איוב מ

(א) וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה:

הרוב, באשר החריש איוב ולא ענה כל מאומה, וה' ידע כי עוד דברים בלבבו, א"ל,

 הלא מי שרב עם שדי אשר יסור, לאלוה מוכיח יעננה,

אחר שתחלה יסר ה' אותך ביסורים ובכ"ז עמדת כנגדו לריב אתו ובקשת שיתוכח עמך פנים אל פנים,

וא"כ עתה שנסתלקו היסורים ממך ואני רק אלוה מוכיח, שאני מתוכח עמך בדברים ובראיות בדרך הוכוח, כ"ש שראוי שיעננה, ומדוע החרשת עתה ולא ענית מענה?: 

חלק באור המלים – (ב) יסור, מוכיח. המוסר הוא ביסורים, והתוכחה הוא וכוח בדברים. עמ"ש ירמיה ג', הרוב, מי שעושה מריבה עם שדי אשר יסור, מוכיח אלוה, אלוה מוכיח, יעננה ראוי שיענה על תוכחתו:

(ג) וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה' וַיֹּאמַר: (ד) הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי:

השיב אליו הנה על מה שנתוכחתי עד עתה על יסורי שבאו בחנם וטענתי טענות נגד ההשגחה, ראיתי כי קלותי בדבר זה, ואין לי מה להשיבך,

כי נתברר לי עתה השגחת ה' ממה שראה שענהו ושמשגיח על עניניו,

וממה שראה שנרפא מיסוריו ואינו צדיק אובד,

וממה שראה שיש השארת הנפש, כי מן הנבואה נודע השארת הנפש ודבוקה באלהים כמ"ש בפתיחה,

וא"כ ידעתי שיש עוד עולם אחר להשיב גמול לצדיקים על יסוריהם, ולכן ידי שמתי למו פי: 

חלק באור המלים – (ד) אשיבך – היא תשובה לסתור הדברים, וזה הבדלו מן מענה וכנ"ל כ':

(ה) אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף:

אחת דברתי, ר"ל הנה הוכוח שלי היה על שני ענינים, 

א) על צדיק ורע לו, וע"ז כבר קבלתי תשובה כנ"ל, ולכן על האחת שדברתי שהוא שאלת צדיק ורע לו לא אענה עוד,

אבל ושתים הלא היה וכוחי על שתי ענינים, שנתוכחתי ג"כ על רשע וטוב לו, ועל שיש רשעים שמחריבים הישוב ומאבדים נפשות רבות ומדוע אין ה' מסלק היזקם, גם ע"ז אני רוצה תשובה, ואז ולא אוסיף עוד לשאול: 

(ו) וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מנסערה מִן סְעָרָה וַיֹּאמַר:

ויען, לכן ענהו ה' שנית תשובה על רשע וטוב לו: 

(ז) אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:

תוכן התשובה על מה ששאל מדוע מניח ה' את הרשעים העריצים והגבורים המפילים מוראם על בני אדם והמשמידים אותם,

כי הלא שאלה זאת תשאל על כלל הבריאה, שראינו שה' ברא בריות גדולות ונוראות שמפילים חתיתם על כל בע"ח, וטורפים מהם ומאבדים אותם, ולמה יניחם ה'?

וכבר באר לו שהשגחתו כוללת כל הבע"ח למיניהם, ולמה לא יעביר את הטורפים והמשחיתים?

אבל זו שאלה סכלה, שהאומר כן יבקש שיברא ה' רק ברואים חלשים רפויי כח, עד שלא ימצא בע"ח יהיה לו כח להתקומם על החלוש ממנו, ואין זה מכבוד הבורא שיברא תולעים ונמלים ושבלול תמס יהלך,

וזו כבודו שימצא ברואים גבורים ואדירים גאים ורמים, והבורא רם על רמים ומתגאה עליהם ומכניע כולם בכחו, ומשגיח שבכ"ז יתקיימו המינים, במה שהכין לכל חי כלים ותכונות בם ישמר מאויביו,

וכן ברא בני אדם גבורים וענקים אמיצי כח, ואם הם בבחירתם לפעמים יעריצו בגבורתם להרע לעניים וחלשים, ה' משגיח והכין לבני אדם שכל ואהבת משפט ונימוסים וטבע ההתחברות שעל ידם ישתמרו מגאות עריצים,

וה' בהשגחתו יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות, עפ"ז צוה לו שיאזר חלציו להשיב על שאלתו: 

(ח) הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק:(ט) וְאִם זְרוֹעַ כָּאֵל לָךְ וּבְקוֹל כָּמֹהוּ תַרְעֵם:

פסוק ח-ט האף תפר משפטי – ואם זרוע כאל לך

אני שואל אותך אם יצוייר שיהיה לך זרוע וכח כמו שיש לאלהים, ותוכל להרעים בקול כמהו ולהפחיד את כל העריצים, האם גם אז תפר את משפטי והנהגתי, ותאמר שאין הנהגתי נכונה, ותרשיעני למען תצדק?

אם כשיהיה לך כח כמו לה' האם אז תנהיג אתה את ההנהגה באופן אחר למען תראה שהנהגתי היתה בלתי נכונה ולא בצדק?: 

(י) עֲדֵה נָא גָאוֹן וָגֹבַהּ וְהוֹד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ:

עפ"ז אני אומר לך הנני נותן לך כח וגבורה כמו שיש לאל,

נסה נא ועדה גאון וגובה ותלבש הוד והדר כמו שלובש האל, שיהיה לך כח כמהו: 

חלק באור המלים – (י) עדה, תלבש – העדי הוא על המלבוש, הוד והדר יהיה הלבוש, כמו הוד והדר לבשת ע"ש הבדלם. ועליו תעדה עדי גאון וגובה שהוא התגאות הנפש על ההוד וההדר שלו:

(יא) הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ:

ובכח האלהות שיש לך תפיץ אפך להשפיל כל גאה אשר תראה,

כל בעל חי ואדם שנמצא בעולם שהוא חזק מחבירו ומתגאה עליו בכח, תשפיל שיהיו כולם רפויי כח: 

חלק באור המלים – (יא) עברות אפך – העברה היא שטף האף להשחית גם מי שלא חטא כמ"ש בכ"מ, ועז"א וראה כל גאה:

(יב) רְאֵה כָל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדֹךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם:

וגם כל גאה המתגאה בדעתו תכניעהו, עד שיכנע גם בלבבו,

ועי"כ והדך רשעים תחתם, שאחר שלא ימצא לא בעל כח ולא גאות בעולם לא ימצאו עוד רשעים משחיתים את ריעיהם: 

חלק באור המלים – השפילהו, הכניעהו – שישפל בפועל ויכנע בלבו. והדוך, מקור מהקל שרשו הדך. פי' רמוס:

(יג) טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד פְּנֵיהֶם חֲבֹשׁ בַּטָּמוּן:

טמנם בעפר יחד, כי כולם יתבטלו ממציאותם וישובו אל העפר: 

חלק באור המלים – בטמון – תואר למקום שנטמנים שם תחבש ותקשר שם פניהם:

(יד) וְגַם אֲנִי אוֹדֶךָּ כִּי תוֹשִׁעַ לְךָ יְמִינֶךָ:

וגם אני אודך, אם תוכל להנהיג הנהגה כזאת ושבכ"ז תקרא בשם אל ואלהים בורא ויוצר, שזה לא יהיה רק אם ברא עולם מלא וברואים גדולים מתיחסים אל כחו הגדול: 

(טו) הִנֵּה נָא בְהֵמוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמָּךְ חָצִיר כַּבָּקָר יֹאכֵל:

עפ"י הציור הזה שצייר במליצה שמוסר בידו כח אלהות לקיים ולבטל כל יצור, ורוצה לנסות אם ייטב בעיניו לבטל ולהשבית כל דבר חזק ואביר ובעל כח שיש במציאות,

בהכרח יחל מעשה ההשחתה מן הברואים היותר גדולים שיש בעולם,

עפ"ז אמר לו, שיש לו שני ברואים היותר תקיפים בעולם השפל,

א' ביבשה אוכל עשב ומשחית כל מזון הברואים וחייתם, [א.ה. כדוגמת הראם]

וא' בים טורף טרף, וצריך הוא להתחיל בם להשחיתם ולהעבירם מן העולם

עז"א הנה הבהמות אשר עשיתי הם עמך והוא אוכל חציר כבקר: 

חלק באור המלים – בהמות – בהמה אחת ששמה בהמות:

(טז) הִנֵּה נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו וְאֹנוֹ בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ:

כי החיות הטורפות האוכלות בשר, כחם בכלי הטרף שלהם בצפרניהם ושיניהם וקולם וארסם,

אבל בהמות אלה שמזונן חציר עקר כחו תלוי במתניו: 

חלק באור המלים – כחו, אונו – הכח היא הפנימי והאון היא התגלות הכח לחוץ (ישעיה מ'):

 שרירי – כמו שררך אגן הסהר:

(יז) יַחְפֹּץ זְנָבוֹ כְמוֹ אָרֶז גִּידֵי פחדו פַחֲדָיו יְשֹׂרָגוּ:

יחפץ בעת יגיע לו החפץ והתאוה, אז זנבו כמו ארז [באור המלים – וזנבו הוא כינוי לאבר שלו]

וגידי ביציו יהיו כשריגים וכסעיפי אלנות: 

(יח) עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחוּשָׁה גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל:

ועצמיו דומים כאפיקי נחושה, מרוב חזקו ואמצו, כי כחו תלוי בבנין גופו ועצמותיו וגידיו החזקים: 

 חלק באור המלים – עצמיו, גרמיו – הגרמים הם העצמות הקשים, ועצם כולל הרכים והקשים. כמטיל כמשא של ברזל:

(יט) הוּא רֵאשִׁית דַּרְכֵי אֵל הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ:

אחר שגמרת אומר בהיותך במקום האל וכחך ככחו, להכרית כל אביר ורב כח,

הדרך הראשון שילך האל להשחית הבריות האדירות הוא לילך אל בהמות זה להשחיתו ראשונה,

עד שהעושו הוא צריך שיגיש חרבו להשחית אותו: 

חלק באור המלים – בול – כמו יבול, ר"ל הרים בול ישאו לו לעושהו:

(כ) כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם:

בזה ירויח הרבה, שעי"כ הרים בול ישאו לו, שישאו לה' יבול ותבואה, כי הבהמה הזאת תשחית יבול ההרים, ואם יאבדנה ישאו לו הרים יבול,

וכל חית השדה ישחקו שם בהרים, כי עתה תברח כל חיה משם מפני מוראו: 

(כא) תַּחַת צֶאֱלִים יִשְׁכָּב בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה:

וראוי שישכב תחת צאלים אחרי מותו, ושישכב בסתר קנה ובצה,

שלשם ישליכו את נבלתו במקום נסתר מכוסה בצללים: 

(כב) יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל:

יסכהו, הצללים יעשו סכך על צללו, דהיינו על נבלתו שהוא הצל הנשאר אחריו, ושם יסבוהו ערבי נחל עד שלא תראהו בריה: 

חלק באור המלים – צללו – הצל שישאר ממנו, ר"ל שארית עצמותיו יסכוהו צאלים:

(כג) הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ:

 עתה מראה לו הבריאה השניה הנוראה שראוי לאבדה לפי דעתו,

והוא הלויתן שנמצא במים וטורף שם כל חיות המים,

הן יעשק נהר, ראה נא שם נמצא בריאה שרוצה לעשוק את כל הנהר עם הבע"ח אשר בו,

עצור בעדו שלא יחפז לעשק את הנהר, כי הלא הוא בוטח שיגיח את כל הירדן אל פיהו וישחית את כל חי הנמצא בו: 

חלק באור המלים – יגיח – ימשכנו אל גחונו:

(כד) בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב אָף:

הלא רוצה לקחת את כל הירדן עם המעינות שלו ובמוקשים ינקב אף,

הלא פותח נקבי אפיו המלאים מוקשים, שבם ילכדו כל הבע"ח שבירדן: 

חלק באור המלים – בעיניו – עם העין והמעין שלו. ינקב, יפתח נקבי אף במוקשים הנמצאים באפיו:

(כה) תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ:

ולכן ראוי שתמשוך את הלויתן בחכה, שבה צדים את הדגים הגדולים,

ותשקיע לשונו בחבל, שלא ישחית דגי הים והירדן: 

חלק באור המלים – תמשוך, צווי – חכה בו צדים דגים הגדולים ישעיה י"ט, חבקוק א', תשקיע שתניח לשונו. כמו אז אשקיע מימיהם (יחזקאל ל"ב):

(כו) הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ:

לכן צריך חכה כי לא תוכל לצודו כמו שצדים את הדגים הקטנים ע"י אגמון וחוח,

וכן א"א שתתנהג עמו כמו עם בע"ח הטובים והרכים בטבעם שייראו מגערתך ולא יעשו רעה, כי. 

(כז) הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת: (כח) הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם: (כט) הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ:

פסוק כז-כט הירבה אליך תחנונים, ולכן לא תוכל להתנהג עמו כמו עם בע"ח שיוכל האדם להכניעם תחת רשותו שיעבדו עבודתו כמו הסוס והפרד, כי היכרת ברית עמך,

וכן לא תוכל להתנהג עמו כמו עם בע"ח שצדים אותם ומראים אותם למשחק, כי התשחק בו כצפור,

ולכן אין לו תקנה אלא סכין, וראוי כי. 

 (ל) יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים:

יכרו עליו חברים, שיתחברו עליו חבורות חבורות לאכל מבשרו,

וגם יחצוהו בין כנענים הסוחרים הקטנים למכור את בשרו למסחר: 

חלק באור המלים – יכרו – כמו ויעש להם כרה גדולה. חברים בני החבורה, כנענים הם הסוחרים הקטנים (ישעיה כ"ג):

(לא) הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ:

וכי תוכל למלול ולהכרית ראשו בסוכות, שהם הסכינין הגדולים שכורתין בהם את הדגים,

או התכרות ראשו בצלצל דגים, הוא קופיץ גדול שקוצצים בו ראשי הדגים הגדולים,

ר"ל שא"א שתכניעו בשום כלי משחית, ומ"מ אני אומר לך. 

 חלק באור המלים – התמלא – תמלול, כמו בלא יומו תמלא (למעלה ט"ו) והא' בא תחת הכפל כמ"ש המדקדקים, בשכות, מענין ושמת שכין בלועך, והם שני משקלים, בצלאל הקופיץ שכורתים בו ראשי הדגים הגדולים, כ"פ הרלב"ג:

(לב) שִׂים עָלָיו כַּפֶּךָ זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַף:

אחר שנתתי לך הכח שיש לאל, די בשתשים עליו כפיך שבזה ישוב אל האפס,

ואל תוסף זכר מלחמה, לא תזכור כלל שתצטרך להלחם אתו בדרך מלחמה (שבדרך זה א"א שתנצחנו),

כי רק ע"י שימת כפים יתבטל ממציאותו, ומפרש. 

חלק באור המלים – זכור – מקור, ופי' אל תוסף לזכור מלחמה לכן בא פת"ח בהפסק, כי ההפסק הוא במלת מלחמה: