איוב כד

(א) מַדּוּעַ מִשַּׁדַּי לֹא נִצְפְּנוּ עִתִּים וידעו וְיֹדְעָיו לֹא חָזוּ יָמָיו:

מדוע, אחר שסתר דעת אליפז על יסורי הצדיקים, חוזר לסתור את דעתו על שלות הרשעים,

וטרם החל טענותיו הקדים שנית להחליט שה' אין משגיח על מעשים הבחיריים הנעשים בזמן ומשתנים לפי הזמן, אחר שה' הוא למעלה מן הזמן א"א שידיעתו תפול תחת הזמן,

וז"ש מדוע משדי לא נצפנו עתים, ר"ל מדוע נאמר ונחליט, שהעתים לא נצפנו ונסתרו מה', רק שהוא יודע גם את הדברים המתחדשים בזמן,

אחר שיודעיו לא חזו ימיו, שכל החוקרים היודעים את ה' ע"פ העיון, לא חזו ימיו, היינו שלא יכלו לצייר שה' יהיה נתון תחת הימים והזמן, ואחר שנתבאר בפילוסופיא שה' הוא למעלה מן הזמן, איך ידע את הנעשה בזמן, והלא ידיעתו הוא עצמותו,

אחר ההצעה הזאת מתחיל לספר שיש רשעים רבים המחריבים את הישוב, ורשעתם גדולה עד למכביר להשחית את כל בני אדם, ואם היה השגחה פרטית היה ראוי שישמיד אותם לצורך קיום הקיבוץ, בל יהיו בני אדם כדגי הים כרמש אין מושל בו, הנה נמצאו רשעים אשר- 

(ב) גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ:

גבולות ישיגו, שיגזלו שדות הענים, ויגזלו עדר וירעו שם על השדות שגזלו, וגם-

 (ג) חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה:

חמור יתומים, ויחבלו את השור של האלמנה, ולא יחוסו גם על החלשים יתומים ואלמנות,

הפך מ"ש לא תחבול בגד אלמנה, כל אלמנה ויתום לא תענון: 

 (ד) יַטּוּ אֶבְיוֹנִים מִדָּרֶךְ יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי אָרֶץ:

יטו מוסיף מין רשעים שהם עומדים כשודדים על הדרכים, עד שגם אביונים יטו מן הדרך מפני יראתם מפניהם, הגם שהאביון אין לו מאומה,

ועניי הארץ הם יתחבאו במגוריהם מפחד השודדים: 

 (ה) הֵן פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ בְּפָעֳלָם מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים:

הן פראים, מוסיף מין רשעים שאין דרים בישוב כלל, רק הם דומים כפראים חיתו טרף אשר במדבר,

שכמוהם יצאו בפעלם משחרי לטרף, שבכל שחר יוצאים לבקש טרף וזה פעולתם תמיד,

וכן כמו הפראים כן ערבה לו לחם לנערים, שלחם נעריו ובניו הוא הערבה, שמשם יביא לחמו מטרף וציד ורצח, ואינם שוכנים בישוב כלל רק במדבר:

חלק באור המלים  במדבר, ערבה – הוא מקום שגדלים בו קוצים ועצים פראים אשר במדבר (ישעיה ל"ה) ושם יתחבאו נעריו, כמו שגורי החיות ישארו בחוריהם בערבה והגדולים יצאו במדבר לטרף:

 (ו) בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יקצירו יִקְצוֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ: (ז) עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה: (ח) מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר:

ו-ח בשדה, והפועלים שלו אשר יקצרו בליל ותבואת הרשע הזה בשדהו, ואשר ילקשו את כרמו, הם ילינו ערום בשדה, מפני שאין להם לבוש ללבוש, ואף לא כסות לכסות א"ע בקרה, ומי הם פועלים האלה, אומר. 

חלק באור המלים – בלילו. התבואה – ובא מנפ"י יבול, ומנע"ו בול, וכפולים בליל חמיץ, וי"ל מענין בלול ותערובות, כי לא ינקו התבואה רק יערבוה עם הפסולת כדרך הפראים.

ילקשו, מורה על איחור הבצירה, כמו בטרם עלות הלקש (עמוס ז'):

חלק באור המלים לבוש – כסות, הלבוש ללבישה, והכסות בו יכסה מלמעלה:

 (ט) יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ:

יגזלו, שהם גוזלים את היתום משוד ושדי אמו, או שיחבלו וימשְכֵּנוּ את העני בעד חובותיו להיות להם לעבד, לעבוד שדותיהם וכרמיהם, והיתום והעני הנכבשים לעבדים הם אשר. 

 (י) עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר:

ערום הלכו בלי לבוש, והם נושאים עמרים של תבואות הרשעים והם רעבים, הפך מ"ש לא תחסום שור בדישו, והם חוסמים אותם שלא לטעום מן העמרים אשר ישאו: 

 (יא) בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ:

בין והגם שיצהירו ויעשו יצהר ושמן, בין שורותם של כרמי זית, והגם שדרכו יקבים מ"מ ויצמאו, כי יחסמו אותם בל יטעמו מן היין אשר ידרכו,

זאת מעשיהם במדבר ובשדות, ואם תשאל מה מעשיהם בערים, אומר. 

 (יב) מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה:

מעיר מתים ינאקו, מן הערים צועקים האנשים החלשים משוד ומחמס,

ונפש חללים תשוע, שקול דמי הנרצחים צועק למרום לישועה,

ומ"מ אלוה לא יתן תפלה. וה' לא יעניש אותם ואינו מוחה במעשיהם, הגם שהם מחריבים את העולם.

ואם תשיב גם ע"ז שלכן אינו מעניש אותם כדי שיהא מקום לבחירה, ע"ז משיב הלא. 

חלק באור המלים  תִפלה – כמו ולא נתן תפלה לאלהים: [פי' שם המלבי"ם- " לגנות את הנהגתו לאמר שאינו מנהיג בצדק ושדרכיו כתפל בלי מלח וטעם"].

 (יג) הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו:

המה היו במורדי אור, הם דומים כאלו הם מורדים בהאור, ואינם רוצים להיות תחת ממשלת האור כשאר בני אדם, שהם מתרחקים מן האור ויושבים בחשך תמיד ובמקום נסתר מבני אדם,

ואין בני אדם רואים אותם, ואם ישמידם ה' באופל מגורתם לא ידעו בני אדם כלל מזה, ולא יזיק זה אל הבחירה,

וא"כ היה ראוי שיכלה ה' אותם בחשך כדי שלא יחריבו את הארץ,

לא הכירו דרכי האור הגדולים, ואף בנתיבות האור הקטנים לא ישבו, שמתרחקים מניצוצי האור לגמרי.

והטעם שמתרחקים מן האור, הוא כי. 

חלק באור המלים  דרכיו, נתיבותיו – דרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא של יחידים את הנתיב הכירו כי יעברו בו לפעמים אבל לא ישבו ויתעכבו שם. ואת דרך הגדול של האור לא הכירו כלל כי לא יעברו בדרך הרבים:

 (יד) לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב:

לאור יקום רוצח, בעת האור הוא רוצח בשדה, אבל שם יקטול רק עני ואביון,

כי העשירים לא ילכו למדבריות ששם מעון הרוצחים, אבל בלילה יהי כגנב ויגנוב בעיר בבתי העשירים: 

 (טו) וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים:

ועין, וכן ישנא את האור מצד עסקו בניאוף, שעין נואף תשמר את הנשף, כי בנשף לא תשורהו עין, והנשף סתר פנים ישים, הוא ישים סתר ומסוה על הפנים לבל יכירוהו: 

 (טז) חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא יָדְעוּ אוֹר:

חתר, וגם צריך הוא אל החשך, מצד שבחשך יוכל לחתור את הבתים אשר יומם חתמו למו, שביום יעשה חותם וסימן על הבתים שרוצה לחתור שם בלילה, ובלילה חותר שם במחתרת,

ובעבור כל המעשים האלה לא ידעו אור, כי האור יזיק להם. ומפרש. 

חלק באור המלים  חתמו – עשו חותם וסימן. וכן פי' חז"ל שהיו שם מושחים הבית בשמן אפרסמון ומריחים מקומו בלילה:

 (יז) כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת:

כי יחדו בקר למו צלמות, הבקר דומה בעיניהם כצלמות, שבבא הבקר יסתרו במחבואיהם כמו שיסתרו יתר אנשים בעת צלמות,

מפני כי הבקר יכיר בלהות צלמות. שעל ידי הבקר יכירו האנשים את הבלהות שנעשו בצלמות,

שמה שעשקו וגנבו בלילה יוכר ויודע בבקר, ולכן יסתרו בבקר אשר אז יחפשו אחריהם לתפשם:

חלק באור המלים יכיר – פעל יוצא, וכן לקמן לכן יכיר מעבדיהם, וכן יל"פ כן אכיר את גלות יהודה (ירמיה כ"ד ה'), ואין העם מכירים קול תרועת השמחה (עזרא ג' י"ג), בלהות. הנפרד בלה מצייר את השדים ולחומי רשף המזיקים בלילה, כמ"ש ישעיה י"ז: 

 (יח) קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים:

קל, אחר שספר מעשי השודדים והגנבים והרוצחים ביבשה ובמדבריות,

מתחיל לספר מן שודדי הים, שגם אלה מתרחקים מבני אדם והם מחריבי הישוב.

אם הוא קל על פני מים, אם אומנתו הוא לעבור בכלי גומא על פני מים לשודד את עוברי הים,

אז תקולל חלקתם בארץ, החלקה שלהם בארץ שהם שדותיו וכרמיו מקוללים לגמרי,

כי לא יפנה דרך כרמים, הוא לא יבא בשום פעם לישוב במקום שיש שדות וכרמים, באופן שהם רחוקים מבני אדם עוד יותר מן שודדי המדבר, והם תמיד רחוקים מן הישוב בין בקיץ בין בחורף, כי. 

 (יט) צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ:

ציה גם חום, בעת הקיץ והחמימות שאז יעברו אנשים על הים באניות אז יגזלו את הולכי אניות,

 ובעת מימי שלג בעת החורף שהמים מלאים שלג וכפור וקרח, וא"א לעבור באניות,

אז שאול חטאו, אז ישבו בשאול שהוא מקום עמוק במחילות עמוקות שבאיי הים, ושם חטאו בזנות,

ומפרש תחלה חטאם בחורף. 

 (כ) יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה:

ישכחהו, שהנערה אשר יפתה אותה לזנות עמה, אחרי שמלא בה תאותו ימאס בה ובוחר באחרת שמשקה אותה כוס עקרין לבל תלד ובל תכחש יופיה.

והראשונה יושבת כאלמנה חיה שוממה ועצובה, וז"ש ישכחהו רחם מתקו רמה, ר"ל הנערה אשר פתה אותה במרמה וגלה ערותה (ע' באור המלות) ישכחהו אח"כ,

כי עוד לא יזכר אצלו הרחם הזה, שאח"כ לא יבוא אליה עוד ושוכח אותה, ותשבר כעץ עולה, והעולה (שהיא הנערה הזאת עולת ימים אשר זנה עמה) תשבר כעץ שנשבר אחר שיבש ליחו, כי אז. 

חלק באור המלים רחם מתקו רמה – רחם כן תקרא העלמה, כמו רחם רחמתים (שופטים ה') וזה דרך בזיון (עי' רד"ק בשרשים ור"ש בן מלך שם)

ורמה לשון מרמה, ומתק שפתים (משלי י"ז) מתק רעהו (שם כ"ז), שרמה את הנערה בדברי פתויו לגלות לו מסתורה.

עולה, כן קורא הצעירה לימים בלשון בזיון, כמו יסגירני אל אל עויל, שמורכב מן עול ימים ומן עול, וכן מורכב מן עולה ומן עוילה:

 (כא) רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב:

רועה עקרה, שמתחבר אל אשה אחרת שהשקה אותה כוס עקרין כדי שלא תלד,

והאלמנה שהיא הנערה הקודמת שיושבת אלמנה נפרדת מאתו, לא ייטב לה עוד, כי ישנאה ויעזבה: 

 (כב) וּמָשַׁךְ אַבִּירִים בְּכֹחוֹ יָקוּם וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּין:

ומשך, אחר שצייר מה שעושים בחורף, יחזור לספר מה שעושים בקיץ, ולפרש מ"ש ציה גם חום יגזלו, כי ימשך אבירים בכחו, שמושך אניות חזקות אל מקומו,

והוא יקום במקום אשר לא יאמין בחיין, שעומד במקום מסוכן מאד שהספינה הבאה לשם תשבר או תטבע בים, ולשם מושך את האניה האבירה בכח גדול: 

 (כג) יִתֶּן לוֹ לָבֶטַח וְיִשָּׁעֵן וְעֵינֵיהוּ עַל דַּרְכֵיהֶם:

יתן, והגם שהמקום שהוא עומד שם מסוכן מאד, בכ"ז יתן לו לבטח, הוא יעמוד שם בטוח ואינו מתירא, וישען שם לבל יפול בים,

ומשם עיניהו על דרכיהם של האבירים, משם יארוב על האניות ההולכות בים ויביט באיזה דרך ילכו: 

 (כד) רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ:

רמו מעט, אם האבירים בעלי האניה יתרוממו על המים עד שיוכלו לראות במקום מחבואו,

 ואיננו, יסתיר א"ע כאילו איננו ולא יראהו,

והומכו עת ילכו נמוך קרוב אל העמק ששם יעמוד ויארב, אז ככל יקפצון, כולם יקפצון אל הים וימלו כראש שבולת: 

 (כה) וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי:

ואם לא אפו, ר"ל ואם זה איננו, מי שיכזיבני בדברים אלה, הוא יוכל לשים לאל מלתי, אבל אחר שלא תוכלו להכזיב אותי כי הדברים אמת, א"כ גם טענותי על ההשגחה חזקות ומוצקות: