דרשות על חנוכה

כל ענייני החג

כל ענייני חנוכה

 

חנוכה

דמוקרטיה מול שלטון מלוכני

כוחם של המעטים [נר איש וביתו שלוזינגר]

זה נעסוק בלימוד היסטורי לאור נרות החנוכה, מתוך התבוננות בלקחם של הימים הללו, בפרספקטיבה של דורות, ניווכח שכל מה שאירע בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, ללמד על הכלל כולו יצא, כפי שאנו אומרים בתפילה: ״בימים ההם, בזמן הזה״.

 

הייתי מעונין לפתוח בשאלה שלכאורה אינה ממין הענין –

מדוע אין 'דמוקרטיה' בשלטון אותו התורה מציעה?

'שום תשים עליך מלך' אומרת התורה. המלך אינו נבחר על ידי העם, אלא נמשח על ידי נביא,

האין זה טוב יותר שהעם יחליט מה טוב בשבילו, ותתבצענה בחירות?

אחד הלקחים העקריים של ימי החנוכה, הוא כוחם של היחידים, המעטים, הבודדים. אלו שבעוז רוחם אינם מתפעלים מיחסי־כוחות בלתי שווים, מתעלמים מעוצמה מיספרית ומוכנים ללכת כנגד כל הסיכויים – עם האמת הפנימית שלהם.

החשמונאים מעטים

״ויהודה יצא אך במתי מעט לקראתם. ויהי בראותם את מחנה האויבים ויאמרו הנה אנחנו יוצאים במתי מעט היאך נעמוד לפני החיל הנורא הזה? ויען יהודה ויאמר היד ה׳ תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט?״ (ספר חשמונאים פרק ג'). ״ויהי בראותם את מחנה האויבים כי עצום הוא, וייראו. ויאמר יהודה אליהם אל תיראו מהם מפני המונם ואל תחפזו מפני רוב כוחם״. (שם, פרק ד׳).

גם בבית הם מעטים

אך לא רק במלחמה נגד היוונים, בשדה הקרב, שם נתן הקב״ה ״רבים ביד מעטים״ – אלא אף בזירה הפנימית. בל נשכח, כי מתוך כל עם ישראל באותה תקופה, היו אלו רק מתתיהו ובניו, שאזרו עוז לצאת חוצץ נגד גזירות השמד ומגמת ההתיוונות – ועל כן הם זכורים לטוב עד עצם היום הזה. חלק מהעם נסחף מרצון אחרי המתיוונים, רבים נאלצו להיגרר מאונס ותחת כפיה של ממש, וגם כל אותם יהודים שלא הצטרפו כלל למגמה שלילית זו, ישבו בבתיהם חסרי-אונים, בשב־ואל-תעשה, והביטו בכאב דומם בהתדרדרות העם, ללא נקיטת כל יוזמה מעשית.

רק משפחה אחת, בודדה, הרימה את נס המרד וקראה מי לה׳ אלי. לימים, כשראו אחרים את עוז רוחה ונחישותה ללחום את מלחמת ה׳, הצטרפו עוד ועוד למערכה הקדושה – אך הניצוץ הראשון הובער בידי אותה משפחה בודדת, שלא נרתעה מלהשמיע בקול רם את האמת הנצחית, בתוך ים של ניכור ועויינות (או פאסיביות, במקרה הטוב).

הנה כי כן, ימי החנוכה מלמדים אותנו על כוחם של המעטים, של היחידים, של הבודדים.

עם ישראל כבשה בודדה בין העמים

לאורך כל הדורות ניהלו יחידים, בודדים, את המאבק להפצת האמונה בבורא עולם ושמירה על ייחודו של עם ישראל.

״כי אתם המעט מכל העמים וגו׳ לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם׳ וגו, (דברים ז,, ז,). תמיד היינו מיעוט, שכל העולם נגדנו.

׳אברהם העברי – שכל העולם כולו בעבר אחד והוא בעבר אחר׳. (בראשית רבה, פרק מ״ב). זהו היסוד של עם ישראל. גם עכשיו אנחנו מיעוט בתוככי עם ישראל״. (מתוך הספדו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל על מרן הרב מבריסק זצ״ל).

מרדכי נקרא ״איש יהודי״ ־ אומרים חז״ל במדרש רבה – משום שייחד את שמו של הקב״ה נגד כל באי עולם – ״ולפיכך נקרא יהודי. אל תקרי יהודי, אלא יחדי״. (מדרש רבה, אסתר פרשה ו,).

זו מהותו של עם ישראל: עברי – כל העולם מן העבר האחד והוא מן העבר השני; יהודי – יחדי. כך נראה העברי האמיתי, היהודי האמיתי.

״רצון ההמון״, ״דעת הקהל״, ״כולם אומרים״ – אלו מושגים, שמעולם לא שינו את עמדתם של גדולי ישראל. הם מעולם לא סברו כי עליהם לספק את ״רצון הציבור,,, ולא נטו אחרי הילכי הרוח ההמוניים, של הציבור, שדעתו מוסטת לכאן או לכאן. ההיפך – טעונים אלו נשמעו תמיד מפיהם של אלו שהתייצבו מול אותם גדולי ישראל יחדים, בודדים, ואשר ביקשו לנמק את צדקת דרכם בכך, שההמון חושב כמותם ואי אפשר להתעלם מרצונותיו. הללו הסתייעו תמד בנימוקים ה״דמוקרטיים״ של ״דעת הקהל״ וכרו׳, כך השיבו אוהדי שבתי צבי לרבי יעקב ששפורטש זצ״ל; כך הטיחו אנשי הרפורמה בבעל ״ערוך לנר״ זצ״ל.

הדעה ההמונית, המקובלת ברבים, מעולם לא ערערה את נחישות דעתם של אותם יחדים, שניצבו כשכל העולם מן העבר האחד והם מן העבר האחר.

הבדידות המזהירה ו״דעת יחד״ של אותם בודדים, לא היוותה איפוא סימן חולשה, אלא דווקא אות כבוד.

אעתיק מספר קטעים ממאמר נפלא של הג״ר יהושע זליג דיסקין זצ״ל, שנכתב לפני שנים רבות, ואשר נגע גם בנקודה זו,

״הגדולים בשיעור קומה הם מועטים. הקו ההמוני משותף להרבים. לוא היינו מתחשבים עם ׳הרוב׳ ו׳המיעוט/ אז ח״ו היינו צריכים מאז להתבולל בץ הגויים המרובים. גם כהיום הזה המרובים בבני האדם הם עובדי האלילים המגושמים. ההקדמה לכל התורה כולה היא ׳עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב׳. העברי הראשון י אברהם אבינו, היה יחדי כנגד כל העולם כולו. חז״ל אמרו במדרש: למה נקרא שמו העברי? שכל העולם כולו מעבר זה ואברהם אבינו מעבר זה. יש לפנינו דוגמאות פשוטות המוכיחות כי בעינינים נשגבים אי אפשר להביא הכרעה מספירת קולות. ביחוד עם ישראל שהוא עם סגולה, חטיבה אחת בעולם״.

"לפני דורותיים היה מקובל לרבן של ישראל הגאון רבי חיים סולובייצ׳יק זצ״ל מבריסק. בעניני הכלל היתה לעיתים רבות דעתו מנוגדת לדעתם של רבנים גדולים אחרים. שאלוהו פעם: ילמדנו רבנו, הרי ׳העולם׳ מתנגד לכך, וכי אפשר לעשות כדעת רבנו? ענה ואמר: מי הוא העולם? בואו חשבון – בעולם כולו העשירים הם המעט וקבצנים המרובים; הפקחים מעט והבערים בעם מרובים; הבריאים אינם רוב העולם, ורוב העולם סובל חלאים. ממילא, מי הוא העולם? ־ קבצן חולה וטיפש. האמנם עלינו להתחשב עם דעתו?…׳,.

״החפץ חיים בדור הקודם היה מקובל לפוסק אחרון וכל דבריו היו מקובלים באומה כדברי האורים. מתי הגיע לכך? אחרי גיל השמונים, כאשר האומה נוכחה לדעת את מידת גודלו וצדקתו, נתקבל להכריע נגד עשרות תלמידי חכמים, שלא היו מגיעים לשיעור קומתו ומיצוי מדת צדקתו, אע״פ שהיו משמשים ברבנות בקהילות חשובות. אצל עם ישראל לא המשרה ולא התואר קובע״.

״באח ישראל חי בזמננו אדם יחד, אשר כמדומה שגם תואר רב לא היה לו; ברבנות לא כיהן ולא שימש. בסתר, בצל ישב ולמד תורה לשמה. הכירה האומה, כי בחביונו הוא עתו ואור התורה תורת״אמת זורחת באהל הצנוע של ׳מלך ההלכה הבלתי מוכתר״, מרן החזון איש זצ״ל. כלום אפשר היה להעמד למנין דעתו הרחבה והעמוקה מני ים של הגדול והרס בענקים, אשר היה כולו תורה ויראת שמים, עם דעות רבים ואולי גם למדנים, וגם שלומי אמונים, אבל נדבקים ב׳המוניות׳. עם ישראל הרגיש הרגשה מבעית לדעת ללכת אחרי דודים״.

״אמנם, גודל היחדים איננו חבלים בנעימים. תמד הם מטרה לחיצים רבים. אך אין המציאות הנצחית משתנית מ׳דעת הקהל׳ או קול ההמון. בכל הזמנים סבלו היחידים וימררום ורובום. הם נשארו על עמדם כסלעים איתנים, שם שמים חופף עליהם ובמעוזו אזרו חיל… רק הדורות הבאים יודעים אחרי כן להעריכם וללכת לאורם״. (מתוך מאמר שהופיע בעבר בירחון ״בית יעקב״ והודפס שוב בקובץ ״לשעה ולדורות״, ירושלים תש״נ).

דעת קהל ניתנת לעיצוב

חוסר ההתחשבות המוחלט בדעת ההמון, נובע גם מן ההכרה הבהירה אודות דרך התגבשותה של ״דעת הקהל״, שהכל כורעים לה ברך ורואים בה את המייצגת של האמת האבסולוטית…

מרן הגרי״י קנייבסקי זצ״ל ב״חיי עולם״ הקדיש פרק שלם (פרק כ׳׳ה) לנושא זה. בפרק זה הוא מתאר כיצד ניתן לעצב את ״דעת הקהל״ כחומר בד היוצר, יכולים אנשים ספורים, בעלי אינטרסים ומגמות שונות, להפיץ כל דעה שירצו בקרב ההמונים ״ושוב אחר כך מביאים ׳ראיה והוכחה׳ שהדבר־ם כנים ונכונים, מכח הסכמת רבים, לאלפים ולרבבות״…

המעשה ברב עזרן בראיון שבו נשאל אבל הרי רוב העם בסקרים בעד הסכמי אוסלו, כיצד אתה מתנגד?

הוא השיב – כשבת שחוק על פניו, אכן, כעת, כשאתם שולטים בתקשורת, דעת הקהל היא בעד הסכמי אוסלו, תני לי את המיקרופון לשבועיים ואז נבדוק מה דעת הקהל…

כזכור דעת הקהל הייתה גם בעד ההתנתקות, ומאז רבים הכו על חטא…

כיום ישנם גם כן אנשים שתפקידם הוא 'מעצבי דעת קהל'. הם אמורים למכור להמונים את 'המוצר המוגמר' שהם תפרו לו, והוא אמור לומר אמן…

העם בחר בסטאלין, היטלר, קומוניזם

מרן הגר״י קנייבסקי זצ״ל מציין כדוגמא את התהפוכות במדינת רוסיה, שם ניהלו שליטים כמו סטאלין וכדו׳ את המדינה מתוך הערצה עיוורת ופולחן אישיות של ממש, עד שבק לילה נהפכה הקערה על פיה, ומי שהיה נערץ קודם לכן על ידי ההמונים, הורד מגדולתו ו״דעת הקהל״ הפכה עורה במהירות הבזק.

וזהו התועלת הנשאר לנו תקפות ההערצה הנוראה לצוררים הללו – להכיר מזה עד כמה דעת והחלטת רבבות ומיליונים אין בה ממש, הבל הכל, מעשה תעתועים הם והמונם. כי אין דעתם נקנית מתוך עיון ושיקול הדעת, אלא נסחפים אחד ע״י השני ובו, ואחר בך מביאים ראיה על אמיתתם מכח הסכמת הרבים וע״י זה נסחפים לתוכן יותר ויותר״.

כיצד איפוא ניתן להתגונן מפני היסחפות אחר ״דעת הקהל״, אם לא באמצעות אותם יחידים, בודדים, המוכנים להתייצב מנגד, כשכל העולם מן העבר האחר. רק ההיצמדות למתתיהו ובניו שבכל תקופה ותקופה, שאינם נרתעים מלצעוד נגד הזרם כולו, מסוגלת לאפשר ראיה מפוכחת של דרך האמת, ללא חשש של היגררות אחר ה״עולם־גולם״.

 

אם נבקש לדעת עד כמה גדולה סכנתה של ההליכה עם הזרם וההיסחפות אחר ההמון, די לנו אם נתבונן בכמה שורות מדברי רבי יעקב ששפורטש זצ״ל, ב״ציצת נובל צבי״, חלק א׳, שם הוא מתנה את צערו על כך, שמחאתו נגד שבתי צבי נחשב כ״קול קורא במדבר״ ומלחמתו במשיח השקר נראתה תמוהה לכל. ״וכראותי בל זה הוספתי בכיה על כביה הקודמת… ולא היה לי יכולת לדבר בפני אחד מדלת העם, מבל שכן כפני בעלי תורה, ואדרבה הם היו בעוכרי והיו מוביחים אותי על פני: האם חכם אתה מכל חכמי ישראל הקרובים והרחוקים שקיימו כל זה! ולפעמים הייתי שוחק ולפעמים כועס. ועם קצת כעלי שכל היו דג,־יי ואם מעטים הם נשמעו למאמני לומר: לא תסורו מאחורי קבלתינו. בי כל השמועות תוהו וחמודיהם בל יועילו. כי ההמון תאוותם הגבירה דמיונם, ודימו היות זה גביא וזה משיח״.

כיום נראים לנו הדברים הללו כבלתי נתפסים. כיצד יתכן שרבים כל כך טעו בדבר כה חמור, שנחשב כיום כדבר מובן מאליו, שיש לדחותו על הסף.

תהיה התשובה אשר תהיה, מסקנה ברורה אחת ניתן להסיק מכך: ״דעת הקהל״ אין בה ממש ויש להיזהר שלא להיגרר אחריה. (בל נשכח, כי הר״י ששפורטש כותב, שאף בעלי תורה סירבו לשמוע לו – ללמדך עד כמה נראה אז הדבר, בחוש, על ידי ההמון, כתופעה חיובית ולא שלילית).

 

כך גם בנוגע לאמונתנו – 15 מליון לעומת כמעט שבעה מליארד איש

המעשה בר"י אייבשיץ והקיסר

מסופר על ר"י אייבשיץ שבילדותו הוזמן לארמון של הקיסר שהתחבא לבוחנו ומצא את חדרו ע"פ הוילון הסוגר, ונשאל מה היה עושה אלולי כן, והשיב שהיה שואל והולך אחר הרוב. כאן התריס בו המלך מדוע איפוא אתה נשאר יהודי, הרי הרוב הם נוצרים!? השיבו יונתן הקטן אכן כן, בספיקות אתה צודק יש להכריע אחר הרוב, אך עתה שהנני יודע היכן חדרך אדוני הקיסר, גם אם כולם יבואו ויטעוני – לא אשמע להם. כעת אני יודע.

לאחר מעמד הר סיני אנו יודעים שה' הוא האלקים, ומשה נביאו, כאן אין משמעות לרוב…

 

הכרעה בשאלות אובייקטיביות באופן סובייקטיבי

מספרים שבקיבוץ מסוים עלתה השאלה בנוגע למציאות האלקים. החליט גזבר הקיבוץ להעלות את השאלה בפני החברים באופן מסודר, החברים התכנסו בחדר האוכל, השמיעו טענות לכאן ולכאן, ולבסוף – כרגיל – הצבעה. בהצבעה, מה לעשות, אלקים היה בדעת מיעוט, והרוב הכריעו שלדעתם אין אלקים… ומאז כידוע אין אלקים…

אין מקום להכריע בשאלות של מציאות – באופן סובייקטיבי. אני חושב שעכשיו לילה. אבל הרוב חושבים שעכשיו יום? נעשה הצבעה…

מספרים שהכנסיה הקתולית התכנסה לפני כחמש מאות שנה לדון בשאלה האם לאשה יש נשמה. הרי האשה בתפיסה הקתולית מסמלת את השליחה של השטן והרע בעולם. לאחר דיונים מפרים ומעמיקים, הגיעו למסקנה שלאשה אין נשמה. ומאז כידוע לאישה אין נשמה…

כך גם לא ניתן להכריע בשאלות מדעיות ע"י הצבעה.

 

 האם אין משמעות לרוב? הרי גם ביהדות נאמר אחרי רבים להטות?

אם ישנה שאלה האם לנתח אדם מסוים, ובא רופא מנתח ואחר בחינה החליט שיש לנתח. לאחר מכן באו עשרות מקרוביו בדקו את הנושא והחליטו שלדעתם אין לנתח… האם נלך אחר הרבים? מה הכישורים שלהם להכריע בנושאים כגון אלה?

כך גם כן בנושאים בטחוניים העולים על הפרק.

מדי פעם עושים סקרים האם רוב הציבור בעד תקיפת איראן או החזרת שטחים או כל דבר מעין זה.

מה הכישורים של רוב הציבור להכריע בכל זאת? כמה באמת אנו נחשפים לפרטים הכל כך חשובים שרק מערכות הבטחון המוסד ודומיהם יודעים אותם, פרטים שמשנים את כל התמונה וההכרעה? נכון יהיה להחליט האם לצאת למלחמה בגלל שרוב העם רוצה או לא רוצה? 'משאל עם' זו התשובה?

 

התפיסה התורנית היא שהעם זקוק למנהיג שינהיג אותו, ולא ינהה כעדר אחר ההמון. מנהיג שיודע מה טוב לעם, דבר שהם לא בהכרח יודעים.

הצבעה עורכים רק בין המומחים בתחום. כגון מספר רופאים מומחים שידונו בתיקו של חולה.

כך גם בסנהדרין ובדין תורה יש הצבעה בין החכמים המומחים בתחומם.

 

האם בגלל זאת אנו כעת מעדיפים מונארכיה? מלוכה?

לא ולא. כעת אין מקום לשלטון מלוכני. כשהתורה מציעה שלטון מלוכני היא גם מתווה קוים לאותו שלטון.

המלך כפוף לדבר ה' – לנביא. הנביא מסוגל להוכיח את המלך ואף ליטול ממנו את המלוכה.

המלך מוזהר באזהרות רבות שלא ינצל את כוחו הרב לרעה. לא ירבה לו נשים, סוסים, כסף וזהב.

הוא צריך שילווה אליו ס"ת בכל מקום שהולך.

כאשר המלך הוא צדיק – אזי אכן זהו השלטון העדיף.

אך כיום – ללא כל ספק שכיום השלטון הדמוקראטי הוא הרע במיעוטו. כך זכויות הפרט לא נרמסות. השליט לא יהפוך למגלומן המתעלל בעם כרצונו, כמקובל עד לא מזמן בשלטון טוטליטארי בארצות ערב ובגוש הקומוניסטי.

 

למעשה דעת ההמון כל כך סוחפת, עד שכאשר אנו שומעים דעת מומחה שאומר כדעת ההמון

יש להסתפק בהכרעתו…

מעשה ובאו אל מרן הגרי״ז מבריסק זצ״ל ושאלוהו: כיצד ניתן לבטל בצורה כה חד־משמעית את טעות ההמון בנושא מפורסם שנוי במחלוקת, הרי מצינו, שהיו אף תלמידי חכמים ורבנים, שחשבו כך, ואם כן, אולי בכל זאת יש ״משהו״ בדבר. מילא, דעת הקהל בטלה ומבוטלת בעינינו, אבל מה בנוגע לדעת הרבנים?

על כך השיב בעובדה שאירעה עם אביו, מרן הגר״ח מבריסק זצ״ל. היה זה כאשר הוזעק למיטת חוליו של אביו, רבינו בעל ״בית הלוי״ זצ״ל. כשהגיע למקום שמע, שכל האנשים בחוץ מתלחשים ואומרים שאפסה כל תקווה ונותרו לו רק שעות ספורות לחיות. רבי חיים מיהר לחדר פנימה, ושמע גם מהרופא אותה אבחנה: ״אין כל סיכוי, המצב אבוד״. הגר״ח מיאן לשמוע לו, מיהר להביא רופא מומחה נוסף, עד שלבסוף הצליחו בע״ה לרפא את בעל ״בית הלוי״ מחוליו. שאלו אז את ר׳ חיים: מדוע לא התייחסתם כלל לדברי הרופא, שהיה במקום? כיצד זה ניתן להתעלם לחלוטין מקביעתו, כאילו אין כל ערך לדעתו ולאבחנתו? השיב הגר״ח: כאשר הדוקטור בא וטוען אחרה ממה שטוען כל ה״עולם״, אותו ציבור שיטחי שבחוץ, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, יכול אני להניח שהוא עיצב ובנה את קביעתו בתור רופא (״אלץ דוקטור״), אבל כשהוא חוזר ואומר את מה שכולם אומרים, מנין לי שקבע זאת בתור דוקטור, (״אלץ דוקטור״) אולי החליט על כך ככל אדם שבשוק (״אלץ עולם״)…

 

העיון בלקח ימי החנוכה הסיט אותנו מסדר היום לעבר לימוד מוסר ההשכל מדברי רבותינו זצ״ל. לקח, שיש בו נצחיות ורלוונטיות לכל תקופה ותקופה. ״בימים ההם, בזמן הזה״.

כך עמ"י אינו מתפעל מריבוי העמים שכנגדו, חנוכה מלמדנו על כוח המעטים הדבקים באמונתם ופועלים על פיה, להכריע את המרובים. מסרת רבים ביד מעטים.

האמת לא בהכרח נמצאת אצל הרוב!

 

הח"ח והרב שילך עם החזקים

המעשה ברב שהמשכילים הצליחו לכבוש את כל העמדות בעיר והרב כמעט והרים ידיים. הם מצליחים בכל. מה עושים? אמר לו הח"ח אין כאן שאלה, הולכים עם החזקים שסופם לנצח! מה?! תמה הרב, שאצטרף אליהם??? הם הרי מול הקב"ה, השיב הח"ח, תעשה לבד חשבון מי החזק כאן שלבסוף ינצח, ותצטרף אליו…

 

חנוכה מלמדנו שיש הרבה שמן טמא, אך להדליק את המנורה ניתן רק מפך קטן של שמן טהור, הגובר על כל השמן הטהור, ודוקא בו נעשה הנס והוא דולק במשך שמונה ימים.

כך עמ"י המעטים, הנרדפים, המושמצים, פך השמן הקטן והטהור, יצליח בדרכו, ינצח את הרבים והרשעים המבקשים לכלותינו.

 

חנוכה – מקץ

אתה באמת יודע מה טוב לך?

אין טבע- הכל נס!

האדם לא יודע מה טוב לו – וחנוכה

יוסף מתפלל לה' שישחרר אותו מהכלא. גמר את התהלים כמ"פ ששר המשקים יזכור אותו. ובכל זאת לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. לכאורה תוחלתו נכזבה. עוברות שנתיים והנה פרעה חולם ומריצים את יוסף מן הבור ותוך זמן קצר הוא הופך להיות השליט על כל מצרים.

 

הבה נתאר לעצמנו מה היה קורה לו יוסף היה יוצא מהכלא אז, כפי שבקש משר המשקים. הוא היה בן בלי שם שמסתובב במצרים בסטטוס של עבד, והולך לאבוד במצרים הגדולה. היו מחפשים אותו לפתור החלום- אולם הוא כבר לא בכלא. איננו. נו, היה כדאי ליוסף לשבת עוד שנתיים בכלא? ללא ספק כן!

 

ללמדנו שהאדם אינו יודע מה באמת טוב לו. הוא מתפלל על דבר מסוים שבאמת הוא יהיה לרעתו. והוא אף מתרעם על הקב"ה מדוע אינו נותן לו בקשתו… לו ה' היה שומע לתחינת יוסף- מצבו היה גרוע…

 

כשאילן רמון נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי שיטוס לחלל אני בטוח שלא היה מאושר ממנו. ואני בטוח שהוא אף היה במתח כאשר היה זה בהליכים, ובסתר לבו התפלל הוא ומשפחתו שאכן הוא שייבחר. ללא ספק לו היה יודע שכך העניין יסתיים- לא היה כ"כ מתאוה לזה…

לכן אנו מתפללים ומלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך. רק לטובה.

 

המלך שהלך ואוהבו אולץ לשלם ועבר התעללות של השר הממונה. אח"כ שב המלך והבטיח לו שעל כל מכה שקיבל יקבל מאה רובל. הוא שב הביתה שכשהוא עצוב. שאלתו אשתו מדוע? וכי לא היה כדאי לך לסבול המכות? לא ע"ז אני עצוב, אלא ע"ז שהוא לא נתן לי עוד מאה מכות…

 

מי שמסתכל בהסתכלות צרה של מה שעיניו רואות דרך חור המנעול… וחושב שזו חזות הכל שולל את המציאות הרוחנית. המציאות אינה מורכבת מטבע בלבד. אם כן- היה צריך תמיד לעשות השתדלות מקסימלית. המציאות מורכבת גם ממהויה רוחנית הפועלת בטבע, ודבר זה מצריך לחשוב לפני שמרבים בהשתדלות.

תרבות ישראל לעומת 'תרבות' יוון

לעומת זאת יון האמינו רק בחומר ולא ברוח ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. הם גזרו על חדש שבת ומילה טימאו את ביהמ"ק העמידו צלם בהיכל וטמאו כל השמנים. מה המכוון בכל גזירות אלה?

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הניתן למישוש טעימה הרחה- קיים מה שלא- איננו.

 

הם היו המתנגדים הגדולים ביותר ליהדות. היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. היונים חשו כמובילי הקידמה לנבערים החשוכים הנוהגים מנהגים שאבד עליהם הכלח.

 

עמ"י טוען שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חדש, יש שבת, יש יו"ט.

היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם -מבחינה טבעית- כל הזמנים שווים.

מדוע ביטלו את קידוש החדש? משום שזה דוקא מוכיח את הרוחניות של הזמן, ושל עמ"י, שאנו אלה שקובעים מתי יהיה ר"ח, וימים טובים.

עמ"י טוען שיש קדושה למקום. באו היוונים וטימאו את ביהמ"ק. עמ"י טענו שיש קדושה לאדם. באו היוונים וגזרו על מילה, ושלטו בבנותיהם.

לפ"ז נבין מדוע טמאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא הם טענו אתם רוצים להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. אולם אין הבדל בהרכב המולקולארי בין שמן טהור לטמא. תדליקו בטמא!

כיון שעמ"י האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שדעתם היא הנכונה, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית. לכן נקרא הנצחון הזה נצחון הרוח על החומר.

לפ"ז נבין מדוע אין די בנס המלחמה, וצריך היה לעשות נס נפרד לשמן. נס המלחמה הוא בתוך הטבע. האפיקורס יוכל לטעון שבאופן טבעי מי שהוא בעל נחישות ותעוזה יוכל לנצח את המרובים. לכך עשה ה' נס בפך השמן כדי להוכיח שאכן ישנה מציאות רוחנית והכל מאתו ית'.

 

חנוכה – מקץ

העוצמה להצליח

יוסף אומר לפרעה בלעדי- אלקים יענה את שלום פרעה, מדוע הוא לא משווק את עצמו?

היוונים גזרו על חדש שבת ומילה טימאו את ביהמ"ק העמידו צלם בהיכל וטמאו כל השמנים. מה המכוון בכל גזירות אלה?

 

מצינו בבנין ביהמ"ק ששלמה שולח לחירם: (יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי:

מלבי"ם …כי באשר עקר המצוה הזאת אינה הבנין עצמו רק אם יבנו הבית יהיה לשם ה' בלבד מבלי שום פניה חיצונית שיכוונו להשיג על ידו איזה כבוד או תועלת לעצמם, וכמו שדייק פה במ"ש ג' פעמים לשם ה' אלקיו, לשם ה' אלקי, לשמי – וידוע שקשה מאד על טבע האדם לעשות דבר שמצפה ממנו ריוח גדול ותועלת, ולא יפנה כלל להנאת עצמו רק יעשהו לשם ה' כמ"ש שם באורך, וכבר הובטח דוד ע"י נתן שע"י בנין הבית ימצאו מנוחה מן האויבים כמ"ש בברכות (דף ז) כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו שנא' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו, שהבטיח לו שאחרי יבנה הבית ימצאו מנוחה מאויביהם,

וא"כ היה נמנע שיבנה דוד הבית בכוונה נקי' לשם ה' בלבד, באשר היה מצפה ג"כ התועלת שימצא ממנו לנוח מאויביו סביב שתו עליו כל היום, רק שלמה שבל"ז היה שלום בימיו, והובטח ע"י נתן שיהיה איש מנוחה היה נקל לו לבנות הבית בכוונה שלמה מיוחדת לשם ה' מבלי שום פניה חיצונית,

[שאלה: מה יותר קל להניח תפילין לש"ש או לאכול סעודת שבת לש"ש? ודאי שלהניח תפילין, שכאן אין מתערבת תאוות היצר וההנאה הפרטית, אף כך בענייננו.]

וז"ש אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו – ר"ל שלא הי' יכול לבנותו בכוונה לשם ה' בלבד מבלי פניה חיצונית, מפני המלחמות אשר סבבוהו, והיה עולה בלבו בהכרח ג"כ תועלת עצמו שבונה הבית מפני המלחמה למצוא מנוחה מאויביו:

(יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אלקי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:

מלבי"ם ועתה – שכבר הניח ה' אלקי לי מסביב – וגם בלא המקדש אין לי מלחמה עם האויבים כי אין שטן – מן האומות הקרובים ואין פגע רע – שיפגעני אויב מרחוק בדרך מקרה:

(יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אלקי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

מלבי"ם והנני אומר – ר"ל אני הוא שיכול לאמר לבנות בית לשם ה' אלקי – היינו בכוונה מיוחדת לשם ה' בלא שום פניה חיצונית, אחר שאין לי לקוות למצוא על ידי הבית מנוחה ממלחמות, כאשר דבר ה' אל דוד אבי שבנך אשר אתן תחתיך על כסאך – והוא כבר ימצא ממלכה נכונה בשלות השקט הוא יבנה הבית לשמי – דייקא לשם ה' ביחוד, שזה העיקר הנרצה בבנין הקדוש הזה:

וכן עשו החשמונאים. ע"פ טבע לא ניתן היה לנצח את היוונים. אולם הם באו בכח ה'. מי לה' אלי. מלחמה לש"ש. הסיכויים אפסיים, אולם מי שפועל לש"ש אינו שם ליבו לסיכויים ולסיכונים. על מצוות ה' נלחמים לש"ש.

לעומת זאת יון האמינו רק בחומר ולא ברוח ומכח זה נבעו כל גזרותיהם הקשות נגד ישראל. הם לא מאמינים במושגים של לש"ש ולשמה, הם רואים רק חומר.

היוונים טענו אין מציאות רוחנית. רק הניתן למישוש טעימה הרחה- קיים מה שלא- איננו.

הם היו המתנגדים הגדולים ביותר ליהדות. היהדות מאמינה בכח עליון. בקדושה. במציאות רוחנית. היונים חשו כמובילי הקידמה לנבערים החשוכים הנוהגים מנהגים שאבד עליהם הכלח. עמ"י טוען שישנה קדושה לזמן. לא כל הזמנים שווים. יש חדש, יש שבת, יש יו"ט. היוונים ביטלו זאת משום שלדעתם -מבחינה טבעית- כל הזמנים שווים. מדוע ביטלו את קידוש החדש? משום שזה דוקא מוכיח את הרוחניות של הזמן, ושל עמ"י, שאנו אלה שקובעים מתי יהיה ר"ח, וימים טובים. עמ"י טוען שיש קדושה למקום. באו היוונים וטימאו את ביהמ"ק. עמ"י טענו שיש קדושה לאדם. באו היוונים וגזרו על מילה, ושלטו בבנותיהם.

לפ"ז נבין מדוע טמאו את השמנים, בזמן שיותר הגיוני שישפכו אותם לארץ? אלא הם טענו אתם רוצים להדליק מנורה? תדליקו. זה נותן אור. אולם אין הבדל בהרכב המולקולארי בין שמן טהור לטמא. תדליקו בטמא!

כיון שעמ"י האמינו בה' ובקדושה שיש בהוויה, הם התאמצו להדליק בשמן טהור, ה' הראה להם שדעתם היא הנכונה, ועשה להם נס. נס בוודאי הוא הוכחה למציאות רוחנית על טבעית. לכן נקרא הנצחון הזה נצחון הרוח על החומר.

לפ"ז נבין מדוע אין די בנס המלחמה, וצריך היה לעשות נס נפרד לשמן. נס המלחמה הוא בתוך הטבע. האפיקורס יוכל לטעון שבאופן טבעי מי שהוא בעל נחישות ותעוזה יוכל לנצח את המרובים. לכך עשה ה' נס בפך השמן כדי להוכיח שאכן ישנה מציאות רוחנית והכל מאתו ית'.

ולכן גם יוסף שעושה מעשיו לש"ש ומקדש ש"ש ברבים אינו חושש מה יצא בסופו, ולבסוף ההצלחה שלו גדולה לאין שיעור.

החפץ חיים אמר – איננו קבלנים של הצלחות – עלינו לפעול, וה' יעשה הטוב בעיניו. רק לא להתייאש!

ריח ג"ע שהריח הגאון מצאנז מביתו של יהודי פשוט שעשה מצווה לשמה .

 

חנוכה סבלנותו של יהודי מאמין [מתוק האור חנוכה עם תוספות]

בת היתה למשפחת כהנים ומרים בת בלגה שמה. כשראתה מרים את היונים כשהם מנצחים ומשתלטים על כל העולם כלו התפעלה מהם מאד, התרשמותה גברה כשהכירה את התרבות היונית, והיא חצתה את הקוים, בגדה בעמנו – והתחתנה עם סדריוט יוני.

חז״ל מספרים (סוכה נו ע״ב), שבאחד הימים לקחה את בעלה ל'סיור׳ בבית המקדש. היא נכנסה בנעליה והגיעה עד המזבח הקדוש, בעטה בו בסנדלה ואמרה: ״לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונו של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?״, לוקוס ביונית פרושו: זאב שטורף כבשים, ומתוך רצון לבזות את המזבח היא כנתה אותו לוקוס – על היותו ׳אוכל׳ את הקורבנות.

[וַיָּב֤וֹא גַֽם־הַשָּׂטָן֙ בְּתֹכָ֔ם לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־הֽ': (איוב פרק ב, א) ר"ת בלג"ה. בלג"ה בגי' כי דבר "ידו"ד בָזָה"]

גמרא זו הביא רבי חיים קניבסקי שליט׳׳א במענה לשאלה שנשאל:

מדוע ישנו הבדל בין הנסחות בחנכה ובפורים, בחנכה אומרים ״ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם וכו׳״, ואלו בפורים ישנו נסח אחר ״ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו״? 

ותרץ ר' חיים כי הכל ׳בזכות׳ מרים בת בלגה. מכיון שכשבעטה במזבח אמרה: ואי אתה עומד להם בשעת צרתם, באו חז״ל ותקנו כנגד זה ״ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם״.

תשובה לבלגה

נוסח זה שקבעו חכמינו לא רק משתמש באותה לשון שבה השתמשה מרים, אלא גם טומן ברובו מענה, שכן חז״ל כביכול אמרו לה: מרים, מדוע לא חכית עוד מעטי מפני מה לא היתה לך סבלנות לראות איך ה׳לוקוס׳ – כן עומד להם לישראל בעת צרתם?!

למה לא באת לראות שהקרבנות שהקריבו ישראל על המזבח העניקו להם כח בלתי טבעי, ושכמה בחורי ישיבה שהיו כהנים בבית המקדש ומעולם לא היו בצבא ולא ידעו להחזיק נשק או לצאת לקרב, הצליחו לנצח צבא אדיר, על אף שהיו מועטים וחלשים!

הנס הפלאי שנעשה לחשמונאים הנו בלתי נתפס – אין אפשר להבין שלשה עשר איש בסך הכל, שלא יצאו לצבא ומעולם לא אחזו נשק בידיהם, מכריזים ביום בהיר מלחמה נגד אימפריה שלמה, ומנצחים?!

תחלתו של המרד היתה בזמן חופתה של בת יוחנן כיהן גדול. אחת מן הגזרות הנוראות שגזרו היונים היא שכל בתולה שנשאת תתחתן תחלה עם ההגמון. עמדה בתו של יוחנן באמצע חפתה ופרעה ראשה וקרעה סגריה. כעסו עליה אחיה ואמרו לה: ״כיצד את עומדת כך?״ אמרה להם:

״אין־ לא אתבזה בפני אחי ורוצים לבזות אותי בפני ערל?״ כיון ששמעו כך נועצו יהודה ואחיו להרג את ההגמון והוליכו אותה מבית חשמונאי לבית ההגמון, נכנס יהודה וחבריו עם אחותו להגמון וחתכו את ראשו.

ניסים בעל הניסים

עוד מובא במדרש שהיונים היו זורקים את חציהם – ואלו היו חוזרים אליהם והורגים בהם! רמז לכך ישנו בנסח אשכנז ב״על הנסים״, ששם:

״על הנסים… ועל המלחמות״. שאלו על כך את רבי חיים: מתאים להודות על הנסים, על הגבורות ועל הנחמות, אז מדוע מודים על המלחמות?

ובאר, כי ישנה הודאה מיוחדת על המלחמה, משום שהמלחמה עצמה היתה משונה – היונים נלחמו נגד עצמם, וחציהם חזרו אליהם ופגעו בהם.

[הרב מפונוביז' תירץ שעצם זה שאנו מסוגלים ועומדים להלחם על היקר והקדוש לנו – כבר על זה צריך להודות, ואין זה מובן מאליו!!]

נפלאות מיוחדות

כמו כן, מלבד הנסים, הגבורות והתשועות, ישנה הודאה מיחדת ״ועל הנפלאות״ – על נסים שלוו אותם בכל יום ויום. המדרש אומר שאחת מן הגזרות שגזרו היונים היא שאסור ללכת למקוה, ומי שנתפס הולך לשם, אחת דתו למות. לכן דאג ה׳ ולכל אחד נבקע מקוה בתוך ביתו!

מבט צר אופקים

אלו היתה מרים בת בלגה אוזרת עוד מעט סבלנות, זוכה היתה לראות כי ה׳לוקוס׳ כן עוזר ועומד לישראל בשעת צרתם, אלא שהיא התבוננה מבעד לחלון צר, שדרכו אפשר לראות רק את עגמת הנפש ואת הקושי שיש כעת. אם היה בכחה לשבר את החלון, לפרק את הקיר – ולהציץ אל העתיד, היתה רואה כי אכן ״עמדת להם בעת צרתם״, ועוד מעט קט יבואו כמה חשמונאים שהם כהנים ומעולם לא דרכו בצבא, לא יודעים להפעיל מכונת יריה או לכוון אקדח – והם יצאו למלחמה נגד אימפריה וינצחו! וכל זאת בזכות אותו ׳לוקוס׳, בזכות הקרבנות!

רק חבל, מרים, שלא היתה לך סבלנות לחכות…

 

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו

לאברהם אבינו נאמר (בראשית לב, יג) ״ושמתי את זרעך כחול הים״, ובאר המלבי״ם (בראשית כב, יז): ״שהוא השם גבול לים… כן המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון לא יוכלו לעבור הגבול הזה ולכלות את ישראל, ולבסוף יתגברו עליהם״.

בימים חורפיים יש בים גלים אדירים בגובה של כמה מטרים, אשר רק למראם מתחלחלים הכל. אדם רואה גל ענק המתקרב לחוף בעצמה אדירה של ״מקולות מים רבים אדירים משברי ים״ ושואל אותו: לאן אתה?

אני – משיב לו הגל – לתל אביב, אני הולך לשטוף את כולה… אך הנה הוא יגיע לחוף – ונרגע. במשך חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושלוש שנים הגלים רצים, ופתאום נעצרים. מי עוצר אותם? לא גרגרי החול שאינם מסוגלים לעצור כאלו עוצמות, אלא הקב״ה שהציב גבול לים וקבע על לאן יגיעו הגלים.

להבטחתו לאברהם אומר הקב״ה: "ושמתי את זרעך כחול הים״ – יבואו גלים ענקיים וירצו להשמיד את בניך, אך בכל פעם אני אדאג לעצר אותם, כך שלא יוכלו לעבור את הגבול ולכלות את ישראל.

פרעה

פרעה היה הראשון שקם. הוא עשה זאת עוד בטרם היינו לעם, כשקם ואמר (שמות א, ט-יא): ״הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו… וישימו עליו שרי מסים למען עניתו… ויבן ערי מסכנות״, לאחר מכן הורה למילדות להרג את הילדים הנולדים ולהשליך אותם ליאור. הוא כמעט והצליח – אך פתאום נעלם פרעה, והלך לשחות עם הדגים בים סוף…

אחר כך הגיע נבוכדנצאר בעוצמה אדירה. הוא כבש את ירושלים, החריב את בית המקדש והגלה את עם ישראל מארצם. הנה הוא הולך להצליח – חשבו כולם – אבל לפתע גם הוא התפוגג ונעלם…

גם המן נטה את כוחו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, אך לבסוף – כששואלים אותו מה נשמע, הוא עונה: תלוי…

היונים נסו – וגם הם נעלמו מן הזירה, טיטוס נסה – וסיים עם יתוש בראש…

מסופר כי כשנסע הרב מפוניבז׳ זצ״ל לאסוף באיטליה כספים עבור הישיבה, הוא ביקש מן המארחים שלו שיקחו אותו לראות את ״שער הנצחון המפרסם של טיטוס. התפלאו המארחים: היתה זו בקשה לא אופינית לרב מפוניבז', מה לו ולאתרים כאלו ואחרים? יומנו היה עמוס בפגישות, ולבסוף הצליחו לקחתו לשם בדרכו לשדה התעופה. כשעברו במקום הביט הרב לעבר השער – והמשיך בדרכו, ולמקרביו הסביר: ״מכרה הייתי להסתכל לטיטוס בעינים ולומר לו: ׳טיטוס, איפה אתה ואיפה אנחנו?!״׳

אחריהם הגיעו היטלר ימ״ש וחמינצקי ימ״ש, וכלם הלכו.

מרים בת בלגה, למה לא באת לראות? למה צרו עיניך והסתפקת רק בהתבוננות שטחית של רגע אחד מחלון צר?!

יש להתאזר בסבלנות כדי לראות את השכר המבטח על מעשים טובים

לא רק לגבי נצחיותו של עם לשראל יש להצטייד במבט רחב, אלא גם לגבי כל המאורעות הקורים לנו, מחובתו להתבונן במבט מעמיק ולא להסתפק בהצצה קלה מחלון צר בטרם נסיק מסקנות.

אברהם  נסיונות

אחד מעשרה נסיונות שנתנסה אברהם, היה נסיון הרעב. מחסורו היה גדול כל כך, עד ששהה באכסניות בהקפה. ירד למצרים, וחזר ״כבד מאיד במקנה בכסף ובזהב״ (בראשית יג, ב), ובחזרתו פרע הקפותיו (רש״י, שם ג).

ויש כאן עומק, משמעות נוספת במושג ההקפות. ונסביר –

אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל, והחל לקרוא בשם ה׳ (בראשית יב, ח). אנשים נאספו, שמעו והשתכנעו, זנחו את אליליהם ודבקו באמונתו. ואז, בא הרעב. מה אמרו: שהאלילים כועסים ונוקמים על נטישתם! הן אברהם עצמו הוא צדיק נשגב ומבקש לחם. חייב ללוות מהם, ולרדת למצרים ־

ומה יכול היה להשיבם? שגם הוא אינו מבין בחשבונות שמים. אבל אינו מהרהר חלילה, ומקבל באהבה. ובמצרים, פרעה לוקח את אשתו הצדקת – מכה אחר מכה, כאב לב אחר כאב לב!

ואז מכה פרעה בנגעים גדולים, ומחזיר את שרה בבהלה, ועוד מעשירי עושר עצום ורב.

והוא חוזר ופורע כל ההקפות, ועונה על כל השאלות, ומיישב כל התמיהות.

עתה להם: הרואים אתם, חסרה לכם קצת סבלנות…

לעתיד כך יהיה

ועל דרך זו פורש הכתוב: ״הנה ימים באים וניגש חורש בקצר, ודרך ענבים במשך הזרע״ (עמוס ט, יג). כלומר: בזמן הזה, אדם רואה את האיכר חורש את שדהו, ותמה: מה ראה לעמל בפילוח התלמים, עמל לריק.

למחרת רואהו זורק לתוך המענה גרגירי מאכל טובים, ומאבדם במו ידיו. רק לאחר ומן, כשינבטו השבלים ויקצרם, יבין למפרע את הפעלות שחשבן כהשחתת זמן ויבול. כך לעתיד לבוא יובן הכל, כאלו פגש החורש בקוצר, וכאלו פגש דורך הענבים ומפיק היין בנושא הזרע לשתילת הגפן. וכשרואים את סוף המעשה הנעוץ במחשבה תחלה, אין שאלות!

 

אמו של הרב וואזנר

מסופר על אמו של הרב וואזנר שבצעירותה הייתה מאד מוכשרת וצפו לה גדולות ונצורות בבימות הגדולות באירופה. היה לה קול מיוחד ביותר, אחד בדור.

מרן הגר"ש ואזנר סיפר כי אמו היה לה קול מאוד יפה ורצו שתשיר במקהלה הכי נחשבת בעולם בימים ההם, הנסיון היה מאוד גדול, ואז הלך אביה אל האדמו"ר ר' יצחק מאיר מקאפיטשניץ, שאמר לנערה שאם אם תוותר ותתגבר על הנסיון יהיה לה בן שיאיר את עיני העולם בתורתו, ויהיה מורה הוראה של כל העולם.

מרן הרב וואזנר זצ"ל סיפר "נולדתי בזכות שהיא לא הלכה ללמוד [פיתוח קול], למרות שהיא היתה כזאת 'יחיד' בכל המדינה, אפילו אצל הגויים והקול והנעימות שלה, עד כדי כך שהפרופסורים הגויים הגיעו ושאלו למה אינה רוצה ללמוד ולקבל כבוד והוקרה, היא סיפרה שהיתה עוד נערה והיה לה ספיקות לגבי כך, סבי ר' בן ציון היה יהודי ירא שמיים, עד לאחרונה ידעתי זאת מאימי ועכשיו כל העולם מדבר על כך, הוא הלך לאדמו''ר הזקן מקאפיטשיניץ זיע''א ר' איטצ'ה מאיר הוא היה נכדו של הריזינע'ר, אני הכרתיו הוא היה יהודי קדוש, אז הוא אמר "שלא תלך", וברך שיהיה לה בן שיהיה מורה הוראה של כל העולם".

 

בעניין זה אומר ה״חפץ חיים״:

שני אנשים עמי ארצות נפגשים זה עם זה. פונה אחד מהם ואומר לחברו: "יש לי קושיה אדירה מאין כמוה!״. ״נו, נו״ ־ מפטיר חברו – ״אני מכיר את הקושיות שלך לא מהיום… אמור את קשיתך ואחר כך אמר לך את הקושיה שלי, ותראה מה זו קושיה אמתית – ׳פצצת אטום׳ של ממש…״.

״פגשתי פסוק קשה מאד״ – מקשה עם הארץ הראשון – כתוב ׳שומר ה׳ את כל אוהביו ואת כל הרשעים׳ – מה תאמר על דבר כזה? אתה יכול להבין למה ה׳ שומר גם על הרשעים?״.

״גם כן קושיה״ – מגיב עם הארץ השני – ״אני פגשתי פסוק אחר: ׳את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד;

אתה יכול להסביר לי למה ישמיד הקב״ה את האוהבים שלו?״.

ומה הסעות של שניהם? – ממשיך ה״חפץ חיים״ – ששניהם לא ראו את כל התמונה!

אילו היו קוראים את כל הפסוק לא היתה להם שום קושיה!

אל תביטו אל רגע אחד – המתינו לזמן רב יותר בטרם ונסיקו מסקנות!

קורבנות הדור ושכרם

טענתה צרת-המבט של מרים בת בלגה היתה שאינה רואה את התוצאה המובטחת מן הקורבנות שמקריבים ישראל, והיא התריסה: ״הקרבנו קרבנות, אז איך לא נושענו?!״

לכאורה טענה זו אינה שיכת לדורנו, שאין בו משברים ואין בו קרבנות, אף כשנתבונן בעמקם של דברים נגלה כי אף אצלנו יש ומתעוררת אותה טענה בדיוק.

גם בדור שלנו מקריבים קרבנות בכל יום ויום –

נצייר לעצמנו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. מחלל שבת, אוכל פיה ושם קצת נבלות וטרפות, לא מקפיד על צניעות. יום אחד הוא זכה – הקב״ה הערה עליו רוח טהרה ממרום, נגה עליו אור גדול, והוא החליט להתחיל לשמור תורה ומצוות.

בעקבות חזרתו בתשובה נאלץ אותו יהודי לנטוש את החברה שאליה הרגל ושאותה הוא מחבב. החברים הטובים לשעבר, כבר אינם יכולים כלל להיות חברים שלו. הם לא מתענינים באותם דברים, לא מתנהגים באותם אפני התנהגות, וגם עליו להזהר לא להיות מושפע מהם לרעה. הוא צריך להתנתק מהם, על אף שהוא מכיר אותם כבר שנים ארוכות, ולמרות שיצר אתם קשר חזק של הערכה וחבה.

במקרים רבים, אדם שחוזר בתשובה צריך להחליף את מקום עבודתו, ואפלו את סוג העבודה שעבד בה. עליו לותר על הקרירה שבנה לעצמו, על המוניטין שצבר בשטח עבודתו, על קהל לקוחות מרצה ונאמן, ולהתחיל הכל מחדש.

לפעמים האדם החוזר בתשובה צריך לעזוב אפלו את המשפחה המרחבת או הקרובה שלו.

כלום אין היהודי הזה מקריב קרבנות?!

אלף קרבנות הוא מקריב בכל יום!

בת מקדישה קרבנות בצניעות

כך גם בת שרוצה לקנות בגד חדש לחג. היא הולכת לחנות – כמובן, חנות עם הכשר – אבל גם שם קימות רמות שונות של כשרות. אותה בת מצאה בגד שמאד מתאים לה ומאד מוצא חן בעיניה. היא אומרת למוכרת: ״אני לא יכולה להחליט אם אני יכולה לקנות את הבגד, עד שאמא שלי, או הרבנית שלי או המחנכת שלי, יראו אותו. אני יכולה לקחת ולהחזיר מחר?״.

המוכרת מסכימה, והבת מראה לרבנית. הרבנית אומרת: ״האמת היא שהבגד בסדר, אבל יש דברים שיותר מתאימים לבת ישראל צנועה…״.

ובלי טענות ומענות, מחזר הבגד לחנות.

כלום לא הקריבה אותה בת קרבן? – ודאי שהקריבה, קרבן גדול מאד הוקרב מצידה!

אברך מקדיש עצמו לתורה

יש יהודי שהוא אברך כולל. לפי חריפותו ועיונו הוא היה יכול להיות מהנדס תכנה או איש היי-טק ולהשתכר עשרים-שלושים אלף ש"ח בחדש, בלי להתאמץ יותר מדי.

הרבה מאד אפשריות היו פתוחות לפניו, אבל הוא בוחר לשבת יום יום ליד הסטנדר, עם הרמב״ם והרשב״א, ועם רב אשי ורבינא, ולקבל במקום שלשים אלף שקל – אלף ומאתים שקל. לקבל את האלף ומאתים, רק אם באותו חודש הצליח ראש הכולל להשיג את הסכום… ויחד עם הסכום הזעום הזה לקבל גם את תוית השנורר…

וכי הוא לא מקריב קרבן? – ודאי שכן, הוא ואף אשתו מקריבים קרבנות כל הזמן!

וכאן עלולה להתעורר שאלה עצומה: ׳רבונו של עולם, אני מקריב קרבנות, היכן הצד השני בענין? התחזקתי כל כך והשתפרתי, ואיפה אתה, רבונו של עולם?׳.

קרבן עולה עם חטאת

בפרושו של ה׳׳אבן עזרא" על התורה נתן למצוא תשובה על כך:

אם אדם צריך להביא חטאת, הוא מביא כבשה. אם אין לו די כסף לכך, הוא מביא שני תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת.

ויש להבין: אותו אדם התחיב רק בקרבן חטאת, מה ענינו של קרבן עולה לכאן? אם היה האיש מביא כבש, היה קרבנו רק חטאת. מדוע עכשו, שאין לו כסף, יהיה עליו להביא גם עולה וגם חטאת?

ומביא ה״אבן עזרא״ שני תרוצים:

התרוץ האחד – בעוף מוציאים את הזפק, ואין אמורים. ומשום שאין אמורים, יש להביא קרבן נוסף, כך, שיהיה יותר בשר.

והתרוץ השני – אותו יהודי פגם, מן הסתם, בהרהורי הלב, ועולה מכפרת על הרהורי הלב. משום כך הוא מביא גם תור או בן יונה אחד.

באלו הרהורים פגם האיש?

אותו יהודי, שאין לו כסף, בא לבית המקדש להקריב, ועומד בתור אצל הכהן. לעתים הוא מסתכל על זה שלפניו, ורואה – יש לו כבש. זה שלפניו מחזיק שור. הוא מסתובב ומביט לאחוריו – עומד שם אדם עם איל לקרבן. אומר היהודי לעצמו: ׳ההוא עם האיל – אני מכיר אותו… כמעט אף פעם הוא לא מגיע בזמן לתפלה, וכמעט תמיד הוא יוצא ראשון. אני, לעומת זאת, תמיד מקפיד להיות מעשרה הראשונים… ואחרי כל זאת, לו יש  מספיק כסף להביא איל, ורק לי אין?! איפה הצדק?!׳.

לא רק לגבי כסף חוטאים בני אדם בהרהור הלב – גם בכשרונות, בחנוך היקירים, בכבוד. אדם חושב בלבו: ׳רבונו של עולם, לו יש ולי אין. למה??׳.

כך גם כל אדם שמקריב ׳קרבנות׳, ומתחזק באמונה ובקיום מצוות, עלול לחטא בהרהור: ׳למה לא הצלחתי למרות הקרבנות שהקרבתי והוויתורים שוותרתי?! לוקוס לוקוס, עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד להם בשעת הדחק?! 

אך יהודי מאמין יודע, ששאלות כאלו שואלת רק מרים בת בלגה, ואלו אנו, שזכינו לחנוכה, יודעים להאזר במעט סבלנות ולהמתין לישועה, מבלי להתבונן מבעד לחרך צר על הקורות אותנו.

הקב׳׳ה לוקח את כל הקרבנות האלה באהבה גדולה, ומניח אותם בבית גנזיו, למשמרת. כשתבוא הישועה – והיא בוא תבוא – יהיה זה בזכות הקרבנות הללו!

יש להמשיך, אם כן, להשקיע, ולהמשיך להקריב!

נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך! סוף הכבוד לבוא, צריך רק סבלנות!

 

תוצאות הקורבן נראות לאחר שנים

בענין זה שמעתי דבר נפלא מהאברך הרב שלמיה ספדיה שליט״א.

דוד המלך ע״ה פותח את ספר התהלים במלים: ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב״.

ויש לדקדק בלשונו, שנקט לשון עבר – ״לא הלך״, ״לא עמד״, ״לא ישב״, ולכאורה היה לו לומר זאת בלשון עתיד – ״אשר לא ילך… לא יעמוד… לא ישב״, שהרי בא להורות לנו שכך מן הראוי לנהג.

אלא – אמר הרב ספדיה – פעמים רבות, בשעה שאדם נצב בפני נסיון והוא עומד בו, באותו זמן עדין לא מוכרח שאכן ״אשריו״ שנהג כך, ושרק ירויח מהעבדה שלא הלך בדרך הרשעים ולא התחבר אליהם.

רק אחרי שחולפות השנים והוא מביט אחורה ומתבונן מה היה ומה יכול היה להיות, הוא מבין את סכנת ההתדרדרות שנשקפה לו, וכמו שדרשו חז״ל (ילקו״ש תהלים רמז תריג) על פסוק זה:

״וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד ומהיכן שלא עמד מהיכן ישב? אלא לומר לך שאם הלך סופו לעמוד, אם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ואם לץ, עליו הוא אומר ולצת לבדך תשא׳״ – או אז, מגיע הוא להכרה שצדק במעשהו הטוב ועליו נתן לומר ״אשרי האיש״.

לדגמא: כמה חבר׳ה יושבים ומדברים: ״לאן נלך? נסע לצפון או לדרום?

עדיף חוף הים או מסלול מים? בואו נעשה קצת כיף!!״ יושב שם אחד קצת יותר רציני, ואומר: ״זה לא מקום שמתאים לבן תורה!״ אומרים לו: ״עזב, אתה תשאר פה, רק אל תפריע…״.

כעין זה, יושבות כמה בנות, ויש תמימות דעים ביניהן: ״בואו נלך למרכז המסחרי הגדול ההוא, החדש. אומרים שמאד יפה שם, והמבחר גדול…״ אומרת אחת: ״איך נלך לשם?! זה הרי לא מתאים לבנות משלנו!״ אומרים לה: ״אויש, יאכנע מצמצמת אחת…״.

קבוצת הבחורים הלכה, והבחור הרציני נשאר. גם הבחורה הזאת, שלא התאים לה ללכת, היא היחידה שנשארה. אחר כך חוזרים החברים, מדשני עונג, מחליפים חויות ומצחקקים ביניהם בהנאה, ורק הוא לא יודע על מה מדבר. בןמן שכזה נראה לו שהפסיד מכך שנמנע מאותה הליכה, הוא עדין לא מבחין ב״אשרי׳׳ שבמעשה.

השנים חולפות, וכעבר עשרים שנה נערכת פגישת מחזור. הוא פוגש את כל החברים ההם, וכעת מבחין הוא היטב בהבדל שבינו לבינם, ומבין כמה השפעה שלילית היתה לאותה הליכה גורלית שנמנע ממנה בזמנו.

כעת הוא יכול לומר: אכן ״אשרי האיש אשר לא הלך – בעבר ־ בעצת רשעים״, כמה טוב לו, שאז לא התפתה לעצת היצר לילך בדרך רשעים וחטאים.

פתיחה זו של הפרק משתלבת היטב עם המשכו, שבא לתאר את הטוב שיזכה לו הצדיק – ״והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח״, ואת הרע שיהיה מנת חלקו של הרשע, שהוא ״כמוץ אשר תדפנו רוח״.

לפי זה מדויק גם מה שכל המשך הפרק נכתב בלשון עתיד, שכן, כאמור, הטוב והרע שבמעשי האדם, לא תמיד נראים מיד אלא לאחר זמן. רק אז נוכח הרשע בתוצאות הגרועות של מעשהו, והצדיק נהנה מהתגברותו על היצר ומהליכתו בדרך ה׳.

את הקרבנות מקריבים עכשו, את התוצאות רואים אחר כך. אצל אחד זה בעוד שנה, אצל אחר בעוד חדש ואולי בעוד שבע שנים או עשרים שנה.

האיש שעלה ארצה במסי"נ

סיפר הרב זילברשטיין בסיפור אישי לפני חקלאים שומרי שמיטה בשנת תשע"ה שקבלו לפניו על הקשיים בהם הם נתונים, ומצפים ליד ה' לטובה עליהם: [הופיע בגליון "שביעית של פסח" לתמיכה בשומרי שביעית תשע"ה]

לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, הייתה אווירה קשה בחו״ל, סבי רבי אברהם יעקב זצ״ל כיהן כמנהל בית היתומים בעיר בנדין שבפולין ולא היה חסר לו דבר בעולמו, תורה ואהבת חסד. אך משנשמעו הדי המלחמה האיומה באירופה, חפץ היה לברוח ממלחמת התופת הקרבה ובאה ולעלות לארץ הקודש, בני משפחתו ניסו להפציר בו שישאר עמהם בפולין, אך נחישותו היה חד משמעית, והוא עלה בגפו ארצה, ובשל העוני ששרר באותם שנים בארץ הקודש, הוא נאלץ לעסוק בקטיף תפוזים בפרדס, בכדי לכלכל את עצמו.

והנה, בעוד הוא עולה על הסולם ומתחיל לקטוף את התפוזים, עולה יהודי נוסף על סולם בצד שכנגד וקטף אף הוא תפוזים מהעבר האחר, אלא שמבלי משים אותו יהודי קטף עם המזמרה שבידיו תפוז סמוך אליו, וקטע לו שלש מאצבעותיו… דם רב ניגר מידו, סבא ירד מן העץ והובהל בחופזה לבית החולים בניסיון אולי לאחות את האצבעות בחזרה…

לשמע הדברים שהגיעו עד לפולין הרחוקה, מיד קראו לו שוב כל בני המשפחה באומרם, כי הנה, צדקו בטענתם שלא מתאימה לו העלייה לארץ הקודש להתקיים בתנאי עניות שכזאת. הם עוד הוסיפו בשאלה, – הזו תורה וזו שכרה?!

אך סבא התעקש ואמר להם: "גם אם הקב״ה מנסה אותי, יודע אני כי זו ברכה עבורי"! הוא המשיך בשמחה להישאר בארץ הקודש ועמל להעלות את בני משפחתו אליה. סבא הצדיק עליו את הדין ואמר ׳כל מאי דעביד קוב״ה לטב עביד. שלשה מנכדיו הצליח סבא להביא לארץ הקודש וכולם זכו והקימו משפחות לתפארת, מהם רווה נחת יהודית עצומה בהיותם ת״ח גדולים ומרביצי תורה והוראה, בעוד שאר בני המשפחה נספו במעלות קדושים וטהורים בשואה האיומה.

לימים התבטא סבא בעינים דומעות ואמר: "דעו לכם, גם לי לא היה קל הנסיון, כאשר כבר בהעלותי ארצה ואני נתקל בכאב של קטיעת שלושת אצבעותיי, אך ידעתי כי כל אצבע משולה היא למשפחה לתפארת שתקום בזכות אותו נכד שהעליתי ארצה, וכל אצבע כנגד נכד נוסף, וכך מכל משפחתי לא נותר איש והם עלו בתמרות הכבשן באירופה, ושלושת הנכדים הללו היחידים שניצלו והותירו לי נחת לדורות״!.

 

יוסף מוס"נ ולא נכשל בעבירה, ולבסוף משלם מחיר יקר עשר שנים בכלא!!

 

אנו רוצים לראות הכל כאן ועכשיו ומהר! – מהרה של הקב"ה – 850 שנה…

            תוספת:

במלחה"ע השניה הצליחו בחסדי ה' כוחות הברית לדחוק את הנאצים לתוך גרמניה, והם לקחו את היהודים ממזרח אירופה לגרמניה מהלך של מאות ק"מ חלקו ברגל וחלקו ברכבות. בברגן בלזן בתוך חודש גדלה האוכלוסיה פי שלש. רעב, צמא מחלות. היה שם כמה אגפים ובאגף אחד חיילים רוסים שבויים.

בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף והכריזו אנו יודעים שבעוד כמה ימים יגיעו לכאן האנגלים והאמריקאים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו… לכן הבאנו לכם לחמניות טריות… הרעב היה נורא. אותו יהודי לא אכל כראוי כמעט חמש שנים, ובשבילו עדיפה הייתה לחמניה טריה מאשר השחרור… הוא נעמד בתור והחל חושש שמא יגמרו הלחמניות. ולבסוף אכן זכה בלחמניה האחרונה הנכספת.

לפתע שם לב שליד חיל נוסף מונחים עוד סלים מלאים בלחמניות. חשב לעצמו אם יש כל כך הרבה לחמניות מדוע שלא אקח עוד אחת? ואז כשהנאצי שאל מי בתור, הוא נדחף ואמר אני, וקיבל לחמניה נוספת.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו וקול מאיים לוחש באזניו תן את הלחמניה השניה! הוא סירב. הרוסי הבריון תפס אותו עם עוד שני חביריו, סחבו אותו לצריף היכוהו מכות נמרצות עד שכמעט נפח נשמתו, ונטלו את שתי הלחמניות…

הרגיש היהודי שעוד כמה דקות הוא מת, ופנה בשאלה לרבש"ע – דוקא עכשיו למות? לפני השחרור? אם רצית לקחת נשמתי היה לך הזדמניות רבות לעשות כן! ותוך כדי מחשבתו איבד הכרתו.

כשהתעורר ראה את השמש זורחת. חמש שנים לא ראה שמש זורחת בקומו. תמיד קמו בארבע בבוקר. מי שלא קם, לא קם יותר… לאט לאט חדרה למוחו ההכרה הנאצים כבר אינם כאן, הם ברחו השתחררנו. אולם מדוע יש כזה שקט מסביב? הוא הביט סביבו וראה את כולם פגרים מתים. התברר שהלחמניות היו מורעלות! אום עלינו נגזר לחיות, ולכן דאג הקב"ה לקחת ממנו את הלחמניות שלא ינזק…

החתונה שהחזירה בתשובה

לכל יהודי ויהודי יש את האפשרות לדבוק בקב״ה ולקיים ללא פשרות את מצוות ה׳ ובכך להוכיח את אהבתו להשם יתברך.

לפנינו סיפור מרגש הכתוב בספר הנפלא ״ניצוצות״.

ישנו זמר חסידי בעל קול נפלא יום אחד הוא מקבל טלפון וביקשו ממנו לבוא ולשיר בחתונה. הוא רשם את התאריך ואת הכתובת שבו נמצא האולם והתייצב בליל החתונה באולם. הוא מקים כמובן את ציוד ההגברה אך לפתע חשכו עיניו, הוא מבחין שבאולם אין מחיצה בין הגברים לנשים. כמובן שמיד הוא שאל מדוע אין באולם מחיצה. אמרו לו: ״אין בעיה, אנו יושבים משפחות משפחות, אבל רוקדים בנפרד״, אמר להם הזמר בנחרצות: ״רבותי אני לא שר במקום מעורב! אני לא שר בלי מחיצה!"

הציבור הגיב בכעס ואמרו לו: ״אז למה לא אמרת לנו מהתחלה שאתה לא מסכים לשיר במקום מעורב??״

ענה להם הזמר – ״מי מזמין זמר חסידי לחתונה מעורבת? אני שר שירים חסידיים שכולם הודיה להשם. איך בכלל עלה בדעתכם להזמין אותי לכזאת חתונה? אני בשום אופן לא מוכן לשיר כאן!״

־ציבור כעם, הגיעה הכלה ואמרה לו: ״אני מאוד אוהבת שירים חסידיים אני הזמנתי אותך והסכמתי לשלם לך את הסכום שדרשת. עכשיו אתה חייב לשיר…!" אמר לה הזמר: ״אל תשלמי לי כלום אני הולך הביתה ולא רוצה את כספכם״. אמרה לו הכלה בבכי: ״אבל אתה הורס לי את החתונה, אנו נשאר בחתונה בלי תזמורת…!״ אמר לה הזמר: ״הכל טוב ויפה אבל אני לא שר בחתונה מעורבת!״

הכלה התחננה וכל הציבור החל לצעוק על הזמר ולגדף אותו.

אמר לה הזמר: ״אני מצטער! אני מוכן לרקוד ולשיר ולעשות כל מה שידרש, רק אני מבקש מכם לשים מחיצה, שהחתונה תהיה בהפרדה מלאה. יותר מזה, אני מוכן לשיר לכם ואל תשלמי לי בכלל עבור זה, אבל בלי מחיצה אני לא מוכן לשיר בשום פנים ואופן…!

אני לא מוכן לשיר בלי מחיצה. אם אתם רוצים שאני אשמח אתכם אני יכול לשמח אך כשהשטן לא נמצא פה, כשהשטן נמצא פה אני לא יכול לשמח״. הם שמעו את הדברים. לכלה היה דוד שהיה עורך דין במקצועו. הוא פנה לזמר ואמר לו בנחרצות: ״אנו נתבע ממך פיצויים על זה שהרסת לנו את כל החתונה״. אמר לו הזמר: "אין בעיה תתבע אותי״. אמר לו העו״ד: ״זה יעלה לך עשרת אלפים דולר!״ אמר לו הזמר: ״אני אשלם עשרת אלפים דולר, העיקר לא לשיר בחתונה מעורבת.״

הזמר קם והלך, ואכן התביעה לא בוששה לבוא. הוא שילם להם עשרת אלפים דולר פיצויים. למרות ששילם פיצויים הוא הרגיש מאוד רע עם העובדה שהוא הרם את השמחה של החתן והכלה…

עברה תקופה של שנה וחצי. יום אחד הוא מקבל טלפון. ביקשו ממנו להגיע לשמחת פדיון הבן. כמובן שמיד הוא שאל אם האירוע בהפרדה מלאה, השיבו לו בחיוב.

הוא הגיע לאולם ולהפתעתו גילה שמי שהזמינה אותו לשיר בפדיון הבן לא פחות ולא יותר זו אותה האשה שהיתה הכלה בחתונה שבקשה שהוא ישיר במעורב. הוא מאוד התפלא ושאל אותה מה קורה? אמרה לו האשה דע לך שבחתונה שהיינו אף אחד לא דיבר על החתן והכלה, כולם דיברו עליך ואתה היית שיחת היום. התפלאנו לראות אדם שמוכן להפסיד הרבה כסף, להפסיד את הפרנסה שלו $10000 וכולם ביזו אותו והוא לא היה מוכן לזוז מעקרונותיו כהוא זה. וישבו שם אנשים ואני ישבתי עם בעלי החתן ואמרתי האם יש לנו איזשהו עקרון שאנו מוכנים בעבורו להפסיד משהו, שמתי לב שאנחנו ״מעגלים הרבה פינות״ בחיים ואין לנו איזשהו עקרון שאותו אנו מקיימים… והשבנו לעצמנו כל הכבוד לאותו זמר שמוכן להפסיד הרבה בשביל העקרונות שלו.

והתוצאה: באותו רגע גם אני וגם בעלי הגענו למסקנה שאם יש כאלה יהודים כמוך שאוהבים את הבורא יתברך מכל הלב ועושים את ציווי של בורא כל העולמות ללא פשרות, אנו חוזרים בתשובה שלמה. חזרנו בתשובה שלמה, אנו רוצים להחזיר לך את העשרת אלפים דולר שנאלצת לשלם לנו כפיצויים. אנו קיבלנו ממך מתנה מאוד גדולה, אתה החזרת אותנו בתשובה.

ואני מבקשת ממך שתשיר לנו כאן בפדיון הבן את השירים שהיית צריך לשיר בחתונה, כמובן בהפרדה מלאה וברצוננו לשלם לך על כך את אותו הסכום שהיית צריך לקבל מאתנו בחתונה״.

המסקנה המתבקשת: אם אדם עושה מצוה לשם שמיים ומוכן להלחם על המצוה הזאת ולהשקיע בכל הכח, הקב״ה גורם שבני הזוג יחזרו בתשובה ולא רק שלא יהיה כאן חילול השם אלא מכל הסיפור הזה יצא קידוש השם גדול!

אביו של רש"י מוסר נפש – וזוכה לרש"י!

על פי האגדה, היו הוריו של רש"י חשוכי פרי בטן שנים רבות. אביו של רש"י רבי יצחק ירחי, היה סוחר באבנים טובות, וברשותו הייתה אבן טובה אשר הייתה חסרה למלך עבור העבודה הזרה שלו. אביו של רש"י הסתכן במוות והשליך את האבן הטובה – בה היה גלום כל רכושו, כמו גם הבטחה לעושר רב – מעבר לסיפון האניה, והראה עצמו בוכה על אובדנה. המלך פטר אותו, ועל המעשה הזה, על פי האגדה, נגלה לו אליהו הנביא והבטיח לו פרי בטן "שיאיר את עיניהם של ישראל". ואכן רש"י נולד לעת זקנותם של הוריו.

רחל אמנו

היתה לנו סבתא צדיקה גדולה ושמה רחל. רחל ותרה לאחותה על יעקב ומסרה לה את הסימנים, אך המעשה שעשתה גדול יותר מכל ויתור שאנו מכירים, ורק משום שאין מלה אחרת כדי להגדיר זאת, אנו מכנים אותו כך.

אלו היו שתי אחיות, אחת מהן מאורסת, והיתה השניה פונה ומבקשת ממנה שתתן לה את החתן שלה והיא מסכימה לכך, היה הדבר נקרא ׳ויתור', אולם – אם ידוע, שאותו חתן עתיד להיות אביו של הרמב״ם ואשתו תהיה אמו של הרמב״ם, והכלה יודעת זאת, ובכל זאת מסכימה לותר, מדבר במעשה הרבה יותר גדול.

רחל אמנו עשתה הרבה מעבר לכך. היא ידעה היטב שיעקב אבינו עומד להיות אבא למשה רבנו ולאהרן הכהן, לרבי שמעון בר יוחאי, לרבי מאיר, לרבי טרפון, לרבי יהושע ולרבי עקיבא, אביהם של הרמב׳׳ם, הרשב״א, הריטב׳׳א, ה׳בעל שם טוב׳ הגר״א ה׳חזון איש׳ וה׳בן איש חי׳ –

ולמרות שידעה כל זאת היא ויתרה! זה אינו ויתור, אלא משהו הרבה יותר גדול אולם אין לנו מלים על מנת לבטא זאת!

על אחת כמה וכמה, שכל מטרתו של ויתור זה היתה – כדי שאחותה לא תתבזה! היא חששה שמא מתחת לחפה ישאל אותה יעקב על הסימנים והיא תתביש שאיננה יודעת. וכאן מתעוררת השאלה, נניח שרחל לא היתה מוסרת את הסימנים – מה היה יעקב אבינו עושה עם לאה?

אף אחד מאתנו אינו יודע מי היה יעקב אבינו, אך נתן להניח, שלכל הפחות הוא היה אדם בעל מדות ממוצעות כמונו… מה הייתי אני עושה אלו הייתי מגיע לחופה, ולאחר שהכלה סיימה את שבעת הסבובים, אני מברר אם היא יודעת על מה שדברנו בקשר לזה וזה… ובמקום לענות היא נועצת בי עיני עגל? הייתי מבין מיד שזו לא היא, אך לא הייתי מתחיל לצעוק או לבייש אותה, הייתי מתנצל שאינני חש בטוב ומבקש חדר פרטי לנוח מעט, לשם הייתי מבקש לקרוא לכלה ואומר לה: ״ראי, אני יודע שאינך כלתי, ואני מבקש שתמצאי דרך איך לא להיות פה ולומר לכלה האמיתית שלי לבוא…״ ברור, שיעקב אבינו לא היה מחולל רעש ועורך 'מסיבות עתונאים׳ בשל כך.

ובכל זאת, גם את זאת בקשה רחל למנוע מאחותה, ולכן עמדה ומסרה לה את הסימנים במעשה אצילי שאין כדוגמתו בכל העולם כלו!

ויתור זה נעשה בלב שלם, שכן רחל לא ידעה שיעקב ישא גם אותה ויקח שתי אחיות!

אלו היינו אנחנו מנהלים את העולם, היינו אומרים: אחרי כזה ויתור מושלם – מגיע לרחל שיהיו לה לכל הפחות עשרה ילדים!

אך מה היה לבסוף?

לאה ילדה כל שנה ילד – ורחל עקרה. רחל רואה את עקרותה, לוקחת את בלהה שפחתה ונותנת אותה ליעקב, בלהה יולדת שני בנים – ורחל עקרה. לאה מפסיקה ללדת, נותנת את זלפה שפחתה ליעקב, זלפה יולדת שני בנים – ורחל עקרה. זלפה מפסיקה ללדת, ולאה חוזרת ללדת עוד שני בנים – וכל אותו זמן רחל עקרה! וכי זו תורה וזה שכרה?!

כדי להעצים את השאלה הבה נתבונן על המתרחש עם לאה.

גם לאה היתה צדיקה, וכשראתה שהיא שוב מעברת חשבה שאם תלד בן יהיו כבר אחד עשר שבטים ולרחל ישאר רק שבט אחד והיא תהיה פחות מן השפחות, לכן בקשה שהקב״ה יתן לה בת ולא בן, וכך במקום יוסף שהיה ברחמה היא קבלה את דינה, ורחל קבלה את יוסף.

אחרי התפלות המיחדות הללו, שכלן מלאות במדות טובות ונשיאת עול עם חברו, נולדת דינה. אלו היינו אנו מנהלי העולם היינו אומרים: לבת כזאת מגיע שידוך מעלה, לכל הפחות של גדול הדור… אך לבסוף השידוך שאותו קבלה דינה היה שכם בן חמור…

ושוב קשה, זו תורה וזה שכרה?!

אלא, שמי ששואל שאלות כאלו זו רק מרים בת בלגה – שלה אין סבלנות לראות את ההמשך! הבה ׳נשבר את הקיר׳ ונתבונן מה היה ההמשך, ומה קרה בסופו של הספור –

שכם בן חמור לוקח את דינה ונולדה אסנת. אסנת מגיעה למצרים ומתחתנת עם יוסף. כך יוצא, שלאה ויתרה על יוסף – אך למעשה קבלה אותו כחתן לבתה!

מלבד זאת, ליוסף ולאסנת נולדו שני בנים – מנשה ואפרים – וכשיעקב אבינו מגיע למצרים הוא אומר ליוסף: ״שני בניך הנולדים לך עד בואי אליך… כראובן ושמעון יהיו לי״ (בראשית מח, ה), ומרומם את מנשה ואפרים לדרגה של שבטים.

נמצא, אפוא, שלאה ויתרה על שבט אחד, ובעד מעשה זה קיבלה שניים!

הרי לנו, שהקב״ה ׳מסדר׳ את הענינים לבסוף ואפשר לסמוך עליו – רק זקוקים אנו לסבלנות כדי לראות את התמונה בשלמותה!

ואם לא הייתה מוסרת הסימנים?

כך גם לגבי רחל. כשנפקדה רחל נאמר עליה ״ויזכור אלקים את רחל… ויפתח את רחמה״ (בראשית ל, כב), ורש׳׳י מבאר: מה זכר לה? שמסרה את הסימנים, כלומר: מעשה הויתור הוא שגרם לרחל להפקד בבנים, בנגוד למה שנגזר עליה מלכתחלה.

אלמלא היתה רחל מוסרת את הסימנים, היתה נשאת ליעקב ונשארת עקרה.

במצב כזה, לאחר עשר שנים היה יעקב אבינו קורא לה ואומר לה: שמעי, רחל, העדפתי אותך על פני אחותך, אך מה אעשה ואני כבר בן תשעים וארבע ועלי להוליד ילדים? אין לי כל ברירה וחייב אני לגרש אותך ולקחת את לאה. או אז היתה רחל נאלצת לצאת מן הבית, ולאה היתה נכנסת בדלת הראשית… וכל זאת מבלי להזכיר את עשו, שעומד וממתין לרחל בחוץ…  והנה, כיון שרחל מסרה את הסימנים, היא זכתה ללדת שני ילדים, ואף להיות עקרת הבית ואמם של שאול המלך, ומרדכי ואסתר! הרי לנו, שהקב"ה משלם לבסוף, רק שכדי לראות זאת צריך ׳לשבר את הקיר׳, ולא להיות כמו מרים בת בלגה המתבוננת ממבט צר.

 

 

חנוכה

״כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל״ [שפתי חיים עם תוספות]

יוון – חושך (א)

היוונים ״החשיכו עיניהם של ישראל בגזירותיהן. ״גזרותיהן״ בלשון רבים שהרי גזירות שמד רבות גזרו כפי שנתבאר, אלא שחז״ל בהמשך דבריהם בחרו להביא כדוגמא בולטת בחומרתה גזירה אחת שמטרתה היתה כפירה ומרידה

בפרהסיא בהשי״ת ובקשר שבין כלל ישראל לקב״ה,

ובה טמון השורש למטרת היוונים בגזירותיהם. וכך אמרו חז׳׳ל: (בר׳׳ר ב. ד): ״שהיתה אומרת להם: כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק, באלוקי ישראל״.

יש להבין, מדוע גזרו לכתוב דוקא על קרן השור ומדוע לא לכתוב באופן בולט על פתחי הבתים?

ועוד מהו "חלק" באלקי ישראל? למה לא "איננו מאמינים בה'" או "כופרים בה'" ח"ו וכד'?

קרן השור – חטא העגל

המהר״ל (נר מצוה עמ, טו ולהלן) מבאר את הסיבה לכתיבה על קרן השור, שרצו להזכיר לכלל ישראל את חטא העגל שבגללו מאם בהם השי״ת, ולכן חדלו מאז מלהיות העם הנבחר.

אך האמת היא שהשי״ת בחר בישראל בחירה נצחית, ואהב אותם אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם לאחר שחטאו הם עמו.

קשר נוסף בין חטא העגל לגזירת היוונים ״כתבו לכם על קרן השור״ הוא במהות חטא העגל. הנה בודאי לא היו בני ישראל סכלים חסרי דעת לקחת עגל מזהב ולהכתירו כמנהיג במקום משה רבינו [או, גרוע מזה – כאלוהים].

אלא כוונתם היתה כדברי חז״ל שהביא הרמב״ן (שמות לב, א) ״א״ל הקב״ה למשה … ואני רואה האיך מתבוננין בי … ושומטין אחד מטטרא מולין שלי שכתוב ׳ופני שור מהשמאל׳ ומכעיסין אותי בו. טטרא מולין … משל לארבע

חיות הנושאות המרכבה״. והסביר את הענין מו״ר הגה״צ רא״א דסלר זצ״ל (מכתב מאליהו. א, עמ' 273, באריכות), יש להשי״ת בבריאה שתי הנהגות:

האחת, הנהגת הטבע, שהיא הנהגה מוגבלת בחוקי הטבע.

והשניה, הנהגה ניסית, שאינה מוגבלת בחוקים ואינה תלויה בסיבות.

פני אריה ימין – פני השור משמאל

פני האריה שבמרכבה שהם בצד הימין, הם השורש והביטוי של ההנהגה הניסית החזקה של השי״ת, היות והימין הוא הצד החזק, וכן האריה הוא סמל הגבורה והחחק [גיבור כארי, מלך החיות].

ואילו פני השור שבשמאל המרכבה הם שורש וסמל של הנהגת הטבע, שהרי השמאל הוא הצד החלש והמוגבל, כהנהגת הטבע המוגבלת בחוקים ובסיבות, וחלשה ופחותה מההנהגה הניסית.

וכן, בזמן הקדום השור היה בהמת העבודה העיקרית שאיתה חרשו וזרעו ואף השתמשו בו לעבודות נוספות, וכמבואר בגמ׳ (ב״ק מו:) שרוב השוורים מיועדים לחרישה ולא לאכילה [בתקופה מאוחרת יותר הפך הסום להיות בהמת העבודה העיקרית, אולם בתקופה הקדומה לא שימש הסום לעבודה אלא למלחמה, לציד ולרכיבה].

נמצא, שהשור היה כח חשוב מתוך הטבע שבו השתמש האדם ושלט בו, ועל ידו שיעבד את הטבע לעצמו, לכן השוד מסמל את הנהגת הטבע.

כאשר הוציא השי״ת את בני ישראל ממצרים והוליכם במדבר בהנהגת משה רבינו, היו כל מאורעותיהם וכל חייהם בהנהגה ניסית גלויה, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מן משמים, מים מהבאר, שבעה ענני כבוד היו להם למחסה מגשם ומשמש ומכל רע. הם טעו לחשוב כי כל עוד משה רבינו עמד בראשם היו ראויים שהשי״ת יתנהג אתם בניסים, מפני שמשה רומם את מצבם הרוחני למדריגה שהיו ראויים להנהגה ניסית תמידית.

אבל כאשר משה איננו – לא יוכלו להחזיק מעמד במעלה נישאה כזו, ולכן טעו וטענו כי עלינו לרדת להנהגת הטבע המוגבלת [אשר יש בה הסתר פנים כאילו החוקיות הטבעית היא השולטת] שסמלה הוא העגל, ולכן עשו את העגל, כדי שעי״ז יזכרו ויעוררו את הנהגת הטבע של השי״ת והשפעתה.

בירידה זו היתה סכנה רוחנית להתדרדרות לטעות שהטבע פועל באופן עצמאי, ועד לעבודת אלילים ממש. ובטעויות אלו נכשלו חלק מבני ישראל בדרגות שונות. (עי״ש ברמב״ן ובממ״א שהאריכו).

[חוץ מזה שהיותם במדבר דורש הנהגת השור – פני השמאל – מפני ששמאל הוא דינים, והמדבר מקום דינים – נחש שרף ועקרב, מקום השדים הדרים במקום שדוד].

זו גם היתה כוונת היוונים בגזירתם ״כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל״.

״כתבו לכם״ היינו תבררו ותבהירו לעצמכם – כי כאשר אדם כותב דבר הוא משתדל להבהיר את הדברים יותר מאשר בדיבור – שהקיום והכח שלכם הוא על ידי השימוש בטבע, שהרי השור הוא הסמל לכוחות הטבע, והקרן היא המבטאת את החוזק של השור.

כלומר, בכך שתכתבו על קרן השור ״שאין לכם חלק באלוקי ישראל״, תשרישו ותחזקו בנפשכם את ההכרה שהטבע הוא המוביל את הבריאה, והאדם בכח שכלו משתמש בטבע כרצונו והוא בעל הבית ובעל הכוחות.

א״כ האלוהים – הכח ובעל הכח הוא הטבע והאדם השולט בו (בכתוב נקראים דיין, שר, מלאך ומנהיג בשם

אלוהים, ומשמעות כולם היא אחת – בעל כח),

ממילא תפוג האמונה בה׳ אלוקי ישראל שהוא אדון הטבע והכוחות כולם. בזאת רצו היוונים לנתק את עם ישראל מהשי״ת, ולאבד מהם את יחוסם וייחודם כעם סגולה.

״שאין לכם חלק באלוקי ישראל״

עוד יש להבין, מדוע גזרו לכתוב ״אין לכם חלק באלוקי ישראל״ ולא ״אין אנו מאמינים בה׳״ או ״שאנו כופרים בה׳״ ח״ו? ומהו הביאור והמשמעות. של ״חלק״?

וכן, מדוע ההדגשה היא ״כאלוקי ישראל״ ולא ״אין לנו חלק בה׳ אחד״?

התשובה היא, שחלק הוא כמשמעו שותפות, [כאדם שאומר יש לי חלק בשדה הזו – פירושו אני שותף]

יש לנו חלק בהשי״ת כי אנו שותפים עם הקב״ה, ככתוב (דברים לב, ט) ״כי חלק ה׳ עמו״. ואפשר לבאר שעם ישראל הוא חלק ה׳ – שותפי ה׳, מכיון שאנחנו שותפים בהנהגת ה׳ את הבריאה.

וכפי שמסביר הגר״ח מוולאזין זצ״ל (נפש החיים שער א סוף פרק יז, דרשת מהר״ח לראש השנה) את המשך הפסוק ״יעקב חבל נחלתו״ (דברים, שם), שאנו קשורים אל השי״ת והנהגתו בדומה לחבל שאפילו כאשר הוא ארוך,

בכל אופן אם מנענעים אותו בצד אחד גם הקצה השני מושפע מכך ומתנועע,

כך גם אנו, כל אחד מישראל במעשיו הטובים או להיפך ח״ו שעושה בעולם התחתון־הגשמי מניע ומשפיע בעולמות העליונים, וכתוצאה מכך באה תגובת ההנהגה – כמו בחבל – בחזרה אלינו.

נמצא שיש לנו חלקשותפות ושלטון בהנהגת הבריאה, וזאת ע״י שאנו משתעבדים להשי״ת ומשעבדים אליו את הבריאה בהשתמשנו בה לעשיית רצונו ית׳.

״תמתי – תאומתי״

מהאמור לעיל נלמד שאנו שותפים להקב״ה בהנהגה, אך לא רק כשותף זוטר וחלקי אלא שותפות מלאה ושוה, כפי שאמרו חז"ל (שיר השירים רבה, פרשה ה, ג) ״יונתי תמתי – תאומתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני״. כמובן, חז״ל לא מדברים על עצמותו ית' אלא על הנהגת השי״ת בבריאה שבה אנו שותפים זהים להשי״ת כתאומים,

וכפי שביאר רמח״ל את דברי חז״ל אלו (דעת תבונות עמי קעג): ״והנה הקב״ה מחלק מעצם הנהגתו לכנסת ישראל, להיותה שותפת עמו בהשלמת הבריאה, שיהיה הוא ית׳ מתקן מצד אחד, והיא מצד אחר, ומיניה ומינה יסתיים התיקון השלם … שהשמים שפיעים והארץ מקבלת, ואף על פי כן שניהם שקולים זה כזה, מצד השתלם

המציאות מבין שניהם״.

כלומר, ודאי שהקב״ה הוא המשפיע והנותן ואנחנו רק המקבלים, אבל הקב״ה רצה להתנות ולתלות את השפעתו בבריאה במעשיהם הטובים של ישראל, שעל ידי כן יהיו ראויים ומוכשרים לקבל, ובזכותם וככלי עבורם יקבל

כל העולם את השפע מהשי״ת.

כמידת הכשרתנו והבנתנו לקבל ע״י ריבוי תורה ומצוות יוסיף השי״ת שפע קיום וברכה לבריותיו, וכאשר אנו ממעטים בעבודת ה׳ תתמעט ותחסר ההשפעה, כי המשפיע ית׳ רוצה להשפיע רק כפי הכנת המקבל לקבל.

וזוהי הכוונה ״לא אני גדול ממנה״, כביכול השי״ת אינו יכול להשפיע ולתקן את הבריאה יותר מהכנת כלל ישראל לקבל. ״ולא היא גדולה ממני״ אין לעם ישראל המקבלים רק מה שהשי״ת נותן להם.

כאשר אנו מבינים ובאותה מידה שאנו מבינים שכל הבריאה נבראה לכבוד השי״ת, כאמור ״ולכבודי בראתיו״, ואנו אכן משתמשים בכל רק לכבוד שמים, על ידי כן אנו מתעלים ומעלים את כל העולם עמנו (מסילת ישרים פ״א), וזוכים במקביל לשפע רב מהשי״ת.

א״כ כל אחד ואחד מישראל הוא שותף מלא להשי״ת בהנהגת הבריאה ושולט בה, כאשר ממלא את תפקידו ומשלים את חלקו בעבודת ה' וכן מצאנו בחז״ל שהגדירו את עם ישראל כעוזרים להשי״ת בהנהגה, כמו שאמרו (ספרי, ברכה, לג, כו) ״רוכב שמים בעזרך, כשישראל ישרים ועושים רצונו של מקום, רוכב שמים בעזרך״, כלומר, אנו עוזרים ונותנים להשי״ת את הכח והאפשרות להנהיג את העולם (וכ״כ רבינו בחיי, שם). [בבחינת "תנו עוז לאלקים"]

 

״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי״ 

עד כדי כך גדלה מעלתם וחשיבותם של ישראל שאמר עליהם הפסוק (שיר השירים א, ט) ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי,׳, ומה הרבותא שאנו דומים לסוסי פרעה?

מבאר הגר״ח מוואלז'ין זצ״ל (נפש החיים, ש״א, סופ"|ט):

״כמו בסוסי פרעה שהיה הפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו – הסוס הנהיג את רוכבו, כמו שאמרו חז״ל (שמות רבה פכ״ג, יד)״ שהרי המצרים רצו לברוח מהים, והסוסים משכו אותם בעל כרחם לתוך הים

״כן דמיתיך והמשלתיך רעיתי על זה האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות, עם כל זה כביכול את מנהיגה אותי על ידי מעשיך, שענין התחברותי כביכול להעולמות, הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים״.

כלומר אע״פ שנראה שהקב״ה לבדו מוביל ומנהיג את הבריאה, אבל האמת היא להיפך, עם ישראל הם המנהלים את הבריאה על פי מעשיהם, כי השי״ת רוצה לנהל את הבריאה בהתאם וכגמול למעשינו.

נמצא, שהגדרת החשיבות והמעלה של עם ישראל אינה רק כשותפים מלאים בהנהגה, אלא יתירה מזו, כביכול עיקר ההנהגה תלויה בנו וכאילו אנו הפעילים והמובילים את כל המאורעות, מפני שהם תגובה ישירה על המצוות והעבירות שלנו (במש״ב הרמב״ן בסו״פ בא), והקב״ה כביכול הוא רק סביל ונגרר אחר מעשינו שהרי כך רצה.

 

[טיטוס – קמחא טחינא טחן, אין לו גישה לעליונים. לא יכול לפגום מאומה, בביהמ"ק אנו פגמנו, ולכן חרב.

המעשה עם הרב זילברשטיין והאנשים שביקשו מפליפיני שליווה זקן שישים כיפה בביהכ"נ א"ל הרב גם מכלב היית מבקש את זה?? הוא גוי, הוא לא צריך את זה! גוי לא מתקן ולא פוגם. מעשינו בלבד מתקנים או ח"ו פוגמים!

תפקיד האומות בעולם

כל האמור שהנהגת השי״ת בבריאה תלויה במעשי האדם, היא מעלתם וסגולתם של עם ישראל בלבד, אך תפקיד כל האומות הוא תפקיד משני, והוא לעזור לעם ישראל לעבוד את ה' כפי שביאר מרן הרי״ז הלוי זצ״ל (תחילת

פר׳ בראשית) את דברי הגמ׳ (ע״ז, ב) שלעתיד לבא כל האומות יטענו שמגיע להם שכר מפני שכל מה שעשו כגון שווקים ומרחצאות, לא עשו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה, והקב״ה יאמר להם שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא לצורך עצמכם. וקשה, לעתיד לבא כשכולם יכירו את האמת איך יעיזו לומר שקר גס כזה שעשו רק בשביל ישראל?

אלא, אדרבה האמת היא כדבריהם שכל מה שעשו היה רק כדי שבני ישראל יעסקו בתורה, אבל הם שוטים מפני שלא מגיע להם שכר על זה כי הם לא כיוונו לטובת ישראל, רק הקב״ה סיבב והוביל את כל מה שעשו לתועלת עם ישראל.

יוון – שלטון בחיצוניות הבריאה ע״י המדע

שלטונם של ישראל בבריאה הוא שלטון פנימי ורוחני, שאחת מתוצאותיו הוא שלטון בהנהגת העולם הגשמי.

כלומר, על ידי שהאדם מתקן את עצמו, כאשר מתגבר על יצרו ושולט ברצונותיו ומשעבדם לרצון השי״ת, פועל הוא ובונה בעולמות הרוחניים העליונים ועל ידי כן יורד משם השפע לעולם הגשמי.

[ככל שהאדם יותר שולט על טבעו ומכניעו – כך יוכל לשלוט על הטבע בבריאה.

כשמשה לא שלט על טבעו וכעס "שמעו נא המורים" – איבד את השליטה בטבע והסלע לא נכנע מפניו לעשות רצונו!]

 

היוונים גם רצו להשתלט על הבריאה, אך בדרך הפוכה מהדרך של עם ישראל.

מדוע אכן לא הלכו בדרכם של ישראל? זאת מכמה סיבות,

א. הן בגלל שלהם לא נתן השי׳׳ת את הכח שמעשיהם יפעלו וישפיעו בעולמות העליונים והתחתונים (עי׳ דע״ת עמי קע־קעא)

[הכשפים והשדים וכדו' נאסרו בשימוש, הסיבה – שליטה על הטבע בדרך עקיפה. לא דרך הקדושה. מעין השתלטות חיצונית על הטבע. כביש עוקף קוב"ה.

כמו כספומט שיש להוציא כסף על ידי כרטיס וכו' ובא אדם ואומר גם אני מסוגל – לוקח דיסק ומתחיל לנסר ולחתוך את הכספת…]

ב. והן מפני שאינם חפצים לתקן את מידותיהם ולשפר את מעשיהם. ואף אלו שדגלו בעבודת המידות והעריכו את מעלת שלימות האדם ראו בכך ענין פרטי, אבל כפרו בכך שע״י עבודת המידות וקיום המצוות כרצון השי״ת שולט האדם בבריאה.

אלא לדידם הטבע העיור שולט! ועל האדם להשתמש בשכלו ובחכמתו- שהם בעצם דבר חיצוני שאינו נוגע לפנימיות האדם ומהותו – ולנסות על ידי המדע להשתלט על הבריאה ולהשתמש בה לרצונותיו ולצרכיו.

וכגודל שכלו וההשקעה שמשקיע בפיתוח המדע כך ישלוט יותר על הבריאה.

תאות השלטון הזו היא שלילית, כי אין לרצון ולפעולות הללו שום קשר לפנימיות האדם ושלימותו.

[המעשה עם קולומבוס שהעלים לאינדיאנים את הירח…]

 

״וחושך – זה מלכות יון׳

״וחושך זה מלכות יוון״. הגדרת יוון כ״חושך״ היא לכאורה הפוכה מהמקובל בעולם ומהידוע מההיסטוריה של יוון, שהרי כל הפריחה של התרבות האנושית הנאורה היתה בעיקר ביוון, וכל התפתחות הפילוסופיה, המדע, התרבות והפצתן מאז, בימי רומי ובימי כל הממלכות הגדולות שבאו אחריה כולל הערבים, כולם התבססו על חכמת יוון והרחיבו אותה, והיא הבסיס של התרבות והמדע עד היום הזה. והנה חז״ל קבעו ופסקו שכל זה הוא ״חושך״.

 

מאידך גיסא מצאנו שחז"ל בעצמם העריכו את השפה היוונית כשפה היפה ביותר, ולכן התירו לתרגם ולכתוב את התורה בשפה היוונית בלבד, ודרשו זאת מפסוק ״יפיותו של יפת – לשון יוון – יהא באהלי שם׳, (מגילה ט.).

אף היוונים ביקשו מחכמי ישראל לתרגם להם את התורה ליוונית (שם, שם), מפני שהיו אוהבי חכמה והיו צמאים לדעת גם את חכמת התורה,

וכדברי המהר״ל (נר מצוה עמי יד, מהדורת מכון מהר״ל תשנ״ג) ״ולפיכך האומה הזאת בקשו שיכתבו להם חכמים התורה יוונית … וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר מן שאר האומות״.

וא״כ תמוה יותר, מדוע הגדירו חז״ל את חכמת יוון כ״חושך״?
אלא היא הנותנת, מכיוון שהיו חכמים לכן רצו להתחרות בחכמת התורה ובעם התורה,

כמו שביאר המהר״ל (שם, בהמשך): ״והקירוב הזה עצמו – לחכמה ולתורה – היה גורם שרצו לאבד מהם – מישראל – התורה, כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה״.

כי אדרבא בגלל שהיו חכמים יותר משאר האומות לכן ראו דוקא בעם ישראל ובתורתו את המתחרה שלהם, ומסיבה זו ביקשו לתרגם את התורה ליוונית כי רצו לבלוע את התורה ולהפוך אותה לחלק מהחכמה היוונית ובסניף לה.!

ומאותה סיבה גזרו את גזירות השמד ושכחת התורה על ישראל (ולא גזרו כלל להרוג את הגופים כפי שהיה בגלויות אחרות). כפי שמבטא זאת המהר״ל (נר מצוה, עמי כ): ״וכל זה, מפני שרצו האומה הזאת לבטל מן ישראל מעלתם
האלוקית העליונה שיש לישראל, ולכך גזרו עליהם לבטל מהם התורה אלוקית … היוונים לא היה כונתם בשביל לכלותם,
רק היו אומרים כי אין לכם חלק בו יתברך. רק כי לנו המעלה האלוקית״.

מתוך קנאתם בעם ישראל לא הסתפקו בכך שיכפו את חכמתם על כל העמים. ויחשבו בעיני כולם לחכמים הגדולים
ביותר, אלא רצו שע״י חכמתם יהיו גם העם הנבחר מכל האנושות במקום עם ישראל. ולכן אמרו שהחכמה שלהם היא ״המעלה האלוקית״, כלומר המעלה הגדולה ביותר שאדם יכול להגיע אליה, ולכן רצו לאבד מעם ישראל את
מעלותיו הרוחניות שבהן באה לידי ביטוי סגולת ישראל מכל העמים.

מבחינה זו גלות יוון היא הגלות המרה והמסוכנת ביותר מכל הגלויות, שכולן היו בראש וראשונה גלות גשמית, אבל גלות יוון היתה גלות רוחנית שסיכנה את עצם מהותו של עם ישראל. ולכן הגדירוה חז״ל ״חושך״.

יעקב חושש יותר מה"אחי" מאשר מה"עשו"

לכן לא מצאנו "מתבבלים" מתכשדים" "מתפרסים" רק מתייונים! גם אלישע אחר נמשך ו"זמר יוני לא פסק מפיו" – זה הצליח למשוך ולבלבל גם את גדול החכמים!

 

השלילה שבמדע

התאווה השלילית הזו קיימת באנושות עד היום הזה, כי מהו התפקיד של המדע ומטרתו? להשתמש בטבע אך ורק כדי להנעים ולהקל את חיי האדם, ולא כדי להביאו לשלימות במידות ובמעלות.

אפילו המטרה של המדע לשפר את איכות החיים, היא בפועל בדרגה שניה, ואילו בדרגה ראשונה מנוצל המדע בחלקו הגדול להחריב את העולם. והוא משמש כאמצעי להגברת השחיתות האנושית.

המציאות היא שחלק עיקרי מכח היצירה של השכל האנושי מנוצל להמציא המצאות כדי לשכלל ולפתח את כלי המלחמה. ורק אח״כ מנסים להשתמש בהישגי המדע לצרכי שלום.

את כח האטום פיתחו כדי להרוס, רק לאחר מכן חיפשו דרכים להשתמש בו גם לתועלת. ההשקפה הפסולה הזו של

שלטון האדם בבריאה על ידי המדע בכח שכלו מבלי לשלוט על עצמו ולשעבד את רצונותיו לעשיית רצון ה'. מלוה את חכמת העמים מימות יוון ועד עתה.

הגוי – כגודל חכמתו כך השחתתו

לא זו בלבד שהחכמה לא שיפרה את אישיותם של האומרת אלא להיפך, מכיון שחכמתם היא דבר חיצוני, והמידות הרעות, הרשעות ושנאת ישראל הן הן השולטות בהם, נהפכת החכמה לכלי שרת להגברת הרשעות ולתחכומה.
כגודל החכמה כך נעשה האדם מושחת יותר.

הגה״צ רבי אבא גרוסברד זצ״ל הביא לכך הוכחה, שבכל הדורות מירב השנאה והאנטישמיות במימדים גדולים
יצאה מהאוניברסיטאות – מהמלומדים והחכמים, ומהם התפשטה והשפיעה על המוני העם. ולא להיפך, מפני שהאיכר הפשוט בכפרו וההמון הנבער, ששכלם וחכמתם מצומצמים, גם תאותם ורשעתם מוגבלת.

לעומת זאת הגוי החכם והמשכיל מנצל את חכמתו להרע יותר. גם כיום האוניברסיטאות הן המקור לכל השחתה וקלקול מוסרי, ומשם נובעים כל החידושים וההוספות של הרע. [גם אצל הערבים אוני' ביר זית ושאר מרעין בישין הם המקור של הקלקול והשנאה!

גם באירופה המקום של שנאת ישראל ושאר חרמות אקדמיים הם באוניב' וגם אצלנו – שונאי ישראל הגדולים ביותר והדורשים חרמות אקדמיים עלינו[!!!] הם פרופסורים אצלנו באוני' שלנו!!]

הרי אנחנו – עם ישראל למדנו זאת על בשרנו בצורה המרה ביותר. לפני כמה דורות התחילו יהודים בכל רחבי אירופה ללכת שולל אחרי חכמת ברלין, מפני שטעו לחשוב שהנה זורח אור חדש של חכמה ותרבות, המביאה בכנפיה
גאולה ושלימות ורוב טובה לאנושות.

עד שנדמה היה להם שאורה בהיר ומתוק יותר מאור התורה ח"ו. בכך היא סינוורה והחשיכה את עיניהם של ישראל מלראות את האור האמיתי – התורה. עד שהקב״ה הוצרך ללמד אותנו לימוד עצוב מאד של גזירות כליון נוראות, ועי״ז לפקוח את עינינו לראות שמאותה חכמה ותרבות גדולה כביכול.

משם יצאה רשעות משוכללת ומתוחכמת כזאת שאי אפשר להעלות על הדעת, כי חכמתם הגדילה את רשעותם.

 

״ורדו בדגת הים וכבשוה״

אכן השי״ת קבע וציווה שהאדם ישלוט בבריאה ככתוב (בראשית א. כח) ״ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ״, אך על כך דרשו חז״ל (ב״ר פרשה ח. יב, הובא ברש״י א, כו)

הערה

ולכל כח בטבע יש שלטון מסוים וכל כח הוא אליל, לכן היו להם הרבה אלים־אלילים, וחשבו שהאלילים נלחמים זה בזה, חו הסיבה לכל פגעי הטבע, והאדם הוא הסובל מהמלחמות הללו. ומתפקידי האדם לפייסם על ידי שיעבוד להם כדי שלא יריבו ויזיקו לו.

״אם זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו״, כלומר אם ״זכה׳ אם הוא מזכך את עצמו ואת מידותיו ועושה כרצון השי״ת. הוא רודה בנבראים העליונים והתחתונים ונעשה שותף להקב״ה.

 

מסופר על בעל ה״פני יהושע״, יום אחד כשהלך כדרכו בקודש לאחר עלות השחר מביתו אל בית המדרש כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, נוכח הוא לפליאתו הרבה שהיום שלא כבכל יום – הרחובות ריקים מאדם. והנה שומע בעל ה״פני יהושע״ שאריה פרץ את סורגי גן החיות, בו הוא שהה, והחל משוטט בחוצות קריה ומפיל בכך את חיתתו על כל דרי העיר שלא מהינים לצאת מבתיהם, כשמעו את הדבר החל תר אחר מקום המצאו של האריה, וכמוצאו הפשיל את טליתו מעל ראשו וגילה את תפיליו, האריה בראותו זאת, החל נס מהמקום, ובעל ה״פני יהושע״ רדף אחריו, וכך האריה בורח וה״פני יהושע״ רודף, מחזה שהפעים והמין כאחד את בני העיר הנדהמים.

וסיבת הדבר שהאריה מלך החיות האדיר ברח מפני ״האדם״ בעל ה״פני יהושע״, משום שבעצם הרי האדם הוא נזר הבריאה והמלך עליה.

 

ושמעתי שהקדוש ר׳ שלמה מזוויעל זצוק״ל נסע פעם אחת למירון דרך שכם, והערבים ניסו לפגוע בנוסעי הרכב בו הוא נסע, ואמר ר׳ שלמה למלויו — אין מה לפחה הם לא יצליחו לפגוע בנו — וכך הוה. ור׳ שלמה ביאר את סיבת
בטחונו הזה באומרו, שהסיבה שגוי יכול לפגוע ולהרע ליהודי היא משום שבבל יהודי יש ״קצת גוי״, והיינו, התאוות הפחותות וכל הדומה לזה, אבל העוקר מלבו כל נטיה וזיקה של תאוה בזאת, הרי עקר מעצמו כל נטיה וזיקה של ״גויות׳ וממילא לא יכולה לפגוע בו ולשלוט בו כל יד עוולה, עכד״ק, וכנ״ל.

ביוצא בזה מובא מעשה בספר ״דור דעה״ (להרה״ג רבי יקותיאל אריה קמהלר ז״ל, ח״ב ע׳ לג) על הגאון השאגת אריה, כי פעם אחת נסע בדרך בעגלה מסוככת, והתנפלו שודדים על העגלון ובקשו כסף. הרב שאגת ארי׳ ישב בתוך
העגלה, מעוטף בטלית ותפילין והגה בתורה, וכאשר שמע קול צעקת העגלון, הוציא את ראשו, לראות מה נעשה שם, והשודדים בראותם את פניו, נבהלו נחפזו וברחו לנפשם. וישאל העגלון את השאג״א, ילמדני רבנו, מדוע בה נבהלו
השודדים מפניו? אמר לו, דע לך, כי כתוב בתורה ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״, ואמרו חז״ל, אלו תפילין שבראש, על כן בראותם את התפילין שבראשי, נבהלו ונסו לנפשם.

[וכן מסופר גם על הגר"א וכששאלוהו תלמידיו אבל גם לנו תפילין בראשנו? השיב לא כ' תפילין ש"על הראש" אלא ש"בראש"…]

 

אבל אם לא ״זכה״. כאשר אינו מזכך את פנימיותו, אינו שולט על עצמו וחושב רק להשתלט על אחרים למילוי תאוותיו, אז הוא הירוד מכל הבריות הן במעלתו הרוחנית והן בגשמיות, שכוחות הטבע והנבראים הפחותים ממנו מושלים בו.

היוונים כפרו ולא חפצו להשתלט על הבריאה – כדרכם של ישראל-  ע״י תיקון פנימיות האדם בתורה ובמצוות, אלא רק ע״י החכמה האנושית החיצונית ובכוחות הטבע שבידם.

אבל מאידך גיסא הם קינאו במעלה האלוקית של ישראל ובחכמת התורה הפנימית, על כן רצו לקחת מעם ישראל את מעלתם, ולנתק את הקשר שבין עם ישראל לבין השי״ת, כדי שיהיו הם – ולא עם ישראל – העם הנבחר מכל העמים בחכמתם,

ומסיבה זו דרשו מישראל שיצהירו ״אין לנו חלק – שותפות – כאלוקי ישראל״ – ביחס המיוחד שבין עם ישראל לאלוקיו בכלל, ובכל הקשור לשותפות בהנהגת הבריאה בפרט. אלא רצו שיהיו כמותם, מנסים להשתלט על הטבע ע״י השכל האנושי.

מאותה הסיבה טימאו את בית המקדש כדי שלא יוכל לשמש לעבודתו וליעודו שהוא השראת השכינה, שמשמעותה יצירת הקשר בין ה׳ לישראל, וחיזוקו, בעיקר ע״י העבודה שבמקדש שהיא הסיבה והדרך להורדת שפע הקיום

והברכה לכנסת ישראל ולבריאה כולה (עי׳ דעת תבונות עמי קעז־ח) ולא ע״י המדע וחכמת הטבע.

לכן חנוכה זה הזמן של קשר בינינו לקוב"ה ע"י הגברת עסק התורה ולימודה, ובזה ההתנגחות הגדולה ביותר עם תרבות יון והבלותה!

 

חנוכה

החומות המבדילות בין ישראל לעמים

ופרצו חומות מגדלי

[מתוק האור חנוכה ח"א בתחילתו, עם תוספות על הסורג בביהמ"ק ועל השרדותו של העם היהודי].

גזרות יון – פריצת חומות הטהרה

בפזמון ״מעוז צור״, כאשר מתארת העולה הנוראה שעשו לנו היונים, נאמר: ״ופרצו חומות מגדלי״.

ולכאורה תמוה, וכי פסגת הרשעות של היונים מתבטאת בכך שהם פרצו את החומה? הלא כדי לתקן חומה שנשברה מספיק לשפץ אותה בכמה עשרות אלפי דולרים ותו לא… מדוע אין בטוי לגזרות הנוראות שגזרו היונים, על כך שרצו למנע מאתנו לקים ברית מילה, לשמור שבת או לקדש את החדש?!

הלא אין ספק כי המטרה העקרית של היונים היתה לקעקע את יסודות הדת, הם רצו להשמיד את הרוח של העם היהודי ולגרום לכך שלא יהיו יותר יהודים בעולם, ואם כי הסכימו שיישארו בחיים בריות השייכות לעם היהודי, מכל מקום בקשו לגרים להם להתנהג כמו גויים גמורים.

המאבק מול היונים היה מאבק עקוב מדם – ועם ישראל מסרו עבורו את נפשם, כמאמר המדרש (ילקוט שמעוני שמות כ, רמז רצב): ״מה לך יוצא להרג? – על שמלתי את בני, מה לך יוצא לשרף? – על שקךיךני בתורה, מה לך יוצא לצלב? – על שאכלתי מצה, מה לך לוקה מאה פרגול?   על שנטלתי את הלולב״.

אותם יהודים שרצו להמשיך לשמור שבת היו יוצאים למדבריות וישבו שם במערות – בלי תנאי מחיה מינימליים. אך גם שם לכדה אותם ידם הארוכה של הצוררים. היתה מערה שבה הסתתרו כאלף יהודים, וכשהגיעו ישם היונים הם פקדו עליהם לצאת החוצה ולחלל שבת. הציתו היונים אש בפתח המערה, וכעת לא נותרה ליהודים כל בררה – או שיחללו שבת יכבו את האש או שישרפו כלם, וכל אלף האנשים בחרו באפשרות השניה ומסרו נפשם על קדשת השם!

אמנם, מתר היה להם לחלל שבת עבור פקוח נפש – אך במקרה זה אין היתר, (ן\כן מתר לחלל שבת כשהגוי מצוה לעשות מלאכה שהוא צריך, אך *ם רצונו של הגוי לגרים ליהודי לחלל שבת זה אסור, וכן כאשר מדבר חלול שבת בפרהסיה לפני עשרה יהודים.

חנה ושבעת בניה היו עוד ספור של מסירות נפש, שבו נאותו כל ״,'!יינו ^ימות, ובלבד שלא ישתחוו לפסל, ולעיני אמם הרגו את כלם.

י יוגד, אפוא, נתן להבין, שבאים לאחר כל זאת ואומרים: וכי יודעים אתם מה עשו היוונים? – הם שברו את החומה… דומה הדבר למי שבא ואומר יודעים אתם מה עשה היטלר? הוא שרף בית כנסת בורשא…

עומק טמון בהבנת מהותה של החומה שנפרצה.

כונת הפיטן אינה חומת בית המקדש, אלא לחומה מסומת מאד:

התוספות יום טוב כותב במסכת מדות, שהיתה בבית המקדש חומה אחת קטנה נוספת, חומה עשויה מעץ, שגבהה עשרה טפחים בלכד. חומה זו שמשה סימן לגויים שרצו לבוא ולהקריב קרבנות בבית המקדש, שמכאן ואילך אסור להם להכנס אל הקדש פנימה, שכן הכניסה מכאן מותו־ת אך ורק ליהודים.

חומה זו העלתה את חמתם של היונים, עד שבאו ועשו בה שלש עשרה פרצות!

הסורג בביהמ"ק

מויקיפדיה:

הסורֵג היה מחיצת אבנים נמוכה שניצבה סביב אזור בית המקדש, בבית המקדש השני, ושובצו בה כתובות אזהרה בשפות שונות לגויים שביקשו להיכנס אל התחום המקודש. פנימה לסורג עבר החיל – חומת העזר לחומת העזרה במקדש. מכל הכתובות שרדו רק שתיים – אחת שלמה, שהתגלתה על ידי שארל קלרמון-גנו ומוצגת במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול (בתמונה), ואחת שבורה במוזיאון רוקפלר בירושלים.

מטרת הסורג

הסורג היה סמלי בעיקרו, ונועד למנוע כניסה של לא-יהודים אל תוך המקדש, דבר האסור על פי התורה. כך, למעשה, סימן הסורג את התחום במקדש שעד אליו מותר לנוכרים להגיע. לצורך כך אף הוצבו סביבו עמודים ועליהם כתובות בלטינית ויוונית, שאין ללא-יהודים להיכנס למקדש, ודינו של הנכנס הוא מוות. הידיעות על כתובות אלה מגיעות מספרי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ה, ה, ב), אשר מדבריו גם עולה כי הרומים איפשרו לקיים גזר דין זה הלכה למעשה.

כך מובא בנאומו של טיטוס, מעט לפני חורבן בית שני (מלחמות ו, ב, ד):

"וטיטוס כעס מאוד על הדבר הזה והרבה לדבר קשות אל אנשי יוחנן, בקראו אליהם לאמור: הוי נבלים טמאים, האם לא הקימו ידיכם את הסורג הזה מסביב לקודש? האם לא העמדתם בסורג את העמודים האלה אשר נחרט עליהם בכתב יווני ובכתבנו, כי לא יהין איש זר לעבור את המחיצה הזאת? והאם לא מילאנו אנו את ידיכם להמית את כל העובר על הדבר הזה, אף אם יהיה אזרח רומא?…".

חוקרים בעבר פקפקו במידע זה, אך בשנת 1871 גילה המלומד הצרפתי שארל קלרמון-גנו אבן מעין זו שסיפר עליה יוסף.

על האבן יש כתובת ביוונית, האומרת: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה". קטע מלוח נוסף מעין זה נמצא בשנת 1935, אגב סלילת כביש בירושלים.

צורת הסורג

לא ברור מה הייתה צורתו של הסורג. על פי עדות יוסף, הוא היה עשוי מאבנים, והמחיצה הייתה "כלילת יופי במלאכתה". היו שפירשו שהוא היה עשוי בצורה מסוימת של אבנים לסירוגין, כעין מעשה רשת, כמרומז מן השם "סורג", וכמרומז אצל יוסף, שהיה ייחוד בעשיית המחיצה.

 

וכל כך למה?

היונים לא יכולים היו לשאת את העובדה, שישנו הבדל בין יהודי לגוי!

וכי סבורים אתם שיש לכם ידם כחול׳ או שאתם טובים יותר מאתנו? – טענו – יש לנו תרבות יפה כל כך, ופתאום באים כמה יהודים זקנים בירושלים ומסרבים לקבל אותה! מה פתאום?! הפסיקו להבדיל בינינו!! כלנו בני אדם…

זו היתה הסבה לכך שגזרותיהם התמקדו בשבת, מילה וחידש –

בעצם, מה התכונו לעשות בגזרה על קדוש החדש? מה אכפת להם שבאים שני עדים לבית דין ומספרים שהם ראו את הירח, ובית הךין אומרים ׳מקודש, מקודש׳?

באר הרב יאיר ישראלי שליט׳׳א, שמשמעות עמוקה טמונה בקדוש החדש. בפרשת בא נאמר ״החדש הזה לכם ראש חדשים״, ומבארים חז״ל שעם ישראל נמשל לירח.

ואמנם, לכאורה הספירה לשמש נראית ספירה הרבה יותר הגיונית, שהרי לשמש יש מחזור מסדר של שלש מאות ששים וחמשה ימים, לעמת הירח שיש לו מחזור של שלש מאות חמשים וארבעה ימים, כך שכל שנה חסרים בחשבון אחד עשר יום, עד שיש להוסיף חדש ולעבר את השנה.

בכל זאת עם ישראל מונים לירח, משום שהם נמשלו לו ־ מתחלת החדש עד שהירח מתמלא חולפים חמשה עשר יום, ומאז ועד שהוא נעלם

חולפים עוד חמשה עשר יום, כך היה בעם ישראל: מאברהם אבינו עד שלמה המלך חמשה עשר דורות עם ישראל עלה ועלה, לפיכך מכונה

תקופת שלמה ״סיהרא בשלמותא״, כלומר: הירח השלם, ואמנם בתקופה זו היה עם ישראל בפריחה הגדולה ביותר שלו – היתה בעם השראת שכינה וכסף לא היה נחשב בעיניהם למאומה, וכך הגיעו לפסגה הן כרוחניות והן בגשמיות.

אך מתקופת שלמה ואילך החלה נסיגה עד החרבן – בזמן ירובעם בנו כבר התמעטה המלוכה והם שלטו על שני שבטים בלבד, ולבסוף בדור החמשה עשר מגיע הגרוע מכיל ובית המקדש נחרב.

אולם, כאן נכר הבדל בולט בין עם ישראל לבין שאר העמים: בכל העמים ישנה תקופת שיא של פריחה, ואחריה מתחילה נסיגה עד שהם נעלמים כליל מעל המפה. כשהגיעו הספרדים לאמריקה ומצאו שם שבטים ומסות, הם הרגו והגלו אותם, עד שנותרו מהם רק מעט עתיקות. כך ארע גם ליונים העתיקים, למצרים הקדמונים ולרומאים – בכל פעם הגיע כובש זר חזק יותר מהם הם נעלמו מעל במת ההיסטוריה.

היחידים שנותרו במשך כל הדורות עם ונקוה עזה ליום שבו ישובו ויעלו מעל כלם הם עם ישראל, הם שנמשלו לירח, שבכל חידש הוא נעלם אך בסופו של דבר הוא חוזר בחזרה!

זוהי הסבה לכך שאנו אומרים בקדוש לבנה ״וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה״ – עם ישראל עתיד להתחדש באפן שלא יאמן, על אף שהוא אבד את הטובים שבבניו כחרבן הראשון והשני. עם ישראל חי וקים! וכל זאת משום שעם ישראל חי, שלא כשאר העמים, על ידי הבטחה אלקית.

את הנצחיות הזו לא יכולים היו היונים לשאת ־ וזו הסבה שבקשו למנע מישראל לקדש את החדש, שכן מטרתם היתה אחת: לבטל את

ההבדל בין יהודי לגוי ולנפץ את החומה המפרידה ביניהם! גם הם ידעו, כי ברגע שבו יתבטל ההבדל – שוב לא יהיו מגן ושמירה ליהודי.

מובן, אפוא, כי מעשה זה היה העולה הגדולה ביותר שיכולה להיות, והוא המרמז במלים ״ופרצו חומות מגדלי״! אין לך עולה גדולה יותר משבירת החומה המבךילה בין יהוךי לגוי!

לפיכך, כאשר נכנסו החשמונאים להיכל לאחר נצחונם, אחת מן הפעלות הראשונות שעשו היתה לתקן את החומה הפרוצה, ועוד הוסיפו ותקנו שכל מי שיבוא לבית המקדש ישתחוה שלש עשרה השתחויות כנגד אותן פרצות שפרצו היונים בחומה.

בין ישראל לעמים

מחיצה זו המבדילה בין יהוךי וגוי שומרת על התרבות המיחדת של עם ישראל, אשר יש לה מסרת אמתית ונצחית שאינה משתנה לע1לם, לעמת מסרת אמות העולם שמשתנה מעת לעת, ונוטה אחר הרוח.

מספר כי הרמב״ם היה יועצו של מלך מצרים ורופאו האישי, ומפעם לפעם נאלץ להפגש גם עם הקאך שאף הוא מצוי ה;ה בארמונו של המלך. אותו קאדי היה מנסה לגרר את הרמב״ם לוכוח בכל הזדמנות שנקרתה לפניו, אולם הרמב״ם נזהר מכול בכל כחו, ביודעו כי גם אם ינצח יהווה הדבי פגיעה בכל המסלמים באשר הם, והקאדי לא יעבור על כך בשתיקה.

באחד הימים פקעה סבלנותו של הקאדי והוא בקש מן המלןז לצוות על הרמב״ם שיענה לו, והמלך נענה לבקשתו. בכל זאת הצליח הרמב״ם להציב שני תנאים מצדו: האחד, שהמלך ישתף אתו פעלה בכל מה שהוא רוצה לעשות, והשני, שגם אם הצדק יהיה אתו – המלך לא יפגע, משום שאין כאן עניו של פגיעה אישית באמונת האיסלאם.

– משנענה לו המלך הוא בקש שביום ששי הקרוב הוא יקבל את בגדי הקאדי ויגיע במקומו לךריש במסגד לפני כל המסלמים, בנוכחות המלך והקאדי עצמו. כאשר הגיעו כלם, נגש הרמב״ם ונשא דרשה חוצבת להבות כיד ה׳ הטובה עליו – הוא התחיל בצטוט פסוקים, ולאחר מכן שלב אותם במאמרי חז״ל. המוני המסלמים הקשיבו לקאדי שהחל, לפתע, לדבר דברים של טעם, וכלם החלי להנהן בראשם ולהסכים עם כל מלה שיצאה מפיו.

ואלו הקאדי – חמתו בוערת בו. הרמב״ם דבר כנגד עקרי אמונת האיסלאם, צטט מחדל שהם כלל אינם מאמינים בהם, מדוע אף אחד אינו מגיב? למה אין איש שיקום ויאמר שאלו הם דברי הבל הנוגדים את עקרי האמונה?!

כשסים הפטיר הקאדי ״חלול הקדש״! אולם לא נותרה לו כל בררה, אלא להצטרף להמשך המסע, בדיוק כפי שהתחייב לרמב״ם.

הפעם, ביום השבת בקש הרמב״ם מן המלך והקאדי להצטרף אליי אל גיית הכנסת היהודי. הגיעה שעתה של הקריאה בתורה – הרמב״ם עלה לתורה והחל לקרא, אולם בכונה תחלה קרא את הנקוד בשבוש מסוים.

בפעם הראשונה שבה טעה – הזדעקו השומעים ותקנו אותו, בפעם השניה שוב כלם ׳מתנפלים׳ ומעירים, ובפעם השלישית שוב… כשהגיע לישני׳ נגש אליו הגבאי ואמר: ״כבוד הרב, דומנו שהשבוע היית עסוק מדי ולא הספקת להתכונן לקריאה בתורה, לכן מישהו אחר יעלה לקרא ?מקומך״. ואכן, כך היה.

כשהסתימה התפלה, נגש הרמב״ם אל המלך ואמר לו: ״הראית מה רציתי שתראה? הבט וראה מה בין המסורת שלכם למסורת שלנו!

נכנסתי לתוך מסגד ואמרתי דברים הסותרים את עקרי האמונה שלכם – ואף אחד לא נסה להתנגד או לתקן אותי… אדרבה, נראה כי דברי התקבלו כחלק בלתי נפרד מן המטרת שלכם…

ואלו כאן, בבית הכנסת שבו אני מכהן כרב – אף אחד לא ותר לי אפלו על טעות בנקוד! באותו רגע תפסו אותי ־ .והכריחו אותי לרדת והביאו מישהו אחר שיקרא במקובלי…

המסו־ת הזו והדיוק הזה – הם היסודות של התרבות שלנו!

תרבות זו מובילה אותנו קדימה, ושומרת עלינו לבל נגיע לעולם לפשרות! אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף ולותר על תנאי נוחיות כאלו ואחרים – ובלבד שהחנוך שלנו ישאר טהור וזך, בדיוק לפי העקרונות המסורים לנו מדורי דורות, מבלי לסטות כמלא נימה.

על כן אנו חיים וקיימים!

מהמאבק על טהר החנוך ־ בלי שום פשו־ה וותור

כאשר יעקב נפגש עם עשו הרשע הוא אומר לו ״למה זה אמצא חן בעיני אדני״ (לג, טו), ותמיהה גדולה מתעוררת למשמע דברים אלו, שבאים בסתירה, כביכול, לכל המהלך הקודם –

בתחלה יעקב מבקש מעשו שייקח ממנו את המנחה כי רוצה הוא למצא חן בעיניו: ״ואשלחה להגיד לאדוני למציא חן בעיניך״, הרי שיעקב אמר בפרוש שהוא מענין למצא רון בעיני עשו.

ולא עוד, אלא שהוא קורא לעשו אדון ולעצמו קורא עבד: ״ויצו אותם לאמיר כיה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב״. וכן בהמשך: ״כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמיר… ואמרת: לעבדך ליעקב מנחה הוא שלוחה לאדני לעשר. שוב קורא יעקב לעצמו ״עבד״ ולעשו ״אדון״.

ואז שואל עשו את יעקב: ״מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי?״ עשו התכון לשאל על המכות שהוא קבל. !עקב לא ידע שעשו קבל מכות, ולכן חשב שהכונה למשלח הדורון וענה: ״למצא חן בעיני אדני״. זו כבר הפעם השניה שיעקב מצהיר מפרשות כי מענין הוא למציא חן בעיני עשו. עשו מנסה לסרב לקבל את המתנה: ״יש לי רב אחי יהי לך אשר לך״,

ויעקב, מודיע לו בפעם השלישית על .רצונו למצא חן בעיניו: ״אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי״ והוא מוסיף: ״כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלקים ותרצני״

האמת שמשפט זה נראה, לכאורה, תמוה: יעקב מדבר עם רשע מרושע כעשו, ועליו הוא מתבטא כי ראית פניו היא כראית ״פני אלקים״? היתכן?!

יעקב טען לעשו: ׳;יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך״. אמר לו:עקב: לקב״ה יש יותר ממה שיש לך, ואף על פי כן צונו שכשעולים לרגל ״לא יךאו פני דיקם, איש כמתנת :דו כברכת ה׳ אלקיך אשר נינו לך״ (דברים טז, טז יז). ללמדנו, כי מתנה לא תמיד מביאים כי המקבל נצרך לה, אלא כשמביאים למישהו חשוב מביאים מתנה כדי להראות שמכבדים אותו. וגם אתה, עשו, ״ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלקים!

על קל פנים, זו כבר הפעם השלישית ש:עקב אבינו אומר: ״אם נא ^יאתי חן בעיניך״, .רצוני למצא חן בעיניך, עשו.

יעקב מפציר בעשו עד שבסופו של דבר עשו נוטל את המנחה מידיו ואומר: טוב, ״נסעה ונלכה ואלכה לנגדך״.

עו^ה יעקב: אינני :כול. מדוע? ״אדני יודע כי הילדים רכים, והצאן וה^קר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן. :עבר נא אדני לפני עבד1, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד א(ןור אבא אל אדני שעירה״.

אומר עשו: בסדר, אבל: ״אציגה נא עמך מן העם אשר אתי״, ועל זה עונה יעקב: ״למה זה אמצא חן בעיני אדני״?

מה פרוש ״למה״? הרי שלש פעמים בקשת למציא חן בעיניו, והנה עתה כשסוף סוף מצאת חן, אתה דוחה זאת?!

רש״י באר את העניו על דרך הפשט, אך ישנו באור נוסף על דרך הדרוש, כדלהלן:

יעקב אבינו אמר לעשו: אתה הרי שונא אותי ורוצה להרג אותי על כך שגנבתי לך את הבכורה, ולא בצדק. וכי אני גנבתי לך את הבכורה? הרי אתה בזית אותה, שנאמר: ״ויאכל וישת… ויבז עשו את הבכורה״, ואמרו חז״ל (ב״ר סג, יד): ״וייאכל וישת – הכניס עמו כת של פריצים, אמרין: ניכיל דידיה וניחוך עליו״, אמר עשו: קידם נאכל משלו ואחרי כן נצחק עליו.

ובשפה המדברת: עשו כנם מסבת עתונאים ואמר: ׳תראו איזה טפש אחי, נותן לי צלחת שלמה של מרק עדשים, לא פחות, ועבור מה? עבור הבכורה!…׳ בכורה פרושה הקרבת קרבנות, עולם הבא. כלומר, העולם הבא לא היה שוה בעיניו אפלו צלחת מרק. ואם כך בזית את הבכורה, מדוע הנך כועס עלי כל כך!

איך שלא יהיה, ממשיך יעקב ואומר לעשו, כרגע הנך מתכונן להרג אותי. ואני הרי לא אשתיק לך, לא אפשיט את צוארי לשחיטה אלא אלחם בכל כחי, ובמלחמה יש הרוגים, משפחות שכולות, פצועים ונכים. אין מנצחים במלחמה. עשו, אחרי הכיל אחי אתה, הבה נפתר את הסכסוך בינינו בדרכי שלום, ללא שפיכות דמים. אני מעניו למציא חן בעיניך, ולשם כך אני מוכן לקרא לעצמי עבד ולך אדון, אני מוכן להשתחוות לך שבע פעמים בתוך הבץ, ולא רק אני אלא גם נשי וילדי, אני מוכן אפלו לתת לך את כל הכסף והזהב וגם את כל הבהמות שלי, רק כדי שנגמר את העניו בשלום. ״אמצא חן בעיני אדני״.

הכל טוב ויפה, אלא שאז בא עשו עם הצעה משלו. אני מסכים, אבל ש לי תנאי אחד: ״אציגה נא עמך מן העם אשר אתי״. פשוט נוכחתי לדעת שילדיך אמנם נחמדים ומחנכים, אבל הם קצת ׳מרבעים׳, צרי אפקים, לא מכירים את העולם הגדול. אכניס כמה מורים מקצועיים מהאוניברסיטה שלי ל'חדר׳ של ילדיך, שילמדו אותם מקצועות, ידברו אתם תרחיבו להם קצת את האפקים, שלא :היו כל כך מרבעים. כמו כן, ראיתי שהם קצת חוו־ים. כנראה שאצלכם ברויד־ר, הרב שמלמד התעמלות הוא הרבי הכי זקן ב׳חדר׳.״ לכן אני מציע שהחבר׳ה שלי, בחורים צעירים עם הרבה מרץ ימסרו להם שעור התעמלות. לא חס ושלום על חשבון למוד התורה. בהפסקות. ואם אתה מפחד, יעקב, שהמורים שלי ידברו דברים שאסור לילדיכם לשמע – אין בעיה, אתה תהיה נוכח בשעת השעור ותצנזר את דבריהם, הכל יעשה תחת פקוח צמוד!

בשמע יעקב אבינו את התנאי הזה קפץ והכריז: לא ולא! ״למה זה אמצא חן בעיני אדני״. אני מצדי, בכדי שלא ישפך דם, הייתי מוכן להקריב את כספי, את כבודי, את הכל – אבל לא את חנוך הילדים שלי. אם זה הרננאי שלך ־ אלחם בך עד חרמה, אפלו אם נגיע עד כדי שפיכות דמים!

עבור חנוך ילדינו מוכנים אנו להקריב הרבה, לשלם ממון רב. ב׳חדרים׳ אנחנו משלמים, בסמינרים אנחנו משלמים, הכל אנחנו מוכנים, העקר שהחנוך יהיה על פי דרך ישראל סבא, בלי שום שנויים. איננו• מוכנים שתהיה דריסת רגל, ולו הקטנה ביותר, לעשו בחנוך ילדינו.

גם אם זה בפקוח של :עקב, גם אם ישנה צנזורה, כי כאשר מתקרבים אל עשו, ואפלו רק נמצאים בסביבתו – יש לכך השפעה מכרעת על נפש ילדינו.

 

נלמד מאבינו יעקב ולא נתפשר בשום אופן על חינוך ילדינו, כי בנפשנו הדבר!

חנכה הוא חג של חנוך, ובמרכז החנוך עומד הנער היהודי – וכינת כל הוריו ומחנכיו להדריך אותו בדרך ישראל סבא, עם פך שמן טהור וזך.

מחובתנו, אפוא, לזכר, כי לנו יש תרבות אחרת משאר העמים, והפחד הגדול אינו רק בשעה שהם רודפים אותנו, אלא יותר מכך בשעה שהם מנסים להתקרב אלינו, כמו שאמר יעקב ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״

– עוד יותר ממה שפחד יעקב מן הפגועים שזומם עשו לעשות לו, הוא פחד ׳מיד אחי; מן הקרבה היתרה אליו!

אמריקה עשתה לעם ישראל נזק גדול יותר מן הנזק שנגרם לה בשואה! היא הביאה אותנו למצב של תשעים אחוזי התבוללות – לעמת גרמניה שבה נהרגו ששה מליון יהודים.

ה׳עולם׳ נוהג לומר: כשיהודי יודע לעשות את ה׳קדוש׳ זה טוב מאד, אך כשאינו עושה כן, מגיע הגוי ועושה את ה׳הבדלה׳…

מוסרים אנו, אפוא, את נפשנו עבור טהר החנוך, ברצותנו להמשיך ולחנך, ולהעמיד דורות כמו פעם – כמו ה׳בן איש חי׳, כמו רבי עקיבא איגר וכמו הרמב״ם – עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן!

מאתר ערכים:

היסטוריון ארנולד טוינבי, מגדולי היסטוריונים של המאה ה-20, סוקר בספרו את עלייתן ושקיעתן של 21 תרבויות: המצרית, האינדית, הסינית הקדומה, הכרתית, השומרית, המאיה, הסורית, ההודית הקדומה, החיתית, ההלנית, הערבית, הפרסית, ההינדואית, המקסיקנית, היוקטונית, הבבלית, הנוצרית-אורטודוכסית ברוסיה, הנוצרית-אורטודוכסית מחוץ לרוסיה, תרבות המזרח הרחוק ביפן וקוריאה, תרבות המזרח מחוץ ליפן ותרבות המערב. אבל…

'שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת, איחדה אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת בכל קצוות תבל, ומול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית, שמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה'.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי ההוא משהו מעבר לזמן".

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כשניסיתי לאמץ את השיטה המטריאליסטית (החומרנית) ההיסטורית על ידי הצבתה מול גורל העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".

הסופר האמריקני הרמן ווק: 'עם זה התגבר העם על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שעל פי דרך הטבע אין לעמוד בהם. התקיימות ממושכת זו בניגוד להיגיון ההיסטורי, היא הדבר המופלא ביותר והמצריך הסבר, אף כי גם אריכות הימים כשלעצמה מפליאה היא למדי".

פרופ' ג'ורג' פרידמן, סוציולוג והיסטוריון צרפתי: "יש לעם היהודי היסטוריה שאינה כשל כל העמים. כתבתי פעם שהיהודים הם 'תאונה של ההיסטוריה', משהו שאינו תואם את הכללים המקובלים של ההיסטוריה".

הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי בלז' פסקל': "מוצא אני בקרן זווית של העולם עם מיוחד, נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק בכולם. עם שקורותיו קודמות במאות שנים רבות לקורות העתיקות ביותר שישנן. עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי, ונראה לי שכדאי וראוי לתת עליה את הדעת".

הסופר האמריקני מרק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים, עלו ומילאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?".

ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר: "רבים מאד, יהודים ונוכרים, ידידים ואויבים, חזרו ושאלו גם בעת החדשה: מהו סוד התמדתם, קיומם והתחדשותם של היהודים? מדוע קבוצות גדולות יותר, תרבויות וציווליזציות חזקות לא פחות, אבדו מן העולם, נעלמו או נטמעו – הפרסים בתרבות המוסלמית, היוונים בתרבות הרומית ביזנטית. ואילו היהודים נשארו יהודים? בתודעתם ובתודעת הסביבה הם בני אברהם, יצחק ויעקב. עצם התמדת קיום זה שימשה נושא לתמיהה ולהערצה, לקנאה ושנאה כאחת".

אברהם לבני, כומר שהתגייר: "עם ישראל וקיומו הנצחי מהווים עבור העולם הנוצרי 'מסתורין', מדובר בחידה מציקה ומוחשית. במשך מאות שנים ניסתה הנצרות להיפטר ממנה יותר ממה שניסתה לעמוד על טיבה. היא השתמשה בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להיפטר מהעם הטרדן: רדיפות, טביחות, שינון הבוז, השמצות וכל סוגי האלימות, אלא שהעם שרד, והישרדותו העל טבעית הקנתה ממד נוסף למסתורין הזה".

בפתח המאה העשרים הבחין הסופר הרוסי לב טולסטוי בתופעה ההיסטורית המיוחדת. מבלי דעת, הוא חזר כמעט מילה במילה על מילות ההגדה:

'היהודי הוא סמל הנצחיות, הוא, שלא השחיטות ולא העינויים לא יכלו להשמידו, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא מחו אותו מעל פני האדמה, הוא שהיה הראשון להכריז על דברי אלוקים, הוא שהיה זמן רב כל כך שומר הנבואה ומסר אותה ליתר האנושות, אומה כזאת אינה יכולה לכהות, היהודי הוא נצחי, סמל הנצחיות'

 

חנוכה

פנימיות מול חיצוניות

חוץ ופנים בעבודת ה׳ [מתוק האור חנוכה]

ה״חתם סופר״ כתב לתרץ את קושית ה״בית יוסף״, בהקדם קושיה נוספת:

בנסח ״על הנסים״ נאמר: ״ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והרליקו נרות בחצרות קדשך״, ולכאורה קשה, מפני מה לא הרליקו את המנורה בתוך בית המקדש עצמו שהוא מקומה הקבוע, אלא ״בחצרות קדשך״?

ומתרץ, שהמצב בבית המקדש פנימה היה נורא, עבודה זרה היתה מנחת בכל פינה. לא עמדה בפני החשמונאים כל ברירה, הוציאו את המנורה החוצה והדליקוה שם.

ומנין ידעו שהדלקה באפן כזה מותרת?

הרמב׳׳ם פוסק שהדלקה כשירה בזר, ורק הטבת הנרות במנורה צריכה להעשות על ידי כהן, והיא מעכבת. והנה, זר אינו יכול להכנס פנימה להיכל, מוכרח, אפוא, שיוציאו לו את המנורה החוצה, ומכאן שהדלקה כשרה בחוץ.

כך עשו החשמונאים, הם היטיבו את המנורה בפנים – והדליקו אותה בחוץ. אולם, בחוץ מנשבת רוח, והדלקה במקום רוחות צורכת הרבה יותר שמן מן הרגיל.

לכן, גם ההדלקה ביום הראשון, שעבודה היה די שמן בפך הלוטו שנמצא, היתה נס, שכן במצב שבו המנורה מדלקת בחוץ, אפילו פך שמן אחד אינו אמור להספיק!

 

הבטוי החיצוני פוגם בפנימיות ובשלמות המעשה

הדלקת המנורה בחוץ מהוה משל לענין מהותי מאד בעבודת האדם בעולמו –

עבודת ה׳ צריכה להעשות באפן פנימי ומוסתר מעין כל, ללא שום בטוי חיצוני, וכפי שהדלקה בחוץ מכלה הרבה יותר שמן, כך עבודת ה׳ חיצונית מכלה את האנרגיות האמתיות הצפונות בלב האדם, ובמקום להשקיע את כל משאביו בעבודה עצמה – הוא מפנה זאת לכוונים אחרים.

המעשה עם רבי חיים זלוטיס

היטיב להגדיר זאת רבי חיים זלוטיס, יהודי צדיק שחי בליטא, וזכה להערכה רבה לא רק בקרב אחיו היהודים, אלא גם בקרב חוגי האצלה הנכריים.

ביום מן הימים הגיע אורח אל ה׳פריץ׳ אשר בתחום שליטתו התגורר רבי חיים, ובתוך כדי השיחה התהדר הפריץ המארח באזני אורחו באותו יהודי צדיק המתגורר באחותו, יהודי בשם רבי חיים. ״האם רוצה אתה לראות יהודי צדיק אמתי?", שאל המארח את אורחו, ומשנענה בחיוב יצאו השמם אל עבר ביתו של רבי חיים.

אלא שכאשר הגיעו אל ביתו של רבי חיים ודפקו בדלת, לא נשמעה כל תגובה. הפריץ דפק שוב, הפעם חזק יותר, אולם שוב – התוצאות היו זהות… מבט מחלון הבית הבהיר לאורחים כי בעל הבית עומד מול הקיר, לא נע ולא זע, אולם מאידך גיסא גם אינו פותח את הדלת… הם קראו לו, צעקו לו, אך ללא הועיל… רק לאחר שכבר כמעט התיאשו ופנו לשוב על עקבותיהם, פתח רבי חיים את הדלת, והזמין את האורחים להכנס ולהסב על שלחנו.

ואמנם, שני האורחים נכנסו אל ביתו של רבי חיים, התישבו על יד השלחן, והפריץ בקש ראשית כל להשביע את סקרנותו… ״מדוע לא פתחת לנו את הדלת מידי״, הוא שאל את היהודי ׳שלו׳ בנימה קלה של תרעומת, ורבי חיים נענה מיד והסביר כי היה בעיצומה של תפלה לפני אלקיו, מלך מלכי המלכים, ועל כן לא יכול היה להרשות לעצמו להתיחס לכל בשר ודם.

אלא שכאן, התערב בשיחה אורחו של הפריץ, ואמר בספקנות: ״תסלח לי שאני אומר, אבל אתה לא היהודי הראשון שאני פוגש… בחיי הזדמן לי להכיר אי-אלו יהודים, ואף ,ראיתים כשהם עומדים בתפלה לפני אלקיהם… לפיכך, תמוהה בפני טענתך כי היית שקוע בתפלתך, שכן היהודים שהכרתי – התפללו בצורה אחרת לחלוטין… הם לא עמדו כגלמים אל מול הקיר… הם הניעו את ידיהם ואת רגליהם, הם השמיעו את קולם, ובקצור: נתן היה להכיר בקלות כי עומדים הם בתפלה!״.

כך אמר הפריץ, ורבי חיים נאלץ להסביר לגוי הלזה טיבה של תפלה… וכך אמר הוא לו:

הבה ואספר לך ספור…

מעשה במלך אשר בקש לבנות לעצמו ארמון, אבל לא סתם ארמון – אלא ארמון מיחד, שאין לאף אחד כמותו. הוא היה מאותם השואבים הנאה מיחדת לא רק מכך שיש להם דבר מה, אלא מכך שלשני אין את אותו הדבר…

מכל מקום, אותו המלך בקש לבנות לעצמו ארמון שידברו עליו בכל העולם כלו, ולפיכך הביא מהנדסים ידועי שם, קבלנים מפרסמים, אמנים מיחדים במינם, וכל אלו שקדו על המלאכה במשך כמה וכמה שנים עד שהשלמה המלאכה והארמון עמד על תלו בנוי ומשכלל בהדרו. לאחר שהסתיימה המלאכה, נכנס המהנדס הראשי ־ אותו שהיה מפקד על כל המלאכה ־ אל המלך, ובקש ממנו כי יתלוה אליו לסיור בארמון החדש, כדי שיוכל להציג בפניו את כל נפלאותיו. ואמנם, המלך נענה להזמנה והשנים יצאו לסיור ברחבי הארמון המפאר.

הסיור התחיל בגנה, אשר המלך מעולם לא ראה כמותה, מתקנת ומסדרת, עמוסה בעצי פרי ועשבי ריח, ממש פלאי פלאים. מהגנה הובילו שלש מדרגות אל הטרקלין המפאר, וממנו היתה דלת אשר פנתה אל עבר לשכת קבלת הקהל. כמובן, היה בארמון מטבח רחב ידים מציד בכל אבזרי הנוחות שהיו קעזים באותם הימים, וכך גם חדר הסיבה המרחיב את הדעת.

בקומה השניה היו ממקמים חדרי השנה. האמן סיר עם מלכו בכל החררים אשר לא נראו כמוהם ליפי מעולם, עד שהגיע לחדר הגדול מכלם, המפאר מכלם, מציר כלו בציורים הנראים ממשיים ומוחשיים, ממש גיונגל ענק של חיות ובתוכו מטת אפריון נהדרת. ״זהו חדר השנה המלכותי!״, אמר המהנדס, ולאחר מכן הוסיף:

״אדוני המלך, אני מתפלל תמיד שיארכו ימי מלכותו רבת החסד, אולם אני יודע כי עלולים חלילה לבוא על הממלכה ימים אחרים, ימים של מרד חלילה, אשר יאלצו את המלך לבררו מארמונו – וכסף מזמן לא יהיה מיותר… לפיכך בניתי בחדר השנה כספת סודית, אשר את מקומה רק המלך ידע. בכספת זו יוכל המלך לאגור סכום נכר של כסף לעת צרה שלא תבוא, רחמנא לצלן, וכך ידע נאמנה כי לא ידע מחסור לעולם!״.

כן אמר האומן, תוך כדי דברו לרוץ ברוולוה על עינו של הנשר, ומיד נפתחה דלת בקיר, והמלך השקיף אל עבר כספת עמוקה ורחבת ידים, בה נתן היה בקלות להטמין סכום גדול מאד.

אולם האמן לא הסתפק בכך… הוא הסביר עתה למלך, כי כספת זו אינה כספת פשוטה… זו כספת מיחדת במינה! בכספת זו יכולים להכנס מאה אלף זהובים בדיוק, לא אחד יותר! הוא אף הזמין את המלך לעיר נסוי בו במקום, תוך שהוא מודיע כי אם יתברר שטעה – הרי שמותר הוא מראש על שכר טרחתו בגין מלאכת הבניה כולה.

ואמנם, המלך ציוה, הזהובים הובאו, ומלאכת הספירה החלה…

הנה כבר הכנסו אל הכספת עשרת אלפים זהובים, עשרים אלף, שלשים אלף, ועוד היד נטויה. והנה כבר נספרו חמשים ואף שבעים אלפי זהובים ועדין יש מקום… שמונים אלף זהובים הכנסו, תשעים אלף, תשעים וחמשה אלפי זהובים, תשעים ותשעה אלפים, ותשע מאות, ותשעים, ותשע… רדי! הזהוב המאה אלף לא נכנס ־ בשום פנים ואופן!!

המהנדס החויר והסמיק חליפות, אותות מבוכה ניכרו על פניו, המלך ניסה להניח את דעתו והתחייב לשלם את שכרו על אף שדבריו לא נאמנו, אולם ללא הועיל… האמן ניגש אל הכספת, בדק כאן ומשש שם, לחץ פיה ודחף שם, הרהר ארכות ולאחר מכן הכריז: ״אדוני המלך, מצאתי את הבעיה! אבקש, אם אפשר, להוציא את כל הזהובים!״…

בקשתו של האמן התמלאה תיכף, כל הזהובים הוצאו מהכספת, המהנדס ניגש אל יצירת כפיו, נשף קמעא, וענן של אבק התרומם באויר… ״כעת נתן להחזיר את הזהובים!״, אמר המהנדס, ואמנם, הזהובים החזירו למקומם – וראה זה פלא: בכספת נותר מקום לזהוב אחד אחרון, הזהוב המאה אלף!!

זה הסיפור שספר רבי חיים זלוטיס לפריץ ולאורחו, ולאחר מכן פנה אל האורח ושאל: ״הבנת?״…

האורח, אשר היה גוי מגשם כמו רעהו הפריץ, כמובן לא הבין, ורבי חיים מהר להסביר…

התורה שלנו צותה אותנו לעבד את ה׳ אלקינו בכל לבבנו, ורבותינו הקדושים למדו אותנו שעבודה שבלב – זוהי תפלה. הלב שלנו, יכול אפוא להכיל את התפלה בתוכו ־ מבלי שתפרוץ החוצה. אולם במה דברים אמורים? בזמן שאין בלב אפילו פרור של אבק… של נגיעה אישית, הרהורים ותאוות… אזי – מכיל הוא את התפלה בתוכו… אבל בו ברגע שישנם פרורי אבק בלב – או אז כבר אין הוא יכול להכיל את התפילה, ובעל כרחו היא מקבלת בטוי חיצוני!

נוסח נשמת כל חי

והנה, לכשנתבונן, נמצא כי ענין זה רמוז במה שאנו אומרים (לפי נוסח ספרד):

״בפי ישרים תתרומם… ובשפתי צדיקים תתברך… ובלשון חסידים תתקדש… ובקרב קדושים תתהלל״.

כי אמנם, ה׳ישרים׳, אשר הם בעלי הדרגה הנמוכה ביותר – עובדים את ה׳ בפיהם, אשר הוא הבטוי החיצוני ביותר ל׳עבודה שבלבי. ה׳צדיקים׳ – אשר דרגתם גבוהה יותר – עובדים את ה׳ ב׳שפתים׳, אשר אמנם נסתרות יחסית ליפה׳, קולן אינו נשמע, אבל גם הן עדין חיצוניות

ה׳חסידים׳ – שדרגתם עוד יותר גבוהה – עובדים את אלקיהם ב׳לשון׳, שהיא פנימית אפלו ביחס לשפתים, ואלו ה׳קדושים׳ – שהם בעלי הדרגה הנישאה והמרוממת ביותר – עובדים את ה׳ יתברך באופן הפנימי ביותר – ב׳קרב׳, בפנימיות מחלטת ללא כל בטוי חיצוני!

העבודה הנדרשת ־ עבורה פנימית

למדנו מכאן – ממשיך ה״חתם סופר״ – כי עבודת ה׳ נעשית בחוץ רק כשבפנים מלוכלך…

המנורה הודלקה בחוץ – כשלא נתן היה להדליקה מפני טומאת המקדש, אך כשבפנים נקי – אין צורך בשום עבודה בחוץ.

אדם שמחפש שכלם יראו וידעו על מעשיו, מוכיח כי בתור תוכו אינו נקי!

כיוצא בכך התבטא הרב שך זצ״ל באזני רבי אברהם צבי טויב שליט״א:

החלף של הרוחניות זו החיצוניות… כלומר, הסכין השוחטת כל מעלה רוחנית טובה זהו הרצון והדחף

לתת לדברים ביטוי חיצוני ופרסום.

המעשה בחפץ חיים

מספר בספר ״מאיר עיני ישראל״ כי אחד מתלמידיו ומקרביו של ה״חפץ חיים״ פנה באחד הימים אל רבו והודיע לו כי הוא עומד לנסוע לאמריקה לצרכי צבור. אמר לו ה׳׳חפץ חיים״: ״יש לי עבורך שליחות מצוה. לא מכבר סיימתי את כתיבת יספר המצוות הקצר׳, אבל לצערי אינני יכול להוציאו לאור כי אין לי לשלם בעבור הוצאות הדפוס. אודה לך מאד אם תמצא באמריקה נדיב שיסכים לתרום בעד הוצאות הדפוס המגיעות לאלף דולר״.

נעתר האיש ברצון ובלבו שמח שמחה גדולה על ההזדמנות שנקרתה לידו לסייע לרבן של ישראל להוציא את ספרו לאור.

אך החפץ חיים הוסיף ואמר: ״דע לך שאין הדבר פשוט כלל ועיקר. הואיל וכונתי בהדפסת הספר בלתי לה׳ לבדו, צריך שכל העוסקים בו תהא כונתם לשם שמים בלבד. על כן צריך שהתורם יתרים את תרומתו בחפץ לב ולהרים תרומה על מלא הסכום. מלבד זאת, רק מי שלא ידרוש שאנציח את שמו בשער הספר ראוי להשתתף בהוצאתו. אבל״ – הוסיף החפץ חיים – ״אם מצד עצמו הוא יחפיץ ששמו יתנוסס בספר ורק לאחר שתאמר לו את התנאי שהתניתי יחזור בו מדרישתו – כבר נפל פגם בתרומתו ושוב אי אפשר להשתמש בה להוצאות הדפוס״.

הפליג היהודי לאמריקה. הנסיעה ארכה כמה שבועות, וכשהגיע לחופי אמריקה נפל למשכב. רופא מקומי בדק את האיש והורה לו כי לצרך הבראתו עליו לשהות באזור חמים והמליץ לו על מדינת פלורידה שבדרום מזרח ארצות הברית. נטל האיש את מטלטליו ועשה את דרכו לפלורידה.

ביום חמישי אחר הצהרים ירד לרציף הנוסעים, מותש ממחלתו, אך סמוך ובטוח שהקב״ה ידאג לו.

ואמנם, לא חלפו דקות ארכות, והנה פסע לעברו אברך בעל פנים מאירות שהבדילו אותו משאר הפרצופים הנכריים שמסביב. השנים פתחו בשיחת נימוסיו, ממנה נודע לאורח כי מנהגו של אותו אברך להגיע מדי יום חמישי לרציף ולהזהיר את הנוסעים מפני ארוח במלונות ובבתי הארחה המציגים עצמם ככשרים, בעוד שהכשרות הנה רפורמית בלבד, ובנקל עלולים להכשל באכילת נבלות וטרפות.

–           ״אם כך היכן אפשר להתארח כאן?״

–          אני עצמי שוהה כאן עם אשתי לצרכי בריאות בבית הארחה גויי לגמרי. יש לנו מטבח נפרד וכלים משלנו, וזוגתי טורחת בהכנת האוכל. השגנו בשר כשר משוחט שגר במרחק ארבעים מילין מכאן, אשתי ממליחה ומכשירה אותו, ואף מנפה קמח לפי כל כללי ההלכה ואופה ממנו לחם. אם תרצה להצטרף אלינו לסעודת שבת, קנה לך דג כשר בעל סנפיר וקשקשת, ובשמחה נארח אותך על שלחננו.

היהודי נענה להזמנה, הזמין חדר סמוך לחדרם במלון. שוטט שעות ארכות בנסיון למצוא דג כשר, אך כששב לחדר ונכנס למטבח שהעמידו לרשותו – נבוך. מעולם לא התעסק עם בשולי דגים… בלית בררה נגש אל המארח ובקש להעזר באשתו. וזו, כמעשה בעלת בית, הורתה לו להשאיר עבורה את המלאכה כולה. במוצאי שבת פנה האורח אל מארחו ושאלו:

״אולי הנך מכיר אדם שמוכן לתרים להדפסת ספר חדש של החפץ חיים? הסכום הדרוש הוא אלף דולר!"

אמנם החפץ חיים הציב תנאים לתורם, אולם מחמת טרדות הדרך וחליו של האיש פרח הענין מזכרונו. שמע המארח את הבקשה ולאחר שהרהר בדבר השיב לאורחו: "אני עצמי רוצה לתרום!״ ומיד הוסיף: ״אבל יש לי כמה תנאים: אני רוצה לתרם את מלא הסכום, אינני רוצה שתפים. ומלבד זאת, אני רוצה שהדבר יעשה בעילום שם מחלט. אינני רוצה שמישהו .ידע על תרומתי, ובודאי שאינני מענין ששמי ינצח בספר״.

והאיש משתאה, מחריש לדעת ההצליח ה־ דרכו…

שב האיש לרארין, נתן ביד החפץ חיים את מלא הסכום להרפסת הספר, ובתוך זמן קצר יצא לאור ״ספר המצוות הקצר״. כעבור כמה שנים נפטר החפץ חיים. אותו מקרב שהיה שליח מצוה להדפסת הספר עלה לארץ ישראל וזכה להקים בה את ביתו.

באחד הימים ישב האיש במרפסת ביתו והנה הוא רואה את אחד מדיניה של ירושלים, פוסע על המדרכה שליד הבית. עדין צעיר לימים היה אותו אברך – אולם שמו כבר יצא לשם ולתהלה כעילוי גדול ותלמיד חכם מפלג.

כשראהו מן המרפסת סמן לו שיואיל לסור לביתו, הכשנענה ועלה אליו, ספר לו את קורות כל אותו מעשה שבו שמש שליח מצוה למציאת תורם להדפסת ״ספר המצוות הקצר״ של החפץ חיים.

בראותו את תהיתו של הדין על הקשר בין הסיפור אליו, תהה: ״האינך יודע? אותו יהודי אמריקני שפגש אותי ברציף ה״רכבת כדי להזהירני מפני ׳כשרות הרפורמים' וארחני בביתו בנדיבות לב, ואשר זכה שיספר המצוות הקצר׳ של החפץ חיים יצא בזכותו – הוא החותן שלך, רבי ירחמיאל! האם אינך יודע על כך? האם חותנך לא ספר לו על כך?"

– ״לא!״ – נענע האברך בראשו בשלילה – ״מעולם לא סיפר על כך מאומה. לא ידעתי דבר על חלקו במפעל זה״.

בהזדמנות הראשונה ביקש לברר את הדברים מול בעל המעשה יספר לחמיו דברים כהויתם וסיים: ״האם נכון המעשה? האם באמת אתה הוא זה שתרמת את הוצאות הדפסת יספר המצוות הקצר׳ של היחפץ חיים־״?

סערה ניכרה על פני חמיו: ״מניו לך כל הפרטים הללו?״

״פגשתי בר׳ פלוני״ – השיב החתן – ״והוא העיד בפני שהוא השליח שהגיע מטעם ה״חפץ חיים״ כדי לגיס את התרומה״.

כשמע רבי ירחמיאל את הדברים, לא יכול עוד לעצר את סערת רגשותיו ופרץ בבכי מר.

דומה היה רבי ירחמיאל באותם רגעים לאב אשר נודע לו כי שיכל את בנו, מחמד לבו, וכל נסיונות הנחמה עלו בתוהו.

כששבה אליו רוחו קמעה, פנה אל חתנו בקול שבור ואמר: ״צדקות רבות נתתי בימי חייי, אבל מהו ערכן? הלא הכבוד הרב שקבלתי על כך נגס בזכיות שלי! אם זכיתי בחיי לעשות איזשהו מעשה שהיה כלו לה׳, נקי לגמרי, הרי זו אותה תרומה שתרמתי להוצאת ספרו של החפץ חיים זכותו תגן עלינו. והנה, בבת אחת, נטלו ממני גם את הזכות הזאת, ולא אבכה?! לך אמר לו לשליח, כי אינני מסגל למחל לו על כך!״

השליח התבהל מן הדברים והזדרז לשלח בקשה למחילה בכל אופן, אך רק לאחר תקופה קשה מאד, שבה התאושש בקושי רבי ירחמיאל משברונו, הצליח לענות ולומר לו: ״אם יתן איש כל הון ביתו באהבה שאהבתי את התורה בוז אבוז לו. מחמת אהבתי את התורה נתתי גם את התורה עצמה, סתרי תורה, למען כבוד שמו הגדול…״

כך הוא מראהו של אדם זך ונקי מבפנים – הוא אינו רק מסכים שיעלימו את שמו, אלא מבקש זאת מעצמו, ואם לא די בכך, כאשר בלית ברירה הדבר נודע למשפחתו הקרובה – אין לשער ולתאר את צערו!

משלמות המצוה באמצעות עשיתה בצנעה

הכתוב אומר (דברים ו, כד-כה): ״ויצונו ה־ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים… וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו״.

וקשה, מדוע פתח בלשון רבים – ״לעשות את כל החקים האלה״, וסיים בלשון יחיד – ״לעשות את כל המצוה הזאת״?

מעשה דרחב"ת

שנינו במשנה, שלהי מסכת מכות: ״רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״.

ולכאורה, קיום המצוות כהלכתן, על כל פרטיהן ודקדוקיהן, הוא עניו נכבד וקשה עד מאוד, וכיון שרצה הקב״ה בטובתן של ישראל וביקש לזכותם, הלא ההגיון נותן שאדרבה, מן הראוי היה לקבוע להם מצוות מועטות, כי אז יש סיכוי רב יותר שיוכלו לעמיד בהן ולקיימן כהלכתן. מדוע, אם כן, ״הרבה להם תורה ומצוות״?

פירש הרמב״ם (פרוש המשניות, שם): ״מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כונה מכונות העולם בשום פנים, אלא יעשה אותה לשמה מאהבה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניא, כי המצוות בהיותם הרבה – אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכנתה ושלמותה. ובעשותו אותה המצוה, תחיה נפשו באותו מעשה״.

לפי זה מפרש הרמב״ם את המעשה המובא בגמרא (עבודה זרה יה ע״א) על רבי חנינא בן תרדיון שהקהיל קהלות ברבים ומסר נפשו על למוד התורה. וכשחלה רבי יוסי בן קסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. שאלו רבי חנינא: ״רבי, מה אני לחיי העולם הבא?״ אמר לו: ״כלום מעשה בא לידך?״ אמר לו: ״מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים״. אמר לו: ״אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי״.

והדבר תמוה, הלא ידע רבי יוסי בו קיסמא על מסירות נפשו של רבי חנינא לתורה, ומדוע הצורך לשאול אותו: ״כלום מעשה בא לידך״?

אלא יש לומר, כי נתכון לשאול אותו, האם נזדמנה לו מצוה אחת שעשאה ״על מתכונתה ושלמותה״. ועל כך השיבו שאותה מצוה שנעשתה במעות פורים, נעשתה בשלמות מוחלטת, בצנעה, בלי שום פניה ונגיעה שבעולם. ״אם כן״ – אמר לו רבי יוסי בן קסמא – ״מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי״, שבזכות אותה מצוה הריהו בן העולם הבא.

לפי זה יש לפרש את הכתובים: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה״ – כל תרי״ג המצוות. ומדוע הדבר הוא ״לטוב לנו כל הימים״, הלא אם כונתו להיטיב עמנו, מוטב היה לתקן לנו מצוות מועטות בלבד?! על כך מוסיף ואומר: ״וצדקה תהיה לנו״ – חסד עשה עמנו הקב״ה שהרבה לנו תרי״ג מצוות, ״כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ – כי כך נוכל לאחוז באחת מן המצוות ולקיימה בשלמות מוחלטת – ״את כל המצוה הזאת״. ושלמות מחלטת, כאמור, פירושה: קיום המצוה בצנעה, מבלי שעין אדם תשזף ותתפעל מקיומה, שהרי ככל שאדם מקים מצוה באפן כזה, הוא מוכיח על עבדת היותו זך ונקי בפנימיותו!

המעשה בחסיד שסיפר לרבו על ה'צדיק הנסתר' – וכל צדקותיו לפרוטרוט… ושאלו הרבי – אם הוא כל כך נסתר, כיצד אתה הוא דואג שידעו מכל צדקותיו?

מעשה זך ונקי עדיף על גדול שאינו חף מנגיעות

במכירת יוסף כתוב: ״ויישמע ראובן ויצלהו מידם״ (בראשית לז, א), ולאחר מכן מספר שיהודה הציע להוציא את יוסף מן הבור ולמכר אותו לישמעאלים.

לכאורה מעשהו של ראובן נראה מעשה טוב יותר ממעשה יהודה, אולם בברכות שנותן יעקב אנו מוצאים שהוא מדבר קשות עם ראובן, ואלו על יהודה מרעיף שבחים.

מהי הסבה לכך? מביא ה״שפתי חכמים״ בשם המהרש״ל, שאמנם ראובן עשה מעשה גדול יותר, אולם מעשה זה לא היה נקי לגמרי מנגיעות, שהרי רש״י מפרש על הפסוק: ״וישמע ראובן!! ויצלהו מידם״ – שהואיל וראובן היה הבכור הוא חשש שיתלו בו את הסרחון, ולכן עשה מה שעשה.

משום כך עדיף היה מעשהו נקי, של יהודה מאשר המעשה הגדול שהוא עשה!

 

מכתב מאליהו לרב דסלר – כרך ג' עמ'116

מצב דורנו

דורנו הוא בודאי דוד עקבתא דמשיחא, אשר עליו אמרו רז״ל (משנה אחרונה בסוטה): ״והאמת תהא נעדרת״. דורנו הוא דור חיצוני, הדבק בחיצוניות בלי תוכן פנימי! דור שכל טובותיו — שלא לשמה!

דור שכל עולמו — תיאטרון, וכל מעשיו — משחקים!

דור שכל מחשבותיו — דמיון, והשגת המציאות האמיתית נעדרת ממנו.

בדור אשר כזה, כל העולם כולו — 'בית חולי־נפש׳ אשר בדמיונות ידבקו ויחשובו.

ומי המה הרופאים בבית החולים הנורא הזה? — החולים בעצמם! הן, שכלם מטושטש, ודעתם מבולבלת, והסביבה מלאה שגעון! האם לחולי־נפש יאמרו: ״צאו ורפאו את עצמכם״? מה נורא המצב!

אין לנו אלא לדרוש ולתור אחרי נקודת האמת — ניצוץ הרצון הפנימי שישנו בלבו של כל אחד מישראל, ונמצאנו בעזרת ה׳ אם נתחזק בכל כחנו.

דברי הגר"א

מביא הרב דסלר את דברי הגר"א "דור עקבתא דמשיחא יהיה דור חיצוני, כלומר דור שמושגיו שטחיים וחיצוניים. וזה הן לצד הרע, שהמעשים הרעים לא ינבעו מתוך אפיקורסות עיונית ופילוסופית כמו בדורות הקודמים, אלא מחמת הרדיפה המופרזת אחר החומריות ואחר הנוחיות, ומתוך רצון לפריקת עול כללית, "נאכל ונשתה כי מחר נמות",

והן לצד הטוב, שענייני הרוחניות שבדור יהיו לוקים בשטחיות ונובעים בעיקרם מסיבות חיצוניות של הגררות אחרי הסביבה הטובה, וצריך עמל ועבודה רבה לעלות ממדרגות החיצוניות, ולחתור לקראת רכישת הפנימיות".

חנוכת ביהמ"ד חכמי לובלין

מסופר שבעת חנוכת בית המדרש המפואר של ישיבת חכמי ובדיין נשא דברים רבו של הג״ר מאיר שפירא מלובלין זצ״ל, האדמו״ר רבי ישראל מצ׳ורטקוב זצ"ל. בין הדברים אמר כך: אינני מקנא בנדיב שזכה להקים את ישיבת חכמי לובלין בזכות של בניית ישיבת חכמי לובלין, שכן זכות זו יכולה להיות מעורבת בכוונות של כבוד וכדומה. אני מקנא בזכות שאיננו יודעים מהי, שמשום אותה הזכות גלגלו מן השמים שהנדיב יהיה זה שיזכה להקים את ישיבת חכמי לובלין.

דוגמא מזמננו:

אם יציעו לנו שידוך ממשפחה חשובה, עם ממון רב, ויוקרה, או בחור מתמיד ועילוי ויר"ש ממשפחה פשוטה, שאין להם כסף, ובוודאי לא משדרים יוקרה – כמה אתם מכירים שילכו על השידוך השני, ולא הראשון??

 

המעשה עם "הרב" שפגש באותו אחד ותהה הרב הנ"ל מהיכן מכירו, וניסה לחשוב – אולי אתה מהשיעור שלי בשב שמעתתא בישיבה פלונית? אולי מהשיעור שלי בקצות בכולל פלוני? אולי מהשיעור לפני הנץ לפני קומץ מבקשים? ההוא עונה לו – אני לא ממש חזק בשיעורים, אבל שיחקתי בכמה סרטים של גרובייס….

כמה אנשים מכניסים את הילדים שלהם לישיבות – שלא מתאימות להם כלל, רק בגלל ה"יוקרה"?

כמה שידוכים לא יוצאים לפועל – בשל אותה הסיבה?

כמה מקרים שהיו זקוקים לטיפול מקצועי בעיקר בתחום בריאות הנפש – לא זוכים לו – מפני ה"מה יאמרו", וה"שם" של המשפחה?

אנו דור שאם עשית ולא פרסמת – לא עשית. פרסמת ולא עשית – עשית.

לפעמים ראש ישיבה מסוגל לזרוק בחור מישיבה – כי הוא פוגע ב"שם" של הישיבה…

היום כל בחור חצי בטלן דורש חצי דירה ויותר – כי אם לא – יחשבו שבאמת אתה חצי בטלן…

ופעמים רבות הילדים חשים שהכל חיצוניות – והם מואסים בזה!

 

מה אם כן התרופה?

אומר הרב דסלר – הצנע לכת – תנאי ל״לשמה״

אחר חטא אדם הראשון, כשנתערבו הטוב והרע, אי אפשר להשיג דרגת לשמה אלא בהצנע לכת׳ כדי שלא יתגאה — ״מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר״ (מועד קטן ט״ז).

אך גם בהצנע לכת, אם מרגיש האדם שעושה בזה דבר גדול, הרי הוא מתגאה בלבבו, ועדיין אין זו בחינת לשמה אשר דק בה זוכה לעולם הבא (כמבואר בפירוש המשניות לרמב״ם סוף מסכת מכות). רק אם ילחם ויתגבר על יצרו עד הקצה האחרון, יבחין כי כל מה שהוא עושה הוא פשוט מאד, בתכלית הפשטות, ואדרבא, יצטער אשר נקודת בחירתו נמוכה כל כך עד שהגיע יצרו להסיתו בדבר כזה) זוהי דרגת ״לשמה״ שזוכה בה לעולם הבא.

בירושלמי תענית (פרק א׳, הלכה ד) מובא מעשה נפלא על איש ששמו פנטקקה׳ שהיה מפורסם כחוטא (וגם פירוש שמו בלשון יוונית ״חמש עבירות״), והיה שומר בית הזונות שבעיר. היתה שנת בצורת. והראו לו לר׳ אבהו בחלום שהאיש הזה יתפלל וירדו גשמים, וכן עשה. וירדו גשמים.

שלח ר׳ אבהו והביאוהו, אמר לו: מה אומנותך, אמר לו: חמש עבירות אני עושה בכל יום: משכיר הזונות, מכין התיאטרון לצדכן, מכניס בגדיהן למרחץ, מטפח ומרקד לפניהן, ומקיש בכלי זמר לפניהן. אמר לו: ואיזה דבר טוב עשית? אמר לו: פעם אחת הייתי מכין את התיאטרון ובאה אשה אחת ועמדה מאחורי העמוד ובכתה. אמרתי לה מה לך, ואמרה לי: בעלי חבוש בבית האסורים, ואני רוצה לעשות כדי לפדותו (כלומר, חשבה להשכיר את עצמה לבית הזונות כדי ליקח ממון לפדות את בעלה). מכרתי את מטתי ואת המצע שעליה, ונתתי לה את דמיהן׳ ואמרתי לה: הא לך ופדי בעלך ולא תחטאי. אמר לו ר׳ אבהו: כדאי אתה להתפלל על הגשמים.

הרי אנו רואים שהאיש הזה היה צדיק, ובכל זאת כששאלו ר׳ אבהו מה אומנותך (לא על מעשיו, הטובים הם אם רעים), ענה לו מיד שהוא, לא אליכם, בעל עבירות. הרי שהוא לא הרגיש כלל שהדבר הטוב שעשה, עשהו לצדיק. נמצא, שהמצות, שעשה היתה בהצנע לכת גם מעצמו, ועל כן זכה על ידה בשמים.

ועיין ב״פני משה״ שפירש, שאמר ליה ר׳ אבהו: ״כדאי אתה להתפלל על הגשמים דמזה נראה שכל מעשיך לשם שמים, שלא יחטאו בנות ישראל בזנות״. ונראה לפי דבריו שזונות נכריות היו, והוא היה עוסק עמהן ומתקן את עניניהן בטוב, כדי שלא יחפשו הגויים זונות אחרות לבנות ישראל. הרי שבאמת כל מעשיו מצוות היו, ואף־על־פי־כן החזיק את עצמו כעבריין. זוהי הצנע־לכת למופת!

מסכם הרב דסלר:

אוי למי שעבירותיו נחשבות בעיניו כמצוות, כי רחוק מאד שיעשה מימיו מצוה אמיתית. אשרי למי שמצוותיו נחשבות בעיניו לעבירות, בהכירו כמה הן רחוקות עדיין מן השלמות! כי אז לעולם לא יתגאה בהן, וישארו בידיו ליום הדין.

 

לא נמסר:

דוגמא לאדם העושה מעשה לעשות רושם ולא לשם ה' בהבאת הביכורים [מעיין השבוע ח"ה ע' תעח]

יהודי בא לפני הרבי מליסקא, בעל "אך פרי תבואה" זצ"ל, והביא תשורה: זוג פמוטי נחושת ממורקים עד ברק, שהתקבלו בתודה ובברכה לכבוד שבתהמלכה. הציב הרבי את הפמוטים בבית המדרש הצמוד לביתו, והאירו באור יקרות. היה שם עשיר אחד, שראה ושם אל לבו. כעבור שבוע הופיע, ובידו צמד פמוטי זהב יקרים עד מאוד!

"פסוק הוא בהפטרת כי תבוא: תחת הנחושת אביא זהב! " צהלו פני העשיר.

אמר לו הרבי: "עד שאתה מצטט מן ההפטרה, בוא ונלמד פסוק מן הפרשה, בהבאת ביכורים נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך". ובמשנה שנינו כי העשירים היו מביאים ביכוריהם בטסים של כסף וזהב והכהנים החזירום להם, אך העניים הביאו בסלי נצרים והכהנים נטלו את הסלים עם הפירות. ובגמרא קראו על כך את הפיתגם: "בתר עניא אזלא עניותא", לאמר: העניות כרוכה בעיקבותיו של העני. מביא הוא ביכוריו בסל עלוב — וגם הסל נלקח ממנו… ויש להבין: מדוע, באמת, הרי סל הנצרים הקלוע חשוב לעני לא פחות משחשוב טס הכסף לעשיר, ומדוע לא יוחזר לו?!"

מצחו של העשיר נחרש קמטים. אכן, שאלה קשה!

המשיך הרבי ואמר: הסכת ושמע. יושבת לה אישה עניה בביקתה דלה, ולפתע נכנס בעלה בשמחה: "מזל טוב! שני עצי זית לנו, והנה הנצו ביכורים! הודו לה', גם זיתים למאכל יהיו, גם מעט שמן למאור ולסיכה, ולטבול בו את הפת. ישתבח הבורא, אשרינו שיכולים אנו להודות לו בהבאת ביכורים!" אבל מיד הופכת השימחה לתוגה: במה יביאו את הביכורים, ואין להם כלי שלם!

מיד אומרת האישה: "בעלי, אל תדאג! רד לנחל וקטוף שרביטי ערבה, ואני אקלע סל נצרים נאה!"

יושבת היא וקולעת את הסל ופיה מלא שיר ושבחה לבורא עולם. מניח בו הבעל את קומץ הזיתים ומעטר את הסל במעט פירות כאשר תמצא ידו, עולה ציון ברינה ובהתרגשות רבה מגיש את הסל למשרתי השם בבית מקדשו – כמה גדולה השימחה במרום, איזו עת חדווה ושעת רצון! והכל מתקבל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד.

בהר מולו יושב עשיר באחוזתו רחבת הידיים, מעיין בתסבוכת חשבונות המשק. לפתע נכנס הסוכן: "העצים מלבלבים, הניבו ביכורים! יש להעלותם לירושלים!"

"שוב!" רוטן העשיר, "הרי רק עכשיו הבאתי מעשר ותרומה, מעשר שני ומעשר בהמה! אין לזה סוף… נו, מילא, אם מוכרחים אין מה לעשות. אבל, אתה יודע מה! בפעם הקודמת שהבאתי ביכורים ראיתי את עימנואל מתהדר בטס של כסף- האפס הזה, הכלום הזה, חושב שהוא משהו, רוצה לנקר עיניים! אני אעמיד אותו במקום, אראה לכולם מי הוא מי! תברר בחשאי מתי הוא מתכונן לעלות לירושלים, ותכין לי טס של זהב – עם כן גבוה! אם כבר, שיראו כולם!"…

וכך, יחדיו, באים להיכל השם העני בקלת הנצרים והעשיר בטס הזהב הנוצץ. נוטל הכהן את הביכורים עם הסל, קודש להשם. נוטל גם את הביכורים של העשיר. מצוה היא, אין ברירה. אבל את הטס הוא מחזיר. מקומו לא יכירנו בבית המקדש, ואף לכהן אין חפץ בו"…

והרבי נטל את פמוטי הזהב, והניחם בחיקו של העשיר…

 

תוספת מספר אור דניאל אחרי מות עמ' רמג:

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות " "חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי " מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו

בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית " על זה בכה הרבי

 

החפץ חיים – והכבוד אותו נחל בכנסיה הגדולה, והמשל על הקוגל – שהוא מאכל של שבת, ומי שיאכל בער"ש לא יהיה לו לשבת…

 

פך קטן של שמן טהור – שהיה ספון וטמון, ממנו נעשה הנס!

רבי יוחנן וזרועו המאירה

אמרתי: הגמרא (ברכות ה ע״ב) מספרת שרבי אלעזר חלה, עלה רבי יוחנן לבקרו. ראהו מתגורר בבית אפל. ״גלייה לדרעיה ונפל נהורא״, גילה זרועו ונתמלא הבית אורה.

ויש לשאול: וכי פניו של רבי יוחנן לא קרנו כזרועו? אם כן, בהכנסו לבית ״עמיה שרא נהורא״, והואר הבית! ומדוע היה עליו לגלות זרועו כדי להאיר?

ומוכח מכאן, שמה שמסתר, הוא שמאיר! כמה נהנה!

והוספתי: רש"י כותב (במדבר ח, ב), למה נסמכה פרשת המנורה להקרבת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות.

ובמה גדולה הדלקת הנרות מקורבנות הנשיאים?

שהקורבנות היו על המזבח החיצון, ובפרסום. וההדלקה נעשתה בפנים, ובחשאי!

הרב צ'ולק שואל את הרב

היה זה לעת זקנותו המפלגת. כחו  תש, והרב חנניה צ׳ולק טיפל בו במסירות. יום אחד שמע את הרב שך גונח: ״במה אבוא לעולם העליון. מה אביא אתי!״ ־

אם בארזים נפלה שלהבת!

אמר הרב צ׳ולק: ״מה פרוש, הרב יבוא עם שבעים שנות חנוך, והעמדת אלפי תלמידים!״

״אה״, בטל את דבריו. ״במה אתיצב בפני בית דין של מעלה״, שב וגנח.

״כל עולם הישיבות נזקף לזכותו, פריחת התורה בדורנו!״ הזכיר הרב צ׳ולק.

״אה״, שב ובטל. ״במה אבוא למרום״…

״בכל כרכי ׳אבי עזרי׳, על המון מהדורותיו!״ נסה הרב צ׳ולק.

״אה״. היתה התשובה.

התרגש הרב צ׳ולק: ״יסביר לי, למה לא יבוא בכל אלו, מי זכה כמותו!״

״הלא תבין״, ענהו, ״עבור כל אלו קבלתי כבוד. ולבוא למרום עם מפעלים גדולים וכבירים שקבלו עליהם כבוד, זה כמו לעלות לאוטובוס עם כרטיסיה מנוקבת״…

למעלה, במרום, נחשבים רק מעשים של ״הצנע לכת עם אלקיך׳!

ואמרתי, שזה פסוק מפורש: ״אל תירא כי יעשיר איש, כי ירבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו״ (תהלים מט, יז יח).

 ויש להבין: מהו ״כי לא במותו יקח הכל״, הכל אינו לוקח, וקצת לוקח?

והלא אין כיסים בתכריכים, ״ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד״ (אבות פ׳׳ו מ״י)!

ובדרך הלצה אמרתי, שבדרך כלל אומדים כל עשיר בסכום מסוים. הוא מערך בעשרים, שלשים, ארבעים מיליון דולר. מגיע היום והוא הולך בדרך כל הארץ. מתקבצים היורשים וסוקרים את הנכסים. נכסים אלו משעבדים ואלו ממשכנים, אלו ממנפים ואלו אבדו ערכם. אין צרך לרחם עליהם, עדין נותרו כמה מיליונים. אבל דברי על עשרות מיליונים. טוב, אותם הוא נטל עמו…

זה, כאמור, בדרך הלצה. ובפשוטו של מקרא פרש הראב״ע, שאינו לוקח מאומה. וכמו: ״נפשנו יבשה אין כל״ (במדבר יא), אין כלום. ובדרך דרוש אמרתי, שהכונה על הנכסים הרוחניים, שאותם הוא לוקח עמו. אבל לא הכל.

ומה אינו נוטל עמו? ״לא ירד אחריו כבודו״, מעשים שקיבל עליהם כבוד. עליהם, קבל שכרו בחייו!

הובא במשנת הגלגולים:

פעם כאשר איימו על הדיבוק שאם לא יצא יקחו אותו אל הגר"א מוילנא, השיב הרוח: "איני מפחד ממנו, כי להגר"א אין עסק עימנו (כהקדמת הגר"א לספרא דצניעותא) כך סיפר החפץ חיים לתלמידו רבי שלמה בלוך.

עוד שאלו אותו האם ידוע לו מי הם הל"ו צדיקים שבדור? הדיבוק מנה שמות רבים לא ידועים ביניהם גם הגר"א, אלא שאת הגר"א מוילנא לא מנה בין הראשונים ממש. שאלו אותו וכי הגר"א אינו הראשון או לפחות משלושת הראשונים?! והשיב "לא, מפני שהוא הרי קצת מפורסם, הרי חלק ממעלותיו מפורסמות"….

על מה שקיבלנו כבוד לא מקבלים שכר בעולם הבא

וה״חפץ חיים״ זצ״ל אמר, שבכל ההנאות שבעולם רחוק הוא שיקבל בהן האדם שכר מצוותיו, כי השכר המעתד רוחני והשכר בעולמנו גשמי, ולא קרב זה אל זה, שהרי ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה״ (אבות פ״ד מי׳׳ז), ועל כן ״שכר מצוה בהאי עלמא ליכא״ (קדושין לט ע״ב).

אבל הכבוד הוא עונג רוחני, ועל ידו עלול להיות מנוכה מהשכר הרוחני.

וכבר היה מעשה, שה״חפץ חיים״ הגיע למוסקבה בעניני ישיבתו ובקש לשמור דבר בואו בסוד, שלא ימתינו לו בבית הנתיבות ולא יעלו לאכסניתו. אחד ממקורביו הביע אכזבתו: מדוע מנע מאתנו את הזכות לחלק כבוד לתורה!

ענהו במתק שפתיו: ״אשתף ודאי אופה פשטידה לכבוד שבת. ניחוחה נודף בכל הדירה. אבל אם תבקש ממנה פרוסה, תיאמר לך: את הפשטידה שומרים עבור שבת! כף, ״מי שטרח בערב שבת ייאכל בשבת, ומי שטרח בעולם הזה ייאכל בעולם הבא״ (עבודה זרה ג ע״א). אבל מי שנהנה מכבוד בעולם הזה, אוכל בערב שבת את הפשטידה!״

ושנינו (בבא בתרא עה ע״א) שלעתיד לבוא כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. ופרשו גדולי נובהרדוק ש״חופה״ ענינה כסוי [כמו ״חפיא בדיקולא״ (עבודה זרה לט ע״א), כסהו בסל (רש״י)]. כל אחד מצטער מדוע לא השכיל לכסות ולהסתיר עצמו כחברו, ןאכל עולמו בחייו בפרסומו!

ולא לעולם הבא בלבד זוכים בהצנע לכת, אלא גם להשגות גבוהות ורמות בעלמא הדין. שהרי דבורה היתה אחת משבע ?ביאות שעמדו לישראל, ושפטה אותם (מגלה יד ע״א). ונאמר: ״ודבורה אשה נביאה, אשת לפידות״ (שופטים ד, ח, שהיותה עושה פתילות למקדש (מגלה שם).

ובמדרש (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט) אמר אליהו הנביא: מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין נכרי, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה כך רוח הקדש שורה עליו. כף אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו אשתו:

בוא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילה, כדי שיהיה חלקו בין אנשים כשרים שבהם ותזכה לעולם הבא. והוא היה עושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרבה, לפיכך נקרא שמו לפידות.

בראש ובראשונה, איזה לקח נפלא הלא אין הנבואה שורה אלא על החכם (שבת צב ע״א), שהוא ״גדול בחכמה ובעל דעה רחבה עד מאד ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה״ (רמב׳׳ם, הלכות יסודי התורה פ״ז ה״א). דבורה היתה אפוא אשה חכמה ונבונה, בעלת השגות מרוממות, נשגבות ונעלות. וזכתה לבעל עם הארץ. ומה, לא הלכה לרבנות בתואנה של ״אי התאמה״, גם לא דחפה אותו ללמוד שלוש סדרים. עם הארץ הוא, יעשה מה שיודע. יביא פתילות לבית המקדש, ולפי מעשיו תשרה עליו רוח הקדש!

הביא פתילות עבות ומאירות, והיו הכל קוראים לו לפידות. הרב לפידות, כנהוג. ולאשתו קראו אשת לפידות. ולא ידעו, שהיא שהגתה את הרעיון, והיא שעשתה את הפתילות (דברי הגמרא). קיבל את כל הכבוד והיא הצטנעה, וזכתה לנבואה:

״שלך גדול משלהם״, אין כשכר מעשה בהצנע לכת!

 

לא נמסר:

סיפורו של שרון נחשוני

"אני נשוי, אב לשלושה ילדים, ומתגורר בנס ציונה", פותח שרון נחשוני את סיפורו המרתק, "שירתתי בעברי בצה"ל ביחידת המסתערבים כלוחם ומפקד, ולאחר מכן כמאבטח ביחידה לאבטחת אישים במשרד ראש הממשלה. בהיותי בן 26, ביום כ"א סיוון תשנ"ז (26/6/97), באמצע נסיעתי למילואים בבית חגי שבחברון, בכביש יבנה-ג'אליה, התפוצץ לפתע הצמיג השמאלי הקדמי. כתוצאה מכך החליקה ידי לתוך ההגה, עקרתי את המרפק, וזה המשיך עד לכתף שגם הוא נעקר. הראש שלי נתקע בתוך ההגה, וכתוצאה מכך שברתי את הלסת שלי, האף וחלק מהאוזן השמאלית. המכונית סטתה לנתיב הנגדי, והתנגשה חזיתית במשאית סמיטריילר גדולה. המכונית נכנסה מתחת למשאית ונגררה מטרים ארוכים עד שהמשאית נעצרה. מנוע המכונית נכנס לתוך האוטו ועקר לי את כף הרגל, את שני הברכיים, את אגן הירכיים, וכן את פרק יד ימין שאחזה בידית ההילוכים".

צוותי ההצלה שהגיעו למקום, הצליחו להוציא את שרון מהרכב לאחר שעה ארוכה של ניסור הרכב, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. הם אף כיסו אותו!!! לפתע, ירד אדם -שלא הצליחו לאתרו עד היום- מאוטובוס קו 212 שעבר במקום, ובמשך כ-17 דקות הוא נלחם על חייו של שרון, הוא ביצע בו 'ניתוח טרוקר'. בסיום הניתוח חזר שרון לחיים. החוקר המשטרתי תיקן את הדו"ח שלו וכתב: "אחרי 17 דקות של מוות קליני המת חזר לנשום".

 

בכל אותה העת ששהה שרון בבית החולים קפלן ולאחר מכן במחלקה האורטופדית בתל השומר, לא הבינו קרוביו את דבריו הסתומים: הוא לא חדל מלהתעניין בשלומה של דודה מרים, והיה ניכר לכל הסובבים אותו שמאד מטריד אותו הדבר. לאשתו הוא אמר: "לכי ותורידי מהקיר את תעודת ההוקרה שקיבלנו מן הישיבה ההיא". כאשר אמו נכנסה אליו, הוא מלמל מתוך יציקת הגבס שהיה נתון בה "צריך לקנות את הארון שנדרתי לתרום לבית הכנסת לפני 6 שנים".

 

"היה זה מוצאי שבת", ממשיך שרון בסיפורו, "לקחו אותי להתקלח. אני מובל ככה מפוחד ושואל את גיסי: "שחר, איפה דודה מרים?" הוא מיתמם ולא עונה לי. אני שואל את אחותי "את יודעת היכן דודה?" והיא שאלה בחזרה: "מדוע זה כל כך מעניין אותך". אמרתי לה כך: "אם היא חיה כנראה שסתם חלמתי חלום, אבל אם היא נפטרה אז כנראה שבאמת ראיתי משהו". ואז אמר לי גיסי: "אל תספר שאמרתי לך, אבל היא באמת נפטרה באותו יום שעשית את התאונה". הבנתי שהכל היה אמיתי והחלטתי לספר את שהתרחש עמי בעולם העליון. כשאחותי וגיסי קלטו שאני הולך לספר משהו מיוחד, הם רצו והביאו דף ועט ורשמו בדיוק מה שאמרתי".

 

הגיס (שחר אשבל) מספר: "כתבתי הכל במהירות, משתדל לא להחמיץ שום דבר – שום פרט. התיאור היה קשה לו מאוד, הוא נראה כאילו הוא חוזר וחווה מחדש את מה שעבר עליו. כאשר הוא תיאר את "הקול הרע" שהוא שמע בעולם האמת – הוא נלפת מרוב פחד ואימה. כאשר הוא תיאר את בגדיו המלוכלכים – הוא התכווץ מרוב בושה… לפעמים הוא רעד, היו רגעים שנאלצנו להשקות אותו ולהרגיע אותו… היו רגעים שמרוב התרגשות הוא לא יכל להמשיך ולדבר, מראהו בלבד שיכנע אותנו באמיתות התיאור, שום אדם בעולם אינו יכול לביים דבר כזה".
 

וכך כתוב בנייר המקורי בו נכתבו הדברים: "לאחר התאונה, כנראה תוך פרק הזמן של ה-17 דקות שבהן הוגדר כמת קליני, ראה שרון עצמו נכנס לתוך מנהרה  עם אור, ונמשך אליה עד שמגיע למעין אולם גדול, חסר ממדים, חסר קצוות, ובו הרבה ספסלים ואנשים רבים מאוד. כולם היו גברים, מלבד הסבתא שעמדה בצד, לבושה יפה עם מטפחת כסף. האנשים היו כולם שמחים והקרינו חום רב ואהבה. כולם היו נפטרים והוא ראה אותם בשלמות כפי שנראו בהיותם בחיים. הוא הזכיר הרבה אנשים שהוא ראה. הוא תיאר במדויק את מראה הסבא שלי (=הגיס שחר אשבל), למרות שמעולם… מעולם הוא לא ראה אותו בעת חייו".

 

"אני זוכר", שרון המשיך וסיפר, "הסתכלתי על עצמי והתביישתי בלבוש שהייתי  לבוש בו. הלבוש אמנם היה רוחני, אבל כל האנשים לבשו בגדים יפים וזוהרים, ושלי היו מלוכלכים מאוד [מהעוונות]. מצאתי לי איזו פינה קטנה להסתתר מרוב בושה. ואז ראיתי מעין אור חזק, ידעתי שאם אני אסתכל עליו אני אשרף או אכווה. מתוך הקול בקעו שני קולות נוספים. אחד מהם היה 'הקול הרע' והשני הוא 'הקול הטוב'. ליד האורות ראיתי בברור שלושה רבנים שיושבים לפני, כולם היו חיים באותה תקופה. את הרב א' כלל לא הכרתי באותם ימים, ורק לאחר שהתעוררתי ביררתי מיהו".

 

"לאחר שנשתרר שקט באולם, הקול הרע אמר: 'או אתה או הדודה מרים, אחד מכם נשאר כאן!'

בתחילה לא הבנתי מדוע מזכירים את הדודה מרים ואיך היא קשורה לכאן, אבל פתאום הבחנתי בה לידי, ואז הבנתי שזהו יום קשה למשפחה, ואחד מאתנו צריך להישאר בעולם האמת. מיד קפצתי ואמרתי: 'אני מוכן להישאר'. ואז החל הקול הטוב לדבר ואמר שבעצם גם אני וגם הדודה נשמות כוללות, אחראיות ודואגות למשפחה כפי שהסבא היה, לכן כדאי שהוא [שרון] ישאר… מנקודה זו ראיתי את סבתא מתרחקת ולא ראיתיה יותר".

 

"ואז החל תורו של 'הקול הרע'. הוא דרש לעשות לי משפט. ותוך כדי כך אני מרגיש את כל חיי עוברים כבסרט נע. זה הרבה יותר חזק מוידאו, זה כמו שאתה חווה את המאורעות מחדש. מהילדות ועד הבגרות – רואים הכל. הבושה הייתה איומה. המחזות רצו שם, וכולם ראו את מה שעשיתי, גם הדברים הטובים וגם הרעים. הכל היה פתוח לפניהם: חטא השנאה, כיבוד הורים, לשון הרע, גזל, צניעות וכו".

 

"ואז לפתע נשאלתי שאלה כפי שכתוב בספרים: 'נשאת ונתת באמונה?' בשמים מאוד מקפידים על עניין ה"אימון" – להיות זהיר ולא לגנוב את דעת הבריות. אפילו על דברים קטנים כמו יציאה מהמפעל כמה דקות קודם מקפידים שם. אחר כך נשאלו השאלות 'קבעת עיתים לתורה?' עניתי שכן. 'האם ציפית לישועה?' ואת השאלה הזו לא הבנתי. בהמשך פירטו לי את עוונותיי וירדו עמי לפרטים. דיברו איתי על לשון הרע. אין לכם מושג כמה בשמים מקפידים על לשון הרע.

והמשיכו בנושא השנאה ('יש לך חבר שאתה מחפש לריב איתו כל הזמן!').

בנושא נדרים ('נדרת נדר לבית הכנסת ולא קיימת!'). ועברו לנושא כיבוד הורים ('לא כיבדת את הוריך מספיק כי חשבת שתתחתן ותתנתק מהמשפחה, כעת נוכיח לך שתצטרך אותם!').

משם עברו לדבר על גזל ('גנבת מהסבתא שלך שיחות טלפון מבלי לקבל ממנה רשות!').

ואז הקול הטוב החל לסנגר עלי ואמר שאני תורם לישיבות.

אבל אז שיסע אותו הקול הרע ואמר 'אבל הוא מתגאה בזה, הוא תלה את התעודה על הקיר'. ואז החלו לפרוט את המצוות שלי, כל מצווה לגופה. וכמה שמחתי בכל מטר שהלכתי בעולם הזה עם ציצית. אי אפשר לתאר כמה הציצית עוזרת למעלה, כי כל מצווה יש לה את הכח הרוחני העצום שלה. לא שוכחים שום מצווה – קטנה כגדולה".

 

"הקול הטוב המשיך למנות את המצוות שעשיתי, כמה למשל שהתאמצתי לכבד את השבת ולענג אותה בכל דבר שיכולתי, וכן את העובדה שהייתי משמח חתן וכלה.

ואז החלו להביא עדים לטובתי. בשלב זה התערבו הרבנים שהיו שם לטובתי. אנשים לא יודעים מה גדולתם של הצדיקים, הם יכולים להמליץ עלינו שם יושר וטוב – גם הצדיקים שעדיין חיים בעולם הם מעורבים בנעשה בעולמות עליונים. ואז הזכירו לי שבהגרלה שנערכה בבני ברק לטובת ישיבה אחת, אני קפצתי ותרמתי ראשון. כעת תאר לך שאותו ראש הישיבה, שחי עדיין, בא בכבודו ובעצמו להעיד לטובתי שתרמתי את אותו סכום לישיבה! לאחר מכן הזכירו לי מספר מעשי חסד שעשיתי, כמו עזרה לאלמנה, שאף היא עצמה באה להעיד על זה, וזה הדבר שהטה את כף המאזניים".

 

"ואז דיבר השופט, שזהו הקול החזק והאדיר שבקע מהאור המסנוור: 'האם אתה מקבל על עצמך את הדברים שצריך לעשות?' ואז פירט לי הקול מספר דברים שהם היעוד שלי בחיים ואינני רוצה לחשוף אותם. התחייבתי על אחד מהם ועל השאר אמרתי שאשתדל. הקול המשיך: 'דע לך – אתה עומד לסבול הרבה בעולם הזה אבל זה יכפר עליך' [אכן, שרון עבר 188 ניתוחים!! את כל חלקי גופו חיברו כמו פזל עם 1.6 ק"ג ברזל]".
 

"ואז הסתיים המשפט. התחלתי להסתובב ולרוץ מהאולם בפאניקה. הרגשתי את אותה בושה איומה בגלל הבגדים הצואים שלבשתי, וכן בגלל החשיפה העצומה של המשפט לעיני כולם.

לפתע, נעלמה הסבתא, נעלם האולם, ואני רואה את עצמי בתוך האמבולנס, רואה את גופתי מונחת על האלונקה והרופאים מטפלים בי. באותו זמן הייתי מבחינה רפואית מחוסר הכרה ומונשם ובכל זאת יכולתי להבחין מלמעלה מי הם הרופאים המטפלים בי. פתאום הפסקתי לראות מלמעלה והתעוררתי בתוך גופי".

 

חנוכה

סיימת תפקידך – שב בצד!

הלך וישב לו מן הצד ״חשמונאי ובניו״ [והגדת]

כתב הרמב״ן (בראשית מט, י): ״החשמונאים שמלכו בבית שני היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל. ואף על פי כן נענשו עינש גדול, כי אןבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע הענש בסוף למה שאמרו (בבא בתרא ג) שכל מי שאומר שמוצאי מבני חשמונאי, עבד הוא. שכל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק נכרת בעוון זה, שעברו על צוואת הזקן ויעקב אלינו, שאמר: ״לא יסור שבט מיהודה״ (בראשית מט, י ), שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד. והיה ענשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם, והם הכריתום״.

ונפלא להתעורר, שכתב רש״י (במדבר ח, ב): ״למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת [הקרבת] הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא- שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות״. וכתב שם הרמב"ן שהיה יכול לנחמו בקטורת ובעבודת יום הכפורים, ״אבל ענין האגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי חשמונאי כהן גדול ובניו״. והנה הנשיאים הביאו קרבנותיהם ונקראו על שמם. ואילו אהרן התנחם בהדלקת המנורה, שכשרה בזר (יומא כד ע״ב), ואף הדלקת נרות החנוכה לכל ישראל ניתנה. לרמוז שאין לכהנים ליטול שררה, אלא נצטוו: ״תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהנתם״ (במדבר יח, ז), ״ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה׳״, כדברי הרמב״ן.

ויש כאן הוראה חשובה ונחוצה, ואלו היו מאמצים אותה היו נחסכות צרות רבות כל כך!

שנינו (אבות פ״ב מ״ה), במקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ואמרו (ברכות סג ע״א): באתר דלית גבר, תמן הוי גבר. אמר אביי: שמע מניה, באתר דאית גבר, במקום שיש איש, תמן לא תהוי גבר. ושאלו: פשיטא. וענו: לא נצרכה, אלא בששניהם שוין –

מה לך ליטול עטרה לעצמך, הנח אותה לריעך! ואמרו עוד (ברכות, שם ): תניא, הלל הזקן אומר, בשעת המכנסין, פזר [אם אין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה לשנות לתלמידים (רש״י)], בשעת המפזרים [שהגדולים שבדור מרביצים תורה כנס [אתה, ולא תטיל שררה עליהם. שאף זו לכבוד שמים היא, לאחוז במדת הענוה (רש״י)].

הדברים ידועים, ונוסיף עליהם ־ בפשוטם, מדובר בשני מצבים. במקום שאין אנשים, היה האיש.

כשיש איש, אל תטיל עטרה לעצמך. אבל לאמיתו של דבר, יתכנו שני שלבים. לא היה איש, ונאלצת לטול שררה. והנה הגיע האיש, הנח את כתרך גם זה כלול בדברי הרמב״ם הנודעים (הלכות תלמוד תורה פ״ג ה״ד): ״היו לפניו עשית מצוה [והנשיאות וההנהגה בכללה] ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצווה ויחזור לתלמודו״.

בוא וראה הנהגת משה רבנו, ו״אתפשטותיה דמשה בכל דור ודור ובכל צדיק וצדיק״ (תקוני זהר קיד, א). וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה א, ה ): בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו (שמות ג, ו ) ואמר: ״שלח נא ביד תשלח״ (שמות ד, יג), ואמר לו הקדוש ברוך הוא: אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם [הרי: במקום שאין איש, היה איש].

גאלם, ועמד לו מן הצד.

הגיעו לים ואמר לו הקדוש ברוך הוא: ״ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו״ (שמות יד, טז), לומר שאם אין אתה בוקעו אין אחר בוקעו.   בקעו, ועמד מן הצד.

בסיני, ״ואל משה אמר עלה אל ה׳״ (שמות כד, א), לומר שאם אין אתה עולה אין אחר עולה.

עלה והנחיל תורה לישראל. ועמד מן הצד. נצטוה להקים את המשכן וכליו, ועמד מן הצד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד מתי אתה משפיל עצמך, אין השעה מצפה אלא לך: ״ויקרא אל משה, וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד לאמר״ (ויקרא א, א). ואל יהא הדבר קל בעינינו!

כיון שהורגל אדם למעמדו, קשה כל כך לשוב למצבו הקודם. ״צוריק צום בויך קריבט מען נישט״, אומר הפתגם העממי. עובר שנולד, אין אפשרות להחזיר לרחם אמו.

הלא נראה, ״אין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותם ימים שהיא במעי אמו, ומלמדו אותו כל התורה כולה״ (נדה ל ע׳׳ב), ו״על כרחך אתה נולד״ (אבות פ״ד מכ״ב). והעולם הזה נווה התלאות (ספר הישר, שער ו אות צ), ועם זאת ״על כרחך אתה מת״ (אבות, שם). הורגל, ואינו חפץ לשנות מצבו!

אפליו משה רבינו, שבכל שלב ״עמד מן הצד״, כשהגיעה עת פטירתו אמר: ריבונו של עולם, יטול יהושע שררתי, ואחיה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נגלה אל יהושע וחצץ עמוד הענן בינו למשה. באותה שעה צעק משה: מאה מיתות ולא קנאה אחת, וקבל עליו למות (דברים רבה ט, ט) –

ודאי שאין זו קנאה כפשוטה, שהרי ״בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה ע״ב). אבל כה קשה לשאת ירידה ממדרגתו ולראות הזולת בגדולתו!

אהרן התנבא במצרים, כשמשה רבינו היה גולה במדין (שמואל א ב, מ וברש״י, ולכן לא רצה משה להשלח להיות מושיען של ישראל, ״שלא היה רוצה לטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול ממנו, ונביא היה״ (רש״י שמות) עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא: ״הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו״ (שמות ד, יח) פרש רש״י: לא כשאתה סבור, שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב. ומקורו בגמרא ובמדרש (שבת קלט ע׳׳א, תנחומא שמות מ): אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלב ששמח בגדולת אחיו ויבוא וישימח וילבש אורים ותמים.

וכתב הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״ב, מאמר רב): הן כלל נקוט בידינו, כי ״לפום צערא, אגרא״ (אבות פ״ה מכ׳׳ג). ואם נתנו כזה שכר עצום ורב, חשן המשפט על לבו, ולדורי דורות, נקבל משג כמה קשה היה הדבר, אפלו לאהרן קדוש ה׳, אוהב הבריות.

והלא נודע מה שהתנבאה אחותו לפני הולדת משה רבינו, שעתיד אחיו להיות מושיען של ישראל (סוטה יג עי׳א), ומה הוא הפסד מעמדו מול גאלתם של ישראל, ובאמת שמח, ובכמה מאמץ עלה לו הדבר!

בוא וראה מה שאמרו בתלמוד הירושלמי (כלאים פ״ט ה״ג) משמת רבי בטלה ענוה! והיה אומר: כל מה שיאמר לי אדם אני עושה, חוץ ממה שעשו זקני בתירה לזקני והלל הזקן שהסירו עצמם מנשיאותם ומינוהו (יע' פסחים פה ע״א). אבל אם יעלה מבבל רב הונא ראש הגולה, אני מושיבו מעלי. מפני שיחוסו רם משלי. אמרו לו: הגיע רב הונא, ונתכרכמו פני רבי. עד שהסבירו: ארונו בא. שנפטר, והעלוהו לקבורה. כמה קשה הדבר!

ושנינו (מנחות קט ע״ב): תניא, אמר רבי יהושע בן פרחיה, בתחלה [הייתי שונא הרבנות (תוספות)], כל האומר לי עלה לה אני כופתו ומניחו לפני הארי. עתה שעליתי לגדולה [נשיא היה (חגיגה טז ע׳׳א )] כל האומר לי לירד ממנה קומקום של חמין אני מטיל עליו שהרי שאול ברח ממנה [מן המלכות (שמואל א י, כב )] וכשעלה [למלוך, וחשד בדוד שמבקש לטל ממנו המלוכה] ביקש להרג את דוד.

וגם כאן פרש הסבא מקלם זצ״ל (״חכמה ומוסר״ ח״א מאמר מה) שלא בכדי נכתבה בנביא רדיפת שאול אחר דוד, אלא ״נבואה שנצרכה לדורות״ היא (מגלה יד ע״א ), כדי שילמדו ויפיקו לקחה, ולא יעשו כמעשהו – האם הועיל הדבר לרבי יהושע בן פרחיה? הועיל, ולו במעט: שאול רדף אחר דוד להרגו, ואלו הוא, רק קומקום של חמין יטיל…

לא בכך צינו לשבח את רבי ירוחם ממיר זצ״ל, שקיבל מברק מהסבא מסלבודקה זצ״ל עם סיום מלחמת העולם הראשונה שיואיל לפתח את ישיבת סלבודקה שגלתה בימי המלחמה לקרמנצ׳וג  שבאוקראינה, ומתעתדת לשוב למקומה. רבי ירוחם עשה כן, וחידש את הלמודים בהיכל הישיבה. תלמידים רבים נהרו ובאו, וארגן את לימודיהם והעלם לפסגות בהשפעתו האדירה. בינתים נתקלה חזרת בני הישיבה בקשיים, שכן קרמנצ׳וג השתיכה לרוסיה ואלו סלבודקה למדינת ליטא. רק כעבור שנה וחצי שבו התלמידים בראשות הסבא מסלבודקה, ומצאו ישיבה מגובשת ופורחת. רבי ירוחם פנה אל הסבא ואמר: ״הריני מוסר למר את הישיבה על תלמידיה ־ המבוגרים, הבינונים והצעירים״, ועזב מיד את הישיבה!

היה זה בשנת תר״פ, ורק בשנת תרפ״ג שב למיר. אבל בסלבודקה לא נשאר ולו ליום אחד: ״הלך, וישב לו מן הצד״!

ואספר. בפולמוס המוסר נאלץ אחד מגדולי ראשי הישיבות הנודעות, הגרי"ל בלוך – בעצמו חניך קלם, לעזוב את הישיבה עד שירגעו הרוחות. קבל משרת רבנות באחת העירות הסמוכות לבלז, ופתח שם ישיבה עבור קבוצת תלמידים שדבקה בו, ישיבה שהלכה וגדלה. בנתים, התקבל בישיבה הראשונה משגיח בעל שעור קומה, חניך סלבודקה – הגרי"ל חסמן מסטוצין [לימים משגיח בישיבת חברון]. משנרגעו הרוחות, פעל הרב חסמן להחזיר את הגרי"ל בלוך – ראש הישיבה לישיבתו. נעתר ראש הישיבה. וחזר. לימים, פיטר הגרי"ל בלוך את המשגיח הרב חסמן הודיע לו על סיום כהנתו. מבקש הוא לחנך כדרכו, ושיטת המשגיח מתנגשת בה. אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד.

תהו באזניו: היכן הכרת הטוב למשגיח, שפעל להחזירו לישיבה. ואז טבע הגרי"ל בלוך את האמרה הנודעת: בגין הכרת הטוב, אין מתבקשים להשיב את הטובה עצמה. כלומר, מסירת הישיבה לשיטה אחרת ממני היא מסירת כל הטובה, ובזה איני מחויב.

ולאמור, עם כל הקשי והמטען הרגשי, אותו משגיח מילא תפקידו בהעדרות ראש הישיבה, וחזר והשיבו לנחלתו, עתה ראוי היה שיקים בעצמו: ״הלך, וישב לו מן הצד״!

זאת עלינו ללמוד מן החשמונאים. חסידים קדושי עליון, ״שאלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל״, וקמו ומסרו נפשם, וזכו לניסים מופלאים. ומשנצחו, היה עליהם לקיים: ״הלך, וישב לו מן הצד״. ליטול כתר כהונה גדלה, ולהניח כתר מלכות לזרעו של דוד. ומשלא עשו כן, נענשו בכזו חומרה!

ואמרתי, שאלו היינו מאמצים השקפה והנהגה זו, היו נחסמת צרות רבות כל כך!

הורים כה רבים, אבות ואמהות, דואגים לבניהם ולבנותיהם. מקטנותם נושאים אותם כאשר ישא האומן את היונק, שמחים בהצלחתם ומכונים ארחותיהם, מרעיפים עליהם רוב טובה ונכנסים בעול כה כבד בהשאתם, רוצים בטובתם ובאושרם, ומוצאים לראוי הגון ונכון להמשיך להשיא להם עצות ולהשמיע בקרת ולחוות דעה במקום בו אינה מתבקשת ואף עלולה להפריע, אם לא להזיק. וכה הרבה שלום בית הופר, ובתים נהרסו ולבבות נשברו וים של דמעות נשפך, בגין הורים שלא קיימו הלך וישב לו מן הצד!

יהא ענין חנוכת המזבח איתות ואזהרה שלא נגיע חלולה למזבח מוריד עליו דמעות!

לשומעים רבים הדברים סתומים וחתומים, אשריהם. ואם יועילו לאחד ולזוג, דיינו!

 

יון ניסו לגאלנו מ'קושי השעבוד' של עבודת ה'…

״ולהעבירם מחוקי רצונך״ [והגדת]

"כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי ךצונך״. מדוע, דרשו (בראיית רבה ב, ח) את הכתוב: ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום״ (בראשית א, ב) על ארבע המלכיות שמלכו על ישראל: ״והארץ היתה תהו״ זו גלות בבל, ״ובהו״ זו גלות מדי, ״וחשך״ זו גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה. שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן  השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. ״על פני תהום״ זו גלות ממלכת הרשעה שאין להם סוף כמו התהום. ״ורוח אלקים מרחפת״ זו רוחו של המלך המשיח שנאמר בו: ״ונחה עליו רוח ה׳״ (ישע:ה יא, ס) ״על פני המים״, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר: ״שפכי כמים לבך״ (איכה ב, יט).

ויש להבין: מכל גזרות השמד, ״להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״, מכל ה״החשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה״, בחרו בגזרת ״כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל״ ־

והרי היתה זו גזרה שיכלו לה, ועוד נהפכה להם לטובה. כמו ששנינו ב״מדרש לחנכה״ (נדפס ב״לקוט ספורים״ פרשת מקץ, עמוד קמו): ״הערימו היונים סוד על ישראל, אמרו: בואו ונחדש עליהם גזרות עד שיבעטו באלקיהם ויאמינו בעבודה זרה שלנו. עמדו וגזרו על כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגר לפתהו שידקר בחרב, כדי שלא יהיה לישראל כבוד ורשות וצניעות. ועמדו וגזרו גזרה אחרת, שכל אדם שיש לו שור יחקוק על קרניו שאין לו חלק באלקי ישראל כדי שלא תהיה להם חרישה, ואמרו: יודעים אנו שאינם יכולים לעמד בגזרה. כיון ששמעו ישראל נצטערו צער גדול, ואמרו: חס ושלום שנכפר באלקינו, הלכו ומכרו בהמתם. והיו צבאים ואילים וכל מיני עופות טהורים באים ונכנסים לבתיהם לפי שהיו בלא מסגר, והיו שוחטים ואוכלים אותם ונותנים שבח לקדוש ברוך הוא שהפך עצת אויבינו לטובה, שאלו היו דלתותינו נעולות איך היתה כל צידה נכנסת אלינו״. אם כן, ככלות הכל, לא היתה זו גזרה שהחשיכה עינינו.

אלא שכתב רש״י (בבאורו למדרש, שם) שכונת היונים היתה לרמז על חטא העגל: ״לפי שכיון שעשיתם תבנית שור, מאותה שעה גליתם בדעתכם שאין לכם חלק באלקי ישראל [וכמי שאמרו(עבודה זרה נג ע״ב), מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתיהו דניחא להו בעבודת כוכבים] ובאר המהר״ל (״נר מצוה״ עמוד ט): ״כי הקרן הוא מן השור עצמו. ורצו לומר שעשו העגל, והחטא הזה דבר עצמי להם, ולא דבר מקרה. ולכך אין להם חלק באליקי ישראל.

ואין לך דבר שהוא קשה מן הקרן. יאמרו, כי דבר זה יש לישראל מצד קשי ערפם שיש בהם, כמו שאמר השם יתברך במעשה העגל: ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא, ועתה הרף ממני ואשמידם״(דברים ט, יג), כך אמרו היונים״.

[ונלע"ד שרצו לרמוז שהחטא שהיה אז רק עגל, התפתח ונהיה לשור גדול… שהרי הוספתם חטאים מאז…]

נסביר, ויאירו עינינו. היונים, פשוט, רחמו עלינו.

מסכנים היהודים, כיה הרבה מצוות. תורה כה סבוכה, על המון דיניה ופרטיה. וביחוד התורה שבעל פה – שבאותם ימים לא נתנה להכתב, והיה עליהם לזכר כלה בעל פה, ״והיא קשה ללמד, ויש בה צער גדול ונדוד שנה, ודקדוקי מצוות, קלות וחמורות״ (תנחומא ניח ג, יעין שם באריכות). והטורח במצוות כיה רב, והאיסורים כיה מגבילים. מי אוהב עול, מי שש לטרח, אבל מעשה אבותינו בידינו, ויראת הענש בלבנו.

מוכנים הם להושיענו, לגאול אותנו משביינו. יגזרו עלינו שלא לקים מצוות ויאסרו עלינו ללמד תורה, ואז, ״אנס רחמנא פטריה״ (עבודה זרה נד ע״א), ונשתחרר מהכבלים המעיקים.

המעשה במושקה ושכנו הגוי שעשה יין ו'אנס' אותו לשתות…

וראיה להם, שהרי את התורה קבלנו בכפית הר כגיגית (שבת פח ע״א), ובהזדמנות הראשונה נעשה העגל. דבר המורה על אמתות רצוננו, על כמיהתנו לפריקת העל. על קשיות הערף, שלא לשמע לדברי ה׳. אם כן, ״כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל״, חלילה.

וזהו שאנו אומרים: ״כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל״.

מהו לשון ״כשעמדה״, היה ראוי לומר: כשגזרה, כשהצרה, אך מהו: ״כשעמדה״?

אלא שאמר דוד המלך: ״שטן יעמוד על ימינו״ (תהלים קט, להיות נכון אצלו לקטרג עליו (מצודות). היונים קמו עלינו בכך שבקשו ״להשכיחם, תורתך. ולהעבירם, מחקי רצונך״. כלומר, טענו שאין רצוננו ללמד התורה ולדעתה. לא ״תורתנו״ היא, אלא ״תורתך״, ואנוסים אנו ללמדה. [ועל דרך שאמרו (קדושין לב ע״ב, עבודה זרה יט ע״א) שבתחלה קרויה ״תורת ה' ואחר כך ״תורתו״.] וכן ״ולהעבירם מחוקי רצונך״. טענו שעבורנו כל המצוות לטורח כחוקים שהיצר הרע מצער  אותנו בעשותם (רש״י במדבר יט, ב). והם ״רצונך׳ ולא רצוננו!

והנה, להפתעתם ולתדהמתם, קמנו ומרדנו בהם!

כפויי טובה שכמותנו. לא די שלא הודינו להם שהואילו לשחררנו, לשבור עלנו מעל צוארנו, עוד בעטנו בטובתם ויצאנו ללחם בהם!

אהה, התברר שטעו טעות מרה: ״ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם״.

[עמדת – כפי שאמרנו קודם – עמידה מבטאת עמידה לדין, כ-יוון הרשעה ש'עמדה' – לקטרג, כך ה' "עמדת" – לסנגר!!]

כה הרבה מקפל כאן במלה אחת! לא שמחו כשנפטרו מעשיית המצוות מחמת אנסם, אלא חשו שזו צרה נוראה, ״צרתם״ המכמירה את לבם.

״שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה״. על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו. כי התורה, תורתנו. והמצוות, רצוננו: ״גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב, שאור שבעיסה [היצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו (רש״י)] ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות דברי רצונך בלבב שלם״ (ברכות יז ע״א) •י אמנם ״חוקי רצונך״ הם. אך רצוננו לעשותם!

התברר, שמתן תורה היה האמתי, מעמק רצוננו, בלהט ״נעשה ונשמע״.

וחטא העגל אינו שייך אלינו, אלא מהערב רב שהחטיאונו. וכמו שדרשו (ברכות לב ע״ב) את הכתוב: ״גם אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך״ (ישעיה מט, טי). שחטא העגל שנאמר בו ״אלה אלוהיך ישראל״ (שמות לב, ד), ישכח.

כי הוא חיצוני גרידא. ואלו ״אנכי״, מתן תורה, ״אנכי ה׳ אלהיך״ (שמות כ, ב), לא יישכח, כי מהותי ועצמי הוא!

ובענין זה: הב״ח (ארח חיים עת״ר, ח) כתב: ״בחנכה, עקר הגזרה היתה על שהתרשלו בעבודה. ועל כן, היתה הגזרה לבטל מהם העבודה. וכשחזרו בתשובה למסר נפשם על העבודה, הושיעם ה׳ על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה' על כן נעשה הנס בנרות בבית ה' תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה. ולפיכך לא קבעום למשתה ושמחה אלא להלל ולהודות, שהיא העבודה שבלב״.

כלומר, לכאורה היתה ליונים הוכחה שאנו כאנוסים לקים תורה ומצוות, ונשמח אם יפטרונו מהם. שראו, שאנו מתרשלים בהם. עושים אותם כלאחר יד, כבעל כרחנו. וחשבו שנכיר טובה אם יגזרו עלינו, ונהיה כאנוסים, ונפטר. ולא הבינו שאדרבה, בכך עוררו עומק רצוננו לעשות רצונו יתברך ולהחזיר עטרה לישנה!

כשדבר קרוב ללבך, ויקחו לך אותו, אתה תילחם, הגם שעד עתה לא הערכת אותו כראוי! לנו היה זה שעת מבחן, האם באמת עבודת ה' קרובה ללבנו? וכשנלחמנו – הוכחנו!

ואני נזכר ־

למדנו בישיבה בביאליסטוק. מטבע הדברים היו מתמידים יותר ומתמידים פחות, והיו אף שולים צרות, ׳עשרה בטלנים שכל אחד מהם חפש לקים ״אם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך״ שיסיעו לבטלך (אבות פ״ד מ״י). אח, יומם הגדול הגיע בעת המלחמה. ברחנו מביאליסטוק לוילנה. וראה זה פלא: כל אחד מהם – כמונו כלנו – נטל עמו את התפלין, ואת הגמרא! הגמרא, מה לו ולה? מה פרוש, בן ישיבה הוא! ובוילנה, חגיגה. מובן, לשקדנים לא היה בעולמם אלא תורה. אבל להם, עולם מלא! אלו ישיבות הגיעו, והיכן התמקמו. אלו גדולי תורה, ושמועות קלוטות מפולין הכבושה. והמהפך בכבוש הרוסי, והירידה למחתרת תחת גזרות הקומוניסטים. ואז נערך המצוד הגדול, ומצאנו עצמנו על הרכבת לסיביר. והסתכלתי, וראיתי – כל אחד מהם, כמונו כלנו, עם התפלין – והגמרא!

וכי מה? בביאליסטוק לא למד, בוילנה לא למד, בסיביר ילמד?! אבל בן ישיבה הוא!

הגענו למחנה הכפיה. התבשרנו שנגזרו עלינו עשרים וחמש שנות עבודת פרך. עקרו מילנו את התסלין את שלי הספקתי להחביא, ועוד זוג תפלין נצל תלשו את הגמרות, הבעירו מדורה, ו־השליכו לתוכה ״שאלי שרופה באש לשלום אסיריך הכואבים המשתוממים עלי מוקד גויליך!״

הלב התפלץ, הנפש פירכסה, העינים חשכו, הברכים כשלו, ולשונות האש לחכו. העפתי מבט באותם בחורים. את עצמי, לא ראיתי. אבל אם הם נראו כמוני, לא נראיתי טוב: עיניהם קמות בבעתה, פניהם חורות כסיד.

מדוע, עליהם לשמח: עד עתה בטלוה מרצון, השם ירחם. שהרי כשם ש״תלמוד תורה כנגד כלן״, כל תרי״ג המצוות (ירושלמי ריש פאה) כך עוון בטולה מגד כלן (ספרי, עקב), כנגד כל העבירות (״שערי תשובה״ שער ג אות יד), ועתה יבטלוה מאנס, ואין עליהם תביעה!

אבל עתה נגלה הסוד: בטול התורה היה מפעלת ה״שאור שבעסה״, וחיצוני גרידא. אבל ״רצוננו לעשות רצונך״, ולכשאפנה אשנה, ועתה בא ״שעבוד מלכיות״ וסגר הדלת, וחשכו עיניהם ולבם דוה!

ולכשתמצי לומר, זה היה עמק נס פך השמן – ״שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאים ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מנח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שממה ימים״ (שבת כא ע״ב) – ויש להבין –

מצאו שמן ליום אחד, והדליקוהו. ובשאר הימים, ״אנס, רחמנא פטריה״!

אבל הן זה היה כל ענין המרד!

היונים הציעו לנו על מגש של כסף ״אנוס, רחמנא פטריה״ על כל התורה כלה. ומרדנו, התקוממנו. איננו חפצים ב׳פטורים׳, ״רצוננו לעשות רצונך״!

ואם כך, לא השאירונו ממרום בלא שמן, בהסתפקות בפטור ״אנוס רחמנא פטריה״. אלא אירע הנס, קיימנו מצות הדלקה בכל יום!

ותיקנו לנו את הדלקת הנרות. שלא די לנו בתורה וכמצוות שמדאוריתא. אלא עוד הוסיפו עליהם ב״אשר קדשנו במצוותיו וצונו״. והוסיפו על ההוספה אופן הקיום למהדרין, והוסיפו עוד מהדרין מן המהדרין. כי אין רצוננו בפטור ובדיעבד, אלא בהוספה והוספה להוספה. כי ״חוקי רצונך״ הם ״חוקי רצוננו״!

 

פרשת וישב – חנוכה

התנוצצות האור מתוך החושך, והמלחמה ביוונים

אורות מאופל [דודי ברוורמן יתד נאמן תשע"ה עם תוספות]

פרשת וישב פותחת בחלומותיו של יוסף הצדיק המנבאים מלוכה עתידית, יוסף מספר זאת לאחיו והם מסרבים לקבל את הדברים, הם רואים את החלום במבט שלילי ביותר המוביל לשנאה עזה.

בסופו של דבר מוצא יוסף את עצמו במצב הפוך לחלוטין מחלום המלוכה – מושלך עירום לבור אשר נחשים ועקרבים בו, ומשם נמכר לעבד לשר הטבחים במצרים, ולבסוף נמצא בתחתית שבתחתית – אסיר בכלא מצרי באשמת שווא, מאסר ללא הגבלת זמן!

נאמר במדרש רבה על הפסוק ״ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו״ (בראשית לח, א), ״רבי שמואל בר נחמן פתח: ׳כי אנוכי ידעתי את המחשבות אשר אנוכי חושב עליכם, נאום ד׳, מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוה׳ (ירמיה כט, יא). שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה, והקב״ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח״.

מקשה כ״ק האדמו״ר רבי שלמה מראדומסק זי״ע בעל ה״תפארת שלמה״ על התורה: ״הנה יש להעיר בדברי המאמר הזה: מה שייכות יש לכל דברי הצומות והשקים של הצדיקים הללו לברוא אורו של משיח?! וכי לא היה עוד זמן אחר טוב ונרצה לפני השם יתברך ברוך הוא, להוציא אורו הגדול, רק בזמן הזה שכל בני יעקב חגרו שקים ואביהם עמהם!״ אולם כאשר נעמוד להתבונן מעט על חוקי הנהגת העולם על פי השם יתברך, מתחילת הבריאה עד עתה. הנה זה מצאנו כי כל עניני עולם הזה לא יכלו לצאת אל הפועל הגמור והתכלית האמיתי זולת אחרי ההעדר המוחלט, ושיוקדם להם האין הכללי, וכמו שאמר חז״ל: ׳ההעדר קודם להוויה׳, רוצה לומר: כי בחינת ההעדר הוא בהכרח קודם למציאת ההוויה, והוא הסיבה למציאות ההוויה שיבוא אחר כך וכמו שנראה זה בתבואת הזרע אשר לא יעלו ולא יצמיחו זולת אחר הריקבון הגמור בעפר כולו״.

כך גם הביצה אינה מפתחת אפרוח בתוכה אלא אם כן מסרחת תחילה.

הוספנו, כמו כן כתוב בחז"ל שהזמן החשוך ביותר בלילה הוא בטרם תעלה איילת השחר. העלטה הכבדה ביותר, ולאחריה האור.

״וזה הוא ענין משיח צדקנו שאמרו חז״ל, כי ביום שנחרב בית המקדש נולד משיח, וביום שחשב השם יתברך להשחית חומת ירושלים – נטה קו על בנין העתיד.

כי בהיות החורבן ההוא יום בכי ומספד, אף בבתי גוואי (בחדר בתוך חדר, החדר הכי פנימי של הקב״ה כביכול), אשר כמוהו לא יהיה עוד אחר כך, לכן ביום ההוא מחמת החושך וההעדר ההיא – יצא משיח. והנה זה גם כן ביאור המדרש רבה הנ׳׳ל, כי ׳פרץ וזרח׳ (ילדי יהודה ותמר) שניהם מורים על משיחנו, שיבוא במהרה בימינו, לכן רק בעת החושך ההוא שכל בית יעקב היו אגודים בצרה בשקם ותעניתם אז זרח בחושך אור לישרים והוציא הקב״ה אז אורו של משיחנו במהרה בימינו אמן״.

כלומר, דרך הנהגתו של הקב״ה היא כזו, שדווקא במצב קשה ביותר, חושך וצלמות, יוצא האור הגדול ביותר, ולכן הקב״ה עסק בבריאת אורו של המשיח דווקא בעת שישראל ובניו היו אבלים ובצער גדול ביותר

(וזה כנראה עניין ״ועת צרה היא ליעקב, וממנה יושע״, (ירמיהו ל, ז).

ובשעה שיהודה האמור בעתיד לרשת את כס המלוכה נראה כעת בבחינת: ״וירד יהודה״ מלשון ירידה כפי שמבאר רש״י: ״ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו״, וכפי שמוזכר בתחילת המדרש: ״יהודה נעשה חולין״, מהחשיכה הגמורה הזו, מההעדר הזה הנראה ריקבון, כמו הזרע הצומח דווקא מתוך הריקבון, מההעדר הזה נברא אורו של משיח.

וכך מבואר בספר התודעה עניין זה של יהודה ותמר: ״ הכל שרשרת אחת מפלאי הבורא שצירפם יחד כדי לברוא אורו של משיח. כך גזרה חכמתו יתברך, שיהא האור הזה טמון ומכוסה ונראה כחושך מחשיך, עד עת בוא קיצו להגלות. וכרוב כיסויו שמקודם לכן, כך עוצמת אורו לאחר גילויו. וכל כך למה? בשביל שרצה הקדוש ברוך הוא שבהעלות אורו של משיח, כל המחשכים יאירו, ויועלו עמו כל הטמונים בחושך. החושך לא יחשיך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה – הכל ממקור האור הראשון נברא והכל גם ישוב לאור כבתחילה״.

 

הוספנו: כך כל ענין אורו של משיח, מתוך החושך של סדום, סברו בנות לוט שהן האחרונות שנותרו בעולם, ממעשה חשוך של בנות ואביהן – בא משיח לעולם.

ממעשה חשוך של תמר, שני בעלים שמתו ואין לה סיכוי להתחתן, בא פרץ. ממעשה חשוך של דוד שכבר היו בטוחים שהוא ממזר ורבו משערות ראשו שונאיו חינם, יצא דוד מלכא משיחא, וברגע אחד מרועה צאן ממזר ושנאוי, נמשח למלך.

ממעשה לא מכובד של רות שבאה לגורן, לבסוף נישאה לבועז והוליד לשושלת המלוכה, ולמחרת נפטר.

הוספנו: כך גם ענין חנוכה. חושך על פני תהום, זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. מצב של יאוש, אין תקוה, חשכו עיניהם של ישראל מהצרות. ודוקא אז זרח האור הנפלא ביותר – אור החנוכה, שמובא במפרשים שזה האור הגנוז מששת ימי בראשית שיורד ומשפיע על כל העולמות מא"ק – מעל לספירות הקדושות!! דוקא מתוך החושך, בא האור הגדול!

המעשה בגיורת

בדרכה אל היהדות עברה נ. כברת דרך ארוכה מאוד, דרך אשר לוותה בקשיים רבים ומרים. בזמנים מסוימים היא חשה שתם כוח הסבל והיא עומדת ליפול לזרועות הייאוש. היא ניגשה לאשת אחד מגדולי הדור שליט״א ושטחה בפניה בכאב את סבלה, שאלתה בפיה: הלא נאמרה בחז״ל ההבטחה: ״הבא להיטהר מסייעים אותו״ (שבת קד, ע"א), והנה מאז שהיא שבה בתשובה היא חשה את ההיפך הגמור! קשיים ומעצורים רבים שלא ידעה קודם שובה – כיום הם מנת חלקה, כיצד אם כן מתקיים אצלה מאמר חז״ל!

הרבנית שהאזינה ברוב קשב לדבריה, הגישה לה יצירת גובלן הפוכה, הגובלן הוא שטיח קיר ארוג בדוגמאות שונות. ״מה את רואה כאן ?״ שאלה אותה הרבנית, ״אני רואה ׳בלגן׳ אחד גדול! בליל חוטים. קשורים וסבוכים בצבעים שונים ללא קשר ובחוסר סדר מוחלט״ הרבנית הפכה את היצירה ואז נראתה תמונה מרהיבה של נוף פסטורלי הנשקף ממרומי הרי האלפים השוויצרים.

״דעי לך, כך הם החיים. כשמתבוננים על החיים מלמטה הם נראים חסרי סדר והיגיון, לעיתים הכל נראה מסובך, קשרים, בורות ומהמורות, מתעוררות שאלות רבות: מדוע זה כך? אך אם נטה אוזן נשמע את הקול האומר: כך זה נראה לנו מפני שאנו מביטים מלמטה בצד ההפוך, אך מלמעלה רוקמים את חיינו, יוצרים את התמונה המסודרת והמושלמת ביותר. גם אם עוברים עלינו מקרים שונים ומשונים, ונראה שהכל תקוע, כל זאת מפני שאנו מביטים מהצד הלא נכון של היצירה. אותיות המילה ״מקרה״ ד׳ רקם אתה מתבונן בגובלן של הקב"ה, הקב״ה רוקם את חיינו, אין מקרה בעולם. מה שנראה בחיים כמקרה מצער, הוא בעצם חלק מרקמת חיינו, ממבט עליון נראה הפלא הזה כיצד מבלגן תחתון נוצרת היצירה היפה בעולם.

הוספנו: המעשה עם החזון איש ואדם שאמר לו שהוא התייאש ממצבו, אמר לו החזון איש בדיני אבידה רק בעלים יכול להתייאש, אתה לא "בעלים" על המצב שלך, אין לך סמכות להתיאש!!

יש בנותן טעם להוסיף את דבריו הנפלאים של הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט״א בעל ״ברכת מרדכי״ במאמרו על הפסוק: ״וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולט״ (בראשית לז, כה).

מבאר רש״י: ״למה פרסם הכתוב את משאם? להודיע מתן שכרם של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועיטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע״. יש להבין מדוע לא די בכך שבאותה הזדמנות ימכרו דברים ללא ריח רע, מדוע דווקא בשמים ?

תשובה לכך ניתן להבהיר במשל לשניים העומדים דרוכים, בידי שניהם סכינים בעלי להב דומה, לפניהם כפותים שניים על שולחנם. היד מונפת, הסכינים בין אצבעותיהם, עוד מעט ותנעצנה בתוך חזיהם של הכפותים לפניהם. ומן הצד משקיפים אנשים. על האחד זועקים הם בכל כוחם: רוצח, אל תשפוך דם נקי. את השני מלווים בעיניים דואגות: מי יתן וניתוחו הכירורגי יצליח!

מנין ידעו כי האחד רוצח והשני מנתח? ההכירום מראש? התשובה היא: ״סטריליזציה"! האחד עוטה חלוק לבן, פיו חסום וידיו נתונות בכפפות גומי. אצל האחר כל אלה אינם

כשיוסף נתון במרומי דבשת הגמל, מתנועע לקצב התנועעות הגמלים, שרעפיו נתונים אל העבר, ההווה והעתיד. מקבל אומנם את הכל בשמחה, אך רוצה בכל כוחו לדעת וללמוד, מהו סוג העונש: הייסורים המה, או ניתוח? זה עונש או חינוך?

או אז, יפנה אפו ויריח את ריח הבשמים, ויבין, כי לבשמים תפקיד של הסטריליזציה, ללמדך כי הכל, מההתחלה עד לסוף שעדיין לא נגלה, הכל טיפולים המה, ניתוחים, כירורגיה. ניתוח קשה, אך הצלה יש בו, החייאה יש בוואז הופך מקצב התנועעות הדבשת, למקצב של מחול

לימוד עצום הוא זה. חובה הוא על כל אחד, בתוך כל העובר עליו, למצוא את הסטריליזציה, את הזהירות השמימית, את הדאגה, ולהסיק את המסקנה כי התכלית היא טיפול וניתוח, אשר יביא את ההצלה וההחייאה וכל טוב סלה.

 

 

פרשת וישב – חנוכה

אין תפקידנו להצליח – אלא לעשות!

צריכים לעשות ולא לפעול [מתוק האור חנוכה – ח"ב עמ' קלג]

צריכים לעשות, לא לפעל! מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים מעט מעטים בני חשמונאי היו חלשים ומעטים.

היונים היו רבים מאיד, ולא רק שהיונים היו גבורי מלחמה, אלא שעמד לרשותם מאגר ענק של פילים מאמנים ושל סוסי קדב, והיו להם אץ-ספור חניתות וחרבות ומגנים. הם היו מימנים ביותר בתכנון אסטרטגיה של מלחמות.

החשמונאים היו מימנים בלמוד תורה. ורק בלמוד תורה.

איר עלה על דעתם של החשמונאים לצאת לקרב לאור הנתונים הללו?

והרי לא היה להם כל סכוי טבעי לנצחי?

את התשובה על כך אמר רבי מנחם קסלר שליט״א בשם רבי אליהו ברוך פינקל זצ״ל – נתן ללמוד מאברהם אבינו. אברהם אבינו נחל, לכאורה, אכזבות רבות.

היא השתוקק לקים מצות הכנסת אורחים, אבל הקב״ה הוציא חמה מנרתיקה, והחם היה כזה ששום אדם לא רצה לצאת החוצה, ובודאי לא לשוטט בדרכים. אברהם אבינו ישב בפתח האהל, וציפה לאורחים, אבל אף אחד לא בא. הוא שלח את אליעזר, שחזר ואמר: ״הרב, אף אחד לא מסתובב בחוץ״. אמר אברהם אבינו: ״אין אמונה בעבדים״. לבסוף, באמת באו אורחים.

מיד כאשר ראה אברהם את האורחים, הוא רץ בהתלהבות לקבלם. הוא ביקש משרה ״מהרי… לושי ועשי עגות״. אגב, שרה לא ידעה איך מכינים עוגות, שהיה אברהם צריך לומר לה ״לושי ועשי עוגות״? אלא כיון שהיה זה ערב פסח, אמר לה ללוש בזריזות כך, שהבצק לא יחמיץ.

אברהם אבינו התאמץ ביותר בהכנסת האורחים, שהגיעו אליו. ״ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב״.״ – שלושה פרים הוא שחט, כדי לתת לאורחים את המאכלים המשובחים ביותר, שלש לשונות בחרדל. גם חמאה וחלב נתן להם, ועמד לשמשם.

כל זאת עשה אברהם אבינו, בעודנו חולה וסובל כאבים ביום השלישי למילה.

והנה הפסוק אומר: ״ויק ח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וייתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו״.

לכאורה, המילה ״ויאכלו״ לא נכתבה במקום המתאים, שהרי נראה כי הסרר צריך להיות: !ייתן לפניהם וייאכלו, והוא עומד עליהם תחת העץ.

אלא שמלאכים היו, ולאמתו של דבר לא אכלו ולא שתו. רק מאחר ש״והוא עומד עליהם״ ־ שעמד תחת העץ לשמשם, ולהשגיח שיהיה להם כל צרכם, משום כך ״וייאכלו״, עשו עצמם כאלו הם אוכלים.

בעקדת יצחק, אברהם אבינו עושה דרך ארכה וקשה, כדי לעשות את רצון ה׳ ולהעלות את בנו לעולה. לאחר שהגיע להר המוריה, וכבר העלה את בנו על המזבח, הוא עומד ממש ברגע של קיום הצווי האלוקי, אבל אז נאמר לו, פתאום: ״אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה״.

ברגע האחרון נמנעה ממנו העלאת בנו לעולה. כלום לשוא היו כל המאמצים?!

גם בענ?ו סדום היה איזשהו סוג של אכזבה.

הקב״ה אומר: ״המכסה אני מאברהם אשר אני עשה?!״ ומבאר רש״י: ״לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו״

על כן הקב״ה מידע את אברהם על ההשחתה הגדולה של אנשי סדום, ועל הענש הצפוי להם. וכך נאמר: ״ויאמר ה׳ זעקת סדם ועבודה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד: ארדה נא ואראה…"

מיד פותח אברהם אבינו במשא ומתו ממשך עם הקב״ה על מספר הצדיקים, שאם ימצאו בסדום תנצל בזכותם כל העיר. אברהם אבינו מבקש: ״אולי יש חבושים צזייקם בתוך העיר״, אבל מתברר שאין חבושים צריקים בסדום. אברהם אבינו מבקש ״אולי יחסרון חבושים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את כל העיר?״ והקב״ה עונה לו: ״לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה״, אבל אין שם גם ארבעים וחמשה. אברהם ממשיך ומבקש על ארבעים ועל שלושים, על עשרים ועל עשרה. אבל אין גם עשרה צדיקים בסדום. כמה צדיקים היו בסדום?

בדרך צחות אומרים על הפסוק: ״זעקת סדום ועמורה כי רבה״. מדוע נאמר ״זעקת״ ולא ״צעקת״ – בצדי״ק? כי בסדום לא היה אפלו צדיק אחד…

כמחצית השעה לאחר שלוט הביא את המלאכים אל ביתו, החלו אזעקות עולות ויורדות בסדום, ובמערכת הכריזה השמעה התרעה: ״אורח בסדום, אורח בסדום! כל התושבים מזמנים להגיע לרחוב פלוני ולבית פלוני.״

״ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה״

כולם מהרו ויצאו דחופים ומבוהלים מבתיהם, עם הפיג׳מות. ורצו כולם לביתו של לוט להתנכל לאורחים. אומר רש״י: ״כל העם מקצה. מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מוחה בידם, עואפלי צדיק אחד אין בהם״.

הקב״ה יודע, שאין אפלו צדיק אחד בסדום. למרות זאת, כאשר אברהם עומד ומתפלל באריכות גדולה על חמישים, וארבעים וחמישה, וארבעים… ־ הקב״ה אינו אומר לו לחדול מתפלה זו.

מדוע? כלום אין כאן טרחת שוא ואכזבה לאברהם?

אומר רבי ישראל סלנטר: צריך לעשות, לא לפעול! אינן; צריך להשיג את המטרה, אלא לעשות את רצון ה'. ה׳ אמר לך לעשות? תעשה, בלי קשר למטרה.

אברהם אבינו הכנים אורחים במסירות גדולה. אמנם הם היו מלאכים, ובמבט שטחי נראה כאלו כל המאמצים של הארוח שלהם היו מיותרים, שהרי מלאכים, כידוע, לא אוכלים ולא שותים ולא רוחצים רגליהם… אולם, לאמיתו של דבר, כל עם ישראל – כשהיו בדרכם במדבר – זכו לתועלת גדולה בזכות המאמצים ה׳מיותרים׳ הללו.

אברהם אבינו נתן לאורחים מים, ובזכות זה זכו ישראל לבאר מרים ארבעים שנה.

אברהם אבינו נתן לאורח ים מזון לאכל, וישראל זכו לקבל את המן מדי יום ביומו, במשך ארבעים שנה.

אברהם הושיב את האורחים תחת העץ, וישראל זכו לענני כבוד ולמצות סכה.

אחד היסודות, שאנחנו לומדים מכך: אתה צריך לעשות! מה יוצא מהעשייה הזאת שלך? אולי אתה יכול לראות, ואולי לא. אולי תראה עוד שנה או עוד חמשים שנה, אבל תדע שכבר עכשו המעשה שלך ׳פועל׳.

יש לו השלכות ותוצאות חשובות מאד.  

אותו יסוד נכוו גם לגבי התפלה.

לפעמים אדם מתפלל, ונראה לו שלא השתנה שום דבר בעקבות התפלה שלו. הכל נשאר – לכאורה – בדיוק כמו שהיה. הוא עלול לחשב: ימה הטעם לבקש ולהתפלל, אם לא יוצא מזה שום דברי!׳ אבל הוא צריך לדעת, שרק נדמה לו שלא יוצא שום דבר… בעיני בשר ודם, שהן מגבלות ושטחיות, נראה שלא השתנה דבר. אבל האמת היא, שלכל תפלה יש תוצאות חשובות. גם אם לא התקבלה הבקשה, צריך להמשיך להתפלל ולבקש.

ספור מאלף מספרים בעמן זה על הארמו׳׳ר מגור בעל ה״אמרי אמת״: השלטונות הפולנים היו מגיסים יהודים לצבא. בחור שגיס לצבא – לא רק שסבל סבל רב, מבחינה גופנית ונפשית – אלא שלא היתה לו אפשרות לקיים מצוות. בצבא אלצו את המגייסים לחלל שבת ולאכל טרפות, ולעבור על שאר עבירות שבתורה ר״ל.

בחורים שומרי תורה ומצוות עשו כל שיוכלו כדי להמלט מהגזרה הנוראה של הגיוס. שלוש אפשריות עיקריות עמדו בפני הבחורים. אפשרות אחת היתה ־ ׳דיאטת רצח׳. הבחורים נמנעו כמעט לחלוטין מכל דבר מזון, ומשקלם ירד באפן דרסטי. כשהגיעו למשקל שלושים וחמשה קילוגרם, היו מקבלים פטור. האפשרות השנייה היתה תשלום שחד לועדה הרפואית, שבמקרה כזה היתה מוצאת לבחור תולעים באזנים, דונג במעים או כל בעיה רפואית אחרת שפוטרת מן הצבא… האפשרות השלישית היתה ללכת, בסופו של דבר, לצבא.

בחור אחד הגיע לאדמו״ר ה״אמרי אמת״, וספר לו שעליו להתיצב לפני הועדה הרפואית. הוא בקש ברכה, שיינצל מגזרת הגיוס. אמר לו האדמו״ר:

״האסט נישט די מאס״ (- אין לך המידה אתה לא שוקל שלשים וחמש)

אמר לו הבחור: ״לא״.

שוב שאל האדמו״ר: ״האסט נישט די מאס?״

ושוב ענה הבחור: ״לא.״

להפתעתו של הבחור, שוב חזר האדמו״ר ושאל בפעם השלישית:

״האסט נישט די מאס?״, והבחור ענה בפעם השלישית – ״לא״.

אותו בחור יצא מהארמו״ר מאד מאכזב, הוא לחלוטין לא הבין את האדמו״ר.

לאדמו״ר היה אח, ושמו רבי משה בצלאל. רבים מהחסידים היו פונים אליו, אם לא היו מבינים את דברי האדמו״ר. גם הבחור הזה הגיע אל רבי משה בצלאל, וספר לו על התגובה המוזרה של האדמו״ר, שחזר על אותה שאלה שלש פעמים, ולא אמר דבר מלבד זאת.

אמר רבי משה בצלאל לבחור: ״לא הבנת את עקר דברי הרבי. כשאמרת לו, שאתה בסכנה של גיוס לצבא, הוא שאל אותך בפעם הראשונה: ׳האסט נישט די מאס?׳ – האם אין לך המידה? ועל זה ענית לו – ״לא״.

אחר כך הוא שאל אותך: ״האסט נישט די מאס (-מעות)?׳ – אין לך כסף לשחד אותם? וענית לו – ״לא״.

ואז הוא שאל אותך: ״האסט נישט די מאס? (-דמעות)?״ אמנם אין לך משקל נמוך שמזכה בפטור, ואין לך כסף לשחד – אבל דמעות יש לך, נכון? אז תבכה, תתפלל! בכל אפן, בלי תפלה שום דבר לא זז!״

■ ■ ■

התפלה תמיד פועלת, גם אם לא רואים מיד. התפלות נאספות בבית גנזיו של הקב״ה, ודמעות של תפלה לעולם לא הולכות לאבוד, הקב״ה מתחשב בהן.

ספר לי רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ״ל, שבמשך השנים שבהם למד יצא לו ללמד סבים, בנים ונכדים.

קרה פעם, שממשפחה מסיימת הגיעו אליו ארבעה בנים במשך עשר שנים. שלושה מהאחים היו מציינים, והרביעי – שה׳ ישמר, אבי אבות המופרעים… נאלצו לסלקו, ולאחר מכן להחזירו עם תנאים מגבילים, ושוב הזמינו את ההורים, ובסוף רק היי מחכים בקצר רוח, שיסיים כבר את שלש השנים שלו, ויעזוב סוף סוף את הישיבה…

חולפות עשרים שנה, וכל ארבעת האחים מביאים את הבנים שלהם, כך יוצא שהוא פוגש אותם שוב אחרי עשרים שנה. הוא רואה שהמצוינים נשארו מצוינים, רק המופרע נהיה ראש ישיבה, תלמיד חכם מפלג ובעל מדות…

אמר לי רבי מיכל יהודה: ״אתה יודע איך זה קרה? שלושת המציגים היו מציינים, ׳העסק נסע׳ ולכן לא התפללו עליהם במיחד. המפרע ־ כמה דמעות אמא שלו הורידה בשבילו בהדלקת נרות… כמה צדקות אבא שלו נתן לזכותו, כמה תפלות הם התפללו… אתה חושב, שזה הולך לאבוד?! הוא נהיה תלמיד חכם ועובד ה׳ אמתי, בזכות התפלות! אין בלי תפלות״.

בצעירותו נשאל רבי משה שטרנבוך שאלה מסובכת בלמוד על ידי הרב מטשעבין, והצליח לענות תשובה מבריקה באטפן מידי.

כששמע הרב מטשעבין את תשובתו הוא נענה ואמר לו: ״התשובה הזאת איננה שלך! זה לא אתה!״ התפלא רבי משה על תגובה בלתי צפויה זו, שכן התשובה היתה מדעתו, אולם הרבי הסביר לו מייד: ״זה לא אתה! תשובה זו היא מכח הדמעות של אמא שלך!״.״

אברהם אבינו התפלל על סדום, תפלה שכביכול לא הועילה, אולם לאמתו של דבר, תועלת גדולה ביותר היתה בה לזרעו של אברהם. הקב״ה אומר: ״המכסה אני מאברהם אשר אני עשה; ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום״. יש להבין: מה הקשר בין ״המכסה אני מאברהם״, לבין העובדה שאברהם יהיה לגוי גדול?

כלום בשל העובדה, שיהיה אברהם גוי גדול, ראוי לספר לו על השחתת סדום ולגרים לו להתפלל עליהם?

נתן לענות על כך על פי משל של המגיד מדובנא:

אדם אחד הגיע בערב פסח לחנות בגדים, ובקש לקנות חליפה לבן שלו. שאל אותו המוכר: ״איפה הבן?״ אמר לו: ״לא הבאתי אותו.״

שאל המוכר: ״בן כמה הוא?״ ״כמעט בר מצווה.״ אמר המוכר: ״לך תביא אותו.״

אמר האבא: ״אני לא יכול להביא אותו, עכשו ערב פסח ואין זמן.״ אמר המוכר: ״אני לא יכול למכור לך חליפה בלי לראות אותו, יש אחד ששוקל שלושים בבר מצוה, ויש אחד ששוקל שבעים…״

האבא ההוא די כעס על המוכר, אבל לא היתה לו ברירה. הוא נסחב בחזרה הביתה, בפקקים ובחום, ואחרי שלוש שעות מתישות הגיע עם הילד לחנות. מתנשם ומתנשף הוא מציג את הילד לפני המוכר, אבל מישהו מקדים אותו ־ אדם אחד עומד שם, ומבקש מהמוכר: ״תן לי, בבקשה, חליפה לילד.״ "בן כמה הילד?" – שואל אותו המוכר, והוא עונה: ״בערך בגיל בר מצוה״. ללא דיבורים נוספים, פונה המוכר ונותן לו חליפה.

האבא הראשון התעצבן מאד, ואמר למוכר: ״אתה לא מתבייש?! אותי הכרחת ללכת להביא את הילד, למרות שערב פסח עכשו, ולו אתה נותן ככה, בלי למדוד??״

אמר לו המוכר: ״מה לא ברור? לך יש ילד אחד בן שלוש עשרה, לו יש שלושה עשר ילדים… אם לא יהיה טוב לזה, יהיה טוב לזה…״

הקב״ה אומר: ״המכסה אני מאברהם אשר אני עשה״, הרי ״אברהם היו יהיה לגוי גדול״. אם לא יתאים לסדום, יתאים לילדים שלו, ואם לא יתאים לילדים שלו עכשיו, יתאים לילדים שלו אחרי שנים.

ומה, באמת, קרה בזכות התפלות של אברהם על סדום?

נאמר בתהלים: ״מצאתי דוד עבדי״, ואומרים חז״ל: היכן מצאתיו? בסדום. בזכות התפלות שאברהם אבינו התפלל על סדום, קבלנו ספר תהלים ומלך המשיח.

גם עקידת יצחק, שהיתה ׳אכזבה׳ לכאורה, שהרי לא העלה יצחק לעולה – התבררה כרחוקה מלהיות אכזבה…

הפסוק אומר: ״ויישלח אברהם את ידו וייקח את המאכלת לשחוט את בנו״. מהי ״מאכלת״? – סכין. ומדוע נקרא דוקא ״מאכלת״? – לומר לך שכל אכילות שישראל אוכלים עד היום הזה, הכל בא משם, בזכות העקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו!

על אף שבאותו זמן נראה היה, שלא היתה שום תועלת מן המעשה, לאמתו של דבר זכו ישראל לשפע ולברכה גדולה ביותר לדורי דורות. ואיזה למוד יש לנו מכאן?

בין השאר: אנחנו צריכים לעשות את דבר ה׳! לתוצאה לא אנחנו צריכים לדאוג.

גם אם נראה שאין אפשרות להצליח ולהגיע למטרה – צריך לעשות את רצון ה'.

מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו היו חלשים ומעטים, ויצאו למלחמה – חסרת סכויים, לכאורה – כי פך היה .רצון ה׳.י כי ״עמדה מלכות ען הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״.

הם עשו את רצון ה׳ ללא חישובים. ומה היתה התוצאה?

״ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם… מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים.״

 

פרשת וישב – חנוכה

ירא שמים בסתר כבגלוי

האור מול החושך [מעיין השבוע תקיז]

לאחר שהאחים הסכימו להרוג את יוסף אמר להם יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?

צריך להבין מה טענתו של יהודה? ומה נאמר ב"וכיסינו את דמו"? האם כוונתו שלא יוכלו לכסותו?

אנו נמצאים בימי החנוכה.

נאמר במדרש [מדרש רבה בראשית פרשה ב פסקה ד]: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל".

מדוע חז"ל מכנים את ימי מלכות יוון חשך? ומאידך מצינו שחז"ל אומרים כי נר מצוה ותורה אור, ואנו אף מצווים להפיץ את האור בימי החנוכה כתשובה לחושך של מלכות יון, מהו אותו אור?

הגמ' במסכת ברכות דף כח/ב

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות… אמרו לו רבינו ברכנו אמר להם יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם:

בעולם "הנאור" הדבר הפך לנורמה. היה חיה באוהליך ואדם בצאתך… מותר לעשות את כל הרשע אך במסתרים…

פעם כדי לעבור עבירות היה אדם צריך לצאת מביתו וללכת אל מקום העבירה. להפגש עם אנשים ואולי אף להתבייש. היום הוא יכול לעשות את הכל בחדרי חדרים. וע"ז אמר השו"ע [אורח חיים סימן ב-ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו:

אומר השו"ע מה שאינך עושה בגלוי- אל תעשה בחדרי חדרים! התורה אומרת היה אדם גם באהליך!

הגמ' מספרת על צדקיהו מלך יהודה שראה את נ"נ תולש אברים מארנבת חיה ונוגס בהן כשהן נוטפות דם. מה הייתה תגובת נ"נ? הוא השביע את צדקיהו שלא יגלה…

כעת נבין מהו "חושך" זו מלכות יוון. תרבות יוון דוגלת ביופי החיצוני. זהו גם עשו. את מעשיהם הנלוזים הם עושים במחשך. כלפי חוץ הם הומאניים, מתחשבים, איכפתיים, דוגלים בחופש. אולם בקירבו ישים ארבו. כשלא רואים, הם נוהגים בטבעיות…

התורה נמשלה לאור. אל תעשה בסתר את שלא תעשה בגלוי.

וכך כתב השו"ע אורח חיים סימן א-א] בשם הרמב"ם במו"נ: כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב).

מסופר על ר' אלחנן וסרמן שהיה לומד י"ח שעות ביממה. הוא היה נועל נעליים בלא שרוכים כי חס על זמנו. אולם שלש דקות הקדיש בכל יופ כדי לעבור על כותרות העתון. כיצד עשה זאת? הוא היה פורשו על גבי הסטנדר עליו היה לומד, ועובר במהירות הבזק ושב ללימודו. שאלוהו מדוע בפרהסיא לעיני כל? והוא השיבם-= כדי ללמד- שאם מותר= מותר לעיני כל. ואם אסור, אף בחדרי חדרים אסור!

האדמו"ר מגור האמרי אמת מצא לקח זה בפרשתינו.

לאחר שהאחים הסכימו להרוג את יוסף אמר להם יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו? טען להם יהודה- אם יוסף חייב מיתה, עלינו להורגו בפרהסיא. למה להסתיר? מעשה שאנו נאלצים לעשותו בהחבא, כנראה מעשה פסול הוא…

ונסתרה – והיא נטמאה!

עפ"ז אמרתי לבאר לענ"ד מדוע פעם היו מדליקין בחוץ, ואילו כעת בשעת הסכנה מדליקין בפנים?

פעם לא היו הקילקולים הרבים שיש היום פנימה בבית, והיה צריך להדליק רק בחוץ, שא"א היה לחטוא בתוך ביתו. אולם היום יש לאדם בתוך ביתו את כל האיסורים החמורים בתורה, ולכן אומרים לנו הדלק בתוך ביתך, אל תעשה מעשיך במחשך, האר את אור החנוכה והתורה בבית!

זהו ה"אור" שהתורה הקדושה מציבה כנגד ה"חושך" של יון. עלינו לברך כשאנו לבד כמו כשיש זרים עמנו,

עלינו להתפלל גם כשאנו באונס ביחיד את אותה תפילה שאנו מתפללים כשאחרים לידינו.

עלינו להתנהג עם האשה והאשה עם הבעל באותה מידה בה אנו מתייחסים זל"ז כשאנו בציבור,

ועלינו לנהוג בצניעות גם בחדרי חדרים כשאין עמנו אדם. זהו נצחון האור על החושך.

 

 

 

 

חנוכה

מדוע הוזכר יוחנן כהן גדול שנהיה צדוקי?

מתתיהו בן יוחנן כהן גדול [אלה הדברים שלזינגר בראשית עמ' קפח]

הכהנים הקדושים בני החשמונאים תקנו לומר בנוסח על הנסים "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו".

ותמהו המפרשים הלא מבואר בגמרא [ברכות כט א] "אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" ואם כן מה ראו הקדושים להזכיר בנוסח על הנסים בברכת הודאה בתפלת שמונה עשרה את שמו של יוחנן כהן גדול שנעשה לבסוף צדוקי?

יש שרוצים ליישב כי יוחנן כהן גדול זה שהיה אביו של מתתיהו איננו אותו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי וכבר נסתפק בזה ה"בני יששכר" [כסלו טבת מאמר ד סימן כה בהג"ה].

אך למעשה ה"בני יששכר" עצמו [שם סימנים יח כו] מבאר שמדובר באותו יוחנן כהן גדול ועל סמך זה הוא מפרש בכמה אופנים מדוע הזכירו את שמו של יוחנן כהן גדול בנוסח על הניסים עד שהוא מפרש [שם סימן כה] שדוקא כאן בנס חנוכה זכה כהן גדול תיקון על ידי מתתיהו בנו ושאר החשמונאים ולכן השתדלו החשמונאים דוקא להזכיר את שמו בנס של חנוכה שאז הוא נתקן.

אך בעצם הרעיון שהחשמונאים תקנו נשמתו של יוחנן כהן גדול כבר קדמוהו בזה שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד הלא הם הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' והרה"ק הרבי ר' ישראל מרוז'ין זי"ע.

נתחיל בדברי הרה"ק הרבי ר' ברוך ממעז'יבוז' זי"ע כפי שמובא בספר "בוצינא דנהורא" [דף צד א] שמיישב מה שהזכירו החשמונאים בנוסח על הניסים את שמו של יוחנן כהן גדול וביאר בדברי קדשו כי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול נתכוון במצות חנוכה לתקן נשמת אביו יוחנן כהן גדול וכמו שמבאר שם על פי כלל ידוע "כשאדם עובר עבירה ורוצה לשוב בתשובה אין לו תשובה כי אם באותו מעשה. ובמה נעשה יוחנן צדוקי שדרש 'כי בענן אראה על הכפורת' כמדרש הצדוקים להביא אש מבחוץ והתיקון של יוחנן היה בימי חשמונאים שעל ידם נעשה נס חנוכה".

ביאור דבריו הקדושים דהנה מבואר בגמרא [יומא נג א] הויכוח בין החכמים לצדוקים בענין עבודת הקטורת של הכהן הגדול ביום הכפורים "תנו רבנן 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה" שלא יתקן מבחוץ ויכניס, להוציא מלבן של צדוקים שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס" פירוש כי לפי החכמים צריך מקודם להכניס את המחתה בקדשי הקדשים, ורק אחר כך להניח הקטורת על האש שבמחתה, אבל לפי הצדוקים צריך מקודם לתקן הקטורת על האש שבמחתה בחוץ, ורק אחר כך להכניס לקדשי הקדשים.

ומפרש בגמרא הטעם של הצדוקים "מאי דרוש 'כי בענן אראה על הכפורת' אל יבא כי אם בענן של עשן הקטורת [רש"י] מלמד שיתקן מבחוץ ויכניס. אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטורת על האש לפני ה" לפני ה' משמע בקדשי הקדשים, אם כן מה תלמוד לומר 'כי בענן אראה על הכפורת' מלמד שנותן בה מעלה עשן".

נמצינו למדים מזה כי יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי אחרי שמונים שנה פגם בזה שעשה כמעשה הצדוקים לתקן המחתה מבחוץ ורק אחר כך הכניסו לקדשי הקדשים.

ולכן בנס חנוכה כשרצו מתתיהו בנו ושאר החשמונאים לתקן את הפגם של יוחנן כהן גדול הנה תקנו להדליק את נרות החנוכה מבחוץ וכמבואר בגמרא [שבת כא ב] "תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתת ביתו מבחוץ" כי במה שקלקל יוחנן כהן גדול להדליק באיסור את אש הקטורת מבחוץ נעשה כאן בנר חנוכה כעין עבודה זו אבל כדת של תורה שהמצוה היא דוקא להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

על פי האמור ממשיך הרבי ר' ברוך זי"ע לבאר שסוד גדול זה רמוז בגמרא [שבת כא א] "גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". במאמר זה רמזו חכמינו ז"ל על יוחנן כהן גדול שכן חנונ"י הוא אותיות יוחנ"ן והיות שיוחנן כהן גדול נעשה צדוקי והדליק את הקטורת מבחוץ הנה על זה אמרו "הניח חנוני את נרו מבחוץ חייב" כלומר מחמת שהדליק חנונ"י אותיות יוחנ"ן את נרו שהוא הקטורת מבחוץ הנה הוא חייב על שעשה שלא כדת של תורה.

ועל זה בא רבי יהודה להוסיף איך זכה יוחנן כהן גדול לתיקון "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור" פירוש שעל ידי מצות הדלקת נר חנוכה פטר עצמו יוחנן כהן גדול מן הדין וכמבואר שהחשמונאים נתכוונו לתקן את נשמתו בזה שתקנו להדליק נר חנוכה מבחוץ אלו תוכן דבריו הקדושים בתוספת ביאור.

אך עדיין צריך ביאור מהו הקשר בין נר חנוכה לתיקון של יוחנן כהן גדול כלומר איך דוקא על ידי מצות הדלקת הנרות קיבל יוחנן כהן גדול תיקון לנשמתו?

ובכן כדרכה של תורה שהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר מצאנו על כך ביאור נפלא בספר "עירין קדישין תניינא" דף יד ב בשם הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע אשר אמר ממש רעיון זה של הרבי ר' ברוך זי"ע אבל בתוספת ביאור כפי שמובא שם הלשון "כי זה ידוע שצדוקי אינו מאמין בתורה שבעל פה הנקראת 'נר מצוה' שמצוה לשמוע דברי חכמים ותורה שבכתב נקראת 'תורה אור' ונמצא שיוחנן לא האמין בנר מצוה" ולפי זה הוא מפרש גם כן הגמרא "הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב" כלומר חנונ"י שהוא אותיות יוחנ"ן הניח את נרו מבחוץ שפגם בנר מצוה היא תורה שבעל פה שלא האמין בה "רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור" כי מתתיהו תיקן נשמת יוחנן כהן גדול על ידי נר חנוכה שהיא נר מצוה עכדה"ק.

נמצינו למדים מדבריו הקדושים ביאור נפלא מדוע דוקא על ידי נר חנוכה תקנו נשמתו של יוחנן כהן גודל כי היות שעיקר הפגם של יוחנן כהן גדול הוא שנעשה צדוקי לבסוף, שמהות הצדוקים הוא שאינם מאמינים בדרשות של חכמי ישראל בתורה שבעל פה לכן עיקר התיקון שלו היה דוקא על ידי מצות הדלקת נר חנוכה שהיא גם כן מצוה דרבנן בבחינת תורה שבעל פה.

וכאשר נצרף גם את דברי הרבי ר' ברוך זי"ע אנו מקבלים תוספת ביאור שתחת אשר מתחלה פגם בזה שהדליק את נרו מבחוץ הוא ענין הדלקת הקטורת מחוץ לקדשי הקדשים בניגוד לדרשת חכמים בתורה שבעל פה שצריך להדליק בפנים הנה כעת בהדלקת נר חנוכה מדליקין נר חנוכה מבחוץ דוקא לפי תקנת חכמים.

ויש להעיר בענין זה כי כאשר נתבונן נראה שכל הנס של חנוכה לא היה אלא רק בגלל גזירה דרבנן דהנה ידוע מה שתמהו המפרשים איך טמאו היוונים את כל השמנים שבהיכל הלא מן התורה אין גוי יכול לקבל טומאה בחייו?

ותירץ רבי אליהו מזרחי בביאורו לסמ"ג מצוות עשין ה' שמדרבנן כבר גזרו אז על הנכרים להיות מטמאים כזבים נמצינו למדים מזה חידוש נפלא שכל הנס של חנוכה שעשה להם הקב"ה שיוכלו להדליק את המנורה בטהרה הוא רק בגלל גזירה דרבנן שגזרו טומאה על הנכרים אבל מן התורה לא נטמאו השמנים כלל וכל זה משום שרצה הקב"ה להראות גודל כוחם של חכמי התורה שבעל פה שעל כל מה שהם גוזרים הוא מסכים עמהם ולכן על ידי הדלקת נר חנוכה נעשה תיקון לנשמת יוחנן כהן גדול שפגם בכך שנעשה צדוקי שאינם מאמינים בתורה שבעל פה [וכ"ז מהגרפ"פ שליט"א].

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “דרשות על חנוכה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב