איוב ז

(א) הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ על עֲלֵי אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו:

מלבי"ם הלא צבא – עתה מתחיל לסתור דעת אליפז בכלל,

אשר אמר כי יביא ה' יסורין על הצדיק למען ימרק חטא קל אשר חטא ולמען ימלט עי"ז מעונש יותר גדול ויותר מתמיד אשר ראוי לבא עליו בשביל עונותיו,

משיב שזה דעה בלתי נכונה, כי הן האדם נברא להשיג איזה שלימות, והשלימות הזה הוא תכלית בריאתו, והנה השלימות הזה תלוי –

או במשך מועד חייו שנברא שיעבוד את ה' כל ימי חייו מבלי הפסק, ומועד הקצוב לו לחיות עלי ארץ הוא המגביל את שלימותו,

ובזה נדמה כעבד שהוא מחויב לעבוד את אדונו כל ימי חייו מעלות השחר עד צאת הכוכבים בין ישלים איזה מלאכה קצובה בין לא ישלימנה,

ועל צד זה אמר הלא צבא לאנוש עלי ארץ – הלא צבאו וזמנו מוגבל ומשוער לפי הצורך להשגת שלימותו,

או שהשלימות הזה תלוי במלאכה קצובה ומוגבלת, דרך משל אם יקיים האדם תרי"ג מצות אז השיג את שלימותו בין שקיים אותם בשנים הרבה בין שהשיגה ידו לקיימם בזמן קצר שאז מהר להשלים את מלאכתו, ואם לא השלימם אף שחיה שנים הרבה ועבד את ה' כל ימי חייו לא השיג שלימותו,

ובצד זה הוא דומה כשכיר הנשכר להשלים מלאכה ידועה וכשהשלימה הוא מקבל את שכרו מבלי השקפה כמה ימים נמשך זמן עבודתו, ועל צד זה אמר וכימי שכיר ימיו – ועתה מבאר דבריו:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – צבא. בא גם על הזמן. כי מלאה צבאה (ישעיה מ'), כל ימי צבאי (לקמן י"ד י'), והוא על משך הזמן הקבוע לאיזה דבר, שמציין קבוצת חלקי הזמן הרגעים והשעות והימים כצבא, שהם קיבוץ אישים להיות חיל כללי, ור"ל שיש להאדם משך זמן קבוע כמה יחיה עלי ארץ:

(ב) כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ:

תרגום יונתן על איוב פרק ז פסוק ב

(ב) היך עבדא דשאף טולא והיך אגירא דמודיק סטריה:

מלבי"ם כעבד – ר"ל אם דומה כעבד –

אשר אינו נפטר מעבודתו ע"י השלמת מלאכה קצובה רק בהעריב יום,

הנה ישאף צל – הלא יתאוה תמיד שיבא צל הלילה כי רק בו ימצא מנוח מעבודתו,

ואם הוא כשכיר – אשר יפטר מחיובו בהשלימו המלאכה המוגבלת אשר קבל עליו,

הלא יקוה פעלו – הלא יקוה להשלים פעלו ועבודתו המוגבלת,

עכ"פ בין אם אשרו תלוי בזמן כעבד, בין אם תלוי בגמר העבודה כשכיר, אם הוכח במכאוב על משכב עד שעי"כ יתבטל מעבודתו, הלא עי"ז לא יוכל להשיג את שלימותו,

כי אם שלימותו תלוי בזמן – מבואר כי הזמן אשר בו יתרפה ממלאכתו כאין נחשב,

וכ"ש אם אשרו תלוי בהשלים המלאכה – אשר היא ארוכה מאד ולא יספיקו גם החיים הארוכים לגמרה ואף כי אם יתבטל במשך ימי היסורים.

וא"כ איך תאמר כי באהבת ה' את הצדיק וברצותו שיתקן את אשר עות במה שלא עבד את ה' כראוי לעבדו מצד שהוא אלוה או מצד שהוא עושהו (כנ"ל ד') יוכיחהו במכאובים למרק עונו, והלא עתה ישוב ישבית עבודתו עוד יותר על ידי המכאובים ולא די שלא יתקן העבר כי עוד יוסיף להשבית מלאכת הנפש ומי ישלימנה, וז"ש.

מלבי"ם – חלק באור המלים (ב) כעבד, כשכיר – העבד קנוי לזמן, קבוע או בלתי קבוע, כמו עבד עברי, עבד כנעני. והשכיר מושכר למלאכה ידועה:

(ג) כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ לִי:

מלבי"ם – כן הנחלתי לי ירחי שוא – ר"ל כמו שהעבד מצפה שיבא הלילה והשכיר מצפה שיבא היום כדי למהר פעולתו, כן על אופן הזה הנחלתי לי ירחי שוא, והירחים האלה מנו – והזמינו לי לילות עמל – ומפרש כי.

 מלבי"ם – חלק באור המלים

(ג) הנחלתי – מבנין הפעל שקבלתי את הירחים לנחלה, והירחים הם נתנו לי מנה לילות עמל.

מציין שאיבוד זמן הכולל קבל נחלת עולם [ר"ל שחלקו ונחלתו לעולם שיאבד זמנו], ועי"כ יקבל עמל פרטי בכל לילה,

ור"ל כי בעלי הכאב ימצאו מנוחה בלילה ע"י השינה, רק שע"י כאב היום יתחקה [-יחקק] הכאב על כח הדמיון ויבהילהו גם בשינה, עד שבשכבו יאמר מתי אקום. ומדד ערב, משורש נדד:

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תקיד

מכות איוב שנים עשר חדש שכן הוא אומר כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי מה לילות למנוי להם אף ירחים למנוי להם:

(ד) אִם שָׁכַבְתִּי וְאָמַרְתִּי מָתַי אָקוּם וּמִדַּד עָרֶב וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף:

מלבי"ם אם שכבתי – לישן בתחלת הלילה, ואמרתי מתי אקום,

 ובעת אשר מדד – ונדד הערב – והיה אור, שבעתי נדודים עדי נשף [-ערב]

בענין שבבקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בקר, א"כ הזמן שהוא תנאי אל השגת שלימותו היה כאין וכתהו ואתאוה שיחלוף ולא יהיה במציאות,

וכן מצד המלאכה כשכיר, הלא.

 מלבי"ם – חלק באור המלים – ערב נשף – ערב מתחיל מהערבת השמש, ונשף בא על זמן הצמצום המבדיל בין יום ללילה שיזרח בו כוכב הנשף בין בתחלת היום בין בתחלת הלילה, כמ"ש חז"ל [ברכות ד'] תרי נשפי הוו:

(ה) לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וגיש וְגוּשׁ עָפָר, עוֹרִי רָגַע וַיִּמָּאֵס:

מלבי"ם לבש בשרי רמה וגוש עפר – ר"ל הרימה והגוש עפר שאני לבוש בהן אינם לבוש אל עורי רק אל בשרי כי עורי – כבר רגע – ונבקע ונמסס – מפני השחין,

והרמה והעפר הוא המלביש את בשרי תחת העור שהיה לבוש בו תחלה,

וא"כ איך אוכל לעשות דבר לשלימותי אחר שהייתי כמת אשר נאכל חצי בשרו?:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – רגע – פי' המפ' מענין בקיעה, וכן רוגע הים (ישעיה ל' נ"א) על רגעי ארץ (תהלות ל"ה), ולפי פירושי בכ"מ, לא בא פעל רגע מענין בקיעה רק פה, ולכן טוב יותר לפרש גם פה מענין מנוחה ומרגוע, עורי י"ל מנוחה מן הרימה, אחר שכבר נמס ואיננו, ולכן רק הבשר התלבש מהם, וימאס כמו וימסס, שלפעמים יבא הא' תמורת אות הכפל, כמו אשר בזאו נהרים ארצו (ישעי' י"ח):

(ו) יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה:

מלבי"ם ימי – מפרש כי לענין השלימות התלוי בזמן ימי קלו מני ארג – שהשתי והערב נטוים במהירות אחד על חברו עד שהא' קושר בכל רגע את חברו, כן יתחלפו ימי במרוצה שהיום הבא מבטל את העבר,

ומצד השלימות התלוי במלאכה יכלו באפס תקוה – כי לא אקוה בם איזה אושר,

וא"כ איך אפשר שיהיה זה לטובה אשר תחת הרישול המצער אשר התרשלתי מעבודת ה' סבב עלי הרישול והביטול ממלאכת אשרי ימים רבים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים קלו מני ארג – מליצה זו התבאר בפרטות (ישעיה סי' ל"ח) קפדתי כאורג חיי עמש"ש: – מלבי"ם על ישעיה פרק לח פסוק יב – חלק באור הענין

קפדתי כארג חיי – המליצה תצייר הזמן הקבוע לכל אדם לימי חייו, כבגד ארוג ומתוקן, ואת החיים בעצמם כעסק האריגה אשר בה יטוה את הבגד ההוא, כי החיים מחוברים מעתות ורגעים אשר יתחברו אחת אחת כהאורג שמחבר חוט אל חוט ואורגם זה בזה עד ישלם הבגד כולו, כן יתקבצו הרגעים אלו עד ישתלם מהם הלבוש הגדול שהוא העת המיועד אל האדם לחיות בה, ואז יסתלקו הלבוש והמתלבש, והאדם ישוב אל עולמו, וכן דמה איוב מליצת תנועת זמנו לאורג (איוב ז' ו') אומר הנה עד עתה קפדתי וקשרתי את חיי מן החוטים הנטוים שתי וערב שהם הרגעים והעתות, כמו האורג, והבגד עוד לא נשלם.

(ז) זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב:

רש"י לא תשוב עיני – לאחר מיתה וכאן כפר איוב בתחיית המתים:

מלבי"ם זכר – טען עוד טענה אחרת, לעומת שאמר כי יעניש את הצדיק עונש חולף בשעתו כדי שלא יצטרך להענישו עונש נצחי (שהיא המיתה לדעת איוב שכפר בתחיה) לאחר זמן,

ע"ז טוען הלא, בזמן שהוא מתיסר דומה כאלו מת באותו זמן, אחר שלא יוכל לפעול בעת ההיא דבר לשלימותו שהוא תכלית חייו,

וא"כ מה מרויח במה שכורת מספר ימיו עתה, כדי שלא יכרות ימיו בסוף ימי חייו, הלא טוב יותר שימות משך זמן הזה קודם זמן מיתתו באחרית ימיו, [-ר"ל שיתקצרו ימיו], משימות זמן הזה באמצע ימיו, כי שביתת מלאכתו כמיתה יחשב,

וז"ש זכר כי רוח חיי – ר"ל חיי הוא רק רוח שהיא נשמת אפו, והנשימה היוצאת לא תשוב עוד, וכל כל רגע החולפת לא תשוב עוד, וא"כ אשאל אחר שלא תשוב עיני לראות טוב – בעת אשר.

 מלבי"ם – חלק באור המלים – רוח חיי – כמו רוח הולך ולא ישוב, תצא רוחו ישוב לאדמתו, לראות, תשורני. שור הוא הראיה מרחוק, בעת שעין רואי לא תשורני אף מרחוק, אז לא אראה עוד גם מקרוב: רואי – שם, עיניך בי, ראיית עין שאחריו ב', מורה על הפלאה ועיון בדבר היטב, עיניו בגוים תצפינה, באויבי ראתה עיני:

(ח) לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי:

רש"י לא תשורני – לא יראני עוד עוד עין שתחפוץ לראותי אחר שאמות. עיניך בי ואינני – להקב"ה מדבר למה הוצרכת לפצעני ולדכאני בייסורים בראייה א' שתשים עיניך עלי ואינני בעולם:

מלבי"ם לא תשורני עין רואי – היינו אחר אבדן הגויה במותה שאז יתעלם מעין כל ועין לא תשורנו עוד, ומאז א"א שישוב לראות באור החיים,

הלא עתה על ידי היסורים שנחשב כאלו מת עתה עניני גרוע יותר, כי עתה עיניך [ישורו] בי – ובכל זה ואינני – שעתה הגם שרואים אותי שאני עדיין במציאות בכ"ז אני דומה כאלו אינני, כי כל משך זמן היסורים דומה כאלו איני בעולם,

וא"כ יותר טוב היה שיהיה מקצר ימיו בעת אשר עין אדם לא תשורנו עוד, שהוא בסוף ימיו, וימיתנו קודם זמנו, משיקצר ימיו באמצע ימי חייו, שעדיין רואים אותו והוא חי ובכ"ז דומה כמת:

(ט) כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה:

מצודות דוד על איוב פרק ז פסוק ט

(ט) כלה ענן – ר"ל לא אקוה שתשוב ותחייני לראות בטוב כי כמו הענן כלה הוא והולך לו ולא ישוב זה הענן בעצמו כן היורד אל הקבר לא יעלה עוד ממנה ומזה ארז"ל שכפר בתחיית המתים:

 מלבי"ם כלה – ר"ל ואם תאמר שאחר המות שוב יחיה ואז ישלים חקו, הלא כמו שהענן – והאד העולה מהתכת המורכבים, יכלה – וילך ולא ישוב עוד להתחבר עם הגוף אשר נפרד ממנו, כן היורד שאול – יתפרדו היסודות שהורכב מהם ולא יעלה – עוד וגם

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א  אמר רבא מכאן שכפר איוב בתחיית המתים:

(י) לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ:

מצודות דוד על איוב פרק ז פסוק י

(י) מקומו – אנשי מקומו לא יכירו אותו עוד כי לא ישוב אליהם וכפל הדבר במ"ש:

 מלבי"ם לא ישוב עוד לביתו – וגם אם יצוייר שישוב לביתו,

לא יכירנו עוד מקומו – ר"ל הגם שחלקי הגוף הנתכים לא נאבדו מן המציאות ויתחברו עם גופים אחרים והרכבות אחרות כנודע, לא ישובו אל עניינם הקודם לכן-

(יא) גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי:

מלבי"ם גם אני לא אחשך פי – אחר שלא אפסיד בדיבורי ולא ארויח בשתיקתי, טוב כי אדברה בצר רוחי -:

 מלבי"ם באור המלים -(יא-יב)

אדבר, אשיחה – הדבור יהיה בהשכל ודעת, וביחוד יציין הדבור והווכוח בארך ובראיות,

והשיח הוא הדבור הפנימי הנפלט שלא מדעת, כמו כי שיח וכי שיג לו,

וע"כ אמר אדברה בצר רוחי, כי הרוח יציין ג"כ רוח השכל, ויצייר שבטנו מלא ראיות ווכוחים עד שרוחו צר לו המקום וע"י הדבור ירוח לו, כמ"ש לקמן אדברה וירוח לי,

והשיח הוא במר נפשו, מצד מרירת נפשו יפליט דברים בלי דעת,

ונגד השיחה אמר הים אני, כי לעצור השיחה הוא לעצור בעד הטבע,

ונגד הדבור שהוא ברצון אמר אם תנין, כי התנין פעולתו ברצון:

(יב) הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר:

מלבי"ם הים אני – למה תחסום פי מלדבר, וכי אני ים אשר שמה הטבע מחסום לפיו ושפה לו סביב בל יצא ויחריב העולם, או האם אני תנין – שהאדם ישים רסן בפיו בל יזיק בנשיכתו, האם כן אזיק גם אנכי אם אפתח פי אשר לכן תשים עלי משמר – לנצור על דל שפתי בל אדבר דבר:

(יג) כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי יִשָּׂא בְשִׂיחִי מִשְׁכָּבִי:

מלבי"ם כי – עד עתה שתקתי, כי אמרתי –

או שערשי תנחמני – שע"י המנוחה על ערש יקלו היסורים מעט,

או כי ישא בשיחי משכבי – ר"ל שמשכבי ישא בעדי שיח ודבור וידבר עבורי,

ימליץ שחשב שהבאים לבקרו ויראו משכבו בחליו הם ידברו וישאו שיח בעדו, עד שהוא לא יצטרך לדבר, אבל גם על משכבי בלילות אין לי מנוחה, כי.

 מלבי"ם חלק באור המלים – ערשי, משכבי – הערש עשוי בתמונה מיוחדת למשכב החולים והחלשים, והמשכב כולל כמ"ש עמוס (ג' י"ב) תהלות (ו'). ישא בשיחי, כמו ונשאו עליך בניהם קינה (יחזקאל כ"ז ל"ב):

(יד) וְחִתַּתַּנִי בַחֲלֹמוֹת וּמֵחֶזְיֹנוֹת תְּבַעֲתַנִּי:

מלבי"ם וחתתני בחלומות – שעל ידי חלומות שרואה מהעתיד לבא עליו ישבר הגוף מפחד, ומחזיונות – במה שרואה חזיונות מפחידות ונוראות, עד כי.

 מלבי"ם – חלק באור המלים – (יד) חלומות חזיונות – החלום מודיע לו את העתיד, ע"כ אמר וחתתני, כי נשבר לבו ע"י בשורות רעות והחזיון יראה לו צורות מבהילות שנבעת מפניהם וע"כ אמר תבעתני:

(טו) וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי:

מלבי"ם ותבחר, נפשי בוחרת מחנק – היינו מיתה של חנק, שמתאוה שיחנק וימות, נפשי בוחרת מות מלהיות תוך עצמותי – כי טוב לה מות מחיים:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – (טו) מחנק – שם ע"מ מפעל, דבר החונק, ומלת ותבחר נמשך לשלשה, (ותבחר) מות, (ותבחר) מאסתי, ר"ל את אשר מאסתי:

(טז) מָאַסְתִּי לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל יָמָי:

רש"י מאסתי – בחיי, כי סוף סוף לא לעולם אחיה. חדל ממני – מלהרע לי כי הבל ומעט ימי:

מלבי"ם מאסתי – שיעור הכתוב (ותבחר) מאסתי לא לעולם אחיה – הדבר אשר מאסתי תמיד ואשר היה רע בעיני מדוע לא אחיה לעולם,

עתה נפשי בוחרת בזה, ומבקשת המות, וטוב לה מה שנבראתי על אופן הזה שלא אחיה לעולם,

וא"כ אני מבקש חדל ממני – אחר שבל"ז הבל ימי -:

(יז) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ:

מלבי"ם מה אנוש – עתה התחיל לטעון על דעת אליפז בהשגחה, ואומר האנוש מה – נחשב הוא אשר תגדלנו – ליחד עליו השגחתך, או מה נחשב הוא אף רק שתשית אליו לבך – גם באקראי בעלמא, וכ"ש איך יצוייר זה, כי.

(יח) וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ:

מלבי"ם תפקדנו לבקרים – בכל בקר, ויותר מזה כי לרגעים תבחננו – שתבחון אותו בכל רגע על זה השיעור:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – ותפקדנו, תבחננו – הפקידה הוא אחר הזכירה, שהוא לעשות לו איזה דבר טוב או רע, והבחינה נרדף עם נסיון, שיבחננו בכל רגע לדעת תכונתו וענינו:

(יט) כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי:

רש"י כמה – עת ארוך אשר לא תשעה ממני כמו (שמות ה) ואל ישעו בדברי שקר וכן (איוב יד) שעה מעלי וחדל. בלעי רקי – כמו בליעת רוקי:

מלבי"ם כמה (אשר) לא תשעה ממני – שאם כדעת אליפז שהיסורים של איוב הם השגחיים וה' סופר כַּמוּתם ואיכותם ומשגיח בכל רגע שלא ימות מתוך גודל המכאוב,

איך יצוייר שהגבוה מעל גבוהים ישגיח השגחה כזאת על האדם הזה אשר כאין נחשב לפני רוממתו,

ושיעור הכתוב איך לרגעים כמה (זה השיעור אשר) לא תשעה ממני תבחננו – כי הלא לא תרפני אף עד בלעי רוקי – עד שצריך אתה לבחון עניני בכל רגע, ואיך אפשר זה שתתמיד השגחתך כמה זה השיעור,

והנה שמירה מופלגת כזאת לא תצויר רק באחת משתי פנים,

או על צד הנקמה הגדולה, כמו שהמלך רוצה להנקם ממנו נקמה מופלגת ומצוה ליסרו בכל יום ביסורים קשים ומשונים וממנה עליו רופאים גדולים שירפאוהו תמיד וישגיחו שישאר בחיים זמן רב כדי שיוכל להנקם ממנו זמן רב,

או שיהיה על צד ההטבה המופלגת, ששמרו בחיים כדי להטיב לו באחריתו

ולעומת זה טוען, שא"א שתהיה השמירה הזאת על צד הנקמה כי לא יצוייר נקמה כזאת רק מאדם לאדם, אם עשה לו רעה ורוצה להשיב לו כרעתו, אבל לא אצל ה' שלא יצוייר שהאדם יעשה לו רעה, ועז"א:

(כ) חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא:

רש"י  למפגע לך – כפוגע האדם בעת חמתו ומעורר עליו כל מעשה איבתו (ס"א חובתו). ואהיה עלי למשא – זה אחד מן תיבות שכינה הכתוב והן תיקון סופרי' [ר"ל שצ"ל עליך]:

 מלבי"ם חטאתי – גם אם חטאתי מה אפעל לך – ומה ההיזק הגיע לך מחטאי עד שבעבורו חרדת את כל החרדה הזאת לנקום בי בנקמה מופלגת כזאת,

וכן א"א שתהיה שמירה זאת על צד ההטבה והשמירה ששומר את מעשה ידיו,

כי ע"ז אשאל נוצר האדם – ר"ל אם השמירה הזאת באה מצד שאתה נוצר האדם ושומרו, ואינך רוצה להשחית את מעשה ידך,

למה שמתני – הלא אשאל למה בראתני כלל, אחר שאין בבריאותי ומציאותי שום תועלת,

לא לצרכך כי אני למפגע לך – כדבר שטרחו מרובה מהנאתו,

ולא לצרכי ותועלתי כי ע"י מציאותי אהיה עלי למשא – שאני למשא כבד על עצמי לסבול יגון ועמל, וההעדר היה טוב לי מן המציאות:

– בשגם אם תכלית היסורים הם כדי שעל ידם תשא את עוני כמ"ש אליפז, הנה אשאל,

(כא) וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֹנִי כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי:

מלבי"ם ומה – ולמה לא תשא פשעי? – עד מתי תמתין בהעברת עוני

הלא עוד מעט לעפר אשכב – כי חיי קצרים, והיה ראוי שתמהר לכפר עון ולהסיר שבט אפך בעודי בחיים,

כי עוד מעט ושחרתני [-בקשתני] ואינני – בעולם:

מלבי"ם – חלק באור המלים לא תשא פשעי – ותעביר על עוני.

הכתוב אומר (מיכה ז') נושא עון ועובר על פשע, שהעון שהוא עוות השכל והמינות והכפירה הוא קשה יותר מפשע, שהוא המרידה בלא כפירה בשרשי הדת,

וע"כ אינו עובר על עון שהוא שימחול אותו מכל וכל רק נושא וסובל אותו וכמש"ש

אבל איוב שהיה בטוח מפשע ומרידה, אבל לא מעון וכפירה, כי בתלונותיו הכחיש שרשי האמונה העקריים, אצלו היה העון קל מפשע לכך אמר בהפך: