איוב יט

פתיחה למענה האחד עשר מענה איוב

גם על שטת בלדד לא ערך תשובתו עדיין, כי חכה להשיב לשלשת הריעים יחד כנ"ל בפתיחה למענה איוב הקודמת,

רק התמרמר מאד על מה שמכאיבים אותו בדברים מרים ובחרפה ובוז, שהגם שידבר דבר לא נכון באמונה אין אדם נתפס על צערו,

ורואה הוא שכולם נהפכו לאויבים לו, וכאלו באו להוסיף מכאוב על מכאוביו וירדפוהו כצרים מבלי חמלה, והוא מוסר משפטו לדורות הבאים אשר יצדיקוהו בריבו,

ומוסר דין עליהם לשמים, על אשר ירדפו איש נגוע חולי כמוהו ונכאה לבב למותת, וספר צערו וצרתו. ומזהירם שיפחדו מעונש ה' על אונאת דברים אשר יונוהו תחת אהבתם: 

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים:

עד אנה תוגיון נפשי, מ"ש לו שנפשו תאבד מארץ החיים, כי בכל מ"ש בעונש הרשע כיון על איוב: 

(ג) זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי:

זה עשר פעמים תכלימוני, כי גם אליפז וצופר אמרו לו שהוא רשע שהגם שדברו בסתם על רשע דעלמא. הלא לא תבושו תהכרו לי, תדברו באופן שיהיה ניכר שכונתכם לי,

וכל מה שאמרתם בעונשי הרשעים הכל כוונתכם אלי, באשר כל זה קרה לי: 

(ד) וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי:

ואף, גם אם אאמין לכם כי שגיתי בדעותי בעקרי האמונה, הלא על זה אין מגיע לי עונש גדול כ"כ כי הלא אתי תלין משוגתי,

הלא לא פרסמתי מעולם דעות אלה ברבים והיו רק דברים שבלב ובמחשבה שטעיתי בעיון,

ואין מגיע לי על זה עונשים גדולים כאלה: 

(ה) אִם אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִּי:

אם אמנם עלי תגדילו, ומה שאתם תרצו להגדיל עוני לפי העונש שנענשתי.

ותוכיחו עלי חרפתי, שמן היסורים עצמם תוכיחו את חרפתי. שמזה תבררו שעוני גדול מנשוא.

אין מזה ראיה כי. 

(ו) דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף:

דעו אפו כי אלוה עותני. שהיסורים האלה אינם כפי הדין רק בעוות הדין ובעול, ומצודו עלי הקיף.

תפס הלשון שאמר בלדד כי שולח ברשת ברגליו. ואמר שהקיף עלי מצודו שלא במשפט רק בעוות הדין: 

(ז) הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט:

הן אצעק חמס. וע"ז עצמו אצעק חמס כי נעשה אתי חמס ועשק. אבל ולא אענה.

מצייר כמי שנפלו עליו שודדים בדרך וצועק לעוברים ושבים ואין עונה. ואח"כ אשוע לפני שופטי ארץ לבקש ישועה, ואין משפט: 

(ח) אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים:

ארחי. ועדיין היה לי תקוה שאעבור מפה אל שופטים הגדולים אשר במדינה לבקש משפט מלפניהם. אבל הוא גדר ארחי עד שלא אוכל לעבר מפה.

ואחשב ללכת בנתיבות הקטנות של יחידים ועליהם שם חשך ולא אראה את מקומם: 

(ט) כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי:

כבודי, עתה צייר מה שעשה לו אחר שלכדו במצודתו, שאז הפשיט את כבודו ועטרת ראשו. הוא מה שלקח עשרו וגדולתו, ואח"כ. 

 (י) יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי:

יתצני סביב. מה שהרג את בניו סביבו.

ויסע את תקותי כעץ שעוקרים אותו משרשיו. כן עקר תקותו עם השורש.

והוא מה שייסר את גופו במכאובים שאין להם רפואה: 

(יא) וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו:

ויחר. אח"כ גרה עלי את אפו, מציין את האף כעצם מופשט שליח ה'. וה' גירה אותו על איוב.

ויחשבני, והאף חשב אותי שאני לו כצריו. ועי"כ. 

(יב) יַחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי:

יחד יבואו גדודיו. שלח עלי את גדודיו. וכולם יבואו עלי למלחמה.

ויכבשו את דרכם עלי עד שחנו סביב לאהלי. ורמז בזה אם על גדודי שְבָא וכשדים שגרה עליו אף ה' בראשונה.

אם על ריעיו שהם ג"כ גדודי אף ה' אשר יחשבו אותו כאחד מצוררי ה' המכחישים השגחתו.

והמה לוחמים בו בדברים קשים ומרים בקנאתם לה': 

(יג) אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ זָרוּ מִמֶּנִּי: (יד) חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי:

פסוק יג-יד אחי. ועל ידי גדודי האף שחונים סביבי אין איש בא אלי אף אחי וקרובי ומיודעי: 

(טו) גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם:

גרי ביתי. מי יתן שלזר תחשבוני כי אני נכרי הייתי שאני בעיניהם כנכרי שבא מארץ רחוקה שאין מכירים אותי כלל מאיזה אומה ולשון אנכי: 

(טז) לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ פִי אֶתְחַנֶּן לוֹ:

גם לעבדי קראתי ולא יענה, הגם שבמו פי אתחנן לו בכל זה לא ישים לב לתחנוני: 

(יז) רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי:

רוחי זרה גם לאשתי, וחנותי ותחנוני זרה גם לבני בטני. שהם בני הבנים. או שהיה לו עוד בנים מפלגשים: 

(יח) גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ בִי:

גם עוילים. נערים עושים עול גם המה מאסו בי, כי עת אקומה מן הוכוח ידברו בי לאמר. כי. 

(יט) תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי וְזֶה אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ בִי:

תעבוני כל מתי סודי. ידברו עלי גנאי.

אשר כל מתי סודי שהם שלשת ריעי תעבו אותי כי דברו אתי קשות.

וגם זה הריע אשר אהבתי, שהוא בלדד שהיה נחשב לו לאוהב יותר מכולם (כי בוכוח הראשון לא החליט בלדד עליו שחטא כמו שהחליטו אליפז וצופר)

ועתה. מתי סודי וזה אהבתי, כולם תעבוני ונהפכו בי לאויבים: 

(כ) בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי:

בעורי ובבשרי דבקה עצמי.

עצמי דבקה בצד אחד בעור (כי אזל הבשר שבין העצם לבשר).

ובצד אחר דבק אל בשרי. שהוא בשר של איברים הפנימים שנסרכו אל העצמות.

 ועי"כ ואתמלטה בער שני. אתמלט ואפליט ואקיא את מאכל שִנָי.

ואני כבהמה וכבעיר אשר תאכל ותעלה גרה את המאכל מן המעים. כן ימלט המאכל לחוץ.

כי המעים וכלי המזון סרוכים אל העצמות ואין עושים פעולתם: 

(כא) חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי: (כב) לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ אֵל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ:

פסוק כא-כב  חנוני. וא"כ אבקש אתם ריעי עשו אתי חנינה אחר שיד אלהים נגעה בי בנגעים,

וא"כ הלא מבשרי לא תשבעו כי הבשר מלא נגעי ה' ולא יאֳכֵל.

וא"כ א"א שתרדפוני להנאתכם לאכול את בשרי.

וא"כ למה תרדפוני כמו אל שרדף אותי בלא שום הנאה. מה לכם לרדוף אותי באופן זה: 

(כג) מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ:

מי יתן אפו. אומר הגם שבדור הזה הם מרשיעים אותי על תלונותי.

מי יתן שיכתבון מלי. ומוסיף שמי יתן אשר מלי יוחקו בספר. להיות לזכרון לדור הבא. ומוסיף מי יתן אשר. 

(כד) בְּעֵט בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן:

בעט ברזל ועופרת בצור יחצבון. כדי שישארו הדברים קיימים עד דור אחרון, ואז. 

(כה) וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם:

ואני ידעתי. בטח, כי גואלי חי. שימצא בעת מן העתים איש חי בימים האלה אשר יקרא את דברי ויגאל את דמי ויריב ריבי להצדיק אותי.

הגם שהאחרון על עפר יקום- הגם שאיש הזה יהיה מן הדור האחרון שיקום עוד על עפר.

עכ"פ בהכרח ימצא איש בעת מן העתים שיקבל דעתי ושטתי ויצדיק אותי עת יקרא דברי הכתובים על ספר ועל לוחות אבנים: 

(כו) וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ: (כז) אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי:

(כח) כִּי תֹאמְרוּ מַה נִּרְדָּף לוֹ וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בִי:

פסוק כו-כח ואחר. לעומת מה שנחמוהו בהשארת הנפש. שאז יחזה את האלהים ויתענג על טובו.

אומר הוא להם. הכי אחרי עורי זאת אשר נקפו. אשר ניקף ונכתת בפצעים עד שנשחת כל העור ונמסס, או הכי מבשרי (אשר ניקף ונדכא כולו) הכי מהם אחזה אלוה?

אשר על כן תאמרו מה נרדף לו? שאתם תאמרו שאיני נרדף כלל כי שורש דבר נמצא בי.

שעדיין נמצא בי השורש שהוא הנפש שהיא השרש אל הגוף והיא לא נשחתה ע"י הנגעים שהשחיתו את הבשר. ועי"כ תאמרו שאיני נרדף כלל.

ואני אשאלכם הכי אחרי עורי הניקף אוכל לחזות אלוה ולאור באור החיים?

הלא אשר עיני ראו ולא זר הוא מה שכלו כליותי בחקי.

ואחר שאני רואה בחוש שכליותי כלו. ושכל בשרי ועורי נגוע. וא"א עוד שיתרפא כי נגעה חרב עד הנפש, איך אחזה אלוה בלא גוף ובשר ובלא איברים. ואיך נמצא בי השורש לחיות עוד. איך אחיה בלא גוף. (כי לשטתו הנפש דבקה רק עם הגוף ובשאין לה לבוש לא תחיה באופן החיים שיתיחסו אל עניני הקודם לקבל גמול ועונש): 

(כט) גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שדין שַׁדּוּן:

גורו לכם מפני חרב הדין המתוחה עליכם על חטא אונאת דברים שצערתם אותי בחנם.

כי חמה עונות חרב. העון שבעבורו בא החרב לכלות ולהשחית שהוא עון של אונאת דברים.

בא בחמה גדולה. כמ"ש כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם ענה תענה אותו וכו' וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, למען תדעון שדין ואז תדעו שיש דין ומשפט בעולם.

כפי שטתכם שהכל בדין ובמשפט אשר תאמרו עתה בפה ולא תדעון אותו בידיעה ברורה. כי לא תגורו מפני עונש ותענו את ריעכם בדברים מרים. ואז תדעון שיש דין: