איוב

איוב ו

פתיחה למענה השלישית מענה איוב

איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח כי ארץ נִתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, וע"כ אין הבדל בין צדיק ורשע, וכ"ז הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר ברר מן המעשה אשר קרהו כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר,

ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתיסר ע"י חטא קל שחטא למרק החטא הקל ההוא ביסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו יסורי איוב לדעת אליפז,

ע"ז טען איוב כי הלא מן היסורין שבאו עליו מבואר שיש צדיק אובד, כי א"א כלל שישוב ויחיה מחליו זה, כי הוכה מכת מות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שברר בראיות (סימן ו' ד'-י"ג), ואיך א"כ ינחמהו שע"י יסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם ימלט מרע נצחי או ממות ואבדון ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען יחלץ מגודל מכאוביו (שם וסי' ז' י"א-י"ז),

 

ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המות בדין-

על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סי' ו' כ"ח-ל')

ומה שהוכיח את עונו ממה שלא עמד בנסיון ותיכף קרא תגר, כמ"ש כי עתה תבא אליך ותלא וכו', –

על זה השיב שהתלונה שלו היא מעטה בערך יסוריו והוותו הגדול (שם ב'-ה'):

 מלבד – זה התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שימצא צדיק מתיסר כדי למרק עונו ולהצילו ממות ע"י חטאו,

נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בע"ח וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובע"כ כי הויות הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו,

אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו,

והאדם כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו, אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות,

כי י"א שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, [פירוש – כמות מעשים מסויימת] שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,

וי"א כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו [פירוש- אין לו קצבה] רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו,

וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז"ל סנהדרין (דף קי"א) ופערה פיה לבלי חק,

ר"ל אמר מי שמשייר אפי' חק אחד יורד לגיהנם,

ור"י אמר אפילו לא למד אלא חק אחד [כן הגי' הנכונה ולא כמובא במלבי"ם]

מבואר שלדעת ר"ל תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת ר"י די בחק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו,

ואנחנו בחקירותינו נאמר שדעת קצת [מהמפרשים] שהאדם צריך לעסוק בתו"מ תמיד כל ימי חייו ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי"ג המצות בין שמת בקוצר ימים או שסבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה רק בהתמדתה כל ימי חייו אם מעט ואם הרבה,

ודעת קצת [מהמפרשים] שצריך שישלים חקו שיקיים כל המצות ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה אף שהיה אנוס לא השלים א"ע,

עכ"פ לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתב' יביא עליו ה' יסורין למרק עונו,

שהלא היסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו,

וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה, וכן איך ייטיב ה' להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לערך הנעבד, במה שע"י היסורין יוסיף רישול וביטול עבודה בהכרח? (סי' ז' א' א'),

ואשר יאמר אליפז שע"י היסורין שיביא עליו עתה ינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח,

משיב הלא בזה הוא מת עתה, אחר שע"י היסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקדש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו ויסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתהו וכאילו אינו, והרי זה ג"כ אבדה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שע"ז אמרו חז"ל איזה הם יסורים של אהבה כל שאין בהם ביטול תורה ותפלה, כי כשיתבטל מעבודתו ע"י יסוריו הם לו לרעה גדולה וכמות יחשב) וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ו'-ח'),

וע"מ שרמז לו מעולם התחיה במ"ש מבלי משים לנצח יאבדו,

איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמ"ש חז"ל שאיוב כופר בתה"מ היה (שם ח' ט'),

ואשר אמר אליפז שהגיעהו תשובה זאת בנבואה וחזון לילה,

ע"ז ענה איוב שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה' ע"ז, היה ראוי שיבא הדבור והחזון אל איוב בעצמו לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה' ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה' יותר ממנו (סי' ו', י"ג י"ד),

חוץ מזה בא בטענה על ההשגחה לאמר שאיך יצוייר שהאל ית' המרומם מכל ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כ"כ עד שגם מספר היסורים בואם וסורם תהיה מאת ה',

 ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתיסר בקצב ידוע וישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותקונו, שכ"ז רחוק אצל המתפלסף (סי' ז' י"ז-כ"א),

זה תורף מענה איוב בכלל עם מה שבא כדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומספור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה:

 

 (א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:  (ב) לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי והיתי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד:

רש"י והותי – שברי. ישאו יחד – עם משקל שכנגדם ואפי' הם חול ימים יכבד ממנו:

מלבי"ם לו, נגד מה שהביא אליפז ראיה שאיוב אין לבבו שלם עם ה' ממה שלא עמד בנסיון ותיכף בפעם הראשון שבאו עליו יסורין קרא תגר ויתרעם על ה', שזה ראיה שלא עבד את ה' מאהבה, כמ"ש כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך,

השיב לו איוב הלואי כי אם ישקל כעסי והותי במאזנים – ר"ל שיניחו את כעסי אשר התלוננתי על ה' בכף האחד ואת הותי ושברי בכף השנית וישקלו אותם,

הלואי שישאו יחד – והיה משקלם שוה, דהיינו הלואי שלא יהיו היסורים גדולים מן כעסי ותרעומתי, שאז בודאי הייתי מחריש והייתי מקבלם באהבה, אבל לא כן הוא,

מלבי"ם באור המלים (ב) ישאו יחד – שעורו לו ישאו יחד. ר"ל ישקלו בשוה, והותי, שברי:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א

אמר רב עפרא לפומיה דאיוב חברותא כלפי שמיא?

רש"י: חברותא כלפי שמיא – מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח לחבירו בא ונשקול מי חייב לחבירו:

(ג) כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ:

רש"י לעו – מגומגמין כאדם שאין בו כח להוציא דבר מפיו כתיקונו וכן ושתו ולעו (עובדיה א) שכן דרך שיכור לגמגם בדבריו:

מלבי"ם כי עתה – אם ישקלו במאזנים, הותי ושברי מחול ימים יכבד – שכף היסורים יכבד נגד כף התרעומות, כחול ימים,

ר"ל שתלונתי כאין נחשב נגד גודל היסורים, על כן דברי לעו – ונשחתו, לכן הרביתי דברי תרעומות מתוך גודל היסורים:

 מלבי"ם באור המלים (ג) לעו, נשחתו. ויל"פ ששרשו לוע, ובא על הנעת הלחי במרוצה לדבר, וכמ"ש ישעיה (ג' ד'):

(ד) כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי:

רש"י חמתם – ארס שלהם דרך פרסיים לתת ארס של נחש בחציהם:

מלבי"ם כי – ונגד מ"ש לו אליפז שהיסורים באו עליו לטובתו, כי לא יתיסר רק זמן מוגבל למרק חטאיו ועי"כ ינצל מעונש נצחי אשר היה ראוי לו לבא אליו עבור חטאו, והחליט שיש צדיק מתיסר אבל לא ימצא צדיק אובד,

ע"ז השיב איוב כי מן יסוריו יש ראיה שימצא צדיק אובד, כי אי אפשר כלל שירפא מחליו זה ושישוב לראות באור החיים,

כי החולה א"א שיתרפא רק בא' משני פנים,

א] אם חליו אינו חולי מסוכן,

ב] אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו,

ושני אלה התנאים הם אצלו להפך,

1] כי מצד החולי עצמו הנה חצי שדי – הם כבר עמדיתוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר חמתם שותה רוחי – שחץ כזה המשוח ברעל א"א להרפא ממנה,

ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד בעותי אלוה יערכוני – עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות,

2] ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ"כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א"א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז"א.

 מלבי"ם – חלק באור המלים שותה את חמתם – כמו ומחמת שדי ישתה (לקמן כ"א כ') חמתם. ארסם, כמו חמת תנינים (ור"ל רוחי (כ"א כ'):) יערכוני – מענין ערוך מלחמה, ומצייר בעותי אלהים כעצם מופשט הלוחם אתו: שדי, אלוה – אלוה מציין העצם הנשגב מצד גדלו, ושדי מציין תקפו לשדד הכל ולענוש כחפצו:

(ה) הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ:

רש"י הינהק פרא וגו' – כלומר וכי לחנם אני צועק והלא בהמה שוטה אינה נוהקת בזמן שיש לה דשא וכן שור לא יגעה אא"כ אין לו בליל תבואה, בפרא נוהג לשון נהק ובשור לשון געיי':

מלבי"ם חלק באור המלים בלילו – כמו בליל חמיץ יאכלו, שבוללים מאכל השור ממיני ירק ותבואה ומספוא:

(ו) הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת:

רש"י היאכל תפל – דבר שהוא בלי מלח וצריך להמליחו ולא נמלח קרוי תפל בלשון משנה (שבת קכח חולין קיג ע"א נדרים נא). אם יש טעם בריר – הבא מחמת החלמות כשאוכל דבר חזק שמרבה ריר ורוק כגון שום כלומר וכי סבורים אתם שיהו מתקבלות תשובות שאין בהם ממש, ריר, כמו (שמואל א כא) וירד רירו על זקנו. חלמות – כמו (איוב לט) יחלמו בניהם לשון חוזק ויש פותרים לשון חלום ואין נראה בעיני מפני דגשות הלמ"ד:

מלבי"ם פסוק ה-ו הינהק, והדלתות מגבילות,

הינהק פרא עלי דשא היאכל תפל מבלי מלח, אם יגעה שור על בלילו אם יש טעם בריר חלמות,

ר"ל הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח, ואיך אוכל תפל מבלי מלח,

או השור שבוללים לו מינים גרועים למאכלו, ובוללים לו את החלמות, שהוא מין ירק לח שאין בו טעם, הכי יגעה לאמר, איך אוכל את החלמות היש שום טעם בריר שלו וליחו,

והנה הבע"ח אשר מאכלו גרוע מאד בכ"ז לא יקוץ בו, ולא כן אנכי שאף שמאכלי מוטעם ומשובח בכ"ז אני קץ בו כ"כ, עד כי. 

מלבי"ם חלק באור המלים -חלמות – מין ירק שיש בו ריר הרבה (כמ"ש בכלאים פ"א):

(ז) מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי – הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי:

רש"י מאנה לנגוע נפשי – כלומר הרבה יש לי לזעוק כי דברים שהיתה נפשי ממאנת וקצה לנגוע בהן לשון נגיעה. המה כדוי לחמי – המה לי עתה נכונים למשמש בהם כמפות שלחני שלחמי נתון בהם כדוי לשון ויכרות את מדויהם (שמואל ב י) כ"ש מפי רבי משלם רופא, ע"א כמפות שמסננין בהן את התבשיל ומאכל זב מהם, דוי לשון דוה זבה לחמי כל מאכל קרוי לחם כמו עבד לחם רב (דניאל ה) וכמו נשחיתה עץ בלחמו (ירמיה יא) ותירגם יונתן סמא דמות' במיכליה ל"א המה כמבטי מאכלי, כלומר גס לבי להסתכל בהם ברימה כאשר אני מסתכל במאכלי ולשון משנה הוא ומסגו כי דוו במסכת שבת:

מלבי"ם מאנה לנגוע נפשי, היינו כל הדברים המאוסים ומתועבים אשר נפשי קצה לנגוע בהם, הם בעיני כדווי לחמי, [כדווי מלשון זב, דבר הזב מן הלחם, או לשון כד, כמו קץ – קצווי] עד שהלחם הוא הדבר היותר מתועב בעיני, וכל הדברים המתועבים הם במדרגה למטה ממנו,

אשר אם ארצה להפליג על דבר שהוא מתועב ונמאס אומר שהוא נמאס אצלי כמו הלחם,

ואחר שכל אוכל תתעב נפשי איך אתגבר על החולי הקשה הזה בכח גופי: 

מלבי"ם חלק באור המלים כדוי – דבר הזב מן לחמו ומאכלו, והושאל מן אשה דוה, נדת דותה, שהוא דבר המאוס הזב מן הבשר. ויל"פ ששרשו כד, כמו כד הקמח ובא גם ע"מ כדה, כמו בהרבה שמות שבאו בלשון זכר ונקבה, והרבים כדוי (כמו מן קצה קצוי חגא חגוי הסלע, ואת הקשות אשר יוסך בהן (שמות ל"ז), הכדים שבו ישים את לחמו, ר"ל כלי מאכלו תמאן נפשו לנגוע בהם, כי קץ במו:

(ח) מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ:

מלבי"ם מי יתן, על מה שאמר אליפז שאם יקבל היסורים מאהבה יחלימהו ה' ויחייהו, כי אינו אובד רק מתיסר,

משיב הלא כל תקותו הוא שימהר אליו המות, ואני אומר מי יתן תבא שאלתי, באשר הוא מסתפק אם ה' שומע שאלתו כלל, וגם בשישמע שאלתו הוא מסתפק אם יעשה את בקשתו, ע"כ מבקש, 

א) מי יתן שתבא שאלתי לפני ה' וישמע אותה, 

ב) שיתן אלוה תקותי וימלא את מה שהוא מבקש, והוא כי. 

 (ט) וְיֹאֵל אֱלוֹהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדוֹ וִיבַצְּעֵנִי:

רש"י ויואל – וירצה. וידכאני – לשון מיתה. יתר ידו – יגדל ידו במכתו כמו הנה יד ה' הויה (שמות ט).

ויבצעני – ויכלני כמו בצע אמרתו (איכה ב) ידיו תבצענו (זכריה ד):

מלבי"ם יואל אלוה וידכאני, עוד יותר עד שימות תיכף, ולא יעשה כמי שהוא עושה עתה שידכאהו בידו האחת ובידו האחת אוחז בו ומחזקו לבל ימות,

רק שיתר ידו וירפה ממני עד שיבצעני וישלים חיי ואמות תיכף, זאת היא שאלתי ותקותי וא"כ איך. 

(י) וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ:

מלבי"ם – ותהי עוד נחמתי לא יחמול, איך אקח זאת לנחמה מה שאתה מנחמני שע"י שאקבל היסורים מאהבה לא יחמול ה' עלי להמיתני תיכף, רק אאריך עוד בחיי הצער,

וכן איך ואסלדה בחילה לא יחמול, איך אכוה בפחד וחיל שאירא מלהתרעם על ה' כדי שלא יחמול עלי ולא ימיתני, הלא זאת שימיתני בזה יחמול עלי, שבזה אפטר מן היסורים שאין להם רפואה עוד

ואיך תאמר בהפך שאירא מה' כדי שלא יחמול, או שאנחם מיסורי במה שלא יחמול

כי לא כחדתי אמרי קדוש, ר"ל שאם לא אכחד את נבואתך מה שאתה אומר בנבואה בשם אחד קדוש מדבר, שהוא המלאך המנבא את הנביאים, עי"כ לא יחמול עלי ואהיה עוד בחיים הקשים האלה שהם מרים ממות, ואם תאמר שעי"ז אשוב וארפא מן החולי ועוד אחיה בחיים ערבים, ע"ז משיב. 

 (יא) מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי:

רש"י מה כחי – חזק לסבול. כי איחל – כי אמתין עד יום רפואה או עד יום מיתה. איחל – כמו ויחל עוד דנח (בראשית ח). ומה קיצי – ומה חשוב קיצי וחזק כי אאריך כי אוכל להאריך קיצי מלסבול. נפשי – הוא יצר תאות אדם בכמה מקומות כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג):

מלבי"ם מה כחי – הוא נגד שני הדברים שהזכיר (בפסוק ד' ה'),

א] שהחולי חזק מאד והוא ממיק את בשרו בשחין רע,

ב] שכחו הפנימי חלוש וא"א שיתגבר על החולי לסבלו, עז"א מה כחי כי איחל – שאקוה שכח הגוף יגבר על החולי, ב' גם אם אאריך נפשי – שכח הגוף יהיה חזק להאריך כח שלא יגוע מרוב המכאוב מה יהיה קצי – הלא ימות מפני החולי הממיק כל הבשר עד שכל בשרו יכלה, ומפרש נגד מה שאמר מה כחי כי איחל,

(יב) אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ:

רלב"ג אם בשרי נחוש – ר"ל האם בשרי מהברזל החזק והוא הנקרא נחשת אשר יעשה ממנו החרבות:

 מצודות דוד אם כח אבנים – וכי כחי כאבנים וכי בשרי חזקה כנחושה עד שאוכל לשאת מכאובים כאלו ולחזור לקדמותי:

 מלבי"ם האם כח אבנים כחי – ונגד מ"ש מה קצי כי אאריך נפשי אומר האם בשרי נחש – שלא ימיק וירקב ע"י השחין הרעה הממיקו ומכלהו:

(יג) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי:

רש"י האם אין עזרתי בי – לשון תימא הגם זאת תבא עלי שאין עזרתי בי אותם ריעים שהיו לי לעזרני אינם בעזרתי. ותושיה נדחה – עצה של יועצים נדחה ממני שקמה עלי להקניט ונדחית:

מלבי"ם האם – עתה משיב על מה שאמר אליפז שהגיעהו בנבואה התשובה על סבת יסורי איוב שהם רק יסורים לפי שעה למרק חטאו ועוד ישוב לחיות ולראות בטוב (שע"ז רמז במ"ש כי לא כחדתי אמרי קדוש),

משיב שאם כדברך שהופיע רוח ה' לנחם אותי ולהודיעני כי ישאיר לי אחרית ותקוה, למה בא הדבור אליך ולא אלי,

וכי אין עזרתי בי – בעצמי, וכי איני ראוי לכך שיבוא אלי עזרתי מקדש שהיא הנבואה להשקיטני מרגזי בלי אמצעי? ולמה תושיה נדחה ממני?

למס מרעהו חסד – למה נדחה ועברה התושיה שהוא ההופעה הנבואיית ממני והלכה אל המס מרעהו חסד [פירושו יבואר בפסוק הבא] שהוא אליפז:

 מלבי"ם תושיה – כן קורא הנבואה הזאת שנבא אליפז, שהתושיה היא אחרי העצה, ובא גם על דברי החכמה האמתיית, כמו יצפן לישרים תושיה, לי עצה ותושיה:

(יד) לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב:

רש"י למס מרעהו חסד – למי שמונע חסד מחבירו והלמ"ד משמשת כמו לרב, לצו, לשב, מס גם הוא לשון פועל, כמו בא שב גד גם אלה לשון עושה. למס – החסד מכלה אותו, כמו וחם השמש ונמס (שמות טז):

מלבי"ם למס – הממסס את מרעהו בחסדוחרפה, ועוזב – בזה יראת שדי

שהוא אליפז שחרפו בדברים לאמר לו הלא יראתך כסלתך כדי לחזק בזה אמונת ההשגחה ויראת ה', שעי"כ ייראו מענשו והשגחתו,

ואיך אל המס את מרעהו באה התושיה והנבואה ולא אלי שאני הבעל דבר? ולכן איני מאמין בנבואתך זאת:

מלבי"ם – חלק באור המלים נדחה ממני למס – הלמ"ד למ"ד שאליו אל המס, ר"ל הממסס, והוא פעל יוצא, ומ"ם מרעהו, שורש, כמו ויקח שלשה מרעים דשמשון, וחסד מענין חרפה, כמו פן יחסדך שומע (משלי כ"ה).

ויראת שדי יעזב – יל"פ ג"כ מענין ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), ור"ל שבזה ירצה לחזק את יראת שדי הנופלת לחזקה ולאמצה:

(טו) אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ:

רש"י אחי – בני מליצתי. בגדו בי – כמו הנחל הבוגד בגידות כמו שמפרש בענין. כאפיק נחלים – מוצא נחלים יעברו ממיד' נכוח' וריעות ומה היא בגידותו של נחל:

מלבי"ם אחי בגדו – דמה בגידת ריעיו לבגידת הנחל,

אשר דרכו לקרש בימות החורף ומימיו נקפאים ונעשים כגריד עד שהכל הולכים עליו וכשמגיעים ימי הקיץ שאז מתחיל הקרח לימס אז הנחל מתמלא על כל גדותיו מן השלגים הרבים הנפשרים, וע"י שכדודי קרח מעכבים מרוצת מימיו ישטוף בחזקה ויעבור על גדותיו ויחריב ערים ומדינות וישטוף כל אשר ימצא בדרכו כנודע, וזה הבגידה האחת אשר עלי' אמר אחי בגדו כמו נחל –

והבגידה השניה הוא שאחר שהתפשר הנחל וילך על אפיקיו ומוצא מימיו, אז המים מתחלקים לנחלים רבים ולזרועות רבות עד שהמים נאבדים ומתיבשים ואח"כ אין מים לשתות, ועז"א כאפיק נחלים יעברו – עתה יתחיל לבאר הבגידה אחת:

 מלבי"ם – חלק באור המלים כאפיק נחלים, כמו כאפיקים בנגב אפיקי מים, שהם המים הנמשכים:

(טז) הַקֹּדְרִים מִנִּי קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם שָׁלֶג:

רש"י הקודרים מני קרח – אם בא עליהם קרח נקמטים ונעשים קרים (קרשים קרים). ועלימו יתעלם – מתכסה השלג שנופל על הקרח הרי בגידה אחת שנתכסה מן העין ואין הצמא מוצא מים לשתות:

מלבי"ם הקודרים – בעת יקדרו ויקפיאו ע"י הקרח – אז נדמה כי עלימו יתעלם שלג – היינו שהשלג הנמצא עליהם ישאר עליהם עולמית, אבל אח"כ:

 מלבי"ם – חלק באור המלים הקודרים – בעת הקפאון יושחר ויכהה מראה המים, וכן השמים התקדרו בעבים. יתעלם, פעל וגזר משם עולם, שמורה על הנצחיות, וההתפעל מורה על המדמה שידמה שהשלג ישאר עלימו לעולם:

(יז) בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם:

רש"י בעת יזורבו – לשון יצורבו כחום השמש. נצמתו – רטרי"ש בלע"ז כמו וחומץ צומתן בלשון גמרא (פסחים מ ע"ב) צ' מתחלפת בז' כמו צעקה זעקה. יזורבו – לשון ונצרבו בה כל פני' (יחזקאל כא) וכמו אש צרבת (משלי טז). נדעכו – נקפצו ממקומם:

מלבי"ם בעת יזרבו – אם יצרבו מן השמש הזורח בקיץ, אז נצמתו – יותר וימס הקשר אשר התקשרו ונקפאו, ובחומו – עת שיגבר החום בעולם והנחל יתחמם, אז נדחו – המים ממקומם – ואז,

מלבי"ם  חלק באור המלים – יזורבו – משתתף עם צרבת כמו צרבת השחין הוא שהבשר ימס ע"י האש, ומלת נצמתו, היינו שיותר הקשר, כי צמה מענין קשר כמו מבעד לצמתך ושאף צמים חילם, ופה ר"ל שהותר הקשר שע"ז מורה הנפעל, שכן בהרבה שרשים ישמשו דבר והפוכו, כמו משרש מסקל וכדומה:

(יח) יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ:

רש"י ילפתו – יאחזו אורחות דרכם כמו וילפת שמשון (שופטים טו) וכן ויחרד האיש וילפת (רות ג) שחבקתו האשה:

מלבי"ם ילפתו – ויאחזו מאתם כל הנמצא בארחות דרכו – כי ישטפו על ידם כל הנמצא בדרכם, וזה הבגידה האחת, והבגידה השנית הוא כי אח"כ יעלו בתהו ויאבדו – שאח"כ יתיבשו המים ויתהוה מהם אדים העולים באויר ויאבדו מן העולם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים  ילפתו – האחיזה בכח. כמו וילפות שמשון (שופטים ט"ז). ר"ל דברים הנמצאים בדרכם יאחזו מהם:

(יט) הִבִּיטוּ אָרְחוֹת תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ לָמוֹ:

רש"י תימא – ארץ ישמעאל שהיא נמוכה והמים נגרים שם. קוו – לשון קו נטוי, ד"א לשון יקוו המים:

מלבי"ם הביטו – והנה ארחות – ושיירות ההולכות לתמא – וכן הליכות שבא – היינו ההולכים לשבא הם הביטו וקוו למו – אל הנחלים הנזכרים, שחשבו שימצאו בהם מים לשתות בדרך, אבל.

(כ) בֹּשׁוּ כִּי בָטָח בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ:

רש"י בושו כי בטח באו עדיה – יבושו שותיה כי בטח כל איש ואיש לשתות מהם:

מלבי"ם בושו – מצד מה שבטח כ"א מהם על המים האלה ולא הכין לו מים לשתות,

ועתה באו עדיה – עת באו אל הבטחון שבטחו ויחפרו – כי אין מין לשתות,

ושתי הבגידות האלה נמצא בריעיו

שתחלה ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר דבר, ונדמו אז כנחל הנקפא ונקרש שאז אינו זז ממקומו ונדמה כי עשוי למדרך כף רגל כמו על היבשה, כן דמה איוב שיוכל לדבר כל אשר יחפוץ והם יחרישו,

אבל אחרי שנתחממו בתחלת הוכוח נעשו כשטף נחל השוטף כל אשר נמצא בדרכו צדיק עם רשע, וכן הרשיעו את איוב ולא בחנו בין טוב לרע,

אמנם היה עכ"פ תקוה כי ימצא בוכוחם מים זרים קרים נוזלים ממעיני החכמה והדעת, וכי ירוה צמאונו בדבריהם, וגם זה לא היה כי עלו בתהו אל דברי סכלות ומלים לא להועיל, ומפרש.

 מלבי"ם – חלק באור המלים עדיה – הכינוי על הבטחון. שהוא שם מופשט נקביי, ומבואר אצלנו שחפר גדול מבושה, מוסיף כאשר באו עד הבטחון חפרו פניהם בטמון:

(כא) כִּי עַתָּה הֱיִיתֶם לא לוֹ תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ:

רש"י כי עתה הייתם לו – הייתם נמשלים לאותו נחל. תירא חתת – ופחד המכה ותיראו לומר האמת ומחניפים את בעל ריבי:

מלבי"ם כי עתה הייתם לו – ר"ל ריעכם אשר עתה זה מקרוב הייתם לו בעזרתו ובבריתו, כי עד היום ההוא שהתחיל הוכוח היו אוהביו ומצטערים בצרתו, ואיך כרגע אשר תיראו חתת – ושבר ותיראו – ובגדתם בו להרשיעו על לא חמס בכפו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים הייתם לו – כמו לולי אלהי אברהם היה לי, ר"ל הייתם בעזרתו:

(כב) הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי:

רש"י ומכחכם שחדו בעדי – ומממונכם:

מלבי"ם הכי – הנה לפעמים ימעול אדם בברית אוהבו אם רואה שיצטרך להלחם בעדו למלטו מן האויב,

או שיצטרך לפדותו בממון מני שבי, שאז יפר בריתו כדי שיפטר מהחיוב המוטל על האוהב לעשות לאוהבו, אבל אתם למה הפרתם ברית אחים,

הכי אמרתי הבו לי – ממון, או מכחכם שחדו בעדי – להלחם בעדי בכחכם,

ומפרש הכי אמרתי מכחכם שחדו בעדי-

 מלבי"ם – חלק באור המלים הבו – משתתף לפעמים עם תנו, ונבדל ממנו במה שהבה מורה שיזמין לתת לו, כמו הבה לנו לחם. היינו שתכין בשבילנו, וכן הבו מקניכם, וכן פה ר"ל שיכינו פדיון נפשו:

(כג) וּמַלְּטוּנִי מִיַּד צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי:

מלבי"ם ומלטוני מיד צר – בכח ובמלחמה, או הכי אמרתי הבו לי כסף כדי שמיד עריציםתפדוני, הלא איני מבקש מכם דבר, רק:

 מלבי"ם – חלק באור המלים מלטוני – בלא פדיון מן הצר, כי הצר לא ירצה לקחת פדיון נפשו, והעריץ הוא גבור תקיף לשא"א להמליטו מידו בכח, תפדוני בממון:

(כד) הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי:

מלבי"ם הורוני – להשיב על וכוחי ואני אחריש ולא אתלונן עוד, אבל לא כמו שאתם משיבים על תוכחתי להוכיח מן היסורים שבאו עלי כי חטאתי,

כי הלא זה עצם הוכוח שאני צועק שבאו עלי יסורים בחנם, ואיך תביאו ראיה מן הדבר בעצמו שעליה אנו דנים ומתוכחים, בהכרח אתם צריכים לברר מצד אחר שחטאתי, [ר"ל אין להוכיח מיניה וביה- שאם אתה מתייסר, כנראה חטאת, שיש להביא ראיה חיצונית לכך שחטאתי]

וזה אני מבקש ואומר מה שגיתי הבינו לי – הודיעו לי מה היה השגיון שלי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים שגיתי – היא שגיאה עיונית, שזה המבדיל בין שגה ובין שגג כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג) וע"כ אמר הבינו לי:

(כה) מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם:

רש"י מה נמרצו – כמו קללה נמרצת (מלכים א ב) לשון דבר דבור על אופניו (משלי כה) וכן נמלצו לחכי (תהלים קיט) כולן לשון מליצה הם ולמ"ד מתחלפת ברי"ש, אם אמרי יושר הייתם אומרים היו מקובלים אבל עתה מה יוכיח הוכח מכם, כל תוכח' שבאיוב בירור הדברים הם ומעמידים על האמת:

מלבי"ם מה נמרצו – הנה התאמתות הדבר יהיה אם אמתתו מבוררת מצד עצם המושג בעצמו, לא אם רוצה לברר הדבר מפני שכך נראה לו וכך נדמה בעינו, שלא מפני שהוא מדמה כך יתברר שכן הוא האמת,

וז"ש מה נמרצו – ונתפרשו אמרי היושר – היינו אם היושר עצמו ידבר אמריו

ר"ל אם המוכיח מברר ואומר הדבר מן היושר כי ישים היושר לקו והאמת למשקולת וממנו יקח ראיות שאז הראיה מפורשת ומבוארת,

אבל מה יוכיח – ויברר, ההוכח – והבירור, הבא מכם – מצד עצם המשיג, שאתם תוכיחו שכן הוא מפני שכן נדמה לכם, וממה שנדמה לכם תעשו הוכח ובירור ותביאו ראיה,

וזה לא יוכיח ויברר כלל, כי מי יאמר שהאמת עם דמיונכם?

 מלבי"ם – חלק באור המלים נמרצו – נתפרשו ונתבארו היטב, אמרי יושר, מציין היושר כעצם מופשט, כמו תום ויושר יצרוני. יוכיח, בא לפעמים על בירור הדברים, כמו אותה הוכחת לעבדי ליצחק:

(כו) הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ:

רש"י הלהוכח מילים תחשבו – הלברר דברים תחשובו. ולרוח – הם משולים. אמרי נואש – שאין בהם ממש כמו (ירמיה ה) ותאמרי נואש, איני חושש לדברי הנביאים:

מלבי"ם הלהוכח – הכי מלים ודברים בעלמא להוכח תחשבו? – וכי תחשבו שהם יהיו הוכחה ובירור ולמופת חותך,

או יותר מזה הכי לרוח נבואה (תחשבו) אמרי נואש – דברים של יאוש היינו דברים של מה בכך שיעלה הדמיון בחזיוני לילה, חשבת אתה אליפז שהוא רוח נבואה כמ"ש ואלי דבר יגונב וכו':

 מלבי"ם – חלק באור המלים הלהוכח – ר"ל להוכחה וראיה. ולרוח, מענין רוח נבואה שזה אחד משתופי שם רוח, ואמרי נואש, כמו ותאמרי נואש (ירמיה ב'), דברים של מה בכך:

(כז) אַף עַל יָתוֹם תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל רֵיעֲכֶם:

רש"י תפילו – בדינכם אתם מפילים האף על עני כמוני בקו משפט ותכרו שוחה על ריעכם להפילו:

מלבי"ם אף – ר"ל כי כבר ימצא לפעמים שהמתוכח ישמש בראיות חלושות אם אין בידו מופתים אמתיים, כדי שעי"כ ינצח את חברו בויכוחו, אבל זה בוכוח שבין אדם לחברו שלא יגיע ממנו נזק לחבירו,

אבל הכי ראוי שמלים להוכח תחשבו אף – בעת אשר על יתום תפילו – את הוכוח הזה, להרשיע על ידו את היתום שאין לו עוזר וסומך,

או בעת אשר ע"י הוכוח הזה תכרו – שחת על ריעכם – לחייבו על לא חמס בכפו,

הלא בעת כזאת אין ראוי לדבר רק דברים ברורים ואמתיים לא אמרי נואש ודברי הבל:

(כח) וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב:

רש"י הואילו – התרצו לפנות אלי ולשמוע דברי ותראו אם על פניכם אכזב:

מלבי"ם ועתה – אחר שאני העצם הנידון אם אני צדיק אם אני רשע, כי בזה תלוי עיקר הוכוח אם נתיסרתי כדין או שלא כדין,

א"כ הואילו – והתחילו ופנו בי – לחפש אחר מעשי אם נמצא בי שמץ דבר רע אם לא,

ואז על פניכם אם אכזב – ר"ל הגם שידמה לכם על פניכם, היינו לפי ראות עיניכם (ע"י שראיתם שחצי שדי נחתו בי) שאכזב – היינו שאין תוכי כברי ושצדקתי היה בכזב, כמ"ש הלא יראתך כסלתך,

בכל זאת אל תסמכו על זה, רק-

 מלבי"ם – חלק באור המלים הואילו – יואל הבא על הרצון מורה שרוצה בדבר שלא רצה בו תחלה ומתחיל לרצות כמ"ש הושע (ה' י"א):

(כט) שֻׁבוּ נָא אַל תְּהִי עַוְלָה ושבי וְשׁוּבוּ עוֹד צִדְקִי בָהּ:

רש"י שובו נא – לבחון ותבחנו שלא תהא עוד עולה ושובו (לחקור והרי) צדקי ימצא בה:

מלבי"ם שובו נא – לעיין שנית ולדרוש היטב, ולא לסמוך על המדומה, ואז אבטח כי אל תהי עולה – שאחר העיון לא תמצאו בי שום עולה,

ואח"כ שובו עוד – לחזור ולעיין ולחקור במעשי ואז תראו כי עוד צדקי בהבהעולה הנזכר,

אז תראו שמה שנדמה לכם בפעם הראשון ממה שקראתי תגר על משפטי ה' שהוא עולה, לא די שאינה עולה כי עוד היא עצמה תעיד על צדקי שלא נמצא בי שום חטא ושנתיסרתי בחנם:

 מלבי"ם – חלק באור המלים אל תהי עולה – מצייר העולה כעצם מופשט שלא תהיה במציאות, אבל שובו עוד ותראו שבהעולה יש צדק:

(ל) הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת:

רש"י אם חכי לא יבין הוות – לא יבין כשאני מדבר הוות:

מלבי"ם היש – ר"ל מה שאתם אומרים שחטאתי ואני מכזב במה שאני אומר שאני צדיק, לא יהיה רק באחד משני פנים,

או שתאמרו שאני יודע האמת שאיני צדיק ואני מדבר שקר בעולה, נגד זה אמר היש בלשוני עולה – לדבר על ה' תועה בדברי שקר,

או שתאמרו שאני תועה בזה מפני שאין בי דעת לידע את חטאי, ולכן אני צדיק בעיני לפי דמיוני וסכלותי, עז"א האם חכי לא יבין הוות? – לדעת מה שהוא הוות ועון אשר חטא:

 מלבי"ם – חלק באור המלים בלשוני – הלשון מציין הדבור התבוניי כמ"ש בכ"מ, ודבור כזה אם בא בזיוף הוא מעול באמונות ודעות, ומלת היות מציין הויה רעה, ובא פה על צד המליצה על הטעות והסתכלות, או יל"פ שבר כמו שהוא בכ"מ, ור"ל איני טועה לא בעיון, ולא בשברי ומכתי, ושאני משיג שאין לי רפואה עוד:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב