איוב

איוב יח

פתיחה למענה העשירית מענה בלדד

בראשית דבריו התקצף על דברי איוב אשר גלה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המות,

שא"כ מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, ויפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת, והצורה האנושיית היא לפ"ז לבטלה והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד,

ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כחות רוחניות יקרות שאין כדמותם בנפש יתר הבע"ח, מבואר שהוא הוא עקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד,

ועפ"ז חדש ג"כ שטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף,

שגוף האדם הוא דומה כגוף הבע"ח, וא"כ ההצלחה שהרשע מצליח בעוה"ז בקנינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמתיית,

ועפ"ז באר שהרשע ענשו הוא שלא ישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תכרת ותלך לאבדון ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחיית,

ולא שארית המיני כי גם בניו יכרתו וגם שמו וזכרו יכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל,

ולעומת זה הצדיק לו שם ושארית בעוה"ז ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימת נצח ושם תבא על שכרה תחת היסורים אשר סבלה בעוה"ז,

ובזה משלים דעתו שהניח בסבת יסורי הצדיקים שהם ע"ד התמורה, שע"ז הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו יכונו רק כפי מה שחשבנו שהתמורה הוא בעוה"ז שיגמלהו טוב בעוה"ז תחת הרע אשר סבל,

לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית שיתן לו נעימות נצח תחת יסורי שעה ומשפטי ה' יצדקו יחדו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו: 

 

(א) וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר: (ב) עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר:

עד אנה תשימון קנצי למלין, המתוכח עפ"י השכל והראיות יכלה הוכוח עם הראיה האחרונה והמופת הצודק המכריע, ואז יהיה קץ להוכוח,

אבל המתוכח בדברים בלא ראיות רוצה לתת קץ אל הוכוח ע"י מלים ודברים. שמי שירבה לדבר עד שילאה את חברו זה ישים קץ לויכוח, וזה אינו מהראוי.

כי ראוי שתבינו תחלה ואחר נדבר. ובזה יהיה קץ הוכוח וסופו ע"י ראיות התבונה והשכל: 

באור המלים –  קנצי. בא הנו"ן תמורת אות הכפל, כמו לשמיד מעזניה, כי לא תמנו:

(ג) מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם:

מדוע. איך תכחיש בהשארת הנפש אחר המות. שאם כן האדם נחשב כבהמה. כמ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין וכו' הכל הולך אל מקום וכו'. כי כן נטמינו בעיניכם [נחשבנו אטומים כבהמה]: 

 באור המלים נטמינו. סתימת הלב – וכן דרשו חז"ל על ונטמתם בם, ויל"פ שבא היו"ד תחת א' נטמאנו:

(ד) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ:

טורף אתה הטורף נפשו ע"י אפו, שע"י אפך תחליט שהנפש היא בת תמותה.

הלמענך. לקח מליצתו ממ"ש שהארץ יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אליו, וגם אם תחרב הארץ בכללה ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש,

עפ"ז יצייר שהאדם י"ל ג"כ צור חזק שהוא לו יסוד, שהיא נפשו האלהית שגם בעת שתעזב הארץ– ר"ל שימות הגוף הארצי.

בכל זאת הצור והיסוד לא ימוש– דהיינו שהנפש האלהית תשאר בחיים ותחיה לנצח.

וא"כ וכי למענך בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי ה', נאמר שבעת [ש]תעזב הארץ וימות הגוף ויבלה. גם הצור יעתק ממקומו, דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף?: 

(ה) גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ:

גם. אולם זה יהיה בָרָשָע. שאצלו תמות גם הנפש מיתת עולם.

וזה התשובה על שאלת רשע וטוב לו. כי סופו יהיה לאבדון שתכרת נפשו הרוחניות שהוא אור הגויה ונרה. ור"ל שהרשעים לא לבד שגופם ימות. כי גם האור שלהם ידעך. שהיא הנפש המאירה אל הגוף.

ולא יגה שביב אשו כי עת ידעך האור מן הנר. דרך האש לשוב כמה פעמים אל הפתילה ולהגיה שנית. אבל הרשעים אחר שידעך נרם. לא יגה אשו השובב וחוזר אל הפתילה.

ר"ל שנפשם תכרת ולא תשוב עוד לראות באור החיים: 

 (ו) אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ:

אור, בעת שחשך האור אשר באהלו. שהוא אור החיים הגשמיים.

אז גם נרו אשר עליו. שהיא נר הנשמה. ידעך ג"כ. ויכבה חיי הגוף עם חיי הנפש שניהם יחד: 

(ז) יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ:

יצרו. מצייר איכות מפלתו. שבזקנתו צעדי כחו צרים.

ועצתו תשליכהו ותרחיקהו מעליה. עד שבלכתו בלא עצה בצעדים קצרים ילכד בקל בפח המוכן להשחיתו: 

(ח) כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ:

כי. עתה מצייר איכות לכידתו בהפח. הרשת שפורשים סביב הפח שבו צודים את הבע"ח אל הפח.

הוא כבר דבוק ברגליו. והוא שולח ונוקב את רגליו בהרשת, 'ומתהלך על שבכה' שבכ"מ שהולך,

הרשת הולך עמו. עד שמתקרב אל הפח: 

(ט) יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים:

יאחז, ואז ילכד בקלות גדול. שאם רק יאחז את הפח בעקבו, כבר יחזק עליו צמים.

שהם הקשורים של הפח שבו נקשרו רגלי הנצוד יקשרו רגליו בחוזק גדול. עד שלא יוכל להוציא רגליו משם: 

(י) טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב:

טמון, והיה דרך צידי חיות להטמין חבל בארץ במקום דריכת החיה, ומלכודה שבה ילכדו אותה בלכתה, ועל פי זה מצייר חבלו שבו ילכדו אותו הוא טמון בארץ עד שלא יראהו, ומלכודתו מוכנת על הנתיב אשר הוא הולך שמה: 

(יא) סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו:

סביב, ודרך צידי חיות להפחיד את החיה ע"י כלבים, שעי"כ תרוץ ע"י הפחד ותפול בהפח ותלכד.

 עפ"ז מצייר שבלהות השדים עומדים סביב ומבעתים אותו למען יפול בהפח, והם עצמם מפיצים את הפח לרגליו: 

(יב) יְהִי רָעֵב אֹנוֹ וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ:

יהי, ואז כשנלכד בפח של המות אז המות שהוא הגורם לו אנינות, יהיה רעב.

וכן האיד הנכון לצלעו שהוא אשתו הוא גם כן רעב ולא ישבע, עד כי. 

(יג) יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת:

יאכל בדי עורו. שיאכל את סעיפי עורו. ואח"כ הבכור מות יאכל גם את בדיו, שהוא בשרו ועצמותיו.

וכ"ז כיון על איוב איך נלכד ע"י השטן ובלהותיו ואיך השחית את עורו ואת בשרו.

וגם יל"פ מ"ש יאכל בדיו היינו את בניו שהם סעיפיו המסתעפים ממנו: 

(יד) יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת:

ינתק, ואז ינתק גם מבטחו, שהוא הנפש הנצחיית שהיא מבטח האדם אחר המות. גם היא תצא מאהלו שהוא גופו. ותצעידהו למלך בלהות. שימסר למלך השדים ליסרו ולהענישו: 

(טו) תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִילוֹ יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית:

תשכון, נפשו תשכון באהלו מבלי לו, באהל שלו שנעשה מדבר הבלוי, היינו בבשר הגוף הבלוי ונרקב בקבר תשכון נפשו שם להבלות עמו ולהרגיש בצערו, ועל נוהו יזורה גפרית לשרפו באש של גיהנם: 

(טז) מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ:

מתחת שרשיו יבשו, הוא גופו, וממעל ימל קצירו הוא מעשיו וכל פעולותיו: 

(יז) זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ:

זכרו, עי"כ יאבד זכר מעשיו מני ארץ, ולא ישאר שמו שהוא עצמותו, ר"ל נפשו ונשמתו. על פני חוץ בעולם העליון שהוא חוץ לארץ הלזו: 

(יח) יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ:

יהדפוהו מאור אל חשך, כי שם ישב בארץ חשך, ולא יאיר באור החיים הנצחיים, שהוא חיי האורה והנפש, ומתבל ינידוהו, כי אין לו השארת המין בתבל הזה, ומפרש, כי. 

(יט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו:

לא נין לו ולא נכד בעמו, שגם שארית בניו יאבדו, ולא ישאר שריד במגוריו. שגם גרי ביתו יאבדו עמו: 

(כ) עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר:

על יומו נשמו אחרונים. כי הוא העונש היותר מבהיל בין בדור זה בין בימי קדם. שכל הדורות האמינו בהשארת הנפש וחרדו מאד מפני הכריתה הזה והאבדון הנצחי: 

(כא) אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא יָדַע אֵל:

אך, ר"ל אבל לא כדבריך שאין השארת הנפש כלל, כי הצדיקים נפשם צרורה בצרור החיים,

וגם סתם בני אדם אשר לא פשעו כ"כ יש להם חלק לעוה"ב,

ואלה רק משכנות עול, שהוא יכרת ולא יהיה לו קיום אישי ולא קיום מיני

וגם בזה כיון על איוב שנכרתו בניו ומעשיו וגם נפשו תאבד שאחר שאינו מאמין בהשארתו הוא מאלה שאין להם חלק לעוה"ב:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב