איוב

איוב יב

פתיחה למענה השביעית

מענה איוב על שיטת צופר אשר החליט, כי הידיעה אשר לנו אשר היא רק באמצעות החוש אשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כמו שהם פועלים על חושיו ואינו יודע אמתת הדברים איך הם בעצמותם,

ועפ"ז יצוייר שהגם שלפי השגת החוש הוא צדיק, יהיה באמת רשע וראוי לאבדון ולפורעניות מצד עצמותו הפנימי הנפשי,

ע"ז לעג איוב לעג הרבה, היש שחוק גדול מזה שאיש אשר נראה צדיק בכל מעשיו ונקי מכל שמץ דופי נאמר לו שאינו יודע את נפשו וענינו העצמי, שמצדו יוכל להיות שהוא רשע וחוטא ונכון למועדי רגל,

היתכן שברא ה' את האדם באופן רע ומר כזה לשחוק וללעג, עד שמחשבותיו השאננים הבוטחים על צדקתו יהיו בקרבו כלפיד בוער חותה גחלים ובוז על ראשו, בשלא ידע נפשו ולא יאמין בחיים אולי הוא פושע ואשם ולא ידע (סי' י"ב פסוק ג' ד').

 

וכן על גוף שטתו שאין לאדם השגה וידיעה ברורה במהות הדברים ושיוכל להיות חילוף הדבר ממה שהוא יודע בנפשו, בנה דיק וסוללה ויוכח, כי הידיעה אשר לאדם המושג ע"י הבחינה והנסיון באמצעות החושים היא ידיעה ברורה ואמתית,

כי ראינו שכל מה שישיג האדם ע"י חושיו ובחינותיו, השיגו ג"כ כל המון בני אדם בכל דור ודור, וישמע באזנו ע"פ הקבלה הנמשכת, שכל השגת בני אדם וידיעתם שוה אל ידיעתו, ומזה מבואר שידיעתו היא ברורה ואמתית, ושכן הם טבעי הדברים ואמתתם כפי מה שהשיג, כי א"א שדמיון מתעה יוליך שולל את כל המין (שם פסוק י"א י"ב וסי' י"ג פסוק א' ב').

 

גם על גוף שטתו אשר העלה שיצוייר שידע ה' את הפרטים הבחיריים המשתוים בידיעה חלוטה עתידה, ושבכ"ז ישאר עמה טבע האפשר ויהיה הבחירה ביד האדם, באשר הידיעה הנאמרת על השי"ת ועלינו הוא רק בשיתוף השם, ואין ידיעתו ממין ידיעתנו, (כי הוא משיג עצמות הדברים בידיעה פשוטה בלתי נתלית עם תנאי הזמן והמקום ויתר תנאי המוחשים, ואנחנו לא נוכל לצייר ידיעה זאת כמו שלא יצייר העיור את המוחשים, וההבדל בין ידיעתו לידיעתנו הוא כהבדל בין השגת האדם להשגת הבהמה ועיר פרא,

בזה דעתו כדעת הרלב"ג במלחמותיו (מאמר ג' פ"ג), שהרבה להשיב על דברי המורה, ודעתו שידיעת השי"ת משתתפת עם ידיעתנו בקודם ואיחור, ר"ל ששם הידיעה נאמר אצל השי"ת בקודם, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, ועל זולתו נאמר הידיעה באיחור כי ידיעת זולתו עלולה מידיעתו, ולפ"ז אין חילוק בין ידיעתו לידיעתנו, רק מה שידיעת השי"ת היא יותר לצד השלמות מידיעתנו, והיינו שהיא יותר אמתיית בהגבלה ובבירור, אבל לא שתהיה משונה ומתחלפת באופן שכתב המורה, עד שתקרא אצלו ידיעה מה שנקרא אצלנו מחשבה או טעות או מבוכה,

ולפ"ז חזרו למקומם כל ההוכחות שהוכיח איוב בסי' י' שא"א שנאמר שהשי"ת יודע כל הפרטים הבחיריים וישאר עמה טבע האפשר והבחירה ביד האדם, שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו,

ומזה שב אל ההכרח שהכריח שהאדם מוכרח במעשיו וא"א לו לעשות דבר רק כפי שכבר ידע השי"ת בידיעתו הקדומה שהוא מחויב לעשות ע"פ מערכתו, והוא דומה כיתר הבע"ח שאינם בחיריים רק מוטבעים ומוכרחים במעשיהם (סי' י"ב פ' ז'-י"ג), והשי"ת מושל ומכריח מעשי בני אדם הבחיריים כמו שיכריח כל ענינים הטבעיים,

כמו שיסוד המים לפעמים ישטף את הארץ ולפעמים יחרב ויבש וכ"ז נעשה ע"י טבע והכרח, כן פעולות האדם לאדם (שם י"ד-ט"ז),

והביא עוד ראיות על שהאדם מוכרח במעשיו, מהנהגת הקבוצים גוים ולאומים, שלפעמים ילכו חכמיהם ומנהיגיהם שולל, ויסכלו בהנהגתם עד שילכו בתהו ויאבדו, שמזה נראה שכח אחר עליון מפר עצתם ומסכל מחשבתם, כמו שבאר זה בארך (שם פ' י"ז עד סוף הסימן),

עפ"ז צעק מרה אחר שהוא מוכרח במעשיו עד שלכן לא יקבל שכר על צדקותיו והוא מסור אל המקרים והרעות אשר חרצו עליו בני מערכת מזלו, הלא ראוי שהשם יניחהו להיות חפשי במעשיו למען יקבל שכרו כשכיר העושה באמונה, ולא ייגע לריק ולבהלה (סימן י"ד פ' ה'),

בשגם אחר שימי האדם מעט ורעים וטבע מולדתו מחייב שיהיה עלול אל הטומאה ומעשים נשחתים, וצריך הוא ללחום מלחמת היצר, ראוי שיהיה עכ"פ חפשי במעשיו עד ירצה כשכיר יומו (י"ד א'-ה').

ועל מה שהניח צופר שעקר ההצלחה והגמול הוא אחר המות שאז יש לו תקוה לחיות חיים נפשיים בנעימות נצח, האריך ללעוג על דבריו (לשטתו אשר יכפור בתחיית הנפש ובגמול הרוחני) (שם ז' עד סוף הסימן).

 

אולם עם מה שסתר דעת צופר, וגם התמרמר בכל סי' י"ג על שלשת ריעיו אשר ערכו אתו מערכה שכולם אין לבם כפיהם, ושהם בעצמם יודעים שאין ממש בדבריהם רק באו במופת הנצוח כחנפים לדבר עולה ורמיה, דברים שהם בעצמם לבם רחק מהם,

ומבקש שנית שיודיעהו מה חטא וכמה מספר חטאיו, שכל זה תשלום הוכוח שהתוכחו במערכה הראשונה על השאלה של צדיק ורע לו,

עתה ערך איוב מערכה שניה אשר לא התוכחו עליה עדיין, והיא השאלה מדוע יש רשע וטוב לו, כמ"ש ישליו אהלים לשודדים,

שתשובת השאלה הזאת לא תצא מכל השטות שנאמרו עד הנה, שהרשע רשעו מבואר וגלוי לכל, ואא"ל עליו שהוא צדיק בנסתר, בשאנו רואים שהוא שודד ומרגיז את האל ועושה מעשים רעים להכעיס, ובכ"ז ביתו שלום מפחד ולא שבט אלוה עליו.

ומעתה התחילו להתוכח שנית על השאלה של רשע וטוב לו, וכל אחד נתן מענה לפי דעתו ושטתו: 

 

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה:

אמנם, לעומת שאמר לו הרוב דברים לא יענה, השיב הלא אתם עם ר"ל אתם הרבים להשיב דברים נגד היחיד,

ועמכם תמות חכמה, אתם החכמים בעיניכם כאלו במותכם תמות החכמה שאין לה גואל זולתכם,

וכיון ג"כ להליץ עליהם במאמר בעל שתי פנים,

כאלו החכמה אשר היא חיה ורבת פעלים תמות בהיותה עמהם,

שהיא אצלם כמת אשר אין חיים בקרבו, אחר שלדעת צופר אין החכמה משגת אמתת הדברים ואין כל רוח מדע והשכל בה: 

(ג) גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם וְאֶת מִי אֵין כְּמוֹ אֵלֶּה:

גם. בכל זאת גם לי לבב כמוכם, להשכיל ולדעת לא נופל אנכי מכם, לא נפלתי ממדרגתי על ידכם כאשר יפול האדם בעיניו עת יראה גדולים ממנו בחכמה ובדעת,

ואת, ומוסיף שלא לבד אנכי חכם כמוכם, כי את מי אין לבב כמו לאלה, הלא גם סכל שבסכלים יוכל לענות דברי שטות כאלה: 

(ד) שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים:

שחוק, נגד מ"ש מי יתן אלוה דבר ויגד לך תעלומות חכמה וכו', שאמר לו שאם יקרא אל ה' והוא יענה אותו אז יודיעהו שהאדם המוחשי אינו האדם העצמי, והגם שהוא צדיק לפי המוחש והנגלה י"ל שהוא רשע לפי ענין נפשו, ולפי עצמותו הפנימי, והוא אינו יודע את עון נפשו אשר עבורו חייב עונש,

משיב לו וכי אהיה קורא לאלוה ויענהו שחוק לרעהו, אתה אומר שיענני ה' על קריאתי דבר שהוא שחוק אל הרעיונים, כי אם יעלה דבר כזה על רעיוני אדם הלא ישחק וילעג לרעיון כזה,

שמי שיודע בבירור שהוא צדיק יאמרו לו שיחשוב ברעיוניו שהוא רשע כי אינו יודע את עצמותו הפנימי, הלא הרעיון יצחק ע"ז,

כי כל הדברים שאמרת לחלק את הנמצא לשני ענינים עניני המוחשי ועניני העצמי, ויצוייר שיחטא האדם מצד ענינו הפנימי העצמי, ולא ידע חטאיו מצד שאינו יודע רק ענינו המוחשי,

וכן מה שאמרת שיצוייר הידיעה והבחירה יחדו (הגם שאצל שכל האדם הם דברים סותרים) כי ידיעת האדם אינה ידיעה אמתית. כ"ז הוא שחוק לרעיון. וכן הוא שחוק (לריע ורעיון של) צדיק תמים, והוא. 

(ה) לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל:

לפיד בוז לעשתות (צדיק) שאנן, ר"ל דבר זה שאמרת שיצייר שמי שיודע בעצמו שהוא צדיק גמור מ"מ יהיה רשע באמת והוא לא ידע ויהיה מוכן למועדי רגל ולכריתות ואבדון,

הוא בצד א' שחוק אל רעיוני הצדיק תמים שיודע שהוא צדיק.

ומצד הב' הוא לפיד בוער של בוז וחרפה, לעשתותיו השאננים, מה שיעלה בדעתו שהוא נכון למועדי רגל, ושראוים יסורים לבא עליו ושימעדו רגליו ושהוא מוכן לפורעניות על חטאתיו,

וכדי בזיון וקצף שלא יהיה הצדיק בטוח בנפשו, והיה הצדיק כרשע נכון ליסורים: 

(ו) יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ:

ישליו, עתה שואל הלא כל מה שאמרו הריעים הוא לענות על השאלה של צדיק ורע לו, אבל מדוע ישליו אהלים לשודדים, הלא הם רשעים גמורים בשהם שודדים את הבריות?

ואיך יהיו אהלים בטוחות למרגיזי אל, שעושים עברות להכעיס את בוראם?

הכי תאמר שהם צדיקים לפי נפשם ועצמותם הפנימי?

הלא מזה מוכרח שלכן ישליו אהלים לשודדים לאשר הביא אלוה בידו. שמה ששדד ועשק וגזל לא עשה בבחירתו, רק שהאלהים הביא העשק בידו, כי האדם אין חפשי במעשיו והיה מוכרח לשדוד ולהרגיז את האל מצד תולדתו, ושכן ידע ה' מראשית והידיעה מכרחת את הבחירה ולכן אין מגיע לו עונש על מעשיו.

 

והנה בזה חדש איוב השאלה האחרת אשר לא התוכחו עליה עדיין עד הנה, שהיא השאלה על שלות הרשעים, ששלשה השטות אשר ענו הריעים על יסורי הצדיקים לא יפיקו מענה על שאלה הזאת.

כי הרשע רשעו מפורסם וגלוי ואיה אלהי המשפט?: 

(ז) וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ:

ואולם, לעומת שאמר ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד, משיב לו שגם הבהמות ובע"ח יבררו זאת שהכל יעשה בהכרח עפ"י גזרת ה' ורצונו, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח לעשות כפי בחירתו, שכמו שכל הבע"ח הם מוכרחים במעשיהם כן האדם מוכרח במעשיו, וחשב סדר המדרגות בדרך לא זו אף זו, שאל נא בהמות היונקים ותורך, וגם עוף השמים שהם נמוכים מבהמות היונקים, יגידו לך: 

(ח) אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם:

או גם כשתשיח לארץ הוא ליתר צאצאי הארץ, שהם נמוכים גם מהעופות, כמו הרמש ושרץ האיפיביאן ותורך, וגם יספרו לך זאת דגי הים, שהם הנמוכים יותר ביצירה (כמ"ש בפי' מ"ב ובפי' תהלות סי' ט'): 

(ט) מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת:

מי גם בכל אלה הבהמות ובע"ח השפלים לערך האדם לא ידע כי יד ה' עשתה זאת, כולם יודעים שאין להם שליטה לעשות כל מאומה, וכל פעולותיהם מיוחסים לה' אשר גבל טבעם ותכונתם ותנועותיהם כפי הטבע, עד שלא יניעו רק כפי הטבע השתולה בם מה', ואין להם בחירה וחפשיות במעשיהם: 

(י) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ:

אשר, וא"כ כמו שבידו נפש כל חי, כמו שנפשות הבע"ח לא יניעו לעשות דבר רק כפי ההכרח של הטבע ששתל ה' בם, כן בידו רוח כל בשר איש, כן הרוח הנמצא בבשר האיש הוא ביד ה'. ואין לו חירות ובחירה לעשות בלעדו כל מאומה, עד שכל פעולותיו מוגבלות כמעשי יתר הבע"ח: 

(יא) הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ:

הלא אזן, על מה שהחליט צופר לפי שטתו שידיעת האדם קצרה מהשיג אמתת הדברים, באשר אינו משיג רק חיצונית הדברים לא ענינם העצמי.

וכן שידיעת האדם קצרה מהשיג איך ידע את הדברים העתידים ושבכ"ז ישאר עמה טבע האפשריות והבחירה,

וזה כדעת הפילוסופים אשר גזרו אומר שהאדם א"א לו להכיר את האמתיות ולהשיג השגה ברורה, ואין לו ראיה שהדבר המאומת בעצם המשיג הוא כפי האמת אשר בעצם המושג,

ע"ז השיב איוב, שלא נוכל להסתפק בהשגת המושכלות הראשונות הטבועים בשכל האדם, כמו שלא נוכל להסתפק בהרגשת החושים,

וז"ש כמו שהחיך יטעם לאכל, וירגיש מה מר ומה מתוק,

כן אזן מלים תבחן לדעת מה אמת ומה שקר, שה' שם בטבע שֵׂכֶל האדם להכיר את האמת כמו ששם בטבע החוש להכיר את מוחשיו: 

(יב) בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה:

בישישים, וכן הידיעה המושגת ע"י הבחינה והנסיון היא אמתית, באשר ישיג ע"י נסיונות רבות ובחינות שונות ויוציא מהם משפטים כוללים אמתיים אין בהם שום ספק כלל,

וע"כ בישישים חכמה כי הם ברוב ימיהם קבלו חקי החכמה מזקני קדם שהיה להם מורשה מאבותיהם, ובארך ימים תבונה, שברבות הימים ירבה העיון והבחינה ויוציאו דבר מתוך דבר על ידי היקשים ותולדות השכל,

הרי כי יש לאדם כח להשיג השגות אמתיות ויוכל לסמוך על ידיעתו: 

(יג) עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה:

עמו, זאת שלישית שהידיעה נתנה לאדם מאת ה', וידיעת האדם מסובבת מן ידיעת ה' שהיא אצלו בעצם וראשונה, כי ידיעתו היא לו מעצמותו, שעז"א עמו חכמה וגבורה,

שבין החכמה ובין הגבורה והיכולת לא קבלה מזולתו, רק היא נמצאת עמו, שהוא מקור החכמה וממנו השתלשלה אל האדם.

בענין שידיעת האדם היא ידיעה אמתיית ואינה משונה מידיעת ה', כי לו עצה ותבונה, כל עצה וכל תבונה הנמצאת אצל ב"א מיוחסת לו להשי"ת כי נמשכה מעצתו וידיעתו,

ובזה סתר כל מה שהניח צופר שהידיעה נאמרה אצל ה' ובני אדם בשיתוף גמור, ואין ידיעתנו ממין ידיעתו ית'.

כי דעתו שידיעת ב"א נאצלה מידיעת ה', ובזה נסתרו כל התשובות שישיב בזה על שאלת הידיעה והבחירה כפי שטת הרמב"ם שידיעת ה' אינה ממין ידיעת האדם, כי לדעתו ידיעת ב"א מיוחסת לידיעת ה',

וא"כ א"א לומר שתצדק הידיעה עם הבחירה שהם דברים סותרים לפי ידיעתנו,

וכן יתר השאלות ששאל בסי' י' על ידיעת ה' דברים הבחיריים המשתנים, כולם עומדים בתקפם, כמ"ש הרלב"ג במלחמותיו אשר סתר דעת המורה ותשובותיו בטענה זו: 

(יד) הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה יִסְגֹּר עַל אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ:

הן יהרוס, וע"כ מוכרח לומר שאין האדם חפשי במעשיו, כי ידיעת ה' הקדומה מכריח את מעשיו לעשות טוב או רע,

ואין להאדם יכולת לעשות כל מאומה כמו שאין לכל הדברים הטבעיים שום יכולת לשנות את טבעם,

וכשה' יהרס בית, איש לא יבנה, כי אין אדם שליט בבחירתו,

וכן בהפך כשיסגור על איש להיות ביתו סגור ונעול לא יפתח, כי אין אדם יכול לעשות דבר: 

(טו) הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ:

הן יעצר – שעורו כשיהרוס או יסגור לא יוכל איש לשנות מעשהו כמו שלא יוכלו הדברים הטבעיים לשנות את מעשיהם,

דומה כמו שיעצר במים ויבשו, או בהפך כשישלח את המים לשטוף את העולם שאז יהפכו את הארץ, ושכ"ז מאת ה' ובהכרח,

וכן יהיה מה שיהרוס או שיסגור, לא יבנה ולא יפתח, כי אין אדם שליט על מעשיו,

(ותפס בשני אלה דבר והפכו, כי שני ההפכים יהיה אחד סבה לחברו שמה שיעצר את המים וייבשו במקום אחד יתהפכו שם המים העולים לאויר לאדים וישאום העבים ויריקום במקום אחר ושם יהפכו ארץ,

וכן בעניני האדם תהיה לפעמים ההריסה סבה אל הסגירה והשמירה):

(טז) עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה:

עמו, מוסיף לבאר זאת שאחר שעמו העז וגם התושיה, שהוא הוצאת כל הישות אל הפעל, כי הוא מקור הנמצא סבתם וחיותם ושרשם,

א"כ לו שוגג גם כל שוגג מיוחס לו, שמה שישגה האדם מני דרך אינו תלוי בבחירתו רק נתהוה לו מאת ה' ונגזר עליו בעת שנתהוה ונוצר,

ומשגה, ר"ל וה' הוא משגה אותו מני דרך, ולא נהיה זאת ע"י בחירתו: 

(יז) מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל:

מוליך, מבאר שנמצא שהעמים יעשו לפעמים מעשים אשר מבואר מהם שלא נעשו ע"י בחירתם ושכלם, רק שיש כח עליון המניע אותם ומכריחם לעשות הפך העצה והשכל,

ויבאר זה ממה שנראה בהנהגת המדינות והקבוצים. שהנה בהנהגת המדינות ידוע שיש שני מיני הנהגות, 

א) שהעם מתנהגים עפ"י איש אחד שיבחרו למלך עליהם, 

ב) הכנסיה החפשית שמתנהגים מעצמם ע"י ראשים שישימו עליהם להנהיגם כפי רצונם.

והנה בהנהגת המלכות היו נמצאים בימי קדם מושלים שהיו הורגים את העם ומכבידים עליהם את עולם, ולהשמר מרעתם היו העם אוסרים אותם במוסרות, שבעת שבחרוהו יסדו לו חקים מוגבלים עד כמה יגיע כחו,

והיו ממנים עמו יועצים ושופטים, שלא היה לו כח לתת חק ודת בלעדי הסכמת היועצים, ולא לעשות משפט בלעדי דעת השופטים,

וחקים האלה שבם הגבילו את ממשלתו היו נקראים מוסר מלכים, שבהם היו אסורים במוסרות בל ימשול בחכמה ובל יצא חוץ מגבולו,

ולפעמים תראה ששני הממונים שמנו העם לאסור את המושל העריץ בל יצא חוץ מגבולו, הם עצמם יהיו סבה שיתגבר העריץ וימשול בממשלה בלתי מוגבלת ויתגבר בכח וגבורה על העם לעשות עמהם כרצונו,

וז"ש שלפעמים תראה שה' מוליך את היועצים שולל בעצה נבערה, ואת השופטים יהולל ויערבב מעשיהם, ועי"כ: 

 (יח) מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם:

מוסר מלכים פִתֵּח יפתח את המוסר והמותרות שבה אסרו את המלכים בל ישתררו בממשלה בלתי מוגבלת, והם יסירו מעליהם מוסרות אלה שהיו אסורים בהם,

ויאסר אזור במתניהם שישימו על מתניהם אזור שמורה על הגבורה ויאזרו מתניהם בחזקה למשול על העם כחפצם, וזה מורה על ביטול בחירת העם כולו ויועציהם, כי זה חסרון גמור מאת היועצים והשופטים אשר לא הביטו זאת מתחילה, רק כי יש כח עליון המכריח אותם ע"ז ליסר ע"י זה עמים ולאומים בשבט עברתו: 

(יט) מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף:

מוליך, עתה יבאר שכן נראה בהנהגה השניה בכנסיות החפשיות שאין להם מלך והם מתנהגים מעצמם, ולעצור בעד העם בל יפרצו חק שההמון והעניים יפלו ביד חזקה על העשירים שהם מועטים וחלשים מהם, לשלול את ממונם,

יש להם ד' מיני מנהיגים כמו שיבאר, ולפעמים יסכל ה' כל עצת המנהיגים והעם יפרצו וישטפו כזרם מים שוטפים והיו כדגי הים איש את רעהו חיים בלעו,

וחושב כי הכנסיה הזאת תעצור, 

א) ע"י כהני הדת אשר ישימו רסן בפני ההמון ע"י הדת והאמונה השלטת ביניהם, וה' מוליך כהני הדת שולל, 

ב) ע"י איתנים ותקיפים גבורים ושרים המכריחים את העם בכחם, אותם יסלף,

ג) ע"י נאמנים, ר"ל מדברים ומליצים שיטיפו אל העם בשער בת רבים ויקחו נפשות בלקחם ודבריהם, וה'. 

(כ) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח:

מסיר השפה והדבור שיש לנאמנים ומדברים אלה, ובשער לא יפתחו פיהם, 

ד) הזקנים, שיכבדום העם מצד זקנתם וחכמתם, וישמעו לדבריהם באשר בישישים חכמה,

וה' טעם זקנים יקח, עד שלא ישאר שום מנהיג ועוצר בעד העם, ועי"כ. 

(כא) שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה:

שופך בוז על נדיבים, יקומו דלת העם וההמון לבוז ולשלול את ממון הנדיבים, כמו שזה מצוי במדינות שאין להם מלך שיקומו ההמון כשטף מים כבירים לבוז את בעלי הממון ולהרגם,

ומזיח אפיקים רפה, ידמה את ההמון העם כאפיקים שהם מי הנהרות שמטבעם לשטוף ולקחת את כל הנמצא בדרכם,

רק שמנהיגי העם ידמו כמזיח של האפיקים שהם שפת הנהר וגדותי המים שהם כחגור החוגרים בעד המים בל יצאו חוץ מגבולם,

ועתה רפה את המזח והחגורה שלא תחגור בחזק רק ברפיון ומי ההמונים הרבים ישפכו וישטפו את הנדיבים: 

 (כב) מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת:

מגלה, מצייר במליצתו כאילו הצלמות משכנו במעמקי חושך תחת מים ושוכניהם. וע"י שטף האפיקים האלה יגלה עמוקות ויוציאם מני חשך, ואז הצלמות השוכן שם יצא לאור, והכונה שהעצות העמוקות של שפלי העם מרי נפש לקום על הנדיבים ולאבדם ולגזול את רכושם אשר שכנו במסתרי לבם, יגלה עתה ויצאו לאור, ועמו הצלמות והרצח: 

(כג) מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם:

משגיא. עוד ראינו כזאת בהקבוצים עצמם, שלפעמים ה' ישגיא גוים ויגדלם ויאבדם, שגאונם וגדולתם יהיה סבה לאבדונם, ולפעמים שוטח לגוים, שיפזר את הגוים ויוציאם ממקומם, ובזה עצמו וינחם אל מחוז חפצם: 

(כד) מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ:

מסיר, ולפעמים יסיר לב ראשי עם הארץ שהם המנהיגים אותם, בלכתם לבקש מקום לשבת

ועי"כ יתעם בתהו לא דרך, עד שלא ידעו הדרך ללכת עיר מושב, וזה בשני פנים, או. 

(כה) יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר:

שימששו חשך ולא אור ולא יגה עליהם אור העצה למצוא הדרך הנכון, או שיתעם כשכור.

שהגם שהולך באור אינו יכול ללכת ברגליו, כן לא יהיה כח בידם למצוא להם מקום מנוחה ויאבדו בעת פזרונם וטלטולם, כאשר אירע כן לעמים רבים בעת מסעי העמים לבקש להם מנוח לשבת,

מכ"ז נראה כי האדם אינו חפשי במעשיו למצוא תמיד העצה הנכונה, שאז לא היה טוב העצה נמנע בקבוצים וכנסיות גדולות, שבהכרח ימצאו ביניהם חכמי לב ונבונים, ותשועה ברוב יועץ,

רק כי יש כח עליון המניע אותם והמפר עצת גוים ומניא מחשבותיו, כפי עצתו הקדומה, ועצת ה' היא תקום: 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב