איוב לח

פתיחה למענה התשעה עשר מענה ה' בסערה

אחר כל הוכוח הזה שהתוכחו עפ"י השכל והסברה התגלה ה' אל איוב מן הסערה ויצו שיאזור חלציו ושיחלוף כח ויסורו ממנו היסורים ויתוכח אתו,

בהתגלות ה' בעצמו כבר נשלם כל הוכוח, כי מזה הראה לדעת, 

א) שה' משגיח על פרטי בני אדם, עד שהטה אזן אל כל מה שדבר איוב ובא להוכיחו וללמדו דעת, שזה מעיד על השגחה פרטיית על כל מצעדי גבר, ונסתר דעת איוב שאין ה' משגיח, 

ב) מזה מבואר שנפש האדם היא בת אלהים בלתי בת תמותה, חיה ורבת פעלים,

שרק באופן זה יצוייר שידבר ה' עם האדם, מצד שנפשו הוא חלק ממנו, ובעת תפשיט בגדי הגויה היא צופה במראית אלהים שהיא חלק מעצמותו יתברך,

ונסתרו כל הספקות שהיה מסופק בענין השארות הנפש וגמול עוה"ב, אחר שראה זה בחיים איך תתפשט הנפש מן הגויה בעת החזון והדיבוק באלהים, ואיך תתענג בנועם רוחני על מחזות קדשו,

ובזה כבר השיב לו על כל השאלות אשר שאל על יסורי הצדיקים,

אחר שראה שעקר האדם הוא הנפש אשר היא תפרד מן הגויה ותדבק באלהים לחזות בנועם ה' ולשמוע קולו מתוך האש, והוא עקר השכר המקוה לצדיקים אחר כלות החומר, בעת תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה, ועם זה דבר עמו בארך בפרט זה,

והודיע איך השגחתו הפרטית משתרע על כל מעשיו, בין בבריאת המציאות בכלל, בין על כל בריה ביחוד, שישגיח על כל עניניו להמציא לו המזון והמעון, ולהשגיח על קיום מינו, הן בענין לידתו, הן בפרנסת ילדיו, וכ"ש שהשגחה זו תתפשט על האדם מבחר היצורים [-האדם],

ואחר שבאר לו כ"ז, הוסיף לדבר עמו דבור שני,

להשיב לו על השאלה השניה ששאל מהצלחת הרשעים, ומדוע אין ה' מאבד את הרשעים שדומים כחיות הטורפות שמחריבים את הישוב,

השיב ששאלה כזאת הלא תשאל ג"כ על שברא בין הבע"ח, בע"ח חלושים ובע"ח חזקים הטורפים את החלשים, ולדבריך היה ראוי שיברא רק רמשים חלשים חסרי כח, ואין זה מגדלות הבורא, שמגדולתו הוא שיברא ברואים נוראים ואיומים,

ובכ"ז הכין בהשגחתו שיתקימו גם המינים החלשים, עד שמזה יראו כי גבוה מעל גבוה שומר ואחד יחיד מושל על כולם,

וכן נמצאו תקיפים ועריצים וגבורים גם בין ב"א, ובכ"ז ערך בהשגחתו שיתקיימו, ע"י מה שעשאו מדיני בטבע ונטע בו הכח לעשות משפט ומישרים, וכמו שבאר כבר אליהוא בסי' ל"ה,

ואז הודה איוב כי לא השכיל בכל וכוחו, אבל גלה דעתו כי לבו לא הלך אחר דברי פיו בכל זמן הוכוח, שבאמת בלבבו היה מאמין בהשגחה ובהשארות הנפש, וכל וכוחו היה רק לנסות למצוא בזה דרך עפ"י העיון והשכל, והיה דרך החיפוש לבד,

כמ"ש אדון הנביאים הראני נא את כבודך שהוא ג"כ חקר על זה מתחלה בדרך השכל, והוא התעסק בספר איוב שכולל חקירותיו ועיוניו בפרטים אלה,

וכאשר ראה שא"א להשיג מענה ע"פ השכל, בקש שיודיעהו ה' בעצמו את כבוד משפטיו והנהגתו כמו שהראה לאיוב ויורהו ויאמר לו ואז נחם על עפר ואפר: 

(א) וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מנהסערה מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר: (ב) מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת:

מי זה, כבר בארתי בפתיחה שבזה עצמו שהתגלה ה' אליו, בזה עצמו מצא מענה על כל וכוחו, הן על ההשגחה, הן על גמול הנפשות כנ"ל,

וה' ענהו מן הסערה שבסערה זו שהפיל הבית על בניו והרס את ביתו, בזה בעצמו משגיח עליו עתה להשיבו אל נוהו, וכמ"ש חז"ל וזה כמ"ש שהקב"ה במה שמכה בה מרפא,

ויאמר לו איך תחשיך עצת ה', בהנהגה אשר באורה נראה אור, איך תחשיך אותה לאמר שהעולם נתון למקרה ע"י מלין בלי דעת?: 

הפסדו העצום של איוב

כתוב במדרש [פסיקתא רבתי אחרי מות אות ג'] אשרי אדם שנגעו בו יסורים וכבש כעסו ולא קרא תגר אחר מידת הדין. כאשר באו יסורין על איוב אילו כבש כעסו ולא קרא תגר אחר מדת הדין למדה גדולה ומשובחת היה בא.

אמר רב חנינא בר פפא אילו לא קרא איוב תגר כשם שאומרים עכשיו בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב כך היו אומרים ואלקי איוב.

שעצה נטל הקב"ה לעיני קדושים של מעלה, אמר להם איוב עבדי זה ד' מדות גדולות יש בו "איש תם וישר ירא אלוקים וסר מרע" והגיעו כל אלה היסורין אם הוא עומד בהם ולא קורא תגר מייחל אני שמי עליו כשם שייחלתי שמי על האבות.

ואיוב לא כן עשה אלא כיון שהגיעו אותן יסורין התחיל מבעט ואומר "מי יתן ידעתי ואמצאהו" [איוב כג] מיד אמר ליה הקב"ה החשכתה עצה שנטלתי למעלה ונאמר "ויען ה' את איוב" מה אמר לו "מי זה מחשיך עצה במלין" [איוב לח] כמה החשכתה עצה במלים "בלי דעת" במלים שהוצאת מפיך וכו' וכן פירש רש"י וז"ל "אמר הקב"ה מי זה הוא מחשיך עצה מקלקל במילים וברוב דברים שכתבתי איש תם וישר בתחילת הספר כדי לחול שמי עליו והוא בא והחשיך וקילקל מה שיעצתי ברוב דבריו".

ואיוב ענהו "מי זה מעלים עצה" אילו הייתי יודע עצתך לא הייתי מרבה בדברים! והקב"ה השיבו והלא אברהם לא היה יודע ועמד בעשר נסיונות.

וכתב החיד"א בספר 'חומת אנך' בשם ה"ברכת שמואל" איוב ר"ת 'אברהם יצחק ויעקב בניו' לומר לך אם היה זוכה היו אומרים אלקי איוב והוא היה ראש לצדיקים הללו שהרי כולם הם בניו שכידוע איוב הוא גלגול של תרח.

[א.ה. ומצאתי שהדבר רמוז במקום בו כתבה התורה את מיתת תרח ורמזה שעתיד לשוב, 'וימת תרח בחרן ויאמר י"י אל אברם לך לך וגו'. ר"ת למפרע איוב. לומר לך שעתיד תרח לחזור כאיוב].

 הרי לנו לאיזה דרגות נעלות ונשגבות יכל איוב להגיע שהיו מזכירים אותו יחד עם האבות "אלקי איוב" והוא היה ראשון לכל הצדיקים הללו וכדי לעלותו הביא עליו יסורים ובעט בהם והפסיד הכל כן הוא אצל כל אדם הקב"ה מביא עליו נסיונות יסורים וצרות כדי להעלותו לדרגות גבוהות ואם יקבלם בסבלנות ובאורך רוח יחלפו מהר ויקבל את המיועד לו ואם יבעט בהם יפסיד הכל.

 

(ג) אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:

אזר נא כגבר חלציך, יען בקש איוב יסר מעלי שבטו, שבעת הוכוח יחדלו ממנו היסורים,

א"ל שיאזור חלציו המנוגעים מן השחין, ויעמוד כגבר גבור כי סר השחין והחולשה ממנו,

ועתה אשאלך ותודיעני: 

(ד) אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה:

התחיל לברר לו טוב השגחתו והנהגתו מתחלת הבריאה,

והקדים לאמר לו אם תרצה להשיג הנהגת ה' וחכמתו מן הקודם אל המאוחר, בהכרח שתכיר תחלת הבריאה לדעת יסודי העולם והוייתו, איך עשה הכל מן התהו בכח ובחכמה בב"ת,

אשאלך איפה היית ביסדי ארץ? ואז אשאלך, הגד אם ידעת בינה?: 

 (ה) מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו:

מצייר הבנין הראשון בעת נבנה כדור הארץ ליסד ארץ על מכוניה כבית הנבנה, שתחלה מודדים את המקום ששם יעמוד הבית,

ומי שם ממדיה, מי הזמין את האומנים שימדדו המקום שבו יעמוד כדור הארץ בין שאר הכדורים הנמצאים במציאות וכמה תתרחק מכל אחד מהם,

ואח"כ נוטים קו על הבית עצמו לישר הבנין בארך וברוחב ובגובה, מי נטה הקו, הלא זאת עשה ה' בעצמו,

 

ומיחס המדידה לאומנים אחרים ורק ה' הזמין את המודדים, ונטיית הקו יחס אליו בעצמו,

כי המדידה כמה תתרחק מכל כוכב זה נעשה ע"י כח המושך הכללי אשר לכל הכדורים זה על זה, שכולם משכו את הארץ אליה עד שנשארה תלויה ביניהם במקום שהוא, כנודע בחכמת התכונה,

אבל בנין הארץ בעצמה נעשה על ידי ה' בעצמו: 

(ו) עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ:

מצייר אותה כאהל ומשכן שהקרשים מוטבעים על אדנים, כן הארץ עומדת על בלימה,

ועל מה הטבעו? הלא על חפץ ה' ורצונו,

או מי ירה אבן פנתה, מצייר שבאמצע הארץ נמצא צור ואבן שתיה המושך את כל מה שבסביבו אל המרכז,

ומי שם שם האבן הזה?: 

(ז) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

דרך המלכים שבעת שמניחים אבן פינה ליסד בית מקדש מלך, יעמידו שרים ומנגנים לנגן ולהריע תרועה גדולה,

עפ"ז מצייר שבעת ירה אבן פנת הארץ רננו כל כוכבי בקר, וכל בני אלהים הריעו,

וזה הציור של הכח המושך שיש לכל הכוכבים זא"ז ואל כדור הארץ, שערך מיתרי הכח המושך הזה ויחוסו שוה עם ערך הקולות אשר בחכמת המוסיק"א,

וזה מראה הערך התבוניי והיחוס והשיוי שיש בין הארץ ויתר הכדורים,

שכ"ז מורה על רוב החכמה וההשגחה: 

(ח) וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא:

אחר שספר איך יסד כדור הארץ, יספר איך כונן אותה שתהיה ראויה לישוב,

כי כדור הארץ היה תחלה כולו מכוסה במים, ומדמה התגלות היבשה וצאתה מן בטן הים לולד היוצא מבטן אמו,

וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שאחר שהיתה הארץ תהו ובהו ומים סובבים אותה, התחילו האדים לעלות מן המים אל הרקיע שהוא עיגול הנשימה מקום הסגריר,

כי יסוד המים היה מעורב אז בצד אחד עם יסוד העפר. ובצד אחד עם יסוד האויר, כמ"ש ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועל ידה התחילו האדים לעלות, ועי"ז נבדל האויר מן המים האדיים והתחילה היבשה להתגלות קצת,

והיה הסדר יהי אור, יהי רקיע בתוך המים (שזה נאמר על גבול עיגול הנשימה), ואח"כ יקוו המים כמ"ש בארך, וכן סדרם בתהלות (סי' ק"ד) עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה, המקרה במים עליותיו, כמש"ש,

ואחר שנתגלה קצת היבשה על ידי עליית האדים ששם ה' חק באויר הנשימה (כמ"ש למעלה כ"ו צורר מים בעביו חק חג על פני תהום)

אז נתן גבול לים לבל ישוב להציף את היבשה, כמ"ש גבול שמת בל יעבורון, שעז"א ויקרא אלהים ליבשה ארץ, עז"א פה ויסך בדלתים ים בעת גיחו מרחם יצא,

עת יצא מן הגחון הולד הזה אשר התחיל לצאת מן הרחם שהוא עת שהתחילה היבשה לצאת מן המים: 

(ט) בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ:

והיה דומה כילד שחותלים אותו בחיתול ומלבישים אותו, כמ"ש והחתל לא חתלת,

והענן והערפל שנתהוה אז ע"י רוב האדים שעלו מן המים הם היו החיתול והלבוש שבם חתלתי את הילד הזה היוצא מרחם: 

(י) וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם:

כשבא הים (שהוא האם המוליד את היבשה ומוציאה מתוכו) על המשבר להוליד את הולד, המשביר והמוליד היה חקי, החק שנתן ה' בטבע האדים שיעלו לאויר הנשימה, (כמ"ש חק חג על פני תהום) ועל ידם נפרש האויר מן המים,

וכן רוב מימות עלו ונשארו תלוים באויר, שהם המים העליונים התלוים במאמרו של מלך באויר.

וגם אשים בריח ודלתים, ששם גם בריח למי הים הסוגר בעדו בחוזק שלא יפרוץ את גבולו: 

(יא) וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ:

ואומר, מפרש מה היה הבריח, שזה היה דבר ה' ופקודתו מה שצויתי עליו לאמר עד פה תבוא ולא תוסיף, כמ"ש אשר שמתי חול גבול לים סביב ולא יעברנהו,

ופה ישית, ר"ל שבכ"ז הנחתי ג"כ אפשרות להפרע מן הרשעים שבעת אצטרך שיעבור הים את גבולו כמו בדור אנוש וכדומה, גם ע"ז נתתי לו גבול,

ואומר פה ישית בגאון גליך, שבעת יתגאו גליך ויעברו גבול הראשון להציף את הרשעים, לא יעברו את הגבול השני, שגבלתי להם עפ"י ההשגחה עד כמה ישטפו ויעבורו,

 בענין שקבעתי ישוב הארץ עפ"י השגחתי, וגם הנחתי אפשריית להפרע מן הרשעים:  

(יב) הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר ידעתה יִדַּעְתָּה שחר הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ:

אחר שבאר איך יסד ארץ ויבשה, באר ענין האור, וכבר בארתי בפי' בראשית, שבג' ימים הראשונים טרם נתלה האור במאורות, היה האור הראשון מקיף את הכדור י"ב שעות בכל יום סביב סביב, והיה אור בכל סביבות הכדור,

ואחר י"ב שעות נסתלק מכל סביבות הכדור והיה לילה י"ב שעות,

ובארתי שם שהורדת האור וסלוקו לא נעשה בפעם א', שא"כ לא יצוייר ערב ובקר (שמורה על התחלת שקיעת האור והתחלת זרוחו) רק יום ולילה, כי האור ירד ונסתלק בהדרגה בענין שיחול שם ערב ובקר,

והיה הבדל בין הג' ימים הראשונים ובין העת שנתלו המאורות בענין השחר, שהשחר הוא בעת עלות השמש מן תחתית האופק על האופק, שזה לא היה אז עד יום ד', שאז נהיה השחר הראשון בעת שהתחיל השמש לסבוב סביב הארץ, בעלותו ברגע הראשונה ממקום שנתלה אל מקום אחר,

ואמנם השחר לא היה לו מקום מיוחד בהכדור רק ברגע הזאת, כי מאז ואילך השחר סובב את הכדור תמיד ומחליף מקומו בכל רגע, ולא יתכן לציין לו מקום מיוחד,

ועז"א המימיך צוית בקר, הוא הבקר הראשון שנעשה ביום ראשון,

זאת שנית הידעת שחר מקומו, הוא השחר שעלה ביום הרביעי ברגע שנתלה השמש,

שאז היה לו מקום מצוין מיוחד מזולתו מה שלא היה כן לפניו ולאחריו: 

(יג) לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה:

לאחוז, ומאז הגביל שיאחז השחר תמיד בכנפות הארץ, כי בכל רגע ורגע השחר מחליף את מקומו ואוחז תמיד בקצה הכדור, ובאחזו בכנף הארץ דומה במשלו כאוחז בכנף בגד ומנער אותו מן האבק והעפר,

כן ינערו רשעים ממנה, שבכל מקום שיאיר השחר יברחו הרשעים שודדי לילה חותרי בחשך בתים ויתחבאו בחוריהם: 

(יד) תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ:

שע"י הארת האור על הארץ יוחקו עליה צורות שונות, כי החום והאור יוציאו כל צמח וכל פרח וייפו פני האדמה וייבשו את הליחות, עד שתהיה כחומר חותם שהוא יבש,

ויוחקו עליה צורות ושם הבורא חתום על פועל ידיו, ויתיצבו כמו לבוש, כי הארץ תתלבש ותתעטף בתולדותיה, כמ"ש לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר,

וכ"ז ע"י פעולת האור בכ"מ שיאחז בכנפות הארץ,

וגם תתעטף בבגד ארגמן כליל יופי תחת שהחשך ערום ומשולל מכל צורה ואין כסות לאופל: 

(טו) וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר:

וגם בהויית האור הניח אפשרות להפרע מן הרשעים, במה שבזה מנע מרשעים אורם,

אם מצד הטבע כי האור הזורח הוא חשך לרשעים כמ"ש בס' כ"ד כי יחדו בקר למו צלמות, שבבא הבקר יכירו מעשיהם ואז זרוע רמה תשבר כי יעשו בהם משפטים,

וגם הכין אפשרות אל חשך השגחיי, אשר יצטרך לפעמים לתשלומי הרשעים, כמו חשך מצרים,

במה שהכין את האור באופן שיש אפשרות לסילוק האור ובא החשך תחתיו, כמ"ש יוצר אור ובורא חשך כמ"ש בפי' שם, ואז ימנע אור מן הרשעים וזרוע רמה תשבר ע"י ההשגחה: 

(טז) הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ:

אחר שדבר על בריאת הארץ והתהוות היבשה והאור, התחיל לדבר מן הים והתהום, האם באת עד נבכי ים, שלשם נקוו המים,

והתהלכת בחקר תהום, כי הארץ עומדת על התהומות. ועומק הים ומקומות הנבוכים שבו וכן התהומות עלומים מעין החוקר,

וגם בזה נראה ההשגחה כפולה, אם לקיום הארץ והיבשה, כי לשם נקוו המימות בל ישובון לכסות הארץ, אם להעניש את הרשעים, שעז"א. 

(יז) הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה:

כי לפעמים יעניש ה' ע"י נבכי ים, ולפעמים ע"י עומק תהום,

שכשיתגברו המים במעמקי ימים או במצולות תהום רבה או כשיתקבצו אדים שמנים גפריתיים בעומק תהום או אש הבוער שם,

או מים העוברים על מקומות סיד המוכנים להתלהב, יעמדו מהם זועות רעשים ופור תתפורר ארץ ויחריבו ערים ומדינות, כי שם שערי מות ושערי צלמות, להעניש את הרשעים: 

(יח) הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ:

אחר שדבר ממה שנעשה בג' ימים הראשונים מימי הבריאה מהאור והים והיבשה והרקיע, יתחיל לדבר ממה שנעשה ביום הרביעי שבו נתלו המאורות, שאז נעשה סדר הימים והשנים,

והנה היום ומהלכו נקבע תיכף באור הראשון, כמ"ש ויהי ערב ויהי בקר,

אבל קביעת השנה לא התחדש עד יום הרביעי, ע"י שהשמש נוטה במהלכו השנתית (שהולך ממערב למזרח) מן קו משוה היום עד יותר מכ"ג מעלות לצפון וכן לדרום, ועי"ז יעשה שינוי במשך זמן האור והחשך ברחבי הארץ, היינו במדינות שיושבים נוטים מן המשוה לצד הרוחב, שהוא לצפון ולדרום,

כי המדינות השוכנים על קו המשוה לארך הארץ ממזרח למערב להם תמיד יום ולילה שוים, ויהיה גבול אחד לאור ולחשך שכ"א משמש י"ב שעות,

אבל הנוטים לרוחב הארץ, כשתתחיל השמש לסור במהלכה אל צד צפון של המשוה, יגדלו הימים ויקצרו הלילות במדינות הצפוניות ובהפך במדינות הדרומיות, עד שיגיע למזל סרטן שאז יהיו הימים היותר גדולים בצפון, והיושבים על קוטב הצפוני יהיו להם אז יום תמידי ששה חדשים ולילה תמידות ליושבים על קוטב הדרומי, וכשיגיע השמש למזל גדי יתהפך הדבר,

ודבר זה נתהוה בהשגחה ובחכמה נפלאה, שעי"ז נתהוה האביב והקיץ והסתיו והחורף,

שאם היה השמש הולך תמיד על קו המשוה היה שם חום בוער תמידי ועל הקוטבים היה קור תמידי,

וז"ש התבוננת עד רחבי ארץ הגד אם ידעת כולה, היינו כל השינויים שיתהוו ברוחב הארץ: 

(יט) אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ:

איזה הדרך ישכן אור, שתמיד ישכן אור במקום אחד וחשך בצד שכנגדו,

שבעת שהשמש במזל סרטן ישכון האור בצפון והחשך בדרום, ובהיות השמש במזל גדי יהיה בהפך, ובזה יש שני השקפות. 

(כ) כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ:

א) כי תקחנו אל גבולו, שיש מקום אחד ששם גבול האור והחשך ששוכן שם ששה חדשים בקביעות,

והוא על ציר הצפוני והדרומי, ששם יהיה תמיד ששה חדשים יום וששה חדשים לילה, 

ב) וכי תבין נתיבות ביתו, שהוא במקומות שהם בין המשוה ובין הצירים,

ששם יארכו ויקצרו זמן הימים והלילות בכל יום, והאור והחשך יש להם נתיבות מיוחדים,

שבכל יום ילך כ"א בנתיב מיוחד לפי נטיית מן השמש המשוה אל קו המזלות: 

(כא) יָדַעְתָּ כִּי אָז תִּוָּלֵד וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים:

ידעת, אחר שהזכיר עריכת השנים בעת התלות המאורות,

 אומר וכי היית שם בעת ההיא שנסדר סדר השנים, וידעת כי אז תולד, שאתה עתיד להולד בשנה פלונית ליצירה ושמספר ימיך יהיו רבים שתחיה שנים רבות, למשל מאתים ועשר שנים,

ממליץ כאילו אם היה אז שאז הוקצבו שני הדורות והוקצב לכל נברא מתי יולד בעולם וכמה שנים יחיה היה יודע כל זאת: 

(כב) הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה:

הבאת, אחר שגמר לדבר על סדר היצירה הכוללת, מתחיל לדבר מן פרטים,

הבאת אל אוצרות שלג, שיש המון הרים גדולים שראשם מכוסה בשלג תמידי כל השנה (גלעטשער) כמו במדינות טיראל שוויץ סאוויען ופיאמאנט, ויש בסאוויען הרי שלג שהם בארכם יותר משלש פרסה וחצי פרסה ברחבם ומעשרים עד מאה פרסה בעובים,

ויש אוצרות גלעטשער מתחת לארץ במערות גדולות, וכן יש באיזאן ובגרענלאנד אוצרות שלג קרח וקפאון,

ועז"א הבאת אל אוצרות שלג,

ובגובה האויר נמצאו אוצרות ברד במקומות הקפאון שאין נראים כלל לבני אדם, ועז"א ואוצרות ברד תראה: 

(כג) אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה:

נגד אוצרות שלג אמר שחשך אותם לעת צר, מצייר ההרים האלה כמקומות בצורות ששם ישגב ומשם ילחם על אויביו,

כי ממקומות האלה יתגוללו גבעות שלג וקפאון על ידי רוחות וע"י סבות אחרות, ויחריבו ערים וכפרים וימיתו אדם ובהמה רבה,

ונגד אוצרות ברד אמר אשר חשכתי ליום קרב ומלחמה,

שמצייר אותם כחצים ביד ה' שיורה וישליך אותם על אויביו, כמו אבני אלגביש במורד בית חורון, וידוע שהברד יעשה לפעמים הריסות גדולות, כמו הברד שירד בשנת תקמ"ח שהחריב רבים,

וכ"ז מורה השגחתו שמלבד שהשלג והברד הם לתועלת ולקרר ולמזג האויר, הכין בו ללצים שפטים ועונשים לרשעים: 

(כד) אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר יָפֵץ קָדִים עֲלֵי אָרֶץ:

איזה הדרך, עתה באר לו איך ערך הכל במשקל ובפלס ולפי כח האדם,

הנה תקן שלא יעלה השמש על הארץ פתאום, רק כשהשמש הוא עוד י"ח מעלות תחת הכפה יתחיל הבקר ויגה האור לאט לאט עד נכון היום,

וזה בהשגחה נפלאה שלא יעור את העינים,

וגם שעי"ז יואר חלק יותר גדול מן הארץ,

וביחוד יועיל לאנשי צפון ששם ימשך הלילה כמה ימים רצופים ויהיה להם אור ע"י הנשפים,

ועז"א, איזה הדרך יחלק אור אשר יפיץ קדים עלי ארץ, האור שיפיץ רוח מזרח שיעלה על הארץ בבקר, באיזה אופן יחלק האור והקדים ויפיצנו לפני זריחת השמש.

וידוע שהסבה שנראה האור קודם עלות השמש הוא מה שישתברו קרני השמש בתוך האויר והאדים הסובבים את הארץ,

וגם בזה יש שאלות הרבה אם האור הוא חומר נזילי או מתפשט באויר ומתעורר ע"י תנועת המאיר,

שבכל זה נחלקים החכמים, והדברים נעלמים ונסתרים: 

(כה) מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת:

וכן ערך הכל במדה ובמשקל בענין יסוד המים,

שהאדים העולים מן הארץ היה ראוי שירדו למטה בשטף לשטוף הכל בפעם אחת,

וכן שהרעם והברק הנעצר בתוכם מיסוד האש עת יפתח יצא בפעם אחד ויחריב את העולם,

וה' פלג לשטף של המים תעלה, שירד הגשם טפות טפות כ"א בצינור מיוחד,

וכן לחזיז קולות שהוא הרעם והברק פלג לו דרך, שיצא מחולק במדה ובמשקל: 

(כו) לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ:

וכן ערך את ירידת המטר שלא ירד המטר תמיד במקום שעלו האדים משם,

כי רוב האדים עולים ממקום ישוב ששם יש צמחים ובע"ח המפיקים אדים, או מן המים,

וה' ערך שהמטר ירד גם במדבר,

וזה או לפורעניות כמ"ש בר"ה שאם נגזרו גשמים בר"ה והעם לא זכו יורידם אל המדברות,

וז"ש להמטיר על ארץ לא איש, או שהוא לטובה, כדי. 

(כז) לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא:

להשביע שואה ומשואה שישים מדבר לאגם מים ויושיב שם רעבים ויכוננו עיר מושב: 

(כח) הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל: (כט) מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ:

כח-כט שאל אותו עוד – האם יודע סבת הדברים, מי הוא האב המוליד את המטר ואשר הוליד אגלי טל,

ומי הוא האם אשר הולידה את הקרח והכפור שהקרח הוא קפיאת המטר והכפור היא קפיאת הטל,

והיות שאל האב יתייחס הזרע הנתך ואל האם תתיחס ההקפאה והתקשות הולד,

וכן החום יתייחס אל האב

והקור אל האם כמ"ש הטבעיים

לכן שאל מי הוא האב של המטר והטל הנוזלים והחמים,

ומי היא האם של הכפור והקרח המוקפאים והקרים: 

(ל) כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ:

ומה היא הסיבה שהמים יתקשו כאבן,

שבזה ג"כ יש דעות שיש חומר מקפיא ומקרר,

ויש דעות שעקר טבע המים להיות במעמד הקפאון רק החום יתיך אותו ובסור החום ישובו אל טבעם: 

(לא) הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ:

הקדמונים יחסו אל הקור והחום כחות שופעות מן הכוכבים,

שיש מחברת כוכבים נקראים בשם כימה הנמצאים בצפון שמאתם יצא הקור והקפאון,

ויש מחברת כוכבים הנקראים כסיל שמהם יצא החום,

עפ"ז שואל וכי אתה צוית לקשר קשרי הכימה שיקשרו את המים לקרח, וכי אתה הפועל זאת?

או אתה תפתח מושכות כסיל, שתפתח קשרי הקרח כפעולת [הכוכבים החמים שהוא] הכסיל המושך ומתיך ומזיל את הקרח ע"י החום: 

(לב) הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם:

מוסיף לאמר ואם אינך בעצמך הכח הפועל בחום ובקור בהתכות [-להמיס] ובקפאון רק המזלות פועלים זאת,

אם עכ"פ אתה הפועל באמצעותם [ר"ל המפעיל אותם] עד שתוציא המזלות כ"א בעתו,

ותנחה את העיש שהוא קיבוץ כוכבים עם בניה: 

(לג) הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ:

או עכ"פ אם ידעת חקות שמים ופעולות הכוכבים והמזלות וכחם,

ואם אתה שמת משטרו בארץ בעת הבריאה, שאתה הכינות אותם ונתת להם הכח להיות שוטרים בארץ: 

(לד) הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ:

או עכ"פ אם אינך פוקד בעליונים,

היש לך כח לפעול עד העב שהוא קרוב אל הארץ ושומע את קולך, עד שעת שתרים לו קולך ישמע לדברך וישפוך את מימיו עליך עד ששפעת מים תכסך: 

(לה) הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ:

התשלח, או שתשלח את הברקים הנמצאים בעב וילכו,

או עכ"פ אם לא ילכו שיאמרו לך הננו, כי באמת לא יענו אותך כלל: 

(לו) מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה:

אחר שגמר לחשוב סדר הפרטים של הבריאה, עורר אותו על שני עולמות שבם חיבר את השמים עם הארץ, דהיינו את הרוחני עם הגשמי,

אשר זה נפלא ונעלם מעין כל חוקר איך יתקשרו שני אלה דברים הרחוקים יחדיו, והם אחד בעולם הקטן שהוא האדם,

ואחד בעולם הגדול, שקשר ג"כ השמים עם הארץ,

על העולם הקטן אמר מי שת בטוחות חכמה, איך נתן חכמה שהיא דבר רוחני שמיימי בטיח של טיט ואדמה, דהיינו שהחכמה השמיימית נתונה בגויה חומריית ויחמרה בחמר סביב,

ומי נתן לשכוי שהוא ללב השוכה וצופה נעלמים, בינה להבין צפונות,

מי חבר הרוחני והגשמי והשכל והעפר יחדיו? 

(לז) מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב:

וכן בעולם הגדול, הנה ה' ערך את המון הכדורים הסובבים על מעגלם באמצעות כח המושך שיש לכל גוף וכדור על חברו והארץ כמרכז בתוך העיגול לפי תכונת הקדמונים,

וכבר בארו החוקרים שאם נמשוך מיתרים מכוכב אל חברו יהיה ערך כח המושך אשר לאחד על חבירו כערך מיתרי הנבל, בענן הקול, שמיתר הכפול מחברו כח הקול כערך מעוקב, וכן תמיד, וכן פעולת כח המושך,

וע"ז אמר מי יספר שחקים בחכמה,

ונבלי שמים היינו הנבלים והכנורות המזמרים בשמים המוסיקה העליונה,

מי ישכיבם ויסדרם בענין שהם שוכבים ונערכים זה לעומת זה בערך הזה? ועל המרכז אמר. 

(לח) בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ:

שיצק עפר להיות המוצק והיסוד והמרכז לנבלים האלה, ואל המרכז הזה רגבים ידובקו, וכולם משמיעים קול זמירות סביב המרכז, כמ"ש איפה היית ביסדי ארץ וכו' ברן יחד כוכבי בקר,

עד שגם בעולם הגדול יש חיבור וערך להשמים עם הארץ וקרא זה אל זה,

וכבר באר במורה (פע"ב מח"א) שבעולם הקטן החשוב מחברו מוקף ונשמר מחברו, שהלב הוא באמצע הגויה נשמר מכולם, ועז"א מי שת בטוחות חכמה,

ובעולם הגדול החשוב הוא המקיף, ונבלי שמים הם מנגנים וסובבים סביב המוצק שהיא הארץ אשר באמצע: 

(לט) הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא:

עתה התחיל לבאר ההשגחה הפרטית שיש בעולם השפל על כל מיני הבע"ח (וכ"ש שיש השגחה על האדם החשוב מכולם),

ומתחיל בענין ההשגחה על טרפם ומזונם,

וחשב הגבור מכולם והחלש מכולם,

הנה השגיח ה' לצוד ללביא טרף, שהאריה הזולל בשר, הכין לו כלי טרפו שבם יצוד את טרפו,

ודרך האריה הזקן לצאת על טרפו,

והכפירים הקטנים אין יוצאים על טרפם, ובכ"ז חית כפירים תמלא, ע"י מה שנתן בטבעם – 

(מ) כִּי יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב:

כי ישוחו במעונות, שישבו שחוח במעונתם ובסוכה של סבכי עצים, ישבו לארב על חיות העוברים שם לצודם: 

(מא) מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי ילדו יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל:

והשפל שבכולם הם בני עורב, וה' יכין לעורב צידו, הגם שילדיו יתעו לבלי אוכל שהם עזובים מאמם,

ובכ"ז אל אל ישועו והוא יכין להם את צידם ע"י יתושים כמ"ש חז"ל: