איוב ה

(א) קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה:

רש"י קרא נא – ע"כ דבר הנבואה מכאן ואילך חוזר לתוכחתו צעק הרבה מי יענך. ואל מי מקדושים – הגוזרים זאת עליך. תפנה – להלחם אתו:

מלבי"ם קרא – אחר שהודיע התשובה שהשיג ע"ז בנבואה, אמר אליו בל יתפלא מדוע באתהו התשובה ע"י אליפז ולא בא הקדוש שהוא המלאך המגיע את הנבואה והמענה על יסורי איוב אליו בעצמו,

אמר אליו, אתה קרא נא – והתפלל שיגיע התשובה אליך היש עונך?

ואל מי מקדושים – ר"ל מן המלאכים הקדושים תפנה – שידבר עמך ויודיעך מעשה בחזון או בחלום:

 מלבי"ם קרא היש עונך – העניה שבא אחרי קריאה, היא מה שעונים למתפלל וקורא לישועה, כמו בקראי ענני אלהי צדקי, המלך יעננו ביום קראנו. וקדושים הם צבא מעלה, ואשמע אחד קדוש מדבר (דניאל ח') אל נערץ בסוד קדושים:

(ב) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה:

רש"י כי לאויל וגו' – לאויל כמותך יהרג כעסו שאלו היית שותק שמ' תשוב מדת הרחמים עליך. קנאה – היא כעס וחימה כמו (דברים לב) הם קנאוני:

מלבי"ם כי לאויל יהרג כעס – שאחר שהיית אויל ומסופק בהשגחת ה' אינך ראוי שיופיע אליך דבר ה' וקדושיו,

וגם השיב לו בזה לעומת מה שהכחיש את הבחירה ואמר שהאדם מוכרח במעשיו מצד הכוכבים הגוזרים כל פרטי פעולותיו, ברר לו שזה שקר,

כי ראינו שהכעס יהרוג את האויל, ולא מצד הגזרה הקדומה רק ע"י בחירתו שבחר בכעס ובקנאה זה יגרום לו אבדונו, הרי שהאדם חפשי במעשיו, ובחירתו הרעה היא הגורמת לו מות ואבדון:

 מלבי"ם לאויל יהרג כעס. ופותה תמית קנאה – אויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובפנות האמונה, כמו שהתבאר בספר משלי, והוא מלא כעס על הנהגת העולם, כמ"ש קצר רוח מרים אולת, קצר אפים יעשה אולת, שהוא אינו מושל ברוחו, והכעס הזה יהרגנו,

והפותה הוא המתפתה ע"י תאותו, ובו תגבר הקנאה משלות הרשעים, שיתקנא בם להיות כמוהם. ויש הבדל בין הריגה ובין מיתה, שהמיתה יאמר גם על מיתה טבעיית, והריגה בא ע"י סבה מבחוץ. והכעס יהרוג את האויל דרך עונש על שמכעיס את ה', אבל הקנאה תמית את הפתי בטבע, כי רקב עצמות קנאה:

(ג) אֲנִי רָאִיתִי אֱוִיל מַשְׁרִישׁ וָאֶקּוֹב נָוֵהוּ פִתְאֹם:  (ד) יִרְחֲקוּ בָנָיו מִיֶּשַׁע וְיִדַּכְּאוּ בַשַּׁעַר וְאֵין מַצִּיל:

רש"י ירחקו בניו – זו היא קללה שקיללתיו. וידכאו – בדגש הוא ידוכאו ואם הוא נקוד רפי משמש ידכאו אחרים:

 מלבי"ם (ג-ד) אני – ואשר בעלי האצטגנינים מביאים ראיה שפעולות האדם מוכרחות מפאת המזל ואין ההשתדלות מועיל מאומה ממה שקרה כמה פעמים שאיש אחד יתעשר פתאום מבלי שום יגיעה והשתדלות, ואיש אחר יגע ועמל להתעשר ולא הניח מלהכין כל ההכנות המובילים אל תכלית הזה שיתעשר וכל זה לא הועיל לו מאומה וזה אות ומופת אצלם שהכל תלוי בגזרה ובמזל ואין ההשתדלות מועיל,

ע"ז השיב אליפז כי הוא ראה ובחן שמי שיתעשר פתאום לא יתקיים עושר זה ביד בניו,

וז"ש "אני ראיתי אויל משריש נוהו פתאום, ואקוב נוהו פתאום, ירחקו בניו מישע" – ר"ל ראיתי אויל שלא זרע ולא עמל ובכ"ז פתאום השריש נוהו בחזקה ויעש שורש למטה ופרי למעלה, דהיינו שהתעשר פתאום בלא שום השתדלות

ואז אקוב ואדבר דבור מפורש, על מי שהשריש נוהו פתאום, ששרשים האלה לא יתקיימו ביד בניו, כי בניו יהיו רחוקים מישע – וקנינים אלה לא יתקיימו בידיהם,

כי הגם שידכאו בשער – המשפט ששם יושבים השופטים, ובכ"ז אין מציל – לא ימצא מי שיריב ריבם כי לאשר בא העושר שלא במשפט כן יכלה ולא יתקיים:

 מלבי"ם חלק באור המלים- משריש נוהו – שם נוה בא תמיד על נאות דשא, והושאל אל משכן האדם מנוה צאן כמ"ש בכ"מ, ולכן בא אצלו פעל משריש, ומלת ואקב בא בהסגר, ראיתי משריש נוה פתאום, ואקב נוהו פתאום, ר"ל פרשתי ענשו של זה וסופו, כמו נקבה שכרך עלי:

מלבי"ם חלק באור המלים (ד) ירחקו בניו מישע – מ"ש רחוק מרשעים ישועה הוא דרך עונש שהישועה תתרחק מאתם, ומ"ש פה ירחקו מישע הוא בדרך הטבע שהם יהיו רחוקים מישע בטבע. בשער, מציין מקום המשפט ששם יושבים הזקנים והשופטים, כמו ובועז עלה אל השער, ואל תדכא עני בשער (משלי כ"ב כ"ד):

(ה) אֲשֶׁר קְצִירוֹ רָעֵב יֹאכֵל וְאֶל מִצִּנִּים יִקָּחֵהוּ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילָם:

רש"י אשר קצירו – של רשע. רעב יאכל – כי ימות רשע יבואו הרעבים שקיצץ בחייו וישתלמו גזילותיו מנכסיו. ואל מצנים יקחהו – כמו ויקחו אליך (שמות כה) כלומר לצורך העני הנושע מצינים וכלי זיין של רשע זה יקחהו השופט הממונה לכך. ושאף – ובלע איש איש מן הצמים שגזל בחייו. חילם – ממונם שגזל זה בחייו:

מלבי"ם אשר – ר"ל (ואני ראיתי) אשר קצירו רעב יאכל – שבהפך ראה, איש שיגע ועמל במעשיו ואוכל קצירו כשהוא רעב, ר"ל שאין לו מה לאכול עד שהגיע עת הקציר שקוצר תבואה שזרע ביגיע כפיו,

וכן (אני ראיתי) אל – האיש אשר מצנים יקחהו – שיקח את הקציר מבין הקוצים, שבורר תבואתו מן צנים וקוצים שמתערבים בהתבואה, שזה המשיג אכלו בעמל רב ובזיעת אפו יאכל לחם,

ושאף צמים חילם – ראיתי שהאיש הזה הנהנה מיגיע כפיו הוא שואף ובולע צמים וקשורים של חילם, ר"ל חיל בניו המשריש נוהו פתאום,

שהעושר של האויל המשריש נוהו פתאום לא יתקיים ביד בניו רק הוא שמור באחרית לאיש הנהנה מיגיע כפו אשר קצירו רעב יאכל שהוא יורישנו:

 מלבי"ם חלק באור המלים אשר – מ"ש אני ראיתי נמשך לכל המאמר, אני ראיתי אויל משריש (אני ראיתי) אשר קצירו רעב יאכל. (אני ראיתי) אל (אשר) מצינים יקחהו, והגם שאחר פעל ראה בא תמיד מלת את, הראיה דפה היא ראית השכל, כמו הבטה שנקשר עם מלת אל בכ"מ, כמו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (ישעיה י"ז), כאשר ראיתי לתור (הושע ט' י"ג). רעב, בינוני פועל:  מצנים – הן הקוצים. כמו לצנים בצדכם (במדבר ל"ג כ"א), ושאף, מענין בליעה, והושאל מן שאיפת האויר שאפה רוח (ירמיה ב' כ"ד). צמים קשרים של חילם, כמו מבעד לצמתך:

(ו) כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן וּמֵאֲדָמָה לֹא יִצְמַח עָמָל:

רש"י כי לא יצא מעפר – מכה הבאה על האדם לא לחנם הוא ולא מן העפר תצמח לו. און הוא לשון שבר:

 מצודות דוד כי לא יצא וגו' – ר"ל הלא עינינו רואות אשר נתהוה בעולם עמל ואון והנה אינם צומחים ויוצאים מן האדמה לבוא מאליהם במקרה כ"א באים לשלם גמול המפעל ולזה כאשר ראיתי האויל המשריש שפטתי שהוא הראוי להיות מן המקבלים העמל ואון כי לו נאה כי לו יאה:

מלבי"ם כי – ממליץ כי השורש אשר השריש (המשריש נוהו פתאום) באון ושלו' במשפט לא יצא מעפר – וגם לא יצמח מאדמה – ולא יעשה פרי, והטעם הוא.

 

 

 

מלבי"ם חלק באור המלים (ו) כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל. העפר הוא על האדמה והצמיחה מציין צמיחת הזרע בתוך האדם מבפנים, והיציאה הוא מה שיוצא מעומק האדמה דרך העפר ומתגלה בחוץ, וע"כ הוסיף שלא לבד שלא יצא לחוץ, כי גם לא יצמח בתוך האדמה, כי לא יקלט הזרע כלל, וכבר בארנו (ד' ח') שהאון מציין הפעל הנעשה בכח וחמס, והעמל מציין התכונה הנפשיית ורוע המחשבה, וע"כ מיחס אל העמל שהוא צומח בעומק המחשבה, הצמיחה בעומק האדמה, ואל האון הפעליי המתגלה בחוץ, היציאה מעפר:

(ז) כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף:

רש"י כי אדם לעמל יולד – כי אי אפשר שלא יחטא ויקבל עמל בחטאו לקבל פורענותו ואינו כבני רשף שהם מלאכים ורוחות שהם יגביהו עוף ואינם מן התחתוני' (יגביהו לעוף ולהיות מן התחתונים סא"א) לשלוט בם שטן ויצה"ר.

רשף – כמו רשפי קשת (תהלים עו) כשהחץ מעופפת נקרא רשפי לשון עוף (סא"א):

 אבן עזרא ובני רשף – יש אומרים כי כאשר תולדות העוף לעוף כן תולדות האדם לעמל וכמוהו ולחומי רשף שפירושו אכולי עוף ויש אומרים כי בני רשף הראויי' להיות בגיהנם יגבהו בעולם הזה וזה הפירוש בלא רשף רק הוא קר, ויש אומרים כי בני רשף הם ניצוצי האש והוא קרוב בעבור שהאדם רגיל לראות השמש זורחת ושוקעת אין זריחתה ושקיעתה אלא בעיניו ובעבור בא הגשם לפרקים מעטים גם יש עתים שיכלא הגשם בשעת הצורך ויצעקו בני אדם אל הבורא ויצוה על העבים להמטיר וזה יהיה להם אות גדול על כן הזכיר אחר עושה גדולות הנותן מטר:

רלב"ג בני רשף – הם כידודי אש:

 מצודות דוד כי אדם – הלא האדם נברא להיות עמל על טרפו לא לקחת מזולתו דבר אשר לא עמל בו. ובני רשף – וכאשר ניצוצי רשפי אש הוחק טבעם להגביה עצמם לעוף למעלה כן משפט האדם לעמול על טרפו וזה האויל לא כן עשה לזה יקבל גמולו משלם:

מלבי"ם כי אדם לעמל יולד – שהאדם נולד לעמול ביגיע כפיו, ובעמלו יביא לחמו, והעושה עושר שלא בעמל וביגיע כפים הוא עמל ואון ולא יצמיח ולא יתקיים ביד בניו,

סוף דבר שעקר הצלחת האדם תלוי בהשתדלותו ובעמלו ויגיע כפו, ולא כדברך שאמרת שהצלחת האדם נגזר מבני רשף שהם כתות הכוכבים שהם שולחים ניצוציהם והשפעותיהם למטה ופועלים בעולם השפל על כל מעשה בני האדם,

כי בני רשף יגביהו עוף – שהכתות הרוחניות השמיימיות הנוזלות ממשטרי הכוכבים, בני רשף אלה יגביהו עוף למעלה, שמעופם גבוה ומרומם מן העולם השפל ואין בכחם לפעול על העולם השפל להרע או להיטיב:

 מלבי"ם בני רשף – כחות רוחניות אֵשיות, כמו לחומי רשף, רשפי אש, והוא ציור אל רעת הכחות השמיימיות, הנוזלים מן הכוכבים ומשטריהם:

(ח) אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אלקים אָשִׂים דִּבְרָתִי:

רש"י אולם אני אדרוש – אם היו באים עלי יסורים הללו הייתי דורש אל הקב"ה בתפילה ובתחינה ואלו הייתי שם דברתי בבקשה:

 מצודות דוד אולם – באמת אם הייתי אני מדוכא ביסורין לא הייתי מתרעם כמותך אבל דורש הייתי אל ה' להתחנן לפניו. ואל וגו' – כפל הדבר במ"ש:

מלבי"ם אולם – אחר שסתר דעת איוב בהוראת המערכת והוכיח כי האדם בחירי ושליט במעשיו, והשתדלותו תעשה פרי, אמר,

שאם אמנם כבר נראה מצד אחר שלפעמים אין אדם שליט בבחירתו, וראינו פעמים רבות שהאדם יכין כל האמצעיים הנצרכים להפקת איזה תכלית, ולא לבד שלא ישיג התכלית המכוון, שבהפך האמצעיים האלה בעצמם יהיו סבה לשיגיע הפך המכוון, באופן שמזה נראה שמעשי האדם מוכרחים ע"י איזה כח עליון המניעו הפך רצונו ובחירתו,

 ובל תביא מזה ראיה שההכרח בזה הוא מצד המערכה השולטת על מעשי בני אדם הבחיריים,

רק כי בענינים כאלה הכוללים שבם תבוטל בחירת האדם, ומעשיו הם הכרחיים, אני איחס ההכרח הזה אל השגחת ה',

ועז"א אולם אני אדרוש אל אל – שרק ע"י השגחת האל תבוטל הבחירה לפעמים,

ואל אלהים אשים – ואיחס דברתי – והנהגתי, לא אל המערכה רק אל ההשגחה, שיש ענינים שההשגחה תבטל את הבחירה, והביא ע"ז מופת החיפוש, שהלא ראינו, כי.

 מלבי"ם דברתי – מלשון הנהגה, כמו ורעו כבשים כדברם, ידבר עמים תחתינו:

(ט) עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר:

מלבי"ם עושה גדולות ואין חקר – שהם הגדולות שנראים בהנהגת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית,

וגם נפלאות עד אין מספר – שהם המעשים אשר יעשה נגד הטבע ביכלתו הבב"ת [בבלי (בעל) תכלית],

ותפס שני ראיות למשל ולמופת, ראיה אחת מן ההנהגה הנראה ממנו בענינים הכוללים, והוא כי הוא.

 מלבי"ם חלק באור המלים

(ט) גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר. הגדולות הם חקי הטבע המתמידים וידוע שאין להם מספר, אבל חכמי הטבע יחקורו בם, ויחשבו כי ישיגו חקיהם ודרכי הטבע ע"י חקירה ועיון לכן אמר שבאמת אין להם חקר. והם נשגבים מחקר החכמים. והנפלאות הם הנסים היוצאים מגדר הטבע, וידוע שאין להם חקר, אבל הלא נחשב כי יש להם מספר, כי שידוד הטבע הוא על המעט, לכן אמר שגם הנפלאות אין להם מספר, כי יתמיד להנהיג הנהגה השגחיית למעלה מחקי הטבע, בנסים נסתרים מתמידים עד אין מספר:

(י) הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת:

רש"י הנותן מטר על פני ארץ – ארץ ישראל. ושולח מים על פני חוצות – ע"י שליח לשאר ארצות:

מלבי"ם הנותן מטר על פני ארץ – במקומות אשר למטר השמים ישתו מים, ובמקומות אשר לא יעלו שם אדים להוריד גשמי נדבות כמו במצרים ובאיזה מקומות באפריקא,

אז שולח מים על פני חוצות – נמצא שם יאור המתמלא בכל שנה ממי גשמים שיורדים במדינה אחרת והוא עולה על גדותיו ומשקה את הארץ ומולידה ומצמיחה, כיאור נילוס בארץ מצרים,

ודברים האלה מעידים ומגידים שיש השגחה פרטית משקפת שלא יחסר מים בכל המקומות אשר הכין לישוב בני אדם, כי דבר המתפשט בכל הארץ במדה משוערת בחכמה נפלאה א"א ליחס אל המקרה, והמטר בכללו הוא מכוון אל תכלית הכללי לשני דברים:

 מלבי"ם חלק באור המלים (י) הנותן מטר, ושולח מים – לא נמצא פעל שלח אצל מטר, רק פעל נתן, כי המטר לא יבא מאתו ע"י שליח רק בבלי אמצעי, ואצל שטף מים בא פעל שלח, וישלחם ויהפכו ארץ (לקמן י"ב ט"ו), ויש הבדל בין ארץ וחוצות, שהחוץ מציין מה שאחורי הבתים מן הצד, ויצייר שכלל הארץ היא מוכנה אל המטר, רק מקומות מועטים שהם חוץ מן טבע הארץ ולא למטר השמים ישתו מים, לשם שולח מים בנחלים, כמ"ש כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וכו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, כי המטר מה' בעצמו ומי נילוס ע"י שליח של השגחתו:

(יא) לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע:

רש"י לשום שפלים למרום – הוא נותן את המטר והוא מפר מחשבות ערומים שמדמין להפקיע שערים ולקנות שדות העניים במעט תבואה. (קודרים – שקומטים פנים ברעב):

 אבן עזרא לשום שפלים – הבוכים השואלים מטר אז ראו החכמים והערומים שלא תועיל חכמתם:

 רלב"ג וקודרים – הם האנשים הקשי יום וקראם קודרים כי לרב אבלם ידמה להם שיחשך האור שהוא אצלם ולזה אמר הנביא על רוב הצרות ונבט לארץ והנה חשך צר ואור חשך בעריפיה ואמר דוד כאבל אם קודר שחותי:

 מלבי"ם א] לשום שפלים למרום – להעלות הצמחים והאלנות מן השפל אל הרום לרומם אותם ולהצמיחם,

ב] כי הקודרים – שהם גופי הבע"ח הקודרים ונצרבים מן החום, שגבו ישע – ע"י שהמטר ילחלח וירטיב גופי הבע"ח, והם שני התכליות הנראים מצורך המטר כמ"ש העקרים,

ומזה מבואר שהוא בהשגחה פרטיית, כי המקרה לא יכוין אל תכלית,

הראיה השנית, מן ההשגחה הנראית בענינים החלקיים,

וזה יהיה משני פנים, א] כי ראינו אשר לפעמים:

 מלבי"ם לשום שפלים למרום. פרשתיו כדעת העקרים על הגבהת הצמחים ועלותם לרום ע"י המטר, וגם כיון כפשוטו שע"י המטר יתעשרו אביוני אדם האכרים עובדי האדמה מברכת הארץ, והקודרים מני רעב ישעו:

(יב) מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה:

רש"י ולא תעשינה ידיהם תושיה – אותה עצה שדימו לעשות:

 אבן עזרא תושיה – כטעם חכמה ורבי משה פירש שהוא מן יש:

מלבי"ם מפר מחשבות ערומים – שהערומים אשר יש אתם טיב העצה והתחבולות להרע לבריות, ה' יפר מחשבותם עד שלא תעשינה ידיהם תושיה – ולא תצא עצתם אל הפועל,

כמו שהיה באחיתופל אשר העיד עליו הכתוב (ש"ב י"ז) שהיתה עצתו בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ואם היה אבשלום שומע אז לעצתו היה הורג את דוד, והיה בהשגחת ה' שלא נעשתה עצתו, זאת שנית כי לפעמים יהיה בהפך, כי:

 מלבי"ם חלק באור המלים

(יב-יג) מחשבות – תושיה. עצת. הסדר הוא מחשבה, עצה, תושיה. תחלה חושב על הדבר, ואח"כ מתיעץ לבחור האמצעיים המובילים אל התכלית, כמ"ש (ישעיה י"ד ובכ"מ) וכשיעלה בידו המעשה נאמר שעשו ידיו תושיה, שתושיה היא ישות המעשה היוצא לפועל ע"י טיב העצה, וה' מפר המחשבה שלהם עד שלא יגיעו לכלל עצה, וכ"ש שלא יעשו תושיה, ויש הבדל בין חכמים ובין ערומים, שהערום יודע חקי החכמה רק יערים על דברים פרטיים בערמה איך לעשותם על נכון להפיק התכלית הנרצה, כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, וערום יבין לאשורו, וה' יפר מחשבותם בל יגיעו לידי עצה ותושיה. והחכם הוא יותר מן הערום שהוא יודע חקי החכמה, ובעת יתהלכו בתמימות תלוה עמהם השגחת ה', אבל כשיטו מן החכמה אל הערמימות, ילכדם ה' עם ערמם, שהערמה עצמה שהכינו להפיק רצונם בה ילכדו ואז עצתם נמהרה ולא יפר אותה רק ימהר אותה מצד שהם נפתלים, כמו פתיל, הנפתל ועקש, והנפתל הוא יותר מן עקש:

(יג) לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם וַעֲצַת נִפְתָּלִים נִמְהָרָה:

רש"י נמהרה – כל העצה העשויה במהירות היא סכלות:

מלבי"ם לוכד חכמים בערמם – שעת יבחרו החכמים ערמה ותחבולה להרע לחבריהם, לא יפר את עצתם רק יסבב בהשגחתו שהאמצעיים שהכינו בעצתם להרע הם עצמם יהיו סבה לשיגיע ההפך,

כמו שהיה באחי יוסף שהאמצעיים שהכינו שלא יעלה יוסף לגדולה על ידי שמכרוהו לעבד, הגם שלפי הטבע היה מחויב שיצא מזה התכלית הנרצה כי העבד א"א שיצליח וימשול, סבב ה' בהשגחתו שזה עצמו היה הסבה להצלחתו ולגדולתו עד שהיו אחיו לו לעבדים,

ובאופן זה לוכד את החכמים עם ערמם ותחבולותם שבזה בעצמם ילכדו

ואז עצת נפתלים נמהרה – אז ימהר ה' את עצתם ולא יפר אותה, כמו שהיה ביוסף שלא בטל ה' עצתם רק הסכים עמהם שימכר יוסף לעבד, יען שעצתם זאת היתה נכונה מאת ה' שעי"ז יעלה לגדולה ואחיו ישתחוו לו:

(יד) יוֹמָם יְפַגְּשׁוּ חֹשֶׁךְ וְכַלַּיְלָה יְמַשְׁשׁוּ בַצָּהֳרָיִם:

רש"י יומם יפגשו חושך – שאין עצתם מתקיימת ונעשית ואור חכמתם נהפך לחושך:

 אבן עזרא יומם – עניינו ביומם:

מלבי"ם יומם – שב אל שני הענינים שהזכיר, שבצד הראשון שמפר מחשבות ערומים שלא ימצאו עצה, אז יומם יפגשו חשך – כי יחשיך להם את היום עד שאין אור העצה במציאות כלל,

ובצד השני שלוכד חכמים בערמם אז כלילה ימששו בצהרים – שאז הצהרים והאור (שהיא העצה) הוא נמצא, רק הם ימששו בו כאילו היה לילה, כי עצתם תתהפך לרע להם:

(טו) וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן:

רש"י ויושע – את הנכשלים. מחרב – ומאיזה חרב מפיהם שהיו סבורים לבולעם ומתאוים להשמידם. ומיד חזק – יושיע אביון:

מלבי"ם ויושע – באר למה ישגיח ה' השגחה זאת להפר מחשבות ערומים או להסב את עצתם, ולבטל בחירת האדם והשתדלותו?

שזה יעשה כדי להושיע מחרב ומפיהם ומידיהם של החזקים את האביון – שאם לא היה משגיח בענינים הבחיריים לבטל את עצת החזקים והעריצים אשר יכינו להרע לחבריהם, לא היה אפשר שיתקיימו האנשים,

כי העריצים והחזקים שהם רבים תמיד היו בולעים את האביונים, והיו בני אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, או ע"י חרב מלחמה, או ע"י פה ולשון הרע, או בידים פועלים רע,

ולכן ישגיח על החלשים להצילם, והרע של הרשעים לא יספיק להשחית את מין האנושי, כי הוא נשמר על ידי השגחת ה', ועי"כ:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טו) מחרב ומפיהם, ומידיהם של החזק, וחזק בא כשם המין:

(טז) וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ:

רש"י ועולתה – העלילה והרשעה כמו (תהלים סד) יחפשו עולות, עלילות. קפצה – סגרה כמו לא תקפוץ:

מלבי"ם ותהי לדל תקוה – שאם היה ההשתדלות מועיל בכל הדברים לא היה שום תקוה,

כי עם ריבוי הרשעים והעריצים שיש בעולם שכל כונתם להרוג את החלשים ולשלול שללם, ועם ריבוי השתדלותם בזה, לא היה אפשר שיתקיים הדל והחלש ולא היה לו שום תקוה להנצל מרעתם,

וע"י השגחת ה' על הדלים והחלשים להצילם מרעתם,

עי"כ העולה תקפץ פיה – כי יראו שיש משגיח עליון אשר יעמוד לימין אביון להושיעו ולהצילו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (טז) ותהי לדל – הדל מעולה מן האביון כמ"ש בכ"מ, ואם יושיע האביון כ"ש שיש תקוה לדל:

(יז) הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ וּמוּסַר שַׁדַּי אַל תִּמְאָס:

רש"י הנה אשרי אנוש וגו' – ביסורין וכשם שהוא (מרפא) מכאובי' של אלו כך אני אדרו' אליו על יסורין אלו שיבואוני והיה לך לקבלם ולא למאסם:

מלבי"ם הנה – אחרי שבאר כי פעולות האדם הם קצתם בחיריים וקצתם מוכרחים ע"י ההשגחה, יאמר כי כן גם היסורים הבאים על האדם,

הגם שהרבה מהם הם בחיריים הבאים עליו ע"י רוע בחירתו, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כמו המרבה במאכל עד שחלה חולי הטחורים, או במשגל עד שנחלה גופו,

בכ"ז נמצאו ג"כ יסורים השגחיים הבאים בהשגחת ה' לכפר ולמרק עונותיו, או להשיבו בתשובה,

והגם שהיסורים הבחיריים הם רעים בהחלט, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כי שחו אל רפאים מעגלותיהם,

לא כן היסורים ההשגחיים הם אך טוב וחסד,

בין היסורים הבאים עליו כדי להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, שעז"א אשרי אנוש יוכיחנו אלוה – שהם יסורים קלים הבאים כדי להוכיח דרכו ולהטותו לטוב,

בין היסורים הקשים הבאים למרק חטאים שכבר חטא בעבר, שעז"א ומוסר שדי – ג"כ אל תמאס -:

 מלבי"ם חלק באור המלים (יז) יוכיחנו אלוה, ומוסר שדי – מבואר אצלי שיש הבדל בין מוסר לתוכחה שהתוכחה היא בדברים, ובא לרוב בין אנשים שוים והמיסר אוסר את הנפש ע"י הכרח של יסורים או פחד עונש, או בא מן הגדול אל הקטן, ואצל ה' יבא גם תוכחה עם יסורים, ויש הבדל שהתוכחה היא בנחת ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, והמוסר הוא בעונש קשה ובא לרוב על חטא העבר, וציינתי מקומותם (ירמיה ב' י"ט), ומבואר בכל הספר ששם שדי מציין היכולת המוחלט לשדד המערכה וליסר ביסורין קשים נגד הטבע וכדומה, ושם אלוה מציין רוממות האל לבד, וע"ז ציין המוסר בשם שדי, הגם שבא המוסר בחוזק וכשוד משדי יבא, אל תמאס:

(יח) כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וידו וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה:

מלבי"ם כי – מפרש נגד שני אלה, נגד התוכחה שהוא לתקן דרכו בעתיד, שזה דומה כחובש מטלית סביב המכה בל תתפשט הלאה, עז"א כי הוא יכאיב – ובזה ויחבש – חובש סביב המכה, ר"ל שבזה יסך בדלתים בעד רגשות הנפש בל יוסיף לחטוא, ונגד המוסר שבא ליסרו על עונותיו שעברו,

אמר ימחץ וידיו תרפינה – שגם אם ימחץ ביסורים גדולים למרק חטא העבר, בזה בעצמו ידיו תרפינה,

כמי שנותן סמים מרים אל החולה לרפואה שמרירות הסם הוא עצמו הרפואה:

 מלבי"ם חלק באור המלים –  ויחבש – הוא שכורך ואוגד סביב המכה ומקום המכאוב שלא תתפשט חוץ מגבולה, (עמ"ש ישעיה א' ו'), והמכה צריכה חיבוש, והמחץ צריך רפואה על העבר, כמו מחצתי ואני ארפא (דברים ל"ב), ומחץ מכתו ירפא (ישעיה ל'):

(יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע:

רש"י בשש צרות – כשיבאו לעולם יצילך על ידי יסורין שנתייסרת בהם וגם בשביעית כשתבא לא יגע בך ועכשיו הוא מונ' אותן:

מלבי"ם בשש – אחר שבאר טעם יסורי הצדיק שבאים למרק חטא העבר או לתקן דרכו,

שזה עצמו מה שהזכיר שבא לו בנבואה שא"א שימצא צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמ"ש האנוש מאלוה יצדק, הוסיף מדעתו שלפעמים תבא רעה על האדם והיא באמת לטובתו להצילו עי"ז מרעה יותר גדולה אשר לא היה ניצל ממנה כלל,

ולפעמים יבא עליך שש צרות, ר"ל צרות הרבה, ובשש צרות – אלה יצילך – מן הצרה השביעית המסוכנת מאד, עד שעל ידי זה בשבע לא יגע בך רע – לא יגע בך הרעה השביעית, כמו שמבאר במשלים:

(כ) בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב:

מלבי"ם ברעב פדך ממות – לפעמים יביא עליך רעב ובזה בעצמו יפדה אותך ממות,

למשל שהמדינה שאתה יושב בה עתידה להתהפך ע"י רעש הארץ והוא מביא עליך רעב עד שתוכרח לצאת אל ארץ אחרת לבקש לחם, ובזה נצלת מן המות שהיית מת ברעש,

ובמלחמה – יפדך מידי חרב – למשל שאיש אחד אורב עליך להרגך בחרב וע"י שהוא שעת מלחמת חגרת כלי זיין לצאת למלחמה, ופגע בך אויבך להרגך וע"י שהיית מזויין נצלת מידו,

ואם לא היה עת מלחמה היה הורג אותך כי לא היה בידך כלי זיין לעמוד כנגדו:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כ) ברעב – הב' הוא ב' הכלי עם הרעב, וכן ב' במלחמה:

(כא) בְּשׁוֹט לָשׁוֹן תֵּחָבֵא וְלֹא תִירָא מִשֹּׁד כִּי יָבוֹא:

רש"י בשוט לשון – של שטן תחבא אותך אלו הן השבע צרות רעב וחרב לשון ושוד וגו' וחית הארץ הם ליסטי':

מלבי"ם בשוט לשון – לפעמים ימשול בך בעל הלשון לענות בך סרה לפני מלך ושרים עד שנתנו אותך אל בית האסורים,

וזה היה לטובתך שעי"כ תחבא ולא תירא משוד כי יבא – שבתוך כך בא שוד ושבר על העיר ואתה היית נחבא בבית האסורים ונצלת, או שעי"כ:

 מלבי"ם חלק באור המלים – בשוט – מלת בשוט מקור, בשוטט, או יהיה שם, מענין שוט ושבט, עם שבט הלשון תחבא משוד:

(כב) לְשֹׁד וּלְכָפָן תִּשְׂחָק וּמֵחַיַּת הָאָרֶץ אַל תִּירָא:

אבן עזרא כפן – תרגום רעב או הוא מן כפנה שרשיה וטעמו אספה:

מלבי"ם לשוד ולכפן – המוכן לבא תשחק – או כדי שמחית הארץ – המוכנים לבא להשחית את העיר

אל תירא – כי היית בעת ההיא עצור במצודה חזקה בבית המשמר ונצלת מן הפגעים שהתרגשו אז על העיר ולפ"ז הרעה שבאה עליך היה לטובתך,

וכמ"ש חז"ל משל לשני בני אדם שרצו לפרוש בים וישב לא' קוץ ברגלו ונטבעה הספינה, א"כ היה הקוץ שישב ברגלו לטובתו:

מלבי"ם לשד, ולכפן – שם שוד בא על השדוד, חמס ושוד. ועל השבר, שוד ושבר. ואמר ולא תירא משוד היינו משדוד, לשוד ולכפן היינו שבר ורעב, ושם כפן בא על תאות המאכל הבלתי נמצא כמ"ש יחזקאל (י"ז ז'), וריק"ם פי' כפן כשמעות ביוקר, ורלב"ג פי' כשאוצרי הפירות אוספים התבואה ומיקרים השער:

(כג) כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ:

רש"י אבני השדה – מין אדם הן. וחית השדה – שנקרא גרוש"ה בלע"ז וזו היא חית השדה ממש ובלשון משנה תורת כהנים נקראים אדני השדה. השלמה לך – יהיה לה שלום עמך:

מלבי"ם כי – ע"י ההשגחה החופפת עליך תהיה נשמר כ"כ עד שגם עם אבני השדה – יהיה לך כריתת ברית – שלא יגפו רגליך, וגם חיות הטורפות ישלימו אתך בל יגעו בך,

וזה דומה למ"ש אדון הנביאים על המושגח, על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך על שחל ופתן תדרוך:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – חית הארץ, חית השדה – חית הארץ הם המצויים בישוב. וחית השדה הם המצוים במדבר, ומוסיף והולך במליצתו:

(כד) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא:

רש"י וידעת כי שלום אהלך – ואז בכל מקום תהיה בטוח, כי שלום אהלך. ופקדת נוך ולא תחטא – כמו אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ) וזו היא השביעית שמנינו למעלה:

מלבי"ם וידעת – אחר שבאר כי השגחת ה' היא המושלת על מצעדי גבר לא המזל והמערכה, אומר, שגם השלשה דברים המיוחדים שהם בני חיי ומזוני, אשר אמרו עליהם שלא בזכותא תליא מלתא רק במזלא תליא, גם אלה מאת ההשגחה יצאו וממנה יבואו אליך, ונגד מזוני שהם צרכי הבית ממאכל ומשתה וכסות תדע כי שלום יהיה אהלך – לא יחסר כל בו, ועת תפקד נוך – לדעת אם נמצא שם כל צרכי ב"ב לא תחטא – ר"ל לא תחסר כל הצריך, ונגד בני אומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כד) אהלך, נוה – הנוה הוא נוה צאן ובאמצעו יש אהל רועה, ובמליצי האהל מציין ביתו עם אשתו ובניו, והנוה מציין נכסיו וקניניו, ושלום באהל, ואין חטא וחסרון בקנינו, ותחטא מענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים:

(כה) וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:

מלבי"ם וידעת כי רב זרעך – הגדולים, וצאצאיך – הקטנים יפרו כעשב הארץ – ונגד חיי אומר:

 מלבי"ם חלק באור המלים (כה) זרעך. וצאצאיך – הצאצאים הם הקטנים בכ"מ, ותרגומו בני בניא:

(כו) תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי קָבֶר כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ:

רש"י תבא בכלח אלי קבר – שתנצל מן הדבר, ובכלח אין סמך במקרא להבין מליצתו ולפי ענין המליצה יפתר וילמד מעניינו שהוא לשון גמר בישול התבואה כשבישלה כל צורכה ורז"ל פירשו בכלח בגימטריא ששים שנה. כעלות גדיש – כאשר נסתלק הגדיש מן הקרקע בעתו:

מלבי"ם תבוא בכלח אלי קבר, כגדיש אשר יעלוהו בעתו – בעת ישא אלומותיו:

 מלבי"ם חלק באור המלים – כעלות גדיש – היו מציירים הקבר כגדיש, לרמז שנדמה לתבואה שאחרי נקצרה מגבבים גדיש ליבשה, ואז יכניסוה לגורן לדוש,

כן שם יתיבשו ויתפרדו חלקים הלחים ואז היה ליקוט עצמות, וז"ש תבא בכלח, היינו עם הלחות, ועז"א (לקמן כ"א) והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד:

(כז) הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ:

מלבי"ם הנה – לעומת מה שהטעם הראשון שאמר לו על יסורי הצדיקים (שהוא לכפר עון ולהתם חטאת קטן שחטאו ולא השלימו עבודתם כפי הצריך נגד האל וערך עבודתו), הוא הגיעו בנבואה והוא הטעם העקרי אצלו, כי לפ"ד השיג טעם זה ברוח הקודש, אומר שהטעמים שהגיד עתה שיבואו עליהם יסורים להצילם מרעה עתידה, אינו עקר בעיניו, כי טעמים אלה יאמר מצד החקירה, שעז"א הנה זאת – היינו טעם זה חקרנוה שכן הוא – ובדברי מחקר יש רשות לכל אדם לבחון אותו משקול דעתו, ואם לא ייטב בעיניו טעם זה לא יקבלהו, ועז"א שמענה ואתה דע לך – ר"ל חקור עליה ודע מצד בינתך אם ייטיב טעם זה בעיניך אם לא:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוספה לפסוק כב

ברכות דף ס', ילקוט שמעוני איוב רמז תתצג

 א"ר הונא משום ר"מ במתניתין תנא משמיה דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב, כי הא דרבי עקיבא הוה אזיל באורחא ואזיל עמיה תרנגולא חמרא ושרגא, מטא לההוא דוכתא בעא אושפיזא לא יהבו ליה, נפק בת בדברא אתא ארי אכליה לחמריה ואתא שונרא ואכליה לתרנגוליה ואתיא זיקא וכביה לשרגא, אמר כל מה דעביד רחמנא לטב, בליליא אתא גייסא ושבייה אמר להו לא אמרית לכו כל דעביד רחמנא לטב: