איוב

איוב ח

פתיחה למענה הרביעית מענה בלדד

– המתוכח – השוחי בחר לו שטה אחרת, אשר כפי דבריו ירשה בקבלה מאבותיו (פי' י"א), כאליפז יאמין גם הוא בהשגחה ובחפשיית הבחירה, כמוהו גם הוא יתן כתף סוררת אל דעת האצטגנינים,

ולאשר גם איוב במענהו לאליפז החריש מדרושים אלה, לכן הסתפק גם הוא במופת אחד אשר העמיד נגד הכופר בהשגחה, במ"ש האל יעות משפט (פ' ג'),

ובאור זאת הראיה הוא, כי מתנאי האלהות שימצאו בו כל השלמויות ושיסולקו ממנו כל החסרונות, וזאת שיצא מאתו עול ומשפט מעוקל הוא חסרון, וראוי שלא ימצא בו, וזאת יודה גם בעל הריב,

וגם איוב הניח זה ליסוד אשר עליו בנה ראיותיו, רק שאיוב לקח את הדברים בהשקף על משפט האישיי, וכה יאמר, שיעשה האל עול – הוא דבר נמנע בחוקו,

ההנהגה האישיית [ר"ל ההשגחה הפרטית] הנגלית אינה מסודרת לפי המשפט והצדק, באשר ראינו כי היא לא תבחין בין צדיק לרשע כי הכל כאשר לכל כטוב כחוטא נתונים המה תחת מקרי הזמן ותהפוכותיו, ואחר שזה שיגיע רע להצדיק בחנם הוא עול, א"כ נמנע שתהיה הנהגה זאת מאת ה', כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול, ולכן החליט כי הנהגה זאת יוצאת ממושל עיוור וסתום עינים שהיא המערכה, אשר היא לא תבחין בין עובד אלהים לאשר לא עבדו,

אמנם בלדד הכריע ההפך מצד המשפט הראשיי הכללי, [ר"ל ההשגחה הכללית] וכה יאמר העול ראוי שיסולק מאת ה' יען היותו חסרון, וכן ראוי ליחס לו היכולת המוחלט אחר היותו שלימות,

והנה שנאמר שה' מסר הנהגת העולם אל מושל עיור הבלתי מבחין בין טוב לרע, גם אם נצדיק בזה את הדברים הפרטיים הנמשכים מרוע הסדר, בשנאמר כי לא מאת ה' יצאו רק משרי המערכה המנהיגים את ההנהגה האישיית, בכ"ז לא נוכל להצדיק אותו מצד המשפט הראשיי,

כי נשאל הלא זה בעצמו עול מאתו מה שמסר את ההנהגה ביד המערכה!

ולא נוכל להשיב ע"ז רק אחת משתי אלה,

או שנאמר שאין לו יכולת לעשות משפט להנהיג ההנהגה האישיית, וזה א"א כי מתנאי האלהות שימצא לו היכולת המוחלט, ועז"א האל – היינו הבעל יכולת והתקיף, איך יעות משפט?

או שנאמר שעוזב את השפלים ואינו רוצה להשגיח בם על צד המאוס או הקנאה, (כפי החלוקה אשר בפי המורה בט"ז משלישי), וזה נגד הצדק, ועז"א ואם שדי יעות צדק?

 וזה מופת חותך שההנהגה האישיית יוצאת [ונובעת מחמת] מהשגחתו, ושרוע הסדר הנדמה לנו מיסורי הצדיקים הוא טעות אצלנו כי הכל מסודר מאתו בצדק ובמשפט כי הוא אל אמונה ואין עול.

 אמנם – מדוע יביא ה' רעות על הצדיק?

בזה נטה למסלה אחרת, כי לשטתו יביא ה' מכאובים על הצדיק מבלי שום חטא קדם, רק כדי להטיבו באחריתו ושישלם לו חלף הרעה טוב כפלים, בענין שהרעות יבאו ע"ד התמורה והחילוף, שע"י הרע ההוה ישיג טוב בעתיד (פ' ו' ז'),

ולאשר כמורגל בפי החכמים יתדמה האדם בהרבה ענינים אל הצמח, מבאר כי כן תתנהג הטבע עם הצמחים למיניהם, שהצמח הנטוע במקום סלעים ציה ושממה יעקרהו בעל הגן ממקומו וישתלהו במקום רענן ושמן, ומבואר שעקירה זאת אינה לרעה רק לטובה למען יטעהו שורק,

אולם לא כל עשב מסוגל לזה, כי הצמחים הגדלים על רוב מים הלחים ורטובים בטבעם לא ישרישו שרשיהם אחרי עקירתם, אבל לעומת זה כן הם לפני כל חציר ייבשו,

וזה הענין בעצמו יהיה בהנהגת האדם, שהרשע הרגיל בתענוגים ומותרות לא יעקרנו ממקומו רק יקחהו מהעולם קודם זמנו, וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים,

אבל הצדיק יתעקר לפעמים ממקומו ויוורש מנכסיו וגופו יתיסר, וזה לטובתו לשתלו במקום נאמן, ועוד ינוב בשיבה יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח (יא-כ), ולכן יעצהו להחזיק במעוזו ולבטוח בה' ואליו יתחנן, כי אז תחת יסוריו ירוו חלקו ואחריתו ישגא מאד (י"ז כ"א כ"ב):

 (א) וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וַיֹּאמַר: (ב) עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ:

רש"י ורוח כביר – רוח דברים. כביר – לשון רוב:

רלב"ג ורוח כביר אמרי פיך – ר"ל איך תוציא מפיך רוח חזק כנגד השם יתברך התחשוב לו לשבר הרי אמתות האמונ' בעניין ההשגח':

מלבי"ם – חלק באור הענין – עד אן תמלל אלה – לדבר דברי רוח, ומה שתחליט שה' מסר את ההנהגה ביד המערכת הבלתי מבחנת בין טוב לרע אני משיב לך:

(ג) הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק:

רש"י האל יעות משפט – הה"א נקוד פתח ומליצתו לשון תימה:

מלבי"ם האל יעות משפט – הלא יהיה זה עול בחק האל או חסרון יכולת וכמו שהתבאר בפתיחה, אמנם צדיק וישר ה' ואין עול, כי.

מלבי"ם – חלק באור המלים – משפט, צדק – המשפט הוא כפי הדין, והצדק הוא לפי היושר לפנים משורת הדין בהשקף על העת והמקום והנדונים כמ"ש בכ"מ, ואם מסר ההנהגה להמערכה בכלל מצד שא"ל יכולת ובזה עוות משפט הכולל זה נגד חק האל, ששם האל יורה על התוקף והיכולת, ואם עוות צדק פרטי הנוגע לך הוא נגד שם שדי שמורה השגחתו הפרטיית:

(ד) אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם: (ה) אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל וְאֶל שַׁדַּי תִּתְחַנָּן:

רש"י וישלחם ביד פשעם – על ידי פשעם, (הפשע) הוא נעשה שליח להובילם:

מלבי"ם אם בניך חטאו לו – שעל בניך לא אוכל לומר שנתיסרו ע"ד התמורה כדי להרבות שכרם אחר שהם מתו ונאבדו,

אבל עליהם לא תוכל להחליט שלא חטאו, ובודאי חטאו לו (כמ"ש בעצמו אולי חטאו בני) ולכן וישלחם ביד פשעם – כי שלחם ביד הפשע עצמו, כי בעת אכלו ושתו שאז פשעו וברכו אלהים בלבבם, נפל עליהם הבית ומתו, וזה מדה כנגד מדה כפי היושר והצדק,

אבל הנוגע לך שאתה טוען כי צדיק אתה, אני משיב לך, אם אתה תשחר אל אל – ותתפלל לפניו, אז.

 מלבי"ם – חלק באור המלים –וישלחם – מן העולם, כמו תרע לאומים ותשלחם, וי"מ תהרגם כמו בשלח יעבורו, שיהרגם בחרבו ביד פשעם, כמו כאשר דבר ה' ביד משה, ויושיעם ביד ירבעם:

מלבי"ם (ה) חלק באור המלים – תשחר אל אל – ואל שדי תתחנן. שחר. מורה הבקשה והדרישה המתמדת שמבקש דבר שנעלם מאתו, וזה אל אל הגבוה שמציאותו נעלם, והחינון מורה שמבקש מתנת חנם וחסד וחן, וזה אל שדי שמורה על השגחתו האישיית שמצד זה א"צ לשחרו כי הוא נמצא אל האדם רק צריך חינון:

(ו) אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ: (ז) וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד:

רש"י ושלם נות צדקך – ויעשה את נות צדקך שלם ותמים: (ז) והיה ראשיתך מצער – ראשיתך שעברה מצער לפי אחריתך שישגה מאוד:

מלבי"ם אם – האמת כדבריך כי זך וישר אתה – אז יתברר לך כי עתה – מה שהביא עליך יסורים אינו מצד קצפו או מצד הסתרת פנים וסילוק השגחתו,

רק בהפך כי עתה ע"י היסורים יעיר עליך – ובהיסורים בעצמם ישלים את נות צדקך – לכונן את נוך בשלימות גדול כראוי לך לפי צדקך,

ופרי היסורים הללו יהיה, כי והיה ראשיתך מצער – שעי"כ אחריתך ישגה מאד – שהיסורים שהביא עליך בלא חטא יהיה כדי להטיבך באחריתך ולכונן אותך לשם ולתפארת:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – זך, וישר – הזך הוא בלא פסולת. כמו שמן זית זך, ר"ל נקי מתכונות רעות גופניות, והיושר הוא בבינה כמ"ש בפי' משלי ור"ל נקי מדעות כוזבות באמונה, זך בשכל המעשי, וישר בשכל העיוני:

 ושלם – מענין תשלומין שישלם טובה תחת הצער, וגם מענין שלום שיהיה לך שלום מן הרע, וגם מענין שלימות שלום שיהיה חסרון, ובזה כלל כל החמשה דרכים שבארתי בענין התמורה, שאם לשלם לו טוב תחת רע, הוא מענין תשלומין, אם מענין שיעמול ועי"כ ישיג טוב, הוא מענין שלום, ואם להסיר חסרון בעתיד. הוא מענין שלימות, והפנים האחרים רמז במ"ש כי אתה תשחר אל אל, ובמ"ש כי אתה יעיר עליך:

(ח) כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם:

רש"י לדור רישון – על דור ראשון, כמו (דברים ד) כי שאל נא לימים ראשונים. וכונן – הכן והזדמן לעמוד על חקרי אבותם:

מלבי"ם כי שאל נא – הודיעו ששטה זאת שיסורי הצדיק הם ע"ד התמורה להרבות כבודו באחריתו, קבלה בקבלה מדור ראשון, שהם קבלהו מאבותיהם אשר חקרו ועיינו בדבר הזה:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – לחקר אבותם – מה שחקרו אבותם:

(ט) כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ:

מלבי"ם – כי תמול אנחנו – שאנחנו א"א שנעמוד על אמתת הדבר לדעת אותו ע"י הבחינה והנסיון שהבחינה לא תהיה אלא ברבות הימים ורב זמן,

ואנחנו זה מקרוב נולדנו, וימינו דומים כצל החולף מהרה, וא"א לדעת הכל בזמן קצר כזה, רק צריכים אנו לסמוך על הקבלה הנמשכת מדור דור, אשר הם בחנו הדברים ברבות הימים והקורות ולכן:

(י) הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים:

מלבי"ם הלא הם יורוך יאמרו לך – את המקובל אצלם,

וחוץ מזה עוד מלבם יוציאו מלים – להראות לך במשל מטבע הצמחים:

(יא) הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם: (יב) עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ:

מלבי"ם היגאה – הגומא והביצה לא יגדלו בלא אדמה לחה ורטובה ועל לחלוחית של מים, מצד לחלוחותם ורכותם,

והנה בעת אשר, עודנו באבו – בעוד לא נס ליחה לא יקטף – כי הוא חזק מאד,

ומ"מ רוב שפע הליחות והמימיות אשר בו זה עצמו הוא גורם שלפני כל חציר ייבש – כי כשיפסק יניקת הליחות בשפע או בהשתנות חום הקיץ ייבשו ויכלו

משא"כ החציר שא"צ ליחות כ"כ יתקיים זמן ארוך יותר:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – היגאה – היגדל בגובה. וכן ישגא כמו כארז בלבנון ישגא,

גמא, הוא אחד עם אגם, והוא גדל במים. ובכ"ז צריך ביצה שהוא עפר מתדבק לח ששם גדל, כמו הטבעו בבוץ רגליך, ובאחו אמר שצריך מים, המ שאצ"ל בגומא שנודע שגדל במים:

מלבי"ם – חלק באור המלים – באבו – כמו לראות באבי הנחל בעוד שהצמח רך ולח, כמו אביב. יקטף, הקיטוף הוא בידים, והחציר גדל במקום יבש כמ"ש ישעיה ט"ו:

(יג) כֵּן אָרְחוֹת כָּל שֹׁכְחֵי אֵל וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד:

מלבי"ם כן ארחות כל שוכחי אל – שהם דומים כמו הגומא והאחו אשר ישבעו בתענוגים ובמותרות וראשיתם צלחה למצוא כל משאלות עינים,

והם דומים גם בזה כהאחו כי תקות חנף תאבד – ולא תתמוד הצלחתו זמן רב, והוא כי בעת:

 (יד) אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ: (טו) יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם:

מלבי"ם אשר יקוט – ויכרת כסלו ומבטחו – אשר הוא דומה כבית עכביש – בעת יתמוטט מעט ולא ימצא חית ידו,

אז אף בעת אשר, ישען על ביתו – מ"מ לא יעמוד – ר"ל לא לבד שלא יתקיים בעת שיעקרוהו מביתו (כאשר יאמר אח"כ ביסורי הצדיקים שדומים כעץ ששותלים אותו ממקומו למקום אחר)

כי הגומא והאחו לא יגדלו אם ימושו ממקום גדולם וינטעו שנית,

רק אף שישען על ביתובכל זה לא יעמד – ואף שירצה להחזיק – בביתו בכל עוז, בכל זה לא יקום -:

מלבי"ם – חלק באור המלים – יקוט – פי' מענין כריתה [כמו יקטום. בש]. ויל"פ מענין כמעט קט. שכסלו נעשה קטן יחלוש.

כסלו, מבטחו, כבר התבאר (ד' ו') שכסל הוא הבטחון מן הרע, והתקוה או הבטחון כולל גם אל השגת הטוב. ור"ל שמבטחו דומה לבית עכביש, שהוא ארוג מחוטים היוצאים מגוף העכביש, כן מבטחו אין לו שורש רק בעצם דמיונו, וקוריו לא יהיו לבגד וכאין נחשב, כי אין לו סמיכה רק בכח דמיונו הכוזב:

מלבי"ם – חלק באור המלים – יחזיק בו – להקים נפילותו, כמו וכי ימוך אחיך והחזקת בו, ועז"א ולא יקום, שאחר שלא עמד ונפל לא יקום מנפילתו, והוא מקביל נגד מ"ש אשר יקוט כסלו שהוא הבטחון מן הרע, אומר שלא יעמוד ויפול, ונגד מ"ש ובית עכביש מבטחו שהוא הבטחון אל התקומה והטוב, אומר שלא יקום:

(טז) רָטֹב הוּא לִפְנֵי שָׁמֶשׁ וְעַל גַּנָּתוֹ יֹנַקְתּוֹ תֵצֵא: (יז) עַל גַּל שָׁרָשָׁיו יְסֻבָּכוּ בֵּית אֲבָנִים יֶחֱזֶה:

מלבי"ם רטוב – לא כן הצמח אשר אינו צריך אל מים רבים ולחות הרבה, רק הוא רטוב – ורענן אם יעמוד לפני השמש – ולא תזיק לו היבושת הבא ע"י השמש,

וגם על גנתו יונקתו תצא – שאינו צריך לבצה ומקום לח רק הוא גדל בכל גנה שתהיה.

הנה הצמח ההוא בעת אשר, על גל שרשיו יסובכו – בעת ששרשיו יסובכו זה בזה ולא יוכלו להתפשט בעבור גל של אבנים שנמצא אצל שרשם, או שלא יוכל להתפשט בעבר

כי בית אבנים יחזה – שגבולו קרוב אל בית אבנים ואבני הבית שהם בגבולו מעכבים בעד שרשיו שלא יתפשטו, אז:

מלבי"ם על – טעמו כטעם בעבור, וכמו על אודות:  יסבכו – יתערבו זה בזה, כמו לנקף סבכי היער, נאחז בסבך בקרניו. יחזה, מענין גבול, כמו ועם שאול עשינו חוזה (ישעיה כ"ח):

(יח) אִם יְבַלְּעֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ וְכִחֶשׁ בּוֹ לֹא רְאִיתִיךָ:

מלבי"ם אם יבלענו – בעל הגינה ויעקרנו ממקומו

עד שהמקום שגדל שם יכחש בו לאמר לא ראיתיך – ר"ל שעוקרו משם מכל וכל:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – יבלענו – מענין השחתה ועקירה:

(יט) הֶן הוּא מְשׂוֹשׂ דַּרְכּוֹ וּמֵעָפָר אַחֵר יִצְמָחוּ: (כ) הֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים:

מלבי"ם הן – העקירה הזאת הוא משוש דרכוישמח על העקירה הזאת ועל הדרך שמובילים אותו ממקומו למקום אחר,

כי מעפר אחר – אשר אין שם אבנים ושרשים משם יצמחו – שרשיו באין מעכב, ונמצא שעקירה זאת היא לטובתו,

וזה משל אל הצדיק אשר לא הורגל במותרות והוא רטוב ועומד בצדקו אף לפני שמש, כי הוא מוכן לעמוד בנסיון,

כשרוצה ה' לרומם קרנו ולהאיר נרו ורואה כי במקום ובמדרגה שהוא נטוע עתה יש לו מונעים ומעכבים מלהעלותו לגדולה המוכנת לפניו, אז יעקרנו ה' ממקומו יחריב נוהו ויהרוס ביתו וגם עמודי גוייתו ירפפו, וזה אך לטובתו שעי"כ יִטְעֵהו ה' מחדש במקום יותר מובחר, וישימהו לנס עמים במקום ובמדרגה אשר בו יתפשטו שרשיו ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו, וכ"ז הוא לטובתו ולהצלחתו.

– עתה מבאר את העולה משטתו, כי.

 הן אל לא ימאס תם – וא"א שיסורי הצדיק יהיה לרעתו, וגם לא יחזיק ביד מרעים – וא"א שהצלחת הרשע יהי' לטובתו, רק, כי:

 מלבי"ם – חלק באור המלים – יצמחו – מוסב על השרשים שבפסוק י"ז:

(כא) עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה: (כב) שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ:

מלבי"ם (כא-כב) עד – שיגיע העת אשר ימלא שחק פיךשתשמח על היסורים שסבלת כי תקבל טוב תמורתם עד העת ההיא בתוך כך שונאיך ילבשו בשת – כי אהל רשעים תחרב, ואז תפרח כתמר ואבדן רשעים תראה:

מלבי"ם – חלק באור המלים – (כא-כב) שחוק – על הצלחתך. כמו אז ימלא שחוק פינו, ותרועה על מפלת הרשעים, שונאיך ילבשו בושת על הצלחתך, ואהל רשעים איננו נגד התרועה:

מצודות דוד שונאיך – השמחים לאידך ואוהבי רעתיך הם ילבשו בושת כאשר יראו אותך בטובה. ואוהל – אבל אהל הרשעים היא תאבד ואין לו לשוב לקדמותו ולא כן אהלך כי תשוב ותכונן כמאז (העולה מהמענה ההיא שדעת בלדד כדעת אליפז שהכל בא בהשגחה ויוכיח מאבדן בניו בבית המשתה במקום הרשע שם המשפט ויחוה דעתו שטובת הרשעים המה לתכלית רע כמו מרבית הלחלוחית מקצת הצמחים ואף רעת הצדיקים לטובה תחשב כמו עקירת קצת הצמחים ואנחנו לא נדע היאך מקוצר הדעת ואף ינחם את איוב לומר כי ישגא אחריתו):

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב