדולה שלוקח מגבת ומתעטף ולוקח לגו ועושה כמו תפילין… אמר לו הרב תעזוב שטויות תפסיק להתפלל בבית ותתחיל ללכת לבהכנ"ס…

וזהו שרמז הכתוב גם כן באפוד: וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה, אפודתו הם בגדיו, כמעשהו – כפי מעשה האדם כן ממנו יהיה בנו.

[אור דניאל וארא] ה"כתב סופר" פר' עקב דיקדק בלשון הכתוב "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד [אולי קאי אלשה"כ ושננתם לבניך ודברת בם ולא ודיברו בם] לומר לך אם האב רוצה לקיים את ה"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" שישמש דוגמא אישית קודם כל בקיימו "בשבתך בביתך" שיקדים ללמוד ויהיה דמות חינוכית לבניו !

 

(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי: (לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: (לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ: (לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה: (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:

על הכפתורים והפרחים להיות חלק ממעשה המנורה. הכפתורים הם רמז להידורי המצוות שהאדם עושה, מלמדים אותנו שעל האדם להקפיד שההידורים והחסידות שעושה יהיו חלק ממנו, ולא כחיקוי שראה אחרים שעושים. הרבה עשו כרשב"י ולכן לא עלתה בידם. זה לא היה אלא חיקוי.

תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רמג:

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו' לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות" "חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי" מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית" על זה בכה הרבי!

 

(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:

הנרות מאירים לעבר פניה, פניה הוא הנר האמצעי לא נאמר לעבר ליבה, אלא פניה, ללמד שכל האברים צריכים להיות משועבדים למוח, ולא ללב. הלב פועל על פי רגש ואלו השכל הינו המדריך האמיתי שעליו צריך האדם להסתמך.

 

(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר: (לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:

המלקחים והמחתות מרמזים לחפצי המצוות, תפילין, מזוזה, לולב, סוכה, מצה וכדו'. הם כמכשירי המצוה. על האדם לדאוג שלא רק המצוה תהיה בחינת זהב טהור, אלא גם מכשירי המצוה יהיו זהב. שהתפילין והמזוזות יהיו מהודרות, ולא יסתפק בכסף ונחשת.

 

(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

אזהרה שעל האדם לא לשנות מן המסור לנו מסיני. לא לפעול לפי הנראה לי, אלא לפי מה שנראה לתוה"ק.

 

(כו-לה) ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה:

במשכן, היה השלחן מימין לנכנס, והמנורה לשמאלו. השלחן כידוע רומז לפרנסה. והמנורה לאור התורה. לומר לך – אומר הרב "בית הלוי", שהנכנס בשערי הקדושה מותר שילמד בתחילה שלא לשמה לשם "השלחן", לשם פרנסה. והמנורה תהיה כטפלה – לשמאלו, כשם שהנכנס פוגע בתחילה בשלחן.

אולם לאחר שיתקדם ויעמוד לפני ארון ה' – מכיוון הארון – המנוגד לכיוון הכניסה – הרי משם המבט הוא הפוך – המנורה היא לימין, והשלחן לשמאל. לומר לך שאמנם בתחילה "לעולם יעסוק האדם בתורה ובמצוות שלא לשמן" – וכל זה רק בהתחלת הדרך, אך המטרה היא בסוף – "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ולכן לאחר שהגיע לארון – לתורה – משם המבט הוא שהמנורה מימין ועיקר, והשלחן משמאל – כטפל.

 

אך יש לעמוד על עוד נקודה-

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה- כתוב תיעשה [עי' ראב"ע] ללמדנו שאחר שהאדם פיסל ועיצב את מידותיו, אך עדיין מרגיש שהוא רחוק מלהגיע לשלימות, הוא עשה הרבה, אך מרגיש שהרבה עוד לפניו ומעל לכוחותיו, מלמדת התורה שנדע שמשלב זה ואילך יזכה האדם לסייעתא דשמיא, ובתנאי שעשה כל שביכולתו.

המשל למגדל שבנה המלך והבטיח פרס גדול למי שיגיע לקצהו. ולא הצליחו עבדיו לעלות עליו עד שהגיע אחד וטיפס עד לקומה החמישים ומשם ואילך לקחתו מעלית… מהיכן שאינך יכול, יעזרוך משמים!

 

 

פרשת תרומה

מקדש של מעלה ומקדש של מטה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כה ח ופירש"י "ועשו לי לשמי בית קדושה" ודקדק האלשיך הקדוש דלכאורה היה צריך לומר "ושכנתי בתוכו" לשון יחיד שהרי הכוונה על "מקדש" שהוא לשון יחיד?

כדי ליישב קושיא זו נעמוד על עוד פסוק בפרשתינו כו טו "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" ופרש"י "ועשית את הקרשים הוה ליה למימר ועשית קרשים כמה שנאמר בבל דבר ודבר מהו הקרשים מאותן העומדין ומיוחדים לכך יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן לעשות משכן במדבר מעצי שטים ראו שיהיו מזומנים בידכם"

ומבואר מזה שיעקב הביא את הארזים מארץ ישראל למצרים ויש להבין ענין זה שסיבב הקב"ה שהמשכן יבנה דוקא מאותם הקרשים שהביא יעקב מארץ ישראל ונטעם במצרים

בענין זה של קדושת המשכן ראיתי להגר"פ פרידמן שליט"א שהביא

מאמר הזוהר הקדוש בפרשתינו דף קעה ב "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדיש שלימא במה דאוקימנא דכתיב 'ויעקב איש תם יושב אהלים' 'יושב אוהל' לא כתיב אלא 'יושב אהלים' תרי דאחיד לנואי ואחיד להאי אוף הכא כתיב 'והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה' דאחיד להאי ואחיד להאי"

וכוונת הזוה"ק דהנה ידוע שמידתו של אברהם אבינו היתה מידת החסד מצד אחד ולעומת זה מידתו של יצחק אבינו היתה מידת הגבורה מן הצד השני, אבל מידתו של יעקב אבינו היתה מידת תפארת שהיא מיזוג של שתי המידות הראשונות מידת החסד ומידת הגבורה. ולפי"ז מפרש הזוה"ק את הפסוק "ויעקב איש תם יושב אהלים" שהיה יושב בין שני אהלים הלא הם אהלו של אברהם ואהלו של יצחק ולכן נקרא יעקב אבינו בתואר "הבריח התיכון" כי מידתו מידת תפארת שהיא מידה תיכונית הכוללת בתוכה חסד וגבורה ומצד זה הוא "מבריח מן הקצה אל הקצה" כלומר שהוא מבריח ונאחז מן הקצה האחד "מידת החסד" עד הקצה השני "מידת הגבורה".

אלא שיש להבין מה ענין יעקב אבינו לקדושת המשכן שעליו נאמר "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא" כלשון הזוהר הקדוש

והביא שם יסוד גדול מבית מדרשם של גדולי וצדיקי חסידות בעלזא רבי אהרן זי"ע שאמר בשם אביו רבי יששכר דב זי"ע כי האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכו כל אחד ואחד לקדושת בית המקדש

אך בעוד שאברהם אבינו זכה לקדושת בית המקדש במקומה על הר המוריה בשעת העקידה והתפלל שם כמו שכתוב בראשית ו יד "ויקרא אברהם שם המקום הההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה"

וכן יצחק אבינו זכה לקדושת בית המקדש במקומה וכמו שכתוב שם ויסג "ויצא יצחק לשוח בשדה" ומבואר בגמרא פסחים פח א שזה היה במקום בית המקדש שיצחק קראו שדה.

אבל יעקב אבינו זכה לקדושת בית המקדש שלא במקומה וכמבואר בגמרא חולין צא ב "בי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על משום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצא ליה ארעא מיד ויפגע במקום" ומבואר מזה שקפצה לו קדושת בית המקדש לחרן שהוא חוץ לארץ.

והענין בזה הוא משום שיעקב אבינו עשה הכנה לכל הגלויות שיוכלו ישראל להמשיך קדושת בית המקדש גם בחוץ לארץ שלא במקומה והתכלית בזה שכל מקום שיתקינו ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות תימשך עליהם קדושת בית המקדש.

וזהו שמבואר בגמרא [מגילה כט א] "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" וזה נעשה ע"י יעקב אבינו שהמשיך קדושת בית המקדש לחוץ לארץ עד כאן דבריהם הקדושים.

הנה בפרשת ויצא בשיעקב אבינו התעורר מחלומו נאמר בראשית כח יז "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" ופירש"י "ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" נדקדק היטב בלשון רש"י שכתב שביהמ"ק של מעלה מכוון בנגד ביהמ"ק של מטה ולא להיפך כפי שהיה נראה לומר שביהמ"ק של מטה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה?

וכן בפרשת משפטים שמות כג כ נאמר "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" ופרש"י "ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומו ניכר וזה אחד מן המקראות שאומרים שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שוב נדקדק בלשון רש"י במה שכתב שביהמ"ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה.

ולעומת זה בפרשת בשלח בשירת הים נאמר על הפסוק [שמות טו יז] "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" ופרש"י "מכון לשבתך מקדש שלמטה מכוון כנגד כסא של מעלה" כאן שינה רש"י מדרכו וכאן פירש שמקדש של מטה מכוון כנגד כסא של מעלה שהוא ביהמ"ק של מעלה ויש להבין למה כאן שינה רש"י מפירושיו האחרים?

והביא שם בשם הגה"צ רבי יהושע מבעלזא זי"ע שאמר על כך ביאור נפלא כי יש הבדל גדול בין כשזוכים ישראל לקדושת בית המקדש במקומו בהר המוריה אשר אז ברור כי "בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה" שהרי בית המקדש של מעלה נבנה למעלה בשמים במקומו הקבוע לפני שנבנה ביהמ"ק של מטה. נמצא כאשר בנו ישראל את ביהמ"ק למטה עשאוהו בשהוא מכוון ממש כנגד ביהמ"ק של מעלה.

אולם באשר ישראל נמצאים בגלות והם גולים ממקום למקום וממדינה למדינה שאן אין להם את קדושת בית המקדש במקומה בהר המוריה אלא שבכל זאת יש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות שיש להם מעין קדושת בית המקדש וכמו ששנינו בגמרא [מגילה כט א] "ואהי להם למקדש מעט אמר רבי יצחק אלו בתי בנסיות ובתי מדרשות שבבבל" כאן מבטיח לנו הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו שמחמת גודל אהבתו לישראל הרי הוא מטלטל כביכול את בית המקדש של מעלה ממקומו בכדי שיהיה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה שהם כנגד בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל שישראל עוסקים שם בתורה ותפילה.

בזה נבין את השינוי עליו עמדנו לעיל. דהנה בפרשת ויצא, בחלום יעקב, זכה יעקב אבינו לקדושת ביהמ"ק שלא במקומה וכמו שפירש"י [שם בראשית] "אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל" וכוונתו על מה שמבואר בגמרא [חולין צא ב] "כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי? כד יהיב דעתיה למיהדר קפצא ליה ארעא" ומשום כך וכיון שקפצה לו הארץ ובא ביהמ"ק לקראתו עד בית אל, נמצא שבכדי שיהיה ביהמ"ק של מעלה מכוון ככנגד ביהמ"ק של מטה היה צורך שהקב"ה יעתיק את ביהמ"ק של מעלה ממקומו כדי לכוון אותו כנגד ביהמ"ק של מטה שבא לבית אל.

ולכן מובן מה שדקדק רש"י לומר "שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שהרי הקב"ה כיוון את ביהמ"ק של מעלה כנגד ביהמ"ק של מטה ולא להיפך.

וכן בפרשת משפטים שמדובר על הזמן שישראל יחטאו ויגלו מארץ ישראל וכמו שפרש"י "הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך" ולכן דקדק רש"י לומר "אל המקום אשר הכינותי שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה" שהודיע להם הקב"ה שלמרות שיחטאו ויגלו מארץ ישראל אע"פ כן בכל מקום שיתפללו ויעסקו בתורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בבחינת מקדש מעט יעתיק הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו בית המקדש של מעלה שיהיה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.

אבל בפרשת בשלח בשירת הים שהתפלל משה רבינו שיזכו כלל ישראל לקדושת בית המקדש במקומה בארץ ישראל בהר המוריה וכמו שאמר "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך" ולכן יפה דקדק רש"י לומר להיפך "מקדש של מטה מכוון כעד כסא של מעלה אשר פעלת" שהרי ביהמ"ק של מעלה הוא במקומו הקבוע בשמים מול הר המוריה נמצא שכאשר נכנסו כלל ישראל לארץ ישראל ובנו ביהמ"ק למטה בהר המוריה הנה ביהמ"ק של מטה היה מכוון כנגד ביהמ"ק של מעלה אלו תוכן דבריו הקדושים.

נמצינו למדים מדבריו שכוחו של יעקב אבינו להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה הוא הן למעלה והן למטה שהרי יעקב אבינו זכה לקדושת בית המקדש של מטה בעולם הזה שלא במקומה כשקפצה לו הארץ וזכה גם לקדושת בית המקדש של מעלה שבא כנגדו וכמו שאמר "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" אשר על כך פירשו חז"ל שביהמ"ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה וכאמור הפירוש הוא שהקב"ה הביא ביהמ"ק של מעלה לכוונו כנגד ביהמ"ק של מטה.

ומזה נבין שיעקב אבינו עשה הכנה לכלל ישראל בגלות שיזכו לא רק לקדושת ביהמ"ק של מטה שלא במקומה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שהם בבחינת "מקדש מעט" אלא שיזכו גם לקדושת בית המקדש של מעלה שלא במקומה ע"י שתבוא לקראתם לעמוד במכוון כנגד בית המקדש של מטה.

ולפי"ז יובן ביתר שאת מה שראה יעקב אבינו בחלום "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" רמז לו הקב"ה שזהו כוחו של יעקב שהוא ממשיך ב' בתי מקדשות שלא במקומם ביהמ"ק של מטה שהוא בבחינת "סולם מוצב ארצה" וביהמ"ק של מעלה שהוא בבחינת "וראשו מגיע השמימה"!

שוב נשוב לפרשתינו במה שצוה הקב"ה לישראל לעשות משכן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" דהנה ציווי זה לעשות משכן במדבר הרי מדובר בחוץ לארץ, ואילו מקום ביהמ"ק של מעלה שמכוון כנגד ביהמ"ק של מטה בהר המוריה הוא בארץ ישראל, וא"כ איך יתחברו ביהמ"ק של מעלה עם המשכן של מטה במדבר?

ובהכרח שנמשכה להם קדושת בית מקדש של מטה שלא במקומה דהיינו מארץ ישראל למדבר שהוא חוץ לארץ וכמו"כ נמשכה להם קדושת בית מקדש של מעלה מארץ ישראל למדבר בבחינת "בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית מקדש של מטה".

זוהי כוונת הזוה"ק "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא שלימא" והביאור בזה שהרי עיקר קדושת המשכן שהוא הבריח התיכון שבתוך הקרשים הגשמיים הוא בכוחו של יעקב שעשה הכנה לכל ישראל עד סוף כל הדורות שיוכלו להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה ולא רק קדושת בית המקדש של מטה אלא גם בית המקדש של מעלה!

נמצא שיעקב אבינו הוא "הבריח התיכון בתוך הקרשים" כלומר הנקודה המרכזית להמשיך קדושת בית המקדש בתוך הקרשים ומפרש הטעם שהרי רק יעקב אבינו יש בכוחו להיות "מבריח מן הקצה אל הקצה" לחבר ולקשר קצה התחתון ביהמ"ק של מטה בעולם הזה עם קצה העליון בית מקדש של מעלה בעולם העליון בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

וזהו רמז הכתוב "ויעקב איש תם יושב אהלים" שיעקב אבינו יושב בשני אהלים באהל ביהמ"ק של מטה בעולם הזה ובאהל ביהמ"ק של מעלה בעולם העליון.

ובזה יובן למה דוקא יעקב אבינו הביא קרשים מארץ ישראל ונטע אותם במצרים לעשות מהן משכן וכמו שביאר מהר"א מבעלזא זי"ע פרשת ויגש על הפסוק "וישימנו לאב לפרעה" כי אכן זאת היא עבודתו של יעקב להמשיך קדושת בית המקדש שלא במקומה.

ובזה גם מיושבת קושיית האלשיך הק' על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" והקשה למה לא נאמר "ושכנתי בתוכו" שהוא לשון יחיד שהרי הכוונה על המקדש ולפי האמור אפשר לומר שהקב"ה רמז לנו "ועשו לי מקדש" למטה בעולם הזה ועי"ז "ושכנתי בתוכם" דוקא נא' שנאמר בלשון רבים והכוונה שלא רק במקדש של מטה אלא גם בבית מקדש של מעלה שהוא מכוון כנגד בית מקדש של מטה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “פרשת תרומה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

דיסק חדש!!

מכתב מאליהו חלק ג'

ספר תומר דבורה'

אורחות צדיקים חלק ב'