צפניה

צפניה פרק ב

(א) הִֽתְקוֹשְׁשׁ֖וּ וָק֑וֹשּׁוּ הַגּ֖וֹי לֹ֥א נִכְסָֽף:  

מלבי"ם התקוששו. לכן התקוששו, לפי שדמה אותם כמוץ וכקש המפוזר אשר ישאהו רוח,

יעץ אותם שיתקוששו, ר"ל שהקש המפוזר יתלקטו כאחד היינו שיתחברו לעשות תשובה,

אתם הגוי לא נכסף – הבלתי מרוצים לה' [כמו "ה' לא כוסף אליכם"].

(זה מגביל נגד מ"ש אח"כ בקשו את ה' כל ענוי הארץ, ופה מדבר מן הבלתי נכספים מה'):

מלבי"ם ביאור המילות התקוששו. כמו לקושש קש לתבן, שהוא לקוט הקש המפוזר: לא נכסף. לא נחמד:

רד"ק התקוששו וקושו – ענין חפוש הדברים ולקיטתם כמו לקושש קש מקושש עצים

וכן פי' התקוששו התחפשו מומיכם וחפשו מומים אחרים אחר כך ובערו אותם

וכן ארז"ל מזה הפסוק קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים ועוד אמרו נקשט גרמין עד לא נקשט אחרנין

וקושו השי"ן דגושה לחסרון הכפל כמו שבו את העיר:

הגוי לא נכסףלא נכסף ולא התאוה אל זה להתקושש ולקושש. כמו נכספת לבית אביך ות"י דלא חמיד למיתב לאוריתא

ואאז"ל כתב זה הגוי שאינו נכלם ולא יבוש ממעשיו מלשון רז"ל איכסיף באכסופי אפין:

 

(ב) בְּטֶ֙רֶם֙ לֶ֣דֶת חֹ֔ק כְּמֹ֖ץ עָ֣בַר י֑וֹם בְּטֶ֣רֶם׀ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֗ם חֲרוֹן֙ אַף־ה֔' בְּטֶ֙רֶם֙ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֔ם י֖וֹם אַף־הֽ':

מלבי"ם בטרם. התקוששו בטרם לדת חק כמוץ – בטרם שיולד חק וגזרה שתהיו כמוץ שהוא עוד גרוע מקש המפוזר, הקדימו עצמכם להחבר ולהתלקט, ואז עבר יום הפורעניות ולא יבא עליכם,

בטרם – התקוששו בטרם יבא הפורעניות כדי שלא יבא עליכם חרון אף ה', שאף שיבא היום לא יבא החרון, ומוסיף גם ע"י שתשובו בתשובה לא יבא עליכם אף יום אף ה':

מלבי"ם ביאור המילות בטרם לדת חק. הגזרה ויל"פ שהוא מאמר מקביל התקוששו וקושו בטרם לדת חק,

הגוי לא נכסף כמוץ, ואז עבר יום יעבור מן המציאות כמו עד יעבור זעם,

ויל"פ ג"כ עבר יום בטרם, עד שלא יבא עליכם חרון אף ה', היום יעבור בלא חרון, ומוסיף שגם היום עצמו לא יבא:

 

(ג) בַּקְּשׁ֤וּ אֶת־ה֙' כָּל־עַנְוֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מִשְׁפָּט֖וֹ פָּעָ֑לוּ בַּקְּשׁוּ־צֶ֙דֶק֙ בַּקְּשׁ֣וּ עֲנָוָ֔ה אוּלַי֙ תִּסָּ֣תְר֔וּ בְּי֖וֹם אַף־הֽ':

מלבי"ם בקשו. אחר שדבר עם הגוי לא נכסף, ועם התבן והקש שהם ההמון, אומר,

עכ"פ הגם שההמון אינם רוצים להתקושש ולשוב בתשובה,

בקשו את ה' אתם כל ענוי הארץ שהם הצדיקים,

אשר משפטו פעלו – שהלכו בחקי ה' ומשפטיו השתדלו אתם לבקש את ה',

ע"י שתבקשו צדק וענוהלהכנע לפני ה' בצום ותפלה,

שהגם שיבא חרון אף ה' על הגוי לא נכסף, אולי תסתרו אתם ביום אף ה' וינצלו הצדיקים:

 

(ד) כִּ֤י עַזָּה֙ עֲזוּבָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לִשְׁמָמָ֑ה אַשְׁדּ֗וֹד בַּֽצָּהֳרַ֙יִם֙ יְגָ֣רְשׁ֔וּהָ וְעֶקְר֖וֹן תֵּעָקֵֽר: ס

מלבי"ם כי עזה. באר שיום ה' יהיה יום כולל את כל האומות (כמ"ש (לקמן ג) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר), כי עזה שהיא מפלשתים עזובה תהיה וכו':

רד"ק כי עזה עזובה תהיהעזה עזובה דרך צחות לשון נופל על הלשון ואעפ"י שאינו דומה בכל האותיות:

בצהרים – זכר צהרים לפי שהקטב ישוד בצהרים

ואשדוד לשון שד והרי הוא כאלו הוא לשון נופל על הלשון:

יגרשוה – יגרשו האויבים עדת אשדוד ממקומה פתאום, כמו הקטב שישוד בצהרים:

ועקרון תעקר – לשון נופל על לשון דרך צחות ולא זכר גת, כי ביד מלכי יהודה היתה:

רש"י כי עזה עזובה תהיה – כי אם תעשו כן [שתבקשו את ה' ותשובו בתשובה] אפקוד על שכיניכם הרעים פלשת ועמון ומואב כמו שהנביא מסדרן והולך:בצהרים יגרשוה – אשדוד שמה ובצהרים אשר ישוד בה קטב יגרשוה ותהי שדודה,

ד"א בצהרים יגרשוה – מקום מרעה צאן היה, וצהרים קשה לצאת בו צאן,

וכן הוא אומר איכה תרביץ בצהרים (שיר השירים א):

 

(ה) ה֗וֹי יֹֽשְׁבֵ֛י חֶ֥בֶל הַיָּ֖ם גּ֣וֹי כְּרֵתִ֑ים דְּבַר־ה֣' עֲלֵיכֶ֗ם כְּנַ֙עַן֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְהַאֲבַדְתִּ֖יךְ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב:

רש"י חבל הים – ספר ימא ול' חבל מדת הקרקע היא שמודדין בחבל כלומר הסמוכים לים:

גוי כרתים – ת"י עמא דמחייבין לאישתצאה ומי הן יושבי חבל הים?

כנען ארץ פלשתים כי פלשתים יושבים על שפת הים האחרון במערב' של א"י בתוך מצרי תחומיה

ואף שדורשו יונתן ל'כליה' [את הביטוי] 'גוי כרתים'

מדינה היא בפלשתים ושמה כרתי וכן הוא אומר בצקלג אנחנו פשטנו על נגב הכרתי ועל אשר ליהודה

ות"י על דרום כרתי ולמטה כתוב בכל השלל הגדול אשר לקחו מארץ פלשתים ומארץ יהודה:

כנען ארץ פלשתים – כמו שכתוב לכנעני תחשב חמשה סרני פלשתים וגו':

מלבי"ם הוי ישבי חבל הים. הם הפלשתים שנקראו גוי כרתים (והלשון נופל על שיכרתו),

דְבר ה' עליכם – ר"ל כבר דבר ה' ע"י יואל ועמוס וישעיה שהיו קודם לצפניה

ועתה מוסיף כי והאבדתיך מן הישוב:

מלבי"ם ביאור המילות כרתים. כן נקראו הפלשתים והכרתי את כרתים (יחזקאל כ"ה), נגב הכרתי (ש"א ל'):

 

(ו) וְֽהָיְתָ֞ה חֶ֣בֶל הַיָּ֗ם נְוֹ֛ת כְּרֹ֥ת רֹעִ֖ים וְגִדְר֥וֹת צֹֽאן:

מלבי"ם והיתה. עד שתהיה נוות כרות* רועים ששם יאכלו סעודתם:

מלבי"ם ביאור המילות נות כרת רעים. הנוה הונח על מקום הצאן,

וכִרה היא הסעודה שיעשו הרועים ביחד לסימן על ברית השלום ביניהם עמ"ש (מ"ב כ"ג):

 

(ז) וְהָ֣יָה חֶ֗בֶל לִשְׁאֵרִ֛ית בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה עֲלֵיהֶ֣ם יִרְע֑וּן בְּבָתֵּ֣י אַשְׁקְל֗וֹן בָּעֶ֙רֶב֙ יִרְבָּצ֔וּן כִּ֧י יִפְקְדֵ֛ם ה֥' אֱלֹהֵיהֶ֖ם וְשָׁ֥ב שבותם שְׁבִיתָֽם:

מלבי"ם והיתה חבל. כי ארץ פלשתים הוא מן הארץ שנפל בגורל לבני ישראל בכבוש יהושע בן נון,

ועתה יהיה חבל לישראל שנית ששם ירעו צאנם ובערב ירבצו לנוח בבתי אשקלון,

כי יפקדם ה' וישובו בבית שני, ואז תהיה הארץ להם לחבל [ואולי גם לעת"ל – לזמנינו אנו!]:

מלבי"ם ביאור המילות ירעון, ירבצון. הרעיה ביום, והרביצה בלילה או בעת השכיבה: ושם שביתם. עי' ירמיה ל' י"ח מש"ש:

 

(ח) שָׁמַ֙עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדּוּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם:

רד"ק שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון – שהיו שכנים לבני ישראל

ובגלותם מארצם והיו עוברים דרך עליהם והיו מחרפים אותם:

ויגדילו על גבולם – היו מגדילים פיהם בשחוק או לשונם לדבר בעברם על גבולם

או פי' היו מגדילים פיהם על גבול ישראל שהיו רואים אותו חרב:

רש"י אשר חרפו את עמי – כשהיו מוליכין ישראל בגולה לצד ארץ כשדים

והיו עוברין דרך עמון ומואב ורואים ישראל בוכים וגונחים וצועקין היו מונין אותן ואומרים:

'מה לכם להיות סגופים מה תבכו הלא לבית אביכם אתם הולכים בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם':

ויגדילו על גבולם – ויתגאו על גבולם:

מלבי"ם שמעתי. וגם עמון ומואב יענשו בעבור ישראל,

מואב חרפו את ישראל, ובני עמון גדפו תורתם,

ומפרש מואב חרפו את עמי, ובני עמון גדפו ויגדילו [את ארצם] על [חשבון] גבולם [של ישראל],

כי לקחו לעצמם מגבול ישראל כמ"ש עמוס א' י"ג ירמיה מ"ט, ובזה גדפו גם קדושת הארץ וקדושת דתם כמ"ש ביחזקאל סי' כ"ה:

מלבי"ם ביאור המילות חרפת, וגדופי. הגידוף הוא רק על דברים המקודשים, כמו את ה' הוא מגדף (כמ"ש ישעיה ל"ז כ"ג, יחזקאל ה' ט"ו):

 

(ט) לָכֵ֣ן חַי־אָ֡נִי נְאֻם֩ ה֨' צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־מוֹאָ֞ב כִּסְדֹ֤ם תִּֽהְיֶה֙ וּבְנֵ֤י עַמּוֹן֙ כַּֽעֲמֹרָ֔ה מִמְשַׁ֥ק חָר֛וּל וּמִכְרֵה־מֶ֥לַח וּשְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם שְׁאֵרִ֤ית עַמִּי֙ יְבָזּ֔וּם וְיֶ֥תֶר גוי גּוֹיִ֖י יִנְחָלֽוּם:

מלבי"ם לכן חי אני כי מואב כסדום תהיה. (כי מקורם מלוט שישב בשער סדום),

ובני עמון כעמורה – שהיה חורבנה יותר מסדום, כי בסדום ניצלו לוט ושתי בנותיו.

ממשק* חרול – שהחרולים [קוצים] גדלים במקום שמם,

ושם יכרו מלח כמו בערי הככר יש גפרית ומלח שרפה כל ארצה,

שארית עמי יבזום [-יבזזום] – שיהיו ג"כ לישראל:

מלבי"ם ביאור המילות ממשק. משתתף עם נשק מזויין בחרולים, או החרולים נושקים ומתדבקים שם:

ומכרה מלח. יחפרו שם מלח:

שארית עמי יבזום. ויתר גוי ינחלום. עם [יש לו ממלכה וחוק] הוא מעולה מן גוי, כמ"ש ישעיה (א' ד') ובכ"מ,

מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו פרק א פסוק ד (גוי. עם, ההבדל ביניהם, גוי יקרא מצד הקיבוץ לבד, כי גוי מענין קיבוץ. וזה יהיה ע"פ ארבעה דברים. א) שיתקבצו מצד הארץ והמדינה שיושבים בה. ב) מצד שפתם שמדברים בה. ג) מצד משפחתם שיצאו ממנה, ד) מצד הסכמתם וקבוצם להיות גוי אחד עפ"י נמוסים שחקקו להם לאחד הקיבוץ שלהם, כמ"ש (בראשית י' ה') מאלה נפרדו איי הגוים, א) בארצותם, ב) איש ללשונו, ג) למשפחותם, ד) בגוייהם, פי' בקבוציהם, והוכפל שם (ל"א), אבל בשם עם יקרא מצד הממשלה אשר עליהם אשר תשימם לגוי אחד ותנהיג אותם כנפש המנהגת את הגויה, ומצד זה יבוא שם עם בכינוי הקנין, עמי, עמו, עמך, עם ה', [לא כן שם גוי] כי התיחסות הקיבוץ אל אדוניהם יהיה מצד הממשלה, לא מצד הקיבוץ.

ושאר הוא הנשאר בכונה, ויתר הוא הנותר מעצמו שלא בכונה, כמ"ש (ישעיה ד') והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, שחשובי ציון נשארו בכונה כמ"ש בדניאל א', וההמון שבירושלים נותרו שלא בכונה,

ועז"א שארית עמי שהם נשארו בכונה משא"כ גוי ההמון נותרו שלא בכונה,

והחשובים לא ישבו בעמון ומואב רק יבוזו ביזתם,

אבל יתר גויי ההמון הם ינחלום לנחלה והפחותים מישראל ישבו שם:

רד"ק וזה אפשר שהיה בבית שני כששבו מגלות בבל ואפשר לפרשו עתידה בימי המשיח

ופסוק כי רזה את כל אלהי הארץ עוזר לזה הפי':

ויבזום – יבזו אותה. גוי ביו"ד אחד לבדו והיא יו"ד השרש ויו"ד הכנוי נפלה מהמכתב ונשארה במבט':

 

(י) זֹ֥את לָהֶ֖ם תַּ֣חַת גְּאוֹנָ֑ם כִּ֤י חֵֽרְפוּ֙ וַיַּגְדִּ֔לוּ עַל־עַ֖ם ה֥' צְבָאֽוֹת:

מלבי"ם זאת להם. ר"ל הגם שיש ביניהם ג' פשעים החמורים שהם ע"ז וג"ע וש"ד, העונש הזה יגיע להם על שחרפו את ישראל, כמ"ש עמוס על שלשה פשעי מואב ובני עמון ועל ארבעה לא אשיבנו:

 

(יא) נוֹרָ֤א ה֙' עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֣י רָזָ֔ה אֵ֖ת כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקוֹמ֔וֹ כֹּ֖ל אִיֵּ֥י הַגּוֹיִֽם:

מלבי"ם נורא. ואז ייראו את ה',

ע"י כי רזה את כל אלהי הארץ – שיראו שאין ממש באליליהם,

ועי"כ ייראו מה' וישתחוו לו איש ממקומו:

מלבי"ם ביאור המילות רזה. הושאל מן חולי הרזון וכחישת הבשר אל הסרת כחם והמעטת עובדיהם:

