איוב

איוב לו

המענה הרביעית נחלקה לשתי דברות,

בדבור הראשון הודיע אמתת הדבר מה שגרם את יסוריו, שהיה ענין נסיון, ובאר לו את הענין היטב איך צדקו דרכי ה' בזה, עד שמה שנכתב בתחלת הספר מענין קטרוג השטן, גלה אליהוא לבסוף, ובזה נשלם הוכוח.

 

בדבור השני הוכיחו על פניו על אשר נשא לבבו לחקור בגדולות ובנפלאות ממנו בענין השארות הנפש, ובענין הידיעה והבחירה וכדומה,

והראה לו כי אין האדם משיג חכמת ה' אף בדברים הטבעיים המצויים לנגד עיניו, ואף כי שסגר הדלת בעדו מלהכנס אל הקדש פנימה להביט אל האלקים ולחקור בענינים שאחר הטבע, שהיה ראוי לו להסתיר פניו ולבל יעלה בהר ה' לנגוע בקצהו, ובזה נשלם הויכוח בכללו: 

(א) וַיֹּסֶף אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר: (ב) כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים:

כתר לי זעיר ואחוך, עד עתה דבר בדרך הוכוח, עתה חיווה לו הסבה האמתיית מה שגרם לו כל היסורים האלה, אשר כבר ידענו זה מן הספור הנזכר בתחלת הספר שזה היה ענין נסיון,

ובאר דבר הנסיון בפרטיות, שהוא לבחון ולגלות כל השלימות שיש בכח נפש האדם ולהוציאה מן הכח אל הפועל,

שלפעמים יעמוד האדם בנסיון העושר ולא יעמוד בנסיון העוני, שכ"ז שיקבל טוב וחסד מאת ה' יעמוד בצדקתו ויעבדהו ויאהבהו, אבל אם יגע אליו בשבט מוסר ובחבלי עוני, ימרוד ויפרק עול, והאיש הזה אינו שלם בכל הצדדים,

ולכן ינסהו ויצרפהו בכור עוני לדעת את אשר בלבבו, כמו שנסה את אברהם אבינו ע"ה אם יעמוד בנסיון הגרות והטלטול ובנסיון העקדה, וכשיעמוד בנסיון וישלם בבחינה, אז ישלם בכל הצדדים ויעמוד לפניו במדרגה גבוה מאד, להיות מאוהביו ומלאכיו המתהלכים לפניו,

ויען שדברים האלה לא הוציא מאת החקירה האנושית רק ידעם מסוד ה' ליראיו עפ"י האידעען [אידיאות, רעיונות ומחשבות] הנטועים בנפשו שלפי שטתו הם אמתיות מונחלות וטבועות בנפש נפש ממקור מחצבה, ירושה לה מאלקי הרוחות בעודה בחביון עוזה, והם קדושים וטהורים אלקיים,

לכן אמר ואחוך כי עוד לאלוה מלים, כי מצד האידעען האלה שקראם בשם 'דעי' ו'דעים', התיצב להתוכח עמו בשם האל, כמ"ש הן אני כְפיך לאל (למעלה ל"ו),

ולכן ייחס מלין אלה לאלקים, כי הוא הטביע דעים אלה בנפשו להשיג על פיהם את סודותיו ואמתיותיו: 

(ג) אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וְלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק:

לא אתוכח עמך עתה עפ"י הבחינה והחקירה שהם נולדים באדם מקרוב, ר"ל אחר שנתנה הנפש בגויה, שמאז מתחלת להשיג השגותיה ע"י החושים וע"י הציורים הנקשרים בזמן ובמקום הבחינות המופשטות מהם,

רק השגותי עתה הם באמצעות הדעים, שהם האמתיות המונחלות בנפש למרחוק, מעת שהיתה בעולם העליון טרם נתלבשה בגויה, שאז היתה רחוקה מהעולם המוחש הנקשר בזמן ובמקום.

ולבל תאמר שהדעים האלה הם שקר ורעיון רוח,

כי לפועלי אתן צדק, שא"א שפועל האדם הנחיל בנפשו דעים שקריות, שאחר שהדעים האלה מונחלות בכל נפש וטבועות בה, הנני דן מצדק הבורא שהדעים הם אמתיות שהטביע בנפש,

כי א"א שיעשה עולה להטביע בנפשות בריותיו משאת שוא ומדוחים: 

(ד) כִּי אָמְנָם לֹא שֶׁקֶר מִלָּי תְּמִים דֵּעוֹת עִמָּךְ:

כי אמנם לא שקר מלי, ובודאי תאמין שמלי לא שקר מה שאני אומר שיש דעות מונחלות בנפש והם האמתיות הנתונות לה מאלקים פועל הנפשות,

כי תמים דעים נמצא עמך, שאידעען האלה נמצאו טבועות גם בנפשך,

ואחר שהם מונחלות מה' שהוא תמים דעים, ר"ל שאצלו הדעים האלה הם בתמימות ובשלמות,

וא"כ תמים דעים נמצא עמך, והוא האלהות הנמצא טבוע בשורש נפשך: 

(ה) הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב:

הן, עתה מתחיל לפרש הדעים המוטבעים בנפש, יש בך דעים קבועים, 

א) הן אל, שיש אל בורא כל, שזה טבוע בנפש כל אדם [הידיעה] שנמצא אל מחולל כל, 

ב) שהוא כביר ורב, ר"ל שהוא כולל כל השלמיות וכל הכחות והוא מקור לכולם, 

ג) שלא ימאס כביר כח לב, האל לא ימאס את מי שכח לבו הוא כביר,

את האיש שלבו חזק בכח כביר לעמוד בכל נסיון ולא יתמוטט משלימותו וצדקתו, איש כזה לא ימאסהו ה', באשר הוא מתהלך נכח ה' ומתדמה לשלמותו הבלתי ב"ת,

והדומה יאהב את הדומה, וגם זאת היא דעה טבועה בתולדה בנפש האדם: 

(ו) לֹא יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן:

ד) גם דעה זו טבועה בנפש האדם, שה' לא יחיה רשע,

שאחר שהדעה טבועה בנפש שה' הוא מקור הטוב, בהכרח שונא את הרע,

וא"א שהרע ימצא מאתו חיות וקיום, שזה דבר הסותר אל האמת הטבוע בנפש, 

ה) טבוע בנפש האדם שמשפט עניים יתן, כי אחר שדעה טבוע בנפש שלא ימצא חסרון בחק ה' שהוא בתכלית השלמות,

אם נאמר שלא יתן להעניים משפט על ענינם הוא עול בחקו, והוא חסרון כי חלילה לאל מרשע ושדי מעול: 

(ז) לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ:

ו) עוד טבוע בנפש האדם לאמת שלא יגרע מצדיק עיניו, שהשגחת ה' הפרטית נמצאת תמיד עם הצדיק ולא תסור ממנו רגע,

שהשגחה נמשכת לפי המעשה, וכפי שיוסיף בצדקותיו ודבקותו בה' כן יחולו בו עיני ההשגחה על כל פרטי פעולותיו,

אולם מן ההשגחה הזאת המתמדת יסתבב ענין הנסיון הנזכר, שאחר שישגיח ה' על כל פרטי פעולת הצדיק כמי שמשגיח על בנו יחידו אשר אהבו אהבת נפש, כן יוסיף לבחון ולנסות את צדקותיו על כל הצדדים, ויבחנהו במצרף הבחינה עד כמה תגיע שלימותו ועד כמה יעלהו מעלה מעלה, ומזה נתהוה ענין הנסיון,

כי יצוייר לפעמים ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו,

שבאם ינשא את הצדיק לשבת על כסא הגדולה את מלכים בגדולה וממשלה,

ישבו לנצח בצדקתם, ויגבהו תמיד מעלה מעלה, כי יגבה לבם בדרכי ה', ויהיו תמימים ויתהלכו מחיל אל חיל, ויהיו מעבדיו ואוהביו, ובכל זה יצוייר כי. 

(ח) וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי:

ואם אסורים בזקים, שבאם יורידם ממעלתם ויאסרו בזיקים,

אז יתמוטטו מצדקתם ויקראו תגר על ה', ואז ילכדון בחבלי עוני,

הגם שלא נלכדו ברשת היצר ע"י נסיון העושר, ילכדו ע"י נסיון העוני ויתמוטטו מצדקתם, ולכן. 

(ט) וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:

לכן יעמידם בנסיון העוני כדי להגיד ולהודיע להם פעלם ופשעיהם אשר יתגברו [-להרבות פשע] בעתיד, בעת הנסיון שאז יפשעו בה',

וזה יברר שאינם תמימים בכל צד, כמ"ש החנם ירא איוב אלקים וכו' אולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וכו': 

(י) וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי יְשֻׁבוּן מֵאָוֶן:

ויגל, ובזה יגלה אזנם למוסר, שעי"ז יודיע להם מוסרו,

ויאמר כי ישובון מאון ושיעמדו בנסיון העוני ג"כ למען יתגלה כי עבדו את ה' בלא שום פניה, ויאמר ויודיע להם. 

(יא) אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:

שאם ישמעו ויעבדו, אם יעמדו בנסיון בעת העוני, ויעבדו את ה' כעבדים העובדים בכל אופן בין אם יתן להם אדוניהם טוב ובין אם יאסרם בזקים, כי יהיו עבדים נאמנים לאלקיהם,

אז יכלו ימיהם בטוב וישוב ה' להגביהם ולהשיבם למדרגתם: 

(יב) וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת:

ואם לא ישמעו, ולא יעמדו בנסיון, אז בשלח יעברו בשלח וחרב של השטן,

ויגועו בבלי דעת, יען שלא ידעו דרכי ה' ונסיונותיו ודברו סרה על ה', כ"ז יגלה אזנם ויאמר להם,

ור"ל בעת היסורים מודיע ומגלה אזנם שבנסיון הזה תלוי אשרם והצלחתם אם ישמעו ויעמדו בנסיון ויקבלו היסורים מאהבה: 

(יג) וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם:

וחנפי לב, אמנם אלה שלא היו צדיקים גמורים ולא היה לבם כברם, כי לבם היה מלא חונף וזיוף, ולא עבדו בעת העושר רק מתקות גמול ומצד שהיה להם כל טוב מאת ה' לא באמת ובתמים,

הם ישימו אף וקצף, על כי אסרם ביסורים ויתלוננו על מדותיו ועל דרכי הנהגתו כמו שעשה איוב,

ולא ישועו לקרא לה' לישועה על מה שאסרם בחבלי עוני, כי בהפך הם משימים אף ע"ז. 

(יד) תָּמֹת בַּנֹּעַר נַפְשָׁם וְחַיָּתָם בַּקְּדֵשִׁים:

תמות, עי"כ מאבדים בין חיי הנפש בעוה"ב כי תמות בנער נפשם, ובין חיי הגוף כי חיתם תמות בקדשים: 

(טו) יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם:

יחלץ עני, אמנם את העני שהוא מי שיכניע א"ע לפני ה' ולא יקרא תגר,

אותו יחלץ ה' בעניו, ר"ל ע"י עניו והכנעתו יחלצנו מן היסורים,

ובעת הלחץ יגל אזנם, ויודיעם האמתיות ודרכי הנהגתו שכולו טוב וחסד: 

(טז) וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצָק תַּחְתֶּיהָ וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן:

אחרי ההוצעה הזאת השיב המתוכח פניו אל איוב לברר כי כן קרהו, ושזה עצמו היה סבת יסוריו שהיה ענין נסיון,

והראה לו שהצדק עם ה' בזה כי באמת לא עמד בנסיון, כי ע"י נסיון היסורים נתברר שלא היה תמים ועובד מאהבה,

עז"א ואף, ר"ל אף לך קרה כן, כי גם אם הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה, שע"י שהיה לך כל טוב וע"י שהיה לך רוחב, זה ציור על רוב הרחבה שהוא הפך הצרה,

והרוחב הזה לא היה מוצק תחתיו, כי לפעמים יש לאדם רוחב שתחתיו יש מוצק וצוקה, דהיינו שיהיה לו עושר וכל טוב בחיצוניותיו אבל בלבו י"ל צוקה פנימית ולבו מלא עצב,

(שזה ההבדל בין צרה וצוקה, שהצרה היא הצרה החיצונית שהפוכה היא הרוחב, והצוקה היא צוקת הנפש הפנימית,

ולפעמים י"ל להאדם רוחב חיצוני, שביתו מלא טוב, אבל תחת הרוחב נמצא צוקה פנימית, שרוחו הפנימי מלא עצב ויגון והשקט לא יוכל),

ואתה היה לך כל טוב ועושר ורוחב חיצוני וגם לבך היה מלא שמחה ושלוה פנימית, ונחת שלחנך היה מלא דשן שזה ציור על רוב הטובה,

ודבר זה מה שהיה לך רחב בלא צוקה ושלחן מלא דשן זה הסית אותך מפי צר, ר"ל שעי"ז היית ירא אלקים וסר מרע, ולא היה פתחון פה להצר והשטן לקטרג עליך על רוע מעשיך, כי לא נמצא עולתה בך: 

(יז) וְדִין רָשָׁע מָלֵאתָ, דִּין וּמִשְׁפָּט יִתְמֹכוּ:

ודין, אבל באמת דין רשע מלאת כשבאו עמך לעומק הדין, בעת שבאו בני האלקים והשטן להתיצב על ה' אז מלאת דין של הרשע שהוא השטן המקטרג עליך לאמר החנם ירא איוב אלקים, כי טען עליך שיש אפשריות שתתמוטט מדרך הטוב

ודין ומשפט יתמוכו, והדין והמשפט שהם מחויבים להשקיף על כל הצדדים וכל אופני המשפט, הם תמכו את דין הרשע, ואת הקטרוג אשר קטרג עליך לאמר. 

(יח) כִּי חֵמָה פֶּן יְסִיתְךָ בְסָפֶק וְרָב כֹּפֶר אַל יַטֶּךָּ:

שהגם שעמדת בנסיון העושר יכול להיות שהחמה יסית אותך להסתפק בדרכי ה' ולכפור בהשגחתו ולקרא תגר, שע"י שישקה אותך כוס החמה תעלה חמה באפך להסתפק בהשגחה,

ורב כפר אל יטך ר"ל הגם שבעת שנתן לך ה' רב כופר, שהוא רוב העושר שנתן לך, (שזה היה נראה כנותן לך כופר ושחד כדי שתעבוד אותו)

זה לא הטה אותך מדרך הטוב ועמדת בנסיון העושר, יוכל להיות שלא תעמוד בנסיון העוני והחמה, ויסית אותך אל הספק באמונת ה',

כן היה דין רשע וקטרוג השטן עליך: 

(יט) הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ:

היערך, ר"ל וא"כ אשאלך עתה וכי תוכל לטעון שיערך ה' וישקף על שוּעך, מה שהיית שוע ונדיב (או שהיית שועה ופונה אליו) בעת שהיית לא בצר, בעת שלא היית בצרה,

כי בהפך, שהיה עמך כל מאמצי כח, דהיינו כל הדברים שמאמצים את כח האדם שיעמוד בישרו, שהיה לך עושר ובנים ובריאת הגוף שכולם אמצו כחך להיות איש תם וישר: 

(כ) אַל תִּשְׁאַף הַלָּיְלָה לַעֲלוֹת עַמִּים תַּחְתָּם:

שאז בעת ההיא לא שאפת והתאוית שיבא הלילה לעלות עמים תחתם,

ר"ל שאז בעת הטובה לא רצית שיסופו עמים רבים ממקומם בלילה אחד ע"י רעש הארץ על ידי רשעתם, כמ"ש ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם,

שאמר זה על מה שרצה איוב בעת צרתו שישמיד ה' כל הרשעים בפעם אחד ויסופו עמים רבים במקומם בכליון חרוץ, כמו שטען בסי' כ"ד,

שכ"ז דבר בעת צר לו אבל בימי השלוה לא שאף ולא התאוה לזה, וא"כ וכי יערך ה' את שועך בעת ההיא שהיית לא בצר, שאז היית שוע:  

(כא) הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי:

שאז בהיותך בשלוה ולא בצר היית שוע להשמר מאון ומדעת מינות ועמדת בנסיון,

איך יערך ה' את שועך לדון ממנו על צדקתך, אחר שעל זה בחרת מעוני,

הלא עתה מסבת העוני בחרת על זה, לפנות אל און, ולשאוף הלילה לעלות עמים, ולכפור בהשגחה, הלא כ"ז בחרת עתה, ולא עמדת בנסיון העוני,

ונתברר שצדקו דברי השטן מ"ש כי חמה פן יסיתך בשפק, וששועך וצדקתך לא היו בתמימות, רק ע"י כופר שנתן לך ה', כי הלא לא עמדת בנסיון ואין לבבך שלם עם ה': 

(כב) הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה:

אחר שבאר לו סבת יסורי איוב ונסיונו, אמר הנה האל ישגיב בכחו, שרוצה לחזק את האדם ולהעלותו ע"י הנסיון למדרגה יותר גדולה,

עד שיהיו שוות בעיניו טובות העוה"ז ורעותיו, הצלחה ועוני, בריאת הגוף וכאב אנוש, פרי בטן ושיכול בנים,

 

שבזה יתעלה על ענינים החומריים אל ענין שהוא למעלה מטבע הבשר,

ענין אלקי בה יבחנו המתהלכים לפניו באמת, מי כמהו מורה אשר יורה דרך העבודה והתעלות האדם אל האלקים: 

(כג) מִי פָקַד עָלָיו דַּרְכּוֹ וּמִי אָמַר פָּעַלְתָּ עַוְלָה:

מי פקד עליו דרכו, הדרך שהשם הולך בה בהנהגת בריותיו לא פקד מי עליו,

כי הוא דרך מיוחד נבדל מן דרך הטבע והסדר המערכיי,

ומי אמר פעלת עולה, כי הכל בהשגחה ובמדת הדין והיושר והצדק: 

(כד) זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים:

זכור, מכאן עד סוף המענה הוא כעין חתימה לכל דברי הוכוח, ותוכן דבריו,

שנגד מה שחקר איוב ודרש בשכלו על השגות שהם אחר הטבע, כמו על מציאת הנפש והשארותה, ועל שכר הנפש וגמולה, ועל ידיעת ה' והבחירה וכדומה,

אמר אליו למה יהרוס לעלות אל האלקים לחקור במה שאחר הטבע אשר שם הערפל והענן,

ראה נא תחלה אם תוכל להבין דרכי הטבע הנגלים, אשר אתה רואה אותם בעיניך ומרגישם בחושיך תמיד, ואז תעפיל לעלות ההרה לדרוש על דברים שאחר הטבע,

אבל אחר שאראך כי אינך יודע אף דרכי הטבע הנגלים והתמידים, איך תתנשא לדבר על נפלאות הנעלים מן הטבע?

זכור כי תשגיא ותגדיל את פעלו אשר שוררו אנשים, דהיינו פעלים הטבעיים הנראים לכל האנשים, וכולם שוררו עליהם שירים וזמירות וספרו ענינם בשיריהם: 

(כה) כָּל אָדָם חָזוּ בוֹ אֱנוֹשׁ יַבִּיט מֵרָחוֹק:

גם דברים הנגלים שחזו בו כל אדם, בכל זה אנוש יביט מרחוק,

אין שום אדם רואה הדברים בקרוב לדעת אותם על בורים, רק כמביט דבר מרחוק שאינו רואה רק את צלו לא את עצמותו,

ואם את פעליו הנגלים אין אנו משיגים כל שכן וק"ו שלא נוכל להשיג את האל בעצמו, כי. 

(כו) הֶן אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא חֵקֶר:

הלא מתוך פעולותיו ניכר איך גדול הוא ושגיא האל בעצמו, וזה בודאי לא נדע,

כי מספר שניו ולא חקר, שהוא בלתי נתון תחת הזמן,

ואין אתנו חוש והשגה להשיג דבר אשר הוא למעלה מן הזמן: 

(כז) כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ:

מביא דוגמא מן המטר והגשמים שהם מפעלות ה', והם דברים המתמידים במציאות והנראים לכל,

ובכ"ז אין אדם יורד להבין תכונתם בידיעה ברורה,

וכ"ש שאין לנו השגה בנפלאות אשר הם למעלה מן הטבע.

והנה הויית הגשמים הם מן האדים העולים מן הארץ והמים, ומתקבצים בעגול הנשימה [תחת האוטמוספירה],

וצייר במליצתו שה' יגרע מן הארץ ויאסף נטפי מים, שהם האדים העולים אשר הם יזוקו מטר לאדו,

שמהם יזקק ויברר ויתיך מטר אל האדים הנשאים ברקיע: 

(כח) אֲשֶׁר יִזְּלוּ שְׁחָקִים יִרְעֲפוּ עֲלֵי אָדָם רָב:

מצייר כי בעלות האדים עד השחקים לפעמים יזלו המים משם בשפע ולפעמים יתחלקו לרסיסים דקים וירעפו עלי אדם רב: 

(כט) אַף אִם יָבִין מִפְרְשֵׂי עָב תְּשֻׁאוֹת סֻכָּתוֹ:

ידוע מטבע המטר שבעת שהאויר צח אז האדים עוצרים בתוכם את החום וחומר האשיי הנמצא בם שהוא חומר עלעקטרי והחום הזה מפיץ את האדים והם מופרשים ומפוזרים באויר,

ולכן השמים טהורים והעננים בלתי נראים כי החום מפזר את הרסיסים, הגם שהם נמצאים באויר

וז"ש אף אם יבין מפרשי עב תשאות סכתו, ר"ל שהעב המופרש ומפוזר הגם שהוא עצמו יבין תשאות סוכתו, היינו שהוא יודע ומבין שהוא נמצא באויר ושסוכתו יש לו תשאות וחשך שואה ומשואה ושאון מים כבירים,

כי הגם שהעב מופרש ובלתי נראה, בכ"ז הוא נמצא תמיד והוא מבין בעצמו שישנו במציאות, בכ"ז, 

(ל) הֵן פָּרַשׂ עָלָיו אוֹרוֹ וְשָׁרְשֵׁי הַיָּם כִּסָּה:

הן פרש עליו אורו, ע"י שפרש על העב את אורו שהוא אור ואש העלעקטרי, שהוא מאיר ומחמם בתוך העב ומפוצץ חלקי האדים ומפרישם באויר,

עי"כ שרשי הים כסה, ר"ל שטפות האדיים והמימיים שעלו מן הים אל האויר, שנקראים שרשי הים, האור כסה אותם, שע"י האור והחום יתכסו האדים, ולא יתקבצו להיות עב וענן כי הם מפורשים ומפוזרים: 

(לא) כִּי בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר:

כי בם, כי ע"י החק הזה ששם בטבע האדים שלפעמים הם מכוסים על ידי האור הטמון בם והאויר נקי מן האדים,

ולפעמים תצא החום והאור מהם ויתגלמו ויתעבו וירד המטר עי"כ לפעמים בם ידין עמים, בהעצר השמים ולא יהיה מטר ויהיה רעב בארץ, ולפעמים יתן אוכל למכביר, עת יתקבצו העננים וירד הגשם: 

לב) עַל כַּפַּיִם כִּסָּה אוֹר וַיְצַו עָלֶיהָ בְמַפְגִּיעַ:

על כפים, מפרש איך יהיה בעת שרוצה שירד המטר ויתעבו האדים, בעת שיכסה את האור על כפים, היינו שאור העלעקטרי והחום הנמצא באדים יעלה מהם ויתכסה מהם להיות על כפים,

שיעלה החום למעלה מן העננים, ויחלץ מן האדים,

ויצו עליה במפגיע, שאז יצוה ה' שיתקבצו האדים ויעננו ענן על הארץ על ידי שיפגעו זה בזה ויתחברו, אז בעת שיפגעו העננים זה בזה: 

(לג) יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה:

יגד עליו רעו, שאז בהחלץ אור העלעקטרי מן האדים יתהוה הרעם והברק כמ"ש חכמי הטבע, ודבר זה יגיד ויבשר שנשברו העבים וירד הגשם,

ומצייר במליצתו כאילו אז יצא קול תרועה שהוא קול הרעם,

(שכמו שתצא התרועה מן הקנה האבוב והחלול כן תצא תרועת הרעם)

מקנה אף על עולה, התרועה עולה על, היינו שעולה למעלה,

 'מקנה אף', מן הקנה החלול של האף, שנשמע כאלו מתריעים בקנה, והקול נשמע כקול אף וקצף,

וידוע שהמשוררים הקדמונים ציירו את הרעם כתרועת אף וחמה העולה למעלה,

עפ"ז צייר שרעם התרועה עולה מקנה אף וחמה, וזה מגיד ומבשר את הגשם: 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב