איוב

ספר איוב

פרק א

הקדמה

מי היהאיוב ובאיזה תקופה הוא חי?

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.

מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: +איוב י"ט+ מי יתן אפוא ויכתבון מלי, וכתיב התם: +שמות ל"ג+ ובמה יודע אפוא.

ואימא: בימי יצחק, דכתיב: +בראשית כ"ז+ מי אפוא הוא הצד ציד! ואימא: בימי יעקב: דכתיב: +בראשית מ"ג+ אם כן אפוא זאת עשו! ואימא: בימי יוסף, דכתיב: +בראשית ל"ז+ איפה הם רועים! לא ס"ד, דכתיב: +איוב י"ט+ מי יתן בספר ויוחקו, ומשה הוא דאיקרי מחוקק, דכתיב: +דברים ל"ג+ וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.

רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא: +איוב א'+ איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם: +במדבר י"ג+ היש בה עץ. מי דמי? הכא עוץ, התם עץ! הכי קאמר להו משה לישראל: ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ.

יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה.

א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. אלא מעתה, +שמואל ב' י"ב+ ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו', מי הוה? אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא.

א"כ, שמו ושם עירו למה? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה.

מיתיבי: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו!

אימא: כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד [שעה] שיצאו. [פי' 210 שנה, שהרי התווספו לו 140 שנה כפליים משנותיו, הרי שחי עד עתה 70 שנה, ועוד 140 שנוספו לו סה"כ 210 כמשעה שנכנסו למצרים כו']

 מיתיבי שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי [משמע שאיוב גוי היה]

וליטעמיך אליהוא בן ברכאל לאו מישראל הוה והא כתי' ממשפחת רם אלא אינבוי אינבי לאומות העולם ה"נ איוב אינבוי אינבי [לאומות העולם]

אטו כולהו נביאי מי לא אינבוי לאומות העולם?

התם עיקר נביאותייהו לישראל הכא עיקר נביאותייהו לאומות העולם

מיתיבי חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו הביא הקב"ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא

[מחלוקת] תנאי[ם] היא דתניא רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים היה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו איזה דור שכולו הבל הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים

רבי יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה שנאמר ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות הוי אומר זה דורו של אחשורוש ואימא בימי דוד דכתיב ויבקשו נערה יפה התם בכל גבול ישראל הכא בכל הארץ

רבי נתן אומר איוב בימי מלכות שבא היה שנאמר ותפל שבא ותקחם

וחכ"א איוב בימי כשדים היה שנאמר כשדים שמו שלשה ראשים

ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל

וכולהו תנאי סבירא להו דאיוב מישראל הוה לבר מיש אומרים דאי ס"ד מאומות העולם הוה בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים והא אמר מר בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך

א"ר יוחנן דורו של איוב שטוף בזמה היה שנאמר הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו וכתיב שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך אימא בנבואה דכתיב חזון ישעיהו בן אמוץ א"כ למה זה הבל תהבלו למה לי:

ילקוט שמעוני תורה רמז קב

(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: (כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם: (כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל: (כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם: (כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה:

את עוץ בכורו ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא אמר איוב בימי אברהם היה [ואיוב הוא עוץ ונקראת ארצו על שמו ארץ עוץ].

במדבר רבה (וילנא) פרשה יז

באותה שעה [לאחר נסיון העקידה] אמר אברהם איני זז מכאן עד שתשבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד לעולם שאם ח"ו לא הייתי שומע לך אבדתני כל אשר יגעתי מימי אמר לו הקב"ה חייך כך הוא ונשבע שלא ינסנו עוד שנאמר (שם /בראשית כ"ב/) ויאמר בי נשבעתי נאם ה' אמר לו הקב"ה יסורין קשים ונסיונין אחרים היו ראויין לבא על אברהם ואינן באין ואלו הן היסורין אותן שבאו על איוב היו ראוין לבא על אברהם שכן הוא נסמך לפרשה (שם /בראשית כ"ב/) ויהי אחרי הדברים האלה ויגד וגו' את עוץ בכורו ואת בוז ועוץ היה איוב (איוב א) איש היה בארץ עוץ איוב שמו באותה שעה א"ל הקב"ה לאברהם (קהלת ט) לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה האלהים את מעשיך:

ר' אבא בר כהנא אמר בימי יעקב היה ודינה אשתו של איוב היתה שנאמר כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב כי נבלה עשה בישראל,

ר' לוי אמר בימי שבטים היה דכתיב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם זה ראובן ויהודה מה שכר נטלו על כן להם לבדם נתנה הארץ,

ר' יוסי בן חלפתא אמר בירידתן למצרים נולד ובעליתן מת, אתה מוצא עיקר שנותיו של איוב ר"י שנה וישראל היו במצרים ר"י שנה ובא שטן לקטרג וגירה אותו באיוב, משל לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו בא זאב ונזדווג לו א"ל תנו לו תיש אחד שיתגרה בו,

ר' חמא בר חנינא אמר משל למלך שהיה יושב בסעודה בא כלב אחד ונזדווג לו אמר תנו לו אבר אחד שיגרה בו כך בא שטן לקטרג וגירה אותו באיוב הוא דאמר איוב יסגירני אל אל עויל זה שטן ועל ידי רשעים ירטני אלו חבריו,

רבי יוסי בר' יהודה אמר בימי שפוט השופטים היה הה"ד הן אתם כלכם חזיתם, חזיתם מעשי ומעשי דורי, מעשי מצות ומעשים טובים ומעשי דורי שהן מבקשים ליתן שכר לזונות מן הגרנות הה"ד אהבת אתנן על כל גרנות,

רבי שמואל בר נחמן אמר בימי כשדים היה שנאמר כשדים שמו שלשה ראשים,

רבי נתן אמר בימי מלכות שבא היה שנאמר ותפול שבא ותקחם,

רבי יהושע בן קרחה אמר בימי אחשורוש היה שנאמר יבקשו למלך נערות בתולות וגו' וכתיב ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב,

ר' שמעון בן לקיש אמר איוב לא היה ולא עתיד להיות, מחלפא שטתיה דריש לקיש תמן אמר ריש לקיש בשם בר קפרא איוב בימי אברהם היה והכא אמר לא היה ולא עתיד להיות?

אלא תברא, הוא היה ויסורין לא היו שנכתבו עליו ולמה נכתבו עליו אלא לאמר שאם היו באים עליו היה יכול לעמוד בהן,

רבי יוחנן אמר מעולי גולה היה וישראל היה, ולומדין ממנו הלכות אבלים ויקם איוב ויקרע את מעילו מכאן שצריך אדם לקרוע מעומד,

רבי חנינא אמר גוי היה דתני רבי חייא צדיק אחד היה לי באומות העולם בעולמי ונתתי לו שכרו ופטרתיו ואיזה זה איוב,

לקוט שמעוני תורה רמז עז

יצחק בן ששים שנה בלדת אותם יעקב אבינו אמר ימי שני מגורי ק"ל שנה הרי ק"צ שנים נשתייר ר"י סימן שנותיו של איוב ובאותו הפרק נולד איוב ויחי איוב אחרי זאת ק"מ שנה ואומר ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה נמצאת אומר כשירדו ישראל למצרים נולד איוב וכשעלו מת או יכול כל ת' שנה היו במצרים והלא קהת מיורדי מצרים היה ושני חיי קהת קל"ג שנים ושני חיי עמרם קל"ז שנים ופ' שנים של משה הרי ש"נ שנה, ומה ת"ל ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כל זמן שזרעו בארץ לא להם ת' שנה ועבדום אלו ימי השעבוד וענו אותם אלו ימי הענוי כולן ת' שנה:

 

א"ה: וכן משמע מדחז"ל שאיוב היה בזמן גלות מצרים,

עה"פ היש בה עץ אם אין- צדיק שיגן עליה כעץ, האם איוב עדיין חי. [ילקוט שמעוני תורה רמז תשמב – "היש בה עץ אם אין, אמר להם משה ראו אם איוב קיים ששנותיו דומין לעץ ומגין על דורו כעץ" וכ"א פתרון תורה פרשת שלח לך עמוד 154 אל תקרא עץ אילא עוץ]

וכן אחז"ל בזמן פרעה שלשה היו באותה עצה, יתרו איוב ובלעם, ואיוב ששתק נידון ביסורין.

[היכן אצל איוב המידה כנגד מידה? אלא ה' אמר לאיוב מדוע לא מחית על גזירת כל הבן הילוד? ענה איוב ואם הייתי צועק זה היה עוזר? הביא ה' עליו יסורין והחל צועק. שאלו ה' מדוע אתה צועק? והשיב מפני שזה כואב. והאם זה עוזר שאתה צועק? לא, השיב השיב איוב, אך כשכואב אז צועקים. אמר לו ה' א"כ מדוע לא צעקת בזמן הגזירה כל הבן הילוד? סימן שלא כאב לך… ואם כן מגיעים לך יסורין.

 

אבן עזרא איוב – היה מבני בניו של נחור אחי אברהם והקרוב אלי שהיה מבני עשו והעניין מוכיח בארץ עוץ כמו שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ

ולא יתכן לומר שלא היה בעולם בעבור שאמ' (ספר יחזקאל פרק יד – יד) "וְהָיוּ שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיֵּאל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי ה':"

ואם אמר טוען אולי איוב אחר היה, שהזכיר הנביא, יאמר לו אם כן אמור כן בדניאל ונח, והנה כתוב בפסוק אחר אם יעמוד משה ושמואל לפני ואף כי מצאנו שמואל בן עמיהוד והנה לא מצאנו איוב אחר כתוב בספרי הקדש [תשובה על זה יאמרו הטוענים 'משל היה' שהמשל היה על אדם אמיתי ששמו איוב והיה אכן צדיק, אולם יסוריו לא היו אלא משל].

והאומר שהוא יובב בן זרח מבצרה שמא בחלום ראה זה כי אין לו על מה ישען, לא על דברי הנביאים, ולא על מה שהעתיקו חכמינו ז"ל. עכ"ל הראב"ע.

ועוד כתב הראב"ע [לק' ב-יא] "…וחז"ל אמרו כי משה כתב ספר איוב הקרוב אלי כי הוא ספר מתורגם על כן הוא קשה בפירוש כדרך כל ספר מתורגם":

(א) אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אלקים וְסָר מֵרָע:

רש"י איש היה בארץ עוץ – פי' בארץ ארם כמה דכתיב את עוץ בכורו מבני נחור (בראשית כב).

והיה האיש – אע"פ שהוא לשון עתיד כן דרך לשון עברית ולשון מליצתו והווה האיש ההוא גדול מכל בני קדם בני ארץ המזרחי שארם במזרחו של עולם הוא שנאמר (במדבר כג) מן ארם ינחני בלק מהררי קדם,

דבר אחר עוץ זה איוב, בוז זה אליהוא בן ברכאל הבוזי והרי הוא שאמר איוב (איוב לא) ובוז משפחות יחתני זה הוא ממשפחתי שמחתה דברי והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא,

ד"א בארץ עוץ בארץ שנוטלין ממנו עצות רעות על הקב"ה שנא' (בראשית י) מן הארץ ההיא יצא אשור ומה עצה נטלו שהיו אומרים לא כל הימנו ליטול את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בואו לארץ שנער ששם אלוהות הרבה שנא' בה (ירמיה נ) ארץ פסילים היא ונעשה מגדל וראשו מגיע בשמים ונעשה לנו שם (בראשית יא)

ואין שם האמור כאן אלא עבודת כוכבים שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג)

מה עשה הקב"ה ישב עליהם בדין והעמיד עליהם עדים שנא' וירד אלקים לראות את העיר ואת המגדל (בראשית יא) וכי צריך ירידה לפני המקום לראות והכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ (זכריה ד) אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנין אלא ע"פ עדי ראייה שנאמר או ראה או ידע (ויקרא ה).

והיה – פשוטו כמו ויהי ומשמעו לעבר ולהבא.

תם וישר – אבל בדברים שבין קונו ובינו לא היה צדיק לכך נאמר וירא אלקים וסר מרע:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו/ב

א"ר יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ובאיוב כתיב איש תם וישר ירא אלהים [וסר מרע]

מאי וסר מרע א"ר אבא בר שמואל איוב וותרן בממונו היה מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני איוב ויתרה משלו

ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה סכת בעדו ובעד ביתו וגו' מאי מעשה ידיו ברכת א"ר שמואל בר רב יצחק כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך:

 אבן עזרא ואל תתמה על מלת "איוב שמו" כי איננו רשע כלל והנה כתוב ה' איש מלחמה ה' שמו והפך הדבר ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו אולי בעל הדרש על הרוב הנמצא דבר,

מקום איוב סמוך לחרן מטעם וילך ארצ' בני קדם:

מלבי"ם איש היה – באשר הספור הנכבד הזה הוא הוצעה ומפתח אל כל הוכוח הנכתב בספר, בהכרח שימצא בו תכלית המכוון בווכוח בכללו,

כי בו הודיע שורש הענין ואמתת הדברים אשר סבבו את יסורי איוב ונסיונותיו, אשר נעלם מעיני איוב ומעיני ריעיו המתוכחים, עד שאליהוא המתוכח האחרון גלה סוד הדבר והשיב דברים נכחים ואמתיים אשר כבר נצפנו בספור המעשה אשר בראש הספר,

ובאשר קוטב הוכוח ויסודו היה על יסורי איוב שבאו שלא במשפט ובלא שום סבה מחייבת אותם, שע"כ צעק מרה על ההשגחה העליונה ודרכיה, הקדים בתחלת הספור להודיע מהות האיש המיוסר ותכונתו, להודיע שלא נמצא שום סבה מן הסבות לתלות בה את יסוריו לאמר שבאו ע"ד הרגיל,

כי יצוייר שיבואו עוני ויסורים על איש,

א] מצד טבע גופו ותכונותיו, וזה בשתי פנים,

1) אם בדרך הטבע, אם הוא זולל וסובא מחליש גופו ומאבד ממונו על ידי מדותיו הרעים, ע"ז הקדים שהיה תם וישר – היושר כולל שהיה ישר בין בשכלו בין במדותיו כפי טבעו,

והנה גם הישר יתמוטט לפעמים מישרו ע"י סבות חיצוניות, כמו עת יראה נזק ע"י ישרו או מניעת הריוח וכדומה,

אבל גדר התם הוא שעושה מעשיו בתמימות בלא שום השקפה על טובת עצמו, והוא העומד תמיד חזק כצור ולא יתמוטט בשום פעם כמו שבארתי בגדר השמות האלה בספר משלי,

2) והצד השני יצוייר שיבואו עליו עוני ויסורין ע"י עונש השגחיי הגם שטבעו תם וישר, אם אינו ירא אלקים לשמור מצותיו ותורותיו החקיים, ובלתי סר מרע אשר הוזהר ממנו עפ"י ה' הגם שאין להם טעם עפ"י חקי היושר השכלי והנימוסי, לכן הקדים שהיה ירא אלקים וסר מרע –

ב] יצוייר שיתמוטט ע"פ דרך הטבע אם הוא ערירי בלא בנים ובני בית, שאין לו עוזר ותומך וזרים יבלעוהו והמצפים לירשו ישחיתוהו, עז"א.

(ב) וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:

מצודות דוד שבעה בנים – אף זה יחשב לברכה שהיו בניו הזכרים כפולים מהנקבות ועוד יותר:

 מלבי"ם ויולדו לו שבעה בנים – ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו מקיפים אותו כמגן וצנה סביב,

ג] יצוייר שיתמוטט אם הוא דל בנכסיו, שמחתת דלים רישם וכל אחי רש שנאוהו, עז"א.

(ג) וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם:

רש"י שבעת אלפי צאן – הרוב מנה תחילה.

גדול מכל בני קדם – מדור הפלגה דכתיב ויהי בנסעם מקדם (בראשי' יא)

אבל מאברהם אינו כן שהרי באברהם כתיב בו הגדול שנאמר (יהושע יד) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא, היה לו לכתוב אדם גדול ולמה כתב האדם הגדול?

אלא רמז שהוא אדם גדול שעמד בעשר נסיונות לפיכך כותבין אותו שני ההי"ן ואיוב שנאמר בו גדול לא עמד אלא באחת שנאמר תם וישר וגו' מכל אותו הדור שלא נתפס על אותו עון (סא"א):

מצודות דוד צמד בקר – חשב הבקר זוגות לפי שהדרך לחרוש בבקרים וא"א לחרוש בפחות משנים וכחד חשיבי אבל גמלים ואתונות עומדים לרכיבה ולהטעין משאות והאחד ראוי לה.

ועבודה רבה – תוצאות האדמה נקרא עבודה על כי תוציא צמחה ע"י עבודה שעובדין בחרישה וקצירה וכן נאמר ביצחק ועבודה רבה (בראשית כו).

גדול – בעושר ובנכסים. מכל בני קדם – ר"ל מכל אנשי ארצו כי ארם היה בפאת המזרח כמ"ש ארם מקדם (ישעיה ט):

מלבי"ם ויהי מקנהו – שהיה משופע בין במקנה צאן ובקר, ובין בעבודה רבה שדות וכרמים ועבדים ופועלים עוסקים במלאכתו, והון עשיר קרית עוזו לשמרו מכל פגע,

ד] יצוייר שיתמוטט איש השפל בעיני העם ובזוי ונקלה בעיניהם שאז ידוכא בשער ואין מציל, עז"א שהיה גדול מכל בני קדם – שהיה איש גדול בעיניהם נשוא פנים ומוכתר בשם טוב (והם השלשה דברים שהתפאר בהם אותו רשע כבוד עשרו ורוב בניו ואת אשר גדלו המלך).

ה] יצוייר שיתמוטט ע"י בניו וב"ב, אם האחים ישטמו זה את זה וחורשים רעה בביתו, כמו שקרה ליעקב משנאת האחים ליוסף אחיהם, לעומת זה ספר איך ישבו אחים יחדיו באהבה, כי.

(ד) וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם:

רש"י והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו – בבית כל אחד ואחד יומו. ושלחו וקראו – כמו ושולחים וקוראים שהיו עושין כן תמיד:

מלבי"ם והלכו בניו ועשו משתה – היו רגילים לעשות משתה ולאכל ביחד, והיה לכל אחד יום מיוחד בשבעה ימי המשתה שביומו היו אוכלים אצלו, בענין שלא היה קנאה ושנאה ביניהם ולא עם האחיות כי קראו תמיד לשלשת אחיותיהם אל המשתה,

ו] בל תאמר שבאו עליו היסורים ע"י חטאי אנשי ביתו וע"י שלא מיחה בהם, ע"ז יספר איך השגיח על ב"ב בתכלית ההשגחה לקדשם ולטהרם מכל חטא, כי.

(ה) וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אלקים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים:

רש"י ויהי כי הקיפו – כאשר כלו ימי המשתה נוהג היה איוב בכל סוף שבעת הימים שחזרו ימי חלילתם היה שולח ומקדשם כלומר מזמנם וקראם כמו התקדשו למחר (במדבר יא).

והשכים בבקר והעלה – מליצתו שהיה משכים ומעלה עולות לכן כתב בלשון עתיד שהיה נוהג לעשות כן תמיד לסוף כל שבעת הימים. מספר כולם – הבנים והבנות.

וברכו – לשון כינוי כלפי מעלה. ככה יעשה איוב – כמו היה עושה מחר כשכתב בדבר ההוה ותדיר פעמים שכתב בו לשון עבר ופעמים לשון עתיד:

מצודות דוד ….אולי – שמא בעבור טוב לב ממשתה תמיד חטאו וגדפו בלבבם כלפי מעלה ולזה הביא עולות כי היא מכפרת על הרהור הלב. ככה – כמשפט הזה עשה כל הימים:

מלבי"ם ויהי כי הקיפו ימי המשתה – שבסוף השבעה ימים טרם שהתחילו הז' ימים הבאים,

היה מקדשם – ומזמינם על יום המחרת שבו העלה עולות מספר כולם – שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, באשר אמר איוב אולי חטאו בני – ע"י המשתה וברכו אלקים בלבבם – היינו שעלה בלבם איזה מחשבת און נגד ה', וזאת לא עשה פעם אחד לבד, רק ככה יעשה איוב כל הימים.

אחרי ההוצעה הזאת שבה סילק כל סברה שהיה עולה בלב לתלות בו יסורי איוב,

שלא היה בזה שום סבה לא עונשיית ולא טבעיית ולא בחיריית, בא לגלות הסבה האמתיית שבעבורה באו עליו היסורים הגדולים ההם אשר נדמה למראה עינים שהיה שלא בצדק:

(ו) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאלקים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם:

רש"י ויהי היום – אותו יום שהיה ראש השנה (שהוא יום תרועה וצוה הקב"ה לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות הה"ד משוט בארץ). ויבואו בני האלקים להתיצב על ה' – לריב עמו שאין להתיצב אלא על דין שנאמר (ישעיה ג) נצב לריב ה'. ויבא גם השטן בתוכם – לקטרג הבריות:

אבן עזרא ויהי היום – הגאון רב סעדיה אמר כי השטן [אינו תיאור למלאך אלא] בן אדם [ש]היה מקנא באיוב ופי' [משוט ומהתהלך] בארץ בארצו לבדו [ולא ששוטט אדם זה בכל העולם],

ופירש כל אשר לו בידך בחפצך וכמוהו היד יואב אתך.

ופירש אך את נפשו שמור 'שמור נפשך שלא תבקש נפשו'

ואמר [שמוכרח לפרש כן] כי המלאכים אין להם קנאה. [ע"כ דברי הרס"ג]

והנה שכח ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו ובספר דניאל מפורש ואין איש מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם ועוד ואני בשנה אחת לדריוש המדי עמדי למחזיק ולמעוז לו שהוא החזיק למיכאל ועזרו ולבאר סוד אלה הדברים לא יכילם ספר והמבין סוד מערכות הצבאות והשתנות המעשים כפי השתנות התנועות ידע עיקר השטן והכלל שהוא מלאך,

וטעם ויהי היום יום ראש השנה שכל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון או יום דינו של איוב לבדו ולא אוכל לפרש, או יהי' פירושו ויהי היום שאירע בו כך וכך כמו ויהי היום ויעבור אלישע:

מצודות דוד ויהי היום – ר"ל היום המוכן לשיבואו בו לפני המקום מלאכי מעלה מלמדי זכות וחובה והוא יום ראש השנה שהוא יום המשפט. בני האלקים – הם מלמדי הזכות. גם השטן – ללמד חוב ולקטרג על הבריות:

 

 

 

 

מלבי"ם ויהי היום – כבר באר הרמב"ם כי כל הרעות בין כלליות בין פרטיות אין באים רק מצד החומר,

כל הגשמיים ההוים ונפסדים לא ישיגם ההפסד רק מצד החומר,

אבל מצד הצורה ובחינת עצם הצורה לא ישיגם הפסד רק הם עומדים,

אמנם ישיג ההפסד לצורה במקרה, ר"ל מפני התחברה לחומר,

וטבע החומר ואמתתו שהוא לא ימלט לעולם מחברת ההעדר יפשוט צורה וילבש צורה אחרת תמיד, ובאר שם (פ"ח מח"ג) כי כל השחתה והפסד או חסרון הוא מפאת החומר,

למשל האדם כיעור צורתו וצאת איבריו מטבעם,

וכן חולשת פעולותו או בטולם או בלבולם, אין הפרש בין היות כ"ז מתחלת היצירה או מתחדש עליו אח"כ, אין זה כולו נמשך רק אחר חומר שלו הנפסד לא אחר צורתו,

וכן כל בעל חי אמנם ימות ויחלה מפני החומר שלו

וכל פשעי האדם וחטאיו נמשכים אחר החומר שלו,

[אך לעומת זאת-] ומעלותיו כולם נמשכים אחר צורתו, למשל השגתו את בוראו וציירו כל מושכל והנהיגו תאוותיו וכעסו והסתכלו מה שצריך לבחור בו ובמה שצריך לרחקו כ"ז נמשכים אחר צורתו,

אבל מאכליו ומשתיו ומשגליו ורוב תאוותיו בהן וכעסו וכל מדה רעה שתמצא בו' הכל נמשך אחר חמרו,

 

עפ"ז ספר כי בני אלקים – שהם הכחות הנמצאים בכל הבריאה שהם בניו ומעשי ידיו,

באו להתיצב על ה' – שמצד שהוא ה' מהווה וממציא כל המציאות יתיצבו בני אלקים והכחות כולמו, כי קיום המציאות היא בריאה מתמדת,

וספר כי גם השטן שהוא כח ההעדר שהוא מקור הרע וההפסד והחטא וכל ביטול ונזק, בא בתוכם,

וכבר באר המורה (שם פכ"ב) שלא אמר ויבואו בני אלקים והשטן להתיצב, שאז היה משמע שמציאת שניהם הוא על ערך אחד ויחוס אחד, רק אמר שבא בתוכם,

כאילו הוא לא בא בעצם וראשונה להתיצב על ה', כי הוא אין לו שורש בהויה רק בהעדר והפסד, רק שבא בתוכם, אחר שהוא תנאי לבני אלקים התחתונים ר"ל לכחות החומריים, שלא תמצא הויה בבעלי החומר מבלי העדר קודם לה שפושט צורה ולובש צורה,

והנה קבלנו שעל כל כח מכחות מעשה בראשית יש כח עליון ממונה עליו והוא שורש אליו, והם הבני אלקים שבאו להתיצב על ה', מלאכים הממונים על כל כחות ההויה שכולם השפעו וקבלו כחם מה', כמ"ש חז"ל שאין לך עשב שאין מלאך ממונה עליו ואומר לו גדל,

ועל כח המעדיר והמשחית יש ג"כ כח רוחני ממונה שהוא השטן המקטרג וממית ומעדיר, וכמ"ש חז"ל הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות, והוא הבא לקטרג ולקבל כח להעדיר ולהשחית:

(ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ:

רש"י משוט בארץ ומהתהלך בה – כן דרכי לשוט ולראות רעים וטובים ושטטתי בכל הארץ ולא מצאתי כאברהם שנא' בו קום התהלך בארץ (בראשית יג) ואמרו רז"ל שטן לשם שמים נתכוון כדי שלא יהא נשכח לפני אלקינו זכותו של אברהם:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א

א"ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם פנינה דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה

דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה:

מצודות דוד מאין תבוא – מאיזה מקום אתה בא ולפי שאין רשות לקטן לדבר עד שיתחיל עמו הגדול לזה פתח עמו ושאלו.

משוט – בא אני מן השטיטה בארץ ומן ההתהלכות בה

וכפל הדבר במלות שונות לומר היטב חפשתי לראות מעשי בני האדם וכאומ' הנה מצאתי חבילות חבילות פשעי בני אדם:

מלבי"ם ויאמר ה' אל השטן – באר במשל שה' שאל אל השטן מאין תבא – כי זה ההעדר וההפסד שהוא כחו של השטן אינו דבוק בנמצאים העליונים רק הוא מחובר בחומר לעולם,

ולכן השיב משוט בארץ ומהתהלך בה – באר בזה,

א] שההעדר וההפסד לא נמצאו רק בארץ לא בעליונים.

ב] שנמצא בארץ דהיינו בבעלי חומר על שני אופנים,

1] ההעדר הכולל המתמיד הדבוק בטבע הגשמיים שכל מורכב מתפרד וכל אדם ובע"ח מת בהכרח בבא קצו, 2] ההעדר הבא על צד המקרה, כמו שימות או יחלה ע"י רוב עסקו במזון ומשגל יותר מן הראוי, או הריגת בני אדם קצתם לקצתם וכדומה.

על המקריי [2]  אמר משוט בארץ, [כביכול אני שב מגרימת העדר ונזק על דרך המקריות כמשוטט]

ועל ההעדר המתמיד [1] אמר מהתהלך בה, שההליכה מורה על הקביעות:

(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אלקים וְסָר מֵרָע:

רש"י השמת לבך על עבדי איוב, שתרצה לקטרגו:

מצודות דוד השמת – האם שמת לבך לקטרג גם על איוב אשר באמת אין כמוהו וכו' וכאומר הלא בידו לא מצאתי מאומה רע:

מלבי"ם ויאמר ה' – באר במשל שאחר שחייבה החכמה האלקית שתתקשר הצורה האנושיית [ר"ל הנשמה] הנכבדת מאד בזה החומר העפריי החשוך המביא אותו לכל חסרון והפסד,

נתן לה לצורה האנושית יכולת [להתגבר] על החומר וממשלה ושלטון עליו עד שתכריחהו ותמנע תאוותיו ותשיבם על מה שאפשר לה מן היושר והשיוי,

ומצד זה האיש האלקי אשר ימית את חומרו ויכניע תאוותיו ונפשו תמשל ממשלה עצומה על כל כחותיו, אז גם כח ההעדר שהוא בא מצד החומר אין לו שליטה עליה, והשלם הזה נשמר בהשגחת ה' מכל פגע וחסרון הבא בסבת החומר ורעתו,

ולכן שאל ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב – ר"ל הלא עליו אין לך שום שליטה אחר שהוא עבדי ואין כמהו בארץ – ר"ל שהוא נבדל מן הארץ ועניני החומר לגמרי, בהיותו איש תם וישר וכו', שכ"ז מתגבורת הצורה על החומר וממשלתה עליו:

(ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אלקים:

רש"י החנם ירא איוב – בתמיה:

מצודות דוד החנם – וכי בחנם ירא איוב מה' מבלי הקדמת שכר:

מלבי"ם ויען השטן – השיב כי יש בזה תנאי מיוחד מבואר בפילוסופיא כי העובד את ה' ועוצר תאוותיו בעבור תקות שכר או יראת נזק, שזה אינו ענין נפשי רק ענין חומרי,

כמו היושב בתענית בעבור שכר זה אינו צם מצד צורתו רק מצד אהבת חומרו, שמאהבתו את גופו וכדי להרויח ממון למלאות צרכיו הוא מענה גופו מעט זמן למען ירויח לו אח"כ,

ואין ראוי שנאמר שבעבור העינוי הזה הוא מתקדש ונבדל מענינים החומריים ומתדבק עם העליונים, ונהפך הוא כי הוא שקוע באהבת הממון כ"כ עד שיצום ויתענה כדי להשיגו

וכן דן ענין איוב שיראתו את ה' וסורו מרע אינו ענין נפשי כי אינו עושהו בעבור אהבת הטוב מצד שהוא טוב, שזה היה נכון אם לא היה מקוה להשיג על ידו גמול או להנצל מנזק אשר הוא ירא ממנו והיה עושה בחנם שלא בעבור גמול, אבל החנם ירא איוב אלוקים?:

(י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ:

רש"י הלא את שכת בעדו – לפי שהוא יודע שאתה רגיל אצלו לעשות לו נסים ופרה ורבה לפיכך עושה צדקות הללו אבל לא ניסית אותו:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו/ב

מאי ומקנהו פרץ בארץ א"ר יוסי בר חנינא מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם מנהגו של עולם זאבים הורגים העזים מקנהו של איוב עזים הורגים את הזאבים:

אבן עזרא שכת בעדו – מן לשיכים בעיניכם הסר משוכתו והיה לבער וטעמו ששכת בעדו כמו משוכת הכרם שלא יגע בו רע:  פרץ – רבה כמו ופרצת ימה וקדמה:

מלבי"ם הלא אתה שכת בעדו – ר"ל שיש בזה,

א] יראת נזק, כי אתה הסוכך והמגין בעדו שלא יגיע נזק לא לו ולא לבני ביתו ולא לכל אשר לו מסביב – שזה כולל שמירת הגוף והבנים והרכוש,

והוא ירא שלא תסתלק שמירה זו ממנו בפרט שהוא ידע שעפ"י המערכה הוא מוכן אל הרעות, כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני,

ב] יש בזה תקות גמול כי מעשה ידיו ברכת – ששלחת ברכה במסחרו ועסקיו,

ומקנהו פרץ בארץ – למעלה מדרך הטבע, שהוא הגמול שהוא מקבל תיכף בעבור יראתו וצדקתו,

והסברה נותנת שיראתו וצדקתו בלתי נקיה מאהבת גמול ויראת נזק, וזה תוכל לברר ע"י בחינה ונסיון:

(יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ:

רש"י ואולם – לו היית נוגע בכל אשר לו. אם לא על פניך יברכך – מיד בתמיה, ואז:

מצודות דוד ואולם – ובאמת נסה ושלח עתה בו מכת ידך וגע בבני ביתו ועשרו לאבדם ממנו. אם לא – הוא ענין לשון שבועה וגזם ולא אמר הרי הוא כאלו אמר אם לא כן יהיה יבוא עלי כך וכך וכן אם לא שויתי ודוממתי (תהלים קלא).

על פניך – בעבור כעסך עליו בדבר אבדן בני ביתו והעושר יגדף כלפי מעלה:

מלבי"ם ואולם שלח נא ידך – וזה יהיה הבחינה, שאם צדקתו הוא מצד הטוב בעצמו לא בעבור פנייה חיצונית מגמול ועונש אז גם אם תסיר ההגנה והברכה ממנו בכ"ז לא יתמוטט מצדקתו,

אבל אם צדקתו היה מפני תקות שכר ויראת עונש אז אם תשלח ידך ותגע בכל אשר לו – עד שלא יהיה לו ענין לירא ממנו או לקוות אליו אז על פניך יברכך –

ר"ל שאז לא לבד שלא יהיה עוד צדיק כאשר היה, אחר שסר הסבה שבעבורו החזיק בצדקתו,

כי גם בעבור 'פניך' והשגחתך יברך ויגנה הנהגתך, כי בחשבו שע"י צדקו ראוי שיהיה לו עושר וקנינים ויראה כי קנינים אלה הראוים לו נאבדו ממנו, יתלה זה ברוע ההנהגה ויאמר שאינך שופט צדק,

וזה בחינה ברורה שלא היה עבודתו מאהבה, שאז לא היה מתלונן והיה שוה בעיניו עת הרעה כעת הטובה, ודייק שיגע בכל אשר לו, כי אם ישאר לו איזה דבר לא ישלם הנסיון, שעדיין יתירא מלמרות את ה' שלא יקח מידו הדבר הנשאר בידו:

(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי ה':

מלבי"ם ויאמר – מבואר מן המשל כי סבת יסורי איוב היה ענין נסיון אם לבבו שלם עם ה' ואם יעמוד בצדקו גם בעת עניו, כדי לבחון עי"כ אם עובד את ה' מאהבה,

ולא היה בעבור חטא עבר כי היה נקי מכל שמץ חטא, כמו שהעיד עליו ה' שהוא איש תם וישר,

ודבר זה נעלם מעיני שלשת הריעים המתוכחים עמו, עד שאליהוא הבוזי המתוכח האחרון גלה דבר זה בסוף הויכוח,

וספר שתחלה לא מסרו לנסותו רק בקניניו החיצונים הרכוש והבנים לא בגופו, כמ"ש הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך –

וז"ל המורה (פכ"ב מח"ג) ונזכרו מקריו על ערך דעות בני אדם, כי יש מבני אדם שלא יבהל לאבדת הממון אבל ירעידהו מות הבנים וימיתהו מדאגה,

ומבני אדם ג"כ שלא ילאה אפילו לאבדון הבנים אולם המכאובים אין ביכלתם לסבלם וכו',

ולכן ספר שתחלה יצא השטן אל מה שנתן לו רשות להרוס קניניו ובניו,

ובאר שיצא מעם פני ה' – כי ההפסד וההעדר לא יצא מה' מצד שהוא מהוה וממציא ומקיים הנמצאים רק מצד שאינו מהוה, מצד שסר כח ה' מהמקום ההוא, שעי"ז ימצא ההעדר מקום לחול (כמ"ש בפי' ישעיה (סי' מ"ה) בפסוק יוצר אור ובורא חשך):

(יג) וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר:

מלבי"ם ויהי היום – באר בפרטות שלא היה זה מחמת חטא קדום,

אף לא מחמת איזה חטא של בניו, כי היה ביום שבניו אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור – שהוא היום שבו הקיפו ימי המשתה שבאותו יום העלה עולות וכפר עליהם על כל חטאתיהם:

(יד) וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם:

רש"י על ידיהם – כמו (במדבר ב) איש על ידו [פרש"י שם 'על מקומו'] ואינו לשון מקום אלא על שם שהוא מוכן ומזומן לידו:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו/ב

מאי הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם א"ר יוחנן מלמד שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין העולם הבא:

רש"י: והאתונות רועות [וגו'] – ע"י הבקר. דריש ליה לקרא שאוכלת חזיז מתלם המענה שהזרע צומח בשעתו:

מעין העולם הבא – כדכתיב (ירמיהו לא) הרה ויולדת יחדו הריון ולידה ביום אחד הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל):

בתי מדרשות- מדרש איוב

ר' חנניה ב"ר יוסי הגלילי אומר דוגמא משני המשיח היה בימי איוב מה מצינו בימות המשיח ונגש חורש בקוצר וגו' (עמוס ט יג) כך גמר זה מלקצור מתחיל זה לבצור גמר מלבצור מתחיל זה לחרוש. כן היה בימי איוב הזורע זרע והצמחין עולין על ידיו מיד: 

 (טו) וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:

מלבי"ם (יד-טו) ומלאך בא – כבר כתב במורה (פי"ב מח"ג) שכל רע שיבא אל האדם ישוב אל אחד משלשה מינים,

א] הרעות הבאות מצד טבע ההויה וההפסד, כמו רעות המתחדשות ביסודות וברקים ושקיעות מקומות וכדומה,

ב] הרעות הבאים ע"י בני אדם קצתם לקצתם,

ג] הרעות שימצאו לכל אחד מבני האדם מפעולתו בעצמו, כמו החולאים הבאים ע"י רוב התאוה במאכל ובמשתה ומשגל ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר או בהפסד איכות המזונות וכו',

ואמר פה שבפעם הזה הביא עליו השטן שני מיני הרעות הראשונים,

כי תחלה נפלה שבא שהוא רעות בני אדם [ב],

ואח"כ אש אלקים שהוא ע"י יסוד האש, וכן הוכפל שנית נפילת הכשדים ורעות יסוד הרוח [א],

כי בכל אחד מרעות אלה יש שני מינים,

כי רעות בני האדם יהיה או [1] בשביל תאות הממון והריוח וזה היה נפילת שבא שבאו לשלול שלל ולבוז בז מאהבת הממון,

[2] או שיהיה ע"י אהבת הנצוח והשררה שמצד זה ילחמו עם בעם ממלכה בממלכה בדרך מלחמה, וזה היה ענין הכשדים ששמו עליהם ראשים כדרך עורכי מערכה,

וכן הרעות הבאות ע"י היסודות יהיו [1] או ע"י מקרה גמור כמו נפילת אש אלקים מן השמים,

[2] או בדרך הטבע הרגילה כהרוח שבא מעבר המדבר,

וספר לו המלאך שלא באו השבאים בלילה או בהחבא רק בעת שהבקר היו חורשות והאתונות רועות שהוא באמצע היום,

ולא תאמר שהנערים לא היו שם להתיצב כנגדם כי לחמו עמהם והוכו לפי חרב:

בתי מדרשות – איוב  ותפל שבא. ראה כמה כבש הקב"ה לפורענות של איוב [המרחק מ]משבא לכפר קרינוס שלש שנים ומיד שחטאו ותפל שבא ותקחם: 

ילקוט שמעוני איוב רמז תתצב

ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך, אמר רבי כל מקום שנאמר רק מעוט הוא אף הוא מושבר ומולקה, א"ר יודן מן לבדי עד לבדי להגיד לך, אף הוא כיון שאמר בשורתו מיד מת:

מצודות דוד ותפול שבא – עם שבא חנתה עליהם ולקחה הכל לעצמה. ואת הנערים – החורשים עם הבקר והרועים והאתונות. להגיד לך – כי ארז"ל שאחר שגמר דבריו מת גם הוא והרי הוא כאלו אמר הנה לא נמלטתי כ"א להגיד לך ולא להשאר חי:

(טז) עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אלקים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:

רש"י ובנערים – במשרתים שומרי הצאן מדבר הכתוב:

ילקוט שמעוני איוב רמז תתצב

כשדים שמו שלשה ראשים, א"ר שמואל כיון ששמע איוב כן התחיל מגייס חיילותיו למלחמה, הה"ד כי אערוץ המון רבה ובוז משפחות יחתני, אמר אומה זו בזויה הן ארץ כשדים זה העם לא היה ליתי אימתיה עלי, כיון שאמרו לו 'אש אלהים נפלה מן השמים' אמר מה אני יכול לעשות מרתק [-אגרוף] מן שמיא נפל "ואדום לא אצא פתח" [ר"ל שפסק מלצאת לקרב אותו תכנן], ויקם איוב ויקרע וגו' (כתוב ברמז קמ"ט):

 (יז) עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:

רש"י ויפשטו על הגמלים – זה לשון בזזו בז לפי מנהגם כל זמן שהם מהלכים נדבקים יחד והולכים במארב שלא יבינו בהם ויבריחו את המקנה וכשמגיעים למקום המקנה פושטים במרחב המקנה זה לכאן וזה לכאן לאסוף המקנה

והמלאכים הללו שלוחי שטן היו וכדי להקניטו ולהחטיאו בישרוהו תחילה בהפסד מועט ואח"כ בגדול הימנו וכן כולם:

מלבי"ם (טז-יז) עוד זה מדבר – ספר שהרעות באו זאח"ז תכופים כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי וכו' וכאילו אמר המלאך שהוא נמלט אך להגיד לו הבשורה הרעה, וחז"ל אמרו שמת תיכף,

וזה השני הודיע לו כי אש אלקים נפלה ותבער בצאן,

והמלאך השלישי הודיע לו שהכשדים פשטו על הגמלים,

ולפ"ז היה הסדר שתחלה נאבדו הבקר והאתונות ואח"כ הצאן ואח"כ הגמלים, [בקר אתונות צאן גמלים בנים]

ובתחלת הספור חשב ויולדו לו שבעה בנים ויהי מקנהו וכו' חשב בנים צאן גמלים ואח"כ בקר ואתונות, מבואר שהחשוב חשוב הקדימו, [בנים צאן גמלים בקר אתונות]

וכשנאבדו נאבד הבלתי חשוב תחלה עד שהבנים נאבדו לבסוף,

וא"כ היה ראוי שיהיה הסדר בקר ואתונות, אח"כ גמלים, אח"כ צאן, ואח"ז אבדן הבנים, ולמה הקדים הצאן לפני הגמלים? [היה לו לומר בקר אתונות גמלים צאן בנים]

אך כבר בארתי שבאו הרעות מופסקות, א' ע"י בני אדם [שבא] וא' ע"י היסודות [אש], ושוב ע"י בני אדם [כשדים] ואח"כ ע"י יסוד הרוח

ואם היו אבדן הגמלים על ידי הכשדים לפני הצאן היו שני הרעות שבאו ע"י בני אדם תכופות זל"ז,

וכן שני הרעות שע"י היסודות, ולא היה החידוש גדול כ"כ אם באו בפעם אחד שבא וכשדים,

וכן אש ורוח סערה, לא כן עתה שבעת שנפלה שבא לא היו הכשדים עדיין רק אחריהם ירדה האש ואכלה את הצאן, וכן הרוח לא בא בפעם א' עם האש, וזה חידוש יותר:

 (יח) עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר:

אבן עזרא עד זה מדבר – עד שבא זה המדבר והוא אחרית הבאים:

מצודות דוד עד זה – כמו בעוד זה. אוכלים – היו אוכלים וכו':

מלבי"ם עד זה מדבר – השלשה מלאכים הראשונים בשרו אבדת קניניו שכולו דבר אחד, ולכן בא כ"א טרם שהשלים המדבר את דבריו וכתב עוד זה מדבר –

אבל הרביעי שבשר אבדת הבנים שהוא נסיון חדש (כנ"ל פסוק י"ב) והוא ענין אחר,

לכן בא אחר שהשלים השלישי את כל דבריו וכתב עד – זה מדבר:

(יט) וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ:

רש"י מעבר המדבר – מצד שני של מדבר והיה הבית מצד זה וזהו לשון עבר במקרא. על הנערים – בנים אבל אין צריך להזכיר הבנות. (להגיד לך – שהיה לו רשות להגיד והיה מת באותו רגע, סא"א):

מלבי"ם והנה רוח – גם זה היה חידוש שהרוח בא מצד אחר מעבר המדבר וכמ"ש חז"ל שהיה רוח מזרחית – ובבואו אל הבית נתחלק לארבע רוחות והקיף את הבית סביב:

(כ) וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

רש"י ויגז – תלש כמו (ירמיה ו) גזי נזרך ומתרגמינן תלישה וכמו (תהלים עא) ממעי אמי אתה גוזי מושכי:

מלבי"ם ויקם איוב – לברך מעומד, ויקרע מעילו – על אבדן הבנים כדין, ויגז ראשו – על אבדן הקנינים, כי לא תשימו קרחה למת כתיב אבל על אבדה אין איסור:

(כא) וַיֹּאמֶר עָרֹם יצתי יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ:

רש"י מבטן אמי – האדמה אשר לוקחתי משם או אמי ממש. וערום אשוב שמה – לא בבטן הוא מדבר ומה שמה אל מקום תשובתו ועל שהוא מוכן לכך ולא יחליף החוק לשוב כי אם אל העפר לפיכך לא הוצרך להזכירו:

אבן עזרא אשוב שמה – רמז לקבר הידוע וכן כי עת לכל חפץ על כל המעשה שם, ויש אומרים כי מבטן אמי היא הארץ והעניין אדם הראשון או בעבור היות העצמות שהם מוסדי הגוף מן הארץ וכנגד הארץ:

מלבי"ם ויאמר ערום יצאתי – ר"ל שהי"ל מקום להתלונן על ה' באחד משני פנים

א] אם הקנינים האלה שנאבדו ממנו עתה היו קנינים דבוקים בלתי נפרדים מגופו כמו אחד מאיברי הגוף, שהגם שה' בראם ונתנם לו מ"מ אחר שהתעצמו עמו מתחלת יצירתו היה חושב זה לעוול אם לקחם ממנו שלא במשפט,

לא כן הקנינים האלה הרכוש והבנים הם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עם האדם,

לא מצד תחלת יצירתו כי נולד בלעדי הקנינים האלה כי ערום יצאתי מבטן אמי – בלא אלה הקנינים,

ולא מצד אחריתו כי ערום אשוב שמה – אל בטן האם הראשונה שהיא האדמה שהיא היתה אם כל חי,

ב] זאת שנית שגם על קנינים הבלתי מתעצמים עמו היה לו מקום להתלונן אם היה משיג אותם בכחו ועוצם ידו שאז היו מתיחסים אליו מצד שהוא המציאם,

אבל אחר שה' נתן – אותם, והוא לקח – א"כ אין מקום לשום תרעומת,

ולכן יהי שם ה' מבורך – גם אמר שכמו שה' נתן במדת הרחמים כן הוא לקח, כי בודאי הרעה הזאת היא לתכלית טובה שלקח הבנים והקנינים לכפר בעדו שישאר גופו בחיים ובבריאות, ולכן ברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה:

(כב) בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלקים:

רש"י תפלה – לא שום שמץ ותפלות נתן על הקב"ה כמו (ירמיה כג) ובנביאי שומרון ראיתי תפלה. ולא נתן – להטיל תפלה ועול אל הקב"ה כמו (שמואל א' יח) נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים:

מלבי"ם בכל זאת – ר"ל שאם היה עולה בלבו תלונה ושורש פורה ראש ולענה,

אז, או שהיה מודה שאין עול יוצא מאת ה' הצדיק אבל לעומת זה היה כופר בהשגחה והיה אומר שהרעות באו לו מאת הטבע והמערכה ואין ה' משגיח וא"כ הותר הרצועה לחטא, אחר שאין השגחה ואין שכר ועונש,

או שהיה מודה בהשגחה ואז היה נותן תפלה לאלקים לאמר שאינו מנהיג בצדק ושדרכיו כתפל בלי מלח וטעם,

אבל אחר שלא התלונן כלל האמין גם אז בהשגחה ולא חטא – רק היה סר מרע כבתחלה,

וגם לא נתן תפלה לאלקיםלגנות את הנהגתו, אחר שהחליט שאין זה עול כלל אם לוקח ממנו קנינים בלתי מתעצמים עמו אשר נתנם לו בתורת נדבה וחסד ולקחם בטובו,

והלקיחה אינו רעה רק מניעת ההטבה היתירה:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב