איוב

איוב טו

פתיחה למענה השמינית מענה אליפז

הנה אחר שחדש איוב עתה שאלתו השניה, שהוא מפני מה יש רשע וטוב לו, שהתשובות שהשיבו הריעים המתוכחים על השאלה של צדיק ורע לו לא יספיקו להשיב שאלה זו, שבו המתוכחים לערוך מערכה שניה והגיד כל אחד את דעתו בתשובת השאלה הזאת.

-ודעת אליפז, שהצלחת הרשע היא רק הצלחה מדומה, ואינה הצלחה אמתיית, שהגם שלפי ראות העין תראהו מצליח אוסף הון וחיל וקנינים, לבו תמיד מלא פחד, ודומה לו תמיד כאילו נרדף מפני חרב, וכאילו כבר השיגהו ריש ועוני וכל רעות הזמן. עד שלבו לא ישמח מעשרו וירגז וידאג ויתבהל תמיד,

כי זה מעונשי השם על אשר עשה הרע בעיניו להכעיסו שיערבב את לבבו ורעיוניו וכח דמיונו בפחד ורעדה, ועקר ההצלחה היא שלות הנפש ומנוחת הרוח ושמחת הלב, וטוב פת חרבה ושלוה בה,

וכ"ז היה באיוב כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני, והפחד התמידי הזה אשר ירדפנו הוא אות על סופו, שסוף שיכרת הוא וזרעו וכל אשר לו כמו שהיה באיוב, זה תורף דעת אליפז.

אולם בראשית דבריו, התוכח עמו שנית על שכפר בגמול הנפש לעולם הבא,

שהגם שכפר בתחיית הגוף לא יוכל לכפור בהשארת הנפש הנצחיית, ובה תלויה האושר האמתי וההצלחה הקיימת (פ' י"א י"ג), וכן ע"מ שכפר בבחירה והחזיק שהאדם מוכרח במעשיו, שכבר התוכח ע"ז במענהו הראשון,

משיב לו שנית, שכל חכמי לב מרגישים בעצמם שהם חפשים בבחירתם ושאין שום כח אחר מעורב בו להכריחו על מעשהו (פ' י"ח י"ט),

וממילא אחר שהאדם חפשי במעשהו יש עליו דין וחשבון וא"א שלא חטא איזה חטא שבעבורו יחויב העונש, ומענישו ה' עונש זמני ביסורים בעה"ז כדי שלא תאבד נפשו הנצחי,

והוא עצמו מה שהשיב במענהו הראשון, רק שם לא באר בפירוש שבא העונש כדי להצילו מכריתת הנפש, רק שבאים עליו יסורים לפי שעה כדי שלא יאבד לנצח ע"י מיתת הגוף קודם זמנו,

וע"ז התוכח איוב, והראה שאין הבדל בין אם מת עתה (כי זמן היסורים נחשב כמיתה) ובין אם ימות אח"ז כמו שהאריך בסי' ז',

ועתה באר לו שיש גמול לנפשות, וחיי הנפשות הם חיים נצחיים, וטוב יסורים וגם מיתה זמנית מאבדון נצחי (י"ד-י"ז),

מלבד זה תחת שתחלה ייחס אליו חטא קל שלא עבד מאהבה, עתה החזיקו לרשע גמור אחר שפער פיו לכפור בכל פנות האמונה ונראה מתוך דבריו שלא דבר כן מתוך יסוריו שאין אדם נתפס על צערו,

כי ממה שהדברים מסודרים בפיו, וממה שהציע שטתו בלשון למודים מבואר שחשב וסדר דברים אלה זה ימים רבים בעוד היה בשלותו (ב' ז'),

וחוץ מזה לעג על סכלותו מה שהתלונן על בריאת האדם, כאילו הוא האדם הראשון שנברא בעולם, והלא כבר עברו דורות אין מספר אשר ראו חיים ושמחו בעמלם, וכולם מודים לה' חסדו, וכי יכריע הוא את כל העולם כולו, והחומר יאמר ליוצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו (ז'-י"א): 

 

(א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר: (ב) הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ:

החכם, החכם בדבריו צריך להשקיף על שני ענינים, 

א) שיהיו דבריו בחכמה ולא בסכלות, 

ב) שיהיו לתועלת, לא לדבר דברים שאין בם תועלת, וכ"ש שלא לדבר דברים שיגיע מהם נזק,

ונגד הראשון אומר החכם יענה דעת רוח, הכי ראוי שיענה דברי רוח וסכלות,

ולא לבד שאין ראוי שידבר דברי רוח בפיו, כי אף במחשבתו ראוי שלא יחשוב רוח הבל,

וז"ש וכי ראוי שימלא קדים בטנו, הגם שאינו מוציאו בפיו: 

 (ג) הוֹכֵחַ בְּדָבָר לֹא יִסְכּוֹן וּמִלִּים לֹא יוֹעִיל בָּם:

הוכח, ונגד השני אומר, וכי ראוי שהחכם יתוכח בדבר לא יסכון, שלא יצא תועלת מן הוכוח.

ולא לבד שצריך שיצא תועלת מן הוכוח עצמו, כי גם המלות שבם ידבר והמליצות שבם ילביש את הוכוח צריך שיהיו לתועלת, ולא שידבר אף מלים אשר לא יועיל בם: 

 (ד) אַף אַתָּה תָּפֵר יִרְאָה וְתִגְרַע שִׂיחָה לִפְנֵי אֵל:

אף, בפרט שהדברים שאתה מדבר לא לבד שלא יגיע מהם תועלת כי עוד יגיע מהם נזק,

כי אתה תפר יראה, בדבריך שאתה אומר שאין ה' משגיח על מעשי בני אדם, ושהאדם אינו חפשי במעשיו רק מוכרח עליהם ואין מגיע לו עליהם שכר ועונש,

א"כ אין לו להאדם לירא מה' כלל, ולא לירא מענשו וממשפטו אחר שאין השגחה ואין דין וחשבון,

ונגד מלים לא יועיל בם אומר כי תגרע שיחה לפני אל, השיחה שלך גרוע מאד ויש בו חסרון גדול,

כי איך תדבר כזאת לפני אל: 

 (ה) כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים:

כי יאלף, מוסיף לאמר שאחר שעֲוֹנְךָ אלף את פיך,

שאתה מדבר דבריך ברגילות גדול שמזה נראה שכבר חשבת ושנית ושלשת דברי מינות האלה זה זמן כביר, עד שעונך הרגיל את פיך לדברם במהירות,

ויותר מזה ממה שתבחר לשון ערומים שתדבר דבריך בלשון פילוסופי, שזה מורה שלא נפלו דברים אלה מפיך במקרה מרוב הצער והיסורים, רק אחרי עיון ושקידה ימים רבים, א"כ הלא: 

 (ו) יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ:

ירשיעך פיך ולא אני, א"כ א"צ שאני ארשיע אותך להוכיח שאתה רשע, כי פיך המדבר מינות הוא ירשיע אותך ויברר שאתה רשע,

ושפתיך יענו בך, והעדים על זה יהיו שפתיך, ר"ל השפתים שהם המדברים במליצה ובלשון ערומים,

ר"ל שהדבור עצמו שאמרת דברי מינות וכפירה מרשיע אותך,

ויופי הדבור והמליצה הם עדים אל פיך וראיה לזה, וא"צ כלל שארשיע אותך אני: 

 (ז) הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ:

הראשון אדם תולד, הנה אתה מתלונן על יצירת האדם וענינו מדוע בראו ה' על אופן זה ולא על אופן אחר, כי באופן שהוא עתה טוב לו שלא נברא,

כאילו אתה האדם הראשון העומד להולד כאלו עדיין לא נברא מין האדם, ועתה רוצים לברא אותו ואתה תהיה הראשון שתולד להיות אדם,

וכאילו לפני גבעות חוללת, שעדין לא נבראו גבעות עולם שעתה הוא זמן של ששת ימי המעשה ואתה חוללת (שהוא ההריון שקודם הלידה) לפני הגבעות, וה' רוצה לגמר בריאתך ולהוליד אותך: 

 (ח) הַבְסוֹד אֱלוֹהַּ תִּשְׁמָע וְתִגְרַע אֵלֶיךָ חָכְמָה:

הבסוד אלוה תשמע, ובעת שרצה ה' להוליד אותך שתצא לפועל להיות אדם הראשון, קרא ה' צבא מלאכיו והתיעץ עמהם על איזה אופן יברא אותך, ואתה שומע סוד אלוה ועצתו עם מלאכיו,

ותגרע אליך חכמה, ותגרע קצת מחכמת האל אליך, ותאמר שעצתו לא טובה ותיעץ שיברא אותך באופן אחר יותר טוב…

והיא מליצה נשגבה, שאחר שעברו דורות אין מספר מבני אדם, וגם קודם בריאת האדם נוצרו הרים וגבעות ונמצאים אין חקר בחכמתו, יעמוד איש אחד להתלונן על בריאת האדם, כאלו הוא חכם יותר מכל הדורות שעברו ומן ה' מחולל כל,

ורוצה שיתחרט ה' ממעשהו וישנה כל הטבע כפי עצתו ורצונו, הלא הוא סכלות שאין למעלה ממנו: 

 (ט) מַה יָּדַעְתָּ וְלֹא נֵדָע תָּבִין וְלֹא עִמָּנוּ הוּא:

מה ידעת, במה תתפאר לאמר שאתה חכם מכל האדם, הלא לא תוכל להתפאר גם עלינו בידיעתך,

והנה הידיעה תהיה או על ידי החוש וההכרה, עז"א מה ידעת ולא נדע,

או ע"י התבונה והשכל שמבין דבר מתוך דבר, עז"א מה תבין ולא עמנו הוא,

או ע"י הבחינה ונסיון שבחן תולדות הימים ע"י שהוא זקן ובחן כל תולדות הזמן והטבע, עז"א. 

 (י) גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ כַּבִּיר מֵאָבִיךָ יָמִים:

גם שב, בנו נמצא גם איש שיבה, וגם ישיש שהוא יותר משב, אשר הוא כביר מאביך ימים,

וא"כ במה תתפאר עלינו שאתה יודע יותר ממנו, וכ"ש שתתפאר נגד כלל הדורות שקדמוך: 

(יא) הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמוֹת אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ:

המעט, עתה משיב לו ע"מ שכפר בגמול עוה"ב

(כמו שאמר בדבריו לאליפז (סי' ז' ט') כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה, וכן חזר זה באורך בתשובתו אל צופר סי' י"ד ואיש שכב ולא יקום)

ע"ז משיב לו הכי תוכל לכפור בהשארת הנפש אחר המות?

וכי לא תדע שהגוף החיצוני אינו האדם האמתי, כי הוא רק לבוש אל הנפש הלוטה ומכוסה בשלמה הזאת שהיא הגויה, ועת תפשוט את מלבושה החיצוני שהוא הגויה תחיה חיי נצח, והיא תקבל את הגמול הנצחי וחיי האושר על מעשים הטובים (שזה היה עקר כונת אליפז מ"ש מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו, שה' מיסר את הגויה שחיי הגויה הם חיים זמנים מבקר לערב, ויסורי הם יסורים זמניים, כדי שלא יאבדו לנצח בחיים הנצחיים),

וז"ש המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך, התנחומין שינחמך אל על עצבון ידיך באדמה אשר אררה ה' ועל חיי העוה"ז הכלים ואובדים, ינחמך אל בדבר אשר לאט וכסה עמך, שהיא הנפש הרוחניות הלוטה ומכוסה תחת מעטה הגויה, והיא לוטה בסוד ה', שבזה תתנחם על יסורי הגוף ועל רעות העוה"ז הכלה: 

 (יב) מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ:

מה יקחך לבך, הוא מאמר מוסגר, אומר אליו ידעתי שאתה חושב ע"ז מחשבות כפירה, ומה יקחך לבך, לכפור בדבר זה, ומה ירזמון עיניך כאלו תכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה: 

(יג) כִּי תָשִׁיב אֶל אֵל רוּחֶךָ וְהֹצֵאתָ מִפִּיךָ מִלִּין:

כי תשיב, שיעור הכתובים, המעט ממך תנחומות אל ע"י דבר הלאט עמך,

ר"ל תנחומיו ע"י הנפש הצפונה בגויה, שינחמך במה שתשוב אל אל רוחך, שאחר שישוב העפר אל הארץ כשהיה תשוב הרוח אל האל אשר נתנה, ושם תקבל גמול בחיי הנשמות בצרור החיים את ה', אלהיך,

וא"כ מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך והוצאת מפיך מלין לכפור בכל ולהתרעם ולהתלונן,

שבזה אתה מראה שאינך מאמין בכ"ז, ואתה חושב כי רוח האדם כרוח הבהמות כמות זה כן מות זה: 

(יד) מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה:

מה אנוש, עפ"ז שב אל ההנחה שהניח במענהו הראשון,

שהרעות שבאים על הצדיק באים למרק חטא קל שחטא נגד ה', שא"א שיהיה צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמש"ה הן בעבדיו לא יאמין וכו' (למעלה ד'),

וכן חוזר הדברים פה שנית, מה אנוש כי יזכה, איך יזכה אנוש הקטן נגד ה', ואיך יצדק ילוד אשה, שמצד שהוא ילוד אשה הוא נוטה בטבעו לרע ולתאוה, כמ"ש הן בעון חוללתי, ואיך יצדק: 

(טו) הֵן בקדשו בִּקְדֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו:

הן בקדשיו שהם המלאכים, לא יאמין, ושמים שהם הגלגלים, לא זכו בעיניו, הגם שחומרם זך נגד חומר האדם: 

(טז) אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה:

אף כי נתעב ונאלח, שהאיש נתעב מצד פחיתת חומרו ונאלח מצד רגשות תאוותיו.

והוא שותה כמים עולה, שטבעו נוטה לעשות עולה כמו שהטבע בטבעו לשתות מים, והוא קיצור מדברים שאמר בסי' ד' שראה בנבואה שיען שהאדם עלול לחטוא מביא יסורים למרק חטאיו כדי שלא יאבד בעולם הנצחי: 

(יז) אֲחַוְךָ שְׁמַע לִי וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה:

אחוך, ויען שאיוב במענהו לאליפז צחק על דבריו אלה, וטען שאם אמת שהגיע לו תשובה זאת בנבואה מדוע לא באה נבואה זאת אליו בעצמו כמ"ש האם אין עזרתי בי,

לכן חזק את דבריו שנית ואמר אחוך שמע לי, אני מגלה לך דבר זה ואתה שמע וקבל ממני הדברים כי זה חזיתי בנבואה, כמש"ש ואלי דבר יגונב,

ואספרה את המחזה כמו שחזיתי אותה, כי מה שאני אומר מה אנוש כי יזכה הוא מהדברים שחזיתי בנבואה וצריך אתה לשמוע ולהאמין: 

 (יח) אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם:

אשר, ונגד מה שהאריך איוב להוכיח שאין האדם חפשי בבחירתו רק כל מעשיו מוכרחים, (שהידיעה הקדומה וגזרת הכוכבים מכריחים אותו על כל מעשיו הן לטוב הן לרע)

משיב לו שהוא דבר מוסכם אשר כל החכמים הגידו, ולא כחדו מאבותם, ר"ל שלא יוכלו לכחד את אבותם ורצונם, שכולם מרגישים שיש להאדם כח האובה והרוצה לעשות כפי חפצו,

וכח האובה מניעו אל כל מעשה אשר יעשה: 

(יט) לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם:

להם לבדם נתנה הארץ, וכולם מרגישים שהארץ נתנה להם בידם לעשות בה כחפצם, וכפי כח האובה והרוצה, שכפי שיאבו וירצו יעשו בארץ בבחירתם,

ולא עבר זר בתוכם ולא נמצא כח זר חוץ מהם שיכריח אותם על מעשיהם, כי רצונם הוא השליט בהם לעשות כל דבר כפי בחירתם באין שום כח זר בתוכם להכריח אותם ולשנות בחירתם,

וזאת הגידו כל חכמי לב, ואיך נכחיש המורגש לכל אדם שהוא חפשי במעשיו: 

(כ) כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל וּמִסְפַּר שָׁנִים נִצְפְּנוּ לֶעָרִיץ:

כל, עתה בא להשיב לו על השאלה החדשה אשר הניח, ממה שאנו רואים שיש רשע וטוב לו, (כי הויכוח שעד עתה היה על השאלה של צדיק ורע לו)

ודעת אליפז בזה, שההצלחה האמתיית אינה הצלחה החיצונה הנראית לעינים מהעושר והתענוגים, רק ההצלחה הפנימית.

אם הוא שוקט ושלו בלבבו ושמח בחלקו, והצלחה הזאת נעדרת מן הרשע לפי דעת אליפז,

שהגם שידמה לנו שהוא מצליח, לבבו תמיד כים נגרש מלא פחד וחיל ורעדה, כי לבבו מנבא לו שרעות מעותדות לבא עליו, וז"ש כל ימי רשע הוא מתחולל, היינו שמלא חיל ורעדה, ומספר שנים אשר נצפנו לעריץ הוא מתחולל ומפחד תמיד: 

(כא) קוֹל פְּחָדִים בְּאָזְנָיו בַּשָּׁלוֹם שׁוֹדֵד יְבוֹאֶנּוּ:

קול, נדמה לו תמיד ששומע באזניו קול פחדים, כאילו רודפים אחריו להרגו,

ואף בעת שלום נדמה לו קול פחדים, כי שודד יבואנו: 

(כב) לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ וצפו וְצָפוּי הוּא אֱלֵי חָרֶב:

לא, וכשהוא במקום חשך נדמה לו שאי אפשר שישוב מן המקום החשוך ההוא כי יהרג שם, ונדמה לו שהגם שהוא חשך בכ"ז צפוי הוא אלי חרב, שהרוצח שהחרב בידו להרגו רואה אותו הגם שהוא אינו רואהו: 

(כג) נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חֹשֶׁךְ:

נודד, ר"ל כ"ז נדמה לו בכח דמיונו בעת שלום, וכ"ש בעת שהוא נודד ללחם איה, וצריך הוא לבקש מחייתו שחסר לו, שאז יגדל הפחד יותר, ויתחולל כ"כ כאילו ידע בבירור כי נכון בידו יום חשך וכאילו בא קיצו, וכ"ש בעת אשר. 

(כד) יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר:

יבעתוהו צר ומצוקה אז תתקפהו החרדה הזאת בתוקף גדול, אשר יבעתהו דמיונו שהוא דומה כמלך עתיד לכידור שבימי איוב עשו משפט למושל שהשליכוהו ככדור וגלגלו אותו ממקום למקום עד שמת במיתה משונה הלזו, והרשע יחרד כ"כ כאילו נגזר עליו להמיתו במיתה נוראה כזאת, כן יגדל פחד לבבו: 

(כה) כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ וְאֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּר:

כי נטה, הפחד הזה בא לו מפני שנטה ידו אל אל וכאלו רוצה ללחום אתו ולהתגבר על שדי, ולכן. 

(כו) יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו:

ירוץ, האל ירוצץ אותו בצוארו (כי הנלחם עם העומד למעלה מראשו, העליון ירוצץ על צוארו של התחתון), ירוצץ אותו בעבי גבי מגניו בעובי הבשר של גבו החזק כמגן: 

(כז) כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל:

כי, והגם שכסה פניו בחלבו, שמרוב חלבו ושמנו פניו מכוסים, בכ"ז ירוץ אותו ה',

ויעש פימה עלי כסל, שע"י הריצוץ בגביו יפתח את בשרו ושמנו עד שיעשה פה ופתח דרך חלבו, שהפה הזה ידבר ויגיד מה שבכסל ובמחשבה של הרשע,

והמליצה שהגם שנראה עב ושמן, ע"י מלחמת ה' בו שירוצצהו בפחד וברעדה מתמדת, ניכר מה שבכסליו ומחשבותיו, אשר כסליו מלאו נקלה ובעתה, ושאינו איש מצליח רק איש מלא צרה ומצוקה: 

(כח) וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים:

וישכון, והגם שהרשע הזה שוכן בערים נכחדות, שמרוב פחדו מתירא לשבת בעיר מושב בין אנשים, פן יגזלו ממונו ורכושו, ושוכן בערי חורב, אשר שם יש בתים לא ישבו, בתים שאין ראוים למושב, רק שהתעתדו לגלים, שחושב ששם לא ימצאוהו אדם, וגם שמרוב פחדו על ממונו מקמץ מלבנות בית ושוכן במערות וצחיחים ובגלים חרבות, בכ"ז. 

(כט) לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם:

לא יעשר, לא ישאר עשרו בידו, ולא יקום חילו,

ולא יטה לארץ מנלם וכליונם, שבכ"ז יכלה העושר שלו ויאבד בענין רע, הגם שלא נהנה מעשרו ולא השליטהו אלהים לאכול ממנו: 

חלק באור המלים – ולא יקום חילו – החיל שלו לא לבד שלא יעשר גם לא יהיה לו קיום, וגם לא יטה להתפשט בארץ, מפני נלם, ר"ל מפני כליונם. ושרשו נלה כמו כנלותך לבגוד (ישעיה ל"ג):

(ל) לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ, יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת, וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו:

לא, והגם שלא יסור מני חשך, שמרוב פחדו מתירא לשבת במקום אור,

בכ"ז ימצא שם שלהבת אשר תיבש את יונקתו, שהוא הענף הלח היונק ליחות האדמה,

ויסור ברוח פיו, שרוח פיו בעצמו תיפח על השלהבת והיונק היבש עד שיסור משם ויכלה ולא ימצא עוד,

והמליץ בזה על איוב שנפלה אש מן השמים ותבער בצאן ובנערים,

וכן רמז אליו תחלה במ"ש שהתירא ששודד יבואנו וצפוי הוא אלי חרב, שמכ"ז פחד איוב תמיד,

וכ"ז בא עליו ע"י שבא וכשדים כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני: 

(לא) אַל יַאֲמֵן בשו בַּשָּׁיו נִתְעָה כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ:

אל יאמן, הנתעה מני דרך ה', הוא עצמו לא יאמין בשוא, שלא יאמין בהצלחה שלו שהיא שוא ודבר שאין בו ממש, והוא מתפחד תמיד שלא תתקיים בידו,

מפני כי שוא תהיה תמורתו, שתמורת השוא תהיה שוא,

ר"ל שתחת ההצלחה הכוזבת שלו, יבוא לו שוא ודבר שאין בו ממש,

כמו שהיה שאיוב לא האמין בהצלחת שוא שלו כי היה עתיד שתחת קניניו בא שוא והבל שבין לילה היה ובין לילה אבד עשרו וקניניו, וגם ר"ל שתמורת עצמו יהיה שוא, כי לקה בגופו ואבדו חייו ובריאת גופו שתחתיו בא חולי ושחין רע: 

(לב) בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה:

בלא יומו תמלא כפתו, שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קניניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד שכפתו לא רעננה, שיאבד הכל לפני זמנו: 

(לג) יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ:

יחמוס, וגם ידמה כגפן החומס ומשליך את בסרו, שהם הענבים שלא נגמרו עדיין עד שלא יגיעו להיות פרי, וכזית המשליך את נצתו את הנץ שלו, עד שלא יגיעו אף לידי בוסר, כן נאבדו בניו הגדולים וצאצאיו הקטנים: 

(לד) כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד:

כי עדת חנף, העדה שהיה לו שהם רוב בניו ועבדיו, נשאר גלמוד, כי כולם מתו, ואש אכלה אהלי שחד ואהלו וקניניו הבערו באש כנ"ל: 

(לה) הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה:

הרה, שהגם שבפיו היה חנף ונראה כצדיק, הנה הרה עמל, שהוא מחשבת מינות וכפירה, לכן ילד און ושבר ובא מפלתו,

ובכ"ז בטנם תכין מרמה, שגם אחר שנשבר לא שב בתשובה רק יכין מרמה וטענות מזויפות להתלונן על ה' ולהכחיש השגחתו וטובו וחסדיו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב