איוב

איוב מב

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה' וַיֹּאמַר: (ב) ידעת יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה:

ידעתי, אחר שנשלם הוכוח עד סופו, גלה איוב מה שבלבבו,

שבאמת שלבבו היה שלם עם ה' אלקיו ועמד בנסיון באמת, כי בלבבו האמין בכל יסודות האמונה ולא מש מצדקתו,

וכל הוכוח אשר ערך היה רק בדרך התפלספות וחקירה לבד, להוציא ברור הדברים ע"י החקירה והעיון,

שבזה בהכרח שאחד יעמוד בשם הדעה המכחשת את האמונה וידבר בשמה, ויציע את כל טענותיה והוכחותיה והאחרים יעמדו בשם הדעות המחזיקות באמונה להשיב תשובתם איש ואיש לפי שטתו, שעי"ז יברר האמת ויצא לאור במשפט,

והוא עמד בשם הדעה המכחשת בהשגחה ובחפשיות הבחירה ובאמונת השארת הנפש וגמולה לעוה"ב,

לא כאשר נטה אל דעות אלה בלבו, כי לבבו היה שלם באמונה בכל אלה,

רק כדי שעי"ז יתבררו ויצרפו הדברים, כי רצה שהאמונה תתברר גם ע"פ השכל והחקירה,

ומה שקרא אל ה' שיתוכח עמו היה קריאתו שיאיר עיני שכלו בזה למען יבין הדברים אשר הוא מאמין בם בלבו, ושלא יהיו אצלו כדברים פלאיים בלתי מובנים אל השכל,

וז"ש ידעתי, ר"ל גם תחלה בעת הוכוח ידעתי כי כל תוכל, היינו שיש לך היכולת המוחלט,

וגם לא יבצר ממך מזמה, כל חכמה וכל מחשבה עמוקה נמצאת אתך,

וא"כ האמנתי היטב שבחכמתך תשגיח על כל הפרטים ותדע את כל המעשים, הגם שהבחירה ביד האדם, ושההנהגה שלך היא בחכמה ויכולת עד שתסכים עם הצדק לגמול לכ"א כמפעלו,

אבל מה שהתוכחתי ועשיתי את עצמי כטוען וכמכחיש כל הדברים האלה, הוא כדי להשיג את הדברים האלה גם ע"י החקירה, עד שלא אצטרך להאמין רק אדע הדברים בידיעה ברורה, כי. 

 

אחז"ל 'ביקש איוב להפוך קערה על פיה' הדברים טעונים ביאור.

מבאר הגר"א ע"פ מעשה שהיה בשמש המלך שהיה מסור לו ביותר והיה המלך אוהבו אהבת נפש, והנה יום אחד הגיש המשרת למלך צלחת מרק והתיז מבלי משים טיפה על בגד המלך. חרה אף המלך וחמתו בערה בו וצוה להוציאו להורג. בשמוע זאת המשרת נטל את כל הצלחת ועירה את תכולתה על כל בגדי המלך. המלך זעם ביותר וצוה להרגו ביסורים. לפני שהוציאו להורג ביקש לדבר עמו ולשמוע מדוע עשה כדבר המחפיר הזה.

אמר לו המשרת אדוני המלך מאהבתך עשיתי כן, שחששתי היות ורבים יודעים אהבתינו ויראו שבשביל טיפה קטנה של מרק הוצאתני להורג ויצא לך שם רע בעם, לכן שפכתי עליך הכל שאז כולם יודו שדינך צדק ואמת.

כך גם איוב ביקש 'להפוך קערה על פיה' ולכפור בהשי"ת כדי שעי"ז יאמרו כולם שבצדק קיבל יסוריו.

 

(ג) מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע: (ד) שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:

ג-ד  מי זה מעלים עצה בלי דעת, כי אמרתי היתכן להעלים עצה, שהיא הנהגת ה' שהכל בעצת החכמה, איך נעלים ונכסה תעלומותיו שלא נדע ענינה, ונסמוך על האמונה בלבד,

הלא טוב לגלות צפונותיה עד שנדע העצה ע"פ הידיעה, לא ע"פ האמונה לבד,

לכן הגדתי (על שלא אבין את העצה, ועל שהיא נפלאות ממני ולא אדע, לכן הגדתי) שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני,

לכן הגדתי שאני רוצה שתדבר עמי ואני אשאלך ואתה תודיעני למען אבין ואדע,

כי אחר שהחקירה האנושית והפילוסופים ישאלו שאלות הרבה על האמונה הזאת, כמו שאלת הידיעה והבחירה, ושאלת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, וכן יתר השאלות ששאל איוב במשך וכוחו,

והוא לא יבין ולא ידע מה להשיב על שאלות אלה, ואין ראוי להעלים עצה בלי דעת ולסמוך על האמונה בלבד, לכן התוכח ויטעון שרוצה שה' יענהו על שאלות אלה,

כדי שע"י הוכוח יתבררו לו דברים אלה ע"פ החקירה וידע מה שישיב לאפיקורס.

וגם שגדולה הידיעה וההשגה מן האמונה בלבד בלא הבנה וידיעה, זאת היה כונתו בכל הוכוח הגם שבאמת לא נטה לבבו מפנות האמונה והאמין בהשגחת ה' וביושר משפטיו, ולא נתן תפלה לאלקים בלבבו: 

 

(ה) לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ: (ו) עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר:

לשמע, אולם כל זה היה עד עתה אשר רק לשמע אזן שמעתיך, ולא ראיתי אותך בנבואה רק מה שקבלתי בקבלה, לכן היה לי רק אמונה לא ידיעה, והיה מקום להסתפק על כל הדברים האלה,

אבל עתה עיני ראתך, ובזה נתברר לי הכל בידיעה ברורה,

כי ע"י שנגלית אלי במראה ראיתי שאתה משגיח על מעשי בני אדם הפרטיים עד ששמעת הוכוח שהיה לי,

וגם נודע לי מפיך התשובה על השאלות האלה,

וגם שע"י המראה הלז נתברר לי במראה מציאת הנפש חוץ לגוף, ואפשריות דיבוק הנפש עם האלקים, כי לולא זה א"א שישיג האדם את ה' במראה שזה ענין התפשטות הנפש מן הגוף ודבוקה עם שרשה העליון כמו שעתידה להדבק אליו אחרי הפרדה מגופה ושובה אל מעונתה באלקי הרוחות, שזה עצמו השכר הנפשי בעוה"ב,

וא"כ נתברר לי בידיעה ברורה שכר הנפש וגמולה הרוחני, ע"כ אמאס בחיי הגוף, ונחמתי על הגוף שהוא עפר ואפר, כי חיי הגוף והצלחתו כאין נחשב נגד הנעימות הזה היקר שהוא חיי הנפש באלקים, שהוא העידון האמיתי אשר יזכו נפשות הצדיקים,

 ואין עתה שום שאלה וקושיא מצדיק ורע לו, כי טוב ורעת הגוף והעפר כאין נחשב נגד רגע אחד של נעימות הנפש בעידון הרוחני, ומעתה סרו העננים ונראה אור בהיר ונתגלה לי אור הדעת: 

 

(ז) וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:

חרה אפי בך, כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כי איוב דבר דברי חטא בפיו אבל בלבו דבר נכונה כי לבו היה שלם עם ה'

והריעים היו להפך, שבפיהם התוכחו בעד ה', אבל לבם לא היה מסכים אל פיהם כמ"ש להם איוב (יג) הכהתל באנוש תהתלו בו וכו' הלא שאתו תבעֵת אתכם,

שהוכיחם ע"ז שדברו דברים מה שהם עצמם לא חשבו כן בלבם, ועקר הדבור אל ה' הוא דבור הלב לא דבור החיצוני של פה, ובדבור זה לא דברתם אלי נכונה כאיוב: 

(ח) וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:

צוה שיקרבו עולות לכפר על הרהור הלב, מה שבלבם הרהרו על עקרי האמונה ולא היה לבם נכון עם פיהם,

וגם על שחרפו את איוב בחנם ושמוהו כרשע ובוגד בה' צריכים שאיוב יתפלל בעדם,

ובזה ישא פניו בל יעשה עמם נבלה להענישם,

כי לא דברתם אלי נכונה – כיון עתה גם על הדבור החיצוני מה שחטאו בדבור זה נגד איוב, צריך שהוא ימחול עלבונו ויתפלל בעדם: 

ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכח כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, אמר רבא מכאן שאין אדם נתפס על צערו:

(ט) וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה' וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב:

(י) וַה' שָׁב אֶת שבית שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה:

ילקוט שמעוני איוב רמז תתקכח וה' שב את שבות איוב, אמר ליה רבא לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו:

 

(יא) וַיָּבֹאוּ אֵלָיו כָּל אֶחָיו וְכָל אחיתיו אַחְיוֹתָיו וְכָל יֹדְעָיו לְפָנִים וַיֹּאכְלוּ עִמּוֹ לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיָּנֻדוּ לוֹ וַיְנַחֲמוּ אֹתוֹ עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבִיא ה' עָלָיו וַיִּתְּנוּ לוֹ אִישׁ קְשִׂיטָה אֶחָת וְאִישׁ נֶזֶם זָהָב אֶחָד:

מצודות דוד וכל יודעיו לפנים – אוהביו ומכיריו אשר היו לו לפנים טרם בוא עליו היסורין כי בעת שהיה מיוסר חדלו ממנו אוהב וריע כמ"ש ויודעי אך זרו ממני וכו' (איוב יט).

ויאכלו – לשמוח עמו בעת שב שבותו.

לחם – כל סעודה קרויה ע"ש הלחם.

וינדו לו – היו מנידים עליו בראשם כדרך שמנחמין את האדם אחר שניצל מצרתו.

וינחמו אותו – בדברי תנחומין. איש – כל איש ואיש נתן לו לדורון קשיטה וכו' והוא ענין הראות חיבה יתירה:

 

(יב) וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת:

י-יב וה', ובזכות זה שמחל על עלבונו והתפלל בעדם, באתהו טובה שלא לבד ששב את שבותו, כי גם הוסיף את כל אשר לאיוב למשנה,

וכפי הנראה מחז"ל לא נשללו הקנינים ולא מתו בניו רק השטן הסתירם מנגד פניו ושלח אליו מלאך לבשרו הבשורות הרעות, וכל קניניו ובניו היו כל משך זמן ההוא ביד השטן,

ועז"א את כל אשר לאיוב כי היו הקנינים הקודמים, ועתה הוסיף עליהם עד שהיו למשנה,

וכמו שמפרש שהיה לו ארבעה עשר אלף צאן וכו' הכל כפול מהקודם: 

 

(יג) וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:

ויהי לו, למ"ש בשם חז"ל הם הם הבנים הקודמים, רק שהבנות נתרבו ביופי וע"ש יפים שנהדר מחדש קרא להן שמות חדשים שמורים על רוב יפים: 

רש"י שבענה – הם פעמיִם שבע שתי שביעיות כמו (ויקרא יב) שבועים שהם שתי שבועות:

 

(יד) וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ:

רש"י ויקרא שם האחת ימימה – ע"ש יופיתן נקראו שמותיהן.

ימימה – צחה ומלובנה כיום.

קציעה – ריחה נודף ערב ומבושם כקציעה של בשם.

קרן הפוך – על שם הקרן שנותנין בו כחול ובורית שנאמר ותקרעי בפוך עיניך (ירמיה ד):

(טו) וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם:

והיו הבנות מוצלחות אם ביופי, ואם בעושר שנתן להם נחלה בתוך אחיהם,

ובאשר מסוף הוכוח ממה שנגלה ה' אליו ועי"כ הכיר חיי הנפש בעוה"ב שטוב קורת רוח אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, עי"כ הכיר שעקר החיים והגמול והעונש הם בעוה"ב,

ואמר ע"כ אמאס ונחמתי על עפר ואפר, שאינו דואג על איבוד הגוף ויסוריו, אחר שרואה שעת תפשט הנפש את הבגדים הצואים תשוב אל אלקי הרוחות ושם תתעדן בנעימות נצח,

 

לכן כד הוה ר"מ מסיים ספרא דאיוב אמר סוף אדם למות וכו' אשרי מי שגדל בתורה וכו', שמזה ראה שתכלית החיים הוא המות ששם יתחילו החיים העקרים חיי הנפש, והתכלית הוא הסוף,

וכל זמן שאדם חי מתקרב תמיד אל התכלית הזה, וצריך להכין לו צדה ליום מועד ע"י שעמל בתורה להשלים את הנפש,

ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב, כי יום המות מתחיל מיום הולדו, כי זה תכליתו שאליו הולך ומתקרב מעת לדתו, ומכל עמלו בעוה"ז, העקר הוא השם טוב שנשאר לו, וטוב שם משמן טוב:

 

רש"י ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב וגו' – ולא נמצא מעשה של נשים יפות כמעשה יופי של בנות איוב ומקרא זה דוגמת ויהי אנשים אשר היו טמאים (במדבר כ) וכן הרבה. ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם – מתוך חשיבותן ויפיין נתן להם נחלה עם האחים:

(טז) וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וירא וַיִּרְאֶה אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת:

ילקוט שמעוני עיקר שנותיו של איוב לא היו אלא ק"י שנים ונתוספו לו מאה וארבעים שנה.

מצודות דוד אחרי זאת – אחרי שהלכו ממנו היסורין. ויראה וכו' – ראה בעיניו ארבעה דורות מבניו ולא מת מי מהם בחייו:

(יז) וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים:

מצודות דוד ושבע ימים – ר"ל שחי ימים רבים ובהרבה טובה עד שהיה שבע מהם לגודל רבויים ולמרבית הטובה שהיה לו בהם והוא ענין מליצה:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “איוב פרק מב”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב