שמואל א

ספר שמואל א' – פרק א

(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:

מלבי"ם ויהי איש אחד – יש הבדל בין כשכתוב ויהי איש (כמו ויהי איש מהר אפרים (שופטים יז) ויהי איש לוי (שם) ובין כשכתוב ויהי איש אחד, שמורה שהיה מיוחד לאיזה דבר גדול.

וכמו שאמר ברבה במדרש (פ"י): כמו שאמר "ויהי איש אחד" גדול היה, "ויהי איש אחד מצרעה", היה מיוחד להולדת שמשון, ופה היה מיוחד להולדת שמואל.

רד"ק מן הרמתים פירוש מן הרמתים מאחת משתי רמות. וטעם צופים על הרמתים כמו שפירשנו.

ויש לפרש צופים נביאים, שהוא ממשפחת צופים וכן ת"י מתלמידי נביאיא כי הנביא יקרא צופה כמו צופה נתתיך וזהו פירוש הנכון,

כי ממשפחת נביאים היה כי מבני קרח היה כמו שמפורש יחסו בדברי הימים ובני קרח נביאים היו והם אסיר ואלקנה ואביאסף ואלקנה אבי שמואל היה מבני בניו של אלקנה בן קרח:

מלבי"ם מקשה על הרד"ק:

מן הרמתים צופים – אם פירוש שתי רמות צופות זו לזו היה לו לומר צופות,

ואם פירוש ממשפחת צופים ונביאים היה לו לומר בן איש אפרתי ממשפחת צופים לא הרמתיים צופים:

צופים הוא שם משפחת צוף, שאבותיו של צוף זקנו של שמואל היו מהר אפרים ששם היו ערי הלוים לבני קהת (יהושע כא) וצוף ובניו הלכו מהר אפרים ונתישבו בשני הרמות שהיו שני מקומות נקראים בשם רמה סמוכים זה לזה,

ועל שמם קראו למקומות האלה הרמתים צופים רצה לומר הרמות ששם ישבו הצופים,

וגם היו מבני לוי האלה אשר היו צופים במראות אלהים כדברי חז"ל שעמדו מישראל מאתים צופים, ונכלל בזה שהאיש היה מן הרמתים ומן צופים, רצה לומר משפחת צוף,

ושמו אלקנה וכו' בן צוף, כי נתיחסו עד צוף ראש המשפחה במקום ההוא,

 כי הראש שקודם צוף לא נודע במקומות ההם, כי צוף היה הראשון שנטע אהלו שמה,

וקרא את צוף אפרתי יען בא מהר אפרים, ובד"ה (ו') מיחסו עד מקור מחצבתו מ-לוי.

רד"ק  מהר אפרים – לוי היה והיה גר בארץ אפרים.

ואפשר כי לטעם זה נסמך מעשה פלגש בגבעה לסיפור הזה בדבר אלקנה ותולדות שמואל שגם הוא לוי היה וגר בירכתי הר אפרים ומסבתו באה רעה גדולה לישראל,

ומסבת [אלקנה] זה באה טובה גדולה לישראל ושמואל בנו החזיר ישראל לדרך טובה:

 אפרתי – על שני פנים נאמר, האחד מיוחס על השבט על מי שהוא משבט אפרים או על מי שהוא גר בארץ [שבט] אפרים כמו האפרתי אתה

והאחד מיוחס למקום הנקרא בית לחם אפרת [בית לחם היה ביהודה, כמ"ש בית לחם יהודה] כמו ודוד בן איש אפרתי מחלון וכליון אפרתים

וזה [האפרתי הכתוב אצלנו] הוא מיוחס אל הר אפרים כמו שאמר מהר אפרים ולכך קראו אפרתי.

בדרש מפרש אותו לשון גדולה וחשיבות:

(ב) וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים:

מלבי"ם שם אחת חנה – במה שלא אמר שניהם בה"א הידיעה, שם האחת כמשפט הלשון מורה שנשא את חנה קודם והיתה תחלה 'אחת' בנשואיה, ואח"כ נשא את פנינה עליה

ויצדקו דברי רז"ל שכאשר ראתה חנה כי עקרה היא, יעצה אותו ויקח את פנינה עליה אולי תבנה ממנה, כמו שעשתה שרה עם הגר,

ויהי – ר"ל ובכ"ז היה לפנינה ילדים – הגם שהיתה מאוחרת בנשואיה,

ולחנה אין ילדים – גם אחר נשואי פנינה:

(ג) וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה':

רד"ק ועלה – כן היה עושה בכל שנה ושנה שהיה עולה לשילה לזבוח ומה שאמר מעירו לומר שהיה מזרז בני עירו לעלות.

ובדרש: לא בדרך שהיה עולה בשנה זו היה עולה בשנה אחרת אלא בכל שנה היה עולה בדרך אחרת בשביל להשמיע את ישראל ולהעלות אותן לשילה:

ובדרש: ר' אלעא בשם רבי יצחק שקולה תפילה כנגד הקרבנות שנאמר להשתחוות ולזבוח

ורבנן אמרי חביבה תפילה יותר מכל הקרבנות דכתיב להשתחוות ואחר כך לזבוח:

מלבי"ם ועלה האיש ההוא מעירו – ספר שמעיר הזאת לא עלה שום איש לשילה רק האיש ההוא היה עולה מימים ימימה – עם כל ב"ב,

להשתחות ולזבח – ולהלן אמר לזבוח לבדו כי תחלה היה עלייתו להשתחוות היינו להתפלל על חנה (כי היה דרכם להתפלל בהשתחויה).

 ושם שני בני עלי – הוא טעם למה רק הוא לבדו עלה מעירו לרגל,

משיב כי העם היו נמנעים אז מעלות לרגל מפני בני עלי שהיו לשמצה בעיני העם,

ובזה סיפר גם בשבחו שאע"פ כן לא נמנע הוא מעלות מימים ימימה ונטל שכר כנגד כולם:

(ד) וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת:

מלבי"ם ויהי היום – רצה לומר כשבא היום שהוא יום המועד.

ויהי היום – רצה לומר כשבא היום שהוא יום המועד, היה אלקנה זובח שלמים, דבעינן זביחה בשעת שמחה,

והיה נותן לפנינה אשתו ולכל בניה ובנותיה מנות דאין שמחה אלא בבשר, ואשה בעלה משמחה.

(ה) וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ:

רש"י מנה אחת אפים – תי' יונתן חולק חד בחיר, הראוי להתקבל בסבר פנים יפות:

 רד"ק מנה אחת אפים – מנה אחת נכבדת להשיב אפה וכעסה וכן ארך אפים ארך כעס.

ובדרש: מהו אפים בנפילת אפים, בסבר פנים יפות, אפים כנגד פנינה וילדי'.

ואדוני אבי ז"ל פי' אפים כעס, כלומר בכעס היה נותן לה מנה אחת לבד

לפי שהש"י סגר את רחמה ולא היו לה בנים שיתן לה מנות כמו לבני פנינה, היה לו כעס ועצב בזה, לפי שהיה אוהב את חנה והיה מתאוה להיות לו ממנה בנים:

רלב"ג ואולם לחנה יתן מנה אחת אפים – ר"ל שהיה נותן לה מנה אחת בעלת שני פנים כאילו תאמר שהיה נותן לה מהנתחים השמנים מאד ומהנתחים שאין בהם שומן כדי שתבחר מה שתרצה לאהבתו אותה.

או אפים רומז לפנים וירצה בזה שהיתה יושבה לנגדו פנים כנגד פנים להשגיח בענינה איך תאכל ולזה הרגיש אלקנה שלא אכלה:

 מצודות דוד וה' סגר רחמה – ולא ילדה, והיתה מצירה, ולזה הראה לה חיבה יתירה להפיג צערה:

ולחנה יתן מנה אחת אפים –

מלבי"ם  פי' הרד"ק בשם אביו: שרצה לומר שמנה זו היה נותן בעצב וחרון אף, שהראה את עצמם מתעצב ופניו זועפים על שאינו יכול לתת לה יותר, ונראה שרצה לומר מנה זו היתה מעוררת אפים, חרונות וכעסים הרבה, אם מצד אלקנה שהיה מתעצב בכפלים:

א) על שה' סגר רחמה,

ב) נוסף לזה שהיה מצטער בזה יען את חנה אהב.

(ו) וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְֹעִמָהּ כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ:

מצודות דוד וכעסתה צרתה – פנינה צרתה, היתה מכעסת אותה בדברים. גם כעס – רוצה לומר: וחוזרת ומכעסת פעמים רבות.

 בעבור הרעימה – בכדי שתהיה חנה זעופה וקצופה. כי ה' סגר רחמה – רוצה לומר:

 ובזה היה מקום לפנינה להכעיסה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמרה לה בדרך לעג, כלום קנית מעפורת לבנך הגדול, או חלוק לבנך הקטן. והיא גם היא נפשה מרה לה בעבור עקרותה, ונוח הדבר להכעיסה:

 מצודות ציון צרתה – שתי נשים מאיש אחד תקראנה צרות, והוא מלשון צר ואויב, כי על פי רוב שונאות זו לזו.

 מלבי"ם וכן היה כעס כפול מצד חנה,

א) וכעסתה צרתה – שצרתה עוררה את כעסה,

ב) גם כעס – מצד עצמה היה לה ג"כ כעס בעבור הרעמה – ר"ל מצד שהיתה מרעמת תמיד ומתלוננת על כי סגר ה' בעד רחמה – (ומלת הרעמה הוא מקור מההפעיל הרעם שלה),

וכבר בארנו כי מדי בואם לבית ה' היה כוונתם להשתחוות ולהתפלל על שיפקוד ה' את חנה,

ולכן בעת בואם לבית ה' נזכרו בצרתם תמיד, שאחר התפלה נזכרה כי עדין לא נפקדה,

וצרתה כוונה להכעיסה אז:

פרוש ר' ישעיה גם כעס לא דיה כעסה שהיתה עקרה אלא שגם נוסף לה כעס צרתה.

אמרו חז"ל בפס"ר:

אמר רבי נחמן בר אבא היתה פנינה משכמת ואומרת לחנה אין את עומדת ומרחצת פניהם של בנייך כדי שילכו לבית הספר ובשש שעות התה אומרת לה אין את עומדת ומקבלת את בנייך שבאו מבית הספרו או שהיתה אומרת לה האם קנית כבר לבנך הגדול סודר וכתונת וחלוק.

אמר רבי תנחומא בר אבא היו יושבים לאכול והיה אלקנה נותן לכל אחד ואחד מבניו הלקו מה היתה פנינה עושה מתכוונת להכעיס את חנה היתה אומרת לאלקנה תן לזה בני חלקו ולזה בני חלקו ולזה לא נתת חלקו.

חז"ל דרשו שהייתה כוונתה של חנה לש"ש וזהו בעבור הרעימה- כדי לעורר את כעסה ע"מ שתפלל.

(ז) וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה' כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל:

מלבי"ם וכן יעשה – ר"ל שבכל שנה ושנה בבואם לבית ה' היה כענין הזה שאלקנה היה עושה כמנהגו לתת לה מנה אחת אפים, וצרתה כמנהגה כי כן תכעיסנה – וחנה כמנהגה ותבכה ולא תאכל:

(ח) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים:

רד"ק הלא אנכי – כתרגומו הלא רעותי טבא לך כלומר רצוני אליך ואהבתי אותך טוב לך מעשרה בנים וי"מ אנכי טוב לך יותר ממה שאני טוב לעשרה בנים שיש לי מפנינה,

כלומר יותר אני אוהב אותך ממה שאני אוהב את בני ואמרו כי עשרה בנים היו לפנינה.

מלבי"ם  ויאמר לה – סיפר שפעם אחת רצה אלקנה לנחמה, ויען ראה ממנה שלשה דברים:

א) שבכתה, לכן אמר: למה תבכי,

ב) ולא תאכל, לזה אמר: ולמה לא תאכלי

ג) גם כעסה, לזה אמר: ולמה ירע לבבך,

אמר אליה הלא סיבת הרעם הזה הוא מצד התוחלת הממושכה שע"י שתקווי לבנים ולא באה תקותך לכן תזכרי בצערך,

מה בכך, הלא גם אם תתיאשי מהוליד (כי גם הוא כבר נואש אז מזה)

הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, כי האשה אינה מצווה על פריה ורביה,

ואי דבעית חוטרא לידא ומרא לקבורה הלא אנכי טוב – לעזר ולמגן.

(ט) וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה':

רד"ק אכלה – אפשר כי חנה גם כן אכלה אף על פי שאמר ותבכה ולא תאכל אפשר כי אחר שאמר לה בעלה ולמה לא תאכלי ופצר בה אכלה מעט.

 ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' – דרשו רבותינו ישב שהוא חסר וי"ו כתיב

מלמד שבאותו היום מינוהו כהן גדול:

מלבי"ם ותקם, הנה עד עתה סמכה א"ע על תפלת בעלה שהיה צדיק, ועתה שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים באמרו 'הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים' התעוררה להתפלל בעצמה,

ותקם אחרי אכלה – כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים בבקר ובמנחה ואז לא היה הכהן יושב על הכסא רק עובד עבודה ובפרט בשבתות ויו"ט שהיה עובד בעצמו,

אבל עתה שקמה אחרי האוכל, ואז עלי כבר ישב על הכסא – כי כל העם הלכו לביתם ולא הקריבו זבחים בעת ההיא, והיתה יכולה להתבודד בבית ה' לשפוך לפניו שיחה.

(י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה:

מלבי"ם והיא – ואז התקבצו ארבעה דברים עוזרים אל שיהיה תפלתה לרצון,

א) שהיא עצמה היתה מרת נפש וה' שומע תפלת נשברי לב

ב) ותתפלל על ה' – שהתפללה בכוונה שלימה על ה' לבדו,

ג) ובכה תבכה – ושערי דמעה לא ננעלו לעולם:

והדבר הרביעי בפסוק הבא:

ד) ותדר נדר – שקבלה על עצמה נדר שזה מועיל בעת צרה כמ"ש חז"ל.

(יא) וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:

רבותינו דרשו [ברכות דף לא/ב ]

ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אמר רבי אלעזר מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות

אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?

משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך אמר לו אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת:

אם ראה תראה אמר רבי אלעזר אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע.

ונתתה לאמתך זרע אנשים מאי זרע אנשים אמר רב גברא בגוברין ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים– שאול ודוד.

ורבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים– משה ואהרן שנאמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.

ורבנן אמרי זרע אנשים זרע שמובלע בין אנשים כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש:

רד"ק  זרע אנשים – פי' זכרים ומה שאמר ומורה לא יעלה על ראשו מוכיח כי על זכרים אמרה כי לא יאמר זה על הנקבות.

ובדרש זרע אנשים שלא יהו פניהם דומים לא לקוף ולא לסריס,

ד"א זרע אנשים חכמים – כמא דאת אמר אנשים חכמים ונבונים,

אנשים נביאים – כד"א וישארו שני אנשים.

ונתתיו לה' – שיהיה נזיר קדש לה' וי"ת ואמסריניה דיהא משמש קדם ה'

ואם כן לדבריו מה נתנה לו חנה והלא כל הלויים לה' נתונים?

נוכל לפרש כי שאר הלוים היו באין לעבוד' ה' מבן עשרים וחמש שנה והיא נתנה אותו לה' כל ימיו.

ובדרש אמרו לה לחנה למה את מבקשת זרע אנשים חכמי' זרע אנשים נביאים?

אמרה להם שיהא ראוי לתתו לה' וזהו ונתתיו לה':

 ומורה – בדברי רז"ל מחלוקת בזה ר' נהוראי אומר נזיר היה שמואל, שנאמ' ומורה לא יעלה על ראשו, מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר.

אמר ר' יוסי אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו ר' נהוראי והלא כתיב ושמע שאול והרגני הרי שכבר היה עליו מורא של בשר ודם.

מלבי"ם ותאמר – בקשה ג' דברים,

א) שיראה בעניה וצרתה, ועז"א אם ראה תראה בעני אמתך –

ב) שיזכור זכיותיה וצדקתה, ועז"א וזכרתני – והזכירה היא שיזכרנה עתה לתת לה בן,

ולא תשכח – הוא בל ישכחנה גם אחר זה שתלד עוד בנים ובנות ושיחיו,

ויפה אמרו חז"ל וזכרתנו בזכרים ואל תשכח בנקבות,

ג) ונתתה לאמתך זרע אנשים – שיהיה זרע חשוב לשרת לפני ה' לא בעל מום וכדומה הבלתי ראוי לעמוד בהיכל מלך, אני מקבלת ע"ע בנדר ונתתיו לה' כל ימי חייו –

שהגם שכל הלוים היו מוכנים לשרת, יהיה בו שני הבדלים,

א) שהלוים היו פונים לפעמים גם לעסקיהם והוא יהיה רק לה', ודבר אין לו עם עסקי העולם,

ב) שהלוי לא עבד רק מבן חמש ועשרים שנה, והוא יהיה לה' כל ימי חייו,

ג) ומורה לא יעלה על ראשו – אם כמ"ד שנדרתו בנזירות שהיא קדושה נוספת על קדושת הלוי,

אם כמ"ד זו מורא ב"ו, שיתמיד ביראת ה' כל היום עד לא יצוייר בלבו ייראה מדבר זולתו,

כמ"ש החסיד בושתי מיראת אלהי שאירא זולתו, כי הירא מדבר גדול לא יפנה לבבו בעת ההוא ליראה קטנה [הירא מאריה, לא ירא  מעקיצת יתוש…]:

(יב) וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ:

רד"ק והיה כי הרבתה – בדרש ר"ש בשם רבי חלפתא ובשם ר"מ מכאן כל המרבה בתפילה נענה

מחלפא שטתיה דר"מ תמן אמר רבי אבהו בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם דרבי לוי בשם ר' מאיר 'בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור'

חנה על ידי שהרבתה בתפלה קיצרה ימיו של שמואל

שנאמר וישב שם עד עולם ואין עולם של לוים אלא חמשים שנה דכתי' ומבן חמשים שנה וגו' והא אינון נ"ב אמר ר' יוסי בר בון תרתי שגמלתו:

 שומר את פיה – היה שומר ומעיין את פיה מה היתה זאת התפלה הארוכה

לא ישמע קולה רק שפתיה נעות לפיכך היה חושב אותה שהיא שכורה.

מלבי"ם (יב-טז) מדוע חשבה עלי לשכורה מה בכך שהרבתה להתפלל,

ומה בכך שקולה לא ישמע והלא כן דרך להתפלל בלחש כי ה' יודע תעלומות לב,

ואם שהיה אז הדרך להתפלל בקול רם והיה התלונה ששנתה המנהג,

מדוע המתין עד שהרבתה להתפלל היה לו לומר לאמר תיכף שתתפלל בקול, והיא היה לה להשיב למה מתפללת בלחש,

ומדוע כפלה דבריה שאחר שאמרה כי אשה קשת רוח אנכי וכו' חזרה לאמר אל תתן את אמתך לפני בת בליעל וכו' שהם דברי מותר:

[א, יב] מבואר אצלי במקום אחר שיש בענין התפלה שתי מדרגות:

– יש המתפלל ע"י אמצעי, והוא שמבקש שתעשה בקשתו ע"י המלאכים ומליצים מזכירים זכיותיו וע"י הזכיות אשר בהם יצטדק, וכן יבקש העזר והתשועה גם כן ע"י אמצעי.

– ויש המתפלל בלי אמצעי.

כמו שאמר חז"ל:

אל תהי צווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו,

ויש שני הבדלים ביניהם בסידור תפלתם:

א) המתפלל לה' בלי אמצעי אינו צריך להאריך בתפלתו,

כי אחר שאינו מבקש להצטדק ע"י זכיותיו וטענותיו בדרך משפט רק בתורת חסד וחנינה.

(וכמו שאמר חז"ל: שצדיקים אעפ"י שיש להם לתלות במעשים טובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם אין צריך להאריך ולהציע זכיותיו,

לא כן השואל על ידי מליצים המספרים זכיותיו, שבהם יברר כי ראוי שתעשה בקשתו עפ"י הדין, צריך לסדר טענותיו ולברר זכיותיו, וכמו שהוא במלכותא דארעא,

השואל דבר מן המלך בעצמו ישאל דרך חסד, ולא ירבה בדברים רק יאמר בי אדוני עשה עמי חסד, לא כן המבקש באמצעות השרים היושבים על מדין צריך לברר זכיותיו שבם יצטדק כפי חקות המשפט, כי אין בידם לעשות חסד חנם, רק אמת ומשפט.

ב) המתפלל אל ה' לבדו אין לו להשמיע קולו בתפלתו כי כל יצר מחשבות לב הוא מבין,

 והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה,

– לא כן השואל על ידי אמצעים יכול להשמיע קולו, כי המלאכים אין יודעים מחשבות,

והנה בימי עלי היו רגילים לשאול תפלתם על ידי אמצעיים, כי הדור ההוא לא היו ראויים לנסים ולהשגחה מיוחדת, ולכן היה דרכם (א), להרבות בתפלה וכן (ב) להתפלל בקול רם,

וכאשר ראה את חנה שהרבתה להתפלל חשב שהיא גם כן מתפללת על דרך זה

שאם לא כן לא היה לה להרבות בתפלה.

(ובאמת אמרו חז"ל: שחנה ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל)

ולכן היה שמר את פיה רצה לומר היה רוצה לשמוע תפלתה,

כי חשב שבהכרח תתפלל בקול רם, אחר שמתפללת ע"י אמצעיים, אבל לא כן היה רק –

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

מצודות דוד וחנה – אבל חנה היתה מדברת על לבה, רוצה לומר: בלחש, כאלו מדברת אל לבה, ולא היה נשמע לעלי. ויחשבה עלי לשכורה – כי כן דרך השכור לנענע בשפתיו, ואין אומר ואין דברים:

מלבי"ם וחנה היא מדברת על לבה -שזה לא יתכן עם מה שהרבתה להתפלל,

כי הדבור בלחש מורה שמתפללת לה' לבדו בלי אמצעי, ובזה לא יתכן להרבות בדברים כנ"ל,

ולכן ויחשבה עלי לשכרה.

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:

רד"ק עד מתי תשתכרין – עד מתי תראי עצמך כאילו את שכורה שאת מתנועעת בשפתי פיך ואין דבריך נשמעין:

 הסירי את יינך – והתפקחי כי את נראת כשכורה ואין את עושה כשאר המתפללין שאומרי' בקשתם בדרך שתוכל לשמוע

ואף ע"פ שלפעמים המתפלל אומר דבריו בחשאי קצת אפי' הכי צועק ומתפלל במקצת דבריו גם כן ואת הרבית כל כך להתפלל ולא נשמע קולך ומתוך זה נר' כי שכורה את.

מלבי"ם ויאמר – כו' עד מתי – כי מלבד שהשכור אסור להתפלל אסור לשהות במקדש בשכרות, וא"כ הסירי את יינך – ואחר כך תבואי אל מקדשי אל:

(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה':

רש"י לא אדוני – לא אדון אתה בדבר הזה, גלית בעצמך שאין רוח הקודש שורה עליך שתדע שאיני שכורת יין:

הגר"א פירש שהכהן בדק באורו ועלה בידו אותיות ש'כ'ר'ה' ובאורו"ת היה צריך רוה"ק כדי לידע לתרגם נכון את המימצאים,

ולכן אמרה לו אין רוה"ק שורה עליך ופירוש המילים הוא כ'ש'ר'ה' וע"ז אמרה כשרה אני!

מלבי"ם ותאמר לא אדוני – באשר לא ידעה הסבה שבעבורה יחשבה לשכורה,

השיבה לו, אם חושב כן מחמת שראה אותה מרבה בבכי ומרירות לב,

זה היה יען כי אשה קשת רוח אנכי,

ואם מפני שהתפללה בלחש,

השיבה כי ואשפך את נפשי לפני ה' לבדו בלי אמצעי, ולכן לא הרימותי קולי ואקרא.

(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:

רש"י אל תתן את אמתך – כלפי שאמרה לו דבר קשה, חזרה ופייסתו,

שלא יתננה הפקר ובזיון לפני צרתה בת בליעל. כי מרוב שיחי – דברתי לפניך קושי.

רד"ק לפני בת בליעל – לפני ה' כבת בליעל כלומר אל תחשוב שאעמוד שכורה לפני ה' ית' כבת רשע.

מלבי"ם אל – רצה לומר ובכל זאת אל תתן את אמתך לפני בת בליעל,

כי תשאל אחר שהתפללתי לה' לבדו בלי אמצעי למה הארכתי בתפלה?

השיבה שזה היה מסבה אחרת, כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה,

מה שדברתי עד הנה והעתרתי דברים יותר מהראוי להעומד לפני ה' לבדו, היה מרוב שיחי וכעסי.

ספר השל"ה הקדוש – הגהות למסכת ראש השנה – נר מצוה יב

ויחשבה עלי לשכורה. ומקשים העולם, ממה נפשך עלי או חנה אחד מהם עשה שלא כדין,

אם עלי עשה כדין שזילזל בחנה, אם כן חנה עשתה נגד הדין, ואם חנה עשתה כדין שלא הרימה קולה, אם כן עלי שלא כדין פגע בכבודה.

ומתרצים שזה המעשה היה בראש השנה כמו שארז"ל (ר"ה יא, א) חנה נפקדה בראש השנה, ועלי היה סובר שהיא מתפללת תפילת ראש השנה, על כן גער בה מה שלא השמיעה את קולה, כי בראש השנה וביום כיפורים משמיעים קול בתפילה.

אבל באמת חנה לא היתה אז מתפללת תפילת ראש השנה, רק התפללה בצרכיה, דהיינו שיהיו לה בנים, ובתפלה זו לא שייך שתשמיעה קולה, כי אין הדברים נאמרים להשמיע קול בתפילות ראש השנה ויום כפורים רק התפילה המסורה לרבים דבקיאי בהו ולא מטעו מהדדי, נמצאו צדקו שניהם.

ומזה התירוץ היה מוכח דטוב להשמיע קול בתפילת ראש השנה ויום כפורים:

אמנם לפי תירוץ אחר ששמעתי בזה הענין לא מוכח מידי, וזהו כי עלי היה צודק במה שחשבה לשכורה, כי היה כל כך בלחש שלא ניכר הדיבור רק שפתיה נעות.

ומה שעשתה חנה כן היתה מוכרחת בדבר, כי היתה יראה אולי ישמע עלי בדקות השמיעה שלו מה שהיא מדברת, והיא דיברה ענין שלא ניתן להשמע ובל יודע לשום איש.

וזהו שארז"ל במסכת ברכות פרק אין עומדין (לא, אם ראה תראה (שמ"א א, יא),

אמר רבי אליעזר, אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם ראה מוטב ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמיסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר ונקתה ונזרעה זרע, עד כאן,

ואלו היה עלי שומע זה לא היה משקה אותה והוא היה הכהן:

 (יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:

מנחת שי את שלתך – חסר אל"ף ובאגדת שמואל שלתך אמר לה הבן הזה שאת עתידה להעמיד הרבה שלל הוא עתיד לשלול בתורה ע"כ.

ורש"י פירש חסר אל"ף לדרוש בו לשון בנים כמו ובשליתה היוצאת.

רד"ק יתן ה' את שלתך – פי' דרך תפלה או אמר לה כך, או דרך נבואה כי נביא היה.

ואמר לה לכי לשלום כי אלהי ישראל יתן את שאלתך לפיכך הטיבה את לבה ואכלה כי קותה לדברי הנביא

ואמרה לו תמצא שפחתך חן בעיני אדוני על דרך אמצא חן בעיני אדוני כי נחמתני

ולפי' הראשון יהיה פי' תמצא שפחתך חן בעיניך שתתפלל עלי עוד

ולפיכך הטיבה את לבה ואכלה כי חשבה כי תפלת עלי תועיל לה,

ובדרש נראה כי דרך נבואה אמר לה לכי לשלום אמר לה הדין שלמא מן דידי, ברם שלמיך מן ברייך:

מלבי"ם ויען עלי – אחר שראה שצדקו דבריה – פייסה וא"ל לכי לשלום,

ולענין מה שהתפללת לה' לבדו בלי אמצעי,

הנה מצד שהוא אלהי ישראל המשגיח עליהם בהשגחה פרטיית נפלאה (שזה גדר שם אלהי ישראל בכל מקום) הוא יתן את שלתך אשר שאלת מעמו לבדו בלא מלמד זכות מלאך ומליץ יושר.

(יח) וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד:

מלבי"ם ותאמר תמצא שפחתך חן – כי היו דבריו אצלה כעין הבטחה שימצא ה' בקשתה,

ותלך לדרכה – פי' חז"ל שחזר להיות לה ארח כנשים ובזה ידעה כי נתרפאה,

ולכן ותאכל – (נגד שתחלה לא אכלה) ונגד למה תבכי ולמה ירע לבבך, ששני אלה יוכרו על הפנים (כמ"ש פני חמרמרו מני בכי, ופנים נזעמים), אמר שפניה הקודם לא היו לה עוד,

וחז"ל במליצתם אמרו, מלמד שהיו פניה כקוף ונתרפאו:

(יט) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה':

מלבי"ם וישכמו בבקר וישתחוו – אם כדברי חז"ל שהלן צריך להיפטר שנית,

ואם מצד שבטחו בדבר ה' ובאו להשתחוות על שנשמע תפלתם:

(כ) וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו:

רלב"ג היה ראוי אם כן שתקרא שמו שאול?

אמרנו לו כי לא ידקדקו קוראי השמות כל כך הלא תראה לאה שקראה שם בנה ראובן כי ראה ה' בעניה ונקרא שם נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו, והיה ראוי גם כן שיהיה שמו מנחם:

רד"ק  שמואל – הורכבה המלה בזה הטעם מן כי מה' שאלתיהו כי יש באותיות שמואל שאול ויש באותיותיו ג"כ מאל כאילו אמרה שאול מאל:

מלבי"ם ותקרא את שמו שמואל – שיש בו שני מלות שאול מאל [כרד"ק].

וזה שאמרה כי מה' שאלתיו, וכמו שאמר שלא בקשה ע"י אמצעיים רק מה' לבדו.

 (כא) וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ:

מלבי"ם ויעל האיש – גם עתה הגם שראו הנס שנעשה לאלקנה ע"י תפלתו במשכן ה' לא עלה איש מן העיר רק אלקנה ובני ביתו,

לזבח – ופה לא נזכר להשתחוות כמ"ש למעלה שעקר השתחוויה היה בעבור התפלה על חנה ולא הוצרך עתה לזה, (והשתחויה שהיה בעת ראיית פנים לא הוצרך להזכיר).

 ואת נדרו – מה שנדר הוא ביחוד בעבור שנפקדה אשתו:

רלב"ג והנה מקץ שנה שנפרדו משילה עלה האיש אלקנה וכל ביתו לזבוח לה' שלמי היום טוב ההוא ואת נדרו אשר נדר בשנה ההיא

כי בבואו שם חייב לשלם שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם

(כב) וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם:

מלבי"ם  וחנה לא עלתה – הגם שהיה דרך היולדות לעלות בעצמן ולהביא קניהן, שכל הקרבנות היה המצוה שיביאם בעל הקרבן ליד הכהן כמבואר בתורת כוהנים (עיין בפירושי לתו"כ על פ' אל פתח אהל מועד יקריב (ויקרא א'))

בכל זאת לא עלתה, באשר חשבה שבכלל נדרה היה שבפעם הראשונה שתביאהו ויראה פני ה' לא ימוש משם ולא ישוב עוד לביתו,

ולכן אמרה: עד יגמל הנער והביאתיו, והוא מטעם כי מעת אשר ונראה את פני ה' בפעם הראשון, וישב שם עד עולם ולא ישוב עוד לביתו.

(כג) וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם ה' אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָּמְלָהּ אֹתוֹ:

רש"י אך יקם ה' את דברו – את ששאלת ממנו זרע אנשים, ועלי בישרך ברוח הקדוש אלהי ישראל יתן את שלתך, יקם ה' את דברו, וזהו לפי פשוטו.

ומדרש אגדה: רבי נחמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמר: בכל יום ויום בת קול יוצאת ומפוצצת בעולם ואומרת: עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל, וכל אשה שהיתה יולדת בן, היתה קוראה שמו שמואל, כיון שהיו רואים את מעשיו, היו אומרים אין זה שמואל, וכיון שנולד זה וראו מעשיו, אמרו דומה שזה הוא, וזהו שאמר: יקם ה' את דברו, שיהא זה שמואל הצדיק:

רד"ק יקם ה' את דברו – הפסוק מוכיח כי מה שאמר עלי יתן ה' את שאלתך דרך נבואה אמר שיתן לה ה' את שאלתה והנה שאלתה היתה שיהיה לה זרע אנשים ושיהיה לה'

לפיכך אמר יקם ה' את דברו פי' אשר דבר ע"י הנביא שיתן שאלתה והוא בן שיחיה ויהיה לה'.

מלבי"ם ויאמר לה – הנה הנדר הזה עשתה היא בלא דעת בעלה, והיה לו רשות להפר אותו עתה ביום שמעו, בפרט בנדר כזה שלא היה לה כח על זה בלא בעלה,

אבל הוא כשמוע עתה את נדרה הקים אותו, ואמר לה עשי הטוב בעיניך – ר"ל שיהיה נתון לה' כל ימי חייו, ושבפעם הראשון שיבא שמה ישב עד עולם לפני אלקים,

ומטעם זה שבי עד גמלך אותו – כנזכר בפסוק הקודם.

 אך יקם ה' את דברו – ר"ל כי לקמן בתפלת חנה יתבאר כי חנה השיגה בנבואה ששמואל יהיה שופט את ישראל ושהוא יושיעם מיד שוסיהם וכל עניניו אשר עברו עליו ובודאי גלתה זאת לבעלה,

ולכן אמר אך יקם ה' את דברו, ר"ל אני מסכים אל נדרך אך גם ה' יסכים אל נבואתך ויקיים הדבר אשר דבר לך:

(כד) וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית ה' שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר:

רד"ק בפרים שלשה – מהם לאכול ומהם לזבוח לה'

וכן ואיפה אחת קמח לאכול ולהקריב ממנה מנחה וכן ונבל יין לשתות ולהסיך ממנו

לפיכך אמר וישחטו את הפר ולא אמר הפרים ר"ל הפר שהקריבו לה':

 והנער נער – כלומר עודנו נער קטן ורך ואעפ"י כן לא המתינה לו עד שיתחזק אלא כיון שגמלתו כלומר שהשלימה לו יניקתו לסוף כ"ד חדשים שנולד מיד העלתהו עמה בית ה'.

וי"מ והנער נער חריף יודע בין טוב לרע כמו המנער שמנער את הפסולת מן הפשתן:

מלבי"ם והנער נער – שם נער נגזר מן פעל נער [-התעוררות], כמו 'כי נעור ממעון קדש'ו יקרא נער על שאז יתחילו כחותיו הטבעיים והמוסריים להתעורר ולנעור [להתנער] ולצאת מן הכח אל הפעל,

ועז"א שהנער הזה נער, כוונתו שנעורו אז כבר כחות שכלו ומדותיו והתחיל להשכיל הגם שהיה גמול מחלב (ומאד תסכים לזה קבלת חז"ל (ברכות דף ל') שהורה אז הלכה בשחיטת הפר):

(כה) וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי:

רש"י ויביאו את הנער אל עלי – לראות שנתקיימה נבואתו.

מלבי"ם וישחטו את הפר –וקודם זריקת הדם ויבאו את הנער אל עלי, לרמז כמו שהביאו את הפר קרבן לה', כן יהיה הנער כליל לה' לעבוד ולשרת.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא/ב

אל הנער הזה התפללתי אמר רבי אלעזר שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי?

אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשרה אייתוהו לקמיה דעלי אמר ליה מנא לך הא אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר

אמר ליה מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אתיא חנה וקא צוחה קמיה אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו' אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי:

עפ"ז שואל הגר"ר שפירא האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלוקת הגדולה בעולם.

לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה!

לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר.

בארנו בפ' תולדות שכל האמהות היו עקרות, והאבות – רק אברהם. מדוע? מבאר הבא"ח שעקרות הינה הפסקת השושלת הקודמת והתחלה חדשה. שלא נהיה מיוחסים אחר נחור לבן ובתואל – הקב"ה ביטל כוחם ומחדש יצר כח הולדה שאינו קשור אליהם. כך גם באברהם בן נחור. אולם יצחק ויעקב לא הוזקקו לכך היות והם נולדו בקדושה, ולכן לא היו עקרים.

כעת תובן תשובתה של חנה: חנה מסבירה לעלי שאפיו של בנה בודאי אינו נובע מקשרי המשפחה עם קרח זקנו, שהרי היא עצמה עקרה הייתה, ועקרותה שברה את שושלת הדורות!

ועלי אכן קיבל טענתה, ואנו הרי יודעים מי היה הנער במשך הדורות… [צ"ע ששושלתה נשברה, אך שושלת בעלה אלקנה לא, וא"כ מה הרווחנו?].

הסבר נוסף אומרים בעלי המוסר – מה זה "אל הנער הזה התפללתי"? אתה יודע כמה דמעות ותפילות שפכתי על הנער הזה? מזה יוצאים ילדים מיוחדים! נער אחר שתתן לי יבוא ללא תפילות, ולעולם לא תהיה לו את המעלה של הנער הזה!!

כך גם הסברנו פעם את דברי יעקב שדוקא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ואלו שתוליד מכאן ואילך לא יהיו כמותם, כיון שעל אלה שפכתי דמעות כ"ב שנה, שהרי אפילו התגברותך על אשת פוטיפר הייתה מכח תפילותי כמ"ש מידי אביר יעקב ונגלתה לו דמותו בחלון וכו', וילדים שבאו עם תפילות הם ילדים מיוחדים וראוים להיות שבטי י-ה כמו בני ממש, ובהם יבורך ישראל ישימך א' כאפרים וכמנשה, הגם שגדלו במצרים הטמאה!

 (כו) וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה':

רש"י בי אדני – לתת עיניך עליו שיהא תלמידך. ולפי מדרש רבותינו: שלא יענישהו מיתה:

מלבי"ם ותאמר – באשר חששה פן לא יאבה עלי לקבלו ולישא טורח גדולו ואמונו עד יגדל, לכן בקשה בי אדני מלא שאלתי זאת וקח את הילד הזה, ושים עיניך עליו. מכמה טעמים:

1) כי הנער הזה נולד ע"י התפלה שהתפללתי בבית הזה ונתנה לו ע"ז ג' סימנים,

א) אני האשה הנצבת עמכה שגם אתה נצבת לי אז ועזרתני בתפלתך,

ב) מצד המקום, על זה אמר עמך בזה הזכירה הזויות שבה התפללה,

ג) להתפלל אל ה', שהיתה תפלה משונה מיתר תפלות הנהוגים בימים ההם, כי היתה אל ה' לבדו בלא אמצעי (כנ"ל פסוק יב)

ואם כן כיון שנולד באמצעות התפלה של הכהן ובמקום הנבחר, ראוי לעמוד לפני הכהן בבית הזה.

2) שלידתו לא היה בענין טבעי רק ע"י נס גמור,

כי לפעמים תפקד העקרה בענין קרוב אל הטבע, והוא שישתנה טבע מזגה עד שתהיה ראויה ללידה, לא כן אנכי, כי אני האשה הנצבת, רצה לומר אני היא בלא השתנות שלא נעשה בגופי שום שינוי כלל עד שיאמר שהוקבעה בי תכונה חדשה ומזג אחר,

וזה אות כי בהשגחת ה' ועזוזו היה הדבר, יען שהנולד מוכן להיות איש אלהים מן הבטן.

(כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ:

מלבי"ם  3) אל הנער הזה –

רצה לומר ועוד ראיה שנולד בענין נסיי ובכח התפלה כי אני התפללתי אל הנער הזה,

והוא שיהיה זכר, ושיהיה זרע אנשים, גבר בגוברין וזרע שמובלע בין אנשים (כנ"ל יא) עד שיהיה ראוי לעמוד בהיכל מלך, ואם היה זה מקרה איך התכונן הדבר שיולד כפי השאלה בכל פרטיה,

4) ויתן ה' לי שתיכף נתן ה' שאלתי ולא עבר זמן מן התפלה עד שנפקדתי, שזה אות שהתפלה גרמה זאת.

5) שנתן לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו בלא אמצעי רק בחסד עליון כנ"ל,

(כח) וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה' וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה':

רד"ק הוא שאול – כמו נתון כלומר הוא שהיה שאול הנה הוא נתון לה'

ויש בו דרש באותה שעה נצנצה בה רוח הקדש ואמרה כל זמן ששמואל קיים שאול קיים ז"ש "כל הימים אשר היה הוא [קיים בעולם] שאול להשם".

 וישתחו אלקנה – כנוטל רשות לצאת מבית ה'

או פירושו וישתחו [ל' רבים] אעפ"י שלא היה אלא בן שתי שנים למדוהו להשתחות לה':

מלבי"ם  6) וגם אני השאלתיהו ה' – –

(מלת השאלתיהו הוא הפעיל מענין שאלה ובקשה) רצה לומר ששאלתי ובקשתי עליו לבעבור התכלית שיהיה לה ועל זה התנאי התפללתי, כי כן נדרה בעת התפלה.

7) ובל תאמר שאמתין עד יגדל ואז אתנהו לה', כי כל הימים אשר היה, רצה לומר כל הימים שיהיה במציאות בחיים הוא שאול לה', ומכל אלה הטעמים ראוי שתקבלו תיכף,

וגם יש לפרש שרצה לומר שלא לבד בעתיד כי גם כל הימים אשר היה בעבר הוא שאול לה' כי הקדשתיו מלדה ומבטן ומהריון

בשגם למה שאמר שנזיר היה שמואל היה נזיר מבטן, ואם כן הרי הוא כבר ברשותך.

גלגולי עלי וחנה

ספר לקוטי תורה – ספר יהושע [וכן בשער הגלגולים – הקדמה לו]

א. הנה רח"ב נתגלגלה בחב"ר הקיני ואח"כ נתגלגלה בחנה וז"ס שירת חנה רח"ב פי על אויבי וז"ש חנה כי אשה קשת רוח אנכי שהיא היתה תחלה זונה מצד רוח הקשה והטמא.

ב. ועל"י הוא גלגול יע"ל אשת חבר הקיני וזהו מה שנתברכה תבורך מנשים יעל אשת ר"ל שתעלה [-יעל] במדרגת איש ובזה תתברך משאר נשים שלא זכו לזה.

ג. וזהו מנשים באוהל תבורך שתשמש באוהל שילה במקום כהן בגלגול עלי הכהן.

ד. הגהה – אמר שמואל, נלע"ד לומר, כי להיות כי חבר הקיני נתגלגל בחנה אם שמואל,

לכן היתה חנה עקרה, להיותה גלגול איש כנודע לנו, ולא נפקדה עד שהתפלל עליה עלי הכהן, שהיה גלגול אשה, והיא יעל אשת חבר. ומסטרא דיליה נפקדה חנה, וזה אצלי כפתור ופרח כן נראה לענ"ד):

ה. והנה רחב נמשכה מסוד קין וכן חבר הקיני ולזה שאלה ונתתם לי אות אמת שהוא סוד וישם ד' לקין אות, והנה נמצא כי בת יתרו חבר הקיני היא צפורה אשר לקחה משה ורחב שהיא חבר עצמו לקחה יהושע:

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ל

א. למך נתגלגל באלקנה, ואותיות למ"ך הוא מל"ך, וסימן מאן מלכי רבנן.

שתי נשות למך – עדה וצילה – הן שתי נשי אלקנה – חנה ופנינה –

ב. צלה אשת למך היא חנה, ומשמעות שמותן שוות, צלה שישבה בצלה של בעלה למך, ששתתה [כוס של] עקרין שלא תתעבר, [שהיו נושאים ב' נשים – אחת לנוי ואחת לבנים, וצילה לנוי].

וחנה ישבה בצלו של הקב"ה שהיתה נביאה, וגם מלת חנה לשון חונה ויושבת בצלו.

ג. עדה היא נמי פנינה שמותיהן שוות, כי פנינה מלשון פנינים, ועדה לשון עדי, ר"ל [אבני] חפץ

וגם לשון פנינה 'פנה נא' כלומר הסר נא, וגם עדה מלשון הסרה. [כמו "לא יעדי מנכון"]

ומה התם [צילה יושבת] בצלו, אף כאן את חנה אהב,

ומה התם פנינה שתתה כוס [של] עקרין, גם עתה הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים [-שהיתה עקרה].

ד. וצללפונית אמו דשמשון היתה צלה, שהיתה כשני צלליםצלה אשת למך וחנה אשת אלקנה,

ותראה כמו שצלה שתתה כוס עקרין כדי שלא להוליד, שכך היה מנהגם,

ולכן אתרע מזלה של חנה שהיתה עקרה מתחלה [וכן צללפונית הייתה עקרה].

והולידה והצמיחה ב' גדולי עולם [שמשון ושמואל], ובקושי היה לתקן כוס עקרין דהתם, עד דהוסר כל חולי וכל מה דנשתייר במעהא מכוס עקרין,

וזהו [כי] פקד [ה'] את חנה לשון חסרון, שהוסרה ממנה כוס העקרין ותהר ותלד:

לקוטי תורה – ספר שמואל א

ופניה לא היו לה עוד דע כי כל מי שבא מסטרא דנוקבא אין לו חיים לכן יצחק שבא מבחינת נקבה שנא' ולשרה בן היה מת בעקידה אלא בשביל שג"כ אמר הכתוב לאברהם ונתתי לך בן אתקשר בעלמא דדכורא

וגם שמואל דכתיב ונתת לאמתך זרע אנשים מת בקצרות שנים

וחבקוק דכתיב את חובקת בן ג"כ מת כנזכר בזוהר,

[הנה גם שרה וגם חנה הולידו בן מסטרא דנוקבא, ושתיהן מגלגול חוה אמנו]

והנה שרה וחנה ושונמית וצרפית כולם גלגול חוה,     ושרה אמנו תקנה כל החלק שלה במצות,

חלה כמארז"ל ברכה מצויה בעיסה נר שדולק מע"ש לע"ש נדה דכתיב חדל להיות לשרה כו',

ומפני שהיא הייתה תחלת התיקון לא נתקן כראוי

לכן באו ג' נשים אחרות חנה ושונמית וצרפתית ותקנו הכל, חנה תקנה נדה ופניה לא היו לה עוד,

שונמית נר דכתיב ונשים לו שם כסא ומנורה,

וצרפתית חלה דכתיב עשה לי עוגה קטנה ואליהו כהן היה:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א