שיר-השירים

שיר השירים על פי המלבי"ם לא מחולק לפרקים אלא לחמשה שירים,

כשכל שיר כולל בתחילתו "משל", ובהמשכו "מליצה" – ביאור למשל

 

שיר השירים

רש"י: שיר השירים אשר לשלמה – שנו רבותינו כל שלמה (דק"ל למה לא מייחסו אחר אביו כמו במשלי וקהלת) האמורים בשיר השירים קדש מלך שהשלום שלו, שיר שהוא על כל השירים אשר נאמר להקב"ה מאת עדתו ועינו כנסת ישראל. אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים. אמר ר' אלעזר בן עזריה למה הדבר דומה למלך שנטל סאה חטים ונתנה לנחתום אמר לו הוצא לי כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן וסלית לי מתוכה גלוסקיא אחת מנופה ומעול' כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו:

 

מלבי"ם שיר השירים מליצה הקדמה

הקדמה לשירי הנפש

אוצר האוצרות וצבי כל חמדה, סגולת הסגולה ויקר כל קדש, השיר המקודש הזה לנו.

מיום אביר החכמים ברוח ה' עליו השכיל עד היום הזה. זקני קדם "קדש קדשים" קראוהו. סולת נקיה כנוהו, ראש השירים ונזרם, תפארת הכתובים והדרם, חמדת שנות עולם וצבי עדים, חוסן התושיה והתבונה, אוסם החכמה והדעת, מעון האור והזהר, אהל הצחצחות והצהר, לא היה יום – כה אמרו חכמינו הנאמנים – כיום שניתן בו שיר השירים לישראל:

אולם מה סוד השיר הזה ועל מה ועל מי משלו נשאו? מי המה נביאיו ועל מה נבאו? על מי נאמרו הדברים והחזיונות האלה אשר מאד נפלאו? מה יסודו ועל מה אדניו הטבעו? מי זאת עולה מן המדבר ודודה אשר חמק עבר?

מי הדוד הבחור אשר שלח ידו מן החור? ורעיתו כעוטיה, ושדיה תאמי צביה. והיא מקוטרת מור ולבונה, ומי היא אחותה הקטנה?

מי הוא זה הצבי והעופר, אשכל הכופר, הלן בין שדים, ורובץ בצהרים, צרור המור והתפוח, המציץ והמשגיח, וקוצותיו תלתלים, וידיו גלילים, רגליו כאילים, ומי הם השועלים המחבלים?

מי אפוא הוא הרועה בשושנים, אשר עיניו כיונים, שוקיו כעמודים, וכולו מחמדים, דגול מרבבה, ודגלו אהבה, הדוד על הררי בתר,

ומי היא יונתו בסתר? השחורה ונאוה, והיא חולת אהבה, ברה כחמה, וכנדגלות איומה. ונופת שפתותיה, וכעדר העזים שיניה, ברכות בחשבון עיניה, ובנעלים יפו פעמיה?

ומי הוא המלך במסבו, ועלמות ובנות סביבו, מלכות ופלגשים, והיפה בנשים, שלמה ושולמית ומחולת המחנים, כלה ולבנון ובנות ירושלים?

מי הם החושקים והנושקים, הריעים והרועים, הדודים והידידים. העיר והשומרים. הכרם בבעל המון והנוטרים, המיטה וששים גבורים? ומה האפריון ועמודיו, והגן ומגדיו, התמר וסנסיניו, מעין גנים ופרדס רמונים, הדודאים והגפנים, האשישות והתפוחים. שושנת העמקים והיא בין החוחים?

כל אלה חדות צפונות וסודות חתומות, חכמות רמות ופליאות נעלמות, חכמי קדם חרשו בעגלתו, וחדתו לא מצאו, ונבוני דור אחרון שידדו אדמתו ואלומותיו לא נשאו, וניתן הספר על יד יודע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא אוכל כי חתום הוא חדה היא ותהי לחדה:

השמלה אשר בה יתכסה השיר בהגלותו לעיני רואים, הוא שיר ידידות הוסד לפי דברי המבארים בין המלך שלמה וחשוקתו, או בין רועה בצאן ורעיתו, מלא דברי חשק אין סדרים למו, ומליצות רבות אין מבין אותמו, ורוב המליצות והדמיונות נלאו המפרשים לשבצם במשבצות זהב הפשט במלואותם, וישימו העקוב למישור ויאמרו משל היה:

אבל מי הוא הנשגב המתעטף באדרת היקר הלז? ומי הם החושקים המופלאים והידידים הנעלמים הלובשים מחלצות האלה ויבואו בעדי עדים?

יאמרו המושלים כי כנסת ישראל היא היא החשוקה, והחושק הוא דודה העליון אלהיה, אשר ארשה לו לאשה במצרים בנעוריה, שם הגיע עתה עת דודים שם זכר אהבת כלולותיה, ובמדבר ציה שם קשרה בתולה עדיה כלה קשוריה, ואתא מרבבות קדש וכשני עפרים שני שדיה [התוה"ק],

ובארץ צבי פרש כנפיו עליה, ובבית עולמים איתו מלבנון כלה וכריח לבנון ריח שמלותיה,

עד בגדה אשה מריעה, וישלחה מביתו בפשעיה, ואשת נעורים כי תמָאס אמר אלהיה, ודומה דודה לצבי הנה עומד אחר כותליה, ועוד ישוב לשוש עליה לטוב כאשר שש על אבותיה – דרך זה סללוהו חכמי המדרש במדרשיהם.

ורוב המפרשים הלכו בעקבותיהם, לבד בפתרון פרטי הכתובים והמשך המאמרים נעו מעגלותיהם [ר"ל נעו המפרשים זה מזה בשינויי הפרטים].  איש לדרכו כטוב בעיניהם.

וחכמי החקירה הסירו מצנפת המליצה הרימו העטרה, ומבלי חומר עשו צורה, ותלו הרים גבוהים בשערה, ארגו בשיר הזה כל חכמת הטבע והמערכת, קורי עכביש עם המסכת, וינועו את הכתובים אל אשר יהיה שמה רוח הפילוסופיא ללכת, ונשאר מצבת בם כאלה וכאלון אשר בשלכת,

סוף דבר רוב הפירושים והבאורים, שוכנים חררים בירכתי צפון ביערים, בגבול הרמז ודרוש נעצרים, מעיר מושב הפשט רחוקים, במעבה הכתוב בלתי מוצקים, ובעליל המליצה מזוקקים,

והגם כי ידענו זאת כי הדבר האלקי לו שבעים פנים ואלף כוונים, בכל זאת הבאור הפשטי הוא ראשית דעת, הוא המפתח בו נפתח השערים טרם נבוא בחדרים אל הקדש פנימה ואל היכלי מלך. לכן יצאתי להשכילך בינה, הט אזנך האזינה, הנה אפתח לך שער חדש, בו נפשך תראה אור ותמצא מרגוע, ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש:

 

דרכו של המלבי"ם בביאור שה"ש:

לא מחשבת המבארים בהבנת חצונית המשל הזה מחשבותי, ולא דרכיהם בכונת הנמשל דרכי,

לא המלך שלמה לבדו זה דודה וזה ריעה וידידה, ולא רועה צאן במדבר הוא לבדו חמדה וגם יעדה.

ולא על מקהלת ישראל נשא השיר לפי פרושי משלו, וגם לא על מעשי הטבע ומפעלו,

המשל יספר הבלי שלמה עודו בחיים חייתו, נשיו הרבות והעלמה אהובת ריע אשר מאסה אהבתו,

והמליצה [הנמשל] תחוה דעת ידו החזקה ברוח נבואתו, עת פשט בגדיו הצואים ובאלהים חיים דבקה נשמתו, המשל והמליצה יחדיו יהיו תמים, וימלאו ללדת והנם בבטן אם אחת תאומים, והנה אנחנו מאלמים אלומים, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, ארפא משובת הכתובים אוהבם נדבה, ודגלם עלי אהבה, ועתה אפרש את שיחתי, אטה למשל אזני אפתח בכנור חדתי, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלמתי:

המשל מספר, כי בין המון הנשים מלכות ופלגשים, אשר בהמה דבק שלמה לאהבה, חשקה נפשו רהבים, אילת אהבים, עלמה כקציעה וימימה, ברה כחמה, כולה מתאימה, אין כמוה על אדמה, והיא רועה צאן בני אימה.

והיא כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי כאש עצור בעצמותיה ולהבה, רשפי אש שלהבת אהבה, אל עלם נעלם, פלוני אלמוני, טוב רואי אדמוני, יפה עינים, וזרזיר מתנים, בחור כארזים, וחכם הרזים, רועה צאן וגדיים, הררי בשדה בירכתים,

והוא יחוש יום יום כנשר שמים, מן המדבר אשר הוא חונה שמה, אל חדרי שלמה מעון רעיתו העגומה, ויחדש עמה תמיד ברית אהבתו, ויקראיה יונתו תמתו, והוא נקרא דודי וריעי בפי כלתו.

והגם כי הפקיד המלך עליה שומרים, בנות ירושלים אותה נוטרים, וסביב מטתו ששים גבורים, בכל זאת מנעולי ברזל ונחשתים, בפני רשפי האהבה לא נעלו, וחומה בריח ודלתים, בין החושקים לא הבדילו,

כי הדוד שב לדבר עמה תמיד דרך חור מזוזה ודלתים, גם היא יצאה אחריו המדבר רובצת עמו בין המשפתים, ובכל עת צאתה ירדפו אחריה, בנות ציון נוטריה, יסובבוה במחולת המחנים, והיא נושאת אליהן ידים, לאמר, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעוררו את האהבה, כי טוב לי עמה פת חרבה, במדבר ציה וערבה, מהיכלי עונג בם לא ראיתי טובה. ויין הרקח מהול בדאבה.

– באחרית הימים, בא עופר האילים מהרי בשמים, קרנים מידו עליה זרחו, ודודאי האהבה פרחו, ורשפיה רשפי אש נצחו.

ואסירי התקוה חפשי שולחו, ואל המדבר ברחו, ולהקת המשוררים רנה פצחוכמות עזה אהבה, וקנאתה כשאול נשגבה, לא יכבו מים רבים הלהבה. ולא נהרות ומי תהום רבה.העברים סרו שחקים נטהרו, צללים עברו, ריעים התחברו, גיל וששון חגרו, הביטו ונהרו, עטרת עטרו, המזמרים זמרו, והמשוררים שרו:

 

הקדמה בענין הנמשל – הנשמה אשר עורגת לקוב"ה

חכמי המחקר וחכמי תושיה, ידמו במשליהם את הגויה, עם המון כחותיה הנדגלות, הפועלות והמתפעלות, אל קרית מלך רב וצבאיה, או אל עיר קטנה אחת ואנשיה. כי כמו שימצאו בעיר אנשים רבים שונים, המונים המונים, איש על דגלו חונים, ופועלים בעסקים מפורדים, לתכליתים אישיים מיוחדים, כן גם בגויה המון כחות רבות, כעדר הקצובות, איש על מקומו יחנה, ועל יסוד טבעו נבנה, ופעולתו יענה, ולתכלית מיוחד יפנה:

וכן, כמו שכל אנשי העיר, רב וצעיר, ישתתפו בהנהגה כוללת, ויתחברו תחת ממשלה אחת מושלת, ותחת דת וחקים, ומשפטים צדיקים, וכולם מתחזקים ועוסקים, איש על דגלו ואיש על צבאו, איש על עבודתו ואיש על משאו, להעמיד שלום העיר על מכונה, בל יכרת מעונה, ויש ביניהם ראשים ועוצרים, שופטים ושוטרים, מצוים ומזהירים, ודלת העם טף וגברים, זקנים עם נערים, כורמים ואכרים, מונהגים ונכנעים, מוזהרים ושומעים:

כן גם כל כחות הגויה ומדותיה, תכונותיה ומחנותיה, כולם להנהגת החי בכלל יתאחדו, יתלכדו ולא יתפרדו, כולם עושים במלאכה, כאנשי הממלכה, להעמיד על מכונה, שלום הגויה וענינה, חיותה בריאותה ומזונה, ותשלח שרשיה וכפתה רעננה, וכולם משתתפים תחת חק טבעי כולל, בכל כחותיהם הוא מתבולל,

להעמיד את החי וגוייתו, כל ימי היותו על אדמתו, עד בוא חליפתו, ויש ביניהם כחות ראשיות העומדים על הפקודים, וכחות פחיתות אשר נתנו להם לעבדים, והדבר מתבאר וערוך, בספרי הפילוסופים בארך:

וכאשר נשקיף בעין הבחינה. על כל כחות הגויה ונתבונן בם בינה. ראינו כי כולם עימה יעמדו ועימה יאבדו. עם הבשר נולדו ובמותם לא נפרדו. כולם היו מן העפר ואל עפרם ישובון. החֵמר היה להם לחֹמר וממנו ינובון. הם חניכיו ילידי ביתו. הם בעלי בריתו. רצים למלאות תאותו. וזה כל פרי שקידתם כל ימי היותם על אדמתם. להפיק רצון גוייתם. תענוגיו ומשאלותיו. מאוייו ותועלותיו.

הם אזרחי הקריה והבונים. הם יושבי העיר לפנים אכרים ועובדי אדמה. כי השם אלוה חכמה. כולם עם נבל. און יחבל. והרה הבל. וילד אבל. החבל והכבל. המשא והסבל. וקללת עיבל. זה חלקם בתבל:

לבד אחת היא כמראה הלפידים היא מתהלכת. בת מלך היא והיא המולכת. היא העיט המחיה את הפגרים. לפיד אש העובר בין הבשרים. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. היא היונה היפה. כשחר נשקפה. כבודה בת מלך פנימה. ברה כחמה. היא הרעיה היא הכלה. הקיימת סלה. היא החיה והמשכלת. מכל בני בשר נבדלת. ואחרי המזוזה והדלת, תשים זכרונה בעוז חביונה. בדודה השוכן על הרי בשמים.

כי היא נשמת שדי ממרומים. הוא דודה ובו דובקת. הוא ריעה ואליו היא מתרפקת. בערב היא באה ובבקר היא שבה. אל האלהים אשר אהבה. לא תכרות ברית ליושב הארץ ולא תחנם. וכי יקראו אליה לא תענם.

ועת יאמר אשר בידו נפש כל חי גזרו את הילד החי. תאמר לא כי בנך המת ובני החי, וגואלה חי, ישיביה אל בית מועד לכל חי. ונעלמה מעיני כל חי. ועתה לפניך אלך ואישר הדורים. אפתח לפניך שערים. ונתתי לך אוצרות חשך ומטמוני מסתרים. הנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר. והיא כתובה פנים ואחור. ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. פצה פיך ואכל את אשר אני נותן אליך. דבש תמצא אכל דיך. ונופת מתוק אל חכך:

 

מבוא המחברת – גשמיות מול חומריות

הן כל אדם באשר הוא אדם. חייו ופעולותיו יפרדו והיו לשני ראשים. כפי שני החלקים אשר מהם הורכב.

(א) הראש האחד יפנה דרך בית און. הוא חיי הגוף ופעולותיו החומריים שהוא מצד היותו בן אדמה לבבו פונה אל הצלחות הזמניות. לאסוף הון ועושר. לבקש כבוד ומשרה. לאהב חמדת עולם ותענוגות בשר.

(ב) והראש השני יפנה למסלה העולה בית אל. הוא חיי הנשמה ופעולותיה הרוחניים. שהיא מצד היותה בת שמים מגמת פניה אל האושר הרוחני. לאסוף חכמה ודעת. לבקש יראת ה' וענות צדק. לאהב את ה' ולדבקה בו. מואסת הבלי הזמן. מתקדשת מטומאת הגויה. להיות לה מהלכים בין העומדים הנצחיים.

וגם בעת יפתוה או ינצחוה כחות החומריות שכניה לכרות עמהם ברית. להיות נוטרה את כרמיהם. או לישן בחיק העצלה שנת עולם. אף גם זאת היא ישינה ולבה ער. מתעורר כפעם בפעם להתנער מעפר. יזורר עד שבע פעמים ויפקח את עיניו השכליים לראות כי ענן לבושו ולדעת כי ערפל חתולתו:

 

אולם שני הראשים האלה. רצוני. שני מיני החיים אשר בהם בצלם יתהלך איש עלי חלד. נראו ונתגלו ביתר שאת ויתר עז בחיי שלמה המלך ע"ה.

כי (א) בחיים הגופנים הוא השיג מאויי עולם ותענוגות הזמן יותר מכל האדם כמו שבאר זה בארך בספר קהלת.

(ב) בחיים הנפשיים. הוא זכה למראות אלהים. ותנח עליו הרוח ודבר עמו בחלום ובחזון. שאז (כפי תנאי הנבואה) יכלא הגשם. וכחות החומר ישבותו. ועמודיו ירופפו. ונפשו האלהית תפרד אז מחברת החומר ותפשט מלבושיה הצואים. ותשאר יחידה מתדבקת עם השכל העליון הבלתי ב"ת זה דודה וזה ריעה.

ואחר שחבר ספר קהלת בו שם מצרף לחיי הגוף וכור להבליו כי המה מהבל יחד. חבר השיר הקדוש הזה. בו דבר נכבדות על חיי הנשמה בעת נח עליה הרוח ותדבק בדודה העליון הדגול מרבבה. בו למד דעת את העם חכמה ומוסר להודיע סוד הזה וענינו. ולהאיר נפשות השוכנות בערפל. והלביש את דבריו משל ומליצה דברי חכמים וחדות':

ידמה במליצתו את בית שלמה = היא גויתו וצבא כחותיה = אל קרית מלך רב אשר פי המשורר יקביה בשם: ציון וירושלים. (כמו שהשתמש במשל הזה בספר קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ואמרו חז"ל עיר קטנה זה הגוף ואנשים בה מעט אלו האברים) ואת הכח המתעורר או היצר המושל בגויה אשר כל כחות הגוף נשמעים אליו למלאות פקודתו יכנה בשם המלך שלמה. כי הוא המנהיג את העיר הזאת ר"ל את גוית שלמה ומלך עליה מלכות עצום ומשל בה ממשל רב כמלכות שלמה בעיר ירושלים.

(וכן אמר שם ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ופי' חז"ל מלך גדול זה היצה"ר)

גם יכנה במליצתו את הכחות הנפשיות הנתלות בחומר למיניהם בשם "בנות ציון או בנות ירושלים". כי הם בנות העיר.

והגוף הזה. הם נשי שלמה ופלגשיו למלאות תאוותיו ותשוקותיו על כל חמדת נשים. הם אמהותיו ושפחותיו מהם יקח להיות לו לרקחות ולטבחות ולאופות בכח הזן והמגדל והמוליד ויתר כחות הגויה במכסת נפשות:

וישא משלו ויאמר

כי בין המון הנשים אשר היה לשלמה. חשקה נפשו רעיה אחת היפה בנשים. היא מחותנה אל רועה צאן במדבר. ותלקח הרעיה מחיק אהובה הרועה אל המלך שלמה אל בית מלכותו. וישם כתר מלכות בראשה ויתן לה משאת כיד המלך. גם הפקיד עליה שומרים בנות ירושלים עוטרים אותה. המה עקבה ישמורו בל תברח אל המדבר אל דודה.

אבל לשוא שקד שומר. כי היא לא נפתה לבבה אל כל חשק שלמה. נפשה בחלה באהבתו. מאסה פת בג המלך ויין משתיו. כי נכספה גם כלתה נפשה אל אלוף נעוריה הרועה בשושנים. גם הוא זכר לה אהבת כלולותיה. ובכל יום ויום היה מתהלך לפני חצר בית הנשים שבו נלכדה כלתו. משגיח מן החלונות. מדבר עמה אחרי הקירות והחרכים.

והיא תשפך לפניו שיחה מבקשת יוציא ממסגר נפשה. וישימו אותותם אותות. עשה לה ציונים איך תברח ואנה תמצאהו על הררי בתר. וכן ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אשר הוא חונה שם.

ובכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות וישיבוה בחמת רוחה אל חדרי שלמה. עד כי באחרית הימים חגרה בעוז מתניה שברה דלתות נחושה גדעה מסגרות. פתחה הזיקים נתקה מוסרות. ותצא ביד רמה מור ולבונה מקוטרת. אל דודה הצבי על הרי בשמים:

זה תורף המשל. ומליצה חדות לו. וזה פתרונו

האשה היפה בנשים אשר בה חשק שלמה לאהבה ויביאיה אל היכלי המלך. היא נשמתו הרוחניית האלקית אשר ירדה מגבהי מרומים לשכן בבית שלמה בשפל ה' אמר לשכן בערפל – והדוד הרועה בצאן אשר אליו היתה מחותנה, הוא דודה העליון הרועה בצבאות, היושב בשמי שמי קדם ושוכן בערבות – ואשר כלאה המלך בבית מלכותו ויפתיה אל אהבתו. הוא כי התאמץ הכח המתעורר המולך בגויה להיות שליט ברוח לכלא את הרוח הקדוש בברית אהבה בין הבשרים, וישתדל למשוך את הנפש האלהית עם בתולות אחריה רעותיה (שהם כחות נפש השכליות) אל רצונו, גם לכבוש את המלכה עמו בבית להיות לו לשגל וסוכנת למלאות תאוותיו ותשוקותיו הן בהנהגת המלכות, הן באסיפת הון ועושר וכל חשק שלמה.

– ואשר שׂם בנות ירושלים שומרים לה סביב. הוא כי בנות הגויה ר"ל כוחותיה עוטרים סביבה ויחזיקו בה בל תתפשט מן הגשמיות, ובל תשל נעלי החומר מעל רגליה, ובל תשא אבר לעוף על כנפי הטהרה והקדושה אל הרוחניות אל דודה בשָׁמים.

– ואשר המשיל משלים כי כלתה נפש הרעיה אל הרועה אלוף נעוריה, הוא כחתן יכהן פאר והיא ככלה תעדה כליה. ר"ל כי נפש שלמה מאסה מאויי החומר ותשוקותיו, ולא התגאלה לזנות אחרי המולך בגויה שהוא הכח המתעורר ויצרי מעלליו, רק התעוררה בכל עת בתשוקה עצומה אל דודה ה' מנת חלקה וכוסה ותאמץ זרועותיה בעיון ובמעשה ללכת בדרכיו ולדבקה בו.

– ואשר אמר המשל כי דודה שלח לה דבריו אחרי הקיר והדלת, דרך חלונות וחרכים. הוא כי גם הדוד העליון אליה תשוקתו לשפוך עליה רוח קדשו, להשכילה באמתתו, ישלח לה דברי השגחתו דרך הקיר הוא החומר אשר היה למסך בינה ובין קדש הקדשים, משגיח עליה דרך חלונות וחרכי הנפש להעלותה מעמק השִׂדים ובארות חמר אל הקדושה ורוח הקודש ולהוציאה מעמק עכור אל פתח תקוה

– ואשר המשיל כי ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל דודה אשר בערבה. ר"ל שע"י השתדלות נפש שלמה ותשוקתה והכנתה אל הדיבוק האלקי, נח עליה הרוח ותדבק בהדרת קדש וזכתה לנבואה ודבר ה' כמה פעמים שבעת ההיא ברחה מהיכל שלמה, רצוני שהתפשטה מן החומר וסר מעליה הענן וערפל,

ואז התרחקה מאהבת המלך ר"ל שאז נסו הצללים וחשכת הכח המתעורר, ונשארה מתבודדת עם האור הגדול וכבוד דודה הצח הזורח עליה.

– ואשר אמרו במשל שבכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים וישיבוה אל היכל המלך, הוא באשר עוד לא נמסו אסירי הגויה בהחלט לכן לא נמשך הדיבוק הזה זמן רב, כי אחר שחל עליו הרוח האלקי, שָבו בנות החומר להתעורר ולהשבית הדבוק הזה. וילך ה' כאשר כלה לדבר אל שלמה ונפשו שבה למקומה להכלא תחת מסגר החומר כבתחלה.

– ואשר אמר המשל כי באחרית הימים יצאה ביד רמה מבית שלמה ולא יספה שוב אליו עוד רק דבקה בדודה ויארשה לו לעולם. ר"ל כי בעת נאסף שלמה אל עמיו וישכב עם אבותיו, אז נפרדו הקשורים ונמסו האסורים, הפח נשבר ונפשו נמלטה אל אלהיה אל בעל נעוריה, וישב העפר על הארץ והרוח שב אל האלהים אשר נתנה ותדבק בצרור החיים בחיי עד ועדן נצח:

חלוקת השיר לחלקים/שירים

וכאשר בתרנו את השיר הקדוש הזה למחלקותיו, ועברנו בין בתריו, ראינו כי נחלק לחמשה חלקים או חמשה שירים. בכל שיר ושיר יספר כי ברחה הרעיה מחדרי המלך אל המדבר, עד שנמצא כי ברחה אל המדבר חמשה פעמים,

בארבעה פעמים הראשונים יספר כי הושבה מן המדבר אל היכל המלך, ובפעם החמישי מספר כי יצאה אל המדבר ונשארה שם אצל דודה. ולא שבה עוד.

– והמליצה בזה, כי מצאנו שנראה ה' אל שלמה ודבר עמו ארבעה פעמים, כמו שיבואר, על כן היה למשל שיצאה הרעיה היא נפשו האלהית ונפרדה מן החומר ארבעה פעמים, ואחרי כלות הדבור והחזון שבה אל החומר ונכלאה בו כבתחלה, והפעם החמישית בעת הגויעה והפרידה אז נפרדה נפשו מגופו לעולם ושבה אל בית אביה כנעוריה:

השיר הראשון מתחיל ישקני מנשיקות פיהו (א' ב') ומסיים השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו את האהבה (ב' ז') בו מספר כי הרעיה משתוקקת אל דודה והוא עומד אחר כותליה, היא מבקשת ממנו יציין לה מקומו אנה תמצאהו, וכי ברחה ויצאה אל המדבר ונתחברה עם דודה ודגלו עליה אהבה שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקיה, עד ראתה כי בנות ירושלים רודפות אחריה, מבקשת מהם בל ישביתו ובל יעוררו את האהבה. ובזה נשבת החבור ביניהם ויפרידו בין שניהם.

והוא משל אל המראה הראשונה (שנזכר מלכים א' ג' ובדה"ב א') שהמלך הלך גבעונה והעלה שם אלף עולות וה' נראה אליו בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך, ובקש לב שומע משפט להבין בין טוב לרע וה' מלא שאלתו. עפ"ז צייר כי נפש שלמה היתה נוהה אחרי דודה, ותבוא ביתו בעולות, ותדרוש להכיר דרכיו ומשפטיו וחכמת אלהים, וזכתה אל הדיבוק הנפלא במראה נבואיית שאז התפשטה מן הגשם ודבקה בדודה, עד השביתוה בנות ירושלים כחות הגוף ששבו לאיתנם ויקץ שלמה ונפשו שבה אל בית כלא כבראשונה:

השיר השני מתחיל קול דודי הנה זה בא. (ב' ח') ומסיים עד שיפוח היום סוב דמה לך דודי לצבי. (סוף הקאפיטול) בו מספר כי הדוד התעורר מעצמו לבא אל רעיתו, וקרא לה שתצא אחריו אבל היא בסתר המדרגה חבואה וכלואה. ולא ארך הדבור עמו רק מעט ואז עבר ממנה.

והוא ציור אל הדבור השני (שנזכר במ"א ו' י"א) עת החל לבנות הבית שא"ל הבית אשר אתה בונה אם בדרכי תלך וכו'.

ומבואר שלא היה נבואה גמורה (שלכן כתיב ויהי דבר ה' אל שלמה שזה מדרגה קטנה, כי לא היה מראה וחזון ולכן אמר (מ"א ט') וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון ולא חשב מראה זאת וכן לא חשבה בד"ה) ולכן לא ספר בזה שרדפו אחריה בנות ירושלים. כי הדודים נפרדו מעצמם ויצתה רק לפי שעה עד שיפוח היום ונסו הצללים ואז נפרד דודה מעצמו, וכמו שיבואר בפנים:

השיר השלישי מתחיל על משכבי בלילות. (ג' א') ומסיים באתי לגני (ה' א') מספר כי הרעיה בקשה את דודה על משכבה בלילות ובכל העיר, ולא מצאה אותו עד שיצאה מן העיר ומצאה את דודה והביאה אותו אל בית אמה עד שרדפו אחריה בנות ירושלים ושם ספר איך ברחה ממטת שלמה ואיך התיחדה עם דודה ודבר עמה בכל לשונות של חבה

וכ"ז ציור אל הדבור השלישי (שנז' במ"א ט' ובדה"ב ד') אחר שכילה את הבית ויחנכהו שאז הרבה מאד והעתיר בתפלות ובתחנונים ובזבחים אין מספר כנז' שם בארך.

וזה המשל שהרעיה הרבתה לבקש את דודה בכל עוז. ואז נראה ה' אל שלמה והיה מראה גמור כמ"ש כאשר נראה אליו בגבעון שזה ממליץ כי אז נפרדה נפש שלמה מן החומר ודבקה בדודה בדבוק נבואיי. וגם הביאה אותו אל בית אמה ע"י המקדש אשר בנה כאשר אפרש אי"ה בפנים, עד שבנות החומר השביתו את הדיבוק ותשב נפשו אל גוייתו כבראשונה. ושם ספר מענין האפריון שהוא בהמ"ק אשר בנה דברים נפלאים השייכים לענין הנבואה הזאת כאשר יבואר בגוף המחברת:

השיר הרביעי מתחיל אני ישינה (ה' ב') ומסיים זה דודי וזה רעי. (סוף הקאפיטול)

בו יספר כי הרעיה נרדמה ימים רבים בחדרי שלמה ולא זכרה את דודה ואת אלוף נעוריה שכחה. עד שבלילה אחת בא ודפק על פתחה. ותחלה לא רצתה לקום ממטתה לפתוח לו, ואחר שקמה לפתוח הדלת דודה חמק עבר ולא יכלה למצוא אותו עוד.

וגלתה צערה לפני בנות ירושלים והודיעה להן שהיא חולת אהבה. וספרה להן תכונת דודה ומעלותיו ושלמותיו. וזה ציור אל מ"ש (במ"א י"א) כי אח"כ חטא שלמה ונשא נשים נכריות ונטה לבבו מעם ה' הנראה אליו פעמיִם ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וכו' קרוע אקרע את הממלכה מידך ושם כתוב ויתאנף ה' בשלמה.

וזה מצייר שנפש שלמה נרדמה בחיק הגויה ונמשכה אחרי תאוותיו. עד שבא ה' ודפק על פתחה ויודיע לה חטאה וענשה ואז שמה על לבה לבקש את דודה ולשוב בתשובה עד שתזכה אל האור והדיבוק האלהי כבתחלה. אבל דודה חמק עבר. וה' התרחק ממנו ולא נפרדה נפשו מן החומר אל הרוחניות עד בא מועד פרידתו. שאז מצאו בנות ירושלים ר"ל כחות גופו את דודו. שבא לאסוף את נפשו אליו למקור החיים, והגידו לו כי חולת אהבה היא:

השיר החמישי מתחיל אנה הלך דודך. (ו' א') ומסיים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. (ח' ז'), בו ספר כי בא הדוד אל כלתו. והיא דבקה נפשה אחריו. ותצא עמו אל המדבר ביד רמה. ולא יכלו בנות ירושלים והמלך שלמה עצמו, לעצור בעדם, כי עזה כמות אהבה.

והיא אמרה לבנות (ח' ד') מה תעירו ומה תעוררו את האהבה. ר"ל לא תוכלו עוד להשבית את האהבה. וצייר בזה העת שבא הדוד העליון לאסוף נפש שלמה אל צרור החיים. שאז הפריד המות בינה ובין הגויה, ותשב אל אלהיה, לא יחרידוה עוד כחות הגשם כי בצל שדי תתלונן. ובחלק הזה באו ענינים נפלאים מענין הנפש בעת הגויעה ואחר המות כמ"ש בפנים אי"ה: (ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:

 

ונוסף אל המגילה הלזו שיר קטן מתחיל אחות לנו קטנה עד סוף הספר, והיא דברת הנשמה ותחנתה בעד הרוח היוהלני הנקשר בגויה [ומהווה ממצע בין הנשמה לגוף], ובעד יתר כחות הנפשיות הנתלות בחומר ובעד הגוף עצמו המוכן ג"כ לקבל גמול מעשיו בעת התחיה,

וימשיל משלים כאילו תתחנן הרעיה בעד אחותה הקטנה אשר שדים אין לה כמ"ש במקומו, ושיר זה נקרא שיר האלף, על שספר בו מהכרם של שלמה שהיה מביא בפריו אלף כסף.

ועז"א ויהי שירו חמשה ואלף. ר"ל שהשיר שחבר, יש בו חמשה שירים. ונוסף עליו שיר האלף:

אחרי יצא קו המדה וכלה את מדות הבית הפנימי ויצא דרך השער אשר פניו דרך הקדים ומדד חמש אמות בקנה המדה סביב סביב, טרם אבוא אל החצר הפנימי ואל ההיכל לפני. אליך ה' אתפלל שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני:

 

סיכום קצר:

א. שיר השירים משל המספר על אשה נשואה לרועה שנלקחה אל בית המלך שלמה להיות רעיה לו בעל כרחה, ותמיד מנסה לברוח חזרה לבעלה אהובה, ונערותיה השומרות עליה משיבות אותה בית המלך.

ב. הנמשל – הנשמה הקדושה שנמצאת בגוף הגשמי, ותמיד שואפת אל בית בעלה – קוב"ה, ומואסת בחיי העושר ותאוות שמשפיע עליה הגוף.

ג. הנמשל ברובד פנימי יותר – שלמה זכה מספר פעמים להתגלות אלוקית, והשיר מבטא את הכמיהה של נפשו לעזוב את הגוף ולזכות שוב להתאחד עם בעל  נעוריה – קוב"ה.

 

 

 

 

 

 

שיר השירים משל

שיר א

(א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:

(א) שיר השירים, שיר זה נחלק לחמשה שירים, ור"ל שיר שכלולים בו שירי שלמה,

סיפר בשיר הזה כי המלך שלמה אהב רעיה אחת היפה בנשים ויסגרה בבית מלכותו וישם בנות ירושלים שומרים סביבה, אבל היא היתה אהובת ריע לרועה צאן במדבר, וברחה חמשה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אל דודה,

בארבע הפעמים הראשונים הושבה אל חצר המלך, ובפעם החמישית לא יכלו לעצור בעדה,

יצאה ולא שבה עוד, ובכל שיר ושיר יספר איך יצאה אל המדבר ונתחברה עם דודה:

השיר הראשון: נמשך עד קול דודי דופק (ב' ח') מספר איך ברחה הרעיה בפעם הראשונה, ובאיזה אופן ברחה, ואיך נתחברה עם דודה, ואיך הושבה ע"י בנות ירושלים השומרות אותה:

 

(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:

(ב) ישקני, הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה,

והיא מרגשת בו ע"י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה,

[משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך:

 

(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:

(ג) לריח, הנה עתה הגם שאינך נראה ואין מרגישים ממך רק ריח שמניך הטובים והמריחים,

ואין להם השגה רק משמך הטוב שנודע כשמן תורק ע"י הריח הנודף למרחוק ובכ"ז עלמות [הם מדרגה יותר מבנות] הם אהבוך,

וכ"ש אם יראוך וישיגו יפיך ומעלת עצמך. לכן אבקש.

 

(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:

 (ד) משכני, והוציאני מן המסגר הזה מחדרי שלמה ואז כשאהיה חפשיה ונראה אותך פנים אל פנים אחריך נרוצה, אני והעלמות רעותי.

[ובארה הטעם שמבקשת שימשוך אותה לחפשי, כי הביאני המלך חדריו. שאני כלואה בחדרי שלמה ולא אוכל לצאת מעצמי]

ואז כשנהיה חפשים, נגילה ונשמחה בך, כי השמחה העצמיית שיש לנו ממך גדולה על השמחה של חדרי שלמה, שאין להם מעלה עצמיית רק דמיונית

[ה'גיל' הוא על דבר מתחדש וה'שמחה' הוא על דבר תמידי, ר"ל שאח"כ נתמיד לשמוח בך]

כי את דודיך נזכירה יותר מיין וכל תענוג, כי מישרים אהבוך,

ר"ל לא כמו האהבה אל שלמה שאין אוהבים אותו מצד עצמו רק מצד ההנאה והמועיל והערב,

אבל אותך נאהב אהבת מישור מצד מעלתך העצמיית:

 

(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה:

(ה) שחורה, הרעיה הזאת [לבל ירגישו כי עם דודה מדברת], משיבה פניה אל בנות ירושלים השומרים אותה, אומרת להן דעו כי הגם שאני נראה שחורה, [כי ישבה תמיד תחת השמש עם הצאן] אין השחרות הזה כשחרות הכושית שהיא עצמיי לה ובלתי סר בשום אופן,

כי בעצם אני נאוה ושחרותי היא רק מקרה אצלי. וכל מקרה יסור בקל בסור סבתו.

וכן אם לא אשב תחת השמש אהיה נאוה כבתחילה, כי אהלי קדר הם בעצם כיריעות שלמה, ויוכלו להתכבס ולשוב אל לבנותן, יען שהם לבנים מצד עצמם ושחרותם היא רק מקרה ע"י השמש. אבל.

 

(ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי:

 (ו) אל תראוני ותחשבו שאני בעצמי שחרחורת, כי שחרות החצוני בא רק ע"י ששזפתני השמש שהשמש ראתה אותי והסתכלה בי [מלשון ולא שזפתו עין איה]

ומה שבקע השחרות גם תחת העור מעט, היא מצד שבני אמי נחרו בי, הם חרו עצמותי מני חרב, [מל' ושכן חררים במדבר] כי שמוני נוטרה את הכרמים עד שעי"כ ישבתי תחת השמש בתמידות,

ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי ר"ל לא השגחתי על יפיי שהוא הכרם שלי, ועי"כ חררה השמש גם בפנימיתי

ודע שיש הבדל בין נטר ובין שמר או נצר, שפעל נטר לא יבא רק על דברים הגיונים כמו נוטר איבה נוטר חימה וכדומה,

ולפ"ז לפי המשל היל"ל שומרה או נוצרה את הכרמים, ותפס פעל נטר לפי הנמשל שהכרמים האלה הם ענינים הגיונים:

 

(ז) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ:

 (ז) הגידה, הרעיה מדברת אל דודה העומד אחר הקיר. [אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו מפני בנות ירושלים השומרות] מבקשת יודיע לה מקומו איה תמצאהו בעת תמצא ידה לברוח מהיכל המלך.

וז"ש הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, ר"ל כי הרועה לפעמים ירעה את הצאן, ולפעמים ירבץ והוא בעת הצהרים שאינו יכול לרעות מפני תוקף השמש, אז ירבץ, ובעת הרעיה כ"א רועה לבדו במקום מיוחד,

ועז"א איכה תרעה. ובעת הרביצה יתאספו כל הרועים אל מקום אחד שיש שם צל ושם ירביצו את הצאן לנוח מעט, ועז"א איכה תרביץ בצהרים על עדרי חבריך ר"ל אצל עדרי חבריך

[ומ"ש שלמה אהיה כעוטיה, הוא מאמר מוסגר ר"ל כי למה אהיה פה כעוטיה ומכוסה ומטורפת [מלשון עוטה מעיל או מלשון עיט על עוף הטורף] תחת יריעות שלמה וחדריו הלא אני למודה להיות חפשי על השרון ועל הררי בתר:

 

(ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים:

 

(ח) אם לא, [תשובת הדוד הרועה] הנה לזה שתברחי מחצר המלך ותבואי אלי,

צריכה את לשני דברים, א] שתדעי את מקומי אנה תמצאני,

ב] צריכה את עצה ותחבולה בל יכירו אותך השומרים וגדודי שלמה בדרך,

הנה על החשש הראשון שתמצאי את מקומי, צאי לך בעקבי הצאן, כי בהכירך שבילי הצאן ועקבותם תבאי עד המקום ששם הרועה,

ועל הב' שלא יכירוך, רעי את גדיותיך על ואצל משכנות הרועים שאז יחשבו כי רועה את, [ותפס מלת על לפי המליצה שהיא על ומעלה]:

 

(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי:

(ט) לססתי, [עפ"י הסימנים והאותות האלה שנתן לה דודה עלה בידה לברוח מחדרי שלמה אל דודה במדבר ויספר הדברים שעברו בינה ובין דודה],

הרועה רואה אותה שהיא מקושטת בתכשיטי זהב ופנינים, והוא אומר אליה, רעיתי דמיתיך לסוסתי ברכבי פרעה, ר"ל את דומה בעיני כאילו לקח שלמה את הסוסיא שלי, שהיא יחידה אצלי. ואסרה במרכבתו בין יתר הסוסים והרכב שהיה לו ממצרים מבית פרעה, [כמ"ש ותצא מרכבה ממצרים]

שהגם שיש לשלמה סוסים ומרכבות רבות וטובות, שהם רכבי פרעה ומקוה הסוסים אשר יוציא ממצרים, לקח גם סוס שלי שהיא יחידה אצלי ואסרה במרכבתו,

ור"ל הגם שי"ל נשים רבות ופלגשים ובת פרעה בראשן, לקח גם הסוסיא שלי שהיא הרעיה שלי שהיא יחידה אצלי:

 

(י) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים:

 (י) נאוו, והנה נדמית כסוסי שלמה שהם מקושטים בתכשיטין, וכן נתנו תורי זהב על לחייך וחרוזי פנינים על צוארך כאשר יעניקו לסוסי המלך:

 

(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף:

(יא) תורי, כשהיית אצלי לא היה לך רק נקודות הכסף, לא היה לך תכשיטין מזהב רק מכסף,

ולא תורים רק נקודות קטנות ממעט כסף, ועתה נעשה לך תורי זהב:

(יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ:

 (יב) [תשובת הרעיה], עד, דע כי עתה נפרדתי מחברת המלך שלמה,

 כי בעודו יושב על השולחן במסבו, מתענג בתענוגים, לא התאויתי למטעמותיו, כי נרדי [זה ציון אל דודה שהוא נרד ובושם לה], בושם של דודי שהוא נרד ובושם לי, נתן ריחו הרגשתי את ריחו הטוב ונמשכתי אחריו,

גם יאמר שריח נרדו היינו ריח דודי הגיע ממקומו עד מקום שהמלך במסיבו:

 

(יג) צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין:

 (יג) צרור, מבארת כי הרגישה ריח הטוב של דודה משני פנים,

א] מצד זכרון הבושם שנמצא אצלה שדודה דומה לה כצרור המור הצרור בין שדיה, כן חקוק על לבה, עד שבכל פעם יעלה ריחו וזכרונו מבין שדיה:

 

(יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי:

 (יד) אשכול ב] תרגיש ריחו הנודף מרחוק, כי מן כרמי עין גדי במדבר אשר הוא חונה שמה, דומה לה כאשכול הכופר המשלח ריחו למרחוק:

 

(טו) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים:

 (טו) הנך יפה, כשמוע הדוד אהבת כלולותיה. משיב לה הנך יפה משני טעמים,

א] מצד שאת רעיתי, שומרת אהבתי, ולא נפתית למלך שלמה:

ב] הנה יפה גם מצד עצמך, עיניך דומים כיונים, שאין מסתכלים רק אל בן זוגם:

 

(טז) הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה:

 (טז) הנך, משיבה הרעיה הנך יפה דודי מצד תוארך, גם נעים מצד שלמותך,

והנה הגיע העת שנתחבר יחד ואחר כי לא נשכב עוד על מטת זהב וכסף ולא בבית ובהיכל,

רק נלין ביערים על ערש של עצים וענפים לחים, הנה ערשנו הזה שבו נשכב משכב דודים,

רעננה, הוא מענפים לחים ורעננים, הערש רענן ורטוב והגיע עת דודים:

 

(יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַחִיטֵנוּ רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים:

(יז) קורות, ר"ל אחר כי נשכן ונתלונן בשדה יער. א"כ קורות של בתינו יהיו הארזים הגבוהים אשר ביער, ותחת צלם נמצא מחסה ומשכב. והרהטים המגירים את המים יהיו הברותים שענפיהם רחבים,

ודרך הענפים והעלים אשר יסוכו על ערשינו יגירו המים במורד אל הצדדים מסביב בל ירד הגשם עלינו:

 

(א) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים:

(א) אני הרעיה אומרת, אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים,

[חבצלת הם הצמחים ששרשם מתחת לארץ דומה לבצל שאין להם ריח חזק ועל ראשם פרח יפה מאד דרכו להפתח לפני השמש ולנטות אחריו ולהסגר בשקיעת השמש. והוא גדל ומצליח רק בשרון לפני השמש.

והשושנה היא בעל ריח טוב, ודרכה להפליט הריח שקלטה, בעת שקיעת השמש, ולכן היא מצלחת בגדולה וריחה בעמקים ותחת הצללים]

ר"ל אני אוהבת המנוחה לשבת בשרון ולפתוח פרחי היפים לפני השמש הזורחת שם. ר"ל לתת את דודי לפני דודי הזורח כשמש בשרון בערבה ומופיע אורו עלי, ואז יתראה יפיי ופרחי היפים.

אמנם אחרי שובי אל העמק תחת הצללים [שזה אצלה דמות אל חדרי שלמה ששם היא כלואה בעמקים רחוקה מן שמש דודה הזורח על פרחיה] אז אפליט הריח הטוב שקבלתי מן השמש, ואני דומה כשושנה שפולטת ריחה בעמק תחת הצללים.

ר"ל שאז ירגישו בנות ירושלים שכנותי בטוב ריחי מוסרי ומדותי הטובות:

 

(ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת:

(ב) כשושנה, [תשובת הדוד] אמנם את דומה בין בנות ירושלים כשושנה בין החוחים, שהעץ שהשושנה גדלה עליו מלא חוחים, ועת תתערב ביניהם ינקבוה וישחיתוה, וצריך שתשא ראשה עליהם בל תתערב עמהם

כן צריכה את להשמר בל יפתוך בנות ירושלים אל אהבת שלמה:

 

(ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי:

(ג) כתפוח, [משיבה הרעיה] גם אתה דומה בין הבנים כתפוח בעצי היער. שהם מסתירים אותו ע"י גובהם ורוב ענפיהם.

ובכל זאת הוא ניכר ביניהם ע"י ב' דברים, א] בריחו. שלכן בצלו חמדתי וישבתי ליהנות מריחו הטוב.

ב] בפריו המתוק לחכי.

ור"ל לפעמים תשב בצלו בעת תצא מחדרי שלמה ותתיחד עמו

ולפעמים בעת שהיא כלואה תחת צל עצי היער, עכ"פ תאכל מפריו פרי האהבה שהם מתוקים לחכה:

 

(ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה:

(ד) הביאני, [הרעיה מספרת] כי אחר שדברו הדודים כ"ז לקחה דודה והביאני אל בית היין,

ושם העמיד עליה את דגלו, והיא אהבה, האהבה היא הדגל שהעמיד עליה:

 

(ה) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:

(ה) סמכוני באשישות, וגביעי יין, ורפדוני הציעו תחתי תפוחים נותני ריח טוב. כי אני חולת אהבה:

 

(ו) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי:

(ו) שמאלו, והדוד מתחבר עמה באהבה:

 

(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ:

השבעתי [בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות אותה והיא רואה אותן מרחוק]

אומרת להן: אני משביעה אתכן, בל תעירו ותטילו איבה באהבה זאת, [מלשון ויהי עריך].

וכן אף בל תעוררו אותה, ר"ל לא לרחק ולא לקרב, רק עד שתחפץ. לפי חפץ האוהבים והחושקים, וזר בל יתערב ביניהם,

ויען שאין איש שם במדבר רק צבאות ואילות השדה. משבעת אותם באלה, הם יהיו עדים ומתרים ומודיעים השבועה הזאת:

הדוד חלף הלך לו. והרעיה הושבה אל חדרי שלמה. ובזה נשלם השיר הראשון:

 

שיר השירים מליצה

שיר א

 (א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:

(א) שיר השירים, שיר זה נחלק לחמשה שירים, ספר בשירתו כי המלך שלמה, ר"ל היצר וכח המתעורר של גוף שלמה אהב רעיה אחת בת שמים, היא נשמתו הרוחנית האלקית אשר נסגרה בגויתו, מקום מלכות היצר וממשלתו,

וישם בנות ירושלים הם -כחות החומריות- למיניהם שומרים סביבה, להשקיע אותה בחומר ולמשכה אל רצונו להיות לו לפלגש.

אבל היא היתה קשורה במוסרות אהבה אל דודה בשמים, הרועה צבאותיו אשר ברא.

ויצאה חמש פעמים מן הגויה שהיא היכל היצר המולך שמה,

והתחברה עם דודה אשר בערבות בשמי קדם.

בארבע פעמים הראשונות התפשטה מן הגויה בעוד שלמה חי, ע"י שחל עליה הרוח האלקי במראות אלקים ארבע פעמים, ושבה בכל פעם אל הגויה כסור המראה, בעת התעוררו בנות ירושלים שהם כחות החומריות משנתם,

ובפעם החמישי יצאה ונפרדה מן הגויה עת נאסף שלמה אל עמיו, ודבקה באלהיה בצרור החיים לנצח,

ובכל שיר ושיר יספר איך התפשטה מן החומר ונדבקה עם דודה פנים אל פנים:

השיר הראשון:

נמשך עד קולי דודי דופק (ב' ח') מספר איך התפשטה הרעיה השמיימית מן הגויה בפעם הראשון.

ע"י המראה הראשונה אשר נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה בגבעון. כמו שנז' (מ"א ג' דה"ב א') ויספר באיזה אופן היה החזיון הזה. ואיך נתחברה עם הקדש ונח עליה הרוח.

ואיך שבה אל הגויה ויקץ שלמה והנה חלום:

 

(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:

(ב) ישקני הדוד העליון משגיח על רעייתו היא נפש שלמה ועומד אחר כתליה.

כי הקיר שהוא החומר והגויה מבדיל בין הרעיה האלהית ובין דודה וריעה, והיא מרגשת בו ע"י שמן תורק וריחו הטוב. ומבקשת ישקני מנשיקות פיהו.

ר"ל כי השגת הנפש תהיה בשני דרכים.

א) מה שתשיג את ה' ע"י השכל והבינה והעיון.

שאז לא תשיג את עצמו, וגם לא תשיגנו מצד עצמו רק מצד סימני החכמה והיכולת והרצון הנראים מהנהגתו את העולם.

וזה נמשל במשל הריח. שהגם שהדבר המורח הוא במקום סתר בלתי מתראה,

בכ"ז נדע בבירור שישנו במציאות ע"י הריח הטוב שיגיע ממנו לחוש הריח.

וכן רוחניות ה' מורח אצל החכמים מצד הריח הטוב (שהיא ההנהגה השלימה) המורק מחכמתו על כלל המציאות ויריחוה המשכילים ביראת ה',

וכמ"ש המליץ [רבי ידעיה הפניני בדרשי] בכל כחי אעבד את אלהי אעלה אל בית אבי בתמרת עשן ענן הקטורת המורח לאפי מריחו, ימליץ כי עמוד ענן הקטורת הוא המקשר בין הנפש והאלהי.

בו תרגיש ותתעצם להכירו ולהריחו,

ב) יש השגה גדולה מזאת אשר תדמה כנשיקה. שהיא תתקרב החושקים פנים אל פנים בתשוקה נפלאה, והיא. עת ישפך ה' את רוחו על הנפשות אשר הוכנו והתקדשו אל הנבואה ורוח הקדש שאז תצא הנפש מאדמתה ותדבק בשכל הנפלא ובקודש הקדשי' (ובמכלתא דרשב"י משפטים (דף קכ"ד) דבגין כך נשיק' בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא היא, וע"ד נשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשין דא מן דא, וע"ד מאן דנפיק נשמתי' בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא וכו' ושם פ' תרומה (דף קמ"ו) דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיק' ונשיקא בפומא דאיהו מבועא דרוחא ומפקנו דיליה וכו') וע"ז בקשה מי יתן ישקני (ובמדר' ידביקני) מנשיקות פיהו.

והנשיקות האלה יש בהם כמה מדרגות וכמה מחיצות שבם יראו וישיגו החוזים כפי רוב הקירוב והחשק והדיבוק שבין האלוה ובין הנפש המתדבקת בו, ועז"א מנשיקות פיהו.

עתה תסב דיבורה אל הדוד העומד אצל קיר גוייתה,

אומרת אליו דודיך טובים מיין ר"ל כי היין יגביה כחות הנפש ילהיב את החום הטבעי וישמח רוח האדם. אבל ההתלהבות הזו היא אש זרה כי בא מלמטה למעלה, מן הגוף אל הנפש. וע"כ היא אש זרה ושמחה של חול,

לא כן התלהבות הנפש ושמחתה ע"י חלות הרוח הקדש והנבואה. היא חדות ה' ושמחה של קדושה הבאה מלמעלה למטה.

אש אלוה המתפשט מן הנפש אל הגוף עד שעמודי הגויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש ולכן דודיך טובים מיין [- שהוא אש זרה, ודודיך – אש קודש]:

 

(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:

(ג) לריח מבארת דבריה, מדוע תחשוק אל הנשיקות האלה, ואל היין הרוחני המשמח הנפש והרוח.

הוא. כי כבר הרגישה בו היא והעלמות רעותיה (שהם כנוי החכמה והבינה והדעת) מצד ההשכלה בפעולות הנרגשות ממנו הגם שלא הכירו עצמותו פנים אל פנים.

וז"ש לריח שמניך טובים (השמן מורה על השפע המורק ממנו על המציאות, והאורה והרוחנית הצפון בו) (וברעיא מהימנא צו דף ל"ד שמן תורק שמך דהא מהאי שמן נגידין ברכאן ע"י דכהנא ושם כי עמך מקור חיים דא שמן עלאה דנגד ולא פסק לעלמין דשריא בגו חכמה עלאה דכולא. ובזהר שם דף ל"ה לריח שמניך טובים בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא במהימנותא. ואתנגדי ברכאן לעילא ותתא. ובפ' שמיני דף ל"ח כל חדותא דלעילא תליא בהאי שמנא קדישא דמתמן נפק חדוה וברכאן לכולהי בוצינין),

ושמן תורק שמך, ר"ל אין לך שם מצד עצמך כי אינך ניכר ונודע רק מצד הרקת השמן והשפע והרוחניות המורק על כלל הבריאה.

על כן עלמות הם הכוחות השכליות המשרתות את הנפש הרוחניות,

אהבוך כי הכירו בכבודך ומעלתך ע"י הריח שהוא סימני החכמה וההנהגה הנראים מפעולתיך.

עד שהכירוך ע"י השכל והעיון הגם שלא השיגו את עצמותך ע"י הנבואה, כי ההשגות השכליות נתלות בחומר אשר הוא למסך מבדיל ביניהם ובין ההשגה הנקיה להשיג כבוד ה' כפי מה שהוא. ולכן אבקש:

 

(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:

(ד) משכני והוציאני מן המסגר הזה שהוא מן החומר הסוכך ביני ובין מראות אלקים,

והוא ע"י שתחול עליה שפע הנבואית, שאז בנוח הרוח אוכל להפרד מן הגויה שהיא חדרי שלמה.

כי תמשכני ממנה אל הדבוק הרוחני ואז אחריך נרוצה. אני והעלמות רעותי שהם כחות השכליות נרוץ אחרי ה'

(ר"ל כי עתה בהשגת השכל בעודו שקוע בחומר. ילכו כחות השכל בהשגתם בלאט ובמתינות גדול. כי העפר יכביד עליהם והגשם יעכב תנועתם.

כי ההשגה בדרך העיון תלך ממדרגה למדרגה ממושכל למושכל מהיקש אל היקש,

לא כן ההשגה הנבואיית בהפרד ענן הגשם מעל הנפש, ישיגו הכל השגה פשוטה בזריזות גדול ובמרוצה) בארה טעם שאלתה, כי עתה הביאני המלך חדריו. ר"ל המלך הגדול אשר סבב את העיר ירושלים, שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה. הוא הביאני וסגרני בבית כלא בחדריו,

עד שלא אוכל לצאת אל דודי ולא אוכל להשכיל את ה' ואמיתתו השכלה זכה ואמתית.

כי לקחני המלך הזה לפלגש ואת עלמותי לשפחות. להשתמש בהם כחפצו. (וברע"מ פנחס דף רמ"ז ובזמנא דחשך דאיהי יצה"ר מכסה על אור דאיהו יצ"ט איהו כמאן דאסיר בבית האסורין דיצה"ר)

ולכן משכני, ובזה נגילה ונשמחה בך.

(הגיל היא השמחה הפתאומית על התחדש האור האלהי עליה,

והשמחה היא השמחה התמידית אח"כ בהתמיד האור ולא יאסף)

נזכירה דודיך מיין, כי היין הרוחני המשמח הנפשות ע"י ההשגה הנבואיית שע"י יתבטלו כוחות הגוף והמו כמו יין ונדהמו כשכורים. זאת נזכר תמיד בשמחה תמידית, לא כיין הגשמי שאחרי יפיג יינואחרית שמחת תוגה.

מישרים אהבוך ר"ל כי כל אהבת המלך. ר"ל אהבת היצר וחמדת העולם. אינם הולכים מישרים. ר"ל לא יאהבו אותם מצד עצמם, ובעבור עצמם, רק בעבור היותם אמצעים לדבר אחר. שגם הדבר האחר אינו נאהב מצד עצמו.

למשל אוהב עושר כדי לקנות בו כלי פז ואבני יקר. ואת הכלים יאהב שעי"ז יהיה מכובד.

ואת הכבוד יאהב שעי"ז יהיו דבריו נשמעים.

 וכן אוהב עושר לקנות בשר ויין. והבשר והיין יאהב כדי לחזק בו את הגוף.

ואת הגוף יחזק כדי לחיות ימים ארוכים

ותכלית החיים מה הוא? לא כן אהבת ה' היא אהבת מישור. כי יאהבהו בעבור עצמו כי טוב הוא.

כי תדבק בו הנפש דבוק עצמי טבעי כדבקות החלק אל הכל:

 

(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה:

(ה) שחורה הנפש החושקת אל הדיבוק הנפלא הזה שהיא ההשגה הנבואית.

בראותה כי אין דודה השמיימי יכול עתה לנשק אותה בדבור פנים אל פנים, ולהמשיך אותה מחדרי המלך שהיא הגוויה. כי בנות ירושלים שהם כחות הגויה מקיפים אותה והיא נאחזת בסבך ביניהם.

משיבה פניה אל כחות הגויה שכניה, שהם בנות ירושלים, ואומרת להן, דעו כי הגם שאני נראה שחורה בחיצוניותי (כי מראה השחרות בולעת חלקי האור לפנים כנודע בחכמת הטבע. וזה משל על שחלקי האור הרוחני בלועים בה. נסתרים בתוכה בלתי מתגלים ר"ל שהם בה בכח ולא בפועל)

בכ"ז אני נאוה בעצמוּתי. כי עצמוּתה היא אור יקר הולך אור צח ומצוחצח.

ומה שאני שחורה היא רק מקרה קרה לי ע"י שאני כלואה בחומר נגד השמש כמו שיתבאר

ועת אתכבס מכתמי החומר ולא אהיה נגד השמש אז ישובו אהלי קדר להיות כיריעות שלמה. אבל:

 

(ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי:

(ו) אל תראוני ותחשבו שאני שחרחורת מצד עצמי, כי השחרות הנראה עלי היא משני טעמים.

(א) ששזפתני השמש, ר"ל שאני תחת הזמן, אשר מציאותה תלוי בתנועת השמש כידוע.

כי הנפש במחצבה טרם ירדה בגויה, היתה אלהית רוחנית.

והשכלותיה לא היו נתונים תחת חוקי הזמן והמקום ומשיגיהם.

רק היתה משגת הכל בהשגה פשוטה פתאומית בלי גבול ובלי הדרגה.

וע"י שנתנה בגויה תחת השמש והזמן והתנועה. שבו להיות השגותיה מוגבלים הולכים בהדרגה, מקושרים עם הזמן והמקום, כפי תנאי השגת השכל הנקשר בחומר.

ולכן היא שחורה בחיצונותה. שהשכל והאור הרוחני הוא צפון בה בכח ולא בפועל,

(ב) בני אמי נחרו בי, כי הנפש יש לה אחים בני אביה 

והם השכליים הנפרדים וכחות השכל אשר איתה, שהם בני אביה שבשמים,

וגם י"ל אחים בני אמה

(כמ"ש בזהר שמות דף י"ב ובפ' שלח דף קע"ד. אב ואם אית לה לנשמתה כמה דאית ליה לגופא בארעא)

כי "אם הנפש" היא הגוויה שעל ידה ירדה לעוה"ז ונהייתה שכל דבוק בחומר, ומתערבת עמו.

ו"אחיה" מצד זה הם בני אימה, שהם הכח המדמה והכח המתעורר ויתר כחות הגויה.

והם נחרו בי עד שנחרר ונשחר גם פנימיותי:

כי הם שמוני נוטרה את הכרמים – המליצה תדמה הפעולות שיעשה האדם להשיג על ידם איזה תכלית, לנטיעת כרם. שבעת שיבשילו אשכלותיה ענבים, נאמר שהשיג את התחלת התכלית.

ועת ידרוך את הענבים וימצא יין ביקבים נאמר שבא לתכלית הנרצה

(וזה יהיה בין בעניני העולם בין בעניני התורה. כמ"ש כרם היה לידידי. כרם חמר ענו לה)

והם שמוני לנטור כרמים אחרים – ר"ל לשמור תכליתים אחרים בלתי שייכים אל תכליתי ואשרי.

כמו להשיג מלכות ועושר ומשרה תאוה וחמדה ודומיהם:

ועי"כ כרמי שלי לא נטרתי – לא שמרתי את התורה והחכמה והקדושה שהיא הכרם המיוחד לי לתכליתי ומצד זה חשך משחור תארי וכהה אור רוחניותי גם בפנימיותי,

וכ"ז יוסר בקל אם לא אפנה דרך כרמים ואם אתפשט מהחומר ואתרחק מן השמש:

 

(ז) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ:

(ז) הגידה הרעיה השמיימית מדברת אל דודה העליון העומד אחר כותליה.

(אחר שלא יכלה עתה להתיחד עמו בדבוק נבואיי מפני כחות החומר המאפילים עליה)

מבקשת יודיע לה מקומו, ר"ל ילמדהו איך ישכיל אמיתתו ע"י הדרישה והחיפוש בדרכי העיון והמחקר:

והנה הרועה הגדול ב"ה לפעמים ירעה ולפעמים ירבץ,

רצוני, שהנהגת ה' ורעייתו את הצאן – רצה לומר צבאותיו ובריותיו וכל החיים – יהיה בשני בחינות:

לפעמים ינהגם הנהגה השגחיית שלא באמצעות הטבע והמזל ומנהיגים אחרים,

רק ירעה צאן עמו בהשגחתו הפרטיית ויחלק שפע לכל א' כפי מחסורו

וזה במשל שרועה את הצאן בעצמו,

ולפעמים כשאין הדור זכאים ינהיגם ע"י הטבע והמזל ומשטרי שמים אשר גבל בששת ימי הבריאה,

וזה ימליץ שאינו רועה רק מרביץ, שבעת הרביצה לא יקבלו הצאן מאת הרועה שפע וחיות ומזון חדש

רק יַנחְם באופן שיתקיימו ע"י החיות ומזון שקבלו כבר,

וכן בעת שליטת הטבע והמזלות לא יוסיף ה' שפע חדש רק ירביץ צאן הבריאה על אופן שלא יחסר מאיתם החיות והשפע שגבל בעולמו בעת הבריאה.

והרביצה הזאת תהיה בצהרים, ר"ל בעת שליטת המזלות ותוקף השמש אשר הוא ראש אל משטרי שמים וכוכבי אור ומזלות.

והנה בעת הרעיה וההשגחה יראה וישגיח לבדו ואין זר אתו.

אבל בעת הרביצה ירביץ על ואצל 'עדרי חבריו', כי אז נמצאו לו חברים רועים ועדריהם

שהם הככבים והשרים העליונים המרביצים צאנם איש איש כפי פקודתו:

והנה בקשה נפש שלמה להכיר ולמצוא את דודה ה' בשני מיני ההנהגות האלה

(ומ"ש "שלמה אהיה כעוטיה" הוא מאמר מוסגר, ר"ל למה אהיה מכוסה ומעוטפת במכסה הענן והערפל בין צללי הגויה שהיא בית שלמה הלא אני למודה להיות משכלת ויודעת ורבת פעלים):

 

(ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים:

(ח) (תשובת הרועה העליון ב"ה) הנה לזה שתברחי מחצר המלך ותבואי אלי, ר"ל שתעזבי את היצר והתאות ועניני הגויה ותשתדלי בעיון ומושכלות עד שתשיג את אמתתי צריכה את לשני דברים,

א) שתדעי את מקומי אן ואיך תמצאני.

ר"ל שתדעי הדרך איך יושגו האמיתיות ואיך תכנס לפרדס להכיר את מי שאמר והיה העולם.

ב) צריכה את עצה בל יעכבוך גדודי המלך שלמה, ר"ל בל ישביתוך היצר וגדודיו מן העיון והשקידה:

הנה על הא' שתמצאי את מקומי ואמתתי –

אני אומר לך צאי לך בעקבי הצאן ר"ל ידיעת ה' מצד עצמו הוא דבר נמנע ולא תוכלי להכיר ולדעת את רועה העולם מצד מה שהוא רועה ר"ל מצד עצמו רק מצד הצאן המונהגים על ידו,

שע"י הצאן תכיר את הרועה, ר"ל שע"י סימני החכמה והיכולת והרחמים והחסד הניכרים בעקבי הצאן וכחות החיים כפי שהוא מנהיג אותם בחמלתו, תכיר גדולת הרועה חכמתו ויכלתו הבב"ת.

ואם על הב' שלא יעכבוך היצר המולך בגויה וגדודיו ממהלך השלמות

איעצך. ורעי את גדיותיך – תשתדלי שאת תהיי הרועה ומנהגת את כחות החיים שבך שהם הגדיים שלך (וזה יהיה באופן שתדמי ההנהגה לכחות החיים אשר בעולמך הקטן שהיא הגויה, להנהגת ה' לכחות החיים אשר בעולמו הגדול,

שכמו שהוא מנהיג הכל לתכלית אחד כולל, שכלי, הנרצה אצלו, שהוא תכלית הטוב והשלימות,

כן תנהיגי את לתכלית האושר והטוב.

ועז"א צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך שתִלְמד את הרְעִיה מן רְעִייתו את צאן עולמו ע"י הרועה הטוב ב"ה).

על משכנות הרועים – ר"ל כי תחת הנפש יש ג"כ רועים אחרים המנהיגים את הגויה, כמו כח הדמיון והמתעורר והמתאוה ודומיהם, אבל צריך שיהיו כולם נכנעים תחת הנהגת הנפש האלהית.

עד שהרועים האלה ר"ל מנהיגי כחות הגויה – ירעו תחת הרעיה האלהית והיא תהיה עליהם ובתבונות כפיה תנחם:

(וכבר בארנו במבוא המחברת כי השיר הזה הוסד על המראה הראשונה שנגלה ה' אל שלמה בגבעון בחלום הלילה ויאמר שאל מה אתן לך, ושלמה בקש לב מבין לשמוע משפט להבין בין טוב לרע, ויטב הדבר בעיני ה' כי שאל את הדבר הזה.

ובודאי מצד ששאל הדבר הזה בחלומו הוטב בעיני ה', כי ההסכמה והמחשבה העולה על לב בחלום אינה מפעולת השכל והבחירה.

רק כי אחר ששאל את הדבר בחלומו בהכרח היה משתדל במחשבה זאת תחלה ימים רבים בהקיץ,

ודרש ושקד ע"ז להבין משפט, וטיב השקידה וההשתדלות הזה היה הסבה אל המראה הנבואית הזאת שנגלה אליו האלקים ויעש את שאלתו,

וע"כ טרם יבוא לספר בפסוקים הבאים. מענין המראה והנבואה שהתחברה הרעיה נפש שלמה עם דודה ית', הקדים לספר בשירו איך תחלה השתדלה נפש שלמה להכיר את ה' ולדעת דרכיו,

וכבר בארנו בפ' ס' תהלות ס' ע"ב, (בפסוק משפטיך למלך תן), כי המשפט לאלקים הוא.

ר"ל באשר כבר הסכימו המחוקקים שבהכרח ימצא משפט כללי ראשי, הוא יהיה הפלס שבו ישקלו השופטים כל הנמוסים החלקיים והפרטים,

וכאשר נלאו כל אנשי חיל למצוא הפלס והחק הראשי הזה, הסכימו כי המשפט לאלהים הוא,

כי באשר הוא המחוקק העליון והתבונה הכוללת, א"כ מקור המשפט ושרשו הוא אצל שורש השרשים – אדון הכל ית',

וע"כ שאל שלמה ע"ה את המשפט מה', והמשורר בקש משפטך למלך תן,

כי רק מאלקי המשפט נלמד לדעת פלס ומאזני משפט לה', וזה נלמד ע"י שנשכיל דרכיו ואורחותיו בעקבי הצאן והנהגתו את צאן הבריאה כבקרת רועה עדרו במשפט ובצדק.

ולכן הקדים להציע כי טרם נגלה ה' אל שלמה ודיבר עמו בחזון, שיסופר מן לסוסתי ברכבי פרעה ואילך, דרש שלמה ושקד לדעת דרכי ה' ומשפטיו בהנהגת עולמו):

 

(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי:

(ט) לסוסתי (עפ"י הסימנים אשר נתן ה' לנפש שלמה איך תכיר דרכיו ותשכיל באמתתו, זכתה למראה הנבואה ודבר אליו ה' בגבעון בחלום הלילה ויספר פה הדברים אשר דברו הדודים במחזה)

אלהים רואה כי נפש שלמה קבלה תכשיטין מן הגויה אשר התחברה עמו [שיבואר בפסוק שאח"ז, ודבר זה גורם לה להמשך אחר הגוויה] אומר הוא אליה:

'רעיתי דמיתיך לסוסתי ברכבי פרעה'. קורא את הכחות המנהיגים גווית שלמה בשם רכבי פרעה.

כי המנהיגים האלה [סוסי פרעה – הכחות התאווניים] המושכים מרכבת הגויה יצאו ממצרים מקום הזמה, ו[הכח] המדמה והמתעורר,

הם השתדלו להנהיג מרכבת שלמה שהיא גויתו, בענין שיהיה אוהב נשים נכריות רבות

שהם [בנמשל] הגאוה והתאוה קנאה וכבוד ועושר, ושיאהב את הזמה שהיא בת פרעה,

וקורא את הנפש האלהית שגם היא ניתנה לו להיות מנהגת מרכבת גויתו בשם סוסתי היא הסוסיא של הרוכב בערבות,

 אשר היא מוכנת למשוך את המרכבה הקטנה שהיא גוית שלמה, אל הצד שינהיג הרוכב העליון [קוב"ה] את המרכבה הגדולה שהיא המציאות הכללי, אל הטוב והאושר והשלמות.

והמלך שלמה שהוא היצר המוליך במרכבתו, לקח הסוסיא האלהית [-הנשמה] ויאסרה אל רכבי פרעה [הגוף הגשמי ותאוותיו] שתמשוך את הרכב אל מקום אשר יהיה שם רוח סוסי פרעה ללכת,

והוא כי רצה שהנפש האלהית תהיה נמשכת אחרי הנהגת כחות החומר ברכבו ובפרשיו,

ובכ"ז [אומר לה דודה – קוב"ה] הנך סוסתי המיוחדת לי להמשך ולמשוך ולהנהיג כפי רצוני:

(י) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים:

(י) נאוו אבל ע"י שהיתה אסורה במרכבת שלמה, ר"ל ע"י שהורכבת בגויתו, את מקושטת בתכשיטין אשר בם יקשטו סוסי המלך, תורים על לחייך, וחרוזי פנינים על צוארך, מה שלא היה לך בהיותך אצלי.

ר"ל כי הנפש טרם התקשרה בגויה לא היתה משגת שום דבר ממשיגי הגשם איכות וכמות זמן ומקום וכל תנאי הגשם ומשיגיו,

כי השכל המופשט מחומר ישיג הדברים כמו שהם בעצמם מופשטים מן הזמן והמקום והמקרים, שהם תנאי השכל הנקשר בגויה,

אבל ע"י שירדה אל הגויה ונקשרה במרכבת החומר נעשה בה שינוי גדול שתקבל השגותיה דרך מסך החומר ודרך חלונות החושים ועי"כ השגותיה הם בדרך הדרגה, והוא,

א) שתחלה יפשיט השכל מושגים מן התמונות הגשמיות אשר יראה בעיניו, ולכל דבר בשם יקרא עד שכלל הדבור שבעבור זה תכונה נפש הדברית הם מושגים מופשטים מן המוחשים כידוע בחכמת ההגיון,

ובהיותה במקורה טרם נכלאה בגויה לא ידעה כלל מן הדבור ההסכמיי אשר ידבר האדם וחי, שהשכלים הנפרדים ישיגו הכל בדרך שכל ולא ישתמשו בהדבורים שבהם יציינו הנפשות הנתלות בחומר מושגיהן.

 

ועז"א נאוו לחייך בתורים הלחי מציין את הדיבור, ר"ל הלחיים המדברים נאוו בתורים [התור הוא הציון המוחשי מלשון ראש תור משתתף עם תואר]

ר"ל שעתה יש לך דיבורים נלקחות מן הציונים המוחשים הנקראים בשמות שונים שבהם תנוע הלחי לגלות בם מושגיך.

(זאת שנית) שתחילה בהיותה במרום השיגה השגה פתאומית לדעת מושכליה בהשגה פשוטה בלא הדרגה ובלא זמן ועיון ודרישה,

ואחר שהתרכבה בגויה השגותיה הולכים לאט לאט בהדרגה, שתחלה תבנה משפטים מן המושגים ע"י שתרכיב המושגים זה לזה בדרך חיוב או שלילה, למשל התפוח הוא אדום. התפוח אינו שחור,

או בדרך חיוב או נמנע או אפשר ויתר הדרכים וההרכבות שירכיב השכל הנודעים בחכמת ההגיון

ואח"כ תחבר המשפטים זה לזה ותבנה מהם היקשים אח"כ תבנה מן ההיקישים היקשים אחרים

והם חוקים קבועים ומוכרחים לנפש הנקשרת בחומר בהשכלתה ועיונה,

לא לַנפש המופשטת מן החומר כנודע בחכמת מה שאחר הטבע:

ועז"א צוארך בחרוזים – הצואר מציין מוצא הקול שהיא פנימי יותר מן הדיבור,

ומציין דרכי השכלת הנפש בעיון הם נאוו בחרוזים שחורזים פנינים רבים א' אל א' ע"י החוט המחבר וחורז אותם, כן תחרוז משפט אל משפט היקש אל היקש:

 

 

 

(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף:

(יא) תורי בהיותך במעונה אלהי קדם טרם נצמדת אל רכבי שלמה לא היה לך רק נקודות הכסף,

ר"ל שאז לא היה נמצא בהשכלתה לא כמות ולא איכות, כי הנקודה ההנדסיית אינה תופסת מקום ובלתי מתחלקת כנודע, והוא ציור שלילת הכמות,

וזה הפך של התורים והחרוזים שהתורים שהם המושגים המוחשים נלקחים ע"י הכמות המקומי, שזה יבדיל בין תמונה לתמונה,

והחרוזים שהם המשפטים וההיקשים ההגיונים. מקושרים עם הכמות הזמני [-כמות הזמן, כפי שכתב שמשיגה זאת אט אט] כידוע בחכמת ביקור השכל, וזה הפך הנקודה שאין לה כמות.

גם על ידי שהורכבה בגויה משגת איכות, וזה ממשיל בזהב הפך הכסף, כי מראה לובן הכסף מציין שלילת הצבע שמראה הלובן היא הצבע הפשוטה כנודע,

אבל מראה אודם הזהב מציין הצבע שהיא ציון האיכות (ר"ל שעתה משגת מקרי הגשם כי רוב המקרים נכללים בכמות ואיכות),

וז"ש תחלה היא לך רק נקודות הכסף ועתה נעשה לך בעצמותך (שעצמות הנפש היא השכלתה) תורי זהב להשיג כמות ואיכות ויתר מקרי הגשמים מצד שהתעצמו מושכליך בחומרים ומשיגיהן:

 

(יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ:

(יב) (תשובת הנפש) דע שעזבתי את החומר ונפרדתי מחברתו, כי בעוד שהמלך, שהוא הכח המתעורר והיצר המולך בגויה, יושב במסבו ומסב בראש ומתענג בתענוגות בשר,

נרדי נתן ריחו – הרגשתי ריח הנרד שלי שהיא ריח הרוחני וקטורת סמים לקדש היוצא מנרדי, שהיא דוד קדשי, ר"ל הרגשתי דרכי ה' והנהגתו המורח לאפי מריחו

וגם יאמר שריח רוחניות הדוד העליון, נשפע לי ממקומו בקדש עד מקום גויתי, שהיצה"ר יושב שם במסבו:

 

(יג) צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין:

 (יג) מבארת כי הרגישה ריח הטוב ורוחנית ה' ואלהותו משני צדדים.

א) מצד האלהיות אשר בנפש, כי הנפש מצד שהיא אלהית וחלק מעצמותו ית', היא דומה כלוח אשר חרות עליה כל הענינים האלהיים, כי החלק יתדמה אל הכל,

ועת יפקח האדם את עיני שכלו הפנימים ויביט על לוחות נשמתו ימצא שם משכן ה' והיכלו ויביט שם כל הפלאים האלהיים במכתב אלהים חרותים על הלוחות,

והריח האלהי צרור וגנוז בצרור נפשו, ומצד זה דודי דומה לי כצרור המור הלן בין שדי וחדרי לבבי

(ותפס צרור המור שהוא המוסק והוא דם הצרור ב[גבה של ה]חיה שבהודו,

ימשיל כאילו בדם הלב, שהוא מובחר הדם שעליו תנשא נפש החי, צרור הריח האלהי הזה):

 

(יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי:

 (יד) ב) מרגשת ריחו ורוחניותו מצד האלהות הנמצא חוץ לנפש האלהית המתפשטת בכל המציאות אשר משם יריחוהו החכמים לדעת אותו ולהשיגו

ומן כרמי עין גדי (שהיה מידבר כמ"ש בספר שמואל) ר"ל מן המדבר אשר הוא שוכן שם שזה מליצה על מעונו בערבות חוץ מעולם הזה המיושב מבני אדם,

הוא דומה כאשכול הכופר שמרגישים את ריחו מרחוק

[ותפס אשכול כי האלהות כוללת כל המציאות שאין דבר בלעדו, כאשכול שכולל כל הפירות שבתוכו, ובכרמים יש אשכולות לרבבות, ובכ"ז מרגישים האשכול היחידי של הכופר, ומכירים בו בין רבבות אשכולות הכרם ע"י ריחו,

וכן אות הוא בצבאות שלו והאחד המיוחד ניכר בין רבבות העולמות ע"י רוחניותו והנהגתו בהיותו מחיה את כולם]

והיא אומרת כי השיגה רוחניות ה' וכבודו בין מצד ההשגה אשר בנפשו בין מצד ההשגה באלהות חוץ לנפשו:

 

(טו) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים:

 (טו) ה' אומר אל הנפש הנך יפה משני פנים [ר"ל מפאת מה שהשגת בנפש ומחוץ לנפש]

א) מצד שאת רעיתי חלק ממני ודבוקה בי דבוקה אל האלהות אשר בכלל המציאות חוץ לנפש. וזה נגד אשכול הכופר.

ב) הנך יפה מצד עצמך כי גם מצד עצמותך את קדושה בת אלהים, והיופי האלהי היא צפירת תפארה עליך מצד האלהות אשר בנפש, וזה נגד צרור המור.

עיניך יונים ר"ל שני מיני עינים שבך,

א) העין הפנימי שבו תחזה על כחות הנפשיות לראות בם המראות האלהיות החרותים על לוחותיהם.

ב) העין החיצוני שבו תביט על כלל המציאות להביט בהם הנהגת ה' השגחתו וחכמתו ויכלתו דומים כעיני יונים הבלתי נפרדים מבן זוגם כן תביט אלי בשני עיניך אלה להכירני ולדרשני ולבקש אהבתי:

 

(טז) הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה:

 (טז) (משיבה הנפש) הנך יפה דודי גם אתה משני פנים האלה,

א) מצד האלהות שחוץ לנפש הנך יפה שהיופי הנמצא בסדר המציאות נמצא בך בעצם וראשונה כי אתה מקור היופי שמן המקור הזה תתפשט היופי על כלל המציאות.

ב) מצד האלהות אשר בנפש אף נעים ירגישו בו הנפשות הנעימות והערבות והערך היותר שלם,

אחר שבארו החושקים הקדושים האלה היחס אשר ביניהם מצד שני הקצוות האלהות אשר חוץ לנפש, והאלהות הצפון בנפש,

עתה תאמר כי הגיע העת לזווגם יחד, האלהות שחוץ לנפש עם האלהות אשר בנפש,

הרוח הקודש השופע על העולם הגדול עם הרוח הקודש השופע בעולם הקטן כחלק המזדווג עם הכל שע"ז בקשה ישקני מנשיקות פיהו:

ואף ערשנו ששם יהיה הזוג והחבור הקדוש הלז – רענן ורטוב כי כבר הוכנו שניהם אל החבור הלז

והתדבקות רוחא ברוחא הן הנפש מצד התעוררה לקראת האלהים בדרשה ובקשה אותו

והן האלהים מצד שמוכן לשפוך רוחו ואהבתו עליה בחסדו:

 

(יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַחִיטֵנוּ רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים:

 (יז) מצייר הדבוק הנבואיי הזה שתדבק הנפש עם האין סוף ית', כפי הציור שצוה ה' לעשות בביהמ"ק, שהוא אמצעי בין האין סוף ובין הצמצום בין הבלתי גבול, ובין הגבול

כי ברצות ה' – האין סוף ובלתי בעל תכלית – לשכון כבוד על נפשות ישראל, אשר הם מוגבלים ומצומצמים בתכלית, כי מושב הנפש בעלית קיר קטנה ככף איש, היה כעין פשר שיבנו לו בית ארזים,

כאילו האל הנשגב יעזוב עניניו שהוא בלתי בעל גבול ובלתי מתקומם במקום, לשכון במקום מוגבל על כנפי הכרובים תחת קורות ארזים,

וכן הנפש תעזוב ענינה אשר היא מצומצמת במקום צר זרת ארכו וזרת רחבו בגוף המורכב מן בשר גידין ועצמות בשפל המדרגה,

ותעלה לשכון ולהתיחד עם דודה במקום יותר חפשי ומקום יותר מרווח ובגוף יותר חזק מגוף האדם.

גוף הצומח, שלא רבתה בו ההרכבה כ"כ כבגוף החי, והוא למטר השמים ישתה מים, ונזון מן הפשוטים,

וכן יזדווגו תמיד שני קצוות הרחוקים בגבול אמצעי.

ולהורות המשל הזה בחר שלמה (כפי מה שבחרה התורה במשכן) לצייר הגבול האמצעי שבו יתקרבו הדודים הרחוקים שישכנו תחת קורות ארזים, שהם העצים היותר גבוהים,

[וגם זה מצייר התנשאות יסוד העפר למעלה שציור הצומח הוא ציור עלות חלק העפרורי מן השפל אל הרום והציור הזה מתגלה ביותר בארזי לבנון הרמים והנשאים].

וז"ש קורות בתינו ארזים ובזה יהיה רהיטנו שהם הצנורים המקלחים את המים מעצי ברותים שענפיהם מתפשטים ברחב

ר"ל כי זרם מי השפע יעבור דרך הברותים אשר בגג המקדש הזה, והם יהיו הרהטים לשקתות המים וצנורי הברכה להגיר השפע והרוחניות ולהריקו על הארץ,

ועל הגופים הקודרים הצמאים למטר השמים וטל אורות וגשמי נדבות ולהחיותם במים העליונים מי החסד והקדושה:

מלבי"ם שיר השירים פרק ב

(א) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים:

(א) אני הנפש אומרת אני דומה כחבצלת הגדלה בשרון וכשושנה הגדלה בעמקים

ר"ל כי בבחינה זו אשר אפשוט שימלותי הצואים ואצא מן העמק והחורים שהיא השכונה בגויה, אל השרון להתחמם נגד אור השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עלי,

אני דומה כחבצלת השרון שפותחת פרחיה כפתוריה וקנותיה לבלוע אור השמש,

ותטה אחריו ואז תתראה ביפיה והדרה, כן עת תזרח עלי השמש האלהית תתפשט הנפש ותוציא פרחיה הרוחנים ותגלה זרועיה שהיא האלהות הצפון בה ואז תתראה בהדרה והוד תפארתה.

אולם בסור כבוד ה' מעליה ובהשקע השמש הגדול שאז תסגר פרחיה ותקמץ פיה וזרועיה האלהיים מתקבצים אל תוכה, לא יתראו החוצה, והיא תשוב אל העמק, שהיא הגוויה,

אז תפלט הריח הטוב והרוחניות שקבלה מן האור הגדול,

ושכניה שהם כחות הנפשיות הנתלות בחומר בנרדי בשמיה יתבשמו, וישימו בכליהם ללמוד ממנה דרכי ה' והנהגתו חכמתו וחסדיו,

ואז תדמה כשושנת העמקים אשר תפלט ריחה תחת הצללים,

[ובזהר אמור דף ק"ז בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעיא לאזדווגא במלכא אקרי חבצלת בתר דאזדווגת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה דכתיב שפתותיו שושנים שושנת העמקים דהיא שנית ומשניאת גונאה זמנין לטב וזמנין לביש]:

 

(ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת:

(ב) (תשובת הדוד העליון ב"ה) אמנם את דומה בין בנות ירושלים ר"ל בין כחות הגויה כשושנה שהעץ שהיא גדלה עליו מלא חוחים, וצריך שתנשא ראשה עליהם, בל תתערב עמהם, כי אז ינקבוה החוחים,

כן כחות החומריות אשר הנפש תנשא עליהם הם כחוחים המנקבים את השושנה הקדושה, עת תתערב בחברתם וישחיתו יפיה ותפארת קדושתה, וצריך שתתנשא עליהם ולא תתערב בחברתם.

[ובר"מ פ' תצא דף רע"ח ואם לא אלא דאשתכח כל איברין דגופא מליא חובין ולא אשתכח אבר לשרי עלה תורה ומצות איהי שושנה בין החוחים]:

 

(ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי:

(ג) (משיבה הנפש) גם ה' מצד שהוא נפש העולמות, ר"ל מצד שהוא מנהיג העולמות ומניעם ומחיה אותם כנפש המניע ומחיה את הגויה,

שמזה הצד ידמה אל הנפש שמנהיג גופים ומניע אותם ונותן להם חיות ושפע

הנה הוא בין הבנים ר"ל שנלוים לו עוד מנהיגים אחרים, שהיא הטבע ומשטרי שמים וכחותיהם אשר חלק להם,

עד ששפע ההשגחה היורד מאת ה' נעלמת ונסתרת ומעוטפת, ודומה ביניהם כתפוח בעצי היער שהם מצד גובה עציהם ורוב ענפיהם מאפילים ומכסים על התפוח שעצו קטן בערכם,

כן הכדורים הגדולים והגופים הסובבים על אופניהם, וישימו משטרם בעולם הם מורגשים לעין.

לא כן ההשגחה האלהית שהיא צפונה מן העין.

והנה יש בזה ב' בחינות

שלפעמים ינהיג ההנהגה השגחיית ויבטל כל כחות הטבע

ולפעמים תגבר הנהגת הטבע וחקות שמים ומשטריהם עד שהדוד העליון נעלם

וזה נמשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר"ל את גוייתיהם

שאם הם שוררים על גויותיהם ומנהיגות אותם הנהגה השגחיית בחיריית לפי פקודת השכל והבחירה החפשיית,

אז גם העולם הגדול וטבעיו יכנעו לפני השכל העליון ב"ה, ויונהגו תחתיו הנהגה נסיית, ואז יתחברו הנפשות עם נפש העולם ית', ואז יחזו במראות אלהים, ויתנבאו,

כי הנבואה תתגלה אל הנביאים מזה מצד שהשי"ת הוא נפש העולם והעולמות הם מרכבתו, שזה ענין המרכבה שצפה ישעיה ויחזקאל, והמחזות שצפו החוזים ברוח אלהים, שהם תמונת העולמות והא"ס הרוכב עליהם ומנהיג אותם בהנהגתו המופלאת לפי המדרגה שהוא ממלא כל עלמין כנודע,

ואז בצלו חמדתי וישבתי, כי אז בטל צל אילני היער סר צלם מעליהם, והנפש בצל שדי תתלונן במחזה אלהים, ויהנו מריחו כי יתן רוחו עליהם,

ובעת שהטבעיים מתגברים בעולמות הקטנים, ר"ל שהנפשות נמשכים אחרי הטבע ובלתי מושלים על טבעם ויצרם לדכא תחת רגלם כל כחות החומר,

אז כן יתגברו הטבעים בעולם הגדול וההשגחה מעוטפת תחת מסך הטבע והמזל, ואילני היער יאפילו את התפוח בענפיהם וצלם,

ובכ"ז פריו מתוק לחכי – פרי ההשגחה פרי קודש, יהיו לנפשות הכהות למאכל ולתרופה, כי ישכילו בתורתו ומצותיו בדרכיו והנהגותיו, וילמדו יראת ה' ואהבתו, ויאכל מפרי עץ החיים ויחיו

[ובזהר האזינו מה תפוח אתפרשא בגווני על כל שאר אלני חקלא כך הקב"ה אפריש ואתרשים על כל חילין עלאין ותתאין בג"כ ה' צבאות שמו אות הוא בכל חילין דלעילא ועיין זוהר פ' לך דף פ"ה, פ' אחרי דף ע"ד]:

 

(ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה:

(ד) (הנפש מספרת) כי אחר הדברים האלה הנשגבים החל רוח ה' לפעם על נפש שלמה והוכנה אל החבור האלהי

וזה קרא במליצה שהביאה אל בית היין כי היין המוזכר בכל הספר הזה ששתתה הרעיה ע"י דודה היא היין הנבואיי המשומר בענביו הסך נסך שכר לה' המשמחת הנפשות עת יחול עליהם הרוח

[ובזהר ויקרא דף י"ב. אי ת"ח הוא כתיב ויין ישמח לבב אנוש ודא יינא דמנטרא דחדי לכולא ואית יינא אחרא דאיהו דינא וכו']

ודגלו — וכבר הרים עלי הדגל שלו והיא אהבה שמשכני ודבקני אליו באהבתו

כי האהבה קודמת אל הנשיקה

וההבאה אל בית היין קודמת אל שתיית היין עצמו:

 

(ה) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:

(ה) עתה מבקשת שיסמכו אותה באשישי יין וירפדו תחתיה תפוחי הריח הטוב למצע,

ומבואר בכל הספר שהיין ימליץ השפע הנבואיית,

והריח ימליץ תמיד על ההשכלה ע"י החקירה והעיון שיריחו את רוחניות ה' מרחוק,

תבקש שיסמכו אותה באשישי היין הנבואיי, כי אחר שנפרדה מן הגויה באהבה ותשוקה אל דודה אין לה על מה לסמוך רק על אשישי יין המשומר בענביו ונסך שכר הקודש.

וההשכלה ע"י הדרישה והעיון שזה מליצת התפוחים יוצע למצע תחתיה שעקר סמיכתה תהי הנבואה, ואח"כ תשיג אמיתת ה' גם בדרך העיון והמחקר, ע"י שנתן ה' חכמה לשלמה ורוחב לב כחול להבין ולהשכיל,

כי חולת אהבה אני שנפשי דבקה בה' בתשוקה נפלאה כדמיון החולה חולת אהבה שנפשו דבוקה באהבה:

 

(ו) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי:

(ו) מצייר דבקת נפש שלמה ברוח העליון כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו.

והנה הנהגת ה' בדרך הטבע תכונה בשם שמאל, ועלילותיו הפלאיים יכונו בשם ימין בכתבי הקדש,

תוספת מוהגדת יוה"כ עמ' 177

למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני – פ' המלבי"ם שהימין מורה על ההנהגה הניסית למעלה מדרך הטבע.

כמ"ש מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם, לעשות לו שם עולם.

ולכן שם יעקב את ימינו על ראש אפרים היות וממנו יצא יהושע שיעמיד חמה במרום וינהיג בנסים ונפלאות.

וכן כתב המלבי"ם בחידושיו לברכות שהימין מורה על הנהגה מעל הטבע ככתוב "ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה".

והנחת תפילין על יד שמאל מורה על שעבוד הטבעים לרצון ה'.

והסביר שלכן נועלים בתחילה נעל ימין וקושרים שמאל תחילה, היות ושצריך תמיד לפעול בהתאמצות והתלהבות, בהנהגה שלמעלה מן הטבע, ואת הטבעים צריך לקשור ולמשול עליהם.

וזה שכתוב "אף ידי [שמאל – גמ' מנחות לו:] יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים". ואמרו חז"ל [סנהד' צא:] בבאור הכתוב יקרא אל השמים מעל, זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו – זה הגוף.

ואם כן – בענייני שמים – נשמה ורוחניות – יש להשתמש בימיןמעל הטבע ובמאמץ גדול,

ואילו בבחינות יד שמאל הרפה והטבעית – לעניינים הארציים.

בגמ' יומא לט. אמרו שכל מ' שנה שכיהן שמעון הצדיק משיירי אנשי כנה"ג היה הגורל עולה בימין וכל מ' שנה האחרונות של ביהמ"ק השני היה הגורל עולה בשמאל.

בזמן הראשונים שמסרו נפשם עק"ה, והנהגתם הייתה מעל הטבע, גם ההנהגה עמם הייתה למעלה מדרך הטבע, ולכן הגורל עלה בימין, וההנהגה הייתה ניסית.

אולם בדורות האחרונים שעבודת ה' הייתה בדרך הטבע, [לא פעלנו מעל לטבעינו ובכל הכח] ברפיון וביד כהה – כביד שמאל, היה הגורל עולה בשמאל. ע"כ מוהגדת.

וכן מה שתשיג הנפש ע"י הנבואה שאז יוליך לימינה זרוע תפארתו – שהוא הענין הנסיי, יכונה שמחבק את נפשו בימינו וזרוע עוזו וזה נגד 'סמכוני באשישות',

ומה שישיג (אח"כ) בדרך ההשכלה והעיון יכונה שישים 'שמאלו תחת ראשה' ויתמכה בהשכלתה ויאמר כי השמאל יהיה מצע תחתיו תחת לראשו כמ"ש 'רפדוני בתפוחים'

כי תהיה תחת ההשגחה הקדושה שישיג ברוח הקדש והימין, שהיא ההשגה ההשגחיית הנסיית תחבקה,

כי היא תהיה העקר,

[אולם יען שההשגה השכליית תוקדם קדימה זמניית [-מפאת הזמן] על הנבואיית,

ואין הנבואה שורה אלא על המוכנים לה בחכמה וביראת ה', ע"כ הקדים השמאל בסדר מאמרו]:

 

(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ:

(ז) בתוך כך התחילו כחות הגויה להתעורר מתרדמתם ולהשבית את החבור היקר הלז,

והנפש האלהית משבעת את בנות ירושלים – שהם כחות הגויה – בל ישבתו את האהבה הנפשיית ודבוקה בצור עוזה לא לרחק ולא לקרב.

לא לקרב – כי גם התעוררות האהבה הזאת באמצעות כחות החומריות היא אש זרה, ואהבה בלתי נקיה מפניות חיצוניות,

רק עד שתחפץ האהבה בעצמה בהתעוררות הרוח להדבק ברוח אלהים.

ולא לרחק – וכ"ש שלא ישביתוה ע"י שיטילו איבה בינה ובין דודה שבשמים, ע"י שיפתוה אל חמדת העולם ואהבת זולתו.

ויען שהנפש היא עתה במדבר חוץ מן העיר – ר"ל שהתפשטה מן הגויה נפרדת מכל כחותיה, כי דבקה ברוחניות ובשכל העליון, ולא נמצא מליץ [ומתווך] בינה ובין כחות הגויה,

רק נפש החיונית לבדה אשר עורקיה לא ישכבון, והיא משלחת מעינותיה בנחלים ע"י מרוצת הדם הסובב מן הלב אל כל עורקי הגויה ואליו ישובון,

והמרוץ הזה הולך במרוצה רבה, סובב על כל פנות הגויה כ"ד או שלשים פעמים בשעה, ונמשל במרוצתו לצבאות ואילות השדה, בע"ח שמרוצתם קל מאד,

משבעת את כחות הגויה בצבאות האלה הרצים, בל יפריעו חק האהבה:

רוח הקודש עלתה מעל נפש שלמה, והיא הושבה (ע"י שהקיצו כחות הגויה) להסגר בבית כלא החומר כבתחלה:

ובזה נשלם השיר הראשון


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “על דרך הסוד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א