תשובה לגלגולי נשמות – מי ובמה?

שלום
כתבתי בספרי משנת הגלגולים בענין הגלגול בבעלי חיים:

גלגול בדצח"ם – ד'ומם צ'ומח חמ'דַבֵר

יש לדעת, כשם שנשמה יכולה להתגלגל במְדַבֵר – הוא גלגול באדם, כך ישנה אפשרות שתתגלגל בצומח – באילן או בעלה או בפרי, בחי – באחד מבעלי החיים – בהמות עופות או דגים, שקצים ורמשים, או בדומם – באבן או בעפר.

[חשוב להדגיש! הגלגול בדומם או בצומח או בחי אינו גלגול ממש כגלגול באדם שנולד עם נפש המגולגל, אלא התלבשות הנפש באותה האבן או הצמח או הבע"ח שכבר קיימים בעולם, וזה כדוגמת עיבור והתלבשותתרעה בני אהרון פכ"ב].

כיצד יבוא האדם לידי תיקון כשהוא מגולגל באבן בעלה או בכלב, והרי אינו יכול לקיים מצוות?

כשאדם חוזר בגלגול אדם, תיקונו הוא בכך שישלים ויתקן את שעיוות בגלגולו הקודם, וזאת על ידי קיום המצוות והמנעות מעבירות.

לעומת זאת בגלגול בדצ"ח מטרת הגלגול היא יסורים על הנפש החוטאת. נגזר על אותה הנפש להתגלגל באבן לפרק זמן מסוים, להיות שם במאסרתרעו ובדוחק, ולחוש בצער העוֹבר על אותה האבן. כל אותו הזמן זוכרת הנפש המגולגלת את מעלתה הראשונה וחשה בדוחק הרב בהיותה תוך האבן, הצמח, או הבהמה.

לדוגמא – אדם שהאכיל את ישראל נבילות וטריפות יתגלגל בעלה האילן, ועונשו הוא שהרוח מכה בעלה אנה ואנה, ואין לו מנוחה. כשיִשְלם הזמן הקצוב לו יעָקר ויכָרת העלה מן האילן ויִבוֹל ארצה, וזה כדוגמת מיתה שנכרת ונעקר מן העולם. וזה סוד הפסוק 'והעלה נובל' שבעוון 'נובל' שמאכיל נבלות וטריפות יתגלגל בעלה הנובל. [וסימנך 'עלה זית – טרף'תרעז יתגלגל בעלה הזית בשל שהאכיל 'טרף' בראשית ח-יא].

יתכן והאדם יתגלגל במיםתרעח, כאשר בחייו היה שופך דמים, והרמז לזה 'על הארץ תשפכנו כמים', ונאמר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' ועונשו שיעמוד במקום קילוח המים והמים מקלחים עליו בתמידות והוא מבקש לקום ולעמוד והמים מפילים אותו בכל רגע ואין לו מנוחה. ונרמז גם בפסוק 'כי מות נמות וכמים הנִגרים ארצה'.

גם אדם שעבר עבירה שהעונש עליה בתורה הוא מיתת חנק יתגלגל במים ושם יחנק בכל רגע כנ"ל. [דוגמאות נוספות – ראה להלן ב'הגלגול בבע"ח' בעמ' 427].

והוסיף מהרח"ו: "ודע, כי אין לך שום אחד מאלו המתגלגלים כנזכר, או שום נשמה שנענשת בב"ד של מעלה, שאין לפניו כָּרוֹז אחד שמכריז ענשו ועוונו תמיד בכל הזמן ההוא שהיא מתגלגל שם, או שנענש שם כנזכר, ואינו זז מאצלו.

גם יש עמו שוטר אחד שמעניש אותו באותו ענש הראוי לו, או שמגלגלו באותו גלגול הראוי לו, כגון מי שנתגלגל במים, הנה השוטר ההוא עומד עליו תמיד, להפילו במים בכל רגע, עד זמן הקצוב לו. גם רוב המתגלגלים או הנענשים כנזכר, יש לפניהם בית-דין שדנים אותו בעת גלגולו או ענשו, ומשנים את ענשו מעת לעת, מעונש זה אל עונש אחר, כפי הדין והמשפט הראוי לו":

אם המטרה בגלגול בדצ"ח היא לעונש, מדוע אין די בעונש הגיהנם?

כתב על כך המהרח"ו: 'והטעם הוא, כי אינו יכול לקבל ענשו [-על שחטא בגופו הגשמי], עד שיהיה מוגשם בגוף ונפש, ואז בהתגלגלו שם, סובל ומרגיש הצער ההוא, ועל ידי כך מתכפרים עונותיו. ואמנם כפי ערך חטא האדם, כך בחינת אופני גלגולו, אם בצומח, אם בבעלי חיים וכו"תרעט [פכ"ב].

 

שלבי התיקון בגלגול בדצח"מ

כאשר הנפש התגלגלה בדומם ונסתיים זמן תיקונה הקצוב להתרפ, אין היא שבה למקומה בעולם העליון, אלא עליה לטפס ולעלות באופן הדרגתי מדומם עד לגלגול באדם.

ולכן בשלב השני הנפש תחזור שוב ולהתגלגל בצומח. לאחר שתשהה בגלגול זה פרק זמן קצוב, תחזור ותתגלגל בבעל חיים. לאחר שאף שם תסיים תיקונה תחזור להתעבר באדםתרפא, ואחר שתסיים שם תיקונה בעיבור, תחזור להתגלגל באדם בגלגול גמור, ורק משם יושלם תיקונה [פכ"ב].

 

קיצורי דרך

פעמים והנפש המגולגלת עולה מן הדומם לחי או למדַבר ומדלגת על אחד השלבים באמצע, ועולה שתי דרגות יחד.

כגון נפש שהתגלגלה בעפר שהוא דומם, ובאה בהמה ואכלה עשב שהיה עליו מעט עפר ובו הנפש המגולגלת, תתגלגל הנפש הזו בבהמה ההיא, והנה עלה מדומם לחי ודילג על שלב הצומח.

או אם היה מגולגל בפרי או ירק, ואכל האדם את הפרי, הרי זה עלה מן הצומח אל האדם, ודילג על שלב החי.

ופעמים אף יתכן והנפש תעלה את כל המדרגות יחד, מן הדומם – לאדם, כגון שאכל האדם מעט עפר שהתערב בתבשיל או בפת, ובאותו העפר הייתה מגולגלת אותה הנפש. הרי זה עלה מדומם – למדַבֵר [פכ"ב].

 

כוונות האכילה והנשמות המגולגלות

כאשר האדם אוכל בכוונה הראויה, ובודאי כאשר הוא צדיק ותלמיד-חכם, הרי הוא מתקן את המאכל שבו הנשמה המגולגלת.

אולם אם האוכל הוא רשע או עם הארץ, לא די שאינו מתקן באכילתו, אלא עוד יתכן שנשמת הרשע המגולגלת במאכל תגבר עליו ותדריכהו בדרך רעה מבלי מרפא.

וזה סוד הדבר שמצינו כמה בני אדם שלפעמים בפתע פתאום מתפקרים וממירין דתם ר"ל כדוגמת יוחנן כהן גדול שהיה שמונים שנה בכהונה גדולה ויצא לתרבות רעה ונהיה צדוקי.

והנה עם-הארץ אין כלל בכוחו לתקן הנפש המגולגלתתרפב, ואפילו המגולגלת במדרגה הגבוהה – בבעלי חיים, שנדרש להעלותה בדרגה אחת בלבד – מחי למדבר. ומכל שכן שאינו מסוגל לתקן הנפש המגולגלת בצומח או תחתיו – בדומם – שבו צריך להעלותו שלש דרגות – מדומם למדבר.

ולכן אמרו חז"ל [פסחים מט:] עם הארץ אסור באכילת בשר [בימות החולתרפג], שהרי אינו מתקנותרפד.

לעומת זאת לתלמיד חכם יש כח להעלות המאכל מדרגה אחת – מבעלי חיים למדבר.

לתלמיד חכם העוסק גם בחכמת הזוהר והסוד – יש כח להעלות ב' דרגות – מצומח למדבר.

ואילו תלמיד חכם 'המופלא בחכמת האמת בשרשה' יכול להעלות ג' דרגות – מדומם למדבר.

ולכן צריך האדם להקפיד לאכול מאכלו בקדושהתרפה, ובברכה לפניה ולאחריה, כדי לתקן מאכלו ולברר ממנו ניצוצות הקדושה והנפשות המגולגלות בו, ולא – חלילה – יתכן שבמקום שיתקן המאכל – עוד המאכל יפגום אותו ויוציאו לתרבות רעה ר"ל.

והרמז בזה, 'בכל אוות נפשך תאכל בשר' – 'תאכ"ל בש"ר' מספרו תתק"ס (עם האותיות), שעולה בגימטריה 'לילי"ת מחל"ת' (עם ב' המילים) ובא לרמז שהאוכל בשר מגביר בעצמו כח היצר הרע שבא מסטרא דנוקבא דקליפה, שהם לילית ומחלת.

מה שאין כן תלמיד חכם דתני 'מתניתי"ן', שהיא גם כן גימטריא תתק״ס, ומכניע תתק״ס דקליפה, מותר לאכול בשר, מפני שבעסקו בתורה מתקן הנשמה המגולגלת בבעל חי, ונעשית עצם מעצמו ובשר מבשרו [הרמז מספר 'חן טוב' פ' ראה, למהר"י בדיחי ראש ישיבת צנעא בירת תימן].

על פי זה ביאר הבעש״ט את האמור בתהלים [ק״ז] 'רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף'.

בני אדם מרגישים רעבון או צמאון, והם סבורים שהדבר נובע מחמת שבטנם ריקה וגרונם יבש, אולם לא ידעו ולא יבינו כי ״נפשם בהם תתעטף״ שבתוך המאכל או המשקה ההוא תתעטף נפש המצפה לתיקונה, וזה גורם לו רעב וצמאון, כי הוא חש ומרגיש שהנפש המגולגלת משתוקקת אליו שיתקנה, שיברך על המאכל ברכה הראויה לו בכוונת הלב, ויאכלנו בקדושה, ויהיה לה עלִיָה ותיקון.

 

דרגות בגלגול בדצח"מ

גם בגלגול בבעלי חיים ישנן דרגות.

הדרגה הגבוהה היא בגלגול בדגים. היא מיועדת לנפשות רמותתרפו שחטאו. הם אינם צריכים להצטער בשחיטה, אלא דגים מותרים באסיפה בלבד.

הדרגה הפחותה ממנה היא להתגלגל בעופות. העוף מוכשר לאכילה על ידי שחיטה של רוב סימן אחד [קנה או וושט], והוא כחצי שחיטה.

דרגה פחותה ממנה – גלגול בבהמה, וצער הנשמה מרובה, שהבהמה מוכשרת לאכילה על ידי שחיטת רוב שני סימנים [הקנה והוושט].

דרגה פחותה ממנה היא הגלגול בצומח ובדומם.

ודרגה פחותה מכל, ובה כליון שאין אחריו תקוה, והוא המגולגל בשקצים ורמשים 'וזה אבדה תקותו והם בחינות הרשעים הממירין דתם, פושעי ישראל אשר הפליאו עשות'תרפז [אוה"ח הקדוש בראשית א-כו].

 

האם ניתן לדעת מי בא מגלגול חיה או בהמה?

אמר האריז"ל לתלמידיו:

"כשתראו בני אדם שהם עזי פנים ואין להם בושה מבני אדם, תדעו נאמנה בבירור, שקודם זה הגלגול היו גלגול בהמה, חיה, או עוף טמא, וכמו שלהם אין בושה, גם לאלה אין בושה, והם הולכים אחר לימודם הראשון [עמק המלך שער תיקוני התשובה פ"ג ועוד, מ. תלפיות ענף גלגולים, חמ"י בשם שעה"ג ולא מצאתיו, ועי' ספה"ג מה' לנדמן פל"ה עמ' קא].

והוסיף האריז"ל [בספר הגלגולים פ' ס"ה]: 'רוב אנשי דורינו זה היו מגולגלים בבהמות וחיות ולכן הם עזי פנים, אם לא השרידים אשר ה' קורא'.

[א.ה. אם זאת כתבו לפני מאות בשנים, בדור בו עוד הלכו בני האדם לבושים ברחוב, מה נענה בדורות האחרונים!]

 

מקורות ורמזים לגלגול בדצ"ח

רמז לגלגול בדומם מצינו בפסוק [חבקוק ב-יא] 'כי אבן מקיר תזעק'. מתי האבן זועקת מן הקיר? כאשר מגולגלת בה נשמה והיא מתייסרת שם.

וכן אשתו של לוט תוכיח, שכתוב בה, 'ותהי נציב מלח' [בראשית יט-כו], הרי גלגול בדומםתרפח [עמק המלך שער תיקוני התשובה פ"ג]

בהמשך הפסוק נרמז הגלגול בצומח – 'וכפיס [-פיסת עץ] מעץ יעננה'. שגם בעץ שהוא מן הצומח מגולגלת נשמה.

הגלגול בבעלי חיים רמוז בפסוק [תהלים כב-כא] 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'תרפט, דוד מבקש שה' יציל יחידתו [-נשמתו. רד"ק] מיד כלב – קרי מגלגול בכלב.

בכך מבארים את הפסוק [במדבר כא-כב] 'אעברה בארצך, לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר, בדרך המלך נלך עד אשר נעבר גבולך':

הנשמה מנחמת את הגוף באומרה 'אעברה בארצך' – אני אעברה בתוך 'ארצך' -היינו גופך שלך בדוקא– לתחיית המתים, ולא לתוך גוף אדם אחר, ע"י גלגול פעם נוספת בעוה"ז לא אני ולא הנפש והרוח.

'לא נטה בשדה ובכרם' לא נתגלגל בשום אופן אחר – דהיינו 'בשדה' שהוא הדומם, 'ובכרם' היינו צומח.

'ולא נשתה מי באר' היינו גלגול בבעלי חיים [שהמים יש בהם צד חיוּת על ידי שמתנועעים ויש בהם דגים שהם בעלי חיים].

רק 'בדרך המלך נלך' עכשיו כולנו נלך בדרך מלכו של עולם, במחיצת השכינה מקום מחצבנו.

'עד אשר נעבור גבולך', עד בא זמן התחיה ונעבור גבולך אשר אתה בו בעוה"ז, ונבא לגבול העוה"ב, ושם נשוב לגוף שלך ולא יאבד ח"ו [דשנת בשמן אבן דנאן דרוש ט"ל].

גם בדברי חז"ל נרמז הגלגול בבע"ח, באמרם שחלק מדור הפלגה בוני המגדל נענשו בכך שהפכו לקופים, ופירושו שהתגלגלו בקופיםתרצ [עמק המלך שם].

ועוד רמזו זאת חז"ל כשהורונו שהרואה שור שחור בימי ניסן יברח ממנו ויעלה לגג מפני שהשטן מרקד בין עיניו והוא מסוכן…

וביאור הדבר, השור הוא מן הדינים הקשים [-'פני השור מן השמאל'תרצא] והוא מוכן יותר, מבחינה טבעית, שתגלגל בו הנפש החוטאת להפרע ממנה בדינים קשים. ולכן טוב לו שיברח ממנו.

ובפרט בימי ניסן, שזהו הזמן שבו הנפשות המגולגלות מתחילות לעלות מגלגול בצומח לגלגול בבעל חייםתרצב, ואז נכנסת בשור הנפש המגולגלת של הרשע ומשפיעה עליו לרעה.

זאת ועוד, בתחילת כניסתה בשור עדיין אין הנפש המגולגלת רגילה למצבה החדש, ומשום כך מסוכן להפגש בימי ניסן בשור כעסן זה… אולם לאחר זמן, נפש הרשע מתרגלת למצבה, ואז פחות מסוכן לעבור לפניו [פכ"ב].

ומסיבה זו, שעליית הנשמות המגולגלות בצומח להתחיל להתקן הוא בחודש ניסן, תקנו חז"ל את ברכת האילנות בחודש ניסן, לסייע ולעזור לאותן הנשמות המגולגלות באילן בעלים ובענפים לבוא לתיקונןתרצג.

 

האריז"ל מצביע על גלגול בדומם

מסופר על האריז"ל שפעם אחת עבר בטבריה לפני בית המדרש הגדול של רבי יוחנן בן זכאי שהיה עדיין קיים בזמנו, והראה לתלמידיו אבן אחת בקיר ביהמ"ד ואמר שבאבן זו מגולגלת נשמה אחת והיא צועקת ומתחננת שאתפלל עליה. וזהו 'כי אבן מקיר תזעק'.

המשיך האר"י זלה"ה וציטט את מאמר חז"ל [ברכות יז.] 'סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הן עומדין', משפט זה מוקשה, שהרי כבר אמר 'סוף אדם למות' וא"כ למה חזר וכפל 'והכל למיתה הם עומדים'?

וביאר שרמזו בזה על סוד הגלגול שאמר תחלה 'סוף אדם למות', וכשמת ונגזר על נשמתו בעוונותיו להתגלגל בבהמה, אמר על כך: 'וסוף בהמה לשחיטה' שזקוקה היא לשחיטה כדין כדי להתתקן ולעלות בבחינת אדם. וכשבא אחר כך בבחינת אדם, חוזר האדם למיתה פעם נוספת, וזהו שאמר שוב 'והכל למיתה הם עומדים'תרצד.

 

טעם איסור כלאים

לאור האמור, מבאר האריז"ל שסוד הגלגול בצומח הוא הטעםתרצה הפנימי לאיסור כלאים.

היות 'ואין לך דבר בעולם שאין בו מגולגלים, בין באילנות ובין בזרעים בין בעשבים, והמגולגלים ההם יושבים שם עד מלאת קצבת הגזירה שגזרו עליו, ואם מערבם יחד זה בזה, גורם עונש לאותם אשר מגולגלים שם, כי זה מגולגל בבחינה אחת, וזה מגולגל בבחינה אחרת, והוא מערבם יחד' [עכ"ד האר"י בטעמי המצות פ' קדושים].

וזהו הסוד הברכה שמברכין על הפירות ועל כל דבר תחלה וסוף, כדי להוציא הנשמה שבתוך הפרי ולתקנהתרצו, ואם לא יברך תחלה גורם רעה גדולה לנשמה המגולגלת באותו הפרי.

ופעמים באותן פירות מגולגלים אביו או אמו, ואם לא יברך נקרא 'גוזל אביו ואמו', וגורם רעה לעצמו [ברכת שמואל פ' שופטים דמ"ז ע"ג].

 

 

הערות:

תרעה ובהגהת הרב פתיה על הבני אהרון מוכיח כן ממה שהבאנו כאן בהמשך שכאשר הבהמה תאכל העפר ובו הנפש המגולגלת תכנס בה הנפש מאותו העפר, ותתעלה הנפש ממצב דומם לחי, הרי שאין זה גלגול ממש אלא כעין עיבור והתלבשות.

תרעו הגר"א [אמרי נועם ברכות ס:] שזה שאנו אומרים 'ברוך מתיר אסורים' – אנו מברכים ומודים לה' על שמתירם מגלגולם.

תרעז הפסוק המלא הוא (בראשית ח-יא) 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. הגר"י פיש ב'מקבציאל' כרך כד עמ' שכו.

תרעח עוד הוסיף שם בשעה"ג הקדמה כ"ב: גם המזלזל בנטילת ידים, מתגלגל במים. וז"ס פסוק 'אזי עבר על נפשנו המים הזדונים ברוך ה' שלא נתננו טרף לשִניהם'. כי הנה ר"ת נ'תננו ט'רף ל'שִנֵיהם, ר"ת נטל. וז"ס מ"ש ז"ל האוכל בלא נטילת ידים נעקר מן העולם, ונדון במים כנז"ל. גם ממילא רמז להפך ואמר, ברוך ה' ש'לא נ'תננו ט'רף ל'שניהם, ר"ת שנט"ל, כי ע"י שנטלנו ידינו, לא נתננו טרף לשניהם של המים הזדונים הנז"ל, ולכן ברוך ה' שלא עשנו כמו הרשעים שאינם נוטלים ידיהם.

גם מי שאינו מברך ברכת הנהנין, ומזלזל בהם, גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית, וגם הוא מתגלגל במים:

תרעט והוסיף שם בשעה"ג הקדמה כ"ב: "וראוי עתה לבאר, מה ענין גלגולים אלו. הנה נתבאר אצלינו, כי כל העולמות כולם, נבראו מברורי אותם שבעה מלכים שמלכו בארץ אדום אשר מתו [א.ה. עי' בע"ח שער ח' פ"ד ובאוצרות חיים שער הנקודים], והיותר זך [א.ה. משבירת הכלים ומהאנ"ך של המלכים הנ"ל] הוברר בעולם האצילות, ואחריו הוברר לצורך עולם הבריאה, ואחריו ליצירה, ואחריו לעשיה. והיותר זך שבעשיה הוא האדם, והוברר תחלה. ואחריו בע"ח בלתי מדבר, ואחריו הצומח, ואחריו הדומם.

ואמנם הצדיק ע"י מעשיו, וע"י המצות שעושה באכילתו וכיוצא, יש כח לברור עוד [-ניצוצי קדושה] מחלק הדומם, להעלותו אל הצומח, ואל החי, ואל האדם. כמבואר אצלינו בשער המצות בפ' עקב, במצות ברכת המזון.

ואמנם הרשע ע"י מעשיו, גורם להפך שמורידים [-את ניצוה"ק] ולא מעלים, ויש מיני עונות שגורמים שחלק האדם ירד עד בחינת הדומם, ויש עד הצומח, ויש עד החי בלי מדבר. ולכן כנגד זה, יש רשע שאחר מותו מתגלגל באבן דומם, כפי מה שחטא בחייו, ויש רשע שמתגלגל בצומח ויש שמתגלגל בבעלי חיים, כי ע"י עונם נמשל כבהמות נדמו, ובמעלה אחת הם עומדים ונדמים זה לזה": ע"כ.

תרפ והוסיף שם בשעה"ג הקדמה כ"ב: "ראוי שתדע, כי לא בכל זמן יש כח למגולגלים בדומם ובצומח וכו', לעלות משם ולהתקן, כי לכל זמן ועת לכל חפץ. דע, כי מי שנתגלגל בדומם, וגזרו עליו זמן קצוב של כך וכך שנים, הנה כאשר יגיע זמן עלייתו מן הדומם, להתגלגל במדרגת הצומח, אינו עולה רק בארבעה חדשים אמצעיים שבי"ב חדשי השנה, והם, אב, אלול, תשרי, חשון. ואם זמן הקצוב להם לעלות, נשלם בארבעה חדשים אלו, עולה. ואם לאו, צריך להמתין עד שנה אחרת, בארבעה חדשים אמצעיים הנז', אשר בה.

וזמן עלייתם מן הצומח אל החי, הוא בארבעה חדשים ראשונים, שהם, ניסן, אייר, סיון, תמוז. וזמן עלייתם מן החי אל האדם, הוא בד' חדשים אחרונים, שהם, כסליו, טבת, שבט, אדר":

כתב במנחת יהודה פתאיה [פ' עקב פס' ע'] סימן לחודשים הראשונים שעולים בהם המגולגלים בדצח״ם הם 'אבצ״ן חכ״ם' והוא ר״ת א'ב' צ'ומח. נ'יסן ח'י. כ'סליו מ'דבר. ובא בַסימן חודש 'אב' מלא כדי שלא יסתפק האדם אם אות האל״ף הוא רומז לאדר או לאייר או לאלול.

תרפא והוסיף שם בשעה"ג הקדמה כ"ב: "ואמנם ענין זה הגלגול שמתגלגל באדם, הוא בא' מב' פנים, הא', ענין אלו הנשמות של הרשעים אחר שמתו, ולא זכו ליכנס בגיהנם, נכנסים בגופות בני אדם החיים בעוה"ז [א.ה. הוא הקרוי דיבוק], ומדברים ומספרים כל הקורות אותם שם כנודע רחמנא לשזבן [א.ה. ראה דוגמאות וסיפורים רבים בשער הסיפורים עמ' 597 והלאה].

והב' הוא, כי מתעברים באדם בסוד עיבור, כנז"ל בדרושים שקדמו, ומתדבקים בו בהסתר גדול, ואז אם האדם ההוא יחטא, מתגבר עליו נפש ההיא המתעברת בו, ומחטיאו, ומסיתו לדרך רע, ע"ד מה שנתבאר אצלינו בדרושים הקודמים, שכאשר נשמת הצדיק מתעברת באדם, מסייעו להיטב. כך נפש הרשע מסיתו להרשיע וכבר נתבאר אצלנו ענין זה, כי לפעמים המתעבר באדם, הוא לתועלת עצמו, כדי להתקן המתעבר עצמו. ולפעמים הוא תועלת האדם, שהנפש ההיא מסייעתו להטיב.

וב' בחינות אלו, ישנם גם בנפש הרשע המתעבר באדם [-דיבוק], או יהיה לתועלת הנפש ההיא המתעברת, לפי שהאדם הזה הוא צדיק [א.ה. צ"ב כיצד יהיה לה תועלת? ויתכן שכוונתו תועלת לנפש הרשע להנצל מן המזיקים הרודפים אותה, וניחא ליה בגוף של צדיק], או יהיה האדם רשע ותתעבר בו הנפש ההיא להחזיקו ברשעתו, עד יאבדוהו מן העולם ח"ו.

והנה שהנפש המתגלגלת באדם באחד מב' פנים הנזכר, השלים זמנו הקצוב לו לעמוד שם, ונתכפרו עונותיו, אז יוכל לבא אח"כ בעה"ז בגלגול גמור אמיתי, ויוולד בגוף בעה"ז כשאר בני אדם":

תרפב והוסיף מהרח"ו שם: ובזה תבין מה שאמרו בתלמוד [שבת קמ] 'אמר רב חסדא אנא לא בעניותי אכלית ירקא ולא בעתירותי אכלית ירקא דאמינא אדמלאי כריסי ירקא, איכול בשרא ואשבע' [תרגום: אמר רב חסדא, אני לא כשהייתי עני לא אכלתי ירק, ואף כשהתעשרתי לא אכלתי ירק. שאמרתי, עד שאמלא כרסי בירק, אוכל במקום זאת בשר ואשבע].

ובלי ספק שהרואה מאמר זה ישתומם איך רז״ל סידרו בתלמוד דברים בטלים כאלו, ובפרט שנראה ח׳׳ו כמייעץ את האדם הפך ממאמר שלמה המלך ע׳׳ה [משלי כג] 'אל תהי בסובאי יין וזוללי בשר למו'?

וכל דבריהם כגחלי אש סתרי תורה העלימום מעיני הפתאים הבלתי ראויים לדעת סודם. ולכן דיברו דרך משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ואפילו שיחתם הקלה צריכה תלמוד.

וזה ביאורו של דבר, הנה אין עני אלא מן התורה ומן המצוות, ולכן אמר רב חסדא כי לא בזמן היותו עם הארץ הנקרא 'עני', ולא בזמן שנתחכם בתורה ובמצות הנקרא אז 'עשיר', לא היה אוכל ירקות וצמחים, והדבר הוא ממש כפשוטו, והטעם הוא כנזכר לעיל, כי הנה בעניותו שהיה עם הארץ בלי ספק שלא היה יכול להעלות ב׳ מדרגות מצומח לאדם, ולכן לא היה אוכלם. ואף בהיותו עשיר בחכמה אע״פ שיכול לתקן ב׳ מדרגות ביחד מצומח לאדם, עם כל זה צריך כח ותיקון גדול והריוח מעט הוא, יותר טוב לאכול בשר בעלי חיים אשר יוכל לתקן כמה וכמה מגולגלים אשר בבשר ההוא בנקל, כיון שהוא רק עליית מדרגה אחת לבדה, ונמצא כי הטורח מועט וההנאה והריוח גדול. ולזה אמר 'איכול בישרא ואשבע' לשון שובע ומילוי כרס, לומר כי ההנאה גדולה בזה – שבטורח מועט יתקן הרבה. אבל באכילת הירקות – הטורח גדול והתיקון מועט. אכול, ולא לשובעה. עכ"ד.

[ובהגהות וחידושים שם אות א' תמה כיצד א"כ בהיותו ע"ה אכל בשרא, והלא ע"ה אסור באכילת בשר שאין בכוחו לברר? ושלח לעי' בשער הלקוטים ר"פ בראשית שם נתבאר שר"ח היה מבחינת החסדים ולזה היה יכול לאכול בשר תדיר בין בעניותו ובין בעשירותו ע"ש].

תרפג כתב מהרח"ו בספר הליקוטים (בריש פ׳ בראשית) שביום השבת גם לע״ה מותר לאכול בשר, כיון שמתקן באכילתו את הבשר ע״י תוספת הנשמה יתירה שבו. וכ״ה בהגהות מהר״ש ויטאל על שער המצוות (פ׳ עקב אות ל׳) משער מאמרי רז״ל (שבת דף ז׳), שמשמע שבשבת מותר אף ע״ה באכילת הבשר, שמתקן בזה כמו הת״ח. וכ״כ הבא"ח בס׳ דעת ותבונה (פל״ה) שתוספת הנשמה מועילה לגלגול.

כתב בספר בני יששכר [מאמרי השבתות מא' י כבוד ועונג שבת, ד] וז"ל: גמרא [כתובות קי:] כל ימי עני רעים [משלי טו טו]. ומקשו והא איכא שבתות וימים טובים [שבהן אוכל העני כראוי?] וכו', לכאורה אינו מובן קושית הגמ', וכי אין עני בעולם שלא יהיה לו לצרכי ענג שבת ויום טוב? ומדוע מוכרח לה לגמ' שבשבתות אוכל העני כראוי? וכבר אמרו [שבת קיח.] 'עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות' הרי שיש מצב בו אין לעני מה לאכול בשבת?!

ונראה לפרש על פי מה שכתב בספר אבות העולם [לרבי בנימין ב"ר אליעזר הכהן וויטאלי תלמיד מובהק לרבי משה זכותא – הרמ"ז, בעהמח"ס גבול בנימין דרושים עה"ח], 'כל ימי עני רעים' הכוונה על העני בדעת, דאתמר משמיה דהאריז"ל [שער המצות פ' עקב] טעם למה נאסר הבשר לאדם הראשון עד אחר המבול, והותר הבשר לבן נח? דמקודם לכן לא היו נשמות בני אדם מגולגלים בבעלי חיים, לא הוצרכו לאכול בעלי חיים, שאינם צריכים תיקון, אך כאשר חטאו הדורות ונתחייבו להתגלגל בבעלי חיים, אזי הותר להם לאכול הבעל חי, שעל ידי אכילת בעה"ח לשם שמים על פי התורה, מתקן את הנשמה המגולגלת בם.

ממילא זה הוא רק ל'עשיר בדעת', שהוא אוכל לשם שמים, וילך בכח האכילה ההיא לתורה ולעבודה, משא"כ מי שאוכל למלאות תאוותו ולענג את גופו. על כן חז"ל גזרו אומר [פסחים מט:] 'עם הארץ אסור לאכול בשר'.

ולפי זה כך הוא הפירוש, כל ימי עני רעים, היינו עני בדעת, כי לאיש כזה אסור לאכול בשר עכ"ד הרב הנ"ל.

ולפי זה יונח דברי המקשה הנ"ל בגמרא, 'והאיכא שבתות וימים טובים?' שאז הרי יש מצוה מן התורה לענג את השבת אפילו אם אינו אוכל בכוונות רבות וגדולות, רק מקיים כפשוטו מצות ענג שבת למצוה יחשב, וכיון שהוא מצוה, יפעול פעולה בנסתרות כמו בכל המצות.

תרפד ואם תאמר אם כן יאסר אף באכילת דומם וצומח? משיב על כך המהרח"ו שם שאין להענישו על שאין הוא מסוגל להעלות המאכל ב' וג' דרגות יחד, כנדרש בצומח ודומם, אך בבע"ח אינו נדרש אלא להעלותו דרגה א' וזה ניתן בנקל, וע"כ נענש שלא יאכל בשר.

[א.ה. שמענו מכאן חידוש, שאין סיבת איסור אכילת בשר משום שאינו מתקן הנשמה המגולגלת, שאם כן היה נאסר אף בצומח ודומם, אלא הרי זה כעונש, ובצומח אינו ראוי להענישו. ואפשר לחלק, שבנוגע לאיסור אכילת בשר אין זה כעונש דוקא, אלא רק משום שאינו מתקן, ולעומת זאת אם היינו אוסרים עליו גם אכילת צומח ודומם (-בשל חסרון התיקון) היה בזה עונש, דמה יאכל? (דניחא בשר – דחשיב מותרות, אך צומח הוא הכרחי לחיותו בפת וירק). לכך מתחשבים בו שתיקון זה מעל לכוחותיו והתירום לו].

ועי' בבני אהרון על שעה"ג הקדמה כב שהקשה מדוע יש איסור לע"ה לאכול בשר כל השנה, והרי עליית הנשמות מבע"ח היא רק בד' חודשים אחרונים של השנה? ותי' הר"י אקער [הובא במקבציאל כרך כד עמו שכא] שלקלקל הע"ה מקלקל כל השנה, אולם לתקן – עליית הנשמות רק בד' חודשים אחרונים של השנה.

תרפה בספר יערות דבש ח"א כתב בזה דברים כדרבנות וז"ל:

ב'ברכת השנים' יש לאדם להתפלל על מזונותיו, כי האוכל בלי תפלה תחילה על מזונותיו, מזונותיו ממש לחם מגואל, ולכן יתפלל אדם מאוד בכונה, שיהיה המזון מסטרא דדכיא וטהרה ולא חס ושלום מסטרא דמסאבא.

כי אם אינו מתפלל וגם יש איסור ח"ו במאכל, הן שהמזון בא מגזל, או שעצם המאכל אינו מותר עפ"י דיני דאורייתא, או שיושב לאכול בסעודת מושב לצים ותערובות נשים ובתולות, שמהרהר בעבירה והסתכלות, ובזה, זה השלחן מלא קיא צואה מבלי מקום, ואז רוח קדוּשה שיש בתוך המאכל מסתלק, ורוח מסאבא דאית ביה מתדבק בנפש וסורו רע בעו"ה, ועי"כ לרוב אחר מאכל ומשתה בא אדם לידי חטא, כי אינו נזהר בקדושת אכילה ומודבק בנפשו סטרא מסאבא.

ובעו"ה בארץ טמאה [ר"ל חו"ל] רוב גלגולי רשעים הם בבהמות וצמחים, כי ארץ ישראל אין מקבלת כ"כ מסאבא והארץ קאה להם, אבל בחוץ לארץ מתדבקים, ואם אין אכילתו בגדר קדושה וטהרה, אז מתדבקים בו נשמת רשעים ונעשה רשע ר"ל, כמ"ש האר"י ז"ל [שעהמ"צ פ' עקב מג] על יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי לבסוף פ' שנים (ברכות כט), וכן קורה לפעמים באיש אשר הלך למישרים, ובזקנותו יוצא לתרבות רעה ר"ל, והוא שנדבק בו באוכלו, נשמת אדם רשע שהיה במאכל ההוא:

ולכן ממש תסמר שערות ראש איש הירא וחרד לדבר ה' בהגישו לאכול לחם, לבל ח"ו ילכד בזו במצודה רעה ח"ו, ואשר יאבד עולמו בזה ובבא, ושלמה צווח [משלי כג, א] 'כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך', ומה יעשה איש וינצל מזה? הוא בהתפללו לה' על מזונו שיהיה מסטרא דדכיא, וזהו באומרו ושבענו מטובך, וכאשר יתפלל כן בכונה שלימה, אז יפן ה' לתפלתו שלא יקרהו עון במאכל, וגם מה טוב ומה נעים אם הוא בעל תורה, שבכל מאכל אשר אוכל תהיה מחשבתו בתורה, ואם ע"ה הוא, תהיה מחשבתו במצות, לחונן דלים ולהאכיל לעניים וכדומה מהמצות, ומכ"ש מי שמאכיל על שלחנו לעניים, צדקה זו מגינה מדבר רע:

וע"ע ביערות דבש (ח״ב דרוש ט"ז עמ' שנ״ט) הביא בשם האריז״ל, שבדומם הניצוצות יותר עכורים, ופחות בצומח וכו', ולכן סכנה גדולה לאכול ירקות עשבי השדה, שהניצוצות יכולים להטעותו, וכיוחנן כה״ג, ויותר טוב שיאכל בשר, ובפרט דגים שיש בהם ניצוצות טובים למאוד וקל לתקנם. ובעוונותינו שאין בדורינו מי שיודע לכוין בזה, התקנה היא שיזהר מלריב בסעודה וללא כעס, ושתהא מחשבתו לש״ש, ויהגה בחכמה, ויתן גם לעניים, שאז תשרה הברכה.

וע"ע בס' ישמח משה (בראשית ד״ה ויאמר אלוקים תוצא הארץ, עמ' י״ח) שהביא מס׳ הקנה, על דברי חז״ל [שבת קמ:] ״מי שאפשר לו לאכול פת שעורין ואוכל של חיטין – עובר בבל תשחית״. וביאר, דכל מה שהוא גס ועב במאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בחומר, ויותר קשה להעלותם, אך כמה שהוא יותר דק ועדין, הניצוצות שבו יותר מגולים, והוא בנקל להוציאם. וז״ש 'מי שיכול לאכול פת שעורין', דמיירי בת״ח שבקי בסודות ויש בכוחו להוציא הניצוצות הקשים, ולא מתאמץ אלא אוכל החיטין ומברר הניצוצות הקלין, 'עובר בבל תשחית'. אך לבסוף הגמ' שם דוחה ואומרת 'ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף', וביאורו שמשחית את גופו במה שמקלקלין אותו הניצוצות הגרועין וכידוע מהאריז"ל ברבי יוחנן כה"ג, עיי״ש.

ובס' אמרי פנחס (שער ב׳ לקוטי ש״ס אות כ׳) כתב, שהצדיק מפרמישלאן היה הולך למקוה קודם האכילה ולא קודם התפילה, ואמר שהאכילה היא עבודה קשה יותר. וסיפר מצדיק אחד שהיה בוכה מאוד בעת האכילה מהחשש שאינו יודע אם יצליח.

ובסגולות ישראל (מ״א אות מ״ז) כתב, סגולה שלא יינזק מזה בסעודה, להרהר באכילה בדברי תורה, א״נ שיזכיר בפיו שם ״רפאל״.

תרפו בספר זכר דוד [מא' א' פרק פ'] כתב שלכן לא מצינו שאדה"ר קרא שמות לדגים אלא רק לשאר החיות והעופות, כיון שמעיקרא מצד מעלתם לא הוצרכו לתיקון השם, מאותו הטעם שאינם צריכים שחיטה, ומהאי טעמא שהצדיקים מתגלגלים בדגים, ועוד מעלתם גדולה שנמצאים במקום טהרה שאין שם טומאה – במים.

וביערות דבש [ח"א דרוש א'] כתב שמי שנתגלגל בבע"ח ונותר לו תיקון מועט יתגלגל בדגים, וזה שאמרה הגמ' [סנהדרין צז] 'אין בן דוד בא עד שלא ימצא דג לחולה', והוא הדג המתבקש לחולת אהבה, כי כבר אמרו הרופאים כי הדג טבעו לח וקר ואינו טוב לרפואת החולה רק לחולה אהבה כי בכוחו למעט התאוה, ולכך בערב יום כיפור מרבים בדגים, כמבואר במדרש וטור [טור סי' תר"ד], והוא הדג אשר יבוקש לחולת אהבה, הוא כנסת ישראל בגולה, שמבקשים הצדיקים ההם, אבל בזמן משיח, יתוקנו כל הגלגולים, אפי' צדיקים שהם בבחינת דג, כבר נשלם, וזהו אומרו עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא. לכך עלינו להתפלל שיהיו הנדחים, הם הגלגולים, שהם בדומם צומח חי מדבר, יהיו מתוקנים. ע"כ.

כתב הישמח משה (פ' וירא) ששאל אותו מורו הרה״ק מלובלין, דבחז״ל נזכר תמיד 'בשר ודגים' ולמה בסעודת אאע״ה למלאכים, וכן בסעודת יעקב ליצחק לא נזכרו דגים? והשיב שעיקר האכילה והסעודה הוא להעלות ניצוצות ולתקן גלגולים, ואיתא בכתבי האר״י דרוב צדיקים מגולגלים בדגים. והיינו ודאי צדיקים קטנים, דצדיקים גדולים אינם צריכים לשום תיקון, [אבל צדיקים קטנים צריכים גלגול למרק עבירות קלות שבהן, כגון שהיה בידם למחות ולא מיחו, או ביטול מצות עשה וכדומה. (שם נח כ״ח ג׳)], ובימי האבות לא היו צדיקים רק הידועים: כגון מתושלח חנוך נח וחבריהם, והם היו צדיקים גדולים שאינם צריכים להתגלגל כלל, ושאר האנשים היו רשעים, וא"כ לא היה שום גלגול בדגים כלל, לכן לא אכלו אז דגים.

השלמה לדברים אלה נמצא בדברי הישמח משה פ' נח: חז"ל אומרים שבדור המבול לא נגזרה גזירה על דגי הים, ורק כל אשר בחרבה מתו. ולעומת זאת בנבואת הושע כתוב שבעקבות חטאי אנשי דורו (הושע ד-ג) 'עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ': מדוע אז כן יענשו הדגים? ועוד צ"ב מדוע בכלל נענשו בעה"ח בדור המבול?

אלא הביאור הוא שעד דור המבול היו כמה דורות מכעיסין ובאין, והם התגלגלו בבע"ח כדין הרשעים, ואף בגלגולן בבע"ח המשיכו והחזיקו בדרכם הנלוזה לידבק מין בשאינו מינו, ולכן נגזר אף על בעה"ח כליה. אולם הדגים – לא היו בהם גלגולים [מהטעם שנתבאר לעיל] לכן לא נידונו ולא נענשו כשאר בעה"ח. אולם בדורו של הושע היו כבר צדיקים קטנים שהתגלגלו בדגים למרק עבירות קלות שבידם, ולכן נגזר גם על הדגים כליה. ודפח"ח.

כתב בקיצור השל"ה [מס' שבת הנהגת שבת] היות ונשמות הצדיקים מתגלגלות בדגים, לכן נאמר בהם 'אסיפה' ['אם את כל דגי הים יאסף להם גו' במדבר יא-כב] וכן בצדיקים נאמרה אסיפה ['וימת אברהם… ויאסף אל עמיו' בראשית כה-ח ועוד].

חסידים מספרים שפעם אדמו"ר הזקן עמד במטבח והביט על חיתוך הדג והנחתו בסיר הבישול, ואחר כך אמר לתלמידיו: ״נשמתו של פלוני בן פלוני שנפטר לאחרונה, מגולגלת בדג זה, אִכלו את הדג ותקנו את נשמתו" [שמועות וסיפורים ח"ב עמ' 56].

סיפר הרבי ר' בונם זי״ע שפעם כששט ברפסודה על הנהר קפץ דג גדול לרפסודה, ובדג היתה מגולגלת נשמת תלמיד חכם, וערכתי תיקון לנשמתו [הרבי רבי בונם – ישרש יעקב, הגהות על שמע שלמה פ' משפטים דף כז].

ועוד מסופר שלחסיד אחד נתקעה עצם דג בגרונו, ואמר לו אדמו"ר הזקן: ״נשמות הצדיקים צריך לדעת איך לאכול..״ [ליקוטי סיפורים אדמוה"ז סי' פ'. לקט הסיפורים האחרון מספר 'השבת בקבלה ובחסידות' ח"ב עמ' 527].

תרפז עפ"ז באר האוה"ח הקדוש את הפסוק [בראשית א-כח] 'ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ: 'ורדו' לשון ירידה, שירד ויתגלגל בתחילה בדרגה הגבוהה – בדגת הים, ונמוך מזה 'ובעוף השמים', ונמוך מזה 'ובכל…הארץ', 'ובכל' רומז לצומח, ו'הארץ' רומז לדומם. ו'החיה הרומשת' הם השקצים והרמשים.

תרפח עי' בשער המצוות למהרח"ו פ' עקב שכתב בשם האריז"ל שהמלח הוא מבחינת הצומח, ומאידך שמע מהאריז"ל בהזדמנות אחרת שהוא ממוצע בין דומם לצומח כאלמוגים וכיו"ב, [א.ה. ומאידך מצאתי בספר הלקוטים פ' בראשית א' שכתב מהרח"ו שהמלח הוא דומם] ועי' בהגהות וחידושים [אות ג'] שכתב ליישב בשם הצמ"ח בספרו ד' מאות שקל כסף שישנם ג' מיני מלח בטבע כו' ע"ש והכל נכון.

תרפט הובא גם ברמ"ק ב'שיעור קומה' ערך פ"ד – גלגול, עמ' 168 בשם המקובלים.

תרצ עי' ״נשמת חיים״ (מאמר רביעי פרק יג) שהעובר על מצות להכעיס מתגלגל בבהמה כגון קופים וחתולים.

תרצא יחזקאל א-י.

תרצב ראה הערה תר"פ בה פרטנו את הזמנים בהם הנשמות עולות במדרגה, ושבניסן-אייר-סיון-תמוז עולות הנשמות מצומח לדומם.

תרצג דבר זה לא מופיע באריז"ל אלא הובא לראשונה בספר חמדת ימים [ח"ג למועדי ה' בדף ז.] ואחריו בחיד"א בספרו 'מורה באצבע' אות קצ"ט ומשם ציטטו כולם. והרב עולת שמואל [קונפורטי בחלק הליקוטים דל"ז ע"א] סובר שהיות וזמן עליית הנשמות מן הצומח הוא עד תמוז, ניתן לברך ברכת האילנות עד תמוז [ואין זה להלכה].

ועי' במנחת יהודה [פתיה פ' עקב] שדחה זאת ותמה מדוע לפ"ז בעינן שיהיו מלבלבים? והרי אפילו בָעַלים יש כמה נשמות מגולגלות? ועוד מדוע לא נברך גם על הצמחים ולאו בדוקא על האילנות? ועוד מדוע לא תיקנו חז"ל לצאת בחודש כסליו אל מקום עדרי הצאן ולברך עליהם כדי שיתוקנו גם הנשמות המגולגלות בבעה"ח? ויצאו בחודש אב ויברכו על הנשמות מדומם לצומח? ועוד כתב להוכיח מדברי האריז"ל שהתיקון לאותן הנשמות המגולגלות הוא רק ע"י האכילה וברכתה ע"ש, ואף אם ילמד כל היום תורה ויקיים מצוות שם בפרדס לא יתקן מאומה מאותן נשמות המגולגלות.

ועי' בחוברת מקבציאל [הוצ' אהבת שלום חלק ל"ו עמ' קכ"ב] תשובה ארוכה מהגר"י הילל אודות ברכת האילנות ע"פ דעת המקובלים שדן בכ"ז.

תרצד קול ששון למקובל רבי ששון מרדכי משה, הובא בספר 'מוסר ישמח לב' [עמ' י] למקובל רבי אפרים כהן זלה"ה.

אגב אורחין שציטטנו למאמר חז"ל זה נביא את דבריו הנפלאים של השל"ה הקדוש [משפטים תורה אור ז'] בביאור מאמר זה:

'קשה למה אמר 'לשחיטה', היה לו לומר וסוף בהמה 'לישחט' כמו שאמר סוף האדם 'למות'? עוד קשה הכפל במה שחזר ואמר 'והכל למיתה עומדים'.

אלא הענין, הש"י ברא דומם צומח חי ומדבר, הצומח יונק מהדומם ונעשה צומח, ואז נתעלה הדומם למעלת הצמיחה. החי אוכל הצומח ואז נתעלה הצומח ליהפך לחי, והמדבר שהוא האדם אוכל את החי ואז נתעלה החי למעלת המדבר. ומעלת המדבר הוא שתדבק הנשמה בבוראה, וזה לאחר מיתה, ו'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו', על כן סוף האדם ותכליתו למות.

וסוף בהמה לשחיטה, כי מכח השחיטה בא לתכליתה שנהפכת למדבר.

אבל עדיין לא נגמר תכליתה, כי אם תמצא לומר שנתהפכה למדבר, במה הועיל לה להשלים תיקונה?

על כן אמר 'והכל למיתה עומדין'. כלומר מאחר שנתהפכה למדבר והמדבר ימות, נמצא גם היא נכנסת בדרך רחוקה בזה השלימות, שיהיה קיומה לעלות למעלה על ידי מיתת האדם.

וזהו שאמר הכל למיתה הן 'עומדין', רצה לומר עמידתם וקיומם לנצח הוא ממיתת האדם.

ועל זה נאמר (קהלת ג, כא), מי יודע את רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רצונו לומר, לפעמים רוח הבהמה עולה למעלה כדרך שאמרתי, ולפעמים רוח בני אדם יורד למטה. דהיינו כשאוכלה בכשרות והיא בהמה טהורה, אז רוח הבהמה נתעלית, ואם אוכלה בטרפות אז הוא – האדם – יורד למטה ומתקיים גם בו 'לכלב תשליכון אותו', כי נשלך לקליפה קשה: עכ"ד.

תרצה ובספר קהלת יעקב [ערך כל] כתב טעמים נוספים:

"כלאים – פירשו בזוהר הקדוש (קדושים פ"ו:) שהוא לשון מניעה, כמו בבית הכלא, וכמו כלוא בבית, ויכָּלֵא העם מהביא, והעניין שכל עשב ועשב יש לו מזל למעלה, וכל אחד עושה משטרו ותפקידו בארץ, וכאשר מערב מין במין אחר הוא מונע המזל של מעלה מלעשות משטרו בארץ מפני עירוב הכחות:

והבחיי כתב עוד טעם, שהוא מתחכם ורוצה להוסיף עוד ברואים מחודשים, ולא די לו במינים שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו [א.ה. וכ"כ הרמב"ן]. והציוני כתב המערבב גדולי קרקע למטה מערב השרים של מעלה [א.ה. נ' דכוונתו כזוהר הנ"ל] ועושה משמאל ימין ומשוה כבוד עבד לקונו" [א.ה. נ' דבזה כיון לדברי רבינו בחיי]:

תרצו הבאתי בספרי 'משנת החלומות' [עמ' 214] מעשה שהובא במנחת יהודה [פתיה פ' עקב] על הסיוע בתיקון הנשמה המגולגלת בברכה כתיקנה: פעם אחת בחודש כסליו, באה אלי אשה זקנה בעלת הרחיים ואמרה לי, כי בהיותי כוברת [-מסננת בנפה] החטים באשמורת הבוקר, מצאתי בחטים תמר אחד, וברכתי עליו בורא פרי האדמה ואכלתיו, וחזרתי לכבור. ובעוד שאני כוברת, נתנמנמתי, ובחלומי ראיתי זקן אחד עומד לנגדי. ואמר לי, חן חן לך אשה טובה, ואני נותן לך תודה כי הצלתני מהצער שאני בו, אף על פי שלא הצלתני לגמרי. עד כאן היה המחזה, ובאה אלי לשאול את פתרון החלום.

והענין היה מובן, כי בתמר היה מגולגל נפש זקן אחד. ועל ידי שהאשה אכלה אותו עלה אותו הזקן שתי מדרגות ביחד, מן הצומח אל חי מְדַבֵּר, ועל ידי הברכה בא לידי תיקונו, אך לא לגמרי, לפי שבירכה על התמר בורא פרי האדמה ואילו היתה מברכת עליו את ברכתו הראויה- בורא פרי העץ, אפשר שהיה מתתקן לגמרי, כי אין הנשים חייבות בעסק התורה, ובלימוד סודות הזוהר, ולכן היה די לה לתקן את נפש הזקן ההוא, על ידי הברכה לבדה.

 

Print Friendly, PDF & Email

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א