איוב

איוב ד

פתיחת למענה השניה מענה אליפז

אליפז – החזיק כדעת התורה, כי האדם חפשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלוים בבחירת האדם, כי הרשות והכח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף ואין פועלים בעולם השפל כמ"ש ובני רשף יגביהו עוף (סי' ה' פסוק ז'),

 

דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו כפי שיכין א"ע ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב'),

האדם לעמל יולד החריצות עקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז')

ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפים כאלו השיג תכלית מאויו בלי אמצעיים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפים היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג'-ז'),

לכן גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמ"ש סי' ג' פ' כ"ה) כי פחד פחדתי, אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד כמ"ש הלא יראתך כסלתך, שיבואר ג"כ שר"ל מכסלתך היה לך לירא ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך (סימן ד' פ"ו),

אולם באר בדבריו עקר אחד הזכירו "העקרים" (פ"ה ממאמר הרביעי) כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שא"כ יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש ויעקרו כל שרשי התורה,

ו[מאידך-] שיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא ג"כ מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סבות אל הגעת ההפך, כמו שהיה באחי יוסף שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות,

אולם הפעולות האנושיות מחולקות, שנמצאו פעולות הבחיריות [הנובעות מ]בחירה גמורה והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שיפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבא האזהרה והציוי והשכר והעונש,

וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה' שיבואו עכ"פ, כמו מעשה דיוסף וכדומה,

וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תמצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעתו,

אולם גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד ההשגחה ורצון ה' (שם פ' ח'),

והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט'-י"ב) וממה שמציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם י"ב-י"ז)

ומזה הצד באר שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה' כדי להצילו עי"כ מרעה יותר גדולה המוכנת לבא, כמי שרוצה לצאת לדרך ונגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא ע"י הרע המועט שמרו ה' מרעה יותר גדולה המעותדת לבא (שם י"ז -כ"ג),

ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח')

עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כ"ג),

וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כ"ד-כ"ז),

והראיה ע"ז בענינים הכוללים מטבע המטר והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם כארץ מצרים (שם ט' י'),

בענינים החלקיים ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה, סבה אל ההפך. כנ"ל (שם י"ב י"ז),

ובזה השיב עפ"י החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (י"ז כ"ג),

 

אולם יען שתשובה זאת אינה מספקת בעיניו ורק הוציאה משכלו כמ"ש הנה זאת חקרנוה, לא סמך על תשובה זאת (שם כ"ז),

ועקר שטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, באר בסי' ד' ואמר שהגיע לו הופעה ע"ז בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמ"ש חז"ל אין יסורין בלא עון, והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה,

אין אדם יכול להתהלל לומר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורב טובותיו עם האדם שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלת האדם נגדו, שמצד שני אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה [-שיהיה זכאי] ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלימות,

 ולכן יביא ה' עליו יסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סי' ד' י"ב כ"א),

ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא יכרת לנצח, בענין שלפי שטתו יצוייר שהצדיק יתיסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז' י"ב)

ומיסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתיסר לא שהצדיק אובד,

וא"כ נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ נתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו יסורים הגם שלא חטא לפי דעתו,

כי היסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו היסורין להאבידו כי עוד יבנה ויתכונן (שם וסימן ד' כ' כ"ז),

והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו יסורים החל להתלונן על ה' ולהכחיש בפנות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה' לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש,

כי הירא את ה' באמת לא ימעדו אשוריו בעת יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הם יפצה פיהו להפך הקערה על פיה [סי' ד' ב' ז'].

 (א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר:

רש"י מענה אליפז – (אליפז בן עשו היה ועל ידי שנתגדל בחיקו של יצחק זכה שתשרה עליו שכינה.

התימני – מארץ תימן מארצו של עשו סא"א):

(ב) הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל:

רש"י הנסה – לשון תימה הבעבור שניסה דבר אליך תלאה בנסיון אחד שניסך בוראך ובא אליך אתה נלאה, ומעתה עצור במילין מי יוכל מלהשיבך:

מלבי"ם הנסה – וכי נסה – מכבר איזה דבר – רע ומקרה ופגע לבא אליך – אשר לכן תלאה – עתה?

ר"ל וכי כבר קדמו עליך פגעים רבים ומכאובות עד שעתה נלאית נשוא אותם?

הלא עד עתה שום דבר לא נסה א"ע לקרב אליך ולהרע לך, וזה הפעם הראשון שבא עליך דבר רע ואיך נלאית תיכף ומעדו אשוריך?

 ומי יוכל לעצור במלין – מלהתוכח כנגדך?

מלבי"ם חלק באור המלים

הנסה דבר – מלת דבר הוא הנושא, ור"ל דבר ממקרה העולם ודבר רע, כמו כי שלום לך ואין דבר (ש"א כ' כ"א), ר"ל ענין רע, מצייר דבר הרע כעצם מופשט שמנסה א"ע לבא על האדם להרע לו:

(ג) הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק:

רש"י הנה, רבים – שהרבו דברים הוכחתם ויסרתם. וידים רפות – ויגורות מפורענות הבא עליה' אתה היית רגיל לחזקם ולומר אל תירא שכך הוא מדת הדין:

מלבי"ם הנה יסרת – ר"ל אך עתה ע"י שפערת פיך לבלי חק לכפור בהשגחה ובפנות האמונה, בזאת יסרת רבים, שזה יהיה להם למוסר השכל,

וגם הכושל באמונה יקימון אותו מליך עתה ויצדיק דין שמים, ויכיר כי צדיק ה' במשפטו, כי ממה שיראה שתכף בבא עליך רעה נלאית ולא עמדת בנסיון, מזה יכירו כולם שעבודתך לא היתה לשם שמים רק מאהבת הגמול ויראת העונש, ויראתך היתה ע"י כסלתך ותקותך ולא יראה אמתית

ובזה יכירו כולם שה' הביא עליך את הרעה במשפט ובצדק,

משא"כ אם היית מחריש ומקבל היסורין היו הכל אומרים שצדיק כמוך נתיסר בלא משפט, והיו מוצאים פ"פ לכפור בהשגחה:

 מלבי"ם חלק באור המלים (ג-ד) ידים רפות תחזק. וברכים כורעות תאמץ – ברכים כורעות הוא יותר מן כושל, שהוא ע"י דבר אחר, והכושל והכורע ברגליו הוא יותר מידים רפות, שזה נופל לגמרי, והוסיף במליצתו גם כושל יקימון מליך, וגם ברכים כורעות תאמץ, והאימוץ הוא יותר מן החיזוק, והסדר תמיד חזק ואמץ, וכן אמר (ישעיה ל"ה) חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו:

(ד) כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ:

רש"י יקימון – רגילות הם מליך להקים את הכושל:

מלבי"ם הנה – עתה ע"י שמלאת פיך חצץ [לפעור פיך נגד ה'-] יסרת רבים – שיקחו מוסר ממך להצדיק דין שמים, וגם ידים הרפות – באמונה תחזקעתה, ומליך יקימון את הכושל – באמונה שיכיר וידע שכל דרכיו משפט ואין עול:

(ה) כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל:

מלבי"ם כי עתה – אחר שעתה בפעם הראשון תבא – הדבר והרעה אליך – וגם רק תבא אליך, שזה תחלת ביאתה ולא מימים רבים רק עתה מתחלת הרעה לבא,

ויותר מזה שרק תגע עדיך – נגיעה לבד, ר"ל ששבט אלוה רק התחיל לנגוע בך זה מעט זמן, ובכל זה ותלא ותבהל – ולא יכולת להתאפק מעט זמן ולעמוד בנסיון, מזה יכירו כולם וידעו, כי

מלבי"ם ביאור המילים- תבא אליך, תגע עדיך – במ"ש תגע מוסיף שלא באה עדיין אליו ממש, רק נוגעת אליו, ובמ"ש עדיך, מוסיף שגם לא נוגעת אליו בעצמו רק עדיו סמוך לו, לא בעצמו ממש, שמלת עד מציין לרוב עד ולא עד בכלל (עמ"ש הושע י"ד ב'), ועז"א יתבהל, כי הלאות לא יצדק רק אם כבר סבל את הרע ונלאה ממנה:

(ו) הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ:

רש"י הלא – עתה סופך מוכיח על תחלתך שיראתך שהיית ירא שמים כסלתך היא (ע' תוס' בבא מציעא נח), מחמת כסילות היא ולא מדעת שלימה וכן תקותך ותום דרכיך הכל כסילות:

תוספות מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב הלא יראתך כסלתך – פירוש לשון בטחון כמו שמתי זהב כסלי (איוב לא) וכמו אשר יקוט כסלו וגו' (שם ח) כלומר היה לך לירא מהקב"ה וזה היה [מספק לך את]  בטחונך, ותום דרכיך היא תקותך, זכר נא מי הוא נקי ואבד, אם היית נקי לא היית אובד.

מלבי"ם הלא יראתך כסלתך – שמה שעד עתה היית ירא אלהים לא היתה יראה אמתית, כי היתה רק בסבת כסלתך – שהיית מקוה על ידי יראת ה' להשמר מכל רעה ונזק, והיית ירא יראת העונש לא יראת ה',

וכן תקותך – היתה סבת תום דרכיך –

מה שהיית תמים דרך לא היה לשם ה' רק בעבור תקות הגמול והשכר,

כי לכן אחר שראית שה' הביא עליך יסורים וסר טובו ממך התחלת להכחיש בהשגחה ובפנות האמונה, וא"כ מבואר כי הביא עליך היסורין כדין:

 מלבי"ם חלק באור המלים

כסלתך, תקותך – המקוה מקוה להשיג דבר טוב, והכסל הוא הבוטח שלא יגיע אליו רעה, כמ"ש כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד (משלי ג') והיראה תמנעהו מלעשות רע, מפני כסלו שלא יגיע לו רע, והתום דרך יעשה טוב מפני התקוה להשיג טוב, ונגד מ"ש בשבחי איוב, תם ישר, אמר תקותך ותום דרכיך, ונגד מ"ש ירא אלהים וסר מרע, אמר יראתך כסלתך:

(ז) זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ:

רש"י נכחדונעלמו ונאבדו כמו ותכחד מן הארץ (שמות ט):

מלבי"ם זכר נא – אתה אומר שהצדיק נספה בלא משפט ומזה הבאת ראיה לכפור בהשגחה, הנה הבא להחליט דבר כזה צריך שיברר דבריו מן הבחינה והנסיון שכן קרה לצדיקים רבים שנאבדו בלא עון, אני אומר לך

הזכר נא מי הנקי אשר אבד? – הזכר נקי אחד בשמו שבו קרה זאת? ואם שכחת שמו, הזכר נא עכ"פ איפה ישרים נכחדו – הזכר שם המקום ששם קרה המאורע הזאת:

מלבי"ם חלק באור המלים

נקי אבד, ישרים נכחדו – הנקי יציין שהוא בפ"ע נקי מחטא, הגם שיוכל להיות שבני אדם יחשדו אותו, וזה ההבדל בין נקי לצדיק, שהצדיק יציין שהוא צדיק בדינו בעיני בני אדם, וכמ"ש בסנהדרין (דף ל"ג ע"ב) מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד י"ל ללמד עליו זכות מנין שמחזירין אותו, ת"ל נקי אל תהרג, (ר"ל הגם שיצא חייב הוא נקי וי"ל זכות) ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד י"ל ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרוג, (ר"ל הגם שאינו נקי באמת הלא יצא צדיק בב"ד). ויש הבדל בין אבד ובין נכחד, שהנכחד הוא בערך בני אדם שמכחידין מציאותו, ובזה משתתף עם הוראתו הפשוטה על ההכחשה, ולפ"ז הנקי יצוייר שיכחד, שבני אדם שאין יודעים שהוא נקי יכחידו ויכחישו מציאותו, אבל לא יצוייר שיאבד והישרים שהם ישרים גם בפני בני אדם, לא יצוייר שיכחדו, כי כולם יודעים ישרם וצדקתם:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן ח

הנה יסרת רבים (איוב ד ג). אתה היית מנחם כל בעלי יסורין

כשהיה סומא בא אצלך והיית אומר לו כבר היה יודע הקב"ה מה עתיד לעשות שסימא לאותו האיש, והיית מנחמו ואומר לו אם היית בונה בית ולא היית רוצה לפתוח חלונים מי היה ממחה בידך, כך עתיד הקב"ה להשתבח בך, שנאמר אז תפקחנה עיני עורים (ישעיה לה ה),

כשהיה חרש בא אצלך [היית מנחמו ואומר לו] אם היית רוצה לעשות קיתון [ו]לא היית רוצה לעשות לו אזנים, מי ממחה בידך, כך הקב"ה עתיד להשתבח בך, שנאמר ואזני חרשים תפתחנה (שם /ישעיהו ל"ה ה'/),

לפסח הייתה אומר אז ידלג כאיל פסח (שם שם /ישעיהו ל"ה/ ו), והייתה מנחמו, כושל יקימון מליך (איוב שם /ד'/ ד),

ועכשיו שנגע בך נבהלתה, כי עתה תבא אליך (ותלאה) [ותלא] וגו' (שם /איוב ד'/ ה), הלא יראתך כסלתך (שם /איוב ד'/ ו),

על שאמרת אדם צדיק אני ולמה מייסרני, וכי ראית צדיק אובד מימיו זכר נא מי הוא נקי אבד וגו' (שם /איוב ד'/ ז),

נח שהיה צדיק נמלט מדורו, אברהם נמלט מן הכבשן, יצחק נמלט מן המאכלת, יעקב נמלט מן המלאך [הס"מ], משה נמלט מחרב פרעה, זכר נא מי הוא נקי אבד וגו', ולישראל הציל ממצרים ואיבד המצרים, כאשר [ראיתי] חורשי און וזורעי עמל יקצרוהו (שם /איוב ד'/ ח), ומה היה להם מנשמת אלוה יאבדו וגו' (שם /איוב ד'/ ט), שנאמר נשפת ברוחך כסמו ים (שמות טו י), אף כל הרשעים שעתידין לעמוד, שאגת אריה וקול שחל (איוב שם /ד'/ י),

א"ל איוב הסתכל נא באביך עשו!

א"ל אין לי עסק עמו (הבן) [בן] לא ישא בעון האב וגו' (יחזקאל יח כ),

ליש אובד מבלי טרף (איוב שם /ד'/ יא), זה עשו שהוא אובד מבלי מעשים, ובני לביא יתפרדו (שם /איוב ד'/), אלו אלופיו,

א"ל איוב ואתה מה אתה לך, ואלי דבר יגונב (שם /איוב ד'/ יב), אני נביא אני אין לי עסק עמו, אלא להוכיחך, בסעיפים מחזיונות לילה (שם /איוב ד'/ יג),

אמר הקב"ה [לאליפז] לאיוב עבדי בחזון הוכחתה, אני מעמיד ממך נביא שיפרע מבית אביך בחזון, [שנאמר חזון עובדיה], דאמר ר' שמואל בר נחמני מה ראה עובדיה שלא נתנבא אלא על אדום, אלא אמר הקב"ה, עשו גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, ועובדיה דר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, יבא עובדיה ויפרע מעשו, לכך חזון עובדיה,

ומה כתוב בנבואתו, והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר (עובדיה פסוק יח).

(ח) כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ:

רש"י כאשר ראיתי – אשר (כן) נכחדו חורשי און ומכינים את האון במחשבתם כחורש זה שמכין לפני הזריעה ואחרי כן זורעים במעשיהם את העמל וראיתי, שהם יקצרוהו כלומר רעתם שבאה עליהם, וראיתי כי:

מלבי"ם כאשר ראיתי – ר"ל אנכי אזכיר לך מעשים רבים שרשעים כלו ואבדו ואזכיר לך שמותם,

ואתה הזכר עכ"פ מעשה של נקי אחד שאבד כמו שאני אזכיר מה שראיתי שחורשי און יאבדו,

ושיעור הכתוב זכר נא מי נקי אבד כאשר ראיתי חרשי און מנשמת אלוה יאבדו – ר"ל שזה יקרה לרוב שהצדיק מתיסר ביסורים זמניים לפי שעה למרק חטאיו, אבל לא יקרה שיאבד לגמרי,

וזה ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע במלאות ספקו זכרו אבד מני ארץ והצדיק שבע יפול וקם,

וז"ש זכר נא מי הוא נקי שאבד על זה האופן שראיתי שחורשי און וזורעי עמל בהגיע העת אשר יקצרוהו ויקבלו עונשם, אז,

מלבי"ם חלק באור המלים חורשי און וזורעי עמל – העמל מציין יגיעת הנפש, והאון מציין הכח שלא במשפט, ומציין ההכנה לעשות און וגזל בשם חרישה, שהיא הכנה אל הזריעה, ואחריו תעמל נפשם לשמור האון שיעשה פרי, כמו שהזריעה בא אחר החרישה, שהיא שמירת האון בלב ובמחשבה ורוב המחשב בו וזה קורא בשם עמל, שלכן יגדל פרי חטאתם עד יבוא להם עת הקציר לקצור פרי מעשיהם ולקבל ענשם:

(ט) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ:

רש"י מנשמת אלוה יאבדו – מנשיבת סערתו וכעסו. ומרוח אפו יכלו – כלים תמיד ועל דור המבול דיבר:

מלבי"ם מנשמת אלוה יאבדו – מן העולם לגמרי,

ומרוח אפו יכלו – ולא ישאר זכר למו, ואבדון כזה לא יקרה אל הצדיק והנקי:

מלבי"ם חלק באור המלים מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יכלו – הרוח גדול מן הנשימה ושבא על הוצאת נשימת האף לחוץ, כמו אשום ואשאף יחד (ישעיה מ"ג י"ד), והרוח הוא הרוח הכולל הנושב, והכליון גדול מן האבדה, שהאובד נמצא באשר הוא שם, והכלה אינו עוד במציאות, ויאמר, כי מנשימה קלה של אלוה יאבדו ממקומם ומנחלתם, ומרוח הגדול של אפו יכלו לגמרי מן העולם:

(י) שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ:

רש"י שאגת אריה וקול שחל וגו' – הארי גדול, והשחל בינוני, והכפיר קטן.

כולם נתעו – כלומר המלכים והשרים והעבדים [לא ברורה כוונתו. בש.] וכל שמות הללו שמות אריה הם:

מצודות דוד שאגת אריה – עם כי היה להם שאגת אריה וקול שחל לאיים ולהפחיד את הבריות ושיני כפירים לאכלם בכל פה הנה בסופם המה נתעו לבלי דעת למצוא הצלה מהרעה הבאה עליהם:

מצודות ציון שחל וכפירים ליש ולביא המה שמות הארי זכר ונקבה אלא שזה גדול מזה.

נתעו – מל' תועה וענינו מי שאינו יודע מה לעשות:

מלבי"ם שאגת – שיעורו שאז יאבדו ויכלו שאגת אריה וקול שחל,

ושני כפירים נתעו – שאז נעקרו מלתעותיהם החדות, (המשיל את הרשעים לאריה טורף בגבורתו, שיצוד טרפו על ידי שאגתו שיפיל אימה, ואח"ז אוחז הטרף בשניו, ובבא זמן מפלתו יכלו כלי הטרף שלו ויאבד כחו), ואז

מלבי"ם חלק באור המלים (י-יא) שאגת – מלת יכלו שבפסוק הקודם נמשך לשתים, מרוח אפו יכלו, (יכלו) שאגת אריה וקול שחל. וכן שני כפירים נתעו נפעל משורש לתע כמו מלתעות כפירים, כמו נלתעו, ונפל למ"ד פ"א הפעל ונשלם בדגש, כמו שיהיה בשורש לקח, ור"ל יעקרו מלתעותיהם, כמו מסקל משרש ודומיהם, אריה ושחל הם גדולים, וכפירים הם הקטנים, וליש מין גדול באריות, ולביא כולל הנקבה שי"ל גורים, כמ"ש (נחום ב'):

(יא) לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ:

רש"י ליש אובד מבלי טרף – השרים אבדו כליש זה האובד מבלי מזון כך אבד כחם מעשות חמס, אובד אינו לשון אדם האובד דבר ממנו אלא הוא עצמו הולך לאיבוד כמו תעיתי כשה אובד (תהלים קיט) וכמו הייתי ככלי אובד (תהילים לא).

ובני לביא יתפרדו – מדבר בדור הפלגה אשר נפוצו משם על פני כל הארץ:

מלבי"ם ליש אובד מבלי טרף – וימות ברעב, ובני לביא יתפרדו – והנמשל שהרשע העריץ עת יחלש ויתום כחו ימות ברעב וזרעו מבקש לחם,

לא כן הצדיק הגם שיתיסר לפעמים, לא יאבד רק עוד ינוב בשיבה ולא ירעיב ה' נפש צדיק:

(יב) וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ:

רש"י ואלי דבר יגונב – חוזר על תוכחתו שהוכיחו עד הנה מה תזעק זכר נא מי הוא נקי אבד וגו' כאשר ראיתי וגו', ועל אודותיך אלי דבר נבואה יגונב מן הסגנון כדבר גנוב לפי שאין רוח הקודש נגלה על נביאי עובדי כוכבים בפרהסיא

משל למלך שהיתה לו אשה ופלגש כשבא אצל אשתו בא בגלוי ואצל פלגשו בא בסתר ובגניב' כך הקב"ה לנביאי עובדי כוכבים ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ) וכן ויבא אלהים אל לבן וגו' (בראשית לא), לבלעם נופל וגלוי עינים (במדבר כב) לאליפז בחזיונות הלילה,

אבל בנביאי ישראל כתיב (במדבר יב) פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות במדרש תנחומא מצאתי מוגה ול"ש. ותקח אזני שמץ מנהו – שמץ מקצת רוח הבנה:

מלבי"ם ואלי – אמנם על היסורים שבאים על הצדיק, הודיע תשובה אחת אשר השיג על ידי הופעה נבואיית, רק שלא היה לו בזה נבואה שלמה (כי תשובת השאלה הזאת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא גלה ה' לשום נביא וחוזה, וכמ"ש חז"ל שע"ז בקש מרע"ה הודיעני נא את דרכיך) רק נבואה כהה כרואה באספקלריא שאינה מאירה,

וחשב כי נמצא בהשגה זאת כל החסרונות הנמצאים לנבואה בלתי מבוארת (כמו שחשבם הרמב"ם פ"ז מה' יסודי הדת בחשבו ההבדלים שהיו בין נבואת אדון הנביאים לנבואת יתר נביאים),

א] שלא ייחד אליו הנבואה ביחוד רק אלי דבר יגונב – כמי שיתנוצץ אליו הברק בליל חשך ואפלה ואח"כ יעלם ונשאר בחשך (כמ"ש המורה בהקדמתו),

ב] שבאתהו הנבואה דרך משל וחדה (שזה נכלל ג"כ במלת יגונב) ולא הבינוהו כל פרטי המשל רק קצת ממנו כחלום חזון לילה שמעורב בו גם דברים בטלים, ועז"א ותקח אזני שמץ מנהו –

ג] שלא היתה הנבואה בהקיץ רק בחלום חזון לילה ולא באהו החלום בסוף הלילה שאז כבר נחו הרעיונים מהרהורי יום, רק,

מלבי"ם חלק באור המלים שמץ – מעט מן המעט, וכן מה שמץ דבר נשמע בו (לקמן כ"ו י"ד) מנהו, כינוי הנסת, בה' וא"ו במלות כמו בפעלים:

(יג) בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים:

רש"י בשעיפים – במחשבות:

מלבי"ם בשעיפים מחזיונות לילה – בעת שהיו הסעיפים עדן מלאים מחזיונות לילה, שזה היה בתחלת השינה תיכף, בנפול תרדמה על אנשים – שמצד זה היה הבר מעורב עם התבן, ודבר האמת מתנוצץ בין מסך ערפל

ד] שנזדעזעו איבריו מרוב הפחד ועז"א:

 מלבי"ם חלק באור המלים בסעיפים – הם המחשבות ההולכים בלולים בלי סדרים רק מתפצלים בתגבורת הרעיונים לרגלי המדמה, כשעיפי האילן, וכן סעפים שנאתי (תהלות קי"ט):

(יד) פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד:

רש"י פחד קראני – מן הרוח שבא אלי ורוח הוא מלאך שנאמר (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות:

מלבי"ם פחד קראני ורעדה – והפחד הזה נתפשט בכל האיברים עד שרוב עצמותי הפחיד –

ה] שהשיג בנבואתו איזה דמיון שזה מורה על פעולת כח המדמה בעת ההיא, וספר שהשיג את הדמיון ההוא בכל חושיו, אם בחוש המשוש, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים פחד, ורעדה – הרעד הוא רעידת הגוף מרוב הפחד (עמ"ש ישעיה י"ט ט"ז):

(טו) וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי:

רש"י תסמר – הרוח [את] שערת בשרי. תסמר – הוא לשון אדם שעמדו שערותיו:

מלבי"ם רוח על פני יחלף – שהשיג רוח נושב על פניו ונתפעל ממנו כ"כ עד כי סמרה שערת בשרו – וכן השיג את הדמיון בחוש הראות, אבל בראיה כהה מאד כי:

מלבי"ם חלק באור המלים תסמר – שערותי עמדו כמסמרות מרוב הפחד:

(טז) יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע:

רש"י יעמוד – עומד היה בפני ולא הייתי מכיר מראהו.

דממה וקול – קול דבר חשאי הייתי שומע,

ד"א דממה וקול אשמע קול שמעתי מדממה אבל דממה לא שמעתי דממה אלו המלאכים שאומרים שירה כדמתרגם ואחר הרעש קול דממה דקה (מלכים א יט) קל דמשבחין בחשאי, משה דממה שמע

מכאן שהראשונים נשתמשו בקול והאחרוני' בבת קול כאדם המכה בפטיש וקול ההברה נשמע למרחוק, כך הוא אומר:

מלבי"ם יעמד – שעמד לנגד עיניו, ובכ"ז לא הכיר מראהו – רק תמונה לנגד עיני – ולא ידע מהות התמונה בבירור,

וכן השיג אותו בחוש השמע וגם זה בשמיעה חלושה מאד,

כי דממה וקול אשמע – ששמע דבר שהוא אמצעי בין הדממה ובין הקול, כאילו היו קול ודממה יחד, וכ"ז ציור אל חולשת ההשגה:

מלבי"ם חלק באור המלים דממה וקול – חוכן קול דממה דקה (מלכים א' י"ט) האנק דום (יחזקאל כ"ד):

(יז) הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר:

רש"י האנוש מאלוה יצדק – בתמיה.

ואם מעושהו יטהר גבר – ואם יותר מעושהו יטהר גבר? ומה זה חבירך יצעק:

מלבי"ם האנוש – ר"ל דממה וקול אשמע שהקול אמר אלי בנבואה האנוש מאלוה יצדק –

הודיעו אותו שמן הנמנע שימצא גבר שיהיה צדיק בדינו לגמרי אחר שהעבודה וההודאה המוטלת על האדם לאלהים א"א שיצא בו ידי חובתו בשלמות משני טעמים,

א] בהשקף על גדולת האל ורוממותו, שלפי רוב גדולתו יחויב אליו היראה וההכנעה בתכלית מה שאפשר עד שלא יוכל האדם לאמר שהשלים חובתו בזה בשלימות,

וז"ש האנוש מאלוה יצדק – ר"ל הכי יצטדק מזה הצד שהוא אלוה גבוה מעל גבוהים,

ב] בהשקף על רוב חסדיו וטובותיו שקבל האדם ממנו, שהוא העושה אשר עשהו ויכוננהו בתכלית היופי והשלמות והתיקון, ומצד זה הוא מחויב לעבדו עבודה גדולה לפי רוב טובותיו עמו,

וז"ש האם מעושהו יטהר גבר – הכי יוכל להתטהר לפי ערך החיוב שהוא חייב לעבדו מצד שהוא עושהו ויוצרו ולהשלים מה שמחויב לעבדו מצד זה.

זאת שנית א"א שישתלם האדם בשלימות מפני שפלותו ופחיתת חמרו, וז"ש:

 מלבי"ם חלק באור המלים האנוש מאלוה יצדק – אם מעושהו יטהר גבר. יש הבדל בין אנוש ובין גבר, אנוש מציין החולשה, וגבר מציין הגבורה, שנגד מ"ש מאלוה, יאמר הכי אנוש החלוש והקטן יצדק נגד אלוה הגדול הגבור והנורא, ונגד מ"ש מעושהו, תפס שם גבר, שלפ"ז מחוייב בעבודה יתירה יותר כפי שהוסיף לו טובה שבראו גבר נאזר בגבורה וחיל. ויש הבדל בין יצדק ובין יטהר, שהצדק הוא כשלא חטא כלל, והטהרה תהיה אחר הטומאה, או כשבא על החטא הוא שיטהר מחטאתו ע"י תשובה, כמו לטהר אתכם מכל חטאתיכם, וע"ז מוסיף שאחר שא"א שיצדק בלא חטא ועון הגם שתאמר שמצד שהוא אלוה יוכל לטהר מן החטא ע"י חרטה ותשובה, מצד שהוא עושהו והחטא הוא כפית טובה, מ"מ א"א שיטהר כלל ולא יסלח לו בלא יסורין:

(יח) הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה:

רש"י הן בעבדיו – הצדיקים לא יאמין שלא יחטאו לו ומסלקם מן העולם לפני זמנם. תהלה – לשון הוללות:

מלבי"ם הן בעבדיו – שהם צבא מרום הכוכבים והגלגלים, הגם שהם עובדים אותו בתמידות במהלכם הנצחי, בכ"ז אין בהם קיום והתמדה

וגם במלאכיו לא ישים תהלהוהארה בשלימות, הגם שהמלאכים הם עוד נעלים מן הגלגלים רוחנים ושכליים, אינם טהורים נגד האל:

מלבי"ם פירוש המילות עבדיו, מלאכיו – המלאך נכבד יותר מן העבד, שהוא ישולח בשליחות של כבוד והוא קרוב למלך (עי' ישעיה מ"ד כ"ו). ולפ"ז בא פה שם עבדיו על הגלגלים, ומלאכיו על המלאכים שהם גבוהים מהם במעלה, והם המוכנים לשליחות מה' בענינים שהם למעלה מן העבודה הקבועה שהיא עבודת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית אל עולם הגלגלים ותהלה פי' מענין הארה, (ומלת לא נמשך לשנים, לא ישים תהלה), כמו בהלו נרו עלי ראשי, וי"מ מענין הוללות וסכלות, ונשתנה משקל השם להבדיל בינו ובין תהלה לדוד, ועי' במכלול:

(יט) אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ:

רש"י אף – כל שכן. שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם – קברם. ודכאום לפני עש – מן השמים מתישין את כחם עד שהן שפלים ונדכאים לפני הרימה האוכלתן במותן:

מלבי"ם אף – וכ"ש בני אדם שחומר האדם שפל ונקלה מאד, בהשקף על משך זמן מציאותו, ועל התחלתו ועל אחריתו,

כי כל משך זמן מציאותו וימי חייו הם שוכני בתי חומר – ישכנו נפשותם בגויות שעשוים מחומר האדמה, והחומר הוא הבית [-הגוף ב"ש] שבו ישכון האדם (היינו נפשו שהיא עקר האדם) כל זמן היותו על האדמה,

והבית חומר הזה בעפר יסודם – היסוד שלו בנוי מעפר, היינו שראשית הויתו הוא מטפת הזרע הסרוחה וסופו של הבית הוא שידכאום לפני עש – שאח"כ רימה ותולעה ידכא אותו אחרי מותו ויבלה אותו, ואיך אפשר שהוא יטהר וישתלם בעבודתו נגד האל ית', ואחר שא"א שהאדם ימלא את חובתו בשלימותו ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לערך החיוב שמחויב לעבוד לאל, לכן היה זה מחסד ה', כי,

מלבי"ם חלק באור המלים אף – כמו אף כי, כמו כל שכן. יסודם הכינוי מוסב על הבתים, שיסוד הבתים הוא בעפר, שהוא קל מן החומר שהחומר מתדבק והעפר הוא דק, כי נוצרו מזרע לחה ורפויה, וכן כינוי ידכאום על הבתים, שהעש והתולע יחריבו אותם:

(כ) מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ:

רש"י מבקר לערב יכתו – ביום אחד הם כתותים ונדכאים.

מבלי משים – על לב לשוב לקונם. לנצח יאבדו – וגם זה הוא מקרא חסר:

מלבי"ם מבקר לערב יוכתו – שיוכתו ביסורין על עונותיהם לזמן קצר כמו מבקר עד ערב, מבלי משים לנצח יאבדו – כדי שלא יצטרך לשום להם עונש יותר גדול שיאבדו לנצח,

שע"י שיוכתו בעונש זמני ע"י יפטרו מעונש נצחי, שעל ידי היסורים לפי שעה יפטרו ממיתה ואבדון נצחי, וכן,

מלבי"ם חלק באור המלים מבלי משים – טעמו כמו מבלי ישים, ובא בהוה, שר"ל שע"י שאינו משים שיאבדו לנצח לכן יוכתו מבקר לערב, וכבר בארנו (ישעיה נ"ו) שמלת נצח מציין הזמן הנצחי של הרוחניים, כמו זמן הנשמה שהיא למעלה מזמן הזה המצויין במלת עולם, ורמז ג"כ שע"י יסורים זמניים ינצלו מאבדן נצחיי שהיא אבדן הנשמה, רק שעקר הווכוח נוסד להצדיק השאלה של צדיק ורע לו גם בחיי הגוף, לכן בא ברמז:

(כא) הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה:

רש"י הלא נסע יתרם בם – כמו (ישעיה טו) יתרה עשה וגו' גאותם וחכמתם תתבלע בגופן והנה נוסעת ונסחת כמו (ישעיה לג) בל יסע יתידותיו:

מלבי"ם הלא נסע – מהם יתרם בם – שיקח מהם את היתרון שלהם דהיינו העושר והקנינים, שהוא אך מותרות ואינם עצמיים להם,

(מבלי משים) ימותו ולא בחכמה – כדי שלא ישים להם עונש יותר כבד שהוא עונש המיתה, וטוב להם עונש העוני שע"י יפטרו מעונש מיתה,

וטוב להם גם עונש היסורים לפי שעה, שע"י יפטרו מעונש אבדת נצח

(וגם רמז בדבריו שטוב להם עונש עוה"ז כדי שלא יכרתו בעה"ב שתכרת נפשם, שע"ז תפס לנצח יאבדו, שמלת נצח מציין אבדן הנפש הנצחי):

מלבי"ם נסע – נפעל, יתרם, עשרם וקנינם, כמו והניחו יתרם לעולליהם (תהלות י"ז), וגם ר"ל שהקנינים הם מותרות אל האדם בלתי מוכרחים לאשרו האמתי ומלות מבלי משים שבפסוק הקודם נמשך גם לכאן, מבלי משים ימות ולא בחכמה:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב