פרק ט'

תרח – איוב

א. תרח – איוב, אמתלאי בת כרנבו – דינה – אשת איוב 

ב. יעקב – איוב

ג. איוב – אבדן – איבו גלגול תרח

א

איוב תרח

כתב האריז"ל:

תרח התגלגל באיוב, ואשת תרח– אמתלאי בת כרנבו – התגלגלה באשת איוב.

המקבילות

אברהם מתרח – טהור מטמא

תרח הרבה להרשיע. הוא היה מגדולי היצרנים של העבודה זרה. ואף בא על אשתו אמתלאי בעודה נדה^שנז.

והנה דוקא ממעשה טמא ומאדם טמא בחר הקב"ה להוציא את אבי האומה – אברהם אבינו. מדוע?

לצורך הבנת הענין מקדים האריז"ל הקדמה חשובה.

אדם הראשון הנו מחצב כל הנשמות. בעקבות חטאו נפלו כל הנשמות בעמקי הקליפות.

כאשר הקליפות וכוחות הטומאה רואים נשמה גבוהה שהפוטנציאל שלה עצום, הם כובשים אותה תחת ידם, ומסרבים לשחרר אותה ולהורידה לאויר העולם.

הסיבה לכך היא משום שהקליפות ניזונים מאותה נשמה קדוֹשה, שהסטר"א כידוע ניזונית מן הקדוּשה. זאת ועוד, הקליפות חוששות שנשמה זו תגרום 'מהפך רוחני' ותפגע בכוחם.

הקב"ה 'מרמה' את הקליפות והסטר"א ומראה להם מקום פגום מאוד, ושם הקליפות מִתְרַצות להוריד את אותה נשמה, בסברם שתִפגם ותתקלקל ולא תוכל להתעלות לפסגות רוחניים, ותשוב אליהם מקולקלת יותר וימשיכו להיות ניזונים ממנה.

משם הקב"ה מסייע לאותה נשמה לצאת אט אט, להתנקות ולהזדכך עד שמגיעה למעלתה המתוקנת לה, ואז לא רק שניתקנת, אלא שעוד מתקנת כל הקרובים לה.

הוריד הקב"ה את נשמת אברהם בביתו של תרח.

כאשר ראו הקליפות מקום כה מטונף, בית של 'מרכז העבודה זרה', וביאה אסורה, סברו שאין מקום 'טוב' מזה להוריד את נשמת אברהם.

וזהו שאמר הזהר^שנח – "משום שעבר אדם הראשון על עבודה זרה, הרכיבו הקב"ה (-לאדה"ר באברהם, שהוא תיקונו של אדה"ר שחטא בע"ז, וכעת מתקנו בכך שמשליך עצמו לכבשן האש) בטיפת תרח שהכעיס והרתיח לקב"ה".

והדבר תמוה, וכי משום שתרח הרתיח את הקב"ה מגיע לו שיזכה בבן כאברהם?

לאור האמור, הדבר מובן באופן נפלא. משום שתרח הכעיס לבוראו, הן ביצרו פסילים, והן בבעילת הנידה, רימה ה' את הסטר"א והוריד לנשמת אברהם במקום כה מטונף והטעה את החיצונים. לכן נקרא אברהם 'גר צדק', היות ומתחילה שבוי היה ביד הקליפות.

וזהו שרמז הזוהר^שנט בביאור הפסוק (איוב י"ד) 'מי יתן טהור מטמא לא אחד', "טהור דא אברהם דנפק מתרח", שלא ניתן היה להוציא טהור אלא דוקא מטמא, וכפי שנתבאר.

ובזה יובן מדוע מצינו שדוקא צדיקים באים ממעשים שאינם טהורים, כגון שושלת בית דוד ממעשה יהודה ותמר, וממעשה בנות לוט ואביהן, וממעשה בת שבע, ומרות שהייתה מואביה, ומנעמה שהייתה עמונית, כל זאת כדי לרמות הקליפות ולהוציא מחיקם אותן נשמות גבוהות על מנת לזככם.

קלקל בע"ז ונתקן בע"ז

דבר נוסף נאמר כאן, שה' הרכיב לאדה"ר דוקא בתרח, שהיה בזה מדה כנגד מדה, היות ואדה"ר עבד עבודה זרה [ר' להלן עמ' 312] לכן הוריד ה' נשמתו בגלגול אצל תרח שהיה כומר לעבודה זרה.

תרח חוזר ומתגלגל באיוב

בתרח עצמו היה ניצוץ קדוש, ובסיבתו חזר תרח בסוף ימיו בתשובה. אולם בתשובתו לא היה די כדי לכפר ולתקן עוון העבודה זרה שחטא בה לרוב, ולכן הוצרך לחזור בגלגול באיוב ולקבל יסורים.

ולכן איוב מכונה 'איש תם וישר וסר מרע', שהיה תם ושלם שנולד מהול, 'וסר מרע' – שאין נקרא סר מרע אלא מי שהיה רע בעבר וסר מאותו רע, וכאן סר מן הרע שנהג בגלגול הקודם^שס.

אמתלאי אם אברהם מתגלגלת בדינה

אמתלאי בת כרנבו אמו של אברהם הוצרכה אף היא לתיקון, והיא שבה ומתגלגלת בדינה בת לאה אשת איוב, והיות ונבעלה לתרח בנידותה, ודינה אותיות נידה, לכן לקתה דינה ונבעלה לשכם בן חמור החוי, שהגוי אינו שומר דם נידות, ונקנסה בזה.

אולם היה לדינה תועלת במעשה שכם בן חמור, שבבועל נדה נאמר 'ותהי נדתה עליו', שטומאת הנדות שלה קופצת עליו, נמצא שנשא עליו שכם בן חמור את טומאתה של דינה ונותרה היא טהורה ומתוקנת^שסא.

דינה-אמתלאי נישאת לאיוב-תרח

לאחר מכן נישאת דינה לאיוב שלקה בצרעת^שסב. הצרעת של איוב-תרח באה בסיבת בעילת הנידה, כדברי הזוהר^שסג האומר; 'הבא על הנידה לוקה בצרעת'.

אולם דינה אשתו די היה לה בעונשה שנבעלה לשכם בן חמור, ובפרט שניטלה זוהמתה וניתקנה בזה, ולא הוצרכה ללקות בצרעת.

זאת ועוד, תרח הרשיע לרצונו, אולם אמתלאי הייתה אנוסה, לכן איוב-תרח לקה בצרעת, ודינה די היה לה בעונש שנאנסה לשכם בן חמור [הכל משער הפסוקים ומלקו"ת ע"ס איוב].

רמזים לגלגולי תרח באיוב

והנה נרמז גלגולו של תרח באיוב בפסוק 'וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, ו'חרה א'ף י'"י ב'כם ועצר את השמים וגו'' ר"ת איו"ב^שסד. לרמז שהתגלגל משום שעבד אלהים אחרים, ויסבול חרון אף ה', 'ועצ"ר' אותיות צרו"ע שלקה בצרעת^שסה, 'א"ת' ר"ת א'יוב-ת'רח [ילקוט ישר רוקח ערך א"י].

ועוד 'וחרה אף יהו"ה בכם' איוב בדילוג 2.

ועוד רמוז בפסוק העוסק במיתתו של תרח "ו'ימת ת'ר"ח ב'חרן ו'יאמר י'"י אל אברם לך לך מארצך וגו'", ר"ת למפרע איו"ב [אגרא דכלה – דף שפ], ונרמז הדבר בר"ת לאחור לרמז שאמנם כעת תרח מת, אך עתיד לשוב ולחזור בגלגול כאיוב. [וכן ר"ת ויתו"ב – שתרגומו מארמית – 'וישוּב' לרמז שעתיד הוא עוד לשוב].

וכן האות ן' של בחרן' הפוכה, לומר שתרח ראוי להפוך ולבוא בגלגול פעם נוספת באיוב, וזה סמיכות הפרשיות וימת תרח בחרן, ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' ודרשו רבותינו 'להנאתך ולטובתך', כלומר מה שיבוא תרח בגלגול, זה להנאתך שהרי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם לא יתגלגל תרח איני יכול לעשותך לגוי גדול מפני היסורין הקשים שעתידים לבוא עליך [בני יצחק חנין].

ועוד נרמז בשמו איו"ב, ר"ת א'ברהם י'צחק ו'יעקב – ב'ניו, שהוא תרח והם צאצאיו, ועוד אברהם יצחק יעקב בגימטריא 'לתר"ח' לומר שמיוחסים לו [הרמ"ע מפאנו בכנפי יונה ח"ב סי' פ"ו, פני דוד פ' וירא^שסו].

שלבים בגלגולי תרח

בתחילה, נתגלגל תרח בעוץ נכדו – הבן הבכור של נחור בן תרח, המוזכר בפסוקים שלאחר עקידת יצחק (ברא' כב-כ): 'ויהי אחרי הדברים האלה ויֻגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך, את עוץ בכרו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם'. ה' מודיע זאת לאברהם לבשרו שהחל אביו בתיקון.

בגלגולו בעוץ מת תרח בלא בנים, לכפר על עונו הראשון.

אשת עוץ המת מתיבמת לבוז אחי עוץ. ולכן רק הוא מכונה בוז 'אחיו', לרמז שנהג בעוץ מנהג אחוה ויבם את אשת המת. מיבום זה נולד איוב. וזהו שאמרו בזוהר^שסז 'איוב בן יבמה היה'.

ולכן נאמר באיוב איש "'היה' בארץ^שסח עוץ" לרמז שהיה בעבר עוץ, שהרי נפש בן היבמה היא נפש המת שעל שמו יקום בנחלה, ואחר כן ממשיך הפסוק ואומר – 'איוב שמו'. [ונקרא עו"ץ, שהיה מתחילה 'עובד 'צלמים, מגלה עמוקות ואתחנן אופן קיח^שסט].

וזהו שאמר משה היש בה עץ אם אין- אדם הראוי להגן על דורו כעץ, וזהו איוב [ב"ב טו.], ונרמז במילה עֻץ – עוץ. ובא לתקן תרח שעבד ע"ז – וכשל במה שנאמר 'האומרים לעץ אבי אתה'].

דבר זה רמוז בפסוק ו'ירא א'ליו י'י ב'אלוני ממרא ר"ת איו"ב, ור"ת אבי"ו^שע [לרמז שהוא תרח אביו], ור"ת י'י ב'אלוני מ'מרא ו'הוא- יבו"ם, לרמז על כך שאיוב הוא בן יבמה.

[ועוד נרמז בפסוק 'בא אל אשת אחיך ויבם אותה' איו"ב בדילוג 2].

ומדוע דבר זה נרמז דוקא בפסוקים אלה בהם נגלה ה' לאברהם אחר המילה, שאינם שייכים לכאורה לענין?

ה' נגלה לאברהם באלוני ממרא אחר המילה, שכידוע אברהם אבינו יושב על פתח הגיהנם ואינו נותן למי שנימול להכנס. כח זה ניתן לו רק לאחר שנימול בעצמו. ומכח זה הוציא אברהם את נשמת תרח אביו מן הגיהנם^שעא כדי שיתגלגל באיוב. לכן גלגול איוב נרמז דוקא כאן.

וזה שרמז הכתוב "והוא י'ושב פ'תח ה'אהל כ'חום היום" ר"ת בגימטריה^שעב גיהנו"ם עה"כ, וזו גם גימטריה 'חו"ם היו"ם'. וכן נרמז כאן עוונו של תרח שהיה 'בנד"ה' שעולה בגימטריה 'היו"ם'^שעג, וכן גימטריה 'ביבו"ם'.

הקשר בין יצחק לאיוב

סיבה נוספת לרמיזת גלגול איוב דוקא כאן, מובא בזוהר [פ' בא לג.^שעד] השטן קיטרג על יצחק שהועלה לעולה, והורד לאחר מכן מבלי שהוקרב, שלא כמשפט הקרבן שנאמר עליו 'לא ימירנו', וכאן המירו אברהם באיל, לכן מסר לו הקב"ה לשטן את איוב תחתיו.

והנה כעת מתבשר אברהם על לידת יצחק על ידי שלשת המלאכים הבאים לבקרו, לכן עתה מודיעו ה' שיצחק יתקיים, וכבר נמסר איוב תחתיו [מקדש מלך פ' וארא ל:]. ונרמז בפסוק ו'יעקד א'ת י'צחק ב'נו ר"ת איו"ב [החיד"א בחסדי אבות ה-ג, ויעש אברהם דידי פ' וירא].

ולכן כשהתווכחו ריעי איוב עמו, לא נחה דעתו עד שדיבר עמו יצחק נכדו, הוא אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם – ממשפחתו של אברהם [-זוהר^שעה]. [א'ליהוא ב'רכאל ה'בוזי מ'משפחת ר'ם ר"ת אברה"ם, 'כרסייא דאליהו' סתהון].

וזה סוד מה שאמר איוב (מ"ב ו') "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר", וביאורו נִחמתי על ידי [-יצחק] בנו של זה שאמר 'ואנכי עפר ואפר' [-אברהם] [הכל מספר הליקוטים פ' וירא פי"ח, ספר עץ הדעת טוב – פ' וירא].

או יתבאר ניחמתי אחר שידעתי שממני יָצָא בגלגול הקודם הצדיק שאמר 'ואנכי עפר ואפר' [השלה"ק הגהות לספר במדבר דברים – כי תצא].

איוב ורעיו – מי צדק בויכוח?

אחר שנגלה אליו ה' נאמר: 'באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים, ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב'. וביאור העניין הוא, כי שתי הכתות צודקות ואינן צודקות.

איוב צדק בטענתו אני צדיק ואין מגיעים לי יסורין, שאמנם באמת היה צדיק אבל נפשו לא היתה צדקת, כי חטאה בגלגולו הקודם.

ולכן נאמר באיוב חרה אפו על צדקו 'נפשו' ולא צדקו 'עצמו', כי בזה הדין והצדק עמו.

ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את איוב, כי אמנם באמת איוב לא היה רשע, כי רק נפשו היתה מגולגלת מרשע, אך הוא היה צדיק בפעם הזאת [השלה"ק שם בשם הרב מהר"ר יעקב בי רב זלה"ה, מהר"ם אלשיך על איוב].

אברהם מקבל יסורי איוב

מובא במדרש^שעו: "אמר הקב"ה יסורין קשים ונסיונין אחרים היו ראויין לבא על אברהם ואינן באין, שהיסורין שבאו על איוב היו ראוין לבא על אברהם… באותה שעה א"ל הקב"ה לאברהם (קהלת ט) לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה האלקים את מעשיך":

פשוטו של מדרש תמוה למאוד, מה הקשר בין יסורי אברהם לאיוב, ומדוע היה צריך אברהם לקבל את היסורים שבאו לבסוף איוב?

לאור דברי האריז"ל דברי המדרש נהירים. אברהם חשש שמא הוא יצטרך להתייסר עוד על חטאי אביו [ובפרט ששורש נשמת תרח מהפסולת של שרש נשמת אברהם ומשום כן השתדל מאד אברהם להשיבו בתשובה^שעז, ועוד, על אברהם רובץ החסרון שנולד בעוון נידות].

לכן אחר העקידה השיבו ה' שלא יצטרך להתנסות ולהתייסר עוד, שהנה תרח אביו ישוב ויתגלגל בעצמו באיוב לתקן עצמו, ולא עליך המלאכה לגמור^שעח [מבוסס על חנוכת התורה ברא' יא-לב].

ודבר זה רמוז בפסוק 'ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו' ר"ת אבר"ם, לרמז שמעתה יתייסר איוב חלף אברם [שער הפסוקים על איוב, ובלקוטי תורה דף כ"ט].

וכן נרמז בפסוק ויעקוד את יצחק בנו ר"ת איוב, לומר שמכאן ואילך יתייסר איוב.

ועוד 'בשחין רע' בגימטריה 'הוא היה תרח'. וכן נרמז בפסוק ואברהם ז'קן ב'א ב'ימים ו'י"י ב'רך את אברהם בכל' ר"ת בגימטריא איו"ב, שלאחר שניתנו היסורין לאיוב נפטר אברהם מן הנסיונות וה' ברכו בכל [החיד"א בנחל קדומים ובחומת אנך].

יסורי איוב מדה כנגד מדה

בברית בין הבתרים ה' מודיע לאברהם [בראשית טו-יג] 'ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה':

והנה יש לדקדק מדוע הכניס באמצע פרשיה העוסקת בנושא השעבוד והגאולה, את הפסוק 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום', דבר שלכאורה אינו במקומו, שהרי ההמשך המתבקש לאחר הגאולה – 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' הוא הפסוק 'ודור רביעי ישובו הנה [-לארץ ישראל]?

ובפרט למה שדרשו חז"ל^שעט שכאן בישׂר ה' לאברהם שאביו תרח עתיד לחזור בתשובה, תגדל התמיהה שבעתיים – מה מקום לבשורה זו באמצע עניין השעבוד והגאולה?

כאמור, תרח התגלגל באיוב, ועל ידי היסורין חזר בתשובה ונתקן. והנה לאיוב הייתה סיבה עצמית [אף ללא גלגולו הקודם] ללקות ביסורין, שאמרו חז"ל שהיה איוב משלשת יועצי פרעה, והוא שיעץ לפרעה שידון את ישראל ביסורין^שפ, ומדה כנגד מדה לקה הוא ביסורין [זוהר בא לג.] ומכוחם חזר איוב בתשובה.

לאור זאת יבוארו הכתובים – 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה' כפי עצת איוב, ובשל כך לקה ביסורין וחזר בתשובה ['וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול' בקריעת ים סוף אדון את מצרים, ואז יזכו לרכוש גדול בביזת הים, ואמסור את איוב לשטן שייסרו (כפי שיתבאר בהמשך דברינו) ובעקבות זאת^שפא] 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה' שמכֹח התשובה ששב איוב בעת יסוריו, נתקן תרח שהוא גלגולו. ואחר כך- 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה' -עד לאחר מ' שנה במדבר [שער הפסוקים פ' לך לך].

[ונרמז בפסוק 'ויאנחו בנ"י מן העבודה… וישמע אלקים את נאקתם… ויזכור אלקים את בריתו א'ת א'ברהם א'ת י'צחק ו'את יעקב (ר"ת בגימטריה איו"ב) וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים' ר"ת איו"ב. שצרתם ונאקתם באה להם בעצת איוב שייעץ לייסרם].

ההבדל בין אברהם לאיוב

אברהם אבינו עבד את בוראו מאהבה, כפי שהעיד עליו הכתוב (ישעיה מא-ח) 'אברהם אֹהבי'. לעומתו איוב עבד את ה' מיראה (איוב א-א) 'והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע':

לכן אברהם עמד בנסיונות ולא היה ירא ממדת הדין, שהרי מאהבה עבד את ה'. אולם איוב נתנסה נסיון אחד ולא עמד בו בשלמות שאמנם העיד עליו הכתוב – (איוב פרק ב-י) 'בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו', אך דרשו חז"ל (ב"ב טז.) 'בשפתיו לא חטא, אבל בלבו חטא'.

וזה שאמרה לו אשתו 'עודך מחזיק בתומתך' נתכוונה לומר הרי מה שאתה היית 'תם וישר' נבע מכך שהיית 'ירא אלקים', מכך שחששת שה' ייסר אותך, ומחשש זה היית צדיק, והנה אני רואה כי מאשר יגורת בא לך, שהנה ה' בכל זאת מייסר אותך ביסורים קשים. ואם כן איפוא זאת עשה – 'ברך אלקים ומות' שדין מקלל אלקיו – מות יומת, ואין לך תקנה, מחמת מה שקלקלת עמי בגלגולך הקודם בתרח^שפב.

אמר לה איוב 'כדבר אחת הנבלות תדברי' לרמז^שפג שהם מגולגלים מזמן שבו נאמר 'נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב' [שאשתו של איוב היא דינה בת יעקב].

ומה שאת סבורה שאין לי תקנה, אדרבה, יסורים אלה שאני סובל הם תקנתי, לכפר על עוונתי מגלגולי הקודם, ונסיון הם לי.

וזה שאמר 'גם את הטוב נקבל מאת האלקים^שפד ואת הרע לא נקבל' שהגם שנראה הדבר רע, אין זה אלא לטובתי, שעל ידי זה אתנקה ולא אזדקק לקבל רעה לעוה"ב, וזהו 'את הטוב נקבל' את יסורי שהם בעצם טובה, ובזכות כך 'את הרע [לעוה"ב] לא נקבל^שפה'. שבאנו לידי תיקון כאן [ספר הליקוטים על איוב פ"ב].

איוב כ'שעיר לעזאזל'

מובא במדרש [שמו"ר פרשה כא]: "א"ר חמא ב"ר חנינא בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן, משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה? נטל תיש גדול ומסרו לו. אמר יהא מתגושש בזה, עד שנעבור את הנהר ואח"כ אני מביאו.

כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמא"ל המלאך לקטרג אותן. אמר לפני הקב"ה; רבש"ע עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים, ואתה קורע להם את הים?!

מה עשה הקב"ה, מסר לו איוב שהיה מיועצי פרעה דכתיב בו (איוב א) איש תם וישר, אמר לו הנו בידך. אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב, ישראל עולים לים ויורדים ואח"כ אציל את איוב^שפו.

והוא שאמר איוב (שם טז) 'שליו הייתי ויפרפרני' אמר איוב שליו הייתי בעולם ויפרפרני 'ואחז בערפי ויפצפצני' כדי לעשות אותי לעמו למטרה שנאמר (שם ט"ז) 'ויקימני לו למטרה', וכתיב (שם ט"ז) 'יסגירני אל אל עויל' [אל- בעל כח, עויל- עושה עוולה-] מסרני ביד השטן כדי שלא יצאו ישראל רשעים בדין, לכך הרטה אותי בידו, הוי 'ועל ידי רשעים ירטני'. באותה שעה אמר הקב"ה למשה משה, הרי מסרתי איוב לשטן מה בידך לעשות, דבר אל בני ישראל ויסעו".

עד כאן דברי המדרש.

דבר זה נרמז בפסוק המוזכר בקריעת ים סוף [שמות יד-לא]: 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה י"י במצרים וייראו העם את י"י ויאמינו בי"י ובמשה עבדו' ר"ת איו"ב, שתקונו של תרח לא נשלם עד שקיבל יסורין בגלגולו באיוב, ולכן נרמז שמו כאן [שער הפסוקים ולקוטי תורה פרשת בשלח].

וזהו שאמרו בשירה 'תרע"ץ אוי"ב' הן אותיות 'צרע"ת איו"ב', שלקה בצרעת להסיר מהם הקטרוג^שפז [שער הפסוקים פרשת בשלח].

ומצאתי שאיוב רמוז במקום נוסף בהקשר לים [זכריה פרק ט-ד] 'הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ' ר"ת איו"ב, שה' הכה חיל מצרים בים, והוריש לעם ישראל בזה שנתייסר איוב^שפח.

ועוד נרמז בפסוק 'ויבאו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו' איו"ב בדילוג 3.

וניתן להוסיף ולומר שהיות ואיוב היה גורם היסורין לעם ישראל בעצה שנתן לפרעה לייסרם, לכן כעת הוא נמסר לשטן על מנת להגן עליהם מן היסורין, ונתייסר הוא תחתם, מידה כנגד מידה.

הבנת עומק דברי המדרש

והנה עומק הדברים מבואר בחיד"א [שמחת הרגל עה"פ מתחילה עע"ז כו'] שאחד מטעמי הגלות של ישראל ממצרים היה לכפר על תרח שעבד עבודה זרה. תרח חי מאתיים וחמש שנים, ומתוכם על חמש שנים לא ניתן לדונו שקטן וחסר דעה היה, נמצא שנתבע על ר' שנים בלבד, ובחטא עבודה זרה הקב"ה דן גם על המחשבה וגם על המעשה [אפילו בישראל וכ"ש בבן נח] ומשום כך נגזרה גלות של ר' שנים על המחשבה ור' שנים על המעשה, הן ת' שנה.

ה' רמז זאת לאברהם באמרו 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' 'כ'י ג'ר י'היה' ר"ת גימטריה אבי"ך.

והנה יש טעם נוסף ליסורי איוב – על שהיה מיועצי פרעה ויעץ לשעבדם, והוא לכאורה טעם אחר ושונה מהטעם של הגלגול?

אולם לאור האמור, הדברים משלימים זה את זה, שהיות וכל הגלות היא בסיבתך איוב ולכפר עליך מעת היותך תרח, ובמקום שתגן על ישראל אתה עוד מוסיף ליסרם, לכן רבו יסוריו.

לבסוף יצאו ישראל ממצרים לאחר מאתיים ועשר שנים הרי שלא הושלם התיקון הנצרך – ת' שנה, ועל זאת קיטרג המקטרג 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה' [בפשטות כוונתו – הרי גם הם לא הזדככו מחטא תרח שעבד עבודה זרה, שלצורך כך היו צריכים ת' שנה ולא הושלם זיכוכם].

לאור זאת נבין את דברי המדרש שהבאנו לעיל.

ה' משסה את המקטרג באיוב, שהיות ובעת הגאולה עדיין המקטרג עומד ומסטין שטרם הושלם תיקונם בת' שנה, אמר הקב"ה שאת שאר היסורין יקבל איוב-תרח, שהוא הגורם לכל הגלות.

על פי זה נבין את שאנו אומרים בהגדה של פסח:

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, תרח אבי אברהם כו' שלכאורה תמוה מדוע הוצרך המגיד להזכיר גנותינו, ועוד להזכיר את תרח שלא אליו אנו מתייחסים? ולאמור הדברים מיושבים, שהרי ההגדה עוסקת בגלות, ומבאר המגיד שסיבת הגלות החלה מתרח ומהעבודה זרה שעבד. [החיד"א בשמחת הרגל].

דימוי איוב לאדה"ר

לאור מה שלמדנו עד עתה ייושב לנו מדרש תמוה.

מובא במדרש פליאה על פרשת בראשית 'בשעה שהתרעם איוב על היסורים אמר לו הקב"ה כלום גדול אתה מאדם הראשון שעבר על הצווי וגזרתי עליו מיתה ועל תולדותיו?'

איוב התרעם על יסוריו בטענה שאינם מגיעים לו, היות ותרח כבר עשה תשובה.

אמר לו הקב"ה וכי גדול אתה מאדה"ר שהגם שעשה תשובה במשך מאה ושלושים שנה על חטא עבודה זרה ובכל זאת נותר עונשו כשהיה, כך גם אתה, הגם שתרח עשה תשובה, עדיין עוון העבודה זרה החמור זקוק לתיקון, ויסוריך לטובתך הם, ואין לך להתרעם [חמודי צבי בראשית] .

ב

יעקב – איוב

כתבו המקובלים^שפט:

יעקב אבינו אף הוא התגלגל באיוב על מנת להתייסר ולכפר על כך שנשא שתי אחיות בחייהן.

יעקב מתייסר כעשרת המכות

כתבו המקובלים שיעקב קיבל יסורין בהיותו בגלגול באיוב כמו שישראל לקו מצרים בעשר מכות, דבר זה נרמז בפסוק 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', פירוש ישראל – הוא יעקב אבינו, ראה את כל היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ונתייסר ביסוריהם כשהיה בגלגול איוב.

וביאור עומק הדבר, כל אדם מישראל מקור נשמתו ממקום מסוים בגופו של אדה"ר. יעקב אבינו מקורו בשתי שערות שעל הקודקוד.

כשהיה אדה"ר עדיין מוטל גולם הראהו הקב"ה דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו כו' והראהו את יעקב אחוז בשערו, והראהו שכשם שאין שערה אחת נוגעת בחבירתה ואין שתי שערות יונקות מגומה אחת, כך אין לו לשאת ב' אחיות, שהן כ-ב' שערות שאינן מתחברות. ומשום כן הוצרך כאמור להתגלגל באיוב ולתקן זאת.

ולכן אמר איוב 'תם אני ולא אדע נפשי' פירוש- יודע אני שמשרשו של 'יעקב איש תם'^שצ אני, ואיני יודע אם כן מדוע מגיע לנפשי צער זה.

על זה משיבו ה' 'ויען ה' את איוב מן השערה' ודרשו חז"ל מבין שערות ראשו של אדם^שצא [ואמנם דברי חז"ל מתבארים על דרך הפשט היטב, אך] סודם של דברים 'מבין שערות ראשו של אדם הראשון'. כלומר השיבו ה' אם היית יודע היכן הייתה אחיזתך באדה"ר לא היה קשה לך מאומה, שאחיזתך מן השערות^שצב להראותך שלא תיקח ב' אחיות ובכל זאת לקחת, ולכך הוצרכת להתגלגל ולהתייסר [דן ידין לר"ש מאוסטרופולי מאמר יג].

וכן מצאתי מפורש במדרש [שמו"ר מ-ג]:

'עד שאדה"ר מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תלוי בראשו של אדם, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במלתין [-מקום הנזם].

ותדע לך, בשעה שהיה איוב מבקש להתווכח עם הקב"ה ואמר (איוב כג) 'מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט', הקב"ה משיבו; אתה מבקש להתוכח עמי, (לח-ד) 'אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ'? [שואל המדרש]; מהו 'איפה'?

א"ר שמעון בן לקיש אמר לו הקב"ה – איוב, אמור לי האֵיפָה שלך^שצג באיזה מקום היתה תלויה, בראשו, או במצחו, או באיזה אבר שלו, [ה]אם יודע אתה באיזה מקום היתה איפתך, [ש]אתה מתוכח עמי?

הוי [- אומר, כך ביאור הפסוק] איפה היית ביסדי ארץ': עד כאן.

רמזים לגלגולי יעקב ותרח באיוב

מצאתי שגלגולו של יעקב עם תרח באיוב בעוון ב' אחיות רמוז בפסוק (ויקרא פרק יח-יח) 'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערוותה' סופי תיבות תר"ח, והר"ת ו'אשה א'ל א'חותה ל'א גימטריא 38, פעמיים 'איו"ב'.

ועוד נרמז בפסוק 'כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה^שצד, וילדו לו בנים וגו' איו"ב בדילוג 3.

ועוד נרמז שנואה' וילדו' לו' בנים' סופי תיבות עולה בגימטריה יבמ"ה, כחז"ל שאיוב היה בן יבמ"ה, ועוד 'אהוב"ה' בגימטריה איו"ב].

גלגולו של יעקב באיוב נרמז בפסוק [ברא' לו, מג-ד]: 'הוא עשו אבי א'דום, ו'ישב י'עקב ב'ארץ מגורי אביו גו' ר"ת איו"ב, וגם ר"ת יב"ם, לרמז שאחז"ל^שצה איוב בן יבמה היה [בארות עמוקים על אגרא דכלה פ' נח].

ועוד נרמז 'וישב יעקב בארץ מגורי אבי"ו' אותיות איו"ב, שיעקב עתיד לישב בארץ מגורי איו"ב.

ועוד נרמז בפסוק 'הכי' קרא' שמו' יעקב' סופי תיבות איו"ב. ועוד 'קרא שמו יעקב ויעקבני' – איו"ב בדילוג 4 אותיות^שצו.

סיכום

אם נרצה לסכם את הסיבות שלמדנו ליסורי איוב [בתוספת סיבות אחרות המובאות ברז"ל] נגיע לששה^שצז:

א. משום שהוא גלגול תרח שחטא בע"ז ובנידה.

ב. משום שהוא גלגול יעקב שחטא בנושאו ב' אחיות בחייהן.

ג. כשיש קטרוג בעולם ה' משתיק השטן על ידי שמוסר לו דבר מה להשתיקו, והשטן קיטרג על העקידה [על זאת שלבסוף לא הוקרב יצחק] ועל קריעת ים סוף [שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז] ונמסר לו איוב כשעיר לעזאזל.

ד. מפני שהיה איוב מיועצי פרעה ויעץ לייסר ולענות את בני ישראל.

ה. מובא בזוהר [בא לג:] שאיוב הקריב קרבנות רבים ועשאן כולם עולות, ולא נתן מאומה לסטר"א שלא יקטרג עליו, ולכן קטרג עליו ונמסר בידו. ואם היה מקריב גם שלמים לא היה נמסר בידו.

ו. עוד אמרו בזוהר, איוב היה מיועצי פרעה, וכל זמן שהיה עִם פרעה היה איוב מגין על פרעה, מה עשה הקב"ה, הלקה לאיוב ולא היה יכולת בו להגין על פרעה, ואז הביא הקב"ה המכות על פרעה [שער הפסוקים פרשת בשלח].

בתחילה נתקיים בו באיוב הפסוק מפסוקי התוכחה -ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה: – איו"ב בדילוג 5.

ולבסוף [מב-יב] 'וה' ברך את אחרית איוב מראשתו, ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות': נתקיים בו הפסוק מפסוקי הברכה: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה^שצח– איו"ב בדילוג 5.

ג

איוב – אבדן – איבו – גלגול תרח

כתב האריז"ל בשער הגלגולים [הקדמה לו]: איוב, החכם אבדן שחי בימי רבינו הקדוש, וכן החכם איבו, היו גלגוליו של תרח מצד הנפש. אבימי היה גלגולו מצד הרוח, נחום איש גם זו מצד הנשמה:

בעלי יסורין

על החכם אבדן מובא בגמרא [מסכת יבמות ק"ה:] שנצטרע וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו, והיה זה מעין ענשו של איוב שנצטרע [השחין ממיני הצרעת כמשנ"ת לעיל] בעוון ביאת הנידה, ומתו בניו.

גם נחום איש גמזו היה בעל יסורים, כמובא בגמרא [תענית כא.] שהיה סומא משתי עיניו גידם משתי ידיו קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים. השחין שקיבל היה כענשו של איוב שהיה מלא גופו שחין רע.

לכן הייתה דרכו של נחום איש גמזו לומר על כל אשר קרהו 'גם זו לטובה' ומדוע לא אמר 'זו לטובה', מה התוספת ב'גם'? ועוד הרי ר"ע תלמידו היה אומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' ומדוע נקט נחום איש גמזו בלשון שנקט?

אלא בא נחום איש גמזו לרבות גם את היסורין שבאו עליו בהיותו בגלגול איוב, ששניהם לטובה, ההם – לתקן את נפש תרח, ואלו לתקן את נשמתו, ואמר שגם זו לטובה, כדי להביא את תרח לתיקונו השלם^שצט.

[ועוד אפשר לומר שנחום איש גמזו הנהיג עצמו להצדיק עליו דין שמים והכל לטובה, לתקן את שפגם בגלגולו באיוב שפצה פיו כנגד ה' וטען שמתייסר שלא בצדק].

נחום איש גמזו כאמור, הוא גלגול נשמת תרח. לפי זה יובן מדוע הקפיד לומר תמיד 'גם זו לטובה', שאמירה כזו מבטאת אמונה שלימה ותמימה, ובזה תיקן את חטא העבודה זרה שחטא בגלגולו בתרח^ת.

גילו לו מן השמים

בשנת ת"ח הלך הרבי ר' העשיל לווינא, והאב"ד בוינא בעת ההיא היה הגאון מהר"ש בעל 'ווי העמודים', ולא העריך כל כך את הרב העשיל. ביקש ממנו הרב העשיל שיבאר לו דיבור בתוס', ואמר הרב מהר"ש שיעיין וישיב. ועיין ולא מצא ביאור, והתענה ובכה והתפלל עד שבא לו בחלום אביו הגאון בעל השל"ה ואמר לו את פירוש דברי התוס' וציוהו ליזהר בכבוד הרב העשיל שהוא נשמת רבינו תם. ואח"כ שלח הרב מהר"ש להרב העשיל שיבא לבית הכנסת שלו ועשה לו כבוד ואמר לו פירוש התוס', ונשבע הרב העשיל ברבים שאין זה כי אם שגילו לו מן השמים.

[חנוכת התורה בסופו בקונ"א]

חכם איבו עניינו רמוז בשמו, שאיב"ו אותיות איו"ב.

  פרק י'

נחור – חור, הרן- אהרן

א. נחור- חור, הרן- אהרון וגלגוליו 

ב. אהרן – עזרא – הלל  ג. עזרא – רבי אלעזר

בן עזריה  ד. לוט וגלגוליו

 ה. לוט – נחום איש גמזו

א

נחור- חור, הרן- אהרון וגלגוליו

כתב האריז"ל [שער הגלגולים הקדמה לג]:

שרש הבל נחלק לכמה בחינות של שרשים. בשרשי הבל ישנם שני שרשי נשמות, שרש הרן אחי אברהם, ושרש נחור אחי אברהם.

והנה נחור, נתגלגל בחור בנה של מרים. והרן, נתגלגל באהרן הכהן. וגם לוט בן הרן, משרש הבל, ואף אברהם משרש הבל.

המקבילות

הרן בא לתקן ע"ז

הרן אחי אברהם משרש הבל, והיה בו תערובת של קדושה רבה, אולם לא זכה להתקן כאברהם אחיו. נמרוד זורק את אברהם לכבשן האש, אברהם מוסר נפשו בעד אמונתו, וה' מצילו.

נאמר במדרש [בר"ר פל"ח, יג]: כשהושלך אברהם לכבשן האש היה שם הרן, והיה ליבו חלוק. אמר לעצמו ממה נפשך, אם אברהם ינצל – אומַר שאני מִשֶל אברהם, ואם נמרוד ינצח ואברהם ישרף- אומַר שאני מִשֶל נמרוד. אברהם הושלך וניצל. שאלו להרן מִשֶׁל מי אתה? אמר להם משל אברהם אני! נטלוהו והשליכו אף אותו לאור ונשרף על קידוש ה'. ע"כ.

הרן אינו מוסר נפשו בלב שלם, וממתין לראות מה יעלה בגורלו של אברהם, ובשל כך הוא נשרף. הרן בא לתקן את חטאו של אדה"ר שעבד עבודה זרה^תא, ולצורך כך היה עליו למסור נפשו כאברהם בלא חשבונות, ולכן השריפה שנשרף לא הועילה לו לתיקונו, והוצרך לחזור בגלגול של אהרון^תב.

נחור בא לתקן ע"ז

נחור אף הוא משרש הבל, והוא מתגלגל בחור. ולכן ג' אותיות חו"ר משמם שוות. בחור היו מעורבים גם נצוצות מנשמת הרן [אע"פ שאינו משרשו].

נחור עצמו היה מגלגול אדה"ר, כמו אחיו אברהם [שכל האבות תיקון אדה"ר, ע' להלן עמ' 317]. נמצא שגם חור -גלגולו של נחור- הוא תיקון אדה"ר^תג.

בעת שעשו הערב רב את העגל ניסה חור למחות בהם, והם הרגוהו. ועליהם נאמר הפסוק 'זובחי אדם עגלים יִשָקוּן' [הושע יג-ב], שהרגו את חור שהוא גלגול של אדם, והם נשקו לעגל. חור נהרג בעת שמיחה על עבודה זרה, כתיקון על שעבד עבודה זרה בגלגולו הקודם כנחור [ספר הגלגולים פל"ז בהג"ה].

נחור באחאב שעבד ע"ז

נחור ממשיך ומתגלגל באחאב מלך ישראל שהיה רשע ועובד עבודה זרה. נחור היה אחיו של אברהם הקרוי 'אב המון גויים', ונרמז נחור בשמו של אחאב- אח–אב, שהוא גלגול של האח של אב^תד המון גויים [שם].

הרן מתגלגל באהרן

נחזור לאהרון. אהרון מתנסה במעשה העגל, כדי לתקן את עוון העבודה זרה שלא תוקן על ידי הרן [-שלא מסר נפשו בשלימות אלא בתנאי] ולתקן אף את אדה"ר שעבד עבודה זרה.

תיקונו של אהרן היה מושלם לוּ היה מוסר כעת נפשו על קדושת ה' ונהרג, כדרך שחוּר מסר נפשו כשביקשוהו לעשות העגל וסירב לעם ונהרג על ידם.

אולם אהרון חשש לסרב לעם שמא יהרגוהו ואזי לא יהיה לעם תקנה על עוון כל כך נורא של הריגת כהן ה' ונביאו. וזה שדרשו חז"ל [ילקו"ש תהלים פמ"ה רמז תש"נ] "ויבן מזבח לפניו" אל תקרי 'ויִבֶן מִזְבֵח' אלא 'וַיָבֵן מִזָבוּחַ' – משָחוּט, שהבין ממיתת חור שנזבח ונשחט על ידם שכן יעשו לו.

אולם בעומק הדברים, ידע אהרון שאף בחור היו מעורבים מניצוצות הרן, וסבר שבכך שְחוּר מת על קדושת ה' כבר בא הרן לתיקונו ואין צורך שאף הוא ימסור נפשו על קדושת ה', אולם טעה בזה^תה.

משום כך נאמר [דברים ט-כ] "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא": ה' כועס על אהרון על מעשה העגל. [ונרמז כאן בפסוק 'ו'יבן מ'זבח' ר"ת בגימטריא 'אדם' עה"כ, וכן נרמז בפסוק 'ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו' מא"ד אותיות 'אדם' לרמז שבא לתקן חטא אדה"ר והיה לו למסור נפשו ולהרג על קידוש ה'. החיד"א בנחל קדומים פ' כי תשא].

מיתת בני אהרון

בעקבות כעס ה' – נגזרה מיתה על בני אהרון, כפי שדרשו חז"ל [ויקר"ר פ"ז א] 'אין השמד אלא כילוי בנים'.

תפילת משה עושה מחצה, ואלעזר ואתמר ניצלו, ונדב ואביהוא מתים בהקריבם אש זרה לפני ה'. מיתת נדב ואביהוא נבעה משום שגם הם חטאו בהקריבם אש זרה, אך בשל עוון זה עדיין לא היו מחויבים מיתה, אך נשרפו תמורת אהרון אביהם שהיה צריך למסור עצמו להשרף, וזה וזה גרם להם, ומצאה הקפידא מקום לנוח.

לעומתם – אלעזר ואתמר שלא חטאו מצד עצמם ניצלו מעוון אביהם.

על פי זה נבין מדוע מתו נדב ואביהוא במיתת שריפה "על פני אהרון אביהם" [במדבר ג-ד], שהיה זה לתיקון הרן שמת אף הוא במיתת שריפה "על פני תרח אביו" [בראשית יא-כח].

גלגול אהרן בעלי

אחר כן מתגלגל אהרון בעלי הכהן, ואז נשברה מפרקתו^תו ובזה היה לו תיקון על מעשה העגל, שעל עוון עבודה זרה חייב סקילה. ונענש בשבירת מפרקתו על שאמר 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו'. ['מפרקתו' אותיות 'מ"ת פרק"ו' לרמז ש'מ"ת' בעוון שאמר 'פרק"ו'].

ומיתת עלי הייתה בעת שהזכירוהו כי נשבה ארון האלקים ובו הלוחות, לרמז על הלוחות שנשברו בסיבתו בגלגול הקודם [ספה"ג פ' ס"ד בהג"ה, שמן הטוב בשם מהר"י סרוק, הו"ד בקהילת יעקב ע' אה].

'אהר"ן' במספר קטן 'כעל"י' – 13 [סדר הדורות ב"א תתל"א].

ונרמז כאן שבא לתקן את חטא הע"ז של אדה"ר: ו'תשבר מ'פרקתו ר"ת מ"ו גימטריא אד"ם עה"כ [החיד"א בנחל קדומים פ' כי תשא].

[א.ה. הנה גם אהרן וגם עלי כיהנו מ' שנה בכהונה גדולה, כנרמז באהרן בפסוק 'הקרב אליך את אהרן אחיך… לכהנו ל"י' לי בגימטריה ארבעים. גם לאהרן וגם לעלי מתו שני בנים בחטאם^תז, בחיי אביהם, ביום אחד, לאהרן – נדב ואביהוא, לעלי – חפני ופנחס].

גלגול אהרן ביעבץ

מאחר ואהרן לא נתקן, ועוד חטא בידו שמתו בניו בחייו כשהם קטנים בסיבתו, ומענישים בשמים את האב על שמתו בניו בחייו. לכן אהרון ובניו^תח ממשיכים ומתגלגלים ביעבץ [המוזכר בדהי"א ד-ט] "וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹקִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל":

יעבץ מתקן עצב

בגלגולו כעת נקרא שמו יעבץ כיון שבא לתקן את חטא העבודה זרה של אדה"ר, וקללת אדה"ר הייתה "בעצבון תאכלנה". וקללת חוה – "בעצב תלדי בנים".

ולכן יעבץ התפלל ואמר "אם ברך תברכני והרבית גבולי… לבלתי עצבי" כשכוונתו שלא ימותו בניו בחייו כפי שהיה לו בגלגולו הקודם כאהרון. ולכן נקרא שמו יעבץ. וה' נתן לו שאלתו ונתקיימו בניו ותלמידיו.

גלגול בתולע בן פואה

יעבץ קלקל אף הוא בכך שהיה מרבה בנדרים, כפי שראינו בפסוק הנ"ל שאמר "אם ברך תברכני וגו'", ואף שהיה מקיים לנדריו, מכל מקום לימדָנו קהלת [ה-ד] "טוב אשר לא תדוֹר משתדור ולא תשלם", ולכן בא שוב בגלגול תולע בן פואה שהיה שופט את ישראל [שופטים י].

בגלגול בתולע אכן תיקן עוון זה, ולכן נקרא שמו "תולע" שהיה בדומה לתולעת שאין כוחה אלא בפיה לרמז על גלגולו הקודם ביעבץ שהיה כוחו בנדרי פיו [א.ה. ויש לומר רמז נוסף שנקרא 'בן פואה' לרמז על ענין ה'פה'^תט].

אולם תולע בן פואה קלקל עתה קלקול אחר, שלא הלך מעיר לעיר לשפוט את העם משפט צדק, כמ"ש "וישב בשמיר בהר אפרים" ואחז"ל^תי שנתישב בהר אפרים ולא היה מסובב מעיר לעיר.

גלגול בשמואל הנביא

ומשום כך התגלגל אחר כך בשמואל הנביא ואז זכה לתקן עוון זה, כמ"ש [שמואל א פרק ז-טו] וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו, וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה:

שמואל השתדל כל ימיו לשפוט את ישראל בכל כחו, ואפילו חמור לא ביקש על מנת להקל על מסעיו לצרכי הציבור, וכל זה היה כדי לתקן עוונו בגלגולו הקודם בפואה.

אולם יש לדעת שעיקר גלגול שמואל הנביא היה מבחינת נדב ואביהוא כפי שנרמז בתפילת חנה אמו [ש"א יא] "ונתת לאמתך זרע אנשים" – שני אנשים – נדב ואביהוא^תיא, אולם נצטרפה אליו בחינת אהרון אביהם שהיה תולע בן פואה כדי לתקן עוונו.

רמזים

[וזה שאמר ה' למשה 'אהרן אחיך הלוי' לרמז שהגם שכעת אהרן הוא כהן, אולם בגלגול הבא עתיד הוא להיות לוי – שמואל הרמתי. ובזה טעה קורח שדרש את הכהונה, שעינו הטעתו וראה שושלת שיוצאת ממנו – שמואל הרמתי שהוא גלגול אהרן!

וגם זה נרמז במה שבקשה חנה אם שמואל:

'ונתת לאמתך זרע אנשים' (שמואל א' א-יא), רמזה לשני גלגולים שהתגלגל בהם אהרן – שמואל ועזרא [אותו נראה בהמשך דברינו]. וז"ש העיני האנשים ההם תנקר (במדבר ט"ז), לרמז ל'אנשים' ההם – שמואל ועזרא שעתידים לצאת ממני (מגלה עמוקות ואתחנן אופן ל"ג. וע"ע 'בים דרך' זילבר ח"ד מא' פו)

ועוד רמוז בפסוק 'הלא אהרן אחיך הלוי' בגימטריא "בא בשמואל" [שמן המאור פ' שמות].

ועוד מצאתי רמז לגלגול אהרן בשמואל בדילוגי אותיות (3) בפסוק (דה"י א ו-יט) 'שמואל ב"ן א'לקנה' בן יר'חם בן' אליאל' -אותיות אהר"ן, וכידוע 'בן' מרמז לגלגול קודם. וכן רמוז בפסוק (ויקרא ז-לד) 'מ'זבחי ש'למיהם ו'אתן א'תם ל'אהרן' ר"ת שמוא"ל].

גלגול באוריה החתי, באוריהו הכהן

בהמשך מתגלגל אהרון באֻרִיה החתי בעלה של בת שבע, נושא כלי יואב בן צרויה. לכן תמצא שיש באוריה שלש אותיות מאהרן – אה"ר.

גלגולי אלישבע

אשת אהרן – אלישבע, נתגלגלה באשת אוריה החתי – בת שבע. והנה ב'אלי-שבע' יש שם 'אל"י', לרמז שהיתה מתוקנת, ששם א"ל מורה על חסד, ולכן נשאה אהרן איש החסד, ובת שבע הייתה בלתי מתוקנת ורמוז הדבר בשמה^תיב [ספה"ג פל"ז].

תיקון אהרון

והנה ביד אהרון היו שני עוונות שעדיין לא באו לידי תיקון:

א. שלא הפיל עצמו לכבשן האש בגלגולו כהרן אחי אברהם.

ב. שמתו בניו בעוונו^תיג, שהגורם מיתה לאחֵר יצטרך להתגלגל ולמות, או שיהרג, ולכן נהרג אוריה החתי על ידי דוד ובזה נתכפרה לאהרן מיתת בניו^תיד.

לאחר שעוון מיתת בניו נתכפרה, יכול אהרון להתגלגל יחד עמהם כך שכעת נתגלגלו שלשתם באוריהו הכהן שהיה בימי יהויקים. ולכן אף בו מצינו שלש אותיות מאהרן – אה"ר^תטו, ואף הוא היה כהן. בגלגולו כעת מתקן אהרון את חטאו השני- ונהרג על קידוש ה' על ידי יהויקים [ירמיה כו-כג].

תקון בני אהרון

בניו הוזקקו אף הם לגלגול זה באוריהו הכהן, הגם שכבר נתגלגלו בעבר באליהו הנביא.

גלגולם באליהו היה כדי לכפר עוונם שהקריבו אש זרה במקום להמתין לאש מן השמים, וכעת אליהו מוריד אש מן השמים ומקדש שם שמים. אולם עדיין לא תיקנו את שהחסירו במצוות עשה, שלא נשאו נשים, ובגלגולם כעת באוריהו מתקנים זאת^תטז.

גלגול בזכריהו הכהן

לאחר שאהרן נתקן לגמרי בהריגת אוריהו הכהן, יש בו כח לתקן את בניו היטב, ושלשתם באים שוב בגלגול בזכריהו בן יברכיהו הכהן^תיז. והנה גם זכריהו כהן כמותם, וכאן תיקן אהרן את בניו היטב בהיותו עמם באותו הגלגול.

גלגול אהרון ובניו בזכריהו מרומז בפסוק (ישעיה ח') "ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן, ואת זכריהו בן יברכיהו", ומי חיבר זה עם זה, והרי לא הכירו זה את זה, ואף לא היו בדור אחד?! אולם לפי מה שביארנו היות ושניהם הם שרש גלגול אחד, ששניהם באו מאהרן, ולכן נקראים 'עדים נאמנים' בעצם.

כפי שביארנו לעיל, אוריה החתי הוא גלגולו של אהרון. מצאנו מקבילה נוספת ביניהם, שהנה אהרן נשא את אלישבע בת עמינדב לאישה, ובגלגולו באוריה הוא נושא את בת-שבע, ושתיהן בחינה אחת. אולם יש הבדל ביניהן, שבת-שבע טרם תוקנה ולכן אמרו חז"ל על דוד שאכלה פגה, ואילו אלישבע כוללת אותיות א"ל לרמוז שהיא כבר מתוקנת^תיח. [וע"ע בענין דוד ואוריה ובת שבע בעמ' 150].

ב

אהרן – עזרא – הלל

כתב בספר הגלגולים [פ' ס"ד בהג"ה]: אהרון התגלגל בעזרא שהיה גם כן כהן, ואז נתקן.

הרמ"ע מפאנו כתב בספר גלגולי נשמות [אות פ]: אהרן, עלי, עזרא, הלל, כולם מניצוץ אחד.

המקבילות

אהרון אינו מתחנן להכנס לארץ

כשנגזר על משה שלא יכנס לארץ הוא הרבה להתחנן ולהפציר. והנה לפלא, מדוע אהרן לא התפלל והתחנן בבקשה לזכות להכנס לארץ ישראל, כפי שעשה משה אחיו?

אלא ידע אהרון שהוא עתיד להתגלגל בעזרא ואז אכן יזכה להכנס לארץ ישראל בעלותם מבבל^תיט.

וזה שרמז בספר עזרא [ז-ה]: '…אבישוע בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הראש, הוא עזרא עלה מבבל וגו'. בפסוק זה נרמז 'אהרן הכהן הראש, הוא עזרא', ששב אהרן והתגלגל בעזרא^תכ, ואז יעלה מבבל ויזכה להכנס לארץ ישראל.

רמזים

[הרמז בזה: אהר"ן במספר קטן עם האותיות- גימטריה עזר"א (17) (שלה"ק מס' תענית, דרוש מטות מסעי). וכן עזר"א בגימטריה 'ב"ך אהר"ן' (הרוקח, הובא בקונט' היחיאלי עמ' ס"ה).

'הלא אהרן אחיך הלוי' בגימטריא 'הוא בא יבא בגלגול בעזרא' בדקדוק [שמן המאור פ' שמות].

 עוד יש לרמוז כי תיבות 'אהרן עֵלִי' בגימטריה 366, כמספר 'עזרא הכהן' עם ח' אותיות. לרמז שעזרא היה גלגול אהרן ועלי. ועוד, לשון הכתוב 'עזרא על"ה' בא לרמז על גלגולו בעל"י. ובהמשך שם נאמר: 'ובאחד לחדש החמישי בא ירושלים' – בא' לחדש אב, שהוא יום פטירת אהרן (החיד"א בפני דוד פ' ואתחנן)].

בגמרא במסכת סנהדרין [כא:] נאמר: 'ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה'. שהרי עזרא הוא אחיו של משה בסוד הגלגול [א.ה. ואהרן היה שקול כמשה].

מוסיפה שם הגמרא: ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב, שנאמר וכתב הנשתוון וגו' [פרש"י כתב שנשתנה]. דבר זה רמוז בשמו של אהר"ן שהוא בגימטריה 256, וכשנוסיף לו כ"ב [אותיות לשון הקדש שנשתנו] נקבל גימטריה 278- עזר"א.

ההפרש בין אהרן לעזרא – 22 – מרמז גם להפרש הדורות ביניהם – כ"ב דורות בין אהרן לעזרא.

משה מבקש לזכות לעיבור

לאור זאת נבין את תפילת משה באמרו 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה', ביקש משה שגם הוא יזכה לשוב בעיבור וגלגול כמו אהרן שנכנס לארץ בגלגול עזרא, ולהכנס לארץ כבר עתה. ובמלת אעבר"ה רמז לעיבור אהרן שאעבר"ה בגימטריה עזר"א.

השיבו הקב"ה 'רב לך' – אינך דומה לאהרן אחיך, שאהרן אחיך עדיין לא נתגלגל ג' פעמים, אולם אתה 'רב לך'^תכא – כבר התגלגלת עד עתה שלש פעמים^תכב [מש"ה ר"ת מ'שה ש'ת ה'בל] ואם כן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. [וניתן לרמוז זאת בדברי משה שאמר 'אעבר"ה' אותיות 'ארבע"ה' שרצה להיות בגלגול רביעי ולהכנס לארץ] (מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן – אופן כח).

אהרן מתקן טבילת עזרא

אהרן ומרים דיברו לשון הרע על פרישותו של משה מאשתו, דבר שלדעתם היה מיותר. אהרן עצמו לא פרש כן מאשתו, וכשה' נגלה עליהם הם היו טמאים מחמת תשמיש. החלו צועקים 'מים, מים' והיו רצים לחפש מים לטבול בהם לטומאתם. רצה ה' להראותם בזה שיפה עשה משה שפירש מאשתו, היות ונגלית עליו השכינה תדיר, חייב הוא להיות בטהרה מתמדת [תנחומא צו סימן יג, וברש"י במקום].

והנה עתה אהרן בגלגולו בעזרא מתקן את אשר קלקל, והוא מרבה טהרה בישראל ומתקן את 'טבילת עזרא'. טבילה שתיקן עזרא הסופר ומטרתה לטהר את האדם אחר תשמיש וקרי, 'כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים'^תכג [טהרת התורה ארלנגר ח"א עמ' קנה].

אהרן – עזרא – הלל הזקן

הגמרא במסכת סוטה [מח:] מספרת: 'פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת, הספידוהו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא';

מה הקשר בין הלל לעזרא?

על פי הרמ"ע מפאנו הדבר מובן, שהרי הלל ועזרא הם מאותו ניצוץ נשמה.

הלל -מתלמידיו של אהרן

לאור זאת נבין את דברי הלל במשנה באבות [א-יב]: 'הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.

הלל הינו 'תלמידו' של אהרן, ואף 'תלמידו' של עזרא, שהם אותו ניצוץ נשמה [החיד"א ב'זרוע ימין' על פרקי אבות].

הלל ועזרא מייסדים התורה

והנה מצאנו עוד בגמ' במס' סוכה [כ.]: 'בתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה': הרי שהלל שב ופועל כפי שפעל בעבר בגלגולו בעזרא.

תיקון חטא ע"ז של אדה"ר ואהרן

אהרן הוצרך לתקן את חטא העבודה זרה – מעשה העגל [וחטא אדה"ר]. והנה מובא בחז"ל [סנהדרין סד.] שעזרא וסיעתו – אנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצר של עבודה זרה ע"ש באורך. דוקא עזרא משתדל בדבר זה יותר מאחרים שלפניו, כדי לתקן את שקלקל בגלגולו הקודם – אהרן ואדה"ר [פסקה זו בשם הרוקח, הובא בקונט' היחיאלי עמ' ס"ה].

אני ראשון ואני אחרון

אהרן היה הנביא הראשון שהתנבא לישראל במצרים, וכפי שאמר משה לה' בתחילת שליחותו – 'שלח נא ביד תשלח' – ביד מי שאתה רגיל לשלוח [והוא אהרון. רש"י]. והנה עזרא שהוא מלאכי [מגילה טו.] היה הנביא האחרון שהתנבא לישראל [הרוקח שם].

ג

עזרא – רבי אלעזר בן עזריה

כתב הרמ"ע מפאנו בספרו 'גלגולי נשמות' [א, ד]: רבי אלעזר בן עזריה נשיא ישראל היה דור עשירי לעזרא הסופר [כמבואר בברכות כ"ז:] והיה כהן ועשיר, הוא גלגול דעזרא, וכן הרב אבן עזרא הוא גלגול של רבי אלעזר בן עזריה^תכד.

המקבילות

השלמת השנים החסרות

מובא במשנה במסכת ברכות [א-ה]: 'אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כו'.

מה הביאור במילים 'כבן' שבעים שנה? מדוע לא אמר בפשטות 'בן שבעים שנה'?

הגמ' במסכת ברכות [כח.] מבארת, שרצו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אך הוא היה בן שמונה עשרה שנה בלבד, וחסר היה לובן בזקנו – 'הדר זקנים שיבה', ונעשה לו נס וגדלו לו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות בזקנו. ועל זאת אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה.

והנה עומק הדבר יובן על פי דברי האריז"ל ששנותיו של אדם קצובות לו מעת בריאתו, ואם מת בקיצור ימים ישלימו לו שנותיו בגלגול הבא.

רבי אלעזר בן עזריה היה גלגולו של עזרא שחי חמשים ושתיים שנה^תכה, ולא השלים שנותיו – שבעים שנה. את השנים הללו השלים בגלגול הבא – ברבי אלעזר בן עזריה^תכו. ולכן כשהגיע ראב"ע לגיל שמונה עשרה אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה, בהצטרף לחמשים ושתיים שנותי מהגלגול הקודם [כ'ב"ן' גי' 52^תכז] . ולכן נעשו לו שמונה עשרה שורות של שיער שיבה כנגד אותן שמונה עשרה שנה שהשלים בגלגול הזה [ספה"ג פ' ס"ה בשם 'נתן', וכן ב'זרע יצחק' חדד, (ליוורנו תקכ"ב, על שמו"א)].

תיקון לעזרא

עזרא עצמו הוצרך להתגלגל משום שלא הזדרז לעלות בבית שני, ומשום כן לא נעשה לכהן גדול^תכח ולא זכה לגדולה בימיו, וכעת שתוקן הדבר על ידי רבי אלעזר בן עזריה בהגיעו לגיל י"ח, זוכה הוא לגדולה המתוקנת לו ומתמנה לנשיא ישראל על אף גילו הצעיר. בתחילה חששה אשת ראב"ע שיתמנה בעלה למשרה הרמה משום קפידתו של רבן גמליאל שהורד מנשיאותו, ואמרה לו 'לית לך חיוורתי' – על פי הרמז פירושו אין לך זכויות^תכט שיגנו עליך מקפידתו של רבן גמליאל.

'אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא' – על פי הרמז פירושו – נעשה לו נס ונתעברו בו שמונה עשרה דורות ששמשו בבית ראשון בכהונה גדולה שכולן היו אבותיו של עזרא, ובאו ניצוצי נשמתם לסייעו. ואותם י"ח דורות הם שגרמו לצמיחת י"ח דרי [-שורות] שער שיבה בזקנו ['הקשורים ליעקב' עמדין מא' תפלת ישרים^תל].

הנהגת ראב"ע כהנהגת עזרא

מובא בירושלמי [יבמות פ"א ה"ו] שרבי דוסא בן הרכינס אמר על רבי אלעזר בן עזריה ש'עיניו דומות לעיני עזרא הסופר'^תלא. מהו עומק הדברים בדברי רבי דוסא?

אחת מפעולותיו של עזרא היו שינוי הכתב, 'כתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית' [עזרא ד-ז, וע' סנהד' כב.]. עד תקופתו של עזרא הייתה התורה כתובה בכתב עברי ובלשון הקודש, ומסורה ביד החכמים הכהנים והזקנים שהבינו את הכתב העברי ושלטו בלשון הקודש. היה זה למען לא ילמדו כאלה שאינם הגונים, שעל המלמד שכמותם נאמר 'כזורק אבן למרקוליס'.

אולם כשראה עזרא הסופר שהתורה הולכת ונשכחת, קם ושינה את הכתב לכתב אשורי והלשון לארמית המוכָּרים לעם [סנה' כא:], כדי להרבות תורה. ואכן בבית שני רבתה התורה, הגם שגרם הדבר שנצטרפו ללומדים אף כאלה שלא שמשו כל צרכם.

מעין זאת מצינו בגלגולו של עזרא – ברבי אלעזר בן עזריה.

עד לתקופתו, היה דרכו של הנשיא – רבן גמליאל – לסתום כל מנהג מקובל מבלי לפרש טעמו, והסתפק באמירה 'מקובל אני מאבותי' [ר"ה כה]. כמו כן הקפיד שלא להכניס לבית המדרש את מי ש'אין תוכו כברו' [ברכות כח] – את חסרי השלימות.

כשנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיא הוא פתח את דלתות בית המדרש ובאותו היום נתווספו ארבע מאות ספספלים לביהמ"ד. וכן מצינו שהיה דרכו לפרש תמיד טעמו של דבר, כגון 'טף למה באין [להקהל]? ליתן שכר טוב למביאיהם' [חגיגה ג].

וזה שאמר עליו רבי דוסא בן הרכינס 'עיניו דומות לעיני עזרא הסופר', שעיניו הצופות למרחוק, בהבטה על הנהגת הכלל כדרך 'עיני העדה', דומות הן לעיני עזרא הסופר והנהגתו [משך חכמה דברים לא-ט].

גלגולו של רבי אלעזר בן עזריה בעזרא הסופר רמוז בשמו, רבי אלעזר הוא 'בן'^תלב -גלגול של- עזרי"ה, אותיות 'י' עזרה'– דור עשירי לעזרה הסופר, וניתן לכתוב עזרא בא' או בה'^תלג.

ד

לוט וגילגוליו

לעיל ראינו ששרשו של לוט מהבל. הדבר רמוז בפסוק (בראשית יא-לא) "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ" לו"ט ב"ן הר"ן ר"ת הב"ל למפרע.

והנה בלוט נתערבו שתי ניצוצי נשמות, הן שתי פרדות טובות– רות המואביה ונעמה העמונית [אשת שלמה המלך, אמו של רחבעם].

נשמת רבא בלוט

נשמת רבא האמורא [בר פלוגתא של אביי] הייתה כלולה בנשמת נעמה העמונית^תלד. והנה כשנשבה לוט במלחמת חמשת המלכים (בראשית יד-יב) עדיין היו נשמות רות^תלה ונעמה^תלו [ובה נשמת רבא] כלולות בו, ונפרדו ממנו מאוחר יותר, כאשר שכב לוט עם בנותיו^תלז והוליד מהן עמון ומואב.

[ומעניין הדבר, שניתן לרמוז זאת בדברי רבא עצמו, המובאים במסכת נזיר [כג: והוריות י:] "דרש רבא, ואיתימא רבי יצחק, מאי דכתיב: (משלי יח) לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע? לתאוה יבקש נפרד – זה לוט". וניתן לומר שרבא דורש את הפסוק שעל ידי התאוה שביקש לוט עם בנותיו עי"כ 'נפרד', נפרדה נשמתו של רבא ממנו].

הדבר נרמז בפסוק (בראשית יד יב) "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ" רכוש"ו ב"ן אח"י ר"ת רב"א^תלח. לומר לך שאז עדיין הייתה נשמת רבא כלולה בלוט. וכן נרמז רבא במילה 'אברם' שכוללת בתוכה את השם רבא למפרע. ורמוז עוד בדברי אברם למלך סדום- [שם פס' כד] "בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים" ר"ת רב"א. [שעה"פ ולקו"ת פ' לך לך, ספה"ג פס"ג].

[א.ה. וכן נראה לרמוז זאת בדברי אנשי סדום ללוט 'איה האנשים אשר באו אליך' 'אשרבאו' אותיות רב"א שנשמתו כלולה בלוט].

לוט רבא והיין

והנה מצאנו דבר מעניין, שלאמורא רבא ישנן מימרות רבות^תלט בש"ס בעניין היין. אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי [מגילה ז:].

רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא, כי היכי דניגרריה לליביה, דניכול מצה טפי לאורתא [רבא היה שותה יין כל ערב פסח כדי שיגרור ליבו לתיאבון לאכילת מצה מצה לערב. פסחים קז:] אמר רבא: חמרא וריחני פקחין (-אמר רב היין והבשמים עשאוני פיקח. רש"י) [יומא עו:].

מה היה עניינו של רבא עם היין?

הנה על ידי שתיית היין קלקל לוט עם בנותיו, רבא שהיה תיקונו של לוט כיוון לתקן זאת בכך שהיה שותה את היין בקדושה בשמחה של מצוה, כגון בפורים, או בערב הפסח על מנת לאכול מצה לתאבון.

ובפרט יומתק הדבר לאור דברי חז"ל שאותו הלילה שקלקל לוט עם בנותיו ליל פסח היה [ככתוב 'ומצות אפה ויאכלו'], ולכך כיוון רבא -שהוא תיקונו של לוט- לשתות יין רב בערב הפסח לשם מצוה, לתקן את ששתה אז ונתקלקל בעבירה.

רבא ממתק הדינים

לפי זה נבין מדוע לרבא הייתה מזיגה מיוחדת של מים ביין, 'דדרי על חד תלת' [שבת עז.] שהיה רוצה להרבות המים [-חסדים] על היין [-דינים] כדי לתקן ולמתק את שפגם בגלגולו בלוט [ספר שתי ידות חזקוני פ' תצוה, בתוספת מחלב חטים טייב עמ"ס מגילה, ובהג"ה שם].

ובזה תובן הגמ' במסכת נדרים [נה.]: 'רבא אשכחיה לשמעיה דרב יוסף דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא, אמר ליה: הב לי דאמזיג ליה אנא, יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא. כי קא שתי, אמר: הדין מיזגא דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא, אמר ליה: הוא ניהו'. ע"כ.

[תרגום: רבא מצא את שמשו של רב יוסף שהיה ממזג מים ביין שהגיש לרב יוסף. אמר לו רבא תן לי שאמזוג לו אני. כאשר שתה רב יוסף – אמר; מזיגה זו דומה למזיגה של רבא בן רב יוסף בן חמא!^תמ אמר לו שמשו; אכן הוא שמזג!].

רבא רצה למזוג בעצמו כדי למתק הדינים ולתקן הקלקול שנעשה ביין בהיותו בלוט, ואמר 'הב לי' בגימטריא 'לוט' ['וליוסף אמר' ערובין נד:].

מקורות:

שער הפסוקים – פרשת נח, לך לך, וירא, וארא, שער הגלגולים הקדמה לג, לו, לח, לקוטי תורה – פרשת לך לך, כי תשא. ספר הגלגולים– פרק סג.

ה

לוט – נחום איש גמזו

כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות אות נ']:

התנא נחום איש גמזו (רבו של רבי עקיבא) הינו עיבור של לוט. [ומצאתי רמז לזה בפסוק (בראשית יד-טז) "וישב את כל-הרכש וגם את לוט אחיו" א"ת לו"ט אחי"ו גימטריה "נחום איש גמזו".

וכן רמוז הדבר בדברי בנות לוט 'ונחיה מ'אבינו ז'רע, ו'תשקין ג'ם בלילה ההוא וגו' ר"ת גמז"ו].

המקבילות

נס לצורך לוט וגלגולו

מבואר במדרש [תנחומא לך לך פט"ו ועוד] שכאשר נלחם אברהם כנגד המלכים בעת שהלך להציל את לוט נעשה לו נס: "היה אברהם נוטל עפר וזורק עליהן ונעשו חצים וקשתות ורמחים שנאמר יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו".

 נס כזה מצינו אף אצל נחום איש גמזו, כפי שהגמ' [תענית כא., סנהדרין קח:] מספרת ששלחוּ בידו ארגז ובו דורון לקיסר. בדרך, לן בפונדק אחד, ושם החליפו לו בעלי הפונדק את הדורון בעפר. נחום איש גמזו הגיע לקיסר ומסר לו הארגז. כשפתחוהו הופתעו לגלות עפר…

ביקש הקיסר להרוג את כל היהודים שהעזו להלעיג עליו. נגלה אליו אליהו הנביא בדמות אחד משרי הקיסר, ואמר לו: אולי זהו עפר מעפרו של אברהם אביהם, שהיה משליכו על אויביו והפך לחרבות? ניסהו הקיסר במלחמתו כנגד אויביו ואכן הפך העפר לחיצים^תמא, וניצח לאותה מדינה.

הורה הקיסר למלאות לארגז שהביא נחום איש גמזו באבנים טובות ומרגליות ושלחו לעירו בכבוד גדול.

ניצול מן ההפיכה

לוט ניצל מהפיכת סדום, ומיד כשיצא מן העיר נהפכה סדום. ולא יכלו המלאכים להחריב העיר כל עוד לוט היה שם, כדברי המלאך ללוט [בראשית יט-כב]: "כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה".

הגמ' [שם] מספרת שמעשה דומה היה עם נחום איש גמזו, שפעם אחת באו תלמידיו לבקרו וראוהו שוכב חולה קטוע ידים ורגלים בחורבה רעועה, וביקשו להוציאו שלא יפול עליו הבית. אמר להם הוציאו תחילה את הכלים ורק לאחר מכן הוציאו מיטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית הבית לא יפול. הוציאו את כליו ולבסוף הוציאוהו במיטתו, ומיד לאחר מכן נפל הבית^תמב.

לא חסו על עניים

לאחר שנפל הבית, שאלוהו תלמידיו רבי וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך? אמר להם בניי אני גרמתי לעצמי! שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי; רבי פרנסני אמרתי לו המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור, עד שיצתה נשמתו.

הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי; עיני שלא חסו על עיניך – יסומו. ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו. רגליי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין. אמרו לו אוי לנו שראינוך בכך! אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך! [תענית כא.].

לוט היה דר בסדום עליה נאמר (יחזקאל טז-מט) "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם… וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה": והנה כאז כן עתה, אף נחום איש גמזו נכשל בעוון זה בבחינה דקה מן הדקה.

מקורות והערות