.

אם אינך זקוק לישועה - אל תלחץ כאן

.

שיחה קצרה ובה התייחסות למצב היום

מתעסק בקריינות?

אנו זקוקים לך! >>>

השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

הרב שלמה אסולין זצוק"ל

.

לתרומה לקרן שהוקמה לאלמנת הרב והיתומים (4) שטרם נישאו>>>

.

'ויהי ככלות שלמה'

דברי הספד והערכה לגר"ש אסולין זצוקללה"ה מחתנו רבי שמעון ועקנין שליט"א

ריש מילין

וַיְהִי֙ כְּכַלּ֣וֹת שְׁלֹמֹ֔ה לִבְנ֥וֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְאֵת֙ כָּל־חֵ֣שֶׁק שְׁלֹמֹ֔ה אֲשֶׁ֥ר חָפֵ֖ץ לַעֲשֽׂוֹת: (מלכים א, ט, א)

אין "ויהי" אלא לשון צער, "וי וי" "הי הי" על "כלות שלמה", על כלות המלאכה הגדולה שעסק בה מו"ח רבינו שלמה זצוק"ל, לבנות את בית ה', משפחתו ותלמידיו.

הבכי מתגבר והולך כאשר אנו חושבים על "חשק שלמה אשר חפץ לעשות" ונטרפה השעה, ואיננו כי לקחו האלקים. כמה שיעורים, ספרים, חידושים, תיקונים, תפילות, ישועות – הפסדנו בסילוקו של צדיק.

 

בבואי לכתוב על מו"ח זצוק"ל, הדבר קשה מאוד, גם טכנית להקיף את דמותו הגדולה של גברא רבה שכזה. גדול בכל השטחים, בתורה, ביראת שמים, במידות, בצדקות, ובחסד. וביותר שהצניע את עצמו מאוד, עד שגם ידידיו ושכיניו לא ידעו מיהו המתהלך ביניהם.

כמו כן קשה מבחינה רגשית לתאר קשר של כמעט 15 שנה, קשר חם ועמוק במיוחד, לא קשר רגיל של חתן וחמיו אלא הרבה יותר מזה. וכך היה רגיל לומר שזה כבר מזמן לא קשר של חתן אלא כבן ממש. זה כמובן מטוב מידותיו שקירבני מאוד ופתח בפני את שערי ליבו הגדול.

אבל מכיון שאין מתעצלין בהספדו של חכם. ויש כל כך מה ללמוד ממנו. לכן אנסה לשרטט במעט מה הוא היה בשבילנו, ומה ראינו אצלו.

 

ההשפעה שלו עלינו היתה עצומה. באופן אישי כל סעודת שבת שישבנו יחד היה בשבילי טעינה רוחנית, הרגשתי שאני יוצא מוטען בשאיפות חדשות, בקדושה שהשפיע, בדברי התורה שדיבר, ובעצם מכל ההתנהלות שלו שעשתה עלי רושם רב.

בפרשת לך לך כתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן, הגמרא בסנהדרין צ"ט: לומדת מזה כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו עשאו. מצינו לימוד נוסף גם הוא במסכת סנהדרין דף י"ט: בלשון קצת שונה, כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה. נשאלת השאלה מה הצורך בלימוד הכפול הזה, לכאורה כתוב פה אותו דבר. וכן, מה החילוק בין ילדו לעשאו. ראיתי מבארים ש"ילדו" זה כשלימד תורה, "עשאו" זה כדוגמת מה שאברהם עשה שהשפיע על עובדי כוכבים וגיירם, שזהו ממש ליצור ולעשות יש מאין [לידה לא נקרא יצירה אלא כדבר שקורה ממילא]. 

ועדיין צריך לבאר מדוע נאמר ביחס לאברהם אבינו "מלמד את בן חבירו תורה" לכאורה זה תיאור עדין מידי לעומת מה שעשה, היה צריך להיות כתוב כל המהפך אדם מ"גוי" ל"יהודי", שזה ממש יצירה יש מאין.

ואפשר לבאר שדרך ההשפעה של אברהם אבינו לא היתה במהלכים גדולים של יצירת מצב חדש, אלא כבדרך אגב וממילא הגיעו למה שהגיעו. 

כעין זה ניתן לומר שאצל חמי זצוק"ל ההשפעה היתה בדרך אגב, לא בכח ולא בחיל, הכל בעדינות גדולה ובשיקול דעת עצום. כשרצה להשפיע עשה זאת בצורה עקיפה, מכבדת, וברגע המתאים. חשש מאוד מלהלחיץ או לפגוע.

בתקופה האחרונה למחלתו, הבאתי אליו אברך שרצה לדבר איתו שיקבל עליו איזה מעלה רוחנית [לאחר ששמע שהוא מתאים לזה], זה היה בזמן שהיה חלש מאוד והיה קשה לו לדבר, חשבתי שתיכף הוא יציע בפניו את הענין ויחתור לסיום, והשתוממתי לראות כמה מחשבה ושיקול דעת הפעיל לפני שהגיע לדבר על זה.

הוא גלגל שיחה מכאן ומשם בסבלנות עצומה, הוא נכנס אליו ב-23.00 בלילה ובסביבות 2 בלילה התחיל לדבר איתו על זה. והאופן שדיבר איתו היה בשפה וגישה שונה לגמרי ממה שהיה רגיל שדיבר איתי על הענין הזה, כנראה שחשב שזה האופן שמתאים לדבר איתו. ככה היה כל המהלך שלו, השפיע המון אבל ברגישות עצומה ושלב אחרי שלב.

***

למען אשר יצוה – השפעתו על צאצאיו

היה לו קשר עם כל נכד או נכדה בכל גיל, הצליח לגעת בלב של כל אחד, לרומם ולשמח, וכן לטעת שאיפות להיות תלמיד חכם וצדיק. לילדים הקטנים יותר היה אומר בחום: יוסי, תגלה לי איך נהיים כזה צדיק אני גם רוצה להיות, הילד כמובן לא ידע מה לענות בדיוק, אז הוא היה אומר: אני אגיד ואתה תענה אם אני צודק, אולי אוכלים הרבה במבה וככה נהיים צדיקים, אז מיד הילד היה אומר מה פתאום. אז אולי משחקים בבימבה וככה נהיים צדיק, ושוב הילד היה אומר שלא. אז איך נהיים צדיק?? עד שהילד היה אומר עושים מצוות ולומדים תורה, אז הוא היה משבח מאוד את תשובתו ואומר יוסי יודע איך נהיים צדיק! 

לילדים גדולים יותר היה אומר בעיניים בורקות: אתה יודע איזה כיף להיות תלמיד חכם, כולם מכבדים אותו, מביאים לו כל מה שהוא רוצה. מסיעים אותו לאיפה שהוא צריך. כדאי לך. הכי כיף. לילדים יותר גדולים היה מטפטף "צריך לגמור ש"ס", "צריך לדעת ש"ס", "עוד לפני החתונה תבנה בית רוחני, מה זה בית רוחני? ר"ת בבלי ירושלמי תוספתא. את כל זה תגמור עוד לפני החתונה". זה לילדים. אבל עבורינו ההשפעה היתה בלי מילים, רק לראות דוגמא של אדם שמתענג על ה', חי בעולם רוחני קסום וטוב לו כל כך, לא מקבל חיות מדברים גשמיים רק מתורה ומצוות, זה הדבר הכי משפיע.

הנכדים כולם היו אבלים וכואבים, ילדים קטנים בכו על פטירתו. כי ידע לתקשר ולפרגן לכל אחד בגובה העיניים. ומי שהיה נראה לו קצת חסר ביטחון עצמי היה הופך להיות "פרויקט" אצלו. ברגע שהזדמן איך לרומם את רוחו עשה את זה כקופץ על המציאה.

למדתי מסכת שבת, כשהגעתי שאל בנחמדות ובחיוך אם אני זוכר מה רש"י (שבת ס"ג.) מסביר מה הכוונה למיימינים ולמשמאילים, רש"י שם מסביר שני פירושים, א. למשמאילים זה אלו שאין יגעים בה כל צרכן. ב. מיימינין בה – עוסקין לשמה, משמאילים – שלא לשמה. ואז שאל, מה זה שלא לשמה, אולי אתה זוכר רש"י במקום אחר? ואמר שרש"י בתענית ז. מסביר "לשמה משום כאשר ציווני ה' אלוקי, ולא כדי להיקרות רבי". הוא לא סתם שאל את זה, הכל היה במטרה להחדיר בעדינות מושגים במקום לומר במפורש ללמוד תורה לשמה.

בר"ח אלול תשפ"ג היה במצב קשה הרופאים הגדירו את זה סכנת חיים מיידית, וסוכם שיכניסו אותו לניתוח חירום כדי לנסות להצילו. באותם שעות שחיכינו לניתוח היינו במתח ובספיקות גדולים היכן לעשות את הניתוח כיון שהיה מדובר על פעולה מסוכנת ועוד שהגוף היה חלש ורעוע, אבל הוא השרה בסביבתו ביטחון מוחלט בה', ואמר זה לא משנה איפה יהיה הניתוח ומי ינתח, בין כך אנחנו צריכים את הקב"ה בתמונה והוא יעשה מה שהוא רוצה. בתוך שעות אלו, היינו שם עם רעייתי – בתו, ודיברנו שהבן הגדול שלנו מתחיל את הישיבה קטנה היום בצהריים, אז הוא אמר לאשתי: היום בלילה אל תרדימי את הילדים מוקדם, שכולם ישארו ערים, תגידי להם שאלחנן התחיל את הישיבה ואנחנו מחכים לו לקבל את פניו כשיחזור. תפרסי מפה של שבת על השולחן, ותאפי עוגה טעימה עם שתיה מתוקה ותעשו יום חג בבית. לא יקרה כלום אם יום אחד הילדים ישארו ערים עד מאוחר, זה כבוד התורה וכולם צריכים להיות ולשמוח איתו. כל זה היה במצבו הקשה מאוד!…

בחודש אב תשפ"ג נסעתי לירושלים לשבת, באותו יום שישי הוא הופנה למיון ע"י הרופא. בדרך לירושלים כשהייתי עם כל הדברים ברכב, עברתי דרך תל השומר כדי לבקר אותו ביקור קצרצר. כשנכנסתי אמרתי לו שאני בדרך עם כל הילדים ברכב וכל האוכל לשבת ובאתי לבקר לרגע, אז שאל אם יש לי חמין, אמרתי לו שכן, אז אמר שאם ארצה אוכל להביא לו. לא ידעתי אם הוא מתכוון ברצינות אז אמרתי לו שזה נמצא מתחת כל הדברים ואם הוא רוצה אני אוציא לו בשמחה, הוא (בעדינותו) ענה שלא צריך. בשבוע אחרי זה ביום שישי שוב אמר שאם נכין חמין אפשר להביא לו. אז הבאתי.

אחרי כמה ימים ביקש לדבר איתי ואמר שמאוד הצטער לשמוע שאולי הנכדים שמעו שביקש חמין, ומה הם יזכרו מסבא שביקש בחליו? חמין. ילד לא יודע להבין נכון את הדברים ונראה לו ששם סבא אוחז, צריך לקחת אחריות איך שהדברים מתקבלים אצל הילדים. כי  האמת אני אסביר לך למה ביקשתי: בתוך המצב הקשה שלי שאני נמצא בו שאני כמעט לא יכול לעשות שום מצוות, כל בוקר אני מנסה לחשבן איזה מצוות אני כן יוכל לעשות היום ממיטת חוליי, וככה אני מנסה להגיע לכמה מיצווא'לך (כלשונו. הכוונה: כמה מצוות בודדות) במשך היום למרות כל המצב.  ביום שישי, מראש אני משתדל לא לאכול כל היום כדי שאוכל לאכול סעודת שבת. באותו יום שישי לא הרגשתי טוב וגם נחלשתי מאוד מהנסיעה לתל השומר והרגשתי שלא תהיה ברירה ואהיה חייב לאכול. מה שהיה שם זה רק לחמניות אבל לא רציתי ליטול ידיים 3 שעות לפני שבת, ואז כשהגעת עלה לי הרעיון של החמין שזה בלי ליטול ידיים יוכל להחזיר לי כוחות. גם ביום שישי שאחריו זה היה פתרון טוב במקום ליטול ידיים…

 

וה' נתן חכמה לשלמה – גאונותו העצומה

היה בקי בכל התורה כולה. תנ"ך, בבלי, ירושלמי, ספרא ספרי, תורת כהנים ותוספתא. זוהר וכל תורת הסוד. מדרשים. ובעצם כל התורה ממש.

בקיאותו העצומה לא באה מכשרון מיוחד. גם חביריו מהישיבה העידו שבצעירותו לא נודע כגאון כלל. הוא פשוט למד ולמד ולמד. בארון הספרים שלו כמעט בכל ספר משמעותי היה בו סימנייה, והסימנייה היתה מתקדמת כל הזמן.

פעמים רבות שמענו ממנו תשובה על אתר מיד "אין זוהר כזה" או "אין גמרא כזו". אם הזכירו לפניו גמרא לא מדוייקת מיד היה אומר אני אגיד לך מה הגמרא אומרת בדיוק והיה מציע את דברי הגמרא המדוייקים.

מתוך בהירותו העצומה בחומש, הרבה ווארטים שהיה שומע היה מבטלם, ומראה שזה טעות בפשט או בחשבון של סדר המאורעות שבתורה.

בתקופת המחלה בחודש סיון תשפ"ג לאחר פטירתו של הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל, סיפרו עליו שנפטר מתוך לימוד תורה עד זמן יציאת נשמתו. בעקבות כך אמו"ר ניסה להיזכר בתוספות שמביא בשם רבינו קלונימוס מה שאמר בשעת פטירתו. בדיוק הייתי בדרך לבית החולים לסעוד את מו"ח זצוק"ל, הצעתי שאשאל אותו, זה היה בזמן שהיה בחולשה גדולה ותחת השפעה של תרופות מטשטשות, כשהגעתי שאלתי על התוספות הזה ומיד אמר שזה בסוף מסכת מנחות בעמוד ב' של הדף באמצע העמוד, חשבתי שאולי זה ב"אזור" סוף מנחות כלומר בדפים האחרונים. למעשה פתחתי וראיתי שמסכת מנחות נגמרת בדף ק"י ע"א, והתוספות הנ"ל נמצא בדף ק"ט ע"ב, ובאמת באמצע העמוד כמו שאמר.. אבל מה שבאתי לספר שכשתי דקות אחר שענה את מיקום התוספות נכנס לשם גיסי עם רעייתו, ועמדו בצד המיטה (אני הייתי בצד השני), והוא שואל אותי בלחש מי זה האשה הזאת, אמרתי לו אשתו של בנך פלוני, שאל איך קוראים לה, אמרתי לו את שמה בניגון של פליאה, אמר לי: "אני לא מאופס". באותו זמן לא הכיר את כלתו ולא זכר את שמה (והוא הכיר היטב את בני ביתו וידע לתת יחס חם מאוד לכל אחד), אבל התוספות זכר במדוייק!

אחיו רבי ציון שליט"א מספר שהיה מספר לתלמידיו על אחיו מבני ברק שיודע ש"ס, ואומר להם תוציאו איזה גמרא שאתם רוצים, תבחרו שורה, נתקשר אליו ונקריא לו את השורה ותראו איך יגיד מיד איפה זה כתוב בדיוק. וכך היה, בכל פעם היה עונה מיד את המקור המדוייק.

אם היו שואלים אותו איזה פרט בתיק הרפואי הוא לא היה יודע, אבל בש"ס ובתורה כולה שום דבר לא נשכח ממנו.

אחר פטירתו אחד הבנים ראה בכתביו שאלות ששאל את הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל, מהמשך המכתב מוכח שזה מלפני 35 שנה (כשהיה בן 23), הוא שאל אותו עצה איך מצליחים לא להרהר בדברי תורה במקומות המטונפים. רבי חיים השיב לו שזה אכן קשה והביא לו את הגמרא ששיבחה את רבי יוחנן שלא הרהר במקומות המטונפים ורואים שזה דבר לא פשוט.

 

מה שניתן ללמוד מצורת הלימוד שלו

הגמרא בשבת קי"ד. אומרת: "איזהו תלמיד חכם וכו' זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה". ופירש"י ד"ה בכל  מקום: "בכל הש"ס ואפילו במסכת כלה, דלא רגילי בה אינשי וזה נתן ליבו וגרסה". נראה שזה בדיוק תיאור דמותו של מו"ח זצ"ל, הוא "נתן ליבו" לכל פינה שבתורה, לא היה משהו שחשב ש"זה" לא שייך אליו. גם במה שלא רגילי אינשי.

סדר הלימוד שלו היה ממש כניהול עסק לכל דבר, היו לו מחברות מסודרות עם מאזנים ברורים כמה למד וכמה הספיק ברמה יום יומית. התייחס לסדרי הלימוד שלו כ"חובות", ולפעמים היה פורע מראש את חובותיו.

היה אומר: זה לא בעיה ללמוד ש"ס, וגם לדעת אותו. הוא לא היה נבהל מזה, לא היו לו "תפיסות מגבילות" כלפי לימוד התורה. הוא הסתכל על זה בגישה של "אני יכול", וזה כפי הנראה יסוד חשוב בהצלחתו. וגם פרגן לאחרים וחשב כלפי כל אחד: "כן, אתה יכול".

אמר לגבי לימוד התורה שזה כמו כשמסתכלים על תמונה בפעם הראשונה קולטים רק את הדברים הכלליים ביותר, למשל רואים רק שני דמויות מרכזיות שיש בתמונה, ולא שמים לב לשאר הפרטים. ככל שמרבים להסתכל בתמונה שמים לב לעוד ועוד פרטים נוספים שלא נראו בהתחלה. כך בתורה בהתחלה יש המון דברים שלא רואים אותם בכלל, וככל שחוזרים על הדברים מתגלים עולמות חדשים לגמרי שנדמה כאילו לא היו עד עכשיו.

היה אומר שמתפלל שלא יכנסו לו לראש דברים סתם. רוב ימיו לא היה קורא עיתונים כלל. פעם מישהו הגיע אליו עם גזיר עיתון והמליץ לו לקרוא משהו שנוגע אליו, אמר לו מעולם לא קראתי עיתונים, אם תרצה תקריא לי.

מעולם לא החזיק טלפון נייד.

כשהיה חולה ורציתי לשמחו הייתי אומר לו איפה אני אוחז ומה למדתי, תמיד שמח מאוד לשמוע, וכמה פעמים אמר לי בסמיכות לזה "כדאי לעשות תשובה כל פעם לפני הלימוד". והיה מספר את הסיפור עם בעל קצות החושן שבכל יום לפני שנכנס למסור את השיעור בישיבה, היה יורד  למרתף ושוהה שם כחצי שעה ואחר כך מגיע לשיעור, ואחד מהתלמידים התעניין מה הוא עושה שם, עד שיום אחד נכנס לאותו מקום לפני כן, וראה שהקצוה"ח שוכב בפישוט ידיים ורגליים וזועק בבכי באומרו "ולרשע אמר אלוקים, מה לך לספר חוקי". כאשר היה מספר את הסיפור והיה מגיע לפסוק הזה היה בוכה..) אפשר לעיין במעיין גנים דברים ח"ד מאמר א' שם כתב ע"ז).

שמעתי שלמישהו אחר אמר: אתה לא יודע איזה תענוג זה ללמוד דף גמרא אחרי תשובה, משהו מיוחד.

במשך עשרות שנים מצעירותו ממש, וכמעט עד סוף ימיו, היה לומד י"ח פרקי משניות בכל יום.

סיפר שכשחוזר הביתה הרבה פעמים דבר ראשון מוציא גמרא ופותח אותה, ורק אחר כך מוריד את הכובע והחליפה. "ככה כבר ברור לך מה אתה עושה עכשיו, זה ממעט את הנסיון".

היה אומר הרבה "העונש הכי גדול שאדם יכול לעשות לעצמו זה להיות עם הארץ".

אמר שכשאדם בא לעשות משהו רוחני, שזה יהיה בבחינת "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם". (כך גם התבטא על אחד הבנים שכשהוא לוקח על עצמו משהו לעזור לו זה בבחינת "ולא אשוב עד כלותם").

כמה פעמים שמענו ממנו בתקופת המחלה: "כבר מאה ימים אני פה, לא התקדמתי כלום". "מה יוצא מכל זה, עוד יום ועוד יום עובר בלי שום התקדמות", "עם מה אני יוצא מכל התקופה הזו". ועוד כהנה וכהנה משפטים. תמיד חיפש להתקדם ולהתקדם.

לאחר פטירתו, כשנודע לרבים את גודל הדירה, נשאלתי כמה פעמים איפה הוא היה לומד בבית.. אז התשובה היא, שהיה כסא וסטנדר ניידים בבית.. באופן קבוע אחרי הסעודה בליל שבת, ברגע שסיים ברכת המזון כשהילדים עדיין כולם משחקים בסלון והמבוגרים ממשיכים לשבת, היה לוקח את הכסא והסטנדר ויושב במטבח ללמוד. כשיצאו מהסלון והאסיפות התחילו לעבור לפתח הבית הסמוך למטבח, אז היה עובר בשקט לסלון, וכן ע"ז הדרך.

 

מה עניין אותו במצבים הכי קשים.

פעם בתקופת המחלה, זה היה בזמן שהיה מטושטש מאוד מתרופות מסוימות שקבל, ישנתי איתו בלילה, בשעה 5 בבוקר, התחיל אז להתנוצץ אור בחוץ, הוא קרא לי, מיד התעוררתי והוא אומר באיטיות ובטשטוש: "תראה, מתחיל יום חדש, יום חדש זה התחלה חדש, דף חדש, אולי אפילו מסכת חדשה, צריך לחשוב איך מתכוננים לזה. הייתי עייף מאוד אמרתי לו בעדינות: אבל עכשיו 5 בבוקר, כדאי שתמשיך לישון לפחות עד 7 ככה יהיה לך כח ליום הבא. אז הוא אמר: מה שאתה אומר נכון, אבל צריך לדעת מעכשיו מה הולכים לעשות, לפחות שתהיה תוכנית. אחר כך הוא נרדם, ואחרי שעה ביקש שוב לחשוב איך מתחילים את היום בצורה הטובה ביותר. כל זה היה מתוך טשטוש משמעותי,  שזה מראה מה היו מחשבותיו בכל זמן.

הפעם שאני זוכר אותו הכי מאוכזב בתקופת המחלה, היה באחד הפעמים כשהיינו אצלו אני וחמותי הרבנית תחי' ופתאום רצה להזכיר איזה גמרא, ואז הרים את עיניו קדימה למול מיטתו כמחפש משהו, וראינו שיש לו אכזבה כבידה, שאלנו מה קרה, בהתחלה השתהה מלדבר מחמת חולשתו, ואחר כך אמר: "אני לא מבין, איך יכול להיות בית בלי ש"ס, כבר ביקשתי בבקשה שיביאו ש"ס איתי לפה, אי אפשר בלי זה!".

פעם כשהצעתי לו שאקרא ק"ש בקול, ויהיה שומע כעונה, אמר לי "כמה אני מתגעגע לשבת בבית כנסת ולהגיד ואהבת, את השם, אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, (הטעים את זה בעריבות וכמיהה) איי כמה אני מפסיד מכל החולי הזה…".

בתקופה שהיה מורדם ומונשם אחרי הקריסה שהיתה לו, ניסיתי לראות אם הוא שומע, אז סיפרתי לו כל מיני דברים. כשהיה שומע על הספקים בלימוד שלי, או של בני, היה מנענע את מצחו בצורת התפעלות, וכן כשסיפרתי לו על משהו שעשה בשביל מישהו ושברוך השם זה מאוד משמח אותו גם כן היה מגיב. זה מה שדיבר אליו בכל מצב.

 

ונתת לעבדך לב שומע – דאגה ורגישות לזולת

כשהיה חולה בבית החולים והיה מיוסר ביסורים קשים כידוע, אם היה שומע חולה שצועק היה ממש בוכה עליו ומתפלל ואומר רבונו של עולם תרחם עליו, תרחם עליו. לפעמים היה מבקש ללכת לאותו חולה ולומר לו שהוא בוכה עליו. כשהיה בטיפול נמרץ שמענו שבחדר הסמוך יש אשה צעירה לפני לידה שנמצאת בסכנה, לא ראינו אותה רק פגשנו את ההורים מודאגים בחוץ. באותו זמן שהיה שם,  הגעתי אליו בשבת אחר הצהריים והוא סיפר לי בכאב ששמע מהחדר הסמוך צעקות, והוא מבקש "שתעשה משהו שלא עשיתי מעולם. תלך לחדר שם ותאמר לה שבחדר ליד יש רב גדול שמתפלל ובוכה עליה עד שהיא תבריא. אף פעם לא אמרתי על עצמי שאני רב אבל אולי זה יעודד אותה קצת". 

בתקופת מחלתו היה תלמיד שלו שהתחתן, כיון שהיה קשור איתו אז הוא ניסה להתייעץ והיה לו הרבה מה להתייעץ, המצב היה שהוא שכב בחולשה עצומה וכמעט לא יכל לדבר, אז הוא אמר לבנו אליהו שידבר איתו על רמקול והוא ישמע, והיו שיחות ארוכות עם המון שאלות על כל פרט, והוא הקשיב בקשב רב, ואיפה שהיה צריך להתערב אמר בלחישה את התשובות שלו ואליהו אמר. בין הדברים אמר "תגיד לו שאני לא אעזוב אותו. אני עומד מאחוריו". אחר כך אמר אולי צריך לקנות לו מקרר. כמה עולה מקרר. ועוד כל מיני דאגות שדאג לו.  היה נראה בחוש שממש מוטרד מכל פרט לגביו. וככה היה כל החיים שלו נושא בעול באופן המושלם ביותר.

לא ראיתי אצלו שנאה כלפי אף יהודי, אף שלפעמים אנשים חרדים וכשרים נופלים בשנאה בגלל ענייני "דעות והשקפה". אצלו לא היה מושג ענין של שנאה. אף שהיו לו דעות מוצקות. אבל לא שנאה, רק אהבה ורחמים כלפי כל יהודי.

 

חסדים וצדקות נשגבות.

בימי השבעה התוודענו לצדקות גדולות שעשה בסדר גודל בלתי מובן. בלילה אחרי שהמנחמים הלכו ישבו הבנים יחד ודיברו, ואז בן אחד אומר דרכי אבא שלח במשך כמה שנים 800 ₪ כל חודש לאיזה אדם. והבן השני אומר כשהייתי לומד בישיבה בירושלים, אני הייתי אחראי במשך שנים לתת למישהו שגר בירושלים מידי חודש 3000 ₪ עבור שכירות הדירה שלו.

סיפר ידידו הרב ר.ז. לא זכינו לילדים 14 שנה, הוא היה מוטרד מזה מאוד, כמעט יותר ממני. עשה תפילות וסגולות בשבילי. פעם אחת שאל אותי יש משהו שיכול לעזור? אמרתי לו כן, כסף. שאל אותי 5000 דולר יעזרו? אמרתי לו כן. זה היה בי"ב אדר. ביום י"ג אדר תענית אסתר דופק אצלי בבית בשעה 12.30 בצהריים אחרי הכולל, אומר לי הנה 5000 דולר, כשהבנתי שכסף יכול לעזור לא יכולתי ללכת לישון עד שארגנתי את הכסף. אחרי זה כשנולדה הבת עשינו סעודת הודיה גדולה, כשהוא הגיע הוא אמר לי יש לך דרישת שלום, מזל טוב. ממי? מזה שנתן את הכסף. מה הענין? הוא הסביר, חזרתי הביתה באותו יום והתחלתי לחשוב איך אני עוזר לך, נזכרתי בחבר שגר בבלגיה, התקשרתי אליו סיפרתי לו את הצורך שלך, ההוא אומר לי לא תאמין איזה השגחה פרטית יש פה, היום חזרתי מהגר"ח קרייזוירט זצ"ל [- לאותו חבר מבלגיה לא היו ילדים ולאחר הרבה תלאות נולד להם בן, ורצו עוד בן -] הלכנו לשאול את הרב קרייזוירט אם להתחיל טיפולים, והרב קרייזוירט אמר לי אל תעשה טיפולים, תחפש יהודי מא"י שצריך כסף בשביל ילדים ותעזור לו ויהיה לכם ילדים בלי טיפולים, ובדיוק התקשרת… כשהוא בא לסעודת הודיה הוא אמר לי, השבוע נולד לאותו יהודי מבלגיה בן.

עוד מספר הנ"ל, מו"ר רבי ששון מזרחי זצוק"ל ציווה עלי לעבור דירה, ודווקא לדירה חדשה. לא ידעתי איך אעשה את זה בלי ביטול תורה, ובכל זאת הורה לי לעשות את זה. השחתי את ליבי לפני רבי שלמה אמרתי לו שאני  לא יודע איך לעשות את זה. אמר לי יש לי תכנית חיסכון בבנק, מחר יום שישי יש לי זמן אני אלך לבנק אפתח אותה, שאלתי למה נועדה קופת החיסכון אמר לשמחות, בר מצוות חתונות וכדו'. זה היה הרבה מאוד כסף במושגים של אותם ימים. התנגדתי בכל תוקף, והוא לא ויתר ואמר: כמה כסף אני ארויח מזה שזה ישכב בבנק עוד 1000 /2000 ש"ח כאן ארויח נצח, אתה רוצה להפסיד לי את זה? ביום שישי (למחרת) קבע להיפגש איתי בפינת רחוב והעביר לי את כל הסכום העצום הזה, באומרו כשתוכל תחזיר.

סיפר אחד הדודים, שפעם היה חסר לו 2000 ₪ לעבור את החודש, היה גמ"ח שהסכים להלוות לו אבל בתנאים שהיו השפלה בשבילו ולא היה יכול לעשות את זה, אז החליט להתפלל שהשם ישלח לו. לא עברו 10 עשר דקות ומו"ח דופק אצלו בדלת נותן לו מעטפה ואומר לו שיהיה לך. במעטפה היה 2000 ₪. כמובן הוא כלל לא ידע מהצורך שלו בכסף.

כשהיה עושה שמחה, ומקבל כספים מקרובי משפחה וידידים, כאשר היה פותח את המעטפות בבית, אם היו צ'קים של כאלו שידע שאין להם כסף או שיש להם חובות, היה קורע אותם בשקט וזורק לפח בלי לגבותם.

בתקופת המחלה שמעתי ממנו, שבעיקרון כשאדם רוצה לתת צדקה שיתן מיד כדי שלא יתחרט ויפסיד את המצווה. עכשיו שאני חולה ולא יכול מיד לקום ולעשות מעשה מה אני עושה כדי למנוע מהיצר הרע להרוס את המצווה, אני מכריז בקול שכולם ישמעו: אליהו תתן לפלוני 3000 ש"ח, ככה אי אפשר להתחרט כולם יודעים מזה.

היה אומר שכשאדם אוסף כסף, "אתה נותן לו 20 ש"ח מה זה יעזור לו, מה כבר הוא יכול לעשות עם זה, תן לו סכום, שיהיה לו, הוא אוסף בגלל שהוא צריך". שמענו ממתפללים בבית כנסת בעלזא שם היה מתפלל שחרית, שהיו רואים אותו נותן לאנשים סתם שאוספים 100 ש"ח. כאן המקום לציין שלא היה אדם עשיר בכלל… וכידוע שהיה חי בצמצום ובפשטות ולא היה לו כסף יותר מאברך פשוט. אבל בשביל השני היה לו הרבה מקום בלב.

 

עבודת המידות ונשיאה בעול.

ה"נושא בעול" שלו היה נדיר מאוד. היה יכול לשבת לשמוע את השני במשך שעות והכל היה נעצר, למרות שהיו לו סדרים קשוחים והספקים לימודיים תובעניים מאוד ולא היה יכול להרשות לעצמו לבזבז  זמן. היתה לו יכולת הקשבה מיוחדת ולא היה חס על זמנו כלל כשזה היה נוגע לשני. כמו כן היה לוקח את הדברים ללב ממש, והיה דואג איך יכול לעזוור לו, לפעמים שמעתי ממנו סיפורים שרוצה לעזור בדברים שאדם רגיל לא היה חושב שיצליח לעזור בכזה דבר, הוא לא היה נבהל משום מטרה ולא היה מתייאש מלעזור. היה אומר שסובל הרבה מהצרות ששומע.

לא היה מחזיק שעון, פעם הסביר את הסיבה "אנשים באים לדבר איתי, אני לא רוצה להרגיש שהזמן עובר, צריך להיות עם השני עד שהוא גומר".

בזמן המחלה אמרתי לו על אברך שיש לו ילד עם בעיות ורוצה לקבל ממנו ברכה, לא הארכתי רק אמרתי לו ככה בקצרה כדי לבדוק אם יש לו כח, אמר שאין בעיה ומתי שירצה יכול לבוא. פעמיים אמרתי לו את זה בקצרה ובדרך אגב באופן שאדם רגיל לא היה זוכר את זה בכלל, רק בכדי לדעת אם מסכים שאטריח אותו בשביל זה.  יום אחד הזדמן לאברך הזה לבוא, מיד כשהוא הגיע הוא התחיל לומר לו "או איזה טוב שבאת, כמה חשבתי עליך, כמה חשבתי עליך בכל מה שאתה עובר. אחרי הרבה מחשבה, אני רוצה לומר לך שקודם כל בעזרת השם אני מברך שאותך שתוך שנה יהיה לכם ילד נוסף בריא ושלם, שמתפתח טוב ותהיו שמחים איתו שמחה מושלמת. זה קודם כל פיצוי על כל מה שעברתם. עוד מעט נגיע לילד הזה אבל קודם כל מגיע לכם פיצוי. לגבי הילד הזה, חשבתי על מישהו שיכול לעזור לכם, יש לי בן דוד שאשתו מתמחה בתחום הזה ואני חושב שהיא תוכל לעזור תיקח מחתני את הטלפון". גם אדם בריא לא היה זוכר את הבעיה של ההוא רק מהאמירה שלי בדרך אגב, וק"ו במצב כזה של חולשה ויסורים… אחרי הפטירה שמעתי מאותו בן דוד שגם איתו הוא דיבר על זה, עד כדי כך שהוא הרגיש שזה היה כעין צוואה, ביקש ממנו מאוד שינסו לעזור לו, וזה היה ממש ביום או יומיים לפני שהתנתק מאיתנו והפסיק לתקשר.

סיפר לי על הסבא שלו – אבי אביו שהיה קרוי על שמו, שנפטר בגיל צעיר, אביו לא הכיר את הסבא ונפטר כשהיה כבן 3, ולכן הוא לא יודע כלום עליו. רק דבר אחד שמע מאיזה זקן מרוקאי שהכיר אותו וסיפר שהיה בקהילה מקום ששימש כעין חדר אוכל ששם היו הולכים אחרי התפילה לאכול, והסבא לא היה נכנס לשם כיון שהיה אדם אצילי וזה לא התאים לו להיות שם. ואמר שנראה לו שקבל גם משהו מזה, "אתה יודע שיש לא רחוק מאיפה שאנחנו גרים שתי אולמות גדולים של קניות, "שפע ברכת השם" ו"יש", שניהם נמצאים באותו מקום, ויש שם המון סוגי דברים לקנייה, מעולם לא הייתי שם למעלה מ-30 שנה, הרגשתי שזה לא מתאים לי להכנס לכזה מקום. כנראה קבלתי את התכונה הזו מהסבא". (אגב זה שבח על חמותי הרבנית שהיתה עושה את כל הקניות בבית היא לבד). והנה – יחד עם זאת – כאשר הבין ברגישותו הגדולה שיהיה לתועלת לפלוני שיתלווה אליו וישב עמו במסעדה ציבורית ברחוב ז'בוטינסקי, עשה זאת ללא היסוס. בינו נא זאת.

באופן כללי דיבר הרבה על תשובה, אמר שאפשר לעשות תשובה בשביל אחרים, וכן לעשות תשובה בשביל הילדים. גם שמענו בשבעה שהעידו שהיה עושה תשובה ותיקונים עבור נשמות של אלו שאיבדו עצמם לדעת. היה אומר שהם מסכנים ביותר ובדרך כלל גם המשפחה שלהם מתנתקת מהם במידה מסויימת.

כשהיה חולה מאוד, ממש בחודש האחרון אמר לי שאם יהיה בריא הוא מתכנן לעשות תשובה עבור אותם נשמות מסכנות שחטאו ונאמר עליהם כרוכה בו ככלב, ואמר שהמשמעות של זה בעולם העליון היא נוראה, והאריז"ל תיקן לזה תיקון, שהאדם יקשור עצמו בשרשראות כמ"ש עינו בכבל רגלי, וסיים: "צריך מישהו שידאג למסכנים האלו".

אף פעם (שאני זוכר) לא נכנס בדברי השני. היה מחכה בסבלנות גם כשידע את הדברים מראש ולא היה לו בכך שום חידוש. ורק אז ענה את שהיה לו לומר.

גם בשיעורים שמסר, תלמידיו מעידים שהיתה לו סבלנות גדולה עם השואלים שאלות, ולפעמים (כפי שיכולים לשמוע בהקלטות) היו שאלות ארוכות ולא כל כך ממין הענין, והיה מחכה עד הסוף. פעם כששאלו אותו איך הוא לא מאבד את סבלנותו, אז הוא אמר: נראה לך שזה קל? לפעמים אני תופס בברזל שמתחת השולחן כדי להחזיק מעמד עד שהוא יסיים.

הדבר שהכי שימח אותו, וראינו את זה ביותר בתקופת המחלה כאשר היה חלש וחסר אונים, זה לשמוע דברי  תורה. התורה היתה משוש חייו הבלעדי וחוץ מזה לא היה כלום בעולמו. ובכל זאת מעולם לא ביקש ממני לומר לו משהו בלימוד. מיד אחרי שהתארסתי הודיע לי שהוא אף פעם לא יבקש ממני לומר שום דברי תורה, מתי שארצה אוכל לומר ומתי שלא אז לא אבל הוא בכל מקרה לא יבקש. ואכן כך היה.

פעם רציתי לעודדו, אז הזכרתי בפניו שהיה הולך במשך שנים ארוכות כל שבת בבוקר לבקר את הרב הלפרין זצ"ל מנהל ת"ת באר יהושע, שהיה משותק לגמרי כידוע. והיה משמח אותו בדברי תורה ודברי חיזוק ושמחה, ואמרתי שזה בטח יעמוד לו מידה כנגד מידה שייצא בריא בקרוב. הוא אמר מיד בעצב: "על זה אני דואג, בתור אדם בריא אולי פעם הכאבתי לו בדברים שדיברתי ולא ידעתי להבין אותו". [בתקופת המחלה דיבר כמה פעמים שצריך לדעת להבין את החולה, ועכ"פ לא להכאיב לו].

פעם כשהתפרסם משהו על איזה אדם וכולם גינו אותו והוציאו אותו מחוץ למחנה, מאוד כאב לו ואמר שזו גישה חילונית שברגע שמגלים איזה גנות על מישהו גומרים אותו ואת משפחתו ופרנסתו לגמרי. ואמר שאם מישהו חושב אחרת שיבוא להתווכח איתי אבל שיידע לפני כן, אני למדתי למעלה מ-80 פעם חפץ חיים, וכעת בעקבות הסיפור הזה עברתי שוב על כל החפץ חיים במיוחד כדי לראות אם אפשר למצוא היתר לזה, ולא מצאתי שום היתר.

סיפר לי באחת ההזדמנויות שהיה רבה בחיידר של הילדים שלו, שהתנהג לא טוב עם הילדים. יום אחד קבל טלפון שמתארגנים ללכת משלחת אל המנהל להתלונן עליו, אז הוא שאל האם דיברו עם הרבה, התשובה היתה שלא. הוא אמר אם ככה אני לא הולך, לפי החפץ חיים קודם כל צריך לפנות אליו. לאחמ"כ התקשר לאותו רבה ודיבר איתו בעדינות על הענין ואמר שזה הפריע לעוד הורים וחבל שיילכו למנהל. אותו רבה זכר את זה שנים ארוכות והכיר טובה גדולה על כך, כיון שהכי קל היה ללכת למנהל ולא לדבר עם הרבה שזה כרוך באי נעימות מסויימת ודורש אומץ, הוא לא התבלבל מהזרם, כל דבר חשב לפי הלכה.

כשהיה חולה ולא היה יכול לזוז בכוחות עצמו, הוצרכתי להרימו מהספה לכסא גלגלים, התחלתי להרימו והוא החליק על הספה למצב שבין ישיבה לשכיבה (ספה שמשמשת לישיבה, לא לשכיבה), זה היה תנוחה מאוד לא נוחה והיה לי אי נעימות גדולה ממנו. ידעתי שאין בכוחי לבד להרים אותו לתנוחה של ישיבה והיינו לבד בבית הוא ואני. הייתי נבוך וחסר אונים, ותיכף ומיד תוך כמה שניות הוא סגר את העיניים כאילו הוא נרדם, וזה נמשך למעלה מחצי שעה ברציפות, (ראיתי ברור שהוא לא ישן העפעפיים זזו, וגם שהיה אחרי שינה אז). עד שהגיע חבר של אחד הילדים כדי לעזור לי וביחד הרמנו אותו לכסא. כל זה כדי לחסוך ממני את האי נעימות.

בסעודות היה טורח דקות ארוכות לחתוך חלות לכל יושבי השולחן והיה מפזר ערמות לכל אורך השולחן, עד שהיה רואה שיש כמות מספיקה לכולם בשפע ורק אז היה מתחיל לאכול. פעם התארח איזה בחור וכשהביאו את הדגים התחיל לומר לו משהו בלימוד, אז הוא אמר לו: תאכל, תגמור, בנחת, אצלינו קודם אוכלים ושבעים ואחר כך נדבר בלימוד. הרבה פעמים כשהגיעו אורחים בחורים, שהניח שהם לא אכלו הרבה זמן, היה מתחיל מיד קידוש ואח"כ היה משלים שלום עליכם וכו'.

היו לו תלמידים מכל הרמות עם כולם תקשר בגובה העיניים, מחד היה מוסר לבעלי בתים, והיו קשורים איתו בלב ונפש גם אנשים שלא סימפטי בדרך כלל להתעסק איתם, ומאידך למדו אצלו אברכים תלמידי חכמים גדולים בעלי שיעור קומה שרואים בו כמורם ורבם.

 

מוסר ועבודת ה"פירגון". גם במחלתו, כל אדם שהיה בא לבקרו זה היה פרויקט בשבילו לשמח אותו. אפילו רבנים חשובים מאוד. היה אומר להם "עיני כל ישראל עליך. הקדוש ברוך הוא הועיד אתכם לתפקיד גדול. הציבור מיום ליום מתחבר אליכם יותר ורוצה לקבל את ההדרכה והכח ממכם. וכו' וכו'". היה אומר שאין מי שיפרגן לרבנים ואפשר לומר מילה טובה גם לגדולי ישראל.

אמר שמי שלא ילמד מוסר כל יום כל החיים, "מובטח" לו שלא יעבור את החיים בשלום לפחות בענין של בין אדם לחבירו. ואמר שהוא למד עשרות שנים מוסר כל יום, בלי להרגיש את התועלת, רק בגלל שגדולי ישראל אמרו. וברבות השנים נפגשתי עם התנהגויות של אנשים שלא הצלחתי להבין איך מתנהגים ככה, אז הבנתי מה בין מי שלומד מוסר למי שלא לומד.

לפרגן לשני זה היה "עבודה" אצלו, כשהיה מתחיל לפרגן זה היה יכול לקחת כמה דקות רצופות, זה היה מזכיר מתקפה מכל הכיוונים, מפה ומשם, עד שזה יחדור ללב השני… למשל פעם כשהיה חולה אמר לאחת הכלות שהכינה אוכל פרגונים רבים, ובתוך הדברים: "אף פעם לא ידעתי שאוכל יכול להיות כל כך טעים. לא הכרתי רמה כזאת. זה ממש חידוש", או: "האוכל ששלחתם היה בו טעם גן עדן, אני אומר ברצינות, לא יודע איך עשיתם את זה. ממש הרגשתי את המילים שיעקב אבינו אמר "ואוכל מכל" – כל טעם שרציתי היה באוכל הזה".

אמו העידה עליו שמעולם לא ציער אותה.

הגיע אליו בחור שהיו לו בעיות רוחניות מסויימות, הוא שאל אותו אם קבל נשיקות בילדותו, הבחור השיב בשלילה, הוא הציע לו אם רוצה לקבל עכשיו, ומאז היה מנשקו בכל פעם שפגשו, וזה החייה אותו והיה מרפא לנפשו.

 

קדושה וטהרה. מגיל 16 היה טובל במקווה כל יום. על התקופה שהיה חולה בקורונה (שהיה חולה מאוד) אמר שמה שהיה הכי קשה לו זה ההרגשה הקשה מכך שלא טבל.

כשהיה הולך ברחוב לא היה רואה אף אחד, גם הקרובים ביותר וגם אשתו וילדיו שהיו עוברים לידו לא היה רואה אותם ולא מבחין בהם. ואם היו קוראים לו, היה נראה כמי שמתעורר משינה עמוקה.

היה כשבועיים בתקופת המחלה שאמר לאנשים שבאו אליו שרואה עליהם אור גדול של מצוות. ופעם אחת אמר לי "בזמן האחרון אנשים באים אלי ואני רואה עליהם אור גדול של מצוות, יש כאלה שמרוב אור אני לא יכול להסתכל עליהם, ממש מסנוורים אותי. לדוגמא פלוני וגם פלוני כשהגיע לא יכולתי להסתכל עליו…". באמת כאשר אחד מאלו שהזכיר היה אצלו אני גם הייתי, ושמתי לב (בערך שעה) שהוא כמעט לא הסתכל עליו רק לידו.

בכ"ד אלול תשפ"ג אמרתי לו שהיום הייארצייט של רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל, אז אמר אני זוכר טוב מאוד את הזמן שהיה חולה לפני פטירתו, "הסתובב רמקול להתפלל עליו, וכמה בכיתי, כמה בכיתי שהקב"ה ישאיר אותו. כבר עליתי לישון ובכיתי המון זמן במיטה". אחר כך עשיתי חשבון באיזה גיל זה היה ראיתי שהשנה היה 47 שנה לפטירתו, כלומר היה אז בגיל 10…

אמר שאין לו נסיונות בשמירת העיניים, ואת זה קבל מאביו הצדיק שיבדלח"ט רבי מאיר שליט"א שתמיד היה הולך עם עיניים למטה בצידי דרכים.

הרב א.ש. מספר משמו שאמר, שהנשמה עולה למעלה ברגע שמפסיק כח הגוף, ואז הוא כבר לא יכול להפריע לה לעלות.

סיפר הרב א.ב.ח. זכיתי להשתתף בסיום על תורת כהנים במסגרת שיעור שמסר כמה שנים. היה זה מחזה עילאי שלא ניתן לתאר. לפני תחילת המעמד ביקש שיביאו לו נרות ובכל נר שהדליק הזמין את נשמת אחד מהתנאים והאמוראים הנוגע לתורת כהנים, והיה נראה עליו ממש כאילו הוא רואה וחש אותם שנשמותיהם באו. ראו עליו באותו מעמד אור רוחני עליון. ואחר כך דיבר דברי תורה מיוחדים הכל בהארה מיוחדת שנראתה עליו לעין כל המשתתפים.

 

היה צם במשך עשרות רבות של שנים בימים שני וחמישי של שובבי"ם. והיה דורש בקהילת בית אל לפני התפילות והתיקונים דברי התעוררות מיוחדים המעוררים את הלב לתשובה. מלבד זאת עשה עוד כל מיני צומות וסיגופים בלא שנודע לאף אחד מסביבתו הקרובה ביותר. גם לי חתנו לקח שנים עד שידעתי שצם את הצומות הפשוטים בשובבי"ם.

אמר לי שלא חטא בעניינים אלו כלל. שמעתי בשמו שאמר שכל התיקונים שעשה היה בשביל עם ישראל, שאפשר לעשות תשובה ותיקונים בשביל אחרים.

 

פחד מירידה מדרגתו הרוחנית. היה מרגיש את מה שאמרו חז"ל "קל לאבדם ככלי זכוכית" ופחד לרדת מדרגתו הרוחנית. כל שכניו בנו על הגג, והוא – אף שהיה צורך גדול – לא בנה. תמיד אמר שאם יכנס לחובות זה יזיק לו בלימוד. אבל שמעתי עדות מפי רבי ד.ב. ששמע ממנו שפוחד על דרגתו הרוחנית, כי אדם שנכנס לבניה, הרבה פעמים הוא לא יוצא מזה אותו אדם.

 

כל מעשיו היו בצניעות. הכל היה עושה בשקט. לאחת הנכדות היה איחור מסויים בהתפתחות שלה. בתקופת המחלה פעם דיברנו עליה ובפליטת פה שהיה ניכר שזה בלי כוונה אמר שכל כך ריחם עליה שהיא כזאת קטנה אז הוא ביקש (וכנראה שילם) לתלמיד חכם אחד שיש לו יד בקבלה, שיתפלל עליה ויעשה לה פדיון נפש "כל לילה". כדי שהיא תתפתח כראוי. הוא כמובן לא סיפר על זה מעולם.

עוד מתקופת המחלה, הייתי אצלו והתקשר אחד התלמידים, הוא דיבר איתו בארוכה כמה צריך לחשוב על השני ולא להתייחס אליו כאדם בלי נשמה, "יש פה בן אדם עם רגשות, שצמא למילה טובה וכו'", וגם כלפי האשה צריך לשים לב מה היא עושה בבית כמה היא טורחת. ואז אמר "בליל שבת, שים לב כמה טירחה טרחו בבית. לא לקבל את זה במובן מאליו. אני בליל שבת סופר את הסלטים, לפחות סופר, להיות בן אדם לשים לב מה עשו פה. גם אם אני לא אומר כלום, לעצמי". ובאמת זו תנועה מוכרת לי שכשנכנס לסלון בליל שבת עושה שני פסיעות פנימה נעצר רגע מתבונן בשולחן וממשיך, תמיד חשבתי על העצירה הזו מה אני מבין בהנהגות שלו ובפרט בשבת, [וכמו עוד כמה וכמה דברים שבמשך הזמן כשלמדתי מצאתי מקורות למה עושה כך ולמה כך], והתברר שפשוט סופר את הסלטים ואף אחד לא יודע מזה… 

כשהיה חולה רציתי לשמח אותו וסיפרתי לו על איזה ענין רוחני שהתחלתי להשתדל בו, הוא שמח מאוד, והמשיך להתעניין כל פעם איך הולך עם זה, אבל תיכף היה אומר כל פעם מחדש "אל תגיד לאף אחד, תמשיך לעשות את זה בשקט שלא יידעו".

פעם התעסקתי עם איזה ענין של צדקה, יום אחד הוא מתקשר אלי בשעה 11.30 בבוקר, ושואל אם אני יכול לבוא אליו עכשיו, אמרתי לו שמיד בסוף הסדר אגיע, אז הוא אמר התכוונתי לשאול אם תוכל להגיע עכשיו. היה נראה לי מוזר כי אף פעם לא ביקש דברים בפסקנות ולא קבע ודרש, ממש לא היה מתאים לו… מיהרתי להגיע, וכשהגעתי הביא לי מעטפה שמינה של כסף ואמר זה בשביל הענין ההוא שאתה מתעסק בו. הוסיף ואמר שאמנם זה סכום גדול אבל הוא מבקש "שלא תספר לא בחיי ולא אחרי מותי" (לכן לא אספר את הסכום שהיה שם), רק אגיד מה התברר לי למה קרא לי בכזו דחיפות, הוא הסביר שכשרוצים לתת כזה סכום לצדקה צריך להוציא את זה מיד אחרת היצר הרע יכול להרוס הכל. דבר ראשון לתת.

באחד השיעורים אמר שיש דבר שהרבה אנשים נכשלים בו, כאשר יש שכן שבונה, בדרך כלל מטבע הדברים יש נזקים לכלל השכנים ואז מגיעים לכעס ושנאה וכו', ובעצם השנאה וההקפדה לא שווים את הכסף. ואמר שיש עצה לזה, הוא מכיר אדם אחד שהשכנים שלו התחילו לבנות אז הוא החליט שהוא מניח 5000 ₪ בצד עבור הבנייה שלהם, כל פעם שיהיה נזק הוא יקח מהמעטפה כמה שהיה הנזק. בסוף הבנייה עשה חשבון והנזקים לא עלו על 4000 ₪. בסוף מה הוא עשה עם ה-1000 ₪ הנותרים, הוא נתן לשכן. הוא אמר שזה כסף שבין כך הוקצה בשביל זה. חמותי הרבנית תחי' מעידה: עם מי היה הסיפור הזה? עם המספר בעצמו…

פעם אמרתי לו משהו בנוגע להלכה שבפסוקי דזמרה יש לנגן את מזמור לתודה, ואמרתי לו שאולי אנשים כבר יודעים מההלכה הזו יותר אבל האם עושים את זה למעשה? מיד אמר לא יודע מה אחרים עושים, אני לעצמי חיברתי על זה ניגון ואני שר אותו. בסוף ימיו ביקשתי ממנו שילמד אותי מה הניגון אז הוא אמר לי יש שני ניגונים ושר לי את שניהם. [איני זוכר אותם כעת, אולי כתבתי באיזה מקום, או הקלטתי].

היה מסדר את הנרות של שבת כבר מיום חמישי, והביא מספר "שם עולם" להחפץ חיים שכל אחד מתי שהיה מתחיל את הכנותיו לשבת אז יוציאו אותו מהגיהנום לשבת.

 

היסורים העצומים שהיו לו. במשך 3 שנים סבל יסורים קשים, ואף שדרש ברופאים ועשה המון בדיקות היכן ששלחוהו, לא מצאו כלום. נוסף על יסורי הגוף היו גם הטלטולים לרופאים, ופעמים שאמרו לו לעשות כל מיני דיאטות ולקחת כל מיני תרופות שכמובן לא הועילו כלום ורק הוסיפו לו טרחה וטרטור. בחורף תשפ"ג הידיים שלו הפסיקו לתפקד באופן משמעותי, לפתע לא היה יכול לעשות פעולות פשוטות כמו כפתור כפתורים, קשירת תפילין, כתיבת חידושי תורה, כל דבר עלה לו בקושי רב או שלא הצליח בכלל. בזמנו התבטא כמה פעמים ואמר, "הידיים האלו לא חטאו" – זה לא בגלל עבירות.

בפסח תשפ"ג התגלה שחולה במחלה הנוראה ה"י. את צוואתו המצמררת כתב חודש לפני גילוי המחלה, בזמן שעדיין לא נודע מה יש לו. בי"א אייר התחיל אשפוזו בבית חולים לצורך טיפולים כימותרפיים, ומאז מסכת היסורים עלתה לרמה חדשה, אחרי כשבוע היתה קריסה של מערכות הגוף, והיה בשערי מוות ממש, הרופאים היו סבורים שיש חסימת מעיים, הוכנס לניתוח חירום, ובסופו הרופאים יצאו ואמרו שכשאר פתחו את מעיו ראו שהכל תקין וסגרו בחזרה. משם הועבר לטיפול נמרץ והיה מורדם ומונשם כשבועיים. ובניסים גדולים התעורר וחזר אט אט לדבר ולעירנות מלאה.

לאחר כמה זמן החלו יסורי גוף שאין לתאר ואין לשער, לא אכנס לפרטים אבל בשביל להסביר את רמת הכאב, פעם בכמה דקות (כ-5 דקות) היתה התקפת כאבים איומים ממש כצירי לידה, למשך כחצי דקה, והיה ממש צועק מכאבים באופן שלא היה אפשר לראות את זה.

בכל זאת תוך כדי המצב הזה היה מדבר, כשהיתה מגיעה התקפה היה אומר רק רגע, ומיד לאחר שנרגע היה ממשיך בדיוק היכן שאחז. ישוב הדעת מופלא גם במצבים קשים ונוראים שמטריפים דעתו של אדם.

כשהיינו בבית חולים לניאדו במוצאי תשעה באב, ראיתי שדיבר לקב"ה כמה דקות, אז הלכתי הצידה. אחר כך אמר ששם לב ששני רופאים שאינם חלק מהצוות שם מלווים אותו (ד"ר שלומי פרץ תלמידו שהתמסר מאוד, ועוד רופאה שבנה היה תלמיד שלו) ואמר לקב"ה תראה איזה חסד אתה עושה איתי, מעולם לא השקעתי בקשרים עם רופאים כדי שיעמוד לי בזמנים כאלו, והנה אתה דואג לי ושולח לי. והוסיף: "אתה יודע מה למדתי מזה? שיהודי צריך לעבוד את השם אבל אין יציבות, לא לנסות להרגיש שאם יש לי קשר עם ראש ישיבה פלוני אז יקבלו את בני לישיבה, אין יציבות של משהו לסמוך עליו, הקב"ה מכניס פתאום בלב מישהו התעוררות לעזור לך. זה בעצם ענין של ביטחון בהשם. שתבין שככה זה עובד אין יציבות מצד לסמוך על משהו או מישהו כאן בעולם, רק הקב"ה עשה ועושה ויעשה".

אמר שדקרו אותו כבר למעלה מאלף פעמים, והיה מזכיר בהקשר לזה את הגמרא בסנהדרין י"ד. על רבי יהודה בן בבא שדקרו אותו שלש מאות פעמים.

אמר שכשכואב לו הוא מתעודד מאבות דר' נתן (מ"ג י"א) "הוי למוד לקבל את הצער" – אדם צריך לדעת לסבול.

וכשמטפלים בו באופן שאינו לפי כבודו, נזכר במשנה (אבות פ"ד מ"ו) שכתוב "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות" ומתחזק מזה.

התבטאויותיו על הכאבים שלו. "אם לפרעה היה כאבים כאלו, בטוח שהיה משחרר את עם ישראל מיד". "אין כזית בשר בכל הגוף שלא כואב לי". "אם היו יודעים איזה ייסורים יכולים להיות, אדם היה רועד מלעשות עבירות". "זה לא בגלל העבירות שלי". "גם לא מגלגולים קודמים".

אחרי פטירתו ואחר הטהרה, הבנים שנכנסו לזיהוי, מעידים שראו עליו אור גדול ועצום שלא מעלמא הדין. אור רוחני שלא מוכר כאן בעולם. יחד עם חיוך ממש על פניו.

בעקבות צוואתו שטלטלה המונים. אספר סיפור ששמעתי מהרב י.ד. על אדם אחד שירד מהדרך וחטא עבירות שונות ומשונות, עד שבכל פעם שהוא מדבר איתו שיתקרב בחזרה, הוא אומר כל כך קלקלתי ושיחתתי שאין לי תקנה. בימי השבעה הגיע לידיו הצוואה, ולאחריה אמר: אם רב גדול אומר שיש לו זמן גם לרשע ופושע גדול סימן שגם לי יש תקנה, אני לא אבוד. ומזה התחילו אצלו הרהורי תשובה.

 

לסיום תמיד היה אומר שהיסוד והשורש העבודה לפני פטירתו הכה באצבע צרידה שלו ואמר: "אה, עברנו את זה…", (כלומר עברנו את העולם הזה בהצלחה). כנראה שזה מה שעמד לנגד עיניו, ואכן נראה שאם מישהו יכול לומר את זה – הוא מאלו.

 

 

נספח – ליגמר איניש והדר ליסבר

היה אומר שמי שיקרא בכל יום 7 דפי גמרא, אפילו ברמה של קריאה גרידא עם קצת שימת  לב – לנסות להבין, אחרי שנה יסיים ש"ס, בשנה השנייה יתחיל להבין ואחר כך יהיו לו ידיעות בכל הש"ס. והיה מוסיף שאנשים לא מאמינים לו אבל זה כתוב בגמ' ע"ז י"ט. "לעולם ליגריס איניש והדר ליסבר, ואע"ג דלא ידע מאי קאמר".

 

היה מעודד את תלמידיו ושומעי לקחו לפרוץ קדימה, "לכבוש" עוד ועוד שטחים בידיעת התורה, בלי תירוצים והתחמקויות של "לא מתאים לי" "אלו סוגיות קשות וסבוכות". "סדר קדשים קשה – למי שלא למד אותו… מי שעמל ולומד באופן רציני – הדברים ברורים ומאירים לו". צאו לדרך, תתאמצו, תנסו ותצליחו. 

בעיקר היה ממריץ את תלמידיו להתחיל "לכבוש שטחים" בגיל מוקדם ככל האפשר. כל יום נחשב "מוקדם" ביחס למחרתו. ככל שהאדם מקדים את ה"כיבוש" הראשוני, כך ייקל עליו אחר כך "לבסס את אחיזתו ושליטתו" בשטח הזה.

 

באותו ענין ראוי מאוד להעתיק את דבריו שדיבר – באופן יוצא מן הכלל – בהתחלת השיעור האחרון שמסר היה בספר "דעת אלוקים", בסוף חודש ניסן תשפ"ד – שבוע לפני תחילת הטיפולים. לכולם היה ברור שצריך רחמי שמים שיחזור בריא מהטיפולים אולי בעוד חצי שנה או שנה, ושלפחות בינתיים זה השיעור האחרון. 

בתחילת השיעור דיבר דברים שלא התאים לו לדבר במסגרת השיעור הזה, מאחר ותמיד היה מתחיל מיד ללמוד בספר בלי שום תוספות. הרגשתי וראיתי בדברים אלו מעין צוואה שלו. לכן אעתיק חלק קטן מן הדברים שאמר כלשונם:

 

"היה חשוב לי פה להעביר את המסר הברור, ביחס לחכמה הזאת וביחס לכל חלקי התורה. מתוך התבוננות רואים, שאין תחום בתורה שהוא מופקע מהאדם, ואין תחום בתורה שהוא לא מופקע מהאדם. השאלה היא אם הוא למד את זה כשהוא היה צעיר. 

…יש אנשים שמדברים איתם על סדר קדשים הם אומרים אני לא יודע זה קשה. מה קשה בתורה? אם אתה יודע – שום דבר לא קשה, ואם אתה לא יודע – הכל קשה. קשה בגלל שהוא לא למד, לא התייגע, אז הכל קשה לו.

להשערתי, מי שלא למד חומש ויקרא היטב לא יכול להבין סדר קדשים, אותו דבר תזריע מצורע. ככה גם כל תחום שהוא מעורפל. הכלל הוא: תלמד – תדע.

הג"ר בערל וינטרויב בא להגר"ח קנייבסקי זצוק"ל כשהיה בחור ואמר לו יש חלק בתורה שאני לא יודע אם תצליח להסתדר איתו – החשבונות של התקופות והמזלות. רבי חיים שמע את זה והחליט שהוא לא מסכים לוותר על החלק הזה, ישב ולמד והיה לאחד הבקיאים בנושא הזה, והוציא את ספר שקל הקודש העוסק בעניינים אלו שם רואים את הידיעות העצומות שלו, וגם ניכרים ידיעותיו בעוד ספרים שהוציא בעניינים אלו.

אין מה לעשות אם אדם רוצה להבין את חלקי התורה הוא צריך ללמוד ולעיין בזה, והכי טוב זה הכי מוקדם בחיים. ילד קטן שלומד מוקדם אז הוא מתחבר לתורה, ואם מאוחר אז יותר קשה.

אם אדם רוצה ללמוד תזריע מצורע, קדשים, איזה חלק שיהיה לא משנה מה היה, תשב תלמד מעכשיו, תלמד טוב, תבין את זה, תתייגע על זה, ואז הדברים יזרמו לכל החיים. אבל אם אדם מגביל את עצמו את זה אני לא יודע את זה אני לא לומד, אתה מגביל את עצמך – אז אין מה לעשות. תשאלו אם כן מה זה גירסא דינקותא, אז הגרח"ק זצוק"ל אמר שכל יום נקרא צעיר לגבי מחר.

אדם יאמר: אני לא מבין בתזריע מצורע, אז אם עכשיו לא תבין, ושנה הבאה לא תבין, אז חלקי התורה האלו יהיו סתומים לך על החיים. ומה יהיה. אמר לי אברך אחד ש"חשב" שכשגדלים יודעים הכל, והוא לומד עם הבן שלו והוא רואה שהוא לא יודע. זה לא עובד ככה. צריכים לעמול ולהתייגע, ומגיל הכי צעיר. ולכן גם עם הילדים הקטנים להתחיל ללמוד מגיל צעיר משניות, ללמד אותם את המושגים מה זה תרומה, מה זה מעשר, מעשר שני, מה זה קדשים, מה זה טהרות. כל דבר שנכנס בגיל צעיר המוח מקבל את זה וזה נהיה קל, אחר כך כבר אדם יכול לזרום עם המושגים האלו.

זה היסוד של הדברים שהיה חשוב לי להעביר היום, שאין חלק בתורה שהוא נמנע מהאדם, יש חלק שהוא לא למד אותו. שמעתי בשם החזון איש שאמר שגם ילד קטן יכול ללמוד עירובין ונידה ויכול להבין, השאלה מי יסביר לו. אז גם בכל חלקי התורה, וגם בחכמת הקבלה, העיקר ללמוד צעיר, אחרי החתונה בקדושה ובטהרה צריך להתחיל ללמוד, ולא לפחד. 

כל התורה כולה פתוחה בפני כל אחד, אבל בתנאי שיקבל על עצמו עול תורה בגיל צעיר, "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו – עול תורה". "ועבדך ירא את השם מנעוריו", כשזה מנעוריו יש מעלה בזה.

 

צוואת הרב הגאון החסיד רבי שלמה אסולין זצ"ל

מראי מקומות, ביאורים והארות – הרב שושני שליט"א

הקדמה קצרה:

מאחר והרב המנוח זצ"ל, היה בקי עצום בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ – עם המדרשים והמפרשים, והיה בעל מדרגה רוחנית גבוהה ונשגבת, הוא כתב צוואה עמוקה ומקיפה במילים חדות וקצרות – הכוללת, בין היתר, התייחסות לייסוריו הקשים והאיומים. גילוי רחמיו האבהיים על ילדיו ועל יוצאי חלציו, שלא להוסיף על צערם ושלא להלאותם בבקשות ובציוויים. ביאור יסוד בקשות הצדיקים שילמדו לעילוי נשמתם. הארה נוקבת על תכלית חיי האדם ועל תפקידו בעולם. חשיפת מידותיו התרומיות ואישיותו המרוממת, אהבתו העצומה לכל איש ואיש מישראל, לרבות הפושעים והרשעים והבעת רצונו העז להטיב עם כלל נשמות ישראל. לפיכך, נרתם אחד מידידיו הוותיקים, לנסות לבאר ולהטעים את הדברים, ואף ליתן פירושים ומראי מקום, לאמירות המנוח, לפסוקים ולדברי חז"ל המופיעים בצוואה, בתקווה לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה, ובתפילה להשי"ת שלא תהיה טעות. ואם שגינו בכוונתו – הרב המנוח זצ"ל בוודאי ימחל, וה' הטוב יכפר.

יום חמישי ט"ז אדר התשפ"ג

צוואה

הנני כותב מתוך ייסורי נפש וגוף ביד משותקת וכתב רועד ולא קריא את הדברים דלהלן. הגעתי לימים אשר אין לי חפץ בהם, ונבחר מות מחיים. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ד'. אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. אותי נהג ויולך חושך ולא אור. וכדומה שאני סובל כדוגמת מה שנאמר על איוב בבבא בתרא ט"ז א' שבור את החבית ושמור את יינה. אין בכח אנוש לתאר כמה ייסורי נפש וגוף אני סובל רק ביום אחד. ואין משקל שיכול לשקול את הייסורים. ועתה שהוכבדו הייסורים יותר יותר עד סכנת חיים, וכל יום הוא משל לייסורים של מחר, אמרתי לרשום שורות אלו לבני ולבנותי ולכל רעי וידידי. דרך כמה אנשים לכתוב בצו ואתם בקשות שיעשו לעילוי נשמתם, ואני לא כן עמדי, כי אם אין די מצער פטירת אביהם וכל צער הלוויה וישיבת שבעה מתוך ייסורי נפש וגוף שצריך להוסיף עליהם צוואות. והצדיקים שבקשו שילמדו לעילוי נשמתם, לא עבורם עשו, אלא למען אנשי דורם שיוכלו להתחבר עליהם ולהיטיב להם. אבל אדם רגיל תמה אני מה הוא עשה בחייו למה לא למד בעצמו ולעילוי נשמתו את כל ששה סדרי משנה, ואם ירא מן הדין שיעשה תשובה באמת כל יום ולמה ישליך על ילדיו לעשות לעילוי נשמתו עם ציווי. לכן הנני להודיע לכל זרעי אחרי , שמדין אב שמחל על כבודו כבודו מחול, הנני מוחל מראש על כל דבר כיבוד בין בחייו בין לאחר מותו, וכל מי שירצה לעשות דבר מה לעילוי נשמתי יעשה זאת לעילוי נשמתי בהתנדבות ומתוך הרגשה קלה, ולא יתאמץ כלל, בין בלימוד משנה בין בעליה על הציון והדלקת נר לעילוי נשמת, בין בשנה ראשונה בין לאחר מכן. ומיד לאחר השבעה יחזור כל אחד לחיים הרגילים כמה שיוכל ברוגע ובשלוה מבלי שום הרגשת מחויבות כלל. רק אם מרגיש צורך נפשי לעשות דבר מה לע"נ יעשה והכל ברוגע ובנחת ושלוה. ועתה יש לי להודיע לכל ידידי ואהובי נשמות ישראל היקרים לי מאוד, שהיות וסבלתי הרבה בחיי הן בידוע והן מה שלא ידוע, ולא מצאתי שום נוחם בצערי, אמרתי לרשום שורות אלו. אין אתי יודע מה יהיה עמי לאחר פטירתי אבל רצוני חזק להיות משען ומשענה לכל הסובלים ייסורים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ואפילו למי שיחשוב שהוא הרשע הכי גדול. לכן מתוך מחשבה רק להועיל ולא לצער כלל, אם אפשר שכל מי שירגיש צער הן בגשמיות הן ברוחניות, ימחול נא להיכנס לחדר בבית לבד, ולהדליק עבור נשמתי ולומר : אני מדליק נר זה לעילוי נשמת פלוני בן פלוני, ויפרש את בקשתו ויוכל לשפוך את ליבו על יד הנר ככל מה שירצה הן באריכות הן בקצרה, ואפילו אם יחשוב שהוא רשע ופושע גדול, יש בליבי מקום לכל מי שחושב שהוא רשע ופושע לשמוע דבריו באריכות. ולא יחוס על טרחתי אלא יחוס על עצמו. ואם יהיה אפשרות בידי להועיל ארצה מאוד להועיל ואם לא אוכל להועיל אקווה לעטוף אותו באהבה וחיבה ולתת לו בלב תנחומים ותקווה טובה. ואם גם זה לא אוכל, מקסימום הפסיד נר קטן ולא טרח הרבה. כל זה כתבתי בישוב הדעת ומתוך הרבה מחשבה והתלבטויות עד שהעזתי לכתוב דברים אלו, ואקווה להיות לעזר לכל הסובלים ברוחניות וגשמיות. ממני הנפרד מכם באהבה עצומה רק בגוף וקשור עם כל נשמות ישראל בלי יוצא מן הכלל באהבת עולם.  

הנני כותב מתוך יסורי נפש וגוף.

יסורי נפש, בשונה מיסורי הגוף, הינם יסורים נפשיים ורוחניים קשים מנשוא. הם הגורמים לאדם צער, עוגמת נפש וחרדה, [לפחות] פי מאה מיסורי הגוף. מקורם הוא, מאי יכולת הנשמה העליונה לממש ולהגשים את תאוותיה ויעדיה הרוחניים הנשגבים. כאשר נחלה אדם גדול, שהשגותיו הרוחניות עד אז היו גבוהות ונשגבות מאוד, עיקר צערו ואבלו הוא, על הפסקת נביעת מעיינות החכמה במוחו ובליבו. יסורי נפשו באותה שעה הם כחיצי אש החודרים לנפשו ולנשמתו, ומונעים מהם מרגוע ומנוחה.

ביד משותקת

יד ימינו של הרב המנוח, הייתה כל חייו, אחת מ"כלי מלחמתו" העיקריים. איתה הוא השתמש לכתיבת חידושי תורתו, הרבים והנשגבים, על כל חלקי התורה כולה, לרבות עשרות הספרים שהוא חיבר. בשלוש השנים שקדמו לשיתוק, הוא כתב עם היד הכואבת חידושים רבים, על אף הכאבים העזים והנוראים שהוא סבל. וכתיבת הצוואה הייתה ביד שמאל, כאשר יד ימין כבר השתתקה לגמרי, ושוב לא ניתן היה להשתמש בה לכתיבת החידושים, שכה היו אהובים עליו.

 וכתב רועד ולא קריא

כפי הנראה, ההדגשה כי ה"כתב רועד ולא קריא", נועדה להמחיש את ההבדל הקיצוני בין כתב הצוואה לכתב ידו לפני המחלה. כתב ידו היה מנוסח להפליא, עגול, מדוייק ומסודר, כמי שירד היישר מעולם האצילות. והוא היה כעין בבואה ["מראה"] לנשמתו ולקומתו הרוחנית הנישאה. 

את הדברים דלהלן

הרב המנוח זצ"ל היה אדם דייקן ודקדקן. ולרוב עמקות הדברים האמורים בצוואה, אולי הוא חשש שיעמיסו על דבריו הקצרים תוספות שלא היו ולא נבראו, והוא לא התכוון אליהם כלל. לפיכך, יתכן, שבכותבו "את הדברים דלהלן", הוא ביקש להודיע: הא ותו לא! לא פחות ולא יותר!

הגעתי לימים אשר אין לי חפץ בהם

המילים "ימים אשר אין לי חפץ בהם" לקוחים מהפסוק בקהלת "וּזְכֹר֙ אֶת בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹא יָבֹ֙אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ", (פרק יב פסוק א). ועל המילים האחרונות בפסוק, נאמרו במדרשים שלושה פירושים: 1. אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה, (ויקרא רבה, מצורע פרשה יח). 2. ימים שאין בהם לא טובה ולא רעה. (איכה רבה, פתיחה). 3. אין לי בהם חפץ. אלו ימי היסורין, שהאדם קץ בחייו מפני החלאים. (פסיקתא זוטרתא,  קהלת).

הרב המנוח היה קדוש מרחם, ומימי קטנותו ונעוריו, לא רק זכר את בוראו, אלא הוסיף והלך מיום ליום ומזמן לזמן, בתורה, בתפילה, בעבודת המידות ובדביקות, עד שעלה ונתעלה למדרגה גבוהה מאוד בכל התחומים. עבודתו זו, אינה מתאימה אלא לימי טרום ביאת המשיח, בהם עדיין עומד האדם בתווך – בין זכות לחובה ובין טובה לרעה. אולם, במצבו הנוכחי [בשעת כתיבת הצוואה], כבר נשללה ממנו הבחירה, והפך לאנוס גמור בכל הפעולות והמעשים – שנעשו ושלא נעשו, על ידו. ["לא זכות ולא חובה". "לא טובה ולא רעה"].  לכן, הוא מודיע, שבימים כאלה – בהם כבר אינו יכול להמשיך את עבודתו הקדושה עלי חלד, קרי: המשך התעלות רוחנית (!), כאמור – אין לו טעם ואין לו רצון להמשיך לחיות בעולם הזה. דרך אגב: מי שזכה לשהות בצילו של מרן הרב שך זצוק"ל קרוב לאחרית ימיו [כשעדיין דיבר], שמע ממנו שוב ושוב את השאלה, שנשאלה על ידו בדמעות שליש: "בשביל מה אני חי? הלא ללמוד איני יכול! להתפלל איני יכול! העיניים שלי לא רואות! האוזניים לא שומעות! בשביל מה אני חי"? כנראה, כך בדיוק חש והרגיש המנוח!!

ובאשר ליסורים האיומים שהוא סבל כאמור, הוא התכוון להודיע, כי לאחר כ- 3 שנים של סבל ויסורים קשים, תוך הידרדרות מתמדת, ללא כל תוחלת ותקוה לשיפור, הוא קץ בחייו. וזהו, כפי שהוא ממשיך לתאר זאת בסמוך.

ונבחר מות מחיים

מילים אלו פותחות את הפסוק בספר ירמיהו (ח, ג): וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּי֔ם לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את …". נבואה זו נאמרה ע"י הנביא ירמיהו, במסגרת הנבואות שקדמו לחורבן בית המקדש. וזאת, לאחר שלאורך כל פרק ז וגם בפרקים שלפניו, הוא הוכיח אותם קשות, במילים בוטות ובביטויים חריפים, על מעשיהם החמורים באותה עת. וכגון: "הֲגָנֹ֤ב רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יְדַעְתֶּֽם", (ז, ט), וְהִשְׁלַכְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑י כַּאֲשֶׁ֤ר הִשְׁלַ֙כְתִּי֙ אֶת כָּל אֲחֵיכֶ֔ם …" (שם ט"ו), "לָכֵ֞ן כֹּה אָמַ֣ר ה' אלוקים הִנֵּ֨ה אַפִּ֤י וַֽחֲמָתִי֙ נִתֶּ֙כֶת֙ אֶל הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה עַל הָֽאָדָם֙ וְעַל הַבְּהֵמָ֔ה וְעַל עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְעַל פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָעֲרָ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה", (שם כ). "וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד. וְהִשְׁבַּתִּ֣י מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ". (שם לג-לד), וכו' וכו'. ואז, בהמשך לנבואות קשות אלו, אומר ירמיהו מייד בפסוקים הראשונים של פרק ח את המילים "ונבחר מות מחיים", וכפירוש רש"י שם: אף על פי שהם רואים את המתים נתונין בבזיון, צרת החיים גדולה הימנה, ויבחרו את המות. עכ"ל. מכל זה נראה בעליל, כי סיבלו ויסוריו של הרב המנוח זצ"ל, היו כה קשים ואיומים, עד שהוא דימה אותם לסבל הנוראי של כלל ישראל, בעת שהתגברו עליהם ביותר חרון אף ה' וחמתו, קודם החורבן.

אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ד'

פסוק זה נאמר ע"י נעמי אשת אלימלך, בעת שובה ממואב לבית לחם עם רות כלתה. ואז נאמר בפסוקים, (רות א, יט-כא): "וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם, וַתֵּהֹ֤ם כָּל הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן, וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי". ופירש רש"י: … בתמיה, הזאת נעמי שרגילה לצאת בצבים ובפרדים, חזיתם מה עלתה לה על אשר יצאתה לחוצה לארץ. והיא מגיבה: "וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙, מָרָ֔א כִּי הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד". ומבאר האלשיך הקדוש בזה הלשון: והנה אמרו רבותינו ז"ל (רות רבה ג ז) הזאת נעמי, שהיתה נעימה במעשיה ובאה עליה הצרה הזאת. ואחשוב לפי זה, שהיתה תשובתה "אל תקראנה וכו' ", לומר: הנה, אין ספק כי בתמיהתכם האם אני נעמי, נעימה במעשי? וראותכם שהן אני נותרתי לבדי משני ילדי ומאישי, תגזרו אומר, [כך אתם סבורים]: כי צדקת וכשרה אני וראויה להקרא נעמי, על נועם מעשי. והצרה הבאה עלי, אישי ובני היסבו אותה, [הם, כביכול, גרמו לצרה שתבוא]. ועל כן [ולפיכך], נמוקו בעוונם, [לכן, הם נענשו על מעשיהם]. ואמלטה רק אני לבדי על צדקתי.[עתה, היא סותרת הנחה זו]. על כן אמרה, כדרכי החסידים להצדיק עליהם את הדין, ושלא להחזיק טובה לעצמם, ולבלתי [היותם] ראוים להצרה הבאה עליהם. "אל תקראנה לי נעמי" – להחשיבני נעימה במעשי. "כי המר שדי לי מאד", [כלומר:] כי בי נגע הדבר, כי מצאוני צרות רבות ורעות, [הרי הוכחה, שהעונש הגיע אלי בגללי], ולא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. [ובוודאי, מי שנענש ע"י הקב"ה ב"צרות רבות ורעות", ראוי הוא לאתו עונש]. ובהתאם, היא מסיימת את וידויה הנוקב: אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי [בעושר ובבנים, רש"י] וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי  ה' [נטל ממני הכל]. לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽה'֙ עָ֣נָה בִ֔י [העיד עלי שהרשעתי לפניו, רש"י] וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי. ע"כ.

מסתבר, שהרב המנוח, בענוותנותו המופלגת, ציין פסוק זה [וגם את הפסוקים הבאים], כדי להצדיק עליו דין שמים. כאומר: "הצור תמים פעלו [מעשיו של הבורא יתברך שלמים ומדוקדקים] כי כל דרכיו משפט [הנהגתו בעולמו מושתתת על אדני הצדק והמשפט השמימיים]. א-ל אמונה ואין עוול, [מעשיו ודיניו נאמנים ואינם מעוותים] צדיק וישר הוא", [מתנהג בישרות עם כל באי העולם, ספרי פרשת האזינו פיסקא שז]. והיינו, כשם שנעמי הצדיקה עליה דין שמים, כך גם הרב המנוח מצדיק את דינו, וכפי שאומרים בוידוי: "… ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". והמקור לכך, שעל האדם להצדיק עליו דין שמים, הוא ממה שדרשו רבותינו (בפסיקתא רבתי, פסקא לה') על הפסוק: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה" (משלי ל"א, י"ב), אמר להם הקדוש ברוך הוא, למלאכי השרת: בואו ואודיע לכם צדקתם של בניי, שאני טענתים בעולם כמה צרות, וייסורים הבאתי עליהם בעולם בכל דור ודור בכל שעה ושעה ולא בעטו בהם, שקוראין את עצמן רשעים וקוראין אותי צדיק וכו'. והמנוח הצדיק, שנהג בכל דרכיו ע"פ עצת התורה ועל פי דברי רבותינו ז"ל, קיים דברים אלו בשלמות.

אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום

אותי נהג ויולך חושך ולא אור

שני הפסוקים הללו כתובים בתחילת פרק ג במגילת איכה, אך בסדר הפוך, וכך נאמר שם: אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא אֽוֹר. אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל הַיּֽוֹם. (איכה ג, ב-ג). פירש האלשיך: כאשר יש ריווח בין צרה אחת לצרה שניה, וכגון שתהיה בינתיים איזה הארה טובה – שמחה או ישועה – בזה יקנה האדם כח מתשישותו מהצרה הראשונה, ויוכל לסבול את הצרה שלאחריה. אך כאשר הצרות, או היסורים תכופים זה אחר זה ואין ביניהם כל הפסקה, הרי זה כמשל לחשך תמידי בלי אור בינתים. וזוהי גם המשמעות בפסוק הבא "אך בי ישוב", וכפי המפורש בפסיקתא זוטרתא:  במכות משונות זה מזה, על הראשונה פקודה שניה ממהרת – והיינו, כשצרה ראשונה טרם עברה, השניה ממהרת לבוא.

מכאן משמע, שהרב המנוח חש בעצמו שהיסורים תוכפים זה את זה – מאחד, לשני, לשלישי, לרביעי וכו', וכך באמת היה, מכאבי היד לכאבים בחזה, ומאזור החזה לאזור הגב, ומשם לעמוד השדרה, ומשם לכיוון הראש ואח"כ גם לכיוון הרגליים והשרירים והבטן וכו' וכו' – כאבים עזים ונוראיים ובלתי נסבלים(!) –  "ולא אור", ללא כל הפסקה בין אחד לשני.

 ובפסיקתא זוטרתא אמרו: ממשמע שנאמר "חשך" איני יודע דלאו אור? ומאי "ולא אור" – בלא נבואה! … דבר אחר "ולא אור" – בלא תורה! עכ"ל. ואולי התכוון המנוח, כי תכיפות החשיכה אצלו באה על "חסרון נבואה", או על "חסרון תורה", אשר [כביכול] לא זכה להשיגם. וגם זה אות וסימן מובהק על גדלותו וענוותנותו, שלא החזיק טובה לעצמו כלל. וכמו משה רבינו ע"ה, שאמר "ונחנו מה".

וכמדומה, שאני סובל כדוגמת מה שנאמר על איוב, בבבא בתרא ט"ז א',

שבור את החבית ושמור את יינה.

וזה לשון הגמרא במסכת בבא בתרא, שהרב המנוח מציין: אמר רבי יצחק: קשה צערו של שטן יותר משל איוב, משל לעבד שאמר לו רבו: שבור חבית ושמור את יינה. ופירש רש"י: שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא. ע"כ. ומבואר בזה, שהנפש עלולה לצאת בלי רצונו של השטן. אך כדי שזה לא יקרה על השטן לשומרה, ולמנוע ממנה לצאת מהגוף. אמנם יש להבין, מדוע שמירה זו כה קשה לשטן, עד כדי כך שצערו גדול מצערו של איוב. אלא, מבאר המהר"ל, מאחר והשטן הוא גם מלאך המוות והוא גם היצר הרע, (כמבואר שם בגמרא), ותפקידו הוא גם להחטיא את האדם, גם להביא עליו יסורים וגם ליטול אח"כ את נשמתו. [ראה במצודת דוד איוב (א, ו) המפרש את מהות "השטן"ללמד חוב ולקטרג על הבריות:]. לכן, אזהרתו של השם יתברך לשטן "לשמור את נפש איוב שלא תצא", הקשתה עליו וגרמה לו צער גדול, לפי שלא היה יכול למלא את תפקידו ויעודו, להמית את איוב. ומהרש"א הוסיף: והנה, העבד יש לו צער לשבור החבית מבחוץ ולצמצם שלא יבא השבירה עד החלל, כדי שיהא היין שמור בתוכה. כך השטן, היה לו צער לצמצם, והכה את איוב מכות שלא באו עד חלל הגוף, רק מבחוץ, בשחין רע מכף רגלו וכו'. כי מכות החלל מסוכנות, פן תצא נפשו. עכ"ל. ולפי זה יש לבאר, שמכיוון שיסורי איוב היו לאדם גשמי, שנבצר ממנו לקיים את תפקידו עלי חלד. ועוד, שהיו מכות איומות שפגעו בכל חלקי גופו, אך לא חדרו לחללו הפנימי. לעומת זאת, יסורי השטן [שהיה, לדברי הראשונים, מלאך רוחני רע], היו יסורי רוח. אם כן, בוודאי שיסורי הרוח והצער הרוחני של השטן היו קשים מיסוריו וצערו הגשמיים של איוב.

ומאחר והמנוח מעיד על מצבו, כי:

אין בכח אנוש לתאר כמה ייסורי נפש וגוף אני סובל רק ביום אחד

ואין משקל שיכול לשקול את הייסורים.

הרי, שכלל יחד "יסורי נפש ויסורי גוף" – כלומר: יסורים רוחניים ויסורים גשמיים, ללא גבול וללא מידה. ולפיכך: "אין משקל שיכול לשקול את הייסורים". לכן, אפשר וכוונת הרב המנוח, בציון דברי הגמרא בבבא בתרא הנ"ל,  היא לרמוז על צערו ויסוריו של השטן וכן על צערו ויסוריו של איוב – להודיע, כי הוא סבל את שניהם ביחד, וכפי שהוא כותב: שאין בכח אנוש לתאר.

בנוסף לאמור, מן הראוי לציין בזה את דברי החתם סופר זי"ע, (דרשות ח"ג), המעורר על משלו של ר' יצחק בגמרא, שלכאורה, אין הנידון דומה לראיה. כי ביד השטן היה לייסר את איוב עד סמוך לדכדוכה של נפש, מבלי להמיתו. מה שאין כן בשבירת החבית, שזהו סיבה מציאותית מובהקת לשפיכת היין, וכי כיצד אפשרי לשמור יין בחבית שבורה.

וביאר החתם סופר, שבאמת הקב"ה רצה לנסות את איוב, האם – בשעותיו הקשות מנשוא – יהרהר אחר מידותיו אם לאו. ולשם כך, רצה שיהיה שפוי בדעה צלולה, ולא בעל מרה שחורה. וזאת, מאחר וכל בעל יסורים [רחמ"ל], דעתו מתבלבלת עליו, ואין אדם נתפס על צערו, וממילא אין כאן נסיון. מכל מקום, הקב"ה רצה שאיוב לא יהיה אנוס במצבו, אלא ישאר בצלילות דעתו. לכן, הוא הזהיר  את השטן 'אך את נפשו שמור', כלומר, שמור את נפשו השכלית ואת דעתו, שלא יבוא לידי בילבול וישאר צלול. ועל ידי זה יעמוד בנסיון בדעה צלולה. ולפי"ז ביאר, שזה גם היה צערו של השטן. מפני שקשה מאד לייסר גופו של אדם, ולשמור על דעתו ושכלו בצלילות ובבהירות. עכת"ד. ומדבריו המדודים והמדוקדקים של המנוח זצ"ל נראה בעליל, כי על אף היסורים האיומים והנוראים שעבר בגופו ובנפשו, עם כל זאת, הייתה דעתו צלולה כיין המשומר. והוא כתב את כל דבריו בישוב הדעת ובמתינות, וכפי שהוא מעיד על עצמו בסוף הצוואה: כל זה כתבתי בישוב הדעת ומתוך הרבה מחשבה.

ועתה שהוכבדו הייסורים יותר ויותר עד סכנת חיים,

וכל יום הוא משל לייסורים של מחר,

"הוכבדו הייסורים" – היינו, התחזקו. "יותר ויותר" – היינו, הלכו והתחזקו מיום ליום ומרגע לרגע. הוי אומר: שהמנוח זצ"ל נאלץ "למדוד ולהעריך" את רמת ייסוריו הקשים בכל המצבים. הוא עשה זאת, כדי להתאים את עצמו לתפקיד המוטל עליו בשעה זו. וכפי הנראה, בשלב זה הוא החליט לכתוב את הצוואה.

שלב "הכבדת הייסורים יותר ויותר עד סכנת חיים", הינו השלב האחרון לפני המוות, אליו הוא התקרב בצעדי ענק. עוד בהיותו בריא וחזק, הודיע המנוח לכותב השורות, כי יום המות [כמובן, רק אצל בני עליה], הוא היום בו הגוף מפסיק להפריע ולצמצם את הנשמה מלעלות, ולקבל את עול מלכות הבורא בשלימות מוחלטת. וכדברי חז"ל במסכת נדה (ל ע"ב) על הפסוק: "כי לי תכרע כל ברך" – זה יום המיתה, שנאמר "לפניו יכרעו כל יורדי עפר". כלומר, התבטלות מוחלטת ושעבוד גמור לפני בורא העולם. על כך אמרו רבותינו: "טוב יום המות מיום הוולדו", וסמכו דבריהם על האמור במדרש : אמר רבי יהודה ברבי סימון: חביבה היא מיתתן של שבטים יותר מחייהם, שבחייהם לא נאמר ששה משמותם, ובמיתתן נאמר "ששה משמותם". (מדרש שמואל פרשה כג סימן ד). הרי, שעל אף קדושתם העילאית של השבטים ורוממותם הרוחנית בחייהם, אעפ"כ מיתתם חביבה יותר מחייהם.

וטעם הדבר, יש לבאר עפ"י המעשה המובא בגמרא מועד קטן (כח ע"א): רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן, חזייה דקא מנמנם [רבא ראה שרב נחמן גוסס ונוטה למות]. אמר ליה: לימא ליה מר דלא לצערן. [רב נחמן ביקש מרבא שיצווה על מלאך המוות שלא לצערו בנטילת נשמתו]. אמר ליה: מר לאו אדם חשוב הוא? [רבא השיב לו בשאלה, וכי אדוני אינו מספיק חשוב לצוותו?!]. אמר ליה: מאן חשיב, מאן ספין, מאן רקיע? [ענה רב נחמן? כי מעת שנמסר האדם ביד מלאך המוות, שוב אין לו כל חשיבות]. אמר ליה: ליתחזי לי מר [רבא ביקש ממנו שיתראה לו בחלום, לאחר המוות]. איתחזי ליה. אמר ליה: הוה ליה למר צערא? [שאל אותו איזה צער היה לו בשעת המיתה]. אמר ליה: כמישחל בניתא מחלבא. [וענה לו: כהוצאת שערה מהחלב]. ואי אמר לי הקדוש ברוך הוא זיל בההוא עלמא, כד הוית. [אילו היה הקב"ה אומר לי לחזור לחיות שוב בעולם הזה], לא בעינא, דנפיש ביעתותיה, [לא הייתי מסכים מאימת מלאך המוות, שהיא גדולה מאוד, ר"ח]. הרי, שאימת מלאך המוות גדולה יותר מצער המוות, שאצל הצדיקים הוא כמעט אני מורגש.

ויש לציין בזה את לשון הזוה"ק (סו"פ ויקרא י"ג ע"ב), המפרש את הפסוקים "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו'" [עם ביאור מתוק מדבש], וזה לשונו: דבעי בר נש לאתקנא עובדי [שצריך האדם לתקן את מעשיו, טרם יגיע יום פטירתו]. דכד מטן יומוי לאסתלקא מן עולמא, [שכאשר בא יומו להסתלק ולהפטר מן העולם], קוב"ה תוהא עליה ואמר [הקדוש ברוך הוא מתמיה עליו ואומר]: "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה" [כיצד יתכן שנפש תחטא?!], והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי [והרי השבעתי אותה בשבועה שלא תמעול בי], ואסהדית בה כד נחתת לעלמא [והתרתי בה כשירדה לזה העולם], "והוא עד" ודאי ["עד" לשון התראה], מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי [כמה פעמים התריתי והזהרתי בה לשמור את מצוותי]. ומבואר, כי טרם ירידת הנשמה לעולם, משביעים אותה לשמור את המצוות.

וממשיך הזוהר: בגין כך, הואיל ובר נש "הוא עד" [מאחר וכן הוא, שהאדם עצמו הוא עד], בשעתא דיתוב קמי מלכא [בזמן שישוב בתשובה ויעמוד לפני מלך העולם] –  [הזוהר מפרש את המילים:] "או ראה או ידע": "או ראה" – אינון חובין דעבד ואסתכל בהו, [שהוא רואה את אותם חטאים שעשה ומתבונן בהם], "או ידע" – בבירורא דמלה דעבר על פיקודא דמאריה [כשנתברר לו שעבר על מצוות אדונו], "אם לא יגיד" – אם לא יודי עלייהו קמי מארי' [אם לא יתוודה עליהם אז לפני בוראו], כד יפוק מעלמא [בשעת יציאתו מן העולם, יתקיים בו המשך הפסוק] "ונשא עונו", ע"כ. ואם האדם לא התבונן ופישפש במעשיו, טרם פטירתו, ולכן גם לא התוודה על חטאיו, אזי עתיד הוא להיענש על הכל. נמצא, כי טרם פטירתו מן העולם, על האדם לבדוק ולבחון את עצמו ואת כלל מעשיו והנהגותיו, כדי שיוכל להתוודות עליהם כראוי, ולשוב בתשובה לפני בוראו.

אין כל ספק, שידיעות חשובות ונחוצות אלו, בצירוף ידיעות נשגבות משני התלמודים וממפרשיהם, כראוי לשכלו הבהיר והטהור של הרב המנוח זצ"ל, עמדו כל העת לנגד עיניו, והם אלו שהובילו, בין היתר, לכתיבת הצוואה המופלאה. וכדלהלן:

אמרתי לרשום שורות אלו לבני ולבנותי ולכל רעי וידידי.

"אמרתי" – למי הוא אמר? תשובה: לעצמו! לליבו! כמו "אמרתי לנפשי". משמעות הביטוי "אמרתי": הוצאתי מחשבתי שהייתה ברעיוני מן הכח אל הפועל – או ממחשבה ערטילאית לדיבור בפה. או אפילו ממחשבה למעשה. לפי זה, כוונת המנוח לספר ולתאר שכתיבתו את הצוואה לא נבעה רק ממנהג בעלמא, אלא לאחר מחשבה ותכנון להיטיב ולהועיל לילדיו ולריעיו וידידיו. וכן: "…לרשום שורות אלו…". יש לשים לב: לא לצוות! לא לבקש! אלא, רק "לרשום". ושוב, מגודל ענוותנותו, הוא לא ראה עצמו "רשאי" או "ראוי" לדרוש ואף לא לבקש. אלא, לכל היותר "להודיע לילדיו ולידידיו כמה דברים …".

דרך כמה אנשים לכתוב בצוואתם בקשות שיעשו לעילוי נשמתם,

המנוח כותב "דרך כמה אנשים …", כדי להסביר וללמד, כדרכו בקודש כל ימיו להיות "מלמד להועיל", כי עניין בקשת הנפטרים "שיעשו לעילוי נשמתם" אינו לא חובה ולא מנהג, אלא רק "דרך כמה אנשים", אבל לא כולם, ואפילו לא מקצתם – "כמה אנשים.." ותו לא!

ואני לא כן עמדי,

הוא מוציא עצמו מהדרך של אותם "כמה אנשים", ומסביר עתה מדוע הוא אינו הולך בדרכם:

כי אם אין די מצער פטירת אביהם וכל צער הלוויה וישיבת שבעה

מתוך ייסורי נפש וגוף, שצריך להוסיף עליהם צוואות.

לפי הבנתו השכלית והרגשית  "צער פטירת אביהם וכל צער הלוויה וישיבת שבעה", גורמים בהכרח לייסורי נפש וגוף, שכן האב הוא תמיד משען ומשענה – גשמית ורוחנית – לכל בני משפחתו. ובפרט, אם הוא תלמיד חכם גדול כמו הרב המנוח זצ"ל. ואם כן, אין מקום ואין צורך להכביד עליהם יותר, בבקשות ובציוויים, ולהוסיף צער על צערם.

הבנתו העמוקה של הרב המנוח גם בנפש האדם, משתקפת היטב בדברים שכתב בספרו שלמי חגיגה עמ' קפט ( קונטרס 'מילי דהספידא'), וז"ל: "צריך לדעת, שכאשר אדם עובר תהליך של פטירה מאדם קרוב אליו, הוא מקבל זעזוע בנפש שיש לזה כל מיני תוצאות. הרבה פעמים גם הגוף נפגע מזה ואדם מרגיש חוסר ריכוז, וחושב בליבו מה קרה לי. אבל בעיקר הנזק נעשה לנפש. וזה מתבטא הרבה פעמים בירידה במצב הרוחני, בחוסר חשק לדברים רוחניים, ואפילו בטענות על הקב"ה שעשה לו כך". ע"כ. ובהתאם להבנתו זו, הוא מבקש למנוע תוספת צער והכבדה, מילדיו האהובים.

אולם, עדיין צריך להבין, הרי צער פטירה, הלוויה וישיבת שבעה, הינם נחלת כלל האבלים, והוא קיים אצל כולם במלא תוקפו, ולא רק אצל בני משפחת המנוח. ואם כן, כמו ששאר האבלים, חרף צערם ואבלם  מקיימים את צוואת אביהם. ומדוע איפוא פוטר המנוח את ילדיו מחובה בסיסית  זו, שהיא זכות גדולה עבורם?! מענה לתמיה זו, יינתן בעז"ה בביאור בהמשך הצוואה.

והצדיקים שבקשו שילמדו לעילוי נשמתם, לא עבורם עשו, אלא למען אנשי דורם שיוכלו להתחבר עליהם ולהיטיב להם.

המנוח מחדש בזה חידוש גדול: כי באמת בקשת הצדיקים ללמוד משניות לעילוי נשמתם, לא הייתה לצורך עצמם, אלא רק לצורך אחרים: "שיוכלו להתחבר עליהם ולהיטיב להם". כלומר, שדאגת הצדיקים לא על עצמם היא אלא על אנשי הדור, שיוכלו להתחבר איתם באמצעות לימוד המשניות, כי לימוד התורה מחבר בין הנשמות. וכמו כן, שבעזרת הלימוד שילמדו אותם אנשים יווצר "צינור שפע", שעל ידו ודרכו יוכלו הצדיקים להשפיע טובה וברכה על הלומדים לעילוי נשמתם.

אבל אדם רגיל, תמה אני, מה הוא עשה בחייו? למה לא למד בעצמו ולעילוי נשמתו, את כל ששה סדרי משנה?!

תמיהת הרב המנוח היא: "אדם רגיל", היינו שאינו צדיק נשגב או תלמיד חכם גדול, [ואינו יכול להשפיע ולהיטיב"], מה לו לצוות אחרים  ללמוד ל'עילוי נשמתו', יעשה זאת בעצמו במשך כל חייו (!) וע"י זה יזכך, יטהר ויקדש את נשמת עצמו. וזה לשון הרב המנוח בספרו שלמי שמחה פרשת ויחי (אות ג', על הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות"): כי בוודאי, מכל ימי חיי האדם שעסק בתורה ומצוות, נוצרים מלאכים. וכן ידוע …מהזוהר הקדוש, שמכל מעשי האדם שעוסק בהם כראוי בעבודת בוראו, נוצרים לבושים שמתלבש בהם בעתיד. (עי' זוה"ק פר' אמור קא א ופרשת פקודי רכט ב ועיי"ש רמז א). והאדם צריך ליתן דין וחשבון על כל יום שהלך אצלו לאיבוד, רח"ל. עיי"ש.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף, בפרט לאור העובדה הידועה למכריו, כי הרב המנוח הקפיד במשך כל חייו, מאז היה נער צעיר, ללמוד מידי יום ביומו בבוקר י"ח פרקי משניות, ללא כל טענת פטור או אונס. [ראה משנה ברורה (א, ס"ק ט), וז"ל: ואחר תיקון [חצות] שיעור משניות קודם לכל דבר. ועי"ז זוכה לנשמה, כי משנה אותיות נשמה. (כף החיים). וזאת, מחוץ לסדרי הלימוד והשיעורים הקבועים, בשאר חלקי התורה. ללימוד המשנה, הסביר הרב המנוח פעם אחר פעם, יש כח מיוחד לטהר את נשמת האדם ולהעלותה לדרגות גבוהות. ולא לחינם כתבו בשם האריז"ל, ש"משנה" אותיות "נשמה", לרמוז את גודל חשיבות וכח לימוד המשנה, כאמור.

ובאמת, לעניין לימוד המשנה, כבר אמרו רבותינו במסכת בבא מציעא (לג ע"א, ועיי"ש בע"ב): ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. [וראה מה שפירש בזה רבינו בעל התוספות יום טוב, בהקדמתו לשישה סדרי משנה]. וכתב הרב הקדוש ר' שעפטיל ז"ל, בנו של השל"ה הקדוש זי"ע, בצוואתו לבניו: "לימוד כל המשניות – אשריכם אם תהיו רגילין בהן ובשמותיהן…וקבלה בידי, שאין אדם בקי במשניות רואה פני גהינום". וכמו כן יש לציין, גם את דברי הנודע ביהודה בשו"ת (מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ה) שכתב תיקון תשובה לאחד שנכשל באיסור חמור שבתורה, שילמוד משניות בעומק העיון עם תוספות יום טוב.

ואם ירא מן הדין שיעשה תשובה באמת כל יום,

הרב המנוח מייעץ למי שירא מדין שמים, שיעשה תשובה באמת כל יום. ואמנם, העיד אחיו הרה"ג ציון אסולין שליט"א, כי פעם אחת אמר לו המנוח: שיש עניין גדול לעשות וידוי תשובה לפני לימודו. ופעם אחרת שמע ממנו את המילים הבאות: "אינך מתאר לעצמך, איזה 'טעם נפלא' זה לעשות וידוי ואחר כך ללמוד גמרא". מסתבר, שעשיית התשובה, לשיטת הרב המנוח, נועדה להכשיר ולטהר את תורתו ואת נשמתו של הלומד. שאם לא כן, תהא תורתו פגומה ומקולקלת. וזהו על דרך שנאמר בפסוק (תהלים נ): "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי", המדבר על מי שלומד תורה ואינו עוזב את דרכיו הרעים. ואינו מהרהר עליהם בתשובה, קודם הלימוד – הקב"ה אינו חפץ בתורתו. וזה לשון הגר"ח מוואלז'ין בספרו נפש החיים (שער ד פרק ו): לזאת, האמת שזו היא הדרך האמיתי אשר בזה בחר הוא ית"ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ"פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. עכ"ל נפש החיים. וכן כתב בספר מאור ושמש עה"ת (פר' משפטים), וז"ל: וצריך האדם לפשפש במעשיו היטב ולהרהר בתשובה קודם הלימוד, ולא כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה – רק שֶׁיְּשַׁבֵּר את לבו על מעשיו בעת עָמְדוֹ להתפלל או ללמוד, ולקבל עליו לבל יחזור עליהם. ועל ידי שעושה תשובה קודם הלימוד – הוא לומד באימה ויראה ברתת וזיע. עכ"ל. וזהו כמש"כ הגר"א ז"ל, בתחילת ספרו אבן שלמה, על תורתו של מי שהוא בעל מידות רעות, [ואינו מתקנן], שתורה זו היא כמו סם המוות למשמאילים בה, רחמנא ליצלן, (עיי"ש). והוכחה להנהגה זו, יש להביא מדברי הגמרא במסכת ברכות (יז ע"א), רבא בתר צלותיה אמר הכי: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים. עכ"ל. הרי, שלאחר שסיים תפילתו, קודם התחלת הלימוד, היה נוהג רבא לומר וידוי תשובה. ובהמשך שם, מוסיפה הגמרא: מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה, [תכלית לימוד התורה]: תשובה ומעשים טובים, [שיבוא לידי תשובה ותיקון המעשים]. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. לעושים לא נאמר אלא לעושיהם – לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ע"כ לשון הגמרא. הרי שלעולם, הלימוד צריך 'טהור ונקי', המביאו לידי עשיית תשובה ומעשים טובים, המקדשים ומרוממים את האדם. ועוד יש לציין בזה, גם מדבריו של ספר בני יששכר (מאמרי תמוז – אב מאמר ג – צום החמישי, אות יב), שהביא את לשון הזוהר הקדוש, וז"ל: נראה לי, כשילמוד האדם איזה לימוד ואינו מבין יהרהר בתשובה ויתמרמר על הגלות ויתפלל על הגאולה, על ידי זה תתעורר דעתו להתבונן מה שלא ידע, ומנא אמינא לה מן הדא דאיתא בתקוני זהר [הקדמה דף א' ע"ב] "כצפור נודדת מן קנה" [משלי כז ח] דא שכינתא דאיתקריאת צפור וכו', "כן איש נודד ממקומו" דא משה וכו' דאתתרך רוחיה אבתרייהו. והנה תתבונן, הדעת שבכל איש הישראלי, המתבונן בתורה, הוא ניצוץ משה, וכמו שאמרו רז"ל [שבת קא ב] משה שפיר קאמרת. וכאשר האדם אינו מבין איזה דעת בתורה, הנה הוא מגודל הגלות של בחינת משה אשר בתוכו. ממילא, כאשר מתפלל על הגאולה – כשמעורר בחינת גאולה – הנה מתעורר בחינת גאולה גם לניצוץ, דאתתרך רוחיה וכו' וישוב האדם להתבונן בתורה. עכ"ל. עיי"ש.

ועוד יש לציין בזה, לדברי מרנא בעל נפש החיים זי"ע, (שער א פרק יז), וז"ל: ונבאר ענין התקשרות הג' בחינות נפש רוח נשמה, [נר"נ], האחד בחבירו. והוא יסוד ועיקר ענין התשובה. וזה כל פרי הסר החטאות מנפש החוטאת. ולטהרה מחלאת טומאתה. ויתבונן האדם. כמה הוא צריך להשגיח ולהתבונן על כל פרטי עניני עבודתו לבוראו יתברך שמו, שתהא עבודתו תמה ושלימה, קדושה וטהורה. ויראה לפשפש ולמשמש תמיד בכל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו שהם הג' בחינות [נר"נ] הנ"ל. אולי לא השלים עדיין חפצו ורצונו יתב' לפי שורש נשמתו. בהשגה. וכל ימיו יוסיף אומץ בתורה ומצוות, להשלים נפשו ורוחו ונשמתו מטוהרים כאשר נתנם. אחר שיראה בעין שכלו איך שחפץ הוא יתברך בחסדו הגדול להטיב אחריתו. ושוקד על תקנת הנפש החוטאת. שגם אם כבר נטבעה בעומק מצולת הרע. עם כל זה, תחזור כל דבר למקומו ומקורו, בלתי ידח מנו נידח. עכ"ל. הרי מכל האמור, נראית מבוררת הנהגתו הקדושה של הרב המנוח, לעשות [וידוי] תשובה, קודם לימודו ולאחר מכן יעסוק בתורה ובמצוות בקדושה ובטהרה.

ולמה ישליך על ילדיו לעשות לעילוי נשמתו עם ציווי.

המנוח זצ"ל, שהיה ידוע כוותרן גדול וכבעל מידות תרומיות, מתקומם כנגד הנוהג המקובל של  הטלת חובה מצד האב על ילדיו, ללמוד לעילוי נשמתו לאחר פטירתו. טענה זו טעונה ביאור, שכן לאחר שכל אב טורח ומתייגע רבות עבור ילדיו ויוצאי חלציו, מעת ביאתם לעולם ועד לבגרותם. מדוע איפוא, שהילדים לא ישיבו טובה לאביהם מולידם, ולו במקצת, על כל הטובות והחסדים שעשה והרעיף עליהם, ללא גבול וללא מידה? ועוד יש לעיין, מדוע בחר המנוח שלא לצוות את ילדיו את אשר ציוותה אותם התורה, לכבד את הוריהם אף לאחר מיתתם. וכמו שדרשו זאת במסכת קידושין, (לא, ב), "מכבדו בחייו מכבדו במותו", וכדלהלן בביאור הקטע הבא בצוואה. ותחילה תבואר הנהגתו, מדוע בחר להסתמך רק על מה שעשה ופעל בכוחות עצמו, כל ימי חייו. ובקטע הבא יבואר, מדוע נמנע מלצוות את ילדיו, ומחל להם "על כל דבר כיבוד", שהם יכולים לעשות עבור נשמתו, לאחר הפטירה.

ואולי יש לבאר את שיטתו בזה, שלא רצה 'לאכול משל אחרים', וזאת, מאחר ובמשך כל ימי חייו טרח ועמל בכל כוחו, לקנות ולבנות לעצמו את מקומו בגן עדן, מבלי להזדקק לאחרים, ואפילו לא לילדיו האהובים. וזהו על דרך שאמרו רבותינו אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו (בבא מציעא, לח ע"א), היינו, שאדם מעדיף שיהיו לו דברים שהוא בעצמו טרח ועמל עליהם, מאשר לקבל מאחרים, וכמו שפרש"י שם, וז"ל: קב שלו – חביבה עליו על ידי שעמל בהן … הוא רוצה מתשעה קבין של אחרים, שיקח בדמיהן אם ימכרם. עכ"ל. ולכן, המנוח זצ"ל שהיה בעל נשמה מאוד גבוהה, העדיף שמדרגתו הרוחנית – בין בעולם הזה ובין בעולם הבא – תגיע לו בכוחות עצמו, בעמלו וביגיעתו.

ובנותן טעם יש לציין בזה, את ביאורו בדרך הדרוש של רבי צדוק הכהן זי"ע, (בספר פרי צדיק פר' ויקרא אות ה), בהקדם הקושיא, שאם הגמרא נקטה לשון גוזמא באומרה "תשעה קבין", הרי הדרך לנקוט גוזמא מספר שלם, ואם כן, היה לה לומר "מעשרה קבין של חבירו"?! וביאר רבי צדוק, שהגמרא רצתה לרמוז לט' מדות ('ספירות עליונות') בדווקא, המרמזות על הקדושה הבאה לאדם מצד השם יתברך. ומדת מלכות, (שהיא 'התחתונה שבהן), היא "קב אחד שלו" הבאה מצד האדם. והאדם מצדו, חביב עליו יותר קב שלו מפני שבא בעמלו, מט' קבין הקדושה, מצד השם יתברך, הבאים לאדם במתנה. ומזה הטעם אמרו בגמרא (זבחים צא, א), מוספי ראש חודש מקודש יותר ממוספי שבת. ואף שקדושת שבת קבועה וקיימת מצד השם יתברך, ואם כן היא מקודשת יותר. מכל מקום, מצד האדם אף ששבת היא תדירה יותר, הרי ראש חודש מקודש להם יותר, מפני שהוא נחשב "קב שלו" – של ישראל המקדשים אותו.

בהתאם לאמור, יש מקום להניח, שהרב המנוח זצוק"ל, רצה ליהנות בעולם הבא – עולם הנצח – רק ממה שעמל ויגע בעצמו בעשר אצבעותיו, כאן בעולם הזה, כדי שיהיה הכל "קב שלו", מה שקנה בהתמדתו העצומה, בטורח, בעמל וביגיעה בלתי נתפסים. וזאת, במסגרת מסכת חיים ארוכה וממושכת, רצופה קשיים ונסיונות, תוך שהוא מאיר פנים באהבה לכל רואיו.

 לכן הנני להודיע לכל זרעי אחרי , שמדין אב שמחל על כבודו כבודו מחול,

דין אב שמחל על כבודו הוא במסכת קידושין (לב ע"א): אמר רבי יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו – כבודו מחול. ונפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רמ סעיף יט), וז"ל: אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. וכתב שם בפתחי תשובה (ס"ק טז) בשם רדב"ז, ש"כבודו מחול" היינו, שנפטר הבן מעונש, אם לא כבדו. אבל מ"מ, יש על הבן מצות כיבוד אב. עי"ש. הרי מבואר בדברי השולחן ערוך, שלא זו בלבד שהאב "יכול" למחול לבנים על כבודו. אלא, שאם הוא מקפיד על כבודו ואינו מוחל , הוא עובר על איסור, בכך שהוא מכשיל אותם, בדבר שקשה להם מאוד לקיימו. וכדי שלא להכנס לחשש איסור [חס ושלום], הודיע הרב המנוח לזרעו אחריו כי הוא מוחל על כבודו על כל דברי הכיבוד. ומכל מקום, לא הפקיע או מנע מהם [חלילה] את גוף מצוות 'כיבוד אב', אלא רק את החובה לקיימה. אך אם יעשו 'לכבודו', בוודאי יקיימו את המצווה, ללא חסרון או גרעון.

יתירה מזו, יש לבאר בדעת הרב המנוח, שמקורו שלא לצער את ילדיו, הוא מדברי הגמרא במסכת גיטין (ו ע"ב) אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת. ע"כ. ואמרו שם בגמרא שאפילו בענייני מצוות, ["עישרתם? ערבתם? הדליקו את הנר"], יש על האב לומר זאת לילדיו בנחת, כדי שיקבלו את דבריו ברצון. ובאשר כן, מחל המנוח מראש לילדיו, כדי להאהיב עליהם את עבודת הבורא יתברך, שיקיימוה באהבה ומרצונם החופשי, ולא מתוך עול ושיעבוד לצוואת אביהם.  

הנני מוחל מראש על כל דבר כיבוד בין בחייו בין לאחר מותו,

מה שכתב הרב המנוח: "הנני מוחל מראש על כל דבר כיבוד, בין בחייו בין לאחר מותו". כוונתו לגמרא בקידושין (שם לא ע"ב), מכבדו בחייו ומכבדו במותו. דהיינו, שחיוב הכיבוד הוא לא רק בחיי האב, [וביארו בגמרא, כיצד? הנשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר: שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי. אלא כולהו בשביל אבא. ופירש רש"י: אם מכיר באנשי המקום שמכבדים אביו, לחלוק לו כבוד לקבל דברים, שיאמר בשמו. אל יתלה הכבוד בעצמו, ואפילו יודע שיכבדוהו כאביו. אלא יתלה הכבוד באביו]. וגם יש לכבדו לאחר מותו. כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא סתם! אלא, כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו. עכ"ל. והיינו, מאחר ומצוות כיבוד אב היא גם מחיים וגם לאחר מיתה, לפיכך, הוא מודיע לילדיו שהוא מוחל על כבודו, כאמור – והם אינם חייבים לעשות למען כבודו, לא בעודו חי ולא לאחר מותו, בתורת חובה. אלא, אם ירצו, יעשו זאת מעצמם בהתנדבות, ללא חובה וללא כל התחייבות, וכמו שנתבאר. ואם לא יעשו מכל סיבה שהיא, לא יהא עליהם עוון.

וכל מי שירצה לעשות דבר מה לעילוי נשמתי,  

יעשה זאת לעילוי נשמתי בהתנדבות ומתוך הרגשה קלה,

כאמור, הרב המנוח לא מנע או הפקיע מילדיו לעשות לעילוי נשמתו 'דברי כיבוד' – כגון לימוד משניות או מצוות אחרות, אלא רק מחל להם את ההתחייבות ההלכתית. אמנם, הוא הותיר בידם או בידי "כל מי שירצה לעשות דבר מה לעילוי נשמתו", לעשות זאת "בהתנדבות ובהרגשה קלה". ומכך רואים, גם את עוצם חכמתו וגם את רגישותו המופלגת, בדברים שבין אדם לחברו. וכדלהלן: 

ראשית, ידועה התועלת הגדולה שיש לנפטרים בעולם הבא, מלימוד התורה וקיום המצוות של זרעם ויוצאי חלציהם. וכגון, מה שמובא בדרך פקודיך (מ"ע ל"ג), בשם האר"י ז"ל, שחייב אדם לחדש חידושי תורה בשבת, ואז מעטרין את אביו בעטרות בגן עדן. ומסמיך זאת לפסוק "זכור את יום השבת", שנאמר לפני מצוות כיבוד אב ואם. עיין שם. וכן כתב גם הרב חיד"א ז"ל, בשם האר"י ז"ל, [ע"פ הזוה"ק], שמי שמחדש חידושי תורה בשבת, גורם כבוד גדול ונחת רוח לאביו בעוה"ב, ומעטרים אותו בגן עדן. והוא מוסיף ומבאר על פי זה, גם את הסמיכות בפסוק בין "איש אביו ואמו תיראו" להמשך הפסוק "ואת שבתותי תשמורו", להורות כאמור, שמי שמחדש חידושי תורה בשבת, עושה נחת רוח גדולה מאוד לאביו ולאימו בגן עדן, כי זה שייך ביותר לאחר פטירתם.

ובבירור סברת הדבר, מדוע דווקא בדברי תורה יש לאב נחת רוח, ביארו בספרים הקדושים, ע"פ מה  שאמר רבי יוחנן (במסכת בבא מציעא פה, א): כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר "ואני זאת בריתי אותם וגו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה'", אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה! שואלת הגמרא: מאי מעתה ועד עולם? ועונה: אמר רבי ירמיה, מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה. ע"כ. ומזה מבואר, שעסק התורה של הבנים והנכדים מאשר את ההבטחה האלוקית של "לא ימושו …". ולכן, ברור מעל כל ספק, כי המנוח שש ושמח בגן עדן וחפץ בלימוד התורה של זרעו ויוצאי חלציו. אמנם, כדי לא להכביד עליהם – דבר העלול לגרום להם לריחוק ולרתיעה, [חס ושלום] – הוא 'התחכם' בדעתו הרחבה להסיר מהם את ההתחייבות 'המפחידה והמאיימת', תוך שהוא רומז כי מי שירצה לעשות דבר מה לעילוי נשמתו, יעשה זאת בהתנדבות ומתוך הרגשה קלה. ובדרך זו הוא הרוויח את שני הדברים: גם את זכות תורתם של יוצאי חלציו. וגם מנע מהם פחד או רתיעה מהקפדה או צער של אביהם המנוח. מן הראוי לציין בזה, כי הנהגתו המתוארת הולמת מאוד את אישיותו האצילית והמרוממת של הרב המנוח, אשר כל ימי חייו גילם את "האדם השלם המקודש בקדושת הבורא יתברך".

ולא יתאמץ כלל, בין בלימוד משנה בין בעליה על הציון

והדלקת נר לעילוי נשמת, בין בשנה ראשונה בין לאחר מכן.

הדלקת נר נשמה נסמכת לפסוק "נֵ֣ר ה' נִשְׁמַ֣ת אָדָ֑ם חֹ֝פֵ֗שׂ כָּל חַדְרֵי בָֽטֶן", (משלי כ, כז), המקור הראשון למנהג הדלקת הנר עבור הנפטרים, הוא, בין היתר, מבקשת רבינו הקדוש מבניו, כמובא במסכת כתובות דף (קג ע"א): ת"ר, בשעת פטירתו של רבי, אמר לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. ע"כ. וממה שציווה לבניו שידליקו נר במקומו, משמע שיהא מזה תועלת לנשמתו.  ובהגהות יעב"ץ כתב: אולי מכאן סמך למנהג הדלקת נר נשמה. ונזכר גם במשנה ברכות (נב ע"ב): "אין מברכים בורא מאורי האש במוצאי שבת על הנר של מתים". ומובא בגמרא שם: כל מת שמוציאים לפניו נר ביום ובלילה אין מברכים עליו. ופירש רש"י: כל מת שהוא אדם חשוב ומוציאים לפניו נר ביום לכבודו, אף אם הוציאוהו בליל מוצאי שבת אין מברכים עליו, לפי שנעשה לכבוד ולא להאיר. ע"ש. ומלשון רש"י משמע שהנר נדלק "לכבודו" של המת. וכן מבואר בלשון השולחן ערוך אורח חיים (סימן רצח סעיף יב). ע"ש. אמנם, בארחות חיים (הלכות ערב יום הכפורים אות יא), מבואר שהדלקת הנר היא לצורך כפרה על הנפטר. וזה לשונו: כתב רבינו אשר, נוהגים שכל אחד מדליק נר בערב יום הכפורים לכפר על אביו ואמו, כי כבוד הוא להשם יתברך, שנאמר "באורים כבדו השם". ומנהג ישראל תורה הוא. עכת"ד. ובשו"ת נחלת שבעה חלק ב' (סימן עג), ציין גם את המנהג להדליק נרות בבית הנפטר, בכל שבעת ימי אבלות …, שהוא לכבוד ולתועלת לנשמת הנפטר. עכ"ל. מסתבר שהמנוח זצ"ל ידע את כל הטעמים הנ"ל להדלקת הנר, ועם כל זאת, הוא מורה לילדיו "שלא להתאמץ כלל", אלא כאמור, לעשות הכל "ברוגע ובשלווה", כדלקמן – דבר המלמד על מעלתו הנשגבת ועל מידותיו האציליות.

ומיד לאחר השבעה יחזור כל אחד לחיים הרגילים כמה שיוכל

ברוגע ובשלוה, מבלי שום הרגשת מחויבות כלל.

דאגתו של הרב המנוח על "לאחר השבעה" של ילדיו, מראה, בנוסף לכל האמור, על היותו "חכם, הרואה את הנולד". על אדם כזה נאמר: "החכם עיניו בראשו". (קהלת ב, יד). ואמרו (בפסיקתא זוטרתא): שרואה הדבר ויודע מה יהיה בסופו. שווה בנפשך: עומד יהודי בעיצומם של יסורי גוף ונפש הנדמים לו כאיסורי איוב, ומוחו וליבו עטופים בדאגת חוליו הקשה, ייסוריו הנוראיים ועל הכל: מיתתו העשויה להגיע "בקרוב". והוא מתעלם מכל הדברים הנוראיים הללו, ומביע את דאגתו על שלומם והרגשתם של ילדיו, לאחר שיקומו מהשבעה על אביהם – שיחזור כל אחד לחיים הרגילים כמה שיוכל ברוגע ובשלוה מבלי שום הרגשת מחויבות כלל – מבהיל!!!

יצויינו בזה דבריו של הרב המנוח, בספרו שלמי חגיגה, (קונטרס 'מילי דהספידא' עמ' קצ), וז"ל:  כדי להתעודד קצת על המשבר שבפטירת אדם קרוב, יש לדעת שסך הכל הנפטר מגיע למקום מנוחתו בגן עדן וטוב לו שם. נכון שהכאב על הפרידה הוא גדול מאוד ואין אפשרות לנחם על זה. אבל קצת נחמה יש מזה, שיודעים שלנפטר טוב עכשיו. ועיי"ש, שהסמיך דברים אלו על מש"כ בעל האור החיים הקדוש, (בפרשת ראה יד א). ועצם כתיבת הדברים, מספר שנים קודם חוליו האחרון, מראה בעליל על היות בגדר "חכם עדיף מנביא", כמובא במסכת בבא בתרא (יב, א), כי הנביא יודע רק מה שהודיעו לו בנבואה מן השמים. אבל החכם מבין מתוך דעתו הרחבה, העמוסה בידיעה עמוקה וכוללת של תורה שבכתב ושבע"פ, גם דברים נסתרים ונעלמים.

רק אם מרגיש צורך נפשי לעשות דבר מה לעילוי נשמתי, יעשה.

והכל, ברוגע ובנחת ושלוה.

במילים אלו, חושף הרב המנוח פן נוסף ממדרגתו הרוחנית ומאצילות מידותיו. אינו בא לאיש, לרבות לילדיו ולבני משפחתו, בדרישה ו/או בבקשה, לעשות דבר מה לטובת נשמתו. חלילה לו מלבקש, להטריח, או אפילו להציע… . בשום פנים ואופן הוא אינו מבקש. רק אם מרגיש צורך נפשי לעשות דבר מה לעילוי נשמתי יעשה, והכל ברוגע ובנחת ושלוה. כלומר, רק במקרים ירגיש מישהו מבני משפחתו או ממכריו 'צורך נפשי' – לא פחות מצורך נפשי (!) – רק אז, כשיש למי מהם תועלת כל שהיא, 'לעשות דבר מה' – לא משהו גדול! לא משהו קשה! לא משהו מחייב! – 'דבר מה', ותו לא!! ושוב, חוזר המנוח ומדגיש, כלעיל, והכל ברוגע ובנחת ושלוה! כדרכו בקודש, לא עשות שום דבר בכח, בלחץ, בבהילות וכד'. אם רוצים תועלת… – הכל צריך להיות ברוגע, בנחת ובשלוה!

ועתה, יש לי להודיע לכל ידידי ואהובי, נשמות ישראל היקרים לי מאוד,

עתה, הוא מניח לילדיו ופונה "לידידיו ואהוביו, נשמות ישראל היקרים לו מאוד". הרב המנוח מגלה כי ידידותו ואהבתו לא היו לגופי בני האדם, לפלוני או לאלמוני. כל מכריו, ידידיו ואהוביו – לא היו אלא "נשמות ישראל היקרות לו מאוד"! כאשר הוא בא במגע עם מישהו – עסק או דיבר איתו בנושא מסויים. הוא לא דיבר או התעסק עם הגופים – הוא התעסק עם 'נשמות ישראל', אהב אותם! דאג להם! עזר להם! עודד אותם!

סוד הדבר הוא, כי באמת כל נשמות ישראל, באשר הן, כולן "חטיבה אחת". וכמו שכתב רבינו בעל האור החיים הקדוש, וז"ל (בתו"ד): … כי בחינת הנשמות הקדושות מתאחדת היא, ואין בהם פירוד בעולם הפירוד שהוא עולם הזה. ותמצא שאמר דוד בדברי הימים (א' י"ז) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", פירוש: אפילו בארץ, במקום הפירוד, הם גוי אחד, כי נתקדשו ונעשו בארץ כמלאכים. והוא השבח שמשבחם בו דוד עליו השלום. וכך שנינו במסכת ברכות (ו, א): אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל?  אין, דכתיב: "את ה' האמרת היום" וכתיב "וה' האמירך היום" – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ע"כ לשון הגמרא. ומבואר, שכמו שמציאות השם יתברך היא מושלמת ומאוחדת, ללא כל שינוי ופירוד כלל, (כמבואר ברמב"ם, בתחילת הלכות יסודי התורה). כך גם המציאות הרוחנית של נשמות כלל ישראל, שהן כולן קשורות ומאוחדות, ללא כל שינוי ופירוד כלל. וכן מבואר במכילתא דרבי ישמעאל: נבוכדנצר מלך בבל המשילן כשה, מה שה זו, כשהיא לוקה מאחת מאבריה, כל איבריה מרגישין. כך ישראל, אם נהרג אחד מהן, כולן מרגישין ומצטערין. אבל אומות העולם אינן כן, אלא אם נהרג אחד מהם כולם שמחים במפלתו.   …[עליהם נאמר:] קדוש, קדושים ומקודשים, פרושים מאומות העולם ומשקוציהם. ע"כ. הרי, שכל כלל ישראל הם כגוף אחד, שאם צד אחד לוקה ומצטער, הרי כל שאר חלקי הגוף "מרגישים ומצטערים".

אמנם, רק אנשים קדושים ורמי מעלה כהרב המנוח זצ"ל, יודעים ומבינים זאת. ובהתאם לדרגתו הרוחנית הגבוהה, הוא גם ידע לייקר ולהעריך כל אדם ואדם, גם כאשר בחיצוניותו היה נראה פשוט שבפשוטים, ריק מכל תוכן, בעל עבירה ושונה באיוולתו פעם אחר פעם. בכולם ראה המנוח את הנשמה האלוקית הגבוהה, שיש לחלצה מן השבי [הזמני] בו היא נתונה. אך בשום אופן לא לדחותם ולא לשנואתם, אלא רק לקרבם באהבה וברוך ולהתפלל עליהם תדיר. וזהו, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק בשיר השירים "כפלח הרימון רקתך", וז"ל: אפילו ריקים שבך מלאים מצוות כרימון, (סנהדרין לז א). וכמו כן אמרו במסכת חגיגה (כז א): פושעי ישראל אין אש של גיהנום שולט בהם, קל וחומר ממזבח הזהב, שלא היה עליו כי אם כעובי דינר זהב ולא נשרף, קל וחומר אלו, שמלאים מצוות כרימון. הרי, שאפילו על פושעי ישראל שהם "הגרועים שבגרועים", אומרים עליהם חז"ל שהם "מלאים מצוות כרימון". וכאמור, הרב המנוח זצ"ל היה מיחידי הסגולה שעמלו ופעלו עבור נשמות אומללות אלו, ביחד ובאחדות עם נשמות כל ישראל.

שהיות וסבלתי הרבה בחיי, הן בידוע והן מה שלא ידוע,

ולא מצאתי שום נוחם בצערי, אמרתי לרשום שורות אלו.

כל מי שהכיר את המנוח חש בוודאות, כי הוא היה "האדם השלם המקודש בקדושת הבורא יתברך", כמפורט במסילת ישרים (פ"א). פניו היו מאירות באורה תורה וקדושה, ושמחה פנימית של עמל והתמדה בלימוד התורה, הייתה נסוכה עליהם תדיר. ולפי זה יש לומר, כי מילות הצוואה "היות וסבלתי הרבה בחיי, הן בידוע והן מה שלא ידוע, ולא מצאתי שום נוחם בצערי", לא היו אלא הרגשה פנימית שלו בעצמו, שאיש מהסובבים אותו, לרבות בני משפחתו, מכריו וידידיו, לא היו מודעים לה כלל. "צערו וסבלו" נבעו מהרגשתו התמידית, כי עדיין לא מילא דיו את חובותיו הרוחניות, הן בלימוד התורה והן בשאר ההנהגות – בין בעניינים שבין אדם לקונו ובין בדברים שבין אדם לחברו. הוא כל הזמן 'דאג' שמא הוא מסוגל יותר, ואולי הוא יתבע [חלילה!] על כך שלא מילא את תפקידו כראוי וכו'. 

כפי הנראה, קיים הרב המנוח בעצמו את דברי בעל חובת הלבבות בשער הפרישות (פרק ד), הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לאמור: צערו, דאגותיו, חששותיו וכד', לא פרצו מחוץ לחומות ליבו הטהור. הרי בן עליה שכמותו, לא נח ולא שליו ולא שקט, על השגת 'משאת חייו' היא לימוד וידיעת התורה הקדושה, אשר עליה דרשו רבותינו (עירובין דף נד עמוד ב): אמר רבי שמואל בר נחמני מאי דכתיב "איילת אהבים ויעלת חן וגו'". למה נמשלו דברי תורה לאיילת? לומר לך: מה איילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה, כשעה ראשונה. אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה, כשעה ראשונה. "ויעלת חן" – שמעלת חן על לומדיה. "דדיה ירווך בכל עת", למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן – מוצא בהן טעם. "באהבתה תשגה תמיד", כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי  אלעזר, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, [ומרוב שקיעותו בתורה] וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. ע"כ לשון הגמרא. לא זו בלבד שהרב המנוח קיים בעצמו את מאמר רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, ח): אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. הוא לא רק לא החזיק כל טובה לעצמו, [כאילו עדיין לא למד מספיק, וכמעט אינו יודע כלום]. אלא, שתמיד 'דאג' שמא ישכח מה שכן למד. וכמו שכתב בעל אורחות צדיקים (שער הדאגה): שהדאגה מועלת לענין התורה, שיחזור תמיד אולי ישכח. וכך הוא נהג כל ימי חייו, הלכה למעשה!   

אבל רצוני חזק להיות משען ומשענה לכל הסובלים ייסורים,

בין ברוחניות ובין בגשמיות,

ואפילו למי שיחשוב שהוא הרשע הכי גדול.

כאמור לעיל, הרב המנוח 'עבד' עם עצמו, ובמקביל להתמדתו העצומה בכל חלקי התורה כולה, גם דאג ל'אחינו כל בית ישראל', כל אחד ואחד לפי מצבו ולפי עניינו, ללמדם, להורותם ולהבינם – הן בתורה והן בשאר הדברים, בכל כוחו וכפי יכולתו. לא בכדי מנו חז"ל את עניין 'נושא בעול עם חברו", כאחד מקנייני התורה. ללמד, כי מצות תורתנו הקדושה היא, שכל אחד ואחד מישראל יהיה נושא בעול עם חברו ויאהב לו כמוהו ממש. בצרתו לו צר ובשמחתו ישמח לבו גם הוא. כי האמת התורתית היא, ש"כולנו בני איש אחד נחנו". וכמו שאחים דואגים זה לזה, בכל מצב ובכל עניין, כך גם "כל ישראל ערבין זה לזה". וכמו שכתוב בתנא דבי אליהו (פרשה יב): לפי שכל ישראל ערבין זה לזה, למה הן דומין? לספינה שנקרעה בה בית אחד, אין אומרים, נקרע בית אחד בספינה, אלא נקרעה כל הספינה כולה. ע"כ. עד היכן הדברים מגיעים? כתב הרש"ר הירש, על דברי קין שאמר "השומר אחי אנוכי", וז"ל: מי שאינו נושא בעול עם חברו, אח הוא לשונא ומשחית. עכ"ל. (בראשית ד, ט). וכך כתב רבי מתתיה היצהרי בפירושו על אבות (ו,ו): מי שאינו מצטער בצער הצבור [או בצער אחרים], אמרו עליו רבותינו במסכת תענית (יא ע"א): אל יראה בנחמתם, ואם אומר 'שלום עליך נפשי', [ר"ל, שדואג רק לעצמו ולא איכפת לו מזולתו], עליו הכתוב אומר "אכול ושתה כי מחר נמות, ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון", (ישעיהו כב, יג). ולזה ישב משה על האבן, בצאת ישראל למלחמת העמלקי (שמות יז, יב). ובאו ללמד כאן, כי גם על היחיד מוטל חיוב לשאת בעול ולהשתדל, והרי התורה אמרה "ולא תעמוד על דם רעך", (ויקרא יט, טז). כלומר, אבל תשתדל להצילו, בכל צד שתוכל. (ועיין עוד סנהדרין עג ע"א).

ובשל כך, רצה המנוח, לא רק בתור חובה, אלא בתור זכות גדולה ועצומה לעזור לכל אחד כפי יכולתו, ולכן הוא כותב: אבל רצוני חזק, להיות משען ומשענה לכל הסובלים ייסורים, בין ברוחניות ובין בגשמיות, ואפילו למי שיחשוב שהוא הרשע הכי גדול. כי כאמור, המנוח ידע, שכל אשר מזרע ישראל הוא, הינו מלא מצוות כרימון, ולפיכך, יש לעזור לו בכל אשר הוא צריך.

לכן, מתוך מחשבה רק להועיל ולא לצער כלל,

כמו שהיה הרב המנוח אלוף בתורה, כן היה גם אלוף בעניינים שבין אדם לחבירו. וזהו כפי שמפורש בפרק יא בספר מסילת ישרים, וז"ל: כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה, ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המדות. וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד, גורם ביזיון ללימוד עצמו". ע"כ. ובהתאם לכך, היה המנוח זהיר עד מאוד – ממש בתכלית הזהירות – שלא לפגוע בזולת ולא לצערו כלל. לכן, הוא מדגיש: "מתוך מחשבה רק להועיל ולא לצער כלל", כי בהתאם לתפיסתו ולדרגתו הרוחנית הגבוהה, הוא לא ראה כל הצדקה, תועלת או רווח, אם בסופו של דבר יגרם מדיבוריו או ממעשיו, צער 'כלשהו' לאחד מישראל. וזה לשון הרמח"ל בספר מסילת ישרים (פרק יט), בעניין החסידות בעניינים שבין אדם לחבירו: ועניינו, גודל ההטבה, שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם. וזה בגוף, בממון, ובנפש: בגוף, שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל, ויקל משאם מעליהם. והוא מה ששנינו (אבות פ"ו): ונושא בעול עם חבירו. ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו. בממון, לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל. כל שכן, שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים. ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי, כיון שיכול לבוא לידי כך, יסירם ויעבירם. ואמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב): יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה. עכ"ל. ומבואר, שהחסיד האמיתי, נזהר עד מאוד בכבודו, בשלומו ובטובתו של זולתו, לשמחו ולהרוויחו ולמנוע ממנו כל צער או נזק. והנהגה מופלאה זו, אפיינה מאוד את התנהלותו של הרב המנוח זצ"ל.

אם אפשר, שכל מי שירגיש צער הן בגשמיות הן ברוחניות,

ימחול נא, להיכנס לחדר בבית לבד ולהדליק נר עבור נשמתי,

ולומר : אני מדליק נר זה לעילוי נשמת פלוני בן פלוני,

ויפרש את בקשתו ויוכל לשפוך את ליבו על יד הנר ככל מה שירצה ,

הן באריכות הן בקצרה,

בקיצור שולחן ערוך (אורח חיים סימן קכח) כתב: נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפלת שחרית לבית הקברות, להשתטח על קברי הצדיקים, ונותנים שם צדקה לעניים ומרבים תחנונים, לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה, שימליצו טוב בעדנו ביום הדין… אבל אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל "ודורש אל המתים". אך יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר. עכ"ל. בהתאם, ברור הדבר, כי הרב המנוח לא התכוון [חלילה], שיבקשו ממנו בעצמו! שהרי, כאמור, אסור לעשות זאת משום "דורש אל המתים", וכמש"כ בתורה "לֹֽא יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף". וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל הַמֵּתִֽים, (דברים יח, י-יא)]. והיינו, משום שאיסור זה חל רק כאשר  כוונתו לבקש מהמתים עצמם, שהם יעזרו לו, ובאמת אין הדבר בידם כלל. אבל מותר לבקש מהנפטרים שיהיו מליצי יושר, ויעמדו בתפלה לפני השם יתברך, ואין בזה שום איסור כלל. וזהו כמו שמצינו בגמרא (סוטה לד ב), שכלב בן יפונה השתטח על קברי אבות, ואמר: אבותי בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת המרגלים. וכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא א), וז"ל:  בתרגום חופשי: וּבְשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ רַחֲמִים, וְהַחַיִּים הוֹלְכִים וּמוֹדִיעִים לְנַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וּבוֹכִים עַל קִבְרֵיהֶם, אוֹתָם שֶׁרְאוּיִים לְהוֹדִיעַ לָהֶם. מָה הַטַּעַם? כִּי שָׂמִים רְצוֹנָם לְהִדָּבֵק נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, אָז מְעוֹרְרִים אֶת נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, וּמִתְכַּנְּסִים וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים לִישֵׁנֵי חֶבְרוֹן, וּמוֹדִיעִים לָהֶם אֶת צַעַר הָעוֹלָם. וְכֻלָּם נִכְנָסִים לְאוֹתוֹ פֶּתַח גַּן הָעֵדֶן וּמוֹדִיעִים לָרוּחַ. וְאוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמִּתְעַטְּרוֹת בְּגַן עֵדֶן, הוֹלְכִים בֵּינֵיהֶן מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, וְכֻלָּם מוֹדִיעִים לַנְּשָׁמָה. וְהַנְּשָׁמָה מוֹדִיעָה לַקָבָּ"ה, וְכֻלָּם מְבַקְשִׁים רַחֲמִים עַל הַחַיִּים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עַל הָעוֹלָם בַּעֲבוּרָם. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה, וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְגוֹ'. ע"כ. וכן כתב במשנה ברורה סוף סימן תקפא, וז"ל: יבקש מהשי"ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ע"כ תרגום הזוהר.

ובהתאם לכך, מבקש הרב המנוח, שכל מי שמרגיש מועקה, שידליק נר לעילוי נשמתו, ובזכות אותו 'עילוי נשמה' שגורם לו, יתפלל ויפרש שיחתו להשם יתברך שירחם עליו בזכות המנוח. והוא, בליבו הרחום ובחסידותו המופלאה, יפעל וישתדל עבור המבקש ממקום מנוחתו, במחיצת הצדיקים בגן עדן.

וסוד כוחו לפעול בעולם העליון עבור המדליקין נר ומתפללים, יש לבאר, שהוא ע"פ מובא בספרים הקדושים, שאדם הראשון היה מבחר הברואים, והיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, והוא היה כולל את כל נשמות ישראל. וכל צדדי הקדושה היו נאחזים וכוללים בו. ואדם היה כולל גם זכר וגם נקבה, כי הוא נברא דו פרצופין, (עיין ברכות סא, א וברמב"ן בראשית ב, יח). והצדיק, הוא מה שדרכו להשפיע תמיד ע"י קדושתו וגודל הדביקות וטהרת המחשבה הוא משפיע תענוג רוחני באורות ועולמות ומדות עליונים. … ולכל הכנסת ישראל, כל הצטרכותם כל מיני חסדים טובים, בני חיי ומזוני ורפואה וכדומה, כל מיני שפע. גם אותו בחינת זכר של הצדיק, מה שגורם שפע למעלה … . ע"כ. (עפ"י ספר תורת אמת, לרבי מאפטא, בעל ה'אוהב ישראל' פרשת ואתחנן). ובמדרגה נישאה זו עמד המנוח, כאשר כוונתו הטהורה היא, להועיל ולסייע לכל אשר ישראל יקרא, בכל סוגי ההצטרכויות – כל מיני חסדים טובים, בני חיי ומזוני ורפואה וכדומה, כל מיני שפע. , כלשון הרבי מאפטא זיע"א.

ואפילו אם יחשוב שהוא רשע ופושע גדול,

יש בליבי מקום לכל מי שחושב שהוא רשע ופושע, לשמוע דבריו באריכות.

ולא יחוס על טרחתי אלא יחוס על עצמו.

הרב המנוח אומר, שיש בליבו מקום לכל מי שחושב שהוא רשע ופושע, לשמוע דבריו באריכות. דרך זו, לרחם על כולם, ללא יוצא מן הכלל, היא דרכם של החסידים קדושי עליון. וזהו, כמו שכתב הרמח"ל במסילת ישרים (סוף פרק יט), בעניין דאגת החסיד לאנשי דורו, וז"ל: ואמנם, עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעי ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" – שכל הדור אוכל מפירותיו. וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ. ותראה, שזהו רצונו של מקום, שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם. והוא, מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים. אלא, מצוה מוטלת על החסידים, להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו. וגם בתפלתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו, לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו… עכ"ל. ועיי"ש עוד בקטע הבא, המסיים בזה הלשון: "… ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב, שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו … הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. והנה, כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים ופרטיהם, מסורים לכל שכל ולכל לב טהור, להתנהג בהם בדרך הישר לפי השרשים האלה, כל דבר בעתו. עכ"ל. הרי, שהמנוח זצ"ל קיים דברים אלו בדביקות ובנאמנות.

בהמשך לאמור כאו ולהלן בסוף הצוואה, יש לבאר, כי רוחב ליבו של המנוח, נבע מעבודתו הרוחנית העיקשת, לחבר ולקשר בליבו את נשמות כלל ישראל בעבותות של אהבה. צא וראה מה שאמרו רבותינו במסכת קידושין (מ ע"ב): עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. והקשה בעל המאור ושמש, (ויקרא פרשת אחרי מות), בפשר הדבר, כיצד יכול אדם אחד, להכריע את כל העולם כולו לכף זכות. ותירץ: ונראה, דהנה כל ישראל הם מקושרים יחד בקשר חזק ואמיץ, באחדות גמורה. וכולם הם משורש אחד, וכמו שכתוב באיוב (איוב לח ד) אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ וגו', ודרשו חז"ל (שמו"ר מ ג), שכל נשמות ישראל היו תלוים ב"איפה" של אדם הראשון – מהן במוח, מהן בחוטם, בעיניו, בלב, בידיים, ברגלים, בשערות לאין מספר. וכל נשמה היא קומה שלימה. וכן יהיה לעתיד לבוא, כשיתוקן הכל, וכן היה קודם שחטא אדם הראשון. ע"כ. הרי, שמעצם הווייתם, כלל ישראל "מקושרים יחדיו בקשר חזק ואמיץ באחדות גמורה". ובפרט, צדיקים כמו הרב המנוח זצ"ל, שכל ימי חייהם היוו מסכת של זיכוך וצירוף החומר העכור, תוך העלאת הגוף לדרגות גבוהות של קדושה וטהרה. ובאשר כן, בהיות המנוח 'קדוש וטהור', הסתלקו ממנו כל המניעות וההגבלות, ובהתאם לדרגתו זו הוא הודיע בצוואתו כי: יש בליבו מקום לכל מי שחושב שהוא רשע ופושע, לשמוע דבריו באריכות.

ואם יהיה אפשרות בידי להועיל ארצה מאוד להועיל.

ואם לא אוכל להועיל אקווה לעטוף אותו באהבה וחיבה,

 ולתת לו בלב תנחומים ותקווה טובה.

ואם גם זה לא אוכל, מקסימום הפסיד נר קטן ולא טרח הרבה.

הרב המנוח מבטא את רצונו ושאיפתו להועיל, ממקום מנוחתו בגן עדן, לכל אחד ואחד מכלל ישראל, באשר הוא. וזאת, מבלי לחטט במצבו הרוחני, אפילו אם אותו אדם חושב על עצמו שהוא רשע ופושע. בנוסף לכך הוא מתנצל, שאם הוא לא יוכל להועיל, הוא "מקווה לעטוף אותו באהבה וחיבה, ולתת לו תנחומים ותקווה טובה". ומסיים את הנושא בכך, שגם אם לא יעלה בידו להפיק את רצונו לעזור, כאמור, הרי הוא לא גרם להפסד ממון משמעותי ואף לא לטרחה גדולה. גם ממילים חמות אלו, שיצאו מלב נשבר ונדכה [באותה שעה], ניתן לחזות בנועם מידותיו האציליות, ובעוצמת רצונו העמוק להיות "נושא בעול עם חברו"– גם לאחר היות נשמתו בגן עדן העליון.

מידה זו, מצויה  באופן מופלג רק אצל רועי ישראל, כגון משה רבינו ע"ה, שהתורה מעידה עליו "וַיֵּצֵ֣א אֶל אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם", (שמות ב, יא), ופרש"י: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. עכ"ל. הרי, שהנשיאה בעול עם הזולת, ראשיתה ב"עיניים" וב"לב" – ל"ראות את הזולת" [את המצב בו הוא שרוי!] ו"להרגיש את הזולת" [לנסות לחוש ולהרגיש מה מרגיש הזולת!] ולשתף עצמו עם הזולת בצערו, וכמו שפירש זאת הרמב"ן: נסתכל בסבלותם ועמלם, ולא יכול לסבול. עכ"ל. והנצי"ב בהעמק דבר הביא שני פירושים: א. הסתכל הרבה באופן הסבלה שהיה לא לתכלית עבודת המלך כי אם לענותם. ב. ובמדרש רבה איתא במשמעות "וירא", שהיה מיישב להם סבלותיהם. ואם כן, פירוש "וירא" – שראה עצה לסבלותם מה לעשות. עכ"ל. ולפי כל הפירושים מבואר, שהסתכלותו של משה לא הייתה ראיה בעלמא, כדרך אדם הרואה דבר מבלי התבוננות, ומייד מסיח דעתו ממנו. משה ראה, התבונן היטב ואז חש סבל נוראי מ"סבלותם ועמלם" של אחיו, כאילו הוא עצמו זה שסובל ועמל. ובנוסף, בירר בינו לבין עצמו, מהי עילת העינוי והסבל, שהמצרים מסבים לבני ישראל.  ומשום כך, לא יכול היה יותר להמשיך לסבול, והוא קם ועושה מעשה.

כאמור, גם הרב המנוח זצ"ל, בהיותו גדול בתורה, אחז בכל כוחו במידה זו של 'נושא בעול', ובאשר כן, הכניס עצמו ביודעין ובדעה צלולה להשתתף עם ישראל בצרתם ובכאביהם, להיות עמהם בתפילה ובתקווה, גם לאחר הסתלקותו לגנזי מרומים, תוך שהוא מדגיש: ולא יחוס על טרחתי אלא יחוס על עצמו.

כל זה כתבתי בישוב הדעת ומתוך הרבה מחשבה והתלבטויות עד שהעזתי

לכתוב דברים אלו, ואקווה להיות לעזר לכל הסובלים ברוחניות וגשמיות.

הרב המנוח היה מוכר וידוע כאדם רגוע ומיושב בדעתו עד מאוד. ואם בכל זאת, הוא ראה לנכון לכתוב זאת בפירוש, ולציין כי היו לו "הרבה מחשבה והתלבטויות עד שהעיז לכתוב", בוודאי שהיה לכך צורך גדול מאוד!

ונראה לבאר בס"ד, כי באמת הצוואה כולה כוללת דברים 'גבוהים ונשגבים' עם הרבה מאוד 'כוונות נסתרות', אשר נקווה להשם יתברך שהצלחנו לגעת ולבאר לפחות את חלקם. ובאשר כן יתכן מאוד, ש"המחשבה וההתלבטויות" נבעו מחששו להיחשף בעומק גדלותו ודרגתו הרוחנית העצומה. וזאת, מאחר וכל ימיו הצניע את עצמו ואת תורתו, [מלבד מה שהיה מלמד לרבים בפרהסיא, רוב עסקו בתורה, היה במקומות מוסתרים ושקטים!]. ועליו ניתן היה לומר בפשטות את לשון הגמרא  בסנהדרין (פח ע"ב), איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. ועתה, עם כותבו צוואה כה 'גבוהה ועמוקה', יידעו ויבינו כל מכיריו, כי אע"פ שהצניע עצמו והילך בצידי דרכים, כאדם נקלה ופשוט, באמת הוא היה צדיק וקדוש.

כפי הנראה, לבסוף – לאחר המחשבה וההתלבטויות – החליט, כי 'זיכוי הרבים' העצום שיהיה ע"י כתיבת הצוואה ופרסומה [בקרב "כל מכרי וידידי", ושאר האנשים] עדיף! ולפיכך, "העיז לכתוב דברים אלו", תוך תיקווה "להיות לעזר לכל הסובלים ברוחניות וגשמיות".

ממני הנפרד מכם באהבה עצומה רק בגוף,

רצונו לומר, שהפרידה ["המוות"] היא רק בגוף הגשמי, אך הקשר הרוחני בין נשמתו לבין נשמת משפחתו, ידידיו ומכריו וכל נשמות ישראל, ימשיך באהבת עולם.

וקשור עם כל נשמות ישראל בלי יוצא מן הכלל באהבת עולם.

הרב המנוח מסיים את צוואתו במילים מפעימות: וקשור עם כל נשמות ישראל בלי יוצא מן הכלל באהבת עולם, לכל מילה יש משמעות עמוקה, וכדלהלן:

"קשור עם כל נשמות ישראל, בלי יוצא מן הכלל". זאת אומרת: קשור עם כל היהודים – מצדיקי עולם קדושים וטהורים ועד רשעי ופושעי ישראל, באשר הם. ויש להבין את עומק כוונתו. ונציין תחילה את דברי הרמח"ל זי"ע, בספרו דעת תבונות, וז"ל: … שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו – לא בראו אלא לכבודו. והכבוד הוא, שיהיה הוא יתברך שמו שמח בכל מעשיו, ויהיה לו מקום, כביכול, להנאות את כל מעשיו בטובו. וההנהגה בכל המעשים אינה אלא להביא הכל אל התיקון הגמור, שלא יהיה עוד מציאות כלל לרע. אך אין פרי זה יוצא אלא מקיבוץ כל המעשים כולם. ונמצא כי במיני הטבע מצד עצמם, לא מצד התקשרם, נהיה הביטול וכל ההשפלה וההפסד, אך בהתקשרותם נשרש תיקונם והצלתם מן הרעות. עכ"ל. הרי מפורש בלשונו, שכבוד השם יתברך הוא בכך שהרוע והרשעות יעקרו ויסתלקו כליל מן העולם, וכלל המעשים הנעשים בעולם וכל ישראל – כולם בלי יוצא מן הכלל – יתקשרו ויתאחדו בשלמות גמורה. ועל ידי זה יוכלו כולם – בלי יוצא מן הכלל – להנות ולהתענג מהנועם העליון, שזוהי תכלית הבריאה, ["שהאדם לא נברא, אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להמצא" (מס"י פ"א). כמבואר בכל ספרי הרמח"ל, (מסילת ישרים, דרך ה', דעת תבונות, קל"ח פ"ח ועוד..), שהמנוח היה בקי בהם באופן מופלא. ולצורך העלאתם ותיקון נשמתם של כל סוגי האנשים, איש איש ומדרגתו, העיד על עצמו כי הוא קשור עם כל נשמות ישראל, בלי יוצא מן הכלל, באהבת עולם. וע"י התקשרות רוחנית מופלאה זו, הוא נכון לטרוח ולפעול בכל כוחו, כפי אשר יעלה בידו.

ובשו"ת תורה לשמה (סימן תעא), למרן הבן איש חי זי"ע, ציין השואל את דברי ספר הכוונות למהרח"ו זי"ע, שבכל אדם יש ארבעה סוגים: 1. נפש 2. רוח 3. נשמה 4. נשמה לנשמה, וביאר מהיכן מגיע כל אחד מהם … וכתב: ונמצא, כי הנשמה לנשמה ונשמה הם בנים ל"אבא ואמא" – (או"א), ועצמם הם אחים גמורים ל"זכר ונקבה" (זו"ן) – [מושגים בקבלה], וזהו שאמר הכתוב: "למען אחי ורעי", וארז"ל: קראם הכתוב "אחים ורעים". … ומסכם: נמצא, שנקראו ישראל אחים מצד הנשמה, ונשמה לנשמה שלוקחים מאו"א. ומבקש השואל מהבן איש חי, לבאר לו עניין זה. ולאחר שמבאר לו זאת ע"פ תורת הקבלה [ע"פ הסוד] באריכות, הוא מסיים: "על כן יצדק בו תואר אחים מצד זה". הנה כי כן, מאחר והרב המנוח היה בקי עצום בכתבי האריז"ל ובספרי תלמידיו, ולמד ולימד בהם ומתוכם עשרות שנים, בוודאי נתעלה למדרגה גבוהה של התקשרות עם נשמות הכלל ישראל , באשר כולם הם עבורו כ'אחים ורעים'. ובשל כך, הרגיש מחובר לכל יהודי ויהודי כאחיו בשרו, וחפץ בכל ליבו להיטיב לו ולסייעו בכל מה שיוכל, ברוחניות ובגשמיות.

תם ולא נשלם "ותן לחכם ויחכם עוד"

 

 

 

הרב הגה"צ שלמה אסולין זצוקללה"ה – מקצת שבחו

[נכתב במהירות ומקופיא ולא מסודר די הצורך, רק כדי לקבל הצצה קטנה לאבידה שאיבדנו]

בחרותו

מגיל 13 עד סוף ימיו הקפיד על טבילה בכל יום במקוה.

לפני החתונה העיד עליו חבירו מישיבת פוניבז' שסיים את הש"ס בעיון!

היה מקפיד עוד בישיבה לסיים בכל יום ח"י פרקי משניות.

היה מחושבן לרגעים. העיד עליו גיסו חבר חדרו מהישיבה שתמיד היה ארונו מסודר ביותר, וכך בכל ענייניו.

פעם ביקש המשגיח לברר אצל אחיו מדוע הוא מגיע לתפילה בשעה 7:07 ולא בשעה 7:00 שמתחילה התפילה?

שאלתי אותו, מספר האח, והוא אמר שהוא קם בשעה מסוימת, רץ למקוה ומניח תפילין עד 7:07 ועשה חשבון שמשם הוא מספיק בדיוק להגיע עם החזן לישתבח…

לימודו

העידו בניו שהיה עושה סיום בכל ערב פסח על בבלי וירושלמי! קרי – לימוד של שבעה דפי גמרא בכל יום, רק בבלי, מעבר ללימוד הירושלמי!

לעת בגרותו היה לומד את הדף היומי, על ידי שהיה ביום שישי אחה"צ לומד את כל השבעה דפים של כל השבוע בבת אחת עד כניסת שבת… מי שהכירו העיד פעם שלמד שבעה דפים ב-40 דקות! [גיסו רבי אשר טולידנו שליט"א. מעתה נזכירו בר"ת רא"ט] .

העיד על עצמו בפני בניו שלא הניח חלק בתורה שלא למד, ושעל הכל כתב!

היה בקי בבבלי, ירושלמי, מדרשים, זוהר, קבלה, כתבי האריז"ל ובכוונות. היה משתתף בשיעורי הגאון רבי נסים פרץ זצ"ל והחשיב עצמו כתלמיד מובהק שלו בענייני הסוד, ואף הרב החשיבו מאד והיה קובע את זמני השיעורים לפי הזמנים של הרב אסולין…

כשנפטר הרב ניסים פרץ זצ"ל – ביקשו שהרב ימלא את מקומו וימשיך למסור את השיעורים בתורת הסוד, אך הרב אסולין סירב [למקורביו נימק זאת בשל הסיבה שהיה אנשים רבים שמגיעים לשיעורים שלא היה בטוח שהם ראויים לתורה הזו וחשש למסור להם. בשיעוריו הקפיד למסור את תורת הסוד רק לאברכים ירא"ש].

פעם אמר לו בנו ששמע מגדול שאמר על עצמו שיש לו יותר ממליון דף של חידו"ת שכתב, הפטיר הרב ואני כנראה כבר עברתי את השני מליון…

סיפר רא"ט שבניו סיפרו שבצעירותם היו בוחנים אותו ומצטטים מימרה בש"ס והוא היה אומר להם באיזה מסכת ובאיזה דף זה כתוב… פעם ניסו להטעות אותו ועשו עצמם כמקריאים מהבבלי, אבל ציטטו מהירושלמי, והוא אמר להם אין כזו מימרה בבבלי, זה מופיע בירושלמי בדף פלוני…

פעם שאלתי אותו על מקור ללשון המליצית של הפלא יועץ כשרוצה לומר שהיצה"ר מפתה בענין מסוים הוא אומר 'ויצר סמוך', שאלתי אותו על מה מתבססת מליצה זו? והוא השיב על אתר ספר ישעיה פרק כו פסוק ג' [יֵצֶר סָמוּךְ תִּצֹּר שָׁלוֹם שָׁלוֹם כִּי בְךָ בָּטוּחַ]. הזכרתי בלוויה – אם נשאל כל אדם כמה פרקים יש בספר ישעיה? – כמעט אף אחד לא יודע, עאכו"כ מה כתוב שם, וכאן הרב 'שולף' באופן מיידי את הפסוק…

מסר שיעורים בכל חלקי התורה. בפשט בסוד, בדרש במכילתא, במשניות טהרות, בעץ חיים, ובכל ענין. [כמדומה שלא מסר בהלכה, יתכן אולי מפני שהיה ירא הוראה].

הייתה לו בקיאות נפלאה ברש"י והרבה תמיד בכל פסוק שהביא לצטט את רש"י. לא פעם שאלתי אותו שאלות בהבנת דברי רש"י ומה הוקשה לרש"י כו' ותמיד שלט בענין באופן מיידי וביאר כוונתו. ופעם שאלתי שהביאור של השפת"ח בדעת רש"י תמוה ולא נראה שלזה כיוון רש"י – והסכים איתי ואמר "ולא תמיד דברי השפת"ח בביאור דעת רש"י מוכרחים"…

תמיד היה מפרגן ואומר מילה טובה, והיה בעל עין טובה לאין שיעור.

פעם אמרתי לו חידוש שנתחדש לי ברש"י על  הפסוק "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ: (בראשית פרק יג פסוק ז) ופרש"י שהריב היה על שרועי לוט מרעים בהמותיהן מן הגזל.

ותמהתי – היכן יש רמז במקרא לכך שהריב היה על שהיו רועי לוט מרעים בהמותיהן מהגזל?

הרי פשוטו של מקרא לכאורה הוא שהמריבה הייתה על 'טריטוריה' ושטחי מרעה?

ואמרתי לו שלענ"ד זה מדויק במקרא שכתב "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם לרועי מקנה לוט". אברהם איש של שלום חסד ונתינה, מה קרה שדוקא הרועים שלו פתחו במריבה? אלא בעל כרחך אם רועי אברם פתחו במריבה – מדובר במריבה על ענין רוחני. ואיזה ענין רוחני יש הקשור לרעיית הבהמות? רעייתן מן הגזל.

הוא נהנה ופרגן מאד, ולמחרת בא אלי ממש בשמחה שמצא לדברי סימוכין מהפסוק ויריבו רועי גרר עם־רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם־הבאר עשק כי התעשקו עמו: (בראשית פרק כו פסוק כ) אתה רואה מכאן אמר הרב אסולין – שאכן במריבה 'כלכלית' פותחים רק הגוים…

מעולם לא קרא עיתון, ואף כשרצו להראות לו ענין מסוים בעיתון חרדי, הוא לא היה מוכן לראות, והיה אומר אתה רוצה – תקריא לי…

לא החזיק פלאפון עליו מעולם. השתמש רק בטלפון ביתי כל ימיו.

 

בין אדם לחבירו

היה עדין ביותר ביחסו עם הזולת. מעולם לא פגע באדם, לא אמר אמירה שיש בה להעליב או לעורר אי נעימות. הגם שסבל מאד בסוף ימיו [שלש וחצי שנים סבל מאד והרופאים לא ידעו לזהות ממה, ועבר בדיקות מרובות, ורק בחצי שנה האחרונה גילו את הגידול והחלו טיפולים אינטנסיביים השוברים נפש וגוף כמפורסם].

לפעמים היה מתעכב לשוב לביתו מפני שמישהו עיכב אותו וסיפר לו את כל צרותיו במשך שעה ארוכה… ולפעמים בשל כך היה חוזר בשעה שתיים ושלוש אחר חצות לילה… 

אף פעם לא דחק ולא נתן הרגשה של אי נעימות או שהנך מעכב אותו. וכך רבים התוודעו לעצותיו והקשבתו, ועל אף שהדבר היה גורם לבזבוז זמנו היקר, לא חס על זמנו והיה אוזן קשבת לנדכאים רבים.

פעם היה אדם בשיעור שהרבה לשאול וזה הציק לאחרים, וניסו להסותו והוא התפרץ וצעק במשך חמש דקות […] וחזר על דבריו כו' והרב ישב דומם והמתין עד שהלה סיים את דבריו ואז החל בשיעור.

[אגב, אמרתי לו אז אחרי השיעור שפנו אלי בתלונה וצפיתי בוידאו של השידור ואכן התפעלתי מהשקט הנפשי שהרב קיבל את הענין, רק כאב לי הביטול תורה של הכלל והוא אמר לי שמה יכל לעשות? אמרתי לו עצה – טכניקה שמרצים משתמשים בה כשיש הפרעה – שבפעם הבאה שלא תהיה, שיתחיל את השיעור בשקט ואז כולם יהסו את ההפרעה כי יתאמצו לשמוע, ועי"כ ניתן יהיה להמשיך בשיעור, הדברים מצאו חן בעיניו והוא חייך ואמר לי טוב, טוב, אני שומע…]

בעת חוליו כשסבל מאד, הגיע אחד לבקרו, שהיה רגיל לשפוך את ליבו לפניו על צרותיו, והוא אמר לרב שהוא בא כעת עם כל הצרות שלו, ושיש להם עכשיו כמה שעות ביחד… הרב שסבל מאד ביקש מאד מהבן שסעד אותו שיעשה טובה ויבקש מהיהודי הזה לקצר כי הוא מאד סובל. אך בלא זה – שנבין שהיה מקדיש לו זמן רב לכל צרותיו…

סיפר בנו בלוויה – פעם התקשרה אליו אשה וסיפרה לו את כל הצרות שלה, הרב נאנח מעומק ליבו ואמר לה – אין לי איך לעזור לך, אבל אני כל יכול לבכות איתך, והחל לבכות עמה!

בעת שהיה בבית החולים מסובב ביסוריו, היה שומע מישהו נאנח או זועק בסביבתו, היה מיד מתפלל עליו שה' יסיר מעליו את היסורים וישלח לו רפואה שלימה.

סיפרו הבנים בשבעה שרק בחודשים האחרונים העביר הרב לצדקה למעלה מ-50.000 ש"ח! [מכספים שנתנו לו אנשים לצדקה]. והרב אחז שאין לתת סכום קטן, אלא צריך לתת סכום מכובד של אלף ש"ח ומעלה.

 

יסוריו

קיים בעצמו דברי החסיד בחובת הלבבות – אבלו בליבו וצהלתו בפניו. העלים מהסובבים את גודל יסוריו. העיד בפני שלוקח לו לכפתר חולצה עשר דקות! דרך שלוקחת תמיד 10 דקות – כעת לוקחת לו חצי שעה ויותר!

בבית החולים סבל יסורים קשים לאחר כל הטיפולים – כימיים והקרנות ה"י, ואף העיד על עצמו בצוואתו שסבל יסורים כמעט כיסורי איוב! ["שהיות וסבלתי הרבה בחיי, הן בידוע והן מה שלא ידוע… אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום, אותי נהג ויולך חושך ולא אור, כדוגמת הנאמר באיוב 'שבור את החבית ושמור את יינה', אין בכח אנוש לתאר את כמה יסורי נפש וגוף אני סובל רק ביום אחד, ואין משקל שיכול לשקול את היסורים. ועתה שהוכבדו היסורים יותר ויותר עד סכנת חיים, וכל יום הוא משל ליסורים של מחר כו'].

סיפר רא"ט שקרוב משפחה שביקר אותו בביה"ח בעת חוליו התבקש על ידו שיתפלל ויזכיר לאמו שנפטרה לפני כמה שנים שתעתיר בשמים לרפואתו. ושתדע שאם זה יועיל לי אני לא כפוי טובה, ואני אחזיר לה על זה טובה, ויש בכוחי להעלות את נשמתה מאד גבוה בשמיים!

 

רוח הקודש?

סיפר גיסו הרא"ט שליט"א שפעם היה במינוס בבנק והוזקק בדחיפות לכסותו על מנת שלא תחזור המשכנתא כו'. ניגשתי לגמחי"ם ומישהו אמר לי שיש מי שנותן הלוואה של אלפיים ₪. זה היה הסכום שהייתי צריך באותה העת. ניגשתי אליו והוא אמר לי שאתן 4 שיקים של 500 ₪, ואחתים על כל שיק שני ערבים…

שמעתי את זה ונהיה לי רע. אני מקבל הלוואות של אלפי שקלים ללא כל ערב, ואף אם נתנו הלואה של עשרת אלפים ₪ ביקשו ערב אחד, וכאן אגש לאנשים לחתום לי ערבות על שיק של 500 ₪ ?? זה בזיון שלא יכלתי לשאת.

הודיתי לו וחזרתי הבייתה ופניתי לרבש"ע בלב נשבר ואמרתי – רבש"ע אני לא מסוגל לבזיון הזה. אתה תעזור לי! לא אף אחד אחר!

חולפות עשרים דקות ואני שומע דפיקות בדלת, והנה בפתח גיסי – הרב אסולין – ובידו מעטפה ובה אלפיים ₪ בדיוק! נתן לי ונפרד ממני לשלום.

[שאלתי אותו האם שאלת את הרב מדוע הגיע כעת? מה הביא אותו? לא, השיב הרא"ט, אבל אני למדתי מזה מה כוחה של תפילה! לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה, תפילה לעני כו'. ואני אמרתי לו שאני למדתי מזה שלרב אסולין היה גם רוח הקודש. (אין הכרח שב'רוח הקודש' האדם מקבל 'נבואה', אלא פירושו 'הרגש' שמיימי שניטע בו לעשות דבר מסוים, או לומר דבר מסוים. כך הסביר פעם הגרח"ק זלה"ה את הענין. יתכן והרב אסולין הרגיש שגיסו זקוק כעת לאלפיים ₪).

סיפר לי ר' י"א שפעם שאל את הרב ביחוד האם זכה לגילוי אליהו? ואחר דין ודברים והתחמקויות, הבין ממנו שכן.

 

מדברים שכתב בן דודו – [מצוטט מהפורום לתורה]

קשה לי מאוד לתאר בכתב ולנסות לתמצת את דמותו הכבירה. אנסה ממש בקצרה.
גדלות בתורה – היה בקי בכל חדרי תורה כפשוטו, לא במליצה ולא בהגזמה. כל שאילה ששאלתי אותו או ששאלו אותו לידי ענה על המקום מכל חלקי התורה. פעם שאלתי אותו מה המקור שלישמעל יש זכות בארץ בזכות במילה שעושים על אתר ענה לי זוהר סו"פ וארא. ובהזדמנות אחרת שאלתי אותו מה המקור לנוסח התחנון שלנו הספרדים מיד ענה שזה זוהר בשלוש מקומות (ואיני זוכר כעת). לפני כחודש הייתי אצלו במיטת חוליו ודיברנו בלימוד וציטט לי משניות בנגעים בעל פה ותוספתא בסנהדרין בעל פה, בהזדמות פגשתי אותו בחתונה ושאלתי אותו מקור לאיזה מאמר חז"ל הוא נשען על עמוד והתחיל למלמל בעצמו ברכות לא…שבת לא…עירובין לא…פסחים לא….וכו' ואז תענית כד. וציטט לי את לשון הגמ' ומה כתוב לפני זה. יש לי עוד המון סיפורים ויכלה הזמן והמה לא יכלו.

כשהייתי בחור רצה לעודדני לגדלות בתורה וסיפר לי שבלילות שבת בחורף אפשר להספיק המון ואמר שכשהוא היה בחור בפונוביז' למד בלילה אחד את כל מסכת גיטין מכריכה לכריכה.
גדלות בקדושה – היה קדוש מרחם טהור עניים, תמיד הלך בחובה שלעיר מבטו למטה ומוחו הוגה בלימוד. פעם אמר לי שהמהלכים הכי חזקים שלו יצאו לו בדרך. לפני פטירתו הרים את שתי ידיו ואמר "הידיים האלה מעולם לא עשו עבירה" (אחיו הרב ציון סיפר זאת בלויה) יש מישהו בדור שיכול להעיד על עצמו עשירית מזה? פעם סיפר לי כמסיח לפי תומו שכמה פעמים אירע שעברו לידו ברחוב בנותיו ואשתו שתחי' ולא שם לב אליהם ואח"כ בבית פייסם ואמר שמצטער אבל לא רואה כלום כשחולף ברחוב…..
גדלות במידות – היה ענק בבין אדם לחברו היה אוזן קשבת לשבורי לב קיבל כל אדם בסבר פנים יפות. תמיד פירגן לכל אדם קטן כגדול. היה אהוב למעלה ונחמד למטה.
לאחר הלויה אמרתי למשפחה, שלצערי הייתי בהרבה לויות, אבל זה הלויה הראשונה שלא היה שום הגזמה במה שהספידו אותו ולא עמדו אפילו על רבע מגדלותו. השאיר בנים צדיקים ותלמידי חכמים וחתנים ת"ח. ווי על האי שופרא דבלי בארעא. נטל עימו כל חמודות שבעולם והלך לו.
עד כאן כתבתי גריגיר קטן ויתן ה' שנלמד ממעשיו ומדרכיו. ע"כ.

סיפר אחד ממכריו – 

זכיתי להיות עמו לפני שנה וחצי, יחד עם מניין אנשים מצומצם, בעת סיום של תורת כהנים – שיעור עיוני שמסר בימי שישי במשך תקופה ארוכה ובמסירות נפש.
הוא היה בעולמות עליונים, שמח כאילו שמחתן את בנו יחידו.
הוא הדליק נרות, והזמין את נשמות התנאים של התורת כהנים, והיה נראה בחוש כאילו שהוא רואה אותם נענים להזמנתו ונמצאים עמו.
לאחר מכן, הוא דרש דברים נפלאים בשבחה של תורה, ובניצול הזמן, במתיקות, ובהיקף שאין לו אח ורע.
ללא ספרים, ללא ניירות, ולשונות שלמים וארוכים של חז"ל בעל פה.
בד בבד, היה ענוותן כהלל, מאיר פנים לכל אדם.
כל מי שנכנס למחיצתו, קיבל הרגשה שהוא האורח הכי חשוב שקיים עלי אדמות.
גאון וצדיק, גאון שהצליח להסתיר את צדקותו, וצדיק שהצליח להסתיר את גאונותו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
אמר לי אתמול אחד מגדולי וזקני מרביצי התורה בבני ברק: שברור לו שאם הוא היה נפטר בשמחת תורה לא היינו מגיעים למלחמה זו. בד בבד, העיד עליו שמכירו מיום היוולדו שהיה קדוש וטהור מרחם.

סיפר עוד אחד ממכריו – 

מצטרף לכל מילה. זוכר אותו לפני 30 שנה בעזרת הנשים של פוניבז' יושב בפינה לבדו מהבוקר עד הערב ולומד ומשנן את כל התורה כולה, היה מעמיק נפלא ובקי עצום, ובכל זאת נותן הרגשה טובה לכל אחד. אירגן לפני 30 שנה שיעור בקבלה אצל הגה"צ הרב פרץ זצ"ל בצהרים לבני עלייה ומאז הפך לתלמידו וסמך את ידו עליו. העיד על עצמו בפתיחה לאחד הספרים שלו [על התורה] שלא קרא שום עיתון ולכן מקוה שיש לו דעת תורה, מושגים שאין בנמצא. חבל על דאבדין!!! בוודאי הלך בזמן כזה לכפר על הדור כולו!

סיפר עוד אחד ממכריו – 

אולי נשמע לאנשים שיש כאן גוזמא, אך זכיתי להכירו הרבה שנים, עוד מהעזר"נ של ישיבת פונוביז', ובעוד צמתים נפגשנו, ובאמת מדובר על איש פלא, שבעיני הוא דוגמא לל"ו צדיקים נסתרים, ולפנימיות ושלווה פנימית בעולם שרובו חיצוניות ורעש.
מצמרר הדברים שכתב, באמת סבל יסורים שאין לתאר ואין לשער, ועם כל זאת רוב השנים האלו [3 השנים האחרונות כמדומני] המשיך ללמוד כרגיל והרביץ תורה במסירות נפש.
כל רז לא אניס ליה כפשוטו.
עם כל גדלותו היה מעודד שבורי לב, ומקרין מהשלווה הפנימית שלו עליהם, היה ליבו פתוח לכל, ואין ספק שקדושתו ותורתו יחסרו המון לעולם בוודאי בימים קשים כאלו.

היום אביו סיפר, שפעם בעת ברכות השחר עלתה לו מחשבה: מה רע בעצם שלא עשני גוי?
ובעקבות מחשבה זו, הוא התענה ארבע מאות תעניות!

מפורום אוצה"ח, מדברי חתנו:
בעת שהיה מאושפז בביה"ח – כל פעם ששמע צעקות של חולה ממיטה אחרת, אפילו אם זה היה רק קרעכץ קטן היה בוכה עליו ממש, והיה אומר רבונו של עולם תרחם עליו תרחם ..

הקדושה שלו היתה נוראה ואין כאן המקום להאריך בזה. היה נראה שהוא רחוק מנסיונות בענינים אלו.

בחדר לידו בטיפול נמרץ היתה מאושפזת אשה עם רעלת הריון ואולי גם דלקת ריאות חריפה, והמשפחה היתה בלחץ גדול מהמצב שלה. אותה לא ראו כי זה היה בחדר נפרד ובטיפול נמרץ כמעט אי אפשר לזוז ימינה ושמאלה.

הוא שמע אותה בוכה, הוא אמר לי: אני מבקש ממך לעשות משהו שלא עשיתי מעולם, תגיד לה שבחדר ליד יש רב גדול שמתפלל ובוכה עליה ולא מרפה עד שהיא תצא מפה שמחה ובריאה. 'אף פעם לא קראתי לעצמי רב אבל פה כדי לחזק אותה זה שווה'.

.

מתעדכן – אין זה אלא מעט שישבתי לכתוב מעט ממה ששמעתי בימים האחרונים.

 

צוואתו של הרב אסולין זצ"ל

.

נלב״ע ז' במרחשוון התשפ״ד

בן יבלחט״א הגה״צ רבי מאיר שליט״א ומרת שמחה תחי'

(מחבר הספרים: שמן למאור, שלמי שמחה, שלמי חגיגה, מעיין גנים, קרי וכתיב, דקדוקי תורה, כפל לשון. ושא״ס)

————————————

יום ה' ט״ז אדר תשפ״ג

צוואה

הנני כותב מתוך ייסורי נפש וגוף ביד משותקת וכתב רועד ולא קריא את הדברים דלהלן.

הגעתי לימים אשר אין לי חפץ בהם, ונבחר מות מחיים. אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ד'. אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום. אותי נהג ויולך חושך ולא אור. וכדומה שאני סובל כדוגמת מה שנאמר על איוב בבבא בתרא ט״ז ב' שבור את החבית ושמור את יינה.

אין בכח אנוש לתאר כמה ייסורי נפש וגוף אני סובל רק ביום אחד. ואין משקל שיכול לשקול את הייסורים.

ועתה שהוכבדו הייסורים יותר ויותר עד סכנת חיים, וכל יום הוא משל לייסורים של מחר, אמרתי לרשום שורות אלו לבני ולבנותי ולכל רעי וידידי.

דרך כמה אנשים לכתוב בצואתם בקשות שיעשו לעילוי נשמתם, ואני לא כן עמדי, כי אם אין די מצער פטירת אביהם וכל צער הלוויה וישיבת שבעה מתוך ייסורי נפש וגוף שצריך להוסיף עליהם צוואות?

והצדיקים שבקשו שילמדו לעילוי נשמתם, לא עבורם עשו, אלא למען אנשי דורם שיוכלו [הצדיקים] להתחבר אליהם ולהיטיב להם.

אבל אדם רגיל תמיה אני מה הוא עשה בחייו? למה לא למד בעצמו ולעילוי נשמתו את כל ששה סדרי משנה?

ואם ירא מן הדין שיעשה תשובה באמת כל יום, ולמה ישליך על ילדיו לעשות לעילוי נשמתו עם ציווי?

לכן הנני להודיע לכל זרעי אחרי שמדין אב שמחל על כבודו כבודו מחול, הנני מוחל מראש על כל דבר כיבוד בין בחייו בין לאחר מותו, וכל מי שירצה לעשות דבר מה לעילוי נשמתי יעשה זאת לעילוי נשמתי בהתנדבות ומתוך הרגשה קלה, ולא יתאמץ כלל, בין בלימוד משנה, בין בעליה על הציון והדלקת נר לעילוי נשמת, בין בשנה ראשונה בין לאחר מכן.

ומיד לאחר השבעה יחזור כל אחד לחיים הרגילים כמה שיוכל ברוגע ובשלוה מבלי שום הרגשת מחויבות כלל. רק אם מרגיש צורך נפשי לעשות דבר מה לע"נ יעשה והכל ברוגע ובנחת ושלוה.

ועתה יש לי להודיע לכל ידידי ואהובי נשמות ישראל היקרים לי מאוד, שהיות וסבלתי הרבה בחיי הן בידוע והן מה שלא ידוע, ולא מצאתי שום נוחם בצערי, אמרתי לרשום שורות אלו.

אין אתי יודע מה יהיה עמי לאחר פטירתי אבל רצוני חזק להיות משען ומשענה לכל הסובלים ייסורים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ואפילו למי שיחשוב שהוא הרשע הכי גדול.

לכן מתוך מחשבה רק להועיל ולא לצער כלל, אם אפשר שכל מי שירגיש צער הן בגשמיות הן ברוחניות, ימחול נא להיכנס לחדר בבית לבד, ולהדליק עבור נשמתי ולומר אני מדליק נר זה לעילוי נשמת פלוני בן פלוני [שלמה בן שמחה] ויפרש את בקשתו ויוכל לשפוך את ליבו על יד הנר ככל מה שירצה הן באריכות הן בקצרה, ואפילו אם יחשוב שהוא רשע ופושע גדול, יש בליבי מקום לכל מי שחושב שהוא רשע ופושע לשמוע דבריו באריכות, ולא יחוס על טרחתי אלא יחוס על עצמו.

ואם יהיה אפשרות בידי להועיל ארצה מאוד להועיל ואם לא אוכל להועיל אקוה לעטוף אותו באהבה וחיבה ולתת לו בלב תנחומים ותקוה טובה. ואם גם זה לא אוכל, מקסימום הפסיד נר קטן ולא טרח הרבה.

כל זה כתבתי בישוב הדעת ומתוך הרבה מחשבה והתלבטויות עד שהעזתי לכתוב דברים אלו, ואקוה להיות לעזר לכל הסובלים ברוחניות וגשמיות.

ממני הנפרד מכם באהבה עצומה רק בגוף,

וקשור עם כל נשמות ישראל בלי יוצא מן הכלל באהבת עולם.

שלמה אסולין

 


.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

16 תגובות על “הרב שלמה אסולין זצוק"ל”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. דוד הגיב:

    רפואה שלמה

  2. גרפיריקי הגיב:

    תעדכנו אח"כ את המצב
    תודה רבה על כל השיעורים הנפלאים!
    באמצע עבודות הגרפיקה והאיור, אני שומעת את הרב בועז שלום שיחיה לאורך ימים טובים.
    שמעתי את כל "דרך ה'" והרבה מאוד מה"פלא יועץ" ואני עכשיו לומדת על הסדר את "מכתב מאליהו" אני נמצאת בכרך ה'.
    תודה רבה, זה רעיון טוב מאוד להקליט ככה נשארים השיעורים.
    השכר גם בעולם הזה, שהרב נהנה לשמוע שנהנים משיעוריו, וגם בעולם הבא שהרי בזכותו אני מתחזקת זה כבר יותר מעשור שנים!
    חילך לאורייתא
    ריקי

    • הרב בועז שלום הגיב:

      א. מצבו של הרב אסולין עדיין קריטי, וזקוק לרחמי שמים מרובים. לא להפסיק להתפלל.
      ב. יישר כח על התגובה, כל תגובה כזו מחממת את הלב ונותנת כח להמשיך ביתר שאת, מתוך ידיעה שיש בדברים תועלת.

  3. אברהם הגיב:

    רפואה שלמה לרב שלמה בן שמחה,
    אנחנו כל כך אוהבים את השיעורים שלו, הבהירות, הידע המקיף, יראת השמים שלו, הענווה, שומעים אותו המון מקול הלשון. זכות התורה תגן עליו אלף המגן.
    ולכבוד הרב בועז שלום שליט"א חזק וברוך על כל ההשקעה, השיעורים המקיפים… אשריכם!!
    נשמח לקבל עדכון על מצב הרב

    • הרב בועז שלום הגיב:

      לאברהם –
      כל מילה אמת. לכולנו הוא חסר.
      המצב שלו היום שהוא עדיין קריטי, מורדם ומונשם, עם חיידק אלים בדם, שצריך הרבה תפילות שיצליח להחלים בס"ד.
      לא להפסיק להתפלל!!

  4. יאיר סלם הגיב:

    שלום הרב
    אנחנו בבית הכנסת של ר' דוד סלם ז"ל מתפללים על הרב אסולין כל יום בכל תפילה! יהי רצון שתבשרו אותנו בשורות טובות במהרה! נשמח לקבל עדכון על מצבו של הרב

    • הרב בועז שלום הגיב:

      יישר כח!
      לעת עתה – לפי הידוע לי – יש כעת איזה דלקת במעים שמנסים להתגבר עליה, מעבר למחלה עצמה. עדיין זקוק לרחמי שמים מרובים ולכל תפילה!

  5. אברהם הגיב:

    שלום וברכה,
    האם אפשר לקבל עידכון לגבי מצבו של הרב אסולין?
    תודה

    • הרב בועז שלום הגיב:

      לאברהם ושאר המתעניינים במצבו של הגר"ש אסולין שליט"א.
      הייתי אצלו בביה"ח שיבא במוצ"ש פ' חוקת, המצב שלו יותר טוב, הוא מתקשר היטב, מדבר ומחייך, הוא עדיין צריך טיפולים למחלה, אבל ב"ה הצליח להתגבר על הזיהום שהיה לו ויצא מכלל סכנה מיידית בחסדי ה'. הורידו אותו במיטה לברכת לבנה בחצר ביה"ח, ואף זכינו לומר קדיש בסוף הברכה.
      בהמשך הגיע גם הרב רוזנבלום שליט"א והרב אסולין סיפר לנו כמה סיפורים שאותם הוא מכיר מכלי ראשון על הבבא מאיר, החזו"א, הרב מנדל ועוד. הייתה אוירה מרוממת.
      להמשיך להתפלל לרפואה שלימה בקרוב, אכי"ר!

      • הדס אריאל הגיב:

        שלום וברכה, אבקש בע"ה לשמוע עדכון אודות מצבו של הרב.

        • הרב בועז שלום הגיב:

          להדס שלום
          תודה על ההתעניינות. אמש ביקרתי אצלו [מוצ"ש מטו"מ תשפ"ג], וב"ה הוא נראה מעודד, ושוחחנו קרוב לשעתיים. הוא עבר הקרנות, וכעת נמצא בבידוד והחלמה. מקווים שהתוצאות יהיו טובות, הרב מאד רוצה כבר לשוב מה"גלות" כפי שהוא הגדיר אותה…
          ולכן צריך לא להרפות ולהמשיך להתפלל עד להחלמה המלאה וחזרה למסירת השיעורים וזיכוי הרבים המופלא של הרב!

  6. אברהם הגיב:

    שלום עליכם,
    האם אפשר לקבל עדכונים על מצבו של הרב שליט"א?
    כתיבה וחתימה טובה!

    • הרב בועז שלום הגיב:

      לאברהם שלום
      [נכון לכ"ד אלול תשפ"ד] – לצערנו לאחרונה לא חל שיפור, והרב כעת עובר הקרנות בתקוה לישועה מהירה בקרוב.

  7. אביב הגיב:

    היום שמעתי את השיעור שלו מדרש רבה נח לא מאמין

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיסדיסקונקי 128נגן רויזו5דיסקונקי 256 03נגן רויזו + 128דיסקונקי 256תמונה משנת החלומות