איוב

איוב ב

(א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאלקים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתֹכָם לְהִתְיַצֵּב עַל ה':

מצודות דוד ויהי היום – היום המוכן לשיבואו בו מלמדי הזכות והחובה:

 מלבי"ם ויהי היום – ספר במשל שאחר שעמד איוב בנסיון הראשון ולא הרגיש באבדן הקנינים והבנים,

נסהו בנסיון האחרון שהם יסורי הגוף ומכאוביו,

ואמר פה ויבא גם השטן בתוכם "להתיצב על ה'" – ובפעם הראשון אמר סתם ויבא גם השטן בתוכם

כי יש הבדל בין מיני הרעות שהשיגוהו בפעם הראשון שהיו ע"י טבע ההפסד הכולל הנמצא ביסודות ע"י אש ורוח וע"י רעות בני אדם קצתם לקצתם,

לבין הרע שהגיעהו בפעם הזאת ע"י שחין וחולי שסבתו הטבעיית הוא ע"י מותרות המזון (כנ"ל א' י"ד) כי שמירת הצדיק מרעות היסודות ומרעות בני אדם אינו נמשך מצדקתו בטבע,

כי אין צדקת הצדיק סבה טבעיית שע"י ישמר מפגעי היסודות ומרעת בני אדם, רק סבה השגחיית שע"י צדקתו ה' משגיח עליו ושומר אותו מכל רע, כמ"ש לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם וכו',

אבל [לעומת זאת] שישמר הצדיק משחין רע וחולאי הגוף הבאים ע"י מותרות המזון זה נמשך מצדקתו בדרך הטבע, שמדרכי צדקתו שישמור א"ע מן המותרות והזוללות ויתרון משגל, כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו, וטבעו מחייב שלא ילקה בשחין וחולי רע,

לפ"ז השטן וההעדר שבא להשחית את קניניו ובניו בפעם הראשון ע"י אש ורוח וחרב אויב לא היה צריך לזה פעולת ה' רק שה' יסיר פניו ויסלק השגחתו ממנו, כי מה שנשמר עד עתה מפגעים אלה היה רק ע"י ההשגחה [שהשמירה מהם אינה נמשכת מצדקותו בטבע, אלא בהשגחת ה'], ועתה שסלק ה' את השגחתו ממנו ועזבו ביד השטן ממילא חלו בו ידי אויבים ורעות היסודות,

וזה לא היה ע"י ה' רק ע"י שה' לא שמר אותו להצילו מרעות אלה בהשגחתו,

משא"כ השחין שבא עליו עתה לא היה איוב מוכן אליו מצד טבעו, שהוא בצדקתו היה נשמר ממותרות מזון ומשגל שהם סבת השחין והחולי, ולא היה די עתה מה שסלק ה' את השגחתו ועזבו ביד השטן שהוא ההעדר וההפסד הטבעיי, כי גם הטבע היתה מגנת עליו מחולי ומדוה,

וא"כ המכה הזאת לא באה ע"י סילוק ההשגחה לבד רק היתה מכה השגחיית נגד טבעו של איוב,

לכן זכר פה שבא השטן להתיצב על ה', שההעדר וההפסד לא היה לו כח לפעול זאת בעצמו רק ע"י השגחת ה' [להביא עליו רעה] נגד הטבע, [ולהתייצב על ה' נראה שפי' שה' יתייצב להביא הרעה בהשגחה]

משא"כ בראשונה לא בא להתיצב על ה' רק שה' יסלק השגחתו ובא הרע בעצמו מצד טבע השטן וההעדר:

(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ:

רש"י אי מזה תבוא – איה מקום שתוכל לומר מזה אני בא:

מצודות דוד אי מזה – איה המקום אשר תאמר מזה אני בא:

מלבי"ם אי מזה תבא – בפעם הראשון שאל מאין תבא,

שכבר באר הרש"ף שיש הבדל בין מאין ובין אי מזה,

שבשאלת מאין, ישאל השואל בדרך העלמה מוחלטת, שאין לשואל הרגשה דמיונית ליחד הקישור לאיזה מקום יותר מלחברו והרי הוא כאילו כל העולם מונח לפניו בספק שאלתו,

אבל בשאלת אי מזה, כבר היה לשואל איזה הרגשה במקצת מאין נפרד הדבר, ולא נעלם ממנו רק ידיעת המקום הפרטי המיוחד עכ"ד,

ולכן בתחלה שכיון על כל מיני ההעדרים ובאר במשל שההעדר בכלל נמצא רק בארץ לא בשמים, שאל מאין, משא"כ עתה כבר הודיע שההעדר מקומו בארץ, ושאלתו היה על ההעדר המיוחד שבא לפניו עתה, שהוא ההפסד שבא ע"י חולי שסבתו מותרות המזון, שאל אי מזה על המין ההוא הפרטי,

והשיב משוט בארץ – שגם הפסד זה בא ע"י ההעדר הכולל המתמיד והבלתי מתמיד הנמצא בארץ, שכיון עליו במ"ש משוט בארץ ומהתהלך בה:

(ג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אלקים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם:

רש"י מחזיק – אוחז כמו (שמות ד) וישלח ידו ויחזק בו מחזיק באזני כלב (משלי כו). ותסיתני בו – הסיתני לבולעו כל לשון הסתה אינו אלא לשון המשכה שממשיך את האדם לעצתו:

אבן עזרא ותסיתני – דברה תורה כלשון בני אדם והעניין שיחשבו אנשים שאין להם דעת שיכולת להסית אותו:

מלבי"ם ויאמר השמת לבך אל עבדי איוב – שבו א"א שיחול בו גם ההפסד ההוא הפרטי אחר שהוא ירא אלקים וטבעו מחייב שלא יחלה ולא ידוה,

וגם על מה שסלקתי השגחתי ממנו ועזבתיו בידך להפסיד קניניו ובניו היה שלא כדין אחר שעמד בנסיון ועודנו מחזיק בתומתו

שמזה התברר שעובד מאהבה לא בעבור תקות גמול ויראת עונש, וא"כ מה שהסת אותי לבלעו היה חנם:

(ד) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ:

רש"י עור בעד עור – אבר בפני אבר כן דרך בני אדם כשרואה החרב באה על ראשו מגין בזרועו לפניו וכ"ש כל אשר לאיש בממון יתן. בעד נפשו – בפני נפשו להגין לפי שזה יודע בנפשו שנתחייב לפיכך אינו מצטער על ממונו:

מלבי"ם ויען השטן – והשיב לאמר שבנסיון הזה לא נתברר עדיין שהוא עובד מאהבה כי לא נתברר מזה רק שלא חש על איבוד הקנינים והבנים, מפני שגופו חביב עליו מממונו ומבניו וירא עדיין לחטא פן יענש בגופו, כי כבר ראינו שעור (יתן איש) בעד עור –

ר"ל שהאדם לבוש בשני מיני מלבושים,

א] העור שעל בשרו כמ"ש עור ובשר תלבישני,

ב] העור שעל עורו שהוא כתונת עור שיפשיט מאחד הבעלי חיים וילבוש בו,

והדרך הוא שיתן האדם כתנות עור בעד כתנות עור, ר"ל שיפקיר מלבושיו החיצונים שהוא לבוש בהם להציל העור הדבוק לבשרו,

שאם ירצו ממנו שיתן מלבושיו כולמו ואם לאו יפשיטו את עורו יתן עור החיצוני בעד עור הדבק אליו שהוא עורו,

וגם כל אשר לאיש יתן בעד נפשו – שגם את עורו יתן בעד נפשו, ר"ל שיתרצה שיפשיטו את עורו מעליו כדי שלא יהרגו אותו ויקחו את נפשו,

ובזה הוסיף שגם אם תניחהו בידי שאשלוט על עור בשרו עדיין אין בחינה בזה שעובד מאהבה,

כי יתנחם עדיין במה שלא הוכה מכה מסוכנת הנוגע בעצמו ובבשרו

וכ"ש שאין בחינה במה שלקחת ממנו את עורו החיצוני שהם מלבושיו וקניניו ובניו שהם בלתי דבוקים אליו:

(ה) אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ:

רש"י אולם – אבל. אם לא – תראה בו מיד שעל פניך יברכך:

מצודות דוד אל עצמו ואל בשרו – במכאובי הגוף עצמו הקשה מאבדן הבנים והעושר.

אל פניך – כמו על פניך ור"ל בעבור כעסך יגדף כלפי מעלה:

מלבי"ם אולם – אך בזה תבחנהו בחינה ברורה,

אם תשלח ידך ותגע אל עצמו ואל בשרו – לא בעורו לבד רק מכה הנוגע בעצמו ובשרו שיש בה סכנת נפש עד שיתיאש מרפואה,

ואז לא יהיה לו במה להתנחם ומה לירא ולקוות אז על פניך יברכך – ויגנה הנהגתך:

(ו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר:

מלבי"ם ויאמר ה' הנו בידך – מסר גם עצמו ובשרו ליד השטן רק בתנאי שישמור את נפשו,

ואמרו חכמינו ז"ל במליצתם גדול היה צערו של שטן מצערו של איוב משל לאומר לאחד שבור החבית ושמור את יינה,

ר"ל שהכח שעמד נגד צד המעדיר והמפסיד, (הכח הזה הוא צערו של שטן) היה ענינו גדול מן הכח שהיה צריך לעמוד נגד צד המקיים את החיים (שהוא צערו של איוב)

כי צד ההפסד היה מרובה מצד הקיום, והיה צריך כח גדול להטות את הפלס מן ההפסד אל הקיום:

(ז) וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה' וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ עד וְעַד קָדְקֳדוֹ:

מצודות דוד ויצא – להכות את איוב. בשחין רע – הכואב ביותר. מכף רגלו וכו' – ר"ל בכל שטח הגוף:

מצודות ציון מכף רגלו – כמו שנקרא תוך היד כף כן נקראה תחתית הרגל. קדקדו – הוא אמצעית הראש מקום יחולק שם השער אילך ואילך:

(ח) וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר:

רש"י להתגרד בו – בדלי"ת כתוב ולשון משנה היא גורדו ומעמידו על גלדו אבל גורר ברי"ש אינו אלא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה וספסל:

אבן עזרא להתגרד – להתחכך ואין לו אח במקרא ויש אומרים חרס כמו בגרב ובחרס:

 בתוך האפר – כדרך אבילות וילבש שק וישב על האפר, והאומר כי שבתו באפר לקרר השחין צריך להביא ראיה שהיה השחין חם ולח:

מלבי"ם ויקח לו חרש – פי' במדרש שהיה מחציו ולמעלה שחין יבש והיה צריך חרש להתגרד בו,

ומחציו ולמטה היה שחין לח והיה צריך לישב בתוך האפר שמושך הליחות,

ורפואת האחד קשה להשני כעין זבורא ועקרבא:

(ט) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אלקים וָמֻת:

רש"י מחזיק – אוחז. ומת – לשון צווי כמו ומת בהר (דברי' לב):

מצודות דוד עודך – עדיין אתה מחזיק בתמימתך וכאלו אמרה אל תחזיק עוד אלא ברך את ה' ובעון זה תמות מיד והנה טובה לך משתחיה ביסורים מכאיבים כאלה:

מצודות ציון ברך – לשון כנוי כלפי מעלה:

מלבי"ם עודך מחזיק בתמתך – כי בפעם הראשון ברך על הרעה כמ"ש יהי שם ה' מבורך, ובפעם הזה לא ברך ה' רק שתק, כי בלבבו לא היה שלם בפעם הזאת כמו שית',

ואמרה לו אשתו להקניטו הנה בפעם הראשון שברכת את ה' על הרעה שבזה הראית שאתה תמים עמו הוסיף להכותך גם בגופך,

ואם עתה תברך שנית הלא בהכרח יוסיף להכותך בנפש עד שתמות, כי אין לו להכות אותך עוד בדבר אחר, וא"כ אחר שעודך מחזיק בתומתך למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה, ברך אלקים גם עתה ותמות, והיא הקנטה הלציית על שברך בפעם הראשון:

(י) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאלקים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו:

רש"י גם – לא די שבראנו אלא גם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל בתמיה. בשפתיו – אבל בלבו חטא:

מדרש אגדה בראשית פרק כב

איוב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר גם את הטוב נקבל (איוב ב' י) נתנבא שעתיד לו הקב"ה להחזיר לו כל הטובה.

אבן עזרא בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו – להורות כי עוד יחטא בשפתיו ויוציא מפיו מלים ברוב צערו:

מצודות דוד כדבר וגו' תדברי – כדבר אחת מנשי הנבלות.

גם את הטוב – ר"ל אם אמנם שדי הרע לנו הנה עוד יבוא מועד אשר נקבל גם את הטוב ולא נוסיף לקבל עוד את הרע.

בכל זאת – עם כי נלקה בגופו ומצא מסית מ"מ לא חטא בשפתיו לברך את ה' כאשר הסיתתו אשתו:

מצודות ציון הנבלות – פחותות וגרועות:

מלבי"ם ויאמר גם את הטוב נקבל – הגם שתשובתו זאת נראה כתשובת ירא ה' וצדיק, וכן פירשוהו המפ', אחר הדיוק כבר נגלה מדבריו שבלבבו היה פונה לדברי און ומינות, וזה נגלה ממלת "גם",

ובאור הדבר שהוא חשב שהטוב הנמצא במציאות הוא מעורב עם רעות הרבה,

ולא עוד אלא שמבואר מתוך ויכוחו שהיה דעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב,

וע"כ חשב שאי אפשר כלל שה' יתן טוב לבד, כי מי שירצה לקבל את הטוב בהכרח יקבל גם את הרע, כמו שמי שירצה לשתות יין הרבה או לאכול דבש הרבה כי ערב לחיכו, בהכרח לא יתלונן ג"כ אם ישתכר מן היין ואם הדבש יזיק לאיצטומכא, בהפך הנהנה מן היין והדבש מקבל גם את הטוב, ר"ל שעקרו מקבל ממנו רע שכרות וקיא באיצטומכא,

ועם הרע שהוא הרוב מקבל גם את הטוב איך ידמה שלא יקבל את הרע?

וז"ש אחר שגם את הטוב נקבל מאת האלקים – ר"ל אחר שאם נרצה לקבל טוב מאלקים שהוא המציאות והחיים, בהכרח נקבל את הרע שהוא הגובר ומתרבה על הטוב שהוא מעט המציאות בערכו, עד שיצדק לומר שאנו מקבלים את הרע בעצם וראשונה ועמו אנו מקבלים גם את הטוב,

שהאדם בצאתו אל המציאות מקבל המון רעות ודאגות ותמורות אשר ישיג בזמנו הקצר, וזאת עקר מולדתו, ועם זה מקבל גם את הטוב שהוא החיים הקצרים האלה, וא"כ איך את הרע לא נקבל – אחר שהוא העיקר,

 

והנה בזה כבר גלה כי לבבו מלא און שה' ברא את האדם לרעתו ושהרע במציאות גובר על הטוב, וזה שורש פורה ראש ולענה להתרעם על מדותיו שברא את האדם לרעתו,

 

 

וזה יסוד לכל הדברים המרים שדבר אח"כ בוכוחיו, אבל יען שעתה העלים דבר זה ולא נגלה רק ממלת גם, מ"ש גם את הטוב, מבואר שהגם שהיה דעה זו בלבו בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו כי לא הוציא עדיין תלונותיו בשפתיו עד אחרי זאת, ואמרו חז"ל בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא:

 

כמה זמן נמשכו יסורי איוב?

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תקיד

מכות איוב שנים עשר חדש שכן הוא אומר [איוב ז-ג] "כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לי": מה לילות למנוי להם אף ירחים למנוי להם: [עי' אוצה"ח כמה פי' ע"ז]

 (יא) וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ:

רש"י רעי איוב – אוהביו. לנוד – כמו מי ינוד לך (ישעיה נא) לא תנודו לו (ירמיה טו):

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/ב

מאי "ויועדו יחדו"? אמר רב יהודה אמר רב מלמד שנכנסו כולן בשער אחד. ותנא בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי. מנא הוו ידעי [שאיוב חולה]? איכא דאמרי כלילא הוה להו. [רש"י: כתרים ובכל כתר שלשה פרצופים ואיש את שמו מחוקק על פרצופו וכשבאין יסורין על אחד מהן פרצופו משתנה] ואיכא דאמרי אילני הוה להו. וכיון דכמשי הוו ידעי. אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב או מיתותא: [רש"י: אם אין לו לאדם אוהבים נוח לו שימות]

אבן עזרא אליפז התימני – ממשפחת תימן בן אליפז בן עשו והקרוב שהיה קרוב מימי משה כי לא יתיחש לתימן כי אם אחר דורות, וחז"ל אמרו כי משה כתב ספר איוב והקרוב אלי כי הוא ספר מתורגם על כן הוא קשה בפירוש כדרך כל ספר מתורגם:

 השוחי – מבני קטורה אשת אברהם את ישבק ואת שוח:

 הנעמתי – לא ידענו אם יחוסו למדינה או למשפח':

מלבי"ם וישמעו – תחלה שמע כ"א במדינתו ויבואו ממקומו כ"א בפ"ע, ובבואם ארץ עוץ ופגשו זב"ז נועדו יחדיו לבא בצותא חדא:

 (יב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה:

רש"י ולא הכירוהו – כי נשתנו פניו מחמת הייסורין. השמימה – כלומר למעל' מראשיה' (הרבה) והוא היה להם מנהג אבל:

מצודות דוד ולא הכירוהו – כי נשתנה מאור פניו בעבור רוב הצרות והמכאובות. ויקרעו איש – כל אחד קרע מעילו וזרקו עפר למעלה מראשיהם לאויר השמים כי כן היה להם מנהג אבלות וצער:

(יג) וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד:

רש"י לארץ – על הארץ לצער בצערו:

מצודות דוד לארץ – על הקרקע לצער בצערו. ואין דובר – אין מי בהם דובר אליו דבר כי ראו אשר גדל הכאב מאד ולא מצאו עדיין מקום לנחמו:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב