דרשות על פסח

כל ענייני החג

כל ענייני פסח

 

 

נושאי הדרשות לפסח

 

 

 

 

פסח – דרשות

*

מבית עבדים לעבדי ה' – הנהגת גברא רבה

[מבוסס על יסוד ממתוק האור עמ' יז]

עם ישראל יצא מבית עבדים. בבסיס התוכנית –

(שמות פרק ג, ט-יב ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם: (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה:

שואל הרב פרידלנדר – מדוע לא אמר "תקבלו תורה"? מהו "תעבדון את האלקים על ההר הזה"?

הילד שאל מה נשתנה – 4 שאלות, אך למזלנו הוא לא שם לב שבעצם הוא לא קיבל תשובות… מדוע?

 

מעשה ברבי עקיבה והשרוף הנושא חבילת עצים

מעשה בר"ע שראה את האדם שנושא ערימת עצים וכו' ואמר לו שיש לו בן הנמצא בכפר פלוני כו' ור"ע הלך ולימדו תורה עד שלמד לקרוא בתורה ולומר מפטיר וברכו והתגלה אל ר"ע וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

דבר אחד למדנו- כמה שכר יש לאדם ששולח את בנו לת"ת. מצילו מן הגיהנם. אולם יש לתמוה- הרי ר"ע החשיב כל רגע, והיה מתמיד עצום ואף עיכוב קטן של דקות ספורות לא התעכב עם אשתו וחזר ללמוד כ"ד שנה בלא הפסק! והוא מוצא זמן לעסוק בלימודו של ילד כמלמד דרדקי?

אביי שומר על זוג שלא יבואו לידי עבירה. [סוכה נב.]

עוד מעשה. אביי שמע שאדם מסויים נועד עם אשה ללכת יחדיו לעיר הסמוכה. חשש פן יגבר יצרם והחליט לעקוב אחריהם שאם יבואו לדבר עבירה יפרישם. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו. נוכח אביי שחשד בכשרים. אביי החשיב כל רגע של למוד, והנה רק משום חשש שמא יבואו לדבר עבירה הלך אביי שלש פרסאות וביזבז חצי יום! הרי כל רגע היה יקר לו מפז!

ועוד, האם לא יכלו ר"ע ואביי למנות מישהו שידאג לפעול במקומם? הרי היו לר"ע כ"ד אלף תלמידים.

 

למדנו מכאן יסוד גדול. אם שמעת- התכוונו אליך. לא תוכל להטיל את האחריות על אחרים.

ב. הנוגע לענייננו – רובנו חיים על פי מסגרות קבועות. אני טיפוס חם, אני טיפוס קר, אני אדם רגשן, אני אחד ששומר דיסטאנס, אני טיפוס חסכן, אני טיפוס נדיב, אני טיפוס רגוע, אני מהיר חימה וכעזה"ד.

הבעיה של האדם הזה שהוא אינו פועל על פי הנדרש ממנו, אלא על פי טבעו. ואז אם נדרש ממנו לעשות דבר היפך טבעו, הוא אינו מסוגל 'זה לא אני' 'אני לא הטיפוס' ושאר קלישאות.

עבדי ה' אנו. עבד עושה מה שנדרש ממנו ברגע נתון. אין 'לא מתאים לי' אין 'זה לא אני'.

ר"ע באופן טבעי היה ממשיך לביהמ"ד, כפי שעשה כ"ד שנה. אביי כנ"ל.

אך הם שאלו את עצמם דברים י (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ. כל אדם צריך לבדוק מה הדרישה ממנו 'עתה'. ולכל עת ולכל זמן ולכל חפץ. ואינה דומה דרישה של אז לדרישה של ועתה.

להשליט השכל על הרגש

החזו"א אמר שצריך האדם להשליט הרגש על השכל. אם אדם מטבעו עלץ ושמח, וכשמגיע ת"ב אומר לך איני מסוגל להתאבל, חובה עליו להשליט השכל ולשבת לארץ ולקונן ולהתבונן בנוראות החורבן עד שיתחיל לדמוע.

אדם מלנכולי, דיכאוני, שאינו מסוגל לשמוח בחג, מצווה להתבונן בחסד ה' עלינו שבחרנו מכל העמים, או שיפעל חיצונית ואחר הפעולות ימשכו הלבבות ע"י ריקוד וכד'.

העיקר לא לפעול ע"פ הטבע. הפועל על פי טבעו, עובד את עצמו!

כך החזו"א נהג בעצמו

בעירו של החזו"א היה אדם שסבל ממעיו ולא יכל להוציא הרעי. היה צריך שאדם יעשה זאת באופן ידני. לא מצאו מי שיהיה מוכן לעשות זאת. החזון איש התנדב. הוא שהיה איסטניס מפורסם.

החזו"א – מחר גם תניח במקומי תפילין??…

 

 [קהלת ג] לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם: ס

החזו"א והמציעים להלחם על האידיש והמשל לגנרל הזקן ולמלחמתו הלא רלוונטית

כך חייו גדולי הדור.

פעם ראו את הגרי"ס אוחז ביד אשה זרה בשתי ידיו, ומשוחח עמה. תלמידו לא ידעו נפשם מרוב תמהון ובושה. לאחר דקות ארוכות נפרדו דרכיהם. התלמידים פנו אליו ושאלוהו לפשר הדבר.השיבם הגרי"ס הייתי בדרכי לאמירת השיעור, וראיתי אשה זו רצה לכיון הגשר. היה נראה לי חשוד, צעקתי לה שתעצור, והיא המשיכה, הגיעה לאמצע הגשר וביקשה לקפוץ. תפסתי אותה בכח ולא נתתי לה. שאלתי אותה מה קרה? והיא השיבה שרח"ל נפטרו לה ב' ילדים קטנים ואח"כ בעלה חלה, וכעת השכירו את סוסם למישהו ע"מ להתפרנס מעט, וכעת הסוס מת, די, אין לי כח! אמרתי לה אני אקנה לכם סוס. אך היא מאנה לשמוע, וכך נאלצתי לאחוז בידה בכח שלא תעזבני ותקפוץ תוך שאני משכנע אותה עד שנרגעה והלכה הביתה.

הן אלו דברי חז"ל מפורשים אמר הגרי"ס סוטה כא: היכי דמי חסיד שוטה? הרואה אשה טובעת בנהר, ואומר לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ולאצולה.

יש לדעת לכל מצב יש את ההנהגה שלו. לא על פי הרגל, לא על פי טבע. העובד ע"פ טבע עובד את עצמו, כי הוא נוהג כטבעו. אלא לדעת מה ה' רוצה ממני עתה, וזה לעשות.

 

מבחן האבות הקדושים

אברהם אבינו איש החסד שמכניס ערביים המשתחוים לאבק שברגליהם בעת חוליו ושוחט להם ג' שוורים ומאכילם לשון בחרדל ורץ לאפות עוגות ולהביא מים, נבחן אם יגרש בן האמה עם חום למדבר בלא מים מספיקים.

נבחן האם יהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא שמתנגד עד היום לקרבנות אדם, הוא שלא מסוגל להרע לזבוב.

יצחק שמידתו גבורה נבחן האם יהיה מוכן לפשוט צווארו להשחט, בעל הגבורה אינו מתכופף לפני אחרים ודאי לא לשחיטה…

יעקב שמידתו אמת נבחן האם ישקר לאביו ע"פ צו אמו מאת ה'. כיצד יתמודד עם אדם שכולו שקר כלבן.

לפעול נגד הטבע!

זה שאומר לו המלאך 'עתה' – ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני'. הדגש הוא על עתה, כמו שהסברנו 'ועתה' ישראל כו' כך אתה מסוגל לפעול מה שצריך לפעול 'עתה', ולא ע"פ טבעך בחסד! [נלע"ד]

רבי נחום משאדיק וצומותיו

מסופר על רבי נחום משאדיק שהיה סגפן גדול, והיה צם תעניות הפסקה החל ממוצ"ש ועד ער"ש. יום אחד הגיע אורח לשאדיק, שאלוהו בני העיר האם כבר אכל, והוא השיב שאכל עם רבי נחום משאדיק בביתו. שאלוהו האם אכלת אתו, או אצלו? והוא השיב אתו, הוא אכל יחד עמי! תמהו על כך ושאלוהו והוא השיב אכן אכלתי אתו. ושאלוהו האם כדאי היה לשבור את התענית? הרי היה זה ביום רביעי? [תענית הפסקה של ו' ימים עולה לכדי 2600 יום!!! (מכתבי אליהו לרמאן)]

והוא השיב על מה אתם תמהים? הרי חז"ל לימדונו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, והואיל ואורח שאוכל ואין בעה"ב אוכל עמו מרגיש שלא בנח, אז ברור שהמצוה המוטלת עלי הייתה לאכול עמו!

פעם התארח הרה"ק מרוזין זי"ע אצל מחותנו התורת חיים זי"ע וישבו יחד לסעוד סעודה. התו"ח אכל כדרכו בקודש, והרה"ק מרוזין טעם כף מאכל ותו לא.

משהבחין התורת חיים שהמחותן כמעט ואינו טועם מאומה שאלו לסיבת הדבר השיב הרה"ק מרוזין לפני ירידתנו לעוה"ז התנינו תנאי מפורש עם הגוף שיסתפק במועט ולא סתם מועט אלא מיעוטא דמיעוטא והגוף הסכים לכך.

שמע זאת התורת חיים והניח גם הוא את הכף מידו שאל הרה"ק מרוזין את התורת חיים אם גם הוא התנה תנאי דומה? לא השיבו התו"ח לא התניתי תנאי כזה, ברם כעת התבהר לי מה שהיה תמוה בעיני מאז ומתמיד,

על מה שאומרים בליל שבת קודש צאתכם לשלום' וכי מה איכפת לאדם שיישארו המלאכים בביתו?

אולם עתה נתבארה לי התמיהה כי עובר לסעודה משלחים את המלאכים באשר ליד מלאכים שאינם טועמים מאומה גם אנו איננו מסוגלים לאכול… אז לרבי נחום לא הייתה ברירה והוא נאלץ לאכול עם האורח הגם שהפסיק תעניתו!

מהות של גברא רבה מהגראי"ל שטינמן מוסף סוכות יתד תשס"ה

שלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא משנה בסנהדרין פרק חלק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואח"כ כתוב ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכ ' שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא יש אנשים שהם היו מלכים ואיבדו את החלק לעולם הבא ומי הם השלשה מלכים ירבעם בן נבט אחאב ומנשה

ובדף ק"ב ב' מביאה הגמ' מעשה נורא רב אשי אוקי אשלשה מלכים ופרש"י שסיים פרק חלק עד שהגיע למשנה של ג' מלכים אמר למחר נפתח בחברין מחר נדרוש בחבירינו שהיו תלמידי חכמים כמותינו ואין להם חלק לעולם הבא אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה בא מנשה בחלום לרב אשי אמר חברך וחברי דאבוך קרית לן וכי סבור אתה שנהי' חבירך וחבירי דאבוך רש"י זאת אומרת שבא בטענה האיך אתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה לי מהיכא בעית למישרא המוציא תאמר לי מאיזה מקום צריך לבצוע את הפת כשמברכים המוציא לחם מן הארץ אמר ליה לא ידענא רב אשי אומר לו בחלום אני לא יודע אמר ליה מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן מאיזה מקום בפת צריך לבצוע אתה לא יודע ואתה קורא לי חבר כאילו אתה דומה אלי אמר ליה אגמריה לי ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא אדרבה תלמד אותי את הדין ומחר בשיעור אני יזכיר את זה בשמך אמר ליה מהיכא דקרים בישולא ויש גורסין מהיכא דקדים בישולא והם שני פירושים מה שהוא ענה לו אם מהמקום שנקרם פני הלחם או מהמקום שמקדים הלחם לאפות והשאלה היא אם הכונה למעלה במקום שנקרם פניו או למטה במקום שמונח על השולים של התנור ונחלקו בזה הפוסקים להלכה כמובא בשו"ע אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה רב אשי שאל את מנשה מאחר שאתם כ"כ חכמים למה השתחויתם לעבודה זרה אמר ליה מנשה לרב אשי אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי היית מגביה את שפת חלוקך כדי שיהי' קל לך לרוץ והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא למחרת כשהתחיל לומר את השיעור הוא כבר לא אמר שנדבר מהחברים שלי אלא ברבותינו כאילו מנשה הוא הרבי שלו.

וצריך להבין כמה דברים :

א. ראשית הרי בלי שום ספק שרב אשי היה תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו רב אשי האם צריך תלמיד חכם יותר גדול מרב אשי ובודאי שהיו שואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרו א"כ בודאי יודע הכל ומנין ידע מנשה לבחור בדיוק את ההלכה הזאת שרב אשי לא יודע? האם מן השמים גילו לו למנשה בנבואה תדע לך אתה יכול לבחון את רב אשי בהלכה הזאת בדיוק?

ב. ויש להוסיף הנה בדורותינו יכול להיות בחור בישיבה שהוא לא למדן מאד גדול ולומד משנה ברורה ויודע את ההלכה שצריך לבצוע במקום דקדים בישולא או דקרים בישולא לפי ב' הגירסאות ומצד שני יכול להיות למדן גדול שלא למד את המשנה ברורה הזה והוא לא יודע שיש כזה דין האם זה שיודע את הדין הזה הוא כבר יותר למדן? הרי בסך הכל הוא למד את המשנה ברורה הזה, וההוא לא למד, האם זה כל כך מכריע עד שרב אשי אומר כיון שהוא יודע את הדין הזה סימן שהיו חכמים כל כך וממילא הוא מתפלא האיך עבדתם עבודה זרה? מה זה קובע כ"כ? מה ההבדל כ"כ בחסרון יריעת הלכה אחת?

ויותר מזה הנה בגיטין דף ו' ב' מביאה הגמ' שרב אביתר אמר הלכה מסוימת ושאל רב יוסף מאן לימא לן דרב אביתר בר סמכא הוא פי' שראוי לסמוך עליו בדין שאומר ועוד הא איהו דשלח לי' לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו הוא כתב את הפסוק הזה וכתב לי' בלא שרטוט ואמר רבי יצחק ב' כותבין ג' אין כותבין מותר לכתוב שתי מלים בלי שרטוט ולא שלש במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין והיות שהוא כתב את הפסוק הזה ועבר על הדין שאסור לכתוב בלי שרטוט ממילא אינו בר סמכא כך טען רב יוסף אמר ליה אביי אסו כל דלא ידע הא דרבי יצחק לאו גברא רבה הוא האם כל מי שלא יודע את הריו הזה של רב יצחק הוא כבר לא גברא רבא בשלמא מילתא דתליא בסברא לחיי בשלמא דבר שתלוי בסברא זה טענה אבל הא גמרא היא וגמרא לא שמיע ליה דין זה לא חדשוהו מסברא אלא בקבלה מרבותיהם והוא לא קבל את הקבלה הזאת וכשלא יודע דבר של קבלה האם בגלל זה הוא כבר לא גברא רבא א"כ רואים מהגמ' שאם אחד לא יודע איזה הלכה שמפי הקבלה לא נפרך שבשביל זה הוא לא גברא רבא וא"כ מה רצה מנשה מרב אשי האם זה דבר של סברא וא"כ אם למנשה הי' בקבלה את הדין הזה ורב אשי לא ידע האם בגלל זה רב אשי כבר לא כ"כ גדול ורק מנשה גדול עד שהוא כבר לא יכול להיות חבר שלו וצריך לקרותו רבותינו

ג. ובכלל צריך להבין מה רוצה מנשה בזה האם הוא רוצה להתפאר שהוא יודע איזה דין יותר מרב אשי הרי רב אשי יכול לומר לו מה אתה רוצה ממני לך יש ראש גאוני ולאחרים אין כזה ראש כמוך. האם בשביל זה הוא כבר מופרך עד שאי אפשר להיות גברא רבה?

ד. וגם – מהיכן ההלכה הזאת? מי חידש אותה? רב אשי לא מבקש דוקומנטים, הוכחות?

דבר שאדם משתוקק אליו הוא משקיע בו מחשבה

ואפשר לומר כך הנה בעצם מאי נפקא מינא מהיכן לבצוע את הלחם אם למטה או למעלה אלא מבואר במ"ב שזה מכבוד הברכה לבצוע במקום חשוב כי ברכה לא אומרים סתם על איזה דבר אלא צריך להיות על דבר חשוב [יש מעלה לראשית, בכור, ראשית עריסותיכם, ביכורים, כך גם למה שנאפה תחילה], ולכן כשיש אפשרות לברך על דבר חשוב ועל דבר פחות חשוב צריך לברך על החשוב.

והרי כתוב בשו"ע או"ח סעיף א' שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים וכו' כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו ולכן גם בחדרי חדרים צריך להתנהג כראוי לפני מלך מלכי המלכים כך מביא הרמ"א, והרי הכלל הוא שדבר שאדם רוצה מאד הוא משתדל ומתעניין בזה האיך שיוכל לעשותו באופן הטוב ביותר וכן כל דבר שאדם רוצה דבר שזה נוגע אליו הוא עושה הכל ומשקיע מחשבות האיך לעשותו באופן שיהי' מרוצה ביותר, א"כ כשיש לאדם אהבת ה' ומרגיש שויתי ה' לנגדי תמיד בודאי הוא מבין שכשעושים דבר צריך לעשותו חשוב,

וכשעושים ברכה צריך לעשותו באופן חשוב ואם יעשה ברכה על דבר לא כ"כ חשוב במקום על דבר חשוב זה סימן שהוא לא מרגיש כבוד שמים, כי אם הוא מרגיש כבוד שמים הוא צריך לדעת שהדבר הכי טוב עושים בשביל הקב"ה,

ואם כשמנשה שאל את רב אשי מנין בוצעים על המוציא היה עונה לו זו לי באמת שאלה שעמלתי עליה ואינני יודע מה צריך לעשות, לא היה לו שום טענות אליו, כי אם עמלת על זה ורצית לקדש שם שמים, חפשת האיך לראות שיצא יותר כבוד שמים, רק שלא יכולת להכריע, בסדר.

אבל רב אשי ענה לו 'לא ידענא' זאת אומרת שהוא לא חשב על זה, ואז היתה לו טענה אליו כי בדור שלנו של מנשה התלמידי חכמים ידעו שדבר כזה שנוגע לכבוד שמים לא החרישו, אלא עמלו על זה לדעת האיך יצא כבוד שמים, וחפשו את כל העצות לראות האיך שיצא כבוד שמים,

נמצא שלא בא אליו בטענה על שהוא לא יודע דין, זה לא טענה עליו, אבל למה לא חשב האיך להרבות כבוד שמים?

ומזה הוא הוכיח לו שהם היו יותר גדולים. והסכים לזה רב אשי שזה דבר גדול מאד שאדם לא מחסיר שום מקום מלחשוב האיך שיצא מזה כבוד שמים ובכל פעולה חושב האיך יצא מזה כבוד שמים ובדור של מנשה משמע שכך היה.

ואמר לו רב אשי אתה צודק וא"כ אתה הרבי שלי ולא הרבי שלו במה שלמד אותו את הדין, אלא לימד אותו שכשיש נושא שנוגע לכבוד המקום צריך לחשוב בכל דבר שיצא מה שיותר כבוד שמים, ומי שלא נעצר לחשוב את זה – הוא קטן, ואתם קטנים מאתנו!

ולכן מתחילה לא היה קשה לרב אשי האיך זה שהוא תלמיד חכם ועובד עבודה זרה, אבל מאחר דחכמיתו כולי האי השקיעו את כל הראש לחשוב האיך יצא כבוד שמים א"כ האיך קורה כזה דבר שתעבדו עבודה זרה?

תלמיד חכם שעבד עבודה זרה יכול להיות, אבל להיות כל כך חזק בכבוד שמים, שבכל פעולה מקיימים שויתי ה' לנגדי תמיד, ומחפש עצות רק שיצא מה שיותר כבוד שמים, א"כ האיך פלחיתו לעבודה זרה? וענה לו מנשה מה שענה.

הרב שטיינמן בעצמו בעת טיסה מעל מפלי הניאגרה

הציעו לו לעבור לצד השני של המטוס ולראות את המפלים מלמעלה שזה בבחינת 'מה רבו מעשיך ה"! הרב קם ממקומו והלך ולפתע שב על עקביו. שאלוהו – מדוע? והוא השיב חשבתי לעצמי מדוע אתה הולך, בגלל ה'מה רבו' או בגלל הסקרנות??? לפעול מתוך מחשבה!

כך חי אדם גדול. לא לפני תבניות.

ההספד שטילטל את לייקווד: 'המשגיח' הגאון רבי דן סגל. על הנהגת רבינו הקדוש הגראי"ל זיע"א

"אצל אדם קטן, השיטה מובילה. אם הוא קנאי – הוא יהרוג את כולם; אם הוא פשרן – הוא יוותר על כל התורה. אבל אצל הגראי"ל שטיינמן התורה הובילה".

הרב שטיינמן והבננה

בהספד ככלות השלושים סופר שהגראי"ל נהג כידוע לעשר כל מאכל, פעם היו אצלו בבית בננות והוא עישרם וכך נשארה חצי בננה על השולחן ביקש מרן מנכדו שיאכלנה כדי שלא תשחיר ויהי' בל תשחית. הוא עצמו הקפיד כל השנים לא לאכול פרי זה גם מספק ברכה וגם ספק ערלה וגם בגלל מותרות, הנכד סירב ומרן נסה לשכנעו אומרים שזה טעים ומה איכפת לך וכו' אך משראה שהנכד עומד בסירובו לאכול נטל הוא עצמו את הפרי בירך עליו ואכלו כדי למנוע בל תשחית. הפטיר האי ספדנא: וגדולה הייתה בעיני אותה אכילה עשרות מונים מאי האכילה במשך עשרות שנים…

הרב שטיינמן והמים בפסח

ועל אותו הדרך ישנו גם סיפור בקשר להעמדת מים לפני פסח, ואי רצונו לפגוע ברבנית כפי שהוכח מחידוש המנהג לאחר פטירתה. המסר בשניהם ובעוד הרבה סיפורים שכאלה היחודיים להגראי"ל זצוק"ל הוא הבהירות וישוב הדעת מה רצון ה' בכל רגע ורגע בלי להיות שבוי באנוכיות וחשבונות צדדיים. אוי מי יתן לנו תמורתו…

השר שלום מבלז אוכל שרויה

פעם אכל השר שלום מבעלזא זי"ע מרק בחג הפסח בקערה אחת עם אמו ושכחה אמו והכניסה חתיכות מצה בתוך המרק ואע"פ שרבינו הקפיד שלא לאכול מצה שרויה כנהוג עם כל זה לא הפסיק לאכול את המרק אלא סילק את פירורי המצה לצדדין ואכל מהרוטב שבצד אחר וטעמא דמילתא כי אם היה מפסיק לאכול היתה אמו מצטערת ולא אתי מצה שרויה שאינה אלא חומרא ודחי כיבוד אם דאורייתא שמעתי מפי מ"ח זצ"ל כ"ק אדמו"ר רבי יעקב מפשעווארסק זצוק"ל.

מתוך הספר עזרי מעם ה'

הח"ח היה רגיל כל ליל שבת לומר שלום עליכם ואשת חיל,

והנה שבת אחת מיד כששב החל בקידוש וישבו לאכול, ואחר הדגים החל באמירת שלום עליכם כו' שאלוהו מה קרה? והוא השיב יש לנו אורחים שבאו מדרך רחוקה והם רעבים, המלאכים יכולים לחכות…

הגרי"ס מלמד 'עין יעקב'

בספר השרף מבריסק סוף פרק י"ג מסופר, שכאשר היה המהרי"ל דיסקין זצ"ל רב בעיר מזריטש, ביקר אצלו הגאון ר' ישראל מסלנט, וסיפר לו על מה שפועל למען הכלל, נודד ממקום למקום לחזק את היהדות. במקום אחד הקים ישיבה וכולל, ובמקום שני לימד את הסטודנטים פרק בנביא, כדי לקרבם ליהדות. ובמקום שלישי שרוב היהודים חללו שבת בעבודתם, ניסה לדבר עמהם לצמצם את חילולי השבת ולמסור להם שיעור בעין יעקב.

שאל אותו המהרי"ל דיסקין, וכי בשביל למסור שיעור בעין יעקב צריך שאתה ר' ישראל עם כל גאונותך תעסוק בזה.

[גדלותו של הגרי"ס ומכונת ליפקין, הגרי"ס וגאונותו והפתק בביהמ"ד שהוחלף]

השיב לו ר' ישראל, ומי עשה זאת לפני שהגעתי, אף אחד. א"כ זה מוטל עלי. בדברים אלו רצה ר' ישראל לרמוז למהרי"ל דיסקין שגם הוא צריך להתאמץ יותר בתפקידו למען הכלל.

השיב לו המהרי"ל דסקין, לא כל אחד יכול לעשות את מה שאתה עושה. כלומר אני לא מסוגל לזה. ולכן זה לא תפקידי. אמר לו ר' ישראל, אבל להיות רב בעיר ולתקן את הפרצות אתה כן מסוגל, לכן אבקש ממך לעזוב את מזריטש וללכת לקובנה, כדי לשמור את מצב היהדות שם. וכך באמת היה.

זה עוצמה מיוחדת, שאדם ידע ויכיר מה הם כוחותיו וכשרונותיו ויבין מה תפקידו בעולם, ולא יתבלבל משום דבר, כאשר ברור לו שלדברים אחרים הוא אינו מסוגל לפעול. [מעין גנים במדבר].

הגרי"ס תמה כיצד יתכן צדיק נסתר בדור הזה? היתכן שבעת פיגוע יהיה באיזור 'רופא נסתר'…?

רבי ישראל מסלנט שהלך בליל כל נדרי להרגיע תינוק.

איש על דגלו באותות לבית אבותם.

חז"ל אומרים משורר ששיער חייב מיתה. מדוע?

א"ר פפא לאביי מדוע לראשונים נעשו נסים ולנו לא? והשיבו מפני שהם היו מוסרים נפשם עק"ה. הדוגמא רב אדא בר אהבה שראה את אותה הכותית שהיתה לבושה כרבלתא בשוקא סבר שהיא בת ישראל וקרעה ממנה. הבתרר שהיא כותי וא"ל מה שמך א"ל מתון, א"ל מתון מתון ד' מאות זוזי שוויא.

וצ"ב היכן היא המסי"נ? וכי תשלום של ד' מאות זוז זו מסי"נ בשביל גדול בתורה?

ובפרט שהגמ' אומרת שהוא אמר שאם היה נוהג במתינות היה מציל עצמו מהפסד של ד' מאות זוז, משמע שהוא לא התכוון שיגרם לו נזק כלכלי בשל הענין… אז היכן המסי"נ?

מבאר הגרמ"צ ברגמן ע"פ הגמ' בתענית כו: ששאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים, [ר' שמעון מירוסלב השיב מפני שאף פעם לא שאלתי שאלות על הקב"ה, שמי ששואל קוראים לו לתת לו תשובות…] והוא השיב מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הלכתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד"א בלא תורה ותפילין, ולא ישנתי בביהמ"ד ולא ששתי בתקלת חבי, ולא קראתי לחברי בחכינתו וי"א בחניכתו.

הדבר הראשון שהזכיר הוא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו. רוב בנה"א אינם מקפיד בחוץ, לא נעים. אך בבית – הם מרגישים חופשי…

והנה רב אדא שזו מידתו, רואה אשה עם כרבלתא בשוק כבוד ה' בוער בו, והוא קורע את בגדה מבלי לחשוש מה יאמרו.

הוא מסכן עמל של חיים, שמעולם אינו מקפיד, וכאן פתאום נוהג בהקפדה יתירה ואף קורע בגדה – אין זה אלא מסי"נ נפלאה!

 

החפץ חיים – אתה לא צמת, אתה פשוט לא אכלת…

לאור זאת נבין את אשר פתחנו

תעבדון את האלקים על ההר הזה – המטרה בכל יציאתינו מבית עבדים – להיות עבדים לה'. להקריב את הרצונות והשאיפות הכל למען הבורא יתברך. זו מהות כל היהודי.

השבח הגדול ביותר בתורה – "משה עבדי" "עבד השם".

החפץ חיים אומר שהדרך בה משכנעים את הנשמה לרדת לעולם – רק כאן אפשר להיות עבד השם!

ולכן אין עונים לילדים על שאלות מה נשתנה – כי כשאנו עבדי השם – אין שאלות. מדוע עושים כך וכך? כי כך ה' ציוה את עבדיו!

אבי החזו"א ויוה"כ

סיפר הגר"ח קנייבסקי שסיפר לו החזו"א שפ"א היה אביו חלש ביוה"כ ושאל לרופא וא"ל שיצום לפי הרגשתו, ברגע שירגיש שאינו מסוגל שיפסיק את הצום. אביו של החזו"א עשר דקות לפני סוף הצום אכל. אנו היינו אומרים אם כבר הגעת לכאן, תסיים! אך לא, לאבי החזו"א לא היה ענין לסמן לעצמו 'וי' – צמתי ביוה"כ, אלא הוא עבד ה', כשיש מצוה לאכול, אוכלים. מבלי חשבונות זרים.

 

*

סוד גלות הדיבור והדעת

[מאמר עמוק בענין – מלוקט מהספה"ק]

המאמר שלנו יעסוק בדברים שכתב הזוהר הקדוש, אודות "הדיבור", שהיה "בגלות", בעת גלות מצרים.

אנו ננסה להעמיק בדברים על פי דברי האחרונים, וננסה להבין מהו ענין גלות הדיבור ומהי גלות הדעת, במה בא הדבר לידי ביטוי, כיצד היא גאולתם, ומה הדבר מלמד אותנו לדורות.

נפתח בדברי הזהר.

כותב הזוהר הקדוש[1] :

תא חזי, כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים, והא בקדמיתא כתיב (שמות ד י) לא איש דברים אנכי וגו', כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקודשא בריך הוא הא אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, סלקא דעתך דלא הוה כן? והשתא אמר 'ואני ערל שפתים', אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קודשא בריך הוא בקדמיתא? [האם ה' לא קיים לו הבטחתו 'ואני אהיה עם פיך'?].

אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין, ובגין דא אמר ואיך ישמעני פרעה, בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה, דהא לית לי מלה, הא אנא קלא [בלבד, ו]מלה גרע, דאיהי בגלותא, ועל דא שתף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה [ואהרון אחיך יהיה נביאך, מל' ניב שפתיים, ודיבורו לא היה בגלות].

תא חזי, כל זמנא דדבור הוה בגלותא קלא אסתלק מניה, ומלה הוה אטים בלא קול, [המלכות הייתה אטומה בלא קול, ולכן לא יכלה לדבר אל הנביאים. מתו"מ].

כד אתא משה אתא קול, [אבל עדיין – ] ומשה הוה קול בלא מלה [-דיבור], בגין דהוה בגלותא, וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דבור [היה משה הולך בשליחות המקום בבחינת קול בלא דיבור, שלא היה לו חתוך המלות בשפתיו, אלא היה אומר לאהרון והוא היה גומר הדבור לישראל או לפרעה. מתו"מ].

והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל.

הדא הוא דכתיב (שמות כ א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות, קול ודבור כחדא בשלימו [ונרפא משה מכבדות הפה שהייתה לו. מתו"מ].

ועל דא משה אתרעים דמלה גרע מניה [שנסתלק ממנו הדיבור], בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי, בזמנא דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, מיד וידבר אלהים אל משה.

תא חזי דהכי הוא, דשרא מלה למללא ופסק לה, בגין דעד לא מטא זמנא, דכתיב וידבר אלהים וגו' ופסק, ואשלים קלא [הפסיק הדיבור, והקול השלימו. מתו"מ], הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני יהו"ה [אמירה ולא דיבור], בגין דדבור הוה בגלותא ולא מטא זמנא למללא, (ותא חזי)

בגיני כך משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא [-היה ערל שפתיים], דאיהו [-משה-] קול, ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא, כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי, ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו.

תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה דאיהו דבור, כיון דנפיק מן גלותא ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל עד דקריבו לטורא דסיני ופתח באורייתא דהכי אתחזי, ואי תימא (שם יג יז) כי אמר אלהים פן ינחם העם [ואלקים זה מלכות – דיבור? התשובה היא – ], לא כתיב כי דבר, אלא כי אמר, דאיהו רעותא דלבא בחשאי, והא אוקימנא:

הדיבור בגלות

מה משמעות הדברים "הדיבור בגלות"? ומדוע רק דיבורו של משה[2], ולא של אהרון, שהוסמך לדבר במקומו?

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין [פרי צדיק וארא על פי המובא בספרי מטות], כל הנביאים התנבאו ב"כה", מוסיף עליהם משה, שהתנבא ב"זה הדבר".

משמעות הדברים – כל הנביאים מתנסחים ב"כה אמר ה'" – ביטוי בו הם מספרים מה אמר להם ה' יתברך. לעומת זאת משה רבינו הייתה השכינה מדברת מגרונו ברגע זה – "זה הדבר"! וזו בחינת אספקלריה המאירה, דרגה יחודית בנבואה, לה זכה משה רבינו אבי הנביאים.

מדרגת אהרון לעומת זאת הייתה כמדרגת שאר הנביאים, במדרגת "כה אמר ה'".

חלקו של משה רבינו היה בתורה שבכתב, וזכה להורידה משמים וללמדה את בני ישראל. חלקו של אהרון – תורה שבעל פה.

ה"דיבור" – התורה שבכתב – הייתה עדיין בגלות מצרים, וטרם זכו לה. אלמלא כן – היו דברי משה נשמעים אף לאזניו הערלות של פרעה.

ולכן שיתף הקב"ה את אהרון עם משה – שאהרון הוא בבחינת תורה שבעל פה, והוא יהיה לך ל"פה". כפי שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו".

גאולת מצרים הינה גאולת הדיבור האלקי – התורה שבכתב, שעליה נאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", רכוש דקדושה, התורה שבכתב לה זכו במעמד הר סיני.

ולכן – כנגד התורה שבכתב – התאמצו החרטומים לעשות כשפים הפועלים מכח הקליפות, זה לעומת זה. שהכשפים מכחישים פמליא של מעלה וכביכול מורים שיש עוד מלבדו חלילה[3].

דיבור בבחינת הנהגה

פַן נוסף להיות הדיבור בגלות, מבואר בשפת אמת [ויגש תרמ"ד].

"הדיבור הוא הנהגת הבורא ית' את העולם שלא היה נגלה בתוך הטבע, עד שזכו בנ"י להוציא מכח אל הפועל. וזכו שיעשה להם השי"ת נסים ונפלאות להכיר כח מלכותו ית' בעולם. ואח"כ זכו יותר לתורה מן השמים".

דיבור הוא לשון הנהגה ופקודה. דיבור קשה, אמירה רכה. "דַבַּר [-מנהיג] אחד לדור ואין שני דַבַּרים לדור[4]". "וידבר אתם קשות" [ברא' מב-ז]. 'ידבר עמים תחתנו' להבדיל מאמירה – שהינה ברכּוּת ודרך בקשה. "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". בית יעקב אלו הנשים, ולהן יש לפנות באמירה רכה[5].

הדיבור – הנהגה ופקודה של בורא עולם – היה בגלות. בהתכסות. לא ניכרה הנהגתו העליונה של הבורא, ונדמה היה שהעולם פועל לפי טבע. ובמצרים החל הדיבור לצאת מן הגלות – החלה שרשרת של ניסים על טבעיים במכות מצרים, קריעת ים סוף, וגולת הכותרת – מעמד הר סיני. הדיבור וההנהגה האלקיים נגלו בניסים שמעל הטבע. ונדבר מענין זה עוד בהמשך.

שרשי גלות הדיבור

למעשה, גלות הדיבור החלה עוד בתקופה מוקדמת יותר, ובמצרים היה זה לקראת סוף גלותה.

כתב השפת אמת [פ' נח]:

מתחילת ספר בראשית לא מצאנו את הביטוי "וידבר", אלא אמירה בלבד. "ויאמר אלקים יהי אור" ודומיו.

הפעם הראשונה בה מופיע הביטוי "וידבר אלקים" מופיע אצל נח [ברא' ח-טו]:

 (טו) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: (טז) צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ:

במדרש [פ' לד –א] מביא על כך את הפסוק (תהלים קמב): 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי'.

הרמז בדברים, מבאר השפ"א, שהדיבור בזמן אדם ונח – היה אז בגלות – תחת 'מסגר', כפי שהיה בגלות מצרים. מסיבה זו לא התפלל נח על דורו.

שרש והתחלת יציאת הדיבור מהגלות – היה בעת יציאת נח מן התיבה. ואז "וידבר אלקים אל נח", וכפי שרמז המדרש – הוציאה ממסגר נפשי. כשבא אברהם, החל הדיבור לצאת ממסגרו בפועל.

ולכן אברהם מדבר ומתפלל על דורו, ואף על הרשעים – אנשי סדום.

ומשום כן "אלפיים שנות תורה[6]" – החלו מאברהם אבינו. שממנו החל הדיבור שבקדושה – תורה ותפילה – לצאת ממסגרו[7]. ושתי כליותיו של אברהם כשני מעינות נובעים תורה.

 

גם אצל אברהם היה הדיבור עדיין בגלות

אומר רבינו בחיי [ברא' יב – יג]:

"לפי דעת חז"ל היה גלות מצרים בחטא שאמר במה אדע כי אירשנה, שכן אמרו במדרש (תנחומא קדושים יג) הוא אמר במה אדע והקב"ה אמר לו ידוע תדע [כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו'], ונראה מזה שחשבוהו לחטא. ומכל מקום בין לדעת חז"ל ובין לדעת הרב [הרמב"ן, ע"ש בפנים] הכל היה חטא הדיבור, ועליו נענשו בגלות מצרים ארבע מאות ושלושים שנה[8]".

הרי לנו שגם בתקופת אברהם הדיבור עדיין לא יצא לחלוטין מן הגלות, ואף אצל אברהם אבינו מצאו חז"ל דיבור שיש בו פגם.

אצל יצחק ממשיך הדיבור ביציאה מן הגלות

יצחק מבקש לברך את עשו, ושולח אותו לצוד ציד. רבקה שומעת ושולחת את בנה יעקב להביא שני גדיים עזים על מנת להכין ליצחק מטעמים – אחד לקרבן פסח ואחד לקרבן חגיגה, שליל פסח היה.

יעקב נכנס ליצחק ונאלץ לקבל את הברכות דרך דיבור שאינו אמת. "אנכי עשו בכורך". הדיבור עדיין בגלות.

בבחינה נוספת מצאנו את גלות הדיבור אצל יעקב:

אנו אומרים בהגדה של פסח – "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב":

מבאר הרבי ר' העשיל יש לפרש על פי מה דאיתא בספר גליא רזיא' וז"ל בשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה שלבן קראו 'יגר שהדותא' ויעקב קראו 'גלעד' בשביל כך באו ישראל בגלות מצרים דוקא וכו' עיין שם.

ויש לומר דזהו שאמר הכתוב בפרשת וישב: 'וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגו' להוריד מצרימה' ר"ל שראו שבאו מגלעד' הואיל שיעקב הביא את 'גלעד' לשון התרגום בתורה – ולכך הוכרח יוסף לרדת מצרימה!

וזהו שאמר הכתוב 'ארמי' דייקא 'אובד אבי וירד מצרימה' ר"ל בשביל שהביא אבי לשון ארמי בתורה זאת גרם שהוכרח לירד מצרימה!

ויש לפרש גם כן דזה שאמר בעל הגדה 'וירד מצרימה מלמד שהיה אנוס על פי ה'דיבור' דייקא ר"ל בשביל שדיבר יעקב אבינו לשון ארמי עם לבן לכך היה אנוס לירד למצרים! ע"כ.

הרי שהדיבור עדיין היה בגלות בזמן יעקב.

כמו כן מצאנו שיעקב בעצמו פגם בדיבור, בכך שקיבל לשון הרע ודיבת יוסף על אחיו [פרדס מנחם – יבואר בהמשך].

יצחק ממשש את יעקב ואומר [ברא' כז-כב] "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשו".

מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין [פרי צדיק ר"ח ניסן א']: שם ה' מורכב מאותיות יהו"ה. אות ו' מרמזת לספירת התפארת – תורה, והאות ה' מרמזת לספירת המלכות – תפילה.

יצחק רומז זאת באמר "הק"ל קו[9] יעקב" הדיבור של קול התורה [אות ו'] וקול התפילה [אות ה'] החלו לצאת מן הגלות.

והיה זה דוקא עכשיו, מפני שהזמן גורם, וכפי שבפסח – כפי שנראה בהמשך – יצא הדיבור מן הגלות, כן עתה בתאריך זה- מתחיל הדיבור לצאת מן הגלות אצל יצחק ויעקב.

וזה להבדיל מעשו, שאצלו הדיבור היה בגלות, דיבור של שקר וחנופה, ולכן השתמש בכח הדיבור על מנת לרמות את אביו. "כי ציד בפיו" – שהיה צד את יצחק בפיו בשאלות צדקניות – 'כיצד מעשרין את התבן'? 'כיצד מעשרין את המלח'?

המשך גלות הדיבור אצל יוסף ואחיו

גם אצל יוסף ואחיו מצאנו שהדיבור שבקדושה היה בגלות, והדיבור דקליפה וסטר"א הרים ראש.

פרשת וישב פותחת בלשון הרע והוצאת דיבה שהביאו לגלות מצרים [בראשית לז – ב]: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם… וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם":

וכתב בספר אור לשמים [רוטנברג פ' וארא] שזאת רמז יוסף לאחיו באמרו [ברא' לז-ז] "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה" שהדיבור דקדושה אצלנו בגלות, ולכן אנו בבחינת אִלמִי"ם, ושוררת בינינו שנאה ודיבה ולשון הרע.

ואכן בעת שנפגש יוסף עם אחיו, החל הדיבור קצת להתקן, ולכן נאמר [ברא' מה-טו] "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ": [שפ"א ויגש תרמ"ד].

וניתן להוסיף שאף דיבורו של יוסף החל להתקן, שאמר לאחיו "עיניכם הרואות, כי פי המדבר אליכם", והפעם זה דיבור של אחווה, חלף "ויבא יוסף את דיבתם רעה".

ירידת יעקב למצרים לגאול את הדיבור

אנו אומרים בהגדה של פסח "וירד יעקב מצרימה – אנוס על פי הדיבור". בפשוטו – ירד באונס, על פי דיבור וציווי השם.

לכאורה הדבר תמוה, שואל השפת אמת [פסח תרל"ב], שהרי מיד ששמע יעקב שיוסף חי במצרים, ירד לשם ברצונו, ורק בהיותו בדרך נגלה לו ה' ואמר לו 'אל תירא מרדה מצרימה'?

אלא מבאר השפ"א[10] היות וכל גלות מצרים הייתה כדי לתקן את גלות הדיבור כפי שנתבאר בזוהר, הרי שכל ירידתו הייתה באונס "על [מנת לתקן את] פי הדיבור".

זאת ועוד, יעקב בעצמו פגם בדיבור, בכך שקיבל לשון הרע ודיבת יוסף על אחיו, והוצרך לתקן זאת בגלות מצרים. זהו אנוס על פי הדיבור[11].

גלות מצרים – שלטון דיבור דקליפה

בני ישראל בגלות במצרים, ואף הדיבור דקדושה בגלות.

משה רבינו מציל איש עברי מיד איש מצרי המכהו. למחרת הוא מנסה להציל איש עברי מאיש עברי אחר המכהו. אומר לו הלה "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". משה שומע את הדברים ואומר "אכן נודע הדבר". בפשוטו – נתגלה ונתפרסם מה שהרגתי את המצרי, ואני כעת בסכנה.

אולם המדרש[12] מבאר –'היה משה מהרהר בלבו ואומר, מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו [שנתפרסם שמשה הרג את המצרי] אמר; לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה? לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים':

והדברים טעונים ביאור – אמנם רק לשון הרע היה ביניהם? והרי עובדי עבודה זרה היו, והמספר לשוה"ר "כאילו" עובד עבודה זרה, ודוקא לשון הרע סיבת הגלות??

אלא הביאור הוא[13] – היות והדיבור דקדושה היה בגלות, כדי להגאל היה עליהם להיות מובדלים מן הדיבור דקליפה – לשון הרע, ליצנות, שקר וכו' ומכח גאולת הדיבור תהיה גאולתם, ויזכו לדיבור דקדושהמתן תורה. אך אם הם בעלי לשון הרע, ורחקו מדיבור של קדושה – כיצד ייגאלו ויזכו למתן תורה??

גאולת בנ"י והדיבור – בזכות ההינזרות מדיבור דקליפה

על אף שראינו שמשה חשש – במה יזכו לגאולה אם יש ביניהם דלטורין ובעלי לשון הרע, מכל מקום כלל בני ישראל היו גדורים מדיבור דקליפה.

דוד המלך אומר בתהלים[14]: "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז". יציאת מצרים התאפשרה, בזכות שלא שינו את לשונם ללשון לע"ז – לשון האומות[15]. הם התנזרו מדיבור דקליפה, וזכו ל'צאת ישראל ממצרים'.

מובא בשם הרה"ק ר' מנחם מנדל מרימנוב זי"ע, שמי שנזהר מלדבר עם בני ביתו בלשון לע"ז – לשון המדינה – אינו מסור לשליטת שר המדינה, כי אם מושגח מהקב"ה בעצמו. ע"כ. ואם כן, אם היו ישראל מדברים בשפתם של המצרים, אזי היו נכנעים תחת שר מצרים, אבל כיון שלא שינו את לשונם זכו ל"לשונות" של גאולה, שכנגד מה ששמרו על לשון הקודש במצרים[16].

וכפי שראינו לעיל – כבר מיוסף החל הענין לבוא לידי תיקון 'כי פי המדבר אליכם'[17].

קליפת פרעה – דיבור דסטרא אחרא

כפי שראינו, היה הדיבור דקדושה בגלות תחת קליפת פרע"ה.

פרע"ה – פה – רע[18]. היה פיו פגום בכפירה ובשקר. כמה פעמים הבטיח לשלח את ישראל, ותעתע במשה. פרעה מחציף כנגד משה בדברי כפירה ואומר [שמות פרק ה-ב] 'מִי[19] ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אשלח':

ולכן אלהי מצרים הוא "פי החירות". שנותנים לפיהם חירות ודרור לדבר כל אשר יחפצו[20] "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר, שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, מִי אָדוֹן לָנוּ":

וכשישראל יוצאים ממצרים אומר ה' למשה שיאמר לבני ישראל שישובו ויחנו לפני פי החירות – רמז להם לישראל[21] שכעת שהדיבור יוצא מן הגלות, 'וישובו ויחנו' – יש להתיישב ולחנות – לעצור ולהתבונן 'לפני' שאתן ל'פי' את 'החירות' לדבר כרצונו…

פרע"ה נאחז בעור"ף

האריז"ל מבאר באריכות את ענין אחיזת קליפת פרעה בספירות הקדושות [עי' בהערה[22]] ואנו ננסה לפשט את דבריו מבלי להכנס לעניינים קבליים עמוקים.

על מנת להבין את הדברים, נקדים הקדמה קטנה בענין מעמד הספירות בעולמות העליונים:

בנין הספירות בעולמות העליונים הינו כידוע בדמות אדם. וכמוכר לכולנו מפתיחת אליהו הנביא[23] המופיעה בסידורי עה"מ. הראש = מוחין – בו נמצאות שלש ספירות ראשונות – חכמה בינה ודעת. הגוף – תפארת. זרוע ימין – חסד, זרוע שמאל – גבורה, שני השוקיים – נצח והוד, אות ברית קודש – יסוד, עטרת היסוד – מלכות.

כל ירידת השפע מן העולמות העליונים – מן האין סוף ברוך הוא – הינו דרך השתלשלות הספירות. החל מן המוחין – החב"ד – ומשם אל שבע הספירות התחתונות המכונות בקצרה בר"ת "חג"ת נהי"ם" – ומן הספירה התחתונה – המלכות – יורד השפע לעולמנו.

זה לעומת זה עשה אלקים, והמרכבה הטמאה – הקליפות – גם להם יש ספירות, אך ההבדל הוא – שלהם אין מקור חיות עצמי, אלא הינן יונקות מן השפע השופע בקדושה, וממעטות בכך את יניקת הקדושה וירידת השפע לעולמות התחתונים.

דומה הדבר לצינור המזרים מים לגינה, אך מאן דהוא ניקב אותו באמצעו ונוטל את מימיו. המים הללו לא יגיעו לגינה. כך מקום שהקליפה נאחזת ויונקת – ממעט את השפע מן הקדושה.

האריז"ל מבאר שקליפת פרעה יונקת מן העורף. פרע"ה אותיות הער"ף, וכן גימטריה עור"ף עה"כ.

מיקום זה נחשב ל"אסטרטגי" היות ודרך הצואר יורד השפע מן הראש – המוחין – אל כל הגוף, והינו מקום צר [ולכן נקראו "מצרים" – לשון מצ"ר], ובעת שנחסם – אי אפשר לשפע לירד דרך מקום אחר. יניקת הקליפה ממקום זה יוצרת מצב בו השפע נמנע מלרדת אל הספירות התחתונות ובמקום זאת – נמשך אל הקליפות, דבר שמבטיח את היות ישראל משועבדים במצרים לעד.

 תוכניתו זו מרומזת בפסוק "הב"ן הילו"ד היאֹר"ה", גימטריה מצר. לרמז שרצה להשליך לחוץ אל הקליפות את כל הב"ן הילו"ד – השפע הנולד מן הספירות העליונות.

מה עשה הקב"ה? הוריד לשפע דרך הגרון – ולא דרך העורף, ממקום שאין לפרע"ה יניקה, ואלמלא עשה כן – עדיין היינו אנו ובנינו משועבדים לפרעה במצרים.

פרע"ה – הער"ף – גלות הדיבור

לאור הדברים הללו, אומר המאור ושמש[24], נבין את ענין היות הדיבור בגלות.

היות והדיבור יוצא מן הגרון, ושם האחזות קליפת פרעה – בעורף מול הגרון, לא ניתן היה להשתמש בפה לקדושה וגאולה כראוי. הדבר גרם ל'פ"ה – ר"ע'.

ולכן אומר משה לקב"ה הרי 'כבד פה וכבד לשון אנכי ואיך ישמעני פרעה?' שהרי הדיבור הינו בגלות תחת יד פרעה, וכיצד ישמע לדיבורי?

גלות מצרים – גלות הדעת

מובא בזוה"ק[25] שגלות מצרים מוגדרת כ"גלות הדעת" כמו שכתוב 'גלה עמי מבלי דעת'[26]. כדברי ה' לאברהם – 'ידוע תדע[27] כי גר יהיה וגו' – הדעת תהיה בגלות, וכך גם אמר פרעה "לא ידעתי את ה'", ואמרו לו חרטומיו – 'הטרם תדע כי אבדה מצרים'. ואף משה כשראה שדלטורין ביניהם אמר "אכן נודע הדבר" – הדעת בגלות, מפאת הדיבור הפגום ולשון הרע שביניהם.

וכנגד זה בגאולה נאמר: 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים', ועוד כתוב: 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה". הרי לנו שעל ידי יציאת ישראל ממצרים בניסים ונפלאות יצאה הדעת מהגלות. גם מצרים יגיעו להכרה זו שלא ברצונם – 'וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים'. ובגאולה השלימה העתידה – 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'[28].

מה משמעות הדברים "גלות הדעת"?

ביאורים רבים נאמרו בזה. אנו נעיין בדברים לאור מה שביארנו עד עתה.

המאור עיניים[29] מבאר, כשלאדם אין דעת – אין הוא יכול לדבר. תינוק הינו חסר דעה, ולכן גם חסר כח הדיבור.

ואם הוא מדבר דברי חולין והבל – ודאי חסר דעת הוא. נמצא איפוא שהחסר דברי תפילה תורה וקדושה – חסר דע"ת הוא.

קליפת פרעה נאחזה בעורף ממול הגרון – כפי שביארנו, וכח הדיבור הינו מהתפשטות ספירת הדעת מן הגרון אל הפה[30]. נמצא שפרעה אחז את ישראל במקום המונע את גאולתם, שכן כיצד יתפללו וידברו – אם הדיבור – הדעת – הוא בגלות?

משה רבינו – סוד הדעת, כמו שכתוב 'אשר ידע"ו ה' פנים אל פנים'. ולכן גם דיבורו הוא בגלות, כפי שהבאנו לעיל מן הזוהר. ולכן גאולת הדעת מן הגלות תלויה דוקא בו[31].

[וביתר עמקות – עם ישראל הינם משורשו של משה – בחינת הדע"ת, דור דע"ה, ולכן משה רואה צורך לתקנם שהם משורשו ובתיקונם – תלוי תיקונו. הארכנו בזה בספרנו משנת הגלגולים ע"ש].

ניתוק ההשפעות מהראש לגוף

כפי שנתבאר – פרע"ה אחיזתו בעורף. החלק העליון – המוחין – לא מורידים את שפעם כלפי מטה – אל הגוף.

שם יהו"ה מרמז לספירות. י- כתר וחכמה, ה'- בינה, [ו' – ו' קצוות הגוף – חסד גבורה תפארת נצח הוא יסוד, ה' – מלכות].

נמצא שפרעה מנע את הורדת השפע מאותיות י"ה – המוחין שבראש – חכמה ובינה – אל הספירות התחתונות.

פרעה לא השיג יהו"ה, אלא רק שם אלקים. פרעה מעיד על עצמו 'לא ידעתי את יהו-ה' ואומר ליוסף 'אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת', וחרטומי מצרים אומרים 'אצבע אלקים היא'.

נמצא שפגם בשם י"ה משם אלהי"ם וחיסרו, ומאלהי"ם נותר 'אל"ם'. כאל"ם לא יפתח פיו. נפגם כח הדיבור[32].

[ולכן כשבני ישראל יוצאים מן הגלות עדיין בטוח פרעה שהדיבור נותר אצלו בגלות, ואומר "נבוכים הם בארץ – סגר עליהם המדב"ר" – כח המדַבֵ"ר עדיין במסגר ולא יצא לחירות, ולכן אני יכול להם. סגר 'עליה"ם' – אותיות מע"ל י"ה – האותיות י"ה עדיין במסגר, ואוכל להם.

ולכן 'וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם": מצרים רודפים אחריה"ם – מאחר י"ה, לסגור את הדיבור. אך הכתוב מעיד "א"ל תוך הי"ם" השם אלהי"ם שלם ואין לו כבר כח לפגמו, שה"א"ל" הוא תוך ומחובר אל "הי"ם" – והושלם שם "אלהי"ם"!]

גלות הדעת – גלות הדיבור בתורה

כתב הזהר הקדוש[33] על הפסוק "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ":

"וימררו את חייהם בעבודה קשה, דא קושיא, בחומר, דא קל וחומר, ובלבנים, בליבון הלכה, בכל עבודה בשדה – ודאי דא ברייתא, את כל עבדתם זו משנה, אשר עבדו בהם בפרך, הכל תלוי עד שיבא אליהו וכו':

כתב בספר מאור עיניים[34] שכאן בא לידי ביטוי גלות הדעת. הדיבור בתורה, בחינה ה'דעת' – הייתה בגלות. ולכן חלקי הלימוד בתורה – קושיא, ק"ו, ליבון הלכה וכו' היו בגלות תחת קליפת פרעה. ובעצם שעבודם[35] הוציאו את אותם חלקים בתורה הקדושה לאור, מיד הקליפה.

ולכן כשאמר משה "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים" – פרש"י – "זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה" – פירוש הדבר שכאשר טען משה טענה זו בדרך קל וחומר, הוציא את הקל וחומר שבתורה מן הגלות.

יתרון האדם על הבהמה – דעת

מעלת האדם ויתרונו על הבהמה – הדעת וכח הדיבור בקדושה. כיוון שבנ"י במצרים היו ללא ה"דעת" והדיבור – שהיו בגלות ושבויים ביד קליפת פרעה, היו ירודים כבהמה נטולת דעת ודיבור.

מצרים נמשלה לתנין ונחש. "קולה כנחש ילך" – מה נחש מלחש והורג, אף מלכות מצרים מלחשת והורגת. וכשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם וכו'[36]. פרעה גם מכונה תנין – "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים [-תנין] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו"[37].

כשלאדם יש דעת – הוא מושל ורודה בכל החיות; "…וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְד"וּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ": וכשאבדו את הדעת – הרי הם משועבדים תחת החיההנחש – מלכות מצרים רד"ו שנה.

פגם הדיבור – הדיבה בין אחי יוסף, הדלטורין שהיו במצרים, גרמו להם להיות משועבדים תחת הנחש, שהוא הסמל ללשון הרע – "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן"[38]:

ולכן מובא בספה"ק שהלילה הזה של גאולת הדיבור ממצרים – ליל הסדר – מסוגל לתיקון חטא הלשון. שהרי בלילה זה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וכל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. והמספר לשון הרע מתגלגל בכלב ככתוב 'ויקרא לה נבח בשמו' ל"ה – ר"ת ל'שון ה'רע, מתגלגל בנבחכלב.

לאור זאת נבין מדוע דוקא במכת ערוב הודגש בתורה "הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב… וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב… וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ וגו'.

שהדבר טעון ביאור – מדוע דוקא בערוב נאמר שיהיה הבדל בין ישראל למצרים, והרי בכל המכות לקו המצרים ולא ישראל?[39]

לאור האמור – הדברים נפלאים, שהרי בני ישראל היו ללא בחינת הדעת והדיבור, שהם המאפיינים של "אדם", וחז"ל אמרו[40]

"אמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו", ועוד אמרו

"אם זכה [-נזדכך במעשיו] – רודה בהם [בחיות ובבהמות], לא זכה – נעשה ירוד לפניהם[41]", ואם כן כעת שהינם חסרי הדעת והדיבור כבהמה, מן הדין שהחיות והבהמות אשר במכת ערוב ימשלו אף בבני ישראל! לכן הוצרכו להבטחה מיוחדת שאף על פי כן ה' יתן הפליה ופדות בינינו לבין המצרים[42].

[וניתן לומר שרמוז הדבר בס"ת "ושמתי פדות' בין' עמי' ובין' עמך" סופי תיבות תני"ן = נחש, לרמז שעל אף שראוים שהתנין והנחש ימשול בם בשל חסרון הדעת, בכל אופן אשים להם פדות].

ונכתב "ושמתי פדת" – חסר ו'. האות ו' מסמלת לספירת הדעת[43]. דעת משמעותו חיבור – "וידע אדם את חוה אשתו", ואף ה-ו' משמשת כ-ו' החיבור. פד"ת חסר ו' – לרמז שחסרה מהם הדעת. ולכן לקו המצרים בער"ב – חסר ו'. אך לעתיד נאמר "פדות שלח לעמו" "והרבה עמו פדות" מלא ב-ו', שיזכו לאור הדעת בשלימות [כפי שנבאר כאן בהמשך].

ורמז לזה באמרו "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" שאם תשאל מדוע פד"ת חסר האות ו'? על זה משיב "למחר יהיה האות הזה" – האות ו'[44], היא תופיע רק בגאולה העתידה, שיש 'מחר' שהוא לאחר זמן.

[לאור האמור נוכל להסביר שמסיבה זו, לאחר שיצאו מגלות הדעת וזכו למתן תורה, נאמר בהם "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וגו'. היות וזכו לדיבור דקדושה וצורת אדם, היו שמורים מן הנחשים והעקרבים. ורק כאשר שבו לקלקל ופגמו שוב בדיבור – "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר וגו' מיד נעשו שוב ירודים בפני הנחש – וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל"].

ולכן בגאולה העתידה שתתוקן הדעת בשלימות ככתוב[45] "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה, (ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'", ואז יתוקן הדיבור דקדושה בשלימות – "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע", והדעת תמלא את הארץ – "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" – ממילא לא ישלוט הנחש ושאר חיות השדה באדם, ולהיפך – וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם [-ירדה בהם], וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו, יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי [תינוק ה]גָּמוּל [משדי אמו] יָדוֹ הָדָה [-יושיט, ללא חשש מנזק], לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ [החיה והבהמה] בְּכָל הַר קָדְשִׁי"!

בני ישראל נאנחים נאנקים משועים וצועקים במקום 'לדבר'

בהיות בני ישראל בגלות, אין אנו מוצאים אצלם לשון תפילה ודיבור אל ה', שהדיבור היה בגלות. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים":

מבאר בספר אגרא דפרקא[46] "ויאנחו" – האנחה היא בלב, בלא חיתוך שפתיים ובלא מילים. "ותעל שוועתם" – גם כן בלא חיתוך אותיות ודיבור. כמו כן לא מוזכר כאן שזעקו ושוועו לה', אלא "מן העבודה". 'כאדם הצועק אוי וי מגודל הכאב'.

ורק כשיצאו ממצרים וגלות הדיבור, ומצרים רודפים אחריהם אז נאמר "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:

שרק היום תזכו לישועה שלימה, ולא קודם לכן, היות ורק היום יצאתם מגלות הדיבור והחילותם להתפלל לה'[47].

אולם נשים לב –אמנם החלה גאולת הדיבור – הם צועקים לה' – אך עדיין מדובר ב'צעקה'. לא ב'דיבור'.

מבאר הבני יששכר[48] הגאולה טרם הושלמה. עדיין היה כח לשר של מצרים לקטרג הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה[49].

לכן הקב"ה פונה למשה ואומר 'מה תצעק אלי', למה הם משתמש ב'צעקה' בלא ב'דבור'? דבר אל בני ישראל ויסעו, היינו יומשך להם הדבר מן הלב, וז"ש במדרש 'יסיעו דבר מליבן'[50]. שיהיה זה בבחינת תפילה היוצאת מן הלב, שהדיבור כעת יוצא מן הגלות.

למדנו שמיד שיוצאים מן הגלות וזוכים לגאולה – יש לפתוח את הפה בתפילה.

מבאר השפת אמת[51] שבזה נבין את הענין לסמוך גאולה לתפילה. מיד כשאנו מברכים 'גאל ישראל' – אומרים 'ה' שפתי תפתח' – יצא הדיבור מן הגלות לגאולה ויש לדבר דיבורים של תפילה וקדושה. [ולכן הבקשה הראשונה היא על הדעת – שהיא יצאה מן הגלות לגאולה ומכחה הדיבור בתפילה ותורה, כפי שביארנו].

לקראת מתן תורה – ספירת העומר

עם ישראל יוצאים ממצרים ומצווים במצוה של דיבור פה. ספירת העומר.

ה' מצווה – 'וספר – תם לכם' האירו כספיר בשלימות לעצמכם, מיום הביאכם את עומר התנופה.
עומ"ר כמו אומ"ר [שאותיות אחה"ע – הגרון מתחלפות]. אומ"ר התנופ"ה – אותיות תנ"ו פ"ה -שתוציאו אמרי"ם מאירים בפ"ה – דיבורים של בקדושה[52]. שהדיבור כעת נתקן.

בפסח הקרבנו את העומר – משעורים. אנו סופרים עד מתן תורה – חג השבועות – ואז כבר נקריב מנחת חיטים. קרבן שתי הלחם.

חט"ה בגימטריה כ"ב. לרמז על כ"ב אותיות התורה שבהם מדבר האדם. עד עתה – הקרבנו שעורים, מאכל בהמה. לרמז שללא תורה – טוב יותר אם לא ישתמש האדם כלל בכח הדיבור. אך לאחר מתן תורה – יש לאדם זכות וחובה לעסוק בדיבור של קדושה – עסק התורה[53].

[וניתן לרמוז זאת במה שאמרו חז"ל שתינוק שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וכו' דכתיב 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. הדיבור – מכח הדעת, כפי שבארנו לעיל. בעת שהחלנו להקריב חיטה – נתווספה בנו הדעת וקיבלנו תורה].

עשרה מאמרות – עשר המכות – עשרת הדברות – עשר לשונות של תפילה

אומר בעל החידושי הרי"ם מגור: "על ידי עשר המכות – הפכו העשרה מאמרות לעשרת הדברות".

כבר דיברנו לעיל על כך שהקב"ה ברא את העולם ב'מאמר' ולא ב'דיבור', שעדיין לא נתפרסם שמו בעולם כמנהיג, והרוצה להכחיש ולומר שאין מנהיג לבירה שברא העולם – יכול. ה'דיבור' היה בגלות.

עד שבאו עשר המכות והוכיחו את שלטונו יתברך בכל תחומי החיים והעולם, ואף על חיי האדם, ובכך ניכרת הנהגת הבורא, ומ'אמירה' הפכה הנהגתו ל'דיבור' – כמנהיג ודַבַּר בעולמו וצווה את עשרת ה'דברות'[54]. ולכן הן פותחות ב"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָנֹכִי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"[55]: מכאן ואילך הדיבור יופיע באופן קבוע – וידבר ה' אל משה לאמר וגו'.

כנגד זה יצאו לאור ממסגר הגלות עשר הלשונות של תפילה[56] – "א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פגיעה ביצור קריאה ניפול ופילול ותחנונים"[57].

פגם ישראל בדיבור בתקופת המדבר

אהרון היה בחינת פה למשה. הדיבור אצלו היה מתוקן יותר, כפי שמדויק מן הזהר שהבאנו בראשית המאמר.

כשעשה אהרון את העגל, חזר מעט הפגם של פרע"ה – פה רע, ולכן שם נאמר 'כי פרע"ה אהרן לשמצה בקמיהם'. אחר כך משה טחן את העגל ל'עפ"ר' – הוציא את ה'עפ"ר' ונותרה ה-ה"א. שהאות ה"א מרמזת לתשובה[58]. ולכן ההגדה בליל הסדר פותחת בה"א – ה"א לחמא עניא כו'.

גם פטירת משה יצרה נסיגה בדיבור – אין עוד 'פה אל פה אדבר בו', ומרומז הדבר במקום קבורתו מול בית פעו"ר – פרע"ה בגימטריה עה"כ[59].

פסח – פ"ה – ס"ח

לאור זאת נבין את המצוה לספר בליל פסח ביציאת מצרים. מצרים העבידו אותנו ב"פ"ה ר"ך" לא היה לפה כח דקדושה, והיה רך[60]. קליפת הפ"ה – ר"ע של פרעה חפפה עליו, וכנגד זה אנו מציבים את הפ"ה – ס"ח שלנו. ס"ח גימטריה חיי"ם. שיחו בכל נפלאותיו. הדיבור יצא מן הגלות, ממות לחיים, וכעת עלינו לחברו אל הקדושה כראוי לו – ולספר ביציאת מצרים.

ואם נשאל – והרי הדיבור כבר יצא מן הגלות מתחת יד פרעה, ומדוע עלינו לספר בכל דור ודור ביציאת מצרים?

מבאר המאור ושמש: "ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג לדורות, מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות, לדבר דיבורים באמת. ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא, ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור".

ואלמלא גאלנו ה' – עדיין היה דיבורנו משועבד לקליפת מצרים – לדיבורים של טומאה, לשון הרע ורכילות, כפירה והתרסה.

וממשיך ומבאר – שלכן אפילו כולנו חכמים כו' "מצוה עלינו לספ"ר" – מלשון אבן המאירה – אבן ספי"ר, "פירוש שאפילו מי שהוא חכם גדול ונבון ויודע את התורה, לא יחזיק עצמו במעלה זו שכבר דיבוריו הם ברורים ונקיים וקדושים, רק המצוה לספ"ר פירוש להאיר ולברר הדיבור ולקדשו על ידי סיפור יציאת מצרים, שהסיפור הזה מועיל לטהר הדיבור כנזכר, שאז הזמן גורם לפעול זה, מפני שנגאל הדיבור בעת הזאת[61]".

ולכן אנו שותים ארבע כוסות – מבאר השפת אמת – כנגד ארבע לשונות של גאולה. ולפה ישנם ה' מוצאות – אותיות השיניים, חיך, גרון, שפתיים ולשון. כנגד השיניים – אנו אוכלים מצה, וכנגד הארבעה הנותרים – אנו שותים ד' כוסות. לרמז על תיקון הפה והדיבור. ומרבים לספר ביציאת מצרים ככתוב 'אָנֹכִי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ' שלאחר שיצא הדיבור מן הגלות יש להרחיב את פיו בשיר ושבחה לבורא עולם ויהיה הפה-סח בכל נפלאותיו.

דבר נוסף – תכונת היין להוציא ולגלות הפנימיות לחוץ, נכנס יין – יצא סוד. ואמרו חז"ל "אפילו לב אטום – יין מפקחו".[62] והשותה יין נפתח דיבורו, ולכן שותים ארבע כוסות יין בליל פסח.

ולרמז לזה נתקנה לנו ההגד"ה – ר"ת ה'וא ג'לות ה'ד'יבור.[63] ועוד – ה'גדה ש'ל פ'סח ר"ת שפ"ה. לרמז שיש להרחיב בשפ"ה כעת שיצא הדיבור מן הגלות. ובגימטריה שכינ"ה – שהייתה בגלות. וכן מצרי"ם עם האותיות בגימטריה שפ"ה, וניתן בלילה הזה לתקן את כל הדיבורים האסורים של כל השנה שנפלו ביד הקליפות – 'ביד מצרים'.[64]

[לאור זאת תיושב התמיה מדוע לבן הרשע מן ההגדה אנו מקהים את שיניו – ולא כל פעולה אחרת? ומדוע אומרים אנו לו אילו היה שם לא היה נגאל, ולא פונים בצורה ישירה – לא היית נגאל?

מפני שבעצם אנו אומרים לבן הרשע – הרי אתה חוזר כעת לחסרון שהיה לנו במצרים – שהיה הדיבור דקדושה בגלות, והדיבור של הטומאה לשוה"ר וליצנות – נשא ראש, כך אתה נוהג כעת בהתרסתך. אנו מקהים את שיניו – לרמז על פגם הדיבור, ולרמז על כך שעושה מעשה נחש אשר ארסו בין שיניו. ומוסיפים אנו ואומרים שאילו היה רשע זה המדבר דברי בלע – שם במצרים– לא היה הדיבור נגאל!]

אך אנו לעומתו – לא די שאיננו מתריסים, אלא אף מודים על הרעה –

אוכלים את המרור ומברכים עליו בשמחה, ובזה מודים גם על הרעה שעברנו, כשם שמברכים על הטובה. כעת הדיבור מתוקן.

הלל הזקן כורכן ואוכלן כאחת – מדרגתו גבוהה אף יותר – הלל הזקן שהיה שומע קול צווחה בעיר היה אומר 'מובטח אני שאין זה מביתי'[65] – מפני שבביתו לא צועקים, אלא מקבלים את הכל בשמחה, מלמד אותנו שיש לאכול את המרור כמו אכילת המצה המרמזת לגאולה, ולהודות גם בעת הרעה כפי שאנו מודים בעת הטובה.

והגם שאיננו במדרגתו, אנו עושים "זכר" למקדש כהלל, שהיה בדרגה זו.[66]

יה"ר שיגאלנו ה' גאולת עולמים, ותרבה הדעת כמים לים מכסים, אכי"ר.

 

*

סגולת הר"ש מאוסטרופולי לערב פסח

אגרת הר"ש – רבינו שמשון – מאוסטרופולי

"היא סגולה נפלאה להינצל עד השנה הבאה מכל מכשול וממיתה משונה

ואיביו יפלו תחתיו ובכל אשר יפנה יצליח"

ויכול לאמרה מיד בסיום שריפת החמץ ואמירת כל חמירא [פסח בציון מוצאפי]

 

שָׁלוֹם לְרַבָּנֵי אֶרֶץ, גּוֹדְרֵי גָדֵר וְעוֹמְדִים בַּפֶרֶץ, יַצִילֵם ה' מֵכִּלְיוֹן וָחֶרֶץ, כּוּלָּם קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר הֵמָה בָּאָרֶץ, כׇּל־חד לְפוּם חוּרְפֵיהּ מַקְשֶׁה וּמְתָרֵץ, אָמֵן סֶלָה, בְּתַּכְלִית הָעִנְיָן מַה שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י־זַ"ל בַּקוּנְטְרֶס שֶׁלוֹ הַנִּקְרָא פְּלָאוֹת־רַבּוֹת בָּשַׁעַר הַנִּקְרָא יְצִיאַת־מִצְרַיִם, פֵּרֶק ג' דַף מ"ב ע"א וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

הִנֵּה כְּבָר הוֹדַעְתִּיךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֵלּוּ עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, הַמְמֻנִּים בִּשְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, הָאֶחָד נִקְרָא שרע וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא תמוך, וְהַשְּׁלִישִׁי נִקְרָא בישהא, וַעֲלֵיהֶם הַשַֹּר הַנִּקְרָא דלפקט, וַעֲלֵיהֶם וְעַל כֻּלָּם הַשַֹּר הַנִּקְרָא תקא, בְּרֵאשִׁית חָסֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי עֲשָׂרָה, וְחָסֵר מִן הָרְבִיעִי שִׁשָּׁה, וְחָסֵר מִן הַתְּשִׁיעִי שִׁשָּׁה כַּכָּתוּב:

וְהִנֵּה מַה שֶּׁלָּקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, הַשֵּׁם שפ"ו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם תק"ל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאַתַיִם מַכּוֹת, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם אשצ"ה לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וּבְמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה, בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת. מַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ, וּמָה הַמַּעַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, לִהְיוֹת בְּכוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה, עַד שֶׁגְּאָלָם בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ דע"ב צד"א כשח"ב. עַד כָּאן לְשׁוֹן הָאֲרִיזַ"ל:

 

וְהִנֵּה מוֹרַי וְרַבּוֹתַי קְדוֹשֵׁי־יִשְׂרָאֵל, הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה פְּלָאִים הֵם, סְתוּמִים וַחֲתוּמִים סָגוּר וְאֵין פּוֹרֵשׂ אוֹתָם. וּכְבָר שְׁאָלוּנִי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לְבָאֵר לָהֶם דִּבְרֵי הָאֲרִ"י זַ"ל וְלֹא הִגַּדְתִּי. וּמִגֹּדֶל אַהֲבַת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי אֲגַלֶּה רָז זֶה שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה, וְעַכְשָׁו אֲגַלֶּה הַדָּבָר בְּרֶמֶז לִפְנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר:

וְזֹאת הָעִנְיָן:

מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְכוּ, כַּוָּנָתוֹ כָּךְ:

כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי קַבָּלָה מַעֲשִׂית, שֶׁיֵּשׁ שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישָׁם בְּגֵיהִנָּם וּלְטַהֲרָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע", כִּי אֶגְרֹף, רֶמֶז שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים, וְעַל יָדָם נִלְקָה גַּם פַּרְעֹה הָרָשָׁע. וְאוֹמֵר אֲנִי הַכּוֹתֵב שֶׁזֶּהוּ סוֹד נִפְלָא כַּאֲשֶׁר הוּא נִכְתָּב בְּמִנְיָן וּבְמִסְפָּר: דָּם. צְפַרְדֵּעַ. כִּנִּם. עָרב. דֶּבֶר. שְׁחִין. בָּרָד. אַרְבֶּה. חֹשֶׁךְ. מַכַּת בְּכורוֹת:

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אוֹת בְּאוֹת, עוֹלִים שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, הַמְמֻנִּים לְטַהֵר אֶת הָרְשָׁעִים, וְהוּא פְּשַׁט נִפְלָא, עַיִן לֹא רָאֲתָה:

וְהִנֵּה הַחֶשְׁבּוֹן מְכֻוָּן כַּאֲשֶׁר נִכְתָּב כִּנִּם חָסֵר יו"ד, גַּם עָרֹב חָסֵר וא"ו. גַּם חֹשֶׁךְ חָסֵר וא"ו. וְאָז הַחֶשְׁבּוֹן מַמָּשׁ, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, שֶׁמַּעֲנִישִׁין אֶת הָרְשָׁעִים. וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל: "כַּכָּתוּב", פֵּרוּשׁ כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְלֹא כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסִּדּוּרִים וּבַעַל הַהַגָּדָה, כִּי שָׁם נִכְתְּבוּ כֻּלָּם מְלֵאִים. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָסֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסֵּפֶר תּוֹרָה. וְגַם רַבִּי יְהוּדָה לֹא כָּתַב סִימָנִים כֻּלָּם רַק רָאשֵׁי תֵיבוֹת, דצ"ך עד"ש באח"ב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב יִצְחָק אַבַּרְבָּנֵאל וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִי לְעֵיל:

וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל: "בְּרֵאשִׁית חָסֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי עֲשָׂרָה", פֵּרוּשׁ: מַכָּה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא כִּנִּם חָסֵר יו"ד. "מִן הָרְבִיעִי שִׁשָּׁה" שֶׁהִיא מַכַּת עָרב גַּם חָסֵר וָא"ו. "וְחָסֵר מִן הַתְּשִׁיעִי שִׁשָּׁה", שֶׁהִיא מַכַּת חֹשֶׁךְ גַּם כֵּן חָסֵר וָא"ו. וּמַה שֶּׁאָמַר "כַּכָּתוּב", רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל: וְזֶהוּ סוֹד "אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם", מְכֻוָּן מַמָּשׁ שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם.

הַמְמֻנִּים בְּאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים: אֶחָד נִקְרָא שרע, וְאֶחָד נִקְרָא תמוך, וְאֶחָד נִקְרָא בישהא. גַּם בָּזֶה יֵשׁ סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָא, אֵלּוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַחֲנוֹת שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם כָּאָמוּר, שֶׁמְּמֻנִּים בְּאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, אָמַר לָנוּ הַכָּתוּב סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא, וְתִקֵּן הַמַּגִּיד כְּמוֹ שֶׁשָּׁנָה "אֵלּוּ עשר מכות שהביא" שֶׁבְּאֵלּוּ שָׁלֹשׁ תֵּיבוֹת נִרְמָזִים הַשְּׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, כְּמִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת: דְּהַיְנוּ עש"ר אוֹתִיּוֹת שרע, מכו"ת אוֹתִיּוֹת תמוך, שהבי"א אוֹתִיּוֹת בישהא, רֶמֶז לְאֵלּוּ שְׁלֹשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה שֶׁבָּהֶם יֵשׁ מְמֻנִּים כְּמִנְיַן שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מַמָּשׁ, כְּמִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת דָּם צְפַרְדֵּעַ וְכוּ', וְהֵם שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כִּי מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים לְטַהֲרָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם כָּאָמוּר. וְעַל יָדָן הִכָּה אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם מִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת אֵלּוּ, וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל:

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל: "וַעֲלֵיהֶם הַשַֹּר דלפקט", כַּוָּנָתוֹ הוּא שֶׁשֵּׁם זֶה שָׁרְשׁוֹ יוֹצֵא מִמִּלַּת הַמִּצְרִים, וְהַיְנוּ: שֶׁשְּׁלֹשָׁה רְקִיעִים הֵם: עש"ר מכו"ת שהבי"א וּכְפֵרוּשׁ הַגָּאוֹן, וְנִמְשַׁךְ עַל הַמִּצְרִים שֶׁהוּא שֵׁם דלפקט בָּאוֹתִיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת לְאוֹתִיּוֹת הַמִּצְרִים, והמ"ם אַחֲרוֹנָה הִיא מ"ם הָרִבּוּי וְאֵינָהּ מִן הַשֹּׁרֶשׁ, וְרָמַז לָזֶה הַמַּגִּיד בַּמַּאֲמָר: "אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם", כְּלוֹמַר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם קוֹדְמוֹת עַל אוֹתִיּוֹת הַמִּצְרִים:

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל: "וַעֲלֵיהֶם וְעַל כֻּלָּם הַשַֹּר הַנִּקְרָא תקא, כַּוָּנָתוֹ, כִּי רָאשֵׁי תֵיבוֹת שֶׁל אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת,דצ"ך עד"ש באח"ב, בְּגִימַטְרִיָּא תקא, כְּמִנְיַן הַשַֹּר מַמָּשׁ, וּכְמִנְיַן אשר, וְזֶהוּ סוֹד כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּסֵדֶר בֹּא: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אשר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", אשר דַּיְקָא, שֶׁהוּא כְּמִסְפַּר תקא, וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה פְּסוּקִים אֶלֶף, שֶׁמּוֹרִים עַל זֶה לְסוֹד אשר, כְּמִנְיַן רָאשֵׁי תֵיבוֹת שֶׁל עֶשֶׂר מַכּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְיֵשׁ לָנוּ בָּזֶה סוֹדוֹת נִפְלָאִים. וּכְבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר:

וּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל: "הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם תקל אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם אשצה אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת". כַּוָּנָתוֹ לְסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא: פְּלֻגְתָּא דְּרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי עֲקִיבָא הַמֻּזְכָּר בַּהַגָּדָה. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר מִנַּיִן, וְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִנַּיִן, וְרִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִנַּיִן, וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל: וְהַשֵּׁם שפ"ו אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, רֶמֶז לְרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי. כִּי רִבִּ"י יוֹסֵ"י הַגָּלִילִ"י בְּגִימַטְרִיָּאשפו, וּמַה שֶּׁכָּתַב שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי, רָמַז גַּם כֵּן, דָּוִ"ד בֶּ"ן יִשַׁ"י גִּימַטְרִיָּא שֵׁם שפו, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא בָּא דָּוִד בֶּן יִשַׁי. וְרָמַז גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתַב בְּסֵפֶר סוֹדִי רָזָא, שֶׁרִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי נִצּוֹץ דָּוִד בֶּן יִשַׁי. וְזֶה הַשֵּׁם הִכָּה אוֹתָם. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת, רָמַז לְסוֹד רִבִּ"י אֱלִיעֶזֶ"ר בְּגִימַטְרִיָּא תקל, וְהַיְנוּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּוְקָא, שֶׁהוּא שֵׁם תקל, לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. וּמַה שֶּׁכָּתַב הַשֵּׁם אשצה לָקוּ בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, רָמַז לְסוֹד רִבִּ"י עֲקִיבָ"א, שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא אשצ"ה עִם הַכּוֹלֵל, שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה אָמַר שֶׁיֻּכּוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת. הֲרֵי מְרֻמָּזִים אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת שפ"ו תק"ל אשצ"ה בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה תַּנָּאִים:

רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי בְּגִימַטְרִיָּא שפ"ו, רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּגִימַטְרִיָּא תק"ל, רִבִּ"י עֲקִיבָ"א בְּגִימַטְרִיָּא אשצ"ה, וְהוּא סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא. רָזָא דְרָזִין. סִתְרָא דְּסִתְרִין. הַיְנוּ כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ, וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן:

וּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זַ"ל: בְּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה, בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת, מַה פָּשְׁעוּ מֶה חָטְאוּ אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ, כַּוָּנָתוֹ: בְּאֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵם דצ"ך עד"ש באח"ב, נִרְמָזִים בְּאֵלּוּ אוֹתִיּוֹת סוֹד וְטַעַם יְרִידַת אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתוֹ. וְהִנֵּה בְּאֵלּוּ הַמַּכּוֹת הִכָּה אוֹתָם, וַיְרַפֵּא אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִכָּה בָּהֶם מַכָּה רַבָּה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וּמִן הַמַּכָּה עַצְמָהּ בָּאָה רְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁגְּאָלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי.

וּמַה שֶּׁכָּתַב: "מַה פָּשְׁעוּ" וְכוּ', רוֹצֶה לוֹמַר: בְּאֵלּוּ הַמַּכּוֹת נִרְמַז הַחֵטְא שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁגָּרַם יְרִידַת מִצְרַיִם. וְיֵשׁ לָנוּ סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא לְתָרֵץ קֻשְׁיָא זוֹ מַה שֶּׁהִקְשׁוּ מַעֲלַת כְּבוֹד תּוֹרָתָם עָלַי, אֲבָל גַּם זֶה נִיחָא כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעֲלָתָם, נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה.

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל: שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּאַל אוֹתָנוּ בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ דע"ב צד"א כשח"ב, כַּוָּנָתוֹ כִּי הָאוֹתִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל דצ"ך עד"ש באח"ב הֵם דע"ב, וְהָאוֹתִיּוֹת שְׁנִיּוֹת הֵם צד"א, וְהָאוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הֵם כשח"ב, וְנִרְמָזִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה שְׁמוֹת הָרְפוּאָה שֶׁרִפָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁגָּאַל אוֹתָנוּ בָּהֶם, הֲרֵי בְּאוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהֻכּוּ בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים, נִרְמָזִים הַגְּאֻלָּה וְהָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וִיהֵא רַעֲוָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּרְאֵנוּ בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, עִם הַמַּלְאָכִים הַשַּׁיָּכִים לַגְּאֻלָּה, וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, אָמֵן נֶצַח סֶלָה:

 

*

זה לעומת זה עשה אלוקים

[והגדת פ' בא]

ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת.

פרש"י שקם ממיטתו. "לילה" ולא כדרך המלכים בשלוש שעות ביום. והקשה הרב דסלר, תשע מכות הגיעו כמו שעון. ופרעה מוזהר שימות כל בכור, ואף בנו ימות הלילה. והוא מסוגל ללכת לישון?

ועליו לחשוב, אולי משה התכוין כשאמר "וירדו עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמור צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא" שבעצם פרעה כבר יהיה מת, שהרי גם הוא בכור, ובכל זאת הוא "עולה על פיג'מה" ונכנס למיטה?

ואם נתפלא על שהלך לישון, יש להתפלא שבעתיים על כך שגם נרדם…

מבאר הרב דסלר – הקב"ה יסד בעולמו את כוח הבחירה, לטוב ולמוטב. האדם הוא היצור היחיד המסוגל לפעול נגד הטבע. לטוב ולמוטב. ככך שגדל כוח הקדושה, כן גדל כוח הטומאה. זה לעומת זה עשה האלוקים. (קהלת ז-יד).

כשבערה התשוקה לעבודת ה' והשיגו את הנבואה, בערה גם התשוקה לעבודה זרה.

כשביטלו הסנהדרין את העבודה זרה ויצא כמין גור של אריות של אש מבית קודש הקודשים, פסקה גם הנבואה.

אם אנו רואים שאברהם אבינו מסוגל להשכים בבוקר ולבטוח בה' כל כך ולישון בלילה, כך גם פרעה יכול לאטום ליבו בפני האזהרה ולהירדם…

סיפר הגר"י גלינסקי שכאשר הרוסים גזרו את דינו למוות הכניסוהו לתא הנידונים, והוא שהה בו ג' ימים.

המדרש אומר ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים, לעולם אין הקב"ה מניח את יראיו בצרה שלושת ימים, וכך היה אצל יוסף, יונה, מרדכי ודוד, וגם ליעקב —- גלינסקי…

הוא סיפר שהוא ניצל את הזמן, התפלל, למד ואכל כשצריך. סביבו היו כאלה ששקעו בדיכאון היו שבכו, אבל אני גם נרדמתי על יצועי… אני ביד ה', מה יעשה לי אדם?

הגמרא מספרת על אליהו הנביא שהיה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים. פעם אחת מצא תינוק תפוח ומוטל באשפה. אמר לו מאיזה משפחה אתה, אמר לו פלונית. ומי נשתייר מהם? אמר לו רק אני. ואם אני מלמדך דבר שאתה חי בו, אתה למד? אמר לו הן. אמר לו אמור בכל יום שמע ישראל כו'. אמר לו הס שלא להזכיר! שלא לימדוהו אביו ואמו. מיד הוציא יראתו מחיקו וחבקה ונשקה עד שנבקעה כריסו ונפל עליה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם.

הוריו עבדו עבודה זרה, רָאָה סופם, ונשאר במרדו. והנה זה לעומת זה עשה אלוקים.

מעשה המובא במסכת כתובות דף סו/ב

תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה: בתי מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים, מלח ממון חסר ואמרי לה חסד. ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה.

אמרה לו: רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה.

בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.

והגמ' שואלת:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סו/ב

ונקדימון בן גוריון לא עבד צדקה? והתניא: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת מציעין תחתיו ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו.

 איבעית אימא לכבודו הוא דעבד, ואיבעית אימא כדבעי ליה למיעבד לא עבד.

 כדאמרי אינשי לפום גמלא שיחנא.

הנה בתו של אחד מגדולי ירושלים שנותרת באמונתה התמימה, גם לאחר משברים גדולים, אינה מקשה קושיות, אינה אומרת איך אבא היה צדיק ואיבד כל ממונו, עשה צדקה ולא עמדה לו ולבניו! אלא הצדיקה דין שמים ותלתה זאת בכך שלא עשה מספיק!

וזה שאמר יעקב: עם לבן גרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים לעבוד בוראי באדיקות בה הוא עבד העבודה זרה שלו!

סיפר הגר"י גלינסקי שפעם אחת הוזמן לבית הכנסת יבנה בת"א, ועלה באוטובוס וירד והנה לידו עצר רכב ויהודי מזוקן זועק לעברו "זה לעומת זה עשה אלוקים".

יש כל מיני אנשים משונים… לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. "לעולם לא אשכח" הוסיף הלה, "הצלת לי את החיים"… הסתכלתי וראיתי – "בר'ל"!!! אכן. לאן אתה צריך? לבית הכנסת יבנה. עלה ואקח אותך, עליתי והוא אכן הסיע אותי ארבעים שנה לאחור.

היה זה בשנת תש"ו. כשהסתיימה המלחמה. שוחררנו מסיביר והיינו במחנה פליטים בברלין. היו שם ניצולי מחנות השמדה – צל אדם, אנשים שאיבדו את כל רכושם, משפחתם, עסקיהם, בתיהם – הכל. יום אחד פנה אלי צעיר יליד גליציה, ממשפחה מפוארת של חסידים. "יענקל – איך ממשיכים?"!!!

אמרתי לו שמע מאמר חז"ל, חז"ל מספרים על סנחריב שבלבל האומות וצר על ירושלים. גייס את כל צבאו – למעלה משני מיליון חיילים, ועליהם 185.000 מפקדים, ראשי גייסות. בדרכו סר לבית העבודה זרה והבטיח שאם יצליח יקריב לה את שני בניו.

בלילה ה' שלח מלאכו והיכה את כל צבאו, ונותרו ממנו רק חמישה – סנחריב וב' בניו ושני משרתיו. בלילה אחד איבד הכל!

כשחזר לארצו עבר דרך בית העבודה זרה, ואמר את הכל הפסדתי, אך הנני מוכן להקריב את שני בני. עמדו עליו בניו והרגוהו!

ואז פניתי אליו ואמרתי – זה לעומת זה עשה האלוקים! אם יש כזה כוח לטומאה שנדבקים בה נגד כל ההיגיון והסיכויים, בלי תמיהות וטרוניות, ודאי שיש כוח כזה בקדושה לדבוק בבורא ללא כל הרהור וערעור!

ברל, משפחה אין לנו, רכוש אין לנו, ביגוד אין לנו, קרעים אנו לבושים, אבל הקב"ה איתנו!

אם השתכנע, לא ידעתי, והיום אני יודע. מפיו שמעתי. וורט אחד העמידו על רגליו. בנה אותו. הקים משפחה למופת, יש לו בנים ונכדים הולכים בדרך התורה!

כשרואים איזה להט ותאווה יש לטומאה, לתועבה, לכל דבר רע, כמה כח יש לסטרא אחרא שהיום הכניס לכל אחד את אבי אבות הטומאה לתוך הכיס, חייבים אנו להבין שיש כוח כזה גם לקדושה! זה לעומת זה עשה אלוקים!

 

*

החודש הזה לכם – בריאה שניה לעולם

[שפתי חיים לרב פרידלנדר – פסח – במצות ״החודש הזה לכם״ עם תוספות]

אילו הוציאנו ממצרים ולא נתן לנו את התורה – דיינו היעלה על הדעת לצאת ממצרים ולא לקבל תורה – ועוד לומר דיינו? ועוד – הרי ללא קבלת התורה היה עולם חוזר לתוהו?

עוד קשה על הגמ' [שבת פח] המספרת שמלאכי השרת לא רצו שתינתן התורה לעמ"י. מה הבעיה שלהם אם יתנו לנו תורה ויישאר להם העתק? ועוד משה טוען בצדק – המצוות לא שייכות במלאכים אלא בבנ"א! אז מה הם רוצים??

בראשית ברא אלוקים״ — ״אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ׳החודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שניצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא. ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב״ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״ (רש״י בראשית א, א). על דברי רש״י אלו הקשה הרמב״ן (שם), הרי צורך גדול לפתוח את התורה במעשי בראשית, שהוא משורשי האמונה ומסורות הבריאה שנתגלו בו. עוד יש להבין, הרי בספר בראשית נזכרו מספר מצוות, וגם עיקר הספר הוא על מעשי אבות שעליהם אמרו חז״ל: ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים״ (בר״ר פר״ס, ח). וחז״ל הגדירו את ספר בראשית ״ספר הישר״ (ע״ז כה.), ומפרש ר' יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים. והאם כל זה נכתב רק מפני התשובה לאומות העולם שלא יאמרו ליסטים אתם, שהוא נתנה לכם והוא נטלה מכם?

שתי התחלות לתורה

אכן, שאלת רבי יצחק לא היתה שספר בראשית ח״ו מיותר, אלא שהיה צריך לפתוח את התורה ב״החודש הזה״, ורק לאחר כן לכתוב על מעשי בראשית ומעשי האבות. ברם יש להבין, מה החשיבות לפתוח את התורה דוקא ב״החודש הזה״?

ביאור הדברים, התורה ניתנה לעם ישראל רק לאחר שנעשו לעם של שישים ריבוא, כמבואר במהר״ל (תפארת ישראל פי״ז), אברהם יצחק ויעקב שהיו ״יחידים״ לא קיבלו את התורה, התורה ניתנה לכלל ישראל רק לאחר שיצאו ממצרים ומנו שישים ריבוא, שהוא הכלל השלם.1 והואיל ועיקר התורה הן המצוות שנצטוו ישראל, היה צריך להתחיל את התורה ב"החודש הזה״ שהיא מצוה הראשונה שנצטוו, לאחר שנעשו עם של שישים ריבוא. אף שמבחינת הזמן ודאי בריאת העולם קדמה, הרי אמרו חז״ל ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״ (פסחים ו:), כלומר הסדר בתורה אינו בהכרח לפי סדר המאורעות אלא לפי סדר הענינים (כדוגמת: ציווי המשכן שקדם בתורה לחטא העגל), וא״כ לפי סדר העניני היה צריך להקדים ולפתוח את התורה במצוה הראשונה של תורת עם ישראל — ״החודש הזה לכם" ועל כך באה התשובה כי התחיל במעשי בראשית, ללמדנו תיכף בפתיחת התורה, כי הקב״ה הוא השליט היחידי על הבריאה, ״ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״.

שתי הנהגות בהנהגת הבריאה

נמצינו למדים כי ישנן שתי התחלות לתורה: האחת ״בראשית ברא״ — בריאת העולם וכל המשתלשל מכך, והשניה ״החודש הזה לכם״ — המצוה הראשונה שניתנה לעם ישראל לאחר שמנו שישים ריבוא. יתר על כן, שתי התחלות הללו לתורה, הן שתי בריאות נפרדות, שבמהלך הנהגתן שונות הן במהותן לגמרי. האחת היא של מעשי בראשית, הנהגה הכוללת את התקופה הראשונה שמבריאת העולם עד עת יציאת מצרים, שבתקופה זו הבריאה הונהגה אך ורק ע״י חסדי השי״ת. תקופה זו נקראת ״אלפים תוהו״ כי עם ישראל היה ללא תורה, ואז הנהיג הקב״ה את העולם בהשפעתו מצידו בלבד. כפי שאמרו חז״ל: ״הני עשרים וששה הודו (תהלים קלו) כנגד מי? כנגד כ״ו דורות שברא הקב״ה בעולמו (מאדה״ר עד יצא״מ) ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו״ (פסחים קיח.). בתקופה זו היתה השפעת הקב״ה מלמעלה למטה, כלומר בלתי תלויה במעשי התחתונים. הבריאה השניה היא המתחילה מר״ח ניסן במצרים, כשבני ישראל נצטוו במצות ״החודש הזה לכם״, בה קבעה ההנהגה העליונה מהלך חדש לגמרי — השפעה מלמטה למעלה. כלל ישראל הוא המנהיג כביכול את הבריאה, דהיינו, כשעם ישראל מקיים תורה ומצוות למטה, כנגד זה באה השפעת הקב״ה מלמעלה למטה. הנהגה זו תלויה במעשינו, שאנחנו ע״פ מעשינו קובעים את ההנהגה בשמים.

מצות קביעת החדשים מלמדת על הנהגת הבריאה ע׳יפ ישראל

במצוה הראשונה שנצטוו ישראל בתחילת הבריאה השניה ע״פ התורה — מצות ״החודש הזה לכם" כבר בזה נקבע כח הנהגת הבריאה עפ״י ישראל. וכך אחז״ל (שמו״ר טו, ב): ״אמרו מלאכי השרת לפניי הקב״ה ריבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתוב (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא״ – העשיה באה מלמעלה בגזירת המלאכים. ״אמר להם אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנאמר (תהלים נז, ג) אקרא לאלוקים עליון לאל גומר עלי״ — קביעות המועדים אין היא בגזירת עירין אלא ע״פ מה שישראל גומרין. ״וכן הוא אומר (ויקרא כג, ד) אלה מועדי הי מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם וכו' אתם בין בזמנן ובין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו״ – כפי קביעות הב״ד כך יחולו ראשי החודשים, המועדים והשנים. ״אמר להם הקב״ה לישראל לשעבר היה בידי שנא, (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים״ – בתחילה נקבעו החודשים עפ״י המהלך האסטרונומי שנקבע בבריאה ע״י הירח, ״אבל מכאן ואילך הרי היא מסורה בידכם ברשותכם, אם אמרתם הן הן ואם אמרתם לאו לאו, מכל מקום יהא החודש הזה לכם״ – עכשיו ב״ד הם הקובעים את החודשים ע"פ פסק שלהם, וכפי שפסקו כך קובעים גם בשמים, ויש שהב׳יד היו מעוניינים מאיזו סיבה לעבר את החודש, והיו מטעים את העדים לצורך זה כמבואר (ר״ה כ.). ״ולא עוד אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם, לכך כתיב החודש הזה לכם״. ויתירה מזאת, לא רק קביעות הנהגת המועדים והחודשים ע״פ ישראל, גם שינוי חוקי הטבע הוא לפי קביעות ישראל, כמבואר בירושלמי (כתובות פ״א ה״ב) שר׳ אבין לומד מהפסוק ״אקרא לאלוקים עליון לאל גומר עלי" שאם עיברו ב״ד את השנה, אזי קטנה בת ג׳ שנים חוזרים בתוליה לאחר עיבור השנה, ותהא כקטנה הפחותה מג׳ שנים, שאף הטבע מסכים עם הנהגת ישראל בהסכמתו יתברך.

עוד אמרו במדרש (שמו״ר טו, כד): ״הרואה את הלבנה האיר צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החודש … ויש מהם אומרים מקדש ישראל, שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב״ה קדש את ישראל שנא׳ (ויקרא כ, כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש״ – קדושת עם ישראל ודאי היא מהשי״ת, אולם לאחר שמסר להם הקדושה, הרי עכשיו הם הקובעים את הקדושה. ״רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת … ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש״ – קדושת ישראל היא המעניקה להם את הכח לקדש את החודש. ״אמר הקב״ה אני קדוש אני ולעצמי אני מקדש? אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדשין אותי״ – מקדש ישראל והזמנים, ״לכך כתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ מקדשכם, וכן דוד אומר (תהלים כב, יד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל״ — כביכול הקב״ה יושב על מה שישראל מהללים ומשבחים אותו בבריאה, ״ומתי התחילו ישראל לקדש את החודש? במצרים! הדא הוא דכתיב החודש הזה לכם״.

לפ״ז מובן היטב מדוע המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, בתחילת הבריאה השניה שבה מסר את הנהגת הבריאה לישראל, היתה דוקא ״החודש הזה לכם ראש חדשים״. מצוה זו קדמה לכל מצוה אחרת הקשורה ביצי״מ, כיון שמצוה זו מראה יותר מכל את ההנהגה החדשה בבריאה, בה מסר הקב״ה את הנהגת הבריאה לעם ישראל, והם שיקבעו מהו קודש ומהו חול, מתי קדוש הזמן ומתי אינו קדוש. ומכאן ואילך התחילה תקופה חדשה ע״י הנהגת עם ישראל, שההנהגה היא מלמטה למעלה כיון שהיא תלויה במעשיהם של ישראל, ולאור מעשיהם מנהיג הקב׳׳ה את הבריאה בכללותה ואת עם ישראל בפרט.

תנורו של עכנאי

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א

תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? – אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטמאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. – מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות. – אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? – אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים וכו'.

מה הפירוש ניצחוני בני נצחוני?

מבארים המפרשים שאמר הקב"ה בני ניצחוני, שרציתי לבחנם האם יטעו אחר הניסים שעשה ר"א ויסטו מן ההלכה הקובעת שאחרי רבים להטות? והם נשארו דבקים בעיקרון ש"לא בשמים היא" והתורה ניתנה להכרעת הארץ, ולא התרשמו מהאותות שעשה ר"א.

הרי לנו שתורה "לא בשמים היא".

גם אצל עתניאל בן קנז מצינו שהחזיר לתורה שנשתכחה בזמן יהושע בפלפולו, ולא אמרו שיהושע ישאל מן השמים שהרי הוא נביאו, וכך יורה לנו את התורה שנשתכחה! אלא תורה לא לומדים מפי הנביא, אלא מפי החכמים על פי גדרי הלימוד.

ולכן גם לא מסתמכים על "שו"ת מן השמים", היות וההוראות בו הן שמיימיות, ולא בשמים היא.

הנהגת הבריאה נמסרה לעם ישראל

 ״לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי״ (שה״ש א, ט). מבאר ר״ח מוולאוז׳ין ז׳׳ל (נפה״ח ש״א פ״ט): ״כמו בסוסי פרעה שהיה הפך מנהגו של עולם — שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו, … כך רמיתיך והמשלתיך רעיתי ע״ז האופן ממש, שאף שאני רוכב ערבות, עכ״ז כביכול את מנהיגה אותי ע״י מעשיך, שענין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי ענין התעוררות מעשיך לאן נוטים״. רצונו של הקב״ה שהנהגת הבריאה תהיה תלויה בעם ישראל, ובעצם מסירת ההנהגה לעם ישראל גם מראה את גדולת עם ישראל. וכאמור, הנהגת הבריאה שנמסרה לעם ישראל התחילה מעת יצי״מ, במצוה הראשונה שנצטוו אז בני ישראל — ״החודש הזה לכם״, שאתם תהיו קובעים החודשים, ועל פיכם נקבעים המועדים והשנים.

לאור זאת מבאר הרב מפונוביז' על פי קצות החושן שמבאר את המדרש שאומר שהקב"ה בא לברוא את האדם אמרה האמת אל יברא, שכולו מלא שקרים. השליך הקב"ה את האמת ארצה, וברא את האדם.

מדוע היה צריך להשליכה ולא די בכך שלא יתחשב בדעתה??

אלא טענה האמת מה טעם לברוא את האדם אם לאחר מכן יתרבו המחלוקות והדעות בתורה, והאדם כולו שקר, כיצד יגיע להכרעה אמיתית ונכונה בתורה? מה עשה הקב"ה השליך את האמת ארצה וכח ההכרעה נמסר לחכמים, וממילא מה שיאמרו הוא האמת וההכרעה בתורה!!

זהו אשר נתן לנו את תורתו – תורת אמת! נתן לנו את התורה, ממילא היא אמת!

על זה המלאכים לא יכלו לוותר. שהתורה תינתן להכרעת ישראל?? שהם יהיו ה"בעלי בתים" על התורה?

וזה שאמר בעל ההגדה ואילו לא "נתן לנו" את התורה, הדגש הוא על "לנו" שבאמת ה' היה מלמדנו תורה, אך לא מעניק לנו את המפתחות של התורה להיות פוסקים בה ומכריעים בה הכרעות שאף בבי"ד של מעלה יוכפפו להן. כגון בקביעות החודש ועוד, וכן ההלכה שלא בשמים היא ועוד. גם כן דיינו!

התחלת התורה — במצות ״החודש הזה״

לאור זאת, אפשר לומר הסבר נוסף בקושית ר׳ יצחק למה לא פתחה התורה במצות ״החודש הזה״, כי מצוה זו היא היא בעצם התחלת התורה — הנהגת הקב"ה לפי התורה, דהיינו לפי מעשיהם של ישראל למטה בקיום תורה ומצוות נקבעת ההנהגה למעלה. הנהגה זו מלמטה למעלה שהיא הנהגת התורה, שונה מהנהגת שמים מעת תחילת הבריאה עד יצי״מ, שההנהגה היתה ע״פ חסדו ית'. א״כ היה ראוי להתחיל את התורה במצוה זו שהיא תכלית הבריאה — מסירת הנהגת הבריאה לישראל. רק בשביל שלא יטענו הגויים ליסטים אתם פתחה התורה ב״בראשית ברא אלוקים״, להודיע שברצונו נתנה לכם וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו. לימוד זה לגויים הוא ג״כ נוגע לישראל, שלמרות שבידם חלק בהנהגת הבריאה, עליהם לזכור שהקב״ה הוא השליט היחידי על הבריאה.

חודש ניסן תחילת ההנהגה

לאור זאת נבין גם מה שמצינו כמה דברים התלויים בחודש ניסן. אחד בניסן נקבע כראש השנה למלכי ישראל (ר״ה ג.). המלכים הם שלוחי עם ישראל להנהיג את עם ישראל, ותפקידם הנובע מכח מלכותם הוא להמליך את הקב״ה על הבריאה, ולחזק בה מלכות שמים. ולכן מונים את מלכותם מהחודש בו החלה בריאת עם ישראל, דהיינו בו התחילה ההנהגה של הבריאה לפי מעשיהם של ישראל. גם חנוכת המשכן אף היא היתה באחד בניסן, אף שבניית המשכן הסתיימה כבר בכסלו, והמתין השי״ת לחנוכת המשכן עד ר״ח ניסן, כיון .*תכלית המשכן היא להשראת השכינה בעם ישראל, והשראת השכינה במשכן תלויה במעשיהם של ישראל (כשעם ישראל חטא לא היו ראויים להשראת השכינה בישראל וממילא נחרב המקדש, (עי' נפה״ח ש״א פ״ד).

לכן היום שנבחר לחנוכת המשכן הוא ר״ח ניסן, יום שבו נתחדש הענין שהשראת השכינה בישראל בפרט, והנהגת הבריאה בכלל, תלויה בעם ישראל. ולא זו בלבד, אלא כל מה שקשור בעם ישראל וקדושתו, מתחיל מניסן, כמו מנין שלשת הרגלים, וכן ר״ח ניסן הוא ראש השנה לתרומת השקלים (ר״ה ז.), שמתחילים בו להקריב קרבנות מהשקלים של תרומה חדשה, בו מתחיל מחזור חדש לעבודת ביהמ״ק — שכאמור ע״י עבודת ביהמ״ק השרה הקב״ה שכינתו למטה — כי זו תקופה שבה מתחילה שוב התחדשות הקשר בין הקב״ה לישראל, ע״י מעשיהם של ישראל. ישראל נמשלו ללבנה יש להסביר עוד, מדוע נמסרה מצוה זו של קידוש החודש ע״פ הלבנה. מעשי הקב״ה בהנהגת הבריאה נקבעים לפי מעשיהם של עם ישראל. אמנם הנהגה זו אינה אחידה ויש בה עליות וירידות, כפי מעשיהם של ישראל בקיום תורה ומצוות. לפי ההשפעה שיש מלמטה למעלה כך לעומת זאת באה ההשפעה מלמעלה למטה. וכך גם מהלך הלבנה יש בו עליות וירידות, בתחילת החודש היא מועטת ומתמלאת עד לאמצע החודש, ואח״כ חוזרת ומתמעטת. עם ישראל נמשלו ללבנה (עי, שמו״ר טו, כו), כדי לרמז על ההנהגה התלויה בעם ישראל שיש בה עליות וירידות.

וכך מברכים בברכת הלבנה ״שהם (ישראל) עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו — כשם שהקב״ה יחזיר לעתיד לבוא את אור הלבנה כאור החמה, כפי שהיתה בתחילת בריאתה, כך יהיו ישראל לעת״ל כשיתגלה יחודו, ובכך תבוא הבריאה אל תכליתה. ברם עתה כשהנהגת הבריאה נמסרה לעם ישראל, יש בה עליות וירידות, כדוגמת הלבנה במצב העכשוי שלה. הנהגה הראשונה — הנהגת הטבע — מתחילת הבריאה עד יצי"מ, שהיא ההנהגה מצדו ית׳ בלבד, אין בה שינוי. הנהגה זו דומה למהלך השמש, שאין בו שינוי כלל מאז ששת ימי בראשית, עולה במזרח ושוקעת במערב, והיא ההנהגה שלא לפי מעשי בני אדם. לכן ההנהגה התלויה במעשיהם של ישראל, נמסרה להם דוקא במצות קידוש החודש, שקביעות החודשים והזמנים והשנים, תלויה ע״פ ישראל, ע״פ מהלך הלבנה, שעם ישראל נמשלו לה.

אומות העולם נמשלו לחמה (ע" סוכה כט.) וגם מנינן הוא לפי שנת חמה. ההשפעה עם האומות אין היא לפי מעשיהם, כי אין מעשיהם משפיעים מאומה בשרשי הבריאה. ההשפעה עמם היא ע״י השגחה כללית, השפעה ללא שינוי. ולכן נמשלו לחמה, כדוגמת החמה שהשפעתה ללא שינוי, שלא כמו ההנהגה עם ישראל שההשפעה מלמעלה למטה היא לפי השפעת מעשיהם.

יום הדין נקבע בתשרי

יום הדין נקבע בתשרי, שהוא תחילת בריאת הטבע לכל הנבראים. אמנם כאמור, השלב השני של הבריאה שהוא מסירת הנהגת הבריאה לישראל הוא בניסן, אבל תשרי הוא התחלה לכל באי העולם — ישראל ואומות העולם עוברים לפניו כבני מרון, ״ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לרעב״, בריאת העולם מחייבת את כל הנבראים לבוא בדין אם מילאו תפקידם בתור נבראים פרטיים. לכן הדין נקבע בא׳ בתשרי, ״בכסה ליום חגינו״, (תהילים פא, ד) ביום שהלבנה מכוסה, כי אין הדין רק ביחס לעם ישראל, אלא לכל הבריאה כולה.

אמנם שונה היא הנהגת המשפט עם אומות העולם מהנהגת המשפט עם ישראל. אף שאין הקב״ה מנהיג את הבריאה לפי מעשי הגויים, מ״מ דן כל גוי וגוי אם יש לו זכות קיום בבריאה, דהיינו אם מילא את תפקידו ככלי סיוע לעם ישראל.

מו״ר הגרא״א דסלר זצ״ל אמר, אין הקב״ה משתמש בכלים שבורים, יש דין על הכלי אם הוא ראוי לשימוש, וזאת לאור אם עשה את מה שהיה מוטל עליו לעשות בתור כלי. ולכן כל תיקון וקלקול של אומות העולם אין הם פוגמים בבריאה מאומה אלא רק ביחס לעצמם, כיון שאין הנהגת הבריאה לפי מעשיהם, ממילא אין מעשיהם פועלים מאומה בשורשי הבריאה.

שונה היא הנהגת המשפט עם ישראל, שהיא לפי מעשיהם, דהיינו הם נדונים במה שהם גרמו ועשו תיקון בבריאה ע״פ מעשיהם, או ח״ו קלקול בבריאה. ולא רק מעשים פועלים לתקן או לקלקל, אלא גם ע״י מחשבה אפשר לבנות עולמות או ח״ו להרוס שורשי הבריאה, כמבואר בנפש החיים (ש״א פ״ד).

ברכת הלבנה בכל חודש

כשרואים את המחזור החדש של הלבנה, מודים ומברכים על חידוש הלבנה, וע״י כך זוכים לקבל את פני השכינה. כמו שאמרו (סנהדרין מב.): ״כל המברך את החודש בזמנו כאילו מקבל פני השכינה״. כשרואים את מחזוריות הלבנה הנתונה לשינויים, מתעוררים בזה לראות את הנהגת הקב״ה בבריאה. ״חודש״ הוא מלשון ״חידוש׳׳, על חידושה של לבנה תיקנו ברכת הלבנה, כי על דבר שהוא תמידי ללא שינוי אין מתעוררים על ידו לראות את הנהגת הקב״ה.

הנה מהלך השנה הוא לפי ימות החמה, בה יש מחזוריות קבועה ללא שינוי — ״שנה״ הוא מלשון ״שינה״ ללא התחדשות וחיות (ע"י שפ״א ח״ג עמי 20). לכן על החמה שהיא במחזוריות קבועה ללא שינוי לא תיקנו עליה ברכה, כי לא רואים בה שום התחדשות ושינוי. כמו שנאמר ״אין כל חדש תחת השמש״ (קהלת א, ט), מהלכה הטבעי והקבוע של השמש מונע מלהרגיש ולראות את ההתחדשות שבה.

ברכת החמה אחת לכ״ח שנה חוזרת ועומדת החמה באותו מצב ובאותו הזמן שנתלתה ברקיע לעומת הכוכבים ביום הרביעי מששת ימי בראשית. וכשהחמה חוזרת לנקודת מוצאה שהחלה ביום הרביעי הנ״ל, מחייב אותנו דבר זה להתעורר, שהקב״ה הוא שברא מעשה בראשית, ואף שהבריאה מתנהלת ללא שינוי, מ״מ מצב זה שהחמה חוזרת לנקודת מוצאה, מעורר אותנו לברך ״ברוך … עושה מעשה בראשית״. ברכה זו תעורר אותנו להכיר שגם הטבע הוא חלק מהבריאה והמחזוריות הקבועה שלו המתנהלת ללא שינוי. הכל הוא מאת השי״ת, שהוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וע״כ אומרים ״עושה מעשה בראשית״, ״עושה״ בלשון הוה, ולא בל׳ עבר. ודאי שקבלה זו של פני השכינה היא קשה יותר, כי אין רואים בחמה שום סימן חיצוני ובולט על תחילת מחזוריותה, לעומת הלבנה ששם ניכרת חידושה. אמנם כאן צריכה לבוא ההתעוררות מצד האדם, לראות ולהכיר שאף שאין נראה כל שינוי, מתנהלת הבריאה על ידי הקב״ה, ובכללה כל הנהגת הטבע.

בתשרי עלה במחשבה – בניסן נברא בפועל

יש לשאול, הרי בתשרי נברא העולם א״כ מדוע מברכים את ברכת החמה בניסן ולא בתשרי? קושיה זו הקשו התוס׳ (ר״ה כז.) על דברי הגמ', ״כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן? כר׳ אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם״ — שלר׳ יהושע בריאת העולם היא בניסן. והקשר התוס' הרי קיי״ל כר׳ יהושע (ר״ה יב.) לחישובי התקופה ומולדות מונין מניסן, כלומר שמניסן נבראו, ובתחילת ליל רביעי שמשה חמה בניסן, והוסיפו עוד שר״א הקליר יסד בפיוט גשם דשמיני עצרת כר״א שאמר בתשרי נברא העולם, ובפיוט של פסח כר׳ יהושע שבניסן נברא העולם. ותירצו: ״דאלו ואלו דברי אלוקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן״.

ויש להבין, מה שייך אצל הקב״ה שעלה במחשבה לברוא ולא ברא? הלוא רק בבני אדם קיימת האפשרות שמכין תכנית ואח״כ נוצרת הסיבה שאינו יכול להוציאה לפועל, ומוציאה רק לאחר זמן, אבל אצל הקב״ה אם ״עלה במחשבה לברוא״ הלא אין מי שימנע ממנו להוציא את מחשבתו ומדוע באמת לא ברא?

ועוד, מכיון שלא ברא בפועל בתשרי, א״כ מה הוסיפה ״מחשבת הבריאה״ לבריאה, שהיא נחשבת כתחילת הבריאה. כפי שאומרים בתפילת ר״ה ״זה היום תחילת מעשיך״?

שני שלבי הבריאה: בריאה ״בכח״ ובריאה ״בפועל"

ביאור הדברים, יש שני שלבים לבריאה: ״עלה במחשבה״ — ו״בריאה בפועל״.

״עלה במחשבה״ היא עצמה מציאות של בריאה, ואינה דומה למחשבה של אדם החולפת והולכת לה. אצל הקב״ה מחשבה זוהי מציאות קיימה, ״חיים ברצונו״ (תהילים ל) — רצון הקב״ה הוא חיים!

בריאה אין פירושה רק בריאה גשמית, אלא ״בריאה״ כולל גם יצירת התשתית של שורשי הבריאה — הנהגותיו ית׳, חוקי הבריאה והכוחות הרוחניים. השלב הראשון של הבריאה בתשרי הוא מה ש״עלה במחשבה״ — היא בריאת ה״בכח״, כל החוקים הרוחניים של הבריאה בשביל העתיד. השלב השני של הבריאה היא הבריאה ״בפועל״ בניסן, בו ברא הקב״ה את כל הבריאה לפי חוקי הבריאה שברא כבר בשלב הראשון בתשרי.

ושני שלבים אלו — הבריאה ״בכח״ והבריאה ״בפועל״ — הם השתיתו שני מהלכים בבריאה. הבריאה בכח — בריאת חוקים הרוחניים של הבריאה, ע״פ הנהגת הקב״ה מצדו ית׳ שקבע את חוקי הבריאה אשר אינם תלוים במעשינו. הבריאה בפועל — כפי מה שמסר הקב״ה את הנהגת הבריאה בפועל לעם ישראל. אמנם בתקופה הראשונה של הבריאה בפועל — באלפים תוהו — היתה הנהגת הבריאה ע״י הקב״ה מצדו בלבד, אבל כאמור התכלית של הבריאה בפועל היתה מיועדת להימסר להנהגת ישראל.

בריאת העולם בדין וברחמים – תשרי וניסן

״בראשית ברא אלוקים״ — ״ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין״ (רש״י בראשית א, א) — אין הכוונה שהקב״ה חזר בו מהנהגה בראשונה לברוא העולם במידת הדין, והחליט לברוא בשיתוף עם מידת הרחמים, אלא אלו הם שני שלבים במהלך הבריאה: ״דין״ — היינו הנהגת צימצום מה שמגיע לאדם רק על פי מעשיו, ״רחמים״ — היינו הנהגת השפע.

שני שלבים אלו הם שני שלבי הבריאה שהוזכרו: הבריאה בכח — והבריאה בפועל. בתשרי נברא העולם במהלך הטבעי שלו במידת הדין, דהיינו הנהגת הצימצום, [יסוד הדברים מבואר בפרי עץ חיים שער שופר (פרק ה) עיי״ש. רע" עוד בהגדת הגרי״א חבר דצ״ל: ״ומבואר בכתבי האריז״ל שבמחשבה היה בריאת העולם בתשרי ובלידה בניסן, ויש כאן ג״כ כוונה אחרת שתשרי הוא התחלת סידור העולם בניהוג הטבעי וניסן התחלת סידורו למעלה מן הטבע״].

הקב״ה מצדו אינו זקוק לשלבים שלבים בבריאה, אלא רק למעננו ברא בצורה זו. כדי שעל ידי ההדרגה יקל עלינו להכיר את הסיבה — הבורא ית׳ ורוממותו, וע" דע״ת ס"מ עמי כא־כב. בחוקים הקבועים מראש שאינם ניתנים לשליטה ע״י התחתונים, אשר זו בחינה של דין. בניסן נברא העולם בשלב השני, בריאה בפועל, בריאה של רחמים. הנהגת בריאה זו לפי מעשי התחתונים היא הנהגה של חסר. רצונו של הקב״ה היה שהנהגת הבריאה לא תהיה רק הנהגת הדין — בצימצום, כבשלב הראשון של הבריאה, לפי החוקים הרוחניים שהטביע בבריאה, אלא שהנהגת הבריאה תהיה תלויה לפי מעשיהם של ישראל, כבשלב שני של הבריאה. מכיון שוו היא תכלית הבריאה. שקיום הבריאה יהיה לפי מעשי האדם.

יום הדין של הבריאה כולה נקבע בתשרי. כי בתשרי היה השלב הראשון של הבריאה במגמה של דין כפי ש״עלה במחשבה״, וזהו גם ״זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון״. גאולת מצרים וכן גאולה העתידה נקבעו בניסן — חודש הגאולה. כי ניסן הוא השלב השני של הבריאה — ברחמים. בחודש שבו התחילה הנהגת הבריאה לפי מעשיהם של ישראל. ואף האבות נולדו בניסן (ר״ה יא.), שמהאבות התחיל שורש הנהגת הבריאה כפי מעשיהם של ישראל. ולכן גם ברכת החמה נקבעה ביום הרביעי בניסן כפי השלב השני של הבריאה — בריאה ״בפועל״. ביום שבו ניתלו המאורות. הערה: מו״ר מרן הרב מפוניבז׳ זצ״ל אמר בשם הגר״י סלנטר ז״ל ״עלה במחשבה לברוא בדין״ — לכן היא שעת הדין, אולם בפועל שיתף בדין ורחמים, היינו אשראי ע״ש העתיד — לשם תכלית הבריאה, כמו ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה״ (שמות ג, יב), יצי״מ ע״ש העתיד

בניסן נקבעה ההנהגה – עם ישראל מעל המזל

מזל חודש ניסן הוא ״טלה״. המצרים שהיו חכמים גדולים עבדו למזל טלה שהוא ראשון למזלות ובכור לכולם. והיו סבורים שהמזל שלהם הוא הנותן להם את הכוח, וע"כ הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים דוקא במזל טלה.

ומבאר הגרי״א חבר זצ״ל (בפרושו להגדש׳יפ), דוקא בתוקפו של המזל, באמצע גדולתו. ציוה הקב״ה לשחוט טלה לקרבן פסח כדי לשבור את כוחו של המזל. אילו היה עושה זאת בחודש אחר, עדיין היה למצרים פתחון פה לטעון שבחודש ניסן לא היתה היכולת ביד הקב״ה להוציאם, לשבור את כוח מזלם. וזאת היתה המכה הגדולה. שדוקא בזמן שהיו צריכים להתחזק בכוחם. שבר השי״ת את כוחו של המזל.

ויתירה מזאת, ״מזל״ היינו הנהגת הבריאה מלמעלה למטה. שאינה תלויה במעשי בני אדם (״מזל״ מלשון נוזל). הקב״ה הוציא את ישראל ממצרים בזמן שליטת המזל. ובתקפו של מזל, להראות לעין כל שמעתה אין העולם מתנהג ומתנהל על פי המזלות, אלא על פי מעשיהם של ישראל. כל ההנהגה עם עם ישראל הוא בניגוד למזל, ומעתה עם ישראל הם הקובעים את הנהגת הבריאה.

״אין מזל לישראל״ (שבת קנו.), דהיינו אין המזלות משתלטים על עם ישראל, אדרבא עם ישראל הוא השולט על הבריאה וקובע את הנהגתה ע״פ מעשיו. הלימוד המעשי מחודש ניסן יסודות אלו מחייבים אותנו באחריות רבה לבריאה. מאז יציאת מצרים עם ישראל הם הם מנהיגי הבריאה, וממילא כל אחד ואחד חייב להיות מודע לאחריות ולתוצאות של כל מעשה.

[וכיון ששורשי האומה הם באבות ובאברהם, לכן כבר אצלו החילונו לצאת ממשלת המזלות והוא הראשון שפונה אליו הדיבור ואומר לו צא מאצטגנינות שלך!]

אינו דומה מעשה שעושה אדם לעצמו בתוך ד' אמותיו, למעשיו של שר בממשלה — המבין ויודע את ערך כל מעשה, שיש לו השלכות ישירות על כל העם, ע״כ יודע הוא ומרגיש את האחריות הרובצת עליו. כך עם ישראל — בני מלכים, כל אחד הוא מלך על כל הבריאה כולה, כי הנהגת הבריאה מסורה ביד כל אחד ואחד. זהו הלימוד הגדול של חודש ניסן, בו התחילה הנהגת הבריאה לפי מעשיהם של ישראל. גם ברכת החמה אף היא זקוקה להכנה ולהתבוננות!.

אפשרות של חיזוק המופיעה רק אחת לכ״ח שנה יש לנצלה במלואה. להבין — שאף שאין רואים בשמים כל שינוי בחידושה של חמה, בכל אופן זאת ברור שהכל עושה הקב״ה, הוא העושה והמפעיל והוא ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. אף שאין נראה לעין כל חידוש הבריאה, ״לעושה (ל׳ הווה) אורים גדולים״ — מ"מ מעשי בראשית מקבלים בכל רגע ורגע השפעה מחדש (עי' נפה״ח ש״א פ״ב).

עבור בן ישיבה, חודש ניסן הוא חודש משופע בנסיונות בהם יבחן אם אכן יצליח להתמודד עמם ולעמוד בהם. לאמיתו של דבר, בחודש זה היה נחוץ חיזוק גדול יותר משאר כל השנה, מלאכה גדולה עומדת לפנינו — להפיק תועלת מעניני פסח ויציאת מצרים, לדעת את חלקנו ואת אחריותנו בהנהגת הבריאה. אולם למעשה דוקא בימים אלו יוצאים מכתלי הישיבה. כיצד עומדים בנסיון? התנאי הראשון לדעת מראש שהנה עומדים אנו בפני נסיון ולהערך ולהתכונן לכך כראוי, ורק כך נדע לנצל את הימים האלו לחיזוק באמונה ויר״ש. והחיזוק המיוחד של חודש ניסן: הידיעה שכל הבריאה ניתנה בידינו. ואחריות כל מעשה ממעשינו מוטלת על כל הבריאה בכללותה.

נסיים במעשה –

סיפור מדהים שסיפר הרב ואזנר
היה זה לפני שנים בודדות בשבת שובה השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים המכונה בשם זה, עקב ההוראה הברורה בה לשוב בתשובה ולשפר את המעשים טרם חתימת פסק הדין לשנה הבאה. מרן הרב שמואל הלוי וואזנר זצ״ל, רבן של כל ישראל, עלה בגילו המופלג לדרוש בבית מדרשו לפני עשרות חסידיו את דרשת ההתעוררות שבין תפילת שחרית למוסף של שבת, ופתח הוא בסיפור מופלא שאירע עמו: ״שמעו נא רבותיי״, פתח ואמר, ״היה זה לפני כמה שנים. לבית הדין שברשותי הגיעה אשה הרה, כששאלה חמורה וקשה בפיה. נמצאת היא בשלבים מתקדמים של ההריון, וכעת הרופאים מודיעים לה אחר בדיקות יסודיות, כי ההריון אינו תקין והיא נמצא בסיכון, כך שרק אחד ישרוד את הלידה הזו – או היא – האמא או התינוק. על כן, הרופאים מציעים להפיל את העובר כעת טרם הלידה ואל לה להיכנס למצב סכנה, וכעת באה היא בבכי ובפחד לשאול את פי, האם עליה לציית לרופאים ולהמית את בנה העובר או לא. התעניינתי היטיב בכל התיק הרפואי שלה, ואחר בדיקה מעמיקה בכל כתבי וספרי ההלכה, הכרעתי אחר עמל רב כי אכן חובה עליה להפיל את התינוק וכי חייה קודמים לחיי העובר. אומנם,במקרים רבים שכאלה אומנם הורתי לערוך לידה רגילה והכל יהא בסדר, אך במקרה מיוחד זה, כל ההיבטים ההלכתיים הורו כי חובה עליה להפיל את העובר כעת.
האשה קיבלה את הוראתי ואכן הפילה את עוברה והמשיכה לחיות כרגיל. והגה, באותו לילה, כשעליתי על מיטתי, אני רואה בחלומי את אותו עובר בא אליי בחלום ואומר לי: ״רבי שמואל הלוי וואזנר- אני תובע אותך לבית דין של מעלה, על כך שהורת אמש להפיל אותי במעי אמי. דע לך, כי אף אם היתה נערכת לידה רגילה, הייתי שורד ומצליח לחיות כרגיל. אתה האחראי למותי, ועל כן אני מזמין אותך לבית דין של מעלה לדין תורה על הכרעתך״.
המשיך הרב וואזנר כשהוא מרתק את קהל חסידיו וסיפר: ״לא נבהלתי באותו רגע ולא חששתי, פניתי בחלומי בחזרה אל העובר ואמרתי לו: ״דע לך, כי אינני נבהל מדבריך, שכן הכרעת התורה ניתנה לחכמי וגדולי הדור להכריע, וכי כל מה שהם יאמרו ויפסקו כאן למטה, בעולם המעשה – כך גם התקבל ונפסק בעולם העליון למעלה. לכן, אחר שחקרתי רבות בכל ספרי ההלכה, ראיתי לנכון בצורה מפורשת כי יש להפסיק את ההריון. על כן, לך תאמר לבית דין של מעלה שכך פסקתי ואין לערער על כך״. כך פניתי לעובר ואז תם לו החלום. ומאז ועד היום, ב״ה לא קיבלתי זימון מיוחד לשמיים, שכן כך כבר הורתה התורה: ״ועשית ככל אשר יורוך״ – הבורא בעצמו מבקש מכל באי עולם לציית לגדולי הדור וחכמיו, שפיהם כפיו״.
ואז עצר הרב וואזנר זצ׳׳ל את דבריו ואמר: ״ובטח תשאלו, מה זה קשור לשבת 'שובה' המורה על פשפוש המעשים, ומה לי לספר סיפורים על עצמי, דבר שאינו אופייני לי?!… אומר לכם דבר אחד ואיתו אסיים את דבריי לשבת זו – דעו לכם, כי בתקופה האחרונה שמעתי על התפשטות כוחות הטומאה והניאוף המסתובבת בכל המכשירים החדשים המכונים בשם ׳אייפון׳. ודעו לכם, כי רבים מחכמי ישראל ואף אני פסקנו פה אחד, כי אדם המחזיק מכשיר זה ולא מסלקו -״אין לו חלק לעולם הבא״. ובטח, רבים הם החושבים כי דברים אלו נאמרו בהגזמה, על כן, באתי בימים אלו, ימי הדין שלפני יום הכיפורים, לומר לכם את הסיפור הזה, כדי להבהיר כי מה שפסקו כאן החכמים וגדולי הדור ש׳אין חלק לעולם הבא/ הוא פסק שלנו פה, והסכמה של בית דין של מעלה ולא גוזמא כלל. על כן, הצילו את נפשכם וכל עוד רוח אלוקים בכם, סלקו את הטומאה הנוראה הזו מביתכם, בי הדבר הגורם להרחקת השכינה מכל מעשיכם״, סיים הרב וירד מהבימה.

 

*

סוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון

מאמר מהספר 'משנת הגלגולים' – ראה כאן

 

*

עצות להכנה לפסח

פסח מסמל יציאה מעבדות לחירות. לצערנו יש שנכנסות לעבדות ומגיעות לליל הסדר מותשות ומפסידות בעצם את העיקר. כמה עצות מעשיות.

א. להכין לנו רשימה מסודרת של כל המטלות שעלינו לעשות. אחד הקשיים הגדולים ביותר שמתפרסים על עניינים רבים. אנשים מפנים את כל המגירות, ומתחילים לסדר… ואז לא יוצאים מזה. מפנים מגירה, מסדרים, מנקים, מחזירים. כך משתלטים על העבודה.

ב. לארגן עצמנו מראש – ביום א- חדר שינה, ב- חדר ילדים, ג-ד ארונות מטבח, ה- מקרר וכעזה"ד. גם זה חלק מהסדר שאנו חייבים כדי לא לצאת מדעתינו.

ג. חשוב למצוא את הזמנים הפנויים שלנו מבלי הפרעה – שנוכל לנקות כראוי מבלי שהילדים יסתובבו לנו בין הרגלים ויפזרו לכל מקום את כל אשר אנו מוציאים. אם אפשר לתת לגדולים יותר להעסיק את הקטנים.

ד. חשוב מהכל – הרגיעה. ההחלטה – אני לא כועסת, לא צועקת על הבעל/הילדים/השכנים או כל מי שזז. זו החירות האמיתית. ככלל – אין לצפות מהבעל לניקוי יסודי או עזרה שתעשה חצי מן העבודה… כשאין ציפיות – אין אכזבות.

הבעל ונקיונות בד"כ לא הולכים ביחד, ודאי לא פרפקציוניזם בענייני נקיון… הוא דוחף הכל מתחת לשטיח ונגמר. הוא לא מבין מה צריך לנקות מאחרי הארון/הספות/המקרר, הרי אף אחד לא רואה שם… וגם על התריסים אין חמץ, אז למה להוציאם למען השם??…

ה. עצה – אין טעם לבכות כל הזמן לבעל על הקושי שלך, ועל כך שאת מתמוטטת, ועל כאבי הגב… לא רק שזה לא מוסיף אמפטיה, זה עוד גורם למחשבות שליליות, איך נפלתי, אמא שלי אף פעם לא התלוננה…

קשה לך לבד? אף אחד לא עוזר? תורידי הילוך. תעשי רק מה שהכרחי! החזו"א לא היה מנקה הבית כלל לפני פסח, אך את בדיקת החמץ היה עושה במשך כמה שעות… אין חובה להשתגע!

ו. לא להקשיב לאחרים. "השכנה כבר סיימה את המטבח". "פלונית כבר שבוע אוכלים בכניסה לבנין" ורק אני לא יוצלחית עוד תקועה בחדר הילדים… לכל אחד את הקצב שלו!

ז. הבעל צועד על קיבתו. לא משכנע אותו שהיית היום בנקיונות. כמו להבדיל שהתינוק בשל כך לא יוותר על הבקבוק… חשוב לשים לב להכין אוכל בבית גם בימים כאלה! גם אם לא מושקע ומי יודע מה – אבל להשתדל. בפרט שיש להתפטר מכל החמץ…

ח. בבית לא לתת מטלות כהוראות והכרח. תמיד לבקש – טוב יותר! אני מאד אשמח אם תוכל השבוע לנקות את הספריה כו'.

כך לילדים, וכ"ש לבעל!! בעלים לא אוהבים לקבל הוראות מנשותיהם, וגם אם הם מקבלים – הם עושים "בהתאם"…

ט. לא לבקר!! זה הורס, זה מקלקל את החשק לעשות, ממילא מה שאעשה אף פעם לא ייספק. תמיד לשבח ולומר – כל הכבוד! כמה עזרת לי! זה עדיף מלבקר, ולגרום לכך שאף אחד לא ירצה לעזור לי מכאן ואילך.

*

גאולת מצרים

מה שנשאר עוד להבין- מה ההגיון להתעקשות פרעה?

[ואף שלבסוף הקשה ה' את לבו, מ"מ במכות הראשונות סרב מעצמו?]

וכעין זה יש לשאול על טיטוס

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו/ב

אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא דכתיב היו צריה לראש וגו' כל המיצר לישראל נעשה ראש אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי ? א"ל במאי דפסיק אנפשיה כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה וקלו ליה ומבדרו אשב ימי.

 אזל אסקיה לבלעם בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי אמר ליה בשכבת זרע רותחת.

 אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל [אותו האיש יש"ו] אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאדבוקי בהו אמר ליה טובתם דרוש רעתם לא תדרוש כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי אמר ליה בצואה רותחת דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז:

הרי הוא כבר שם, וא"כ הוא כבר רואה את האמת וכיצד מייעץ רע?

ועוד, הוא עצמו מספר שנענש על מעשיו, וכיצד הוא מייעץ לבן אחותו לעשות כמעשיו?

 

מבאר מהרי"ל בלוך האומות אז האמינו בב' רשויות, האל הטוב והאל הרע, הנלחמים ביניהם, וכשא' גובר- השני נכנע תחתיו.

וכנגד זאת אמר ישעיה [פרק מה ה] אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:]

(ו) לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:

(ז) יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אלה:

(כא) הַגִּידוּ וְהַגִּישׁוּ אַף יִוָּעֲצוּ יַחְדָּו מִי הִשְׁמִיעַ זֹאת מִקֶּדֶם מֵאָז הִגִּידָהּ הֲלוֹא אֲנִי יְקֹוָק וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי:

(כב) פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד:

כתב הכלי יקר על דברים פרק לב פסוק לט

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:

כפל לומר אני אני להוציא מדעת האומרים שתי רשויות הם אחד מושל על הטובות ואחד מושל על הרעות וכן אמרה חנה (שמואל א' ב ג) אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, לומר שיש שני גבוהים כאמור אלא הכל יצא מהתחלה אחת, כי אל דעות ה' – אל אחד עם דעות רבות, ה' מוריש ומעשיר, ה' ממית ומחיה (שם ב ו). הוא מוריד שאול, והוא יעל. כי הוא ית' פועל כל ההפכים,

ופירש הר"ר משה מקוצי בתחילת מצות עשה בשם רבינו סעדיה להשיב לכופרים האומרים שתי רשויות הם, אם שניהם רשאים לעשות כל אחד מה שירצה ובקש האחד להחיות את האדם והאחד להמיתו ראוי שיהיה האיש ההוא מת חי חי מת לאלתר כהרף עין כו'. לכן אמר כאן אני אני הוא מושל על הטובות ועל הרעות ואין אלהים עמדי. והמופת על זה אני אמית ואחיה ואין מידי מציל. ואילו היה אחד עמדי היה מציל מידי והיה מת חי חי מת כהרף עין ומזה תבין ותשכיל כי אין אלהים עמדי.

רצועות התפילין נותנות את התחושה שיש ב' כוחות – הקשר המאחד אותן הוא הראיה שהכל ממקור אחד!

זה מה שמראה הקב"ה למשה – שהכל קשור ומאוחד בהנהגה אחת.

פרעה וכפירתו

פרעה האמין שמשה הוא מייצגו של אל הטוב הדואג לעבדים הסובלים, וכעת האל הטוב גובר,

ואני מכוחות האל הרע, ועלי רק "למשוך זמן" עד שיגבר האל הרע, ואז- יפסקו המכות, וישוב המצב לקדמותו. וככל שנרבה רע בעולם– יגדל כוחו של האל הרע, ויחזור לשלוט על האל הטוב. ולכן אמר תכבד העבודה על האנשים כו' ע"מ להגביר הרע בעולם. ולכן היה מרבה בדברים של רוע – שחיטת ק"נ תינוקות, השלכת ביניהם ליאור, נתינת בניהם כנדבכים בבנין ועוד.

ולכן בפ' בשלח , כשראה פרעה ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" חשב שכעת התהפך הגלגל וכעת הזמן להשיב המצב לקדמותו.

וכן בטיטוס – הוא מייעץ רע ע"מ שעי"ז יגבר הרע בעולם ויגדל כוחו של האל הרע, ואז גם אני טיטוס אצא מגיהנם ששם אותי האל הטוב.

ולכן כאשר שמע פרעה שנבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר הבין שהנה כעת הכל השתנה, האל הרע התעורר, ולכן לא יכלו לו ישראל לפי החירות, וכעת הוא מתחיל לגבור. ובשל כך הוא יוצא לרדוף אחר בנ"י.

וזה יסביר את הפלא העצום שלדעת הרמב"ן גדול מכל מכות מצרים, כיצד אנשים ברי דעת נכנסים אחר בנ"י לתוך הים כשהם יודעים שיש כאן נס עצום להציל את בנ"י וכי לא הבינו שהמים יסגרו עליהם? אלא שאמרו שאמנם אלהיהם הצילם, אך האלוה שלנו שכעת התעורר והתגבר יסייע בידינו להרגם ודו"ק. [נלע"ד].

שמות פרק יד

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: (ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר:(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק וַיַּעֲשׂוּ כֵן: (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ:(ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ:(ח) וַיְחַזֵּק יְקֹוָק אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:(ט) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן:

התנהגותו של פרעה תמוהה מאד. לאחר כל המכות הוא עוד חושב שיוכל להם?

ועוד צריך להבין מהו "כי שילחנו" והרי היה זה בעל כרחו?

 

כתב האור החיים על פרשת בא שמות פרק י פסוק ז

וראיתי לתת לב במה הסכימה דעתם על אבידת מצרים אחר כך, ושתקו והלכו להם – ולהבין הענין נשכיל בחקור בענין מה היתה דעתו של פרעה ועבדיו מתחילת הענין, האם יש שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנות נפשות, ועוד לו שלקה אלוהו וספו מקניו ואבדו צמחי אדמה, וכמעט ספו תמו, כאומרו הטרם תדע כי אבדה מצרים, ומן הסתם לא יאמן כי כל כך טיפש היה, והגם כי הקשה ה' את רוחו, עם כל זה צריך שתהיה לו איזו סברא שבה יתלה טפשותו!

ותגדל הקושיא בראות כי לא שאל ה' ממנו אלא דרך שלשת ימים, והגם שכתבנו שם (לעיל ג יח) כי ה' לא אמר פרט זה אלא ישראל, עם כל זה הרי בכל שליחותיו לא אמר אלא ויחוגו לי במדבר, ויעבדוני, זה יגיד כי לא לחלוטין יצו ה'.

ואבין דבר, כי הוא זה אשר הטעהו לפרעה ולכל עמו אופן השליחות אשר שלח ה' לשלוח ישראל לחוג במדבר שהכוונה היא לשוב אחר כך, הרי הוא גלוי לפרעה ולעמו כי לא בהחלט הוא שואל, ומזה נפל הטעות,

כי יש בדבר שני צדדין,

הא' כי דבר ה' אמת הוא כי אינו חפץ אלא דרך שלשת ימים,

והב' כי הדברים באו דרך ערמה ואין דעתו אלא להוציאם לחלוטין, ולפי זה הדברים מעידים כי כביכול אין כח בו להוציאם בהחלט ב"מ, הא למדת שיש לו מניעה חס ושלום לרצון אשר יחפוץ

ולזה פרעה ועבדיו לצד שלילת עיקר האמונה בהם חשבו צד הב', ולזה הקשו ערפם ומאנו לקבל מאמר ה', כי אמרו אין בכוחו ח"ו להכריח הכרח גדול [לאלצו לשלחם], וזה לך האות המופלא שערום יערים, ולזה הקשו לבם

ואחר כך כשראו עבדיו שעברו עליהם שבע מכות והתרה במכה שמינית של הארבה, נתנו לב לצדד צד הא' כי האמת הוא שטעמו של האלוה ב"ה הוא שאינו חפץ להוציאם לחלוטין, והוא אומרם עד מתי יהיה וגו' שלח את האנשים ויעבדו, פירוש שאין כוונת ה' אלא על פרט זה, והטעם שבו הכרחנו הדבר כי הכרנו כי כל יוכל ואם היתה כוונתו שילכו לחלוטין היה אומר כן בפירוש ויאבד כל מסרב וממאן בדבריו, ואמרו הטרם תדע כי אבדה מצרים במכות אשר הכה, הא למדת כי יכול הוא לעשות כל אשר יחפוץ

ולפי זה הכריחו שני דברים, הא' שישראל לא ילכו בהחלט, והצדיקו מפלאי המכות כי אם היה ה' חפץ להוציאם בהחלט אין מידו מציל.

ותמצא כי נתחכם פרעה הרשע והשיבם [למשה ואהרון] במרמה [ר"ל בלא כוונה אמיתית לשלחם, אלא להוכיח לעבדיו טעותם] ויושב את משה וגו' ויאמר להם מי ומי ההולכים, והשיבוהו בנערינו ובזקנינו נלך, ואמר להם ראו כי רעה נגד וגו' לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים ויגרש אותם וגו', ומאמצעות המעשה נסתרה דעת עבדי פרעה, כי לא כמו שחשבו שאין הליכתם אלא לשעה שהרי מהענין מוכח כי ערמה בדבר והליכתם הליכת עולם, ולפי זה חזרנו ג"כ למיחוש הראשון כי זה לך האות כי לא כל יכול כנזכר למעלה, ובזה לא הוסיפו לדבר עוד כדבריהם הראשונים:

במכת בכורות השתנתה הגישה. הבין פרעה שה' הוא כל יכול, ואם ימשיך להתעקש גם הוא ימות, ובאמת כוונתם ללכת שלשה ימים בלבד. ולכן הסכים לשלחם לרצונו.

כאשר ישראל עומדים לפני פי החירות, ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, הבין שהוא בעצם צדק בתחילה, וכוונתם להערים ולברוח, וא"כ אלוהיהם אכן אינו כל יכול, ובפרט שהרי פי החירות שהיא ע"ז של מצרים יכלה להם ומעכבתם, ולכן נבוכים הם בארץ, ובפרט ששלח עמהם מרגלים את דתן ואבירם, הוא מבין כעת בטעותו "ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו".

 

נמצא שה' היתל ושיחק בפרעה. הוא סבר שהוא על הסוס, והוא יתעקש, אך הדבר שב אל פניו, ושילם מחיר כבד.

והדבר כעין המעשה המובא ברבי יוסי בן קסמא שנשבו שני בניו מירושלים ע"י שר אחד מאדום שגזל אותם ושבאם הלך רבי יוסי לשם ואמר לאותו השר טול מאה מנה ותן לי את שני הילדים ולא רצה הלך רבי יוסי התענה והתפלל לפני הקב"ה להושיעו ולהשיב לו את שני ילדיו שלח הקב"ה את המלאך מיכאל שילקה את השר בחולי גדול בבטנו והיה צערו גדול ולא יכל לסבלו אמרו לו אוהביו שמא חולי זה בא לך בסיבתו של אותו יהודי שבא לפדות את בניו ולא רצית לתנם לו מיד שלח השר אחרי רבי יוסי שיבוא אליו כיון שנכנס רבי יוסי לחדרו סר ממנו כאבו אמר לו השר תן לי המאה מנה שאמרת וטול את שני הילדים אמר לו רבי יוסי נותרו לי רק שמונים מנה בלבד כעס עליו השר וגרשו מביתו לאחר שיצא גבר חוליו של השר וחש מאוד ברע חזר וקרא לרבי יוסי ואמר לו תביא השמונים וקח את הילדים אמר לו רבי יוסי נותרו לי רק חמישים מנה גער בו השר והיה החולי הולך וגדל עד שלא יכל השר לסבול יותר סוף דבר אמר השר לרבי יוסי מה רצונך אמר לו רצוני לטול את הילדים בחינם אמר לו טוב קח ולך ענה רבי יוסי ואמר ומה עם שכר העבודה שעבדת בהם בפרך מאז ששבית אותם עד היום הזה איני זז מכאן עד שתפרע לי אותו סוף דבר עשו חשבון ועלה לו שמונים מנה הוכרח השר לשקול לו שמונים מנה לקח רבי יוסי את הכסף ואת הילדים והלך לביתו מה הועילה לו עקשנותו רק הפסד [מובא בפי' "מקדש דוד" לר' דוד הנגיד נכדו של הרמב"ם מס' אבות פ"ח]

והנה מעין זאת ממש היה אצל פרעה הרשע.

הקב"ה הורה לפרעה לשלח את בנ"י מארצו פרעה התעקש ולא רצה לשלחם וחשב שירויח בזה שבנ"י ישארו במצרים לעולם ויהיו לו עבדים לעולם ועד. ומה הרויח בהתעקשותו? לבסוף גם שלח את בנ"י גם הנחילם את ממון מצרים וגם ספג מכה אחר מכה ורבים ממצרים מתו ואבדה ארצו, ובנ"י נשארו חיים וקיימים "ה' ישחק למו" מה יצא לו מכל העקשנות? נשאר ריק וספג מכות.

חלק מן השחוק היה גם בזה ששלושת הימים שביקש משה היה הסיבה לכך שלאחמ"כ רדף פרעה אחר בנ"י ע"מ להטביעו בים. אם לא היה עושה עמו כן מה היה משכנעו לצאת אחריהם? רק משום שברח העם. האין זה שחוק ששחק בו ה'?

ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח [רמז רכה]

תנא ר' ישמעאל משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק הלך והביא לו דג מבאיש אמר ליה חייך חדא מן תלתא לא פלטה לך או סיריות אתה אוכל, או מאה בורלודין אתה לוקה או ממון אתה נותן, אמר אני אוכל סיריות, לא הספיק לאכול עד שנקטה נפשו עליו ואמר אני לוקה, לא הספיק ללקות חמשים עד שאמר אני פורע ממון, נמצא אוכל סיריות ולוקה ומשלם ממון כך אמר הקב"ה לפרעה רשע חייך עשר קטפרס אתה לוקה אלו עשר מכות, וממון אתה נותן וינצלו את מצרים, וישראל אתה תשלח לכך נאמר ויהי בשלח פרעה:

כמעשה עם העבד שהביא לאדונו דג סרוח מן השוק וא"ל שיבחר א' מג' או שיאכלנו, או שילקה חמישים מלקות או שישלם קנס 100 זוז. החל לאוכלו ולא יכל לסיים, העדיף מלקות. החל ללקות ובמכה המ' ביקש להפסיק. העדיף שישלם… גם אכל גם לקה וגם שילם…

 

הכרת הטוב

יציא"מ- הכרת הטוב!

מתחילה עע"ז היו אבותינו במצרים ועתה קרבנו המקום לעבודתו.

אומרים חז"ל שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי גנות? רב אמר מתחילה עע"ז היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו.

 וצ"ב מדוע בליל שמחת חירותינו ויציאתינו ממצרים מזכירים לנו דברים מעציבים, וכי יאה לאדם שעלה לגדולה להזכירו אתה זוכר שהיית פעם מחטט באשפתות כדי למצוא פרוסת לחם? והרי אחז"ל שאין להזכיר לאדם את עוונותיו הראשונים כדי שלא לצערו וכאן מבקשים מאתנו לומר בפה מלא היינו פעם עע"ז ועבדים נרצעים?

נבאר את הדברים בעזרת משל. מעשה בעשיר א' שנטל א' מניצולי השואה בהיותו ילד יתום ומחטט באשפתות וגידלו בביתו כשכל מחסורו עליו, דאג ללימודו וחינוכו שילם למורים פרטיים ומינהו למנהל המפעל שבבעלותו ואף את הירושה רשם על שמו. כשהגיע לפרקו אף השיאו אשה, ודאג לכל מחסורם. כשנולדו ילדיהם הוא דאג אף להם כבניו, וכשהגיע הבן הבכור להשיאו אשה דאג הסב לכל מחסורם עה"צ הטוב ביותר. בעת שרקדו בחתונה לחץ הבן את ידו של האב המאמץ ואמר לו אבא תודה על הכל!

אמר לו האב תודה? זה מספיק? רק תודה ותו לא? והרי כדי להמחיש את הערכתך לכל מה שעשיתי למענך אתה צריך להתחיל ולומר הייתי מוזלמן בשואה, ואתה גאלתני משם, ואילולי כן הייתי בן בלי בית, וכו' וכו'

כדי להכיר טובה ולהעריך את מעשי בורא העולם כלפינו עלינו לומר בפה מלא מה היה מצבינו אלולי גאלנו הקב"ה, שעדיין היינו אנו ובנינו משועבדים כו' ונשארים עע"ז ועבדים לאידיאות המצריות, רק אז הערכתינו שלימה. רק אז ליל הסדר ממלא את היעוד שלו- זכרון מוחלט של טובת ה' עלינו וחמלתו.

ולכן כל המרבה לספר ביציא"מ הרי זה משובח.

הוא מראה בכך שהוא עצמו משובח. אורח רע מה אומר? מה בעה"ב עשה למעני? הרי הכל בישל למען משפחתו ומה כבר אני אכלתי? ואורח טוב אומר כל שעשה לא עשה אלא למעני.

וכדי לזכור את הדברים בצורה טובה, וכדי להודות הודאה שלימה, עלינו להמחיש אותם ובכך לבטא בזה את הערכתינו ותודתינו לבורא העולם.

ובזה יש תשובה לבן הרשע.

הבן הרשע שואל מה העבודה הזאת לכם. הבן החכם שואל מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציוה ה"א אתכם. ממה נובע השינוי?

נבאר ע"י משל. משל לאשה כפרית שחלה בעלה. ניגשה לרופא שבעיר והלה רשם לה רצפט ואמר לה את כל זה תשרי בתוך כוס מים תתני לבעלך שבעה ימים. האשה הנבערת מדעת לקחה את הפתק וקרעה אותו לשבע חתיכות והשרתה בתוך כוס המים ונתנה לבעלה בכל יום חתיכה אחת מן הפתק בצירוף הנוזל…. לאחר שבוע כשחזרה למעקב אמרה לרופא שהמצב רק החריף… התפלא הרופא ושאל כיצד נהגת? השיבה האשה בפירוט את כל מעשיה. פכר הרופא את ידיו ביאוש ואמר מה עשית! את הכתוב בפתק יש לתת לו, לשחוק את הסממנים ולערבם היטב! במילים הכתובות בפתק אין די!

הבן הרשע שואל מה העבודה הזאת לכם. לדעתו אין צורך בעבודה. די בלב. לזכור את מצוות ה' בליבנו. לזכור את יציא"מ ע"י סרט או לימוד באיזה ספר. אולם התורה אומרת אין די בכך. לא אמרתי אלא כשמצה ומרור מונחים לפניך! כדי להפנים, יש צורך להמחיש! היום כל פדגוג יודע זאת. כל מורה נהיגה יודע זאת. כל מי שמלמד אנטומיה וניתוח יודע זאת.

החכם שואל מה העדות והחוקים והמשפטים כו' הוא לא מתייחס לזה כ"עבודה", אלא כמצוות בעלי פשר שיש להבינם ולהתעמק בהם!

רק בדרך זו יכול האדם באמת לזכות לזכירה אמיתית של יציא"מ והכרת הטובה הראויה לבורא העולם שגאלנו ובחר בנו מכל העמים!

נוסח נוסף:

מדוע נקרא החג גם פסח וגם חג המצות?

המעשה עם הרועה שהפך להיות שר האוצר, ונחשד בגניבה, ונמצא בביתו חדר ובו חליל ותיק רועים ומעיל רועים כדי שאם יבוא להתגאות יזכר שפלותו.

כך חג הפסח נקרא חג המצות להזכיר לנו ענין המצה שהיא דקה ושפלה להזכירנו שהינו עבדים במצרים שמאכלם הוא מצות כדברי הראב"ע.

מתחילה עע"ז היו אבותינו במצרים ועתה קרבנו המקום לעבודתו.

אומרים חז"ל שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי גנות? רב אמר מתחילה עע"ז היו אבותינו, ושמואל אמר עבדים היינו.

 וצ"ב מדוע בליל שמחת חירותינו ויציאתינו ממצרים מזכירים לנו דברים מעציבים, וכי יאה לאדם שעלה לגדולה להזכירו אתה זוכר שהיית פעם מחטט באשפתות כדי למצוא פרוסת לחם? והרי אחז"ל שאין להזכיר לאדם את עוונותיו הראשונים כדי שלא לצערו וכאן מבקשים מאתנו לומר בפה מלא היינו פעם עע"ז ועבדים נרצעים?

נבאר את הדברים בעזרת משל. מעשה בעשיר א' שנטל א' מניצולי השואה בהיותו ילד יתום ומחטט באשפתות וגידלו בביתו כשכל מחסורו עליו, דאג ללימודו וחינוכו שילם למורים פרטיים ומינהו למנהל המפעל שבבעלותו ואף את הירושה רשם על שמו. כשהגיע לפרקו אף השיאו אשה, ודאג לכל מחסורם. כשנולדו ילדיהם הוא דאג אף להם כבניו, וכשהגיע הבן הבכור להשיאו אשה דאג הסב לכל מחסורם עה"צ הטוב ביותר. בעת שרקדו בחתונה לחץ הבן את ידו של האב המאמץ ואמר לו אבא תודה על הכל!

אמר לו האב תודה? זה מספיק? רק תודה ותו לא? והרי כדי להמחיש את הערכתך לכל מה שעשיתי למענך אתה צריך להתחיל ולומר הייתי מוזלמן בשואה, ואתה גאלתני משם, ואילולי כן הייתי בן בלי בית, וכו' וכו'

כדי להכיר טובה ולהעריך את מעשי בורא העולם כלפינו עלינו לומר בפה מלא מה היה מצבינו אלולי גאלנו הקב"ה, שעדיין היינו אנו ובנינו משועבדים כו' ונשארים עע"ז ועבדים לאידיאות המצריות, רק אז הערכתינו שלימה. רק אז ליל הסדר ממלא את היעוד שלו- זכרון מוחלט של טובת ה' עלינו וחמלתו.

כמה עלינו להודות להשי"ת שגאלנו ממצרים ולקח אותנו לבניו, ונתן לנו תורתו!

אדם ישר הוא אדם המודה על האמת. מה הקשר בין מודה זה למודה זה?

להודות על האמת צריך לשלם מחיר. זה לא נח. זה מחייב. זה דורש הלקאה עצמית. זה דורש הקרבה. זה דורש לפעמים אפילו תשלום.

כך גם במכיר טובה ומודה לחבירו. נח יותר לכפור בטובה. אני לא חייב כלום. להכיר טובה פירושו להתחייב בתשלום, בויתור, בהקרבה למען הזולת שעשה למעני. מי שלא מודה על האמת, גם לא מודה לחבירו שעשה לו טובה.

פרעה כפוי טובה.

הבה נראה מה אנו עושים בליל הסדר, כנגד אותה הנהגה מקולקלת של פרעה:

כנגד זאת אנו באים בליל הסדר ונוטלים כוס יין ואומרים אנו מודים ומהללים ומשבחים וכו' ו ומרבים לספר ולשבח על כך שה' הצילנו ממצרים, ועשה בהם שפטים ונתן עשר מכות, ונתן לנו את ממונם, וקרע לנו את הים, וקרבנו לפני הר סיני והביאנו לארץ ישראל וכך מודים על כל פרט ופרט.

לומר- אנו לא כמו פרעה, אנו יודעים להכיר טובה, אנו יודעים להודות להשי"ת על כל אשר גמלנו, אנו חשים חובה למיטיבנו. ומי שמכיר טובה להשי"ת ה' משפיע עליו עוד ועוד,

וזה רק מה שה' דורש מאתנו לומר תודה.

מי שמודה לחבירו, ומכיר טובה, צורת אדם לו!

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח- הוא מראה שהוא אדם משובח!

 

*

שביעי של פסח – לקלוט את המציאות נכון

 [והגדת]

"ויהי בשלח פרעה את העם״ (שמות יג, יז), אין ״ויהי אלא לשון צער (מגלה י ע״ב). וכן דרשו במדרש (שמות רבה כ, ב) נוטריקון וי והי, קינה ונהי. ומדוע.

ועוד שאלה: ״ויהי בשלח פרעה את העם״. וכי פרעה הוציאם, והלא ה׳ הוציאם: ״ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם״ (שמות יב, נא). ובלעם ידע: ״אל מוציאם ממצרים״ (במדבר כג] אמרת ״הנה עם יצא ממצרים״, לא יצא מעצמו, אלא המקום הוציאם (רש״י) –

ואיך נאמר: ״ויהי בשלח פרעה״?

ושאלה אחת מתרצת בחברתה. אמת. שהקדוש ברוך הוא הוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

אבל בפועל, מה ראו? שפרעה אמר: ״קומו צאו מתוך עמי, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם״

(שמות יב, לא-לג). מה היה כתוב בעתון למחרת? שפרעה שלחם. וזהו: ״ויהי״. אח, איזה צער על המבט המעוות, המבט השטחי והגשמי, על אי ראיית יד ה׳ במהלכים!

כסבורים אתם שעל העתון המצרי, שופרו של פרעה, אני מתלונן? אף לא על העתונים החרדים שלנו!

על מבטנו שלנו תלונתי. על השקפתנו, בכל שטחי החיים! ואספר –

העירה מיר היתה עיירת מחוז בחבל גרודנא, ובכל שבוע התקיים בה יום שוק, בו הציגו אכרי הסביבה את מרכלתם וקנו את צרכי ביתם. אוטובוס מיושן של אותם ימים היה עורך סבב בין הכפרים הפזורים סביב, והאכרים עלו עליו עם סליהם וצרורותיהם. עלה האוטובוס העמוס על גשר העץ הנטוי על הנהר בפאתי העירה. הגשר קרס והאוטובוס צלל. כארבעים וחמשה אכרים טבעו, אחד לא נצל.

סערו הרוחות וחפשו אשמים. אלו טענו שהגשר היה רעוע, בוניו אשמים. אלו טענו שלא תוחזק כראוי. אחרים סברו שמלכתחלה לא נועד לאוטובוסים כבדים, מנגר האשימו את הנהג שלא נסע בתנופה שתקל על המשקל. בקיצור, מצאו ענין לדוש בו. עלה המשגיח, רבי ירוחם ממיר זצ״ל, ונשא שיחה.

אמר: בנהג שבעולם, אדם רצח נדון למות, אין מריצים אותו אל הגרדום. עדין יש תהליך ערעור ואשרור, ובינתים משכנים אותו באגף הנדונים למות. תנאיהם אף משפרים משאר האסירים. חדרים מרווחים, ואכל בשפע. נתפסה חלית מורדים ונשפטה למות, חבריה מצרפים לאותו רוצח. נמצא ספסר בשוק השחר, נמצאו זיפני כספים, כל הנדונים למות משוכנים יחדו. משמוצו תהליכי הערעור ופסקי הדין אשרו מוציאים את כלם יום אחד, מעמידים אל הקיר מול כתת יורים, ומוציאים את פסק הדין אל הפעל. וזה מכלל ״מוראה של מלכות״, שבלעדיו ״איש רעהו חיים בלעו״ (אבות פ״ג מ׳׳ב). ידוע.

״בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון.

מי יחיה, ומי ימות. מי בקצו, ומי לא בקצו. מי במים״ – ולא על היהודים בלבד, אלא: ״וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון״.

בראש השנה האחרון נגזר על אלכסיי המתגורר באזקופנא, על איגור המתגורר בבינקא, על ארבעים וחמשה אכרים בכפרי הסביבה, למות בטביעה. הם חיו על זמן שאול, ולא ידעו. לכאורה, חיו בשגרת חייהם.

ואז, נחתמה הגזרה. ועבר האוטובוס מכפר לכפר, מעלה את הנדונים למוות אחד לאחד, משלים את הסבב ועולה על הגשר, כדי לבצע את פסק הדין.

זה מה שהיה כאן, משפט שמים!

זה מה שלא היה כתוב בעתון, זה מה שלא עלה בדעתנו. זה מה שנאמר: ״ויהי״, לשון צער. כמה צערי איזה עוות!

 

עיתון – ספר מוסר

והיה רבי ירוחם ממיר זצ״ל אומר: למען האמת, אין למוד מוסר חי יותר, מרעיש יותר, מעורר יותר, מקריאת העתון. הרי עין בעין רואים בו משפטי שמים: ״מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעני ומי יעשיר, מי ישפל ומי ירום״!

תינוק טבע באמבטיה, מתרחץ טבע בים, ״מי במים״. ישיש נשרף למוות בביתו, ״מי באש״. צעיר נדקר למות בקטטה, ״מי בחרב״. דב טרף תינוקת במחנה קיץ, ״ומי בחיה״. אדם נדרס למות – התחייב בסקילה.

[מזכיר הדבר את המעשה שפעם יהודי רצה לעורר את הציבור לפני יום הדין, ובערב ר"ה פיזר על שלחן בכניסה לביהכ"נ את כל העלונים של קופת העיר וכו' "אסון מחריד", "בדמי ימיו", "11 יתומים" ועוד ועוד מכל השנה החולפת, כדי לזעזע את הציבור – הנה הקב"ה דן כעת את עולמו, שימו לב שיש דין ויש דיין!]

נערוך אפוא נסיון: קבוצה אחת תלמד ״שערי תשובה״, ״חובות הלבבות״, ״ארחות צדיקים״ ו״מסילת ישרים״ לפני תפלת ערבית, וקבוצה שניה תקרא עתון. ונראה, איזו מהן תתפלל ערבית ביתר להט ורגש, בהרגשה שהם ׳מתפללים על דמם׳ (ברכות י ע״ב) בידיעה שהכול נחתך במרום –

אין צורך בכך, יודעים אנו מראש איך יתפללו לאחר קריאת העתון. ומדוע? משום שהעתון מדווח על: ״ויהי בשלח פרעה״, ולא על ״אל מוציאם ממצרים״!

[אנחנו בכל מאורע שואלים – למה הוא מת? מה קרה לו? איך הוא נפל בעסק? למה פלוני אושפז?

העתון מביא אותנו לכל זה. החדשות היומיומיות. כל הזמן מדסקסים שם על כל מאורע, מה הגורם, במי האשם, את מי צריך להעמיד לדין, על כתפי מי המחדל, ושוכחים שלכל גזירה יש גוזר, וה' עשה ויעשה לכל המעשים!

בעיתון ובחדשות – לכל מסובב יש סיבה. התינוק טבע באמבטיה, בשל חוסר שימת לב של אמו. המתרחץ טבע בים – בשל ששחה בחוף לא מוסדר וללא מציל. הזקן נשרף במיטתו – בשל סיגריה בוערת שהחזיק בידו בעת שהלך לישון. צעיר נדקר למות בקטטה – הוא הרגיז אותו, ו'עלה לו הסעיף' והוא דקר אותו, הבנאדם שנדרס – בשל נסיעה מטורפת של אדם שנמצא עודף אלכוהול בדמו.

העתון לכל מסובב מוצא סיבה, וזהו. הקב"ה לא בתמונה. כך אנו מורגלים בחיים שטחיים בהם לא רואים את הנהגת ה'.

מספרים על השטן שכאשר קיבל את המינוי מהרבש"ע, פנה לרבש"ע ושאל – מדוע נגזר עלי לסבול, יש לי תפקיד כל כך נורא, כל הזמן יקללו אותי, אני זה שהורג את כולם ושמי יהיה לדראון.

אמר לו הקב"ה אין לך מה לדאוג, אותך אף אחד לא יאשים. את כולם יאשימו רק לא אותך… למה הוא מת? מסיבוך של שפעת החזירים, והשני? התקף לב, והשלישי? מהמחלה, והרביעי? היה לו סוכר, וכעזה"ד, רק אותך אף אחד לא יאשים…]

פרעה בעצמו הצליח להתבלבל

[אחד היה, שלכאורה היה ברור לו שהכל נעשה מאת ה', וזה פרעה. שהרי הוא יודע שה' הוציאם ממצרים בעל כרחו, והפלא הוא] הנורא מכל, שפרעה עצמו, לאחר כל המכות, לאחר שקם לילה ממטתו, לאחר שמיהר לבקש את משה רבנו ולהתחנן לפניו שיצאו מארצו, פרעה עצמו תמה: ״מה זאת עשינו, כי שלחנו את ישראל מעבדנו״ [שמות יד, ה]! ״עשינו״ ? ! ״שלחנו״ ? ! אתם?!

ואם פרעה כך, מלכים ושליטים אחרים על אחת כמה וכמה.

״הרבה מלחמות עשינו״, טוענים הם לפני הקדוש ברוך הוא. והוא משיבם: ״שוטים שבעולם. מלחמות אני עשיתי, שנאמר (שמות טו, ג): ה׳ איש מלחמה״ (עבודה זרה ב ע״ב)!

אבל זה המבט הטבעי: ׳׳פלגי מים, לב מלך ביד ה׳. על כל אשר יחפץ יטנו״ (משלי כא, א).

ופרש המגיד מדובנא זצ״ל שיש פיה משל נפלא. אדם חפץ להשקות שדהו. חופר הוא תעלת השקיה לאורך כל השדה עד לגדת הנהר, ואז פורץ הוא את המחסום והמים מתפרצים בעז וזורמים בתעלה. אם תשאלו את המים, הם עצמאיים לחלוטין. מצאו פרצה, וחדרו בעדה, ושוטפים בלי מעצור. אך באמת, נטולי בחירה הם. החקלאי הוא שקבע את מסלולם והתוה את דרכם, והם עושים רצונו ומגשימים תכניתו. ישנה את התואי, וישנו את מסלולם.

כך, סבור המלך שהוא שזהה את ההזדמנות והוא שהחליט לנצלה, והוא היוזם והוא הפועל. ובאמת ״פלגי מים לב מלך ביד ה׳, על כל אשר יחפץ יטנו״!

ולמעשה, כל אחד ואחד מלך בתוך ביתו, שנאמר (אסתר א, כב): להיות כל איש שרר בביתו׳ (אבות דרבי נתן, כח), ומנווט ממרום על כל צעד ושעל. היודע זאת, אשריו. ושאינו יודע, ״ויהי״, וי והי! [חייב לסייג את הדברים – למלך פעמים ואין בחירה כלל, לב מלכים ושרים ביד ה', אך גם מעשי האדם בהכוונה ובסייעתא דשמיא מאת ה', ואין לו לנכס לעצמו כל הצלחה, שה' סובב שיגיע ענין זה אליו על מנת שיצליח!]

וזו, למעשה, אחת ההוראות העקריות, אחד הלקחים העקריים. מיציאת מצרים!

בליל הסדר, ליל ספור יציאת מצרים והפקת לקחיו, ישב רבי יחזקאל לוינשטיין זצ״ל וקרא בהגדה את הפסוקים: ״ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אתו בכל ארץ כנען״ (יהושע כד, ג), עצר ותמה: בן שלוש גלה אברהם את בוראו (נדרים לב ע״א), ומסר עצמו לכבשן האש על אמונתו, ועשה לה נפשות בחרן, ובארץ ישראל, ומכל זה לא מזכירים דבר?

ואמר בהתעוררות: אבל בלילה הזה אנו מכריזים על האמת את הכל עשה הקדוש ברוך הוא!

״ואקח ואולך – ואתן״, העקר הראשון מי״ג העקרים: ״אני מאמין באמונה שלמה – באמונה שלמה! – שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו – לבדו! – עשה עושה ויעשה לכל המעשים!״

אדם ירא שמיים חי כך רגע רגע

תמיד התקשורת עומדת נדהמת מול האמונה של הציבור שומר המצוות בעת צרה ואסון ח"ו. הם מצפים לשמוע את מה שהם רגילים – כעס וטינה כלפי הרוצח / מפגע / נהג דורס, אך להפתעתם הם שומעים קבלת דין שמים, ללא תלונה כנגד האשמים, אלא לקיחת אחריות ואמירות כמו "אבל אשמים אנחנו", "בשלי הסער הזה" ועוד ביטויים רוויי אמונה בבורא.

מעשה היה בנהג שדרס ילדה באשדוד. הנהג בא לביתם לאחר השבעה כדי להתנצל ולשאול במה יוכל לפצותם. הם אמרו לו שלא עליו תלונותיהם, שהרי הוא רק שליח. בנוגע לפיצוי – איננו מעוניינים או זקוקים לשום פיצוי. הדבר היחיד שיכול להועיל לבת שלנו כעת זה אם תקבל על עצמך לשמור שבת לעילוי נשמתה, זה ללא כל ספק יועיל לה! הנהג כל כך התרגש מהגישה האצילית של ההורים והחל לשמור שבת עד שחזר בתשובה שלימה!

רעיון נפלא בענין צדיק ורע לו [איני זוכר בשם איזה צדיק, ראיתי באיזה עלון]

צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, כשהצדיק הזה סובל – טוב לו – מועיל לו- מפני שלומד לתקן דרכיו, וגם יודע שבשל מעלליו נענש, ומקבל את הדין בשלוה, אך צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, שהיות ואביו רשע – תולה את היסורין באביו הרשע, ואז – רע לו – הן מפני שלא תיקנוהו, והן מפני שחש סובל, שנענש בשל אחרים… ודפח"ח!

 

מעשה מדהים על מסי"נ עבור טלית והשגחה פרטית:

 בספר ״מקדשי השם,, [שער מחמדים עמ' יז] להגה״צ רבי צבי הירש מייזליש רב דווייטצען ז"ל, מספר דברים מזעזעים שאירעו לו במחנה אושוויץ, ובין היתר מעשה נורא שהיה עמו:

פעם הרגיש ראש השומרים פעליקס ימש״ו, שהנני לובש מלית קטן מתחת לבגדי, וחמתו בערה בו שמעולם לא ראה בגד כזה, ושאלני מה זה, וכדי שלא יחשוב שגנבתי זאת עניתיו, עס איז א געטליכער קלייד (הוא מלבוש אלקי), שהבאתי עמי מביתי. (הט״ק הזה נעשה מהטלית גדול של כ״ק האדמו"ר הגה״ק מסיגעט בעל ייטב לב זי״ע והיה לו לשמירה ולסגולה להינצל בזכותו, ובמסירות נפש גדולה על המצוה).

הוא הנחית על ראשי וגופי מכות רצח בצעקות גדולות, וציוה עלי לבוא עמו לחדרו ושמה ילמדני אודות הרבש"ע. לשמע הדבר סמרו שערות ראשי, כי מובן פקודה זו היה דין מות בטוח תת ידיו הגסות, אבל נאלצתי לבוא אחריו.

בחדרו התחיל להכות אותי בכעס ורצח בעיניים, וצווח עלי אתה מדבר עוד מה״געטליכער קלייד״ (מלבוש אלקי), בזמן שהנך רואה בעיניך שבכל יום משמידים לעיניך את בני עמך וממשפחתך בכל מיני מיתות משונות ואכזריות?! בתנאים שכאלה אתה עוד יכול להזכיר שם ה, ולהאמין בו ובהנהגתו את העולם?! ואיך יעלה על שפתיך ושכלך שיש רבש״ע בעולם והוא מנהיג העולם ומדוע אינו מונע מהנאצים מלהעבירכם מן העולם בעינויים ויסורים שדוגמתם עוד לא סבלו בנ״א עלי אדמות?! אלא מן הסתם לית דין ולית דיין ח"ו וכו' כך חירף וגידף אותו רשע.

אני שכבתי על הארץ כמעט כאבן דומם מרוב יאוש ודכאון רוח ומרוב יסורים והכאות עד שהיה הדם מבצבץ כמעט מכל חלקי גופי. בשלב זה הוא פקד עלי לעמוד ולומר לו הסבר שיספק אותו, ואם לאו לא אצא מחדרו בחיים. כמובן שמצבי בשעה כזו היה נורא, כי ידעתי בעצמי שעלול האכזר הלז להרגני נפש, אם לא אמצא תשובה מחכימה להסביר לו ולהשקיט הרצחנות שבו.

אמרתי לו, אמשול לך משל למה הדבר דומה. לפרופסור גדול בעל שם עולמי, שהצליח לעשות ניתוחים על גופות חולים מסוכנים, שפעם אחת הוזקק לקנות מנעלים, ובירר על סנדלר מומחה מקצועי, והראו לו, ונכנס אליו. מדד את רגלו, סיכמו על מחיר, והתנה עמו לסיים את העבודה תוך כשבוע ונתן לו כרטיסו האישי, וסיכם עמו שיביאם אליו לבית החולים ואז יקבל התשלום במלואו.

 אחרי שבוע לקח הסנדלר את הנעליים היקרות והגיע לבית החולים. בכל מקום שהגיע הגיש את הכרטיס האישי שבידו מהפרופסור והוליכוהו עד לדלת החדר שבו ערך הפרופסור את הניתוחים, פתח הסנדלר את הדלת ויכנס לחדר הניתוחים, וראה כי הפרופסור עומד וסכין חדה בידו, ועל שלחן הניתוחים היה שר חשוב שנאלצו לעשות לו ניתוח קשה ומסובך. ראה הסנדלר שהפרופסור חותך בתוך גופו של החולה חתכים שונים ועמוקים (מה שמצא לנחוץ לנתח לרפואתו והצלתו), הסנדלר שאינו מבין שום דבר בעניני מחלה ורפואה השתומם ויתרגז על האכזריות של הפרופסור שמענה את החולה האומלל הזה ללא תכלית וסיבה, ולא די לו מחלתו וכאביו, אלא שעוד מוסיף לו הפרופסור יסורים גדולים וחתכים עמוקים בגופו הנאה, הלא אם אני מתקן נעליים, לא אחתוך בעור במקום הנאה ומשובח בשום אופן, אמר.

האם יעלה על הדעת שהפרופסור המנתח לא יסיים את הניתוח בגלל אי ההבנה של הסנדלר הזה, שאינו משיג ומבין מה שהפרופסור עושה לטובת החולה?

כך הענין בהנהגת הבורא ית״ש, האמת הוא שאין אנחנו משיגים ואין אנו מבינים כלל הנהגתו ית״ש ולמה עושה חתיכות וניתוחים במקום היותר נאה בתוך כלל ישראל, עם כל זה עלינו לדעת שבזה שאנו בשר ודם קצרי דעת שאין אנו משיגים הנהגתו של הבורא ית״ש, עי״ז איננו מתקטן דדו אצלנו, והסברתי לו משל זה באריכות.

וסיימתי לו במליצה מש״כ הגה״צ בעל ״בנין לדוד״ בפי חיי שרה שאמר על הקדוש הרבי רבי שמעון מירוסלב ז״ל שלכך האריך ימים, מפני שלא הקשה קושיות על הנהגת השי״ת וקיבל הכל באהבה, כי היה ירא שאם ישאל שאלות – יאמר לו השי״ת אם אינך מבין אז עלה השמימה ותראה שהכל על מכונו ולטובה…

כך גם בענייני וכאשר לא רציתי לעלות השמימה ולקבל הסברים, לא רציתי להרהר אחר מדותיו של הקב״ה…

כמו״כ עצתי – אמרתי לראש השומרים ימ״ש – שלא תרבה לשאול קושיות על השי״ת שאולי עי״ז יקראוך לעלות השמימה, והלא אתה עוד מקוה לצאת לחפשי מכאן ולהתחיל לחיות חיי שקט ונחת, ע״כ יותר טוב שלא להקשות יותר על השי״ת.

ובריך רחמנא שדברי מצאו חן בעיני הקאפו הרשע הזה, ובבת צחוק קל על שפתיו אמר לי הנך יהודי פיקח ותוכל ללכת מכאן לשלום ומהיום והלאה תוכל לבוא לבלוק שלי לקבל מאכלים טובים.

ובאופן זה ניצלתי בעזה״י ממות בטוח ואכזרי והודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו.

בזה לא תמו לתלאותי בשל הטלית.

במחנה שהייתי חונה היינו לערך אלף חמש מאות יהודים, וכמה שבועות לפני שנשתחררנו ע״י האמריקאים, טלטלו אותנו ממקום למקום, ועיקר כוונתם הי׳ להרחיק אותנו ממקום שהאמריקאים מתקרבים ובאים כדי שלא ניפול ביד האמריקאים ונשתחרר, ובשבת קודש האחרון לפני השחרור כבר שמענו מרחוק קול חיצים וברקים קול יוריות ותותחים של האמריקאים, והיה ניכר שהמה כבר קרובים למחנה שלנו ונתמלא שמחה לבבנו שקרוב יום הישועה, פתאום בא פקודה להרחיק אותנו ממקומינו ולהעביר אותנו למקום חדש בלתי ידוע, והפחד שלנו הי׳ שכוונתם כעת להוביל אותנו למקום שיש שם בית המוקד, כדי לקיים צוואת הרשע ימ״ש שלא להניח חי שום בר ישראל ח״ו.

והנה דרכם של הקאפו'ס הרשעים השומרים שלנו, בעת טראנספארט כזה, לחפש אצלינו, אם יש עוד מה שהוא, בעל ערך, אצל מי שהוא, בכדי שיוכלו לגזול ממנו, ובאופן זה בזזו מאתנו מנעלינו ומלבושינו הטובים האחרונים. וכך התנהג הקאפו שתחת מרותו נמצאת הבלוק שלי, המכונה בשם ווילי, ופשפש וחיפש אצלינו.

כאשר ניגש אלי ומשמש ומצא אותי מלובש בטלית הקטן עם הציצית, מיד התקצף עלי, ואולי משום שלא מצא אצלי איזה מלבוש או חפץ מועיל עבורו, וקרע בשתי ידיו בחזקה את הטלית קטן וזרקו לתוך התנור עד שנשרף לנגד עיני.

אין כח בעטי להעלות עלי גליון את גודל הצער שהיה לי מאבדן הטלית קטן הנ״ל שהוא היה לי למגן ומחסה בעת צרה וצוקה, ולא יכלתי להשלים עם העובדה שהטלית קטן החשוב איננו עוד. והרגשתי את עצמי מחוסר שמירה והגנה הראויה לשמה, כפי שהיתה לי עד כה בהיות הטלית קטן על בשרי, ומעשה הרשע הלז הוציאה ממני התפרצות היסטרית של בכי ויללות עד אין שיעור, בידעי שאנחנו עומדים בימים האחרונים לפני הישועה וצריכים אנו רחמים גדולים ושמירה מעולה לצאת לחיים ולשלום.

ובני יקירי ר׳ זלמן ליב נ״י הנמצא על ידי ניסה לנחמני על אבידתי שהלא כל האלף וחמש מאות היהודים שאתנו, לא היה להם טלית קטן מעולם מעת שבאו לאושוויץ, ומה לי לצער נפשי כל כך, אין לנו אלא להסתכל כלפי מעלה כאשר היה השם בעזרתינו עד עתה, כן נזכה שיוציאנו בקרוב למרחב.

והנה הובילו אותנו למרכבת משא על מסילות הברזל, ושמו אותנו בתוך קרונות־הבקר שבהם נדחקנו בצפיפות איומה אחד על גבו של השני, וישבנו איש על יד אחיו מחוסרי אונים, בתוך דוחק וחום מחניק מבלי מזון ומשקה כידוע צורת הטראנספארטים של הגרמנים עם קרבנותיהם היהודים, וחכינו רק על בואם של האמריקאים , שישחררונו חיש מהר מידי המרצחים הזידונים הללו.

והנה באמצע הלילה כשניסינו להרדם קמעה, זאת היתה בעצם מן הדברים הקשים ביותר בתנאים בהם נמצאנו בתוככי הרכבת. צורת השינה היחידה האפשריות היתה רק על ידי שהנחנו ראשנו איש על כתף חבירו.

הקאפו ווילי ששמר על קרונינו היה משתרע על ספסל ארוך שאותו העמיד באמצע הקרון, ואנו הוזקקנו להצטמצם בשאר המקום הנשאר בהצטופפות איומה. ואני השענתי את ראשי על כתף בני היקר זלמן ליב נ׳׳י שישב על ידי. אך אחרי שעלה בידי אחרי קשיים מרובים להרדם קצת, התעוררתי על ידי בני שהתלונן שהכתף כואבת לו, ואמר לי בזה״ל טאטע עש טיט מיר אזוי־ וויי. איך קען עס לענגער נישט אויסהאלטען והוא מבקש אותי שאשים ראשי על כתף חבירי שיושב לידי מהצד השני.

בתחילה מעט הקפדתי על שהפריע את שינתי, אך נעניתי כמובן לבקשתו ושמתי את ראשי על כתף רעי מצד שני, וכן בני נ״י הניח ראשו על כתף אחת מצד שלו, וכמעט באותו רגע התעוררנו מקולות נפץ אדירים, שנגרמו מידי להקת מטוסים אמריקאים שהשגיחו מלמעלה ברכבת הזאת, ובחשבם שנוסעים בה חיילים גרמנים הפציצו אותה כהוגן. פגזים התפוצצו סביבנו ברעש מחריש אזנים. ולפתע פתאום חדר רסיס את דופן הרכבת, ועבר בדיוק בין ראשי לראש בני, במקום בו הונח ראשי לפני רגע!

הרסיס פגע באופן ישיר בקאפו ווילי ששכב שרוע על הספסל וידיו מקופלות על חזהו, וקטעה בבת אחת את שתי ידיו.

הוא התפרץ בשאגות נוראיות מרוב כאב ויסורים, והתחנן אלינו שנצילו ממות ביסורים. מריעיו התלוצצו ממנו בהיותו במצב נורא כזה, בלגלגם עליו, נו דוילי קענסט דו נאד מיט דיינע הענד רייסי־ז אונד פארכרענען א טלית. [משהו כמו הלא אלו הידיים ששרפו את הטלית] והוא התחנן רק שיצילוהו, וממני ביקש סליחה על מעשהו, ושאתפלל עבורו שישאר בחיים.

 

 

 

 

 

 

 


[1]  [חלק ב דף כה:]:

[2] כלשון הזהר: "משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין".

[3] וכתב עוד שם בהמשך דבריו: "והנה גלות מצרים היה הכנה לתורה שבכתב שהגיע זמנה להגלות וכנגד זה היה חכמת מצרים שהיה בכישוף והתגלות מצד הקליפות בזה לעומת זה. ונצרכו להיות בגלות מצרים להוציא הניצוצין קדישין השייכים לתורה שבכתב ועל זה נאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרכוש גדול דקדושה. ובגלות בבל שהיו אז עוד נביאים אחרונים יחזקאל חגי זכריה ומלאכי ודניאל ובעלי רוח הקודש. והיה אז בזה לעומת זה חרטומים ופותרי חלומות ומודיעים עתידות מצד הקליפה. ואחר כך שפסקה הנבואה והגיע זמן התגלות תורה שבעל פה וכמו שאמרו בסדר עולם זוטא מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. והיינו חכמים המחדשים בשכלם בתורה שבעל פה דאף שהוא גם כן דברי אלהים חיים מכל מקום מופיע בלבם של חכמי ישראל. אז התחילה חכמת יונית על ידי ארסטו שכפרו בכישוף והתגלות וסמכו על שכלם והבנתם הגרועה להכחיש דברי אלהים חיים התורה שבעל פה. ואז היה התורה שבעל פה בגלות עד שהוציאו הניצוצין קדישין ואז התפשטה התורה שבעל פה": עכ"ל.

[4] סנהדרין ח.

[5] לכן אנו מוצאים את הביטוי "ויאמר… בליבו" ולעולם לא נמצא לשון דיבור, מפני שלעצמו לעולם פונה האדם בלשון רכה…

[6] עי' רש"י סנהדרין דף צז. "ושני אלפים תורה – מן הנפש אשר עשו בחרן עד [אלפים] שנות משיח".

[7] והוא המשך הפסוק המובא במדרש "בי יכתירו צדיקים" – שזה היה כתר וראש להתגלות דיבור תורה ותפילה לצדיקים. [שפ"א שם].

[8] וממשיך שם: ומפני שהחטא – הוא סיבת הגלות והפורענות – נחלק לשלושה חלקים, חלקי חטא המחשבה, וחטא הדיבור, וחטא המעשה, לכך יש על המשכיל להתעורר על קץ גלותנו זה שראוי להיות שלושה חלקים יותר על גלות מצרים, כי מתוך שעמדו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה על חטא הדיבור, קל וחומר בבית ראשון שעבדנו עבודה זרה וחטאנו בשלושה חלקי החטא, במחשבה בדיבור ובמעשה, נגזר עלינו ארבע מאות ושלושים שנה כנגד הדיבור, ארבע מאות ושלושים כנגד המחשבה, ארבע מאות ושלושים כנגד המעשה.

וזה חשבון דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ומאתים ותשעים (דניאל יב, יב), שהם שלש פעמים ארבע מאות ושלושים, ולכך אמר הנביא (מיכה ז, כ) תתן אמ"ת ליעקב, התפלל על הקץ הזה ואמר תתקיים אלף ומאתים ותשעים ליעקב, כלומר לזרעו של יעקב, ואם תעשה זה במדת אמת, ואם לאו במדת החסד שלך שהחזיק בה אברהם, זהו חסד לאברהם אשר נשבעת, כלומר שבועה יש בדבר שנשבעת לאבותינו מצד החסד, והשבועה היא מה שכתוב (דברים לב, מ) כי אשא אל שמים ידי, ובדניאל כתיב (דניאל יב, ז) וישבע בחי העולם:

[9] ניתן עוד לרמוז שהק"ל נרשם בכתיב חסר, לרמוז לגאולה שתתחיל ממשה רבינו שנולד לק"ל שנה לגלות מצרים, בהיות יוכבד בת ק"ל שנים. [ענין ק"ל שנים כנגד הק"ל שנים שפרש אדה"ר מחוה והוליד לילין ורוחין, כפי שביארנו בארוכה בספרנו 'משנת הגלגולים' במאמר סוד גלות מצרים וחטא אדה"ר].

[10] וכן מובא בשם האדמו"ר מגור בעל הבית ישראל.

[11] פרדס מנחם – מועדים קל"ה.

[12] מדרש רבה שמות פרשה א פסקה ל

[13] עי' שם עולם הרצברג סי' טז.

[14] פרק קיד, פס' א.

[15] ויקר"ר לב – ה.

[16] הגש"פ נחלת שדה, ומעי"ז במאור ושמש – רמזי פסח ד"ה ולכן אבותינו.

[17] כתב בספר משכיל לדוד [בראשית פרק מא פסוק יב] רש"י הסביר עה"פ ושם אתנו נער עברי –  "עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר": וקשה היכי הוה מצי שר המשקים לומר כן, דהרי יאמר לו פרעה א"כ היכי היה מדבר עמך, ופותר לך החלום, והלא לא היה שם עברי אחר להיות מליץ?

והיה נראה לומר דמשו"ה לא קאמר 'אינו יודע' אלא 'אינו מכיר' כלומר יודע הוא לדבר בלשון מצרי על צד ההרגל, אבל אינו מכיר בטיב הלשון לדבר על בוריו בדקדוק.

אלא דבין כך ובין כך קשה מנ"ל לרש"י הך פירושא, והלא בב"ר לא אמרו אלא 'נער שוטה, עברי שונא' לכך נראה לפרש כוונת רש"י  

 כמו שפירשו גבי מה שאמרו רז"ל ש'אין מלה"ש מכירין בלשון ארמי' דאין הכוונה שאינם יודעים, אלא ששונאים אותו ואין רוצים ליזקק לו, ה"נ רצה לומר אפילו לשוננו אינו מכיר – כלומר הוא שונא אפילו לדבר בלשון מצרי, לפי ששונא אותנו, וזה היה באמת דרכם של ישראל וכמ"ש רבותינו ז"ל שלא שינו את לשונם והשתא עולה פירוש רש"י בקנה אחד עם מה שכתוב במדרש: עכ"ל ודפח"ח.

וע"ע בפירוש הרא"ש עה"ת עה"פ [במדבר כה-א] 'וישב ישראל בשיטים'; ילמדנו רבינו בזכות כמה דברים נגאלו אבותינו ממצרים? בשביל שלא שינו את שמותם ולא שינו את לשונם שנאמר כי פי המדבר אליכם שהיו מספרים בלה"ק ולא גילו מסתורים שלהם שנא' ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה  [הציווי ושאלה אשה וכו'] מופקד אצלם מפי משה י"ב חדשים ולא נפרצו בעריות. לא שינו שמותם ראובן שמעון ירדו ראובן שמעון עלו… כל מקום שנא' העם לשון גנאי הוא וכל מקום שנא' ישראל לשון שבח הוא. ויהי העם כמתאוננים. וידבר העם באלהים ובמשה מה אעשה לעם הזה. וירא משה את העם כי פרוע הוא:

[18] מאור ושמש – רמזי פסח, ובעוד ספרים.

[19] לא אמנע טוב מבעליו, ואביא כאן פרפרת נאה בהקשר לדברי פרעה הללו, מהר"ש מאוסטרופלי והשפ"א [ויגש תרמ"ד]:

וירדו כל עבדיך אלה אלי (ד׳א ח׳) איתא בלימודי האר״י זלה״ה הביאו הרב מהר״ש מאסטרפולי. פרעה פגם באותיות מ״י של אלהים עליון בסוד מי ה׳ אשר אשמע בקולו וגו׳ ואח"כ פגם באותיות מ״ה של אלהי"ם התחתון באומרו מה זאת עשינו (שם י״ד ה׳) עכל״ה.
ולדעתי – אומר השפ"א – הוא סוד, שבתחילה כאשר פגם באותיות מ״י של אלהי"ם, נשאר אותיות אל״ה מאותיות אלהים, ואח״כ כאשר פגם באותיות מ״ה של אלהים, נשאר אותיות אל״י, וזהו סוד (י״א ח׳) וירדו כל עבדיך אל״ה אל״י, ר״ל צריך אתה לתקן במה שפגמת באותיות אל״ה אל"י, לכן כאשר נטבע בים סוף כתיב וישובו המי"ם ר״ל מ״י של אלהים עליון, ומ״ה מאלהים התחתון, וזה המי"ם – מ״ה מ״י, ששבו למקומם כאשר בתחילה, ונמצא שתיקן מה שקלקל. [א.ה. ענין אלהי"ם עליון ותחתון – הוא בחינת ה' עילאה ותתאה, עי' שערי אורה גיקטיליא שער ה' ד"ה 'ואם תבין'].

ובאגרא דכלה ע"הפ "הנה יוצא המימ"ה" יש לפרש באותיות מ"י מ"ה – שפגם בהם פרעה. ע"כ. עכ"ל השפ"א ודפח"ח.

ונראה להוסיף בענין – גלות הדיבור – כמובא בספרים – היא בחינת גלות השכינה, ספירת המלכות [עי' מבוא לחכמת הקבלה – ח"א ש"ו פ"ג, ובספר קהלת יעקב – ערך למ ועוד]. שם אלהי"ם הוא מבחינת המלכות. ולכן מובן שפגמו של פרעה – גלות הדיבור – היה דוקא בשם אלהי"ם, כדברי הר"ש מאוסטרופולי. הדבר רמוז בכך שפרע"ה נקרא פ"ה רע, פ"ה = 86 עה"כ, כמספר אלהי"ם.

אך אצל משה נתקן הדיבור במעמד הר סיני, ופ"ה אל פ"ה אדבר בו – פעמיים 86 [עה"כ], כנגד שתי בחינות של אלהי"ם עליון ותחתון.

[20] זרע קודש שמות יד-יב.

[21] ר' צדוק בפרי צדיק – קונטרס עמלה של תורה – אות א.

[22] ספר פרי עץ חיים – שער חג המצות – פרק ז, וז"ל:

"דע, כי פרעה אחיזתו בעורף ולא בפנים, והיא באחור הגרון דא"א, ששם בבינה דא"א, הנקרא גרון, ושם סוד מקום צר, לכן נקרא מצרים – מצ"ר ים, ושם היה מעכב הטפה, היורד לחוט השדרה, ויורד משם השפע לז"א הנקרא ישראל, ופרעה עיכב השפע ההוא, והיינו משועבדים תחת ידו, בהיות כי אחיזתו בב' אותיות מ"י דאלהי"ם, וזה בעורף. ושאר אותיות אלהים שהם אל"ה, הם בפנים, כידוע הוא כי אל בפנים, ושם נאחזין ישראל. וכל זה הוא, קודם אצילות אבא ואמא, והתפשטות בז"א בזרועות שלו, ופרעה היה בעורף הגרון שהוא בינה של א"א, קודם שיתפשטו הזרועות שלו באו"א:

ומה עשה א"א, הפסיק ותיקן העולם באופן (שיצאו ישראל, ס"א) שהכל בא מן הפנים ולא מן העורף, שהיא מקום אחיזת פרעה. לכן אמר עבדים היינו לפרעה במצרים, ר"ל בהיותו במקום צר שהוא חוט השדרה, והוא מצרים. ויוציאנו ה' אלהינו משם, הם או"א הוציאנו מן העורף, בסבת התפשטות ביד חזקה ובזרועה נטויה, ב' זרועות דא"א:

ואלו לא הוציא הקב"ה שהוא א"א את אבותינו ממצרים, פי' – שהוציא לאו"א בגרון א"א, והשפע שהיה הולך מצד האחור חזר לפנים בסוד או"א, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים, שהוא סוד המלך הראשון, בלע בן בעור, בסוד בית הבליעה שהוא הגרון, ששם אחיזתו, והיה מעכב השפע היורד לישראל שהוא ז"א, לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, והרי זה משובח:

וכדי שתבין כוונת פרעה הרשע, דע, כי הוא רמוז בעורף, וממול ערפו שהוא הגרון, בפנים שם ה"ג מוחין דקטנות, כשהוא בבטן המלאה בינה שהוא אלהים, ובהיפך מליאה, ומשם יונק הז"א בקטנות, ג' אלהים כמנין גרון (א) וזהו הגרון הוא מקום צר, ולזה רמז הכתוב, מן המצר קראתי יה, וכוונת פרעה היה, לעכב המוחין שלא יצאו לחוץ ולא לפנים, ויתהפך השפע לאחור, אמר כל הבן הילוד, פי' – לעכבו במצר, וכן תמצא הב"ן הילו"ד היאור"ה, גי' מצר, פי' כי היאורה חסר ו', ואלו ג' מלות עולין שג"ל, וכן מצר עם שלש אותיותיו גי' שלג":

 

[23] "אַנְתְּ הוּא דְּאַפַּקְתְּ עֶשֶׂר תִּקּוּנִין וְקָרֵינָן לוֹן עֶשֶׂר סְפִירָן לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָן וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָן. וּבְהוֹן אִתְכַּסִּיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא… וְאִלֵּין עֶשֶׂר סְפִירָן אִנּוּן אַזְלִין כְּסִדְרָן… וְכַמָּה גוּפִין תַּקַּנְתְּ לוֹן דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָן עֲלֵיהוֹן וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא. חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא. גְּבוּרָה דְרוֹעָא שְׂמָאלָא. תִּפְאֶרֶת גּוּפָא. נֶצַח וְהוֹד תְּרֵין שׁוֹקִין. יְסוֹד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ. מַלְכוּת פֶּה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ. חָכְמָה מוֹחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו. בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין וכו':

[24] רמזי פסח ד"ה והנה. והוסיף עוד: "ובחינת הגאולה היה על ידי שהאיר הקב"ה על הדיבור אור המוחין עילאין שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה שהם גימטריא ס"ח ונתבטל אחיזת החיצונים מהדיבור. [הרמז הנלע"ד בזה – בשליחות משה יש שלש פעמים אנכי – כשלכל אחד צמוד פה – ספר שמות פרק ד, פעמיים עם אהי"ה ופעם עם הוי"ה; (יא) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְדֹוָד: (יב) וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר: (טו) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:]

 

[25] זוה"ק תרומה קסא. וע"ע באריז"ל פרע"ח שער כ"א פ"א, שעה"כ דרוש א' לפסח, ספר הליקוטים שמות פ"ב.

[26] ישעיה ה-יג.

[27] והחל הדבר ממאמר אברהם 'במה אדע כי אירשנה' – ובזה היה פגם בבחינת הדעת, ואז תיכף נגזר גלות מצרים – גלות הדעת [ששון ושמחה ויסברג ח"ג פסח עמ' סד].

[28] ישעיה יא-ט.

[29] פ' בא

[30] עי' ע"ח שער דרושי הצלם דרוש א'.

[31] אגרא דכלה פ' בשלח. על פי זה מסבירים מדוע נקרא הלילה הזה "ליל שימורים", שכן דברים הצריכים שימור נפסלים בהיסח ה"דעת", ולכן לילה זה שהוא גאולת הדעת צריך שימור מיוחד. [הסדר הערוך ח"ב עמ' כט בשם הגר"מ שפירא].

[32] מבוא לחכמת הקבלה – חלק א שער ו פרק ג.

[33] ח"ג רכט:, ובתקונים דף קמז.

[34] שם.

[35] עי' נהרות איתן [רובין ח"א עמ' לב] שמקשה שלכאורה אין לזה שייכות לעבודה הפיזית של החומר אשר השתעבדו להוציא את המדרגה הרוחנית של גלות הדעת והתורה, בחומר שזה ק״ו? ומבאר שיתכן שכוונתו שע״י שיעבוד הגוף נעשה החומר שלהם מזוקק שבעתיים, עד שלא נשאר בהם כל שייכות לתאווה גשמית, וזיכוך החומריות הוא מה שכתב שע״י שיעבודם הוציאו את הדעת שהיא התורה מן הגלות, וכל זיכוך ע״י עבודה גשמית אחרת, הוציאה ג״כ מדרגה רוחנית אחרת מעומק הגלות שלה, וזהו ק״ו ליבון הלכה וכו' ודו״ק.

[36] שמו"ר ט-ג.

[37] יחזקאל פרק כט-ג.

[38] קהלת פרק י – יא.

[39] למעט מכת חושך שבה לקו רשעי ישראל. ועי' במפרשים שנתנו כמה טעמים בענין ההפליה והפדות דוקא במכה זו.

[40] מסכת שבת דף קנא.

[41] ב"ר ח-יב.

[42] שם עולם הרצברג סי' טז.

[43] שם יה"ו – חכמה בינה דעת, ו' מרמז לו"ק הנשרשים בדעת – קו האמצע.

[44] והוסיף שם שאל תתפלא שמבאר אות מלשון אותיות ולא כפשוטו – מופת, שאף בחז"ל מצינו כן שדרשו עה"פ וישם ה' לקין אות – מבואר בילקוט ובמדרש שה' שם לו את האות ו'.

[45] ישעיה פרק יא.

[46] אות שז.

[47] עש"ע שמוסיף לבאר את ההבדל בין ישועה לעזרה: 'אם כן לא היתה נקראת הגאולה רק עזר"ה, אבל בכאן אצל הים נאמר [שם יד י] ויצעקו בני ישראל אל ה', הנה אחר הבקשה נקרא השי"ת מושיע, וז"ש משה התיצבו וראו את ישוע"ת ה' אשר יעשה לכם היו"ם דייקא, שעד היום לא היתה ישוע"ה רק עז"ר, וזהו ויוש"ע י"י ביו"ם ההו"א דייקא, וז"ש דוד חושה לעזרת"י (ר"ל מהר והחישה נפלאותיך להיות לי לעזר גם קודם התפלה) ה' תשועתי (כי תשועתי תמיד אתה אחר התפלה כי אתה שומע תפלה, הנה גם באיני מתפלל עדיין) חושה לי לעזרה. וזה פירוש הפסוק [תהלים קמה יט] רצון יראיו יעשה (גם כשהוא אצלם רק ברצון, אבל לא נקרא ישועה, אבל) ואת שועתם ישמע ויושיעם.

וזה פירוש הגמרא [ברכות ו ע"ב] כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב [בראשית יט כז] וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' עכ"ל, והנה לכאורה הדברים תמוהים מהיכן דייקו שבשביל מצוה זאת לחודה יהיה השי"ת בעזר כדרך שהיה עוזר לאברהם, דלמא מה שהיה השי"ת עוזר לאברהם היה בעד המון מצוות הרבים שעשה לפניו עד שקראו אברהם אוהבי, והנראה דדייק, דהנה המעשה דהצלת לוט נאמרה באריכות סיפור המעשה בתורה, ואחר כך כתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום וכו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וכו' ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וכו', דהנה קשה הרי זה כבר נאמר באריכות לעיל, ע"כ לומר דמשמיענו דהשי"ת היה עוז"ר לאברהם היינו דעשה רצונו גם מבלי תפלה, כי לא התפלל אברהם על לוט, ואף על פי כן ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וכו', הנה נשמע שהשי"ת היה בעז"ר דייקא לאברהם, היינו שהיה עוז"ר לו אפילו על הדברים שלא התפלל רק היה בלבו במחשבה, והנה מדסמך בכאן דייקא אל המקו"ם אשר עמ"ד שם וכו', שהיה קובע מקום לתפלתו, משמע דזאת המצוה דייקא גורמת לזאת המעלה, והוא מדה כנגד מדה, כיון שקובע מקום לתפלתו, קודם שמתפלל, הנה המקום הזה הוא דמיון חקיקת התפלה במחשבה, וכדמיון השרטוט בס"ת שהוא המקום המוכן לסבול האותיות טרם הכתיבה, כן המקום הנקבע לתפלה, הבן הדבר, על כן והיה זה שכרו, שהשי"ת עוז"ר לו מעת עלה הדבר במחשבתו גם בטרם התפללו:

וכתובים הדברים אצלינו באריכות בנוסח ברכות קריאת שמע עזר"ת אבותינו אתה הוא מעולם, מגן ומושי"ע לבניהם אחריהם וכו'. ובפסוק [תהלים קכא א] אשא עיני אל ההרי"ם מאין יבא עזר"י, ובאת התשובה עזר"י מעם ה' עושה שמים וארץ, שגם בעת עשיית שמים וארץ, הנה ישראל עלו במחשבה הגם שלא סיגלו עדיין מצוות ומעשים טובים:

ולפי זה תבין הדבר אשר כל אחד מהתנאים הנ"ל דיבר לפי סוד שמו, שהתנא ר' אליעזר דיבר כפי סוד שמו לשון עז"ר, על כן אמר בתשרי נברא העולם סוד המחשבה, ור' יהוש"ע שמו גורם לשון ישוע"ה על כן דיבר מהמעשה, ואמר בניסן נברא העולם. ואתה המעיין לטוש עיני שכלך ותשכיל דברים נעלמים בחכמה':

[48] מאמרי חדשי תמוז אב – מאמר ה.

[49] ילקו"ש שמות רמז רל"ד.

[50] עש"ע שהוסיף בענין.

[51] שמות תרנג.

[52] מטה משה על הגש"פ לר' משה אליקים בריעה מגיד מישרים דקוזניץ. ענין העומ"ר – אומ"ר – מובא גם בנועם אלימלך פ' אמור.

[53] אלה הדברים שלזינגר, פ' אמור, מהגר"פ פרידמן.

[54] כתב בספר שבת למטרה: השפת אמת כתב שעשרת הדברות הם שורשים של תרי"ג מצוות כידוע, כפי שאומר הרס׳׳ג, ובאמת יש בהם תרי״ג אותיות ועוד שבע כנגד שבע מצוות דרבנן. מסתבר איפוא שגם עשרת המכות במצרים. הם שרשים למכות נוספות. וראה זה פלא, בהגדה של פסח מובאות ג׳ דעות כמה מכות הוכו המצרים במצרים וכמה בים-סוף. דעה א׳ במצרים 10 ובים 50 (אצבע מול יד). דעה ב, במצרים 40 ובים 200. דעה ג׳ 50 ו־250. לפנ׳יכ מציינים חכמים כי 10 מכות היו. ור׳ יהודה סימנם בשלש מילים: דצך עדש באחב =3. סך כל הנאמר הוא 613 בדיוק! תרי"ג!  (באגדה איו מחלוקת עקרונית בין דעות שונות, אומר הרב דסלר, אלא כל אחת מתייחסת לבחינה סויימת או לזוית שונה)

[55] שיח יהודה רפפורט – שבועות.

[56] תולדות יעקב יוסף פרשת קדושים – אות ח.

[57] מדרש רבה דברים פרשה ב פסקה א.

[58] כדברי הגמ' במנחות דף כט: 'ומפני מה נברא העולם הזה בה"י מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך? לא מסתייעא מילתא כו'.

תשוב"ה – מובא בקבלה שהוא אותיות תשוב-ה' שמה שפגם במלכות – אות ה' – ישוב למקומו.

[59] הכל מפני מנחם מאמרים בשלח תשנג מ"ב.

[60] אמרי פנחס – שער ד – שבת ומועדים. והוסיף עוד שם באות רפג: בין יושבין בין מסובין, כי כשהיו במצרים היה הדיבור בגלות, וזה שנאמר בפרך בפה רך, והביא הקב"ה אור גדול לעולם ונגאלו, ויצא הדיבור מהגלות וזה פה סח, והדיבור הוא בחי' מקיפין וזה מסובין לשון סביב והוא מקיפין:

[61] ומוסיף שם עוד: "וזה רומז גם כן באמרו מעשה ברבי אליעזר וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם וכו', שידוע מאמר חז"ל שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך שעיקר קבלת עול מלכות שמים הוא בדיבור הקריאת שמע, והרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדחילו ורחימו צריך שישמור שלא יפגום ברית הלשון ושיהיה דיבורו ברור ונקי כדי שלא יתאחזו החיצונים לבלבלו בעת שמקבל עליו עול מלכות שמים וכנ"ל. והנה אותן החכמים המשיכו קדושה גדולה כל כך בדיבורם על ידי סיפור יציאת מצרים עד שגם תלמידיהם הרגישו קדושה ההיא וגם עליהם נמשך קדושה על ידי רבותיהם, ועל כן באו ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע פירוש שאנו מרגישין גודל קדושה העליונה שנמשך לדיבורכם שעל ידי דיבור קדוש כזה שנתקדש על ידי הסיפור יציאת מצרים ראוי לקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובדחילו ורחימו":

[62] ב"ב יב:

[63] הגדש"פ ד"ת גרוס, בשינוי.

[64] הגש"פ שואל כענין, ע"פ כתבי ר' צדוק הכהן מלובלין.

[65] ברכות ס.

[66] שמן ראש אנשיל כץ – פסח. וממשיך שם שע"ז אנו אומרים במזמור של פסח – [תהילים פרק קז-כח] וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: שהגם שהם שמחים בישועת ה', עם כל זה עיקר שמחתם היא על כך ששתקו בעת הצרה ולא התרעמו ולא התריסו!

 

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

0 תגובות על “דרשות על פסח”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב