איוב לד

במענה השניה יתוכח אתו על שני דברים, 

א) על אשר ירה אבן פנתו להוכיח מיסורי הצדיקים שהמשפט האישיי אינו יוצא מאת ה' הצדיק, רק שמסר את ההנהגה ביד המערכת, ויסוד דעתו שאחר שא"א ליחס אל ה' לא עול ולא חסרון יכולת, ושיתיסר הצדיק בחנם הוא עול או חסרון יכולת,

וע"כ שלא מאתו יצא זה אך מאת המושל אשר מינה על הנהגת העולם להנהיג עפ"י סדרי הטבע בלתי מבחין בין צדיק לרשע,

וזה לא יקרא עול, באשר לפי הנהגה הטבעיית בסדר העולם ההויה וההפסד יחויב שיפסדו אישים מן המציאות, ואף שיפסד כדור הארץ בכללו אין זה רע בערך מציאות העולם בכלל, שהארץ אך כגרגיר חול בערכה, כמו שבררנו כ"ז בארך בפתיחה למענה איוב החמישית,

ע"ז המשיל אליו משל, שזה דומה כמי שירצה ללמד זכות על שר שעשה עול לנדיב מנדיבי עמו שלא במשפט, ויאמר להצדיקו שלא עשה כן כדי להרע לנדיב הזה הפרטי, רק מפני שכן הוא מתנהג מהנהגתו עם כל בני עמו בכלל להרע לכולם, מפני שכולם כחגבים בעיניו, וכעבדיו וקניניו לעשות בם כחפצו,

וכן איך תצדיק את ה' על העול שנעשה בפרט לאיש אחד פרטי (הוא איוב), במה שתאמר שעול זה הוא כולל לכל בני אדם וכל היצור ובכ"מ ובכל זמן, מפני שעשאם כולם כדגי הים כרמש לא מושל בו, כי ביד מלאך אכזרי מושל עור ושתום עינים שונא משפט נתן את כל בריותיו, הבזה יצטדק במה שנאמר כי הרבה להרע?,

כי ישאר השאלה למה מסר ההנהגה אל מושל אכזר הזה, ולמה לא ישגיח בעצמו לשלם לאיש כמפעלו, המבלתי יכולת או מקנאה ותאוה ורוע לב?:

שנית השיב לו על טענתו ומשפטו נגד ה' למה אינו מעניש את הרשעים תיכף ובגלוי לעיני כל,

עז"א שה' הכין ללצים שפטים, והוא יודע מעשיהם, ומפני ענשו אין חשך ששם יסתרו, אבל לא לאיש לשאול שאלות כאלה למה יענישם בדרך נסתר לא בדרך נסיי נגלה, וללמד את ה' דעת איך ובאיזה אופן יענישם,

א.  כי בחכמתו רצה להענישם בסתר כדי שיסתפקו אם בא העונש ממנו ויהיה מקום לבחירה,

ב. ולפעמים הם הם שלוחי השגחתו ושבט אפו ליסר בני אדם על רוע מעשיהם,

ולכן לא לבד שלא יכלה אותם כי גם יתן בידם חיל וממשלה להשמיד ולהחרים רבים, עד יבצע את מעשהו ליסר גוים ולהוכיח לאומים, ואז ישבר את השבט ומטה רשע יכרת,

ודי לנו שנדע כי הקב"ה מאריך אפו וגבי דיליה וכל האומר הקב"ה וותרן וכו':

(א) וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר: (ב) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי:

שמעו חכמים מלי, בא להתוכח עמ"ש איוב (בסי' ט') שא"א שתצא ההנהגה האישיית מאת ה', שא"כ יתיחס אליו עול במה שיגיע רע להצדיק,

ומזה הוכיח שאין ה' משגיח על אישי בני אדם הפרטיים, רק מסר את הנהגתם אל המערכת ומאִתה תצא העולה הזאת אשר לא תבחין בין צדיק לרשע.

ועל מה ששאל בלדד שהלא א"כ זה עצמו עול שמסר את ההנהגה אל המערכת אשר היא תכלה צדיק תמים בחנם!

על זה השיב [איוב] שזה אינו רע בערך ההויה הכוללת. ושגם אם יפסד כל כדור הארץ ע"י חיוב הטבעי הכולל ויגוע כל בשר יחד כצדיק כרשע. אין זה עול מצד קיום המציאות הכללי

שברא עולם ההויה וההפסד שהארץ וכל אשר בה כגרגיר חול בערך המציאות כולו.

וע"ז בא אליהוא להראות ההטעיה שיש בדברים אלה. ואיך נמצא בו סתירה מניה וביה: 

(ג) כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל:

כי אזן, כמו שהחיך יטעם את האוכל ויבדיל מר ממתוק.

כן תבחן האזן את המלים להבדיל בין האמת ובין השקר: 

(ד) מִשְׁפָּט נִבְחֲרָה לָּנוּ נֵדְעָה בֵינֵינוּ מַה טּוֹב:

משפט. הרוצה להחליט איזה דבר צריך שיעמוד על יסוד אחד לא יסור ממנו. לא שידלג על שתי הסעיפים. ושיאמר דבר שהוא סותר את עצמו. כמו שהוא בדבר איוב כמו שיבואר.

וז"ש אנחנו צריכים לבחר משפט אחד. למשל שנניח שא"א שה' יעשה עול. או שנניח בהפך שזה אפשר.

ובזה נדעה בינינו מה טוב. לא שנדלג על שני משפטים שהם סותרים א"ע: 

(ה) כִּי אָמַר אִיּוֹב צָדַקְתִּי וְאֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי: (ו) עַל מִשְׁפָּטִי אֲכַזֵּב אָנוּשׁ חִצִּי בְלִי פָשַׁע:

 ה-ו  התחיל לחזור דברי איוב וחלקם לשתי חלוקות. 

א) מה שהניח איוב שאחר שהוא צדיק ונלקה בלא משפט וא"א שה' יעשה עול. מוכרח שלא יצא דבר זה מאת ה' כלל וע"י משפטו. רק יצא ע"י מזלו הרע וחיוב המערכה. כי אין ה' משגיח על הפרטים.

וז"ש שאיוב אמר, אחר שצדקתי, ובכ"ז אל הסיר משפטי, ויסרני בחנם. א"כ על משפטי אכזב. אכחיש ואכזב את הדובר שהיה זה במשפט. שזה דבר שא"א. כי הלא אנוּש חִצִי [-אנושה מכת החץ בי] בלי פשע וזה שלא במשפט.

ומזה מבואר שלא יצא זה מאת האל השופט. שהוא לא יטה משפט.

רק שהיה זה ע"י המערכה ושלא עפ"י משפט. כן אמר איוב: 

(ז) מִי גֶבֶר כְּאִיּוֹב יִשְׁתֶּה לַּעַג כַּמָּיִם: (ח) וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן וְלָלֶכֶת עִם אַנְשֵׁי רֶשַׁע:

ז-ח על זה משיב לו:

וכי יתכן שגבר כאיוב (איש גדול כמהו). ישתה לעג כמים וארח לחברה עם פועלי און? ששותה לעג להלעיג על פנות האמונה בדברים של הבל. ובזה עושה ארח ודרך כבושה להתחבר עם פועלי און.

שאחר שמכחיש ההשגחה והמשפט האלהי א"כ כל אחד יעשה מה שלבו חפץ. אחר שאין אלהים שופטים בארץ ולית דין ולית דיין: 

(ט) כִּי אָמַר לֹא יִסְכָּן גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם אלקים:

עתה מבאר סוף דברי איוב והסתירה שיש בדבריו.

איוב אמר אלה הדברים, הלא ראינו שלא יסכן גבר ברצותו עם אלהים.

שבמה שהוא מרוצה עם אלהים ועובד אותו לא יגיע לו שום תועלת. (וזה הוכיח מהיסורים שבאו עליו הגם שעבד את ה'): 

(י) לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל:

לכן, (כ"ז מדברי איוב). שאמר אחר שבמה שילך עם אלהים לא יועיל לו להסיר מעליו חצי הפגעים.

וזה נגד המשפט והיושר,

לכן שמעו לי אנשי לבב מה שאני מחליט מזה, אחר שזה מוסכם מהשכל כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול. ובודאי השכל מחייב. 

(יא) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ:

כי פועל אדם ישלם לו.

(ולא לבד שישלם לו את פעולתו. כי ראוי שכארח איש ימציאנו. שלא ימציא לו גמולו וענשו כארח אלהים רק כארח איש.

ר"ל שלא יעליל עליו שרוצה שיעבדהו לפי גדולת ה' שהוא בלתי ב"ת. רק שימציא לו את פעלו כפי ארחו ודרכו של איש. שהוא בעל חומר. וראוי שידע חלישת כחו ואת יצרו ולא יכביד עליו יותר על כחו). כ"ז מוסכם מן השכל.

וא"כ יפלא למה לא יסכון גבר ברצותו עם אלהים? [ר"ל שבמה שהוא מרוצה עם אלהים ועובד אותו לא יגיע לו שום תועלת] ולמה לא ישלם לו גמולו? הלא חלילה לאל מרשע?

מזה הוכיח שהמשפט הפרטיי האישיי אינו יוצא מאת ה'. כי הוא אינו משגיח על הפרטים. רק מסר הנהגה זאת אל המערכת שהיא לא תבדיל בין צדיק לרשע.

ואחר שהנהגה זו היא לצורך כללות המציאות שהוא עולם ההויה וההפסד הכללי. א"כ. 

(יב) אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט: (יג) מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ:

(יד) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף: (טו) יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב:

יב-טו אף אמנם אל לא ירשיע אם יגוע כל בשר יחד. א"כ אף שיחוייב לפי סדרי המערכה שיחרב כדור הארץ בכלל ועמו יגוע כל בשר יחד. דהיינו כל החי על פני האדמה. וכל האדם על עפר ישוב, בזה לא ירשיע ולא יעות משפט.

אחר שהוא לצורך המציאות הכללי שכל הארץ הוא כאין בערך המציאות כולו. כי מי פקד עליו ארצה ומי שם תבל כלה. אחר שהוא ברא את המציאות בכלל. שהארץ רק כחול הדק נגדם.

וא"כ אל לא ירשיע ולא יעות משפט אם ישים אליו לבו ויאסף אליו את הרוחות והנשמות. שנתן לכל החי אשר על הארץ עד שיגוע כל בשר יחד.

כ"ז לא יהיה רשע או עוות משפט. כי הוא לצורך העולם ההויה וההפסד הכללי. כ"ז מדברי איוב: 

(טז) וְאִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי:

ע"ז משיב אליו.

אם תבין היטב. שמעה זאת והאזינה לקול מלי ותראה איך דבריך סותרים א"ע.

כי רצית להצדיק את ה' במה שיבואו רעות בחנם לאיש אחד צדיק. במה שתאמר שהרעות לא יצאו מהשגחתו רק ע"י המערכה.

והלא בזה תיחס אליו עול יותר גדול. מה שמסר כלל ההנהגה אל המערכה אשר היא תעשה רעות לא לצדיק אחד לבד. כ"א לכלל האנשים.

כי לא תבחין כלל בין הזכאי והחייב, ואיך תאמר שה' לא עשה הרע הפרטי הזה להצדיק הפרטי ביחוד, רק עשה רע כללי לכל בני אדם כולם.

שעל זה תגדל השאלה יותר. כי הלא נשאל. 

(יז) הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ:

האף עול זה יעשה שלא לבד שלא ישלם לצדיק כמפעלו. רק שעשה לחובש ומושל על העולם את מי שהוא שונא משפט. דהיינו את המערכה והמזל שהנהגתה רק עפ"י הטבע לא עפ"י המשפט. שזה עול יותר גדול, ואם צדיק, כביר תרשיע. ואם בזה יהיה ה' צדיק? במה שתרשיע אותו כביר. ר"ל הרבה?

שתחת שתחלה היה התלונה רק על מה שעשה רע לצדיק אחד שלא כדין. תרשיע אתה אותו כביר שעשה רע אל הכלל במה שמנה עליהם מושל השונא משפט שהוא המערכה. שתהיה כלל ההנהגה שלא במשפט.

האם בזה תצדיק את ה' שיהיה צדיק?: 

(יח) הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל רָשָׁע אֶל נְדִיבִים: (יט) אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם:

יח-יט האמור מסביר הדבר במשל.

אם נמצא מלך עריץ שעשה רעות לאיזה נדיבים פרטיים שלא כדין, וכאשר יאמרו שהוא רשע מצד מעשיו אלה שעשה אל הנדיבים,

וכי יבוא איש אחד ללמד עליו זכות, שלא להנדיבים היחידים לבד עשה זאת, רק הנהגתו עם כלל העם דל או נדיב כולם שוים בעיניו לעשות עמהם כרצונו, באשר הם כולם עבדיו וקניניו וכטוב בעיניו יעשה עמהם.

וכי בתשובה זאת יצדיק את המלך? הלא בזה עוד יגדיל את חטאו למעלה ראש!

וז"ש האמור, וכי יאמרו ללמד זכות על מלך בליעל אשר הוא רשע אל נדיבים. שעושה מעשה רשע אל נדיבים. האמור ללמד עליו זכות שהוא לא נשא פני שרים ולא נכר לפניו שוע לפני דל מפני שכולם מעשה ידיו. והם כולם כאין בעיניו.

הבזה יצדיקו את הבליעל הזה? הלא בהפך: 

כ) רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד:

העם של מלך הזה. הגם שידעו שברגע ימותו בקומם למרוד בו. בכ"ז ימסרו כולם את נפשם להעבירו מממשלתו.

ובחצות לילה יגועשו העם כולו ויעברו וימרדו, ויסירו את האביר הזה לא ביד, ר"ל בקלות גדול. כי כולם ימרדו בו להסיר את רעתו מהם.

וא"כ איך תצדיק בזה את מלך העליון במה שתאמר שאינו עושה עול נגד נדיבים יחידים רק לכל בריותיו. יען שכולם מעשה ידיו וכולם שוים לפניו ולכן לא ישגיח על פרטי ענינם ומסרם ביד עבדיו האכזרים שרי המערכת לעשות עמהם כרצונם? 

(כא) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה:

עתה משיב נגד מה שטען על הצלחת הרשעים. ועל שאין ה' מענישם בפרהסיא. כדי שיכירו הכל כי יד ה' עשתה זאת.

משיב שיש הבדל בין בשר ודם המיסר את המורדים בו שממהר ליסרם תיכף משני טעמים. 

א) מצד חסרון ידיעתו. שאינו יודע תמיד מי החוטא נגדו ובמה חוטא.

ולכן כשיוודע לו איזה חטא ומֶרד ימהר להענישו טרם ידיח עליו את הרע והוא לא יֵדע להזהר ממנו. 

ב) מצד קוצר היכולת. שמתירא פן יברח או יסתר ממנו ולא יוכל להענישו.

לא כן אצל ה' שלא שייך שימהר להענישו מפני שלא ידע את החוטא. כי עיניו על דרכי איש. ר"ל שמשגיח תמיד בין על דרכי נפשו ומחשבותיו ומדותיו. בין על הפעולות כי כל צעדיו יראה.

וכן אין חשש שיסתר אח"כ מענשו, כי. 

(כב) אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן:

אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און שיסתרו שם מענשו ושלא יראם וימצאם שם. ו

א"כ האדם הדורש על הנהגת ה' בעונש הרשעים די לו בשידע שני דברים אלה. 

א) שה' רואה ומשגיח ויודע מעשה הרשעים. 

ב) שיש בידו תמיד יכולת להענישם. ומה לו להאדם לתת עצות להמנהיג העליון איך ומתי ובאיזה אופן יענישם. וז"ש אחר שידעת שה' יודע דרך רשעים ושיענישם בהכרח. א"כ. 

(כג) כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד לַהֲלֹךְ אֶל אֵל בַּמִּשְׁפָּט:

לא על איש ישים עוד. לא שם דבר זה על איש. היינו שאינו מוטל עליו.

שיהלך אל אל במשפט לטעון אל ה' ולשפוט כנגדו. לאמר-

(כד) יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם: (כה) לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ:

כד-כה שראוי ע"פ המשפט שירוע וירוצץ רשעים כבירים אין חקר, ושיעמיד אנשים אחרים שאינם רשעים תחתם ובמקומם. וזאת יעשה כדי שלכן יכיר מעבדיהם [-מעשיהם]. שבזה יסבב שכל העולם יכירו העונש של מעשי הרשעים וקיבול שכר עבודתם שעבדו לרע.

ר"ל שיהיה רעש הארץ במקום שעומדים שם צדיקים ורשעים ביחד, וה' ישגיח בהשגחתו הפרטיית שכל הרשעים שימצאו שמה יאבדו ברעש ותרוצץ גולגלתם, וכל הצדיקים שימצאו שם יעמדו וישארו במקומם. ואז יראו כולם שיש השגחה ושיש הבדל בין צדיק ורשע,

וה' לא עשה כן לאבד את הרשעים באופן נגלה כזה. רק והפך לילה וידכאו. שלא דכאם ביום ובגלוי להכיר מעבדיהם, רק הפכם ודכאם בלילה ובצנעה.

וזה עשה-

(כו) תַּחַת רְשָׁעִים סְפָקָם בִּמְקוֹם רֹאִים:

במקום שיש שם רשעים שה' רוצה שישאר ספק בלבם, ולא יתברר להם בגלוי שה' מעניש את הרשעים. (כי רצה שהרשעים יסתפקו האם יש גמול ועונש כדי שיהיה מקום לבחירה ולשכר ועונש).

ולכן השאיר להם ספק במקום רואים שבמקום שיש רואים לא הענישם, שאז יסתלק הספק וידעו בבירור שיש עונש וייראו לעשות רע ולא יהיה מקום לבחירה.

ומטעם זה כשרוצה להענישם יעניש ויהפך אותם בלילה ובסתר: 

(כז) אֲשֶׁר עַל כֵּן סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְכָל דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ:

אשר. ואשר על שאינו מעניש את הרשעים בגלוי לעיני רואים ונשאר הספק על ההשגחה על ידי כן סרו מאחריו, ועל כן מלא לב בני אדם לעשות רע.

וכל דרכיו לא השכילו- שאין מבינים זאת שהסתיר עונש הרשעים בכונה כדי שלא יבינו ושישאר מקום לבחירה. ועי"כ גרמו– 

(כח) לְהָבִיא עָלָיו צַעֲקַת דָּל וְצַעֲקַת עֲנִיִּים יִשְׁמָע:

להביא עליו צעקת דל. שהדל הנרצח והנעשק מן הרשעים האלה צועק על ה' ומתרעם מדוע לא יעניש ה' את הרשע. ומדוע לא יציל את הדל מידו. שהיא השאלה ששאל איוב (בסי' כ"ד) שהלא יש רשעים מחריבי הישוב ונפש חללים תשוע ואלוה לא ישים תפלה.

אבל האמת הוא שצעקת עניים ישמע. וגם ע"ז יש תירוץ. שלפעמים הרשע הוא שבט אפו של ה' להעניש בני אדם על רעתם, כמ"ש הוי אשור שבט אפי.

ולכן אינו מענישו ועוד יתן לו עז וחיל עד שיכלה הזמן המוגבל מאתו ליסר גוים ולהוכיח לאומים.

כמ"ש והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלים אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור. וז"ש. 

(כט) וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד: (ל) מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם:

כט-ל שיעור הכתובים 'והוא ישקיט ממלוך אדם חנף ממוקשי עם, ומי ירשיע'.

ר"ל שה' הזמין שימלוך אדם חנף שירגיז וירעיש הארץ. או שהזמין מוקשי עם. שרשעים רבים יקומו להיות למוקש אל העם. רוצחים ושודדים ומחריבי הישוב.

כדי להעניש בהם את העולם ולהיות שבט אפו ועברתו,

ורעת העריץ המרעיש הארץ או של הרשעים מוקשי עם יש לו זמן וגבול קצוב לפי גזרת ה', עד שבעת שיבא הזמן שישקיט ה' לבני אדם מהאדם חנף וממוקשי עם וישבית רעתם.

אז מי ירשיע. כי אז רשעים יכרתו ותחדל הרשע. אבל כ"ז שיסתיר פנים ממלוך אדם חנף שהוא כל זמן המיועד ליסר גוים. שאז יסתיר ה' פנים מבלי יעניש את החנף ומוקשי עם והרשעים המחריבים את העולם. מי ישורנו. כי אז ההשגחה מסותרת ונעלמת ואין ה' מעניש את הרשע.

ועל גוי. וזה יהיה לפעמים על גוי אחד. שיזמין איש עריץ ומוקשי עם להעניש בהם גוי מיוחד שחטא כנגדו.

ולפעמים יהיה זה על אדם יחד. על כלל בני אדם. כמו סנחריב ונבוכדנצר שהחריבו וכבשו את העולם כולו.

ועכ"פ לא תוכל להוכיח מזה שאין השגחה ואין גמול ועונש ממה שלא יכרית את מרגיזי הארצות האלה. כי בהפך הם נתמנו מאתו בהשגחתו ליסר בני אדם על מעשיהם הרעים. וממשלתם וכחם נכון בידם מאת ה' עד בא יום אידם וחש עתידות למו.

וכ"ז נמשך עמ"ש כי לא על איש ישים עוד להלך אל אל במשפט. שעל כל אלה הדברים לא יוכל איש להשפט עם אל ולשאול לו שאלות מדוע הרשע מצליח ומדוע לא יכריתהו ה'.

ומוסיף לאמר. 

(לא) כִּי אֶל אֵל הֶאָמַר נָשָׂאתִי לֹא אֶחְבֹּל:

כי אל אל. ר"ל לא על איש להלך אל אל במשפט אל אל האמר נשאתי.

שאף בלא הטעמים האלה לא יוכל איש להשפט אל אל.

אשר יאמר [-הקב"ה] נשאתי לא אחבול שאם יאמר [-הקב"ה] אני רוצה לסבול ולישא כעס הרשעים שמכעיסים אותי ולהאריך להם אפי. ואיני רוצה לחבול אותם,

לא יוכל איש להלך אליו במשפט ע"ז, אם הוא רוצה להאריך אפו מטעם ידוע אצלו: 

(לב) בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף:

בלעדי. (מלת האמר נמשך גם לכאן). אל אל האמר בלעדי אחזה אתה הורני.

שה' יאמר לההולך במשפט כנגדו- וכי תורני אתה דבר אשר לא אחזה אני?

וכי אתה רואה ויודע יותר ממני ותורה אותי דבר שלא אחזה, עד שעי"ז אם עול פעלתי לא אוסיף. שע"י שיתודע לי (ע"י שתראני דבר שלא חזיתי ולא הבנתי אותו) שפעלתי עוול מבלי ידיעה,

אז לא אוסיף לעשות כעול הזה?: 

(לג) הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי וּמַה יָדַעְתָּ דַבֵּר:

המעמך (גם לכאן נמשך מלת האמר). האמר המעמך ישלמנה כי מאסת. שה' יאמר לההולך נגדו במשפט מה לך לדרוש משפט מאתי מדוע איני מעניש את הרשע וכי ע"י שאין ה' משלם להרשע את ענשו ישלם התשלומין האלה מעמך. אשר לכן מאסת בהנהגתי ולא ייטב דבר זה בעיניך?

הלא תשלומי עונש הרשע לא אקח מידך ומה אכפת לך. מה תתעבר על ריב לא לך, וכי אתה תבחר ולא אני?

או הכי רוצה אתה שהבחירה על זמן ואופן של עונשי הרשעים יהיה בידך לא בידי. שאתה תבחר זמן ומדת העונש לא אנכי?

שלכן תתוכח למה יעניש את הרשע בזמן מאוחר (בעת שיבחר הוא לפי חכמתו) ולא יענישו בזמן מוקדם (לפי מה שתבחר אתה).

ואחר שה' מצד רצונו ומצד חכמתו ומצד הנהגתו את הכלל רואה שלא להעניש את הרשעים תיכף ובפרהסיא, ומאריך להם אפו מטעמים נודעים לחכמתו הבבלי תכלית,

ואתה אין לך הפסד מזה, שאינו מבקש תשלומי ענשם מידך,

מי אתה כי תלך אליו במשפט לבקש מאתו דין וחשבון על הנהגתו?

ומה ידעת – דבר! ר"ל ואם יש לך עוד לדבר ולטעון ע"ז דבר מה שידעת לדבר עוד:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קד עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם – ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם – ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם +משלי כ"ב+ חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים, מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשכים – ולא השגיח עליה. יצאה בת קול ואמרה +איוב ל"ד+ המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו'.

 רש"י: עוד אחד – שלמה.    דיוקנו – של דוד אביו נשתטח לפניהם, שלא למנותו עמהם.

בל יתיצב לפני חשוכים – בגיהנם.

לפני מלכים יתיצב – בגן עדן ולא לפני חשוכים.

המעמך ישלמנה – וכי עליכם לשלם תשלומי עונשו לאדם, שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא.

כי אתה תבחר ולא אני – וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי, לומר מי שיש לו חלק ומי אין לו חלק הלא בי הדבר תלוי.

 (לד) אַנְשֵׁי לֵבָב יֹאמְרוּ לִי וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי:

אנשי ר"ל אתה תדבר עוד מה שידעת. אבל אנשי לבב שישמעו את דברך הם יאמרו לי, וכן גבר חכם אשר ישמע לי את תשובתי אשר השבתי על דבריך. הוא ג"כ יאמר, כי. 

(לה) אִיּוֹב לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל:

איוב לא בדעת ידבר. ר"ל שדבריו אינם נלקחים לא מן הדעת המושג ע"י הבחינה והנסיון.

וכן אין מסכימים עם השכלת הפילוסופים הנלקחת ע"י מופתי התבונה. כי דבריו לא בהשכל: 

(לו) אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד נֶצַח עַל תְּשֻׁבֹת בְּאַנְשֵׁי אָוֶן:

אבי. רצוני ותאותי הוא. שיבחן איוב עד נצח, שיבחן ושאתוכח אתו עד שיתנצח על תשובות באנשי און.

ר"ל שיתנצח מן התשובות של דברי מינות שהוא משיב בוכוחו. שהם שייכים באנשי און. ר"ל שראוים להמצא בין הרשעים. לא שיצאו מאיש צדיק כמהו.

ולכן תאותי לבחון את דבריו כל מה שירצה עוד לדבר כמ"ש ומה ידעת דבר.

ולהתוכח אתו עד שינוצח על התשובות של מינות שהוא משיב: 

(לז) כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק וְיֶרֶב אֲמָרָיו לָאֵל:

כי. אם לא נתוכח אתו עד שיתנצח. הלא יוסיף על חטאתו פשע. ויתמיד להחזיק בכפירה והכחשת האמונה.

כי הלא בינינו יספוק. שהגם שיושב בינינו שאנחנו מאמינים בהשגחה ובשכר ועונש, יטיל הוא ספיקות על האמונה.

וירב אמריו לאל להתוכח כנגדו. ולכן אני רוצה לבחנו בוכוח עד שישוב מדעותיו ומספקותיו: 

 ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שלד

שה פזורה ישראל. משולים כשה, מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכלם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכלם נענשים.

תני רבי שמעון בן יוחאי משל לשני בני אדם שהיו נתונים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו למה אתה עושה כך? אמר להם מה איכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה, אף איוב אמר כן ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, אמרו לו חבריו כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יספוק, אתה מספיק בינינו את עונותינו [אתה מחלקם בינינו כדי סיפוק לכולנו. שמן רענן]: