איוב

איוב טז

פתיחה למענה התשיעית מענה איוב

על התשובה שהשיב אליפז על הצלחת הרשע לא התוכח עתה, וכן על שטת בלדד בזה, כי חכה להם עד שענו ע"ז שלשה המתוכחים וענה להם תשובה כוללת סותרת דברי כולם בסי' כ"א,

וכן על מה שחזר אליפז שנית את דבריו שדבר במענה הראשון בסבת יסורי הצדיקים, שייחס זה למחזה נבואיית, לא השיב לו עתה כי כבר ענהו בראשונה, רק התמרמר נגדו על ששב לדבר שנית דברים שכבר התוכחו עליהם, ושלא חדש בהם דבר כאלו אינו רוצה רק להלאותו ברוב דברים, שאין זה מדרך החכמים (ט"ז ב'-ה'),

גם על מ"ש אודות חפשית הבחירה לא ענהו מטעם זה בל ישנה בחנם דברים שכבר נאמרו, רק עתה יצא להשיב לו על שני דברים, 

א) מה שעתה יצא אליפז להרשיעו כרשע גמור, ולהחליט עליו משפט הרשע וענשו, שכל מה שדבר מִפַּחד הרשע וממפלתו הורה באצבעו על איוב שבו נתקיים כל זה,

ועל זה הרבה לצעוק ולהתלונן (סי' ט"ז ז'-כ"א),

ב) זאת שנית על מה שרצה לחזק שטתו הקודמת בשיאמר שעקר הגמול הוא השארת הנפש אחר המות, כמ"ש המעט ממך תנחומות אל כי תשיב אל אל רוחך,

ע"ז הרבה להתוכח שבאשר מהות הנפש הוא ענין נעלם, ורוב בני אדם אין משיגים התעלומה הזאת ולא יראו רק את המוחש שהצדיק מיוסר ביסורים בחיים המורגשים, ועל חיים אחרים נפשיים אין מי שיהיה ערב להם ע"ז שהנפש תחיה אחר המות, כי דברים האלה צפונים מעין המוחש, וגם השכל לא יתבונן בם בינה כמ"ש כי לבם צפנת משכל,

וכל בני אדם פונים רק אל חיים הנראים ומורגשים, וכשרואים שהצדיק מיוסר ביסורים, יש יחליטו עליו משפט מעוקל ויוכיחו מזה שהוא רשע, כמו שהיה באיוב,

ויש שיחזיקו שהוא צדיק ויתלוננו על ההשגחה,

וא"כ סדר זה מיסורי הצדיקים ושלות הרשעים מביא את האדם לידי הכחשה ותלונה ושוממות הדעת, והוא צלמות בהנהגה ולא סדרים,

והיה ראוי שיתנו לצדיק צדקתו ולרשע רשעתו בעה"ז, למען יראו וישכילו ויקחו מוסר ועולתה תקפץ פיה: 

 

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם:

שמעתי כאלה רבות, נגד מה שאליפז שנית שנה את הדברים שאמר כבר במענה הקודם, שמ"ש מה אנוש כי יזכה וכו' הם הם הדברים שאמר בסימן ד' האנוש מאלוה יצדק וכו',

וכן במה שהשיב על חפשית הבחירה לא חדש דבר,

משיב לו, למה ישנה דברים שכבר אמר, הלא כבר שמעתי כאלה רבות, ומה הוספת בדבריך עתה,

מנחמי עמל כולכם, אתם דומים כמי שאינו יכול לנחם בדברים המתישבים על הלב, וירבה דברים עד שיעמול המתנחם מלהשיב ומוכרח לשתוק, ובזה חושבים שנחמו אותו?: 

(ג) הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה:

הקץ, המברר דבריו בהכרעת הראיה והמופת יש לדברים קץ, כי במקום שיעמוד המופת האחרון המכריע שאין תשובה עליו, יכלה הוכוח,

לא כן המדבר דברי רוח, דברים העולים על רוחו בלי ראיה, הוא לא ישים קץ לדבריו, כי יוכל לשנות דבריו לאין קץ, אחר שלא ישים לב לטענות וראיות שכנגדו,

או מה ימריצך כי תענה, או אם תאמר שדבריך אינם דברי רוח רק דברי שכל,

אשאלך אמור מה ימריצך ויחזק אותך במענה זאת, מה המופת והראיה שהבאת לחזק דבריך, ואחר שלא הבאת שום ראיה רק אמרת שכן חזית במחזה למה ענית שנית?: 

(ד) גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי:

גם אם יש את נפשכם תחת נפשי הכי גם אנכי ככם אדברה? בתמיהה.

אם היה מקרה כזאת מגיע אליכם ואתם הייתם המנוגעים תחתי ואני הייתי בא לנחם אתכם, וכי הייתי מדבר כמוכם להרשיע אתכם ולהכאיב את לבבכם?

לא כן, כי בהפך הייתי עושה, אחבירה עליכם במלים הייתי מתחבר במלים עליכם, והייתי מסייע את דבריכם ומצדיק אתכם, ואניעה עליכם במו ראשי ומצטער עמכם על שנעשה לכם רעה כזאת בלא משפט: 

(ה) אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ:

אאמצכם, ובזה הייתי מאמץ אתכם במו פי, כי המתיסר בחנם ימצא אומץ בלבו אם רואה שהכל מכירים צדקתו שהוא נספה בלא משפט,

וניד, ר"ל הייתי מאמץ אתכם בכל כחי גם אם ניד שפתי יחשך,

אם היו שפתי נלאים מרוב הדבור מבלי אוכל להגיד אותם יותר, עדיין הייתי מתיגע לחזק אתכם: 

(ו) אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי וְאַחְדְּלָה מַה מִנִּי יַהֲלֹךְ:

אם אדברה, הנה אני רואה שלא ארויח בדברי ולא אפסיד בשתיקתי,

כי אם אדברה לא ארויח מאומה, כי בזה לא יחשך כאבי,

ואם אחדל מלדבר לא אפסיד, כי מה מני יהלך מה אפסיד ע"י איזה ריוח

וא"כ היה טוב יותר לשתוק מלדבר: 

(ז) אַךְ עַתָּה הֶלְאָנִי הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי:

אך עתה הלאני, שהכאב שלי הלאני עד שאני מוכרח לדבר,

השמות אתה כאבי, אתה השימות כל עדתי היא הריגת בניו ובנותיו שהם היו העדה שסביב לו, וא"כ: 

(ח) וַתִּקְמְטֵנִי, לְעֵד הָיָה וַיָּקָם בִּי, כַחֲשִׁי בְּפָנַי יַעֲנֶה:

ותקמטני, קמטת והכרת גם אותי, (מצייר את כאבו וצרתו כעצם מופשט שהוא גרם לו כל הרעות האלה) לעד היה, ואח"כ היה דבר זה עצמו לעד נגדי.

שע"י שנענשתי בגוף ובבנים ואני איני מחריש רק צועק חמס, זאת מביאים נגדי לעד להעיד עלי שאני רשע, (וכיון עמ"ש אליפז ירשיעך פיך ושפתיך יענו בך),

והנה תפס אל זה מליצה נמרצה, ממה שנודע בקורות עמים הקדמונים כשהיו רוצים לבחון את איש שנחשד על גניבה ורצח ויתר עבירות והוא היה מכחיש, היו מיסרים את הנחשד ביסורים קשים ומרים, והיו מביטים בפני המיוסר, אם ראו שסובל יסורים אלה כאלו אינו מרגיש בהם כלל, היו דנים מזה שהעלילה שקר, ואם ראו שמרגיש ביסוריו וכ"ש אם היה צועק חמס, דנו שהעלילה אמת, ואז היו מוסיפים להכותו על אלה מכה רבה, וכשהוסיף לצעוק כן היה מתחזק אצלם לדעתם שהחשד אמת,

לפ"ז העד שהיו מעמידים נגד הנחשד לברר שהחשד אמת, היו המכות שהסבו הם לו,

וכן צייר את ענינו כאלו הוא נחשד ועי"כ הכו אותו ביסורים קשים, וז"ש ותקמטני,

וזאת עצמו מה שהוא מרגיש ביסורים וצועק, לקחו לעד לברר עי"כ שהוא רשע,

וז"ש לעד היה ויקם בי, העד הזה, וכחשי בפני יענה, העד הזה (שהם היסורים) מברר ועונה בי שאני מכחש, כי החשד אמת שאני רשע: 

(ט) אַפּוֹ טָרַף וַיִּשְׂטְמֵנִי חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו צָרִי יִלְטוֹשׁ עֵינָיו לִי:

אפו, האף והכעס של העד הזה, טרף אותי, מצייר הציור הנפלא הזה כאשר יהיה עת יקום עד באיש לענות בו סרה והוא מכחיש את העד, והעד חורק עליו שיניו וסוטרו על פניו,

ופה שיצייר שההכאה הוא עצמו העד והוא עצמו המכה, בא הציור הזה נשגב מאד, שהאף של העד הוא עצמו טורף אותי, והאף הזה הטורף הוא עצמו ישטמני, ע"י רִשְעִי שנברר ע"י הטריפה וההכאה שלו,

וע"י שאני מכחיש חרק עלי בשניו, ומוסיף להכותי,

וצרי ילטוש עיניו לי להביט אם אוסיף להרגיש את הטריפה וההכאה, שבזה כן יוסיפו לברר שהחשד אמת, ועי"כ – 

(י) פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי יַחַד עָלַי יִתְמַלָּאוּן:

פערו עלי בפיהם, שכל הקהל העומדים סביב התחילו לפעור פיהם, כמו שהיה אם הנחשד לא עמד בנסיון וצעק מתוך מכאוביו שאז התברר בעיני כל שהחשד אמת, והיו צועקים עליו ומכים לחייו,

ויחד עלי יתמלאון ויתקבצו, אחר שיצאתי חייב אצלם: 

(יא) יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי:

יסגירני, אחר שצייר מהות העדים ומהות הקהל העומדים במקום המשפט שהוא נידון שם,

מצייר את השופט הדן אותו, ואת המליץ שניתן לו להמליץ בעבורו וללמד עליו זכות, (כדרך בבתי המשפט להקים מליץ שיטעון בעד הנידון ויבקש לו זכות).

השופט שנסגרתי בידו הוא עויל, נער עושה עול,

והמליצים בעדי הם רשעים ועל ידם רוצים להעלות רטיה למכאובי: 

(יב) שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה:

שלו הייתי, עתה מצייר גוף העונש והיסורים,

ומצייר שהמסיר אותו נהג עמו כאשר יעשה האריה ויתר טורפי טרף עם טרפם,

שאחר שאחזוהו לא ימיתוהו בפעם אחד, רק ישחקו בו ע"י שיניחו אותו לברוח וישובו ויאחזוהו וישליכוהו ממקום למקום,

כן תחלה פרפרני, ואח"כ הניח אותי ורציתי לברוח ורדף אחרי ואחזי בערפי ויפצפצני,

ואחר כך אחר שלא יכולתי עוד לזוז ממקומי הקימני לו למטרה לירות בי את בני אשפתו, ואז. 

(יג) יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי וְלֹא יַחְמוֹל יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי:

יסבו עלי רביו ומורי קשתו, יפלח כליותי בחציו,

בזה לא יחמול עדיין, עד שישפך לארץ מררתי:  [רביו– מעניין רובה קשת. המורים בחצים]

(יד) יִפְרְצֵנִי פֶרֶץ עַל פְּנֵי פָרֶץ יָרֻץ עָלַי כְּגִבּוֹר:

יפרצני, ואחר שכבר פרץ את כל איברי ואין בי מתום, התחיל לפרוץ שנית פרץ על פני פרץ, את האיברים שכבר נפרצו, לשבור שבר על שבר, ואח"כ ירוץ עלי כגבור תפס המשל כמו שהוא במלחמה שתחלה מורים בחצים מרחוק ואחר כך ירוץ על הנלחם ללחום עמו בחרב, והיתה מרוצתו בגבורה כאילו יש בי עדיין כח ללחום אתו: 

(טו) שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי: (טז) פָּנַי חמרמרה חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי וְעַל עַפְעַפַּי צַלְמָוֶת:

טו-טזשק, עתה מסיים דבריו, שאחר כל המכות שהוכיתי באכזריות חמה לא עשיתי דבר רק מה שתפרתי שק על גלדי ופני חמרמרו מני בכי, על רוע מזלי: 

(יז) עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי וּתְפִלָּתִי זַכָּה:

על והיה בכייתי, כי כל זה נעשו לי על לא חמס בכפי ונתיסרתי בלא משפט, (ר"ל ומה ראיה יביאו מן מה שצעקתי על המכאובים שדנים מזה שאני חייב, והלא ע"ז בעצמו צדקתי [נדצ"ל צעקתי] יען שנעשה לי כ"ז על לא חמס בכפי, ובלא משפט),

ותפלתי זכה, ר"ל וידעתי כי אזכה בתפלתי זאת שאני מתפלל עתה, לאמר: 

(יח) אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי:

ארץ אל תכסי דמי, ר"ל הגם שבארץ יצאתי חייב בדיני, ודרכה לכסות דם הנהרג ע"י רשעו,

אל תכסי את דמי, ואל יהי מקום לזעקתי אצלך, כי בארץ אין איש יודע זכותי,

אבל בכ"ז הגם שבארץ יצאתי חייב ע"י עדי שקר שהם יסורי,

וע"י שופט העויל ומליצים הרשעים, בכ"ז. 

(יט) גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים:

גם עתה, הגם שיצאתי חייב במשפט הארץ למטה ע"י עדי שקר אלה, הנה בשמים עדי שיעידו לזכותי, (ומאמר זה מובנו תאומי, ר"ל שבשמים יודעים שאני צדיק,

גם ר"ל שהיסורים אינם עדים על עונותיו, כי בשמים יודעים שבאו עלי היסורים ע"י השמים שהם מערכת הכוכבים,

ועדים אלה יעידו נגד העד שהזכיר בפסוק ח':  [שהעד נגדו הוא צעקותיו והתמרמרו].

(כ) מְלִיצַי רֵעָי, אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי:

מליצי, ונגד המליצים הרשעים שהעמידו לי במשפט הארץ כמ"ש ועל ידי רשעים ירטני,

יאמר שמלִיצָי הם ריעי ורעיוני, שרעיוני יודעים שאני צדיק והם ימליצו בעדי בדין שמים,

רק עדיין צריך שופט אחר נגד שופט העויל שאמר יסגירני אל אל עויל,

ועל זה אמר אל אלוה דלפה עיני, ואבכה לפניו שהוא יהיה השופט, ואבקש ממנו, כי. 

(כא) וְיוֹכַח לְגֶבֶר עִם אֱלוֹהַּ וּבֶן אָדָם לְרֵעֵהוּ:

יוכח לגבר עם אלוה, ר"ל שיוכיח ויברר המשפט שיש לגבר נגד אלהים, כמו שמבררים דברים שבין בן אדם לרעהו,

שמה שהוא צדק ובלתי צדק במשפט שבין אדם לחברו יהיה ג"כ ההוכחה והבירור במשפט שבין אדם למקום, שבזה בודאי אצא צדיק בדיני, ומעתה מתחיל טענותיו:

 

(כב) כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ וְאֹרַח לֹא אָשׁוּב אֶהֱלֹךְ:

כי, לעומת מ"ש אליפז המעט ממך תנחומות אל כי תשוב אל אל רוחך,

שהגם שנתייסר ביסורים בעוה"ז הלא ראוי שיתנחם ע"י השארת הנפש אחרי המות, שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ושם יקבל שכרו בנעימות נצח,

טוען ע"ז, הלא שנות מספר יאתיו, השנים הקצובים לי לחיות בעוה"ז שהם שנים שיש להם מספר (כי חיי העוה"ז קצובים במספר),

הלא יאתיו בהכרח, ואז ארח לא אשוב אהלך, אלך מן העוה"ז ולא אשוב עוד אל חיים האלה, וראוי שישלמו לי גמול מעשי בעוה"ז בעודי בחיים, ואתה תאמר כי. 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב