איוב כו

פתיחה למענה השבעה עשר מענה איוב מענהו זה האחרון ענה בשלשה מאמרים מופסקים זה מזה:

במאמר הראשון (סי' כ"ו) השיב לסתור שטת בלדד האחרונה.

תחלה הראה לו שבשטתו זה הלא חיזק וביצר שיטת איוב ודעתו, שהמערכה מושלת בעולם ושעל פיה יוקצב מזל האדם אם לחסד אם לשבט, להצלחה ועונג או לעוני ונגע,

שהגם שנפרד משטת איוב במ"ש שבכ"ז ישגיח ה' על הפרטים, ושאין הכוכבים שולטים להכריח מעשה האדם הבחיריים, ושע"כ יש גמול ועונש לטובים ולרעים,

הלא בכ"ז הודה לו שהנהגת ההשגחה לא תשנה הנהגת המערכה, ושיצוייר שיגיע לצדיקים כמעשה הרשעים וכן בהפך, כי לא ישנה ה' את המערכה בשביל מעשה הצדיק,

וא"כ נשארה השאלה על רעת הצדיקים והצלחת הרשעים בכל תקפה, כי מה שיאמר בלדד שיקבלו שכרם וענשם אחר המות, זה לא יקובל בעיני איוב אשר כבר שנה ושלש, שאין אתו מופת על החיים שאחר המות הנעלם מעיני כל בשר (פסוק ב' ד'),

ועל גוף שטת בלדד שא"א לה' לענוש להרשע בעוה"ז נגד סדרי הטבע והמערכה, הראה לו שלפי שטתו שאין הכוכבים מושלים בכל דברי העולם, רק על מה שיחוייב מצד תנועותיהם בדברים שיש לאיכיות מבוא בהם לא זולת, וכדעת הפילוסוף שהביא העקרים שהבאתי בפתיחה למענה איוב הראשונה,

א"כ עוד נשארו עונשים שיוכל ה' לענוש את הרשעים ע"י דברים שאין תלוים בתנועת הכוכבים,

ותפס משל אחד מטבע האויר והמים שהחוקים שעל ידם נקוו המים מעל היבשה נתהוו ברצון ה', ואינם תלוים בטבע המים עצמם, שתחלה היה טבעם שיכסו את כדור הארץ סביב כמו שהיה בתחלת הבריאה, וא"כ מה שנקוו בימים הוא נגד טבעם ואינו תלוי מן המערכה וטבע העולם,

ויוכל ה' להפיץ את הרשעים במים כמו בדור המבול, וכדומה, שיענישם ע"י יסודות התחתונים בענינים שאין להמערכה מבוא בהם לדעת הפילוסוף,

ומזה מבואר כדעתו שהמערכה תמשול גם על דברים שאין לאיכיות מבוא בהם, וגם על מעשי בני אדם ובחירתם כדעת החוזה בכוכבים וכדעת איוב ושטתו:

במאמר השני (סי' כ"ז כ"ח) אחרי שראה שרעיו חדלו מלהתוכח ולא מצאו מענה, שב שנית להצטדק במה שלא הסכים לשטתם לקבל דברים שאין לבו מסכים עליהם, שזה מגדר החנופה שהיא שנואה בעיני ה',

וטוב יותר שיאמר בפיו מה שחושב לאמת בלבבו הגם שהם דברי כפירה והכחשה, משידבר דברי חנופה בפיו הפך מה שבלבו, הגם שירצה מזה להקים חורבת האמונה ושוממותיה יקומם (סי' כ"ז ב'-י"א)

ועפ"ז יתרעם על ריעיו שדברו דברים שיודעים בלבם שהאמת הוא בהפך, ושמה שאמרו בעונש הרשע הוא שבניו מתים וקניניו כָּלים אחרי מותו, זה הבל, כי מה חלקו בביתו אחריו שעכ"פ הוא יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והיה ראוי שישיגו הרעות אותו בעצמו (שם י"ב עד סוף הסימן),

עפ"ז יתלונן (בסי' כ"ח) למה העלים ה' את החכמה מעיני כל המעיינים עד שלא ימצא האדם חכמת אלהים והנהגתו בעולמו להבין סודה ותעלומותיה, עד שיצטרכו המעיינים לאמר שחכמת ההנהגה וסדרה וישרה ימצא אחר המות והתפשטות הנפש מן החומר, שהוא ענין הנעלם מבני אדם לובשי גולם וגויה,

ותחת שהיה ראוי לפקוח את עיניהם ולהראות להם דרכיו ויושר חכמתו והנהגתו, העלים והסתיר מהם שורש דבר ויאמר להם שיתנחמו ביראת ה' ובאמונת הלב ולא יחקרו אחרי מעשה ה', ושם להם הסיכלות לחכמה וחסרון ידיעה לתבונה:

במאמר השלישי הוסיף וישא משלו בשלשה דברות חוצבי להבות אש, בדבור אחד סיפר בארך כל הצלחתו וכבודו והדרו בימי קדם (סי' כ"ט),

בדבור השני ערך כנגד זה רוע מעמדו ועניו ושפלותו ובזיונו ויסוריו עתה את זה לעומת זה (סי' ל'),

בדבור השלישי העביר כל מעשיו תחת שבט הבקורת ויוכח בראיות כי לא נמצא לו עון אשר חטא בכל מיני המעשים והפעולות, וכי תמים היה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, ושהוא נגוע מוכה אלהים ומעונה על לא חמס בכפו ולא עולה בפיו. ובזה תמו דברי איוב ודברי ריעיו וישבתו מהתוכח עוד: 

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) מֶה עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא עֹז:

מה עזרת ללא כח, א"ל הלא בדבריך עתה עזרת עזר גדול ללא כח,

דהיינו לשטתי שאני אמרתי שהכל תלוי במערכת הכוכבים ושמאִתם תצא רוע ההנהגה אשר תם ורשע הוא מכלה, וכולכם לחמתם נגד שטה זו עד שנשארה בלא כח לפני רודף,

ועתה עזרת את ה'לא כח', ונתת לשטתי כח ועצמה,

שגם אתה אומר לפי שטתך שהכל תלוי במערכת הכוכבים ובמזל התולדה, שהצדיק שהשיגוהו רעות נולד במערכה רעה, והרשע המצליח נולד בשעה מצלחת,

וגם הושעת זרוע לא עֹז, שעזרת את השטה הזאת בין בכח פנימי בין בזרוע וגבורה פעליות: 

(ג) מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וְתוּשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ: (ד) אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין וְנִשְׁמַת מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ:

ג-ד מה יעצת ללא חכמה, השיטה שלי שהיתה אצליכם שטה סכלה חסרה חכמה,

הלא אתה יעצת לה עצה, במה שקשרת ההשגחה עם המערכה, ואמרת שהגם שהכל לפי המערכה והמזל בכל זה ה' משגיח על מעשי בני אדם,

ובזה תושיה לרוב הודעת, הודעת את הדבר הזה באופן שרוב בני אדם יקבלו אותו, אחר שאמרת שעם כ"ז ה' משגיח,

אבל בעקר הדבר הלא חזקת את שטתי שהכל תלוי במערכה ושה' לא ישנה את המערכה מפני מעשי בני אדם, והצדיק שמזלו רע יעונה ביסורין והרשע שמזלו טוב – מצליח, שכ"ז מסכים עם שטתי,

ועז"א את מי הגדת מלין הלא אתה מדבר עמי ונשמת מי יצאה ממך הלא נשמת שטתך לקוחה ממני שהמערכה שולטת בעולם

וא"כ נשארה השאלה שלי בתקפה שהלא א"כ יש עול בהנהגה ורוע הסדר, ומפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו,

ומה שאתה אומר שעקר הגמול והעונש הוא אחר המות אני אומר, וכי. 

(ה) הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם:  (ו) עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן:

הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם,

וכי הרפאים שהם המתים אשר ירדו קבר ונקברו במצולה קרוב אל התהום ששם ילכו מי התהום, כי יחוללו שנית לצאת מתחת מים ושוכניהם ולקבל אז את שכרם ועונשם,

ומליצה זו מוסדה על פי משלי הקדמונים שספרו שהרפאים והענקים שייחסו להם אלהות בהבליהם, אחרי שמתו וירדו לעמקי תהום רבה יצאו מתחת המים ונולדו שנית ונעשו אלהות ובריות חדשות כנודע בהבלי (המיטאהלאגיע – המיתולוגי'ה)

והלא השאול ערום נגדו ואיך יוציאם מן השאול להולידם ולהחיותם שנית, במה ילביש את הנפש אחרי שנבלה הגוף ונרקב בשאול,

הלא השאול ערום, כי הלבושים שהם הגופים שבם יתלבשו הנפשות הם נרקבים בשאול, והנפשות נשארו ערומים ואין כסות לאבדון שלא נמצא שם כְסוּת אחר לכַסוֹת את הצורה שבאה לאבדון, ולא תתלבש עוד בחומר אחר.

ויש לפרש עוד שבפסוקים אלה טוען על עקר שטתו, שאומר שלכן לא יעניש את הרשע והוא מצליח מפני שנולד במערכה טובה, וסדרי הטבע והמזל לא יחייבו עליו רעות, וה' לא ישנה סדרי המערכה בשביל איש פרטי כי עולם כמנהגו נוהג,

וע"ז משיב והלא נמצאו חקי הטבע שאינם מקושרים עם סדרי המערכת, ויכול ה' להעניש את הרשעים ע"י דברים שעל ידם לא ישתנו סדרי הטבע הכוללים,

ועז"א הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם, הלא יכול ה' להוציא את הרפאים מתחת המים ולהעניש את הרשעים, והיינו שיציף את המים על מקום הרשעים כמו שהיה בימי המבול ולמחות בם את הרשעים,

כי הלא ערום שאול נגדו שמה שהוא בבטן השאול ומעמקי מים אינו מכוסה מן סדרי המערכת,

והאבדון אשר בעמק אין לו כסות, כי הוא עומד מגולה לפני ה', ואינו נקשר עם סדרי המערכת לדעת הפילוסוף, ובם יוכל ה' להעניש את הרשעים: 

(ז) נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה:

נוטה צפון, עתה בא לברר את שאלתו מה ששאל שה' יכול להעניש את הרשעים ע"י מבול מים וע"י יסודות השפלים מים ורוח, שהם אינם מקושרים עם תנועת הגלגלים כי להם חקים טבעיים מיוחדים בפ"ע,

שידוע שבראשית הבריאה היתה הארץ מכוסה במים סביב סביב, כי כן טבע יסוד המים שיקיף את יסוד העפר כמו שיסוד האויר מקיף את יסוד המים, וה' שינה טבע זאת וגזר שיקוו המים אל מקום אחד,

וכבר בארתי בפי' מ"ב שהחק הכולל אשר שם ה' לשנות את טבע המים הוא כח ההתפשטות אשר שם באויר, שתחלה היה יסוד האויר מעורב עם יסוד המים,

וע"י חק כח ההתפשטות אשר באויר יפרדו אדים מן המים ע"י האור שנברא ביום ראשון, ועלו למעלה אל עיגול הנשימה ששם נעשה הרקיע שהם העבים והעננים, ששם נפרדו האויר מן המים, ועי"כ נקוו דרך הנחלים אל הימים ונגלתה היבשה (וכמ"ש עוד בפי' תהלות סי' ק"ד ובכ"מ),

וחק הזה אין לו קשר עם המערכת, כי חק זה נולד אחר הבריאה הראשונה,

וכבר התבאר אצלי שלדעת הקדמונים צד צפון אינו מיושב, והיינו שחלק הכדור התחתון המכוסה בים אוקינוס נקרא אצלם בשם צד צפון (כמ"ש בחבורי אה"ח סי' א'), ושם נשארה הארץ תהו ומכוסה במים כמו שהיתה בראשית הבריאה,

וז"ש נוטה צפון אל תהו, אבל יתר כדור הארץ יצא מרחם התהו ונעשה יבשה,

וז"ש תולה ארץ דהיינו שחלק היבשה נשארה תלויה על המים (כמ"ש לרוקע הארץ על המים) על בלימה, על החק הבולם וסוגר בפני המים ומעכב אותם מלכסות את הארץ,

ומאמר זה נמשך עמ"ש בפסוק י' חק חג על פני מים, ור"ל החק אשר חג ה' על פני מים, שהוא החק והטבע אשר שם ה' אל המים שיעלו ע"י אדים ויעמדו במקום העבים בעיגול הנשימה.

שחק זה הוסד בכח ההתפשטות אשר שם ה' בטבע האויר, החק הזה הוא תולה ארץ על בלימה, החק הזה בולם בעד יסוד המים בכל יכסה את הארץ, ועי"כ תלה את הארץ על המים, ומפרש. 

(ח) צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם:

צורר, שהחק הזה הוא צורר את המים בעבים שאחר שיעלו האדים ע"י כח ההתפשטות אשר לאויר עד עיגול הנשימה, שם הם צרורים בעבים ועננים ותלוים באויר, והענן לא נבקע תחתם: 

(ט) מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:

מאחז, והחק הזה הוא מצפה ומכסה את פני כסא, דהיינו פני השמים שהם כסא ה',

כמ"ש ה' בשמים הכין כסאו, שיצייר כאילו ה' יושב שם על כסא ההנהגה, והמים אשר ברקיע הם העומדים בין הארץ ובין השמים,

שלמעלה מהם אינו ראוי לנשימת נפש כל חי והוא שייך לגבול השמים, והם כתקרה וציפוי להפסיק בין השמים ובין הארץ, פרשז עליו עננו שם פרש את הענן כמסך לפני הכסא שהם השמים: 

(י) חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ:

חק, מוסב על כל הנאמר שחק שחג על פני מים הוא תולה ארץ על בלימה וצורר מים בעבים ומאחז פני כסא, כ"ז עושה חק הטבעי שחג ה' במחוגה על פני מים,

שיעלו המים באדים אל עיגול הנשימה שהוא כמחוגה סביב הארץ,

 עד תכלית אור עם חשך, שנודע שהרקיע נעשה ע"י נצוצי השמש המכים על כדור הארץ ושבים אחור עד מקום הסגריר והעבים, ומשם ולמעלה מתחיל החשך, כי נצוצי השמש יעברו באויר "האיתר" הדק ולא יעמדו שם, וע"כ שם קר ובלתי ראוי לנשימה ונקרא חשך, כי לא נמצאו שמה נצוצי האורה,

ובמקום הסגריר ששם חק וטבע המים העולים באדים לעמוד שם, הוא תכלית אור עם חשך, ששם יפגשו האור והחשך ביחד, ולכן עד שם יפעל החק אשר חג על פני מים לעלות באויר, ולא יעלו יותר: 

(יא) עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ:

עמודי שמים, וחק הזה של התפשטות האויר ועלית האדים, אין לו שום קשר עם המערכת והכוכבים, כי מכונו בטבע היסודות עצמם, ועת יגער החק הזה ירופפו עמודי שמים מגערתו ההתקשרות שיש לשמים עם הארץ, מה שתנועת הגלגלים והמערכת פועל על הארץ, קורא בשם עמודי שמים, שהם העמודים שהארץ נסמכת עליהם ועומדת ע"י כח המושך שלהם על הארץ, אבל החק הזה אינו נסמך על עמודי שמים כי הוא נפרד בפ"ע בלתי שומע לקולם, והם יתמהו מגערתו שיתן קול כמושל בפ"ע והם אין להם יכולת לעצור בגערתו: 

(יב) בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב:

בכחו רגע הים, החק הזה שחג על פני מים שעל ידו יעלו המים באדים, הוא מרגיע את הים שלא ישוב לכסות הארץ, כנ"ל פסוק ז',

ובתבונתו מחץ רהב שבתחלה כסו המים את הארץ, והוא נקרא בשם רהב על גדלו (כמ"ש חז"ל שאמר הקב"ה לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימי בראשית שבעולם ולא רצה ומחץ אותו הקב"ה והרגו,

שהמליצה שלפי טבע הבריאה הראשונה היה הים מכסה את הארץ, והשר שלו שהוא טבעו לא רצה לבלוע כל מימי בראשית, כי היו המים מתפשטים על כל הכדור, כי היה האויר החמוצי [נראה שכוונתו ל'חמצן'] שהוא האויר החי (כי כל בע"ח מתקיימים ע"י האויר החמוצי כנודע) מעורב עם המים,

והשם שינה את טבע המים ע"י שהוציא את האויר החמוצי מן המים ע"י עלייתם באדים ששם יתפרדו מן האויר ע"י הגשם, ויצא מהם רוח החיים ונעשו מתים,

וכמ"ש בב"ר (פ"ה) כל העולם כולו מים במים ואת אמרת אל מקום אחד?

משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין נצרך המלך למקומם מתירן ומוציא רוחן ומסלקם לזויות אחת, כך דרך הקב"ה כל מימי בראשית וסלקן לאוקינוס),

וז"ש שהחק הזה מחץ רהב בתבונתו, והוציא את רוח המים: 

(יג) בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ:

ברוחו, וגם לפעמים ינקה את השמים מן האדים, וגם זה ע"י חק הזה של התפשטות האויר,

שעת שכח החום והאש נעצר באדים, יתפשטו טיפות המים ע"י התפשטות האויר שבתוכם, ויטהרו השמים מן העבים, וכמשי"ת לקמן סי' ל"ו ל"ז.

וז"ש שהחק הזה שחג על פני מים ישפר ויטהר השמים מן העבים ברוחו, ע"י יסוד הרוח המתפשט בם,

ואז חוללה ידו נחש בריח, שיהרוג את הנחש שהוא כינוי אל העבים שיקיפו את השמים כנחש,

ומליצה זו לקוחה ממשלי הקדמונים בשיריהם, שהיו אומרים שהנחש יש לו ריב עם השמש, וכשיגבר עליה יכסה אורה ויהיה ליקוי השמש,

ושה' הרג את הנחש הזה שהוא התנין אשר בים הקרוקודיל, שהיה קדוש אצלם ויחסו לו כוכב בשמים שעושה מריבה עם השמש, וה' מחולל אותו,

כמ"ש הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין, עפ"ז ימליץ שהחק הזה שהוא מטהר את העננים המאפילים את השמש הוא הורג את הנחש בריח: 

(יד) הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דרכו דְּרָכָיו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם גבורתו גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן:

הן אלה קצות דרכיו, כל מה שאמרתי מחק הזה שחג על פני מים, לא אמרתי רק מקצת דרכיו ומה שמץ דבר נשמע בו, מזה לא שמעת רק שמץ ומעט מן הדברים והשינויים הטבעיים היוצאים ע"י חק הזה,

וכ"ש מי יתבונן רעם גבורותיו, שבין הגבורות אשר יתהוו ע"י החק הוא הברק והרעם שבא ג"כ ע"י התפשטות האויר בהעננים כנודע וכמו שית' לקמן סי' ל"ז,

וא"כ אחר שהחק הזה הוא כח מופרד בפ"ע בלתי נתלה מן המערכת וחקות שמים כי חקות שמים יתמהו מגערתו, למה לא יעניש ה' את הרשעים ע"י שטף מים או עצרת גשמים, או ברק ורעם או שינוי האויר וכדומה, שבכ"ז לא יבטל את הכוכבים וטבע הכולל,

ומזה מבואר שה' מסר כלל ההנהגה אל המערכת, וגם הצלחת הרשע ויסורי הצדיק מאתה תצא לא כדברך שהמשל ופחד עמו, ושההשגחה תמשול על הטבע וסדרי ההנהגה: