כל ענייני החג

כל ענייני סוכות

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

דרשות לסוכות

הדרך להשיג שמחה בעבודת השם

[יערב נא שיחי]

ושמחת בחגך – והיית אך שמח, מה הענין הכל כך גדול בשמחה – שהתורה כל כך מעוררת עליו? ולא זו בלבד שאינה 'מעלה גרידא' – אלא גם מענישה על חסרונו –

בפר' התוכחה כותבת התורה (כ׳׳ח-מ׳׳ו) והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם ״תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל״. ובפשטות ניתן לפרש דהכוונה שלא קיימת המצוות בזמן של שמחה וטוב לבב – כשהיה לך הכל.

אך כידוע רבותינו הראשונים פירשו שהכוונה על אופן קיום המצוה, ע"י רמב״ם סוף הל' לולב: ״השמחה שישמח האדם בעבודת יוצר – עבודה גדולה היא והוא שנאמר תחת אשר לא עבדת את הי אלוקיך בשמחה״… עיי״ש עוד [ובדברי הרב המגיד שם]

הרי שפי' הרמב״ם דכונת הפסוק להורות דעבודת ה׳ צריכה להיות בשמחה והיא ״עבודה גדולה״, ואם לאו באים ע״ז כל הכתוב בפסוקים לפני כן.

וכן פירש הרבינו יונה בשערי תשובה שער ד' (כשמבאר טעם מצות אכילה בערב יום כיפור).

תכלית שלימות האדם

ב.         וגודל מעלת העובד בשמחה כתב רבינו יהונתן בעל ״היערות דבש״ זצ״ל [ח״א דרוש י״א לעשי״ת, ומובא בהקדמה לספר ״שלמי תודה״] ״והנה כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את ארחו הוא בכלל אחד, שיעשה אדם המצוות בשמחה, זו תכלית שלימות האדם כאשר יעשה עבודת ה' שיהיה בעיניו כמשיש להון רב, והוא המביא את האדם ליראה ולאהבה את ה' וזה ממש כלל כל תורת האדם השלם, כי בזה יתדבק בה' ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה' כל הימים״.

ואיך יעורר האדם בלבו את השמחה הזו, ממשיך היערות דבש שם:

״ושמחת מצוה תהיה בהתבונן האדם בתכלית שפלותו, טפה סרוחה כלי מלא בושה, ומלך מלכי המלכים צוה לו לעשות דבר, ליקח ענף לולב ואתרוג וכן יעשה רצונו ויהי' לרצון לפני ה', איך לא ישמח״…

ומאידך הוא ממשיך:

"אך בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, אשר כל המצוות עליהם לטורח ומשא וזהו בעה"ר חולי רע ותכלית הקוץ ממאיר בגלות אשר אין מקיים מצות ה' בשמחה וכו'."

 

מעשה עם הרב מפוניבז׳ זי״ע

ויש בנותן ענין מה שהובא בהקדמה לס' שלמי תודה הנ״ל מה שסיפר הגר״פ שרייבר זצ״ל בהספדו על מרן הרב מפוניבז' זצ״ל, שהנה ידוע שכל ימות השנה היה טרוד מאוד בעניני הישיבה, ובכל זאת היה מנהגו מידי שנה בערב סוכות שהיה עוזב את כל עניניו כמה ימים קודם החג, והיה נוסע לשוק של ארבעת המינים שהיה בת״א ע״י ביכנ״ס הגדול, והיה הולך שם ומתבונן בשוק ולא הי' קונה לעצמו כלום, כי היו מביאין לו ד' מינים מהודרים, אלא הי' מתפעל ומתרגש לראות איך יהודים מחבבין את המצוות וכל עיקר נסיעתו לשם היתה לשם כך לראות איך ישראל מחבבין המצוות!

וסיפר אדם אחד שבהיותו קטן היה גר ע״י השוק והיה לו הדבר לפלא בראותו כל יום את הרב מפוניבז' בשוק של הלולבים ולא היה קונה לעצמו כלום, ולא הבין לשם מה הוא מגיע הנה בכל יום, אבל היה זה כדי לחזות בחביבות המצוות של ישראל.

 

השמחה היא 'מצוה' בפני עצמה

ג.          ועי' מש״כ רבינו עובדיה מברטנורא אבות (פ״ד – מ״ב) על המשנה דהוי רץ למצוה קלה שמצוה גוררת מצוה, ששכר מצוה – מצוה, פירוש: ״העונג שאדם מתענג בעת עשיית המצוה נחשבת לו למצוה בפני עצמה,

ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה״

הרי שפירש כוונת התנא ששכר מצוה – מצוה, אינו על עצם עשית המצוה, אלא על השמחה בשעת עשייתה, דהשמחה במצוה היא מצוה בפני עצמה, ויש לו שכר בפני עצמו על זה.

ולפי דברי הרע״ב כתב החיד״א בספרו על התהילים לבאר בשם מורו את הפסוק בפרק ס״ח ״וצדיקים ישמחו יעלזו לפני אלוקים וישישו בשמחה״ דצדיקים ישמחו לפני האלוקים בעולם הבא בשכר המצוות שעשו,

ועוד ״ישישו בשמחה״ כלומר בעבור השמחה ששמחו במצוות, דנחשב להם כמצוה אחרת בפני עצמה.

אדם גדול ־ שמח במצוות

ד.         ובזה מבארים דברי הגמ' ברכות ט': ״אמר ר' אלעא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי ד״אדם גדול״ הוא ושמח במצות, יומא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא״ [המעשה בתלמיד של הגרש"ז אוירבך שיום א' הייתה דעתו בדיחא עליה ורצה הרב מעט להרגיעו, ורמז לו במתק לשונו – דומה שזכית היום לסמוך גאולה לתפילה…]

וצריך ביאור מה השייכות בין ״אדם גדול״ ל״שמח במצוות״ היה לנו לקרותו ״צדיק״ ״חסיד״ ואמאי נקרא ״אדם גדול״,

מבאר הגה״צ ר' דן סגל שליט״א ע"פ כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט) דהחילוק בין קטן לגדול, שקטן [אין לו דעת] לא יודע להעריך דברים ויכול למכור דבר גדול בשביל שוה פרוטה ולכן אין לו גמירות דעת בקנינו ואולם ״גדול״ יודע להעריך כל דבר לפי ערכו.

וכך זה גם במצוה מי שיודע להעריך מצוה והראיה שהוא לא רק עושה מצות אלא הוא גם שמח בהם, זה אדם ״גדול״

ולכן הסומך גאולה ״ושמח״ במצוה זו ואף שסמיכת גאולה היא רק ״הידור״ במצות תפילה הוא נקרא אדם גדול.

מעשה עם רבי אברהם אחי הגר״א זצ״ל

ו.          עוד מספר שם מעשה נפלא על בעל ״המעלות התורה״ רבי אברהם אחי הגר״א שהי' גר בעיר רחוקה מוילנא.

פעם הגיע אליו אגרת מהגר״א שחפץ ללמוד עמו בצותא ומבקש ממנו שיבוא לגור בוילנא.

השיב לו אחיו שאמנם הי' רוצה אך זוגתו אינה מסכמת בשופו״א לעזוב את העיר, והסיבה לכך היא מפני מעשה שהיה:

ידוע שהאתרוגים לא היו גדלים בפולין וסביבותיה והיו מביאים אותם ממדינות רחוקות. פעם היתה סכנת דרכים באותו מקום קודם סוכות (כמדומה שהיה זה מפני הפשרת שלגים שנתאחרה באותה שנה והיו הדרכים מלאות מים ובוץ ולא היו יכולים לעבור בהם) והיה קושי למצוא אתרוג, ובסוף הגיע אתרוג אחד לשם וביקשו עבורו סכום עתק, נתכנסו פרנסי הקהל והוחלט שאין להם האפשרות לקנות האתרוג במחיר גדול כזה. כששמע ר׳ אברהם את החלטת הקהילה חזר לביתו בצער, ואמר לאשתו שהשנה לא יהי׳ לכל העיר אתרוג בחג. כששמעה זאת נחרדה, ואמרה איך יתכן חג הסוכות בלי אתרוג, והם עניים היו ולא היה להם ממון לקנותו, אבל היתה להם דירה נאה שקיבלו מהוריה בנישואיהם ומיד אמרה לבעלה, הבה נמכור את הדירה שלנו ובדמיה נקנה את האתרוג ואנו נכנס לגור בצריף פשוט כמו כל העניים, והוא הסכים עמה.

מיד הלך ר' אברהם ולוה מעות כסכום דמי האתרוג, וקנה את האתרוג, ולאחר החג מכרו את דירתם הנאה, ונכנסו לדור בצריף קטן כמו כל העניים, ועכשיו כשבאה האגרת מרבינו הגר׳׳א ז״ל אמרה הצדקנית שבכל יום כשעוברת על יד הדירה הנאה שהיתה שלהם והיא נזכרת שמכרו דירה נאה כל כך עבור קיום מצות אתרוג, אין לה הנאה ושמחה גדולה מזו בעולם והנאה זו אינה יכולה להפסיד, ולכן אינה רוצה לעזוב את העיר הזאת שהם דרים בה ולא תפרד מכאן.

והנה מצד הדין בודאי שאין צריך לפזר ממון כל כך ולמכור את דירתם עבור כך אבל באהבת השי׳׳ת שהיתה בהם הסכימו לכל זה.

ב] בתורה ובמצוות

במצוות

כך נבין את פסק הרמב"ם בהלכות סוכה (ח' ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא.

וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו – חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

בשם הקוצק'ר טוענים: "המה קוראים לזה עצבות – ואני קורא לזה פריקת עול" (אמת ואמונה ח').

האברך והמדורה

כשחלפתי בזאת חנוכה בחצר ביתנו ראיתי את שכיני עומד ליד מדורה קטנה כולו אושר ושמחה, שכן זה איננו חסיד אלא אברך ליטאי לכל דבר ועניין, שאילתיו לשמחה מה זו עושה, השיב אכן אין אצלינו מעמד שריפת הפתילות כבחצרות האדמורים, מכל מקום יש לי חביבות וגימשאק מיוחד להדלקת נר חנוכה, מעמד זה של שריפת השמן והפתילות שיסודו בקדושת נר חנוכה כמובא בהלכה, אני חש עוד קצת את הדלקת הנרות של חנוכה. אכן אברך מרומם רגשות קודש יש לו,

וכבר כתב השל"ה הקדוש ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו וכן ארבעה מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי מי שעובד ה' בשמחה.

מי שמערכת המצוות שלו הוא יחס וקשר להשם יתברך, קשר לקל חי, היחס שלו למצוות הוא יחס חם מלא רגש וחיבה.

חיבוב התפילין

פעם אחת סח הגאון רב"מ אטינגר שליט"א ר"י כנסת יחזקאל, זכורני בעת ילדותי בהיותי כבן אחד עשר שנה, היינו גרים בשכונת כנסת בירושלים עם אנשי מעלה שאי אפשר לתארם, בכל פעם סיפור זה חיזק אצלי את ההרגשות.

עמדתי בבית הכנסת בבתי ראנד בערב סוכות ליד יהודי שהיה מלמד דרדקי, והוא הוריד את התפילין לאחר תפילת שחרית, ואח"כ אמר ביידיש, תפילין יקרות איך אני יכול להיפרד מכם עכשיו לשמונה ימים? ממש כדבר איש אל רעהו אל ידידו בלב ונפש, שעומד לעוזבו ולהיפרד ממנו, וכך הוא חזזר כמה פעמים איך אני אוכל להיפרד מכם אני כל כך אתגעגע אליכם.. הוא נישק וחיבק אותם.

בעיני ראיתי, ועד היום כשעברו עשרות שנים אני נזכר בזה תמיד. הוא קיפל את התפילין והניחם בנרתיק, ושוב הוציאם ונישקם וחזר איך אפשר להיפרד. זה לב חי ומרגיש למצוות השם! כך נראה אדם שיש לו עולם פנימי גדוש!

וכאשר יש קשר לדבר הרי גם כשהדבר הסתיים הקשר נותר ומשמרים אותו באיזה שהוא דרך וגם כשמסתיימת המצוה חביבותה לא פגה.

משארותם צרורות על שכמם – לאות חיבה!

וכה עשו אבותינו בצאתם ממצרים כנאמר משארותם צרורות בשמלותם שפירשו חכמינו אלו שיורי מצה ומרור, על שכמם רבי נתן אומר וכי לא היתה שם בהמה והרי כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר ומה ת"ל על שכמם אלא שהיו ישראל מחבבין את המצוות. חיבת המצות גורמת לכך שאף אחר עבור המצווה עדיין מחזיקים אותה אצלם בכבוד קרוב ללב. בזה ניכר מעלת האדם.

כמובא בגמ' אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. ולהיפך מי שאינו חש לקדושת חפצי המצוה אות הוא כי איננו הגון!

החת"ס והסכך

עובדא ידועה ממרן בעל החתם סופר זצוק"ל, שבזמן החורף הראשון לרבנותו כשפתח את ישיבתו החשובה, החלו לבוא תלמידים מהרבה מקומות שרצו להתקבל לישיבתו של החת"ס. ביום מן הימים באו קבוצה בחורים לביתו של החת"ס להבחן אצלו והחת"ס השקיף מחלון חדרו הטהור וראה אותם מתקרבים אל ביתו שאז עדיין היה מונח בפתח הבית הסכך מחג הסוכות היות ששמשי בית החת"ס עוד לא הספיקו להורידם אל המרתף, וכך כשהחת"ס משקיף לעברם רואה הוא שכל בחורי אותה קבוצה נזהרו מלדרוס על הסכך מפני קדושתו, ורק בחור אחד הוא אשר לא שם לב לזה עבר ודרס על הסכך ונכנס לביתו.

לאחר כן כשהחת"ס בחן כאחד ואחד מהבחורים, הוכיח אתו הבחור שדרס על הסכך ידענות גדולה יותר מכולם, ובכ"ז את כולם קיבל החת"ס לישיבתו ואילו את אותו הבחור שלא נזהר בקדושה השמיש מצוה לא הסכים לקבלו לישיבתו. כי מי שאינו חש מלפגוע במצוה אינו ראוי להיות תלמיד בישיבתו.

מצווה במתינות

והדרך לרכוש מדה זו לחבב מצוה ולהתחבר למצוה היא ההתבונות המחשבה על המצוה, ואכן החיי אדם בתנאי עשיית המצות מסיים בדבר זה, ז"ל:

שומר מצוה לא ידע דבר רע [קהלת ח' ה'], רצה לומר שמחויב כשירצה לעשות איזו מצוה לא יעשה אותה בחפזון ובפתאום, רק שישמור וימתין ויתיישב בדבר היטב איך יעשה, וכו' וזהו "הכון לקראת אלהיך ישראל" [עמוס ד' י"ב], רצה לומר שתכין עצמך מקודם ולא בפתע פתאום. וכבר בחנתי בנסיון שכאשר עשיתי מצוה בפתאום לא קיימתיה כראוי, לכן צריך ליזהר בזה עכ"ל.

ובחביבות המצות נעלה ונתעלה בדרך העולה בית קל.

חשבון הנפש דבעל "החפץ חיים"

ח.         ובספר ״נתיבות ההלכה״ חנוכה הובא: שכידוע היה החפץ חיים עושה חשבון נפש מידי יום ובסוף ימיו עשה חשבון מפורט מה זכויותיו בעוה״ז ועל מה יתבע בבי״ד של מעלה ושמעוהו שחושש מאוד שמה שיכריע לכף חובה זה ענין השמחה בעבודת ה', והיי אומר לעצמו אמנם עשית מצוות אבל איפה השמחה של מצוה! למה לא ראו שאתה האדם הכי מאושר! שהרי ע״ז כי התוכחה תחת אשר לא עבדת בשמחה, ושוב שמעוה מתעודד ואומר לעצמו: ״אבל אתה עדין יכול״…

על מה רקד החפץ חיים לפני שבת?

ט.         ובל נחשוב שהח״ח לא היה שמח במצוות. סיפר לי יהודי שעבר דרך ראדין וזה היה ביום שישי בפניא דמעלי שבתא, ונכנס לביתו של החפץ חיים ופגשו אחר חזרתו מהמקוה כשהוא רוקד סביב שולחנו…

ודימה אותו יהודי ששמח על השבת המתקרבת, ואמר לו החפץ חיים ששמחתו היא על שזכה לשלם לעגלון את שכרו באותו היום ולקיים מצות ביומו תתן שכרו… [שם].

מעשה עם מרן הגר׳׳מ פינשטיין זצ׳׳ל

י. ובענין זה יש להביא מה שסיפרו מהגר׳׳מ פיינשטיין זצ״ל ששאלוהו על שני משפחות שהיו באמריקא שההורים מסרו נפשם על שמירת שבת בתחילת בואם לאמריקא, אבל באחת המשפחות יצאו הילדים שומרי שבת ומהמשפחה השניה יצאו לתרבות רעה.

ואמר הגר׳׳מ פיינשטין שההבדל בין המשפחות בצורה ובאופן איך ההורים התייחסו לשבת, בעוד שבמשפחה אחת האבא הי' חוזר ביום שישי הביתה ואף שידע שבשבוע הבא יצטרך לחפש עבודה חדשה, היה שמח וגאה על כך שהוא יהודי ועושה רצון בוראו ולא עובד בשבת, וזה השפיע על נפשות ילדיו להיות שומרי שבת בלב ונפש, אך לעומת זאת במשפחה האחרת האבא היה חוזר הביתה כל יום שישי כשיודע שהוא מפוטר מהעבודה והיה אומר לבני ביתו כמה קשה להיות יהודי!! כמה קשה לחפש כל שבוע עבודה חדשה, ואז בני הבית חשבו לעצמם אם כ״כ קשה מה לנו ולצרה הזאת ופרקו מעליהם עול תורה.

למדנו כמה חשוב לשמוח במצוה ולהקרין את השמחה לכל המשפחה.

יהודי שזכר פסוק אחד מכל התורה…

ז.          וסיפרו שפעם הגיע יהודי ל׳׳בית הדין״ וביקש שיכתבו לו תעודה שהוא יהודי. לאחר חקירות ודרישות התברר שהוא יהודי, וכשנשאל ע״י בית הדין אם זוכר משהו מתורה ומצוות אמר שאינו זוכר אלא פסוק אחד והוא:

״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב״, והיה הדבר לפלא.

וכששאלוהו על כך סיפר שכאשר היה במחנות העבודה בשנות הזעם נזדמן לו להיות עם כ״ק האדמו״ר מצאנז זצ״ל, וזוכר שעל כל עבודת פרך וקבלת מכות היה האדמו״ר זצ״ל אומר פסוק זה דתחת אשר לא עבדת וכו'.

 

שמחה בתורה

מבטיחים אנו כל יום בברכת קריאת שמע של ערבית: "בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח ונעלוז  בדברי תורתך".

האם אנו מנסים לקיים הבטחה זו?!

אחד מקניני התורה המובאים בפרק ו' ממסכת אבות הוא השמחה.

על  משנה זו  באבות  מוסבר ב"רוח  החיים": "הלומד בשמחה בשעה אחת ילמוד יותר הרבה ממה שילמוד  בכמה שעות בעצבות".

והובא בהקדמה לאגלי טל [כנגד הטוענים שהלומד ונהנה ושמח חיסר בלשמה]: "עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.

ובזוהר הק' איתא, דבין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה…

וכיוון שיצה"ט מתגדל מזה – בודאי זהו עיקר המצוה".

השמחה נחוצה מאוד בלימוד תורה. כך לומדים אנו מתפילת רבי נחוניא בן הקנה במסכת ברכות (כ"ח:): "תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".

 

וכן חילק  ריש לקיש במסכת שבת (ס"ג:): "אמר רב הונא: מאי דכתיב שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט … ריש לקיש אמר: עד כאן – לדברי תורה, מכאן ואילך – למעשים טובים"

ופירש רש"י:  "עד כאן לתורה – שמח בתלמודך, למוד משמחה ומטוב לב".

וכן  נאמר בתנא דבי אליהו (זוטא י"ז): "התורה נקנת בשמחה".

לכך דאגו גדולי עולם אפילו בשעורי תורה שלהם  כדשנינו במסכת שבת (ל':): "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"..

 

צריך שיראו עליך את השמחה

יא. וסיפר מרן ראש הישיבה הגרי׳׳ג אדלשטין שליט׳׳א ״ושמעתי מאדם ששמע מכלי ראשון: מעשה באחד שלמד בסלבודקא בחו״ל והיה לומד בהתמדה כל הסדר במשך שעות רצופות, ופעם אחת פגש בו הסבא מסלבודקא וא״ל אני מכיר אותך שאתה צדיק, אבל אתה עושה רושם של רשע! כך אמר ולא יסף, למחרת ניגש הלה לסבא שיסביר לו את כונתו, אמר לו הסבא: מכיון שאתה לומד ארבע שעות רצופות סימן שאתה צדיק, ואם זה מעניין אותך זה תורה לשמה, אך א״כ כיצד אתה יכול לצאת מהסדר בלא שיראו עליך את השמחה, הלא עשית דבר כ״כ טוב ואם היית מחשיב את התורה היה עליך לשמוח בזה.

והעיד המספר על אותו אדם כי מאז ששמע כדברים האלו מהסבא זצ״ל השפיעו עליו הדברים, והיה שרוי תמיד בשמחה, תמיד היה מדבר בסבר פנים יפות, ותמיד עם מצב רוח טוב, חברתו נעימה וצהלתו בפניו…

על החזו"א מספרים שתמיד הייתה בת שחוק על פניו…

הגרש"ז אוירבך תמיד מצולם בחיוך מלא לבן שיניים מחלב…

הבן של הגרח"ק זצ"ל היצר על כך שיש תמונות שרואים את הגר"ח עם פנים זעופות, מפני שאבא תמיד היה עם בת שחוק על פניו, תמיד מחייך ובשמחה…

ביאור ענין ללמוד תורה במקום שלבו חפץ

והנה חז״ל אמרו (ע״ז יט.) לעולם ילמד אדם במקום שלבו חפץ והקשה הסבא מקלם זצ״ל (חו״מ ח״א עמי תסא), מדוע ילמד מה שלבו חפץ, הרי חפצו ללמוד דוקא דבר זה אינו מחמת איזה סיבה שהשכל מחייב ללמוד עתה דבר זה, אלא שזהו חשקו ותאוותו, וא״כ לכאורה אדרבה הרי התורה נקנית בשבירת התאוה והרצון, וכשבא ללמוד תורה היינו צריכים לומר לו שילמד מה שצריך ללמוד ע״פ השכל, ולא מה שלבו חפץ.

הגר״א, מה מתקיים ביד האדם – רק דבר שעושה מתוך תאוה ותשוקה

ותירץ הסבא מקלם, וז״ל עפ״י דברי הגר״א במשלי (כג, יב) על הפסוק ״הביאה למוסר לבך״, וכך כתב שם: ״כל דבר שלב אדם מתאוה ומגמת נפשו אליו [נ״א: ועושה בשמחה], אותו דבר מתקיים, מה שאין כן אם לא ישים לבו לזה אף שיעשנו לא יתקיים, לכן אמר שלמוסר הביאה לבך למען ינוח בלבך ימים רבים״.

יסוד גדול גילה לנו הגר״א ז״ל, האדם עושה מעשים רבים. אך לא כולם מתקיימים בידו, אלא רק מה שעושה מתוך תאוה ותשוקה הוא המתקיים.

ועפ״י זה תירץ הסבא זצ׳׳ל שבשביל שיתקיימו אצל האדם דברי תורה שלומד, מוכרח שילמד דוקא מה שליבו חפץ, כי רק אז יתקיימו בידו וכמ״ש הגר״א. מהו אותו ״קיום״ שעליו מדבר הגר״א? מה נקרא ״מתקיימים״ ביד האדם או "אינם מתקיימים״.

ביאור הדבר הוא, שכשאדם עוסק באיזה דבר ונהנה מזה, הדי הוא נקשר אליו בפנימיותו, עד כדי כך שהדבר הופך לחלק מאישיותו ממש!

זהו פירוש מה שכתב הגר״א שכל דבר שלבו מתאוה ומגמת נפשו אליו, אותו דבר ״מתקיים, היינו שזה נעשה חלק ממציאותו של האדם.

וכפי שנתבאר לעיל שכן הוא בהנאות העוה״ז, שאם אדם נקשר אליהם הוא נעשה חומרי ומגושם ויקשה עליו מאד כשיוכרח להפרד מהם, כך להיפך כשהאדם נהנה ושמח בעשיית המצוות ועושה אותם בחפץ וברצון, הם קונים שביתה בלבבו והופכים לחלק בלתי נפרד ממנו, [ועוד יותר ויותר מהנאות העוה״ז להבדיל],

ומעתה נוכל להבין היטב מדוע כל כך חשובה ומשמעותית השמחה בקיום המצוות, שהרי על ידי השמחה וההנאה האדם מתקשר ומתחבר בפנימיותו עם המצוות שעושה, ופשיטא שמתעלה ומתרומם על ידי זה לאין שיעור.

והן הן הדברים שהבאנו שגילה האריז״ל על עצמו, שע״י השמחה הגדולה לאין תכלית בעשיית כל מצוה זה גרם לו שזכה שנפתחו לו שערי חכמה ורוה״ק. כי השמחה הפנימית במצוות היא הבוקעת כל המחיצות ופותחת בקרב לבו של אדם שערים גדולים של חכמה וקדושה.

הקב"ה מצטער עליהם

סוטה דף כב עמוד א -בגמ': כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגי' – זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה.

ובגמ' (חגיגה ה' ע"ב) איתא: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק ועוסק

מילא מי שאינו עוסק ראוי אכן להצטער עליו, אולם על מי שאינו יכול ועוסק, הרי יש לשמוח על מסירות הנפש שלו???

מבאר הגר"ש שבדרון שמדובר במי שיכול לעסוק ברובד מסויים של התורה ועוסק באחר,

כגון שנמשך להלכה ולומד בעיון או להיפך. נמשך לאגדה אך לומד הלכה וכעזה"ד.

ב'שבט מוסר' [שם] ומפאת חשיבותם לרבים אשר לא ידעום, העתקתי דבריו:

'והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריו ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהא עיקר למודך בדבר של תורה שלבך חפץ יותר, אם בגמרא, או בדרוש, או ברמז, או בקבלה, וכמ"ש בגמ' ע"ז דף י"ס "כי אם בתורת ה' חפצו" א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.

וביאר האריז"ל [ספר הגלגולים פ"ד] שיש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעוסק בדרוש, ויש ברמז, או בגימטריות, או בדרך האמת, כי הכל לפי מה שנתגלגל עליו בפעם ההיא דכיון שכבר השלים בפעם אחרת שאר העניינים אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכולם עכ"ל האריז"ל.

ולכן אל תביט לדברי המתנגדים למה שחשקת ללמוד בו, באמרם לך 'למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט אחר'? משום שעל מה שחשקת ללמוד – על דבר זה באת לעולם!

ואם תשמע לדבריהם יכריחוך [משמים] להתגלגל בזה העולם פעם אחרת, ולעבור נפשך בְחֶרב חדה של מלאך המוות ולטעום טעם מיתה להשלים זאת! ולכן אל תשמע לדברי המשחית נפשך הזה.

ודע כי השטן מתלבש באלו האנשים להדאיג ולצער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה בחלק שאיוותה נפשה לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה ולהצריכו גלגולים רבים.

ולכן היו החכמים זהירים ביותר במצוות מסוימות, כל חכם במצווה אחרת, שידע על פי שורש נפשו שאיוותה בא לתקן, ומסר נפשו עליה. עכ"ד השבט מוסר.

כמעט ואיבדנו את ר' חיים ור' נסים!

השתתפתי פעם בכינוס לרמי"ם ומשגיחים. דיבר שם המשגיח הגה"צ ר' דב יפה זצ"ל.

הנושא שלו היה שיש תלמידים שיש להם נטיית לימוד שונה מהמקובל. ואם הם רציניים בדרכם לפעמים יש להניח להם.

[הכל לפי הענין כמובן]. אחרת את שלהם יקחו להם, ודבר אחר לא ייצא מהם.

ואמר משפט נורא, שניים מגדולי הדור, היינו מפסידים אותם אילו היו נוהגים בהם בכפייה.

האחד הוא ר' חיים קנייבסקי שישב וגרס ש"ס ופוסקים בבקיאות, וחכמת רבותיו עמדה להם להניח לו לנפשו.

והשני הוא ר' ניסים שישב וגרס גמרא עם פוסקים, והרב מפוניבז' היה חכם להבין את אשר לפניו.

שני מעשים חשובים על מרן הרב שך זצ״ל בענין זה

הסיפור הראשון ידוע ומפורסם: יום אחד – סיפר הגאון רבי דוד פינקל זצ״ל ירד שלג כבד בירושלים. העיר היתה חשוכה וריקה מאדם. הלכתי לבית הרב מבריסק וכשהתקרבתי לביתו ברחוב פרס, הבחנתי לפתע בדבר מוזר מאוד: במעלה המדרגות המובילות לבית הרב, ראיתי אדם בשמחה גדולה והוא נראה כהולך ומרקד…

תמהתי: מי הוא שיוצא לרקוד בקור נורא וחודר לעצמות, כאשר פתיתי שלג יורדים עליו ללא הפוגה?!…

אולם, מה רבה היתה הפתעתי; כשהתקרבתי לגרם המדרגות וראיתי שזה לא אחר מאשר הרב שך. לא התאפקתי ושאלתיו: ר׳ לייזר ׳לשמחה מה זו עושה?׳ כאשר הקור כל כך גדול וכולך מכוסה בשלג?! והוא ענה לי: ״איך שלא להיות בשמחה? רק עכשיו יצאתי מבית הרב לאחר ששמעתי ממנו דבר חידוש מאיר עיניים ומשובב נפש. שמחתי היא כל כך גדולה עד שהיא פורצת מאליה. סבור הייתי שאין איש ברחוב, ויצאתי בריקוד…

הסיפור השני – בו נתפס רבינו יוצא במחול וריקוד עם גילוי סברא חדשה אירע באישון ליל ב'קלצק'.

פעם הגיע בן ישיבה לעיר קלצק בשעת לילה מאוחרת. כאשר חיפש מקום לינה הציעו לו להקיש על דלתו של הרב שך ־ הוא עדיין ער ובודאי ישמח לארח אותך. בבוא האורח בצל קורתו של רבינו, קיבלו בשמחה והציע עבורו מצעים נקיים. האורח המותש שקע בתרדמה עמוקה. באמצע הלילה, התעורר האורח משנתו לקול רחש מוזר. כשפקח את עיניו, הבחין במארחו – הרב שך, רוקד על מקומו בשמחה. הוא לא חדל מלהתבונן בפניו המבהיקים משמחה, עד שחש רבינו במבטו התמה של אורחו. ובעודו בשיא התלהבותו, ניגש אליו, תפסו בראשו ואמר בשמחה: ״ר׳ מאיר, יש לי רשב״ם!״.

את השמחה הגדולה שבערה בעצמותיו, מול כל הארה נוספת בתורת ה׳, הביע רבינו ב׳שיעורים׳ שיעורים שהפכו לדוגמא חיה של שמחת התורה. שיעורים, בהם שיתף את התלמידים ב׳שמחת התורה׳ שלו, הדביק את כולם בהתלהבות בוערת עד שהיה השיעור לאבוקה לוהטת של ששון ושמחה.

היטיב להגדיר זאת אחד התלמידים במספרו הגדול על רבינו: ״מי שלא ראהו איך אומר שיעור, לא ראה שמחת התורה מימיו, איך שרקד בכל רמ״ח איבריו מצד זה לצד זה, בכזו התלהבות בכזו שמחה. פעם אמר לו ידיד בשעת השיעור: ראה איך רוקד ראש הישיבה! הרי אנו רוקדים כך רק בשמחת תורה. אצלו כל אמירת שיעור היא שמחת תורה מחדש. זו היא ההגדרה האמיתית עליו. אצלו היה כל יום – יום של שמחת תורה ממש״.

[ופעם יצא ברקידה ובשמחה מסברא ששמע אצל הרב מבריסק, ואמר שאם מגיע לו משהו בעוה"ב, הוא חושש שהוא 'אכל' את זה בהנאה שהייתה לו עכשיו מהסברא ששמע!!]

על ההשפעה העצומה שהיתה לשמחת תורתו על התלמידים, מעיד הגאון רבי איתמר גרבוז שליט״א, מתלמידיו המובהקים של רבינו בעשרות השנים האחרונות לחייו:

״כל סברא חדשה, על כל בירור וביאור נוסף, היה שש ושמח בכזאת שמחה עצומה עד שהיה משתף ומדביק את הבחורים בשמחתו. ראו אצלו במוחש את דברי הכתוב: ״שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב״. הוא היה מתנפל על התירוץ, כמוצא שלל רב בפועל. ״הרי סברא זו שוה מליון – היה קורא בעונג. כיצד ניתן להישאר אדיש למול כזה בירור?! – תבע בהתלהבות. ועוד כדומה היה מתבטא במשפטים רבים שעוררו ונטעו בלבנו שמחת התורה, ומכך למדנו איך להעריך ולייקר כל סברא ישרה ונכונה״.

״וכך״ ־ ממשיך רבי איתמר ־ ״היה נוהגו עד זקנה ושיבה״. היה זה בשנים האחרונות שרבינו ראש הישיבה היה ספון בביתו ולא היה בכוחו לעלות לישיבה; באחד הימים הוא התקשה באיזו קושיה ב׳סוגיא דשובר׳. בקושיא זו הוא כבר דן בספרו ׳אבי עזרי׳. אך באותה שעה לא נתיישב על לבו הנוסח שכתב שם בישוב הדבר. כל הבחורים שנכנסו באותם הימים לביתו, מיד נשאלו בקושיא זו. כך הוא היה טרוד כל היום למצוא ישוב נכון. ומשנתבארו הדברים, נתמלא מיד בשמחה עצומה וביקש שיוציאו יין וחילק ׳לחיים׳ ועוד מיני מתיקה… לכבוד שמחת תורתו.

למי כל מה שנתבאר אפשר להבין היטב את גודל התביעה על כך שעושים את המצוות לא 'בשמחה, אז זה מראה שכל המצוה היא בעצלתים ובלי פנימיות, ולכן תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה זה כבר סיבה לכל הקללות הקשות שמשה רבינו אמרם.

סוכות – ניתוק מרדיפת החומר

סוכות כנגד חובת גלות

"בסוכות תשבו שבעת ימים כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג)

אמרו חז"ל שהסוכות שאנו עושים הם זכר לענני כבוד שליוו את בני ישראל ביציאת מצרים.

שבעה עננים. ארבעה מכל צד, אחד מעליהם להגן עליהם משמש ושרב, ואחד מאחריהם לאסוף כל הנחשלים, ועמוד האש להאיר להם הדרך. לזכר זה אנו עושים סוכות.

א. צריך להבין כיצד הסוכה שאנו עושים קשורה לאותם ענני כבוד?

ב. מדוע אנו חוגגים את החג כעת ולא לאחר הפסח, שהרי ענני הכבוד החלו ללוותינו מיד ביציאתנו ממצרים?

ג. חז"ל הורונו טעם נוסף לסוכות [ילקוט שמעוני אמור רמז תרנג, וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא נספחים אות ב]

אמר רבי אליעזר בר מרנוס: למה אנו עושין סוכה אחר יום הכיפורים [שכן] אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביום הכיפורים הוא חותם את הדין שמא יצא דינן של ישראל לגלות?

ועל ידי כן עושין סוכה וגולין מבתיהן לסוכה והקב"ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל שנאמר: "חולי וגוחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף אויביך" (מיכה ד, י).

וצריך ביאור כיצד טעם זה משתלב עם הטעם של ענני הכבוד?

הביאור:

מעשה ברב שרצה להתרים עשיר והלה את אטם אוזנו, לקחו הרב לחלון ושאלו מה אתה רואה? אנשים, השיב. לקחו למראה ושאלו וכעת מה את רואה? את עצמי, השיב. מה ההבדל? שאל הרב, הרי שניהם זכוכית? פשוט, השיב העשיר מאחורי הראי מרוח כסף. אהה, השיב הרב, שמעו אוזניך? כשמרוח כסף- האדם רואה רק את עצמו…

האדם ביום יום שקוע כולו ברדיפת החומר. יש לו מנה רוצה מאתיים. אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. שואף להצלחה כלכלית, להשגיות.

חג סוכות נקרא גם 'חג האסיף'. זהו הזמן שהאדם אוסף תבואת הגורן והיקב. כאשר האדם אוסף ממון ישנו חשש שישקע בתוך החומריות וישכח את אלוקיו.

כפי שצפתה והזהירה התורה (דברים ח, יב – יד): "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".

כשמרוח כסף האדם רואה רק את עצמו. ניסיון העושר קשה הוא.

המעשה בחפץ חיים שחלם שנהיה עשיר ועשה תענית חלום, שממה נפשך: אם מהרהורי ליבו – אין יאה לזקן כמוני להתאוות לעושר, ואם אמת – די לי בניסיון העוני שקשה דיו…

באה התורה להזכיר לנו את ארעיות החיים, את זה שהכסף בסוף ישאר כאן והאדם ילך לבית עולמו, שעולם זה חולף הוא, ומכניסה אותו לסוכה.

בסוכה הוא יגיע להכרה שהעולם הזה זמני וחולף. הוא נוטש לשם כך את ביתו הוא מבצרו, עוזב את הג'קוזי והספות המפוארות, ומצטמצם בד' אמות של סוכה עשויה מבדים וקרשים ומעט ענפים מלמעלה. להדגיש בפניו שהעולם ארעי כסוכה הזו שהיא כהגדרת חז"ל 'דירת עראי'.

מספרים שהגיע פעם עשיר לחפץ חיים וראה את הדלות והפשטות שבבית הרב ששנים ארוכות אף ריצפה לא הייתה בביתו, וחלונות ביתו היו ללא וילונות, ושאל לרב מדוע אינו משפץ את ביתו, ומדוע אין אפילו וילונות, ואף הציע להשקיע כספו בכך. שאלו החפץ חיים והכיצד ביתו של כבודו נראה?

הו, השיב העשיר, בגרמניה יש לי ארמון מפואר עם ריצפת שיש וקריסטלים משתלשלים מהתקרה ווילונות בסגנון לואי הארבע עשרה וכו'.

שאל אותו החפץ חיים והיכן כבודו מתגורר כעת? אה, עתה אני בנסיעה, אני מתגורר היכן שאמצא מנוח לראשי, באכסניה פשוטה כאן באיזור. האם יש שם וילונות? שאל החפץ חיים.

לא, השיב העשיר, אולם זה אינו מפריע לי, זוהי רק נסיעה זמנית. בביתי הקבוע – שם יש לי את כל הנוחיות…

גם אני, השיב החפץ חיים, בעולם הזה פה רק זמני ומסתדר עם מה שיש, שם למעלה נמצאת הווילה שלי, שם יש לי את כל הפאר וההדר…

הסוכה מרמזת על התנתקות מן החומר. וזהו הקשר לענני הכבוד. כשאדם דבק בחומר הוא חש גבהות ומרגיש אני ואפסי עוד. כוחי ועוצם ידי הביאוני לחיל הזה. ענני הכבוד במדבר הראו לעם ישראל את אפסות האדם, הראו להם שאם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר. ואם ה' שומר- אין צריך חומות וגדר הפרדה, אלא די בעננים בלבד… הינך נתון להשגחה מתמדת של הבורא ואף עושרך והצלחתך ממנו הם.

ענני הכבוד מרמזין גם להתנתקות מן החומר בכך שעננים הם בעצם במקורם שיא החומר- מים,

המהר"ל אומר שהמים הם חומר ללא צורה. שיא החומר.

והמים הללו התאדו והפכו לרוח והתנשאו אל על. זוהי מהות ההתנתקות מן החומר- קידושו והפיכתו לרוח.

הבנו מדוע סוכות כעת- חג האסיף, והבנו את הקשר לענני הכבוד- הכל מאתו יתברך, הן השמירה והן העושר.

עדיין צריך ביאור מה הקשר בין סוכות לגלות?

גלות מצאנו בתורה לגבי רוצח בשגגה. מדוע הוא גולה, הרי שוגג הוא?

לימדונו בעלי המוסר ששגגה מורה על חסרון בזהירות באותו תחום בו כשל. הרוצח בשגגה הינו אדם ששקוע בענייניו העצמיים- ולא בטובת זולתו. האדם מאד זהיר לא לפגוע בעצמו, ופחות זהיר מלפגוע בזולתו. האדם הוא אנוכי. ככל שישקע בחומר ובהשגיות – כך תפחת התעניינותו בשלום חבירו, ובמקרים רבים יהיה מוכן 'לדרוך על גוויות' בדרך לפסגה הכלכלית…

עונשו של אדם כזה – גלות. תתנתק ממרוץ החיים המטורף אחר העושר וההתקדמות הכלכלית. תעזוב את עסקיך וענייניך הפרטיים ותגלה לעיר מקלט. כשתתעניין פחות בחומר ותתרכז יותר ברוח – תהיה פחות אנוכי ופחות תפגע בזולתך.

נמצא שהגלות הרי היא כסוכה- עוזרת לאדם להתנתק מן החומר ולהתחבר אל הרוח. לכן אם התחייבנו חובת גלות הרי אנו נכנסים לסוכה ובזה משיגים את מטרת הגלות – מתנתקים מן החומר ומכניסים לתודעתנו שהעולם הזה בר-חלוף.

על פי זה נבין את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ב, ע"א – ג, ע"ב):

דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי: לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר (ישעיהו מג, ט): כל הגוים נקבצו יחדו [וגו'], אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תיכנס כל אומה ואומה וסופריה, שנאמר (ישעיהו מג, ט): ויאספו לאומים, ואין לאום אלא מלכות, שנאמר (בראשית כה, כג): ולאום מלאום יאמץ.

ומי איכא ערבוביא קמי הקב"ה? אלא, כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי], דלישמעו מאי דאמר להו. [מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מאי טעמא? משום דחשיבא. ומנלן דחשיבא? דכתיב (דניאל ז, כג): ותאכל כל ארעא ותדושינה ותדוקינה, אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת, שטבעה יצא בכל העולם.

ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וציבור – מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר (מלכים א' ח, נט): לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל [וגו']. וטעמא מאי? איבעית אימא: לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי, ואיבעית אימא: מקמי דליפוש חרון אף.

אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תיקנתם שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר (חגי ב, ח): לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, כלום יש בכם מגיד זאת? [שנאמר: מי בכם יגיד זאת], ואין זאת אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מד): וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו בפחי נפש.

יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה. ומנלן? דכתיב (דניאל ז, ה): וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדוב, ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.

אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה.

אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר (ישעיהו מג, ט): מי בהם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.

וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה.

וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי? סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל. מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו? משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה?

ומי מצי למימר הכי? והכתיב (דברים לג, ב): ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב (חבקוק ג, ג): אלוה מתימן יבוא וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? אמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה!

אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה? אלא כך אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב (שמות יט, יז): ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם!

מיד אומר להם הקב"ה: הראשונות ישמיעונו, שנאמר: (ישעיהו מג, ט): וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף (חבקוק ג, ו): עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. איתגורי איתגור? אם כן מצינו חוטא נשכר!

אמר מר בריה דרבינא: לומר, שאף על פי שמקיימין אותן – אין מקבלין עליהם שכר. ולא? והתניא, היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: (ויקרא יח, ה): אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם, הא למדת, שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה – הרי הוא ככהן גדול! אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.

[אלא כך] אומרים [העובדי כוכבים] לפני [הקב"ה]: ריבונו של עולם, ישראל שקיבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה]. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב (שמות ד, כב): בני בכורי ישראל!

אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו: ריבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר (ירמיהו לג, כה): אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי! (דאר"ש) (מסורת הש"ס: [ואר"ש]) בן לקיש, מאי דכתיב (בראשית א, לא): ויהי ערב ויהי בקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי – מוטב, ואם לאו – אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו, (והיינו דאמר חזקיה) (מסורת הש"ס: [ואמר חזקיה]) מאי דכתיב: (תהלים עו, ט): משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה? אם יראה, למה שקטה? ואם שקטה, למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה!

אמר להם הקב"ה: מכם יבואו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבוא נימרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים, יבוא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבוא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה, יבא נבוכד נצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפילה, יבוא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני (ואליהו בן ברכאל הבוזי) ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה, שנאמר (ישעיהו מג, ט): יתנו עידיהם ויצדקו.

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה. ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב (דברים ז, יא): אשר אנוכי מצוך היום? היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר! אלא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס.

מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר (תהלים ב, ג): ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו.

מקדיר, והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי.

מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר (תהלים ב, ד): יושב בשמים ישחק וגו'. אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד. עד כאן.

במאמר המוסגר: כיצד הגויים חושבים לרמות את הקב"ה ולספר לו סיפורים?

ביאר הגר"א לאפיין על פי המעשה באותו דיבוק שהיה מקלל קללות נוראות ושאלוהו מה הנאה יש לך, והשיב שאינו יכול לשלוט בעצמו אלא מצבו הוא כעין צילום מצב שהיה לו במותו ואז היה מנבל פיו ולכן אינו יכול לשלוט בעצמו. הגויים כל ימיהם שקרו- גם לעתיד לבוא הם משקרים.

טעם נוסף- מבאר הגרי"ז על פי האמת אכן כל מה שקורה בעולם זה בשביל ישראל, ולעתיד לבוא הגויים יווכחו בכך, ועל זה הם יסתמכו ויאמרו: הרי כעת מוכח שהכל היה בשביל ישראל… אולם הקב"ה מוכיח להם שכל כוונתם היתה לטובת עצמם. וזה מדויק מכך שקראם הקב"ה: "שוטים שבעולם", ולא קראם: "שקרנים שבעולם".

וצריך ביאור, מדוע הקב"ה בוחן אותם דוקא במצוות סוכה?

כשאברהם הלך עם נעריו להר המוריה הוא אומר להם 'שבו לכם פה עם החמור' דרשו חז"ל – 'עם הדומה לחמור'. ברור לכל שחז"ל לא התכוונו לאפיין כאן דמיון ויזואלי. מהו אם כן הדימיון לחמור?

על המשיח נאמר שיבוא 'עני ורוכב על חמור', וגם חשים אנו שהחמור אינו מבטא כלי תחבורה בלבד אלא סמל כלשהו.

חמור בלשון התורה מבטא חומר. גשמיות. המשיח יהיה אדם הרוכב ושולט על החומר. כולו ברוחניות. עם הדומה לחמור מבטא עם שכולו משוקע ומחובר לחומריות ללא נקודה רוחנית. זוהי מהותו של הגוי.

הגמרא בבבא בתרא (י, ע"ב): אומרת: האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים.

ופירש רש"י: הרי זה צדיק גמור – על דבר זה ומחשבה זו: כאן בישראל וכאן בעובד כוכבים – ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן ואם לאו מתחרט.

אצל גוי אין לשם שמים. אין כוח למציאות רוחנית. הכל אינטרס. לכן שלמה מבקש שה' יענה לגוי שבא מארץ רחוקה היות ואינו מבין שהדבר נובע מחטאיו כמו שפירש רש"י (דברי הימים ב' ו, לג): ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי – בישראל אני מתפלל לתת לו כדרכיו אבל לעובד גילולים ככל אשר יקרא לך לפי שישראל מכירין בהקב"ה ויודעין שהיכולת בידו לעשות, אם אין תפילתו נשמעת תולה בעצמו בחטאיו ומפשפש במעשיו, אבל העובד גילולים קורא תגר ואומר שמעתי שמעו בכל העולם ונתיגעתי בדרכים הרבה עד שבאתי והתפללתי במקום הזה ולא מצאתי בו ממש כשאר אלהות, לפיכך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי.עד כאן דברי רש"י.

וכן אנו מוצאים בדמא בן נתינה שלשנה האחרת כשבאו החכמים לקנות ממנו פרה אדומה ביקש את הסכום שאותו הפסיד בשנה שעברה כשלא מכר להם את האבן של החושן. הרי שאצל גוי הכל עניין של ביזנ'ס, של כדאיות, לא של מעשה רוחני שכולו לשם שמים.

לכן הקב"ה בוחן את הגוי בסוכה. הסוכה היא הסמל שיוכיח שאתם הגויים עם הדומה לחמור. שאיפתכם לחומר ולגשמיות. והראיה- הסוכה. היא שמסמלת את ההתנתקות מהחומר והכניסה לצילא דמהימנותא- אל הרוחניות, היא זו שתוכיח על גשמיותכם וחומריותכם.

הקב"ה מוציא חמה, והגוי יוצא ומבעט. כפי שנתבאר- הגוי עושה מה שכדאי לו. לא לשם שמים. היכן הוא המבחן? כשקצת קשה. עם ישראל מעולם לא נרתע מקשיים. הוא עבר שואות, אינקוויזציות, שמדות, פוגרומים, רציחות, ויכל להם. כשיש אמונה ברוח – הכל אפשרי. אולם הגויים מגושמים הם. כשקצת קשה- מבעטים ויוצאים. הביזנ'ס הזה לא משתלם. הם פורשים ובכעס.

על פי זה נבין את המשנה במסכת סוכה (פ"ב, מ"א): אמר רבי שמעון, מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המיטה. ולפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המיטה, לא יצא ידי חובתו.

וצריך ביאור- מהי החוכמה הגדולה לידע שהישן תחת המיטה לא יוצא ידי חובה?

ועוד, וכי משום שפטור ישן בדוקא מתחת למיטה, והרי לכל הפחות היה לו לקבל שכר כאינו מצווה ועושה?

בהפטרה שאנו מפטירים בשבת סוכות נאמר (זכריה יד, טז-יט):

"והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ידוד צבאות ולחג את חג הסכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ידוד צבאות ולא עליהם יהיה הגשם.

ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגף ידוד את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות.

זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות".

מדוע מצרים לא יעלו לחוג את חג הסוכות?

מצרים מבטאים חומר. הם מבני בניו של חם, עבד עבדים, עם הדומה לחמור. מצרים אותיות מצר- ים. ים מבטא את החומר הגמור, חומר ללא צורה, אומר המהר"ל. מצרים היא במיצר החומריות. אין לה כל זיקה לסוכה שמבטאת התנתקות מן החומר. ולכן לא תעלה לחוג את חג הסוכות.

כתב הרמ"ע מפאנו [גלגולי נשמות אות ח]

[ו] חם הוא טבי עבדו של רבן גמליאל וזה תיקונו, ובמספר קטן עולה ח"ם כמו טב"י, וידוע כי חם עבד עבדים, ואמרו במדרש רבה הרבה עבדים היה לחם אבי כנען דראוי לסמוך כטבי עבדו של רבן גמליאל.

לפי זה ייושבו השאלות ששאלנו לעיל. רבן גמליאל מתפעל מטבי עבדו שיודע שאין מקומו של עבד משורש חם בסוכה. עבד ככלל הוא האנטיתיזה לסוכה, שכן העבדים שטופים בחומר ובזימה ובגזל. אין מקומם בצילא דמהימנותא. ולכן הוא הולך וישן תחת המיטה, כדי לא לישב בסוכה- שמסמלת על התפשטות מהחומר.

וכך גם נאמר בזוהר (ח"ג קג, ע"א):

אמר רבי אבא: וישמע הכנעני. מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הדא הוא דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא.

ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא.

סוכות – סודם של ארבעת המינים

אנו נוטלים ד' מינים המסמלים על חלקים בגוף האדם –

הלולב הוא כנגד חוט השידרה. הערבה כנגד השפתיים, ההדס כנגד העיניים והאתרוג כנגד הלב.

הם גם מרמזים על ד' כתות שיש בעם ישראל. אתרוג מרמז על הצדיקים. יש בהם גם טעם וגם ריח. גם תורה וגם מעשים טובים. ההדס ריח ולא טעם, מרמז לאלה שיש בהם מעשים טובים ולא תורה.

הלולב, הוא התמר, מרמז לאלה שיש בהם תורה ולא מעשים טובים.

לעומת זאת הערבה מרמזת לאלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. לא טעם ולא ריח.

אמרה תורה שיקחו אלה עם אלה כדי שיכפרו אלה על אלה.

יש דבר תמוה, שהנה אנו נוטלים את הערבה שהיא מרמזת לריקנים שבישראל ומצרפים אותה עימנו, ואפילו את האתרוג מדבקים לשאר המינים וללא זאת לא יצא ידי חובה. וההדס מימין והערבה משמאל ונמצא שמדבקים את האתרוג הצדיק דוקא לערבה שמסמלת את הריק ואולי אף הרשע.

גם אל הסוכה אנו מכניסים את כלל עם ישראל וכל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מכאן שראויה סוכות לישב בה כלל ישראל בלא לבדוק בציציותיהם,

אף ביום הכיפורים אנו נוהגים בפתיחות ומזמינים את העבריינים להצטרף אלינו ואנו מתירין להתפלל עימהם.

והנה בליל הסדר כשמקריבים קורבן פסח אנו מקהים את שיניו של הרשע, וכן בן נכר לא יאכל בו, מי שהתנכר לאביו שבשמים. מדוע?

התשובה היא כשאנו רואים שהרשע בא להסתופף בצילנו ביום הכיפורים ובא להתענות עימנו, כשהוא בא להיות עימנו בנענועים ובטלטולים של הלולב, כשהוא יוצא מדירת קבע ובא להסתופף עימנו בדירת עראי, אנו מחבקים אותו ומצרפים אותו לסוכה.

כתוב בספרי המקובלים שהסוכה דינה "שתיים כהלכתם ושלישית אפילו טפח", כצורת ף', שהיא הצורה של 'ימינו תחבקני'. אנו מחבקים את הרשע ומכניסים אותו עימנו לסוכה.

לעומת זאת כשהעבריין מגיע בפסח אין הדבר נובע מרצון התקרבות, משאיפה לקדושה, אלא מתוך שריח הצלי עלה באפו, מיצי הקיבה החלו לפעול, ובמנגלים הוא חזק, והוא בא להשתתף בערב ברביקיו… כאן אנו משלחים את העבריין ואומרים לו כל בן נכר לא יאכל בו, זה שהתנכר לאביו שבשמיים.

אולם פעמים לא די בכך, והנה אנו רואים שהערבה לאחר שבוע ימים בחיק הצדיק וקרבתו אינה משתנה והיא נשארת אותה ערבה ללא טעם וריח. אם לא די בכך, ביום האחרון של החג –בהושענא רבה- הערבה 'מזמינה את החבר'ה' ועושה לה חג בפני עצמה… היא אינה צריכה את האתרוג לצידה, היא כבר 'מסתדרת לבד'…

במצב כזה כבר אין ברירה אלא לקחת את הערבה ולחבוט אותה לקרקע… חביט חביט ולא בריך… לברך עליה זו ברכה לבטלה… כלום כבר לא יצא ממנה…

ובזה תיושב לנו תמיהה.

אנו נוטלים את ד' המינים ומברכים על נטילת לולב. לא על נטילת אתרוג, הגם שלכאורה הוא טוב מכולם?

הגמרא אומרת מפני שהוא גבוה מכולם. וזה תמוה, גבוה זה יתרון חיצוני, הייתכן לבחור ראש ממשלה או שר רק מפני שהוא גבוה?…

הדבר יבואר על פי מה שמצינו דבר פלא, שהנה ישם שתי הרים קדושים לעם ישראל. הר הבית, והר סיני. והנה הר הבית עודנו בקדושתו הגם שאין היום בית המקדש, והנכנס לשם היום חייב כרת רחמנא ליצלן, ולעומת זאת הר סיני שעליו ירדה תורה לעם ישראל, וה' ירד עליו בענן – אין לו שום קדושה כיום, והנה אדם העולה על הר סיני לא עבר שום עבירה. מה ההבדל?

אלא יש לדעת שהר הבית לא בכדי נתקדש לעם ישראל. בהר זה עקד אברהם אבינו עליו השלום את בנו לפני ה'. זהו הר של מסירות נפש, שקנה את מעלתו ביזע ומאמץ. לעומת זאת הר סיני זכה מן ההפקר. לא נעשתה בהר זה שום מסירות נפש, הוא פשוט זכה מן ההפקר. ה' החליט להתגלות עליו ומאז יש בו קדושה. ברגע שה' הסתלק מעליו הסתלקה מעליו הקדושה. הוא לא התאמץ מאומה כדי לזכות באותה קדושה. כשם שבאה כך הסתלקה.

לאור זאת נבין את ההבדל בין האתרוג לבין הלולב. האתרוג הוא פרי 'מאותרג'. שומרים עליו מכל משמר, כבר מעת גידולו מרבים בהשקאתו, את קוציו קוצצים, את ענפיו מרחיקים אלה מאלה כדי לשמר את הפרי שלא יסרט חלילה, את העץ מדשנים ומרססים, ובקיצור הוא מושקע ולכן יצא כזה יופי והדר.

לעומת זאת הלולב הינו אומנם דק וללא ריח, אך הוא קנה את מעלתו, המועטה אומנם – אך ברוב מאמץ, ללא טיפוח מיוחד, ללא שמירה, ללא גידול קפדני, ולפני ה' חביב אחד בצער ממאה שלא בצער. טוב הלולב עם מעלתו המועטה מן האתרוג על אף מעלתו המרובה.

אשרי איש שלא ישכחך. ומי הוא זה? 'ובן אדם יתאמץ בך'. רק אם יתאמץ בך, יגיע למדרגה שלא ישכחך. ללא מאמץ לא קונים שום מעלה אמיתית.

לכן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, אך נותרה שפחה. היא לא התאמצה עבור זה. היא לא שינתה מאומה בעצמה. קיבלה גילוי אלוקי בחינם, וכשהלך הגילוי נשארה אותו הדבר…

סיפר זקן בתקופתו של החפץ חיים שראה את הדיבוק שהיה בראדין. רבים נהרו מכל עבר לבוא לחזות בפלא. והוא סיפר שהיה בטוח שלאחר מה שראה הוא לא יחזור להיות שוב אותו אדם. אולם סיים – הנך יודע כיצד הדבר השפיע עלי? כמו על הקיר הזה! אמר ודפק בחוזקה על הקיר שלידו. ללא מאמץ אין השפעה.

גם רבי ירוחם ממיר שהיה המשגיח אז בישיבה ודבר הדיבוק הגיע אליהם התפלא על זאת מדוע לא חל 'שינוי מהותי' בישיבה בעקבות המעשה. והתשובה היא אותה התשובה.

אי אפשר להשתנות בלי מאמץ. הערבה נחבטת בקרקע כיון שנותרה כלעומת שהייתה.

האתרוג לא זוכה לברכה היות ולא השקיע מאמץ לשנות את עצמו אלא זכה מן ההפקר.

ללמדנו שכדי לרכוש מעלה יש להשקיע!!!

סיפר הר וולבה [ב'עלי שור ח"ב עמוד קכז] רבי פסח פרוסקין [מחבר ספר 'חידושי רבי פסח מקוברין' רבו של רבי משה פיינשטיין] בצעירותו לא היה מן המבריקים ופעם אחת אמר הערה לימודית בויכוח בין הלמדנים ודבריו הוכיחו עד כמה אינו בעניינים.

הם גיחכו באי נוחות והוא נפגע עד עמקי נשמתו והלך לבית כנסת סמוך ופתח את ההיכל ובכה ובכה על כך שה' לא חנן אותו בדעת, ונפל באפיסת כוחות על הכיסא והניח את ראשו על הסטנדר ונרדם. ואמרו לו בחלום שיתחיל עכשיו להשקיע מרצו בלימוד מסכת בבא קמא ויתנו לו סיעתא דשמיא להצליח, וכך היה והחל מבריק בסברותיו, עד שגדל להיות אחד מגדולי הדור, רבו של רבי משה פיינשטיין – מגדולי הפוסקים של יהדות ארה"ב.

כתוב במדרש (ויקרא רבה ל, טו) על הפסוק (משלי ל, יח): "שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים" – שלושה המה נפלאו ממני, פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים, אלו ד׳ מינים בלולב.

ופירש רבינו אליהו מבגדאד זצ״ל (אביו של הבן איש חי):

הן ידוע, שפסח מצה ומרור רומזים על גאולת מצרים:

פסח – על שום שפסח הקב״ה ודילג על הקץ להחיש.

מצה – על שם שמיהר לגואלינו עד שלא הספיק בצקנו להחמיץ. ומרור – רמז למרירות שמירר למצרים בעשר המכות להכריחם לשלחנו.

ואמר הכתוב (מיכה ז, טו): ״כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

והיינו, שהגאולה העתידה במהרה תהיה כעין גאולת מצרים, "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג, א) ויכה את הגויים מכה רבה ונאמנה.

הרי ששלושת אלו רומזים גם לגאולה העתידה, ולפיכך נצטווינו לומר את משמעותם בליל הסדר. וידוע, שארבעת המינים שבלולב רומזים לכל חלקי העם.

שיש בהם בעלי תורה ומצוות המשולים לאתרוג, בעלי תורה לחוד ומצוות לחוד, הרמוזים בלולב והדס, וריקנים שבישראל הרמוזים בערבה, וכולם מאוגדים יחדיו ומגינים זה על זה. והאחדות בעם היא התנאי לגאולה! לפיכך, אם ה״ארבעה לא ידעתים" אם העם אינו באחדות, אז גם "השלושה נפלאו ממני" והגאולה מתמהמהת.

סוכות – שרביט הנצחון ביד מי?

הלקח הכפול של ארבעת המינים [והגדת גלינסקי עם תוספות]

סיימנו את יום הכיפורים ואנו בחג הסוכות, בתוספות סוכה (לדף לז ע"ב) כתוב אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט הארץ הודו לה' וגו' ואמרו הושיענו וגו' שנים שנכנסו לדין ויצאו מלפני הדיין מי ניצח? מי שנתן לו הדיין את השרביט, הוי אומר ישראל ואומות העולם נכנסים לדין, שהם משעבדים אותנו ואנו יוצאים אחר הדין שהוא ראש השנה ובידנו לולב שנתן לנו ה' ובזאת מודיע המלך הקב"ה שאנו ניצחנו בדין וכשמנענע מתקיים הפסוק אז ירננו עצי היער.

צריך ביאור מה הרעיון במטה – השרביט, שכביכול עמו יצאנו מן הדין?

במדרש (ויקרא רבה ל, ט) דרשו את ארבעת המינים כלפי הקדוש ברוך הוא:

״פרי עץ הדר״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״הוד והדר לבשת״ (תהלים קד, א). ״כפת תמרים״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״צדיק כתמר יפרח״ (תהלים צב, יג). ״וענף עץ עבת״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: והוא עמד בין ההדסים״ (זכריה א, ח). ״וערבי נחל״ זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: ״סולו לרכב בערבות ביה שמו״ (תהלים סח, ה). עד כאן המדרש.

ובספרים הקדושים מבואר, שארבעת המינים כנגד ארבע אותיות שם הוי״ה ברוך הוא (״שער הכתות״ דרוש ד לסכות) ועשר הספירות (לכאורה רק ז' ספירות, חג"ת נהי"ם – זוהר ח״ג רעיא מהימנא, פנחס דף רנו ע"א מביא שארבעת המינים הם כנגד הספירות שלושת בדי ההדס כנגד חסד גבורה ותפארת שני בדי הערבה כנגד נצח והוד הלולב כנגד היסוד והאתרוג מלכות).

וה״בית יוסף״ (אורח חיים תתא, יא) הביא מעשה נפלא מחיבורו של רבינו מנחם רקנאטי זצ״ל (פרשת אמר, דיבור המתחיל ולקחתם), וזו לשונו: צריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים, שלא להפרידה מן הבנין, וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות, בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי ושמו הרב רבי יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו״ד ה״א, והיה מרחיק הה״א האחרונה מן השלוש אותיות הראשונות. ואמרתי לו:

מה זה עשית? והשיב: כך נוהגים במקומינו. ואני מחיתי בו, וכתבתי אותו שלם. ואשתומם על המראה, ואין מבין.

למחר, בעת נטילת לולב, ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו.

ורז״ל רמזו סוד זה במדרש, שכל המינים האלו רומזים בהשם יתברך.

וה״חזון איש״ זצ״ל התפעל מן הדברים, וקבעם בהקדמת ספרו על אורח חיים.

ומה הענין שנצטוינו לקחת כביכול ארבע אותיות השם ברוך הוא, כל העשר ספירות, ולנענע לפנים ולאחור, לימין ולשמאל, מעלה ומטה, לעצור רוחות רעות וטללים רעים? (סוכה לח, ע״א).

שמעתי, שלאחר שערכנו חשבון נפש ושבנו בתשובה בימים הנוראים, זכינו במחילת עוונות והיינו לצדיקים, הרי ״צדיק מושל יראת אלוקים״ (שמואל ב' כג, ג), שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והצדיק מבטלה (מועד קטן טז, ע׳׳ב), הצדיק גוזר גזירה מלמטה והקדוש ברוך הוא מקים מאמרו מלמעלה, ככתוב (איוב כב, כח): ״ותגזור אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור״ (תענית כג, ע״א), וכמו שאמרה מרים לאביה: ״אתה צדיק, וגזרתך ודאי מתקימת״ (סוטה יב, ע״א).

וכביכול אנו נוטלים את הנהגות הקדוש ברוך הוא וספירותיו הקדושות בידינו ומנענעים אותם לכל רוח שנרצה, לעצר רוחות רעות וכל מיני פגעים.

שמעתי, ואמרתי: אספר לכם סיפור.

רבי לייב, בנו של ה״חפץ חיים״, נסע ברכבת מורשה בירת פולין. ישבו עמו כמה יהודים חסידיים, שהכירוהו וידעו ששומר הוא את פיו ולשונו ולא יוציאו ממנו דבר אודות אביו הגדול שנודע כגאון וצדיק ואף פועל ישועות. התחכמו ואמרו: כל אחד מאיתנו יספר דבר מופת מרבו.

זה היה חסיד גור וזה חסיד אלכסנדר, זה חסיד פיאסצנע וזה ביאלע, וכל אחד סיפר סיפור אישי, כיצד נושע בעצת והדרכת רבו, ״צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים״.

הגיעו לרבי ליב. נו, אל תפרוש מן הצבור. כולם סיפרו, עכשיו תורך.

נענה ואמר: ״כולם סיפרו מופתים מרבותיהם, כיצד צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקים. המופת של אבי הוא, שהקדוש ברוך הוא גוזר ואבי מקיים״

אומר הרב גלינסקי – אבל הוספתי מיד ואמרתי – ודאי שאתם צודקים, אבל הא בהא תליא:

מי שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מקיים, אזי הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ומשנה מפרשת היא: ״עשה רצונו יתברך כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו יתברך, כדי שיבטל רצונו כביכול מפני רצונך״ (אבות פ״ב מ״ד).

וראיה, מה״חפץ חיים״ עצמו – בסערת מלחמת העולם הראשונה אסרו שלטונות רוסיה בחור מישיבת ראדין ממוצא גרמני, אפרים מממל , והאשימוהו בריגול לטובת הגרמנים. למשפטו, שנערך בפני בית דין צבאי בויטבסק. הטריח את עצמו ה״חפץ חיים״ ממקום גלותו בשומיאץ והעיד לטובתו, אך השופטים לא התרשמו ודנו את הצעיר למות בעוון ריגול בעת מלחמה. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר, המירו את גזר הדין בעשר שנות מאסר עם עבודת פרך.

שמע ה״חפץ חיים״, והפטיר: ״שוטים שבעולם! לעשר שנות מאסר דנוהו, האם שילטונם בטוח לעשרה חודשים?! הרי אפילו בעשרה שבועות אינם בטוחים!״

היה זה בכ״ב טבת, תרע״ז. סיפר הגאון רבי ברוך בער מקאמניץ זצ״ל שהיה נוכח כשסיפרו לרבו, הגאון רבי חיים מבריסק זצ״ל על גזר הדין ותגובת ח״חפץ חיים״, ועל אתר נענה ואמר: ״החפץ חיים״ הדיח את הצאר ניקולאי – אבל מי יודע מי יתפוס את מקומו!״

וכעבר חודשיים, בכ״ב אדר תרע״ז, הודח הצאר ניקולאי וכל האסירים המדיניים שוחררו, כולל אפרים מממל!

הנה כי כן, כשהאדם מקיים את מאמר הבורא, מקיים הבורא את מאמר אותו אדם!

ולכן, נלמד קטע נוסף במדרש (ויקרא רבה ל, יד): "רבי מני פתח: כל עצמותי תאמרנה, ה׳ מי כמוך׳ (תהלים לה, י), לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב.

השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהם שקולים ככל הגוף, הוי: כל עצמותי תאמרנה".

ומה זה אומר, על מה זה מורה? על מה שאמרנו: הימים הנוראים עברו עלינו לטובה, והקדוש ברוך הוא אמר לנו: ״מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך״ (ישעיה מד, כב).

עכשיו ״קח את עצמך בידים״. הראה שיש בכוחך ״לנענע את עצמך לכל רוח״, כי ליבך ברשותך (בראשית רבה לד, י), ואתה בעלים על עיניך, על פיך, על חוט השידרה [ שלכאורה מרמז על היסוד] על רצונותיך להניעם קדימה או אחורה, ימינה ושמאלה, מעלה או מטה, אתה הקובע!

עם ישראל במצרים היה בשפל המדרגה.

עבדו עבודה זרה (יחזקאל כ, ח) ושקעו במ״ט שערי טומאה ולא היתה בידם זכות להיגאל בה (רש״י שמות ג, יב). לא נגאלו אלא בזכות העתיד, התורה שעתידים לקבל.

הראה הקדוש ברוך הוא למשה מה גרם לדירדורם מפסגת מעלתם תוך זמן כה קצר, ובמה תלויה התעלותם המקוה: ״ויאמר אליו ה׳ מה זה בידך, ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחז בזנבו. וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו״ (שמות ד, ב- ד).

ושנינו (פרקי דרבי אליעזר לט): אותו המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן, ואדם מסרו לחנוך וחנוך לנח ונח לשם, ושם מסרו לאברהם שמסרו ליצחק שמסרו ליעקב. יעקב הורידו למצרים ומסרו ליוסף, וכשמת יוסף שללו ביתו וניתן בפלטרין של פרעה. יתרו היה מיועצי פרעה וחמדו, ונטעו בגינתו ולא היה אדם יכול להתקרב אליו. וכשבא משה וקרא האותות שעליו דצ״ך עד״ש באח״ב שלח ידו ולקחו. ראה יתרו ואמר: זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים!

לא היה זה איפוא סתם מטה, אלא מטה שנברא בין השמשות, ומקורו מגן העדן, וקרוי ״מטה האלוקים״ (שמות ד, ב. יז, ט). שחקוק בו השם המפורש!

ומטה כה קדוש שהיה ביד גדולי וקדושי עולם מדור דור [יעוין בירושלמי נדרים פ״ט ה״א) שהיה נדר שלא מצאו לו פתח עד שבאו לאחד מזקני גליל והתירו. שאלוהו מנין חוכמתו, ואמר: ״מקלו של רבי מאיר היה בידי, והיא מלמדת לי דעה״. וב״בן יהוידע״ (עירובין יג, ע״א) הסמיך לכך שאלישע ביקש להחיות הנער בהנחת משענתו על פניו יעוין בהסברו] –

מה המסר?

אם משליכים אותו ארצה, אם עוזבים אותו, מוציאים משליטה, וכבר הופך לנחש שיש לנוס מפניו! אוחזים בזנבו, ושב להיות מטה האלוקים. בתנאי אחד: ״ויהי למטה – בכפו״, כשאוחזים בו.

מעשה היה ברבי אריה לוין זצ"ל שהלך לדרוש בבית ספר, ובא אליו תלמיד שפכר את ידיו ושאל את הרב – האם הפרפר שבידי חי או מת? כונתו הייתה שאם הרב יגיד חי – ימחצנו, ויוכיח שמת, ואם יגיד מת – יפתח ידו ויוכיח שחי. הרב שמיד קלט זאת השיב בחוכמה – "בידך הדבר"…

עלינו לזכור – בידינו הדבר!

זה הקשר בין המטה – השרביט לסוכות. אנו יוצאים מנצחים מן הדין והשרביט בידינו. לרמוז – בידינו הדבר ליצור שינוי! המטה של המנצחים בידינו! אם "ויהי למטה בכפו" – אזי בכוחנו לשנות, ואם נשליכו ארצה – אבוי, ניוותר כאשתקד!

זה הלקח הכפול של ארבעת המינים: אם ״ניקח את עצמנו בידים״, ונוכיח שאנו מסוגלים לכפות את רצוננו על עצמנו, להוליך את עצמנו לכל עבר שנחליט, נוכל גם לפעול במרום כעתירתנו ובקשתנו, לעצור רוחות רעות וטללים רעים, ולהוריד גשמי ברכה, שפע רב מכל העולמות!

סוכות

השלמת טהרת הכפרה

ברוכים הנכנסים ל׳ספר הזכויות׳! [כמוצא שלל רב – סוכות עמוד לג עם תוספת מרובה]

מאמר נפלא של הגה״צ רבי מתתיהו סלומון שליט״א, מנהל רוחני לישיבת ליקווד בארה׳׳ב, על פי מאמרו בקובץ ״קול התורה״ — תשרי תשמ״ז (חוברת כ׳), עמוד נ׳:

צריך להבין מדוע נסמך חג הסוכות לימים הנוראים?

ובפרט שסדר המאורעות לכאורה הוא שה' הושיב את בנ"י בסוכות כשיצאו ממצרים, וזה היה בניסן?

לאחר שיצאנו מהימים הנוראים, אנו נכנסים מיד ל׳זמן שמחתנו׳, שבו אנו מצווים לשמוח לפני ה׳ במצות ארבע המינים בחג הסוכות. ויש להבין: מה טיבה של שמחה זו? ובכלל, למה תלו חז״ל את השמחה בגורם הזמן וקראו לו 'זמן שמחתנו'?

התינח 'זמן חרותנו' ו'זמן מתן תורתנו' – הלא הם זמנים שבהם יצאו ישראל לחרות וקיבלו את התורה, ולכן בכל שנה ושנה כשחוזר הזמן ההוא שוב נפגשים באותה ההשפעה, כמבואר בספרים, וברור מדוע תלו את תוכן היום בזמן,

אבל בסוכות לא קרה לישראל, למיטב ידיעתנו, שום שמחה גדולה שהיה ראוי בגללה לקרוא חג זה 'זמן שמחתנו׳ לדורות, וכל ענין השמחה בו היא אחת ממצות היום, כמו סוכה ולולב, ומה למצות השמחה אצל הזמן יותר משאר המצוות?

שמחת מחילת עונות

משגיח ישיבת ליקווד מבאר את הענין על פי דברי הגר״א בפירושו לשיר השירים (א, ד), שיישב את קושיית הטור על שאנו עושים סוכות בתשרי והלא מאחר והסוכה היא כנגד היקף ענני הכבוד – היה ראוי לעשותה בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים? ומתרץ הגר׳׳א (להלן הובאו דבריו במלואם), שכאשר עשו ישראל את העגל הסתלקו העננים, ולא חזרו עד שהתחילו לעשות את המשכן, ומשה ירד ביום הכיפורים, ולמחרת יום הכיפורים נאמר: 'ויקהל משה', וציוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי׳׳א תשרי, ונאמר ׳והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר׳ – שני ימים, הרי י״ג בתשרי, ובי״ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט״ו התחילו לעשות את המשכן ואז חזרו ענני הכבוד, ולכך אנו עושים סוכות בט״ו בתשרי.

הרי חידוש גדול חידש לנו הגר״א: שמה שעושים סוכה זכר לענני הכבוד, אינו סתם זכר לחסד של העננים שהקיפו אותנו במדבר, אלא זכר לאותה שמחה שהיתה לנו כאשר אחרי התשובה והתפילה מחל הקב״ה לישראל על חטא העגל והראה זאת להם על ידי שהחזיר את ענני הכבוד להקיפם כבתחילה.

ומאז ועד עתה חוזרת שמחה זו מיד לאחר הזמן שנקבע לדורות כזמן סליחה ומחילה וכפרה – שמחת מחילת העוונות.

שמחת בית השואבה

ואף הגה״צ רבי ירוחם לייבוביץ׳, משגיח ישיבת מיר, בספרו ״דעת חכמה ומוסר״ (מאמר צד), ביאר שעיקר השמחה של ׳זמן שמחתנו׳ היא השמחה של סליחה וכפרה, וזה היה גם כן טיב השמחה בבית המקדש.

טיב השמחה – לפי השירים

כשאדם נכנס לאולם שמחות ורואה שמחה גדולה ואינו יודע על מה השמחה – יאזין לשירים, אם שרים 'ענבי הגפן' כו' יודע שכאן יש חתונה. אם שרים 'בסימן טוב בן בא לנו' – יודע שזו ברית אם מנגנים ניגון לדרשת בר מצוה – יודעים שילד נכנס למצוות וכן על זה הדרך.

כדי להבין על מה השמחת בית השואבה נאזין למזמרים – חז"ל אומרים במשנה על שמחת בית השואבה כי מי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו וכו', חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות וכו', יש מהן אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו״,

הרי ברור שגם במקדש עיקר השמחה של כלל ישראל בחג הסוכות היתה על שזכו לנקות ולטהר עצמם מן החטא – וזהו ׳זמן שמחתינו׳.

מדוע לא חוגגים מיד בתום יום הכיפורים?

ועדיין עלינו לברר: מדוע באמת לא חזרו העננים מיד ביום הכיפורים, כאשר אמר הקב״ה למשה ״סלחתי כדבריך״, אלא המתין עוד ארבעה ימים, עד שהתחילו במלאכת המשכן? ממה-נפשך, אם כדי לשמחם בשמחת מחילת העוונות באו העננים, למה המתין ארבעה ימים?

ואפילו אם העננים חזרו בשביל דבר אחר, צריך היה ׳זמן שמחתנו׳, שבא על שמחת מחילת העוונות, להתחיל מיום הכיפורים, שהרי בו התבשרו על מחילת עוונם, ובודאי מיד שמחו על כך, כי למה ימתינו עד התחלת מלאכת המשכן לשמוח על הסליחה אשר עליה הודיע אותם מכבר?

השמחה – היותינו רצויים ולה' חֶפץ בנו

כדי להבין זאת, עלינו להעמיק עוד בהבנת סוד ענני הכבוד וטעם זמן שמחתינו.

נמשיל משל – מעשה באדם שעבד במקום עבודה מסוים והיה בידידות גדולה עם בעל הבית, בשלב מסוים הוא החל להתסיס את העובדים נגדו מאחורי גבו, ודיבר על כך שהוא מנצל אותם ולא משלם כמו שצריך וכו' עד שיום אחד בעל הבית קרא לו למשרד, והוא הבין שזה הסוף. הוא החל להתחנן על פרנסתו וביקש שוב ושוב מחילה על מה שעשה ופגע בו.

בעל הבית מחל לו והוציאו אותו מהמשרד בפנים זועפות. מעתה הוא הבין שהוא תחת זכוכית מגדלת והבוס כועס עליו. לאחר תקופה שהשתדל מאד בעבודתו יום אחד בעל הבית קורא ותוך כדי חיבוק חברי אמר לו: יש לי משרת אמון בשבילך. אני צריך מישהו שאני סומך עליו ויש לי ידידות ונאמנות איתו, זו משרה בכירה של סמנכ"ל ואני רוצה אותך בתפקיד הזה! אין מה לדבר על השדרוג במעמדו הכלכלי, אך מה יש להשוות לעומת השמחה על כך שההדורים יושבו! שאין כאן עוד קפידא!

הרי אנו יודעים שאדם שפגע בזולתו, הגם שביקש מחילה, עדיין הקפידא לא סרה, עדיין ישנם משקעים שאולי רק הזמן ירפא. עדין הוא מרגיש פגוע הגם שמחל לו.

הבה נתבונן בדברי רבינו יונה ב״שערי תשובה" (שער א, מב): ״ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם וכו'".

ותמצית דבריו היא: שאף אם נסלח עוון החוטא, עדיין אין הכרח שתהיה לו סייעתא דשמיא ברוחניות, שיזדמנו לו מצוות ושיוכל לקיימם כראוי, כי 'אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו', ועל זה צריך הרבה תפילה,

וכנראה שלא נגמרה כפרתו עד שמראה תשוקתו וחביבותו למצות ה׳ – על ידי שגם אחרי שהעוון נסלח לו ונפדה מן הייסורים הוא מתפלל שיראה לו השם יתברך הארת פניו, ויעזרהו להוציא אל הפועל את רצונו הטוב לעובדו בלבב שלם.

למדנו מדברי רבינו יונה, שאף אם היו מודיעים לבעל תשובה על ידי בת קול שנסלח עוונו ושנפדה מן היסורים – עדיין לא היתה שמחתו שלמה, עד שיודיעוהו גם שהוא מפיק רצון מה׳ וכי הקב״ה חפץ שוב בעבודתו.

ועל זה אנו מתפללים בכל יום – ואתה ברחמיך הרבים "תחפוץ בנו ותרצנו" – שזו עיקר השאיפה!

כיצד נדע שסרה הקפידה?

תמה הגאון רבי דניאל מובשוביץ הי׳׳ד, ראש בית התלמוד דקעלם, בתפילת אבינו מלכנו אנו אומרים ״אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות״ – מה כוונת תפילה זו? ממה נפשך, אם עשינו מעשים טובים ויש לנו זכויות, הרי הם כתובים ועומדים, ואם חלילה אין לנו זכויות, איך נעז לבקש שהקב״ה יכתוב על חשבוננו זכויות שלא עשינו?

הגר״ד מובשוביץ השיב, כי הבקשה היא על להבא: שיתן לנו השם יתברך זכויות על פי הכלל ש׳מגלגלין זכות על ידי זכאי', ואנו אומרים לפני הקב״ה: אם יש לך איזו שליחות לדבר טוב, דע לך שאני תמיד מוכן ומזומן להיות שליח, ואני מבקש שתטריחני לדבר זה, כדי להיות מאותם שמגלגלים זכות על ידם.

אין הכוונה דוקא על זכות הרבים. כל מצוה ומצוה זכות היא לאדם, וכל הזדמנות של זכות היא טובה וחסד מעם ה', אשר ראוי וכדאי לנו לבקש עליהם בימי הדין. למעשה, כל העתיד שלנו לנצח נצחים כלול בתפילה קצרה זו, אשר בה אנו מתחננים לפניו יתברך שיכתוב אותנו בספר להרבה הזדמנויות של זכות, שבלעדיהם אין שום תוכן ותכלית לחיינו.

המעשה בחפץ חיים ושרה שנירר, שאמרו לחפץ חיים שהיא עוברת על מאמר חז"ל 'המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות', והרב נאנח על כך שזכות כזו גדולה יש כאן ואין לי חלק בה! ובנוגע לכאילו מלמדה תפלות – עדיף 'כאילו' מאשר תפלות ממש שעד עתה למדו בגמנסיה אצל הגויים!

הסרת הקפידה – יש לה' תפקיד בשבילנו!

מעתה יזרח לנו אור חדש בהבנת מהות זמן שמחתינו וסדר המאורעות המובאים בביאור הגר״א הנ״ל:

כי אומנם ודאי כששמעו ישראל ביום הכיפורים ממשה רבינו שנסלח להם עוון העגל, שמחו על סליחת עוונם, אך עדיין לא היתה שמחתם שלימה, כי עדיין לא נודע להם שמצאו חן בעיניו יתברך.

כיצד יתברר הדבר שאכן מצאו חן וסרה הקפידה?

הקב"ה מניח ידו על כתפינו ואומר לנו – יש לי תפקיד בשבילכם! אני רוצה שתבנו לי משכן! בית לה'. מקום שאשכון בתוככם.

ועוד: שרצה הקב״ה לגמור להם הכפרה בתכלית השלמות, על ידי המצאת הזדמנות להראות עד כמה גדולה תשוקתם וחביבותם למצות, על כן בחן אותם במצות מלאכת המשכן, ומיד למחרת יום הכיפורים – ״ויקהל משה״, וציוה על מלאכת המשכן, והיה זה בי״א בתשרי, ונאמר שם: ״ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו״ – בזריזות עצומה, ״והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר ב׳ ימים״ – הרי י״ג תשרי, עד כי היו מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, מרוב תשוקתם וחביבותם למצות ה׳, ויעבירו קול במחנה שלא יביאו עוד, ובי׳׳ד בתשרי נטלו חכמי הלב ממשה את הזהב, ובט״ו התחילו לעשות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד. 

העננים – לא ראיה לסליחת עוון, אלא להפקת רצון!

למדנו מכל זאת, שהעננים לא היו רק סימן לסליחת עוונם, כי לזה לא היו צריכים ראיה, שהרי שמעו ממשה רבינו מפורש מפי הגבורה שאמר ה׳ "סלחתי",

 אלא חזרת העננים היתה לאות לכל עדת ישראל, שהנה זכו להפק רצון מה׳ ושהוא חפץ בם, והשמחה ששמחו אז היתה שמחה שלמה על שהזמין להם השם יתברך מצוה זו, כי זו היתה כל תאותם: לזכות שיקבל ה׳ את עבודתם.

עתה נבין היטב מדוע קראו לחג הסוכות ׳זמן שמחתינו'

כי אותו זמן שמחה שהיה לישראל כשחזרו להם ענני הכבוד – הוא החוזר אלינו בכל שנה ושנה אחרי ימים הנוראים, שבהם אנו מפחדים שמא לא [ניכתב חלילה בספר זכויות שיגלגלו זכויות על ידינו, ושמא] נאבד חלילה את הזכות לעשות מצוות, ואחרי יום הכיפורים נותן לנו הקב״ה הזדמנות להכין את עצמנו לכמה מצות המקרבות אותנו אליו, כמו סוכה וארבע מינים.

ה' מצוה אותנו – אני רוצה שתבנו לי סוכה. צילא דמהימנותא. בית לה' יתברך. ה' אומר לנו יש לי תפקיד בשבילכם!

שבניית הסוכה מעין משכן לשכינה – צילא דמהמנותא, והזוהר אומר שהסוכה היא כמו אדם המחבק את חבירו ויש לו שני פרקי יד שלימים – מהכתף למרפק ומהמרפק לפס היד – שניים כהלכתן – ועוד כף ידו – שלישית אפילו טפח – הנה לנו סוכה – חיבוק של בורא עולם! סוכ"ה – שם הויה אדנות – 91.

ואם נחבב אותן ונהדר בהן כפי יכולתינו – נזכה לקיימן כראוי. כאשר אנו זוכים לכל זה – הרי אנו שמחים באותה שמחה ששמחו ישראל במדבר, וכאז כן עתה אנו ממש מרגישים שמה שזכינו לקיים מצות חביבות אלו הוא סימן מן השמים – שלא רק נסלח עוונינו, אלא זכינו להפק רצון מהשם ונתקבלה תפילתינו להיות נכתבים ב׳ספר זכויות׳ לשנה זו. זהו – 'זמן שמחתינו׳!

* * *

לאור זאת נשאל – מילא אז – הציווי היה הוכחה לקבלת התשובה, אך בזמננו – ישנו ציווי קבוע בכל שנה לבנות סוכה, מהי איפוא הראיה שאנו רצויים לפניו יתברך, והוא נותן לנו תפקיד וכו' הרי בכל מצב אנו חייבים בכך!?

רגע המבחן: האם התקבלה התשובה?

מבאר משגיח ישיבת ליקווד כמה מדברי חז״ל באופן חדש ונפלא:

ידועים דברי המשנה (סוכה כח, ע"ב), שירידת גשמים בחג דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ופירש רש״י: ״כלומר: גשמים היורדים בחג סימן קללה הם״.

ועלינו להבין: למה יש בזה סימן קללה יותר ממצוות אחרות? והלא פעמים רבות קורה שאדם מישראל רוצה לעשות מצוה ולא מסתייע הדבר מן השמים, וטרדות ומניעות שונות מפריעות לו לקיים את המצוה, ולמה דוקא מניעת מצוה זו נמשלת לעבד שרבו שפך לו קיתון על פניו?

לדברינו – הדברים מאירים, כי דוקא במצות סוכה, הבאה אחרי יום הכיפורים, כאשר ישראל יושבים ומצפים לסימן מן השמים שהקב״ה חפץ בם ורוצה במצוותם – אם חלילה ירדו גשמים לעכב ישיבתם בסוכה, האכזבה אינה רק על חיסרון מצוה אחת, אלא על שבכך הראו להם מן השמים שלא מצאו עדיין חן בתשובתם, ואין לך סימן קללה יותר מזה המעיד שכנראה לא זכו בשלימות להיות כתובים ב׳ספר זכויות׳. [אם כן ההוכחה שה' נתן לנו תפקיד – היא בתנאי שה' קיבל את השתדלותינו ברצון, ואם לא כן – נמצא שעדיין אינו חפץ בנו!].

לאור הדברים, אומר המשגיח, יובן מדרש נוסף

מצות ד׳ מינים – במדרש תנחומא (פרשת אמור, סימן כ) הובא על הפסוק במשלי: ״וארבעה מטיבי לכת״ – אלו ארבע מינים שבלולב, שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקב״ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו.

ועל כך יש לתמוה שתי תמיהות:

ראשית – יוצא לפי המדרש, שאף שעברו ישראל את יום הכיפורים, עדיין לא נגמרה הכפרה עד שיתרצה הקב״ה על ידי ארבעת המינים בסוכות, וזהו דבר חידוש. הרי בפשטות "ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" ומה צורך עוד בחג סוכות ומיניו לכפרה?

ושנית – שלכאורה מדברי הילקוט שמעוני (פרשת אמור) משתמע לא כך:

״משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן יודעין הידין נצוחיא (אין אנו יודעים מי מהם ניצח בדין), אלא מאן מסיב ביין בידיה (מי שיוצא עם כף תמר בידיו) אנן יודעין דהוא נצח, כך לפי שישראל ושרי אומות העולם נכנסים לדין לפני הקב״ה בראש השנה, לית אנן ידעין מאן אינון נצוחיא, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הקב״ה ולולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן, אנן יודעין דישראל אינון נצוחיא״,

הרי לנו מדברי הילקוט שארבעת המינים הם סימן שיצא דינם של ישראל לזכות בימים הנוראים, ולא שהם סיבה חדשה לכפרה כדברי המדרש תנחומא!

אולם כאשר נדייק בדבריהם, נמצא שהכל עולה כפתור ופרח, שהרי לשון התנחומא היא: 'שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ליקח המצות', וכוונתם היא להראות בזה את חיבוב המצוה ותאוותם שיחפוץ בהם ה׳, וכדברינו, כי אף שעבר יום הכיפורים עדיין אינם יודעים אם התכפר להם לגמרי, ועל כן ׳הולך ורץ ליקח לו מהם להלל לפני הקב״ה שיתרצה לו ויכפר לו על כל עוונותיו', כי אם יזכו – יידעו מתוך כך שנכתבו ב׳ספר זכויות׳.

הילקוט, לעומת זאת, אינו מדבר על הריצה לקראת המצוה, אלא על מה שישראל יוצאים בקיום המצוה עם לולביהן בידיהן ואתרוגיהן בידיהן בחג עצמו, כאשר זכו לקיים את המצוה, ומזה אנו יודעים שישראל ניצחו בדין ונכתבו ב׳ספר זכויות׳ – ועל כך אנו שמחים ב׳זמן שמחתינו׳.

ואכן כפי שראינו בשמחת בית השואבה, השמחה היא על כפרת העוונות, כמובא בברייתא: "יש מהם אומרים: אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו וכו', ויש מהם אומרים: אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו, אלו בעלי תשובה וכו'״,

אך באמת הדבר טעון ביאור, שהרי הגמרא מביאה ברייתא זו כפירוש על דברי המשנה האומרת כי ״חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות׳׳, אך לכאורה מדברים אלו אין אנו שומעים שירות ותשבחות לה', אלא רק כאילו משבחים את עצמם על השגותיהם?

אולם רש״י כבר האיר את עינינו (סוכה נג, ע"א), ופירש: "'יש מהם אומרים' – היינו תושבחתא דמתניתין שמשבחין להקב״ה על כך"! ומפירושו עולה בבירור שרש״י הבין שכונתם לשבח לה׳ ולהכיר טובתו על הזכויות שהזמין להם, כי הבינו שכל מה שהשיגו היה על ידי הפקת רצון מה', ועל זאת התאחדו ושרו כמובא שם: ״אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו״, כי הרבה רווח והצלה לפניו יתברך לכל מי שיעתר אל אלוקיו וירצהו, שעוד יכתב בספר זכויות ויזכה למצות ושיחפוץ בו ה׳.

כמה נפלא לגלות שהרמב״ם, בלשונו הזהב, כלל כל זאת במילים ספורות (סוף הלכות לולב), שאחרי שהביא את הלכות הנוגעות לשמחה בחג הסוכות במקדש, הוסיף וכתב: ״השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שציוה בהן – עבודה גדולה היא״, הרי שכן הוא לומד בפירוש שכל עיקר השמחה של זמן שמחתינו היא במה שמזכה ה׳ אותנו לקיים את מצוותיו!

לאור זאת מובן מדוע בסוף חג הסוכות יש הושענא רבה – היות והדין עדיין לא הסתיים, ובשמים בודקים האם אנו שמחים להיות כתובים בספר זכויות? האם אנו עושים זאת בשמחה כמו המתנדבים אז שהשכימו בבוקר בבוקר להביא הנדבה, או שאנו מבקשים להתפטר מהזכויות שה' זימן לנו ואז כל בקשתינו הייתה מן הפה ולחוץ! לכן צריך דין נוסף שבו ייבדק הדבר ויוכרע הדין סופית.

י"ג מידות – מובא במקובלים שבין יום הכיפורים לשמיני עצרת יש י"ג יום כנגד י"ג מידות. היום האחרון הוא כנגד ונקה – כדי לרמז שאנו זקוקים עדין לניקיון, שהגם שהחטא נמחל.

ניקוי מוחלט הוא ניקוי בו אין שום רושם לחטא הקדום, זה סוכות, לאחר שאנו רצנו לקיים את מצוות ה' בשמחה זוכים אנו ביום האחרון לניקוי האחרון – המוחק כל רושם לריחוק ומהוה קירבה אמיתית שבה חפץ ה' בו!

לאור הדברים האלו נבין את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ג, ע"א)

אמרו לפניו ריבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקדוש ברוך: הוא שוטים שבעולם! מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא, אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה.

ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב: "אשר אנכי מצוך היום" היום לעשותם – ולא למחר לעשותם, היום לעשותם – ולא היום ליטול שכר, אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה מצוה קלה? משום דלית ביה חסרון כיס מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו".

מקדיר? והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו! משום דישראל נמי זמנין דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה? נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי? מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן שנאמר יושב בשמים ישחק וגו' אמר רבי יצחק אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד .

מדוע ה' בודק אותם דוקא במצות סוכה? ומדוע אכן הם מבעטים ויוצאים?

הגוי אינו שמח במצוות. הזוהר הקדוש אומר שגוים כל דעבדי לגרמייהו עבדי. גוי לא מחפש קירבת ה'. כל עניינו עם אלוהיו מבוסס על "קח ותן". אני אעבוד אותך ואקריב לפניך, אתה תספק את צרכי.

אין הם באמת מבקשים להיכתב בספר זכויות. זה רק מפה ולחוץ. ולכן מיד כשמקבלים תפקיד וזכות – הם מבעטים ויוצאים.

דבר נוסף – השמחה אצל ישראל היא לאחר יום הכיפורים. לאחר הכפרה, השמחה על החזרה והקרבה בינינו לבורא יתברך. לגוים לא היה יום הכיפורים ולא כפרה, ולכן אין מקום לחזרה.

את זה רצה הקב"ה ללמדם, והסוכה היא רק משל, לומר להם איך אפשר לבוא בסוף ולחשוב שתשיג את כל מה שישראל השיגו לאחר עמל של שנים? כמו שאי אפשר לבוא בסוכות ולהשיג את מה שהשיג זה ששב כבר מאלול ועבר את יום הכיפורים ומחילה גמורה!

ענין השבעים פרים שמקריבין על האומות

לאור זאת נבין מדוע בסוכות מקריבין שבעים פרים כנגד האומות ולא בפסח או בשבועות?

מפני שכשיש איתך כמה בעבודה באותה דרגה שלך, אינך מפרגן להם, שעד שיקודמו הם – אקודם אני… וכפי שאמרו השמים והארץ לרבי אלעזר בן דורדיא – עד שנבקש רחמים עליך נבקש עלינו תחילה…

אך מי שכבר השיג והגיע לדרגה בכירה, אין לו בעיה כעת לפרגן לאלה שלמטה. כך אנו, כעת השגנו את אהבת ה' וקרבתו, אין לנו בעיה להיות רחבי לב ומפרגנים גם לאומות שגם להם יהיה גשם ופרנסה ושפע כלכלי.

מדוע אושפיזין באים כעת?

על פי זה גם נבין מדוע האושפיזין באים אלינו דוקא בסוכות ולא בפסח, עת אנו ישובים בביתינו כבני מלכים, לבושים מחלצות והשולחנות ערוכים ונוכל לכבדם כראוי? היות והצדיק אינו סובל עוברי עבירה בבחינת "משנאיך ה' אשנא, בתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". כפי שלא נוכל לקרב מישהו שגידף את אבינו.

כפי שסיפר הרב גליס שהוא היה עיתונאי והפסיק באחת. גם אביו הפסיק באחת. הוא היה כותב מאמרים מעמיקים, ויום אחד ראה את המאמר שלו שוכב תחת דג על גבי המשקל בחנות מכולת, ואמר אני כותב כדי שיעטפו במאמרי דגים?? והפסיק לכתוב. גם אני הפסקתי לכתוב בעקבות מפגש עם הגרש"ז אוירבך בשמחה כלשהי, כולם הלכו ללחוץ לרב את היד אך הרב התחמק ממני. ניסיתי שוב, אך הוא שוב הרחיק את ידו ולא היה מוכן ללחוץ לי יד. נפגעתי מאוד. בפרט הרב שהיה ידוע באהבת ישראל שלו ללא מצרים עד שפעם אחת סיפר בנו של הרב שאחד מן המזרחי שאל אותו איך אתם יצאתם ככה, אבא שלכם הרי היה משלנו… כך נתן לכל אחד הרגשה טובה שחש שהוא משלו וכאן – מרחיק ידו? הלכתי למחרת לביתו ושאלתיו על מה ראה הרב ככה, והרב השיב לי יד שכותבת כל כך הרבה לשון הרע רכילות מחלוקת וכו' אך אוכל ללוחצה? קיבלתי על עצמי מיידית שאני מפסיק לכתוב בהמודיע בו הייתי כותב אז.

הבנו שלצדיק כשמישהו עושה דבר לא ראוי – זה מפריע ומציק, מישהו מצער את אבא שבשמים!

כל השנה אין אנו מנוקים מחטא, ואיך יכבדונו הצדיקים ויתארחו בבית עוברי עבירה? אך ביום הכיפורים זכינו למחילה, ובסוכות לקירבת אלוקים ושמחת ה' בנו, אם ה' מקרבנו אז גם האבות הקדושים מקרבים אותנו ובאים אלינו לביקור! ואפילו אז – להיכנס אלינו הביתה? וכי הבית שלנו מזוכך ונקי וראוי לקבל פני קדושי עליון אלו? אכן משום כך הם מגיעים לביתו של הקב"ה – צילא דמהמנותא, מקיפין דבינה, מקום מקודש ומטוהר שאף קדירות אין להכניס בו, ולשם הם מוכנים להיכנס! כשאנו מזוככים וסוכתינו מזוככת – אז מגיעים האושפיזין!

סיפר הגרא"מ שך מעשה שהיה עם אחיו של הגר"א שהיה מגיע מדי פעם לגר"א ללמוד עימו, ופעם אחת בעת שנעדר נקש גוי בביתו והציע לאישתו לקנות ממנו אתרוג מרהיב ביופיו במחיר גבוה. האישה ביקשה שימתין מספר ימים עד שתשיג את הכסף, ובמהירות מכרה את הבית שבו התגוררו. במקומו רכשה חורבה כשבהפרש קנתה את האתרוג. הרי בזמנם הגר"א ויתר על שכר נטילת ד' מינים בשביל לזכות להדסים מהודרים. בערב סוכות כששב בעלה גילה את ביתם החדש, שמח והסכים למעשה שעשתה. ואמר: ריבונו של עולם, מודה אני לך על שזיכית אותי באישה כה חכמה שהבינה שבשביל מצוות אתרוג צריך למכור את הבית! חלפו שנים, בני הזוג הזדקנו וילדיהם הציעו להם לעבור ולהתגורר בסמיכות לביתם, כדי שיקל להם לסייע להם בזיקנותם. האב הסכים, אך האם התנגדה בכל תוקף. אם אעבור יתקצרו ימי, טענה. בכל יום ויום אני מאריכה את דרכי ועוברת דרך ביתינו הישן שאותו מכרתי בעבור המצווה. באותם רגעים אני מתמלאת באושר עצום על שמכרתי עולם חולף בעולם קיים לנצח, עד שמזה אני שואבת חיותי לאותו היום.

זכתה ונכתבה בספר זכויות!

סוכות – לשמחה מה זו עושה?

השמחה בעבודת ה' [רובו מהמחנה החרדי לסוכות תשס"ו גליון 1246]

ושמחת בחגך והיית אך שמח- כתב הרמב"ם:

הלכות לולב (פרק ח הלכה יב- טו): (יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כג, מ): "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים" וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון. וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

(יג) והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין ביכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.

(יד) מצוה להרבות בשמחה זו ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.

(טו) השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר (דברים כח, מז ): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב". וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר: "אל תתהדר לפני מלך". וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו, כב): "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו, טז): "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'". בריך רחמנא דסייען.

הדבר מעורר שלש שאלות:

א. מדוע דוקא בסוכות נצטינו על השמחה היתירה?

ב. ומדוע דוקא לאחר סוכות אנו מסיימים את התורה ורוקדים עימה?

ג. מדוע לא הורשו פשוטי העם להצטרף אל השמחה הגדולה אלא כצופים בלבד?

הסיבה לעצב ולדיכאון שאנשים שרויים בהם היא העבירה. בלא עבירה יש לאדם שמחה טבעית. אולם העבירה מטמטמת את ליבו, מדכאת את רעיוניו, וסותמת את התלהבותו הרוחנית.

אמר רבי אהרון מקרלין- שמחה אינה מצוה מתרי"ג מצוות, אולם למה ששמחה יכולה להביא- שום מצווה אין בכוחה להביא.

עצבות אינה עבירה, אולם למה שעצבות יכולה לגרום- שום עבירה אינה יכולה לגרום…

וכבר אמרו בדרך צחות – תורתו של "דואג" מן הפה ולחוץ…

לפי זה מבאר המגיד ממזריטש "והיה אם שכח תשכח את ה' אלוקיך". והרי "והיה" לשון שמחה הוא, וכיצד נוקט לשון שמחה על שכחת השם יתברך? אלא הביאור הוא "והיה – אם שכח"- אם שכֹח את ה"והיה"- את השמחה, על ידי זה "תשכח את ה' אלוקיך"…

מה שמדכא את האדם ומביא עליו עצבות ומרה שחורה הם העבירות המטמטמות את ליבו. לאחר עבירה האדם חש לא יוצלח, חדל אונים, חדל אישים, חסר חוט שדרה. לעומת זאת מצווה ממלאת את האדם.

סיפר לי חבר שידידו עובד במסעדה, ונכנסה פעם אישה מבוגרת שנראתה מסכנה וביקשה לאכול, בעל הבית גירש אותה בבושת פנים, "כאן לא בית תמחוי!". לחברי זה חרה. הוא גער בבעל הבית ואמר לו: מדוע אתה כך פוגע בה? בואי תכנסי הוא אמר לה, אני אאכיל אותך על חשבוני. היא ישבה והוא הגיש לה לאכול, והוא סיפר שהייתה לו הנאה עצומה וסיפוק לראות אותה אוכלת. מצווה זה דבר שמטעין וממלא את האדם באושר.

אושר מלשון אישור. כשאדם עושה את שהוא מצווה הוא חש סיפוק ואושר. כשהוא עובר על רצון קונו הוא מרגיש "זיפט"…

ביאר רבי הניך מאלכסנדר את הדברים בעזרת משל:

מעשה בכפרי אחד שהיה לו בן שלא רצה ללמוד תורה, ולא ידע צורת אות. נסע הכפרי לעיר ומצא שם מלמד שניאות ללמד את בנו תורה. טרח המלמד ולימדו את הא"ב ואף את הניקוד. לימים בא האב לבחון את בנו והראה לו המלמד לבן את האותיות ושאל מה זה? והנער השיב כהוגן. לאחר מכן הראהו הניקוד והשיב כהוגן. שאלו מה יש מתחת לבי"ת כו' מה יש מתחת לדל"ת? והנער שותק. שאל שוב, והנער שותק. כיון שראה האב את סירובו מיד לקח מקל בידו ועמד להפליא בו את מכותיו, בלית ברירה אמר הבן- אבא, אם אתה מכריח אותי לגלות אני נאלץ לחשוף את סודך, מתחת לדל"ת נמצא העגל הגנוב…

התברר שהאב גנב עגל והחביא אותו מתחת לדלת ששכבה בחצר, והזהיר את בנו שלא לחשוף את הסוד, ולכן לא רצה הבן לגלות מה יש מתחת לדלת.

סיים הרבי מאלכסנדר ואמר אפשר שבעצם אי עבודת ה' בשמחה אינך ראוי לעונש, אולם ראוי אתה לעונש על המעשה שהביא אותך לכך שלא היית בשמחה… וזהו תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה, יש לבדוק איזה "עגל" מתחבא מתחת לכך שלא עבדת בשמחה, שאם היית טהור, לא הייתה לך שום סיבה להיות בעצבות.

ובאמת קיים היזון חוזר בין העצבות לעבירה. מבאר בעל התניא בעל העבירה שרוי בעצבות. וכשהוא בעצבות אין לו חשק לקיים מצוות, הוא שרוי בכבידות, בתחושה של חוסר חשק לכלום. כמוהו כמתאבק הנאבק בזירה כנגד מתאבק אחר חלש ממנו, אולם הוא עצמו כבד גוף ותנועה. אין לו סיכוי לנצח על אף גבורתו המרובה. כך אדם זה השרוי בעצבות – עופרת נמסכת בבשרו, בעקבות כך הוא מזלזל במצות, ונכשל שוב בעבירות, ובעקבות העבירות הוא נכנס יותר לעצבות…

בא הקב"ה והביא לנו את יום ראש השנה ויום הכיפורים. ימים של כפרה. לא היו ימים טובים לעם ישראל כיום הכיפורים. יום שבו אנו זוכים להטהר מיד הקב"ה בעצמו.

ואנו מאמינים שהקב"ה מוחל כל עוונותינו ואנו כעת זכים וטהורים. בסיום היום הקדוש בת קול יוצאת ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך".

לאחר שהזדככנו ביום הכיפורים ובימים הנוראים, כעת אנו ראויים לשמחה. שמחה שלימה ולא הוללות. שמחה בהשם יתברך ובקירבה אליו, ולא שמחה בקנייני החומר. לכן דוקא כעת מצווה התורה על השמחה, זהו זמנה!

ולכן כעת אנו מסיימים את התורה כדי לצרף אל השמחה הגדולה את השמחה של המצווה בסיום התורה הקדושה שהיא שמחה גדולה.

[וניתן עוד להוסיף לענ"ד, לאחר שהאדם התנתק מהעבירות, כעת הוא באמת חש שמחה בתורה הקדושה, אולם כל עוד שהוא היה מחובר לעבירה לא יכל לחוש שמחה בהשם יתברך שהרי הוא היה "מסוכסך" עם הקב"ה, וכיצד יכל לשמוח בתורה הקדושה שאותה הוא לא שומר כדבעי? ולכן דוקא עתה ראוי לו לשמוח את שמחת התורה!]

ולכן רק חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין היות והם באמת הגיעו לדרגה גבוהה של תשובה מאהבה, וזכו שזדונותיהם נהפכו לזכויות, הם מגיעים לשמחה על מחילת העבירות בדרגה הגבוהה ביותר, הם אכן אלו שמבטאים את השמחה האמיתית הנובעת מן הזיכוך.

סוכות – יבואו אלו ויכפרו על אלו

ארבעת המינים באגודה אחת [אלה הדברים שלזינגר ח"ב עמ' פד עם תוספות]

אילפונו חכמינו זכרונם לברכה בינה, וגילו את אוזנינו לדעת כי כל אחד מארבעת המינים אתרוג לולב הדס וערבה מרמז על סוג אחד מסוגי בני האדם הקיימים בעם ישראל. צירופם של ארבעת המינים למצווה אחת בחג הסוכות בא לרמז על הצורך לאחד את העם ולאגד את כל סוגי בני האדם הקיימים בו לחטיבה אחת כי אז יכפרו אלו על אלו ובכך תתעלה כביכול מלכות שמים לעילא ולעילא.

וכאלו הם דברי קודשם במדרש (ויקרא רבה ל, יב): "מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הדא הוא דכתיב: (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם): "ואגודתו על ארץ יסדה".

"יחסי הגומלין" שבין הלולב וההדס קרובים אל ההבנה יותר מן האחרים.

הלולב עם כל הכבוד ל'יש' שבו, סוף כל סוף לוקה הוא גם בחסר. יש בו אומנם טעם יש בו תורה אולם הריח הרי אינו. מקומם של המעשים הטובים נפקד.

ההדס מאידך גיסא עם כל הכאב לנוכח ה'אין' שבו שהרי אין בו טעם – אין בו תורה, אך אי אפשר לזלזל ב'יש' שבו, יש בו ריח – יש בו מעשים טובים.

כדי להביא את שניהם אל השלימות חייבים שניהם להתאחד להתאגד באגודה אחת ואז הם מכפרים זה על זה משלימים זה את זה ונעשים שניהם ליחידה אחת אשר גם טעם וגם ריח יש בה.

כיצד הם משלימים זה את זה?

כמה הולם להסמיך הלום את ביאורו של הצדיק הקדוש הרבי רבי זישא מאניפולי זיע"א [מנורת זהב פרשת פקודי הערה ל"ב על מאמר הגמרא במסכת חולין ז, ע"ב] "ישראל קדושים הם יש רוצה לתת צדקה ולהכניס אורחים ואין לו, ויש שיש לו ואינה רוצה".

וקשה, דבשלמא זה שרוצה ואין לו בדין הוא שייקרא 'קדוש' אבל זה ש'יש לו ואינו רוצה' במה זכה לאותה עטרה להיקרא 'קדוש'? והתוספות שם ביארו: "ואפילו הכי איקרו [נקראים] 'קדושים' שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת", כלומר בעל כורחו, שלא בטובתו מוכרח גם זה ש'אינו רוצה' להזמין פעם אורח ולו רק משום שמתבייש שלא להזמין.

המעשה עם הרב והעשיר הקמצן ששאל היכן מצינו בתורה ארבעה קמצים רודפים – והשיבו הרב הָרָחָמָה, א"ל העשיר "תשמור את זה אצלך" ואל תגלה לאף אחד, כדי שיוכל לשאול אחרים את החידה… שאלו הרב כעת אני אשאלך שאלה – היכן מצינו ד' פתחים רודפים? לא ידע העשיר, השיבו הרב – ואת הַקַדַחַת… וסיים "ותשמור את זה אצלך"….

אלא שעדיין הקושיא עומדת בעינה. יש לו ואינו רוצה אלא שמוכרח הוא להזמין פעם אחת 'מפני הבושת' וכדברי רש"י ז"ל במקום: "ואף על פי שאומר 'בוא וסעוד' אין ליבו חפץ" האיך יתכן איפוא כי בגין 'הכנסת אורחים' מפוקפקת שכזו 'קדוש' יאמרו לו?

בא הרבי רבי זישא וביאר את הדברים כך: שנינו במסכת אבות (ד, יא) "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד", כנגד כל מצוה שמקיים אדם מישראל נברא מלאך המלמד עליו זכות. גם למלאכים יש בחינת 'גוף' במושג רוחני, ויש בחינת 'נשמה' [ראה מדרש הנעלם זח"א קלו ב.]

לכל בריאה פועלת יש גוף ונשמה. המעשה עם רבי ואנטונינוס על הגוף והנשמה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין (צא, ע"א)

אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר נשמה חוטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כציפור. אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה בו בכורות נאות והושיב בו שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס בוא והרכיבני ונביאם לאוכלם. רכב חיגר על גבי סומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס אמר להן בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא כלום יש לי עינים לראות? מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד שנאמר: "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו", יקרא אל השמים מעל זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. עד כאן.

נמצא שלכל גוף חי יש נשמה המקיימת אותו. כך גם למלאך הנברא ממצוה שעשינו, יש גוף מלאכי ונשמה רוחנית המחיה אותו.

על ידי קיום מעשה המצווה בפועל נברא 'גוף' המלאך ואילו בכוונה הנכונה המתלווה למצווה נבראת 'נשמתו' נמצא כי כאשר מקיים אדם מצווה בפועל בלבד אך ללא כוונה וליבו בל עמו נוצר 'גוף' מלאך ללא נשמה. לעומת זאת כאשר משתוקק אדם לקיים מצווה וכוונתו שלימה וטהורה אלא שמכל סיבה שהיא לא איסתייע מילתא ונבצר ממנו לעשות את הדבר בפועל, הרי שנוצרת מכך 'נשמת' מלאך ללא 'גוף', מה עושה הקדוש ברוך הוא? הלא נאמר (שבועות לט, ע"א) "כל ישראל ערבים זה בזה" ויש במשמעות הלשון ש'מעורבים' הם זה בזה כלומר מאוחדים ומלוכדים לכעין גוף אחד, נוטל איפוא הקדוש ברוך הוא את כוונתו הטובה של הלזה ואת 'נשמת' המלאך שנוצרה ממנה ומצרפה למעשהו הטוב אך חַסר הכוונה של האדם האחר אשר ממנו נוצר 'גוף' מלאך ועושה משניהם מלאך שלם חי וקיים.

הוא ששנינו (קידושין מ, ע"א) "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" כלומר מצרפה למעשה של מישהו אחר ועושה משניהם יחד מצווה שלימה ומלאך שלם.

מעתה תובן כבר היטב כוונת הגמרא בחולין: "ישראל קדושים הם" כלומר כל ישראל ביחד קדושים הם, "יש רוצה ואין לו" הרי לנו מחשבה טובה – כוונה ללא מעש, "ויש שיש לו ואינו רוצה" אלא שכדברי התוספות "מזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת" הרי לנו מעשה טוב ללא כוונה, כאשר שניהם מצטרפים יחדו יוצאת מביניהם מצווה שלימה ונוצר מלאך שלם. זה שדיקדקו התוספות לומר "ואפילו הכי איקרו קדושים" בלשון רבים, למרות שהמשך המשפט נאמר בלשון יחיד "שמזמן את חבירו וכו" 'שכן אותו היה מזמן את חבירו מפני הבושת', הוא כשלעצמו ודאי אינו נקרא קדוש אבל כשמצטרפים את שני האנשים הללו יחדו מעשהו הטוב של זה לצד מחשבתו הטובה של זה, או אז שניהם יחדו נקראים קדושים.

על פי דרכו זו של הרבי רבי זישא שוב מובנת לנו היטב, ה'שותפות' שבין הלולב וההדס שכן מכוח העובדה ש'כל ישראל ערבים זה בזה' מצטרף ה"יש בו" של בעל התורה בלבד עם ה"יש בו" של בעל המעשים טובים בלבד ומשני ה"ישים" יחדיו צצה ועולה שלימות המחפה על ה'אין בו' של שניהם ומסתירה אותו כלא היה. זוהי כוחה של 'אגודה אחת'.

* * *

אלא שעדין פליאה דעת נשגבה היא מהו הקשר המאגד בין האתרוג והערבה? מהו הדבר המאחד את הללו ש'אין בהם' כלום עם הללו ש'יש בהם' הכל? אתמהה!

אתרוג מפואר זה אשר גם טעם ערב וגם ריח ניחוח יש בו מה לו ולצרה הזאת לכפר על אותה ערבה עלובה אשר לא טעם ולא ריח יש בה?

זאת ועוד לכאורה ברור כי מי שזקוק לכפרה הרי הם אלו ש'אין בהם' אלו שחסרה להם תורה, אלו שחסרים להם מעשים טובים, ובוודאי אלו אשר גם שניהם אין בהם ואז הטוב יותר מכפר על הטוב פחות.

ברם הלשון הסתמית והכוללנית "והן מכפרין אלו על אלו" יכולה לשאת גם משמעות נוספת מעילא לתתא ומתתא לעילא, כלומר גם הטובים מכפרים על הרעים וגם הרעים על הטובים, נשאלת אם כן השאלה היתכן? כיצד? אתמהה!

כדי להבין שמץ מושג בענין נעלה זה באנו לכלל דבריו של הגאון הקדוש מאפטא בספרו "אוהב ישראל" ופרשת קרח המבאר כיצד יכול הצדיק להיבנות מן הרשע.

זה ודאי כי כאשר מוכיח הצדיק את הרשע והלזה מטה ליבו למוסר, מקבל את התוכחה, מיטיב את דרכיו ומשפר את מעשיו כי אז ודאי צמחה מכך תועלת עצומה לשניהם – לרשע על אשר שב ולצדיק על אשר השיב, וגדול המעשה יותר מן העושה. הוא הדין כאשר מכניע הרשע את עצמו תחת כפות רגליו של הצדיק, תומך בו, מסייע לו, מיטיב עמו בגשמיות ועושה שירות כלשהו למענו כי אז תיקון גדול עשה הרשע לנפשו והעלה בכך את נשמתו מן הדיוטה הנחותה בה היה שרוי, כלפי מעלה. חזקה עליה על 'ערבה' כזו המתקשרת אל האתרוג בדרך של הכנעה והתבטלות כי תגיע בסופו של דבר לתיקונה השלם ותתייצב על מדריגה נאותה בסולם עבדי ה'. מעשי רב בסיפורת היהודית המקורית מלמדים על עובדות כאלו למכביר.

אלא שבא הצדיק מאפטא ומחדש כי גם כאשר קץ הרשע בתוכחתו של הצדיק ואינו מקבלה, או אף יתירה מזו כאשר הרשע מציק לצדיק ומסב לו יסורים גם אז יוצא הצדיק מורווח ונשכר מכך. הכיצד?

שכן בכל צדיק טרם בואו אל מדרגתו המושלמת שהיא ביטול הרע עקירתו משורשו והפיכתו לטוב המוחלט טמון גם "ניצוץ רע" הלא המה אותם שורשים ונטיות לרע אשר עימהם שומה עליו להתמודד ללא הרף לגבור עליהם ולנצחם, כי כך מתוך התמודדותו המתמדת והתגברותו העקבית יגיע בסופו של דבר אל המדריגה העליונה הנכספת.

מאידך גיסא בכל רשע, להבדיל, טמון "ניצוץ טוב" שהרי הרע כשלעצמו איננו בר קיום כלל ועיקר, הרע המוחלט מתייחס אל ה"סיטרא דמותא" אשר שום שמץ של חיות וקיום אינו בנמצא שם, ולכן כאשר מגיע הרשע לדרגה כזו הריהו בטל מאליו ונעקר מן העולם. זכות הקיום של הרשע נובעת מאותם מצוות קלות ומעשים טובים המזדמנים לפניו באקראי וכאשר הוא מקיים אחד מהם, ולו אף בשוגג ובהיסח הדעת, הריהו מתקיים והולך ימים ארוכים מכוחו של אותו ניצוץ קדוש שנדבק בו עקב אותו מעשה טוב.

מעטים הם הרשעים שכיבו כמעט כל זיק יהודי.

המעשה עם הדובנ'ר שמסר דרשה ולאחריה אמר לו פוקר אחד שאין לרב יראת שמים… מנין לך? שאל הרב. מדברי חז"ל, השיב הלה… חז"ל הרי אומרים שכל שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים ועושים רושם, ואילו דבריך לא עשו עלי שום רושם…

אמר לו הרב: אמשול לך משל למה דבר דומה… משל לאחד כפרי נבער שראה בעיר הגדולה מפוח, והחליט לקנות כמויות גדולות כדי למכור בעירו. הוא קבע יום שבו יראה לכולם את ההמצאה החדשנית הפוטרת את כולם מעול שיפשוף האבנים עד להוצאת הניצוץ והבערת האש.

כשהגיעו כולם, לקח גחלים מן השק והניח על הקרקע והחל לנפוח במרץ… המפוח עשה רוח, הפיץ אבק, אך אש לא נדלקה… רק רגע, לא להתפזר, זה כנראה מקולקל, לקח אחר והחל שוב… וכך גם את השלישי והרביעי, אולי נגמרו להם הבטריות, עד שלבסוף הגיע למסקנה שהעירוני ראה כפרי נבער ו'דחף' לו את כל המקולקלים. הוא שב בזעם לעיר וקבל על כך שרימו אותו!

כיצד נהגת? שאל המוכר. והוא הסביר לו. מה? לא הבערת אש? כיצד המפוח יפעל? צריך קודם ניצוץ, אזי יש כוח למפוח לפעול ולהופכו לאש להבה. בלי ניצוץ גם שבוע לא יעזור…

כך גם בעניינך, דברי חז"ל נכונים באדם שלא כיבה את הניצוץ היהודי האחרון שבו, אך אתה כיבת אף את הזיק היהודי האחרון, כיצד דברי יפעלו עליך?

נחזור לענין. לכל יהודי יש זיק וניצוץ קדוש המושכו לעשות את רצון ה'. אצל הרשע הוא כלוא ואינו מסוגל לפעול.

גם כאשר אדם מצד הקדושה נכשל חלילה בחטא הריהו גורם לנפילת ניצוצות קדושים אל ה"קליפה" ומשם יניקתה וחיותה ועל זה ידוו כל הדוויים. כידוע, ה"ניצוץ הרע" השוכן בקרבו של הצדיק נתון בו כביכול כבתוך צינוק וחש את עצמו באי נוחות מתמדת שכן כל אימת שמבקש הוא להתעורר ולתפקד מיד מתגבר הצדיק כנגדו, דוחקו לקרן זווית, כופה אותו ומכניעו. כך בדיוק חש גם ה"ניצוץ הטוב" אשר בקרב הרשע, כאשר נפגשים הצדיק עם הרשע ובאים לכלל חיכוך באחת מן הדרכים הנזכרות אם על ידי תוכחה שאינה מתקבלת או על ידי רדיפת הצדיק והצקה לו, מיד מוצאים לפניהם שני ה"ניצוצות" הנגדיים הזדמנות למילוט ה"ניצוץ הטוב" שבקרב הרשע מוצא לפניו צדיק שכולו קודש והוא תאב ומשתוקק להידבק בו הריהו פורח איפוא מקירבו של הרשע ועובר לשכון כבוד בחיקו של הצדיק. את אותה הפעולה עושה גם ה"ניצוץ הרע" שבקרב הצדיק בעוברו לשכון בחיק הרשע הוא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (חגיגה טו, ע"א): "ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנום, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים – אחד בגן עדן ואחד בגיהנום, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנום. אמר רב משרשיא: מאי קראה? היכן נרמז הדבר בפסוק? גבי צדיקים כתיב (ישעיה סא, ז): 'לכן בארצם משנה יירשו'. גבי רשעים כתיב (ירמיה יז, יח): 'ומשנה שברון שברם'. עד כאן.

מילים מפורשות, 'משנה יירשו' לזה ו'משנה שברון' לזה.

מעתה יובן היטב גם "יחס הגומלין" המופלא שבין האתרוג והערבה. יכולה הערבה שתיבנה מן האתרוג וייבנה גם הוא ממנה כי אז יתעלו שניהם במדרגותיהם יעפילו מעלה מעלה במעלות קדושים וטהורים וינחלו שניהם גן עדן.

אך אפשר כי תסרב חלילה הערבה להיבנות כפי שקורה לה בהיפרדה מעל האתרוג ביום הושענה רבה ואז שווה היא להטחה נמרצת וחביטה ארצה כי אז ייבנה האתרוג מעצמו ויטול חלקו וחלקה גם יחד בגן עדן לכן כדאית לו לאתרוג ההקרבה העצומה המתבקשת הימנו להתאגד יחדו באגודה אחת עם ערבה חסרת טעם וריח, שהרי בסופו של דבר אמור הוא לצאת מורווח ונשכר מכך בכל אופן ובכל מצב זה, שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר: "יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו " 'אלו על אלו' ממש באורח דו סיטרי במשמע, לא רק האתרוג מכפר על הערבה אלא גם הערבה מכפרת על האתרוג, אף אחד מארבעת המינים אינו נוטל אם כן מבלי לקבל.

ומכיון שהצדיק מתעלה גם השכינה הקדושה כביכול מתעלה יחד עימו שהרי הצדיקים "מרכבה לשכינה" הם, כמו שאמרו (בראשית רבה מז, ו) "האבות הן הן המרכבה". הוא שהקדוש ברוך הוא אומר עוד: "ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם): "ואגודתו על ארץ יסדה".

ללמדנו עד היכן מגיע כוחה של אחדות וכל הדברים הללו מבוססים על מה שראיתי מפרי עטו של הסופר הדגול הרב מ' גרליץ נ"י בתוספת נופך.

הקשר לשמחת תורה:

אמרו חז"ל יש שישים ריבוא אותיות בתורה. כל אחד מישראל הוא אות בתורה הקדושה. קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הם.

ספר תורה חסר אות אחת הרי הוא פסול. כך ישראל ערבים זה בזה, וקשורים זה לזה, וזקוקים זה לזה.

אחרי שהגענו לאחדות בחג הסוכות, כפי שאמרו חז"ל שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת, עתה אנו ראויים לחגוג עם התורה הקדושה, שכעת הושלמה על ידי כלל ישראל.

זאת ועוד, לאחר האחדות שהפגנו בחג הסוכות בכך שכל המינים הצטרפו יחד, אנו חוגגים עם התורה הקדושה כדי לרמז שכל האחדות יש לה תוקף אם היא בכפוף לתורה הקדושה. אולם אם בשל האחדות צריך לוותר על מצוות התורה ושלימותה, הרי זה קשר רשעים ואינו מן המנין.

לזה בא לרמז שמחת תורה. בשמחת תורה אנו רוקדים מסביב לספר תורה. למעגל אנו מצרפים את כלל ישראל, מבלי לבדוק בציציות. מעגל– אומר המהר"ל – מבטא שלימות. אחדות. אנו מעגל אחד.

אולם כמה סמלי, במרכז המעגל – התורה הקדושה. לומר לך – שלימות ואחדות – כן, אך במרכז חייבת להיות התורה הקדושה.

אחדות מתוך 'ויתורים' ו'התגמשות' בנושאים הלכתיים אינה אחדות ושלימות – אלא חורבן.

הערבה חייבת לבוא ולהתחבר לשאר המינים ואז להיות מושפעת. לא כ'מאן דאמר' בפני עצמו. אין כאן 'צו פיוס', שמשמעותו טישטוש גבולות ותחומים, הסתרת המפריד, תוך רצון להבליט את השווה, אלא מקום השפעה מהשלם על החסר. מבחינת האתרוג על בחינת הערבה.

לרחוק ממצוות אין מה להשפיע ולתת לשומר התורה והמצוות. אם יש דבר טוב – הוא כבר ישנו בתורה, והתורה מצוה עליו. אם אין ציווי כזה בתורה – אזי אין הוא דבר טוב, כך שהשפעה יכולה להיות חד סטרית בלבד.

התורה במרכז – וכולנו סביבה!

פנינים שבועות תשע"ב.

ואין יותר מתאים מכאן בכדי להביא את הסברו הנפלא של הגה״ק רבי מאיר שפירא מלובלין זי״ע, על מאמר חז״ל (זבחים קטז, ע"א): "כשניתנה תורה לישראל נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע ושאלו אותו שמא מבול בא לעולם? אמר להם: "ה׳ עוז לעמו יתן", פתחו כולם ואמרו: "ה׳ יברך את עמו בשלום".

ויש להבין, למה דימו אומות העולם כשניתנה התורה שהיה הקב״ה מביא מבול על העולם? ומה היתה תשובתו של בלעם אליהם? אלא ענה והסביר: שאחדות בין הבריות נובעת לפעמים בגלל סכנה משותפת, כי בעת צרה מתקבצים הרבה כיתות נפרדות ועושות שלום ביניהן כדי שינצלו מהצרה. אומנם, אין זו אחדות אמיתית. ועד שעת מתן תורה לא היה זמן שהיו כל הברואים יחד בשלום, רק בשעת סכנת המבול נתקיים "וגר זאב עם כבש" כששהו ביחד בתיבת נח. אבל אין אנו מצפים לשלום כזה, אלא לשלום אמיתי שישלוט גם בשעת רגיעה ושלוה.

ולכן כשקיבלו ישראל את התורה באחדות שלימה כאיש אחד בלב אחד – ראו זאת האומות וחשבו אולי חשש סכנה גורם את האחדות – "שמא מבול בא לעולם", השיב להם בלעם: "ה׳ עוז לעמו יתן" – אחדות זו היא אחדות אמיתית, היא אחדות מפני שה׳ נתן את עוזו – את התורה לעם ישראל, והיא זו שמאחדת אותם במטרה המשותפת לקבל את התורה שניתנת לקיום אך ורק באחדות כלל ישראל. כששמעו זאת אומות עולם, מיד פתחו ואמרו: "ה׳ יברך את עמו בשלום" – כי השלום הזה אין הוא תוצאה של קללה, אלא, ברכה יש בו…