איוב יד

(א) אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז:

אדם, האדם שהוא פחות וגרוע מצד שני קצות חייו,

כי מצד קצהו הראשון הוא ילוד אשה, נולד מטפה טמאה וניזון מדם הנדות עובר במעבר השתן מקום טומאה וגיעול,

ומצד קצהו האחרון הוא קצר ימים,

והבריח המבריח בין שני הקצות, שהוא במשך ימי חייו הוא שבע רוגז, כי רעותיו רבו מן טובותיו, כפי שבאר לדעתו בסי' ג': 

 (ב) כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד:

כציץ, מלבד זה אין לו חוזק וקיום,

בין מצד עצמו, כי כציץ יצא וימל, כמו שהציץ בעת שפורח ויצא פרחו אז ימל ויכרת, כנודע בטבע הצמחים שעת הוצאת הפרח הוא קץ ימי חיי הצמח, כי מאז יתחיל להבלות,

וכן האדם אחר שיוליד ויוציא זרעו אחר שיפרח כציץ באמצע ימי חייו שהם ימי העמידה יתחילו ימי הירידה ימי זקנה ושיבה,

בין מצד זמנו כי יברח כצל ולא יעמד רגע על מצב אחד כי הולך ומתקרב תמיד אל המות: 

 (ג) אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ:

אף, אם אף על זה האדם השפל בתכלית השפלות פקחת עיניך להשגיח עליו בתכלית ההשגחה, עד שאותו תביא במשפט עמך, שזה מורה תכלית ההשגחה

לא לבד על המין כי גם על כל איש מאישיו,

ולא לבד השגחה כללית רק השגחה פרטיית לבקר כל פרטי מעשיו, עד שתביא אותי שאני איש פרטי במשפט על מעשי הפרטיים,

אם כן הלא ראוי לך לוותר נגדו מצד שני השקפות, 

א) שראוי לך לחשב, הלא – 

 (ד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד:

מי יתן טהור מטמא לא אחד, איך אפשר שטהור היוצא מטמא לא יהיה אחד עם הטמא, הלא הענף מתדמה תמיד אל שרשו, והצמח מתדמה אל זרעו שצמח ממנו,

וא"כ האדם שנולד מטמא כי הוא ילוד אשה מזרע ודם הנדה שהוא דבר טמא, איך יוכל להפך טבעו שלא יהיה אחד עם פחיתות שורש מולדתו ומקבת בור נקרתו,

והוא א"כ עלול לטומאה מלידה ומבטן ומהריון,

ב) זאת שנית הלא. 

(ה) אִם חֲרוּצִים יָמָיו מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ חקו חֻקָּיו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבוֹר:

אם חרוצים ימיו, אחר שכל עניניו חרוצים ומוגבלים,

בין ימי חייו הם חרוצים וקצובים בגזרה עליונה, ר"ל כל מעשה ימיו חרוצים, מה שיעשה ושיעשה עמו יום יום הכל מסודר וחרוץ מאתך,

וגם מספר חדשיו (חרוצים) אתך, כמה חדשים יחיה, שהכל לפי הגזרה וההכרח, בין כמות ימי חייו בין איכותם ופעולותיו,

וא"כ הלא חקיו עשית ולא יעבר אתה עשית כל חקיו ששמת חקים וסדרים לכל פעולותיו,

והחק הזה לא יעבר, שא"א שישתנה ע"י בחירתו, ככל הנמצאים אשר גבל פעולותיהם חק נתן ולא יעבור, וא"כ אינו חפשי במעשיו וא"א לבקש מאתו עליהם דין וחשבון,

וא"כ כשאתה רוצה להביאו במשפט על מעשיו כאילו הוא חפשי בבחירתו, הלא א"כ ראוי, כי. 

 (ו) שְׁעֵה מֵעָלָיו וְיֶחְדָּל עַד יִרְצֶה כְּשָׂכִיר יוֹמוֹ:

שעה מעליו, ויחדל החק שהגבלת לו,

ראוי שתשעה מעליו ולא תכריח את מעשיו ע"י ידיעתך הקדומה, והחק הקצוב לפעולותיו יחדל עד שיהיה בחירי במעשיו,

עד ירצה כשכיר יומו, עד שירצה ברצונו ובבחירתו למלאת דבר יומו והעבודה שלו, כשכיר העובד ברצון בעבור השכר,

לא כן עתה שאין לו רצון ובחירה והוא מוכרח במעשיו ע"י החקים שגבלת לו: 

 (ז) כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל:

כי יש לעץ תקוה, עתה שב להתוכח על סוף דברי צופר, שאמר שעקר השכר של הצדיקים הוא אחר המות, שאז יש לו תקוה על חיים טובים מחיי העוה"ז ונעימות נצח, כמ"ש ובטחת כי יש תקוה וחפרת לבטח תשכב,

משיב שבאמת תקוה כזאת לצמוח שנית אחרי בלותו יש לעץ, אבל לא לבן אדם, שבמותו אבדה תקוה ולא יחיה שנית, הנה העץ יש לו תקוה על זאת בשני אופנים, 

א) עץ שנכרת מן שרשו בעודו רענן והשורש עדן חי ורטוב, אם יכרת ועוד יחליף וישוב לצמוח שנית משרשו ויגדל העץ שנית בלא שום עזר מדבר אחר,

יען כי ויונקתו לא תחדל, אחר שעדן יניקתו קיימת ומשרשיו יפרה: 

(ח) אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ:

אם, האופן השני אם לא נכרת, רק שנפסק כח העץ ויניקתו ע"י הזקנה, באופן שיזקין בארץ שרשו אשר מתחת שהוא בעומק הארץ נעשה זקן, ונחלש כח יניקתו,

וגזעו שלמעלה מן השורש אשר הוא בעפר שלמעלה מן הארץ ימות לגמרי ונתיבש, שאז לא ישוב לצמוח מעצמו אחר כי תם ליחו וחדלה יניקתו,

בכ"ז יוכל לחיות שנית ע"י עזר המים, אחר שרק הגזע מת אבל השורש עדן חי בארץ רק שנחלש מזוקן, או. 

(ט) מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע:

מריח מים יפריח, הגם שלא יבאו עליו מים רבים, רק שיריח ריח המים,

בזה יחיו שרשיו שנית ע"י ליחות המים, ועשה קציר ובדים ופארות כאילו נטע מחדש: 

(י) וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ:

וגבר, אבל האדם אין לו תקוה בשני האופנים האלה,

בין באופן הראשון אם יכרת בעודו גבר, שימות בימי עלומיו לא ע"י חולשת הזקנה רק ע"י סבה אחרת, אינו דומה כעץ הנכרת בעודו בריא אולם שלא יחלש עי"ז,

אבל הגבר אשר ימות בגבורתו, יחלש ע"י המות ולא יצמח שנית לשוב לחיות,

וכן באופן השני, אם מת מתוך חולשת הזקנה, שאפסו כחותיו עד שיגוע אדם דרך גויעה מאפיסת הכחות, אז ואיו כי לא נשאר ממנו דבר קיים: 

(יא) אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ:

אזלו, וגם לא ישוב לצמוח ולחיות ע"י עזר המים, כמו העץ שנחלש מזוקן, כי לא לבד שלא יפרח מריח מים, כי גם אם אזלו מים מני ים.

וגם נהר יחרב ויבש, אם ישפכו על גוף המת כל מי הים וכל מי הנהרות עד שיחרבו הנהרות מרוב שפיכת המים על גוף המת, כ"ז לא יועיל: 

(יב) וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם:

ואיש שכב ולא יקום, ר"ל כי לא עץ שכב ויבש שיועיל לו המים, רק איש שכב, והוא לא יקום ע"י מים,

עד בלתי שמים לא יקיצו,

ר"ל כן הוא טבע זה העולם שתחת שמים אלה, שגוף המת לא יחיה עוד,

וכל עוד שלא תשתנה הטבע הזאת הכללית, כל עוד שלא יבראו שמים חדשים וטבע אחרת ולא יהיה עוד שמים שהם עתה טבע הזאת במציאות לא יקיצו המתים משנתם: 

(יג) מִי יִתֵּן בִּשְׁאוֹל תַּצְפִּנֵנִי תַּסְתִּירֵנִי עַד שׁוּב אַפֶּךָ תָּשִׁית לִי חֹק וְתִזְכְּרֵנִי:

מי יתן, מסיים דבריו, נגד מ"ש צופר וחפרת לבטח תשכב ומצהרים יקום חלד, שאחר המות ישוב ויחיה בחיים חדשים,

משיב ע"ז הלואי שבשאול רק תצפנני לפי שעה, כי תסתירני שם עד תשוב אפך,

ותשית לי חק וגבול כמה שנים אהיה קבור בשאול ובקבר, ואח"כ תזכרני להוציא אותי מן הקבר ולהחיותני, כמו שאמרת כי מצהרים יקום חלד,

אבל זה דבר שא"א, כי. 

(יד) אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה כָּל יְמֵי צְבָאִי אֲיַחֵל עַד בּוֹא חֲלִיפָתִי:

אם ימות גבר היחיה, הכי אפשר שיחיה אח"כ?

וא"כ איך תאמר אלי לפי שטתך כי כל ימי צבאי איחל עד בא חליפתי, שכל ימי חיי בעוה"ז איחל אל החיים שאחר המות, ששם יבאו חיים אחרים חליפת החיים האלה שיפסקו בעת המות, שאז. 

(טו) תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף:

תקרא ואנכי אענך, שהגם שבחיים האלה בעוה"ז אינו רוצה לענות אותי על צעקתי שאני צועק על שנתיסרתי בחנם, בחיים האחרים שיבואו חליפת חיים אלה אז תקרא אתה אלי ותחייני ותשיב לי טובה תחת יסורי?

כאלו אז למעשי ידיך תכסוף, הגם שעתה לא תפנה אל מעשה ידיך ותיסרני בחנם, אז תשוב לכסוף את מעשה ידיך ולפנות אלי בהשגחתך?

איך תאמר כזאת, הלא השכל מורה להפך: 

(טז) כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי:

כי עתה צעדי תספר, הלא עתה אתה אורב על צעדי ומבקש עלי מוקש להפילני בחנם, ולא תשמר על חטאתי, לא תמתין כלל עד שאחטא,

כי יסרתני קודם שחטאתי כמי ששונא את חברו ואורב עליו להפילו בעלילה כל שהוא בלי חטא ועון,

וא"כ איך אקוה שאח"כ תשוב לי לאוהב כ"כ עד שיהיה. 

(יז) חָתֻם בִּצְרוֹר פִּשְׁעִי וַתִּטְפֹּל עַל עֲוֹנִי:

חתום בצרור פשעי, שתצרור את פשעי בצרור ותחתום עליו מלמעלה בל יפתח הצרור ולא יתגלה פשעי, ותטפול על עוני בטיט, למען יהיה מכוסה,

כאילו שם תתהפך מאויב לאוהב עד שעל כל פשעים תכסה אהבה, ותחת שעתה תיסרני בלא חטא, אח"כ תכסה גם על הפשעים ועונות הכבדים: 

(יח) וְאוּלָם הַר נוֹפֵל יִבּוֹל וְצוּר יֶעְתַּק מִמְּקֹמוֹ:

ואולם, האמת שהגם שבכל הדברים הטבעיים לא יפסד דבר מן המציאות,

כי ההר הנופל אל העמק לא יפסד ע"י נפילתו כי יבול ויצמח שנית ויתהוה מן העפר הר אחר, (ורבים מהטבעיים הסכימו שההרים צומחים),

וגם צור (הנופל) רק יעתק ממקומו אל מקום אחר, אבל לא יפסד ענינו, כי יהיה כמו שהיה: 

(יט) אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ:

אבנים, וגם אבנים (אשר) שחקו מים, שהמים שחקו אותם לאבק ונשתנה צורתם, גם הם לא נאבד ענינים, כי תשטף ספיחיה עפר ארץ,

כי האבנים הם ספיחים של הארץ, שחלקי חומר של הארץ ורגביה יתדבקו ונתקשו וממנו גדלו האבנים, וא"כ במה ששבו האבנים לעפר ארץ, שבו אל ענינם הקודם, שהיו תחלה עפר של הארץ, והם ספיח וגידול של הארץ,

ולכן תשטף עפר ארץ ע"י המים את הספיחים שלה ושבו אל הארץ כמו שהיה תחלה ואין כאן אבדה מן המציאות,

אבל תקות האנוש האבדת, שהאיש המת בטל מציאותו לגמרי ואין לו תקוה: 

(כ) תִּתְקְפֵהוּ לָנֶצַח וַיַּהֲלֹךְ מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ:

תתקפהו, מוסב על התקוה, התקוה שלו היא תתקפהו לנצח,

ר"ל שהאדם בימי עלומיו אז התקוה תאזרהו עז, תצייר לפניו את עולמו והצלחתו כאלו יתקף בה לנצח ויצליח לעולם,

וכן יהלך בתהלוכות התקוה, יקוה על חיי אושר והצלחה לעולם,

אבל בעת אשר משנה פניו בעת הזקנה שתואר פניו מתחיל להשתנות ושיבה זרקה בו אז לא תכירהו עוד התקוה אהובתו, ואז ותשלחהו מאתה, והתקוה תתרחק ממנו: 

(כא) יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא יָבִין לָמוֹ:

יכבדו, כי גם על הצלחת בניו לא יקוה עוד, כי אם יכבדו בניו לא ידע, כי המתים אינם יודעים מאומה: 

(כב) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל:

אך בשרו עליו יכאב, ומה שיכאב בשרו בקבר אינו על צער בניו שאינו יודע מהם,

רק עליו על צער עצמו יכאב בשרו,

וכן מה שתאבל נפשו, עליו תאבל לא על בניו, כי אינו יודע מאומה: