צפניה

צפניה פרק ג

(א) ה֥וֹי מֹרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה:

מלבי"ם הוי מוראה. טרם נבוא לבאר נבואה זאת נציע הוצעה אחת, והוא,

כי כבר התבאר אצלנו שמעת התחיל הגלות הראשון שהיה ע"י סנחריב,

מעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות על הגאולה,

ומעת ההיא היתה הגאולה אפשרית אם היו זוכים, כמ"ש בפי' ישעיה סי' י"א וסי' מ"ח ובכ"מ,

והזמן הראשון לזה היה בימי חזקיה. שאם היו זוכים היה אז הקיבוץ הכללי,

כמ"ש חז"ל שבקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג רק שאיזה חטא גרם,

ובימי מנשה באו עליהם שרי מלך אשור מבבל ויאסרו את מנשה.

והתחיל מלך אשור שנית לבא על ישראל כמש"פ בנבואת נחום,

ובימי יאשיה חשב ירמיה שהגיע עת הגאולה והלך להחזיר את עשרת השבטים כמ"ש חז"ל,

וכן בעת שנחרבה נינוה בתחלת מלכות יהויקים לא היו יראים עוד ממלכות אשור

וכל הזמן הזה היה עת מוכשר לגאולה אם היו זוכים,

אבל בשביל שהתמידו לחטוא ושבו על עונות אבותם, נדחה הזמן וגבר עליהם מלך בבל והגלם בגולה,

ואז היה זמן המוכשר לזה אם היו שבים בתשובה בימי בית שני,

כמ"ש חז"ל שאם היו עולים כולם כחומה היו נגאלים גאולה עולמית,

וגם זה לא היה כי אז התחילו הכתות ביניהם וגברה זרוע רשע, ונחרב הבית שנית,

ומאז הדבר תלוי ועומד עד שיבא העת המיועד באחרית הימים,

אולם יש הבדל בזה –

שאם היתה הגאולה בימי חזקיה או בימי יאשיהו או בית שני, לא היתה גאולה כללית,

ר"ל ש(לא) היתה אז רק לישראל לבד, אבל הגאולה המקֻוה באחרית הימים תהיה כללית לכל העולם,

כי אז יכירו כל העמים מלכות ה' ואחדותו וישובו כולם לקרא בשם ה' אל אחד (וכמ"ש זה באורך בישעיה סי' מ"ח, ויתבאר עוד בנבואת חגי וזכריה), על הפינה הזאת יסד נביאנו את דבריו בסי' זה,

שאחר שהודיע חרבן נינוה ומפלת האומות שהרעו לישראל, ונבא ששארית ישראל ינחלו את פלשתים ואת עמון ומואב, בא לבאר שהיה אז הזמן לזה ואם היו זוכים היו נגאלים,

ועז"א הוי מוראה ונגאלה, ש-עיר ירושלים היא נוראה

שבימי חזקיה ובימי יאשיה התייראו העמים מפניה כי היה ה' אתה,

וגם היא נגאלה – כי נגאלה מכף מלך אשור, וגם היו ראוים להגאל גאולה שלמה,

העיר היונה היא ירושלים שהיתה תחת יד אשור ובבל שהיה דגלו צורת יונה ונקראת ע"ש ממלכתו,

והגיע זמן שתגאל, רק שהעוון גורם:

מלבי"ם ביאור המילות מוראה. מענין יראה: ונגאלה. מענין גאולה וכן בירמיה (ז' כ"ח) עיין שם:

אבן עזרא הוי מוראה – אמר יפת כמו נוראה ורבי ישועה אמר מגזרת סורר ומורה והאל"ף תחת ה"א השרש כעוטיה שהיו"ד תחת ה"א ויש אומרים שהוא כמו ושמתיך כראי והסיר מראתו:

ונגאלה – מגזרת לחם מגואל ורבי משה אמר מלשון גאולה אף על פי שמרתה גאלה השם והטעם על ירושלם והיונה מגזרת לא תונה והפועל יוצא מהבנין הקל כמו יורה מגזרת ירה ויורה או הדומה ליונה פותה ביופיה כמו יונתי תמתי:

 

(ב) לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽה֙' לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה:

מלבי"ם לא שמעה בקול. שלא שמעה לקול המורים והנביאים לשוב אל התורה מצד הערת השכל,

וגם לא לקחה מוסר לשוב אל ה' מצד יראת העונש והיסורין,

בה' לא בטחה – שתשוב אליו מצד שהוא ה' בורא העולם, שע"ז מורה שם הויה שזה מצד הערת השכל,

ונגד לא לקחה מוסר אומר אל אלהיה לא קרבה, שתקרב אליו מצד שהוא אלהיה המשגיח עליה בהשגחה פרטית, שמצד זה יש לה לירא יראת העונש ולקוות תקות גמול ע"י הקורבה שיש לה עמו,

כי גם לא התיסרה מיראת הגמול והעונש:

מלבי"ם ביאור המילות בה' אלהיה. כבר כללתי בכ"מ, שכ"מ שבא שם הויה ידובר בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו,

וכשבא שם אלהים בכינוי לישראל ידובר בו מצד ההשגחה הפרטית שמצדה משכיר ומעניש:

 

(ג) שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ אֲרָי֖וֹת שֹֽׁאֲגִ֑ים שֹׁפְטֶ֙יהָ֙ זְאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב לֹ֥א גָרְמ֖וּ לַבֹּֽקֶר:

מלבי"ם שריה. מבאר ארבעה מיני מנהיגים שהיו לה,

השרים אשר בקרבה הם כאריות השואגים לטרף בפרהסיא,

והשופטים שהם לוקחים שחד בצנעה דומים כזאבים הטורפים בערב בסתר בחשך אין רואה

ואין משאירים העצמות לבקר, עד שבאור הבקר לא נודע כלל אם טרפו איזה דבר, כי גם העצמות נאכלו:

מלבי"ם ביאור המילות שאגים. הארי לא ישאג רק בעת שמוצא טרפו:

לא גרמו. לא השאירו עצמות, כמו גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ' י"ח):

 

(ד) נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה:

מלבי"ם נביאיה. הם פוחזים וריקים, והם אנשי בוגדות הם אנשים לנשים הבוגדות בבעליהן ומזנות עמהם, וכהניה, שעליהם מוטל לשמור את המקדש וקדשיו. הם חללו קדש,

וגם תחת שעליהם מוטל ההוראה, הם חמסו תורה [רש"י לא הורו אותה לשואליהם]:

מלבי"ם ביאור המילות פחזים. כמו אנשים רקים ופוחזים קלי הדעת, בגדות שם תואר לנקבה:

ואנשי. כמו המבלעדי אנשינו עשינו (ירמיה מ"ד), אשר געלי אנשיהן (יחזקאל ט"ז מ"ז) איש האשה, אנשים של נשים בוגדות:

 

(ה) ה֤' צַדִּיק֙ בְּקִרְבָּ֔הּ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה עַוְלָ֑ה בַּבֹּ֨קֶר בַּבֹּ֜קֶר מִשְׁפָּט֨וֹ יִתֵּ֤ן לָאוֹר֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔ר וְלֹֽא־יוֹדֵ֥עַ עַוָּ֖ל בֹּֽשֶׁת:

מלבי"ם ה' צדיק בקרבה. כולם רעים וחטאים ועושי עולה, רק צדיק אחד נמצא בעיר והוא ה' הנמצא בקרבה, הוא לא יעשה עולה,

והגם שהם מעוותים את המשפט, הוא יתן משפטו בכל בקר לאור אשר לא נעדר ואינו נפסק לעולם,

כי מאיר תמיד ומוציא המשפט לאור תמיד,

והיה ראוי שיבושו בושת מפני ה' הצדיק הנמצא בקרבה השונא עוולה והרואה מעשיהם,

ובכ"ז ולא יודע עול בושת – כי אינו יודע את ה' ולכן לא יבוש מפניו להיות יראתו על פניו זו הבושה מכבודו. המלא עולם:

מלבי"ם ביאור המילות לאור. כמו ומשפטיך אור יצא (הושע ו'):

רד"ק …ואאז"ל פירש מיום שברא האל יתברך האור אמונתו [-נאמנותו להזריח האור] קיימת לעולם כי בכל בקר ובקר מזריח האור זהו משפטו יתן לאור:

לא נעדר – אף על פי שמכעיסים אותו בני העולם:

 

(ו) הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חֽוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב:

מלבי"ם הכרתי גוים. אחר שראה שלא התביישו מגדולת ה' השוכן בקרבם, עשה תחבולה אחרת

שהכרית גוים וגם עשה חורבן בעריהם, וזה היה בג' מדרגות,

תחלה נשמו פנותם, הפנות והקרן זויות שמן הצד, ר"ל צדדי המדינה וגבולותיה,

ואח"כ החרבתי חוצותם, החוץ הוא אחורי הבתים שהוא יותר מן הפנות אשר בקצה המדינה, כי החריב את הדרכים בתוך המדינה והכפרים עד שאין עובר, כי נתפשט האויב במדינה,

ואח"כ נצדו עריהם, נחרבו הערים בעצמם עד שנעשו מבלי איש מאין יושב:

מלבי"ם ביאור המילות נשמו, החרבתי. כבר התבאר (יחזקאל כ"ט ט') ששם חורבה יפול יותר על מקומות שיש שם בנינים, ושממה יפול על הארץ:

פנותם. היינו גבולי הארץ וזויותיה, וכבר התבאר בכ"מ שחוץ נבדל מן רחוב שהוא אחורי הבתים,

וע"ז הוסיף נצדו עריהם, ונצדו לא נמצא לו ריע על השממון רק בלשון ארמי, שממה צדיא, תהו ובהו צדיא וריקניא, ובעברי מורה על צדית הנפש שאורב לקחת הנפש,

ויל"פ עריהם נצדו מי שבא לשם מסוכן מאורב לנפשו מבלי איש צודה ואורב ובכ"ז נצדו כל הבא לשם,

בסבת מאין יושב, ולכן המקומות מסוכנים לכל הבא שם מחיות ומזיקין:

 

(ז) אָמַ֜רְתִּי אַךְ־תִּירְאִ֤י אוֹתִי֙ תִּקְחִ֣י מוּסָ֔ר וְלֹֽא־יִכָּרֵ֣ת מְעוֹנָ֔הּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־פָּקַ֖דְתִּי עָלֶ֑יהָ אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ כֹּ֖ל עֲלִילוֹתָֽם:

מלבי"ם אמרתי. ובזה חשבתי שעי"כ תיראו אותי יראת הרוממות ע"י שתראו גבורתי,

או עכ"פ תקחו מוסר לירא יראת העונש בל אחריב ארצכם ג"כ, והמאמרים מקבילים,

אמרתי אך תיראי אותי ולא יכרת מעונה,

שע"י יראת הרוממות לא יחרב המעון והמקדש ששם שכינתי בתוככם,

תקחו מוסר כל אשר פקדתי עליה,

שתתיראו מן העונשים והיעודים הרעים אשר פקדתי עליה על עיר ירושלים,

אכן כ"ז לא הועיל, כי כבר השכימו השחיתו כל עלילותם, שכבר השחיתו עלילותיהם טרם שעשיתי כל זאת, וא"א עוד שיטיבו מעשיהם אחר שהם נשחתים מכבר עד שא"א עוד לתקנם:

מלבי"ם ביאור המילות תיראו אותי. התבאר אצלי (התו"ה קדושים סי' ד' ובכ"מ) שירא שאחריו את היא יראת הרוממות, ומוסר היא מפני יראת העונש והיסורים כמ"ש בכ"מ:

מעונה. במפיק, מעון העיר שמדבר בה, כמ"ש העיר היונה, ומבואר אצלי שרוב שם מעון (כשאינו מציין מעון החיות וטורפי טרף) בא על מעון הרוחני, ועל הבהמ"ק ששם מעון השכינה,

השקיפה ממעון קודשך, אהבתי מעון ביתך, ובזה תבין מ"ש בפירוש:

 

(ח) לָכֵ֤ן חַכּוּ־לִי֙ נְאֻם־ה֔' לְי֖וֹם קוּמִ֣י לְעַ֑ד כִּ֣י מִשְׁפָּטִי֩ לֶאֱסֹ֨ף גּוֹיִ֜ם לְקָבְצִ֣י [קוראים לקובצי] מַמְלָכ֗וֹת לִשְׁפֹּ֨ךְ עֲלֵיהֶ֤ם זַעְמִי֙ כֹּ֚ל חֲר֣וֹן אַפִּ֔י כִּ֚י בְּאֵ֣שׁ קִנְאָתִ֔י תֵּאָכֵ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ:

מלבי"ם לכן. אחר שסופר רעת העם ושכל מה שהשתדל כדי שישובו בתשובה ושיהיה אז עת הגאולה לא הועיל, לכן א"א שיהיה אז זמן הגאולה,

כי א"א שאני אחכה לכם ר"ל שאקוה ואמתין שאתם תיטיבו מעשיכם ועי"ז תושעו,

רק אתם צריכים לחכות לי, ר"ל להמתין עד שיבא העת המיועד באחרית הימים,

שאז אתעורר אני אל הגאולה העתידה כשיגיע הקץ האחרון המוגבל הבלתי תלוי במעשיכם כלל,

ועז"א ליום קומי, שאז אקום אני מעצמי לגאלכם, וזה יהיה לעד,

ר"ל שאז תהיה גאולה נצחית לעד שלא יהיה אחריו גלות עוד,

משא"כ הגאולה שע"פ המעשים לא תהיה לעד, כי כשישובו וירעו מעשיהם תבטל הגאולה,

אבל ע"ז צריכים אתם לחכות ר"ל להמתין זמן רב, כי הקץ המוגבל רחוק מאד,

ועתה מפרש איך יהיה הגאולה הזאת שיהיה לעד,

כי משפטי – ר"ל שאז לא תהיה הגאולה פרטית לישראל לבד, רק משפטי והנהגתי בגאולה זאת יהיה

לאסף גוים – שיתאספו כל העמים למלחמת גוג ומגוג,

וע"י אסיפתם אשפך עליהם זעמי וכל חרון אפי שיש לי עליהם על שהרעו לישראל,

וחוץ מן מה שאעניש אותם דרך נקמה אקנא ג"כ על כבוד שמי, ובאש קנאתי זאת תאכל כל הארץ,

כמ"ש (ישעיה סי' נט) וילבש בגדי נקם תלבושת ויעט כמעיל קנאה:

מלבי"ם ביאור המילות לאסף גוים לקבצי ממלכות. המקבץ יקבץ נפזרות, ומבואר אצלי שהגוים הם הקבוצים שאין להם מלך והם ההמונים יתקבצו בנקל מעצמם, וה' יאספם לירושלים, והממלכות שלא יהיו מקובצים לזה, שהם לא יתקבצו בנקל כ"כ, ה' יקבץ אותם, ועי' חבקוק (ב' ה'):

זעמי, חרון אפי. אף משתתף עם השמות שמורים על הכעס.

וזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש (ישעיה י' ה', נחום א' ו', חבקוק ג' י"א) שישפוך עליהם העונש המיועד וגם החרון אף שהוא יוסיף על העונש כפי חרונו:

 

(ט) כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה֔' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד:

מלבי"ם כי אז. וע"י מלחמת גוג ומגוג יכירו כולם כח ה' ונפלאותיו, ויעזבו את עצביהם ויקבלו עליהם עול מלכות שמים (כמ"ש ישעיה ס"ו פסוק י"ח י"ט כ', יחזקאל ל"ט כ"א, זכריה י"ד),

ואז אהפך אל עמים שפה ברורה, שעד עתה קראו שם ה' בשפה, אבל לא בשפה ברורה,

כי היו מערבים אמונות שוא והבלי נכר בעניני האלהות, ואז יקראו בשפה ברורה באחדות הבורא, לקרא כולם בשם ה', [רבי אברהם אבן עזרא יתהפכו לעבוד ה' לבדו בשפה ברורה היא לשון הקדש שבה לבדה נקרא השם הנכבד]:

ותחת שעד עתה לא עבדוהו שכם אחד, כי נחלקו לכתות שונות ועבדוהו עבודות מתחלפות,

 ואז יעבדוהו שכם אחד כפי העבודה שצוה בתורתו:

 

(י) מֵעֵ֖בֶר לְנַֽהֲרֵי־כ֑וּשׁ עֲתָרַי֙ בַּת־פּוּצַ֔י יוֹבִל֖וּן מִנְחָתִֽי:

מלבי"ם מעבר. ולא לבד האומות אשר באמצע הישוב כי גם העמים היושבים מעבר לנהרי כוש,

גם האומות הנקראות עתרי ובת פוצי שהם עובדי אלילים ועושים כל התועבות, גם הם יובילון מנחתי,

וכבר פירש ישעיה מה תהיה המנחה הביאו את כל אחיכם מנחה לה' וכו',

והאומות האלה יובילון את הנדחים שם מגלות סנחריב מנחה לה':

רד"ק …ויונתן פירש עתרי שקרא האל יתברך שם לישראל 'עתרי' שיעתר להם ה'

וקרא שמה 'בת פוצי' כלומר עדת הנפוצים בגלות:

 

(יא) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹ֤א תֵב֙וֹשִׁי֙ מִכֹּ֣ל עֲלִילֹתַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר פָּשַׁ֖עַתְּ בִּ֑י כִּי־אָ֣ז׀ אָסִ֣יר מִקִּרְבֵּ֗ךְ עַלִּיזֵי֙ גַּאֲוָתֵ֔ךְ וְלֹֽא־ תוֹסִ֧פִי לְגָבְהָ֛ה ע֖וֹד בְּהַ֥ר קָדְשִֽׁי:

מלבי"ם ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך. ר"ל שלא ישובו עוד לחטא כמקדם עד שיבושו שנית ממעשיהם הרעים, [לרש"י קאי אלשעבר – לא תבושי מכל עלילותיך – כי כבר לקית ונרצה עוונך]:

כי בזמנים הקודמים היה סבת חטאותיהם שלמדו מן העמים שכניהם מסביב

אבל אז שכל העמים יקראו בשם ה' ויעבדוהו א"א שיחטאו ישראל,

(כמ"ש (ישעיה נ"ד) כי בושת עלומיך תשכחי כי גואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא כמ"ש בפי' שם),

וכן בזמנים הקודמים הוצרכו לכרות ברית עם העמים לבקש מהם עזר ורכב וסוס וחיל

ועל ידי כן למדו ממעשיהם,

אבל אז אסיר מקרבך עליזי גאותך, ולא תוסיפי לגבהה עוד בגבורה וכח וסוס ורכב וכסף וזהב, רק:

 

(יב) וְהִשְׁאַרְתִּ֣י בְקִרְבֵּ֔ךְ עַ֥ם עָנִ֖י וָדָ֑ל וְחָס֖וּ בְּשֵׁ֥ם הֽ':

מלבי"ם והשארתי בקרבך עם עני ודל. שיהיו נכנעים בנפשם ובמדותיהם,

ודלים שלא יהיה להם עושר רב ובני חיל רק יחסו בשם ה' שהוא יגן עליהם מכל פגע ועי"כ.

מלבי"ם ביאור המילות עני ודל. עני הוא שפל רוח ונגזר מפעל ענה שמורה הכנעה ומזה שם ענו, ודל הוא ברכוש:

 

(יג) שְׁאֵרִ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־יַעֲשׂ֤וּ עַוְלָה֙ וְלֹא־יְדַבְּר֣וּ כָזָ֔ב וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית כִּֽי־הֵ֛מָּה יִרְע֥וּ וְרָבְצ֖וּ וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד: ס

מלבי"ם שארית ישראל לא יעשו עולה. במעשה, וגם לא ידברו כזב אף בדיבור,

וגם לא ימצא בפיהם לשון תרמית שהלשון מציין הדבור התבוניי ההגיוני, שבו ידברו היקשים מתעים ודברי מרמה בחקירות ובעניני האמונה,

כי יהיו שלמים במעשה ובדבור ובמחשבת העיון. כי המה ירעו כצאן הרועות ע"י הרועה על מי מנוחות,

וגם ורבצו בלילה ואין מחריד ולא יצטרכו לברית העמים וללמוד מדעותיהם וממעשיהם:

מלבי"ם ביאור המילות לשון. הוא מיוחד אל הדברים המדוברים בכח הבינה כמ"ש בפי' משלי ובכ"מ

ולשון תרמית הם ההיקשים המטעים והקדמות הכוזבות בחקירת מה שאחר הטבע [-מטאפיסיקה]:

 

(יד) רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעָלְזִי֙ בְּכָל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם:

(טו) הֵסִ֤יר ה֙' מִשְׁפָּטַ֔יִךְ פִּנָּ֖ה אֹֽיְבֵ֑ךְ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ ה֙' בְּקִרְבֵּ֔ךְ לֹא־תִֽירְאִ֥י רָ֖ע עֽוֹד:

מלבי"ם (יד – טו) בת ציון מציין מקום מושב הסנהדרין והשופטים והשרים,

וירושלים תציין עיר המלוכה כי משם יצאה ההנהגה, וישראל מציין כלל האומה,

ועד עתה בציון היו השופטים הרעים שהם עזרו להחריב את העיר ע"י הטיית המשפט ועשק וחמס, ובירושלים יצא רע מאת המלכים הרעים,

והעם בכלל היו נאנחים ונאנקים מפני האומות אויביהם שהיו לוחצים אותם,

ושני הפסוקים מקבילים, רני בת ציון כי הסיר ה' משפטיך, שסרו השופטים ומשפטיהם המעוותים,

כמ"ש ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו', ציון במשפט תפדה, שבזה תתוקן ציון,

הריעו ישראל כי פנה אויבך, ולא ימצא מצר ומעיק לישראל,

שמחי ועלזי בת ירושלם כי מלך ישראל ה' בקרבך, שלא יגיע לך רע מצד המלוכה וההנהגה,

כי ה' יהיה מלך ישראל וישב בקרבה להנהיג האומה בהשגחתו הנסיית, וממילא לא תראי רע עוד:

מלבי"ם ביאור המילות בת ציון בת ירושלים. עמ"ש ישעיה (מ"א כ"ז):

שמחי ועלזי. השמחה בלב והעלז הוא המרקד מרוב השמחה:

 

(טז) בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יֵאָמֵ֥ר לִירֽוּשָׁלִַ֖ם אַל־תִּירָ֑אִי צִיּ֖וֹן אַל־יִרְפּ֥וּ יָדָֽיִךְ:

מלבי"ם ביום ההוא יאמר לירושלם אל תיראי. ובירושלים היה מושב העם וקבוצם המדיני,

ובציון היה מושב הסנהדרין והמקדש וענינם הרוחני הנפשי,

ובירושלים היו מתיראים מן האויבים אז יאמר להם אל תיראי,

וציון רפו ידיה מעסוק בשלמות הנפשי כי חשבה שה' עוזב אותה ע"י חטאתיה,

ואז יאמר לציון אל ירפו ידיך, ומפרש.

מלבי"ם ביאור המילות אל ירפו ידיך. בא יד בלשון זכר, כמו והנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר:

רד"ק ביום ההוא יאמר – אמר הנביאים יאמרו לה או יאמרו אחד לחברו

וי"מ האויבים יאמרו לה ויודו כי אין כח בידם לפני האל ית':

אל ירפו ידיך – כמו יתנו יקר גם ימצא יד לשון זכר והנה בו מגילת ספר:

 

(יז) ה֧' אֱלֹהַ֛יִךְ בְּקִרְבֵּ֖ךְ גִּבּ֣וֹר יוֹשִׁ֑יעַ יָשִׂ֨ישׂ עָלַ֜יִךְ בְּשִׂמְחָ֗ה יַחֲרִישׁ֙ בְּאַ֣הֲבָת֔וֹ יָגִ֥יל עָלַ֖יִךְ בְּרִנָּֽה:

מלבי"ם ה'. והמאמרים מקבילים אז יאמר לירושלים אל תיראי – כי ה' אלהיך בקרבך גבור יושיע

ר"ל אל תיראי ש[מא] אין ה' המושיע בקרבך, כי הוא בקרבך,

ואל תיראי מחסרון היכולת להושיע, כי הוא גבור,

ואל תיראי מחסרון הרצון שלא ירצה להושיע, כי יושיע בודאי,

ציון אל ירפו ידיך – כי ישיש עליך בשמחה, אל תחשוב שה' יעזבך, כי בהפך ישיש עליך, שגדר המשוש הוא הסימנים החיצונים שיעשו להוראות השמחה,

וגדר השמחה היא שמחת הלב, מה שיַרְאֵה אותות [סימנים חיצונים של] המשוש

במה שישיש עליך כמשוש חתן על כלה יהיה בשמחת הלב,

שלא יהיה כמחזיר גרושתו ועושה משוש ולבו אינו שמח, רק ישמח בך,

ומוסיף שאח"כ יחדש עליך אהבתו תמיד עד שיחריש* באהבתו

יחשוב מחשבות עמוקות איך להוסיף לך טובות נפשיות בכל עת,

עד שיגיל עליך ברנה – כי גדר הגיל הוא השמח בלבו על דבר מתחדש כמו מציאה ובשורה טובה,

שחוץ מן השמחה התמידית שישמח עליך יחדש לך תמיד אותות ומופתים

ואתה תעלה תמיד במעלת השלמות, עד שיגיל בכל עת מחדש על הנסים ושלמיות המחודשים:

מלבי"ם ביאור המילות ישיש בשמחה יגיל, הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להוראות השמחה, כמו משוש תופים משוש כנור, ושמחה וגיל הם בלב, והבדלם, השמחה היא התמידית,

והגיל הוא על דבר מתחדש (ישעיה ל"ה א'): יחריש, בא על מחשבות עמוקות, כמו לב חורש מחשבות און:

 

(יח) נוּגֵ֧י מִמּוֹעֵ֛ד אָסַ֖פְתִּי מִמֵּ֣ךְ הָי֑וּ מַשְׂאֵ֥ת עָלֶ֖יהָ חֶרְפָּֽה:

מלבי"ם נוגי ממועד. גם אלה שמלאים יגון על שמעדה רגלם מן האמונה,

 והם אלה שלא עמדו בנסיון בדורות השמד ויצאו מדת ישראל ולבבם מלא תוגה ע"ז,

אאסף אותם אל העם (כמ"ש וגם מהם אקח לכהנים ללוים (ישעיה ס"ו) כמש"פ שם),

כי הלא ממך היו, הלא היו מבני ישראל, ואנסו אותם על אמונתם,

משאת, שעורו אספתי משאת עליה חרפה, שעד עתה נשאו חרפה על שהם מבני ישראל

שגם אחר שנטמעו בין העכו"ם חרפו אותם על צור מחצבתם, עתה אספתי חרפתם אשר נשאו:

מלבי"ם ביאור המילות נוגי. משורש יגון, כמו בתולותיה נוגות, תאר מבנין נפעל:

ממועד. מענין נכון למועדי רגל, ובא פה על מי שמט מאמונת ישראל, כמו כמעט נטיו רגלי,

ומלת אספתי נמשך לשתים, אספתי חרפה שנשאו, כמו אסף אלהים את חרפתי:

 

(יט) הִנְנִ֥י עֹשֶׂ֛ה אֶת־כָּל־מְעַנַּ֖יִךְ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶת־הַצֹּלֵעָ֗ה וְהַנִּדָּחָה֙ אֲקַבֵּ֔ץ וְשַׂמְתִּים֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְשֵׁ֔ם בְּכָל־הָאָ֖רֶץ בָּשְׁתָּֽם:

מלבי"ם הנני עושה (לחרפה) את כל מעניך. אלה שענו אותך ביסורים להעבירך מן הדת,

אני עושה בם נקמות והושעתי את הצולעה הם שמעדה רגלם באמונה והיא צולעת על ירכה,

והנדחה, ישראל שעמדו באמונתם וגרשו אותם מן הארץ ונפזרו לארבע רוחות אקבץ אותם,

ושמתים לתהלה בשתם – אמונתם שהיתה תחלה להם לבושת ונשאו עליה חרפה תהיה לתהלה ולשם:

אבן עזרא וטעם בכל הארץ בשתם – יתביישו הגוים בראותם הצולעה שהיתה לתהלה.

מלבי"ם ביאור המילות הנני עושה. כלה, או מוסב על חרפה הנזכר: רש"י הנני עושה – ת"י הא אנא עביד גמירא ויש לפותרו ל' עישוי כמו ועסותם רשעים (מלאכי ג):

 

(כ) בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר הֽ':

מלבי"ם בעת. נגד הצולעה שהם אנוסים שנשארו במקומם ויצאו מן הדת אביא אותם אל דתם ואחוזתם,

ונגד הנדחה שגרשו מן הארץ, אמר בעת קבצי אתכם,

ונגד מ"ש ושמתים לתהלה בשתם, שאמונתם תהיה לתהלה מפרש כי אתן אתכם לשם

שאז גם אתם תהיו לשם ולתהלה שיהיה לשם על ידי גבורתם במלחמת גוג ומגוג,

ועל ידי השם יהיו לתהלה,

וזה יהיה אח"כ בשובי [בעת אשיב] את שבותיכם וכימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות:

מצודת דוד בעת ההיא וגומר – זה אמר על עשרת השבטים כאומר עם כי בבנין בית השני לא חזרתם לארצכם אבל בעת הגאולה ההיא אביא אתכם לארצכם:

ובעת קבצי אתכם – זה אמר על יהודה כאומר עם כי בבנין בית השני לא חזרתם כולכם אבל בעת הגאולה ההיא אקבץ את כולכם אל ארצכם:

כי אתן אתכם וגו' – ולכן לא ישאר מי מהם בגולה כי בעבור שיהיו לתהל' בכל עכו"ם

יביאום למנחה לירושלים את מי אשר ימצאו בקצות הארץ:

בשובי – בעת אשקיט וארגיע את בני השבי לשבת שאנן אז תהיו לתהלה:

לעיניכם – בזה ירמוז על תחיית המתים לומר לבני דורו הנה תעמודו בתחיה ואת זה תראו בעיניכם כן אמר ה':

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “צפניה פרק ג”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א