 

(יב) גַּם־אַתֶּ֣ם כּוּשִׁ֔ים חַֽלְלֵ֥י חַרְבִּ֖י הֵֽמָּה:

רש"י גם אתם כושים – כשגלו שם ישראל מעבר לנהרי כוש:

מלבי"ם גם אתם כושים. שגם אתם חרפתם וגדפתם את ישראל, וע"כ חללי חרבי המה:

רד"ק גם אתם כושים – אמר אתם ואמר המה כי כן מנהג המקרא בכמה מקומות כמו כלם תשובו ובאו נא לכלם ולסרניכם כי יבושו מאלים אשר חמדתם והדומים להם

וי"מ המה בחסרון כ"ף הדמיון כהמה כלומר אתם תהיו חללי חרבי כמוהם פי' כעמון ומואב שזכר

ואמר גם אתם כלומר אף על פי שאתם רחוקים מארץ ישראל אתם הרעותם לישראל

וגם אתם תהיו חללי חרב:

 

(יג) וְיֵ֤ט יָדוֹ֙ עַל־צָפ֔וֹן וִֽיאַבֵּ֖ד אֶת־אַשּׁ֑וּר וְיָשֵׂ֤ם אֶת־נִֽינְוֵה֙ לִשְׁמָמָ֔ה צִיָּ֖ה כַּמִּדְבָּֽר:

מלבי"ם ויט ידו על צפון. לאבד את אשור שהרעו לישראל,

וישם את נינוה לשממה וזה היה בשנה הראשונה לנ"נ שהחריב את נינוה:

 

(יד) וְרָבְצ֨וּ בְתוֹכָ֤הּ עֲדָרִים֙ כָּל־חַיְתוֹ־ג֔וֹי גַּם־קָאַת֙ גַּם־קִפֹּ֔ד בְּכַפְתֹּרֶ֖יהָ יָלִ֑ינוּ ק֠וֹל יְשׁוֹרֵ֤ר בַּֽחַלּוֹן֙ חֹ֣רֶב בַּסַּ֔ף כִּ֥י אַרְזָ֖ה עֵרָֽה:

מלבי"ם ורבצו. בתוכה ירבצו עדרים, [רד"ק כל חיתו גוי – כל הבהמות אמר כל בהמות הגוים אשר סביבותיה ירעו וירבצו בה]: ובכפתורי* הבתים ילינו קאת וקפוד, ועופות המשוררים ישוררו בחלונות,

והחורב ישכון בסף הבתים כי הארזים של הקורות יהיו מגולים מרוב השממון:

מלבי"ם ביאור המילות בכפתוריה. הוא המשקוף שעל הסף, [רד"ק וקראו כפתור לפי שעושין בו ציורים של פרחים וכפתורים שהם כמין תפוחים וכן כפתוריהם וקנותם]

והחורב ישכון בסף, וכמ"ש 'הך הכפתור וירעשו הספים':

ארזה. שם קיבוץ על הארזים שבבנין, כמו והדגה אשר ביאור, כרתו עצה (ירמיה ו'),

וערה מענין גילוי או חורבה, כמ"ש ערות יסוד (חבקוק ג'):

 

(טו) זֹ֠֞את הָעִ֤יר הָעַלִּיזָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד אֵ֣יךְ ׀ הָיְתָ֣ה לְשַׁמָּ֗ה מַרְבֵּץ֙ לַֽחַיָּ֔ה כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשְׁרֹ֖ק יָנִ֥יעַ יָדֽוֹ: ס

רד"ק זאת העיר – היא נינוה:

אני ואפסי עוד – אפס זולתי עוד וכן ת"י ולית עוד בר מיני:

מלבי"ם זאת. שיעור הכתוב כל עובר עליה ישרק יניע ידו, ויאמר זאת העיר העליזה וכו' איך היתה לשממה:

מלבי"ם ביאור המילות היושבת לבטח האמרה בלבבה וכו'. כמליצה זאת בישעיה (מ"ז ח') ושם פרשתי:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “צפניה פרק ג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א