איוב

איוב יא

פתיחה למענה הששית מענה צופר

אחרי ששני הריעים המתוכחים ראשונה הודו לדעת איוב שאם אלוה משגיח א"א שימצא צדיק אובד,

רק התוכחו עמו לפי שטותיהם שלא נמצא צדיק אובד באמת, כמ"ש כ"א לפי שטתו, בא צופר וסתר את המשפט הלז בכללו.

ולדעתו הגם שה' משגיח יצוייר שימצא צדיק אובד, ואין עול כלל אם יש צדיק אובד בצדקו.

והוא עפ"י מה שנתבאר במחקר כי ההשגה את הדברים פי שנים לה.  [פירוש- תתכן בשני אופנים]

א) להשיג את הדברים כפי מה שהם בעצמותם, 

ב) להכיר את הדברים כפי מה שהם מוחשים,

ונודע כי אנחנו א"א לנו בשום אופן להשיג את הדברים כפי מה שהם בעצמם, רק כפי מה שהם פועלים על חושינו,

ואחר שכל ידיעת האדם והשכלתו בא באמצעות החושים, שמזה יפשיט השכל את השכלותיו מן המאוחר אל הקודם, [בדרך של צפיה והסקת מסקנות על העבר מן ההווה. כמו בשאלת קדמות העולם וכדו'].

ותנאי משיגי החושים אינם תנאי הדברים כפי מה שהם בעצמותם,

א"כ לא נוכל לשפוט על הדברים כפי מה שהם בעצמם רק כפי היחוס שיש לשטחם החיצוני אל חושינו ואל התנאים שבם יחושו החושים את מוחשיהם בזמן ובמקום וביתר תנאי החושים,

ולא נוכל לומר שהם באמת תנאי הדברים בעצמם,

וא"כ א"א שיהיה לנו משום דבר ידיעה ברורה, כי לא נוכל לשפוט רק שכן השגנו את חיצונית הדבר כפי שפעל על חושינו, לא שכן הוא הדבר בעצמותו, [לדוגמא- על פי החושים כל חפץ מורכב מיחידה שלימה ולא מחלקיקים אטומיים זעירים הנעים במהירות עצומה]

והשכל המופשט מן החומר המשיג את עצמות הדברים בידיעה פשוטה שלא ע"י כלי החושים, הוא יראה את הדברים באופן אחר ממה שאנו רואים אותם ע"י כלי המחזה אשר לנו שהם החושים.

ולפ"ז הגם שלפי השגת החוש החיצוני יהיה זה עוול אם נראה צדיק אובד,

לא יהיה זה עול להשכל המופשט המשיג עצמות הדברים כפי שהם בעצמותם,

 

וזה בין מצד הנושא "צדיק" בין מצד הנשוא "אובד".

שמצד הנושא, אנו דנים מי הוא צדיק לפי ההכרה שהכרנו אותו בחושינו, שאם נראהו עושה טוב וסר מרע אנו דנים שהוא צדיק,

ובכ"ז יצוייר שיהיה צדיק לפי הכרת החושים, ושבכ"ז יהיה רשע כפי מה שהוא בעצמותו כי אין אנו משיגים את האדם כפי מה שהוא בעצמותו רק כפי מה שהוא נראה לנו בגופו החיצוני, שהוא הלבוש החיצון המקיף את האדם העצמי שהיא הנפש המסתתרת תחת הגוף,

שא"א לנו לדעת ענינה מה היא ומה הוא תנאי הצדק והרשע אצלה, אחר שהחוש לא ישיג את הנפש שהיא עצמות האדם ויוכל להיות שהוא צדיק כפי הנהגת גופו, ובכ"ז הוא רשע כפי השלמות הצריך אל נפשו הפנימית,

וזה יטעם לפי דעת חז"ל שאיוב היה קודם מ"ת, וכל צדקת איוב היה רק צדק נימוסיי בדברים שבין אדם לחברו, והלא יש מצוות ושלמויות הצריכים להשלמת הנפש, שזה לא יודע בדרך השכל ולא ישלם ע"י הנימוס המסדר הצדק והרשע כפי הנהגת הגופים לבד, ובזה לא השלים את נפשו כפי חוקה שהוא נעלם מידיעת האדם ויוכל להיות שהוא רשע מצד שלא השלים את נפשו.

 

וגם יטעם במ"ש הרלב"ג בזה, שהצדק והרשע הוא לפי מה שהיה אפשר לאדם לעשות הטוב כפי הכנתו הפרטיית, כי האדם נברא לעשות האפשר לו לפי הכנתו,

ולפ"ז יקרה שימצאו אנשים שנחשב בהם שהם טובים ע"י שהם עושים פעולות טובות לפי הנראה לנו, והם מקצרים הרבה מעשות הטוב אשר יכלו לעשותו לפי הכנתם, ומפני זה ראוי שיגיע להם עונש חזק, כי החטא הקטן ראוי שיקרא גדול מצד יתרון מעלת הכנתם,

כדוגמת המובא במסכת כתובות דף סו עמוד ב

ת"ר: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר? ואמרי לה חסד.

ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה.

אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה.

בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום – אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום – מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון, כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת היו מציעין תחתיו, ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו! איבעית אימא: לכבודו הוא דעבד.

ואיבעית אימא: כדבעי ליה למיעבד לא עבד, כדאמרי אינשי: לפום גמלא שיחנא.

[כאן יש דוגמא לשני הדברים שנוקט כאן המלבי"ם:

א. האדם רואה את החיצוניות בלבד, ובחיצוניות עשה צדקה, אך למעשה היה זה לשם כבוד.

ב. אדם בעל ממון רב כשלו נתבע יותר].

 

ולפי זאת ההנחה לא נוכל לטעון על הרעות המגיעות לצדיקים שהם שלא ביושר, כי אנחנו לא נדע שעורי ההכנות הפרטיים אשר ייוחד בהם איש איש מאישי האדם, ולזה יעלם מאתנו מי הוא צדיק ומי הוא רשע,

 

וגם לא נדע שיעור הטוב והרע שראוי שיגיע לכל אחד על מריו וצדקו עד שנוכל לומר בשלא הגיע על השיעור ההוא שאינו נוהג על סדר ויושר,

כי שיעור הטוב והרע המגיע על טוב הפעולות וגנותם ראוי שיהיה מתחלף לפי התחלף שיעור הכנת האדם הפרטית במעלה ובזולת מעלה,

דהיינו שפעולה אחת בעצמה יתחלף הגמול עליה לפי מעלת העושה, שכל שהיה מעלתו יותר גדולה יהיה הגמול עליה יותר קטן, והעונש על הפעולה הרעה יותר גדול, וכ"ז נכלל במ"ש ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה ודע כי ישה לך אלוה מעוניך:

ואם מצד הנשוא אובד, אנחנו קוראים אבדה מה שיאבד הגוף המוחשי, כי לא השגנו את האדם העצמי באשר אין לנו השגה רק בדברים המוחשים לא בעצמי הדברים כנ"ל,

ובאמת יוכל להיות שחיצונית האדם אובד, ועצמותו שהוא נפשו הפנימית היא מאושרת ומשתלמת עי"כ ביתר שאת ויתר עז, והכאב החיצוני שירגיש החוש אינו ראיה אל כאב פנימי של הנפש בעצמותה,

 וכבר בארו החכמים שהגמול והעונש האמתיים אינם באלו הטובות והרעות המורגשות,

כי הגמול והעונש הנמצא לאדם במה שהוא אדם ראוי שיהיה בטובות האנושיות, לא בטובות ורעות אשר אינם אנושיות,

ואחר שהטובות האנושיות [להבדיל מן הבהמיות] הם בהצלחת הנפש שמצד זה הוא אדם באמת, לא בקנין הערב והצלחת הגוף, שהזן וההרגש הם לו מצד שהוא בעל חי לא מצד מה שהוא אדם,

וכן הרעות האנושיות הוא בהעדר שלימות הנפש שהוא הצלחתה, מבואר שהגמול והעונש הוא בהצלחת הנפש והעדר הצלחתה, וזה נמשך בעצמות לפעולות הטובות והרעות,

וא"כ הטוב והרע הנמצא לאדם – – במה שהוא אדם הולך בסדר ויושר!

והגם שהגוף אובד, הנפש היא חיה וקיימת ונצחית והיא מקבלת הגמול אחרי המות, ועז"א וחפרת לבטח תשכב וכו' (פסוק ט"ו-י"ט).

 

ועל המערכה אשר ערך איוב בסי' י' להוכיח שאין האדם חפשי במעשיו, מפני שא"כ א"א שידע הי"ת כל הדברים העתידים הפרטיים האפשריים, כנ"ל בהקדמה הקודמת בארך,

ע"ז השיב כדברי הרמב"ם בשאמר, שאין ראוי שנקיש בין ידיעתנו ובין ידיעת השי"ת, כי כגבוה מדרגת מציאותו ממדרגת מציאותנו כן גבהה מדרגת ידיעתו ממדרגת ידיעתנו,

וזה מחויב, אחר שידיעתו הוא עצמו, כמו שלא נשיג את עצמותו כן לא נשיג את ידיעתו,

וכבר בארו הפילוסופים ששם הידיעה נאמר בשי"ת ובנו 'בשיתוף השם' לבד, ומבואר שהדברים משותפי השמות אין ראוי שיוקח מופת מקצתם על קצתם,

ועפ"ז באר המורה (פרק כ' מח"ג) כי ידיעתו ית' מתחלפת לידיעתנו בחמשה דברים, 

א) שהמדע האחד במספר יאות וישוה לדברים רבים מתחלפים במין, 

ב) שידיעתו נתלית בהעדר, 

ג) שידיעתו מקפת במה שאין לו תכלית, 

ד) שידיעת השי"ת בדברים העתידים להתחדש לא תחייב שיהיה הדבר הידוע מחויב אבל ישאר סותרו אפשר, עד שעם הידיעה נשאר טבע האפשריות והבחירה, 

ה) שידיעת השי"ת לא תשתנה בהתחדש המתחדש מאלו הדברים אשר היתה לו ידיעה בהם טרם בואם, ואעפ"י שכבר נשתנה הדבר שנתלית בו הידיעה שהיה תחלה אפשרי ואח"כ נמצא בפעל,

וכל אלו הדברים אי אפשר שנציירם בשכלנו וחכמתנו, לפי שהידיעה הנאמרת אצלנו אינה ממן הידיעה הנאמרת אצלו ית',

ואנחנו לא נוכל להשיג איך ידע ובאיזה אופן, כמו שלא נוכל להשיג את עצמותו ית', כי טבע זאת הידיעה יחייב שתהיה בלתי מצויירת לנו ובלתי מושגת.

וכבר יובן זה ממ"ש שאנחנו לא נשיג הדברים רק באמצעות החושים ולא נדע השגת השכל המופשט מחומר אשר ישיג עצמות הדברים מן הקודם אל המאוחר, שהוא מין השגה אחרת, וכ"ש שלא נוכל להשיג ידיעת השי"ת אשר הוא בבלי תכלית, וז"ש החקר אלוה תמצא וכו' (פ' ז' ח' ט').

עפ"ז החליט שעם היות שהשי"ת יודע כל הפרטים העתידים בכל זאת יש להאדם בחירה ואפשריות על מעשיו,

וא"א שישאל האדם שאלת הידיעה והבחירה כלל, לאמר שאם כבר ידע השי"ת שיחטא היה מוכרח לחטוא ולמה יענש, כי הוא דבר שא"א שנשיג את ענינו (פסוק י' י"א)

אך בכ"ז א"א להכחיש שיש לאדם בחירה מצד ההרגשה שכל אדם מרגיש בנפשו שכל מה שרוצה ובוחר לעשותו יש בידו אפשרות לעשותו ואין כח אחר מעכב בעדו (פסוק י"ג).

ואמנם אם ישאל אדם למה ברא השם את האדם על האופן הזה, ולמה לא בראו שישכיל את הדברים כפי מה שהם בעצמם וישכיל מן הקודם אל המאוחר שלא באמצעות החושים, ולא היה נבוך בספיקות הללו,

ע"ז השיב שזה דומה כמו שישאל שואל מדוע לא נתן ה' שכל אל החמור שיהיה משכיל כאדם, שאם כן לא היה חמור במציאות, וכן ה' רצה שיהיה במציאות אדם, שהוא שכל הנקשר בחומר, ואם היה משכיל שלא על ידי החושים היה שכל מופשט מחומר ולא היה אדם במציאות (פסוק י"ב): 

 

(א) וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר: (ב) הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק:

הרב, ר"ל איני רואה בתשובתך שום יסוד ומופת שבו תזכה בהשפטך, רק או שאתה חושב שע"י שתרבה בדברים להשיב ולחזור ולהשיב בכל פעם ילאו המתוכחים מלענות אותך ובזה תנצח בוכוחך, וז"ש הרוב דברים לא יענה?,

או שאתה חושב שע"י שאתה איש שפתים מלומד לדבר צחות ודברי מליצה עי"ז תצדק, ועז"א ואם איש שפתים יצדק,

הלא רק בראיות ומופתים אמתיים יזכה המתוכח לא ברוב דברים ובהרבות מליצות ואמרי נועם: 

(ג) בַּדֶּיךָ מְתִים יַחֲרִישׁוּ וַתִּלְעַג וְאֵין מַכְלִם:

בדיך, ואם בדיך ומחשבותיך הרמים יחרישו את מתים שהם אנשים החלשים, הבלתי מלומדים בעיונים עמוקים והם ינוצחו ע"י בדיך ויחרישו ולא ימצאו מענה,

ועי"כ ותלעג יען כי אין מכלים להשיב לך דבר, ועי"כ. 

חלק באור המלים בדיך. המחשבות, וכמו שבאילן יש בדים וסעיפים, והבדים עבים מן הסעיפים, ומורה על העץ העב שיוצא אצל השורש לבדנה (כמ"ש יחזקאל י"ז ד'), כן בהשאלה על המחשבות, סעפים שנאתי, ברוב שרעפי בקרבי, מציין המחשבות הקטנות המפוצלות ומתפשטות,

ובדים מציין העיונים הרמים ומחשבות גדולות. מתים, אנשים חלושים. ויחרישו הוא פעל יוצא, שיעשו אותם שיחרשו וישתקו:

רש"י ראב"ע רלב"ג ומצודות מפרשים בדיך- כזביך, כמו בדיותיך.

(ד) וַתֹּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ:

ותאמר, תעיז לאמר זך לקחי שהלקח שלך והלמודים שהצעת להכחיש את ההשגחה והבחירה הוא דבר זך וברור,

זאת שנית תאמר בר הייתי בעיניך שאתה בעצמך בר ונבר ולא חטאת ונתיסרת בחנם,

כל זה תוכל לומר לפני מתים שהם אנשים דלי חכמה וחלשים בדעת: 

(ה) וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ:

ואולם מי יתן אלוה דבר, ר"ל, 

א) לו יצוייר שהאלהים ידבר כאשר ידבר אחד האדם בפה ושפתים כמוך (שבאמת לא יצוייר זה אצל השי"ת שלא ידבר בכלים גשמיים)

זאת שנית שיפתח שפתיו לדבר עמך כי גם אם ידבר רחוק הוא שידבר עם אדם שפל כמוך, ואז. 

(ו) וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֹנֶךָ:

ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, כל יש ונמצא הוא כפול ומקופל חציו על חציו, ר"ל שהדברים הנמצאים מתחלקים לשנים, 

א) כפי מה שהם בעצמותם, 

ב) כפי מה שהם מוחשים ומושגים לחושינו,

כי אנו אין אנו משיגים מן הדברים רק את מקריהם החיצונים כפי מה שהם פועלים על חושינו, ומזה לא נוכל לדון על מהות הדברים כפי מה שהם בעצמם מזולת היחוס שבין שטחם החיצוני ובין חושינו, כי תנאי משיגי החושים הם הזמן והמקום והם אינם תנאי הדברים בעצמותם,

ולפ"ז א"א שנשיג משום דבר השגה ברורה לדעת איך הוא הדבר בעצמו לפי אמתתו, רק כפי מה שנראה לנו מפעולתו על חושינו,

והמשיג עצמות הדברים בידיעה מושכלת שלא ע"י החוש רק כפי מה שישכיל השכל המופשט מחומר, הוא יבין תעלומות חכמה לדעת מהות הדברים ואמתתם,

כי כל יש הוא מכופל, ועצמותו ואמתתו הוא משונה מחצוניותו המוחש ע"י החוש,

ואז ודע כי יַשֶּׁה לך אלוה מעוניך

אם תשיג תעלומות עצמות האדם כפי מה שהוא באמת לא כפי מה שהוא מוחש בחוש החיצוני, אז תדע כי אינך צדיק, שהגם שלפי הנגלה ממך אתה תם וישר ואין בך דופי, אין לדון מן החוש הבלתי משיג עצמות הדברים,

שיוכל להיות שכפי נפשך הפנימית שהוא עצמות האדם אתה רשע, כי לא השלמת את נפשך כראוי להשלימה מצד שהיא עצם נבדל קדושה ומלאכיית, ושלא עשית כל אשר ביכלתך לעשות כפי כח נפשך הגדולה,

וזה יחשב לך לעון וע"ז אתה נענש, הגם שנדמה לך שאתה צדיק לפי ישך החיצון, הנך רשע לפי ישך הנסתר הנכפל תחת היש החיצוני: 

(ז) הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא:

החקר, עתה בא להשיב על הטענות שטען איוב בפרק הקודם שא"א שידע השי"ת את הפרטים הבחיריים, מצד שיהיה שינוי בידיעתו, ומצד שלא ישיג בחושים,

וכן שאלת הידיעה והבחירה, שמכ"ז הוכיח שמעשי האדם מוכרחים ואין לו בחירה על מעשיו, עד שלכן יצוייר צדיק אובד כי אין מגיע לו גמול על הצדק, כנ"ל באורך.

ע"ז השיב, שאנחנו לא נוכל להשיג את ידיעת ה' כמו שא"א שנשיג את עצמותו, שכמו שעצמותו נעלם בתכלית ההעלם כן ידיעתו שהוא עצמותו ואין היקש כלל בין ידיעתו לידיעתנו,

ולכן יצוייר שידע כל הדברים הנתלים בבחירה בידיעה עתידית, ושבכ"ז ישאר טבע האפשר ויהיה האדם חפשי במעשיו,

וז"ש החקר אלוה תמצא? ובאר שא"א שישיג האדם עניני האלהות, 

א) אם מצד עצם ההשגה, שאחר שהשגת האדם יסודותיה הוא מן הבחינה והחוש א"א שישפוט האדם משפט שכלי לדעת את עניני האלהות, שא"א שישיגו בחושיו וא"כ א"א להפיל עליהם מופתי השכל,

כי גם מושג הסבה והמסובב והדרכים שבהם ישתמש השכל בהשכלותיו לא יצדקו רק על דברים מוחשים לא על האלהות, ועז"א החקר אלוה תמצא, 

ב) מצד כמות ההשגה, שאחר שהשי"ת הוא בלתי בעל תכלית, א"א שישיגהו האדם ששכלו הוא בעל גבול ותכלית, כי אז נאמר שמשיג השגה בלתי בעל תכלית בזמן בעל תכלית, וזה סותר א"ע, וז"ש אם עד תכלית שדי תמצא: 

(ח) גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע:

גבהי, הוסיף לבאר דבריו, כי הנה יש שני דרכים בהשכלה, 

א) דרך ההפשטה,  ב) דרך ההגבלה,

ולהשיג את ה' צריך ללכת בשניהם עד בלי תכלית,

כי בדרך ההפשטה צריך שיגיע בהפשטתו עד האחד המיוחד בתכלית הפשיטות, ואין כח בשכל האדם להשיג השגה גבוה כזו,

ועז"א גבהי שמים מה תפעל,

וכן בדרך ההגבלה צריך שיגיע בהגבלותיו עד כל ההגבלות, כי מתנאי האל שיכלול כל השלימות שאפשר והם בלתי ב"ת ואי אפשר שיגיע האדם לתכלית השגה זו,

ועז"א עמוקה משאול מה תדע: 

(ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם:

ארוכה, ואחר שבהשגות האלהות כלולים שתיהם,

כי הוא המיוחד בתכלית הפשיטות ועם כ"ז כולל כל השלימות וכל המציאות,

ובין שני אלה יש רוחק בלתי בעל תכלית אשר הוא נמנע מהשגת שכל האדם שהוא בעל תכלית, וז"ש ארוכה מארץ מדה: 

(י) אִם יַחֲלֹף וְיַסְגִּיר וְיַקְהִיל וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ: (יא) כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן:

פסוק י-יא  אם יחלוף, אחרי ההנחה הזאת שהניח שא"א שישיג האדם מן האלהות כל מאומה,

יאמר, שא"כ איך ישיג את ידיעתו [של הבורא ית'] שהוא עצמותו, שאינו ממין ידיעתנו כלל,

כי אצל השי"ת יצוייר שידע כל פרטי הדברים העתידים ובכ"ז ישאר הבחירה ביד האדם, שהגם שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו, בכ"ז יסכימו שניהם בחק האל ובידיעתו שהוא מין אחר מידיעת האדם,

וא"כ אם השם יחלוף ויעביר את אחד מברואיו מן העולם, או אם יסגיר אותו במאסר בבית כלא, דהיינו שיביא עליו יסורים, ויקהיל את כל בני העולם לשאול אותם אם דן בצדק וביושר, מי ישיבנו כי הוא ידע מתי שוא, מי ישיב ויטעון אליו לאמר; 'הלא כבר ידע מתי שוא וכבר ידע מקודם שיחטא וממילא היה מוכרח לחטוא אחר שכבר ידע ה' שיחטא והידיעה מסלקת את הבחירה',

וכבר ראה און ולא יתבונן, היינו שהלא כבר ראה שעתיד פלוני לחטוא ועשה א"ע כאינו מתבונן, וכאילו עדיין הבחירה ביד האדם לחטוא או שלא לחטוא, ולמה חלף החוטא מן העולם או נתיסר בחנם אחר שהיה מוכרח לחטוא, מי ישיבנו תשובה זאת,

הלא לא ימצא איש אחד יוכל להשיב כזאת, אחר שאין האדם משיג את ידיעת ה' איך הוא, וה' יודע הכל ובכ"ז נשאר הבחירה ביד האדם, כמ"ש הכל צפוי ובכ"ז הרשות נתונה

וא"כ בטוב העולם נדון ויפה דן מה שחלף והסגיר את הרשע, הגם שאין האדם משיג את זאת איך הוא,

ואם תשאל ומדוע ברא ה' את האדם בענין הזה שלא ישיג רק ע"י החושים, ולא ידע מאומה מידיעת האלהות ומידיעת עצמות הדברים עד שלא ידע גם את נפשו ואמתת עצמותו,

ולמה לא בראו על אופן שישיג וישכיל כשֵכֶל המופשט מחומר, שמשיג הכל בהשגה פשוטה מן הקודם אל המאוחר, וז"ש. 

(יב) וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד:

ואיש, ר"ל ואם תשאל הלא ראוי שאיש נבוב ילבב, שהאיש הנבוב וחלול שאין לו לב להשכיל השכלות המופשטות מחומר, ילבב יושם בו לב משכיל לדעת את כל אלה, ולמה מנע ה' השכלות אלה מן האדם,

ע"ז משיב ועיר פרא אדם יולד, ר"ל שכן יש לך לשאל מדוע ברא ה' את העיר פרא שיהיה עיר פרא, ומדוע לא בראו שיהיה לו שכל כמו אל האדם?

וכמו שלא יקשה לך שאלה זאת, כי ה' נתן לכל חומר את הצורה אשר החומר מוכן אליה, וחומר העיר פרא אינו מוכן שיקבל צורת השכל,

וכן חומר האדם אינו מוכן שישכיל השכלות מופשטות מחומר כי אינו מוכן שישכיל רק ע"י החושים והבחינה,

ואם היה בורא אותו שישכיל כשכל מופשט מחומר היה בהכרח שכל מופשט מחומר, והיה מלאך לא אדם, וכמו שא"א שעיר פרא יולד שיהיה אדם כן א"א שאיש נבוב ילבב: 

(יג) אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ:

ובכ"ז תבחן מצד הבחינה שהבחירה ביד האדם ואין האדם מוכרח במעשיו,

כי הלא תראה שאם אתה הכינות לבך לחפוץ לעשות איזה דבר, אז ופרשת אליו כפיך, תראה תיכף כי תפרוש כפיך אל הלב,

ר"ל שכפיך עומדים תיכף פרושים למשמעת הלב לעשות כל אשר חפץ הלב לעשות, עד שלבך מושל על כפיך, ואינך נאנס משום מכריח,

לא על חפץ הלב שעז"א אם אתה הכינות לבך, שאתה בעצמך מכינהו אל החפץ לא ע"י הכרח,

ולא על הכפים הפועלים [המתרוממות אל-על] כי הם פרושים אל הלב לעשות כרצונו ובחירתו,

ובזה תבחן ותראה כי אתה חפשי במעשיך והבחירה בידך לעשות טוב או רע, וא"כ. 

(יד) אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה:

אם און בידך הרחיקהו, כי הבחירה בידך להרחיק את האון, ולא לבד שתרחיקהו מידך, כי גם באהליך אל תשכן עולה: 

(טו) כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם וְהָיִיתָ מֻצָק וְלֹא תִירָא:

כי אז תשא פניך ממום, רק אז יהיו פניך נשואים בל יהיה בם מום,

כי אם תעשה און ועולה המום נמצא על פניך, כי אתה עשית החטא בבחירתך,

ואז תהיה מוצק וחזק מושל על עצמך, ולא תירא, כי אתה חפשי במעשיך, ותוכל לעשות טוב וצדק אם תרחיק בבחירתך און ועולה: 

(טז) כִּי אַתָּה עָמָל תִּשְׁכָּח כְּמַיִם עָבְרוּ תִזְכֹּר:

כי אתה, באר לו עוד דבר חדש, שיצוייר צדיק אובד בגופו, ובכ"ז אין זה עול בחק האל, כי היסורים הבאים בעולם המוחש והנוגעים אל הגוף אינם יסורים אמתיים, ואבדת הגוף אינה אבדה,

כי עקר האדם היא הנפש המתלבשת בגוף, והיא תזדכך ע"י היסורים לשוב למעונה ולקבל גמולה בעולם הנצחי ששם עקר הגמול והעונש,

ועז"א כי אתה עמל תשכח, דייק במלת אתה, על עקר עצמותו שהיא נפשו הרוחניות שהוא עקר האדם, ועת תפשט את שמלת החומר מעליה, תשכח את העמל והיסורים שסבל הגוף,

ובהפך כמים עברו תזכר, תזכור את העמל והיסורים כמו שזוכרים את המים אשר עברו וישטפו את האדמה, שהגם שבעת השטף היא רעה גדולה בכ"ז לשנה הבאה יזכרו זאת לטובה,

כי המים ישמינו האדמה וירטיבוה לעשות פרי תבואה, (כמ"ש חז"ל בפרק הרואה שמברך על הרעה מעין הטובה אם שטפה שדהו דאע"ג שהיא רעה עכשיו היא טובה לאחר זה דמסקי ארעא שרטון [פרש"י ברכות דף ס/א מחמת המים, והוה ליה לזבל], כן היסורים שהיה לך בעוה"ז יהיה לטובה בחיי הנשמות: 

(יז) וּמִצָּהֳרַיִם יָקוּם חָלֶד תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה:

ומצהרים יקום חלד. החלד והעולם החדש אשר יקום אחר העוה"ז שהוא חיי העוה"ב יקום מצהרים ממקום האורה, לא בעוה"ז אשר קמה ממקום אופל וצלמות,

תעופה כבקר תהיה, בעת עפעפי שחר תיכף תהיה כבקר, הגם שבעת עיפת השחר עדיין הוא לילה בעוה"ז, אז יהיה בקר, הפך מ"ש איוב ארץ עיפתה כמו אופל,

כי בסור הלילה של חיי העוה"ז תזרח שמש אור הנצחי הגנוז בעוה"ב: 

(יח) וּבָטַחְתָּ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְחָפַרְתָּ לָבֶטַח תִּשְׁכָּב:

ובטחת, ובזה יש לך בטחון על חיי העוה"ז האובדים, כי יש תקוה על חיים טובים מאלה ונעימות נצח, וחפרת שאחרי שתחפור לך קבר מכל מקום לבטח תשכב: 

(יט) וְרָבַצְתָּ וְאֵין מַחֲרִיד וְחִלּוּ פָנֶיךָ רַבִּים:

ורבצת, שם לבטח ואין מחריד, לא כעוה"ז שרבו המחרידים מהתאוות ומלחמות היצר ופגעי העולם המחרידים את הנפש, וחלו פניך רבים, כמו שמתפללים על קברי הצדיקים: [כך יתפללו על קברך]

(כ) וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ:

ועיני, אבל עיני רשעים תכלינה, כי לא ינוחו מתאותם יש לו מנה מבקש מאתים, ומנוס אבד מנהם שאין להם מנוס מן האבדון והמות, ותקותם מפח נפש, הפך מתקות הצדיקים שהיא נצחיות הנפש וחיי הנשמה, והם תנפח נפשם מגופם לאבדון, כמ"ש ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב