שמואל ב

ספר שמואל ב'

 

שמואל ב' פרק א

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם:

מלבי"ם דוד שב בעת שקע שמשו של שאול, ובני ישראל לא עצרו כח לפני אויביהם, ולעומתו זרח שמשו של דוד והוא וארבע מאות איש נצחו מחנה גדול וכבד מאד, כמבואר לעיל:

(ב) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

רש"י והנה איש בא מן המחנה – יש בפסיקתא שזה דואג. ואינו מיושב על לבי:

(ג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ:

מלבי"ם אשר נס העם ספר לו כסדר, תחלה נס העם וזה היה סבת מפלתם, ואח"כ נפל מהם הרבה ואח"כ מתו שאול ויהונתן:    

רלב"ג אשר נס העם מן המלחמה. ספר מקרה הרע שקרה בהדרגה כראוי כדי שלא יגיע התפעלות לשומע כי אם בהדרגה כי זה ממה שיישיר אל סבל הרע ההוא בזולת הפעלות גדול מאד והמשל כי מי שימות אוהבו בזולת חולי קודם ידאג לו יותר ממה שידאג אם היה לו חולי קודם ויעתק אל הרע בהדרגה ולזה ספר בזה המקום ניסת העם ראשונה ואחר זה ספר מיתת קצתם יותר קשה מהניסה ואחר ספר מיתת ראשי העם בהם שאול ויהונתן בנו שהוא יותר קשה ממיתת העם:

(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵיךְ יָדַעְתָּ כִּי מֵת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ:

מלבי"ם איך ידעת אם ע"י ראיה או ע"י שמיעה:

(ו) וַיֹּאמֶר הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ:

רלב"ג והנה שאול נשען על חניתו. ידמה שאחר שנפל על חניתו וראה שלא דקרהו היה שאול נשען עליו בכח להשלים הדקירה וכאשר ראה כי לא יכול על זה אמר לנער העמלקי שימותתהו:

(ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי: (ח) וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה וָיּאֹמַר \{וָאֹמַר\} אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:

רד"ק ויאמר אליו עמלקי אנכי. כן כתיב, וקרי ואומר והקרי מבואר והכתוב ר"ל כי אחֵר אמר לו [לשאול] כי הוא עמלקי לפי ששאול הרג עמלקיים לא אמר עמלק אנכי:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי:

רש"י אחזני השבץ. (תרגום) אחדני רתיתא: ומדרש אגדה (ראה ילקוט שמעוני רמז קמא), משום עון הכהנים שהרג, וכתוב בהן (שמות כח ד), כתנת תשבץ: כי כל עוד נפשי בי. מהר ומותתני, טוב לי שתמותתני אתה, ואל יהרגוני אלה ויתעללו בי:   

מלבי"ם ומותתני, גדר פעל מותת (במרובע) הוא שגומר המיתה, ופי' כי כבר אחזני השבץ שהוא רעדת המות, ובכל זה כל עוד נפשי קשורה בי ומתקשה לצאת ובזה שתקרב מיתתי לא תהיה כרוצח כי גברא קטילא תקטל רק תקצר יסוריי:    

רד"ק כי אחזני השבץ. שם חולי אולי יקרה לאדם מחמת מכת חרב ותרגם יונתן ארי אחדני רתיתא, ובדרש עון נוב עיר הכהנים הלובשים כתנת תשבץ שהרגתי וי"מ הפרשים לובשים תשבץ כמו שאומר ובעלי הפרשים הדביקוהו:  כי כל עוד נפשי בי. בעוד שנפשי בי ואל יהרגוני הערלים ולפירו' האחר אמר כי כל כך אצטער מחמת המכה שעדיין נפשי בי לכך אני רוצה שתקרב את מיתתי:   

רלב"ג כי אחזני השבץ כי כל עוד נפשי בי. הרצון בזה לפי מה שאחשוב שהלבוש שהיה לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות, ואמר שאול שהחנית שנפל עליו [נ]אחז לו [ב]השבץ ולזה לא היה יכול לעבור לדקרו וכאשר אמר שהוא חי עדיין ובקש ממנו שימיתהו שלא יתעללו הערלים בו:

(י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה:

מלבי"ם ואמותתהו גמרתי מיתתו (שכבר הומת ע"י החרב שנפל עליה) ובאר שעשיתי זה כי ידעתי שבל"ז לא יחיה אחרי נפלו, וגם הרוחתי עי"כ שלקחתי הנזר מעל ראשו ואביאם אל אדוני שהוא הראוי ללבשם תחתיו:    

רד"ק ואמותתהו. הוי"ו פתוחה ומשפטה להיות בקמץ כי הענין לעבר וכמוהו ואשפך ואכסך משי הוי"ו פתוחה והענין לעבר ופירשו הקדמונים לפי שכזב שלא המיתהו שהרי נפל על חרבו ומת [ועשה כן למצוא חן בעיני דוד] לכך נפתחה וי"ו ואמותתהו: 

(יא) וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו \{בִּבְגָדָיו\} וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ:

רד"ק ויחזק דוד בבגדיו. מכאן למדו רבותינו ז"ל שחייב אדם לקרוע על נשיא ועל אב ב"ד שאול זה נשיא ויהונתן זה אב ב"ד וכן על רוב צבור כמו שנאמר ועל עם ה' ועל בית ישראל ולמדו לפי שפרט אותם משמע שעל כל אחד ואחד מהם חייב לקרוע. וכתב בבגדו שאין אדם חייב לקרוע אלא עליון וקרי בבגדיו כי דוד קרעם כלם כי קרע על שאול לבדו וקרע על יהונתן וקרע על עם ה':

(יב) וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב:

רד"ק על עם ה' ועל בית ישראל. והכל אחד כפל הענין לרוב הצרה כלומר בית ישראל נפלו בחרב והם עם ה' או אמר כן לפי שהיו רוב ישראל שם, ובדרש מפני מה לא פירש הכתוב כמה חללים נפלו בהר הגלבוע על שם אל תגידו בגת אל תבשרו וגו':   

רלב"ג על שאול ועל יהונתן בנו. ספר זה בהדרגה בגדול החל ובקטן כלה כן הוא בענין ההספד והבכי:

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:

מצודת דוד אי מזה אתה. מאיזה מקום אתה, אם עודך עדיין יושב בארץ עמלק, או אתה גר בארץ ישראל, רצה לומר, אם נתגיירת: בן איש גר עמלקי. עוד אבי בא לגור בארץ ישראל, והוא נתגייר:

מצודת דוד איך לא יראת. רצה לומר, הואיל ואתה ישראל ומלידה, איך לא יראת מה' לשלוח יד במשיחו, עם כי צוה לך והיה קרוב למות, מכל מקום חטאת לה':   

רלב"ג ויאמר אליו דוד איך לא יראת לשלח ידך. יש לתמוה מדוע צוה דוד להרגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו, אלא שהתשובה בזה איננה ממה שיקשה וזה שהאומר לחברו חבול בי וחבל בו [-חייב]. כמו שהתבאר בגמרא כ"ש בהמתת המלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והנה הזהירה תורה על דבר ההמתה כ"ש על המתת המלכים ואעפ"י שלא היו שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה דוד זה להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח ידם במלכות ולזאת הסבה בעינה נזהר משלוח יד בשאול כשהיה במערה ואעפ"י שהיה רודפו והיה מותר להרגו, וידמה שזה הנער המבשר לא היה גר צדק [אלא יהודי במקורו], ואעפ"י שאמר בן איש גר עמלקי כבר אמר זה להורות שאינו עמלקי באמת אבל אביו התגורר בארץ עמלק וזאת היתה תשובתו לדוד כי כבר ידע דוד מפיו כי עמלקי הוא אבל שאל לו על המקום שהיה חונה בו והוא השיב כי בעבור המקום נקרא עמלקי לא שהיה ממשפחת עמלק:

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה': (טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת: (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ \{דָּמְךָ\} עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה':

מצודת דוד דמך על ראשך. רצה לומר, עון מיתתך על עצמך, כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו, ואף אם אין האמת אתך, וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני על שהיה מעולם לי לאויב, מכל מקום פיך ענה בך, ודמך על ראשך:   

מלבי"ם דמך על ראשך אם נאמר שהיה עמלקי ממש, שב"נ נהרג בלא התראה, ונהרג אף על הטריפה, ונהרג בדיין אחד ובעד אחד, י"ל שה"ה שנהרג בהודאת עצמו כמו שנהרג עפ"י קרוב (וצ"ע בזה לדינא), ועז"א פיך ענה בך.

ואם נאמר שהיה ישראל, נהרג מדין המלכות כמ"ש כי פיך ענה בך לאמר אנכי מותתי את משיח ה' כדי שלא יזידו להרים יד במלך.

ולקבלת חז"ל שהיה דואג שהיה חייב מיתה מכבר על נוב עיר הכהנים, שעז"א דמיך בלשון רבים, רמז לו שהגם שעל הריגת שאול אין אדם נאמן על עצמו, בכל זה פיך ענה בך, כי כבר היית הגורם על הריגת הכהנים והכהן המשיח, שזה רמז באמרו אנכי מותתי את משיח ה':    

רד"ק דמך על ראשך. כלומר אתה גרמת על עצמך מיתתך וי"ת חובת קטולך תהי ברישך ר"ל דמי שאול שהרגת ישובו על ראשך ואפשר כי לכך כתב דמיך דם שאול ודמך שניהם על ראשך:

(יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: (יח) וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר:

רש"י ויאמר ללמד בני יהודה קשת. ויאמר דוד, מעתה שנפלו גבורי ישראל, צריכין בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת: הנה כתובה על ספר הישר. הלא היא כתובה על ספר בראשית שהיא ספר ישרים, אברהם יצחק ויעקב, והיכן רמיזא, (בראשית מט ח), ידך בעורף אויביך, איזו היא מלחמה שמכוין בה ידו כנגד פדחתו שהוא מול ערפו, הוי אומר זה קשת [-כשהיורה מותח המיתר]:   

מצודת דוד ויאמר. טרם התחיל לקונן, ראה לאמץ לבות אנשיו לבל ירך לבבם להתייאש מלהרים ראש מול פלשתים, ואמר להם, הנה באה העת ללמד את בני יהודה קשת מלחמה, שהם יתגברו על פלשתים: הנה כתובה. הלא הדבר ההוא הנה כתובה על ספר הישר, והיא התורה שנאמר בה (בראשית מט ח) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך וגו', ונאמר (דברים לג ז) ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, וכן היה, כי דוד הכניעם, וגם מלכי יהודה אחריו:   

מלבי"ם ללמד את בני יהודה קשת כבר בארנו (ביהושע סי' י) מש"ש שמש בגבעון דום הלא היא כתובה על ספר הישר, שכיון על הספר הנזכר בפ' כי תשא, שאמר שם כתוב לך כל הדברים האלה כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית, והם הדברים הנזכר שם למעלה הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וכו' השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו', שהבטיחם הקב"ה לגרש מפניהם ז' עממין כמ"ש שם הנני גורש מפניך את האמורי וכו' בתנאי שלא יכרתו עמהם ברית. והבטיחם שיהיה זה בדרך הנסיי עד שלא יצטרכו לקשת ומלחמה כמו שהיה במלחמת גבעון, שעז"א נגד כל עמך אעשה נפלאות.

ובאר בספר שופטים שע"י שלא שמרו ישראל את התנאי הזה הכתוב בספר הישר (שהוא הפ' הנ"ל בכי תשא) הוצרכו למלחמה, וה' הניח מן העמים שלא כבשום כמ"ש (שם ג) "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל רק למען דעת דורות הבאים ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעו, חמשת סרני פלשתים וכו'", מבואר שפלשתים נשארו אז למען יצטרכו ישראל ללמוד קשת, יען שלא שמרו את התנאי הכתוב בספר הישר, וז"ש דוד בקינתו 'ללמד' ר"ל מה שיצטרך ללמד את בני יהודה קשת זה אין מן התימה כי הלא היא כתובה על ספר הישר (והוא המקביל לעומת שאמר ביהושע שעת שמרו מ"ש בספר הישר עמד השמש עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ולא הוצרכו לקשת), אבל זה תימה- איך הצבי ישראל נפלו על במותיך חלל?.    

רלב"ג ויאמר ללמד את בני יהודה קשת וגו'. בעבור שראה כי מיתת שאול היתה בסבת יראתו מהמורים בקשת ולא היו בישראל מי שיהיה בקי בזה אמר דוד ללמד את בני יהודה קשת כי הוא מהנבחרים שבכלי המלחמה, והנה ספר הישר לפי מה שאחשב ספר היה מפורסם אצלם וכבר אמרו ספר הישר שהוא ספר בראשית:

(יט) הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים:

רש"י הצבי ישראל על במותיך חלל. מצבן של ישראל, על תוקף מעוזכם נפלתם חללים, כן תרגם יונתן:   

מצודת דוד הצבי ישראל. כאומר; אולם עתה עת לקונן במר נפש לומר, הצבי ישראל, רצה לומר, את ארץ ישראל החמודה, וכי ראוי שיהיה חלל על במותיך? הם הרי גלבוע, ואיך נפלו שם גבורים?, ורצה לומר, הלא אף החלשים יתחזקו בעמדם על ההר, ועל במותיך נפלו אף הגבורים:    

מלבי"ם הצבי וכו', ר"ל הלא הגם שהוצרכו ללמוד קשת בכ"ז פה היה להם לנצוח גם בדרך הטבע מצד שני טעמים, 

א) מצד המקום שמשם לחמו, שהיה בהר שאפילו חלש למעלה וכו' ראוי שינצח, וז"ש איך צבי ישראל ותפארתם על במותיך חלל, איך נעשה חלל על במותיך והלא נלחם על הבמה, 

ב) מצד גבורתם, שעז"א איך נפלו גבורים. ולפ"ז מבואר שלא לבד שלא עזרם ה' בדרך השגחיי, אבל להפך כי בהשגחתו נלחם בם, ע"ד כי צורם מכרם וה' הסגירם:    

(כ) אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:

מלבי"ם אל תגידו אל תודיעו דבר זה שהיה מפלתם השגחיית פן ישמחו על שעזב ה' את עמו,

ויש הבדל בין הגדה לבשורה, שהמבשר הוא המכוין לפרסם הדבר כדי שיעשו משתה וששון בפרהסיא.

אבל המגיד אינו מיוחד לבשר ולהודיע, והוא או שלא ראה הדבר בעיניו רק שמע, או שמגיד שלא על הכוונה לבשר ולפרסם.

והנה בגת שהיא עיר המלוכה שם הגיד המגיד את הדבר ומשם שלחו לבשר בכל הערים כדי שיעשו משתה וששון, והשלוחים האלה היו מבשרים, כי יצאו בכוונה כדי לבשר ולפרסם.

ויש הבדל בין שמח ובין עלז, שהעלז הוא המרקד מרוב השמחה, והשמח הוא בלב.

והמאמרים מקבילים, אל תגידו בגת פן תשמחנה בנות פלשתים, וגם אחר שהגיד המגיד בעיר המלוכה, על כ"פ אל תבשרו בחוצות בחוצות אשקלון, אל תשלחו מבשרים לבשר את העם [שבשורה הוא בפרסום לעשות משתה ושמחה] פן תעלזונה ברקוד ומחול ויעשו משתה וששון:    

 (כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:

מצודת ציון הרי בגלבוע. כמו הרים בגלבוע: נגעל. ענין מאוס ותעוב, כמו (ויקרא כו ל) וגעלה נפשי: מגן. הוא כעין מלבוש עשוי מעור שלוק, ומשוח בשמן להחליק מעליו מכת חרב וחנית, ולובשים אותו במלחמה להגן:   

מלבי"ם הרי יקונן כי בהעדר זכות שאול ובניו תעדר מהם השפע השמימיית, ושעורו אתם הרי בגלבוע ושדי תרומות (ר"ל שדות המובחרים שעומדים ברום הרים ורום המעלה) אל טל ואל מטר עליכם הלא מעתה יסולק מאתכם שפע הטל והמטר, אחר כי שם נגעל מגן גבורים, ובאר דבריו כי לא כיון במגן זה על מגן ממש המשוח בשמן, רק על מגן מליציי שהוא זכות שאול ובניו שהיה זכותו מגן לעמו וסתר לעדתו. וז"ש מגן שאול בלי משוח בשמן, מגן הבלתי משוח בשמן, ר"ל לא מגן של עור רק מגן של זכות ומע"ט נגעל, כי לא הועיל להם זכותו, אין זה כי אם נסתלק השפע מלמעלה:    

מצודת דוד ושדי תרומות. מלת ואל שאמר, משמשת בשתים, כאלו נאמר ואל מטר עליכם, ואל שדי תרומות, וכאלו קלל ההרים, שלא ירד עליהם טל ומטר, ולא יהיה בהם שדה לתת ממנה תרומה לה', שלא יצמח בהן דבר מה להיות מהן חלק לגבוה, יען וביען עליהם באה התקלה, כי שם נגעל ונמאס מגן גבורים, ונעשה שם מגן של שאול כאלו היה בלי משוח בשמן להחליק מעליו מכת החרב:   

(כב) מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשֹוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:

מלבי"ם מדם חללים דלתות הכתוב מקבילים מדם חללים קשת יהונתן לא נשוג אחור, ומחלב גבורים חרב שאול לא תשוב ריקם. מצייר שיהונתן היה רובה קשת (כמ"ש יח א) עד חרבו עד קשתו ושם (כ) שלשת החצים צדה אורה, ושאול לא היה לו קשת רק לחם בחרב וחנית.

ושניהם צריכים במלחמה, הרובה קשת הורג מרחוק, והאוחז חרב יפיל חללים בקרוב.

והנה הרובה קשת יסוג לפעמים אחור אם רואה שכבר שפך דם הרבה אז ירך לבבו, ולעומת זה אמר כי מדם חללים קשת יהונתן לא נסוג אחור, והלוחם בחרב לפעמים ישוב ריקם, בקרבו אל גבור וחלב גוייתו יעצור בעדו כי לא יוכל לדקרו בחרבו, אבל חרב שאול לא תשוב ריקם מסבת חלב גבורים.

ור"ל שלפעמים יפלו גבורים מצד חסרון הלימוד והאומנות של המלחמה וזה לא היה פה, שהיו מלומדי מלחמה זה בקשתו וזה בחרבו.  ב) עוד יאמר שלפעמים יכשלו הגבורים בשאין אהבה ביניהם ואינן עוזרים זה לזה, שיאמר לאחיו חזק, אבל פה לא כן היה, כי:

(כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:

רש"י מנשרים קלו. לעשות רצון בוראם:   

מצודת דוד בחייהם. עודם בחיים היו נאהבים ונעימים לכל בני אדם, רצה לומר, מאוד היו מקובלים על הבריות, וחביבים בעיני כולם: ובמותם לא נפרדו. אף אחר מותם לא נפרדו מן האהבה והנעימה, כי עד עולם לא תשכח כי רבה היא, על כי היו קלים מנשרים וגבורים מאריות, ללחום מלחמות ה':   

מלבי"ם שאול ויהונתן הנאהבים וכו' עד שגם במותם לא נפרדו,  ג) גם מצד עצמם היה בהם הקלות כנשרים והגבורה כאריות, ששני אלה סימני הגבורה והחיל (כמ"ש דה"א יב) ופני אריה פניהם וכצבאים על ההרים למהר:   

רד"ק לא נפרדו. ת"י לא איתפרשו מעמהון כלומר אף על פי שהיו יודעים מותם במלחמה לא נפרדו מעם ה' ולא נעצרו ולא נסו מן המלחמה.

ויתכן פירושו לא נפרדו זה מזה כי כאחד מתו כמו שהיו בחייהם נאהבים זה לזה:

(כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:

רש"י המלבישכם שני עם עדנים. (תרגום) דהוה מלביש לכון לבושי צבעונין ומוביל לכון תפנוקין (לשון תרגום יונתן):   

מצודת דוד המלבישכם שני. כי התגבר במלחמה, וחלק שלל האויב לאנשיו להלביש איש אשתו ובנותיו, וכאלו הוא המלביש: עם עדנים. רצה לומר, שאר מלבושי פאר, המעדן גוף הלובשן: על לבושכן. כי כן הדרך להעלות עדי הזהב ממעל על הלבוש, להיות נראה:   

מלבי"ם בנות ישראל אחר שבשני פסוקים הקודמים קונן על שאול ויהונתן ביחד, יתחיל לקונן על כ"א בפ"ע, ויאמר על שאול (שעליו לא יבכה הוא בהיותו רודף אחריו) עליו יבכו בנות ישראל, מצד התועלת שהשיגו ממנו, המלבישכם שני וכו':    

רד"ק עם עדנים. ת"י ומוביל לכון תפנוקין ויש לפרשו כמשמעו כי הלבוש הטוב והנאה עדן הגוף כמו המאכל הטוב, ובדרש ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר בנות ישראל אלו בנות ישראל ודאי על שאול בכינה בשעה שהיו בעליהן יוצאין למלחמה היה זנן ומפרנסן ומלבישן שני עם עדנים מכאן שאין התכשיטין נאים אלא לגוף מעודן.

ר' נחמיה אומר בנות ישראל אלו סנהדראות של ישראל על שאול בכינה בשעה שהיה שאול שומע טעם ההלכה יוצאת מפי תלמיד חכם היה עומד ונושקו על פיו:   

 (כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:

מצודת דוד איך נפלו גבורים. כפל הדבר פעמים ושלש, כדרך המקונן: יהונתן על במותיך חלל. אתה יהונתן, גבור שכמותך, תהיה חלל על במותיך?, הלא אף החלש יחשב לגבור כשעומד בהר, ומכל שכן גבור כמותך, ובהר שעוד אתה רגיל בו לדעת מוצאיו ומבואיו, וכאומר, הנה הצרה ההיא נפלאה הפלא ופלא:   

מלבי"ם יתחיל לקונן על יהונתן, כי בנפלו נפלו עמו גם מחנה גבורים שהיו עוטרים אותו, וכבר אמר בתחלה על שאול הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים, כי גבורי שאול נפלו אחרי המלחמה, אולם גבורי יהונתן שנפלו תחלה שעדיין לא נסו ועדן לחמו, אמר איך נפלו גבורים בתוך המלחמה, ועליהם יהונתן קשר עליהם על במותיך חלל:   

(כו) צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:

מצודת דוד צר לי עליך. מאוד אני מיצר בעבורך, כי נעמת לי מאוד: נפלאתה. האהבה שאהבתיך היא אהבה נפלאה, והיא יותר מאהבת הנשים אשר המה נאהבות אהבה רבה למי שחושק אליהם:    מצודת ציון שמואל ב פרק א פסוק כו צר. מלשון צרה ודאגה: אחי. חביב כאח: נפלאתה. ענינו דבר אשר תקשה השגתו ותמוה, כמו (שמות טו יא) עשה פלא:   

מלבי"ם צר לעומת שאמר שעל שאול בנות ישראל יבכו, אומר שעל יהונתן יבכה הוא בעצמו, כי צר לי עליך אחי יהונתן, ומבאר שזה משני פנים, 

א) מצד טובו וצדקתו וז"ש נעמת לי מאד, 

ב) מצד גודל אהבתו שלא היתה דומה לאהבת נשים שהיא אהבת הערב או המועיל רק אהבה עצמיית, ועז"א נפלאת לי מאד מאהבת נשים, וזה לעומת שאמר שעל שאול יבכו הנשים מצד המועיל, שני עם עדנים שהשיגו ממנו, אבל האהבה אל יהונתן נפלאת ונעלה מאד על אהבה זו:    

רלב"ג נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. ר"ל שיותר חזקה ויותר נפלאתה היתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת הנשים לאהוביהן שהיא אהבה חזקה מאד עד שכבר יכה אותה ויקללה ולא תפיל מפני זה מאהבתו לו דבר:

׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים' ['אוצרותיהם אמלא' פ' ויצא]

ויש להוסיף כאן הארה נפלאה, ששמעתי מהגאון רבי יוסף שטרן זצ״ל, מראשי ישיבת ׳תורה אור' [שחלקם כבר באו בקצרה בספרו של הרמ״ע מפאנו מאמר חקור הדין חלק ד פרק טז]. כאשר נפלו שאול ובנו יהונתן במלחמה, ספד דוד המלך לרעו יהונתן הספד מר. בתוך הדברים התבטא: ״צר לי עליו אחי יהונתן נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל-ב א, כו).

דברים אלו מופלאים למאד. הרי קל שבקלים אינו מדבר בלשון גסה כזו?

כיצד קדוש עליון כמו דוד מלך ישראל השתמש בדבורים מן הסוג הזה?

הדברים ודאי אינם כפשוטם, ובאורם הנפלא הוא כך:

הנה התנא באבות (ה, טז) אומר: ״כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה. שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר ־ זו אהבת אמנון ותמר. שאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן״.

הבה נבין מדוע אהבת דוד ויהונתן נחשבת כאהבה שאינה תלויה בדבר?

היות וכל המתבונן במסכת הקשרים המופלאה שנתרקמה ביניהם עומד משתומם ונפעם. במושגי העולם הזה כלל אי אפשר להבין את מהותה של אותה אהבה. הרי יהונתן היה בנו של שאול המלך, ואלמלא שמן השמים היו לוקחים משאול את המלכות, בדרך הטבע היה אמור להנתן על ראשו של יהונתן כתר המלכות, כממשיכו של שאול, ולא על ראשו של דוד, שהיה משבט יהודה.

לפי טבעי האנוש המצויים, היה אמור יהונתן לגלות סימני שנאה או קנאה כלפי דוד שמאים על מלכותו. אך לא! יהונתן ראה כי כך הוא רצון השם שדוד יהיה מלך על ישראל, ושהוא מוכשר ומתאים יותר ממנו למלכות, הוא הגביה את עצמו מעל כל נגיעה אישית, והסכים בחפץ לב למסר לו את המלכות. בשלב מסוים אף הציע את עצמו להיות כפוף תחתיו כמשנה למלך.

ולא זו בלבד שלא היה לו שמץ קפידה על דוד ולא צרו עיניו בהצלחתו, אלא רגשות האהבה והידידות העצומה ששררו ביניהם רק התעצמו יותר ויותר, והביאו לידי כך שהפך לידידו הטוב ביותר, וחרף את נפשו להצלתו.

שאול המלך עצמו התפלא נכח אותם קשרי ידידות מוזרים: ״ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעוות המרדות הלוא ידעתי כי בחר אתה לבן ישי לבשתך ולבשת ערות אמך״ (כ, ל).

את כונת שאול בבטוי ׳בן נעוות המרדות׳, מסבירים המפרשים שתמיד כשבן מורד באביו, המרד בא בעקבות סיבה מסוימת, כגון שהבן חפץ למלוך כבר בחיי אביו ואין לו סבלנות להמתין למותו. אך מרד כמו של יהונתן שחפץ לקחת את המלכות מידי אביו ולתת אותה לאחר, זו היא מרדות מעותת, שאין לה אח ורע בהתנהגות בני מלכים.

כיצד אכן מסוגל ילוד אשה להגיע לכזו דרגה גבוהה של אהבה כלפי זולתו, גם כשזה על חשבון הפסדו האישי?

את זאת הסביר דוד המלך בהספדו: ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״! הכונה היא, לאותה אהבה מופלאה של רחל כלפי לאה שגבלה במסירות נפש למענה. שהרי יהונתן היה מזרע בנימין בן רחל, ודוד המלך היה מבית יהודה בן לאה. על כך אמר דוד המלך, שההתבטלות והאהבה של יהונתן כלפיו נבעה מאותה ׳אהבת נשים׳ של רחל, שהיתה מוכנה להפסיד את כל עתידה הרוחני, כדי שלא תכלם לאה אחותה.

ואת כח האהבה המופלאה הזאת, הורישה רחל לצאצאיה, וממנה שאב יהונתן את הכוחות העצומים ללכת נגד אביו והסתכן בחייו, כדי להקים את מלכות בית דוד.

והדברים נפלאים ביותר!

(כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה:

רש"י כלי מלחמה. שאול ויהונתן, שהיו כלי זיין של ישראל:   

מצודת דוד ויאבדו כלי מלחמה. כי המה כאלו היו כלי מלחמתן של ישראל:   

מלבי"ם איך מסיים בקינתו, כי לפעמים יפלו גבורים וישארו גבורים אחרים תחתם, שאז הגם שנפלו גבורים לא אבדו כלי מלחמה שלהם כי ישתמש בהם הגבור רעהו הבא תחתיו, אבל פה איך נפלו גבורים בכלל כי לא נשאר עד אחד, ועי"כ אבדו כלי מלחמה, כי אין מי שישתמש בם:    

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו ימים נוראים

שלחן ערוך חלק א