איוב

איוב לג

אחרי ההקדמה הזאת באו דברי אליהוא בארבע מענות זה אח"ז.

 

במענה הראשונה הודיע הטעם מה ששתק עד הנה.

שזה היה מפני שעד עתה חשב שיסודי הידיעה הם החוש והנסיון, וע"כ נחבא אל הכלים מפני הישישים המתוכחים, שהם ברוב שנים בחנו בחינות שונות ונסו תולדות הימים ולבם ראה הרבה חכמה ודעת, אבל עתה השכיל לדעת שהידיעות האמתיות הם שתולות בנפש האדם עצמה, וכדעת אפלטון שיש אמתיות נתונים בנפש לנחלה ממחצבה הראשון (נקראים אידעען), לא בחוש ולא בנסיון יסודם, אך בהדרי קדש מרחם משחר, ואשר הביאה אתה אחוזת נחלה משרשה העליון נתונים לה מאלקים,

ובתוכם האמתיות הקבועות בכל נפש שנמצא עצם נשגב בורא כל, משגיח על כל, גומל ומעניש, טוב ומרחם ושהנפש היא בת אלקים קיימת לנצח וכדומה וע"פ האמתיות האלה הנודעות לו מאלקים (אשר לא יושגו ע"י בחינה ורוב ימים רק רוח הוא באנוש) יחשוב את עצמו כעומד בשם האל, כי חכמתו חלק מחכמת אלקים ונפשו חלק אלוה ממעל,

ויעד את איוב שהוא [-אליהוא] יהיה תחת האל להתוכח בשבילו [לטעון בשביל ה'], ובאשר האלהות אשר בנפשו לבוש בבשר כמוהו, לא יפחידהו פחדו ואימתו. ויוכל להציע כל טענותיו בלי אימה ופחד,

 

והודיע לו שהאלקים לא ירבה מאנוש, היינו שלא יבקש מן האדם עבודה כפי גדולת הנעבד שהוא רב מכח האדם, רק ה' השוה א"ע עם האדם, כאילו אינו גדול ורב ממנו,

כי העלה את האדם אל האלקים במה שחלק לו מחכמתו ומדעותיו האמתיות שיהיה אמונה אומן בנפשו כאחד מבני אלקים.

והוא ירד מאלהותו אל האדם עד שאינו רוצה שיעבדהו וישיג ממנו רק כפי כח האדם שהוא מוגבל ובעל תכלית, ויותר מזה לא יבקש מאתו,

לא כדעת איוב שימצא עליו תנואות ועלילות ושיענישהו על ענינים שאינם ביד האדם ובבחירתו,

 

גם ברר לו שבחנם התלונן על מה שה' העלים דבריו מבני אדם ולא יודיעם את חטאתם ואת אשר העון שבעבורם יפקוד בשבט פשעם,

כי כבר יודיעהו הודעות שמיימית בחלום ובחזון, שע"י חלומות אמתיות יגלה אזן אנשים לדעת את עונם ואת העתידות עליהם,

 

גם יודיעם זאת על ידי חלאים ויסורים, שכל אלה הם הדבורים שידבר אלקים במו את האדם להשיבו מדרכו הרעה וחיה:

 

 

(א) וְאוּלָם שְׁמַע נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל דְּבָרַי הַאֲזִינָה:

ואולם שמע נא איוב מלי, שהם המליצות והמלות הפרטים,

וגם כל דברי האזינה, שהוא כל הוכוח עד סופו, כי עקר תשובתו בא בסוף דבריו: 

(ב) הִנֵּה נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי:

הנה נא פתחתי פי, עתה רק פתחתי הפה להוציא לחוץ –

– מה שכבר דברה לשוני בחכי הלשון כבר דברה בחכי כ"ז מאז ביני לבין עצמי,

ועתה פתחתי פי להוציא הדברים לחוץ: 

(ג) יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ:

ואמרי לא נאמרו כדי לנַצֵח רק הם יושר של לבי,

(ור"ל שלא לבד שהם מוסכמים עם שכלי, כי הם מוסכמים גם על לבי,

שהלב מציין החפץ והרצון, ולפעמים יושר של השכל אינו יושר של הלב,

שלב האדם וחפצו ירצה דבר ששכלו לא יסכים עליו, אבל אמרי הם יושר לבי ג"כ),

ודעת, שיעורו ושפתי דעת ברור מללו, שלפעמים לא יוכל להמתיק בשפתיו כל אשר במחשבתו,

וביחוד בהשגות הבלתי ברורים כ"כ ובדברים הנעלמים משכל האדם, שמוכרח לדבר בם במשלים וחדות, כמ"ש הרמב"ם בהקדמת המורה,

אבל שפתי הם מללו דעת ברור, ורצה לומר, 

א) שהדברים מסודרים אצלו גם טרם יוציאם בשפתיו, 

ב) שלבו מסכים עם דבריו, 

ג) שלא ילביש דבריו במשלים רק ידבר דברים ברורים: 

(ד) רוּחַ אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי: (ה) אִם תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה:

פסוק ד-ה אחר שבאר מעלת דבריו עצמם, שב אל מעלת המדבר,

ולפי שטתו המדבר בו הוא האל עצמו, שהוא נטע בנפשו האמתיות מתולדתה מראשית, והדעים האלהיים שתוּלים בטבעה, לא מוּצאים ע"י החוש והבחינה, ובזה הוא עומד במקום האל ותחתיו,

עפ"ז משיב לו על מה שבקש בסוף הוכוח הראשון (י"ג כ"א), כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני,

ע"ז משיב לו הנה אנכי אעמוד להתוכח עמך ולהשיב לך תחת האל ובמקומו, כי אנכי ראוי לטעון תחתיו, 

א) מצד שאני יציר כפיו כי רוח אל עשתני, 

ב) מצד שגם קיום חיי והתמדתם הוא רק ע"י ה' המחיה אותי בכל רגע, וזה ונשמת שדי תחייני, באופן כי רוח ה' נטוע בי בין מצד בריאתי בין מצד חיי והתמדתם שנשמתו אשר בי היא תחייני,

(גם היה דעתו שהרוח חל באדם בעודו בבטן, והוא העושה וגומר את הגוף ומלביש אותו לפי מדת הרוח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה,

וא"כ נשמת ה' שהיא הנשמה האלהית האצולה ממרום והיא בת אלהים תחייהו)

ובה נטועים הדעים האלהיים וההשכלות האמתיות אשר הם בה מתולדה מצד האלהות שלה, ומצד זה היא כאלהים, וחכמתו היא חכמת אלהים, ופיו כפיו ודבורו כדבורו, ויוכל לעמוד תחתיו ולהשיב תשובה במקומו,

כי מה שאמרת שאתה רוצה שבעת שיתוכח האל עמך לא יבעתוך לא יראת הרוממות ולא פחד ענשו כמ"ש כפך מעלי הרחק ואימתך אל תבעתני,

זה לא יצוייר אם יתוכח עמך ה' בעצמו אשר לא יראהו האדם וחי, משא"כ אם אתוכח אנכי עמך, אז. 

 (ו) הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי:

הן אני כפיך לאל, ר"ל כדבר פיך לאל, הדבר שבקשת בפיך שהאל המתוכח עמך יהיה מורגש לחושיך ובלתי מפחידך לא באימה ולא בפחד עונש,

 כן אני בעבור האל, אנכי העומד תחת האל אהיה מורגש לחושיך, כי מחומר קרצתי גם אני, וכן. 

(ז) הִנֵּה אֵמָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד:

הנה אימתי לא תבעתך שהיא יראת הרוממות

ואכפי עליך לא יכבד שהוא יראת העונש: 

(ח) אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע:

אך מה שאמרת באזני, (הוא מ"ש שם באותו סימן כמה לי עונות ופשעים וכו' ותשם בסד רגלי),

וקול מלין אשמע, ר"ל ואני מבין שהיה כונתך בזה, שאתה אומר. 

(ט) זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי:

א) שלא פשעתי בפועל, 

ב) שגם אם היה במחשבתי איזה עון, אין העון מתיחס אלי,

כי הידיעה הקדומה מכרחת את הבחירה והאדם מוכרח במעשיו, וא"כ חף אנכי והעון אינו מתיחס לי, רק. 

(י) הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ: (יא) יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי יִשְׁמֹר כָּל אָרְחֹתָי:

פסוק י-יא הן תנואות עלי ימצא, שישים לי עלילות, כאילו יש לי בחירה להניא ולבטל את ידיעתו וגזרתו הקדומה, וע"כ ויחשבני לאויב וישם בסד רגלי,

וכ"ז הוא הלשון שאמר שם באותו מאמר, למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך ותשם בסד רגלי: 

(יב) הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ:

הן זאת לא צדקת אענך, ר"ל אענך כי לא צדקת בזאת, במה שאתה אומר כי ירבה אלוה מאנוש, מה שאתה אומר שהאלהים יבקש מן האדם דברים רבים וגדולים רב מכדי כחו ויכלתו,

זה אינו אמת, כי באמת העבודה שיבקש ה' מן האנוש לא ירבה ממנו, שלא יבקש ממנו דברים רבים ועצומים, רק כפי כח האדם, כפי מה שיוכל לעבדהו מצד שהוא בעל חומר,

ולא יעליל עליו עלילות שיעבדהו כאחד מצבא מרום, וכ"ש שיענישהו על ענינים שאין בכח האדם לעשותם, כפי דעתך שהאדם מוכרח במעשיו, ובכ"ז יענישהו ה' עליהם, בכ"ז לא צדקת: 

(יג) מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה:

מדוע, ומה שריבותָ אליו וטענת נגדו, כי כל דבריו לא יענה, מדוע לא יענה ויודיע את דבריו,

וכמ"ש וקרא ואנכי אענה או אדבר והשיבני למה פניך תסתיר, גם זה אינו אמת, 

(יד) כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:

כי באחת ידבר אל, שה' ידבר אל האדם ויודיעהו את הגזרה החרוצה עליו על ידי עונותיו כדי שיזהר וישוב בתשובה, שהוא ההודעות שיבואו ע"י חלום, כמו שיבאר,

ובשתים ידבר, אם לא ישורנה, מי שלא יראה וישים לב על הדבור האחד, ידבר עמו באופן אחר, שהוא ההודעה ע"י חולי ומכאוב, שהוא ג"כ אזהרה שישוב בתשובה, ומבאר הדבור הראשון הוא. 

(טו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב:

וזה בשתי פנים או בחלום אמתי שתחול ההודעה האלהית על הכח המדמה להודיעהו את העתיד לבא עליו,

או בחזיון לילה, שרואה איזה חזון ומראה בעת השינה, המורה על העתיד,

ומפרש: החלום בא בנפול תרדמה על אנשים, שהוא בעת השינה העמוקה,

והחזיון לילה בא בתנומות עלי משכב בעת שאינו בתרדמה עמוקה רק בתנומה קלה נים ולא נים,

שאז יראה איזה מחזה: 

(טז) אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם:

אז, שע"י החלום והחזון יגלה אזן אנשים, להודיעם הגזרה השמיימיית,

ובמוסרם יחתום, ר"ל בכח המוסרי המוטבע בנפש האדם, והיא כח נפשי אשר תעוררהו אל המוסר (מצפון), על ידי כח זה יתעורר להתפעל מן החלום ולבקר את מעשיו,

שהרגשת המוסר הנטוע בנפשו תנבא לו ע"י התפעלות החלום, שיצא מגדרי המוסר, ובזה ידמה כאילו החלום כותב את הדברים על לוח נפשו,

וכדי שיאמין שהמכתב הלז מכתב אלהים חרות על הלוחות, יניח הכח המוסרי שבנפשו את חותמו עליו לאשר ולקיים את אמתת המכתב, ר"ל שירגיש בטבע נפשו שחטא ושהוא מותרה ממעל: 

(יז) לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה:

להסיר, ובהחלום הזה יעוררוהו מלמעלה, 

א) שהאדם יסיר ויעזוב איזה מעשה לא טוב, 

ב) שגוה מגבר יכסה, שאם יתגלו ויעלו על הלב ציורים רעים מתכונות ומדות הטבועים בעומק הנפש, שנפש האדם טבועים בה כל המדות טובים ורעים, והם טבועים במצולותיה,

והרוח יעלה הציורים מעומק הנפש אל הלב ואז יתעורר לעשות ולפעול כפי מדה או תכונה זו,

ואם יעלו מגוה היינו מפנימית הנפש ציורים רעים, כמו גאוה כעס נקמה אכזריות וכדומה,

והוא נמשך אחרי המדות רעות האלה להתנהג כפי מדתם,

יעוררהו החלום שיעזוב המדות הרעות האלה ויטביע אותם אל מצולות תהום הנפש וישארו מכוסים ממנו בל יעלו עוד על לבו,

ויכסה מן הגבר את הגוה, שהיא המדה שמשכנה בגו הנפש, ותשאר רק תכונה לא מדה לפעול על פיה: 

(יח) יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח:

יחשך ועי"כ יחשוך נפשו הרוחניית מני שחת בל תשחת נפשו, והיא הצלת הנפש מעונש נפשי,

וחיתו יחשוך מעבר בשלח, הוא מיתת הגוף: 

(יט) וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וריב וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן:

עתה מבאר מ"ש ובשתים לא ישורנה, שמי שלא שׁר והביט את החלום ולא שת לבו אל הודעה זאת,

ידבר עמו ה' ע"י הודעה אחרת, כי אז הוכח מה' (בא לו תוכחה ומוסר) על ידי מכאוב על משכבו, וריב של עצמיו הוא ריב איתן, שנשבת שלום הגוף, ויתגברו כחות המתפעלים על הכחות הפועלים, עד כי. 

(כ) וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה:

שגם לחם חייתו מזוהם ונתעב בעיניו, ר"ל לחם הצריך אל חייתו, ונפשו (תזהם) גם מאכל תאוה, מאכל שהיה מתאוה אליו תמיד: 

(כא) יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי ושפי וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאוּ:

יכל, בשרו יכלה למראית העין, כאלו העין רואה כלות בשרו שמתמעט כל רגע,

ושפו, יעתקו ממקומם, עצמותיו אשר לא נראו עד הנה שהיו מכוסים בבשר, עתה יעתקו מן הפנים אל החוץ, שע"י הרזון נראו עצמותיו לחוץ: 

(כב) וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים:

ותקרב, עד יגיע קרוב אל המות, בין הנפשי שתקרב לשחת נפשו,

בין הגופני שחיתו תקרב לממיתים: 

(כג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:

אם יש, אז יש לו תקנה להנצל מן המות באחד מג' פנים, 

א) ע"י זכיות, אם יש עליו מלאך, אם נמצא לו בעצמו זכות ע"י מעשיו הקודמים שעשה איזה מצוה שראוי שינצל בעבורה ממות,

והזכות הזה קורא מלאך, כי הוא ילך במלאכות ושליחות ללמד זכות עליו,

ואם המלאך הזה מליץ אחד מני אלף, ר"ל שהמצות שהזמין ה' לפני האדם שהם יליצו עליו טובות הם כמה אלפים, ואם מן האלף מליצים וזכיות שהכין ה' אל האדם לזכות בהם ימליץ המלאך אחד מהם (ר"ל הגם שקיים רק מצוה אחת ממצות ה' הרבים מאד),

והמלאך ימליץ להגיד לאדם הזה החולה את ישרו וזכות שלו, עי"כ. 

 (כד) וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר:

ויחננו ה', ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, שהזכות הזה הוא כופר נפשו ועל ידו יפָדה ממות, ואז. 

(כה) רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו:

רטפש בשרו מנער, בשרו יטפש וירבה מנוער, כאלו תתעורר עליו הנערות,

 כאילן השב לצמוח שנית מחדש בכח חדש, כאלו יתחילו ימי הנעורים שבם צמח הגוף,

ומן הנוער ישוב לימי עלומיו ובריאתו: 

(כו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ:

 (אופן ב') יזכה ע"י תפלה, אם יעתר אל אלוה וירבה בתפלה עד שירצהו, וירא בפניו בתרועה, שנפשו תתרועע ותתחבר אל האלהים בדבקות הנפש,

וגם בזה ישיב לאנוש צדקתו, הגם שעד עתה היה רשע בדינו, ישוב להיות צדיק,

ויצא זכאי בדינו כמו שהיה קודם שחטא, ע"י תשובה ותפלה: 

(כז) יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי:

 (אופן ג') אם חטא בדברים שבין אדם לחברו, שבזה אין מועיל תפלה וחרטה על החטא,

בזה יש לו תקנה אם ישיב את הגזלה אשר גזל וכל מה שחטא נגד חברו,

וז"ש ישור על אנשים, שצריך לישר העולה והעוות שעוות נגד אנשים, שנגד העולה יעשה נגדו את הישר, להשיב עשקו וגזלתו,

ואח"כ יאמר חטאתי, שיתודה בין על החטא ובין על הזדון שהוא המחשבה ועוות השכל שנקרא עון,

שעז"א חטאתי, שחטאתי בפעולות,

וישר העויתי בשכל ובמחשבה,

ועי"כ ולא שוה לי, שכמו שהייתי עקום ונלוז ונוטה מן השיווי ויושר, כן לא נמצא השיווי בגופי, ונחליתי ע"י נטיית שיווי הגוף ושיווי מזגו וכחותיו,

וע"י שלשה אופנים אלה תשובה תפלה וצדקה שהם מעבירים את הגזרה, עי"כ. 

(כח) פָּדָה נפשי נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וחיתי וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה:

פדה נפשו מעבור בשחת, היא הצלחת הנפש הרוחנית,

וחיתו באור תראה היא חיי הגוף באור החיים: 

(כט) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר: (ל) לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:

פסוק כט-ל

הן כל אלה, ההודעה ע"י החלום, וההודעה ע"י חולי, יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ר"ל כמה פעמים, על התכלית כדי להשיב נפשו הרוחנית מני שחת, ולאור באור החיים הגופנים: 

(לא) הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר:

הקשב איוב שמע לי, כי גם לאיוב הגיעו הודעות כאלה תחלה ע"י חלומות, כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני, שראה כבר בחלום את העתיד לבא עליו ויפחד ממנו, ואח"כ ע"י חולי, החרש ואנכי אדבר, רק. 

(לב) אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי דַּבֵּר כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ:

אם יש מלין אם יש לך תשובה על דברי, דבר,

כי חפצתי צדקך, שאיני רוצה לחייבך דוקא, כי רצוני הוא שתזכה בהשפטך,

אבל רק אם יש מלים ותשובה נכונה, אבל. 

(לג) אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה:

אם אין. אם אין לך תשובה נכונה, טוב יותר שתחרש ואני אאלפך חכמה: 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב