איוב כ

פתיחה למענה השנים עשר מענה צופר.

המתוכח הנעמתי עזב עתה את שטתו הפילוסופית אשר הציע במענהו הקודם להשיב על שאלת צדיק ורע לו עפ"י דרך הפילוסופיא. שיש הבדל בין ידיעת הדברים כפי מה שהם בעצמם ובין הכרת החוש אשר ממנו לידיעת האדם תוצאות.

שהוא לא יחוש רק חיצוני הדברים וא"א לו לשפוט על אמתת הדברים. ובשטה זו היה יכול להשיב גם השאלה השניה של רשע וטוב לו. שאין אתנו יודע מה הטוב והרע לפי הדברים בעצמותם. ולפי הנפש הרוחניית וכדומה.

אבל יען שאיוב לעג על שטתו לעג הרבה. ושטה זו לא תמצא חן רק לעוסקים בתבונה ובעומק העיון, עזב עתה דרך זה. והתנצל בדבריו כי לא ישיב עתה כפי שטה זאת מפני שידע שאיוב יכלים אותו ויתלוצץ מדבריו. ולכן השיב-

 שהגם שבדור הזה נמצא רשעים מצליחים. הלא בימי קדם היו נבזים ושפלים ונרדפים. וגם עתה נכונו להם שפטים. כי ימותו במיתה משונה זרה. ויכלה הונם ורכושם על ידי העשוקים אשר עשקום. וגדולתם היא סבה שתגדל מפלתם כמי שנופל ממקום גבוה אשר תשבר מפרקתו ויאבד לנצח ושגם בחייו אין לו הנאה מעשרו. ע"י שלא ישליטנו אלקים לאכול ממנו. והעשוקים אורבים תמיד לנפשו וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים: 

(א) וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר: (ב) לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי:

לכן. כי במענה הראשונה אמר שבהשגת האדם על ידי חושיו אינו משיג ידיעה שלימה באשר אינו משיג רק חיצונית הדברים כפי מה שהם פועלים על חושנו לא את אמתת הדברים כמו שהם בעצמותם. ולא נוכל להשיג השגות רוחניות הבלתי מושגות לחושים, עד שגם השכל במשפטיו הנלקחים מן הבחינה והנסיון א"א לו לשפוט על עניני האלקות ועל מה שאחר הטבע. ועל שטה זו לעג הרבה.

לכן בבואו להשיב על שלות הרשעים עזב את שטתו, והתוכח אתו ע"פ הבחינה והנסיון אשר השיג בחושיו. וז"ש לכן שעיפי ישיבוני. שישיבו אותי מן השטה הקודמת. וישיבו לי תשובה אחרת

ובעבור חושי בי. שבתשובה זו אני נמשך לפי השגת החושים אשר בי. לפי מראית העין ולפי הבחינה והנסיון שהשגתי ע"י החושים,

ומבאר הטעם שחזר בו משטתו הקודמת שלא רצה לסמוך על השגת החושים. שזה מפני כי. 

 (ג) מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי:

מוסר כלמתי אשמע בעת שרוח מבינתי יענני. בעת שרציתי לענות עפ"י דרכי התבונה שהיא לבדה תבין בעניני מה שאחר הטבע. שמעתי מוסר כלימתי. מה שהכלים איוב את דרכי הפילוסופי הזה. לכן בחרתי להשיב לך ע"פ הבחינה והנסיון. כפי שטתך, שאתה סומך על השגת החוש: 

 (ד) הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ:

הזאת, אחר שאתה רוצה לברר שהרשע מצליח ע"י הבחינה והנסיון. והנה מתנאי הבחינה שתהיה שלימה שתבחין כל הזמנים וכל הפרטים. שרק אז תוכל להוציא משפט כולל ומוכרח. לא כן אם לא בחן רק זמן פרטי מיוחד. ורק חלק ופרט מיוחד. שאז א"א שיוציא משפט כולל ומוכרח כנודע בהגיון.

וא"כ אשאלך וכי ידעת שזאת נוהג 'מני עד' שהרשע מצליח. [מני- מאז] הלא-

 (ה) כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע:

רננת רשעים מקרוב. רק זה מזמן קרוב נעשה זה מה שהרשעים מרננים ומצליחים. כי בימי קדם לא היו מצליחים כי היו עושים בהם משפט חרוץ. וא"כ לא תוכל להוציא מזה משפט כולל לאמר שהצלחת הרשע תמשך תמיד. כי שמחת חנף לא תמשך רק עדי רגע ובזמן קרוב יופסק הצלחת הרשעים: 

(ו) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ:

פסוק ו

אם. ויוכל להיות בהפך. שהצלחת הרשע הוא עצמו הכנה לגודל מפלתו, כמי שרוצה להפיל את אויבו ארצה ומעלהו למקום גבוה מאד כדי להפילו. שמשם תגדל מפלתו יותר משאם היה נופל ממקום נמוך. וכן ירים ה' את מעלתו ומדרגתו כדי שעי"כ תגדל מפלתו יותר. וז"ש אם יעלה לשמים שיאו מה שהרשע מתנשא עד לשמים הוא לרעתו. כדי. 

(ז) כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ:

שכגללו לנצח יאבד, שאם יגולגל ויפול ממקום הרם הזה יאבד לנצח. כמי שנופל מאגרא רמא לבירא עמיקתא.

עד שרואיו יאמרו איו, שלא תהיה מפלתו בהדרגה רק מפלה פתאומית עד שמי שראה אותו ברגע זו יאמר איו? כי כרגע יתעלם מן העין.

וברגע זו שהצליח נפל ויכחד מן הארץ. עד שידמה-

(ח) כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאוּהוּ וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה: (ט) עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף וְלֹא עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ:

ח-ט כחלום יעוף. כאלו כל הצלחתו וקיומו לא היה במציאות כלל. רק שהיה חלום חזיון לילה. שבעת היקיצה יעוף ויודד ויקץ והנה חלום.

והעין ששזפתו בחלום פעם א' לא תוסיף לראותו עוד, וגם מקומו לא תשורנו עוד: 

(י) בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ:

בניו. מצייר איך תבא מפלת הרשע פתאום מבלי הדרגה, רק בעודו ברום הצלחתו ותקפו, ובעודו עוסק ברשעו

עד שבניו ירצצו את הדלים החלשים,

והוא בעצמו ברוב תקפו ידיו תשבנה אונו. הוא יעסוק בגזלות של עשירים שצריך לזה און ועצמה רבה והוא שב אל אונו ועשקו בכח ואון: 

(יא) עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עלומו עֲלוּמָיו וְעִמּוֹ עַל עָפָר תִּשְׁכָּב:

עצמותיו. ר"ל שבין הוא בעצמו הוא בכל תקפו ובין גופו ובריאותו עומד על מצב הבריאות והחוזק עד שעצמותיו מלאו מעלומיו ובריאותו.

בעת ההיא עמו על עפר תשכב לא יחלש כלל ולא יחלה עד שיהיה לו עת לשוב בתשובה.

רק אונו ועלומיו וכחו תשכב עמו על עפר, שירד לקבר עם כחו ואונו ובריאת גופו וימות שלא מתוך חולי רק במיתה חטופה פתאום: 

(יב) אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ:

אם תמתיק. מצייר את מיתתו הפתאומית. במין חולי ודבר שהיה מצוי בימים ההם (כאשר נראה במתים בחולי הרע בזמנינו)

שאיש הבריא אולם והאיצטומכא שלו בריאה וחזקה לקבל גם מאכל היותר קשה. תחלש האיצטומכא פתאום עד שיקיא את מאכלו כאילו אכל מרורת פתנים. וחולי זו תהרגהו כרגע כאלו בא ארס בקרבו וחמת תנינים,

וז"ש אם תמתיק בפיו רעה. ר"ל שהאיצטומכא שלו בריאה כ"כ וכח טבעו חזק עד שגם אם יאכל רעה. מאכל רע וסם המות בכ"ז לא יזיק לו רק ימתיק בפיו עד שיכחידנה תחת לשונו.

כאילו בעת שבא המאכל תחת לשונו יכחיד את רעתו כאילו אין בו שום רע וכאילו אוכל מאכל טוב עד. כי. 

(יג) יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ:

יחמול עליה ולא יעזבנה (ולא) ימנענה, גם כשבא בתוך חכו. שהגם שהחיך יטעם שהוא מאכל מזיק מ"מ לא יעזוב את המאכל ולא ימנע מלאכלו,

שבוטח על בריאת טבעו וחוזק כח האיצטומכא שלו לעכל כל מאכל הגם שקשה לגוף כחרבות: 

(יד) לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ:

לחמו, ובעת ההיא בעצמו, פתאום יחלשו האיצטומכא וכלי העיכול שלו באופן גדול כ"כ. עד שגם לחמו הטוב נהפך במעיו למרורות פתנים. ולסם המות. עד שגם מאכל בריאים יתהפך לארס ולסם ממית. עד שגם. 

(טו) חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל:

חיל בלע ויקיאנו. גם דבר חיל וחזק אשר בלע יצטרך להקיאו. כאילו מבטנו יורישנו אל.

שהאל בהשגחתו יגרש ויוציא את המאכל מבטנו ויקיא את כל מאכלו, וידמה לו כאילו- 

(טז) רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה:

ראש פתנים יינק, כי נמצא ארס בבטנו כאילו יינק ארס של פתן,

ותהרגהו לשון אפעה ויהרג מן הארס הזה וימות במיתה משונה פתאומית: 

(יז) אַל יֵרֶא בִפְלַגּוֹת נַהֲרֵי נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה: (יח) מֵשִׁיב יָגָע וְלֹא יִבְלָע כְּחֵיל תְּמוּרָתוֹ וְלֹא יַעֲלֹס:

פסוק יז-יח אל ירא, מוסיף עוד, שגם בעוד שהיה מצליח ומתענג בתענוגים, ובעוד שמן חלקו ומאכלו בריאה, בכ"ז לא יקרא זאת בשם הצלחה,

כי אם נשקול את העונג לעומת הצער והיגיעה שהיה לו עד שהשיג את הדבר, נמצא כי מלא כף נחת אשר ישיג בעמל היה לו עבורו מלא חפנים עמל ורעות רוח, ואין העונג שוה לעומת הצער והעמל שהיה לו,

וז"ש שגם בפלגות נהרי ונחלי דבש וחמאה אשר ישיג אל ירא משיב יגע, לא יראה בם עונג ונחת אשר ישיב לו את צער היגיעה שיגע בעבורו, שההנאה והעונג הוא כאין לעומת היגיעה,

ולא יבלע כחיל תמורתו ולא יעלס, ר"ל שלא יבלע מן מעדניו כפי ערך החיל והכח והיגיעה שנתן תמורתו,

וכן לא יעלס וישמח כחיל תמורתו, שבין מה שבולע מן המעדנים והתפנוקים אשר השיג ובין מה ששמח בקנינים אלה, כל זה אינו שוה כלום לעומת החיל והכח אשר נתן תמורתו,

שהעמל והיגיעה שהיה לו בהשגתו הקנינים האלה כפלי כפלים מן הנאת המאכל ושמחת הלב שיש לו בקנינים אלה, ואם כן אין זה בכלל הצלחה, אחר שהצער גדול מן העונג: 

(יט) כִּי רִצַּץ עָזַב דַּלִּים בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבְנֵהוּ:

כי, חוץ מזה אין לו שום הצלחה לא מן קניניו,

כי רצץ עזב דלים בית גזל, שהרשע הזה אשר עזב דלים שעזבם בעוני ומחסור ע"י שגזלם הוא רצץ בית גזל, שרצץ והרס את הבית אשר גזל מן העני כדי לבנותו מחדש,

אבל לא יבנהו, כי בתוך כך מת במיתה חטופה כנ"ל: 

(כ) כִּי לֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט:

כי, וגם לא יהנה מן מאכלו כי לא ידע שלו בבטנו, כי מתוך שהוא רעבתן גדול לא ידע להשקיט את בטנו שימצא בו שלוה פנימית,

כי בטנו מתאוה תמיד לאכול הרבה, בחמודו לא ימלט, עד שהוא חומד שבטנו לא ימלט את המאכל, כי מתוך רעבתנותו היה מתאוה שהמאכל שאכל ישאר תמיד בבטנו, וכן. 

 (כא) אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ:

אין שריד לאכלו, שמרוב רעבתנותו אינו מניח כלום מן מאכלו רק אוכל את הכל,

והיא מליצה על מדת הרעבתנות והכילות שאוכל כל הנמצא בידו, ומתאוה שלא יצא המאכל מן הבטן לעולם כדי שלא יחסר מילוי בטנו,

על כן לא יחיל טובו, לכן הטוב של המאכל לא יתן לו חיל וכח, והוא חלוש תמיד מפני שצר עינו במאכלו ובטן רשעים תחסר תמיד: 

(כב) בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ כָּל יַד עָמֵל תְּבוֹאֶנּוּ:

במלאת ספקו, מוסיף לאמר שגם אם לא יחסר מאכלו כי ימצא די ספוקו במלואו ויאכל כפי שבעו,

בכ"ז יצר לו מצר אחר, כי כל יד עמל תבואנו, שיד העמלים שהם העשוקים שעשקם וגזלם תבואנו, שהעמלים האלה כולם ילחמו בו וישלחו ידם להוציא בלעו מפיו ותבא עליו ידם ומכתם,

וזה יצר לו תמיד כי יקחו את העשק מידו: 

(כג) יְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ יְשַׁלַּח בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ:

יהי, מוסיף לאמר שגם אם לא תגבר עליו יד העמל להוציא העשק מידו וישאר בידו למלא בטנו, עד שיהיה לו די מחסורו, בכ"ז לא יצליח,

כי אז ילחם ה' בו אשר הוא עושה משפט לעשוקים, וה' ישלח בו חרון אפו, והחרון הזה ימטר עלימו (על הרשעים) בלחומו בלחומי רשף שלו אשר בו ילחם בם: 

(כד) יִבְרַח מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה:

יברח, ובזה הגם שיברח מנשק ברזל, ר"ל שימלט מיד העמלים שהם הנעשקים שלחמו אתו מקרוב בנשק ברזל,

הלא תחליפהו קשת נחושה, שאז ישיגהו חצי ה' המורה עליו בקשת ממרום ומשמים ילחם בו: 

(כה) שָׁלַף וַיֵּצֵא מִגֵּוָה וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים:

שלף, מצייר שהחץ של ה' שימית אותו, לא ידמה כחץ של ב"ו שבא מן החוץ אל גופו,

רק בהפך שהחץ הזה יבא מן גויתו אל החוץ, ששולף את החץ ויצא מגוה מתוך גויתו יצא החץ, שהחץ תמצא בעצם בגויתו, שהוא החולי הפנימית שיורה ה' בו והיא תמחץ את גויתו מגוה אל החוץ,

וברק הבא, ממרורתו, יהלך עליו אמים שהברק שישלח ה' עליו לא יבא מן החוץ, רק מן המרה שלא יצא הברק,

והברק הזה של המרה השחורה יפיל עליו אימתה ופחד, כי יחלה בחולי המרה השחורה עד שיחזה תמונות איומות ומבהילות וימות מתוך שגעון ופחד וחולי הדמיון וטירוף הדעת: 

(כו) כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ:

כל חשך, הגם שלצפוניו ונסתריו טמון כל חשך, ר"ל שמסתיר רשעתו וגזלותיו בחשך שלא יראם שום אדם, בכ"ז הגם שבחשך לא ימצא לו אור ולא אש,

 ימציא ה' שמה, בין אש לכלות את כל אשר לו, ובין אור לגלות את מעשיו לעיני השמש,

ונגד האש אמר שתאכלהו אש לא נפח עד שהאש ירע וירוצץ גם את השריד אשר באהלו,

 גם הנשאר בביתו אשר לא הוצרך לטמנו גם זה ישרף מן האש: 

(כז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ:

יגלו, ונגד מה שהסתיר מעשיו, יצאו כל מעשיו הרעים לאור,

כי השמים יגלו עונו, והארץ תתקומם לו להענישו: 

(כח) יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ:

יגל, וכן יגלה את עונו, יבול ותבואת ביתו אשר יהיו נגרות ביום אפו,

ר"ל עשרו והונו אשר ירדו לטמיון הם יגלו עונו, כי הם יאמרו לאמר. 

(כט) זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאלקים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל:

זה חלק אדם רשע מאלקים, שכליון עשרו שיהיה בדרך השגחיי הוא יכריז לאמר שהוא רשע,

ושזה בא לו מאת אלקים לפי חלקו עפ"י רשעו מדה כנגד מדה על מעשיו הרעים: