איוב

איוב ג

 

פתיחת המלבי"ם למענה הראשונה מענה איוב

כתב – העקרים (פרק ד' ממאמר הרביעי) כי דעות האנשים בהוראת המערכת לפי מה שנמצא לקדמונים, שנים,

האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלקי הנבואיי וקצתם לא,

אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שישא אדם אשה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שוא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם,

ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שאומרים שכל הדברים הבאים על האדם הם באים בגזרת הכוכבים,

ויביאו ראיה לזה מן החוש, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי עניניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים ישא וכדומה וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להמלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנ"ו),

והנה מבואר נגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל עניני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחלת מענהו שקלל ליל ההריון ויום הלידה שהם היו בעוכריו (פסוק ג'-י') כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על העדרו, כי למה יצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י'-י"ד),

כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות כמו חסרון העושר ודומיהן, וכ"ש כי ירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר [שלא היה בא לעולם],

כ"ז הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות [-שנולד וחי בעולם, וכעת מדמיין שאם לא היה בא היה הדבר לרעתו],

לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל [ולא נולד], שאז ישוה האפס [אם לא היה בא לעולם כלל] וההוה החסר [אם היה בא אך בצער ובעוני], אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (י"ד-י"ז),

ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פי"ב מח"ג) בשם חכם אלראזי שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב,

שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם ועינוגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם [פי' בעצם קיום האדם] נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחדותיהם ושיריהם,

כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ ג"כ איוב בויכוחו (י"ז-כ')

 

וכ"ש שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד עכ"פ תעמוד השאלה למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ'),

ויותר נראה תהפוכות הזמן [בוגדנות הזמן] כי אך רעה זה מבקש [פי' שהזמן והחיים מביאים רק רעה], שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב ואז יגיעהו המות… (כ"א),

מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה אם טוב ואם רע,

ומזה מבואר ג"כ שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסבת המערכת ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כ"ב-כ"ד),

והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו,

כי אחרי שהחזיק א"ע לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה עליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סבות מתחלפות רוח אש ומחנת אויב והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו,

ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסבות יתהפך (כ"ו),

וגם היה לו ראיה לזה, ממה שלבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאלו לבו נבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כ"ה),

והנה בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה' יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי א"א ליחס אל ה' חסרון ידיעה, ושא"א לומר שיצא עוול מאתו, רק שהעול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עול מה' בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חפשי במעשיו והוא מוכרח עליהם, וכ"ז יתבאר עוד בראיות אצלו בוכוחיו הבאים אחת אחת:

 

(א) אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ:

רש"י מענה איוב, ויען – ויצעק שכל ענייה האמורה בתורה אינה אלא לשון הרמת קול ואב לכולם וענו הלוים קול רם (דברים כז):

אבן עזרא ויקלל את יומו – אעפ"י שלא ישיג ליום ברכה או קללה לכן מרוב הצער יאמר המצטער מקולל יהא היום שנולד בו והשעה שנולד בה גם יש ימים שיהיו כן בהיות שני המאורות על מתכונה קשה וזה צריך פירוש ארוך וכן אמר ירמיה ארור היום אשר יולדתי בו

ויש אומר כי על שם היום מהשבוע יאמר שהיה מתאוה שלא ישמע זכרו הוא היום שנולד בו והנכון הוא הראשון:

מלבי"ם ויקלל את יומו – כי חשב שהכל תלוי במשפט מערכת הכוכבים והמזל כנ"ל בפתיחת המאמר:

(ב) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

אבן עזרא ויען איוב – כמו וענית ואמרת בהביאו הבכורים [שאין משמעותו תשובה לשאלה] ויהיה עניינו כמתחיל

או שאלוהו חבריו אחר מלאת שבעת ימים מה לך אז ענה להם וכן וענית ואמרת בהביאו הבכורי' ישאלוהו הכהני' מה זה, ידוע כי אין בלשון הקדש סי' שיורה על סי' האמצעי ואין בלשונם חוץ מעתיד ועבר וכל מה שתמצא באיוב שהוא לשון עתיד הוא בינוני או לשון עבר:

 (ג) יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר:

רש"י אולד בו – לשון עתיד שהיה אומר הלואי ויאבד היום שהייתי עתיד להולד בו ואז לא הייתי נולד.

והלילה – אף היא תאבד.

אמר – שיאמר המבשר אשר עליו הדבר מוטל.

הורה גבר – שעיבר אבי את אמי, בנקבה נוהג לומר הורתה ובזכר נוהג לומר הורה את הנקבה.

והלילה אמר – זה א' מן המקומות שחיסר המקרא את דבריו מפני שלא הוצרך לפרש מי הוא ומליצתו אמר האומר, (ודומה לו הירוצין בסלע סוסים אם יחרוש בבקרי') היה לו לומר אם יחרוש אדם בבקרי'

ורז"ל אמרו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו:

ילקוט שמעוני איוב רמז תתצד

א"ר מרינוס בר אושעיא אמר איוב הלואי היתה אמי נדה בשעה שבא אבי להזקק לה שתאמר לו הורה גבר אין עכשו עת הריון מגבר:

מלבי"ם יאבד יום – יען שחריצת משפט הילד הנולד תלוי לפי מזל ומצב הכוכבים בליל ההריון וביום הלידה, לכן קלל את היום שהיה מוכן להולד בו, ואת הלילה שאמר וגזר את הריונו:

מלבי"ם חלק באור המלים הורה. י"מ שהוא מבנין הפעיל, שגבר הזכר גורם הריון, וכן על ברכות הורי, ויל"פ שהוא ע"מ פעל, שנקלט הריון של גבר, או הוא בינוני לנקבה, שנעשית מיד הרה מן גבר, ומלת גבר מציין שעתיד הולד להיות גבור כמ"ש חז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ואומר חכם יהיה או טפש גבור או חלש, ומלת אמר מוסב על הלילה. הלילה גזר שיקלט הריון. וימליץ כאלו עומד באמצע הזמן שבין ההריון והלידה, ומקלל ליל ההריון בלשון עבר ויום הלידה בלשון עתיד:

(ד) הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה:

רש"י היום ההוא יהי חשך – תמיד בכל שנה כשיגיע אותו יום. אל ידרשהו אלוה ממעל – לטובה. ואל תופע עליו – נהרה אורה כמו צוהר ומתרגמינן ניהור:

אבן עזרא תופע – כמו תשקיף:

 נהרה – אור וכמוהו ונהורא עמיה שרא ויש אומרי' כי כמוהו המנהרות אשר בהרים:

מלבי"ם היום ההוא – התחיל לקלל תחלה את היום שיהיה חשך,

אל ידרשהו – הכינוי מוסב על החשך, כי לפעמים יהיה החשך בהשגחת ה' כמו שהיה במצרים שהיה החשך לטובת ישראל, אומר שאת החשך הזה לא ידרוש ה' שיהיה לאיזה צורך, והגם שברוב ימים מעוננים יופיע קצת הופעת זהר דרך העננים, אמר שאל תופע עליו – גם נהרהקצת רק יהיה חשך ולא אור:

מלבי"ם חלק באור המלים

נהרה – התבאר אצלי ששם נהרה מורה על האור הבוקע דרך צמצום על נקודה אחת, כמו את המנהרות אשר בהרים, ויל"פ ג"כ שבא על אור העליון האלהי השופע על נקודה פרטית למטה, ומזה הביטו אליו ונהרו, שבא על אור השמחה או השכינה השופע על הפנים, וזה נראה מפעל יפע שבא על הופעה רוחנית בכ"מ, ובזה מציין האור בג' מדרגות,

א] שבא מלמעלה מן ה' אל גלגל היומי ואל השמש, ועז"א אל ידרשהו אלוה ממעל,

ב] מה שיופיע ויתקבץ על הכדור עצמו למטה, עז"א אל תופע עליו נהרה. שזה אור שני הבא מן השמש (שקבל אור אלוה) למטה,

ג] שיהיה חשך גם למטה בסבת אדים ועננים, עז"א יגאלוהו חשך וצלמות:

(ה) יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם:

רש"י יגאלהו – כמו לחם מגואל (מלאכי א) במה גאלנוך (מלאכי א') והוא לשון ליכלוך.

צלמות – צל של מות (חשך) שאינו מאיר לעולם. עננה – אפילה.

כמרירי יום – שדים המושלים בצהרים כמו קטב מרירי והוא מושל בצהרים שנאמר ומקטב ישוד צהרים (תהלים צא):

מלבי"ם יגאלהו – מוסיף שלא יהיה חשך העדרי רק חשך קניני עד שהחשך ילכלך אותו ע"י שישכנו עליו עננים – ובכ"ז לא ימשך מן העננים התועלת במה שהעננים יעשו צל מחורב,

כי יבעתו אותו כמרירי יום – ר"ל חמימות יום בוער, שבכ"ז יהיה חמימות ולהט היום:

מלבי"ם חלק באור המלים

יגאלוהו – י"מ מענין גאולה שהגאולה נקשר עם הקורבה, שחשך וצלמות יהיו גואליו וקרוביו, וי"מ מענין טינוף ולכלוך, כמו וכל מלבושי אגאלתי, ויגואלו מן הכהונה, שקרוב עם ענין גיעול: עננה, הוא שם הקיבוץ, קבוצת עננים, וע"כ בא בלשון נקבה כמו והדגה אשר ביאור מתה, כרתו עצה (ירמיה ו'):

 כמרירי – הכ"ף שורש מענין חמימות כמו עורנו כתנור נכמרו, ומזה כי נכמרו רחמיו, חמימות הרחמים:

(ו) הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא:

רש"י אל יחד – אל ישמח כמו ויחד יתרו (שמות יח) (פ"א אל יתאחד סא"א):

מצודות דוד הלילה ההוא – אשר עיבר בו אבי את אמי. יקחהו אופל – האופל יקח אותו לחלקו לישמש בו. אל יחד – אל יתאחד בימי שנה להתחבר עמהם להיות כמותם ואל יבוא בימי מספר החדשים וכפל הדבר במ"ש:

מלבי"ם הלילה – מתחיל לקלל ליל ההריון שיהיה בו אפל – שהוא גרוע מחשך, כי החשך נמצא בכל הלילות,

אל יחד – הלילה בצירוף היום שאחריו נמנה ליום אחד מימי השנה אשר מספרה שס"ה יום, אשר תקיף השמש את מעגלה היומי שס"ה סבובים ויתהוה מן שס"ה ההיקפים הנמנים, שנה שלימה,

שנית, יבא הלילה בפ"ע בחשבון לילות שמצטרפים לירח שלם ע"י הילוך הירח,

וקלל את הלילה שאל יתאחד – לא למספר ימי שנה – עם היום שאחריו,

ולא בפ"ע למספר הלילות הנמנים אל היקף הירח:

מלבי"ם חלק באור המלים

אפל – גדול מחשך, שהחשך משמש גם בלילה שיגיה בו אור הירח, והאופל יצייר שאין בו שום נוגה (כמ"ש ישעיה נ"ט ט', עמוס ה' י"ח):

 (ז) הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא יְהִי גַלְמוּד אַל תָּבֹא רְנָנָה בוֹ:

רש"י גלמוד – יחיד, וחסר מאדם ומכל בריה:

אבן עזרא גלמוד – שומם כמו גלמודה:

מלבי"ם הנה – אחר שמוכרח לפי המערכת כי הולד הנקלט בהריון בלילה הזה יהיה גבר לא יצלח בימיו, והנולדים מן ההריון הזה לסוף יקללו יומם, ויאררו לוית הורתם וחבורם אשר הזדווגו בזה הלילה, שמי יתן והיה לויתן וחבורם זה ערירי ולא היה יוצא ממנו זרע אנשים בלתי מצליחים,

א"כ מהראוי כי הלילה הזה יהי גלמוד – שלא יתהוה בו זווגים וחבורי איש ואשה,

וגם אל תבא רננה בו – שהוא רננת חתונים קול חתן וקול כלה:

 (ח) יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם הָעֲתִידִים עֹרֵר לִוְיָתָן:

רש"י יקבוהו – יקללוהו כמו קבה לי (במדבר כב). אוררי יום – המקללים את ימיהם, לפי שהם מכוונים לקלל קללה מתוך צערם. העתידים עורר לויתן – להיות ערירים במחברתם ליחד ליווי שלהם מחברת איש ואשתו מאין בנים, ובגמ' ירושלמי ראיתי עורר לויתן לקונן על ליווי שלהם כשימות כמו לא יערער על מתו:

אבן עזרא העתידים – שהם מזומנים לעורר אבלם כמו ועתדה בשדה לך ועתידותיהם שוסיתי ונו"ן לויתן מקום מ"ם ועניינו אבל ובדברי רבותינו ז"ל אשה לא תעורר לויתה במועד ויש אומרים כי על אנשי ספינה שחשבה להשבר מדבר שקללו היום שנכנסו בה שהם עתידים שיאכלם לויתן והוא מין דג גדול והקרוב כי אוררי יום הם הספדנים בכל לשון שיקללו הימים:

מלבי"ם יקבוהו – אחר שלבסוף יקבוהו ויקללוהו אוררי יוםהילדים שיולדו ע"י זיוג זה הם יקבוהו, אשר העתידים עורר לויתן – שכל העתידים להזדוג בו בלילה הזה יהיה לויתן וחבורם ערירי, ולא יולדו ממנו תולדות רק ערירים יהיו בלא בנים:

 מלבי"ם חלק באור המלים

יקבוהו אוררי – הקללה עצמה נקרא אירור, ופרישת הקללה על העצם המקולל בא בלשון נקבה מענין פרישה, ומשתתף עם נקבה שכרך עלי, שפורש ומבאר דבריו היטב:

 ערר – פעל נגזר משם ערירי:

 ולויתן – מענין חיבור, כמו הפעם ילוה אישי אלי, והכינוי מוסב על חבור האיש והאשה לזווג, או שבא על חבור היום והלילה, שאוררי יום יקבו גם הלילה שחבור היום והלילה העתידים יהיה ערירי שלא יוליד תולדות, ור"ל במליצה על המתחבר ומזדווג בהם שיהיה ערירי:

(ט) יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר:

רש"י נשפו – חשך אישונו. בעפעפי – בזהרורי כמו ועפעפינו יזלו מים (ירמי' ט):

מלבי"ם יחשכו – אחר שקלל את היום בפני עצמו, ואת הלילה בפני עצמו, מתחיל לקלל גם עת הנשף והשחר שבו יתחברו היום והלילה בתחלתם ובסופם,

יחשכו כוכבי נשפו – הם הכוכבים המאירים בתחלת הלילה בהשקע השמש,

וגם יקוה – הלילה הזה לאור – השחר שיאיר בסוף הלילה, ואין – כי לא יעלה השחר בו,

ואל יראה – מצייר במליצתו את הלילה כעיוור ואין עינים, אשר בכל בקר יראה אור ע"י שיתן לו השחר את עיניו ועפעפיו, ובעפעפים של השחר הוא רואה את האור הזורח באילת השחר, יאמר שהלילה הזה לא יתן לו השחר את עפעפיו לראות בם אור בקר כי לא יאיר הבקר בו:

 מלבי"ם חלק באור המלים בעפעפי שחר – הב' הוא ב' הכלי, שרואה בעיני השחר, ויען השחר אין לו עיניים גמורים רק האור בוקע בו מעט כרואה אור דרך עפעפיו, תפס לשון בעפעפי, אל יראה אור על ידי עפעפי השחר ובאמצעותם:

(י) כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי וַיַּסְתֵּר עָמָל מֵעֵינָי:

רש"י כי לא סגר – מי שיכולת בידו לסגור וגם זה מן המקראות דומין להלילה אמר. דלתי בטני – שיצאתי ממנו שאם עשה כן ויסתר עמל מעיני:

מלבי"ם כי לא סגר – באר הטעם מה שקלל את ליל ההריון,

שהוא מפני שהלילה לא סגר את דלתות בטן אמו, שדרך שם נכנס הזרע שממנו נוצר,

ר"ל אחר שהלילה ידע שמזל הנוצר יהיה רע לפי חיוב המערכת, היה לו לסגור פי הרחם בל יקלוט הריון, ובזה היה מסתיר עמל מעיני – ולא היה נולד לעמל ויגון:

מלבי"ם חלק באור המלים לא סגר – מוסב על הלילה: דלתי בטני – הם הדלתות שבם יכנס אל הבטן, ולרוב מורה סגירת הדלת שלא להניח לזר ליכנס אל תוך הבית, וקרא בטן אמו בטני, שהוא הבטן שהיה מיוחד למשכנו כ"ז העבור:

(יא) לָמָּה לֹּא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע:

רש"י למה לא מרחם אמות – מיציאתי מרחם (הייתי סא"א) מוכן למות מיד ומדבר בלשון עתיד כאלו עומד עכשיו ביום יציאת הרחם ואומר (למה) לא אמות עתה. ולמה לא מבטן יצאתי ואגוע – למה לא היתה לי גויעה מוכנת:

מלבי"ם למה – עתה באר הטעם שקלל את יום הלידה,

שהגם שכבר נקלט ההריון היה לו ליום הלידה לעכב את לידתו, ולמה לא גזר המזל שאמות מסבת הרחם – היינו שיחנק בעת יתעורר לצאת מרחם ולא יצא לאויר העולם כלל,

ואם היתה הלידה מחוייבת להיות מצד המערכת עכ"פ למה לא גזר המזל אשר בעת כי מבטן יצאתי – לאויר העולם ואגוע – תיכף:

מלבי"ם חלק באור המלים מרחם אמות – מבטן יצאתי ואגוע, הרחם מציין מקום ששם יוצא הולד, ור"ל מסבת הרחם, וכן ירמיה (כ') אשר לא מותתני מרחם, ומבטן יצאתי הוא אחר היציאה, ויש הבדל בין אמות ובין אגוע, המיתה תצויר גם ע"י סבה, כמו ע"י חניקת הרחם, אבל הגויעה היא מחולשת הכח ואפיסת החיים, עז"א אם לא מתי על ידי סבת הרחם הי"ל לגווע אח"כ ע"י חולשה:

(יב) מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וּמַה שָּׁדַיִם כִּי אִינָק:

רש"י מדוע קדמוני – ברכי אמי קודם למיתה. כי אינק – נגזר עלי לינק מהם לפי שהוא מדבר ביום לידה הוא מזכיר דברים של אחריו בלשון עתיד:

מלבי"ם מדוע – ר"ל ואם תשיב שלא היה מחויב מצד המערכה שאגוע בצאתי מבטן, כי הייתי בריא אולם לא ילד גוע מנוער

עכ"פ מדוע קדמוני ברכי – האב שעל ברכיו נולדתי? ולמה – נכונו לאמי שדים כי אינק – חלב?,

היה למזל לעכב את האב שלא יקבלני על ברכיו והייתי מת בנפלי מרחם על הארץ,

או עכ"פ שיהיה לאמי שדים צומקים והייתי מת ברעב:

(יג) כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי:

רש"י שכבתי – הייתי שוכב בקבר:

מצודות דוד כי עתה – א"כ היה הייתי א"כ עתה שוכב בקבר בהשקט וכאשר הייתי ישן בקבר אז היה לי מנוחה וכפל הדבר במ"ש:

מלבי"ם כי עתה – ר"ל אם ישנתי אז – בעודי נפל ואז ינוח לי – (מתנועת המציאות אשר לא ינוח רגע על מצב אחד), אם כן עתה – כבר הייתי שוכב שקט – ושאנן:

מלבי"ם חלק באור המלים עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי – המנוחה הוא הפך התנועה, והשקט הוא הפך הרוגז, והמנוחה קודם להשקטה, שתחלה ינוח הגוף מתנועתו ואח"כ תנוח הנפש מרגזה, כמ"ש נחה שקטה כל הארץ (ישעיה י"ד), לא שקטתי ולא נחתי (לקמן ג'), ועז"א שאם ישנתי אז והיה לי מנוחה, עתה כבר הייתי במעמד ההשקטה, וגם ר"ל הלא גם עתה אם אשכב יהיה לי השקטה מן הרוגז שיש לי, כ"ש שהיה טוב אם ישנתי או שהיה לי מנוחה, כי על הנפל לא יצדק שם שכיבה שצודק רק מיתת הגדולים שעמד והלך ובניותו על עפר ישכב, ולא יצדק על הנפל רק שינה, וכן לא יצדק עליו השקטה, כי אין לו רוגז, רק מנוחה מן התנועה, ועתה כשימות ישכב מן ההליכה, וישקטו מן הרוגז:

הגר"א מוילנא היה ישן רק ארבע שעות ביממה, בני משפחתו שחרדו לבריאותו הפצירו במגיד מדובנא שישכנעו לישון יותר, ואכן המגיד בא אליו וניסה לשכנעו להוסיף שעות שינה.

כסיוע לדבריו הוא הזכיר את הפסוק [איוב ג' י"ג] "ישנתי אז ינוח לי" א"ז בגימטריא שמונה כלומר אם יישן א"ז שעות תהיה לו מנוחה.

נענה הגר"א על אתר והשיב לו 'אדרבה מפסוק זה נוכחים כי הצדק אתי שכן ל"י בגימטריא ארבעים' זהו פירושו של הפסוק "ישנתי א"ז" שינה של א"ז שעות "ינוח ל"י" מספקת מנוחה למשך ל"י שעות היינו צריך שמונה שעות שינה לכל ארבעים שעות ערות סיים הגר"א ואמר 'זה בדיוק מה שאני עושה ישן שמונה שעות בכל שתי יממות'.

 מספרים שהמגיד מדובנא הוסיף ואמר באותה הזדמנות לגאון מוילנא שאם הוא לומד עשרים שעות ביממה זה לא "קונץ" שהוא גאון השיבו הגאון לא באתי לעוה"ז להראות קונצים באתי ללמוד תורה וכדי לזכות לתורה צריך בין השאר "מיעוט שינה" [יחל ישראל לאו]

(יד) עִם מְלָכִים וְיֹעֲצֵי אָרֶץ הַבֹּנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ: (טו) אוֹ עִם שָׂרִים זָהָב לָהֶם הַמְמַלְאִים בָּתֵּיהֶם כָּסֶף: (טז) אוֹ כְנֵפֶל טָמוּן לֹא אֶהְיֶה כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר:

מלבי"ם (יד-טז) עם מלכים – כל המאמר נסמך על מלות "לא אהיה" [לק' ט"ז] – ושיעור הכתוב "עם מלכים ויועצי ארץ (לא אהיה) או עם שרים לא אהיה או כנפל טמון וכעוללים לא אהיה" –

ופירושו כי עתה כשהוא נמצא מציאות יש מדרגות בין בני אדם, שאחד הוא מלך ואחד הוא רק שר, וכן יש מדרגות רבות זו למטה מזו שהמדרגה הפחותה הוא הנפל טמון, אשר מדרגת מציאותו חלושה וקלה מאד שאחריו הוא האין והאפס.

לא כן אם הייתי נעדר ולא הייתי בא אל המציאות, האפס והאין לא ישוער בכמות ואיכות לאמר שהאפס והאין לא היה מלך או שלא היה שר או שלא היה אף נפל טמון, כי אין חילוף מדרגות בדבר שלא בא אל הישות כלל,

ור"ל ישנתי אז ינוח לי והיה אצלי בשוה מה שלא אהיה עם מלכים או מה שלא אהיה עם שרים או מה שלא אהיה אף כנפל טמון, אם לא היה נקלט ההריון כלל, כמ"ש כי לא סגר דלתי בטני, או מה שלא אהיה כעוללים לא ראו אור אם נקלט ההריון והיה מת בצאתו לאויר העולם כמו שאמר למה לא מרחם אמות, הכל היה שוה אצלו, כי בין כך וכך הוא אין ואפס:

 מלבי"ם חלק באור המלים

עם מלכים – כל המאמר נמשך על מלות לא אהיה. והנפל הוא פחות מן העולל, שהעולל כבר נולד, ועי' בפ':

רש"י איוב ג כעוללים – תינוקות ולכך קורא אותם עוללים שכולם שחוק וליכלוך כמו (איוב טז) ועוללתי בעפר וכמו ויתעללו בה כל הלילה (שופטים יט):

(יז) שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ:

רש"י חדלו רוגז – נמנעים מרוגזם שהיו נוהגים ורגילים להרגיז בארץ. ושם ינוחו – ושם נחו דבר ההווה כתבו בלשון עתיד:

רלב"ג חדלו רוגז – ר"ל חדלו יראה כמו העניין באמרו לב רגז שהרצון בו לב ירא והרצון בזה שאחר המות סרה יראת הרשעים מעל האנשים:

אבן עזרא שם רשעים – הם המתנועעים חדלו מרוגזם:

מצודות דוד שם – ר"ל מה שאתאוה לשכון בקבר הוא בעבור כי שם חדלו הרשעים מרגזם ולא יוסיפו להתרגז ולכעוס על אנשים ומצאו א"כ שוכני הקבר מרגוע מן הרשעים. יגיעי כח – אותם שהיה כחם יגע ועיף מן העמל הנה שם ישכנו במנוחה:

מצודות ציון שאננו – מל' שאנן והשקט. נוגש – מל' נגישה וכפיה:

מלבי"ם שם – עתה בא להראות שההעדר הוא טוב יותר מן ההויה וטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובא להחליט על כלל מציאות האדם שהוא אך לרעתו,

כי כשנחשב כל עניניו ונשקל במאזנים את הצלחתו ושמחת לבו וענגו בימי חייו מצד אחד, ואת הרעות שהוא מעותד אליהם בצד השני, נמצא תמיד כי מספר הרעות רבו מן הטובות.

והנה חלק את הרעות הבאים על האדם לשני חלקים,

א] הרעות אשר ישיג מצד גופו,

ב] הרעות אשר ישיג מצד זולתו מבני אדם,

והרעות אשר ישיג מצד גופו הם משני מינים,

1] אשר יגיעהו ע"י רגשת נפשו הטבעיים והמוסריים, ע"י תכונת מדותיו ותאוותיו הנטועים בנפשו, כמו החמדה והתאוה והגאוה ודומיהם,

ועליהם אומר שם רשעים חדלו רגז – ר"ל במעמד ההעדר לא ימצא רוגז הרשעים אשר הם כים נגרש מרוגז נפשם בקנאה ותאוה וחמדה על המותרות וכדומה וא"כ ההעדר טוב מן ההויה,

2] הרעות אשר ימצא מצד בקשת צרכיו ההכרחיים אשר צריך ליגע תמיד להשיג מחייתו וצרכיו, לא כן אם היה נעדר שם ינוחו יגיעי כח:

מלבי"ם חלק באור המלים רגז היא תכונה נפשית המעכרת מנוחת האדם במדות נפשו ותהלוכותיה:

(יח) יַחַד אֲסִירִים שַׁאֲנָנוּ לֹא שָׁמְעוּ קוֹל נֹגֵשׂ:

מצודות דוד יחד – האנשים שהיו במאסר עד לא מתו הנה שם כולם יחד בהשקט ושאנן ואין מי ישמע שם קול נוגש המכריז לעבודת המלך:

מצודות ציון חפשי – ענין חרות כמו יצא לחפשי חנם (שמות כא):

מלבי"ם יחד – המין הב' מן הרעות הבאים עליו מפאת זולתו מבני אדם הם משלשה ענינים,

1] מצד העושק אשר ימשול הגבור על החלש ויאסרהו בבור שבי ויגוש בו לעבוד עבודת פרך, אבל במעמד ההעדר יחד אסירים שאננו

(וייפה מליצתו בציירו גם ציור הנעדרים [ר"ל מי שלא בא לעולם] כאסירים, כי הנעדר לא ימצא לו תנועה והעתק ממקום אל מקום כמו אל האסור בנחושתים,

אבל האסירים הנעדרים [ר"ל מי שלא בא לעולם] נבדלו מן האסירים הנמצאים במה שהם שאננים ולא ישמעו קל נוגש),

2] הרעות הבאות מצד חילוף המדרגות שבין בני אדם, שעשיר ברשים ימשול והנכבד בנקלה וכדומה, אבל במעמד ההעדר: —

מלבי"ם חלק באור המלים שאננו – גדר מלת שאנן הוא בשאין מטריד ומחריד מבחוץ, וזה הבדלו מן שקט שלו, כמ"ש בכ"מ:

(יט) קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו:

רש"י קטן וגדול שם – שם ניכר מי חשוב ומי שפל ולפי שאותה גדולה גדולת עולם הוא ואותו שפלות שפלות עולם היא:

מצודות דוד קטן וגו' – ר"ל שם שוה הקטן להגדול ואין יתרון לזה על זה ושם נעשה העבד חפשי מאדוניו כי לא יעבדנו עוד:

מצודות ציון למה יתן – מי שבידו ליתן וקצר בדבר המובן מאליו וכמוהו רבים:

מלבי"ם קטן וגדול (יחד) שם הוא – שם כולם שוים ואין הבדל בין קצת ב"א לקצתם,

3] הרעות הבאות מצד החק והנימוס, שימצאו אדונים ועבדים על ידי שקנאו בכסף,

אבל שם במעמד ההעדר [ר"ל מי שלא בא לעולם] עבד חפשי מאדוניו –

ובזה באר כל מיני הרעות אשר ימצאו לבני אדם בחייהם, וטוב להם שלא באו לעולם והיו נעדרים:

 מלבי"ם חלק באור המלים  שם הוא – נמשך למלת יחד, שם הוא ר"ל שוים כאחד:

ילקוט שמעוני איוב רמז תתצו

קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, אמר ליה ר' זירא לר' ירמיה אטו לא ידעינן דקטן וגדול שם הוא? אלא כל המקטין עצמו בדברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא, וכל המשים עצמו כעבד בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא, ועבד חפשי מאדוניו, האדם בחייו הוא עבד ליצרו וליוצרו ובשעה שהוא עושה רצון יוצרו הוא מכעיס יצרו וכן להפך, מת יצא לחירות:

רות רבה (וילנא) פרשה ג

א זה שאמר הכתוב (איוב ג') קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו, אמר רבי סימון זה אחד מארבעה מקראות שדומין זה לזה, קטן וגדול שם הוא, העוה"ז מי שהוא קטן יכול להעשות גדול, ומי שהוא גדול יכול להעשות קטן, אבל לעתיד לבא מי שהוא קטן אינו יכול להעשות גדול, ומי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטן, ועבד חפשי מאדוניו, זה הוא שעושה רצון יוצרו מכעיס את יצרו, מת יצא לחירות שנאמר (שם /איוב ג'/) ועבד חפשי מאדוניו, ר' מיאשא בר בריה דר' יהושע נשתקע שלשה ימים בחליו לאחר ג' ימים נתישבה דעתו, א"ל אביו הן הוית, אמר ליה בעולם מעורב הייתי, א"ל ומה חמיתה תמן, א"ל הרבה בני אדם ראיתי כאן בכבוד ושם בבזיון, כד שמעו ר' יוחנן וריש לקיש סלקן למבקריה אמר להון אבוה שמעתון מה אמר הדין מיינוק' אמרין ליה מה אמר תני להון עובדא, אמר ריש לקיש ולא מקרא מלא הוא (יחזקאל כא) כה אמר ה' הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל, א"ר יוחנן אלו לא עליתי אלא לשמוע דבר זה די, רב הונא ריש גלותא שאל לרבי חסדאי מה דין דכתיב הסיר המצנפת והרים העטרה, א"ל הסיר המצנפת מרבותינו והרים העטרה מאומות העולם א"ל את חסד [דשמו חסדאי] ומה לך [י"ג: ומילך] חסד.  

(כ) לָמָּה יִתֵּן לְעָמֵל אוֹר, וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ:

רש"י למה יתן – (הנותן והוא הקב"ה). לעמל אור – למי שגדל בעמל וצרה למה נותן לו אור עולם ולא המיתו בהוולדו:

מצודות דוד למה יתן – ר"ל ואם אמנם הקבר הוא מקום מנוח ומרגוע למה יתן אור העולם למי שנפשו עמל בצרות ולמה יתן חיים וגו' וכפל הדבר במ"ש:

מצודות ציון המחכים – המקוים כמו וחכיתי לה' (ישעיה ח). ויחפרוהו – מל' חפירה ור"ל יחפשו כי המחפש חופר בקרקע. ממטמונים – מאוצרות כי הדרך להניחם במקום טמון ונסתר:

מלבי"ם למה – ר"ל ואם תאמר כי בכ"ז הלא ימצאו גם כן קצת בני אדם מוצלחים אשר לא ישיגום רעות האלה ואלה יחפצו יותר בחיים מבמות,

עדיין תשאר השאלה למה יתן לעמל אור – האור הזורח בצאת השמש אשר הוא לטובת בני אדם ותועלתם הוא אל העמל בעבודת פרך רק ענין רע לענות בו, כי בזרוח האור יצא לפעלו ולעבודתו הקשה עד ערב שיאפיל האור ואז ינוח, וא"כ למה לו האור להעמל,

ויותר מזה למה יתן חיים למרי נפש – שמרי נפש קצים בחייהם, ולא ירויחו בחייהם רק מה שירגישו בו ענים וצרתם ולמה להם החיים, הלא הם יבקשו יותר את המות אשר בו ישכחו מר נפשם,

ואם תשיב כי גם מרי נפש רובם חפצים יותר בחיים מבמות, עדיין אשאל — :

מלבי"ם חלק באור המלים עמל, מר נפש – עמל ממלאכה ועבודה, והוא רוצה בחיים בלילה בעת המנוחה, רק מואס האור ועת העבודה, והמר נפש מואס חיים ביום ובלילה:

(כא) הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים:

רש"י המחכים למות – למרי נפש התאבי' ומתאוים למות וקובלים לאמר איננו. ויחפרוהו – מרגלים אחריו. ממטמונים – יותר משמרגלי' אחר מטמוני אוצרות והיו:

רלב"ג ויחפרוהו ממטמונים – ר"ל שהם יבקשו המות יותר ממטמונים:

מלבי"ם המחכים למות – ולמה ואיננו? – הלא ימצאו ביניהם שהם מואסים בחיים המרים ומצפים על המות ולמה איננו?

והוסיף בתלונתו להראות בגידת הזמן ורעתו, שכבר יקרה שאיש אחד מרוב עניו וצערו חכה כל ימי חייו אל המות ומאס בחייו ובכ"ז לא סר המות אליו,

ובאחרית ימיו חפר באדמה ומצא מטמונים של סגולת מלכים והון רב, ומדי חפר להוציא את המטמון נפל עליו גל אבנים וימות,

ובזה נראה בעליל רעת הזמן ותהפוכותיו, שכ"ז שהיה דל ואביון וחכה למות לא מת, ובעת שהצליח ורצה בחיים אז סר אליו מר המות,

וז"ש בעת אשר המה מחכים למות, אז ואיננו – ואיך אח"כ יחפרו את המות מן המטמונים – שבחפרם לקחת את המטמונים הוציאו המות תחתיהם,

וזה רעה גדולה מופלגת, שכל זמן שהתאוה למות חיה ובעת התאוה לשמוח בחייו השיג את המות:

מלבי"ם חלק באור המלים ממטמונים – המ"ם היא מ"ם המקום, כמו משם חפר אוכל:

(כב) הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר:

רש"י שמחים אלי גיל – וישישו אם היו מוצאים קבר. אלי גיל – בשביל הגילה והששון של (מציאות) קבר:

אבן עזרא אלי גיל – יש אומרים כי גיל תנועה לשמחה ולאבל כמו רנה ואחרים אומרים כי עניינו כמו השמחים ללכת אל גיל כן ישישו, חזר ופירש מי הוא מהמחכים למות, הוא:

מצודות דוד השמחים – הנה האנשים שלימי הדעת השמחים אל דבר אשר ראוי ונכון לגיל בו הלא המה ישישו כאשר ימצאו קבר וסיבת מות:

מצודות ציון ויסך – ענין גדר כמו אתה שכת בעדו (שמואל ב כא). שאגותי – צעקותי:

מלבי"ם השמחים – לכן אני מחליט ואומר שהאנשים השמחים אלי גיל – ושמחה המתהוה בעולם, טוב יותר כי ישישו בעת שימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה… –

שאין דבר טוב בעולם כמוהו שאיש כזה ימות וימצא קבר וימצא מנוחה מעניו וצרותיו:

מלבי"ם חלק באור המלים השמחים אלי גיל ישישו – מבואר אצלי בכ"מ שהשמחה והגיל הם בלב והששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להראות השמחה בגלוי, כמו תוף ומחול ורקוד, והשמחה היא התמידית, והגיל מורה על דבר מתחדש, כמו מציאה ובשורה טובה וכדו'. אמר השמחים על מציאה שהוא גיל ודבר מתחדש, לא לבד ישמחו בלב כי גם ישישו בגלוי על מציאה זו, ולמ"ד לגבר מורה על הקנין שימצאו קבר לגבר שיקבר שם:

(כג) לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ:

מלבי"ם לגבר אשר דרכו נסתרה – מצד עצמו,

וגם האלוה סכך בעדו – עד שלא יוכל לחפש אחרי הדרך,

ר"ל שהוא מצד עצמו מוכן אל הרעות, והמערכת תסוכך בעד בחירתו באשר אין אפשרות בידו להשמר ולהנצל מן הפגעים המחוייבים והנגזרים עליו מצד מזלו הרע:

מלבי"ם חלק באור המלים ויסך בעדו – הוא שסוכך דרכו מן הצד שלא יוכל לצאת, כמו הנני שך את דרכך בסירים, ר"ל שנטל ממנו הבחירה וא"י לצאת ממאסרו, וגם אינו יודע את דרכו שהולך עליה להזהר מן המכשולים שיש שם:

(כד) כִּי לִפְנֵי לַחְמִי – אַנְחָתִי תָבֹא, וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי:

מלבי"ם כי לפני – ומביא הראיה ממה שקרהו, שהוא עם היותו צדיק בעיניו מצאוהו הרעות הגדולות האלה, (ומצייר את האנחה כעצם מופשט אשר תתיצב בהמון תוגותיה נגד לחמו ולפניו, ר"ל בעת אכלו לחמו תתעורר האנחה, ואז שאגותיו המוקפאים ונעצרים בעת ההיא יתכו ויזלו כמים באין מעצר לרוחו):

מלבי"ם חלק באור המלים אנחתי – מצויר כעצם מופשט ההולך ובא ועמד לפניו, כמו ונסו יגון ואנחה, ויתכו, בא על המסת דבר נקפא, כמו ומטר לא נתך ארצה:

(כה) כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי:

מלבי"ם כי פחד – ואי אפשר לתלות שבאה הרעה עלי ע"י שלא נשמרתי ממנה ולא הכינותי האמצעיים הנצרכים כדי להשמר מן הרע,

כי תמיד הייתי מפחד מן הרע ועשיתי כל אשר ראוי לעשות להשמר מן הפגעים ובכ"ז ויאתיני – ולא הועיל השתדלותי

(גם כיון בזה לאשר כתבו הקדמונים אשר האמינו בשליטת המערכת, כי הגזרה החרוצה על האדם מצד המערכה תעשה חיקוי ורושם בלבו עד שיש לו תמיד פחד מן הרעה החרוצה עליו, כי לבו ינבא לו את העתיד לבא עליו, ומתוך כך היו מתפחדים תמיד מן הפחד אשר הרגישו בנפשם מאיזה דבר),

ומזה הביא ראיה שאחר שפחדו ומגורתו נתקיים עליו בפועל מבואר כי הגזרה אמת והחריצות שקר:

מלבי"ם חלק באור המלים

פחדתי ויאתיני – יגורתי יבא לי. הפחד הוא מדבר בלתי ידוע ומקורו בדמיון המפחד,

והמגור הוא מדבר ידוע ומקורו הוא בהדבר עצמו.

ר"ל שתחלה הרגיש פחד ולא ידע ממה מפחד, ועתה יגור מדבר ידוע, שכבר ראה הרעה שבאה עליו.

ויש הבדל בין אתא ובין בא, שאתא מציין הביאה המוחלטת, ובא מציין גם הביאה הבלתי מוחלטת כמ"ש בכ"מ,

והפחד כבר אתא, אבל המגור על העתיד עוד לבא אליו, לא בא עדיין רק מוכן לבא:

(כו) לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז:

רש"י לא שלותי – מדאגה זו והנה ויבא רוגז:

מלבי"ם לא שלותי – ר"ל וגם אין לתלות שבאו עליו הפגעים במקרה גמור, אחר שבאו אליו הרעות שלש פעמים זאח"ז, שהוא אבדן הקנינים ואבדן הבנים ויסורי גופו, וע"ז כפל לא שלותי וכו' ומזה מבואר שלא היה במקרה רק ע"י גזרה חרוצה מן המערכת שירד ממעלתו ע"י סבות שונות תכופות, ואחר שא"א שיהיה זה מצד ההשגחה לעונש על חטאיו, באשר הוא צדיק בעיניו, ע"כ כ"ז בא מצד מערכתו ומזלו הרע שבלתי מבחין בין טוב לרע, ומזה מבואר שאין גמול ועונש כי המערכה שולטת על כל מעשי בני אדם והוא מוכרח בכל מעשיו הטובים והרעים:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב