שאל את הרב – השאלותקטגוריה: אמונההאם ישנו מקור ביהדות למה שמשווקים היום כ”חשיבה חיובית”?
אנונימי צוות asked 9 חודשים ago

חשיבה חיובית

האם ישנם מקורות קדומים בחז"ל למה שמשווקים היום כ"חשיבה חיובית"?

פירוט: היום ישנן שיטות המפתחות חשיבה חיובית כדרך בה יכול האדם להשיג את כל אשר יחפוץ. אם רק יחשוב חיובי ויאמין בזה שיזכה באותו הדבר, אכן יגיע למה שמבקש. בכח החשיבה החיובית אף לפעול על אחרים שיעשו רצונו, או אף לזכות בגורל.

דבר נוסף הוא ה"דמיון המודרך" – על ידי דמיון מודרך יש בכוחנו להשפיע על הזולת או אף על עצמים חוצה לנו. הדבר קורה באמצעות ה"יקום" אליו אנו מתחברים ועל ידי זה מוציאים לפועל את כל רצונותינו. הדרך היא על ידי שהאדם רואה בעיני רוחו [במצב רוח מתבקש, עם מוזיקה מתאימה, הרפיה ועוד] את המצב אליו הוא שואף, ואף משנן לעצמו כיצד הדבר כבר הושג, ומטרתו הושלמה, ובכך יגרום להצלחת כל רצונו ומבוקשו.

חשוב לציין שכל זה נעשה בלא "לערב" את הרבש"ע, בלא פניה אליו, תפילה, או בטחון בו.

הרעיונות מוכרים כ"חשיבה חיובית" ומבוססים על הספר "הסוד" או הסרט שיצא בעקבותיו וכבש המונים. וכן פותחו היום שיטות המבוססות על הבסיס הנ"ל כ"שיטת סילבה" או NLP, "כוחו של תת המודע" ודומיהן.

הרעיונות הללו מאד מפורסמים היום, ומרצים חרדים מרבים להשתמש בהם.

ברצוני לשאול שתי שאלות:

א. האם יש מקור לכל זה בחז"ל? [כוונתי לתלמוד, מדרשים, זהר וכדו', ולא לספרי אחרונים או חסידות, מבלי לזלזל בשום חסידות או אדמו"ר].

ב. האם יש מניעה להשתמש ביסודות הנ"ל – גם אם לא נמצא להם מקורות בקדמונינו – בבחינת "חכמה בגויים תאמין"?

בברכת יישר כח על השיעורים וזיכוי הרבים!

ציפי כהן

 

Print Friendly, PDF & Email
1 Answers
בועז שלוםבועז שלום צוות answered 9 חודשים ago

לציפורה שלום

אני מודה לך על שאלתך, היות ומזה שנים ששמעתי על הרעיון הנ"ל ומאז ומעולם תמהתי מהיכן מצאו לזה מקור בתורה? אך לא הקדשתי לכך מחשבה מעבר לכך. כעת החלטתי לחקור את הנושא ולהלן המסקנות שאליהן הגעתי, ולבסוף – אפרט את המקורות עליהן המסקנות מתבססות.

לצורך הבנת הדברים וחיפוש מקורות לשיטה זו, ניהלתי שיחות עם כמה מהמפיצים של התורות הנ"ל בציבור החרדי, בנסיון להבין על מה ההרצאות שלהם מתבססות [אודה שאין לי זמן לשמוע קורס בן 10 הרצאות בנושא החשיבה החיובית כפי שהציעו לי לא אחת…] ומה הם המקורות לדברים אותם הם מפיצים.

 

המסקנות:

א. אין שום מקור בחז"ל לכך שאדם יכול בכח מחשבתו בלבד להפעיל את היקום כרצונו. אין שום מקור לכך שאם אדם יחשוב על דבר מסוים – הוא יקרה כרצונו, רק בגלל שחשב עליו. שאדם יוכל להשפיע על בחירתו של זולתו על ידי מחשבתו. שאדם יוכל להשפיע על עצמים או דברים מקריים כגורל וכד' בכח המחשבה.

ב. יש מקור מפורש בחז"ל שאכן בכח הדמיון המודרך והמחשבה כיצד הדבר מתגשם כרצוני – לגרום שהדבר לא יתגשם. קרי – להפריע ולהזיק להתגשמותו!

ג. יש מקור בחז"ל ששמחה יכולה להוציא אדם ממצבים קשים, ועצבות יכולה להביא על האדם מצבים קשים.

ד. יש מקור בחז"ל שבטחון ואמונה בהשם יכולה להביא שדברים יתגשמו כפי בטחונו [לדעות מסוימות].

ה. יש מקור בחז"ל שתפילה בכוחה ליצור שדברים יתגשמו כפי בקשתי.

ו. יש מקור בחז"ל לכך שאמונה בכוחי ויכולותי, וכח רצון חזק – יכולים לסייע בידי להשיג את חפצי –

בתחום הכלכלי, בתחום הרפואי, בתחום ההשגיות [תואר, תפקיד בכיר, קידום בעבודה וכדו']. ולהיפך – חוסר אמונה בכחי, יאוש וכדו' הינם מתכון לכשלון בכל הנ"ל.

ז. יש מקור בחז"ל שחשיבה ורגשות חיוביים שלי על זולתי מולידה רגשות זהים אצל הזולת – כלפי.

ח. יש מקור בחז"ל שהסתכלות שלילית שלי על זולתי או על חפציו יכולה לגרום להם לנזק. [עין רעה. אין מקור למצב הפוך].

 

לאחר שכתבתי את המסקנות, אבאר ביתר אריכות את המקורות להם.

א. אין לנו שום הוכחה ביהדות לכך שחשיבה חיובית גרידא יכולה לגרום לכך שדברים יתגשמו כרצוננו.

חשוב להדגיש! איני מתייחס בפסקה זו לכחות הטמונים בנו ויוצאים אל הפועל מכח החשיבה החיובית, אל הנושא הזה אתייחס במסקנות הבאות. כאן אני מתייחס רק לכח האדם להשפיע על עצמים, או אנשים לפעול כרצוננו רק בכח החשיבה החיובית.

העוסקים בתחום [מהציבור החרדי] הביאו ראיות רבות לשיטה, אולם בניתוח הראיות מתברר שאף לא אחת מהן מהוה הוכחה לרעיון החשיבה החיובית הנזכר בפסקה זו. חלקם שייכים לפסקאות הבאות, ונטפל בהם בהמשך.

 

ראיות "לכאורה" לחשיבה החיובית:

תחשוב טוב יהיה טוב – האמנם??

יש שציטטו בתמימות את מאמר הצמח צדק המפורסם (שהרבי מחב"ד היה נוהג לחזור עליו הרבה מאד): "טראכט גוט – וועט זיין גוט" (תחשוב טוב – יהיה טוב), וקפצו על זה כמוצא שלל רב, הנה מקור ביהדות למחשבה חיובית גרידא שבכוחה לשנות את הכל לטוב!

מעבר לכך שגם לו היה זה נכון, שומה עדיין היה עלינו לחפש היכן המקור לזה בדברי חז"ל הקדמונים?

אבל גם עצם המקור הנ"ל כראיה אינו נכון, היות והמצטטים לא באמת הבינו את דברי הצמח צדק זצ"ל.

כדי להבין את הדברים נראה כיצד האדמו"ר מחב"ד שהיה מרבה כאמור לצטט את הדברים, מבאר אותם, [שהרי אין מי בחב"ד שיידע לבאר תורות חב"ד יותר מהרבי מחב"ד, וזה הרי מוסכם על הכל]:

"אין הפירוש בביטחון, שמאמין, שכיוון שחסדי השם הם בלי מדידה והגבלה, בין לראוי בין לשאינו ראוי, לכן הוא יקבל את חסדי השם בלי שום עבודה מצדו (כי לפי זה בטל כל הענין דשכר ועונש) – אלא ביטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה': על ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה).

"וזהו תוכן הציווי "בטח בה'" (וכיוצא בזה) – שהאדם צריך להשליך את יהבו על הקב"ה שייטיב לו בטוב הנראה והנגלה. וכאשר הוא סומך על הקב"ה לבד (מבלי לעשות חשבונות, אם אפשר לו להינצל כו'), אזי ההנהגה עמו מלמעלה הוא מידה כנגד מידה. שהקב"ה שומר עליו ומרחם עליו, גם אם על פי חשבון אינו ראוי שיהי' טוב לו בטוב הנראה והנגלה דווקא.

"וזהו פירוש דברי הצמח צדק שהביטחון עצמו יביא לתוצאות טובות. שאינו ענין צדדי לבד בביטחון, אלא זהו גדר הביטחון שנצטווינו עלי' … שהביטחון עצמו הוא המביא וגורם לישועת ה'" (לקו"ש לו, שמות א).

ובמכתב אחר מבאר האדמו"ר [אדר"ח אדר תשט"ו] שענין התחשוב טוב כו' הוא על פי הזהר [ח"ב דף קפד: ונצטט לקמן בפיסקה ג'] להיות בבחינת השמחה בעבודת ה'.

 

הרי לנו בבירור שאין דבר כזה ביהדות "תחשוב טוב יהיה טוב", רק בגלל שחשבת. גם לדעת הצמח צדק, "הבטחון עצמו יביא לתוצאות טובות". "כאשר הוא סומך על הקב"ה לבד אזי ההנהגה עמו מלמעלה היא מידה כנגד מידה והקב"ה שומר ומרחם עליו". או על ידי השמחה בעבודת ה'.

אנו נבאר יותר בס"ד את ענין הבטחון והאמונה בה' כדרך בה יזכה האדם להשפעת ה' לטובה, בביאור פסקה ד.

ישנו עוד ציטוט שמרבים להביא מדברי רבי נחמן מברסלב ותלמידו ר' נתן, ואנו נביאו בפסקה הבאה.

 

כשם שאתה הווה עמי

יש שרצו להביא ראיה ממדרש המבאר את הפסוק "אה-יה אשר אה-יה" "ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך".

הנה כאן ראיה לתועלת החשיבה החיובית, שאם אתה חושב חיובי שפלוני החולה יתרפא, כך באמת יקרה, כי כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך ומקיים רצונך.

הסבר זה הינו טעות בהבנת דברי המדרש. או "העמסת פרשנות" כפי רצון המצטט.

אם נבדוק במדרש עצמו (הובא במנורת המאור הראשון פרק הצדקה, רמבן שמות פ"ג י"ג, ר' בחיי בראשית ב-ד) נגלה שהמדרש מבאר בעצמו את דבריו, שאינם קשורים כלל לענין החשיבה החיובית:

"ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך – אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב (דברים כח יב), ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו' (איוב יב טו)". עכ"ל.

המדרש מדבר איפוא על "עשיה חיובית" ולא "חשיבה חיובית"…

 

ראיה מדברי הפלא יועץ – האמנם?

הפלא יועץ כתב בערך "מחשבה":

איתא בזהר הקדוש (ח''א קכה), "שלפי מה שחושב האדם ממשיך עליו".

זה ציטוט חלקי שנועד להצדיק את מה שהמצטט רוצה שנחשוב. אך הבה נבדוק את הדברים במקור:

"איתא בזהר הקדוש (ח''א קכה), שלפי מה שחושב האדם ממשיך עליו, אם דברים שבקדושה ממשיך עליו קדושה, ואם הרהורים רעים, ממשיך עליו טמאה ומטמא נפשו, ואל המקום שחושב, שם הוא מנת חלקו. הנה כי כן, ראוי לאדם להתחזק ברב עז ותעצומות לחשב מחשבות טהורות, דברים המביאים את האדם ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו וכו'. עכ"ל.

הפלא יועץ לא אומר שם יחשוב שיצליח יצליח, הוא כלל לא מדבר בכיוון הזה, הוא אומר שאם תחשוב על קדושה – ישפיעו עליך קדושה, ואם טומאה – טומאה, מעין מה שאמרו חז"ל שהמטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה מטמא עצמו מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה, ולהיפך – המקדש עצמו מעט וכו'.
ולכן גם למסקנה אינו כותב "ולכן יחשוב מחשבות חיוביות וזה יתגשם" אלא "יחשוב מחשבות טהורות" וזה יביא אותו "ליראה ואהבה את ה'!"

 

חכמה בגויים – תאמין?

יש שטוענים – הגם שאין לזה מקור ביהדות – על כל פנים "חכמה בגויים תאמין" [איכ"ר פ"ב י"ג], ואם הגוים אמרו דבר חכמה שיש בו אמת – נקבל ונפיץ!

התשובה היא – מי שמצטט את דברי חז"ל בהקשר הזה, חוטא לאמת. חז"ל אומרים "חכמה בגוים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין". מה ההבדל בין חכמה לתורה?

חכמה – חכמת הטבע, האסטרונומיה וכו' – אפשר לקבל גם מן האומות, ולא פעם הודו חכמי ישראל לחכמי האומות בנוגע למסקנותיהם אודות גרמי השמים וכד' [עי' פסחים צד:].

לעומת זאת "תורה בגויים – אל תאמין" – תורה מלשון הוראה, אין בדברי הגויים שום דבר שיכול להוות הוראה לנו בהלכה, השקפה, מוסר, הנהגה או כל דבר הוראה אחר. כך שגם בענין זה – אין לנו לקבל מן הגויים שום השקפה שלפי היהדות נחשבת למשובשת.

מעבר לכך שהורונו גדולי ישראל – כל דבר טוב שיש בעולם בהנהגה ומוסר וכו' הנחילנו ה' בתורה, ואם לא – אין זה דבר טוב. שהרי לא יעלה על הדעת שיש דבר טוב והקב"ה לא לימד לנו אותו. הרי "לקח טוב נתתי לכם"! ואם לא לימד לנו – בהכרח שאינו טוב. זו גם הסיבה שאין לנו ללמוד שום מוסר או הנהגה מהתפיסות של האומות. גם לו ייראו על פניהם כדברים חיוביים. אם אין לזה מקור בתורה – אינו טוב!

 

אלקים אינו נער השליחויות שלך…

בשולי הדברים, ראיתי מאמר שכתב הפרופסור הרב בנימין בלך ובו גם הוא סותר את התפיסה של ספר "הסוד" וטוען "הקב"ה אינו נער השליחויות שלך"… ה' נותן לך מה שטוב לך, ולא בהכרח מה שאתה חושב שטוב לך…

 

עיבוד ספר "הסוד" בגירסה חרדית "הסוד הגלוי"

יהודי בשם מוטה פרנק קרא את ספר הסוד ועיבד אותו בגירסה חרדית. הוא קרא לו "הסוד הגלוי". הספר מבוסס על הרעיונות של ספר "הסוד", אך בהמרה למוטיבים יהודיים, ובשימוש בביטויים כמו בטחון ואמונה בה' במקום "מחשבות מגנטיות המשוגרות ליקום" וכד'.

גם מחבר הספר מעיד:

"כי בעיניים של המאמין באמונה מוחלטת בבורא ומנהיג היקום, שברא את היקום וממשיך גם להשגיח בהשגחתו הפרטית על כל פרט ופרט במרחבי היקום, הרי ודאי שחלק גדול מהתוכן של 'הסוד' ושל סגנון התוכן של 'הסוד' – לא מתאימים לו כלל…

לצורך האדם המאמין הזה, יהיה צריך לעשות ספר חדש, שישנה כליל שינויי הגדרות מהותיות, והשמטות לא מעטות… מחשבותיי כאילו בלעו בתוכם את תמצית התוכן של 'הסוד'… והם התחילו לעכל ולעבד אותו מחדש, על מנת שיהיה אפשר להוציא אותו ב'גרסה חדשה''הסוד הגלוי' – וכו' וכפי שאמר רבי מאיר שלמד תורתו מ'אחר' והרי זה בבחינת "רימון מצאתי, תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי"… ע"כ.

 

מה שיש להגיב על כך –

א. תשובה על "חכמה בגוים אל תאמין" – כבר כתבנו למעלה. אין לנו לקבל שום השקפה או תאוריה או מוסר מן הגויים.

ב. רבי מאיר אינו ענין לכאן, היות והוא קיבל מאלישע אחר – תורה, לא את השקפותיו המעוותות. כאן אתה לוקח השקפות מעוותות ומנסה "להלביש אותן" על התורה. זה מיותר לחלוטין, וזה לא אמת.

ג. לספר לא רק שאין הסכמות, כשהמחבר פנה לגה"צ הרב יעקב מאיר שכטר שליט"א [- מרבני ברסלב, ומראשי ישיבת המקובלים שער השמים] הרב אמר לו שהוא לא חותם רק אם ר' משה קרמר כותב הסכמה. כשהוא הגיע לרב קרמר עם הספר ר' משה התחיל לבדוק את הספר ואמר לו "אתה כופר, זה ממש כפירה, ומחשבה חיובית זה לא קשור לאמונה וביטחון", והוא לא הסכים בשום פנים ואופן לחתום על זה. [ניתן לראות פרטים כאן].

 

ב. ישנו מקור מפורש בחז"ל [על פי דעת רש"י עכ"פ] ש"דמיון מודרך" בו האדם מדמיין כיצד הדברים קורים כרצונו ושאיפתו, בכוחו להזיק ולגרום שהדבר לא יתקיים, בין אם מדובר בעניין כלכלי, או אפילו תורני.

הגמ' במסכת סנהדרין [דף כו עמוד ב] אומרת:

אמר עולא: מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, שנאמר מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. אמר רבה: אם עסוקין לשמה – אינה מועלת, שנאמר רבות מחשבות בלב – איש ועצת ה' היא תקום עצה שיש בה דבר ה' – היא תקום לעולם.

הרב בן איש חי (עוד יוסף חי כי תצא ד־ה שלח תשלח) מביא את הדברים וכותב:

"עצה טובה ונפלאה לאדם, בין בעיינים הגשמיים של משא ומתן שלו, בין בעסק התורה, ועצה זו צריכה לכל אדם בין בעל משא ומתן, בין אם הוא חכם ועוסק בתורה, כי רובא דעלמא מגיע להם נזק מדבר אחד ואין מרגישים בו, על כן כולם צריכים לעצה טובה זו וגם אני העבד בתוכם, דהנה איתא בספר ׳כתר מלכותי סי׳ צ ע״ד הגמרא בסנהדרין (כו:) ׳מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה׳, וברש״י – ׳מחשבה שאדם מחשב, כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדברי תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא׳".

פעמים רבות נכונים לו לאדם הון ועושר לביתו, והצלחה בעסקיו להיות מנת חלקו, אך בזאת שהוא משוטט בדמיונו ורואה את עצמו כאילו כבר שרוי הוא בתוך הטובה והשפע, ונהנה מדמיון זה, בכך משבית הוא מעצמו את כל אותה טובה וההנאה.

ואם ישאלך לבך הרי אם נכתב לזה האיש בראש השנה כך וכך שפע וברכה והרווחה, היאך יפסיד זאת על ידי מחשבותיו ודמיונותיו?

[א.ה. אגב – את השאלה הזו בודאי היה שואל הבן איש חי גם להיפך – על בעלי "החשיבה החיובית" – אם נגזר על האדם נזק כלכלי בר"ה, "היאך יבטל זאת על ידי מחשבותיו ודמיונותיו"??] – תשובתו כי הרי כבר קיבלה בדמיונו, וכבר נתמלא שמחה כשמחת המקבל שפע זה בפועל, (כמו שאמרו במס' ברכות נה. על החולם חלום טוב, שפעמים על ידי דמיונו ושמחתו בדבר אבד ממנו הדבר בפועל), ורוב העולם ניזוק מזה.

וזהו ׳עיון תפילה׳ שמנעו רבותינו ז׳׳ל – שלא יצייר בדמיונו אחר התפילה את השגת הטובה אשר התפלל עליה כאילו כבר באה לידו.

 

מוסיף ה'בן איש חי' ומביא שם מעשה נפלא (כעי"ז איתא משמיה דהרה"ק ה׳דברי חיים׳ מצאנז זי"ע שהיה מספרה בחודש אלול ־ לענין ׳קבלות טובות׳ באלול, וראה 'דרכי חיים׳, שיחות ועובדות אות י״ג),

וכך הוה מעשה, יהודי אחד היה עמל ביותר לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, בכל יום היה מהלך לכפר הסמוך אצל הערביים, והיה קונה מהם תרנגולים וביצים להביאם העירה ולמוכרם, אך דא עקא שעמלו היה רב והריווח מועט, ולא היה הקומץ משביע את הארי. יומא חד כשהיה מהלך יחף ממקום הערביים ועל ראשו סל ובו יותר מאלף ביצים, וגם נשא שתי אגודות של תרנגולים משולשלים על כתיפו, והיה מחשב, עד מתי אעמול כל כך קשה על פרנסתי, היום לא אלך לשוק למכור את הביצים והתרנגולים, אלא אחזור לביתי ואניח את התרנגולים לישב על גבי הביצים ואז יהיה לי מכל ביצה אפרוח, ואחר עשרה ימים יהיו בידי אלף אפרוחים מהאלף ביצים הללו, וכך הפליג במחשבות וחשבונותיו (עי"ש) שתוך חודש או שנים יהיו בידו שני מאות אלף תרנגולים, וימכור כל אחד בדינר כסף לפחות ויהי בידו שני מאות אלפי דינרים, ואשליך מידי עסק זה ואקנה בהם צמר ואשלחם ללונדון, וימכר ברווח של חמישים למאה לפחות, ויקנו שליחי בלונדון סחורה בדמי הצמר… וכך אלך מסחורה לסחורה… בקיצור, היה עושה חשבון שבמשך שלשה שנים כבר יהיו לו חמש מאות אלף ליר״א זהב, ויקנה לעצמו חצר פלונית ופונדק פלוני וגנות ופרדסים, וכמה חנויות לשכירות באופן שיהיה עשיר כמו ראטשילד, ואז יהיו כל עשירי העיר לפניו כקליפת השום, וממילא ימנו אותו להיות ׳נשיא וראש הקהל׳, ובבוא יום הולדת המלך שאז הולכים החשובים לקבל פני המלך ייבחר הוא לילך בראש, ובעודו מחשב לעצמו האיך יקוד בראשו אל מול פני המלך, ותור שהוא משתחווה על פי דמיונו נפלו התרנגולים והביצים לתוך הבור הסמוכה – ונשמע קול משבר הביצים בנפילת הסל !וחרדימת מחשבותיו. וראה שלא נשאר בידו מאומה – אין כאן ביצים אין כאן אפרוחים אין ואין כאן בתים וחצרות וכרמים, אין נשיאות ולא גבירות ולא חצר מלכות, אבל יש כאן ביצים שבורות ותרנגולים מתים…

חזינן מכאן עד כמה משבית האדם מעצמו את הטובה שהיתה עתידה לבוא עי דמיונותיו. וצריך האדם לדעת בבירור כי כל אלו הדמיונות שעולים בלבבו הם מעשה שטן כדי ולחסרו טובתו בפועל… ולכך יזדרז האדם ויתגבר על טבעו לדחות דמיונות וציורים אלו מלבו.

 

דברי הגר"ג אידלשטיין שליט"א ראש ישיבת פוניבז' בהסבר העניין:

וראיתי מי שכתב שזהו בדוק ומנוסה אצל העוסקים בעניני העולם, שאם עושים תוכניות איך להרויח, שאף אם יצליח להרויח, [משום שנגזר עליו משמים לקבל ריוח זה], זה לא יהיה באותה הדרך שהוא חשב שזה יהיה, [וע"פ רוב אינו מצליח להרויח כלל] (א.ה. כנראה כוונת הגר"ג למה שהביא בספר 'מראה יחזקאל' על פ' ואתחנן "מחשבה מועלת אפילו לד"ת, פירש"י ותוס' כשאדם מחשב בדעתו להרויח באיזה משא ומתן עפ"י הרוב המחשבה משקרת ולא יעשה חיל, וכן עינינו רואות כי רבות מחשבות בלב איש ועפ"י הרוב באותו עסק שאדם סובר להרויח לא יעשיר ולא יקום והי"ת מפרנסהו ומזמין לו פרנסה ממקום אחר באופן שלא עלה בדעתו כלל" עכ"ל).

וביאור הענין בזה, דמשמיא מסייעים ביד האדם שילמד לדעת שיש השגחה פרטית, והכל בהשגחה, ואין כחי ועוצם ידי, [אם הוא שם לב על זה, מוטב, ואם לא, מה אפשר לעשות, כסיל בחושך ילך].

והחידוש בזה, דאפי' בדברי תורה, דהבא ליטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד ע"א), מחשבה מועלת [להשבית שאיפתו שלא תתקיים], ונראה דגם בזה הביאור כנ"ל, דמחשבה של "האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא", הרי היא מחשבה של כוחי ועוצם ידי, שסומך ובטוח בכוחות עצמו, שמה שמתכנן יצליח, ואין זו הדרך, אלא צריך לחשוב שהכל יהיה בסייעתא דשמיא ובעזרת השם, ואף דהאדם בעל בחירה, היינו רק ההחלטה לרצות, וההשתדלות, אבל שיצא לפועל מה שחשב, לזה צריך סייעתא דשמיא, [ואם האדם בחר בטוב, והשתדל בזה, ולבסוף מן השמים עיכבו, יקבל שכר כאילו עשאה, על הבחירה וההשתדלות], אבל לסבור שודאי שיצא לפועל מה שרוצה, זה לא נכון, אלא זה תלוי בהשגחה, וכדמצינו לשונות הראשונים, "כמו שאכתוב בסייעתא דשמיא", בלי סייעתא דשמיא זה לא בטוח, ואין זה ענין מוסרי בעלמא שכך נאה לדבר. [בקובץ חיזוק (קובץ ה' ע' מו) הובא בדף על הדף סנהדרין שם].

 

מעשה רבי עקיבא

יש שרצו להביא ראיה לענין החשיבה החיובית והדמיון המודרך מהמעשה ברבי עקיבא, המובא במסכת ברכות [סא עמוד ב] "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?".

יש שטענו – הנה כאן הוכחה לכוחו של הדמיון המודרך, שהרי רבי עקיבא כל ימיו עשה "דמיון מודרך" וראה בעיני רוחו כיצד הוא מוסר נפשו – ולכן זכה שדבר זה יתגשם…

כמדומני שאלו דברי הבל שאין צורך לטרוח ולדחותם. שהרי אם אדם יחשוב על חבירו, ובדיוק חבירו יגיע לביקור, האם נאמר שמכאן הוכחה שהחושב על חבירו גורם לו להגיע לביקור??…

מה שכן אפשר לומר על רבי עקיבא, שכל ימיו התכונן למעמד הנשגב ביותר אליו יכול לזכות האדם – מסירת נפש על קידוש השם, ואכן כשהגיע המעמד הנשגב – היה רבי עקיבא מוכן אליו וקיבלו מתוך עבודה תמה ושלימה במסירות נפש גמורה.

דברי רבי נחמן ורבי נתן מברסלב

דברים הגמרא הללו, דברי רש"י ותוספות, ודברי הרב בן איש חי והרב כתר מלכות, סותרים סתירה גמורה לדברים המובאים בשם רבי נחמן ותלמידו רבי נתן – הנוקטים שאדם בכל מחשבתו יכול להשפיע על כל הקורה סביבו, ונצטט את לשונם:

רבי נחמן מברסלב, ספר ליקוטי מוהרן, קצ"ג:

"דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון- בוודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות".

תלמידו רבי נתן כתב בשיחות הר"ן ס"ב:

"דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולים לפעול על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן… בלי בלבול ונטייה למחשבה אחרת על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן, כמו שהם חושבים וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות לא בדרך כלל. כגון, שיחשוב שאם יהיה כן, יהיה כך וכך בפרטיות" עכ"ל.

מעבר לכך שאנו מחפשים מקורות קדומים לתפיסה של המחשבה החיובית, ולא מקורות אחרונים [הצדיקים הנ"ל חיו לפני כ-200 שנה], לכאורה דבריהם טעונים מקור קדום, ובפרט שהם נסתרים מדברים מפורשים בתלמוד וברש"י ותוספות.

ניתן היה ליישב שדברי הצדיקים הנ"ל עוסקים בעניינים שהם בתחום ההשגה של האדם, כפי הדוגמא שנתן ר' נחמן – אם יחשוב להיות עשיר, שבזה יש לו דחף לכך ואמונה בכוחותיו, והאמביציה תביאנו להצלחה [וכפי שנבאר בפסקה ו'].

אלא שמלשונו לא משמע כן, אלא משמע שמדבר "על איזה דבר שבעולם", משמע על כל דבר, גם על אחרים שהם בעלי בחירה, וגם על עצמים גשמיים. וצ"ע מקור לדבריו הנסתרים מדברי חז"ל.

דבר נוסף – על פי אנשי החשיבה החיובית אסור באיסור מוחלט לחשוב על אפשרות אפילו שיקרה רע ח"ו. זה מביא את הרע, ויש להמנע מכך בכל מחיר, ולחשוב רק אל אפשרויות שיהיה טוב.

מה נעשה ודבר זה נסתר מדברי חז"ל מפורשים, הן מחז"ל והן מהראשונים, כפי שאצטט:
המקור בחז"ל –

אבות דרבי נתן פרק ט'
ואל תתייאש מן הפורענות כיצד. מלמד שיהא לבו של אדם מתפחד בכל יום ויאמר אוי לי שמא יבא עלי פורענות היום ושמא למחר ונמצא מתפחד בכל יום שנאמר כן באיוב (איוב ג) פחד פחדתי:

דבר אחר אל תתייאש מן הפורענות כיצד. בזמן שאדם רואה מה שבידו מצליח אל יאמר בשביל שזכיתי נתן לי המקום מאכל ומשתה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא אלא יאמר אוי לי שמא לא נמצא לי לפניו אלא זכות אחד בלבד נתן לי מאכל ומשתה בעולם הזה כדי שיאבדני לעולם הבא:

המקור בראשונים –
ספר הישר לרבינו תם – פרק ו'
"המידה השישית הקורות והתלאות הבאות על בני אדם. כגון חידושים רעים או טובים או שיהיה במצור או יעלה למעלה גדולה או ירויח הון או שיקחוהו בשבי או יאבד לו ממון או יחלה הוא או אחד מבני ביתו או יהיה גולה מארצו או חבוש בבית הסוהר או ימות אחד מאוהביו. כל אלה החידושים ורבים כהם יטרידו לב בני אדם מעבודת האל וישכיחוהו אותה ויסירוה מלבו. אך בעת הזאת ידע וייבחן שכל כל משכיל החזק הוא הרפה כי אם יהיה חזק ואמונתו קיימת לא יוכלו כל החידושים לחסר מעבודתו. כאשר לא יוכלו הרוחות החזקות לעקור ההר הגדול ולהמישו ממקומו כן השכל החזק והאמונה העיקרית לא ימישום כל אלה המאורעות. וצריך האדם ליזהר בעת הזאת וידע כי על זה התנאי בא בברית עם אלהיו ואחרי אשר התנה על נפשו לעבוד אותו צריך להשלים נדרו ולקיים אסרו וצריך לו להכין לב חזק ואמיץ לקבל המאורעות ויחשוב בהם בטרם בואם וימתינם בכל יום ובכל שעה ובכל חודש ויאמר בלבו אם לא יבואו היום המאורעות יבואו למחר ואם לא יבואו למחר יבואו לאחר מחר. וכשיעשה זה ויהיו עיניו ולבו בהם כשיבואו המאורעות לא יטרידוהו ולא ישכיחוהו העבודה כי ימצאוהו מזומן לקבל אותם. וזה מעשה הצדיק כי יחשוב וידע כי העולם נוה התלאות ועל כן עיניו ולבו בהם בכל רגע ועל כן לא יטרידוהו כשיבואו ולא יחרידוהו. אך יחרידו למי שהוא בטוח בעולם ויאמר כי לא תבוא עליו צרה וכי שלותו תעמוד עליו ועל כן כשיבוא עליו הפך מאשר חשב יחריד ותאבד דעתו ואמונתו ועבודתו. וצריך למשכיל לשמור נפשו תמיד ואל יבטח בטובת העולם רגע רק ידע כי התלאות מזומנות לבוא ובזה יצליח ותתקיים עבודתו".​

 

וכן כתב הסבא מקלם, הביאו במכתב מאליהו [ח"ד עמ' 228, ובשיעור שמסרנו כאן]:

כתב הרש"ז מקלם שאדם המקבל יסורים אינו פנוי לחשוב בתשובה, ולאחר שסרים היסורים כבר האדם שוכח הכל ואינו עושה תשובה, כפרעה וכו' "כיצד יעשה? יכין את עצמו ליסורין במחשבתו ובדמיונו על ידי ציורים חיים קודם בוא העונש וכו'

ומסכם הגרא"א דסלר: "אין עצה אלא להשתמש ברשמי העונש הנשארים בזכרון, ולהחיותם תמיד בציורים חיים, ובזה יקדים את פני הרעה".
                                                                                             *
ג. יש מקור בחז"ל ששמחה יכולה להוציא אדם ממצבים קשים, ולהיפך – עצבות יכולה למשוך ולהביא על האדם דינים ומצבים קשים.

היסוד לכך שכשהאדם בשמחה הוא מושך עליו שפע מלמעלה, ולהיפך – להיפך, מופיע בכמה מקורות מרבותינו.

נפתח תחילה בדברי הזהר הקדוש [ח"ב דף קפד:. דברי הזהר הובאו כלשונם, עם תרגום בסמיכות]:

"תָּא חֲזֵי, עָלְמָא תַּתָּאָה, קַיְּימָא לְקַבְּלָא תָּדִיר, וְהוּא אִקְרֵי אֶבֶן טָבָא. וְעָלְמָא עִלָּאָה לָא יָהִיב לֵיהּ, אֶלָּא כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ קַיְּימָא. אִי אִיהוּ קַיְּימָא בִּנְהִירוּ דְּאַנְפִּין מִתַּתָּא, כְּדֵין הָכִי נַהֲרִין לֵיהּ מִלְעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ קַיְּימָא בַּעֲצִיבוּ, יַהֲבִין לֵיהּ דִּינָא בְּקָבְלֵיהּ.

כְּגַוְונָא דָּא, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת יְיָ' בְּשִׂמְחָה. חֶדְוָה דְּבַּר נָשׁ, מָשִׁיךְ לְגַבֵּיהּ חֶדְוָה אַחֲרָא עִלָּאָה. הָכִי נָמֵי הַאי עָלְמָא תַּתָּאָה, כְּגַוְונָא דְּאִיהִי אִתְעַטְּרָת, הָכִי אַמְשִׁיךְ מִלְעֵילָּא".

תרגום:

בֹּא וּרְאֵה, עוֹלָם הַתַּחְתּוֹן עוֹמֵד לְקַבֵּל תָּמִיד, וְהוּא נִקְרָא אֶבֶן טוֹבָה, וְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן לֹא נוֹתֵן לוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד. אִם הוּא קַיָּם בְּהֶאָרַת פָּנִים מִלְּמַטָּה, כְּמוֹ כֵן מְאִירִים לוֹ מִלְמַעְלָה. וְאִם הוּא עוֹמֵד בְּעַצְבוּת, נוֹתְנִים לוֹ דִּין כְּנֶגְדּוֹ.

כְּמוֹ זֶה, (תהלים ק) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. שִׂמְחָה שֶׁל בֶּן אָדָם מוֹשֵׁךְ לְעַצְמוֹ שִׂמְחָה אַחֶרֶת עֶלְיוֹנָה. כָּךְ גַּם זֶה הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן – כְּמוֹ שֶׁהִיא מִתְעוֹרֶרֶת, כָּךְ מוֹשֵׁךְ מִלְמַעְלָה.

 

מקור נוסף לכך שהשמחה מושכת חסדים ואף בכוחה לבטל מחלות

במשלי [יח יד] נאמר: ׳׳רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה״.

מבאר הגר״א: ״כמו שפרשנו למעלה שהשמחה באה על ידי הרוח. וזהו ״רוח איש״ כשהאיש תמיד בשמחה הוא יכלכל מחלהו, אף שתבא עליו מחלה חס ושלום, הוא ״יכלכל מחלהו״ בשמחתו יבטלנה.

אבל מי שיש לו רוח נכאה, והוא עצבון, מי ישאנה מי יכול לשאת את זאת״.

רעיון דומה, חסידי, נמצא בהסבר לנאמר בישעיהו נה נב: ״כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון..״ לומר לך כי בכוח השמחה להוציא אותך ממצבים לא נעימים.

דבר זה ידוע גם היום ברפואה, שאנשים שהם אופטימיים ומאמינים שיתרפאו, חוסנם הנפשי מזרז את רפואתם. על סמך זה היום ישנם "ליצנים רפואיים" שנועדו להביא את החולה לרוממות הרוח ושמחה שעל ידה ימצא עוז בנפשו להתגבר על נסיונותיו.

 

מקור נוסף – הפחד מושך דינים על האדם

הגמרא [מסכת ברכות דף ס.] מספרת: יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה [הלך אחרי] דרב המנונא, אתנח [נאנח יהודה בר נתן] אמר ליה [ר' המנונא ליהודה] יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה [יסורים אתה רוצה להביא על עצמך??] דכתיב (איוב ג) "כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבא לי" והא כתיב "אשרי אדם מפחד תמיד"? ההוא בדברי תורה כתיב [רש"י: שמפחד תמיד שמא ישתכח תלמודו, ומתוך כך הוא מחזר לשנותו תמיד]:

הרי לנו שכשהאדם נאנח, שרוי בעצבות, בפחדים, הוא מושך על עצמו יסורים ודין. ולהיפך – להיפך.

שיטת המהר"ל

המהר"ל נוקט שאין נכון לומר שהמחשבה מביאה רע, אלא  "דכיון שאין בך ביטחון אתה גורם ליסורים שיבואו". [נתיבות עולם נתיב הבטחון פרק א]

 

מקור נוסף שפחד גורם למשוך על האדם דינים רעים

הגמ' במסכת כריתות דף ה עמוד ב אומרת:

האי מאן דבעי ניפוק באורחא [שרוצה לצאת לדרך], ובעי דנידע אי הדר לביתיה [ומעונין לידע אם יזכה לחזור לביתו], ניעול ניקום בביתא דבהתא [שיכנס ויעמוד בבית אפל במקצת], אם חזי בבואה לבבואה [צל לצלו. דבר שאין ידוע לנו עניינו כיום], נידע דאתי לביתיה [ידע שיזכה לשוב לביתו, ואם לא יראה – ידע שלא ישוב].

ולאו מלתא היא [לא טוב לעשות כן], דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה [שמא תחלש דעתו ויורע מזלו וינזק].

 

ההסבר הוא, כי לא אמרו שאם אינו רואה בבואה לבבואה בודאי לא יחזור לביתו, אלא שאם רואה ידע שיחזור. ועל כן פעמים שלא יראה אף על פי שעתיד לחזור, אבל הוא יפחד שזהו סימן רע ותפול רוחו, ומחמת זה יורע מזלו [רש"י ורגמ"ה].

*

ד. יש מקור בחז"ל שבטחון ואמונה בהשם יכולה להביא שדברים יתגשמו כפי בטחונו.

צריכים לדעת שיש מחלוקת גדולה בענין מידת הבטחון, האם משמעותה שכל מה שהאדם יבטח – כך יתגשם, או שאין כזאת הבטחה, וענין הבטחון הוא אמונה שהכל ממנו יתברך. ונבאר את הדברים [ניתן לראות הרחבה של הדברים בספר 'אין אסתר מגדת' מאמרו של הרב צוריאל עמ' 30, ובעוד ספרים נוספים שדנו בהרחבה גדולי בגדרי מצוות הבטחון עם ראיות וקושיות, ואין ענייננו להאריך אלא להביא התמצית שבתמצית].

שיטת החזון איש [בספרו אמונה ובטחון פרק ב] וכן דעת חובת הלבבות [באחד מביאוריו תחילת פ"א בשעה"ב] ורבינו יונה [באחד מביאוריו משלי ג-כו] :

כתב החזו"א:

א. טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון:

ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית':

אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית' …

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי' אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לד' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו ית' בין לטוב בין למוטב, ואשר שרש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, ענין זה יקראוהו מדת הבטחון:

וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהי' לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאתו ית'. וכמו שאמרו לולינוס ופפוס [תענית י"ח ב'] ואנו נתחייבנו כו' ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובים כו', וכל זה ממדת הבטחון:

 *

וכך כתב גם החובת הלבבות [שם, הגם ששם בפ"ד מבאר כשיטה המנוגדת שנביא בהמשך]:

"מהות הבטחון רגיעת נפש הבוטח והשענות לבו על מי שבוטח עליו שיעשה לו היותר טוב ומתאים לו בענין שהוא בוטח בו עליו, כפי יכולתו וידיעתו [של הבורא] את מה שמתאים לו".

 

וכך גם כתב רבינו יונה [משלי ג-כו]:

"המדרגה השנית בענין הבטחון המסר הנפש להש"י, "ונפש כי תקריב" וגו' (ויקרא ב, א), כענין שנאמר "אליך י"י נפשי אשא" (תהלים כה, א)… ונאמר "בידך אפקיד רוחי" וגו' (שם לא, ו). ומסירת הנפש שהוא בוטח בשי"ת ושיבחר לו הדרך הטובה, כענין שנאמר "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג, יג) "הודיעני דרך זו אלך" (תהלים קמג, ח) ויודע כל מעשה השי"ת לטובה, כמו שאז"ל (ברכות ס, ע"ב) כל דעבדין מן שמיא לטב ויקבל עליו כל הבא באהבה, וידע כי היא טובתו וכפרת עונותיו, וכי זה לתועלתו יותר מאשר הוא מבקש, כי הוא אינו יודע הטוב לנפשו. ונאמר "גם את הטוב נקבל מאת האלהים" (איוב ב, י) כו'":

לסיכום

לפי שיטה זו כלל אין הבטחה שמה שאתה בוטח בו – יתגשם. שהרי אינך יודע תוכניותיו של הבורא, ויתכן שרצונו להענישך לטוב לך, או שהדבר שכעת הנך חושב לרע ומבקש לבטלו – דוקא ממנו תצמח טובה.

*

הדעה המנוגדת

מאידך – דעת רוב הראשונים ואף פסוקים רבים מסייעים אותם – ש"הבוטח בה' בשלימות לא יבוש מבטחונו" [הר"י אלבו בספר העקרים ח"ד פמ"ו] ועוד כתב "טוב ה' לקויו" מבואר כי המנע הבאת החסד הוא כאשר אין בו התקוה כראוי".

כך כותב גם רבינו יונה [משלי ג-ו] בכל דרכיך דעהו בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו, ותלו בו בטחונך והוא יישר אורחותיך… תצליח במעשה ההוא אשר זכרת בו את ה'.

וכן שם בפס' כ"ו – ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון אע"פ שהייתה הצרה ראויה לבוא עליו.

וכך כתבו ראשונים נוספים בביאורי הכתובים:

"ובטחו אל ה'" (תהלים ד, ו) כתב רש"י "ובטחו אל ה' שישפיע לכם טובה".

פירש שם ר' עובדיה ספורנו: "ובטחו אל ה' שיתן משאלותיכם"

ופירש שם ר"מ אלשיך: "ובטחו אל ה' שייטיב לכם".

ופירש שם השל"ה ב"שערי שמים" "כי דורשי ה' לא יחסרו כל טוב".

חשוב להדגיש – החזון איש בסוף דבריו מתייחס לדעה הזו של רוב הראשונים, ומסייג אותה רק לאנשים מאד ספציפיים – אנשים גדולים ובעלי בטחון מופלג:

"יש עוד ממדת הבטחון, כי על הבוטח שורה רוח הקדש ומתלוה עמו רוח עוז המבשרו כי אמנם יעזרהו ד', וכמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה וגו', וזה ענין מתחלף לפי מעלת הבוטח ורב קדשו":

 *

נידון נוסף

נידון נוסף –לדעה הזו – שיש לאדם לבטוח שיהיה הטוב כפי שאנו רואים אותו לטוב וישועה, האם יש תועלת בבטחון זה גם כשהאדם רשע ולכאורה לא ראוי לטובה, ואולי אפילו ראוי לעונש? או שמא כיון שבטח – יוושע?

יש בדבר מחלוקת, בין החובות הלבבות, להגר"א והח"ח.

כתב חובות הלבבות [שער ד – שער הביטחון פרק ג]

"אך ההקדמות, אשר בברורן ואמתתן ישלם לאדם הבטחון באלקים, הן חמש…

וההקדמה הרביעית, שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו, ולעשות מצוותיו ולהזהר מאשר הזהירו ממנו, כפי מה שהוא מבקש, שיהיה הבורא לו במה שהוא בוטח עליו בו, כמ"ש רז"ל: עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ואמר הכתוב: בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. ואמר: טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו, כמה הוא סכל וכמה דעתו חלושה והכרתו, כי הוא רואה, כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר, כשהוא מצוה אותו להתעסק בצורך מצרכיו או מזהיר אותו מדבר ויעבר על מצוותיו, ויגיע לממנה עברו על מצותו, כי יהיה הסיבה החזקה להמנע ממנו העשות מה שבטח עליו בו, כ"ש מי שעבר על חקי האלהים ומצוותיו, אשר יעד והעיד עליהם, שתהיה תוחלת הבוטח עליו נכזבה כשימרהו, ולא יהיה ראוי להקרא בשם בוטח באלהים, אך הוא, כמ"ש הכתוב: כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו הצעקתו ישמע אל, ואמר: הגנב רצח ונאף והשבע לשקר, ואמר: ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמר: המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו".

מאידך החפץ חיים כותב [בספר שם עולם חלק ב – קונטרס נפוצות ישראל – פרק ח]

"ודע עוד, דמדת הבטחון אינה תלויה בזכויות שאפילו הוא אדם שאינו הגון אך שחיזק בטחונו בה', כח הבטחון מגין עליו ומתחסד עמו השם יתברך, כן כתב הגר"א [ודלא כחובות הלבבות], ושמעתי שכן איתא במדרש על הפסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכן מוכח פשטיה דקרא עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, ומדלא כתיב יראיו המיחלים לחסדו, משמע דתרי מילי נינהו, ושמענו מזה דאפילו איננו עדיין בכלל כת יראי ה' רק שהוא מיחל לחסדי ה', גם כן עין הקב"ה עליו להחיותו ברעב":

נסכם –

נחלקו גדולי ישראל האם בטחון משמעותו להיות בטוח שאוושע, או להיות בטוח שכל מה שיהיה – בין אם אוושע ובין אם לא – הוא מאת ה', ואין לאדם שום הבטחה שיוושע גם אם יבטח.

וגם לאומרים שבטחון – משמעותו הבטחה שאוושע רק אם אבטח, יש מחלוקת האם תלוי הדבר בצדקות האדם, או שמא אף אם אינו צדיק ראוי הוא לישועה רק מעצם בטחונו בה'.

על כל פנים מוסכם על כולם – שאין שום הבטחה שיהיה לי טוב רק בגלל ש"חשבתי חיובי"… גם הטוענים שאני מובטח בטוב – זה בעקבות בטחון בהשם, ולא ב"חשיבה חיובית" גרידא…

*

חשוב להדגיש!

ישנם מצבים ששום דבר לא יכול לשנות את המציאות, גם לא בטחון מושלם, כפי המעשה המופיע בגמ' [תענית דף כה עמוד א] על רבי אלעזר בן פדת שהיה בעניות נוראה ושאל לקב"ה עד מתי יסבול, והשיבו הקב"ה: "אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא? אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. אמרי לקמיה: כולי האי, ואפשר?" – כדי לשנות את מצבך יש להפוך העולם ולהתחילו מחדש, וגם אז לא בטוח שלא תוולד שוב במזל עניות… הרי לנו שיש מצבים שמאומה לא יעזור. שאם לא כן, היה לו לקב"ה לומר לו – תבטח בי בשלימות, ותתגשמנה משאלותיך! הרי לנו שלא בכל מצב הדבר אפשרי ומובטח.

[ליתר הרחבה – עי' בדברי הרב דסלר בענין "מזל עליון – מזל תחתון" שמבאר מתי הדבר ניתן לשינוי ומתי לא. מכתב מאליהו ח"ד עמ' 101, ובשיעור כאן].

*

ה. יש מקור בחז"ל שתפילה בכוחה ליצור שדברים יתגשמו כפי בקשתי.

לכך ישנם מקורות רבים בפסוקים ובראשונים ובאחרונים, וצריך לזה חיבור גדול על מנת לצטט את כל הנאמר בענין. די לנו שנצטט את דברי רבנו בחיי [דברים פרק יא פסוק יג] כתב "וצריך אתה לדעת כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע, מיצחק וכו'.

ומפורסמים דברי המהרש״א (קדושין כט, ב] שכתב שענין תפילה המועלת אינה על דרך נס, אלא הוא בטבע
הבריאה שתפילה מועילה
וכו' ע"ש הוכחתו.

וכיום אף הוכח במחקרים שיש כח לתפילה לרפא חולים.

 *

ו. יש מקור בחז"ל לכך שאמונה בכוחי ויכולותי, וכח רצון חזק – יכולים לסייע בידי להשיג את חפצי –

בתחום הכלכלי, בתחום הרפואי, בתחום ההשגיות [תואר, תפקיד בכיר, קידום בעבודה וכדו']. ולהיפך – חוסר אמונה בכחי, יאוש וכדו' הינם מתכון לכשלון בכל הנ"ל.

דבר ידוע ומפורסם שכאשר האדם מכיר בכוחו ויש בו רצון חזק ושאיפה אמיתית – בסופו של דבר ישיג ויצליח.

ומאידך כשהאדם נרפס וחסר אמונה ביכולתו – לא ימצא בעצמו את הכוחות להצליח ולפרוח.

הדברים רמוזים בפסוק " [במדבר פרק יג, לא-לג] "וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: … וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם": כאשר אדם רואה עצמו כחגב- מיד יטען "לא נוכל"…

לעומת זאת על יעקב נאמר "יחד לב וגל אבן" – האמין בכחו ויכולתו וייחד לבבו ואכן מצא בעצמו את הכוחות שעזרוהו לפעול ולהצליח! [כפי שהאריך בזה הגר"ח שמולביץ בקובץ שיחות תשל"ב עמ' נה ועוד].

ראה עוד בענין זה את מה שכתבנו בפסקה ג'.

*

מקור לכך שרפואה וחולי מושפעים ממחשבת האדם

המאירי [שבת סז.] כותב על דברים מסויימים המופיעים בגמ' כמועילים לרפוי חוליים, הגם שנראים כ"תרופות סבתא" חסרות פשר:

"מצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם, אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגוליי באיזה צד אעפ״י שאין המאמר בהם בשם כוכב או ע״ז וכיוצא באלו מ״מ יש בו משום דרכי האמורי כו'": עכ"ל.

 

הר"ן – בספרו "דרשות הר"ן" דרשה י"א:

"וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף. כי המאכל המזיק כשיאכלהו על דעת שמועיל אליו. הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא ויסור ממנו היזקו אם לא שיהיה מופלג, כן הענין כשימשך האדם אחר מצות הסנהדרין כו'". עכ"ל.

הרי לנו שדבר שאין בו תועלת או היזק, או אפילו דבר שבאמת הוא מזיק – אם האדם יחשוב בטעות כאילו הוא מועיל ומרפא, יראה בזה תועלת שאותו הדבר אכן ירפא אותו! [אלא אם כן מדובר ברעל… זה שהוסיף הר"ן "אם לא שיהיה מופלג"].

הסבר הדבר:

כשאדם מאמין ברפואה מסוימת – הוא יתרפא על ידה [ולהיפך – להיפך, כמעשה שהיה עם הרמב"ם שנתן לאחד משונאיו לשתות מים כשהלה היה סבור שזה רעל, ומת מזה]. משתמשים בזה היום כשרוצים לבדוק יעילותה של תרופה, נותנים לקבוצת המבחן השניה כדורי פלאצבו, כדי ליצור אצלם רושם שגם הם קיבלו משהו מרפא, שאם לא כן המבחן לא יוכיח מאומה, שיתכן שהקבוצה שקיבלה כדור תתרפא מעצם אמונתם שהם הולכים להחלים מפאת הכדור שלקחו, ולא בגלל שהכדור מועיל. לתרופה לפעמים יש "השפעה פסיכולוגית".

 

אדם ששואף למצוה או עבירה – יקבל סיוע משמיים

חז"ל אומרים "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו", [מסכת מכות י:]:

״אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א״ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו ע״כ.

וביאר שם המהרש״א {חידושי אגדות שם]:

״בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, דלא קאמר שמוליך אותו הקב׳׳ה, אלא ׳מוליכיך אותו'. והוא על פי מה שכתבנו בכמה מקומות, שכל מחשבה דיבור ומעשה האדם, הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו, אם לטוב אם לרע. ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי האדם ממנו יתברך ברוך הוא, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אבל כפי דעתו ורצונו של אדם ׳מוליכין אותו׳ אותן המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו״. עכ״ל.

חשוב להדגיש!

אין בדברי המהרש"א שום ראיה לאנשי ה"חשיבה החיובית". המהרש"א לא אומר שכל מה שתחשוב או תתכנן מיד יעמדו מלאכים ממרום על מנת לעזור לך ליישם… המהרש"א מדבר על מחשבת עבירה או מצוה שבהן האדם החפץ לעבור עבירות – יסתייע בכך, והחפץ לקיים מצוות – יסתייע בכך.

 

מעין דברים אלה כתב גם כן בנפש החיים [שער א' פרק ו, רק שמה שהמהרש"א מגדיר "מלאך טוב/רע" הוא מגדיר "רוח קדושה" לטוב או "רוח טומאה" לרע רח"ל]:

"וכמאמרם ז''ל (יומא ל''ט א') כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ר''ל שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ''ש בזוהר צו ל''א ריש ע''ב כתי' והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמי' מלרע מקדשין לי' מלעילא כו'. מקדשין ליה מלעילא כו' דהא קדושה דמארי' שרי' עליה כו'. אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושרי עלי' ואתקדש ביה כו' ע''ש.

ובפ' קדושים פ''ו ב' בשעתא דב''נ אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו'. נגיד ונפיק ושרי עלויה רוח קדישא עלאה כו' ובההוא עובדא שרי' עלי' רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא בי'. אתא לאתקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו'.

ובפ' נשא ריש ד' קכ''ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמד''א עד יערה עלינו רוח ממרום ע''ש.

ועל ידי (זה) הקדושה [הזו] והאור המקיף הוא דבוק כביכול בו יתברך גם בחייו. וזש''ה ואתם הדבקים בה' אלהיכם גם בעודכם חיים כלכם היום. וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה. וע''י הגמר האור מתחז' יותר וירים ראש עליון וע''ז אמרו ז''ל הבא ליטהר מסייעין אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות. אחר שהוא יושב עתה בג''ע ממש חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון . אין מקום להיצה''ר לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות. ז''ש שמצוה גוררת מצוה. וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיי' המצוה. יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו. וזש''ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דג''ט:

וכן להיפך ח''ו בעת עברו על אחת ממצות ה' אמרו גם כן במאמרם ז''ל הנ''ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. פי' ג''כ כנ''ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך ר''ל רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו. כמ''ש במאמר פ' צו הנ''ל ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עלי' ואסתאב בי'. דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ע''ש. ובפ' קדושים הנ''ל ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו' כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו' ע''ש. וע''ז אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש ח''ו. שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם".

*

ז. יש מקור בחז"ל שחשיבה ורגשות חיוביים שלי על זולתי מולידה רגשות זהים אצל הזולת – כלפי.

נאמר במשלי פרק כז, יט: "כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם".

ופרש"י "כמים – הללו, הפנים שאתה מראה לתוכן, הן מראות לך: כן לב האדם לאדם – חברו, לפי מה שאדם יודע שחבירו אוהבו, כן הוא מראה לו פנים:

הדבר גם רמוז בתורה [בראשית פרק כז, מב-מה]: "וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ: (מג) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה: (מד) וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים "עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ":

ואיך תדע שפסק כעסו של אחיך?

עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ כאשר אתה תחוש שאינך כועס עליו אזי תדע שגם אחיך "וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ"

ומעשה היה בגר"ח זוננפלד שימחיש ענין זה [מצוטט מדירשו – הרב ליוש]:

פסק הדין שיצא מבית דינו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לא מצא חן בעיני קבוצת אנשים. אינשי דלא מעלי היו הם, ובסירובם לקבל את הפסק פרצו לביתו של רבי יוסף חיים, ובצעקות רמות איימו לרוצחו נפש, אך למרבה פליאתם נשאר הרב בשלוותו. קור הרוח שהפגין כלפיהם הביך מאוד את הבריונים, כעסם גבר עוד יותר, והם הגבירו את השתוללותם, סימני האיום לרצח בצבצו בעצמה מבין ריסי עיניהם המרושעות.

לפתע, בעודם צועקים ורועשים, נעמד הרב באחת, התייצב מול הפורעים בביטחון, פתח את כפתורי חולצתו, ואמר בתקיפות: "הנני מוכן ומזומן לקדש שם שמים, הא לכם ליבי, ירו בי ורצחוני, לא אזוז מהאמת כחוט השערה!".

עם כל חוצפתם, לא התכוננו הבריונים המתקיפים לצעד אמיץ שכזה, ומרוב יראתם מתעוזתו של הרב, נסוגו על לאחור ויצאו את בית הרב.

מאוחר יותר, הסביר הרב לבני ביתו את פשר התנהגותו, וכך סיפר: בעיירה 'שאדיק' שבפולין התגורר יהודי 'מוסר', אשר הפיל את חיתתו על כל יהודי העיירה, וצרות רבות הסב לכל מי שהפריע או איים על דרכו. מנצל היה את קשריו עם השלטון, ממציא בדותות ומלשין על כל מי שחשבו לשונא. לא די בכך, עוד היה דורש כבוד לעצמו, וביקש בתעוזה מגבאי בית הכנסת שיושיבו אותו בשולחן המזרח, ויכבדו אותו מידי שבוע בעליה לתורה המכובדת ביותר. הגבאים לא היססו לרגע, ומרוב פחדם מהלשנותיו, היו סרים למרותו וממלאים את מבוקשו.

לימים, הלך לעולמו רב העיירה ובמקומו נתמנה רב חדש. היטב חרה לרב החדש, בשומעו על מעשיו של ה'מוסר', וחוצפתו הרבה לדרוש בעזות עליה מכובדת, והוא החליט לעשות מעשה שישים קץ למעלליו של הנבל, ולקיים בכך את מצות 'לא תגורו מפני איש'. באחת השבתות, כאשר קרא הגבאי לאותו מוסר לעלות לתורה, דפק הרב על השולחן בחזקה וקרא בקול גדול: "מה לך ולתורה הקדושה, מה לך פה טמא ומשוקץ, המוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות?! לברך על התורה אתה רוצה?! צא מכאן טמא!".

המלשין הופתע מצעקותיו של הרב, הוא לא היה רגיל בכך שאי מי מעז להרים את קולו כלפיו. בתחילה ניסה להכות את הרב, אך המתפללים קיבלו אומץ ומנעו אותו מלמלא את זממו. כועס וזועף יצא המלשין מבית הכנסת, לא לפני ששלח אצבע מאיימת כלפי הרב והקהל, והכל הבינו שלא בזאת תסתיים הפרשה, והוא עוד ינסה לנקום בם וברבם.

לאחר תקופת מה, עשה הרב את דרכו לעבר עיירה סמוכה בלוויית שנים מתלמידיו, ולפתע מבחינים התלמידים במוסר הנלוז הדוהר על סוסו ומתקרב אליהם. פחד גדול תקף התלמידים, אך הרב נשאר שלו ושאנן. הסוס הגביר את דהירתו והגיע עד למרכבתו של הרב. המלשין קפץ ממנו בצעדי שנאה, וניגש אל הרב. התלמידים קפאו על מקומם, מה נעשה כעת? הרי הוא עלול לרצוח את הרב לעינינו, ואין לאל ידינו להושיע!

להפתעתם הרבה לא כך היה, המוסר התכופף אל הרב בהכנעה, ואמר בתחנונים: "אנא כבוד הרב, סלח ומחל לי על כל מה שעוללתי נגדך ונגד בני הקהילה, חטאתי עוויתי ופשעתי, אני מבקש את מחילתכם, ורוצה לחזור בתשובה שלמה!" כשסיים את דבריו עלה סוסו והמשיך בדרכו.

המומים היו התלמידים מהמחזה אשר היו עדים לו, ושאלו את הרב לפשר הדבר.

"אסביר לכם", ענה הרב בשלווה, "כאשר ראיתי את המלשין דוהר לכיווננו נזכרתי בפסוק 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ומיד התחלתי להרהר ולהפך בזכותו של אותו ברנש,  חשבתי כמה אומלל הוא, וכמה מן הראוי לרחם עליו על אשר הגיע למעשים שפלים כל כך. בודאי לא ברעתו הגיע למצב זה, אולי חינוך קלוקל שקיבל בצעירותו, או מצב נפשי קשה הם שהביאוהו אל התהום, וכך", המשיך הרב לספר, "היפכתי בזכותו, עד שהתעוררו בליבי רחמים גדולים כלפיו, ומחשבות השנאה והטינה נעקרו ממני לגמרי. ואכן כדברי הפסוק, גם בלבו נכנסו מחשבות חדשות והרהורי חרטה: 'אולי הרב צודק, הרי המעשים שעשיתי באמת לא היו ראויים, דרכו של הרב ודאי היתה מתוך כוונה טהורה ולשם שמיים', ומתוך מחשבות אלו נתרכך לבו, ושנאתו הפכה לאהבה ולבקשת סליחה".

משגמר רבי יוסף חיים את סיפורו, אמר: "כדברים האלה הרהרתי גם אני בשעה שעמדו מולי הבריונים ואגרופיהם מונפים. רעיון זה למדתי מהרב של שאדיק".

"אך", המשיך רבי יוסף חיים את דבריו, "מצאתי לכך גם מקור בתורה. כאשר באו המלאכים אל יעקב, הם סיפרו לו: 'באנו אל אחיך אל עשו, שהיית אומר אחי הוא, אבל נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו'. ובהמשך הפסוקים כתוב 'וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו… וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו', כאשר ראה יעקב שהסכנה מתקרבת, נקט גם הוא באותו תכסיס, הוא השתחווה וכפה את מחשבתו, והחל לחשוב בזכותו של עשו, 'עד אחיו' – עד שנהיה כאחיו ממש. על ידי המחשבות הטובות שחשב עליו נתעוררה בו האחוה, עד שגרם לעשיו לרוץ לקראתו ולחבקו.

זהו שכתב רש"י בשם המדרש: 'אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו'."

*

ח. יש מקור בחז"ל שהסתכלות שלילית שלי על זולתי או על חפציו יכולה לגרום להם לנזק. [עין רעה. אין מקור למצב הפוך]

לעין הרע מקורות רבים, ולא נמנה אותם, שאין זה מענין תשובתינו כאן. רק נביא מקור אחד מהש"ס מסכת ברכות [דף נה עמוד ב] "האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, שנאמר בן פרת יוסף בן פרת עלי עין וגו', אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: וידגו לרב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם. ואי דחיל מעינא בישא דיליה – ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה". [עי' עוד בספרים רבים שהאריכו בהיזק העין הרעה ועניינה, וביניהם שער ראובן (כמיל) סי' כב, ועוד].

 

החזון מבאר את ענין העין הרעה (ליקוטים לחו"מ ס' כ"א:):

"מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה. ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים. וכדאמר (פסחים נ':) כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהוא עינא [שגדול נפחם שולטת בהם העין]. (ובבא מציעא פ"ד.): לא מסתפי מר מעינא בישא? [לא מפחד מעין הרע]. (ושם:): פרידא אחת יש לי בינכם ואתם מבקשים לאבדה? (ושם ק"ז.): לא תזבין ארעא סמיכא למתא. [לא תקנה קרקע סמוך לעיר]  ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה. ומ"מ הכל בידי שמים, וכל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדן, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים ע"י שימת עין תמהון על הדבר וע"י זה הוא כלה. וכדאמר (ב"מ ק"ז:): דרב סליק לבי קברי כו' תשעין ותשעה בעין הרע, והיינו שנגזר עליהן מיתה ביום הכיפורים, הזדמן לפניהן עין רעה שגלגלה מיתתן. וכעין שאמרו (מגילה כ"ב:): הא והא גרמא לי'. וכן רבי אליעזר בן יעקב כשהגיע זמנו ליפטר מן העולם, ונגזר עליו זמנו, גלגלו מן השמים סיבת מותו ע"י הערת תמהון בלב רבנן. וכן הוא עובדא דרב חנינא בריה דרב איכא (ברכות נ"ח:).

ויתכן דכל שאדם במעלה יתרה כל סגולותיו ובחינותיו יתרות, ועינו יותר פועלת והיינו דאמר יהבי ביה רבנן עיניהו".

 

יש שציטטו את דברי החזון הנ"ל כהוכחה לכח המחשבה החיובית או השלילית. אך מעיון בדבריו עולה בבהירות שהרב לא מדבר כלל על "כח המחשבה" באופן כללי, אלא על עין רעה באופן ספציפי, שהוא דבר שללא ספק יש לו מקורות רבים.

חוברת שחיבר דיין חשוב בענין החשיבה החיובית

 

Print Friendly, PDF & Email

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות יורה דעה

מכתב מאליהו חלק ד'

שלחן ערוך חלק א