איוב

איוב לב

פתיחה למענה השמונה עשר מענה אליהוא

אחר שתמו דברי איוב וישבתו שלשה האנשים מענותו, כי נצחם איוב בטענותיו, יצא אל המערכה איש גבור חיל נבון דבר וה' עמו, וידבר את המתוכחים בשער וישב מלחמה שערה, ויעש חיל לחוות אמתת הענינים בשאלות האלה, הכינם וגם חקרם ברוח ה' עליו ובסוד קדושים ותמים דעים אשר בלבו,

עד שבסוף דבריו גלה את סוד ה' מה שנעשה בעת באו בני אלקים להתיצב על אדון כל הארץ והשטן בתוכם, ככל המסופר בראש הספר, וסוף הוכוח נמצא בהקדמת הספר, וכל זה נודע לאליהוא מסוד ה' ליראיו:

 

תחלה יציע כותב הספר, שעוד בעת הוכוח חרה אף אליהוא על שני הצדדים.

על איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, שהגם שידע בעצמו שהוא צדיק ולא מצא שום טעם ליסוריו, לא היה לו להכריע את האמת אשר בעצם המשיג על האמת אשר בעצם המושג,

שאחר שדבר זה שלא יתיחס לה' ב"ה העדר חכמה או יכולת או רצון הוא דבר מאומת בעצמו כמו שהוא אמת שה' נמצא, כי מופתי התבונה אשר ילמדו אותנו שנמצא עצם אחד בב"ת אשר המציא כל המציאות בחכמתו ויכלתו ורצונו האין סוף,

הם ילמדו ג"כ שהעצם הזה הוא שלם בתכלית השלימות, ושראוי שירוחקו ממנו כל החסרונות, ושהוא מנהיג ומשגיח בחכמה ורצון ויכולת בב"ת,

ועתה הגם שהבחינה והנסיון (ממה שידע בעצמו שבאו עליו יסורים בלא חטא) תכריע לו ההפך, שנמצא לֵאות או עול בהנהגתו, הלא מופתי התבונה יכריעו את מופתי החוש והדמיון, כי החוש יכזב לפעמים במשפטיו,

 

כמו שהתוכן המהנדס אשר התברר לו במופתי הלמודיות שהשמש גדלה ק"ע פעמים מן כדור הארץ, יכריע במופתיו אלה את החוש שיראה את השמש כקערה אחת קטנה, וישתדל לברר שהחוש טועה בזה ויברר סבת טעותו,

וכן היה ראוי לו לבטל האמת הנדמה לו לפי בחינתו בעצמו, מפני האמת הכולל המוכרע במופתי התבונה הכוללת.

ובכל זאת חרה אפו גם על הריעים המתוכחים, שהפילוסוף אין ראוי שיכחיש המוחש ג"כ, הגם שיש בתבונה מופת על הפכו. וראוי לו להשתדל למצוא דרך ממוצע שתסכים התבונה עם החוש, ושיסכים האמת הצפון בטבע השכל עם האמת הגלוי לעינים, ולא היה להם להרשיע את איוב אשר היה צדיק בכל דרכיו ולא עולתה בו:

(א) וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו:

וישבתו שלשת האנשים, שלשת האנשים האלה אשר לא הכירו הסבה האמתיית של יסורי איוב שהיה ענין נסיון, כמו שית' במענה אליהוא סי' ל"ו, וע"כ לא יכלו להצדיק דרכי ה' רק ע"י שיחסו אל איוב איזה חטא וחסרון,

אם חטא עבר נגלה כדעת אליפז.

או חטא עבר נסתר נצפן כדעת צופר.

או חסרון איזה שלימות שרצה להשלימו בעתיד כדעת בלדד,

וביחוד בוכוח השני שקלעו טענותיהם על הצלחת הרשעים אליו למטרה והחזיקו אותו לרשע גמור.

וכל הטענות האלה לא היו מספיקים לישב בהם דעת איוב, שהוא היה יודע בעצמו שלא חטא לא בגלוי ולא במצפון.

וגם לא חסר לו שום שלימות, ומצד זה שבתו מענותו עוד אחר שהוא צדיק בעיניו.

וזה היה יסוד טענתו וע"ז לא מצאו מענה. וכבר אמר הפילוסוף שא"א להתוכח עם איש המכחיש ההתחלות אשר עליהם יבנה הוכוח: 

 (ב) וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאלקים:

ויחר, מספר כי אליהוא אשר לו נגלה טעם האמתי מיסורי איוב,

חרה אפו בו עוד בשעת הוכוח על שתי הכתות,

שעל איוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלקים, שהגם שידע בנפשו שהוא צדיק ולא ידע טעם ליסוריו, לא היה לו להכריע בזה את האמת המבואר שה' לא יעשה עולה, ולא יתיחס אליו שום חסרון, ושתהיה הנהגתו בעול הוא חסרון בשלימות האל, והיה לו לבטל הכרת החוש שידע בחוש את צדקו מפני מופתי השכל המכריעים שה' לא יעשה עולה. ובכ"ז גם. 

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ה דף כ טור ד /ה"ו

דרש רבי עקיבה ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם אליהוא זה בלעם בן ברכאל שבא לקלל את ישראל ובירכן, ולא אבה יי' אלקיך לשמוע אל בלעם, הבוזי שהיתה נבואתו בזויה נופל וגלוי עינים, ממשפחת רם מן ארם ינחיני בלק.

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה אין הוא הוא- כבר כסה עליו המקום, ואין לית הוא- עתיד להתוכח עמך,

 אלא אליהוא זה יצחק בן ברכאל בן שבירכו האל שנאמר ויברכהו יי' הבוזי שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח ממשפחת רם בן אברם.

(ג) וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב:

בשלשת ריעיו חרה אפו שלא היה להם להכחיש המוחש ג"כ שנודע שאיוב היה צדיק ולהרשיע את איוב שלא כדת יען שלא מצאו מענה, והיה להם לחקור למצוא טעם שיאמת את שניהם, שאיוב הוא צדיק ושבכ"ז באו עליו יסורים בצדק: 

(ד) וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים:

ואליהו, אולם אחר שוכוחי הריעים לא ישרו בעיניו מדוע המתין עד עתה. מבאר שהטעם מה שאליהוא חכה את איוב בדברים, היינו שאיוב חכה והמתין עליו. הסבה היה מפני שהם זקנים ממנו לימים ונתן להם משפט הקדימה, והגם שהוא היה זקן מהם בחכמה הם היו זקנים ממנו בימים: 

(ה) וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ:

וירא אליהוא, אולם עתה שראה שאין מענה בפיהם כלל ולא יכלו לגמור הוכוח אף לפי שטתם, חרה אפו ביחוד, כי עכ"פ היה להם להעמיד דבריהם לא להתנצח: 

(ו) וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם:

ויאמר… שני טעמים יש מדוע שתקתי עד הנה, 

א) מצדי כי צעיר אני לימים, 

ב) מצדכם כי אתם ישישים, כי הצעיר לימים ראוי שלא יגלה דעתו כלל,

ובפני ישישים מופלגים בזקנה ראוי שיחשה גם מלא ימים.

ומבאר צעיר אני לימים על כן זחלתי, הייתי כזוחל עפר ירא להרים ראשי, ומצד שאתם ישישים ואירא,

ומפרש על כן זחלתי מחוות דעי גם בפני עצמי, ואירא מחוות דעי אתכם מצד שאתם ישישים: 

(ז) אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה:

אמרתי, כי עד עתה חשבתי שהחכמה תקח את התחלותיה מן החוש והבחינה,

והצעיר לימים שלא נסה עדיין תולדות הימים עד שיוכל להפשיט מבחינותיו ענינים כוללים לא יוכל לדבר דבר בעניני חכמה,

וז"ש כי אמרתי (עד עתה) ימים ידברו, שלדבר דבר בעניני חכמה צריך ימים רבים שבהם ניסה תולדות הימים והקורות ואז יוכל לדבר,

ורוב שנים יודיעו חכמה, שלהודיע חכמה שהיא שטה מסודרת מוחלטת ומבוררת במופתים, לזה צריך רוב שנים, כי ימים מועטים לא יספיקו לזה,

וזה באור על שני הענינים שעל ידי שצעיר הוא לימים זחל לגמרי מלדבר כי רק ימים ידברו,

וגם אם לא היה צעיר לימים היה מתירא מלדבר בפניהם שהם ישישים ואתם תמצא חכמה ברורה: 

(ח) אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם:

אכן, עתה ראיתי שלא כן הוא, שהחכמה לא תקח התחלותיה מן החוש והנסיון,

רק דֵעֵי התבונה צפונים ברוח האדם, ונמצא ברוח האדם אמתיות טבועות בקרבו ברוח אלקים, נחלה הם לו מצד שורש נפשו,

וגם הצעיר לימים ישאב מים ממקור רוחו ברוח ה' עליו,

ראיתי שהחכמה היא רוח באנוש, הוא רוח נאצל ממרום נטוע בו ממקור נשמתו,

ונשמת שדי תבינם, הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל היא תשפיע את הבינה על האדם,

שבה יבינו את האמתיות ויוציאו דבר מדבר, ולכן החלטתי עתה, כי. 

(ט) לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט:

לא רבים יחכמו, כי להאומרים שהתחלות החכמה ויסודותיה הם החוש והנסיון,

תתברר החכמה על ידי רוב המעיינים, שכ"א סומך על נסיונות של חברו ומצרפם להוציא מהם חקים כוללים, אבל לפי דעתי עתה לא רבים יחכמו,

כי הרוח יחול באיש אחד מיוחד איש אשר רוח בו,

וכן לדעה הקודמת תהיה הבינה להוציא דבר מדבר עפ"י חקי החכמה, תלויה בזקנים שנסו חכמות רבות והתמידו בחקירות ועיונים,

אבל לפי דעתי עתה לא זקנים יבינו משפט: 

(י) לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה לִּי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי:

לכן אמרתי עתה, שמעה לי, שהגם שאין אתי נסיונות מתולדות הימים ובחינות החושים, אנכי אחוה דעי, שהם הדעות האמתיות הטבועים בנפש, שאין שרשם מהבחינה והחוש, וזה אוכל לחוות גם אני, אף שאני צעיר לימים, כי נח עלי הרוח להשכילני את האמתיות ברוח ה': 

(יא) הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם עַד תַּחְקְרוּן מִלִּין:

הן, ר"ל הנה כבר יצאתי ידי חובתי בכל הפרטים, כי לפלס את דברי חברו ולחקור את דעתו, צריך, 

א) שישמע את הצעותיו ואת התולדות אשר יוליד בשכלו, 

ב) צריך לעלות עד ההקדמות והשרשים שמהם יוציא את התולדות, 

ג) צריך לשמוע את כל דבריו מראש ועד סוף, וכ"ז עשיתי, 

א) שהוחלתי לדבריכם ושתקתי עד שגמרתם כל דבריכם, 

ב) אזין עד תבונותיכם, שהטיתי אזני עד ראש ההקדמות ושרשם התבוניים, כי המושכלות הראשונות שעליהם יבנו בניני החכמה להוציא מהם היקשים ותולדות, מוצאם ממקור התבונה, 

ג) עד תחקרון מלין, שהמתין עד חקירותיהם ותולדותיהם והוצאותיהם, עד חקרו כל החקירות ובארו ופרשו דבריהם בכל הפרטים היוצאים מהם: 

(יב) וְעָדֵיכֶם אֶתְבּוֹנָן וְהִנֵּה אֵין לְאִיּוֹב מוֹכִיחַ עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם:

עוד זאת שלא לבד ששקל ואזן וחקר דבריהם בעצמם. גם ע"ז שם לב להתבונן על היחוס שבין הדברים ובין המדבר,

כי לפעמים יפלסף החוקר עפ"י שטה אחת אשר הוא מחזיק בה, ועפ"י הקדמות והצעות ידועות לפי שטה זו, הגם שאינם מוחזקים לחוקרים אחרים המחזיקים בשטה אחרת,

ועז"א ועדיכם אתבונן, ובכ"ז ראיתי כי אין לאיוב מוכיח, שכל דבריכם לא יספקו להוכיח לאיוב ולברר הפך טענותיו,

ולא זאת כי לא נמצא מכם אף עונה אמריו, שיוכל לענות לו דבר כענין, הגם שלא יוכל להוכיח ולברר לאיוב עצמו במופתים ברורים, שיוכל לענות לו עכ"פ במופתי הנצוח: 

(יג) פֶּן תֹּאמְרוּ מָצָאנוּ חָכְמָה אֵל יִדְּפֶנּוּ לֹא אִישׁ:

פן תאמרו, ר"ל וכי תוכלו לאמר בזה מצאנו חכמה, דהיינו בזה השבנו עליו ונצחנו אותו, במה שאנו משיבים לו, לאמר "אל ידפנו לא איש", שהאל אשר ידפנו [נדחף ע"י הרוח, 'כמוץ אשר ידפנו רוח'] אינו איש,

כי זאת היה עקר תשובת שלשת הריעים, שטענו האל אינו איש, הלא האל לא יצוייר לו חסרון רצון חכמה או יכולת, ולא קנאה ומאוס חסרונות שנמצאו אצל אנשים,

או מה שאמרו שאין אנו משיגים הנהגת האל (כצופר),

או שהאיש א"א שיזכה נגד האל (כטענת אליפז),

שכל טענותיהם היה שהאל אינו איש, וכי זה חכמה ובזה ינצחו את איוב?: 

(יד) וְלֹא עָרַךְ אֵלַי מִלִּין וּבְאִמְרֵיכֶם לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:

ולא ערך אלי מלין. אלי לא ערך איוב מלים כלל, ר"ל המלים שהם מורים על המושגים שבם ילביש את ויכוחו, אינם ערוכים אלי כלל,

כי לי יש שטה אחרת בהתחלת החכמה ויסודותיה, וע"ז צריך לו לדבר במלים אחרים,

וגם באמריכם לא אשיבנו, האמרים שגבלתם בטענותיכם על השאלה של צדיק ורע לו,

גם בזה דעתי נפרדת מדעתכם ואמרי משונים ממאמריכם: 

(טו) חַתּוּ לֹא עָנוּ עוֹד הֶעְתִּיקוּ מֵהֶם מִלִּים:

חתו, ר"ל איך אשיב לו בשטתכם ובמליכם,

הלא נמצא מהם מן הריעים אשר חתו ולא ענו עוד, הוא צופר, שהוא לא השיב כלל בפעם השלישית,

ומהם אשר העתיקו מהם מלים, הוא בלדד, שהגם שענה בפעם השלישית, ענה מענה קצרה,

שלא היה לו מלים להלביש את דבריו בארך, רק רמז ברמז לבד, כי המלים שבהם ילביש את ויכוחו נעתקו ממנו: 

(טז) וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד:

והוחלתי, ובכ"ז לא עניתי תיכף והחרשתי, כי חשבתי פן אחרי שינוחו מעט ישובו ויתחילו הויכוח שנית,

לכן הוחלתי עד שידעתי בבירור כי לא ידברו עוד, כי הלא עמדו מן הארץ, ולא ענו עוד,

וזה סימן שנפסק הויכוח מכל וכל, כי כל זמן הוכוח ישבו אתו לארץ: 

(יז) אַעֲנֶה אַף אֲנִי חֶלְקִי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי:

לכן אענה אף אני, 

א) שאענה חלקי, אשר כל אחד י"ל חלק בהוכוח, ואתם כבר דברתם החלק שלכם, אענה את החלק שלי, 

ב) אחוה דעי, שטתי היא שיש דיע, דהיינו מושכלות ואמתיות הטבועים בנפש, שלא באו אליה על ידי העיון וההיקשים רק הם נתונים בה לנחלה ממקור מחצבתם ומאת ה':  

(יח) כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי:

כי מלאתי מלים שהכינותי את המליצות ואיכות הדבורים, והם רבים עד שאני מלא מלים, וגם הרוח התבוניי השוכן בהמלות והדבורים יציק את בטני כי הוא מבקש לצאת: 

(יט) הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ:

הנה בטני כיין לא יפתח שהרוח התוסס ביין ועצור בו רוצה לצאת, ואם האוב [-נוד] ישן וחזק יוכל לעצור ולכלא את הרוח והיין,

אבל אם הוא אוב חדש יבקע, וכן אני שעדיין לא הרגלתי לעצור את דברי יבקעו דברי לחוץ, ולכן. 

(כ) אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה:

אדברה וירוח לי,  א) כדי שירוח לי מפני הרוח המציק, 

ב) שרק אם אפתח שפתי אענה, כי שפתי ידברו מעצמם, שהכל ערוך: 

(כא) אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה:

אל, וכן לא אעצור מלי מפני נשיאת פנים לאיוב ולריעיו, כי לא אשא פני איש,

וכן לא אעצור מפני שאכנה אל אדם, לתת לו כבוד ויקר ושלמות יותר מהראוי לו, כי לא אכנה: 

(כב) כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי:

כי, שיעור הכתוב כי לא ידעתי אכנה עושני כמעט ישאני, שאף להעושה והבורא לא ידעתי לכנות ולתת לו תארים יותר מהראוי,

ואם אכנה כמעט, ישאני ויעבירני מן העולם: 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב