שבת שובה – צעד קטן אך עקבי!

['בנועם שיח' עם תוספת מרובה. ראשי פרקים. לא כל הכתוב כאן נמסר]

שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך

למה עד? הרי יש מחלוקת אם עד זה עד בכלל או לא, לא יותר פשוט לומר "אל ה' אלקיך"? שובו אלי ואשובה אליכם, השיבנו ה' אליך ונשובה ועוד.

ועוד קשה – כי כשלת בעונך – הרי כשלון הוא שגגה, ועון הוא מזיד, היה לו לומר כי כשלת בחטאך? או מרדת בעונך?

חיובנו בזמן זה – לשוב בתשובה . על מצוות התשובה אנו מוצאים התיחסות בתורה, פסוקים המצריכים התבוננות:

 (י) כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך: (יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא: (יב) לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: (יג) ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: (יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו: (דברים פרק ל)

ו. הכיצד יחשבו בנ"י שהתשובה בשמים?

2. כיצד יתכן שא' יסבור שהדבר בשמים, ומאן דהו יתקנו ויענהו שהדבר בתוך ידו?

הדבר יתבאר ע"פ הגמ' (סוכה דף נב.)

א"ר יהודה לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקין בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

ו. וצ"ב, מהו באמת יצה"ר, חוט השערה או הר גבוה?

2. אנו היינו אומרים להפך, לצדיקים היצר כחוט השערה, ולרשעים כהר גבוה?

דרכו של יצה"ר , כאשר א' רוצה לקבל קבלה טובה, הוא מפחיד אותו מתוצאות קבלתו…

לדוגמא: 1. אדם רוצה להחמיר לא לטלטל בשבת. יצה"ר מיד שואלו- מה תעשה בחרף כשתהי' מצונן בלי טישיו? ומה תעשה בקיץ בלי מטפחת לזיעה? ומה תעשה כשיהי' לך ילדים ועגלה?

2 אדם רוצה להתחיל דף יומי. מה תעשה כשיגיעו ליבמות וזבחים וכדו'? וכאשר אתה בחופשה? ובבין הזמנים לפני פסח כשאין לך זמן לנשום?

3 אדם רוצה לקבל להניח תפילין, היצר טוען- ואם תתעורר מאוחר? ומה תעשה כשתהי' במילואים? ליד ה"חבר'ה"

4  אדם רוצה לקבל ע"ע ליזהר בהל' לשה"ר , זה לא בשבילך! ומה תעשה כשתהי' אצל החברים שלך שהם פטפנים גדולים? ומה תעשה בעבודה שלך, כשהבוס הרכלן שלך ידבר?

• אנו מודים לה' שהוא גולל אור מפני חושך – על מה ההודאה? שינוי ברגע היה גורם לעורון או לגישוש באפילה פתאומית. ה' מביא את התהליכים בהדרגה. וזה חסדו.

כך האדם לא בנוי למעברים חדים. שינויים מפליגים בין רגע.

כותב הגרי"ס: גם המעט טוב מאד, אין ערוך לה בענייני התבל!! לראות לכל הפחות, שתהיה איזה קבלה להבא ביום הכיפורים. ובכל בחינה קטנה שבקטנות, אשר יכין האדם את עצמו להגדיל בחינת יום הכיפורים שלו, אין ערוך ואין די באר הצלחת נפשו להינצל מצרות רבות ונצורות, ואין לנו ריווח גדול מזה" (אור ישראל מכתב ז).

כותב המס"י:

וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש.

על מי שמנסה לקפוץ גבוה בבת אחת – אומר היעב"ץ "לא יתכן להכריח הטבע לקפוץ בפעם אחת מקצה אל קצה אחר כי יקציף הטבע או יחרידהו ויבהלהו" [מוסרי היעב"ץ]

אלול רמוז בפסוק ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים כו' לאיטי!!

לכן ההכנה היא ארבעים יום! כדי שנפנים את השינוי בהדרגה!

הרמב"ם כותב "הקופץ למקוה הרי זה מגונה" [הפשט במקוה מצומצם אך מבארים בדרך רמז] לקפוץ לטהרה – אינו נכון, צריך ללכת בצעדים מדודים! וכמו שמקוה מטהר את הטמאים – ירידה בצעדים מדודים – כך הקב"ה מטהר את ישראל!

כעת נבין את הקושי של הרשעים –

הם רואים את החוט השערה שהם נדרשו לעשות – ובוכים. כי היצר הטעה אותם ואמר להם שהמלאכה קשה וארוכה…

הצדיקים בוכים – כי הם רואים את ההר הגבוה שהעפילו אליו – הר שמורכב ממליוני שערות קטנות שבכל פעם התגברו קצת!

וז"ש שובה ישראל "עד" ה' אלקיך. כל פעם קצת. לא מיד "אל ה'". אלא עד, וכך תתקדם אט אט!

ולכן נתן את הדוגמא לכך – מעצת היצר להחטיאך – כיצד?

הרי אין היצה"ר מחטיא מידית "לך עבוד עבודה זרה" אלא קצת קצת.. היום אומר לו עשה כך כו'

מכשלונך בעוונך – כשלון – שגגה שהפכה ברבות הימים לעוון – תלמד את דרך השיבה – הצלחות קטנות שברבות הימים יצטרפו להצלחה גדולה!

הח"ח שנשאל איך גדלים החפץ חיים – קמים בבוקר כו'. ככל אדם רגיל – רק התמדה!!!

מַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, (שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם), וְאוֹמֵר (ירמיה יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים,

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

אתם מיטהרים – ע"י וזרקתי עליכם מי אפר פרה – טיפה אחת להתחלה – ואתם טהורים לגמרי, ואומר מקוה ישראל ה' – שתהיה לאחמ"כ כשאפתח לך פתח כפתחו של אולם – כמקוה שצריך להיות כל האדם בתוכו! כך תהיה כולך טהור!

*

ראש השנה – כוחה של צעקה

[הרב רוזנבלום עם תוספות – מספר דורש טוב]

ראשי פרקים

ותתן לנו באהבה את יום הזכרון הזה יום תרועה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים

שואל רבי מרדכי קרנובסקי משגיח דגייטסהד מה הקשר בין יצי"מ לר"ה?

הרמב"ן כותב שעמ"י לא היו ראויים לצאת ממצרים רק מכיון שצעקו אל ה'.

"וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים – אע"פ שנשלם הזמן לא היו ראוים להגאל אלא מפני הצעקה קיבל תפילתם ברחמיו.

וכן כתוב ויאנחו בנ"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם  וישמע אלקים את נאקתם. ועתה הנה צעקת בנ"י.. ו נצעק אל ה' לאקי אבותינו וישמע ה' את קולנו כו' "כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא אלא שקיבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו".

הזוה"ק הקדוש מגדיר את הצעקה וההבדל בין צעקה לתפלה – שצעקה היא בלב.

ולכן כשה' אומר לשמואל שמאס את שאול – הניח הכל ולקח צעקה שהיא קרובה לה' יותר מהכל.

אמר רבי יהודה גדולה צעקה שקורעת גז"ד של אדם מכל ימיו.

אבל תמוה

הרי בתפילה אין להגביה קולו? והמגביה קולו מנביאי השקר, ועושה אוזן של מעלה כאינה שומעת?

אומר המבי"ט תשובה – שתאיר עינינו בעבודה של הזמן הזה

המעשה בחסיד קרלין וצעקתו בתפילה

אומר המבי"ט צעקה אינה חלק מן התפילה, אבל היא כשאדם זועק מכל הלב – זה משהו אחר! זה מתפרץ!

המלבים עומד על ההבדל בין צעקה לזעקה.

אבל אסור שתהיה זו צעקה "עד מאד"!

השופר גם הוא צעקה, ואח"כ יבבה שאין כוחו לצעוק, ואח"כ גם אין כוח ליבב, ומילל.

זה בא לבטא כרשים ודלים דפקנו דלתיך.

וזה הקשר ליציא"מ – כמו ששם רק הצעקה הושיעתנו, כך הישועה בר"ה היא רק מכח הצעקה!

השנה אין לנו תקיעה בשבת – אבל הצעקה היא תחליף לשופר!

ולכן אנו אומרים תענו ותעתרו ברחמים מן השמים – ומיד – תקובל צעקתכם, ורק אח"ז תקובל תפילתכם ברצון!

הרש"ש בהקדמה אומר שיש לקבל קבלה כלשהי בעת התקיעות, ומובטח שזו תהיה סניגור למענו להכתב לחיים!

כגון, ברהמ"ז מסידור, לעמוד באשר יצר, ללמוד בכל יום משנה אחת, וכד'.

*

הזמן שבו נגמרו התירוצים

אנו נמצאים בר"ה ועשי"ת. אלו ימי תשובה.

הרמב"ם כותב ביד החזקה – הלכות תשובה פרק ג

 (ג) …וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה מי שנמצא צדיק נחתם לחיים ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה:

א. צריך להבין ברמב"ם – מדוע הוא מציין "כשם ששוקלין זכויות ועונות בשעת מיתתו, כך בכל שנה שוקלים בר"ה כו' מדוע צריך "כשם"? לא די לומר בר"ה שוקלין כו'?

ב. כבר עמדו המפרשים על דברי הרמב"ם הללו – מדוע דוקא אם עשה תשובה, והרי די לבינוני שיוסיף עוד מצוה אחת כדי שיהיה רובו מצוות?

י"מ משום שזה לא ישנה את המאזן של המצוות של השנה שעברה, זו מצוה שתצטרף לשנה הבאה, י"מ מפני ששום מצוה לא תכפר על חסרון התשובה שה' מזמן עצמו אלינו כעת, ועוד.

מה שברור מדברי הרמב"ם שפשוט לו שצריך לעשות תשובה בימים אלה.

צריך להבין, והרי התשובה אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, ואינה מיוחדת לזמן זה או אחר,

ואדרבה הרי רבי אליעזר אומר באבות "שוב יום אחד לפני מתתך, שאלוהו תלמידיו וכי האדם יודע מתי ימות? והלא כבר נאמר כי לא ידע האדם עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה״ (קהלת ט, יב), ויום המיתה הוא הראשון משבעה הדברים שמכוסים מבני האדם (פסחים נד ע״ב). אמר להם: כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.

ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח): ״בכל עת יהיו בגדיף לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר״. ״בגדיך לבנים״, פרש רש״י: נשמתך טהורה ונקיה. ואף אנו נאמר: ״ושמן על ראשך אל יחסר״, על דרך שאמרו (ברכות נז ע״א): הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה. אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזמן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו עצמם וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר לבית המלך, הרי הכל מוכן, ושמא יבהילונו לבוא פתאום. טפשים שבהם הלכו למלאכתם,

אמרו: כלום יש סעודה בלא טרח. בפתאום, בקש המלך את עבדיו… (שבת קנג ע״א).

ומה, וכי כלל ישראל עובר חלילה על דינא דגמרא, ועל משנה מפורשת? חלילה וחס! האם חיים בלא חשבון? הס מלחשד!

והלא אף על הרשעים אמרו (שבת לא ע״ס:) שמא תאמר שכוח יום המיתה מהם, תלמוד לומר: ואחריהם בפיהם ירצו סלה״ (תהלים מט, יח, פרש רש״י: את העתיד לבוא לנפשם אחר אבדנם ירצו ויספרו תמיד, ואף על פי כן אינם חוזרים!

מה נאמר, שזו ידיעה ערטילאית, רעיונית גרידא, שאינה מוחשית – אז נלמד הלכה בגמרא (חלין נה ע״ס. שנפסקה בשלחן ערוך (יורה דעה לו, יי)

״ריאה שצמקה״. שחטו בהמה, ערכו בדיקת פנים, ומצאו שהראה מצומקת ומכווצת מפחד פתאום. תלוי: ״אם בידי שמים, כשרה״. אם פחדה מרעם וברק, הרי זה פחד חולף, התכוצות זמנית. מום עובר, ואינה נטרפת בכך. ״ואם בידי אדם״, אם היה זה פחד שנגרם על ידי אדם, הרי זו התכוצות קבועה שלא תחזור עוד לקדמותה, ולכן ״טרפה״.

איזהו ״בידי אדם״, מפרש בעל ״הלכות גדולות״ (סי?ון סאן, אם ראתה חברתה נשחטת בפניה. והוסיף: ומעשה ששחטו כמה בהמות זו בפני זו, ובדקו ומצאו שכולן צמקו. ולא סתם צמקו, אלא התכווצות לעולם, שתמות מחמתה, מרב הפחד והאימה.

אז יש לי שאלה ־ מי לא השתתף השנה בהלויה. ולמי צמקה הראה?! ובפחד כה נורא?! אז מה קורה לנו?!

כשדוד המלך תאר את האדם הנחות, השפל, אמר: ״ואדם ביקר״, ניתנה בו כזו נפש יקרה, ״ולא יבין״, ואינו מתבונן לנצלה למוטב, למה הוא דומה? ״נמשל, כבהמות נדמו״ (תהלים מט, כא).

ואנו, אף כבהמות איננו! דאת הבהמה נצמקת אנו ״ליבנו בריא כאולם״ (שבת לא ע״ב)! לא, אין זו תוכחה. חלילה וחס. רק רצון להבין.

וה״חפץ חיים״ זצ״ל הסביר.

יש קבוצות באכלוסיה. יש עשירים ויש עניים, יש נכבדים ויש נקלים, יש בריאים ויש חולים. כל אדם יודע לאן הוא משתיך. יש חוגים שונים, חברות שונות. שומע האדם על מישהו שנפטר, ומפטיר: ״כנראה שהשתיף לחוג הנפטרים״. יש קבוצה של מתים, זה לא החוג שלי. לא שהוא חושב שהוא יחיה לעולם, אבל יש לו זמן להרשם בגיל מאה ותשע עשרה לבטוח חיים. הם, ״בתים הנאחזים במצודה הרעה״, שהרי אין מיתה בלא חטא (שבת נה ע״א). אותו, לא ידוגו.

כאדם שרואה שמאן דהוא נפטר שואל – בן כמה היה? אם פחות ממני – אני רגוע, ב"ה עברתי את הגיל הזה… אם יותר ממני – אני רגוע, אני עדיין לא הגעתי לגיל הזה…

ולמה, באמת? האם אין לו עברות?

הו, ודאי יש, אינו משלה עצמו. אבל יש לו תרוצים, ובמרום מתחשבים. יפלו מצדו אלף ורבבה מימינו, אליו לא יגש.

טבעי כל כך, ופסוק מפרש: ״כל דרך איש״ – כל דרך שהיא, עקומה ונפתלת ככל שתהיה ״ישר בעיניו״! !משלי בא. ב! ויותר: ״דרך אויל ושר בעיניו״! !משלי יב. טו)

והלכה פסוקה: ״אין אדם משים עצמו רשע״ (?וובות יח ע״ב), תמיד ימצא במה להצטדק!

ואין המדבר בשוטים וכסילים, אלא אף גדולי גדולים. כמונו. ולא רק ״ישר בעיניו״, אלא ״כל דרכי איש זך בעיניו״ (משלי טז, ב), שמן זית זך! –

ומאימתי שבים בתשובה על מעשים טובים?!…

וכיצד באמת צותה התורה על התשובה, אם כל אדם בטוח שדרכו ישרה?!

התשובה על כך נתנה בגמרא.

היה יהודי, גדול שבגדולים. זכה והיה מארבעה ש״נכנסו לפרדס״,

צפו בסתרי המרכבה העליונה, בחביון חכמת הקבלה, וקצץ בנטיעות, יצא לתרבות רעה! (חגיגה יד ע״ח – אלישע בן אבויה, ״אחר״.

״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ולא עמדו חבריו על סוף רעתו״ (ערובין יג ע״ס ־ ורבי מאיר היה תלמידו, צא וראה מה היה רבו!

ואיך התנפץ והתרסק? הגמרא ענתה על כך: ״זמר יוני לא פסק מפיו, וספרי מינים היו נושרים מחיקו״ (חגיגה טו ע״ב). הוא הוקיר את התרבות הזרה. והכתוב מזהיר: ״כי נפת תטפנה שפתי זרה [אפיקרסות (יש״י)] !־חלק משמן חכה״ (משלי ה, ג). ועל כתם שמן, מחליקים!

מכל מקום, ובי מאיר הפציר בו: ״חזר בך!״ ראה לאן נפלת, היכן אתה מבוסס!

ספר לו ״אחר״ ספור: אבויה אבי היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהלני קרא לכל סוחרי ירושלים וכנסם בחדר אחד, ואת רבי אליעזר ורבי יהושע בחדר אחד. כשאכלו ושתו החלו שרים ורוקדים. אמרו רבי אליעזר ורבי יהושע: עד שאלו עוסקים בשלהם, נעסק בשלנו. ישבו ועסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם אבי, אבויה: רבותי, וכי לשריף ביתי באתם? אמרו לו: חלילה וחס, אלא יושבים היינו וחוזרים דברי תורה והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני. וכ^י לא באש נתנו, אף כאן באה אש וסובבה אותנו. אמר: הואיל וכך כיחה של תורה, אם יתקים הבן הזה לתורה אני מקדישו

וסיים: ולפי שלא היתה כונתו לשמים, לפיכך לא נתקימה בי (ירושלמי חגיגה, הובא בתוספות שם טו ע״א). אז זהו, אביו אשם.

ולא אביו בלבד. היה ״אשם״ נוסף: כשהיתה אמו מעברת ממנו עברה לפני עבודה זרה והריחה ממיני התקרבת [נתקפה בולמוס, והסתכנה] ואכלה, והיה אותו המין מזדעזע בגופה כארס של נחש.

וזהו? לא. הרי שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא אביו ואמו (קדושין ל ע״ב), ואיך נתן ״לפטר״ את השתף המרכזי?… –

אמר לו רבי מאיר: ״חזור בך׳, אמר לו: ״איני יכול, שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רוכב על סוס ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת מבית קידש הקדשים ואומרת: שובו בנים, חוץ מאחר. שידע כחי, ומרד בי!״

רבי מאיר לא ויתר. הכריחו לבוא עמו לבית המדרש. מצאו ינוקא ואמרו לו: ״פסק לנו פסוקך״. אמר: ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי״ (תהלים נ, טז). היה הינוקא מגמגם, ונשמע כאלו אומר: ״ולאלישע אמר אלקים״.

אמר לו: ״רואה אתה, בשמים אין מסכימים״. כשרוצים, נתלים ונתפסים אף בילד מגמגם…

סוף דבר, באו ואמרו לרבי מאיר ש״אחר״ נוטה למות. מיהר, ומצאו גוסס. אמר לו: ״חזור בך״, כפי שאמר לו פעמים אין ספור. שאל: ואם אשוב, אתקבל?״

אמר לו: ״הלא כך כתוב (תהלים צ, ג): תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש, ותאמר: שובו בני אדם!״

בכה אלישע, ונפטר. אמר רבי מאיר: ״דומה, שמתוך תשובה נפטר״.

לא מובן. הלא היו לו תרוצים: אבא אשם, אמא אשמה, הקדוש ברוך הוא אשם, המגמגם אשם. ולפתע, רק שאלה אחת בפיו: עוד אפשר?!

והתשובה, שמגיע הזמן בו כל התרוצים מתפוגגים. מבינים שאין בהם ממש, שהגיע רגע האמת. ואם רוצים לזכות בדין, אין עוד אפשרות לדחות, ואין במה להאחז ולהתלות. ונוכחים שהכל היה אך כסות עינים, רמיה עצמית, כזב נבוב. וצופים בראי, והמראה לא מלבב.

זהו ראש השנה.

כלשון הרמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ג

 (ד) אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

תשובה עניינה כל השנה. אך יש זמן קריטי. הקב"ה מזמן עצמו אלינו. זה עשי"ת.

כל השנה הדחקנו, התעלמנו, הרצנו, טפלנו שקר. הגיע יום הדין. לא עוד. כעת, יש רק שאלה אחת: ״ואם נשוב, נתקבל?״

הדרך להלחם ביצה"ר – כשכלו כל הקיצין – "יזכיר לו יום המיתה"! נשק יום הדין!

מוסרו של הח"ח בימים נוראים – עולה על הבימה ומצביע על המקומות הריקים בביהכ"נ ושואל – היכן ר' יענקל? היכן ר' בערל? היכן ר' דוד? הרי בשנה שעברה הם היו עמנו!! זה נגזר בר"ה שעבר שהם לא יסיימו את שנתם רח"ל!

וזהו רגע האמת. ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים. ועל הבריות בו יאמר, איזו לחרב, איזו לרעב, מי בקיצו ומי בלא קיצו.

ר' איצלה בלאזר תלמידו של רבי ישראל מסלנט מסביר ש"בינוניים תלויים ועומדים" פירושו שהאדם עומד על כסא וקשרו כבר את צווארו בחבל, והוא כך תלוי ועומד, אם עשה תשובה – יורידוהו, ואם לאו- ימשכו הכיסא מתחת רגליו רח"ל!

זה רגע האמת!

זהו ה"כשם" שכתב הרמב"ם. כשם שדנים את האדם ביום המיתה כו' כך ביום הדין, לומר לך – זה כיום המיתה!! שכעת נקצב אם יחיה או ימות!

הרב דסלר כותב שברגע המיתה זה רגע האמת, ואז רואה האדם את המלאך המלא עיניים מכל הראיות האסורות שראה, וכעת ההכרה מגיעה אליו במלא עוזה. אין מקום לסיפורים והצטדקויות.

ולכן ביום ר"ה כל תפילותינו הם – זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים, וכתוב בספר חיים כל בני בריתך, ובספר חיים ברכה ושלום כו'.

כי על כף המאזניים עומדים החיים בעצמותם. זה רגע האמת. המאבק על החיים!

והתשובה: ״תשב אנוש עד דכא, ותאמר: שובו בני אדם״!

פרשת וילך – שבת שובה

הידיעה והיישום

[שיחות הר"ש יודלביץ' הובא ביתד, במוקד כ"ד אלול תשס"ז עם תוספות מאוצה"ת]

ספר דברים פרק לא

 (טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּר שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיר וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

פסוקים אלו מעוררים תמיהה. הקב"ה אומר שלאחר שיחרה אפו האדם יסיק מסקנות ויאמר על כי אין א' בקרבי מצאוני כו' והתוצאה- ואנכי הסתר אסתיר פני כו' ??? הרי הם שבים ומתעוררים שהכל בא בחטאם!

שלמה המלך אמר קהלת יא "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט"

הפסוק הזה כולל בתוכו פראדוכס, שמחד מעודדו לשמוח בבחרותו, ומאידך מודיעו שעל הכל יביאו הא' במשפט?

אמרו רבותינו ז"ל [שבת סג] עד כאן דברי היצה"ר המשכנע לחטוא ומתיבת "ודע" הם דברי היצה"ט המעורר לחשבון הנפש.

לכאורה פלא איך פסוק אחד ומשפט אחד חציו מדברי היצה"ר וחציו מיצה"ט?

נקדים מעשה שהיה.

סיפר המגיד הירושלמי ר' שבתאי יודלביץ' בספר דרשות המגיד על מעשה שהיה עם אחד מראשי השלטון שאשתו החלה להתעניין ביהדות, עד ששבה בתשובה והוא החליט להתגרש ממנה. הוא סירב לבדוק מקרוב או לנסות לברר אולי יש אמת בדרכה, ועמד על דעתו להתגרש וכן היה.

ביום מן הימים עסקו דיוני הכנסת באלימות ובסמים ובשאר מרעין בישין של בני הנוער, עד שקם אותו ח"כ ואמר די רבותי, יש רק עצה אחת ויחידה לשמור על הצביון היהודי של המדינה, להקים מדינה שתנהג על פי ערכי התורה! הדברים עורר תדהמה בפרט שאדם זה התגרש על עקרון החילוניות, והם שאלוהו הרי אתה בעצמך התגרשת מאשה שרצתה להנהיג שלטון של תורה? והוא השיב נכון אתם צודקים ואכן אם תעלה הצעה להפוך את המדינה למדינת הלכה אני הראשון שאתנגד אולם אם אתם רוצים לדעת מהי הדרך לפתור את הבעיות זו הדרך. אין זה קשור אלי, אני לא יכול לעמוד בקיום המצוות…

מדהים לראות אדם שיודע שדרכו כשלון חרוץ, אך הוא ממשיך בשלו…

ואלה בדיוק דברי רז"ל במסכת שבת דף לא/ב

דרש רבא בר רב עולא מאי דכתיב כי אין חרצובות למותם ובריא אולם אמר הקדוש ברוך הוא לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם והיינו דאמר רבה מאי דכתיב זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכחה היא מהן תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה:

רש"י תהילים פרק מט פסוק יד

כסל – שטות. ואחריהם בפיהם ירצו סלה – והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים. ירצו – לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז,

וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו:

ועפ"ז נלע"ד לבאר את הפסוק שהיצה"ר אומר לאדם שמח בחור בבחרותך כו' ובאותה נשימה "ודע כי על הכל יביאך הא' במשפט" ואין האדם רואה סתירה בין הידיעה לישום… תוך כדי העבירה הוא יודע זאת וממשיך. זה מה שרצה להשמיענו שלמה.

ועפ"ז יבוארו הפסוקים בפרשתינו, ה' מסתיר פניו מהם והם נענשים. האם הם מגיעים למסקנה על כי אין א' בקרבי וגו'?

התשובה היא לא!

ההסתר הפנים לא הביאם לחזרה בתשובה, אלא רק לידיעה שאינם נוהגים כהוגן, אך דעתם להמשיך לנהוג כדרכם כסל למו, ולכן הקב"ה אומר שהתגובה תהיה ואנוכי אסתר אסתיר פני מהם כו' יש צורך בעוד הסתר פנים על מנת שיסיקו את המסקנות הנכונות. עוד צרות ויסורים ח"ו כדי שיכירו שאין די בידיעה בלבד ויש צורך בתשובה שלימה.

הדבר דומה לאדם שעוצר את רכבו במקום מרכזי ותוקע את התנועה, אתה ניגש ומעיר אדוני תוקע את התנועה ויוצר פקק גדול, והוא משיב לך 'אני יודע'…

הדברים חשובים גם ובעיקר עתה לפני יוה"ד שלא נהיה בבחינת אותם רשעים שיודעים את האמת אך מסרבים לשנות דרכם. נקבל ע"ע את התשובה באמת ובתמים ולא נשוב לכיסלה עוד אכי"ר.

ואכן כל אדם יש לו את הבעיה הזאת מי פחות ומי יותר. המרחק בין השכל ללב. ההבדל בין הידיעה לישום. אם היינו מישמים את כל אשר אנו יודעים היינו היום הבבא סאלי…

וז"ש חז"ל שהיצה"ר יושב בין שתי מפתחי הלב, היצה"ר דואג שמה שיש לנו בשכל לא יזלוג אל הלב, והוא מבצע שם סתימה… שהידיעה לא תביא לישום.

אולם לפסוק יש עוד הסבר לענ"ד.

ודע כי על הכל יביאך כו' הוא המשך דברי היצה"ר, אך לאחר העבירה.

דרכו של היצה"ר שלפני העבירה הוא מגמד לו אותה, ולאחר העבירה הוא הופך אותה להר גבוה, כדי לומר לך אינך יודע כמה חמור עוונך, אין לו כפרה, אם על שוגג בחילול שבת צריך מ' תעניות, אז על מזיד בעבירות כ"כ רבות הרי גם אם תחיה עוד שלוש מאות שנה בתענית לא תצליח לכפר על הכל… ולכן? לכן תמשיך ולפחות תהנה מן העוה"ז אם עוה"ב ממילא אין לך…

וזה שאומר לו ודע כי על הכל יביאך א' במשפט, ומשפטו של הקב"ה קשה ואיום, וכיצד תעמוד בו? ולכן שמח בחור בילדותך…

אולם על האדם לדעת שאין להתייאש, וגם אם הרבית עבירה, גדולה המחילה והרחמים של בעל הסליחות, ואף אנשים גדולים התמודדו בחייהם וכך גדלו, וגם הם נפלו וקמו. אין להתייאש. הצדיק אינו זה שאינו נופל, אלא זה ששבע יפול אך לבסוף וקם!

מעשה של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי בני ברק השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי "שלום מה שלומך זה זמן רב שלא התראינו הנוסע אתה לביתך שאם כן משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים " היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שכחוץ משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק " "מסע מרתק " תמהתי אכלוס שהית בחו"ל בתקופה האחרונה " "לא ולא " מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי כשליחותו של הגראאם שך והאמן לי שיעור עצום למדתי היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם'

סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים הם לא נתנו לרפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו א "במה דברים אמורים " הסתקרנתי ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה לא חיכה להפצרות שהיום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך איש איש ומשאו אשר על שכמו איש איש וצרתו שבלבו כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו בין הממתינים היום היה יהודי כגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך 'יעקב חיגר' שמו מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת לא משהו מיוחד הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר אמרת? כלום תואיל לומד לי איך קוראים לאבא שלך ' 'משה חיגר' ענה האיש כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול נכון אבא שלו אמנם יהודי ת"ח ובר אוריין אך כמוהו יש עוד רבים מדוע חרד הרב שך לשמעו הדבר נשגב מבינתו הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות 'האמנם האתה הוא כנו של משה חיגר איפה הוא היום העודנו חי ' האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב 'כן אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים באותו רגע אירע דבר מוזר הרב שך לא חיכה רגע מיד נטל את מגבעתו וחליפתו וכפנותו לאברך אמר 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד האם הדבר אפשרי ' לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה 'כן בעצם למה לא ' עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות לפלא היה הדבר בעיני הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בכית אבות שבירושלים 'מדוע יטריח הרב את עצמוד ניסיתי להקשות אך הרב שך לא ויתר באומרו 'אני חייב לראות את ר' משה חיגר ומיד את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות " לא הבנתי אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את ר' משה חיגר אליו משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לר' משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו מיד התבר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה בדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר 'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך ' ניסיתי לברר והקשיש נזכר 'כן ' והפליג בזיכרונות אל ימים עברו 'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה כישיבת קלצק הקדושה אולם לא זכור לי משהו מיוחד שכגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי ' מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך משנכנסנו אל הבית גילינו כי השלחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע מיד כשנכנס ר' משה חיגר התיישב עימו הרב שך כיבד אותו בכל מיני ככור שבעולם ושוחח עמו כלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני ר' משה חיגר 'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ' השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם לאחר מחשכה מרובה עלה בדעתי רעיון ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועי"ז סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה ר' איסר זלמן דיבר עם ר' אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו בלית ברירה גנזתי את הרעיון ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו כדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית כסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק ע"י הרבצת תורה אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר ' רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש העלה רבי אהרון הצעה 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה ' אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי אותם הבחורים אשר ר' אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים ר' משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שכישיבה והיה עבורם מעיו 'כותל הדמעות' אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה 'אם משה חיגר ימליץ כפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו ' ניגשתי איפוא אל ר' משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו במילים קצרות תיארתי בפני ר' משה את הקשיים אשר החלו צצים כדרכי בתקופה האחרונה סיפרתי לו כי אני חש רפיון כלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייכ' להמשך עלייתי הסכרתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני כהורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרה היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו 'אולם דא עקא' שחתי בפני ר' משה 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם ' 'כעת אני פונה אליך' סיימתי דברי 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה ' כשראה ר' משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע עד שבסופו של דבר הסכימו כולם משימה זו דרשה מד' משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי התחלתי למסור את השיעורים הכחורים ב"ה נהנו כצורה שלא תאמן עלייתם בהבנה כלימוד הייתה מדהימה ממש וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי מאז במשך שנים לא פגשתי את ר' משה עד עצם היום הזה " בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר "לכל אחד יש שעות שפל לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם ברפיון המאיים על עתידו הרוחני אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך אותו יהודי ר' משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא אכיר לו טובה על כך "

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

אני התפעלתי מהחלק בסיפור בו הרב שך מתוודה שהייתה לו תקופה קשה בה החשק בלימוד וההתמדה נפגמו. מי היה מעלה על הדעת? אולם הוא התגבר על כך. הוא נלחם בשביל זה. כך עלינו לדעת לא להשבר ממכשול ושובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעוונך, וה' יקבלנו אכי"ר.

יום הדין – כמנוף לשנה החדשה

ר"ה יום של תיקון

לק"ט ימים נוראים עמ' קפב עם תוספות

לדוד ה' אורי וישעי אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, מילא ישעי מובן שזהו יום ישועה, אך אורי מהו?

אנו לבושים חג אוכלים משמנים ושותים ממתקים אע"פ שהוא יום דין, מדוע?

מובא במדרש ויקרא רבה (וילנא) פרשה כט ד"ה א בחדש השביעי

א בחדש השביעי באחד לחדש הה"ד (תהלים קיט) לעולם ה' דברך נצב בשמים תני בשם ר"א בכ"ה באלול נברא העולם ואתיא דרב כההיא דתני ר"א דתנינן בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא וגו' ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות נמצאת אתה אומר ביום ר"ה =ראש השנה= בשעה ראשונה עלה במחשבה בשניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלישי כנס עפרו ברביעי גבלו בחמישי רקמו בששי עשאו גולם בשביעי נפח בו נשמה בשמיני הכניסו לגן בתשיעי נצטוה בעשירי עבר באחד עשר נידון בשנים עשר יצא בדימוס אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס אימתי בחדש השביעי באחד לחדש.

וכן אנו אומרים בשחרית לראש השנה בהוצאת ס"ת

וּכְשֵׁם שֶׁעָמַד לְפָנֶיר לַדִּין אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן הַיּוֹם. וְיָצָא בְּדִימוֹס בְּדִינוֹ וְהֶאֱרַכְתָּ אַפְּר עִמּוֹ. כֵּן בְּרַחֲמֶיר הָרַבִּים, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיר לְהוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ. שָׁפְטֵנוּ כְצִדְקָתְר ה'. וְזָכְרֵנוּ בְּזִכְרוֹן טוֹב מִלְּפָנֶיר. וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים.

אדה"ר יצא בדימוס? והרי גורש מג"ע , נענש בזיעת אפך תאכל לחם, האדמה נתקללה בעבורו, ואשתו בעצב תלד בנים וכו' ועוד אומרים לנו שזה סימן לנו שאף אנו נצא בדימוס, האם כאדה"ר חלילה?

ועוד, אם זהו יצא בדימוס, מהו א"כ היה קורה לו חלילה היה יוצא חייב???

אדה"ר קודם חטאו היה במעלה גבוה מאד של בחירה בין אמת לשקר, לא היה לו עסק עם התאוות, ולכן אף לא ידע שהוא ערום ולא התבושש. בעקבות חטאו הוא ירד מדרגתו התגשם, וידע כי הוא ערום. נגזר עליו לרדת למציאות הטבעית גשמית חומרית ולהתמודד עם תאוות שפלות.

מכאן ואילך הוצב בעבורו אתגר חדש. התמודדות עם היצה"ר שבא מתוכו. אם יעמוד באתגר זה יבוא על תיקונו. אלולי האתגר החדש היה האדם מונצח בחטאו ללא יכולת תיקון כלל. לכן הוצרך לצאת מג"ע ולהתמודד עם האתגר החדש ולבוא בכך לידי תיקון.

בתחילה הוא כפר במציאות הבורא בכך שחשב שה' אכל מעה"ד וברא עולמות, וכעת תיקונו שיתרחק מה' ויצטרך להגיע אליו ע"י אמונה על אף ההסתר. לכך לא יוכל להגיע בג"ע שם האמונה היא חושית ואינה מהוה אתגר עבורו.

לפי זה נבין את הנימוק שהתורה נותנת לגירוש האדם מג"ע "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". הקב"ה חפץ בתיקונו, וזה לא יתכן בג"ע שם יחיה לעולם אם יאכל מעה"ח. כך ישאר פגמו מונצח.

אנו רגילים לחשוב שדין משמעותו עונש על העבר. כך מקובל במערכת המשפט הארצית. אולם אצל הקב"ה דין פירושו אפשרות תיקון. גם כשדנים האדם לאחר מיתה לגיהנם פירושו ששם יקבל את תיקונו שאליו לא הגיע בעוה"ז.

יוצא איפוא שעצם הדין שהקב"ה דן את אדה"ר ויצר אצלו מצב חדש לצורך תיקונו הוא החסד הגדול ביותר עם האדם, והוא כבר נחשב ליציאה בדימוס. האפשרות לתקן.

נמצא איפוא שכן הוא דין ר"ה – לא פרעון חוב והתחשבנות עם השנה שעברה, אלא אפשרות לתקן בשנה הבאה את אשר עיוותנו בשנה שעברה. את שהחסרנו להשלים.

לפי זה נבין את שמובא ביערות דבש ח"א דרוש ו שהקשה שבשעת תקיעת שופר האדם נידון, ומאידך אחז"ל שהשופר ממתק את הדין?

נבאר על ידי משל אם נראה אדם שנמלט מן המשפט [כדוגמת בעלי חפציבה שנמלט מן הארץ עם הכסף ולא רוצה לעמוד למשפט] ברור לנו שאינו מעוניין לתקן את שעיוות ומחפש להמשיך בדרכיו הנלוזות מבלי מפריעים. הנזקים שגרם אינם מעניינו. אולם אם אדם מגיע לביהמ"ש ומבקש לדונו כדי שיוכל להשיב את שגזל ולתקן את שעיוות- ברור לנו שחפץ באמת בתיקון. [לו היה מגיע לביהמ"ש ומביע חרטה, ומבקש על נפשו ומציע את כל נכסיו ע"מ לתקן את אשר עיוות, האם לא היו דנים אותו ברחמים בעבודות שירות וכדו'?] יש בכח זה לחוס עליו בדינו ולדונו ברחמים.

כך כשאנו באים לשמוע קול שופר ומבקשים את השופר מראים אנו בזה שאנו חפצים בדין כי אנו באמת רוצים לתקן, ולכן קול השופר עצמו יש בכוחו למתק את הדינים.

אדם הרואה את הדין באור חיובי מתוך ידיעה שהדין הוא תיקונו כבר קרוב הוא לתיקון!

זהו האורי של יום הדין. האור שבכוחו לשפוך אור על כל מעשינו. ולכן לענ"ד נקרא אורי ולא אור. לומר שאנו מעוניינים להעמיד מעשינו באור על מנת לחטאם, אין מחטא מאור השמש, יוה"ד הוא בבחינת אור לנו לפשפש בחדרי ליבנו על מנת להיות נידונים ומתקנים. איננו מעוניינים להעמיד במחשך מעשינו.

ולכן אנו לבושים חג, היות ואנו מראים בזה שאנו שמחים בכך שיש לנו אפשרות לתקן. איננו עבריינים נמלטים החפצים להמשיך את חיי התענוגות מבלי דו"ח, מבלי לתקן. חפצי תיקון אנו. לכן אוכלים משמנים ושותים ממתקים. להראות את שמחתנו באפשרות התיקון.

 לכן אנו אומרים לאחר התקיעות:

אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיר יְהַלֵּכוּן: בְּשִׁמְר יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְר יָרוּמוּ: תהלים פרק פט

אך זה דוקא אם באמת אנו רוצים לתקן. אם באמת אנו חפצים שהשנה הבאה תיראה אחרת, שיגזרו עלינו גזירות טובות למענך א' חיים, כדי שנוכל לעבדך באמת, בשמחה וביתר קלות.

ביאור נוסף הבאנו מדוע – שואל המגיד מדובנא- אנו שמחים בר"ה והרי זהו יום דין של אימה ופחד?

משל לשני שרי המלך שהופקד בידיהם חותם המלך עשוי זהב ובו היו חותמים על כל טפסי וצוי המלך. והנה פ"א השתכרו והחלו לפצח אגוזים ובהעדר מפצח נטלו את חותם הזהב והחלו לחבוט בו באגוזים. החותם נפגם והתקלקל. המלך בדיוק נכנס וראם בקלונם. המלך כעס והודיעם שיועמדו לדין על ביזוי חותם המלך. הא' הלך לביתו וכתב צוואה ויללות בניו ואשתו נשמעו למרחוק. והנה הוא רואה את חבירו מובל ע"י פלוגת חיילים אך הוא שאנן ושליו. אולי אינך מודע למצבך, האם כבר כתבת צוואה? לא, אין צורך השיב החבר, שלחתי את המשנה למלך שימליץ טוב בעדינו, ויאמר שהיין סיחרר את ראשנו והמלך ברב חסדו אמר שאם נביע חרטה כנה ונבטיח שלא נשוב לכיסלה עוד הוא יסלח. לפיכך אני רגוע. בי הכל תלוי, אם חרטתי תהיה כנה ואמיתית אצא זכאי בדיני. [לק"ט ימים נוראים עמ' קעז]

הנמשל מובן. אנו יכולים לשמוח וללבוש בגדי חג אם באמת יש לנו על מה לסמוך, אולם אם לא אז ח"ו ראוי יותר להצטער ולהתאבל ח"ו.

ראש השנה – הראש לשנה כולה

יום הדין ממשמש ובא. ביום זה אנו ממליכים את המלך- הקב"ה. מדוע יש להמליכו? וכי אין הוא מלך כבר מקדמת דנא?

ספר שמואל א פרק יא

 (יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵיה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵיה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד:

פרש"י: (יד) ויאמר שמואל וגו' ונחדש שם המלוכה – לפי שבראשונה היו עוררים על הדבר, ועתה נתרצו כולם:

כאשר יש עוררין, יש להמליך מחדש. כך הוא גם ההמלכה של יום הדין. אנו מקבלים מחדש את מלכותו ית' עלינו ומקבלים על עצמנו להתחזק בשנה הקרובה ולא לחזור על הכשלונות של השנה החולפת. על העוררין שערערנו בעבר בחטאינו.

צריך להבין מהי מהותה של המלכה זו ביום זה, ומדוע אין אנו עושין תשובה ווידוים ביום הדין?

משל למפעל שהיה מוצלח שהלך ושיגשג, ובמשך שנים צבר מוניטין עד שהפך למותג מוכר ואמין. בעלי המפעל הפקידוהו בידי מנהלים, והמשיכו לפתח את עסקיהם במקומות נוספים. בשלב מסויים החלו להתקבל חזרות רבות, המפעל לא עמד בלוחות זמנים, השירות הפך לקוי, והמפעל החל להתדרדר. מששמעו על כך בעלי המפעל החליטו לשכור חברה שתבדוק את ההתנהלות של המפעל ולתקן את המעוות. החברה בדקה והגישה דו"ח מפורט. כשראו זאת בעלי החברה חשכו עיניהם. התברר שהמנהלים מעלו בתפקידם ובמקום לדאוג להצלחת המפעל דאגו רק לעצמם. מימנו לעצמם טיולים לחו"ל במסווה של סיורי למודי, זילזלו במשמעת של העובדים שהפכו גם הם למזלזלים בעבודתם, הכל נעשה בעצלתיים, המכונות לא תופעלו כראוי וחלקם אף התקלקלו בשל כך ושבתו. מבלי שמישהו ידאג לתקנם ולהחליפם, האנדרלמוסיה חגגה. פרט ליחידים שעדיין שירתו את המפעל בנאמנות חרף לעגם של שאר העובדים.

בעל המפעל הסיק את המסקנה המתבקשת סגר את המפעל, ופיטר לאלתר את כל עובדי המקום.

לאחר תקופה נפתח המפעל מחדש ובו עובדים חדשים למעט היחידים שהיו נאמנים שהושבו למקומם, ועוד הוסיפו להם בשכרם ע"מ שימשיכו לעשות עבודתם נאמנה.

יום ראש השנה הוא יום תחילת מעשיך. הים בו המפעל נפתח מחדש. הפועלים המסורים יועלו בדרגה וימשיכו בעבודתם. אלה שלא- ייורד מעמדם. אלה שבגדו- יוחלפו. היום יחליטו מי ראוי להמשיך לנהל את המפעל.

ביום הזה האדם צריך להראות נאמנות למפעל. נאמנות למלך. [המשך למשל שנלע"ד כדי שיהיה דומה לנמשל: היו כמה שם במפעל ששמעו על הביקורת ועל אף שגם הם השתתפו בחגיגת הבטלה, באותו יום של הביקורת הם עבדו בקדחתנות, פעלו במסירות, והראו כניעה למנהל ולסמכותו. הם צויינו לשבח בדו"ח, והומלץ להמשיך ולהעסיקם ואף להעלות את שכרם. וכך אכן נעשה.]

והחסד הגדול הוא שה' אינו דן את האדם ע"פ מעשיו כל ההשנה אלא ע"פ מה שהוא ביום הדין.

הגמ' אומרת על ישמעאל שאע"פ שהרשיע לבסוף מ"מ כעת דנו אותו בשמים באשר הוא שם. אומרים בעלי המוסר שיש לנו כאן עה' גדול שמשמים ידונו אותנו כפי שאנו ביום ר"ה. ולכן עלינו לנצל את יום ר"ה לקריאת וסיום התהלים, למעשים טובים, להנהגות טובות לניצול הזמן, וכך ידונו אותנו ע"פ מה שאנו עושים כעת ולא ע"פ מעשינו בכל השנה. לכן אין זה זמן של וידוי והזכרת עונות. אלא זמן של קבלת עול מלכו"ש והמלכת הבורא והוכחת נאמנות למפעל וליוצרו.

האקדמאים שהיו בסמינר ושאלו לרב שך באיזה מצוה להתחיל, וא"ל בכשרות ע"מ להסיר טמטום הלב.

הבה נתבונן, כיצד ידונו אנשים אלה בר"ה?

ודאי כצדיקים גמורים, שהרי זו השאיפה שלהם!

ומאידך אדם שות"מ שהחל לזלזל במצוות –כיצד ידונהו? כרשע, שהרי זו שאיפתו!

שבת שובה תשס"ט מעלת החיים

אנו מבקשים בתפילת ר"ה ועשי"ת זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כותבנו בספר חיים, למענך א' חיים, מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ובספר חיים ברכה ושלום כו', מדוע כל ההזכרות וההדגשים על "חיים"?

ובפרט שאין אנו מזכירים איזה סוג חיים יהיו אלו, ורק לבסוף אנו מבקשים חיים טובים, חיים וברכה?

אחז"ל שלשה היו באותה עצה, בלעם יעץ איוב שתק, ויתרו ברח.

בלעים שיעצץ נהרג בחרב, איוב ששתק נידון ביסורים ויתרו שברח זכה וישבו בניו בלשכת הגזית.

שואל הגר"ח שמולביץ -הדבר מפליא עד מאד. בלעם היה צריך להענש עונש רב ועצום יתר מאיוב, ואלו אנו רואים שבלעם מת בקיצור ימים בלא יסורים, ואילו איוב מתייסר ביסורים קשים ונוראים עד שמקלל את יומו ומבכה על כך שלא נהפכה לו שלייתו על פניו!

כל השאלה בטעות יסודה והיא נובעת מכך שאיננו מבינים מהי משמעות החיים.

נא' באיכה "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו", פרש"י מה יתרעם האדם על כל הקורות אותו לאחר החסד שנתתי לו חיים! כמוהו כזוכה בפייס המתאונן על שנשברה לו כוס…

האדם צריך לשמוח בחסד הגדול שה' נתן לו חיים יותר מכל דבר אחר המצערו, והיסורים כאין וכאפס לעומת החיים!

וא"כ ודאי שעדיף לחיות – ולהתייסר כאיוב, מאשר למות מיד בלא יסורים.

על זה הודה דוד יסור יסרני י-ה ולמוות לא נתנני. וע"כ לא ארגיש ביסורי.

ומי שאינו חש כן, עליו נאמ' "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" לאדם יש את הדבר היקר ביותר בעולם והם החיים, והוא אינו מבין זאת ומלין על צרותיו, ובזה מוכיח שהוא נמשל כבהמה, שאין ערך לחייה.

נמצא שהמתנה הגדולה ביותר שהאדם יכול לקבל היא החיים עצמן, וללא זה, מה יתן לו אם יהיה את כל הכסף שבעולם, והוא אינו בעולם?

על איזה סוג חיים מדובר? האם בכל מצב החיים עדיפים על המיתה?

להבין זאת, נתבונן בפרשייה מפרשיות ספר בראשית.

חיים אמיתיים [ע"פ הרי"ח קראם יתד תשס"ו]

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:

פרשתינו פותחת ב"ויחי", וממשיכה ב'שני חייו' שבע כו' מדוע לא אומרת התורה ויהי יעקב בארץ מצרים יז שנה? מהו "ויחי"?

כדי להבין זאת עלינו להבין מהו המושג "חיים" על פי לשון התורה.

בפרשה הקודמת אנו מתוודעים למושג הזה מספר פעמים, ושם המלבי"ם מאיר את עינינו בדבר.

 (ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: (ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם:

תשובת יעקב תמוהה. הוא נשאל בסה"כ כמה ימי שני חייך, והוא עונה לו בדרשה ארוכה. הוא נשאל כמה ימי שני חייך, והוא עונה ימי שני מגורי כו' מדוע הוא שינה את לשונו?

נבאר בהקדמת מעשה: מסופר על עיר אחת שבית הקברות שם היה מלא מצבות שגיל הנפטרים היה נמוך מאד על מצבה אחת היה חקוק פה נטמן פלוני אלמוני שנפטר לבית עולמו בן עשר שנה וחמישים יום על אחרת היה חקוק בן עשרים שנה ועשרה ימים וכן הלאה. כל מי שנכנס אל בית הקברות היה משתומם לפשר הדבר מדוע נפטרים כאן בני אדם בגיל כה צעיר? הלך אדם אחד לברר את התעלומה המוזרה, אמרו לו כך, במקום הזה נוהגים לציין על המצבות את הימים שבהם הוא חי ולכן מחשבים רק את הימים המנוצלים שהיו לו בחייו דשאר הימים הוא לא חי בהם אלא התבזבזו ומתו…

מבאר המלבי"ם כי שנות החים לא יצדקו אלא על השנים שעובד בהם את ה' שהם חיי האדם, לא השנים שחיי חיי הרגש בלבד, שהם חיי בהמה. האדם, שהוא החלק השכלי שלו כמת. הרשעים בחיים קרויים מתים. חיים אלה ניתן לכנותם שנות מגורי, שנים שבהם גרתי בתבל, אך לא חייתי.

פרעה ע"פ חוסר הבנתו קורא לשנים כולם שנות חיים, ושואל כמה שני חייך. אולם יעקב מתקן אותו ואמר ימי שני מגורי היו מאה ושלשים שנה, אולם אם תשאל על ימי שני חיי- אשיבך שהיו הם מעט ורעים ימי שני חיי, שלא השיגו את ימי שני חיי אבותי שהספיקו להשיג השלימות הנפשי.

לפי"ז נבין את דברי האחים לאביהם כששבו ממצרים.

 (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם:

מדוע לא האמין, וכי הם ישקרו לו במילתא דעבידא לאגלויי?

(כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:

מה קרה כעת שחייתה רוחו?

(כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת:

ומדוע כעת הוא מגיע למסקנה שעוד יוסף חי, וכי איזה מידע התברר לו בינתיים?

אלא לפי מה שביארנו העניין יובן נפלא. הם אומרים לו שיוסף עדיין חי, במלא מובן המילה. בצדקותו. אולם הוא אינו מאמין שדבר כזה יתכן. הם מדברים את כל דברי יוסף, על כך שהוא בצידקו, ועדיין זוכר את הלימוד האחרון שלמדו, והוא רואה את העגלות – שיוסף עדיין זוכר את מה שלמדו- והוא מתחיל להאמין. בשלב זה רוה"ק שבה אליו. הוא חוזר למעלת "חי". ולכן "ותחי רוח יעקב אביהם". אלה הם חיים אמיתיים לגבי יעקב. חיים עם רוחה"ק. עם רוחה"ק יעקב אכן רואה שיוסף חי בצדקו, ולכן הוא מכריז "עוד יוסף בני חי" – חיים של תורה וקדושה!

וזאת אנו למדים מכך שתחילה נאמר ותחי רוח יעקב אביהם, ואחר ששבה אליו רוח קדשו נא' ויאמר "ישראל"- לשון שררה ומעלה!

 (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי:

גם כאן ישנה כפילות מוזרה, אחרי ראותי את פניך- משמע שהוא חי, מדוע הוא מוסיף כי עודך חי? אלא ראותי את פניך אינו מספיק, אלא ראיתי שאתה עדיין "חי"!

לפי"ז נבין את שאלת יוסף לאחיו כשנתגלה להם– "העוד אבי חי" ושאלתו תמוה, והרי הוא שאל אותם לפני כן-כשבאו השלום לאביכם הזקן, וכי איזה אינפורמציה יכלה להתחדש להם כעת?

אלא הוא שאל אותם האם אבא עדיין חי במובן המלא של המילה, וכי לא נסתלקה ממנו רוה"ק וחייו אינם חיים?

האם לא נפגמה מעלתו וגדולתו בעקבות כך? ליעקב חיים בלא רוח הקדש הם חיי בהמה!

לפ"ז תובן פרשתינו. יעקב חי באמת רק י"ז שנה שהיה במצרים ורוה"ק שרתה עליו והיה פנוי לעבודת השי"ת. אמנם היו לו עוד י"ז שנים כאלה מלידת יוסף עד שנמכר, ולכן נאמר "ויחי" 34 שהם פעמיים שבע עשרה.

דבר זה נרמז בפרשתינו פרשת וילך

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:

יום ללא מצוות לא נכלל בחייו

בספר "דעת סופר" ביאר אמר להם משה "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" תזהרו על ימיכם לבלתי ילכו לריק, דהנה ימי ושני מלאו, ולא נחסר מהם עד אחד, יען כי משה רבינו כל רגע ורגע היה יקר אצלו ולא איבד אף רגע מחייו.

ואמר להם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" היום מלאו ימי ושנותי כל שנותי וימי נתמלאו ולא נחסר מהם מאומה, שהרי ימי האדם ההולכים לאיבוד בלי תכלית אינם נחשבים לימיו כפירוש הזוהר הקדוש עה"פ "ואברהם זקן בא בימים" שבא עם הימים, שהימים היו שלו וברשותו.

 וזה מה שביקש דוד המלך ע"ה "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא" וגו' היינו הודיעני ה' קצי ומדת ימי היינו מדת הימים שהמה שלי וברשותי הן שלא הלכו לאיבוד כמה הם עכ"ד.

לפי זה נבין את הגמ' במסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים – תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה.

שואל המהרש"א

והרי מצינו לגבי הצדיקים כאלה שמתו, והרשעים כאלה שחיים?

מבאר המהרש"א שצדיקים מדובר בצדיקים שאין בהם שום חטא אלא שוגג בלבד, ורשעים הם אלה שיש בהם חטא ופשע ומרד, ובינונים הם אלה שיש בהם חטא במזיד, אך לא במרידה.

והדבר יבואר בהקדם דברי חז"ל שאמרו "צדיקים במיתתן קרויים חיים" ורשעים בחייהם קרויים מתים" פירושו שהצדיק שמת– היא חיותו לעוה"ב, ומיתתו בעוה"ז היא על דרך מקרה, ואילו הרשע חייו בעוה"ז אינם אלא על דרך מקרה, והיא בחינה של מיתה מוחלטת לעוה"ב.

וכעת יובן, שאיך שלא יהיה הצדיק נחתם לחיים, בין שיהיו אלה חיים זמניים בעוה"ז, ובין אם יגזר שימות בעוה"ז על מיעוט חטאו, מ"מ עי"ז נגזרו עליו חיים נצחיים בעוה"ב.

לעומת זאת הרשע בין אם נגזר עליו חיים בעוה"ז הם בחינה של מיתה לעוה"ב שבכל יום שחי מוסיף לעצמו מיתה לעוה"ב, ובין אם נגזר עליו מיתה לעוה"ז שהיא ודאי בחינה של מיתה.

מסופר על תלמיד אחד שלא רצה ללמוד ורבו ניסה ללמדו ללא הצלחה מה עשה קרא לילד ואמר אתה לא לומד כי אתה צעיר ונדמה שיש לך עוד הרבה זמן אני אמחיש לך את הימים שעוברים בכל יום שלא תלמד אני אדפוק מסמר בקיר לאחר שעברה שנה קרא הרב לילד והראה לו את כל המסמרים בזבזת שלוש מאות וששים וחמשה יום הילד הבין את המשמעות והחל בוכה מה לעשות איך אפשר לשפר אמר לו הרב מהיום תתחיל ללמוד בכל יום שתלמד אני אוציא מסמר מהקיר לאחר שנה הוא קרא לתלמיד ואמר לו ראה אין יותר מסמרים אבל החורים נשארו מסקנה כל יום שלא לומדים בו ה"חור' נשאר ואי אפשר יותר לסתום אותו עלי ורדים עמוד שעת בתלמוד כתב האדמרר מוהרא"ש שלינר'א בחסדי אבות וזה לשונו ועל כן אשרי מי שמתמיד בלימוד תלמוד בכל יום שזה היסוד והעיקר ביהדות ולא יחליף את הלימוד הזה בשום לימוד שבעולם אלא כל ימי חייו יתמיד בתלמוד.

ישנו ביטוי- להרוג את הזמן. ובאמת זו אמת לאמיתה, זמן שעבר הוא פשוט מת. אין לו קיום נצחי.

לפי"ז נבין מדוע אנו מבקשים כותבנו לחיים כו' בברכה העוסקת בשבח, ולא בברכות הבקשה?

מפני שכאן מדובר בחיים של "למענך" חיים של קדושה, שהם לרצון השי"ת. שיהיה לה' שבח בהם. איזה פנים יש לנו לבקש חיים בשביל "לעשות חיים"?…

תוספת ששמעתי בהקלטה מהרב ברעוודה

מה הענין של זכרנו לחיים באמצע ברכת אבות? והרי אין מוסיפין בברכה אלא מעין אותה ברכה?

ר' ירוחם מבאר את המילים 'וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה' שהקב"ה זוכר זכות אבות ובזכותם מביא גאולה. אולם אם תמה זכות אבות, בכ"ז מביא הקב"ה גאולה 'למען שמו'. אנו מבקשים מהקב"ה שיזכרנו לחיים, ואם ח"ו איננו ראויים, אזי 'למענך אלקים חיים' כשם שהנך מביא גאולה למענך, כך תזכרנו למענך… אולם צריך שחיינו יהיו אכן חיים שהם 'למענך אלקים חיים'!

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה

מהי התוספת שני חיי שרה?

מלמדים אותנו חז"ל שהיו כולם שוים לטובה.

מה ביאורו כולם שוים לטובה? חיי האדם בנויים מעליות ומורדות. פעם שהוא משתדל ופעם שהוא מתעייף. פעם שהוא שמח ופעם עצוב, פעם במצב רוח מרומם ופעם מדוכדך. חיי שרה היו כולם שוים לטובה. אין מצב שפעם באים לביה"כ ואחר כך שבועיים האדם לא מגיע.

ההבדל בד"כ בין מבוגר לילד, שהילד אין לו רציפות. אין לו סדר יום קבוע, הוא קופץ מדבר לדבר, פעם עושה כך ופעם אחרת, פעם הוא לומד ופעם מתעצל.

המבוגר צריך להיות בנוי אחרת. המבוגר צריך להיות אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו. אוי ואבוי אם יום אחד הוא יחליט שהוא יוצא לעבודה, ומחר לא בא לו… קביעות מלמדת על בגרות. על חכמה. על אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו.

לשרה לא היו עליות ומורדות. כל חייה שוים לטובה. כולם מסכת שלימה של עבודת ה'.

גם ביחס לחיי אברהם אנו מוצאים התייחסות בתורה

 [מכאן מעיין השבוע רנג] ואברהם זקן בא בימים. גם כאן אנו מוצאים כפילות מיותרת, אם הוא זקן מן הסתם הוא גם בא בימים?

אומרים חז"ל זקן נוטריקון 'זה קנה'. הזקן הוא סמל לחכמה. זה קנה חכמה. שואל הדגל מחנה אפרים מנין לנו שזקן הוא שקנה חכמה, אולי קנה נכסים?

הוא מתרץ, כשמדברים על 'קנה' אנו מתכונים מן הסתם לקנין החשוב ביותר, הרי לא יעלה על הדעת שזקן נקרא כן מפני שקנה מקטרת או ארטיק. ודאי מדובר בקנין בעל חשיבות ומשמעות, הקנין האמיתי והחשוב ביותר היא התורה. אמנם ממון הוא קנין חשוב, אך יקרה היא מפנינים. הנחמדים מזהב ומפז רב, כי טוב סחרה מכל סחורה. התורה יקרה מכל ממון שבעולם, דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת- מה קנית?

מהו בא בימים?

אומרים חז"ל שהיו כל ימיו אתו. בא עם כל הימים. אומר המדרש זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. ככל שגדל בימים כן גדל בחכמה. לא היה יום אחד לבטלה. לא היה יום אחד שלא ידע מה עשה בו. יום אחד שהתפספס. שקם על צד שמאל. שלא הסתדר לו להגיע לביהכ"נ.

הגמ' מספרת אל שני חכמים שלמדו בחברותא א' התחתן וחגג את השבע ברכות והשני המשיך בנתיים ללמוד וכל ימי חייו לא הספיק החתן להדביק את הפיגור של השבעה ימים.

זהו בא בימים. זהו שני חיי שרה כולם שוים לטובה.

בשבילנו יש כאן מוסר גדול. עקביות. לא יום אחד מגיע לתפילה יום אחד לא. יום אחד מניח תפילין יום לא. יום אחד מכבד את אשתו יום אחד מטיל מרורות בביתו. יום אחד מגיע לשיעור יום אחד אין לו חשק. ככל שהאדם קבוע יותר וסדר יומו מדויק- כך הוא בעל מעלה גדולה יותר.

המעשה בזקנה שסבלה סבל רב, ואפי' לא הייתה יכולה לקום להתפנות [עלינו לשבח ח"ב עמ' סח, וראה במעט שינוי בספר אוצה"ת דברים עמ' מז].

אצל החברה מקובלת מילה "להרוג את הזמן". הם אינם יודעים כמה הם צודקים. זו מיתה ממש.

הגמ' אומרת מהו סימן כשרות בעוף שנדע שלא נשברו גפיו– אם הוא שוחה נגד הזרם- גפיו כשורה והוא חי. אולם אם הוא נסחף עם הזרם- הוא כבר כמת… חי- זהו רק אדם שפועל ללא לאות להתקדם בעבודת ה'. מי ששוחה עם הזרם ומבטל ימיו בריק- הרג עוד יום…

לפי זה נבין מדוע גדו"י העריכו כל רגע בחיים.

יונה אמר שאוני והטילוני לים כדי לזכות לעוד רגע של חיים.

תמליכוני – עליכם [דורש טוב, ר"ה עמ' שצ"א מהרב צימרוט]

אנו ממליכים את הקב"ה ביום ר"ה. אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם.

צריך ביאור – הרי ה' מלך גאות לבש, הרי ה' הוא מלך לכל הארץ עוד בטרם נברא העולם, אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא, ומה א"כ המלכתינו תוסיף לו, ומה חסרונה יגרע ממנו ח"ו?

במה ממליכים? בשופר. צריך ביאור כיצד השופר מסמל את המלכת ה'?

הרמב"ם כותב "אע"פ שתקיעת שופר מצוה מן התורה, רמז יש בה, כלומר עורו ישנים משינתכם וכו'". רואים שיש בשופר רמזים נלווים. ננסה להבין מה הוא רומז לנו ביחס להמלכת השם, שהרי אמרו חז"ל "אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות – שיעלה זכרונכם לפני, ובמה – בשופר. ניתן היה להבין שהסיום 'ובמה בשופר' – חוזר על אמירת פסוקי שופרות. אך הרשב"א מבאר ש'במה בשופר' קאי על המלכיות והזכרונות, שהם יתקיימו מכח השופר. וצריך להבין מה הרמז להמלכת ה' מכח השופר.

התמונה חושבת שהיא אמתית…

על מלות הפסוק: ״ואין צור כאלקינו״, אומרת הגמרא במסכת ברכות: ״אין צייר כאלקינו״.

הקב״ה הוא הציר הגדול ביותר בעולם. שבעים פנים לתורה, והסברים רבים לדברי חז״ל אלו. אף אנו נאמר על דרך הדרש:

הקב״ה הנו צייר גדול עד כדי כך, שהציור המצייר טועה לחשב שהוא אמתי…

כדי להבהיר את הדברים נקדים ונביא את הספור הבא:

ציר אמן אחד היה ידוע בכל העולם בציוריו הנפלאים. פעם אחת צייר האמן עץ תפוחים גדול, שענפיו עמוסים פרות עסיסיים. הציור היה מושלם כל כך, ונראה אמתי כל כך, שאנשים שעברו ליד היצירה הושיטו יד כדי לקטיף לעצמם מהתפוחים המפתים.

הצייר הזה הטעה את הצופים. הם חשבו שמדבר בעץ אמתי ובפירות אמתייים. אך את עצמו לא הטעה הצייר. מאחר שהוא זה שצייר את הציור, ובשל הבנתו הרבה בציור, ידע הצייר שמדובר רק בציור ולא במציאות.

צייר אמן אחר היה, ושמו יצחק בק. את היצירות שלו אפשר לראות עד היום בבית כנסת במאה שערים ליד השטיבלאך. הציר האמן הזה עמד על סלם, וציר על התקרה של בית הכנסת על פי דברי המשנה, ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי״.

פעם אחת, אחרי שעות של עבודה מאמצת, בקש הציד לעשות הפסקה קלה. על המכחול נשאר מעט צבע, והציר נסה לפתיח את צנצנת הצבע כדי להחזיר את הטיפות המיותרות, אבל המכסה נדבק היטב, והציד לא הצליח לחלצו.

היה לו חבל על מעט הצבע שנותר, ולכן החליט לציר עוד ציור קטן. עד היום – לאחר יותר ממאה שנים – אפשר לראות את הציור ההוא.

הוא ציר על הקיר מדף קטן. לאחר שסיים, רצה הציד לרדת מהסולם. צנצנת הצבע שבידו הפריעה לו לרגת, והוא הניח אותה על מדף. באותו רגע נשמע קול נפץ עז, והצנצנת נשברה לרסיסים.

מה קרה? הציר הטעה את עצמו. הוא חשב שהמדף שציר זמן מה לפני כן, שזה מדף אמתי. הרי לנו, שגם הציר יכול להטעות את עצמו.

אבל את התמונה אי אפשר להטעות… התמונה שמצייר הציר ׳יודעת׳ שהיא תמונה, היא לא חושבת לרגע שהיא אמתית.

הקב״ה הוא ציר כל כך גדול, שהתמונה שציר חושבת שהיא אמתית… כלומר, בני אדם חושבים, שהם עושים והם מנוסים והם קובעים… ואינם יודעים, שהם רק התמונה.

לאמיתו של דבר, הקב״ה ״הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות…״

״כי הוא לבדו״

ילד בן תשע החביא את האפיקומן, והתנאי להחזרתו היה: ״אבא, אף פעם לא טסתי. תבטיח לי, בבקשה, טיסה לאפיקומן״.

הסכים האב, ואחרי פסח לקח את בנו לטיסה. לאחר רבע שעה של טיסה במרומים, שאל האב: ״נו, איך ההרגשה? אתה נהנה מהטיסה?״ "אבא, זה לא שוה. אני לא רוצה סתם לשבת, כמו שיושבים על כסא בבית. אני רוצה להיות טיס, אני רוצה להטיס את המטוס ולנוט אותו״.

חייך האב. ״אז זה הסיפור? אתה רוצה להטיס את המטוס? אין בעיה,׳. לקח האב מוט של מטאטא וגלגל מפלסטיק. הושיב את הילד על כסא קטן מפלסטיק, והושיט לו את המוט עם הגלגל. ״קדימה, תתחיל להטיס ולנוט״.

הילד תופס את גלגל הפלסטיק, ומתחיל לנווט במרץ גדול. אחרי רבע שעה שואל אותו האב: ״נו, איך ההרגשה? איך זה להיות טיס, להוביל ולנוט?״

"אבא״, נלחץ הילד, "אל תפריע לי להתרכז! אנחנו מעל האוקינוס! אם אתה רוצה להמשיך לחיות, אבא, אל תדבר אתי עכשיו. אני מוכרח לנוט, שלא יפל המטוס״.

הילד הקטן חושב שהוא מנוט.

ראש הממשלה מחזיק גלגל מפלסטיק, וחושב שהוא מנוט.

נשיא ארצות הברית מחזיק גלגל מפלסטיק, ובטוח שהוא מנוט ומשפיע בהחלטותיו על כל העולם כלו.

אנחנו מצויים תחת שטיפת מוח תמידית של אמצעי התקשורת. ״ראש הממשלה הודיע בתוקף ש…״, ״שר האוצר עומד להטיל גזרות חדשות״, ״החמאס מאיים לשלח טילים ארוכי טוח״.

לתוקף של ראש הממשלה אין שום כח ממשי, כמו גם ל׳גזרות׳ של שר האוצר. לחמאס אין שום כח משל עצמו לשלוח טילים או לבצע פגועים, חס ושלום.

כל דבר שקורה בעולם, גדול או קטן, הריהו קורה בהשגחה, מכיחו של הבורא יתברך.

״כי הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות…״

בראש השנה אנחנו מצוים: ״אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם״, אנחנו צריכים להתנער משטיפת המוח השקרית, שמסובבת אותנו כל השנה, ולהזכיר לעצמנו כי ״רק ה׳ הוא האלקים!״ רק הוא המנהיג את העולם, ורק הוא מסובב כל פרט גדול או קטן.

ואת התובנה החשובה וההכרחית הזאת אנחנו צריכים לקחת עמנו מראש השנה לכל השנה. לזכור אותה בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע, עד שתהיה מוטבעת היטב בתוכנו.

״וכולם מקבלים עליהם״

הגמרא (גטין נו ע״א) מספרת, כי זמן מה לפני החורבן, כאשר הבריונים השתלטו על ירושלים, סייע אבא סיקרא לרבי יוחנן בן זכאי להמלט ולהגיע אל אספסינוס, הנציב הרומאי.

רבן יוחנן בן זכאי אמר לאספסינוס: ״שלום עליך, אדוני המלך. אמר לו אספסינוס, ״מתחיב אתה שתי הריגות. אחת על שקראת לי מלך, ואינני מלך, והשנייה ־ אם מלך אני, מדוע לא באת אלי עד כה?!״ אנחנו באים בראש השנה, ואומרים לקב״ה ״אתה המלך!״

אבל איפה היינו עד עכשיו?!

שמע ישראל שלנו

בכל יום אנחנו אומרים: ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״. באמירה זו, בקריאת שמע, אנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים. אנחנו ממליכים את הבורא עלינו. אולם לעתים ־ ״עיקר חסר מן הספר״ במעשינו, מאחר שאיננו יודעים כיצד להמליך.

הרב וולבה זצ״ל, המשגיח הידוע, אמר פעם לתלמיד אחד: ״כשאתה אומר: 'שמע ישראל ה׳ אלקינו הי אחד', אתה יודע מה צריך להתכון, נכון? אתה אומר 'ה' אחד', ואתה חושב: 'אחד׳, א׳ – יחיד ומיוחד. ח׳ – שבעה רקיעים והעולם הזה. ד׳ – ארבע רוחות השמים. אתה ממליך את הקב״ה על העולם. תגיד לי, היצר הרע מתנגד להמלכה הזאת?״

הבחור מביט בו תמה. ״לא, היצר הרע לא מתנגד לזה״.

אמר לו הרב וולבה: ״אם כך, יש לחשוש שמימיך לא קימת קבָלת עול מלכות שמים כראוי. ולמה? – כי היצר הרע מתנגד לכל דבר מצוה, אף הקטן ביותר. הוא תמיד מנסה להפריע. איך יתכן, שהיצר לא מתנגד למצוה הגדולה והחשובה של המלכת הבורא?

התשובה היא״ – המשיך הרב וולבה – ״לא אכפת ליצר שתמליך את הקב״ה על האינדיאנים ועל האמריקאים, על האתיופים ועל הצרפתים. מה אכפת לו?!

– אבל העיקר הוא להמליך את הקב״ה עלינו, להמליך את הקב״ה על האיברים שלנו, על הרצונות שלנו, על כל העצמיות שלנו״.

אדם צריך לכווין בקריאת שמע: אני ממליך את הקב״ה על העינים שלי, ומקבל על עצמי, באופן מוחלט, להסתכל רק במקומות שהקב״ה מרשה להסתכל; אני ממליך את הקב״ה על האזנים, אקשיב רק למה שהקב״ה מרשה וחפץ שאקשיב; אני ממליך את הבורא על הפה, על הרגלים, על המחשבות והדיבורים והרגשות; כולי משועבד לבורא. כל הגשמיות והרוחניות שלי, וכל הכוחות והיכולות שלי, מייעדים לעשיית רצון ה׳. זוהי קבלת על מלכות שמים אמתית.

רבי ליב חסמן זצ״ל אמר פעם בועד לתלמידים: ״תקנו אותי, בבקשה, אם אטעה בדברי״ לאחר מכן, תוך כדי השיחה שמסר, צטט המשגיח הצדיק ואמר: ״…כפי שכתוב ׳וכלם מקבלים על מלכות שמים,״.

אמרו לו התלמידים: ״רב'ה, טעית. כתוב עליהם״.

אמר המשגיח במאור פנים: ״אכן, זה מה שרציתי לשמע. ״וכלם מקבלים עליהם על מלכות שמים״. עליהם, ולא רק על ארבע רוחות השמים. עליהם, ולא רק על בני האדם האחרים…״

לתת משלי!

אדם אחד רצה להתקבל לעבודה במשרד ממשלתי ברוסיה הקומוניסטית. הגיע האיש לראיון, ואמרו לו שיהיה עליו לעביר בחינה קצרה, כדי לודא שהוא נאמן לרעיונות הקומוניזם. ״הבחינה תכלל רק שלש שאלות״, אמר לו הפקיד שממונה על המשרד. ״כל תשובה נכונה נותנת לך שלשים ושלשה אחוז. אם אתה עונה נכון על שלש השאלות, אתה מתקבל לעבודה״. הבוחן התחיל להציג את השאלות.

״השאלה הראשונה היא כזו: אלו היו לך שתי אניות, מה היית עושה בהן?״

״אלו היו לי שתי אניות? הייתי נותן אנייה אחת למפלגה, ואת האניה השניה הייתי משאיר בשבילי״.

״תשובה נכונה״, אשר הבוחן. ״על שלשים ושלשה אחוז כבר ענית. אם אתה עונה נכון על עוד שתי שאלות, אתה מתקבל. ועכשיו לשאלה השניה:

אלו היו לך שני טרקטורים, מה היית עושה?״ ״אלו היו לי שני טרקטורים, הייתי נותן אחד למפלגה, ואחד בשבילי״.

״יפה מאד״, התלהב הבוחן. ״ששים וששה אחוז כבר ענית. יש רק עוד שאלה אחת, וכבר תתקבל לעבודה. וזאת השאלה האחרונה: ״אלו היו לך שתי תרנגולות, מה היית עושה?״

״אה״, אמר האיש ללא היסוס, ״אלו היו לי שתי תרנגולות, הייתי משאיר את שתיהן בשבילי. אפילו נתח קטן מבשרן לא הייתי נותן למפלגה. זה שלי ובשבילי!״

נדהם הבוחן, ואמר: ״אני לא מבין אותך. אתה מוכן לתת למפלגה אניה, אתה מוכן לתת למפלגה טרקטור יקר, ורק תרנגול עלוב אינך מוכן לתת?!״

אמר לו הרוסי: ״אתה צריך להבין. אניות אין לי, מה איכפת לי לתת?! גם טרקטורים אין לי, מה איכפת לי לנדב למפלגה את הטרקטור שאין?! אבל שתי תרנגולות .יש לי, ומזה אני לא נותן אפלו נתח זעיר. עד כאן!״

העיקר הוא להמליך את הקב״ה על מה שיש לי, על עצמי.

כאותו סוחר שבאתי לקנות ממנו דבר מה, ונקב במחיר 100 ש"ח, ושאלתי אותו איך יתכן, ובחנות אחרת שאלתי ואמרו לי 50 ש"ח? אז תקנה משם, השיב. אמרתי לו – כעת בדיוק אין לו את המוצר. אהה… השיב הסוחר, אם כך הוא סתם יקרן, אני מה שאין לי נותן בחינם…

לא דורשים מאתנו להגיע בבת אחת לשלמות. מבקשים מאתנו להתחיל להתקדם.

פעם אחת ביום נתאמץ לא להקפיד ולא לכעס, פעם אחת ביום נותר גם אם קשה. פעם אחת ביום נברך בכונה מלאה. וכמובן, נקבל על עצמנו את הקבלה החשובה ביותר ־ להתחזק בלמוד התורה, שזה עקר הקבלה של בן תורה.

אין עוד מלבדו [דורש טוב, ר"ה עמ' קי"א מהרב אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א]

בדורות מאוחרים יותר, ראו הקדמונים שאף השופר אינו עוזר, כי גם כשמתבוננים אין מתחזקים מיד, שכן קיימת ירידה במדרגתנו, וחסר לנו מבט אמיתי על העולם ועל החיים. על כן תקנו לומר פרק ״לדוד ה׳ אורי וישעי״. כולו אומר חיבור לאלקים. ספר תהילים פרק כז (א) לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד: (ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ: (ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ: (ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: (ה) כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי: (ו) וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה': (ז) שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי: (ח) לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ: (ט) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: (י) כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי: (יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי: (יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:  (יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים: (יד) קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה':

מהי אותה אמת שחסרה לנו בהכרתנו?

מרנא ה״חפץ חיים״ זצ״ל (בסוף ספרו ׳חובת השמירה') תיקן תפילה על שמירת הלשון. בתוך דבריו שם על זהירות מדיבורים אסורים הוא כותב: ״וכל ־שכן ליזהר מלהתרעם על מדותיו של הקב״ה, שהוא עוון חמור יותר מן הכל״.

צריך להבין, בשלמא תפלה להנצל מלשון הרע ניחא, אבל האם יש למישהו מאתנו נסיון כזה של הרהור אחר מדותיו של הקב״ה?!

לנו נראה שלא, אבל ה״חפץ חיים״ חשש מזה מאד!

בל נטעה לחשב שזו מעלה בנו, שאיננו חוששים מכך. אדרבה, זהו חסרון!

כי כשהאדם יודע שכל מה שיש לו כולו מתנה מהקב״ה, הוא יודע גם שאם פגע בו אי מי ־ זו גזרת שמים. אדם שחי באמונה זו, חושש מלבוא בתרעומת על חברו, שהרי ״כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה״, כי נעלם ממנו לשעה שכל הנעשה בבריאה הוא מעשה ה׳.

כשהחמיצו לרב הונא ארבע מאות רוביות יין אמרו לו חבריו לפשפש במעשיו (ברכות ה ע״ב), כי חיו את העובדה הברורה שהכל בידי שמים. כשחיו כך – היה בזה נסיון שלא לבוא להרהור על הנהגת הקב״ה.

אצלנו, אם אדם היה קם בבקר ומוצא שהחמיצו ארבע מאות חביות יין, אמנם לא היה כועס על הקב״ה, אבל אם חברו היה מחמיץ לו את אותן החביות – היה כועס עליו…

ולמה על הקב״ה אינו כועס?

משום שנדמה לו שלוותה סבה מסימת שהיין לא הצליח, ואם כן, הקב״ה נשאר אצלו טוב ומטיב, אלא שהענבים לא היו טובים… לכן, אם אדם יעשה לו משהו – יכעס עליו ולא יהרהר אחר הנהגת ה׳, כי הרי הקב״ה טוב ומטיב…

נמצא, שמה שאין אנו מרגישים בנסיון של ״מהרהר אחר מדותיו של הקב״ה״, בא לנו מתוך שאיננו מיחסים כל מאורע בחיינו להשי״ת. זה מצב רחוק נורא כזה שה״חזון איש״ באגרתו (ח״א אגרת כג) מגדירו על דורנו שבו ״בני אדם שקועים בבירא עמיקתא של כפירה ומינות״. כאשר רואים את הדברים כסיבות ומסובבים, חיים בעולם של מינות.

רק אדם שחי כולו עם אמונה, ומייחס כל מאורע לקב״ה, מרגיש שצריך לעמוד ולשמר את הרגשותיו כל הזמן. כשיש לו טובה הוא כלו הודאה לקב״ה, וממילא כשיש לו רעה ח״ו יש לו נסיון שלא להרהר אחר מדותיו של הקב״ה.

[כפי שסיפר רבי אריה ליב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ״ל, שבילדותו היה הדוחק בבית רב. האב הגדול הקדיש עצמו ללמוד התורה. האם הייתה מביאה לחם שבור ופירורים מהאופה, ופ"א הוא סירב לתת לה עוד בהקפה, ובכתה וסיפרה זאת לח"ח כששמע זאת קם ודפק על השולחן ואמר יגער ה' בך השטן, לא יעזור לך, אתה לא תוכל לנתק אותי מן התורה! ומאז המצב הלך והשתפר ב"ה]

סיפור הגר"י גלינסקי על אותו העגלון שמת לו הסוס והוא נכנס לבית המדרש ופתח את ההיכל ואמר רבונו של עולם – למה הרגת לי את הסוס?? ממה אתפרנס? והיו כאלה שגיחכו, אך למעשה עגלון זה בעל מדרגה הוא, כיון שהבין שאם מת הסוס – אין לחפש את הסיבות במישור הוטרינרי, אלא במישור הרוחני, והוא ראה את הרבש"ע!

כשאיוב התייסר – הוא פנה בהאשמה לרבש"ע, ולא תלה יסוריו במזל או בכל סיבה טבעית אחרת, ולכן נקרא 'עבדי איוב, ירא אלקים וסר מרע'.

התחזקות בידיעת התלות בקב״ה

זוהי התוספת שהוסיפו על זעקת השופר. עבודת האלול שלנו היא ״לדוד ה׳ אורי וישעי ממי איראי׳ – לדעת שהננו תלויים בהשי״ת, ומקבלים ממנו את ^ל השפע הרוחני .והגשמי, ואף ״אם תקום עלי מלחמה – בזאת אני בוטח״.

כשמכירים בתלות המחלטת בקב״ה, מתפרצת מן הלב המשאלה: ״אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש״. זו המסקנה מ״ה׳ אורי וישעי״!

כל זמן שאין חיים בהכרה בתרה של הנהגה – הלב נוטה למקומות אחרים. אבל כשמכירים שאין בעולם סבות ומסובבים, אלא הנהגת הקב״ה וכלם תלויים בו, מתפנה הלב להיות ירא וחרד מאימת הדין.

זו הסבה שאנחנו היינו בוחרים לאלול פסוקי יראה או תשובה, כי נרמה לנו ע\רק אלו חסרים לנו. נכון, גם זה חסר, אבל הקדמונים למדונו שחסרים לנו דברים נוספים.

זהו ה"תמליכוני עליכם". הדגש בעליכם. ראש השנה עבודתו היא לזכור שהכל ממנו יתברך. שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. שכל מה שיש לנו זה ממנו. שהחיים שלנו והבריאות והילדים והפרנסה והעוה"ב הכל הכל ממנו.

לפי זה חשבתי לבאר – שאת זה בא השופר לרמז – אדם שומע כל תרועה רמה המרעידה כל לב. אם ישאלונו מי עושה זאת – השופר? הוא רק כלי. התוקע? תוציא את השופר תראה שהוא הוציא רק אויר בלא שום רחש! עם כל זה ברור לכולנו שאותו קול דממה דקה, הגם שאינו נשמע מצד עצמו אלא הכלים הם המוציאים לפועל, על כל פנים ברור לכל מי הוא ה"בעל תוקע"! כך על האדם להבין שכל מה שהוא רואה כאן בעולם נעשה על ידי ה"בעל תוקע" של העולם, קוב"ה, הגם ש'אל מסתתר בשפריר חביון' הגם שמצד עצמו אינו נראה ואינו מורגש – וכבעל תוקע – מוציא רק אויר שלכאורה אין בו ממש, ואינו אלא 'קול דממה דקה' – עם כל זה הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ואנו – כשופר – הגה מפלסטיק – סבורים שמוזיזים משהו בעולם!

כשנגשים כך – אז באמת מרגישים – כדלים וכרשים דפקנו דלתיך. כי באמת אין לנו כלום. הכל ממך. אז באמת נחוש ונראה את הרבש"ע בכל מעשינו!

תשובת הגרים לפי מצב הדור

יום ראש השנה הוא היום הראשון מעשרת ימי תשובה. הנדרש מאתנו כדי להכתב ולהחתם לאלתר לחיים הוא לשוב בתשובה.

כשאני רואים את עיקרי התשובה, אנו חוטפים פיק ברכיים, איפה אנחנו בכל זה?

כתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה – שער ראשון אות י

עתה נבאר עיקרי התשובה:

העיקר הראשון החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושילם על העון, כענין שנאמר (דברים לב, לה): "לי נקם ושילם", ונאמר (איוב יט, כט): "גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב". ויתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבבו: מה עשיתי? איך לא היה פחד אלקים לנגד עיני, ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן השפטים הרעים, כי רבים מכאובים לרשע? לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצץ שניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ". ורעה מזאת, כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי ונטמאה בגלולי יצרי, ומה הועילה בכל קניניה אם רעה בעיני אדוניה? ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם? איך נמשלתי כבהמות נדמיתי, והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל?

והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ויהי בי הפך מזה, למה לי חיים? כענין שנאמר (משלי כא, טז): "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח". ועוד, כי כמשפט הבהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואני לא ידעתי ולא התבוננתי, ושלחתי נפשי לחפשי מאדוניה, וטעמתי צופי, ונשיתי סופי, וגזלתי וחמסתי, ועל דל בוססתי, ולא זכרתי יום המות אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי. והענין הזה אשר בארנו הוא אשר דבר ירמיה עליו השלום (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי":

והוא ממשיך באות אות יב

העיקר השלישי היגון, ישתונן כליותיו ויחשוב כמה רבה רעת מי שהמרה את יוצרו. ויגדיל יגון בלבבו וסער מתחולל ברעיוניו, ויאנח במרירות לב, כי יתכן שיתחרט וירע בעיניו על חטאתו אשר חטא, ולא השלים חקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם, אך אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו, נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו ונפשו מרה לו. וכן על צרות רעות ורבות כאבו נצח, ויגון בלבבו יומם. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך, והשחית והתעיב עלילה לפניו, ולא זכר יוצרו אשר בראו יש מאין, וחסד עשה עמו, וידו תנחהו בכל עת, ונוצר נפשו בכל רגע, ואיך מלאו לבו להכעיס לפניו? ואיך טח מראות עיני החוטא מהשכיל לבבו? והמשכיל אשר נפקחו עיניו, יוחקו הדברים האלה בלבבו ויבואו חדרי רוחו:

לפי זה היכן היא תשובתנו? האם אנו באמת מרגישים חרטה וצער על כשלוננו?

המעשה עם הגראי"ל שטיינמן שבא אליו אדם לבקש תשובה על עבירות חמורות שעשה, והרב אמר לו שיעשה כמה תיקונים כו' ולבסוף שאל אותו האדם האם זה ימחה את העוון? השיבו הרב האם איבדת פעם אלף ₪ אפילו חמש מאות אפי' חמשים שקלים? כן, השיב. היה לך צביטה בלב? כן השיב. אם אחרי כל התיקונים אתה תרגיש צביטה בלב על העוון שעשית לפחות כמו על אבדן חמשים ש"ח, אזי יתכפר לך…

האין אלו דברי רבינו יונה – כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם, אך אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו, נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו ונפשו מרה לו. וכן על צרות רעות ורבות כאבו נצח, ויגון בלבבו יומם. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך, והשחית והתעיב עלילה לפניו,

האם אנו מרגישים צביטה בלב – כדברי הרב שטיינמן? אז מה ערך יש לתשובתנו?

דברי עה' נפלאים בדברי הרב דסלר

דברי הגר"א דסלר במכתב מאליהו [כרך א' עמ' 8ו] על מדרגת "התשובה הנמוכה". לאחר שהרב מדבר שם על מדרגת תשובה מיראה ומאהבה, הרב מדבר על "תשובת הגר". כגר הבא להתגייר, שאינו מתקן את עברו, אלא הינו כתינוק שנולד דמי. מנתק עצמו מן העבר, ומתחיל חשבון חדש.

מנין שזה בכלל נקרא תשובה?

הגמ' בקידושין אומרת [מט:]: המקדש אשה על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו.

הרב דסלר שואל – וכי רשע גמור יכול ברגע אחד לתקן את כל העבר על ידי הרהור תשובה? ואם יש לו עבירות של ב"א לחבירו הרי צריך לפייסו ולהשיב הגזלה?

מוכח מכאן שיש גדר תשובה של מכאן ולהבא, שהגם שטרם תיקן את העבר ע"י חרטה ותיקון החטא, כשתשובה זו באה מפנים הלב מנקודת האמת, הרי נקרא בעל תשובה, ובבחינה זו נקרא צדיק. עכ"ל.

המעשה ברב שטיינמן והחזן שאמר לו שהוא לא ראוי, ואמר לו הרב שממקומו ועד לבימה – יהרהר תשובה.

בספר חמדת ימים – חדש אלול – פרק ז

והלא תראה את אשר חכמים הגידו כי אמר הקב"ה לאדם הראשון, "אתה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך לעמוד לפני בדין ויוצאים בדימוס".

וכל אדם יפלא לאמר כי אין שום בדימוס בר"ה, כי צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים והוא מצד הדין לא מצד החסד, ולבינוניים ולרשעים אין שום בדימוס. ואכן אם בעל נפש אתה, תבין ותשכיל מכאן חסדי המקום כי רבו, עם עמו ונחלתו, לזכות בדין,

כי מ"ש חכמים צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, היינו אפילו כי היה רשע ונכתב בין הרשעים ומהרהר בר"ה בתשובה יקרא צדיק גמור, ע"ד שאמרו בדין המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, אפילו היה רשע גמור הרי זו מקודשת שמא יהרהר תשובה בלבבו ונעשה צדיק גמור ברגע קטן.

אף הרשע בהרהורי תשובה אשר יחרד ביום ר"ה לשוב אל ה', יקרא צדיק גמור מאותה שעה. ויתהפך דינו באותו היום עצמו לכתבו בין הצדיקים.

וז"ש כשם שעמדת לפני וכו' כי אדם הראשון היה כן בשעה עשירית עבר, ובי"א נידון, ובי"ב יצא בדימוס. ואמרו בזוהר בר"ה נברא אדם וקאים בדינא ותב בתיובתא וקביל ליה קב"ה.

ומה תשובה בפועל היה יכול לעשות בשעה אחת?

ועל כרחך צריך לומר שנתקבל בהרהורי תשובה בשעה י"ב וקיבל על עצמו לעשות אחר השבת וכמ"ש בפ' ר"א כי באחד בשבת נכנס אדם הראשון במי גיחון וכו' והתענה ז' שבתות ימים.

ולכן הדימנו הוא ית', דומה בדומה לאבינו הראשון שחטא, כשם שעמדת בדין היום ויצאת בדימוס באותו יום עצמו והוא בשעה אחת בהרהורי תשובה, כך עתידים בניך לעמוד בדין היום ויוצאים בדימוס באותו יום עצמו:

ומי פתי ישמע כזאת ולא יקרע סגור לבבו הערל להתחרט כהיום הזה על כל מפעלו הרע ולהרהר בתשובה ולקבל עליו לעשות תקוני התשובה לאט לאט בי' ימי תשובה, והוא יהיה נכתב ונחתם בספרן של צדיקים לאלתר, אף כי עדיין אין כל מאומה בידו. היש חיך מתוק מזה? ברוך ה' אלהי ישראל:

ובאמת שהיינו רוצים לעשות תשובה במדרגה הגבוהה שלה, אך יש לדעת שכל דבר נבחן לפי ערך הדור.

דברי העה' של האריז"ל לר"ח ויטאל על ערך המצוות בדורנו.

דברי האחרונים המחלקים בין דורות הראשונים לאחרונים בנוגע לבקשות פרטיות בדורנו ביום ר"ה.

תיקוני זהר דף כב/א

ויפן כה וכה, אם אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית (נ"א בה) אסורין דילהון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ט) לאמר לאסורים צאו, ולאשר בחשך הגלו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דילהון, באורחין דילהון, איש לבצעו מקצהו, בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא, ולאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון, אנשי חיל, יראי אלקי"ם, אנשי אמת, שונאי בצע, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים, הב, הב לנא מזונא, וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים, ואינון עזי נפש ככלבים, דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין, דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא, דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא, דאיהי מרחקא מיניה, למהדר לגביה, ואדמיין לכלבים, דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב, דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין:

ויש באחרונים שחילקו שזה נאמר בדורות הראשונים אך בדורות האחרונים נמשלנו לחולה בבית לוינשטיין שפותח מעט פיו ומבקש קצת מים, רק שיפתח את הפה…

משה רבינו חושש מעוג וזכויותיו – הגם שהיא כל כך קטנה – אך ביחס לעוג היא גדולה!

ולכן רבא אמור בינונים – כגון אני, ואנו מחשיבים עצמנו כבנוניים שכפרתנו ביום כיפור??

אלא רבא בינוני לפי דרגתו, ואנו בינונים לפי דרגתנו! כי אצלנו כל פעולה קטנה נחשבת לעצומה, ודי בזה להחשיבנו לבינונים!

הרב דסלר מסיים:

"איה איפה תשובת גרים שלנו לכל הפחות? הרי כל אחד מאתנו יכול להגיע לבחינת צדיק כזאת, וקרוב אלינו הדבר מאד, ובלבבנו לעשות!"

קבלה נחושה

אקרא לאל גומר עלי! [והגדת אלול ור"ה עמ' ו99]

ידועים דברי רבנו יונה (״שערי תשובה״ שער א אות ט) כי ״מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקדוש ברוך הוא. ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טהר שלם להיות העוונות כלא היו, זולתי כאשר יטהר האדם את לבו ויכין את רוחו. וכענין הבגד הצריך כבוס. כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגועל ממנו, אך לפי רוב הכבוס יתלבן״.

וידוע, שעיקרי התשובה שלושה: חרטה על העבר, וידוי דברים וקבלה לעתיד. והמעיין בדבריו יראה, שמנה כמה וכמה דרגות בעצם החרטה:

יגון ואנחה, מרירות וצער, דאגה ופחד. בושה וכלימה, כניעה ושפלות.

אבל כל חרטה, גם שטחית וקלושה, חרטה היא. מה שאין כן בענין הקבלה לעתיד, לא מצינו בה דרגות שונות. נחרצת היא לשון הרמב״ם:

״ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו (ישעיה נה, ז), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו״ (הושע יד, ח).

והדעת נחלשת: לב יודע מרת נפשו, מכירים אנו עצמנו. חלשים ורופסים, כמוץ אשר תדפנו רוח. מה ערך להחלטותינו, מה תקף קבלותינו. מי מאתנו סבור שאכן יעלה בידו שלא לשוב עוד לזה החטא לעולם. על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב ועל חטא שחטאנו לפניך בדבור פה. על חטא שחטאנו לפניך בהונאת רע ובזלזול הורים ומורים, בטפשות פה ובעינים רמות. האמנם יעלה בידינו לעזבם לחלוטין, להסירם ממחשבותינו, לגמור בלבנו שלא נעשם עוד, ויעיד על כך יודע תעלומות?!

אפשר, ודאי שאפשר, שאלמלא כן לא היינו מצווים על כך. אבל איך?!

אומר לכם איך, אין פשוט ואין קל מזה! שכך שנינו (מכות י ע״ב): מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו.

מן התורה, דכתיב: [״וייאמר אליקים אל בלעם] לא תלך עמהם״ (במדבר כב) וכתיב: [״ויבוא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו, אם לקרא לך באו האנשים] קום לך אתם״ (שם, כ)

מן הנביאים, דכתיב: ״אני ה׳ אלקיך, מלמדך – להועיל, מדריכך – בדרך תלך״ (ישעיה מח, יז), [בדרך אשר תבחר לילך (רש״י)].

מן הכתובים, דכתיב: ״אם ללצים [בא אדם להתחבר], הוא יליץ [ואין מעכבין בעדו (רש״י)], ולענוים ־ יתן חן (משלי ג, לד).

ומפסוק זה למדו (יומא לח ע״ב) שהבא לטמא, פותחין לו. והבא לטהר, מסייעין אותו. [שמדה טובה מרובה ממדת פורענות (יומא עו ע״ב)], משל לאדם שהיה מוכר נפט, ואפרסמון. בא למדד נפט, אומר לו: מדוד אתה לעצמך, בא למדוד אפרסמון, אומר לו: המתן לי עד שאמדוד עמך, כדי שנתבסם אני ואתה.

בואו ונראה מעשה, מהמדרש (ויקרא רבה יב, א): מעשה באחד שהיה מוכר כלי ביתו, ושותה בהם יין. נורא: לעבוד, לא עבד. כילה כל כספו, והתחיל למכיר כליו כדי להשתכר עד אבדן החושים. אמרו בניו, מה יהיה הסוף, עוד ימכור את הבית להשיג יינו. החליטו לגמול אותו משתיתו. כשהיה מטל בשכרותו נשאוהו והניחוהו בבית העלמין בין המצבות, אולי יתקף הלם בהתעוררותו.

עברה שירת סוחרים בדרכה לישוב, ושמעו שהמלכות מחרימה את הסחורות. פנו ופרקו סחורותיהם בבית הקברות, עד שפקידי הרשות יעזבו את המקום. ניעור השכור מיינו, וראה נאד יין מעל לראשו. התירו, והביאו לפיו.

כעבור שלושה ימים, אמרו הבנים: נלך ונראה שלום אבינו. הלכו ומצאוהו והנאד מגיר יין לפיו. אמרו: אף כאן לא עזבך הבורא. הסכימו ביניהם שבכל יום מביא לו בן אחר את יינו.

מה רצה המדרש לומר. ודאי שלא לספר סיפור. ועוד פחות לעודד שכרות. המדרש בא ללמד ולהורות שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו!

ואם לרעה כך, לטובה על אחת כמה וכמה וזה אמרו במדרש (שיר השירים רבה א, ל) על הפסוק ״נגילה תשמחה בך״:

שנינו (יבמות פ״ו) נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי לבטל ממצות פריה ורביה. אמר רבי אידי: מעשה באשה אחת בצידן ששהתה עשר שנים עם בעלה, ולא ילדה. באו לפני רבי שמעון בן יוחאי, רצו להתגרש זה מזו. אמר להם: ״חייכם, כשם שאתם זה לזו במאכל ובמשתה, כך אין אתם נפרדים אלא מתוך מאכל ומשתה״.

הלכו בדרכיו, אומר המדרש. כלומר, לא הבינו, ותמהו, אבל הרב אמר, והמהרהר אחר הרב כמהרהר אחר השכינה (סנהדרין קי ע״א). הלכו בדרכיו, ועשו לעצמם יום טוב. כשם שנשאו, באולם ובתזמורת. אולי שלחו הזמנות, מענין הנסח. האם כתבו: ובשמחתכם נשיב לכם כגמולכם?… על כל פנים, עשו סעודה גדולה, ושמחו.

כטוב לבו ביין, אמר לה: ״בתי, ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו, ולכי לבית אביך״. תבחרי לך מזכרת, אם יש איזה חפץ שהתקשרת אליו.

מה עשתה, כשישן רמזה לשפחותיה: שאוהו במטה וקחוהו והוליכוהו לבית אבא.

בחצי הלילה ננער משנתו. כיון שפג יינו, אמר לה: ״בתי, היכן אני נתון ?״

אמרה לו: ״בבית אבא״. אמר לה: ״מה לי ולבית אביך?״ רצה להפטר מאשתו, וזכה גם בחותן!

אמרה לו: ״ולא כך אמרת לי בערב: כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו ולכי לבית אביך?! אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך!״

הלכו להם אצל רבי שמעון בן יוחאי, ועמד והתפלל עליהם, ונפקדו. ללמדך: מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות, אף צדיקים פוקדים עקרות.

לא מובן. מאחר שצדיקים פוקדים עקרות, מדוע לא התפלל עליהם מתחלה. למה שלחם להפרד מתוך משתה ושמחה?

והתשובה, שראה ברוח קדשו שאין סכוי ותקוה. בנים הם מהדברים התלויים במזל (מועד קטן כח ע״א).

אם כן, מה נשתנה? נוכח בעוז רוחה, ברצונה, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ותפלתו תוכל לפעול ולשנות המזל!

וסיים המדרש: והרי דברים קל וחומר. ומה אם בשר ודם, על שאמר לבשר ודם כמותו ״אין לי חפץ בעולם טוב ממך״, נפקדו –

ישראל, המחכים לישועת הקדוש ברוך הוא בכל יום, ואומרים: ״אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה״, על אחת כמה וכמה! הוי: ״נגילה

ונשמחה בך״!

מה למדנו, שנדרש מאתנו דבר אחד: רצון נחוש, שנרצה באמת.

ואז, ״בדרך שארם רוצה לילך, מוליכין אותו״!

לא להתיאש ממפריעים, ולא להתייאש מגזרות – ישעיהו הנביא בא אל חזקיהו המלך ברבר ה׳: ״צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה״ (מלכים ב כ, א. ישעיה לח, א). והודיעו: כבר נגזרה עליך גזרה. אמר לו: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, שכך מקובלני מבית אבי אבא, אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים! מיד: ״ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל״, ונוספו לו חמש עשרה שנים! (ברכות י ע״א)

הרב מפוניבז׳ זצ״ל ספר לי, ששמע מה״חפץ חיים״: לאחר חתונתו שקד על תלמודו. אשתו היתה הולכת בצהרים למאפיה, ובעד כמה פרוטות קבלה רשות לגרוף את פרורי הלחם שנשרו על הקורות. היתה שורה אותם במים, ומלבבת לביבות. הבעיה היתה, שגם פרוטות אלו לא היו לה. לקחה בהקפה, ופרוטה לפרוטה הצטרפה לחשבון גדול. יום אחד חזר לביתו לשבור רעבונו והשלחן ריק, והרבנית עומדת ליד החלון ובוכה. נחרד: ״מה אירע״?

סיפרה, שהנחתום סירב להרשותה ליטול את הפרודים עד שתשלם את החוב.

מה עושים? יש ללכת אל האופה, ולבקש ארכה. אך לא! ה״חפץ חיים״ הכה בידו על השלחן וקרא: ״שטן שטן, לא יעלה בידך להפריעני מלמודי!״

במקום שאנו רואים מאפיה ופרורים ונחתום וסרוב, ראה ה״חפץ חיים״ את השטן המושך בחוטים!

ניחא, אבל מה הועיל במכה שהכה ובקריאה שקרא? אוהו, מה להועיל! הוא הצהיר והכריז שדרכו סלולה ונהירה, מתוית וקבועה וכדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו!

ואיך הוליכו, בתופים ובמחולות! קיבלנו את ה״חפץ חיים״!

לא תמיד באה העזרה מיד, לפעמים אומרים, כמאמר הגמרא: ״המתן עד שנמדוד ביחד״. אבל אחר כך, אחר כך זוכים למדוד עם הקדוש ברוך הוא יחד, ״כדי שנתבסם כביכול אני ואתה!״

פלטיאל ונסיונו [תוספת]

הגמ' במסכת סנהדרין דף יט: אומרת: כתיב פלטי וכתיב פלטיאל אמר רבי יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מן העבירה, מה עשה נעץ חרב בינו לבינה אמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה! והכתיב וילך אתה אישה? [משמע שנשאה] שנעשה לה כאישה. והכתיב הלך ובכה? [משמע שאף היה עמה] על המצוה דאזיל מיניה. עד בחורים – שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה.

נשאלת השאלה – מה צריך חרב? ומה היא נותנת? וכי מי שנעץ אותה אינו יכול להסירה?

אלא הלימוד הוא שהקבלה הזאת לא הייתה מצליחה להחזיק אף לא יום אחד אלמלי הייתה כחרב נעוצה! הבטוי הזה בא לומר שהייתה כאן קבלה מוחלטת! ללא פקפוקים, ללא ספיקות, רק כך הקבלה מחזיקה מעמד!

פעם אמר מעשן אחד – לא חכמה להפסיק לעשן, אתה יודע כמה פעמים הפסקתי…?

הגר"א אומר "לפתח חטאת רובץ" – היצה"ר צריך רק לעורר ספק, ואם יש ספק יש כאן פתח ומבוא ליצה"ר שיבוא.

לכן המדרש ממשילו ללסטים היושב בפרשת דרכים ומלסטם את בריות, מפני שכדי שיוכל ללסטם את הבריות הוא חייב פרשת דרכים. שהאדם יהיה בספק.

כשהרב דסלר החליט להפסיק לעשן – הוא דפק על הבימה בפוניבז' והכריז על כך, כדי שלא יתעורר לו יצרו!

זו התשובה לשאלה שנשאלה.

איך אפשר לקבל קבלה נחושה לעתיד. והרי ההרגל עושה את שלו, והמידות, והטבעים, והיצר הרע, והנסיונות –

הכל נכון, אבל מאתנו נדרש רק לרצות. לדפוק בעז ולהכריז!

והרי בין כך וכך, היצר הרע חזק מאתנו. הוא מלאך, ואנו בקושי בני אדם: ״אתה אש, ואני בשר ודם״ (קדושין פא ע״א), ואיך באמת נגבר עליו: ״היחתה איש אש בחיקו, ובגדיו לא תשרפנה? אם יהלך איש על הגחלים. ורגליו לא תכוינה?״ (משלי ו, כד כח). והתשובה, אכן: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרר, אינו יכול לו (קדושין ל ע״ב, סוכה נב ע״ב) –

אז הרי בלאו הכי זקוק אתה לעזרת הבורא, אם כן – מה הפחד, היד ה׳ תקצר?!

נקלעתי פעם לבית הכנסת הגדול בבני ברק, בשעת צהרים. שחרית כבר סימו, ומנחה טרם התחילו. היתה שעה של שקט, פתחתי גמרא, ללמוד עד שעת מנחה, ולא נותנים. יהודי תמהוני, עטוף טלית ועטור תפלין, עלה לארון הקדש, טמן ראשו בפריכת ושוע: ״רבונו של עולם, אני לא רוצה לנצל אותך – תתן לי רק כמה שאתה יכול״״.

שזה לא יהיה, נעבאך, בגדר ״סעודה שאינה מספקת לבעליה״… התמהונים של בני ברק. ואנחנו, אחרים?!

היש גבול ליכולתו, לעזרתו? רק תנאי אחד יש: שנהיה בגדר ״הבא לטהר״!

מה היחס בין ״הבא לטהר״ ל״מסייעין אותו״? בפירוש שנינו: ״אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: ״בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו״. עגלות וקרוניות, של מה – של עזרה וסיעתא דשמיא ושפע רוחניות אין קץ ! (שיר השירים רבה ה, ו)

הן שנינו (חלין צא), יעקוב אבינו הגיע לחרן, ואמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי? ״כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא״.

נשאלת השאלה – מדוע לא הזכירו לו קודם? מדוע נתנו לו להגיע עד חרן – לעבור את סוריה ולהגיע עד עירק?

התשובה בשמים ממתינים לך. "מיד שנתן דעתו לחזור, קפצה לו הארץ, ונעקר הר המוריה ממקומו, ושקעה לו חמה שלא בעונתה, וזכה למחזה הסלם"!

צריך שהאדם יתן דעתו, ואז יזכה לסייעתא דשמיא!!

ואם לא קפצה לנו הארץ, אם לא זכינו בסייעתא דשמיא במדה גדושה, הרי זה סימן שלא נתנו דעתנו לחזור. שלא פתחנו פתח תשובה כחדה של מחט!

האדם נבחן במעשים

דרך ארוכה מתחילה בצעד קטן

הוידוי אחד בפה ואחד בלב [מספר אבן ספיר אדרי]

היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. מה בודקים באותו משפט? מה יש על כפות המאזניים? מה באמת חשוב ויכול להכריע?

ראש השנה נקרא 'יום תרועה' מדוע השופר תופס מקום מרכזי ביום זה? והרי כל העניין הוא המלכת השי"ת, האם אין די בהמלכתו בתפילה?

עושים סימנים בער"ה. יש שאצלם זה המרכז של כל ראש-השנה. מה המרכזיות של הענין? מדוע לא די שנשב ונבקש בקשות?

דו שיח בין ר' חנינא בן תרדיון לר' יוסי בן קסמא

ייחודה של היהדות מתבטא בעצם בזיקה ההדדית בין העיון והמעשה קיים בה שילוב של רוח ודרך חיים. האידאות המהלכות ביהדות אינן מרחפות ערטילאות הן מעוגנות בציוויים המכוונים את האדם בכל עת ובכל שעה למען ילך בדרך טובים במסילה העולה בית אל.

 הגמ' במסכת עבודה זרה יח ע"א מספרת:

"תנו רבנן כשחלה ר' יוסי בן קסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחילקתים לעניים אמר לו מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהיה גורלי" ושואלים גדולי ישראל מדוע השיב ר' חנינא בן תרדיון לר' יוסי בן קסמא על שאלתו "כלום מעשה בא לידך" תשובה שלכאורה לא אפיינה ומיצתה את כל אישיותו ומעלתו הנה קודם לכן בגמרא שם מסופר שר' חנינא בן תרדיון היה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בתוך חיקו למרות שגזרו הרומאים שכל מי שיעסוק בתורה דינו במיתה מדוע אם כך לא השיב לר' יוסי כי עוסק הוא בתורה ברבים במסירות נפש במקום העובדה שהציג בפניו "מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה" נוסף לכך צריך להבין מדוע לא ראה רחב"ת מקום וצורך שזכות מסירות נפשו למען לימוד התורה תגן בעדו לעוה"ב עד כדי כך שהיה צריך לשאול "מה אני לחיי העולם הבא"?

להבין זאת יש להתבונן בפ' העקידה

בר"ה קוראים את פרשת העקידה. הבה נתבונן בה.

אברהם אבינו בשעה שנצטוה לעקוד את בנו יחידו שעתיד להקים ולהמשיך את יסוד קיום עם ישראל הבן שציפה וייחל אליו כל ימיו נצטוה מפי הקב"ה בלשון "קח נא" ואמרו חז"ל סנהדרין פט ע"ב "אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בנסיון זה שלא יאמרו אין ממש בראשונים".

נשאלת השאלה מדוע הוצרך הקב"ה להביא את אברהם לנסיון "והאלוהים נסה את אברהם" בראשית כב א' הלא יודע הקב"ה שאברהם יהיה מוכן להקריב ולמסור את נפשו ואת נפש בנו כפי שאכן הוכיח אברהם את עצמו בתשעה נסיונות קודם לכן?

ועוד מהו שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" שם פסוק יב וכי לא נתאמת ונתפרסם אברהם כאוהב ה' ומאמין בה' בכל לבו עד שהיה צריך לעקוד את יצחק בנו כדי לקבל את התואר של "ירא אלהים"?

בכדי להבין מה היה באמת הנסיון שהתנסה אברהם צריך להבין כי העיקר בעבודת ה' הוא לא הידיעה והרצון לקיים את המצות אלא ההוצאה לפועל איך שהאדם עובד את ה' בשעה שמוציא את כל הכוחות שבתוכו באופן מעשי בהתאם לכך מקבל הוא את הציון ראוי לשבח.

 וכדברי הרמב"ן עה"פ "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" מתחילה היה יודע הקב"ה את יראת אברהם בכח אך לא בפועל בעולם המעשה" כלומר אמנם ידע הקב"ה שאברהם יהיה מוכן למסור נפשו ואת נפש בנו לקיים את אשר נצטוה אך מכיון שידיעות שאיפות ורצונות בלבד לקיים את רצון ה' אינם התכלית, ובזאת האדם לא יוצא ידי חובתו לכן רק "עתה" בשעת המעשה כשהעלה כבר אברהם את בנו יחידו לעקידה קיבל את התואר של "ירא אלהים" לאחר שהגשים את רצונו ושאיפתו בפועל!

משל למהד"ד?

לאצן בעל שם עולמי, שלאור נסיון העבר ידוע שאין מי שישווה לו ואפי' מי שיתקרב אליו, היעלה על הדעת שבאולימפיאדה מיד יעלהו על המדרגות ויעניקו לו מדליה שהרי אין טעם לתחרות וממילא ברור שהוא המנצח? אנו מבינים שבלי לעמוד באתגר אי אפשר לתת מדליה, כך גם בענייני שכר קיום המצוות. חייב לקיים בפועל על מנת להחשב צדיק.

נסיון שייך גם באדם גדול כאברהם שכן רואים אנו בני אדם גדולים שיודעים מה צריך לעשות וכיצד לעשות אך אם הם מקיימים זה מהם והלאה ורבים הם הדוגמאות במקראות ואכמ"ל.

התשובה הרצויה לפני הקב"ה היא לא במילים ובדברים, לא באלה נהפך האדם לבעל תשובה עד שעבירותיו נהפכות לו לזכויותיו כי אם בשעה שמשנה את מעשיו לטובה עיקר התשובה איפא "שינוי המעשה"

מטרת האדם בעולמו היא שיגשים את ידיעותיו ושאיפותיו מן הכח אל הפועל בעולם המעשה !

הסבר במעשה ריב"ק ורחב"ת

לאור זאת מתרץ נפלא הגר"י משה לוין בספרו "אגרת הידיעה" כי רחב"ת תפס שר' יוסי בן קסמא התכוין בשאלתו לא כהבנתנו הפשוטה כי אם לכך אף אם אמנם עוסק אתה בתורה במסירות נפש השאלה היא האם הינך מקיים בפועל את הידיעות שבהכרתך האם הלימוד מחייב אותך והינך מקיים באופן מעשי את הנלמד? לכך שאלו "כלום מעשה בא לידך".

מצוות ללא ספק הוא מקיים הרבה, אך המעשה הנרצה הוא כשיש לאדם נסיון וקושי, וכאן היו אלה מעות סעודת פורים שנתחלפו במעות צדקה, ויש לאדם צד לומר הרי הכל בסה"כ לקדושה, מי לי סעודת מצוה מה לי צדקה, ובכל אופן התגברתי ועשיתי מעשה ונתתי הכל לצדקה.

והשיבו רחב"ת "מעות של פורים נתחלפו לי" תשובה ממין הטענה וכששמע ר' יוסי שאכן מקיים רחב"ת את ידיעותיו מן הכח אל הפועל מיד אמר "מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי" לאור עובדה זו מגלה לנו רחב"ת סוד גדול מיהו אדם גדול באמת זה לא אדם שבאופן תאורטי יודע מה לעשות וכיצד לעשות כי אם אדם שעומד איתן בנסיונות החיים המגשים את ידיעותיו בפועל ומקיים את דברי רבותינו במסכת קידושין מ ע"ב "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה"

מי נקרא למדן

אמר פעם אדם גדול על א' שאמרו לו שהוא למדן. הוא מתמיד? – שאל. לא. הוא ממעט ללמוד. א"כ אינו למדן, השיבם. כמו שלא נגיד על אדם שהוא 'גנב' רק משום שיודע לגנוב, צריך שיגנוב בפועל כדי שנכתירו בתואר גנב, כך גם להבדיל בתואר 'למדן'.

לאור זאת תיושב לנו תמיהה

כשהמלאך אומר לאברהם להוריד את בנו מן המזבח, אומר לו אברהם אולי רק אקיז ממנו מעט דם, א"ל המלאך הוא עולה תמימה. מה כל כך חשוב לו להקיז ממנו דם?

אברהם רוצה לעשות משהו בפועל. לא רק דיבור. לא רק כוונות טובות.

כך גם יובן מדוע אברהם לוקח את האיל ומקריבו תחת בנו. איל הושת כפרו לרצון. כי בלי מעשה – יש לחשוש שזה ישאר ככונה בעלמא.

כמעשה עם אלישע ספר מלכים ב פרק יג

 (יד) וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶר יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְר עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו:

 (טו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים:

 (טז) וַיֹּאמֶר לְמֶלֶר יִשְׂרָאֵל הַרְכֵּב יָדְר עַל הַקֶּשֶׁת וַיַּרְכֵּב יָדוֹ וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶר:

 (יז) וַיֹּאמֶר פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה וַיִּפְתָּח וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה:

 (יח) וַיֹּאמֶר קַח הַחִצִּים וַיִּקָּח וַיֹּאמֶר לְמֶלֶר יִשְׂרָאֵל הַר אַרְצָה וַיַּר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד:

 (יט) וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת ארם:

הרי שיש חשיבות לפועל האדם ולמעשהו כאן בעוה"ז.

המעשה עם הרב כדורי שאמר לאברך שלא נפקד במשך שנים שישים זרעים בצמר גפן, וינביט אותם. כך עשה האברך ושב אליו עם שלשה זרעים נבוטים. הצטער הרב ואמר למה לא שמת עשרה?? כעת יהיו לך ג' ילדים, וכך היה.

לאור זאת נבין את ענין הסימנים בר"ה. מה המרכזיות של הענין? מדוע לא די שנשב ונבקש בקשות?

אין די באמירה בעלמא. צריך לעשות פעולה. זה יוצר רושם בעולמות העליונים .

רק מעשים מפעילים פעולות נסתרות בעולמות העליונים.

וזה שאומר שלמה בקהלת פרק יב

 (יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: (יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רע:

לסיכום- זה מה שבודקים בר"ה. כמה מעשים יש לנו. תכלס כמה קיימנו. זה עומד על כף המאזניים. ורק זה יכול להכריע.

לאור זאת נבין מדוע אנו אומרים 'חננו ועננו כי אין בנו מעשים', כי אנו יודעים ומכירים שהעיקר של הדין והתשובה היא המעשה, ואנו מקוננים על כך שאין בנו מעשים. חסר לנו את העיקר.

עולמנו נקרא עולם העשיה "אשר ברא אלקים לעשות" בריאת העולם היא בשביל לעשות בפועל את המעשים הטובים.

כל שחכמתו מרובה ממעשיו

מצינו בדברי חז"ל עד כמה גדול ערך המעשה "הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר וכו"' אבות ג יז וכתב החסיד היעבץ בפירושו "הלומד ע"מ להזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחכמתו כי כיון שתכלית למודו בעבור המעשה הוא העיקר ואשר לא שת לבו אל המעשה זולתי אל הידיעה לבד חכמתו מרובה ממעשיו ואע"פ שעושה כל מה שיודע כי הכל אחר הכוונה ולז"א כי הרוח רוח המינות באה ועוקרתו והפכתו על פניו כי הניחוהו ביד מחשבותיו ולא סייעוהו מן השמים לצאת מתוך ההפכה וזה לאות מופלג על המעשה שהוא העיקר שכלינו קצר מאוד מהבין הדברים על בוריים אס לא ע"י מציאות חן בוראינו יתברך ונמנע שימצא מבלי המעשה הראוי אצלו ית' ולזה מי שכיוון אל המעשה כדי לעשות רצון בוראו לבד ינחנו האל בצדקתו"

שנו רבותינו במסכת ברכות יז ע"א "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" בפשטות מבארים מאמר זה אומר בעל "קובץ שיחות" שהחכמה תכליתה להביא את האדם לידי תשובה ומעשים טובים אולם במבט יותר מעמיק נמצא שהמאמר מגלה לנו מהות החכמה מהי לא תתכן חכמה בלי תשובה ומעשים טובים כי אין זו חכמת התורה כלל מהות החכמה היא הידיעה והמעשה יחד ידיעה בלי מעשה בפועל אינה חכמה כלל וכדי להגיע למעלת החכמה צריך לעשות תשובה ומעשים טובים.

ההבדל המרכזי בין אדם למלאך

ואמרו רבותינו במסכת שכת פח ע"א "אמר ר' אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו " ושאלו גדולי ישראל מהי ההתרגשות המרובה וההשתאות על הדבר שהיתה בעת שהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע עד כדי כך שמילים אלו היוו בבחינת "רז" סוד כמוס שאין האדם יכול לעמוד לכאורה על טיבו?

מתרץ הגר"י פרץ שליט"א תירוץ נפלא בנקודה זו של הקדמת הנעשה לנשמע טמון ההבדל המרכזי שבין אדם למלאך מלאך הוא יצירה שכולה רוחניות בעל הכרה שכלית ומתוך כך הכרתו חופפת את מעשיו "רצוא ושוב כמראה הבזק" יחזקאל א יד למלאך אין תאות ונטיות שליליות שימנעו בעדו מלהוציא את השגותיו אל הפועל לא קיימת אצלו הפרדה בין הידיעה לבין המעשה ברם האדם מורכב מחומר ומרוח ויכול להמצא אדם בעל הכרה עצומה והשגות מרוממות אך מעשהו דל.

הקב"ה אינו צריך מלאכים. יש לו הרבה. הוא רוצה אדם שישבור מידותיו. שיתגבר על עצמו. שיעשה מעשה.

הגדרת הגרי"ס

הגאון ר' ישראל מסלנט המחיש את הדברים באימרה נפלאה "כשם ששני בני אדם נבדלים זה מזה בטיב השגותיהם והכרתם כך האדם עצמו נבדל מעצמו על ידי המרחק הקיים בו עצמו בין ידיעותיו למעשיו"

ועוד הוסיף ואמר "הלואי והגדול היה מקיים מה שהקטן יודע".

זהו עשיו

בראשו ידיעות נפלאות, עד גיל ו3 אין הבדל בינו ליעקב. שאלות בלומד'ס איך מעשרים התבן והמלח [הוספתי מעשה עם הבצים המעושרות בק. אונו] אך הישום – כושל. לכן ראשו שבו היו ניצוצות קדושים נקבר במערת המכפלה, אך גופו – הושלך לאי שם להר שעיר…

סוד מעמד הר סיני

במעמד הר סיני הכריז עם ישראל כי נכון הוא לקבל תורה לא מתוך השגה והכרה שכלית בלבד אלא באיחוד המוח והלב עם ישראל קיבל על עצמו לשלב את ההכרה והמעשה בלי שום מחיצה עד שה"מעשה" יוכל להקדים את ה"נשמע" זהו בעצם ה"רז" שכל מציאות האדם מתנגדת לו סוד האפשרות שאף האדם יוציא מן הכח אל הפועל את כל מה שטמון במאגר הרוחני שלו בלי שהחומר ישתרך בעצלתיים מאחור ועל זה נאמר תהלים קג כ "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" מצב של התגברות הרוח על כבידות המעשה במגמה להוציא לפועל את רצון ה'.

כבד את אביך ואת אמך

מסופר על רבי סלמאן מוצפי שלמד בצעירותו עם הצדיק רבי צדקה חוצין במסכת קידושין וכשהגיעו לסוגיא העוסקת בדיני כיבוד אב דף ל' למדו בעיון את הסוגיא ולבסוף סיכמו את המפרשים והפוסקים סביב הסוגיא. בסיכום הלימוד פנה אליו רבי צדקה בשאלה כשאמך עוברת בבית האם אתה עומד מפניה? השיב לו רבי מלמאן לא אכחד ממך אני עומד אך בהבלעה ולא בעמידה מלא הקומה מחשש לחוכא. הרב צדקה לא הרבה לחשוב וסגר מיד את הגמרא ופסק מיד: היום לא נמשיך ללמוד, לא יתכן ללמוד ולא לקיים!

והיה מחר אם תתקן את הדבר נחזור ללמוד ומאותו היום מסיים רבי סלמאן מוצפי התחלתי לנהוג לעמוד מלא קומתי בפני אמי ולמחרת אותו היום בבואי אליו אמרתי לו כי הדבר תוקן ואז נאות להמשיך וללמוד אתי!

ולאור זאת נבין מדוע תופס השופר עניין מרכזי בר"ה.

אחז"ל בראש השנה דף טז/א

אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר.

לומר מלכויות זה נפלא. אך חסר מעשה. כשאדם עושה מעשה הוא משפיע בכל העולמות העליונים. ובהתבוננות נכונה משפיע על עצמו. להמליך את הקב"ה עם התחושות הנלוות. כפי שהמליכו מלך בעתות קדמוניות.

זה בחיצוניות הדברים, ובפנימיותם – שופר מרמז – שפרו מעשיכם!!!

הגר"י לווינשטיין בקריע"ס

מסופר על הגר"י לוינשטיין שפ"א שמעוהו מניע ספסלים בחדרו. בחורים הסתכלו דרך חור המנעול וראו כיצד הוא סודרם זע"ז ועובר ביניהם וקורא את 'ויושע'. חווה מחדש את קריעת ים סוף. רק מעשה יכול להכניס הדברים ללב. רק מעשה פועל על האדם. ופועל בעולמות עליונים.

מהות התשובה בהגדרת הרמב"ם

הנה לאחר שנתבאר לנו כי עיקר עבודת האדם בעולמו היא להגשים את ידיעותיו באופן מעשי מן הכח אל הפועל הרי מובן כעת נפלא מדוע מהות התשובה היא "שינוי המעשה" וכלשון הרמב"ם

רמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ב

 (ד) מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח:

הדוגמא – מאנשי נינוה

יונה הנביא כשניבא בשם ה' לאנשי נינוה "עוד ארבעים יום וננוה נהפכת" מיד התעוררו כל תושבי נינוה לתשובה וכפי שמעיד עליהם הכתוב יונה ג "ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל האלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" לראות אנשים נכרים קוראים בשם ה' ועושים תשובה בהכנעה כדבעי בתעניות ולבישת שקים פעולות המעידות על חרטה גמורה מן העוול שנעשה בעבר וקבלה לעתיד לפעול רק טוב בודאי זה רחוק מאוד מהמציאות ואם בכל זאת עשו אנשי נינוה תשובה מעין זו היינו בודאי אומרים כי תשובתם נתקבלה וניחם הבורא על רצונו להפוך את נינוה מחמת אותם קבלות שקבלו על עצמם

והנה בא הכתוב ומגלה לנו מה מצא חן בעיני הבורא בתשובתם של אנשי נינוה לא הוידוי ולא הצום ולבישת השקים כי אם "וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" כשראה הבורא כי שינו הם את מעשיהם מרע לטוב רק אז "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה"

ורמז נאה תמצא לכך מהכתוב הלה' תגמלו זאת

"הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" דברים לב ו קול -תפלה וידוי ובקשות, בגימטריא צום – תעניות וסיגופים, ובגימטריא ממון – צדקה, קול צום ממון בגימטריה "זאת" בזאת יבא אהרון אל הקודש.

זהו שאומר הכתוב "הלה' תגמלו זאת" האם תחשבו כי לעסוק ב"זאת" בלבד מספיק הדבר להזניח את העיקר ולעסוק רק בטפל אין בכך לא מן החכמה ולא מן התבונה

קחו עמכם דברים

ספרי חסידים מפרשים את דברי הושע הנביא "שובה ישראל עד ה' אלהיך ק'חו עמכם דברים ושובו אל ה'" הושע י"ד בדרך זו את אותם "דברים"הקבלות שהינכם מבטיחים לקיים מעתה בעת הוידוי "קחו עמכם" וישמו אותם בפועל ואמרו רבותינו במסכת ראש השנה יח ע"א "שניכם שעלו למיטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצלז זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה מפני מה זה נענה וזה לא נענה ו זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלישה לא נענה"

ומבארים נפלא בעלי המוסר בדרך רמז אמנם שניהם התפללו אך זה היה שלם עם מה שהוציא בפיו את ידיעותיו ורצונותיו הגשים בפועל וככל היוצא מפיו יעשה ולכן נענה וזה מכיון שלא היה שלם עם מה שהוציא מפיו לא נענה אמנם אמר הוא את אותה התפילה והבקשה "חטאתי עויתי פשעתי " ואת כל סדר הסליחות והתחינות אך הכל רק מן השפה ולחוץ רואים אנו בעולם המעשה כי לבו לא היה שלם אז בעת תפילתו ותשובתו

לכך אומר הנביא "קחו עמכם דברים ושובו אל ה"' את אותם הקבלות שמקבל האדם בפיו על עצמו יגשימם בפועל ויהיה שלם עם מה שמוציא בשפתיו

בפיך ובלבבך

ונוהג היה ר' מנחם מנדל הרבי מקוצק לפרש את הפסוק דברים ל יד "בפיך ובלבבך לעשותו" בדרך זו אל תסתפק בדיבורים יפים ומליצות נאות ואפילו לא במחשבות טובות בלבד אלא העיקר "לעשותו" אמנם נכון שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אך אימתיו אם יש אחריה מעשה אבל מחשבה ללא מעשה נשארת בגדר מחשבת סרק

גדלות המעשה

במדרש תנחומא פרשת פקודי אות י"א אמרו רבותינו "בשעה שבא משה ואמר לישראל קחו מאתכם תרומה שמחו שמחה גדולה והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות לשני בקרים הביאו הכל כיון שגמרו מלאכת המשכן היו יושבין ומצפין אימתי תבוא שכינה ותשרה בו היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל ולמה לא היו יכולין להעמידו? אלא שהיה משה מיצר על שלא נשתתף הוא עמהן במלאכת המשכן עד שאמר לו הקב"ה למשה לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשיה ולא חלק במלאכת המשכן לפיכך לא יוכלו אותן חכמים להעמידו בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם"

והקשה הג"ר בן ציון במברגר זצ"ל בספרו "שערי ציון" מדוע היה משה רבינו מיצר על אי השתתפותו במלאכת המשכן הלא אמרו חז"ל במדרש במידבר רבה יב "שהיה משה מחזר על האומנין בכל יום ובכל שעה ללמדם כיצד יעשו את המלאכה שלא יטעו בה לפי שא"ל הקב"ה וראה ועשה בתבניתן ולכך כתיב על כל דבר ודבר כאשר ציוה ה' את משה שלא היה זז מעל גביהם"

זאת ועוד על הפסוק "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" במדכר ז כתב רש"י "בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת" מעיד איפוא הכתוב על משה שמסר נפשו על הקמת המשכן עד שזכה ונקרא על שמו

תמוה אם כך למה הצטער שאין לו חלק בעשייתו הלא חלק גדול נטל ומה היה חסר?

אלא למדים אנו מכאן את גדלות המעשה אף לאחר כל המסירות נפש שהיתה למשה היה עדיין מיצר כל עוד לא היה לו חלק של עשיה ממש בגוף המשכן מדוע לא הוציא את אותה המסירות נפש מן הכח אל הפועל יען כי זו מטרת האדם בעולם וכי שכרו משתלם לא לפי רצונותיו וידיעותיו אלא בהתאם למעשיו בעולם המעשה ולא נרגע משה עד שניחמו הקב"ה ונתן לו למשה לעשות פעולה ממשית להעמיד את המשכן על תילו ולהשתתף בעשייתו

במסכת אבות

פ"ר מי"א אמרו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות" ובמסכת ברכות יז ע"א " תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים"

ובמדרש ויקרא רבה כט ו נאמר עה"פ "תקעו בחדש שופר' בחדש זה חדשו מעשיכם בשופר בחודש זה שפרו מעשיכם אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למידת הרחמים"

כמו כן נאמר במסכת יאש השנה יז ע"כ " לב ד שנתעטף הקב"ה בטלית כשליח ציבור ואמר לו למשה סדר תפילה אמר לו כל זמן שישראל חוטאיך יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם" לא נאמר "כסדר הזה יאמרו" אלא יעשו דהיינו שינהגו לפי כל כללי החסד המבוארים בי"ג מדות הרי מוכח שמקפיד הקב"ה בעיקר על המעשים שנחדש את מעשינו ונשפר את מעשינו תרי"ג המצוות בראי היהדות

ונסיים ברעיון נפלא שאמר הג"ר ירוחם הלוי זצ"ל בספרו "דעת חכמה ומוסר" על דברי רבותינו במסכת קידושין לא ע"ב "איש אמו ואביו תיראו" ויקוא יט ג "תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד" מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא"

ותמה ר' ירוחם מדוע הוציאו חז"ל את המקרא מידי פשוטו ולא ביארו מורא כפשוטו לירא מפניהם יראת הרוממות או משום שהוקש כבודם לכבוד המקום שהיא עיקר המצוה

ברם כלל גדול למדים אנו מכאן מצוה איננה מושג מופשט מנותק ממעשה בכל מצוה ומצוה יש לשלב עשיה בפועל גם מצות שמעצם מהותן הן קשורות ללב כגון אמונה בה' אהבתו ויראתו מצווים אנו לקשור אותן לעשייה על כך נקראו המצות "מצות עשה" ו"מצות לא תעשה" כולן בתחום המעשה

לאור זה נבין את שאלת הגמרא "איזהו מורא ואיזהו כיבוד" כוונת הגמרא לשאול מהו המעשה של מצות אלו באיזה מעשה תתגשם מצות המורא והכיבוד?

 על כך באה התשובה "לא עומד במקומו ולא יושב במקומו" אמנם המעשה מצד עצמו הוא לכאורה דבר פעוט אך דוקא בו תתקיים המצוה הגדולה של כיבוד אב ואם ומוראם

 בזה יבואר מה שהשיב הלל לנכרי אשר בא לפניו בבקשה שילמדנו כל התורה כולה על רגל אחת ואמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זוהי כל התורה כולה ואידך פירוש הוא זיל גמור" עיין שבת לא ע"א

והקשו כבר המפרשים מדוע לא נקט הלל את לשון הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" המבטא לכאורה את אותו הרעיון?

 אלא בא הלל ללמדינו כי גם מצוה השייכת ללב חייבת היא להיות כרוכה בעשייה או אם היא מצות לא תעשה בהמנעות מעשיה אילו היה הלל אומר לו "ואהבת לרעך כמוך" משמעות הדברים היתה אהבה בלי כל ביטוי מעשי לעומת זאת ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" ישנה התגלמות של האהבה המופשטת מצד עצמה במעשים ["לא תעביד"!]

גם יסוד זה שלמדנו כאן הוא בכלל עיקר התורה על רגל אחת ונקוט כלל זה בידך!

יסוריו של רבי

ומספרים רבותינו במסכת בבא מציעא פה ע"א אודות רי יהודה הנשיא המכונה רבינו הקדוש שעל ידי מעשה באו עליו יסוריך נוראים שלש עשרה שנה ועל ידי מעשה הלכו "דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי בשמים הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסוריך "

וממשיכה הגמרה ואומרת "ועל ידי מעשה הלכו יומא חד הוו קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו יום אחד היתה מכבדת שפחתו של רבי את הבית והיו מוטלים שם בני חולדה והיתה מכבדת אותם אמר לה שבקינהו עזבי אותם כתיב תהלים קמה ט' "ורחמיו על כל מעשיו" אמרי בשמים הואיל ומרחם נרחם עליה" ע"כ

אף שבודאי עשה רבי תשובה מידי יום ביומו ואמר סליחות ובקשות שישלח לו הקב"ה רפואה שלימה אפילו הכי לא הרפו ממנו הכאבים החזקים במשך שלש עשרה שנה עד כדי כך שצעקותיו היו פולחות באויר בוקעות ומגיעות עד למרחקים והיו נשמעות מעבר לשאון צהלת הסוסים כפי שמספרים חז"ל שם רק עד שהוכיח בפועל כי נהפך הוא לאיש אחר ושינה את מעשיו ומדותיו לטובה בעת שריחם על החולדות שהיו מוטלות בביתו וז"ש "ועל ידי מעשה הלכו"

ממעשה זה למדים אנו כי מהות התשובה אינם הוידוי והסליחות שאנו אומרים בימים הנוראים כי אם תיקון המידות הרעות וההשתדלות לעשות מעשים טובים הופכיים ממעשינו הרעים אשר יעידו כי אכן מתחרטים אנו על העבר וגומרים אנו בדעתינו שלא נשוב עוד לכיסלה

וזוהי בעצם "תשובת המשקל" אותה זכר הרמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"א "אי זו היא תשובה גמורה זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ולא עשה מפני התשובה לא מיראה ולא מכשלון כח" והם הדברים שהתכוונו רבותינו בעובדה שהזכרנו על ר' יהודה הנשיא שיסוריו "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו"!

ה"חפץ חיים" השיב על השאלה מהי אותה "קיחת דברים" עליה מדבר הנביא הושע בדרך משל

עני אחד פגע ברחוב בעשיר מכרו ויתחנן לפניו שילוה לו זהובים אחדים למען יוכל לקנות סחורה לחנותו נענה לו הגביר רק בקשהו שיבוא בעוד שעות מספר לביתו ויתן לו את הסכום הדרוש הגביר חכה לעני כמה שעות בבית והלה לא בא וינוי ביום השני פגע העני שוב בשביר ויתנפל לפניו ויאמר לו אילו כבודו היה מלווני את הסכום שבקשתי יכולתי להרוויח סך הגון ועתה אבקש שיאבה עכ"פ להלוות לי היום ויענהו הגביר הלוא המתנתי לך אחרי הצהרים בביתי ולא באת מה יכולתי לעשות יותר אכן הפעם אני סולח לך אבל היום תבוא בשעה הקצובה ואמתין לך בבית ואתן לך את הסכום שהנך זקוק לו לאחר הצהרים המתין הגביר לעני והלה שוב לא בא ויהי ביום השלישי פגע העני שוב בגביר ויבקשו עוד פעם שילוה לו סכום ידוע אז התקצף הגביר ויאמר וק לעכבני ולהוגיעני אתה אומר כי הרי חביתי לך גם תמול גם שלשום ולא באת בוודאי אינך זקוק לכסף רק לגבב דברים בכדי התכוונת כמובן שבמצב כזה הצדק הנהו עם הגביר

אם מתבוננים להתנהגות בני אדם העניים בדעת לגבי הגביר הקב"ה נראה שהם מתנהגים כעני הנ"ל אנו מבקשים בכל יום בברכת ק"ש "אבינו מלכנו וכו' כן תחננו ותלמדנו וכו' ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל" וכו' "והאר עינינו בתורתך" ובתפלת שמו"ע אנו מתפללין "חננו מאתך חכמה בינה ודעת" 'ובא לציון' אנו מבקשים "והוא יפתח לבנו בתורתו" וכו' והקב"ה אומר מי יתן לבבם זה להם גם אחרי עזבם את בית הכנסת ויבואו לביתי ללמוד תורה באשר אני ממתין להם שם למלא את בקשתם אבל הם לא באו בכל יום הם מבקשים מהקב"ה אותן הבקשות אבל אינם באים לזמן שהקב"ה קובע להם לקיים משאלתם היינו בבית המדרש ששם השכינה שורה

זהו הפירוש של "קחו עמכם דברים" היינו כשתצאו מבית הכנסת תקחו אתכם את הדברים והבקשות שבקשתם מאת הקב"ה לביתכם ולא שכחתם בדרככם על מפתן בית הכנסת אחרי שהתפללתם על גופכם בזה ג"כ מובן הכתוב "בפיך ובלבבך לעשותו" היינו לא די אם תתפללו בפיכם אלא עליכם גם לקבל על עצמכם להשריש הדברים שבפה בלבכם

כהוספה לזה יש ג"כ להראות בעוה"ז על רוב בני אדם המקבלים פעמיים ביום עליהם עול מלכות שמים ואומרים "דבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים על אבותינו עלינו" וכו' ואחרי תפלת פיהם שוכחים מיד מה שקבלו עליהם ודומה הדבר לאיש אחד שבא לעשיר בבקשה לקבלהו לעסקיו בתור משרת הלה התרצה וירשמו בפנקסו שמהיום ואילך מתקבל פלוני ואלמוני למשרת בעסקיו מה יאמר בעל הבית אם מיד אחרי עזבו את בית העשיר ילך לו לדרכו ולאיתיצב לעבודתו ואח"כ יתבע עוד את שכרו הלא זו טפשות גמורה

ואנו נוהגים כן עם הקב"ה בבוקר אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים ומבקשים מהקב"ה לקבלנו לעבדו ולאהבו ושעה מועטת אחרי כן אנו הולכים ושוכחים לגמרי להתיצב לשרותנו ומעמדנו ומרהיבים עוז לתבוע מעם השי"ת שייטיב עמנו היש טפשות גדולה מזו?

ובעל ה"כלי יקר" מסביר את הפסוק "והביאך ה' אלהיך אל הארץ והטיבך והרבך מאבותיך" דברים ל ה כי אין הפירוש יותר מאבותיך שהרי בסמוך נאמר "כאשר שש על אבותיך" משמע לא יותר מהם אלא שווה להם אלא תיבת "מאבותיך" משמעה שהמדובר בשלב הראשון על התשובה אף אם הכינות לבך אל ה' אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצוה עדיין לכן אין זכותך מספקת לך להיטיב לך ולהרבותך כי אם זכות אבותך היא שעמדה לך ולכל מה שתזכה "וירשת והטיבך והרבך" ן כל זה נובע "מאבותיך" בזכות אבות יושעו הבנים

ואילו בשלב יותר מאוחר של התשובה כאשר לבך יהיה שלם עם ה' וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה' גם בפועל "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו" אז לא תצטרך לזכות אבותיך וזהו המובן של "ואתה" כי בך לבד תלוי הדבר ואז "ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך" כי תהיה שווה לאבותיך כי יהיה בידך זכות עצמך וזוהי דרגה יותר גבוהה כמו שדרשו חז"ל סנהדרין פא ע"א "אל ההרים לא אכל" שלא אכל בזכות אבותי

ועיקר התשובה שיפור וחידוש המעשים כשמגיעיך הימים הנוראים מרבים הבריות בסיגופין בתפילות ובקשות ובנתינת צדקה אכן הדברים יפים וטובים בבחינת "דבר בעתו מה טוב" ברם טעותם של הבריות בכך כי סוברים המה שזהו העיקר והאמת היא שאין זה עיקרה של התשובה הזכרנו את דברי הרמב"ם המגדיר את התשובה "ומשנה מעשיו כולן לטובה"

וכך מוסיף הרמב"ם "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמום בלבו שלא יעשהו עוד" הלכות תשובה פ"ב ת"ב זוהי עיקרה של תשובה התפילות והתחנונים הצדקה והסיגופים המה גורמים המסייעים לעיקרה של תשובה אך אינם עיקר

ונוהג היה ר' מנחם מנדל הרבי מקוצק לפרש את הפסוק דברים ל יד "בפיך ובלבבך לעשותו" בדרך זו אל תסתפק בדיבורים יפים ומליצות נאות ואפילו לא במחשבות טובות בלבד אלא העיקר "לעשותו" אמנם נכון שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה אך אימתיו אם יש אחריה מעשה אבל מחשבה ללא מעשה נשארת בגדר מחשבת סרק

וכפי שאמרו חז"ל קידושין מ ע"א "מחשבה שעושה פרי שקיים מחשבתו ועשה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה" אם כך העיקר הוא "לעשותו"

וכבר הסביר המגיד מדובנא את דברי חז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" קידושין שם כי אין כוונתם על רעיון הלב בלבד שאם נצנץ במוחו רעיון לעשות איזו מצוה יהיה נחשב כאילו עשאה כי ההבטחות בלבד הם כאין וכאפס, אלא כוונת חז"ל על המחשבה וההסכמה ההחלטיים שגמר בדעתו לעשות המצוה וכבר הסיב אחריה את אופני קיומה אך על ידי איזה מקרה נאנס ולא הספיק לעשותה אז מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כי מחשבה מעולה שכזו שקולה אצלו יתברך כמעשה

אבל בדרך כלל העיקר המעשה "והכל לפי רוב המעשה"

לא יפלא כעת מדוע חז"ל במקומות רבים שמו דגש רב על גודל ערכם של המעשים הנה

והגר"ש י זוין זצ"ל היה מפרש את הכתוב איכה ג' א ג "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו אותי נהג וילך חשך ולא אור אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום" בדרך צחות וכך היה דורש פסוק זה אומר התרנגול העומד לכפרה ביום הכיפורים ואלו דבריו "אני הגבריי התרנגול "ראה עני" בעל הבית, [בשבט עברתו- בשביל עברותיו] "אותי נהג ויולך" להוציאני מהלול לשחיטה "חשך ולא אור" בעלות השחר. "אך בי ישוב" החוטא החושב ש"בכפרה" זו בלבד "ישוב" אס כך הדבר "יהפוך ידו כל היום" אף אם יהפוך ידו ויסובבני סביב ראשו "כל היום" לא יועיל לו.

ערכו של כל מעשה קטן

[והגדת אלול הרב גלינסקי]

מן קצר והמלאכה מרבה (אבות פ״ב מט״י), איך אפשר לתקן בעשרה ימים עוותים של שנה שלמה?

ופעמים רבות תוקף את האדם יאוש. שוב הבטחתי, ושוב כשלתי. אחרי ר"ה ויוה"כ בשנה שעברה הייתי בגבהי מרומים, והנה אני מפטיר כאשתקד. היצר זורע יאוש. מביא לידי חידלון. מה הסיכוי שלי לתקן? לשוב?

שוב פעם דיברתי לשוה"ר, שוב פעם פגם העיניים, שוב פעם הפסדתי זמן ק"ש, שוב לא הלכתי לשיעור.

כתב הרמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ג

 (ד) אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום:

לכאורה, מופקע כל כך: לראות עצמנו כחציו זכאי וחציו חייב?

הרי רבא הקדוש העיד על עצמו ״כגון אני, בינוני״ (ברכות סא ע״א).

ואנו, בינונים?! הן ״לב יודע מרת נפשו״ (משלי יד, י), המאזן אינו חיובי. ואיך נצטוינו, רבא ואני, לראות עצמנו חצינו זכאים וחצינו להפוך? או שאנו טועים או שרבא טועה ח"ו?!

למעשה איננו יודעים כיצד הקב"ה דן ומהו השיקול.

כתב הרמב"ם שתי הלכות לפני כן – [יד החזקה – הלכות תשובה פרק ג ]

 (ב) אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.

למעשה – איננו יודעים מה רב ערכו של מעשה טוב.

אמרו (קדושין לט ע״ב), ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא, שנאמר: ״היום״ לעשותן, ולמחר לקבל שכרן (ערובין כב ע״א). ופרשו ה״הפלאה״ והפנים יפות״ במה שאמרו (אבות פ״ד מט״ז), שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, יותר מכל חיי העולם הזה. והרי אין לך מצוה, איך שנעשית, שלא מגיעה עליה ״שעה אחת״, זמן מועט, של ״קורת רוח״, הנאה מועטת, בעולם הבא. ואין כל ״חיי העולם הזה״ יכולים להכילה!

ועל מה נותנים שכר של קורת רוח? הרי על מצוה יש ג"ע ולא רק קורת רוח!? מבארים כגון אדם שישב רגל על רגל, ומיד תפס עצמו ואמר אין זה מכובד לישב כך לפני מה"מ הקב"ה! זה לא מ"ע מדאו' ואף לא מדרבנן. זה כבוד שמים שהתעורר בליבו. על זה מגיע לו קורת רוח בעוה"ב!

ועדין לא התחלנו להבין ולהשיג רוב טובו של הבורא יתברך עלינו, וכמה שמח בכל התקדמות שלנו!

נפתח בספור מעשה שהיה. הגאון רבי חיים מווילויז׳ין למד בספר ״תנא דבי אליהו״, שפותח בשבחו של מקום: ״ברוך המקום ברוך הוא שבתבונתו ברא עולמו ושמח בחלקו״ ־ נרעש: איזה שבח זה, לבורא יתברך?! על אדם המוגבל באמצעיו יאמר: איזהו עשיר, השמח בחלקו (אבות פ״ד מ״א). אבל הבורא, הכל יכול, הרי אין מונע בעדו. אם ירצה עוד, יבראהו!

קם ונסע לוילנה, לשאל פי רבו, הגאון זצ״ל. אך שמע הגאון, השיב על אתר: אמת, ודאי יכול הבורא יתברך ליצר כל מה שברצונו. אבל יש דבר אחד שהחליט מרצונו שלא יתערב בו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג ע״ב). גם אם ירצה שהעם בכללותו, וכל אחד ואחד, יוסיף ויתעלה ברוחניות, ימתין למעשינו. ועל עם ישראל נאמר: ״כי חלק ה׳ עמו״ (דברים לב, ט). והקדוש ברוך הוא ״שמח בחלקו״, שמח בבני ישראל בכללותם, ובכל יהודי ויהודי, כפי מה שהוא!

משל למה הדבר דומה? הורים צפו לבן, קוו לבן, התפללו לבן, והנה נולד… ילד פגוע, רחמנא לצלן. לא לכך התפללו, לא לכך יחלו. אבל הם אוהבים אותו, ומטפלים בו, ומקדמים אותו, ושמחים כל כך בכל התפתחות, זעירה ככל שתהיה….

כך שמח ה׳ בי. קווה שאהיה טוב יותר, שאתקדם מהר יותר, רצוף יותר, אבל דוקא משום כך שמח בכל ניצוץ של אור, בכל שביב התקדמות!

ונניח, ה׳ ירחם. נניח שיש להורים אלו שני בנים. האחד מבריק, כשרוני, טוב לב ואציל נפש, שקדן וירא שמים, פאר הכתה. ואחריו נולד תינוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שקוע בבועה אטומה, ילד אוטיסט, רחמנא לצלן. מחבקים ומלטפים ומדברים ושרים ומגרים, ולשוא.

יום אחד, קורים שני דברים: הבן הבכור מביא הביתה תעודת הצטינות, ואחיו מיקד פעם ראשונה מבט, ומלמל: ״אמא״

– במי שמחים יותר, ממי מתפעלים יותר? – לדאבון הלב, מאתנו…

אישות לבהמה?

נסביר יותר. שאלתי פעם את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א: הקדוש ברוך הוא אמר לנח: ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים, איש ואשתו״ (?.ראשית ז, ב). מענין: מי סדר להם קדושין?!

הפטיר: הן זו שאלת הגמרא (סנהדרין קח ע״ב): "אישות לבהמה מי אית לה?" ותרצו: מאותם שלא נעבדה בהם עברה. שההשחתה חלחלה לכל בעלי החיים! חיו מין עם שאינו מינו, והם לא נזקקו אלא למינם.

הבהרתי: הרי זו שאלתי! ומה אם לא השחיתו דרכם, איך מתרצת השאלה. איך אפשר לומר על בהמות ״איש ואשתו״. איזו סבלנות יש לו: הסתכלו שם בצד, אמר.

זה בסדר, כבר הסתכלתי. מובא שם בשם ה״ערוך״: ״פירוש. בשביל שלא באו על שאינן מינן, עשה להן כבוד וכתב להן אישות כבאדם״.

ואכן, לכך חתרתי. שאלתי: לפי זה, בדורנו, שקרן התורה ירדה כל כך, והרחוב גדוש השחתה וסאוב, ובן תורה שוהה בהיכלה, גם אם אינו לומד בשקידה, קצת חולם, קצת מפטפט, וקצת לומד –

התרגש רבי חיים ואמר: אין ספק, נחשב הוא במרום כרבי עקיבא איגר!

לא, לי אין משג ברבי עקיבא איגר, אבל לרבי חיים הרי יש ויש!

עניתי ואמרתי: בכך התישבו לי דברי המדרש (ויקרא רבה כו, ז), הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דור דור ושופטיו ומלכיו, חכמיו ומנהיגיו, שוטריו ופרנסיו, חומסים וגזלניו, לא מובן. מילא שופטיו וחכמיו, בקש לראות ושמח לראות. אך לשם מה הראוהו חומסיו וגזלניו? [ומעי"ז מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ ששאל והשיב על אתר, אם יראו לאדה"ר את ר' נפתלי הוא יגיב – נו נו, עוד "חכם"… אך כשיראו לו את הדור, יגיד אכן, לעומת הדור, ראוי נפתלי להיקרא חכם…

אבל הדורות הולכים ומתמעטים וכראות משה רבינו גדולי הדורות האחרונים חלשה דעתו. הראהו הקדוש ברוך הוא את הדור, ולעמתו יפתח בדורו כשמואל בדורו! ונענע לי בראשו…

והאדם, הרי עולם קטן הוא (תנחומא פקודי ג). בשנה שעברה התעלינו, איזה ראש השנה עבר עלינו, איזה יום הכפורים. וכשקימנו אז מצוה, כשאז התעלינו, ודאי היה שכרנו בגבהי מרומים.

אבל ככלות הכל, עלייתנו הייתה צפויה. כתעודת ההצטינות של הילד המוכשר.

אבל מאז, לצערנו, הכל נשחק נסחף, ירד פלאים. אוספים אנו עתה את השברים.

ואם עכשו, במצבנו, אנו מנסים להתנער מעפר, לשנות כוון, לשחות נגד הזרם. וזה קשה כל כך, ולפום צערא אגרא (אמת פ״ה מכ״ג), כמה חשובה כל מצוה, וכמה שמחים עליה!

ישראל במצרים

הלא נראה -עם ישראל הדרדר במצרים למ״ט שערי טמאה, עבדו עבודה זרה ומאנו לשמע בקול הנביאים שהוכיחום (יחזקאל כ, ז-ח). לא הגיעה זמנם להגאל, עוד מאה ותשעים שנות שעבוד לפניהם, ול'א היתה בידם כל זכות (שמות ג, יב. ברש״י). בזכות מה נגאלו, ביד חזקה באותות ובמופתים? בזכות שתי מצוות בלבד! דם פסח ודם מילה (פרקי דרבי אליעזר כח) י

ומדוע? דוקא משום שהיו שרויים בחשכה מעבה כל כך. בחדר חשוך, מאיר גם נר זעיר!

אפילו זכות ק"ש

כיוצא בכך מצינו, שביציאתם למלחמה היה הכהן מכריז: ״שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם״ (דברים כ, ג). שאפלו אין בידכם אלא מצות קריאת שמע שחרית וערבית, ראויים אתם להנצל (רש״י).

הגע עצמך: מי שאין בידו אלא מצות קריאת שמע, נקל להבין באיזו חשכה הוא שרוי. כמה עברות עובר, ביודעין ובלא יודעין. והשטן הן מקטרג בשעת הסכנה (שבת לב ע״ב), ואין שעת סכנה כמלחמה.

ותמוה: יעקב אבינו, שהעיד בעצמו: ״עם לבן גרתי, ותרי״ג מצוות שמרתי״ (רש״י לראשית לב, ה), והובטח מפי עליון בשמירה (שם כח, טו), פחד בהתקרב עשו שמא גרם החטא (ברכות י ע״א). חטא דק מן הדק, וכבר פן יבוא והכני אם על בנים״.

וכאן, זכות קריאת שמע לבד, וכבר ״ראויים אתם להנצל״?!

והתשובה: דוקא משום כך! שביב אור באפלה. הילד הפגוע הקורא ״אבא״…

בני נח וזכות הקיום שלהם

דוגמת מה שמצינו (חלין צב ע״ב), שמתוך שלושים מצוות שקבלו עליהם בני נח, אינם מקימים אלא שלוש. במלים אחרות: פשיטת רגל של תשעים אחוזים! ואלו שלוש? לא איסור עבודה זרה, גלוי עריות או שפיכות דמים.

לא זו בלבד שהורגים, עוד אוכלים בשר הנרצחים, איזו זועה. ומודעים הם לזוועה, ולפיכך אינם מוכרים אותו באטליז. זו הזכות שיש להם.

ואותה מצינים לשבח… כי אצל אוכלי אדם, יש להעריך גם ״מצוה״ כזאת…

קברות למיתות ב"ד

דגמה נוספת, שמעתי מפי רבי אליה לופיאן זצ״ל. בגמרא (סנהדרין מז ע״א) מבאר שיחדו שני בתי קברות להרוגי בית דין. הנסקלים והנשרפים לחוד, והנהרגים והנחנקים בפני עצמם, כי עברתם ומיתתם קלה יותר, ואין לקבור רשע קל אצל רשע חמור.

ולדוגמא, ידוע שבזמנם עבר פרק זמן בין הקדושין לנשואין. המקודשת דינה כאשת איש ועדין בבית אמה, להכין צרכי נדוניתה. אם בגדה אותה עת בבעלה דינה בסקילה החמורה. מה שאין כן הנשואה שבבית בעלה, דינה בחנק הקל.

ומדוע, משום שאימת בעלה עליה, ועוברת העברה בלב הולם מפחד. ומי שהדרדרה לשחיתות וסאוב של זנות, גם זו נקדת אור בחשכה!

זה שאומר הרמבם מהו השקול העקרי: דוקא מי שלא נמצא בו אלא דבר טוב אחד שוקלת מצותו משקל רב כל כך, כי אצלו מעריכים שבעתים כל תזוזה לטובה. כחולה השרוי בעלפון, שאם יזיז אצבעו יהיה זה יום שמחה!

ולכן גם רבא הקדוש העיד על עצמו ״כגון אני, בינוני״ (ברכות סא ע״א). וגם אנו, בינונים.

וההסבר, שאצל רבא מעוררת תביעה קטנה תרעומת גדולה. ואצלנו, מוחאים כף לכל פסיעה זעירה!

הזוה"ק אומר שאין לבקש בקשות פרטיות בר"ה.

ספר חמדת ימים – חדש אלול – פרק א

ותועיל לו תשובתו הרמתה בחדש הזה להתקבל תפלותיו ר"ה ויה"כ, כי יתעטף בבקשו את פני ה' אלהיו מחילה וכפרה והחיים והשלום שאם לא ישוב קודם, איך יעיז פניו לשאול מאתו יתברך כל אלה, ואין מאומה בידו?

והן הן הדברים הנאמרים באמת בספר התקונים דף כ"ב "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" אלא איש לדרכו פנו, בעסקין דילהון ובאורחין דילהון איש לבצעו מקצהו, בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא. וירא כי אין איש אלא כולהון צווחין בצלותין ביומא דר"ה וי"הכ ככלבין הב הב לנא מזוני סליחה וכפרה כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבי, דאינון אומין דהאי עלמא עע"ז דצווחין לגביה ולית לון בושת אנפין, דלא אית דקרא ליה בתיובתא דיחזיר קב"ה שכינה לגביה ואידמיין ככלבים דאתמר בהון "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ע"כ.

מאידך יש מן הפוסקים שרוצים לומר שזה נאמר על זמנם, ובזמנינו אפשר ואף רצוי לבקש. מה ההבדל?

מעשה במלך שהלך לבקר את בנו המרותק למיטה בבית לוינשטין כצמח, ובדרך הבן הצעיר ביקש שאבא יקנה לו קולה, אך האבא היסה אותו ולא הסכים. לאחר שהגיעו לבית לוינשטין החל הבן השוכב במיטתו למלמל דבר מה לראשונה מהזה מספר שנים. ההתרגשות הייתה רבה. האבא התרגש ביותר והתקרב לשמוע מה הבן מבקש והנה הוא שומע שהוא לוחש "כוס קולה"… האב מיהר את הצוות להביא לבנו כוס קולה. הבן הצעיר קצת נפגע. באחי לא מצאת פגם בבקשו כוס קולה, ובי כן? השיבו האב בן זה פגוע, אינו מתקשר עם סביבתו, ברגע שדיבר – אפי' יבקש כוס קולה

העיקר שכבר יפתח את הפה! כך אנו, תתפלל גם על הארציות העיקר השמיעיני את קולך!

לפיכך. מעורר חדש אלול תקוה כה גדולה. דוקא משום ששקועים היינו בתרדמת במשך שנה. והשופר מכריז ואומר: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם״ (הלכות תשובה פ״ג ה״ח), כל תזוזה שלנו, כל יקיצה, נחשבים כל כך. עשינו מצוה אחת, וכבר אנו כבינונים: ״יען נמצא בו דבר טוב״. עוד אחת וכבר נזכה בדין!

הח"ח ואחד בצער

הח"ח שראה תלמידים בישיבתו ושאלם היכן אוחזים, וא"ל א' מהחברותא שהספיקו מהבוקר דף אחד. השיבו הח"ח אתה הספקת דף, חברך מאה דף! כיצד? הוא גדל בבית דשן באמריקה ובא לכאן במסי"נ, וא' בצער ממאה שלא בצער!!

נח צדיק או לא נחשב למאומה?

רש"י מביא שתי דעות מה היה מצבו של נח לו היה בדור של אברהם. אחד אומר דוקא בדורותיו היה צדיק, אך אם היה בדור של אברהם לא היה נחשב למאומה. אחד סובר שאם בדורו שהיו רשעים היה צדיק עאכו"כ שאם היה בדור אברהם היה צדיק יותר.

למדנו המהר"ל שאין מחלקת כלל בחז"ל, ועאכו"כ בדברי אגדה. מהי האמת אם כן?

 התשובה פשוטה. שתי הדעות אמת. לדעה הראשונה אם היינו נוטלים את נח ומעמידים אותו מול צדקות אברהם בדורו של אברהם לא היה נחשב הוא למאומה. ביחס לדורו בלבד היה צדיק.

הדעה השניה אינה חולקת, רק סוברת שאם נח היה נולד בדורו של אברהם ללא כל ספק היה מתעלה יותר, שאין רשעים מפריעים להתעלותו, ואז עאכו"כ שהיה נחשב לצדיק.

צדיק נוטל חלקו וחלק רשע בג"ע

על פי זה נבין [לק"ט שם עמ' לד] את מאמר חז"ל זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום. [חגיגה טו]. לכאורה כיצד יקבל הצדיק חלק שלא עמל בו? וכן להיפך מה הצדק שהרשע יקבל עבירות אותן לא עשה?

הביאר הוא שהסביבה משפיעה. אם הצדיק נותר צדיק על אף ההשפעה השלילית של הרשע הדבר דרש ממנו מאמץ גדול, ופעמים אף שהושפע לרעה מן הרשע, לכן נותן הדין שיטול הרשע חלק רשעת הצדיק. וכן להיפך, אם הצדיק עושה מצוות הוא משפיע גם בצרפת שיהודי לא יתבולל, לכן נותן הדין שהצדיק יטול את חלק המצוות של הרשע שמכוחו של הצדיק קיים אותן.

הצדיק גם מקבל שכר גדול יותר היות והיה צריך להשקיע מאמץ רב יותר, היות והמבול שהרשע מפיץ סביבו מקשה עליו את עבודת ה'.

חיזוק גדול בדורנו

זה חיזוק גדול לנו. אנו חיים בדור של ערוצים, כבלים, אינטרנט, וידאו, טיוי, כל הסחי והמאוס ישירות אליך הבייתה. ואף אם האדם יוצא לרחוב הרחוב מלא זהמה ופריצות. כיצד ניתן לעבוד את ה' בכזה מצב?

התשובה לכך בשאלתו של מהרח"ו את האריז"ל כיצד ניתן לתקן בדורנו דור שפל את מה שהנשמות שהיו כבר בדורו של רשב"י, או הנביאים, או מרע"ה לא הצליחו לתקן? [יש לציין שזאת הוא שאל בתקופה בה אנשים עוד היו הולכים לבושים ברחוב, בדורנו השאלה תתעצם שבעתיים!]

השיבו האריז"ל דע לך שכיון שזהמה גדולה ירדה לעולם, כל מעשה קטן של האדם בדור הזה משפיע רבות פי כמה וכמה ממעשה גדול בדורות הקדומים. היום כל מאמץ, כל עצימת עין מאיסור, כל התגברות קטנה לעבודת ה' משפיעה תיקון עצום! כל התגברות לתפילה, לשיעור, לקיום מצוות נחשבת לדבר עילאי שבכוחו לתקן מה שבדורות הקודמים היו צריכים להשקיע רבות על מנת לתקן.

זהו נח. אמנם אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב למאומה, אך המאמצים הכבירים שעשה להתגבר על זהמת אנשי דורו היא שהביאה אותו לדרגת צדיק תמים, בוחנים את האדם ביחס למפריעים ולדור!

הרב בארץ ומצודתו פרושה בב"ד של מעלה

המהרש"ם חלה בטיפוס ר"ל, ובימי חוליו חלם שעומד הוא לדין בבי"ד של מעלה, ובדינו מיימינים ומשמאילים, ויצא חייב, ונידון למיתה.

מסרו אותו לשליח ויעף עמו באויר ובתוך כך בא שליח שני וצעק שיחזירו אותו לבית המשפט. החזירו השליח ועמדו בבית הדין.

שם בבית הדין עמד הרב הצדיק ר' יצחק אייזיק מזדיטשוב, שהמהרש"ם לא הכירו כלל.

שאל ר' יצחק איזיק מדוע חייבו אברך זה בדין? הלא הוא מתמיד גדול בתורה, יום ולילה לא ישבות.

השיב לו אחד מהמשמאילים: אפח פעם אחת ברוח פי ואאפח את כל התורה שלמד.

ענהו הרב בכעס- האם גם בזמננו זה תביטו על מי שיושב ולומד היאך הוא לומד? ברצונכם שילמדו גם בזמן הזה באורך הגלות בכל הכוונות לשמה? חזרו בית הדין ודנוהו לחיים. שאל המהרש"ם מי הוא זה שלימד זכות עלי? והשיבוהו זהו הצדיק ר' יצחק אייזיק.

המהרש"ם הקיץ מחלומו ותפעם רוחו, אך לא סיפר את דבר החלום לאדם. חוליו הלך וגבר מיום ליום. כשמוע אחי המהרש"ם- הרב ר' יעקב ז"ל- שאחיו חולה מסוכן, נכנס לר' יצחק אייזיק שהוא היה מחסידיו, ונתן עבורו פדיון נפש.

השיב לו הצדיק: תסע מיד בחזרה ותאמר לו שלא יפחד כלל וכלל, בקרוב הוא יתרפא בגוף ובנפש, שמו שלום ויהיה שלום בגופו, שלום בממונו, שלום בתורתו!

וכך אכן היה. החולי הלך והתמעט, וכעבור מספר ימים נרפא המהרש"ם כליל. כששב לאיתנו אמר בלבו לסוע לזידיטשוב, וכן עשה. כשהגיע לפתח ביתו של הרה"צ ר' יצחק אייזיק, מיד זיהה המהרש"ם שהוא הוא זה שעמד אז לפני הב"ד של מעלה והליץ טוב בעדו! הוא נבהל עד מאוד, ונשאר כך עומד בפתח מבלי יכולת להוציא הגה מפיו.

כששבה רוחו אליו קידמו הרב בשלום, ושאל אותו: האם אתה יושב ולומד בהתמדה?…

מסיים בנו של המהרש"ם: ומאז נסע אבי לזידטשוב עד שנסתלק ר' יצחק אייזיק זצ"ל, וגם אותי לקח עמו פעם אחת לחג השבועות כשהייתי בן י"ג שנים, וחלום זה כבר נתפרסם במדינת גאליציא לכמה וכמה אנשים אשר שמעו מפיו הקדוש, וחברא חברא אית ליה. [שאל אביך ויגדך ח"ג עמ' רצ"ז]

אמהות של כהנ"ג מספקות מזון לרוצחים בשגגה

ואם תמצי לומר, הרי זה עמק הענין בתקנה שתקנו, שאמותיהם של כהנים גדולים היו מספקות מחיה וכסות לרוצחים בשגגה שגלו לערי המקלט, כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו (מלילתא ע״א), ואז יוכלו לשוב לבתיהם.

לא מובן: להטריח את אמו הקשישה של הכהן הגדול לכתת רגליה מעיר לעיר לשלוש ערי המקלט וארבעים ושמונה ערי הלויים עם מטען אכל ובגדים, כדי למנע מרוצחים להתפלל על הכהן הגדול שימות – ובמרום ישמעו לתפלתם, יותר מלתפלתו, ותפלת אמו, ותפלת כל ישראל!

והתשובה, לעניננו: אין לנו משג איזה רעש נעשה במרום, איזו התרגשות והתפעלות: רוצח, מתפלל! אח, כל השערים נפתחים…

אז אנו, מה אנו מתיאשים? להפך, ככל שהחשך עב, והמצב גרוע, מצפים ומיחלים לכל תפלה, לכל התקרבות, לכל מצוה ותזוזה של תשובה ״פנו אלי״, בפניה אחת, ״והושעו!״

המעשה ברב של עכו הרב לופס שהגיע ללויה של עבריין מוכר, היות והתחתן על ערש דויי מתוך תקוה שבתור חתן יימחלו לו עוונתיו. אצל עברין גם זה משהו! זה הרהור תשובה! [תורת חסד על הפרשיות ימים נוראים]

אנו שם? הרהור כזה לפחות יש לנו??

שיטות היצה"ר למניעת התשובה

הסיבות לאיחור התשובה [מתוק האור עשי"ת עמ' 26]

למרות ההזדמנות הנדירה שאנו זוכים לה, כאשר ניתנת לנו אפשרות לשוב בתשובה ולטהר את נפשינו, הובה פעמים אנו מתעכבים מלשוב והסבות לאחור התשובה רבות ומגונות הן, ונמנה אותן אחת לאחת:

הטענה הראשונה

ראשית, היצר הרע דואג להגדיל את חטאתנו עד לשמים ומחדיר בנו יאוש ואזלת יד. הוא פונה ואומר לאדם: ״הלא תדע, בורא העולם אמנם סולח, אולם אגלה לף על אלו עברות… זוכר הנך שפעם התבלבלת וחתכת בשבת את החלה העליונה במקום את זו המנחת למטה? על ;עברה מסוג זה, הוא יסלח לך אם תצליח לשוב עליה בתשובה. אולם, על דברים רציניים, כמו החטאים האחרים שצברת בשנה האחרונה, אין סליחה ואין כפרה!…״.

אך זהו שקר גס! הקדוש ברוך הוא סולח על העברות החמורות ביותר, כאשר ארם זוכה לשוב:עליהן בתשובה! אם יעשה תשובה יתכפרו עוונותיו, על אף שלא נתן להחזיר את גלגל המציאות אחורנית!

העברה החמורה ביותר היא עבודה זרה, והנה אנו מוצאים שהגמרא אומרת (שבת קיח, ב): ״כל המשמר שבת כהלכתו אפלו עובד :עבורה זרה [כדור] אנוש מוחלין לו שנאמר: ׳אשרי אנוש יעשה זאת…׳״, כלומר אפלו לעברה החמורה ביותר יש כפרה ומחילה.

הטענה השניה

שנית, טוען היצר הרע טענה הפוכה בתכלית, ואומר: "ידידי, מדוע סבור הנך שעליך לשוב בתשובה? האם חללת שבת? האם אכלת נבלות וטרפות,

חלילה? הלא יהודי כשר הנך, ויכול להמשיך בשלוה את שגרת חייך!״.

ואף זוהי טעות גסה, שכן אין אדם בעולם שאינו צריך לשוב בתשובה על חטאיו. הפסוק אומר (ויקרא א, ו): ״והפשיט את העלה ונתח אותה לנתחיה״. רעל דרך הררוש מפרשים שהעולה היא בטוי לגאה, שמרים את ראשו ואפו למעלה, ובהתבוננו אל מעשיו, טוען: אין בי מום, מעולם לא עבר עלי יום ללא תפלין, או שבת שלא שמרתי, ואף טרפות לא עלו על שלחני מעולם!

ומהי תקנתו? כיצד מפשיט את העולה? – ׳ונתח אותה לנתחיה״… עליו להתבונן על שמירת השבת שלו ולבדק בזכוכית מגדלת את הנהגותיו בשבת. עליו לבחין בתשומת לב את התפלה שהוא מתהדר בקיומה: האם הגיע בזמן? האם הקדים לבוא כדי להניח תפלין ולומר קרבנות? ולאן נרדו מחשבותיו בשעה שהוא מלמל את המלים?…

בראש חדש יש להביא קרבן חטאת צבור, והפסוק אומר על קרבן זה: ״חטאת לה׳״. ומבארת הגמרא (חלין ס, ב): ״מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה׳? אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא בפרה על שמעטתי את הירח.

אי אפשר לומר את הדברים אלמלא נכתבו מפרשות בדברי חכמינו זכרונם לברכה – הקדוש ברוך הוא אומר שהוא צריך להביא חטאת!! ואם הוא צריך, האם יתכן שאנו איננו צריכים?!…

ואם כן אנו מוצאים שהשבת מוכיחה לנו שאין חטא שאין עליו כפרה, כי מי ששומר את השבת אפלו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, וראש חדש מלמדנו שאין מי שאינו זקוק לכפרה. וזהו שאמר הנביא (ישעיה סו, בג): ״והיה מדי חידש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא בל בשר להשהחות לפני״. בראות האדם בראשי חדשים שאין מי שאינו צריך לכפרה, ובשבתות, שאין מציאות שהתשובה אינה מועילה ־ ממילא ״יבוא כל בשר להשתחות לפני…״.

הטענה השלישית

אולם היצר עדין אינו מרפה מן האדם, וטוען לפניו בשלישית: האם הנך מסגל להשתנות מן הקצה לקצה באמצע חייך? מה, וכי תהפיך פתאום ל״צדיק״? הלא כלם מכירים את פרצופך האמתי, ישנם דברים שבהם אי אפשר להפך סדרי בראשית!…

על כך השיב הרב פינקוס זצ״ל על פי דברי שלמה המלך (משלי כו, יד): ״הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו״.

בישיבת פוניבז, הדגים הרב פינקוס, מתקנת דלת בעלת עיר בפול המאפשר לדלת תזוזה של מאה ושמונים מעלות, ובכל פעם שהיא נפתחת או נסגרת היא זזה למרחק של שני מטרים.

הבה נחשב: לתפלת שחרית בישיבה נכנסו אלף בחורים, והדלת נעה למרחק של שני קילומטרים, לאחר התפלה יצאו אותם אלף בחורים בדרכם לארוחת ביקר, והדלת הספיקה לעבור מרחק של ארבעה קילומטרים. כעביר שעה קלה נכנסו כאלף בחורים בעדה, כדי ללמוד ־ והדלת עברה מרחק נכבד של ששה קילומטרים. כל אחד מתוך אלף התלמידים יצא ונכנס לפחות פעם אחת באמצע הסדר. עד שעות הצהרים, זזה הדלת מרחק בן עשרה קילומטרים לפחות.

לפני תפלת מנחה יצאו כל הבחורים לקחת את הכובע והחליפה התלויים בחוץ, ושבו לבית המדרש. המרחק שעשתה הדלת עלה לכדי ארבעה עשר קילומטרים. וכאשר יצאו כל הלומדים מבית המדרש לארוחת הצהרים, היא הגיעה עד לששה עשר קילומטרים.

על זו הדרך, ניתן לחשב, כי עד שעות הערב תגיע בודאי הדלת למרחק של שלשים קילומטרים לפחות. ובקצב הזה, היא היתה אמורה להגיע עוד באותו היום לשער הגיא, ולמחרת להמשיך עד לירושלים… ואלו היא, במשך חמשים שנה עדין תקועה בדיוק באותו מקום…

כיצד יתכן הדבר? פשוט, משום שהדלת אינה צועדת שני מטרים ועוד שני מטרים, אלא תמיד חוזרת על אותם שני מטרים קבועים! היא תמיד מתקדמת מעט, וחוזרת אחורה! תמיד עומדת באותו מקום! אמנם היא צערה כבר אלפי קילומטרים בשנות קיומה הרבות, אבל הציר שאליו היא מדוברת עומד בעוכריה, ואינו נותן לה להתקדם…

וזהו הפשט במאמר שלמיה המלך: ״הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו״. כאשר מגיע ראש השנה עולה העצל ומתקדם ברוחניות, אף היצר הרע

מזכיר לו: וכי שכחת שאינך צדיק? מהן ההנהגות שאמצת לעצמך? והעצל, ששומע לו, מוריד את ראשו ושב חזרה למקומו.

בראש השנה הבא, שוב מנסה הוא את מזלו, ושוב בעדודו הנפלא של היצר הרע, הוא שב חזרה למקומו… וכך במשך עשרות שנים, הוא עושה את _דרבו קדימה ואחורה, כשהוא קשור ומחבר אל הציר…

הוא שואל את עצמו: מה פתאום שאדע אי פעם את הש״ס? איך יתכן שאני אבין? וכך בגיל תשעים הוא נמצא בדיוק באותו מקום שבו היה ביום בר המצוה שלו… ומצבו מעורר רחמים…

הטענה הרביעית

ועדין, עומד היצר במקומו וטוען את הטענה הרביעית במספר: ובעצם, מדוע הנך לחוץ כל כך? הלא גם בשנה שעברה עברת את ראש השנה, ואף לפני כשנתים שרדת את הימים הללו. גם אז הביאו דרשן שהפחיד והרטיט את נשמתו, אולם לבסוף הכל עבר בשלום…

על כך יש להשיבו: ״כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יותרו מעיו״!

הבה נתבונן במארעות המתרחשים בעולם, האם אכן כל שנה עוברת בשלום? בתחלת השנה, תשס״ח, התחוללה בארצות הברית סופה אימה, שנקראה בשם כה סמלי ־ ״דין״… בתי החולים מלאים עד אפס מקום בחולים המתיסרים בסבלם, ואנו איננו יודעים מה ילד יום… כיצד, אם כן, מסגל אדם לומר כפי שעבר עלי עד עכשו, כך נעבור גם מעתה ואילך?!

ה״חתם סופר״ מבאר כי אנשים טועים בבארם את מדת הקדוש ברוך הוא להאריך את אפו, בכך שהוא מרחם וסולח. טעות בידם! ויש לפרש: ״א-ל ארך אפים אתה״, ואמנם ״ובעל הרחמים נקראת״ בפי בני אדם, אך האמת היא ש״דרך תשובה הורית״ – שהרחמים ואריכות האף נועדו כדי למשוך את האנשים אל דרך התשובה. ורק לאלו השבים אליך בתשובה שלמה אתה סולח.

הטענה החמישית

אך היצר אינו מרפה וטוען טענה חמישית: הלא אפלו צדיקים מתים לבסוף, וגם הם נכנסים כמו כולם לתוך הקבר ומשמשים שם מאכל לתולעים… וכי הנך סבור שעל ידי תשובתך תפטר מן הסוף הזה? טעות בידך! גם אתה תמות לבסוף, וגורלך יהיה שוה לגורלם של כל בני האדם בעולם!!

על טענה זו משיב ה״חפץ חיים״ במשנה ברורה בהלכות יום הכפורים, בענין הפטרת יונה הנקראת ביום הכפורים. וכך הוא אומר: פעמים רבות חושב האדם לייאש את עצמו, בכך שאין הוא יכול לתקן את נשמתו בעולם בשום אפן. והוא סבור, כי אין בידו לעשות מאומה, ואולי בגלגול הבא יצליח יותר… ואם נגזר עליו למות, ימות כפי שהוא…

אולם, זוהי טעות מרה! שבן בסופו של דבר כל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנפשו תתקן, הוא יהיה מוכרח לתקן, ואם לא ישלים את תקונו בגלגול זה, הוא יבוא שוב ושוב לעולם, ובעל כרחו יוכרח לתקן הכל… ואם כן למה לו כל העמל והטרחה הכרוכים במות וסבל חבוט הקבר ושאר הצרות, אם לחזור שוב לזה העולם?!

וכל זאת אנו למדים מיונה הנביא, שרצונו של הקדוש ברוך הוא ממנו היה ללכת ולהתנבא, והוא מאן לעשות זאת ונס לים, שם קיווה שלא תשרה עליו שכינה ולא יתנבא. אולם הוא התגלגל לים ולתוך מעי הדג, עד שסוף דבר היה שדבר ה׳ התקיים בו, והוא הלך והתנבא בדיוק ברצון ה׳.

וזהו שנאמר באבות (ד, כב): ״ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס הוא לך״, אל תחשב לרגע שביום המות תמלט מעשלת רצון ה' שכן אם רצון ה׳ שתעשה דבר מה, תעשה אותו לבסוף או בגלגול זה או בגלגול הבא.

הטענה הששית

וכאן שולף הלצר הרע את טענת המחץ האחרונה, הששית במספר, שעליה אין תשובה: אין כח!

טענה זו מופיעה בפסוקים (מלאכי ג, ז), הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: שובו אלי ואשובה אליכם! חזרו אלי בתשובה שלמה, ואני אחזור אליכם. וכנסת ישראל משיבה (איכה ה, בא): אין לנו כח! השיבנו ה׳ אליך ונשובה!

על טענה זו אין בפי תשובה, אולם אמשל עליה משל נאה ששמעתי מירידי הרב שמעון שלזינגר :

רוטשילד, הגביר הגדול, רצה לחתן את בתו. הוא קרא לשדכנים והודיע להם כי הוא מעונין בבחור משכמו ומעלה, וכמובן שישלם שכר טרדחה לשדכן בעין יפה.

ואכן, תוך זמן קצר, שב אליו אחד מן השדכנים כשבידו הצעה לעילא ולעילא… ברר רוטשילד, והנה התחיל הענין למצוא חן אף בעיניו, והוא ביקש לקבוע פגישה עם אבי הבחור.

אדון ״דלפון״, אביו של המדובר, הגיע לפגישה כשהוא נרגש כלו, ורוטשילד החל להרצות לפניו: ״הנני נותן וילה בירושלים, בת עשרה חדרים לצורך מגורים, ועוד עשרה חדרים ברחבי העיר כדי להשכירם לצרכי פרנסה. מלבד זאת, הנני מתחייב להפקיד בכל חודש בידי הזוג כאלפים דולר עבור דמי כיס. בקיץ אשלח אותם על חשבוני למלון מפאר בשוויץ. ומובן מאליו שאת המכונית, המזגנים וכל מוצרי החשמל אתן ביד רחבה… וכעת אמור לי, אדוני, מה תתן אתה?״

״אני?״, משיב אדון דלפון בכתפיו, ״אני נותן את הבן שלי, הלא כן?״.

למשמע הדברים הגיב רוטשילד: ״הלא לא נפגשנו כאן כדי להתבדח, הלא תבין, מחתני לעתיד, כי אני נותן בלב שמח וביד רחבה, אך אינני רוצה לתת הכל לבדי. תן גם אתה מעט, אסתפק אפילו בעשרת אלפים דולר בלבד…״.

״עשרת אלפים דולר, אמרת? החויר אדון דלפון כסיד, ״אינני יודע אפלו כיצד הם נראים. כיצד אביא לך את הסכום הזה?״.

אך רוטשילד חתם את השיחה ואמר: ״אינני סבור שעשרת אלפים דולר עבור שדוך הם סכום גבוה מדי. אולם דע לך, כי על הסכום הזה יקום ואף יפיל דבר! אם אינך נותן את הסכום המדובר, הצעת השדוך לא תקום ולא תהיה! ושמע לי״, הוסיף כשידו על לבו, ״קח לך כמה !מים והתחל להתענין אצל קרוביך ומכריך, אולי הם ילוו לך את הסכום הנררש, ובעוד עשרה ימים רנגמר את העמן בכי טוב״. למחרת, עם שחר, נשמעו רפיקות במשרדו של רוטשילד, ועל הסף עמד אביו של הבחור המיעד.

״שלום מר״, מקבל אותו רוטשילד בשמחה, ״האם השיג כבודו את הסכום המדובר?״.

״באתי לשאול״, משיב הדלפון מניה וביה, ״האם יכול הנך להלוות לי עשרת אלפים דולר? הזדמנה לי הצעת שדוך מצוינת, וחבל לי שבגלל סכום כה פעוט, תרד כולה לטמיון…״.

הקדוש ברוך הוא בא אלינו ולוחש לנו: ״שמעו נא, יש לי עבורכם שנה טובה מלאה בכל טוב. תהיה בה בריאות, פרנסה, נחת, חתונה, דירה, וכל מה שתרצו. אני מוכן לתת הכל, בהיותי בעל הבית של העולם כולו, כנאמר (חגי ב, ח): ״לי הכסף ולי הזהב נאם ה״׳. אולם, יש לי בקשה אחת ויחידה אליכם – עשו תשובה…״.

ואלו אנו משיבים לו: ״רבונו של עולם, איננו יודעים מהיכן להתחיל וכיצד לגמור? איננו יודעים כיצד לשוב ומהי בכלל תשובה?״.

והקדוש ברוך הוא אומר: ״לא ביקשתי דבר גדול מדי, רק תשובה. עליכם להתחרט, לומר לפני: ׳אנא ה' פשעתי לפניך״, עשיתי כך וכך… ואני מתחרט בכל לבי על כך, מתחנן לסליחתך ומבטיח שלעולם לא אשוב לעשות זאת׳, וזה הכל״.

״לא, רבונו של עולם״, אנו משיבים, ״איננו יכולים לעשות זאת״. ״חבל״, נענה הקדוש ברוך הוא, ״אם לא תעשו כך, עלולים הנכם להפסיד את כל השנה הטובה שהבטחה לכם. קחו נא עשרה ימים בין ראש השנה ליום הכפורים, בהם תתענינו קצת במה שעליכם לעשות, תקראו בהלכות תשובה לרמב׳׳ם, או בשערי תשובה של רבנו יונה, הכתובים בעברית מדוברת ושוה לכל נפש. חשבו מה ביכולתכם לעשות, וכאשר נפגש ביום הכפורים, נסים את הענין בכי טוב…״.

אולם, למחרת אנו באים לבית הכנסת לאמירת סליחות, ומיד מבקשים מהקדוש ברוך הוא ״השיבנו ה׳ אליך תשובה״. רבונו של עולם, הזדמנה לונו עסקה נפלאה, יש לנו אפשרות לזכות בשנה טובה, אך צריכים אנו לשוב בתשובה. ואין לנו! אז תן לנו אתה גם את זה.

״השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם״.

תפילות ר"ה על מלכות שמים

אמרו לפני מלכויות – מהותו של מלך

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם [מבוסס על להגיד עמ' 267]

בר"ה אנו ממליכים את הקב"ה. הדבר טעון ביאור, וכי ה' זקוק להמלכתנו? ה' מלך עולם ועד. אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. ומה צורך יש בהמלכתו?

הגמ' בברכות יב. אומרת שכל ברכה שאין בה מלך העולם אינה ברכה, ואפילו אם דילג תיבת "העולם" אומרים התוספות שצריך לחזור ולברך, ומדוע אם כן לא אומרים במלכיות של ר"ה "העולם"? אומרים ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ… ולא מלך העולם???

כדי להבין זאת עלינו להבין תחילה מהי המטרה של המלכת הקב"ה בר"ה.

נפתח במעשה. תלמיד שהגיע לראדין ונבחן אצל הרב לוינסון והתקבל, אך נאמר לו לבא בעוד חצי שנה, מפני שכל המקומות תפוסים. הוא התעקש ואמר שישן בביהמ"ד, אך הרב לא הסכים. אמר שישן על הרצפה, אך הרב לא איפשר, אך ראה את עקשנותו והסכים. הח"ח התאלמן ודר בגפו ותוכל לישון בביתו. הח"ח שמח על הכנסת האורחים. בלכתו לישון שאל הרב האם רגיל לקרוא לפני השינה? והשיב שכן, והרב נתן לו ספר רזיאל המלאך… ספר המתאר גדודי מעלה ומשמרות המלאכים והגדודים בעולמות העליונים כו'… בבוקר אמר לרב שהרב הביא לו ספר קבלי, שאינו מבין בו במאום, א"ל הח"ח על כל יהודי לדעת כמה הקב"ה גדול!

זהו "מלך העולם"!

סתם מלך, זה לא מספיק. שתדע שהקב"ה הוא "מלך העולם"!

ונבאר במשלו של חובת הלבבות:

מעשה בבעל ואשה שרצו להתנקש במלך, ונתפסו, ונגזר דינם למיתה. האשה הייתה הרה, והמלך חס על העובר, והמתיק עונשם למאסר עולם. בהוראת המלך דאגו לתינוק לכל צרכיו. יום אחד אמר לו הסוהר שהמלך התענין במצבו, והילד הודה לו על כך ושלא חסר לו מאומה. שאל הסוהר – האם תדע מי הוא המלך? המלך? הרי זה הבעלים של כל בית הסוהר השיב הילד בהערצה.

התחלחל הסוהר, המלך? כך אתה מעריך אותו? מעבר לבית הסוהר יש עיר, העיר נמצאת בתוך כרך, הכרך במחוז, המחוז הוא רק אחד ממאות מחוזות שיש למלך שדר בעיר המלוכה. הוא אחראי על כל האמפריה האדירה הזו, לדאוג לה למזון, צבא כלכלה רפואה רוחה משפט – ובעצם הכל!

ועם כל זה הוא מתעניין בי ושואל עלי?

זהו "מלך העולם"! לא סתם מלך של ארץ, מחוז, כפר, אלא מלך העולם! ולכן לא יצא אם לא אמר "העולם". שפירושו היקום כולו ובעצם כל העולמות כולם.

ואם כן – ביתר שאת תתחזק השאלה – מדוע איננו אומרים מלך העולם במלכויות?

התשובה היא שמלכויות של ר"ה ענינם אחר. אינן שבח, שהקב"ה מלך על כל העולמות, אלא אלא כלשון הגמרא: אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" בר"ה תפקידנו להמליך את הקב"ה לא על כל העולם, אלא על עצמנו.

וכפי שמוסרים משם הגרי"ס שבאחד שבק"ש האדם ממליך את הקב"ה על כל העולמות העליונים והתחתונים ובד' רוחות השמים, חוץ מטפח אחד… מעל ליבו…

לכן במלכויות של ר"ה איננו אומרים ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם מולך על כל העולם כו' כדי שלא נסיח דעתנו מהמלכתו עלינו, בעצם המלכתו על כל העולם…

כעת נבוא להסבר הדברים – מה נצרך המלכת ה'?

אצל שמואל נאמר לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה. כששאול נמשח אמרו העם "מה יושיענו זה" וצריך כעת לחדש את המלוכה. וכי אם העם זלזלו בו אזי הוא פחות מלך? הרי ה' משח אותו ע"י שמואל!

אלא היה צריך קבלה מחודשת של מלכותו על ידי העם. העם צריכים להוכיח שהם מקבלים אותו מחדש. הם ערערו את מנהיגותו אצלם, והם צריכים להמליכו מחדש.

מסופר על רבי אהרן מקרלין שפעם הגיע ל"המלך" וגעה בבכיה עד שנתעלף. לאחר שעוררהו שאלוהו ממה התרגש כל כך? והשיב שהוא התרגש כשנזכר בדברי הגמ' המספרת שאספסיינוס קיסר תבע את רבי יוחנן כשכינהו "מלך", 'אי מלכא אנא מדוע לא אתית לגבאי עד האידנא'… איזה תביעה קשה! אם הקב"ה מלך, הוא ישאל – מדוע לא באת עד עתה???

זה ענין המלכיות בר"ה.

מלכותו ית' התערערה אצלנו. לא נראינו כמי שמלך מולך עלינו. כעת עלינו לחדשה. לקבל מלכותו מחדש, לא להמליכו על כל העולם, כמשנ"ת, זה ממילא ה' מלך. אלא לחדש "מלכותו עלינו"!

מי שמלך עליו מתנהג אחרת. ביחסו לאשתו, לבניו, לתפילה, למצוות. לשמירת הלשון, העיניים, ניצול הזמן, תפילה במנין ועוד עד אין קץ.

כבני מרון – שלשה פירושים ומוסריהם

כבני מרון [מתוק האור 298]

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יח עמוד א

בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. [כבהמות ההולכות להתעשר].

ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. [שמשני צידיה היה תהום עמוקה].

רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד. [רש"י – כבני חיילות של מלך, מרון – לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה].

נשאלת השאלה – אם לפי כל הדעות משמעות בני מרון היא אחת – שעוברים ונידונים אחד אחד – מדוע צריך לכך שלש דעות? הרי כולם אומרים אותו דבר בלשון אחר?

מבאר הגר"ח מוולאז'ין שיש כאן שלשה תיאורים על מה האדם נידון בר"ה בב"ד של מעלה.

הדבר הראשון שהאדם נידון עליו הוא 'כבני אמרנא'. כלומר על האמירה.

יוצר רוח ובורא הרים ומגיד לאדם מה שיחו. לא רק מה דיבר, אלא מה גרם בשיחו. כשיבוא לדין יראוהו מה גדול כח הדיבור וכמה הרס הוא גורם בעולמות העליונים.

הבא"ח מבאר מה הקשר בין זאת שה' יוצר רוח ובורא הרים לכך שמגיד לאדם מה שיחו?

ומקדים לכך שאלה- מדוע ברא ה' הרים, בעלי עליות ומורדות מכבידות? מפני שבל"ז הרוחות היו הורסות כל חלקה טובה.

מדוע איפוא ברא ה' רוח ולעוצרה ברא הרים? שלא יברא רוח ולא הרים!

מבאר הבא"ח הרוח נבראה להודיע לאדם מה שיחו. כדי להראות לאדם מה 'בסה"כ רוח' מסוגלת לעשות!

ועוד הוא מבאר שפעמים והרוח מפרקת הרים, וזה עצמו מוכיח לאדם מה כח הרוח… וממנה ילמד מה שיחו!

מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר שפ"א תלמיד אחד הקשה קושיא על מהלך הסוגיא שמסר בשיעור. הרב עמד והרהר ואמר שזו קושיא קשה ואין לו עליה תירוץ, והוא מודיע שדבריו בטלים, והחל למסור מהלך אחר בסוגיא. לאחר השיעור פנה אליו תלמיד אחד בפליאה – הרי זו ממש לא הייתה קושיה? אמר לו הרב כשהרהרתי לאחר שאלתו כלל לא חשבתי על שאלתו, אלא הרהרתי מה קרה שבחור זה שמעולם לא שאל שאלה בשיעור היום פצה פיו? ואז ראיתי אדם זר מסתובב בחוץ על יד חלונות ביהמ"ד והסקתי שכנראה הוא בשידוכים וזה שעומד בחוץ הוא אבי המדוברת, שבא לבדוק את החתן בלימוד. ולכן היה הבחור לחוץ לשאול שאלה כדי להראות את למדנותו… איך יכולתי לומר לו שזו כלל לא שאלה???

כמה טוב לב!

כבני אמרנא. בודקים כיצד האדם משתמש בכח הדיבור שלו. האם להטיב לזולתו או חלילה להזיק ולקלקל.

עפ"ז מבארים את המעשה המפורסם בגמ' אודות קמצא ובר קמצא שחרוב ירושלים. והגמ' מביאה את המעשה המפורסם שבר קמצא הוזמן במקום קמצא, ובויש, וגורש, והחליט לומר לקיסר שהיהודים מרדו בו. וכהוכחה א"ל שישלח קרבן ויראה אם יקריבוהו. הוא שלח קרבן ובר קמצא הטיל בו מום בדוקין שבעין או ניב שפתים, מה שלהם לא נחשב למום ולנו נחשב למום. כאן החל ויכוח בין זכריה בן אבקולס לחכמים האם להקריבו ולבסוף הוחלט לדחותו דבר שהעלה חמת הקיסר וגרם לחרבן.

נשאלת השאלה מדוע שלא יאמרו לו לנו זה אסור? שישלחו צילום של ההלכה בשו"ע, שהגם שלכם זה מותר אנו מקפידים בכך?!

ועוד מדוע באמת הגוים אינם מקפידים על מומין שכאלה ואנו כן?

התשובה היא שאצל הגוים מעריצים את תרבות הגוף. מי יודע לקפוץ יותר גבוה, לרוץ יותר מהר, לתת בוקסים יותר חזק. הוא הראוי להערצה.

ביהדות המדד הוא אחר. ביהדות המדד הוא הפה והעין. האם הוא מדבר דברים האסורים? שח לשה"ר? הפה קולמוס הלב. מה שכתוב בלב הפה מוציא…

כך גם העין. האם הוא בעל עין טובה? מפרגן לזולת? או צר עין שמביט תמיד בעין רעה על זולתו.

לגוי משנה רק אם האדם שרירי וחזק, אתלט, יודע לשיר יפה. לא משנה האם פיו מלא זוהמה.

רק אצל היהודים ניב שפתים ודוקין שבעין יכולין להוות מום רציני!

כעת פשוט מדוע לא יכלו להסביר למלך שאצלנו זה מום, מה שאצלהם אינו מום, היות ובזה גופא הייתה פגיעה קשה ומרד במלך…

על מה מקפידים ביותר בבי"ד של מעלה?

בשבת שלאחר הסתלקותו של רבינו רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הוא הופיע בחלומו של רבי חיים ברלין זצ"ל, גאב"ד מוסקווה, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין.

לפי עדותו של רבי חיים, הביע רבי איצל'ה בלאזר את תודתו על שצוואתו, בה ביקש שלא להספידו, נשמרה כהלכתה, כאשר על יד מטתו לא נאמרו אלא דברי התעוררות כפי שהחליטו גדולי-ירושלים, אשר חפצו שלא לעבור על צוואתו, ועם זאת לעורר את העם לנוכח סילוקו של צדיק. באותה הזדמנות של פריסת שלום ממתיבתא דרקיעא, רצה רבי חיים לדעת סוד דין של מעלה, כיצד ועל מה דנים.

"דין של מעלה קשה הרבה יותר ממה שחושבים" – סיפר רבי איצל'ה. "רק עכשיו, בשבת קודש, זמן מנוחה, ניתן לי לבוא אליך. כל ימות החול לא הניחוני לכך".

"תדע" – אמר לו רבי איצל'ה לרבי חיים – "שהדין של מעלה חמור מאד, שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, אמנם על תלמידי חכמים יש הרבה מליצי יושר, אולם מקפידים שם מאד על חטא הלשון[1]".

ומשמו של רבי יצחק יעקב רודרמן זצ"ל, ראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, מסופר, שכעבור כמה חדשים נגלה רבי איצל'ה לרבי חיים בחלומו, ואמר לו, שבשמים מקפידים מאוד על ברכות הנהנין, ועל כן יש ליזהר מאד בדבר.

[בהקדמה ל'כוכבי אור' וב'ארחות חסידיך' עמ' 345]

הדעה השניה אומרת כמעלות בית מרון. השיטה הזו באה ללמדנו שאם שנים חטאו אין הם מקבלים את אותו העונש. כל אחד נידון לפי דרגתו.

'מעשה איש ופקודתו'. דנים את מעשה האיש, וגם את 'פקודתו'. מה היה אמור לעשות!

כשהנצי"ב סיים לחבר את ההעמק דבר הוא עשה סעודה. וסיפר שכשהיה ילד היה שובב ולא רצה ללמוד ולילה אחד בעודו שוכב על מטתו שמע שיחה בין אביו לאמו ובה הם החליטו שממחר ישלחו את נפתלי לנגר שיהיה שוליה… כששמע זאת פרץ בבכי והבטיח שישוב וילמד. ומאז למד בהתמדה על שגדל להיות נפתלי צבי יהודה ברלין מח"ס ההעמק דבר וההעמק שאלה. תארו לכם שלא הייתי שומע שיחה זו והייתי הופך להיות נגר… הייתי גדל כיהודי טוב ומדקדק במצוות ובשמים היו דנים אותי היכן הספרים? והייתי אומר זו טעות, אני? ספרים? אני בונה ארונות לספרים…

וכך ביארו את הגמ' 'כל קטן מקטין וכל נפש משיב נפש'. אם אדם אוכל דג גדול אך טרם הגיע לשיא גדילתו והוא עדיין קטן – הרי הוא מקטין אותו, אולם אם אוכל סרדין פצפון, אך הגיע לשיא גדילתו והוא 'נפש' – שלם, אזי משיב נפש. ללמדנו שעדיף קטן ושלם מאשר גדול וחסר. שכל אחד נמדד כפי יכולותיו.

כמעלות בית מרון. כל אחד למפי מעלתו ויכולותיו.

המתאגרף שעשה סיום על דף גמרא אחד והגר"מ פיינשטין הגיע לסיום. למחרת אותו יהודי לא קם. ואמר הגר"מ פיינשטיין בלוויתו יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בדף אחד! כך התבטא יהודי שסיים את הש"ס שלש מאות פעם!

המעשה באדם שלא רצה לומר וידוי

כתב החיד"א בספרו לב דוד אחי ראה גם ראה מה שמצאתי במכתב כמהר"ח סרגוסי מבני בניו של הגאון הקדוש מהר"ר יוסף סרגוסי רבו של הגאון הרדב"ז יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו וז"ל שמעתי מהרב הגדול מרן כמהר"ר אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מהרמב"ם, שאדם גדול אחד לא היה רוצה לקרות וידוי יה"כ, כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ולמה ידבר שקרים לפניו ית', והוא חותמו אמת!

והשיבו הרמב"ם אלו ידעת אתה הנלבב כמה חומר עבודת ה' יתעלה, וכמה צריך לעבוד האלוה הזה, והיית מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה [-עובר על] כל האמור בודוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה!

וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד הע"ה נכתב עליו עון א"א והיא היתה מגורשת מאוריה, ועון הריגתו אף כי היה חייב מיתה, ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת, וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא האדם כן משפטו ושאתו, ואף על דבר זה שדברת עתיד אתה ליתן את הדין עכ"ל ראב"ד.

מסיים החיד"א:

הרואה וא' השומע דברות קדשו של אבי התעודה הרמב"ם קטרי חרציה משתריין וארכובותיו דא לדא נקשן לחזות בנועם את כל תקף דין שמים ויכיר חוב"ת גברא בסדר עבודה לאלהינו מלך העולם.

ואפי' איש חסיד שמכיר בעצמו שלא חטא מי יודע כמה וכמה עבירות אשר לא עשה בפועל, אך לפי גודלו יחשבו אף הם כאלו עשאם, ונגל"ו בספר השמים.

וזאת היתה לי מ"ש בנדה דף ל' דמשביעין הולד תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעינך כרשע ע"ש וזו היא שקשה דאי ידע בנפשיה שלא חטא וגם כל המון הם מסכימים שצדיק הוא מדוע יהיה בעיניו כרשע?

וזאת לפנים פירשנו בעניותנו דהכא רמוז סוד הגלגול כי הגם דעתה לא חטא מי מפיס שבגלגול שעבר לא חטא והשחית והתעיב ולכן יהיה בעיניו כרשע וכזה ראיתי אחרי רואי דתרגמוה רבנן קדישי הלא בספרתם אמנם ע"פ דברי הרמב"ם הנאמרים באמת שפיר קאמר.

ואפי' כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע כי זמנין דבר קל לפי ערך נשמתו יהיה חמור ויחשוב ה' לו עוון ולכן צריך תמיד להיות בעיניו כרשע ושהוא מקצר בעבודה הראויה לממ"ה הקב"ה וכבר אמרו רבנן הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ויסתמר שערת בשר האדם להעמיק בזה!

שמואל הנביא חושש מן הדין, וקורא למשה שיעידנו שקיים תורתו. וכי לא ברור שהוא צדיק?

אלא לפי מעלתו הוא נתבע!

 ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים! אף המתים נידונים על תוצאות מעשיהם בעבר!!!

הגר"א התעלף כשטלטל קליפה, עד שבלעתה אשתו. [דרכי הצדיקים בשם הגה"ק ר"י סגל זצ"ל. הובא בשכר ועונש על במדבר עמ' 294]      הוא לא הדליק את האור בטעות!

כמעלות בית מרון. כל אחד למפי מעלתו ויכולותיו.

כחיילות של בית דוד.

מבאר הגר"ח וולוז'ין הגמ' מבארת אופן נוסף שדנים את האדם בשמים.

נתאר לעצמנו קרב בין שתי צבאות. לפתע אחד החיילם נתקף בחפד ומשליך את נשקו ובורח. יענש בחומרה, שנה מאסר. כל זה בתנאי שהוא טוראי. אך אם הוא מפקד גדוד? ואם הוא רמטכ"ל שיברח ויפקיר את צבאו? הרי אז יסירו ראשם מעליהם!

נמצא שמידת העונש תלויה כפי מדת ההשפעה שהייתה למעשה על הכלל.

אם אדם מספר לשה"ר מגיע לו עונש. אך אם בגלל סיפורו נכשלו עוד אנשים רבים – הרי חטאו מכפיל את עצמו!

וכך בכל דבר שאדם עושה ואחרים נכשלים ממנו.

ואם כן מרובה מידה טובה, כמה שכר טוב יקבל אדם שמעשהו השפיע לטובה על אחרים? ועל רבים?

סיפר אדם שהיה עובד במפעל של התעשיה האוירית, והוא נהג בהפסקת הצהרים ללמוד משניות עם חבר מהמפעל. אחד ביקש להצטרף ועוד שנים ועוד ארבעה עד שנהיה שיעור של שני מניינים. כיוון שלא כולם יכלו להבין את המשניות, החליטו לומר דברי חיזוק. יום אחד נסגר המפעל, והוא עבר לעבוד במקום אחר. מספר שנים אח"כ הוא פוגש ברחוב אדם חרדי ששואלו האם אתה מכיר אותי? לא. מהיכן? התברר שאותו יהודי עבד אתו במפעל של תעשה והיה חילוני גמור, אך יום אחד נכנסו לבו כמה מלים מתוך מה ששמע בשיעור, ואלה פעפעו בתוכו עד שהחל להניח תפילין ולשמור שבת עד שהעביר כל ילדיו לחינוך תורני.

כל זאת נזקף לזכותו של מקים השיעור ומוסר השיעור.

כחיילות של בית דוד. כל המשפיע על הכלל יותר – בעבירות יענש יותר, ובמצוות יקבל שכר יותר.

לכן נבין עוד הסבר מדוע שמואל כל כך נבהל.

מובא בחומש המגידים 'להגיד' בשם הריקאנטי שתמיה גדולה היא שהגמ' אומרת שמנשה שב בתשובה ואין לזה כל זכר בספר מלכים! ורק בספר דה"י מופיע ששב בסוף ימיו. מדוע?

מבאר הרקאנטי שהנביא רואה מה קורה בשמים, ובשמים בזמן ירמיה שכתב ספר מלכים לא היה ביטוי לכך שמנשה שב בתשובה, היות וכל האנשים שהחטיא עדיין המשיכו וקלקלו בע"ז, ולכן הדבר אינו מוזכר בספר ירמיה.

אולם ספר דה"י שנכתב ע"י אנשי כנה"ג שבוטל יצרא דע"ז ולא היה כבר זכר לע"ז שהחטיא מנשה את ישראל, אזי בשמים היה ניכר שמנשה שב בתשובה, ולכן רק בדה"י הדבר מקבל ביטוי בכתובים ודפח"ח.

הרב ששלח את המדבר לשה"ר לפזר נוצות בכל העיר ואח"כ לאוספם…

המעשה ביענקלה מוסר והמגיד מקלם [חדוות החיים ד' זכאי]

מסופר על המגיד מקלם זצ"ל שפעם פגש אותו יהודי אחד והיהודי אמר למגיד לכם יש בודאי עולם הבא שהלא זיכתם בכל ימי חייכם יהודים כה רבים בתורה במצוות ובמעשים טובים השיב המגיד אם יהיה לי עולם הבא זאת אינני יודע כי את העולם הבא שלי נתתי לאחרים אבל יתכן שבשביל זה שנחתיו לאחרים אזכה גם אני שיהיה לי תמה האיש ולא הבין ואז שמע את הסיפור המסעיר על יענקל'ה המוסר המלשין אשר נעשה בהשפעת המגיד מקלם לרבי יעקב הצדיק וסיפור זה יש בו כדי להמחיש ולהיות דוגמה לדרכי הפעולה המופלאות של המגיד הגדול מקלם שרבים השיב מעוון יענקל'ה מוסר הטיל פחד ואימה על כל יהודי העיר איש רע וזדון יורד לחיי אנשים ורק למראהו היו אנשים ממהרים לברוח ולנוס שמא יפגע מהם בפגיעתו הרעה וכיצד הגיע המגיד מקלם ליענקל'ה מוסר שיהפכנו מרע מוחלט לאיש צדיק וישר שלא יצא לרגע אחד מבית המדרש מרגע ששב בתשובה ועד ליום מותוד מנהג היה לו למגיד מקלם שביום ששי בחצות היום התחילה אצלו שבת ומאותו רגע שכח והסיח דעתו מכל עניני החול ואווירת שבת קודש היתה אופפת אותו קרה פעם שדוקא ביום ששי הוא נמצא בדרכים הוא ישב בעגלה רתומה לסוס העגלון הצליף והחיש פעמיו אלא שלפתע הגיעה שעת חצות השעה הקבועה שבה המגיד אומר שבת מיהר המגיד וירד מן העגלה והוא פונה לעגלון ואומר לו אנא אמור לי היכן כאן נמצא ישוב יהודי הקרוב ביותר ואעשה את דרכי ברגל עד שם כדי שאכנס ליהודי הראשון שאמצא ואשהה אצלו בשבת העגלון התחלחל מעצם הרעיון הם נמצאים באמצע הדרך סכנות מרחפות בדרכים ומלבד זאת איזו טירחה נוראה צפויה לו עד שכבר יכתת רגליו ויגיע לשם רבי אמר העגלון לאן תלך עתה היכן תמצא מקום לשבות את השבת אבל המגיד לא שעה לו אלא רק ביקש ממנו שיתאר לו את הדרך לישוב הקרוב והוא יגיע כבר לשם לא היתה ברירה לעגלון ועשה כבקשתו והוא תיאר לו איך ילך כדי שיגיע כעבור שעתיים לישוב יהודי העגלון המשיך לנסוע בעגלתו והמגיד מקלם התחיל לעשות את דרכו ברגל ואמנם כעבור שעתיים הגיע לאותו מקום ישוב מיד כשהגיע לעיר הזו החל כמנהגו בקודש בעבודתו הרוחנית הוא עצר אברך שנקלע לו בדרכו ומיד פנה אליו ושאל אותו מהו הדבר בישוב הזה שאיננו כתיקונו וצריכים לתקנו השיב האברך הכל כאן כתיקונו יש לנו חברת "ביקור חולים" וחברת "הכנסת אורחים" וחברת "הלוויית המת" וחברת "לינת הצדק" הכל מסודר המגיד לחץ עליו ושאל והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא איך איפוא יתכן שהכל מתוקוז האברך המשיך לעמוד על שלו הכל בסדר הכל בסדר אלא שלפתע הוא נזכר ואמר למגיד אוי ואבוי צרה גדוליו מטרידה אותנו את כל בני הקהילה היהודית כאן נמצא כאן אחד שקוראים לו "יענקל'ה מוסר" וכל העיירה סובלת ממנו צרות צרורות הוא מטיל את מוראו על כולם הוא נכנס לכל חנות לוקח כל מה שהוא רוצה ואם מישהו מסרב לו מיד הוא רץ ומלשין עליו ממש נורא ואיום ותוך כדי דיבור נראה באופק יענקל'ה המוסר בכבודו ובעצמו המגיד והאברך עמדו למטה וממעלה ההר נראה איך יענקל'ה פוסע לכיוון שלהם אמר האברך למגיד בחרדה הנה הוא הנה הוא מתקרב אלינו האיש האימתני הזה נענה המגיד ואמר טוב טוב אני אנסה לקחת עמו דברים צעק האברך לא לא אל תנסו אפילו הוא אדם כל כך מסוכן המגיד לא נרתע ואמר לו אל תדאג אני אנסה רק תאמר לי שמא נמצא בו בכל זאת אשו שהיא מעלה שהרי לא יתכן שיהיה אדם בלי מעלה אחת כלשהי השיב לו האברך כן כן אני נזכר כשהוא מבטיח הוא מקיים כלומר כשהוא מבטיח שהוא יקבור מישהו הוא מקיים זאת אמר לו המגיד מקלם אין דבר גם את זה אפשר לנצל כמעלה האברך הבין שלא יצליח להניא את המגיד מכוונתו ועל כן ביקש ממנו רק שלא יערב אותו בענין והוא לקח את רגליו ונמלט מהמקום כל עוד נפשו בו המגיד נשאר על מקומו וכעבור מספר רגעים אכן התקרב יענקל'ה המוסר מיד ניגש אליו המגיד בפנים צוהלות שלום עליכם ר' יעקב זו היתה פעם ראשונה בחיי יענקל'ה שהוא שמע מישהו פונה אליו בנוסח זה של "שלום עליכם" ובמאור פנים כי הלא היה רגיל לשמוע רק קללות וגידופים ובעצמו הלא גם ידע כמה צודקים כולם ביחסם אליו והנה לפתע הוא רואה לפניו יהודי בעל הדרת פנים המקדם אותו בלבביות כזו הוא אכן התפעל מן הפניה וענה גם הוא "שלום עליכם" פנה אליו המגיד ואמר לו אני רוצה לבקש ממך טובה נזכר מיד יענקל'ה מי הוא והשיב מיד "אני לא עושה טובות לאף אחד" חזר המגיד ואמר לו אבל זה לא יעלה לך כלום נתרכך מעט יענקל'ה ושאל הבה ואשמע חזר המגיד ואמר רק טובה קטנה באמת טובה קטנה לא יעלה לך מאומה יענקל'ה הסכים ואמר טוב מה אתה רוצה אמר לו המגיד רואה אתה איש זקן הנני אני מגיד נוסע מעיר לעיר ומשמיע ררשות ואתה הלא יורע מה היא פרנסתם של המגידים הם משמיעים דרשה ואחר כך שמים קערה וכל אחד נותן לתוכה כמה שיש ביכולתו ובכן כיון שאני כבר זקן אין לי כבר שיניים בפה אתה רואה יענקל'ה איבד את הסבלנות ושאל בקוצר רוח אז מה אתה רוצה ממני אני רק רוצה שתבוא לדרשה שלי דמו של יענקל'ה עלה לראשו מה שאני אבוא לדרשה שלרז מה אתה רוצה ממגיז חזר המגיד ואמר לו אם אתה תבוא לדרשה שלי יבואו גם אחרים ויטילו כסף לקערה וכך תציל יהודים יענקל'ה סירב לשמוע והמגיד חזר וכפל את הפצרותיו והלא כח השכנוע שלו היה כביר עד שמרוב הפצרות נשברה עקשנותו של יענקל'ה והוא הבטיח לו שיבוא כעבור רגע תפס יענקל'ה את עצמו והתחיל לצעוק מה עשיתי איך הסכמתי מה אני משוגע או מטורף שאלך לשמוע דרשה אבל המגיד אחז בו ואמר לו שמעתי עליך שאם אתה מבטיח אתה מקיים שאתה עומד בדיבורך יענקל'ה "נתפס" בידי המגיד ושוב לא יכל לחזור בו טוב אמר למגיד אבוא רק תגיד לי מתי ואיפה ענה לו המגיד ביום ראשון בשעה חמש אחר הצהריים בבית הכנסת הגדול ואני מבקש ממך עוד פעם תבוא תבוא אתה לא יכול לתאר לעצמך איזו מצוה גדולה תהיה לך בזה אתה תזכה ממש לעולם הבא כאן נפטרו שניהם זה מזה המגיד כבר עשה את שלו מהעצירה הפתאומית על אם הדרך והשביתה בשבת באותה עיירה מיד הלך וביקש כי יכריזו בכל בתי הכנסת של העיירה על דרשת המגיד ביום ראשון בשעה חמש אחר הצהריים ואמנם ביום ראשון בשעה חמש בדיוק היה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה המגיד כבר הגיע אבל הוא משתהה בעלייתו לבמה הוא מחכה ואיש לא יודע מה בדיוק קרה כאן הוא מחכה רבע שעה מחכה חצי שעה והנה לפתע נראית דמותו של יענקל'ה המוסר הוא נכנס לבית הכנסת רעד וחלחלה עברו בלב כולם רבים התחילו לחשוש מי יודע איזו מזימת מלשינות הוא מתכנן עתה שהרי דבר שאין להעלותו על הדעת הוא שיענקל'ה יבוא לבית הכנסת ועוד כאשר המגיד מקלם בא להשמיע דרשה אבל לתדהמת כולם רץ המגיד אליו מושיט לו את ידו מתחבק אתו וקורא לעברו "שלום עליכם ר' יעקב" הוא העלה אותו למזרח והושיב אותו שם מיד נטל המגיד את הטלית התעטף בה ועלה לבימה והחל את דרשתו בענין "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" שעתיים עמד המגיד והרחיב את הדיבור בענין זה והוכיח את הדברים מהתורה מהנביאים והכתובים שלמעשה אין יהודי שאין לו חלק לעולם הבא והסיום בענין זה היה אפילו אתה יענקל'ה מוסר יש לך חלק לעולם הבא אבל איזה זכויות יכולות לעמוד לך שמד הנה כי כן כאשר עשית עמדי טובה כה גדולה ובאת לדרשה ביקשתי אותך ונענית לי הנה בעבור זה אני נותן לך את כל העולם הבא שלי תדהמה חלפה בקרב כל הקהל המגיד מקלם נותן את כל העולם הבא שלו ליענקל'ה המוסר אבל המגיד לא נעצר אלא המשיך ואמר אני רוצה שתדע מה יש לי בחשבון העולם הבא שלי כך וכך מעשים טובים עומדים לזכותי במקומות אלה הקמתי "ביקור חולים" במקומות אלה הקמתי "הכנסת אורחים" במקומות אלו ואלו תיקנתי את המשקלות שיהודים ישאו ויתנו באמונה ואת כל הדברים הטובים הללו אני נותן לך במתנה כל העולם הבא שמגיע לי בשכר כל המצוות הללו אני מעניק לך והכל בשביל הטובה שגמלת עמי שבאת לשמוע את הדרשה שלי וכדי שלא יחשוב מישהו שזוהי סתם אמירה בעלמא הלך המגיד וקרא לרב ולעוד שני דיינים כולם עלו לבימה כתבו שטר מתנה כדת וכדין ולאחר שהרב והדיינים חתמו עליו הלך המגיד ונתן את השטר לידיו של יענקל'ה וכאשר הוא לקח את השטר לידיו אמר המגיד לעצמו אם הוא לקח את השטר הרי הוא כבר ברשותי יענקל'ה הוא כבר שלי ואפשר כבר לדבר אליו מה שצריך לדבר מיד חזר המגיד לבימה ושינה את נושא הדרשה "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא" דברים קשים כגידים יצאו עתה מפי המגיד דברים מייסרים ומוכיחים היורדים עד השיתין שנמשכו גם הם שעה ארוכה עד שלבסוף פנה אליו ואמר יענק'לה יענק'לה יודע אתה איזה קנין מסרתי לך איזה דברים עצומים איזה דברים גדולים ונשגבים אבל אתה עלול להפסיד את הכל אם תמשיך ותלך בדרכך ואם ברצונך לשמור לזכותך את הכל שנה את דרכך אתה מוכרח לפתוח פרק חדש בחיים שלך ואז תזכה לשמור על העולם הבא שלך ושוב חזר המגיד ופירט את כל המעשים הטובים שעשה ושכר העולם הבא שנצטבר בגין כל זה ורק אם ילך יענקל'ה בדרך חדשה יוכל לשמור לזכותו את הכליענקל'ה נשבר ופרץ בבכי עז שהרטיט את כל הקהל מעיין של דמעות שטף אותו המגיד המשיך במשך שעתיים נוספות בחלק השני של דרשתו על אלה שאין להם חלק לעולם הבא וכאשר סיים וירד מהבימה התחילו בתפילת ערבית בשעה מאוחרת "והוא רחום יכפר עוון" כעבור שנים שוב נזדמן המגיד מקלם לאותה עיירה ומיד בהגיעו למקום היתה שאלתו הראשונה מה נשמע עם יענקל'ה המוסר אלא שאיש לא ידע לענות לו על השאלה הוו איפה פה יענקל'ה מוסר עד שמצא מישהו מזקני המקום שנזכר ושאל אתם מתכוונים בודאי לרבי יעקב הצדיק אכן פעם באמת היה פה המגיד מקלם ואמר דרשה ומני אז לא יצא ר' יעקב מבית הכנסת כל הלילה לאחר הדרשה ישב ובכה נשים רחמניות ריחמו עליו מביאים לו אוכל למקום הוא לן בעזרת הנשים הביאו לו מזרון ועליו הוא ישן בלילות ועוד לא יצא אפילו לרגע מהמקום הוא ביקש מכל אחד שילמדו אתו משהו וכך הצליח לרכוש לו ידיעות מתאימות עד שהתחיל ללמוד לבד וכיום הוא למדן וצדיק ולא מוציא מפיו אפילו דיבור אחד לבטלה עד שיש אנשים שכבר באו אליו לבקש ממנו ברכה שמע זאת המגיד וביקש גם הפעם אנא להודיע שביום פלוני אשמיע דרשה בבית הכנסת הגדול שוב התאסף קהל גדול ור' יעקב ישב אותה שעה מאחורי התנור בשעה היעודה עלה המגיד לבימה והתחיל לומר ר' אלעזר בן עזריה אומר "עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו" יענקל'ה מוסר לך קוראים ר' יעקב הצדיק כמה אלמנות ציערת וכמה יתומות עשקת כמה צרות עוללת לאנשים כמה הזקת לאנשים בממווז כמה אנשים מתו בגינך לך קוראים ר' יעקב הצדיק יענקל'ה מוסר אבל הוא כבר היה ר' יעקב ולשמע הדברים נפל מתעלף ניסו לעורר אותו מעלפונו אבל שוב חזר והתעלף בין האנשים כבר התעוררה אפילו טרוניא על המגיד מקלם על שאין הוא מרפה ממנו אבל המגיד המשיך ואמר ובכן מה צריך לעשות כתוב בשלחן ערוך כי כדי לכפר על עבירות שבין אדם לחבירו על האדם לבקש ממנו מחילה אבל זה רק באנשים חיים ומה עושים אם כבר מת האיש והוא כבר בעולם האמחז במקרה זה לוקחים עשרה אנשים עולים לקברו ואומר "חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני בן פלוני" ועל כולם לומר "מחול לך מחול לך" אבל אתה יענקל'ה הלא חטאת לכל העיירה ולכן אינני סבור שצריכים לעלות לבית הקברות אלא אפשר לעשות זאת בבית הכנסת עלה איפוא לארון הקודש תתוודה ותאמר "חטאתי לכל העיירה" ושכל הקהל יענה אחריך ויאמר "מחול לך" שלוש פעמים ואז תהיה לך כפרה וכל עוד שאין אתה עושה יאת אתה ממשיך להיות יענקל'ה המוסר וכאן קרא לו המגיד לעלות ליד ארון הקודש אבל לא היה בכוחו לעשות זאת ושני אנשים תפסו אותו והביאוהו למקום המגיד מקלם פתח את ארון הקודש ואמר לו לחזור אחריו מלה במלה על דברי הוידוי ואחרי שכל הקהל אמר לו שלש פעמים "מחול לך" סגר את ארון הקודש תפס אותו המגיד ונשקו על מצחו והכריז באזני כל הקהל עכשיו אתה ר' יעקב הצדיק

מעשה שיש לו השפעה על הרבים – התיקון שלו קשה!

נסכם:

כבני אמרנא- כמה גדול כח הדיבור של האדם.

כמעלות בני מרון –כל אחד נידון לפי המעלות המיוחדות רק לו.

וכחילות בית דוד – ה' מביא בחשבון את תוצאות כל המעשים, התוצאות הישירות והעקיפות שנגרמו מכח אותו המעשה.

לתשובה – יש תאריך תפוגה

מדוע ה' מכביד את לב פרעה וממשיך לתת לו מכות, והרי בזה הוא מחייבו שלא לשולחם, ומאידך מכהו על התעקשותו… משלהד"ד- למלך המבקש מעבדו שיבוא אליו מיד ולא – יענישו קשות ויכהו נאמנה. המלך נועל אותו בחדרו, וקורא לו להגיע. העבד הנעול מנסה לצאת אולם החדר נעול, והמלך מכהו – 'מדוע אינך מגיע כשאני קורא לך'?…

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו ה"ג)

ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו' וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב"ה את לבו ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל ולא על סיחון לחטוא בארצו ולא על הכנענים להתעיב ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה:

תשובה היא פריווילגיה. פרעה הרבה להכעיס. היא נשללת ממנו. כעת אתה תשלם את מלוא המחיר.

אדם פעמים רבות חושב יש עוד זמן. אולם לא בטוח שכאשר האדם יתעורר שהקב"ה עדיין ימתין לו.

עין יעקב על מסכת ברכות [דף ז ע"א] אות (לא)

 (לא) שם "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (שמות לג). תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, [כָּר] אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּר הוּא לְמֹשֶׁה, כְּשֶׁרָצִיתִי, לֹא רָצִיתָ, עַכְשָׁיו שֶׁאַתָּה רוֹצֶה – אֵינִי רוֹצֶה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, בִּשְׂכַר שָׁלֹשׁ זָכָה לְשָׁלֹשׁ. בִּשְׂכַר, (עיקרים מ"ב פכ"ב) (שמות ג) "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו", זָכָה לִקְלַסְתֵּר פָּנִים. בִּשְׂכַר, "כִּי יָרֵא", זָכָה לְ"וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". בִּשְׂכַר "מֵהַבִּיט" זָכָה לְ"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט".

עד כאן בגמרא. באלה שמות רבה פרשה ג' כתוב מאמר זה יותר באורך וזה לשונו, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, לֹא יָפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה כְּשֶׁהִסְתִּיר פָּנָיו, שֶׁאִלוּלֵי לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו, גִּלָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּר הוּא לְמֹשֶׁה מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה וּמַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. וּבַסּוֹף בִּקֵּשׁ לִרְאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לג) "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶר". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּר הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי בָּאתִי לְהַרְאוֹת לְר פָּנִים וְהִסְתַּרְתָּ פָּנֶיר, עַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר לְר, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי – לֹא בִּקַּשְׁתָּ.

אנו רואים זאת באנשים רבים החושבים לתכנן את המשפחה. הוא חושב שכעת 'לא מתאים לו ילדים' בעוד חמש שש שנים כשנתבסס… אולם זו שטות גמורה. מי מבטיח לך שכשתרצה הקב"ה ירצה? כשרציתי לא רצית כו'!

יש החושבים שכעת לא מתאים לו להתחתן. בעתיד, לאחר שיהנה קצת, יכבול עצמו במערכת נישואין. בינתיים הוא צעיר וצריך לנצל את החיים… ואחר כך הוא נותר רווק זקן.

יש נשים שעוברות הפלה מפני שהוולד לא מתוכנן. והמציאות מוכיחה שקשה להן אח"כ להרות. הקב"ה אינו חבר שלך הממתין לך למתי ש"יתאים" לך!

וזה שאמר בשה"ש: פרק ה

 (ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: (ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: (ה) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: (ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: (ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת:

הקב"ה דופק וממתין. לא לנצח. יש שלב שהוא קם והולך. ואז קשה מאוד לעשות תשובה. אין הקב"ה עוזרו. זה היה מצבו של פרעה.

ובאמת, שנראה שתשובה זהו דבר שהשכל מחייבו, ואם שבתי, ודאי שצריך להיות שה' ימחל לי. אולם אנו מוצאים בחז"ל שתשובה היא חידוש עצום, שאלולי הקב"ה גילה זאת, הדבר היה מופקע מן השכל!

ילקוט שמעוני יחזקאל – פרק יח – רמז שנח

שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו א"ל חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו, א"ל הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך:

ומקשה הגרא"מ שך זצ"ל [יתד ז' תשרי תשס"ז

] והרי בכל הנביאים מובא ענין התשובה, וגם ביחזקאל שבו נא' הנפש החוטאת היא תמות נאמ' והרשע כי ישוב מכל חטאתיו כו' חיה יחיה לא ימות. וכן בתורה נא' ושבת עד ה' אלקיך!

אלא ביאור הדבר שכשם שהחכמה אינה מבינה שיש מציאות של תשובה, כך גם התורה מצד עצמה והנבואה מצד עצמה אינה מבינה שיש דבר כזה תשובה.

והראיה הגמ' במסכת פסחים דף נד/א אומרת:

תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו תשובה דכתיב בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם גן עדן דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם גיהנם דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה כסא הכבוד ובית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו שמו של משיח דכתיב יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו:

הרי שהתורה היא בריאה בפני עצמה, והתשובה היא בריאה בפני עצמה. התשובה אינה מחוייבת המציאות מצד התורה, שא"כ הרי היא כלולה בבריאת התורה, אלא בע"כ שע"פ התורה מצד עצמה אין מציאות לתשובה.

א"כ נחזור ונשאל כיצד מובאת התשובה בתורה ובנביאים?

אלא הביאור הוא שלאחר שה' חידש את הענין המופלא הזה של תשובה, ממילא הוא כבר מובא בתורה ובנביאים, אולם הם מצד עצמם לא הכילוהו.

ובאמת קושי גדול הוא להבין את מציאות התשובה, אלולי שה' חידשו, וכפי שאומר זאת הרמח"ל במס"י:

ספר מסילת ישרים פרק ד – בדרך קנית הזהירות

ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?

התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות:

אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע:

וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו בא עתה הנחמה והצער. וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתוח לו פתח תקון. וכן כל שאר דרכי חסד: כענין ברא מזכה אבא (סנהדרין קד), או מקצת נפש ככל הנפש (קהלת רבה ז כז), המוזכרים בדברי החכמים, דרכי חסד הם לקבל את המעט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מדת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם. אך שיותרו עבירות בלא כלום או שלא ישגיח עליהם, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים, על כן זה אי אפשר להמצא כלל. ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא להמלט, ודאי שמדת הדין לא תשוב ריקם. וכן אמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב): מאריך אפיה וגבי דילה. נמצא, שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו פיתוי שיוכל להתפתות בו לבלתי הזהר במעשיו בתכלית הזהירות ולדקדק בהם תכלית הדקדוק. הן כל אלה ההשקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מדת הזהירות ודאי, אם בעל נפש הוא:

הרי מכאן שחסד התשובה הוא עצום ובלתי נתפס בשכל אנוש, ולכן אף התורה והנבואה לא הכילוהו.

אולם באמת יש להתבונן והרי מצינו מידה כזו גם בבן אדם ששב ממעשיו הטובים ותוהא על הראשונות שה' אינו זוכרם כלל?

ספר יחזקאל פרק לג

 (י) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיר נִחְיֶה: (יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אלוקים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: (יב) וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּר צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ: (יג) בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל צִדְקֹתָו {צִדְקֹתָיו} לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה בּוֹ יָמוּת: (יד) וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: (טו) חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַר לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת: (טז) כָּל חַטֹּאתָו {חַטֹּאתָיו} אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה: (יז) וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּר לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶר ה' וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן: (יח) בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם: (יט) וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה: (כ) וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶר ה' אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל:

תשובת הח"ח לר' אלחנן וסרמן- אמנם בתשובה מיראה אין הבדל בין שב ממעשיו הטובים לשב ממעשיו הרעים, שה' שוכח את העבר. והחסד העצום הוא בתשובה מיראה, שה' הופך את הזדונות לזכויות.

אולם זה מוקשה שואל הגר"א וסרמן שהרי בכל ספרי המוסר מובא שהתשובה מצד עצמה היא חסד אף אם עשאה מיראה?

ולכן הוא מתרץ שישנם שתי השלכות למעשה העבירה.

העובר עבירה בראשונה פוגם בכבוד השי"ת. ה' אמר שלא לעשות, ואתה המרית את פיו. כמה אנו כועסים על אדם או בן או האשה שלא עשו את שבקשנו. וכאן בורא העולם יוצר האדם ציוה ואנו עשינו להיפך.

המישור השני הוא הקלקול שיצרנו בעולמות העליונים. כל עבירה יוצרת הרס בעולמות העליונים, ובוראת משחיתים לחבל.

מצד הדין כשאדם עשה תשובה היה צריך ה' למחול לו, כמו שהוא מוחל ומוחק את צדקת הצדיק ששב ממעשיו הטובים. אולם הקלקול שנוצר בעולמות העליונים, המשחיתים שנבראו, ההרס שנעשה, אותו לא ניתן לתקן

משל למה הדבר דומה?

לאדם שכעס על חבירו ושרף לו את רכבו. לאחר מכן ביקש מחילה, והלה מחל לו. וכי מעכשיו הרכב חזר לקדמותו? הרי הקלקול כבר נמצא בעולם! והקב"ה גם על זה מוחל, וכמ"ש בספר ישעיה פרק ד

 (ד) אִם רָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר:

נמצא שהתשובה היא חסד עליון שאין לשער ולתאר, ומי לא ינצל את הזמן הזה כדי לשוב?

נסכם את שלמדנו היום, שנצא עם השלכות מעשיות.

א. עיקר התשובה לשוב עד ה"א ולדעת שהכל מאתו ית', ואף הכח לעשות חיל.

ב. כשלת בעוונך. הכשלון הוא בעקבות עוון במזיד.

ג. כשלת ועשה ע"ז תשובה, אך אל תשכח גם את עוונך, ואל תתמקד בדברים הקטנים ותשכח הגדולים!

ד. למדנו שהתשובה היא חסד עצום מחסדי ה' שאף המעשה נמחק!

על מהות עומק הדין של ראש השנה

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: דברים פרק כט (ט)

רש"י

מדרש אגדה: למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבת"כ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו:

וצ"ב וכי משה בא להרגיע אותם? והרי הקללות באו להלחיץ אותם ולהשיבם לה', ונראה כאילו משה אומר להם אין לכם מה לדאוג אתם עדיין קיימים ולא קרה לכם כלום…

מבאר האור יהל שמטרת הקללות היא לשבור לב האדם ולהכניעו שירא מפחד ה' והדר גאונו ולא יכשל. כיון שהוריקו פניהם ממילא הושגה המטרה וא"צ להביאן בפועל.

אולם כ"ז נכון לגבי אלה שבאמת הושפעו מעצם הקללות ונכנסה היראה בליבם. אולם אלה שעליהם נאמר בהמשך הפרשה:

 (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵר בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵר לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (כ) וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:

כלפי אחד כזה אין ברירה אלא להביא את הרעה בפועל כדי לשבור את רוע לבבו.

הראשונים הסירו הרעה מהם בשבירת לבבם וחזרתם בתשובה, והאחרונים יאלצו לקבל הרעה בפועל.

משל למה הדבר דומה? לחולה שהיה צריך לבלוע תרופה מרה ביותר ולא היה מסוגל, הציע הרופא שיתנו לו להריח את התרופה ע"י שישימוה ע"ג גחלים וכך תשפיע עליו התרופה. אם באמת די לו בהרחתה – מה טוב, אולם אם אין הוא מושפע מכך לא תהיה ברירה אלא לתת לו את לבלוע את התרופה בע"כ במינון גבוה…

מכאן אומר ר' ליב חסמן לב מי לא יחרד מהמחשבה אולי אני מהאומרים שלום יהיה לי? הרי אנו נמצאים פחות משבוע מיום הדין ואנו עדיין שאננים, והרי איננו באמת חשים בדוחק השעה!

עלינו להבין מה המורא והפחד שישי לחשוש מיום הדין מהמורא והפחד שהיה לגדולי ישראל היודעים באמת מהו יום דין.

אומר המהר”ל – יש נספה בלא משפט – שאומר "אין משפט", דין שמים "בלא משפט"! [הרב רוזנבלום, אלול ר"ה דורש טוב עמ' שעג]

ממה נובעת השאננות והרגיעה הזאת?

אפשר היה לומר: הדין נעשה רחוק, איננו רואים אותו, איננו שומעים הטיעונים בעד ונגד, ואיננו שומעים את פסק הדין. לכן איננו יראים.

   המוסר של הח"ח- עומד על הבימה ושואל [על נפטרי אותה שנה] איפה ר' בערל כץ? איפה ר' דוד שלומוביץ? איפה ר' יענקלה שכטר?

איננו רואים את הדין, אך ראינו את ההוצאה לפועל!!!

אומרים בעלי המוסר- מפני שאיננו מודעים למעשינו.

   איננו יודעים עד כמה חמורה עבירה, ועד כמה מדוקדק דין שמים.

1. דהע"ה –אמיץ לב ועשוי ללא חַת, ניצח את גלית עם קלע אבנים, גם את הארי ואת הדב הכה עבדך- בידיים ריקות!!!

ועם כל זאת- סמר מפחדך בשרי- ממשפטיך יראתי! אל תבוא
במשפט את עבדך, כי לא יצדק לפניך כל חי!

2. תנו רבנן: ז' דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: …ועומק הדין.. (פסחים דף נד

3. שמואל הנביא חושש מן הדין, וקורא למשה שיעידנו שקיים תורתו.

                               ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים!

         אף המתים נידונים על תוצאות מעשיהם בעבר!!!

4. הגר"א התעלף כשטלטל קליפה, עד שבלעתה אשתו. [דרכי הצדיקים בשם הגה"ק ר"י סגל זצ"ל. הובא בשכר ועונש על במדבר עמ' 294]

           הוא לא הדליק את האור בטעות!

5. נמני והפטיש והרב חמד.   חומר הפגיעה באדם!

אנו משולים לילד המבקר את אביו בפנטגון ומשחק במשחקי מחשב שם ואינו יודע שהעיף טילים גרעיניים, כך אנו חושבים "מה כבר עשינו…"

6. השוחט והחלום.

7. ריב"ז אינו יודע להיכן מוליכים אותו…

8. הבחור בפגישה והשתיקה מצידו.

9. פנינה ציערה לחנה לש"ש ובכ"ז שיכלה 8 בני'ה מתוך ו0 !

בחינת המעשים הטובים

"כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע" אם רע-      אמר שמואל זה הרק בפני חבירו ונמאס,

"אם טוב…"  –זה הנותן פרוטה לעני בפרהסיא. קהלת רבה פרשה יב

לפעמים אנו עושים טובה בפרצוף לימון כדי שהמקבל יבין עד כמה הטריח אותנו…  זו טובה???

האדם שהפקיד לי כסף בחשבון כטובה, ודאג ליידע אותי על כל מסכת תלאותיו וטלטוליו מבנק לבנק, עד שנהיה לי רע שגרמתי לו כזו טרחה…

אחר שקיבלנו מושג כלשהו מדין שמים, ראוי שנדע –

מאידך גודל השכר על כל מעשה טוב

1. הסבא מקלם כדאי לברוא העולם בשביל פ"א ב"ה וב"ש.

2. הקבוצניק במושב שרש שהסכים להשלים מנין.

3. אשת הגר"א ונפנוף היד.

4. הח"ח והתלמיד שרצה לנדב מצוות תפילין.

5. האדמו"ר מגור והכופר שנהנה בעוה"ז משום שקרא ק"ש.

כיצד נא' בק"ש וסרתם ועבדתם… וחרה… ועצר את השמים ולא יהיה מטר כו' ואני יש לי כל טוב?

והעיקר לא לשכוח– לשוב בתשובה שלא נתפלל כל תפילות היום בכוונה- ונשכח לחזור בתשובה- חרטה על העבר, וידוי, וקבלה לעתיד.

מהי איפוא הדרך להתגבר על היצר הרע, כיצד נעריך נכונה כל מעשה?

התשובה נמצאת בפרשתינו. על מצוות התשובה אנו מוצאים התיחסות בתורה, פסוקים המצריכים התבוננות:

 (י) כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך: (יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא: (יב) לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: (יג) ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: (יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו:  (דברים פרק ל)

ו. הכיצד יחשבו בנ"י שהתשובה בשמים?

2. כיצד יתכן שא' יסבור שהדבר בשמים, ומאן דהו יתקנו ויענהו שהדבר בתוך ידו?

סוכה דף נב/א

כדדרש רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם שנאמר כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא אמר רבי אסי יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה.

ו. וצ"ב, מהו באמת יצה"ר, חוט השערה או הר גבוה?

2. אנו היינו אומרים להפך, לצדיקים היצר כחוט השערה, ולרשעים כהר גבוה?

דרכו של יצה"ר , כאשר א' רוצה לקבל קבלה טובה, הוא מפחיד אותו מתוצאות קבלתו…

לדוגמא:  ו. אדם רוצה לקבל להקפיד על זמן ק"ש. היצר טוען- ואם תתעורר מאוחר? ומה תעשה בבין הזמנים?

2. אדם רוצה להחמיר לא לטלטל בשבת. יצה"ר מיד שואלו- מה תעשה בחרף כשתהי' מצונן בלי טישיו? ומה תעשה בקיץ בלי מטפחת לזיעה? ומה תעשה כשיהי' לך ילדים ותצטרך לסחוב עגלה?

3. אדם רוצה לקבל ע"ע ליזהר בהל' לשה"ר , זה לא בשבילך! ומה תעשה כשתהי' אצל החברים שלך שהם פטפנים גדולים? ומה תעשה בעבודה שלך, כשהבוס הרכלן שלך ידבר?

4. אדם רוצה להתחיל להקפיד על כשרות מהדרין. ומה תעשה אצל החבר שלך שאצלו אוכלים רק רבנות? ומה תעשה בשמחות משפחתיות?  תרד מזה….

5. אדם רוצה להתחיל דף יומי. מה תעשה כשיגיעו ליבמות וזבחים וכדו'? וכאשר אתה בחופשה? ובבין הזמנים לפני פסח כשאין לך זמן לנשום?

הרשע- נשבר , משתכנע , ונסוג.

הצדיק – אינו מתרגש, הוא אומר לעצמו- צעד א' קדימה- אני יכול לעשות, ודי'ה לצרה בשעתה… ואח"כ עושה עוד צעד, ועוד צעד, עד שמוצא עצמו בפסגת האוורסט…

      ולכן לצדיקים נדמה כהר גבוה, ומתפלאים כיצד יכולנו להר העצום הזה?

      ולרשעים נדמה כחוט השערה, שכעת הם מבינים שהי' להם לעשות רק צעד א' קדימה,
כצדיקים, ולהתקדם אט אט, ולא להסתכל לפסגה- ולהתייאש…

ולכן אומרת התורה- לא נפלאת היא ממך… לא בשמים היא, אל תסתכל על מרומי האוורסט ותאמר- זה גדול עלי. אלא התחל בדברים הפשוטים והקלים – אלה שאפי' לא דורשים מאמץ- בפיך ובלבבך,
ואז תופתע לגלות לאיזה פסגות תעפיל!

הסטייפלר והמעיל בצבא הרוסי.

מובן אם כן מה כ"כ התפעל שמעון הצדיק מאותו נזיר, שידע לגדור עצמו בדבר המותר שלא להגיע לאיסור.

ומובן גם מדוע התורה הזהירה גם אותי מן היין משום שהסוטה הזו לא נולדה סוטה, אלא יצה"ר התגבר עליה לאט לאט, ואם כן גם אתה עלול למעוד! אין איש מבוטח!

מעשה שסיפר לי יהודי, שומר מצוות סטנדרטי, שיש בו כדי להמחיש את הכח העצום שיש בשיטה זו להתגבר על היצר. ליהודי זה היה 'אינטרנט כשר' לצרכי עבודה. והנה פ"א נתוודע לאנט' הלא כשר אצל חבירו, ונכנס בו יצה"ר גדול להתחבר אליו. הוא ידע עד כמה הדבר חמור, ועל גודל האיסור של "ולא תתורו", אולם הוא סיפר בגילוי לב שהוא החליט כבר שהוא מתחבר. לפחות לתקופה קצרה "רק לנסות"… והנה בדיוק אז פרצה מלחמת לבנון האחרונה. הוא היה מספיק מוסרי כדי לומר לעצמו כעת שחיילים נהרגים בשדה הקרב ובצפון אני אכנס לכאלה עבירות? והוא הרגיע את עצמו שמיד לאחר תום המלחמה הוא יתחבר. המלחמה נגמרה, אך היצר לא נגמר, [כשסיפר לי זאת נזכרתי בדברי חובת הלבבות באותו חסיד שראה את הלוחמים שבים משדה הקרב ואמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה, וכעת הנכם עומדים לפני המלחמה הגדולה, מלחמת היצר…] והנה זה היה ימים ספורים לפני ר"ח אלול, ובדיוק אז הוא היה טרוד מאד בעניני עבודתו, וכשהתפנה הגיע חדש אלול, ואז הוא אמר לעצמו בחודש הרחמים והסליחות, שספרי חיים נפתחים אנו אעשה הרעה הגדולה הזו??? והנה כעת הוא מספר לי, היצה"ר הנורא הזה עזב אותי ב"ה, והספקתי גם לחזור בתשובה על הרצון לעבור עבירה…

הנה, אם נתבונן, לו היה האדם הזה נלחם חזיתית כנגד היצר ואומר לו איני עובר עבירה זו, יתכן מאד שלא היה מצליח, שכח התאוה עצום, אולם הוא נקט בשיטת הדחיה. לא עכשיו. זה נתן ליצה"ר מרווח נשימה. אני אעבור, אך אח"כ. וכך לאט לאט דחה את היצה"ר עד שהתבטל ממנו לחלוטין.

זו גם השיטה כנגד הכעס. אני אכעס, אך אח"כ. עוד שתי דקות. עד שאלבש מעיל הכעס. לאחר שתי דקות, הוא צריך להיזכר על מה הוא רצה לכעוס…

   לסיכום:

מעשה האדם כאן בונה ומחריב עולמות. כל מעשה, כל אמירה באה בחשבונו של מקום. אם עתה נסתכל על עצמינו במשקפיים האלה, כבר לא נהי'ה כ"כ בטוחים שאנו צדיקים גמורים…

ולכן עבודתינו להתחיל לחזק הדברים הרופפים אצלינו, שמירת הלשון, שנאת חינם, כוונה בברכות, ולא לחוטפן בבהילות, תפילה בכוונה מעומק הלב. וב"א לחבירו- שעל זה אין יוה"כ מכפר!

ולכן התורה הזהירה את הנזיר מחרצן ועד זג- כדי להרחיקו ממוקדי העבירה, שאם תתחיל עם זג וחרצן- תסיים ביין…בלום את היצה"ר כשהוא עדיין קטן, בתחילתו, ולא תאמר אח"כ לא יכלתי להתגבר.ולכן אדה"ר נתבע על כי שמעת בקול אשתך, התחלת העבירה הייתה בכך שהיית מוכן לשמוע בקול אשתך, ולפתח חטאת רובץ!מלהד"ד- לאדם שנסע על ו40 קמ"ש ודרס אדם, וטען להגנתו שהיה אנוס היות ובמהירות כזו לא יכל לבלום…המעשה ברב שלא אכל כל ימיו תפוזים על שפ"א בילדותו אכל מפרדס בלא רשות.

אז מה עושים?

האקדמאים שהיו בסמינר ושאלו לרב שך באיזה מצוה להתחיל, וא"ל בכשרות ע"מ להסיר טמטום הלב.

הבה נתבונן, כיצד ידונו אנשים אלה בר"ה?

ודאי כצדיקים גמורים, שהרי זו השאיפה שלהם!

ומאידך אדם שות"מ שהחל לזלזל במצוות –כיצד ידונהו? כרשע, שהרי זו שאיפתו!

נמצא א"כ שאם נקבל עלינו קבלה כלשהי ונאחז בה בדביקות די בה להוכיח על שאיפתנו, ולהכריע דיננו לזכות!

אילו היינו נתבעים כמפעלנו…

החסד שבתשובה [אוצרות התורה]

"לא בשמים היא ולא מעבר לים" וגו' ל יב

נשאלת השאלה- וכי מי יעלה על דעתו שמצוות התשובה בשמים? או מעבר לים? והרי ברור שבפיך ובלבבך לעשותו!

בספר "נר ישראל" לרבי ישראל מרוז'ין ביאר זאת במשל נפלא מעשה בגנב שזמם לחדור באישון לילה אל בית אחד העשירים ולשלוח יד בגניבה ניסה לחדור אל הבית אך כל הבית סגור ומסוגר ואין אפשרות להכנס פנימה עלה אל גג הבית כדי לחדור דרך מדרגות העליה אך גם דלת העליה היתה סגורה על בריח נכזבה תוחלתו ועמד לשוב על עקבותיו והנה לפתע נתקל בבורג גדול שתקוע בגג החליט הגנב שלא לחזור בידיים ריקות ולקחת לפחות הבורג עמו עקר את הבורג ולפתע נשמע פיצוץ אדיר נברשת נהדרת ענקית ויקרה המרהיבה עין כל היתה תלויה לתיקרה בבורג זה ועתה נפלה והתנפצה לרסיסים נחרדו בני הבית ומהרו לגג תפסו את הגנב והבורג בידו היכו בו מכות נמרצות וגררוהו אל השופט כשמוע השופט את הנזק שגרם פסק שעליו לשלם את דמי הנברשת ולשאת במלוא הנזק כשמוע הגנב את פסק הדין ערער עליו ואמר לא היתה בדעתי כלל לשבור את הנברשת היקרה לא העלתי בדעתי שהיא תלויה על בורג זה וכל כוונתי היתה לגנוב את הבורג ששויו כמה פרוטות אמר לו השופט אמת הדבר לא ידעת שהנברשת תלויה בבורג אבל מי נתן לך רשות לגנוב את הבורג? אם פשעת בבורג תשא בכל תוצאות המעשה ותשלם אף את דמי הנברשת עין ב"ק סב

פגם החטא

מעתה הבה נתבונן אדם עובר עבירה כלום יש לו מושג ולו קלוש ביותר על תוצאות העבירה ופגימתה הלא באותה עת פוגם נוראות בעולמות העליונים וגורם לחורבן עצום פוגם בשם הויה ברוך הוא פוגם בכסא הכבוד פוגם בעולם המלאכים גורם צער לשכינה וכו' וכו' עיין באריכות בספר "ראשית חכמה" שער היראה פ"ק איבד טובה מכל העולם כמו שאמרו קידושין מ עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה"

ולדוגמא כשמנבל את פיו בחורי ישראל מתים. וע"י פגם הברית יש תאונות דרכים רח"ל. אוי לו לאדם אם היו תובעים אותו לפי התוצאות שבמעשיו!

הרב שך אמר שמה שאצל החילונים יוה"כ כ"כ יראוי, משום שאצלנו יוה"כ הוא קודש קדשים, אם אצלנו היה שבת קדש קדשים גם החילוני היה נזהר מחילול שבת! שהעם היהודי כשלשלת, אם העליונה יורדת מטה, אזי התחתונה יורדת עד התהום!

הגרי"ס שאמר שכשיהודי בראדין מדקדק בשמירת שבת הוא מונע מיהודי בפריז מלהמיר את דתו. הרי שאם חלילה להיפך- אזי להפך, ואוי לנו אם יתבעונו על שגרמנו בזלזול במצות לכך שיהודי ימיר דתו!

והנה כאשר יבוא אלוקים במשפט את עבדו וידונו על החורבן הנורא החשיכה האיומה והצער העצום שגרם בכל חטא מחטאיו ואת הטובה שמנע מעצמו ומכל העולמות כולם פחד וחלחלה תאחזנו באותה עת ויאמר לא ידעתי זאת ולא עלה בדעתי לעשות כל זאת ולא רציתי אלא להנות הנאה של רגע כאותו גנב המתנצל ואומר שלא חשב לגנוב אלא את הבורג בלי שידע כל מה שתלוי בו שורת הדין אומרת שהאדם ישא על עצמו את כל הנזקים שנגרמו מחמתו אמנם "לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" הקב"ה במדת רחמנותו וחסידותו משלם לאדם גמולו כפי התענוג וההנאה שהיה לו מהעבירה ולא כהזיקו שגרם למעלה.

אמר הגר"ח מולז'ין זצ"ל הרמב"ן פירש שהפסוקים מדברים בענין מצות התשובה. ועל זה אמר הכתוב "לא בשמים היא" ביאור הפסוק כך האדם בחטאו פוגם הוא למעלה בשמים ושמי שמים וא"כ מן הדין לא היתה התשובה מועילה אלא א"כ יעלה לתקן שם מה שפגם על זה אמר הכתוב "לא בשמים היא"

אינך צריך לעלות לשמים רק בעוה"ז מועילה התשובה ואמר עוד "לא מעבר לים היא" כי האדם בחטאו הוא יכול להכריע כל העולם לכף חובה כמו שאמרו חז"ל לעולם יראה אדם את עצמו וכל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וא"כ יכול להיות שבחטאו גרם מעבר לים פורעניות וצרות רבות עם כל זה "לא מעבר לים" אינך צריך לעשות תשובה במקום ההוא דוקא רק במקומך כאן תוכל לתקן הפגם בחרטה ועזיבת החטא ותשים חושך לאור והיה זה שלום .

ספר נפש החיים – שער ב – פרק ז

וכשם שמאכל הגוף כאשר איננו טוב ואינו מתקבל אל הגוף. אינו זן וסועד את הגוף. אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמא וצואה. וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף. כי עי"ז אין הנפש מתפשט בתוכו כראוי. ולפעמי' יחלה מזה. כן הענין. שהמעשי' אשר לא טובי' ורצויי' ח"ו. המה נהפכים בתוך העולמות לפסולת ולכלוך כביכול. והוא התגברו' כחות הטומאה והקליפות. הרחמן יצילנו. שנקראי' קיא צואה כמאמרם ז"ל בפסוק צא תאמר לו (ישעיה ל'). וכן אמר ברע"מ פנחס בדף ל"ב הנ"ל וע"ש. ושם בפ' תצא רפ"ב א' שנקראת אשפה מטונפת וצואה. וכ"א בתקוני' ת"ע קכ"ט א'. ובז"ח בס"א פ' בראשית ו' ע"ג בפ' איככ' אטנפם שהוא הס"א מסאבא. ושם בפ' בהר ל"ט ע"ד ואין צואה אלא יצ"הר כו'. וע' בטע"מ להאריז"ל פ' יתרו בזה. וכן הוא מקום יניקתם בשרש העליון ע' בע"ח שער הארת המוחין פ"ה. וזה היה ג"כ ענין עבודת פעור. וכמ"ש במאמר התקוני' הנ"ל ופקודין דל"ת פרנס' לס"מ למאן דעבר עלייהו כו'. וזהו ענין הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. וז"ש בז"ח פ' אחרי ס"ט א' בענין ירבעם כד עבד תרי עגלי שאמר הקב"ה להמלאכים הרי כל שפע דהו' יהיב לכון אתהפך לכון בזוהמא. וגורם בזה פגם וחולי וקלקול גדול ותשות כח ח"ובהעולמו' לפי ענין ואופן המעשה. ולפי מדרגתו בשורשו בהעולמות. כי אז באותן העולמות שאותן המעשי' מגיעי' עדיהם. אין ההתפשטות והתחברות עצמותו ית' בהם על השלימו' האמיתי כראוי כפי כוונת רצונו ית'. דלא שרי באתר פגים כל עוד אשר עדן חלאתה בתוכה ומצואתה לא רוחץ. ומאחר שכל העולמו' בכלל הם מקושרים ומיוחדי' כאחד. ממילא גם כל העולמות מרגישים מעט במקצת מזה הפגם. ואינם חוזרים לאיתן בריאותם ותקונם האמיתי כמקדם. עד אשר יתרוקנו אלו כחות הטומאה. ע"י קיבול האדם עונשו הראוי לו. וכמ"ש ברע"מ פנחס רל"ד סוף ע"א וריש ע"ב שם ע"ש. שעי"ז ממילא מגו יגורשו וכרגע ספו תמו. וע' לעיל בשער א'. ואז ממילא מתרפא הפגם והקלקול של העולמות ונטהרים מחלאת זוהמתם וחוזרי' לתקונם הראשון:

או ע"י התשובה שלימה אמיתית. שמגעת עד שורשה העליון הנקרא עולם התשוב' עלמא דחירו ונהירו עלאה דכלא. ומשם מתעורר ונמשך אור עליון קדוש. אשר הוא מי מקוה טהרה לרחוץ ולטהר כל לכלוך פסולת כחות הטומאה. והם בטלים וכלים. והוא ענין הכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון. וכן וזרקתי עליכם מים טהורים וכו':

חסד ה' בתשובה

והנה חסד גדול יתחסד הבורא שלא דרש מאתנו תשובה על פגמי החטא הנוראים בעולמות העליונים ולא זו בלבד אלא גם את העונש על העוונות אינו נותן כפי הפגם שנגרם בכל העולמות אלא כפי מעשיו וכמדת הנאתו.

והנה במלכותא דארעא מי שעשה מעשה שיש בו משום נזק אף אם יאמר שלא התכוין, ידונוהו כפי חומר תוצאות מעשיו. ואם לא יצא מזה דבר שלילי, לא ידונוהו כלל. כגון המעשה באותה מנהלת ביה"ס שסורג שהתקינו באחת הכיתות היה פגום, וילדה ישבה ונפלה ונהרגה. היא נשפטה ונידונה בעונש חמור. הרי אם לא הייתה הילדה נופלת, מקסימום היה נכתב דו"ח על סורג שלא ע"פ התקן… ועתה משלמת כפי התוצאה.

אם כך היה בדיני התורה, לא שבקת חיי לכל בריה. מחסד ה' שדן את האדם לא כפי תוצאות מעשיו, אלא כפי חומר המעשה מצד עצמו!

ובזה פירש מהר"מ אלשיך זצ"ל את הכתוב [תהלים סב] "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" החסד הגדול הוא שהקב"ה דן את האדם כמעשהו כפי השגתו הוא ולא כפגם הנמשך ממעשהו למעלה

זהו שאומרים בפיוט "יגדל אלוקים חי" גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו היינו במדה טובה משלם ה' שכר לא על מעשה המצוה בלבד אלא על כל האור שהזריחה על כל העולמות שבנתה על כל הטובה שהשפיעה "כמפעלו" ככל אשר פעל במצוה במודע ושלא במודע אבל העונש לרשע נותן "כרשעתו" כפי שהיתה לו כוונה להרשיע.

בפיך ובלבבך – רק תתחיל!

ידיעה ויישום

[שיחות הר"ש יודלביץ' הובא ביתד, במוקד כ"ד אלול תשס"ז וכאן עם תוספות מאוצה"ת]

 (2) ספר דברים פרק לא

 (טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּר שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיר וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

פסוקים אלו מעוררים תמיהה. הקב"ה אומר שלאחר שיחרה אפו האדם יסיק מסקנות ויאמר על כי אין א' בקרבי מצאוני כו' והתוצאה- ואנכי הסתר אסתיר פני כו' ??? הרי הם שבים ומתעוררים שהכל בא בחטאם!

שלמה המלך אמר קהלת יא "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" הפסוק הזה כולל בתוכו פראדוכס, שמחד מעודדו לשמוח בבחרותו, ומאידך מודיעו שעל הכל יביאו הא' במשפט?

אמרו רבותינו ז"ל [שבת סג] עד כאן דברי היצה"ר המשכנע לחטוא ומתיבת "ודע" הם דברי היצה"ט המעורר לחשבון הנפש.

לכאורה פלא איך פסוק אחד ומשפט אחד חציו מדברי היצה"ר וחציו מיצה"ט?

[ניתן לישב ע"פ ה"כתב סופר" דכל הפסוק הוא דברי היצה"ר ומה שאמרו מכאן ואילך דברי היצה"ט היינו אדם חושב שדברי יצה"ט הם.

אמנם האמת היא שיצה"ר אומר גם "ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט" אמנם לא מובן מדוע מכניס לו הרהורי תשובה וכי מחפש את טובתו?

 אלא רוצה היצר להפיל את האדם עד שאול תחתית שלא יקבלוהו בתשובה כי ידוע האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה על כן מכניס היצה"ר לאדם בשעת העבירה הרהורי תשובה ומשכנעו שמיד לאחר עשית העוון ישוב בתשובה.

ואז גם כאשר ישוב בתשובה בפועל לא יספיקו בידו לעשות תשובה, כפי שאחז"ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

אפשר להוסיף ולבאר לפי דבריו מה שאמרו חז"ל "רשעים מלאים חרטות" מדוע כ"כ מלאים בחרטות ומי מכניס להם חרטות אלו? אלא זוהי עבודת היצה"ר ברשעתו לא די שגורם להם להרשיע, אלא מביא אותם להתחרט, בכוונה שגם אם לבסוף יתחרטו בפועל, לא תקובל חרטתם ותשובתם].

ניתן ליישב באופן אחר, ועליו ברצוננו להתעכב. ולכך נקדים מעשה שהיה.

סיפר המגיד הירושלמי ר' שבתאי יודלביץ' בספר דרשות המגיד על מעשה שהיה עם אחד מראשי השלטון שאשתו החלה להתעניין ביהדות, עד ששבה בתשובה והוא החליט להתגרש ממנה. הוא סירב לבדוק מקרוב או לנסות לברר אולי יש אמת בדרכה, ועמד על דעתו להתגרש וכן היה. ביום מן הימים עסקו דיוני הכנסת באלימות ובסמים ובשאר מרעין בישין של בני הנוער, עד שקם אותו ח"כ ואמר די רבותי, יש רק עצה אחת ויחידה לשמור על הצביון היהודי של המדינה, להקים מדינה שתנהג על פי ערכי התורה! הדברים עורר תדהמה בפרט שאדם זה התגרש על עקרון החילוניות, והם שאלוהו הרי אתה בעצמך התגרשת מאשה שרצתה להנהיג שלטון של תורה? והוא השיב נכון אתם צודקים ואכן אם תעלה הצעה להפוך את המדינה למדינת הלכה אני הראשון שאנתגד אולם אם אתם רוצים לדעת מהי הדרך לפתור את הבעיות זו הדרך. אין זה קשור אלי, אני לא יכול לעמוד בקיום המצוות…

מדהים לראות אדם שיודע שדרכו כשלון חרוץ, אך הוא ממשיך בשלו…

ואלה בדיוק דברי רז"ל במסכת שבת דף לא/ב

דרש רבא בר רב עולא מאי דכתיב כי אין חרצובות למותם ובריא אולם אמר הקדוש ברוך הוא לא דיין לרשעים שאינן חרדין ועצבין מיום המיתה אלא שלבם בריא להן כאולם והיינו דאמר רבה מאי דכתיב זה דרכם כסל למו יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם שמא תאמר שכחה היא מהן תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה:

רש"י תהילים פרק מט פסוק יד

כסל – שטות. ואחריהם בפיהם ירצו סלה – והבאים אחריהם ידברו בהם ויספרו בפיהם מה אירע לראשונים. ירצו – לשון הרצאת דברים, רטרירונ"ש בלע"ז, וחז"ל פירשו זה דרכם של רשעים שסופם אבודים אבל כסל למו חלב יש להם על כסליהם ומכסות את כליותיהם ואינן יועצות אותם לשוב מרעתם ושמא תאמר שכחה היא להם על ששכחו שסופם למות ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו כלומר יום אחריתם תמיד בפיהם ואין חרדים ממנו:

ועפ"ז נלע"ד לבאר את הפסוק שהיצה"ר אומר לאדם שמח בחור בבחרותך כו' ובאותה נשימה "ודע כל על הכל יביאך הא' במשפט" ואין האדם רואה סתירה בין הידיעה לישום… תוך כדי העבירה הוא יודע זאת וממשיך. זה מה שרצה להשמיענו שלמה.

ועפ"ז יבוארו הפסוקים בפרשתינו, ה' מסתיר פניו מהם והם נענשים. האם מגיעים למסקנה על כי אין א' בקרבי וגו' ההסתר הפנים לא הביאם לחזרה בתשובה, אלא רק לידיעה שאינם נוהגים כהוגן, אך דעתם להמשיך לנהוג כדרכם כסל למו, ולכן הקב"ה אומר שהתגובה תהיה ואנוכי אסתר אסתיר פני מהם כו' יש צורך בעוד הסתר פנים על מנת שיסיקו את המסקנות הנכונות. עוד צרות ויסורים ח"ו כדי שיכירו שאין די בידיעה בלבד ויש צורך בתשובה שלימה.

הדברים חשובים גם ובעיקר עתה לפני יוה"ד שלא נהיה בבחינת אותם רשעים שיודעים את האמת אך מסרבים לשנות דרכם. נקבל ע"ע את התשובה באמת ובתמים ולא נשוב לכיסלה עוד אכי"ר.

ואכן כל אדם יש לו את הבעיה הזאת מי פחות ומי יותר. המרחק בין השכל ללב. ההבדל בין הידיעה לישום. אם היינו מישמים את כל אשר אנו יודעים היינו היום הבבא סאלי…

וז"ש חז"ל שהיצה"ר יושב בין שתי מפתחי הלב, היצה"ר דואג שמה שיש לנו בשכל לא יזלוג אל הלב, והוא מבצע שם סתימה… שהידיעה לא תביא לישום.

אולם לפסוק יש עוד הסבר לענ"ד.

ודע כי על הכל יביאך כו' הוא המשך דברי היצה"ר, אך לאחר העבירה. דרכו של היצה"ר שלפני העבירה הוא מגמד לו אותה, ולאחר העבירה הוא הופך אותה להר גבוה, כדי לומר לך אינך יודע כמה חמור עוונך, אין לו כפרה, אם על שוגג בחילול שבת צריך מ' תעניות, אז על מזיד בעבירות כ"כ רבות הרי גם אם תחיה עוד שלוש מאות שנה בתענית לא תצליח לכפר על הכל… ולכן? לכן תמשיך ולפחות תהנה מן העוה"ז אם עוה"ב ממילא אין לך… וזה שאומר לו ודע כי על הכל יביאך א' במשפט, ומשפטו של הקב"ה קשה ואיום, וכיצד תעמוד בו? ולכן שמח בחור בילדותך…

אולם על האדם לדעת שאין להתייאש, וגם אם הרבית עבירה, גדולה המחילה והרחמים של בעל הסליחות, ואף אנשים גדולים התמודדו בחייהם וכך גדלו, וגם הם נפלו וקמו. אין להתייאש. הצדיק אינו זה שאינו נופל, אלא זה ששבע יפול אך לבסוף וקם!

מעשה של הגרא"מ שך למשה חיגר:

עמדתי בתחנת האוטובוסים ביציאה מירושלים כשאני מצפה למונית שתיקח אותי למחוז חפצי בני ברק השעה הייתה שעת לילה מאוחרת המוניות הבודדות שחלפו על פני היו מלאות עד אפס מקום בחוץ היה קר וחשוך וההמתנה מורטת העצבים הייתה קשה מנשוא לפתע עוצרת לידי מכונית וקול חביב ומוכר פונה אלי "שלום מה שלומך זה זמן רב שלא התראינו הנוסע אתה לביתך שאם כן משמים נזדמנת בדרכי על מנת שאוכל לקיים בך מצוות גמילות חסד והכנסת אורחים " היה זה חבר ילדות שלי אשר עתה שימש כנהגו הצמוד של מרן הגרא"מ שך זיע"א בחפץ לב נעניתי להזמנתו הנדיבה של ידידי ונכנסתי לרכב המחומם כשאני שמח וטוב לב וכולי הודאה לקב"ה על אשר חסך ממני את ההמתנה הכל כך לא נעימה בקור ובחשיכה שכחוץ משהתחלנו בנסיעה פתח חברי וסיפר "זה עתה חוזר אני ממסע שליחות מרתק " "מסע מרתק " תמהתי אכלוס שהית בחו"ל בתקופה האחרונה " "לא ולא " מיהר בן שיחי להבהיר "נסעתי כשליחותו של הגראאם שך והאמן לי שיעור עצום למדתי היום הזה נוכחתי לדעת כי כל אותם 'גדולים' לא נולדו גדולים גם להם היו ירידות ומעידות אלא שהם ידעו את הכלל של 'שבע יפול צדיק וקם' סוד הצלחתם נעוץ בעובדה שגם כאשר הם נפלו הם לא הרימו ידיים הם לא נתנו לרפיון להשתלט עליהם אלא חיפשו כל הזמן עצות ודרכים איך להיחלץ מהמצב אליו נקלעו א "במה דברים אמורים " הסתקרנתי ובן שיחי אשר נראה היה להוט למדי לספר את הסיפור אשר גרם לו להתפעלות כה גדולה לא חיכה להפצרות שהיום כמו בכל יום הזדחל לו תור ארוך אצל הגר"מ שך איש איש ומשאו אשר על שכמו איש איש וצרתו שבלבו כל אחד כא לפרוק את המעיק והמציק לו בין הממתינים היום היה יהודי כגיל העמידה 'פנים חדשות' אצל הרב שך 'יעקב חיגר' שמו מן הסתם הגיע לקבל ברכה או הכוונה מסויימת לא משהו מיוחד הרב שך קיבל את אותו יהודי כפי שהיה מקבל כל יהודי בלבביות אופיינית ושאל לשמו 'יעקב חיגר' ענה האברך לפי תומו והנה לגודל תדהמתו הוא רואה את הרב שך קם ממקומו בהתרגשות ושואל 'חיגר אמרת? כלום תואיל לומד לי איך קוראים לאבא שלך ' 'משה חיגר' ענה האיש כשהוא אינו מבין על מה הסער הגדול נכון אבא שלו אמנם יהודי ת"ח ובר אוריין אך כמוהו יש עוד רבים מדוע חרד הרב שך לשמעו הדבר נשגב מבינתו הרב שך אחז בידיו של היהודי ושאל בהתרגשות 'האמנם האתה הוא כנו של משה חיגר איפה הוא היום העודנו חי ' האברך אשר היה נבוך מהתרגשותו של רבן של ישראל השיב בחיוב 'כן אבי עודנו חי והינו מתגורר כיום בבית אבות 'תמיר' בירושלים באותו רגע אירע דבר מוזר הרב שך לא חיכה רגע מיד נטל את מגבעתו וחליפתו וכפנותו לאברך אמר 'אני רוצה לראות את אביך עכשיו ומיד האם הדבר אפשרי ' לשונו של האברך כמעט נעתקה ממקומה והוא גימגם בתשובה 'כן בעצם למה לא ' עד מהרה נקראתי אל הרב שך כדי להסיעו לירושלים אל בית האבות לפלא היה הדבר בעיני הרב שך על תשעת עשורי חייו יסע לבקר יהודי קשיש בכית אבות שבירושלים 'מדוע יטריח הרב את עצמוד ניסיתי להקשות אך הרב שך לא ויתר באומרו 'אני חייב לראות את ר' משה חיגר ומיד את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ואתה שואל על מה הבהילות " לא הבנתי אבל ראיתי שהרצון חזק היה מכל שיקולי נוחות או כוח ולפיכך הצעתי לגרא"מ שך שאני אסע ואביא את הקשיש אליו רק לאחר שבירר הרב שך עם הבן כי הדבר לא יכביד על האבא קיבל הרב את הצעתי ונתן לי אישור לנסוע ולהביא את ר' משה חיגר אליו משהגעתי אל בית האבות וסיפרתי לר' משה הקשיש על רצונו של הרב שך לפוגשו מיד התבר כי בנו הספיק לעדכנו בכך לפני דקות מספר וכי הוא אחוז תדהמה בדיוק כמוני לא היה לו שמץ של מושג על מה מדובר 'כלום הכרת את הרב שך בצעירותך ' ניסיתי לברר והקשיש נזכר 'כן ' והפליג בזיכרונות אל ימים עברו 'הפעם הראשונה שנפגשתי עימו הייתה כישיבת קלצק הקדושה אולם לא זכור לי משהו מיוחד שכגללו ירצה רבן של ישראל לראות אותי ' מאחר שלא הצלחנו לעמוד על פשר התעלומה החלטנו כי מוטב שנזדרז לצאת לבני ברק וכך נוכל לכל הפחות להחיש את הפתרון ואכן יצאנו מיד לדרך ומקץ פחות משעה כבר היינו בפתח בית הגרא"מ שך משנכנסנו אל הבית גילינו כי השלחן כבר מוכן וערוך בכל טוב כאילו אורח גדול עומד להופיע מיד כשנכנס ר' משה חיגר התיישב עימו הרב שך כיבד אותו בכל מיני ככור שבעולם ושוחח עמו כלבביות ובחמימות מיוחדת שיחת רעים על ימים עברו לאחר כמחצית השעה ליווה מרן הרב שך את אורחו עד לדלת שם שב והודה לו לו בכל לב על חסדיו עמו משכבר הימים משראה הגרא"מ שך את התמיהה על פני הנוכחים הוא הסביר את פשר התרגשותו הגדולה והכבוד הרב אותו רחש כלפי אותו אלמוני ר' משה חיגר 'את כל חיי הרוחניים אני חייב לו ' השיב הרב שך 'שכן בלעדיו לא הייתי היום ראש ישיבת פוניבז' ומעשה שהיה כך היה היה זה זמן קצר לאחר נישואי כאשר החילותי להרגיש קשיים בלימוד התורה החשק לא היה כמו פעם ההתמדה גם היא נפגמה וכן הלאה ישבתי ועשיתי עם עצמי חשבון נפש וניסיתי למצוא דרך בה אוכל לשוב ולהתעלות כמקודם לאחר מחשכה מרובה עלה בדעתי רעיון ניגשתי לדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל וביקשתי ממנו שידבר עם חתנו הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל שיסכים שאומר שיעורים בישיבה ועי"ז סברתי כי יהיה לי דחף 'ומחייב' להתאמץ ולהתעלות בתורה ר' איסר זלמן דיבר עם ר' אהרון אולם הלה סירב לקבל את ההצעה בטענה ששיטתו בלימוד שונה משיטתי ומכיוון שכך חושש הוא שהבחורים יתבלבלו בלית ברירה גנזתי את הרעיון ניסיתי להתמודד בדרכים אחרות אך ללא הועיל משעברו ימים ושבועות והמצב לא השתפר נכנסתי עוד פעם לרבי איסר זלמן והחילותי לבכות לפניו כדמעות שליש באומרי 'דודי האהוב איני יודע מה לעשות אני מרגיש שכל התעלותי הרוחנית כסכנה ואינני רואה לפני דרך אחרת להתגבר אלא רק ע"י הרבצת תורה אולי תנסו עוד פעם לדבר עם רבי אהרון קוטלר ' רבי איסר זלמן ניגש עוד פעם אל רבי אהרון אשר חזר שנית על עמדתו משהסביר לו רבי איסר זלמן במה דברים אמורים והדגיש כי הדבר אצלי ממש בגדר פיקוח נפש העלה רבי אהרון הצעה 'היות ויש בחורים בישיבה שעדיין אינם ראויים להיכנס לשיעורים שלי אולי יוכל הרב שך למסור להם שיעור וכך תהיה תועלת לכל הצדדים הבחורים ישמעו שיעורים שיביאו להם תועלת במקום שיעורים אותם הם אינם מבינים ואילו לרב שך תהיה התועלת בהרבצת תורה ' אלא שעדיין היה מכשול אחר שעמד בדרכי אותם הבחורים אשר ר' אהרון סבר כי הם אינם מקבלים תועלת משיעוריו לא היו מוכנים כלל לשמוע על הרעיון לוותר על שיעוריו של רבי אהרון הרי בשביל זה הם נדדו לקלצק ניסיתי לחשוב כיצד ניתן להשפיע עליהם ולבסוף מצאתי כי ישנו בחור מבוגר בשם 'משה חיגר' אותו יהודי שהיה כאן לפני כמה דקות אשר הוא הממונה על אותה קבוצת בחורים ר' משה היה בעל כישרון ובעל לב זהב הוא הבין ללבבם של הבחורים החלשים שכישיבה והיה עבורם מעיו 'כותל הדמעות' אצלו הם התירו לעצמם לפרוק את המעיק על ליבם ואפילו לספר על התמודדות קשה שלא עמדו בה 'אם משה חיגר ימליץ כפני אותם בחורים לשמוע את שיעוריך' אמרו לי כולם 'אין ספק כי הם יקבלו את דעתו ' ניגשתי איפוא אל ר' משה וביקשתי ממנו לפנות לי מספר דקות מזמנו שכן ברצוני לשוחח עמו במילים קצרות תיארתי בפני ר' משה את הקשיים אשר החלו צצים כדרכי בתקופה האחרונה סיפרתי לו כי אני חש רפיון כלימוד ובהתמדה ואף הצגתי בפניו את הרעיון אותו הגיתי לעסוק בהרבצת תורה ולמצוא בכך דחף ו'מחייכ' להמשך עלייתי הסכרתי לו אף כי רבי אהרון אינו מוכן שאומר שיעורים בפני כהורי הישיבה מהטעם דלעיל וכי הרעיון אותו הציע רבי אהרה היה שאמסור שיעורים בפני הבחורים החלשים אשר בלאו הכי אינם מבינים את שיעוריו 'אולם דא עקא' שחתי בפני ר' משה 'אותם הבחורים אינם מוכנים בשום אופן לוותר על שיעוריו של רבי אהרון על אף שאליבא דאמת אין להם כל תועלת מהם ' 'כעת אני פונה אליך' סיימתי דברי 'על מנת שתנצל את השפעתך על אותם הבחורים בכדי לשכנעם שיסכימו לשמוע ממני שיעור דבר אשר מלבד התועלת האישית שאפיק ממנו אני עצמי יביא אף להם תועלת מרובה ויקדם אותם בלימוד ובהבנה ' כשראה ר' משה עד כמה נוגע הדבר בנפשי עד שהייתי מוכן להתבזות בפניו ולהוריד דמעות על כך ריגש אותו העניין מאוד והוא החליט לעזור לי ככל יכולתו הוא המליץ בפני אותם בחורים לשמוע את שיעורי את אלו שהתנגדו הוא ריכך ושיכנע את אלו שחששו מאחר ועדיין לא הכירו אותי כמגיד שיעור הוא הרגיע עד שבסופו של דבר הסכימו כולם משימה זו דרשה מד' משה כוחות נפש מרובים אולם הוא לא הרפה עד שהביאה לידי סיום טוב ואכן המאמץ היה כדאי התחלתי למסור את השיעורים הכחורים ב"ה נהנו כצורה שלא תאמן עלייתם בהבנה כלימוד הייתה מדהימה ממש וגם על עצמי ראיתי השפעה לטובה קומתי הזדקפה המרץ והחשק חזרו אלי מאז במשך שנים לא פגשתי את ר' משה עד עצם היום הזה " בזאת סיים הרב שך את סיפורו המרגש ואמר "לכל אחד יש שעות שפל לכל בן אדם יש נקודות שבירה ואין מי שלא חש מדי פעם ברפיון המאיים על עתידו הרוחני אך צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה להיאחז בציפורניים ממש ולמצוא עצה להיחלץ מהמבוך אותו יהודי ר' משה היה עבורי כמו חבל הצלה באותה תקופה וכיצד איפוא לא אכיר לו טובה על כך "

[מעשה שהובא בספר שאיפות, צוטט בספר אור דניאל כי תבוא]

אני התפעלתי מהחלק בסיפור בו הרב שך מתוודה שהייתה לו תקופה קשה בה החשק בלימוד וההתמדה נפגמו. מי היה מעלה על הדעת? אולם הוא התגבר על כך. הוא נלחם בשביל זה. כך עלינו לדעת לא להשבר ממכשול ושובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעוונך, וה' יקבלנו אכי"ר.

תשובה על שורש החטא נספר "ישועות יעקב" ביאר באופך נוסף איך דרכו של יצה"ר להחטיא בנ"א מיד בעבירות חמורות אלא מתחילה מסית לעבור עבירות קלות ורק לאחר שנלכד ברשתו מסיתו לעבוד ע"ז ולכפור בעיקר והנה בפסוק נאמר שבני ישראל מתוודים רק על חטא שעבדו ע"ז אבל לא על החטאים הקודמים שהביאו אותם לחטא של כעת.

וזה הסיבה שה' יסתירפניו מהם וזה שאמר הכתוב "ואמר ביום ההוא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" היינו שמתוודים רק על החטא החמור של ע"נ אמר ה' "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" מקודם כי אותן רעות הביאו אותם לזה ותשובה צריכה להיות על שורשי החטא שמסיבתם הגיעו לירידה זו.

אסתר מן התורה מנין לפי זה ביאר בספר "ילקוט הגרשוני" מה שאמרו חז"ל חוליו קלט אסתר מן התורה מניוז שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני מהם" והוא תמוה אלא אסתר צוותה על מרדכי "לך כנוס וכו' ואל תאכלו ואל תשתו" וגו' כוונתה היתה שעל ידי צומות אלו יתקנו את אשר עוותו וחטאו בסעודת אחשורוש ולא ביקשה כלל שיתקנו את חטא של הינות רק על חטא האכילה שזה היה השורש והסיבה שחטאו לבסוף לזנות אחרי בנותיהם רכדאיתא במדרש עה"פ "אם על המלך טוב יכתב לאבדם" ע"ש וזו שאלת הגמרא אסתר מן התורה מניוז היינו מנין למדה אסתר דבר זה מהתורה שהעיקר לתקן שורש החטא ומתרצת מהפסוק כאן כנ"ל .

תוספת פנינים פ' ויחי תשע"ב:

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים… לפי פשוטו של מקרא שיעקב אסף את בניו ורצה לספר להם מה שיקרה באחרית הימים – בקץ הגלות, היה צריך לכתוב האספו ואגידה לכם את אשר ״יקרה״ ב״הא״ ולא באל״ף? בספר אהל שלמה תירץ על פי דברי הרה״ק בעל התפארת שלמה זי״ע על הפסוק (שיר השירים א.ד) ״משכני אחריך ונרוצה וכו׳״, דהנה ישנם שתי דרכים לקנות בעל חיים (קידושין כב ב): ״קורא לה והיא באה״ – קריאה לבהמה והיא הולכת אחרי האדם, ״הכישה במקל ורצתה לפניו״ – הכאת הבהמה והיא ממהרת ורצה, והחילוק בין שני המשיכות האלה הוא: שבקורא לה והיא באה, אזי האדם הולך קודם הבהמה והבהמה אחריו, ובהכישה במקל הבהמה הולכת קודם והאדם אחריה, לזאת אנו מבקשים מהשי״ת ״משכני״ – עשה משיכה כזאת אשר ״אחריך נרוצה״. שאתה תלך מקודם, ואנחנו אחריך, היינו ״קורא לה והיא באה״ שתשפיע לנו כל טוב ומתוך שמחה נעשה תשובה מאהבה, אבל לא חלילה משיכת הכישה במקל ע״י יסורים ר״ל. רק שנעשה תשובה מתוך נחת, וזה שאמר יעקב אבינו ע״ה לבניו ״האספו״ באהבה ואחוה וריעות, ״ואגידה לכם״ – לשון המשכה (כמו נגיד ונפיק) אתפלל בעדכם שיהיה נמשך לכם מן השמים, ״אשר ׳יקרא׳ אתכם באחרית הימים״ – היינו משיכת ׳קורא׳ לה והיא באה…

סכנה – עבירה ממכרת

יצא מכלל שליטה

חוט השערה שהופך לעבות העגלה

"משביעו רעב מרעיבו שבע" [אוצרות התורה]

דברים פרק כט

 (טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵר בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵר לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (כ) וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:

צריך להבין מהו 'לבבו פונה מעם ה", מדוע לא אמר ישר שעובד אלהים אחרים?

ועוד מהו 'שרש פורה ראש ולענה?

וכן מה התברך לאמור 'שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' מדוע שיחשוב ששלום יהיה לו?

ומה הסיום 'למען ספות הרוה את הצמאה'?

פירש הרמב"ן 'להוסיף השבעה עם המתאוה כי נפש שבעה תקרא רוה והמתאוה תקרא צמאה והטעם כי נפש האדם הרוה שאינה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחילהו וכענין שהזכירו חכמים "משביעו רעב מרעיבו שבע" סוכה נב וכו" עכ"ד.

וכן ביאר בספר "דברי שאול" "אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע" הכוונה בזה כי אם ירצה האדם להשקיט שבר צמאו בשתותו מים מלוחים בזה אדרבה יוסיף צמאון על צמאונו ואיך אפשר שירפא המדוה בדבר שמוסיף מדוה ואדרבה כל הדברים ירפאו בדבר המתנגד לחוליו וזה שאמר "כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה" היינו אותו אדם יחשוב להשביע נפשו בתאוות במטרה שלא יתאוה יותר אמנם ההיפך יהיה כי בזה אך יצמא יותר!

יצה"ר בעה"ב

וכן הוא דרכו של יצה"ר כפי שאמרו חז"ל בר"ר כו ו אמר ר"ע יצה"ר בתחילה דומה לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע של ספינה חבל שקושרים הספינה לחוף שנאמר ישעיה פרק ה יח)"הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה"

היינו בתחילה החטא קל מאד ובקלות האדם יכול להתנתק ממנו כחוט של עכביש אשר בנשיבה קלה אתה מטילו למרחוק ואיננו.

אך כשאין עומדים תיכף נגדו ומוסיפים טומאה, אז החטא בעצמו מתעבה ונעשה כקלע של ספינה אשר כבר לא בנקל תקרענה כי כבדה היא מאד.

 מוסיף המדרש אמר רבי יצחק בתחילה היצה"ר דומה כאורח ואח"כ נעשה בעל הבית

לכאורה מה הוסיפו להמשיל את היצר בעוד משל – לאורח ובעה"ב?

אלא רמז נפלא יש כאן טיבו של אורח שאינו מתערב בעניני בעה"ב ולא אומר דעה בכל שהוא וכשרוצה בעה"ב להוציאו מצוה לו לצאת ואין הוא מתעכב אף לרגע אמנם כל זה בתחילה כשנכנס להיות אורח חדש

אך אורח השוהה זמן רב אט אט מתקרב לבעה"ב ומעיז אף להתערב בעניניו כאוהב וידיד ואז מתרגל ונעשה יועצו ולבסוף נעשה האורח בעה"ב ומצווה שיעשו רצונו, עד שהמצב הוא שבעה"ב נהפך לאורח והאורח הוא אשר מוציא ומכניס כבעה"ב.

כזה הוא היצה"ר המחלחל בפנמיות האדם.

עד היכן הדברים מגיעים נלמד מהדברים דלהלן כתוב בגמרא מנחות קט אמר ר' יהושע בן פרחיה בתחילה כל האומר לי עלה לגדולה אני כופתו ונותנו לפני הארי עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין

שהרי שאול ברח מהגדולה וכשעלה ביקש להרוג את דוד. מחזה נפלא.

איך הוא באמת מהלך הדברים? אלא בתחילה יש לאדם שליטה בעצמו עד כדי כך "שכל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי"

אבל לאחר שנכשל וכבר נמצא אחרי החטא הוא כבר לא אותו אדם מצבו משתנה מרגע לרגע ואין הוא בשליטת עצמו אלא בשליטת יצרו הרע. (מבאר המהרש"א שכופתו לפני ארי פי' שאינו הורגו בידיים, אולם אם יבוא להורידו מגדולתו- שופך עליו קומקום של חמין- שזה מזיקו בידיים…) ["דעת תורה"]

המשל לתאוות הם הסמים או האלכוהול

בתחילה האדם אומר אני רק טועם. זה בשליטה. אין חשש שאני אמשך. אני מספיק חזק כדי לדעת מתי לומר די.

פ"א אמר לי מעשן כבד שאין לו בעיה להפסיק לעשן, ואם הוא מחליט הוא על המקום מפסיק… דא עקא שהוא לא מחליט…

כך האדם רק טועם ולבסוף מתמכר ואינו מסוגל להפסיק. הוא אינו שולט. התאוות שולטות בו בצורה מוחלטת והוא יכול לתלות על המוח שלט 'נגרר'…

ובספר נפש החיים – שער א – פרק ו מבואר יותר כיצד יצה"ר מושך את האדם והופכו ל'לקוח קבוע'…

וזה שתקנו נוסח ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו, וכן וקדשתנו במצותיך, כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו, וכתוב מפורש והתקדשתם והייתם קדושים וכמאמרם ז"ל (יומא ל"ט א') כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה רוצה לומר שמלמעלה נמשך עליו הקדושה משרשה העליון של המצוה כמ"ש בזוהר צו ל"א ריש ע"ב כתיב והתקדשתם והייתם קדושים מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא כו', מקדשין ליה מלעילא כו' דהא קדושה דמאריה שריא עליה כו', אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושה לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה כו' עיין שם, ובפרשת קדושים פ"ו ב' בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישור כו', נגיד ונפיק ושריא עלויה רוח קדישא עלאה כו' ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה אתא לא תקדש מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם כו', ובפרשת נשא ריש דף קכ"ח דמשיך עליה רוח קדישא עלאה כמה דאת אמרת עד יערה עלינו רוח ממרום עיין שם, ועל ידי זה הקדושה והאור המקיף, הוא דבוק כביכול בו יתברך בם בחייו, וזה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם בם בעודכם חיים כלכם היום, וזה האור מקיף הוא לו לעזר לגמור המצוה, ועל ידי הגמר האור מתחזק יותר וירים ראש עליון ועל זה אמרו ז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו, גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש הוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום להיצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה, וכאשר ישים אליו לבו בעת עשיית המצוה, יבין וירגיש בנפשו שהוא מסובב ומלובש כעת בהקדושה ורוח נכון נתחדש בקרבו, וזש"ה אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בהם היינו בתוכם ממש שהוא מסובב אז בקדושת המצוה ומוקף מאוירא דגן עדן:

וכן להיפך ח"ו בעת עברו על אחת ממצות ה' אמרו גם כן במאמרם ז"ל הנ"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, פירוש גם כן כנ"ל שמשורש אותו העון למעלה בכחות הטומאה הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו וחופפת עליו וסובבתו, כמ"ש במאמר פ' צו הנ"ל ואי איהו אסטאב לתתא אתער רוחא מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה דהא לית לך טב וביש קדושה ומסאבותא דלית לה עיקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ע"ש. ובפ' קדושים הנ"ל ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא בארחא עקימא כו' כדין נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח אחרא כו' עיין שם, ועל זה אמר הכתוב ונטמתם בם היינו בתוכם ממש ח"ו, שהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה ואוירא דגיהנם מלפפו ומקיפו גם בעודנו חי בעולם, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ה' א') כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו גו', ר"א אומר קשורה בו וכו', וזה שאמר דוד המלך ע"ה עון עקבי יסובני (תהלים מ"ט):

שקוץ וגילול כסף וזהב

רבי שלום שבדרון זצ"ל אמר שמעתי מר' לייב חסמן זצ"ל ומהרב מבריסק זצ"ל שפרשו את הפסוק אשר פתחנו בו (טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: (יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:

"ותראו את שקוציהם וגו'" מדוע הפסוק כל כך מאריך בשיקוצים עץ אבן כסף זהב כו' האם לא ניתן לכלול הכל במילה שיקוצים?

הגר"ש שבדרון מביא על זה מעשה שהיה אתו.

פעם בנוסעו לחוצה לארץ דרך הים בעודנו בדרך חלפו מרחוק על פני העיר הנקראת "ונציה" שמעתי פלאות על יופי המקום וכנראה גם כל היושבים בספינה שמעו כן שכן כולם רצו מהר אל הסיפון להשקיף מרחוק בנוף הארץ וביפיה אף אני פסעתי לאיטי אחרי כולם לראות היש ממש בדברים אך נוכחתי שאין כל יופי במקום מה לי אם עומד על פתח הבית רכב או ספינה לשוט בה? אדרבה ראיתי רק צְלבים רבים ואמרתי את הפסוק שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא ושבתי למקומי.

 אך מכיון שסוף סוף כבר הצצתי וראיתי לכן אחר זמן כששבתי לארץ ישראל וחלפנו שוב על פני אותו מקום ושוב כולם אצים רצים כבראשונה הלכתי שוב לראות אלא שעתה הרגשתי כי כבר איני מתעב את המקום ואף התגנבה בלבי מחשבה אולי יש בדבריהם ממש אך עדיין לא התפעלתי כלל.

והנה ראה זה פלא לאחר זמן ארוך כששוב נזדמן לי לחלוף בדרך הימים ליד אותו מקום ושוב האנשים שבספינה רצו לראות הרגשתי שאני כבר מחיש צעדי כמו כולם ואף היתה בי התפעלות לרגע עד שבקשתי מהעומד על ידי לראות דרך המשקפת…

כך בפעם הראשונה כשרואה אדם עבודה זרה נחשבת היא אצלו כשיקוץ וגילול אבל כיון שסוף סוף ראה והביט בע"ז מתקרר הדבר אצלו ובפעם השניה נהיה מהשיקוץ והגילול "עץ ואבן" כבר לא כל כך נורא בפעם השלישית כבר מתהפך הכל ונראית הע"ז בעיניו יותר נחמד ממש "כסף וזהב אשר עמהם" זהו דרכו של היצר להחטיא בנ"א עד כדי לעבוד ע"ז כפי שאמרו חז"ל "כך דרכו של היצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד שבת קה והיינו שמפעם לפעם מחליש ומכהה את הרגשיו של האדם בחטא ואחר שנפגעו הרגשיו יכול היצר להביאו אף לידי ע"ז.

כעת יבואר כל אשר שאלנו בפתיחת דברינו:

צריך להבין מהו 'לבבו פונה מעם ה", מדוע לא אמר ישר שעובד אלהים אחרים?

היות ומדובר אכן בתחילה בפניה קלה, סטיה בלתי מורגשת, אך הסוף שלה ברור – ללכת לעבוד אלהים אחרים.

ועוד מהו 'שרש פורה ראש ולענה?

זהו אכן שורש, שאינו ניכר בתחילה קלקולו, אך ממנו יפרה ויצמח רוש ולענה – צמחים מרים ורעילים.

וכן מה התברך לאמור 'שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' מדוע שיחשוב ששלום יהיה לו?

ואכן – בתחילה הוא בטוח ששלום יהיה לו, היות ואינו מתכוין להמשך לתאוה, לעבירה, להתבהמות טוטלית, הוא רק "טועם"… שלום יהיה לו… אך לבסוף 'למען ספות הרוה את הצמאה' יתווסף לו צמאון, לדבר שנפשו היתה רווה לו קודם לכן, יתווסף לו חשק בדבר שנפשו לא חמדתו תחילה, וכך ילך ויתדרדר לתהום התאווה והיצר.

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה כידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו ישלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רוכל " דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון " הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד ב"כ גדול " רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרכה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

אם כבנים אם כעבדים…

קדושים תהיו כבן אצל אביו [דעת חיים וואלקין]

יום הדין קשה מאד. מי יזכה לפניך בדין. אפי' אברהם אבינו אינו יכול לעמוד. פחד מפחדך בסרי ממשפטיך יראתי. במה אם כן יש לנו להאחז? על מה עלינו לסמוך בעת הזאת?

איתא בראש השנה טז א "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן" ופירש"י ד"ה כדי לערבב "שלא ישטין כי כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו"

והדברים טעונים ביאור מה ענין חיבוב המצוות לסתימת טענותיו?

ממה נפשך אי ח"ו צודקים טענותיו מה יועיל חיבוב המצוה דתוקעין ומריעין כשהן יושבין וכשהן עומדים, ואם אין לטענותיו בסיס בלא"ה מסתתמין דבריו וחיבוב זה למה לי?

וביאר בזה מרן הגר"א קוטלר זצ"ל עפי"מ דאיתא במס' ברכות כ ב "דרש רב עוירא וכו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך דברים י יז "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב במדבר י כו "ישא ה' פניו אליך"?!

אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" הרי מכאן שמכיון דישראל מחמירים ע"ע לברך בבזית ובכביצה על אף דלא נתחייבו בזה מעיקר הדין לכך נושא הוא אלוקיהם את פניו אליהם.

ועפי"ז ביאר את ענין התקיעות דע"י שמחמירים ישראל ע"ע לתקוע במיושב ובמעומד הרי זה בבחינת שוחד דהקב"ה מקבל מישראל שע"י שמדקדקים ומחבבין את המצוה נושא להם הקב"ה פנים "ישא ה' פניו אליך" וסותם הוא את טענות השטן וזהו המשך הכתוב "וישם לך שלום"

 כבן המתחטא אצל אביו

אכן היא גופא קשיא דעיקר דברי הגמ' הללו צ"ב מיניה וביה וכי מה תשובה יש בכך דישראל מחמירים ומדקדקים אף בכזית וכביצה הלא זה גופא הוי בחינת שוחד?

וזו הלא היתה טענת המלאכים הכיצד נושא הוא הקב"ה את פניו אליהם והלא כתב בתורתו 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', ומה תשובה יש בזה שמחמירים הם ע"ע סו"ס נמצא הקב"ה 'מקבל שוחד'!?

אך נראה לבאר דהנה איתא בתענית יט א "מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו גשמים מנטפין אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיתין ומערות התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתיקנן וכו' באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו וכו' שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך לנדות אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואיתא שם עוד כג א "כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו ואומר לו אבא הוליכני לרחצני בחמין ושטפני בצונן תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים ונותן לו"

נתבונן במעשה זה הנה עומד הוא חוני עג עוגה ונכנס לתוכה ו'מודיע' כביכול להקב"ה כי אינו זז משם עד שירחם על בניו ויוריד גשם משנענית בקשתו לא מהסס הוא לפרט לפרטי פרטים כי לא לזאת כוונתו "לא כך שאלתי" משגם לזאת נענה והתחילו יורדים בזעף מתייצב הוא בשלישית ובפיו בקשה כי ירדו הגשמים כתקונם משגם לזאת נענה חוני מחלה הוא את פני אביו כי יפסיק את הורדת הגשמים לה כה התחנן וייחל והענין מתמיה כלום אין אין זו חוצפה ועזות פנים כלפי שמיא האין זהו מעשה שצריך לנדות עליו?

מכאן נלמד דישנה בחינה מיוחדת של 'בן' אצל אביו.

בחינה זו קובעת דמצד שורת הדין והמשפט יש לישא פנים. אכן אצל אדם מן השורה הייתה זו חוצפה ועזות אך חוני המעגל הרי הוא נידון בבחינה מיוחדת "כבן אצל אביו" והתנהגות זו שייכת בבן שכן לבן נותנים כל מה שמבקש אף אם אין זה משורת הדין דזוהי מהות הבחינה של 'בן אצל אביו' דבל בקשה שלו נענית בלא לדון אם אכן ראוי וכשר הוא לקבלה אם הבן מבקש האב נותן

וכבר פי' הראשונים שם כי המכוון בלשון 'מתחטא אצל אביו' דהיינו דאף שנוהג שלא כשורה וחוטא לאביו אפ"ה ממלא אביו לכל בקשותיו.

ההבדל בין עבד לבן

ומעתה יבוארו היטב דברי חז"ל בברכות הנ"ל שכן בכך שישראל מראין כי מחבבין את המצוות הרי דמראים הם בעצמם כי אין די להם להיות בבחינת 'עבדים' אלא רצונם לעלות ולהתגדר בבחינת 'בנים'

דהנה ההבדל בין עבד לבן הוא דבן עושה את 'רצון' אביו בעוד עבד עושה את 'ציווי' רבו.

ואחד האופנים שבהם ניכר הבדל זה דעבד לעולם לא יעשה מעבר למה שנצטווה דהרי כל עבודתו הינה לטורח בעיניו בעוד שבן תמיד יחפש כיצד לגרום יותר קורת רוח לאביו וציווי אביו בשבילו אינו אלא היכי תמצי לדעת מהו רצון אביו

אשר על כן בזה שבני ישראל מדקדקים ומחמירים בברכת המזון אף על כזית וכביצה מראים הם שהינם מחבבין את המצוה ואינם מקיימים אותה משום ציוויו ית' אלא מחמת רצונו 'כבן אצל אביו' ואזי 'כמים הפנים לפנים' וגם הקב"ה נוהג עמם בבחינה זו של 'בן אצל אביו' ונושא להם פנים.

וכעת נבין שאין בזה ענין של קבלת שוחד שכן לבן תמיד נושאים פנים ומשורת הדין הוא דכאמור זוהי מהותו של בן דבל מה שמבקש מקבל הוא!

והם הם דברי הגמ' בר"ה דע"י התקיעות דמעומד ומיושב מסתתמות טענות השטן.

דהנה מגיע יום הדין ומגיע השטן לקטרג על כלל ישראל ומונה רח"ל את חטאיהם ואכן נראה כי צודקות הן טענותיו אלא שאז נעמדים ישראל די בכל אתר ואתר ותוקעין ומריעין מיושב ומעומד ועולות התקיעות ומעוררות רחמי שמים זועקות הם כביכול 'רחמנו כרחם אב על בנים'

מראים הם לרבש"ע דאמנם כשלנו בעוונינו ויש לו לשטן על מה להשטין אך בכל זאת בנים אנו ואף אם צודקות המה טענותיו מ"מ קולות תקיעותינו מוכיחות כי "בניך אנחנו" ולבנים אפי' אם חטאו סולחים ומוחלים וממלאים רצונותיהם

הרב דסלר כותב שאב שאמץ בן וגידלו וטפחו, אולם יש לו בן מִשֶלו שבעת לידתו זנח ולא הכירו כלל, והנה כעת שב ופגשו, ופרצה שריפה, באופן אינסטקטיבי האב יציל תחילה את בנו הביולוגי! כח הבן! ברא כרעא דאבוה. אנו בנים לה', זה חלק אלוק' ממעל, זה קוב"ה ואורייתא וישראל חד הם! ולכן לא שייך גירושין בינינו לקוב"ה. אנו בנים. מבנים לא מתגרשים.

ומדיוק לשון הגמ' בברכות עולה ענין נוסף דהנה תשובת הקב"ה למלאכים היא בזה"ל "וכי לא אשא פנים לישראל" אין אומר הקב"ה דאין זה שוחד אין הוא דוחה את טענתם של מלאכי השרת אלא אומר "וכי לא אשא פנים" כביכול אומר הוא דלא שייך אחרת ומבואר דענין זה של נשיאת פנים לישראל כורח המציאות הוא "וכי לא אשא פנים" שכן דבר זה כאמור נגזר מעצם מהות ומצב הבן אצל אביו ולכך הקב"ה כביכול לא יכול שלא לישא פנים לבניו

ברם דבר מובן מאליו הוא כי לדרגה זו של 'בנים' דרגתו של חוני המעגל לא זוכים בכדי מצריכה היא עמל רב ויגיעה מצריכה היא עבודה מאומצת יום יום שעה שעה דאמנם זכויות רבות טמונות במעלה ודרגה זו זכויות כ'מסתתמין דבריו' אך בו בזמן ישנם גם חובות מיוחדים המוטלים על הבן ואכן תחילת הדרך אשר בסופה יזכה האדם להיות בבחינת 'בן אצל אביו' כבר מבוארת בדברי חז"ל הנ"ל חיבוב המצוות כתקיעות מיושב ומעומד ובחומרת ברכות בביצה וכזית אך ישנם עוד חובות החלות על כל איש מישראל הרוצה להיות בבחינת בן אצל אביו ונראה בס"ד לבאר ולהרחיב ענין זה

הפרישות מעריות הבדלה אך מחמת רצונו ית'

כאמור יסוד הציווי הוא שרצון השי"ת הוא שנראה בעצמנו שפרישותנו מאיסור זה הינה מחמת רצונו ית'

וז"ל התו"כ "ראב"ע אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר אי אפשי ללבוש כלאים אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עליו ת"ל "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" שתהא הבדלתכם מהם לשמי פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים"

ומבואר כנ"ל דאין לאדם להמנע מאיסורי תורה מחמת שאינו חושק בהם אלא צריך הוא ליצוק לפרישתו את התוכן הראוי את ה"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" צריך הוא להתבונן במהות ההבדלה זהו היסוד ושורש הציווי של "הוו פרושים מן העריות" שבן כביכול אומר להם הקב"ה לישראל הוו מובדלים הראו וגלו כי בני אתם הראו כי מחמת רצוני מתרחקים אתם מן העבירה ובזה הרי אתם מקבלים עול מלכות שמים עליכם זהו 'בן אצל אביו' עושה הוא את רצון אביו כי יודע הוא שאינו כמו כולם בן אצל אביו הוא!

'נבל ברשות התורה'

הרמב"ן וז"ל על הפסוק 'קדושים תהיו' "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו וכו' ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות" ועי"ש בארוכה עכ"פ בדבריו מחדש הרמב"ן ענין מחודש של "נבל ברשות התורה" נבל זה אינו עובר ולו על ס"ק אחד בשו"ע כל מעשיו הינם בהיתר גמור ברשות התורה יתכן אף שמחמיר הוא בכל איסור דרבנן ומדקדק במצוות אך למרות זאת "נבל" מיקרי והדברים צ"ב מדוע א"כ "זכה" לשם כל כך שפל "נבל" הלא דבר הוא!

אלא הוא אשר אמרנו – על איש ישראל להימנע ממעשים אשר אינם הולמים את מעמדו והן הן דברי הרמב"ן זהו "נבל ברשות התורה" לאיש ישראל אינה ראויה התנהגות של תאוה ורדיפת מותרות אף אם אינה בהכרח אסורה מ"מ אין היא מתאימה לדרגתו של בן ישראל שומה עליו לשים לב למעמדו הרם לכבדו ולהתנהג בהתאם לזאת ואם לאו נבל הוא!

בן לא עושה דבר שאין אביו חפץ בו, הגם שלא אסר זאת במפורש.

אין לאבא נח"ר בזה, אני נמנע. אם לא הוא נבל. הוא יודע שזה מצער את אבא, ובכל זאת עושה.

ואז יבוא ליוה"ד כבן. לבן יש חשבון אחר. יש דין אחר. יש יחס אחר.

האם אנו אכן 'בנים'?

מעשה באדם שבנו הרחיק נדוד למדינת הים התחתן ואף נולדו לו ילדים. שלח האב מכתב לבנו מתי תבוא לבקר? השיבו הבן כעת אני מאד עסוק בעסק החדש שפתחתי, בהזדמנות… אמר האם לעצמו נו, אמחול על כבודי ואסע אליו. שלח לו מברק המודיע על בואו הצפוי. בעת ההפלגה הוא מדמיין בעיני רוחו את המפגש המרגש עם בנו ומשפחתו. כשהגיע לנמל צפתה לו הפתעה. אין קבלת פנים, אין שלטים 'ברוך הבא', אין מפגש מרגש. פשוט אין אף אחד. מעליב. פוגע. האב בכל זאת מחל על כבודו והחל לברר היכן היא עיר פלונית ששם בנו גר. הוא עלה על רכבת, נסע שעתיים, ואז החל לברר את כתובתו המדויקת של בנו. הוא לקח מונית ובשעת לילה מאוחרת הוא הגיע לאיזור של בית בנו. הוא כבר ציפה לשמוע שקרה אונס בלתי צפוי, או שהבן יצא אך נתקע בפקק או משהו בלתי מתוכנן, וחיפש דלת שעליה כתוב 'ברוך הבא' ובלונים מודבקים… הוא עובר דלת דלת והנה מופיע שלט שעליו שם המשפחה. האב דופק בהססנות, וכשלא פותחים הוא מגביר דפיקותיו. הוא חושש מן הגרוע מכל. לך תדע איזה אסון קרה. ואז הוא שומע קול דשדוש של נעלי בית. מי זה? הוא שומע קול מנומנם. האב אומר לו בהתרגשות זה אני! אבא! אמרתי לך שאני בא לבקר, שכחת? אבא, אומר הבן כשהוא מבליע פיהוק גדול, תקשיב, עכשיו מאוחר מאד אז הלכתי לישון. ממול יש מלון תוכל לארגן שם את עצמך ובבוקר נתראה. יהיה נחמד! האב הלך בפחי נפש למלון. בבוקר השכים הבן ונזכר בליל אמש ובושה הציפה אותו. הוא רץ למלון בו שוהה אביו וביקש לברר את מס' החדר. הפקיד השיב לו שאביו פינה את החדר בשעת בוקר מוקדמת, כדי להספיק את ההפלגה של הבוקר לשוב לביתו.

האם אין אנו כאותו הבן? כל השנה ה' קרוב לכל קוראיו ורוצה לפגוש אותנו. אך אין אנו באים. כשהוא כבר מטריח עצמו ובא בימים הנוראים 'דירשו את ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב' אנו הולכים לישון. מרשים לעצמנו להיות שאננים. עדיין לא מתעוררים. ואז יחלפו הימים הקדושים הללו בהם היה צ'אנס לפגוש באבא וכשאנו נתעורר יהיה מאוחר… דודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו… הכוני השומרים פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות…

שייכות בין אב לבנו בדמיון החיצוני

שמא יש להביא בזה הרגש נוסף הנה איתא בבבא מציעא פז א "אמר ר' לוי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה היו כל אומות העולם מרננים ואומרים ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא ולא עוד אלא שעושיי משתה גדול להעמיד דבריהם כו' עדיין היו מרננים ואומרים אם שרה הבת תשעים תלד אברהם בן מאה שנה יוליד מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם פתחו כולם ואמרו בראשית כה יט "אברהם הוליד את יצחק" הרי דההוכחה ששכנעה את כל כל אומות העולם כי אברהם הוליד את יצחק היתה מראה פניהם וכלשון חז"ל בב"ר פרשה צג ו שזיו איקונין שלהם היה דומה כי השייכות שבין אב לבנו באה לידי ביטוי בדמיון החיצוני וה"ה בנידון דידן בן תורה וישיבה צריך לדעת כי עליו להראות דומה כביכול לאביו דבר זה ניתן להשגה ע"י עמל ושקיעות בלימוד התורה כל אלו מושכים חוט של חן על פני הלומד משקפים המה את חלק האלוקה ממעל הטבוע בו את האיקונין של מלך עי' שמו"ר פרשה ל שניתן לו והכל רואים ואומרים אכן בן הוא לאביו שבשמים "אני ה' אלוקיכם" אם אכן יתנהג האדם בהתאם לזאת אם לא יחפש תמיד לצאת ידי חובה לא יחפש היתרים ומפלטים אלא יעשה את רצון בוראו ויתרחק מן הדברים אשר עליהם קרא הרמב"ן "נבל ברשות התורה" יתרחק מן הדברים אשר אינם הולמים את מעמדו ותפקידו וישא בגאון את אותו זיו איקונין של מלך אזי יראה הוא כי אכן בן הוא לאלוקיו וממילא מובטח לו כי יסתתמו טענות השטן אשר בא להסטין עליו דהקב"ה ישא לו פנים כ"בן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו"

תפילת החולה

עינינו לך תלויות [ברכת מרדכי, מוסר, ח"ג]

"ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלקים

אל קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר

הוא שם קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו" בראשית כא טז יח

פלאי פלאים!

הכתוב מעיד כי הגר בכתה, המלאך מתגלה ופונה אליה, לאמור אל תיראי,

אבל האלקים שמע לקול הנער לא להגר, אלא לנער!

בכייתה של הגר משכה אליה את המלאך עם הבשורה, אך ה' נעתר לקול הנער לא לקולה של אמו

כל כך למה?

משום שכדברי רש"י על אתר "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל"

מה יש בה בתפילת החולה עצמו שאין בתפילת קרוביו?

ועוד כיצד ניתן להעתר לתפילתו של אבי שושלת הרוצחים שכל העולם המערבי סובל מהם היום ובפרט ישראל, ולהחיותו? מי שאמון על זריעת המוות מגיע לו חיים?

שני יסודות נפלאים טמונים כאן בפרשיה זו, ושניהם נצרכים לנו לר"ה.

חז"ל אומרים איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה. מדוע היא נקראת עבודה שבלב? הרי היא עבודה שבפה? אלא ודאי כולנו מבינים שאין הכוונה כאן לצפצוף היוצא מפינו אלא לכוונת הלב המתלווה לתפילה.

הגר"א שואל מדוע בפסוק קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת דוד לא נהג כבפסוקים האחרים שבאשרי יושבי ביתך, שחילק את הפסוק לשניים באות ו' במשפט הבא? כמו רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם. מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור וכדו'?

השיב הגר"א היות והחלק השני שבפסוק הוא תנאי לחלק הראשון.

ה' קרוב לכל קראיו בתנאי שיקראוהו באמת.

היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עיננו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו, קדוש.

האם באמת אנו חשים כבנים? כעבדים? האמנם עינינו לך תלויות, או שאנו חושבים שבעקרון אנו יכולים להסתדר לבד, רק זה יועיל אם ה' יעזור…?

זהו ההבדל בין תפילת החולה לתפילת המתפללים עליו.

אצלו ה"יקראוהו" הוא "באמת". הוא "באמת" חש יותר קרוב לבורא העולם, וכל מצבו תלוי בו יתברך. הוא חש ב"עינינו לך תלויות". יותר מאשר אצל הגר.

זהו היסוד הראשון שלמדנו מפרשיה זו.

וזה יסוד חשוב מאד. כל מהות הימים הללו היא תפילה. סליחות, בקשות, מוסף ר"ה, תוספת תפילה בימות החול, והעולה על כולנה יוה"כ שכולו מוקדש לתפילה ולהתקרבות אליו ית'.

אם אדם בא לביה"כ כדי להנות מן הפיוטים, בשביל החוויה, יכל ללכת לקונצרט. שם האקוסטיקה טובה יותר. אם הוא מזמר ואינו נותן לבו למה שאומר, חבל על זמנו שבוזבז.

כל עבודתינו היא לברור כל מילה היוצאת מן הפה, לכוין, ולהתחנן באמת, כשאומרים זוכרינו לחיים, וכתוב בספר חיים, לכוין באמת כשאנו מבקשים ומלוך אתה בכבודך וידע כל פעול כי אתה פעלתו כו' ולא להוציא הדברים מן הפה מבלי משים.

המעשה עם הרב רפאל שהיה מוהל שנים רבות, ופ"א הזמינוהו למול ילד בבת ים כו' והתפלל עליו בדמעות שליש שיהיה צדיק, וכשגדל אכן היה יר"ש ופנה לישיבה נגד רצון הוריו.

ואמרו רבותינו במסכת ראש השנה יח ע"א "שניכם שעלו למיטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא

ניצל מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצלז זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה מפני מה זה נענה וזה לא נענה ו זה התפלל תפלה שלימה

נענה וזה לא התפלל תפלה שלישה לא נענה"

כוחה של תפילה מעומק הלב. זו עבודתינו בימים אלה, ועלינו לנצלה עד תום!

מדוע באמת התפילה אינה מעומק הלב כראוי לעת כזאת, דין שמים שבו יפסק האם נחיה או ח"ו, האם נשליו או נתייסר, האם יהיה זיווג, זש"ק, פרנסה, שלום בבית, הכל?

[מ"אלה הם מועדי" שלזינגר] מוסרים בשם הגרי"ש כהנמן זצ"ל גאב"ד פוניבז' שביאר את מה שאנו אומרים בסליחות "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"

וסיפר על עצמו שאחרי השואה האיומה והנוראה בה איבד את כל משפחתו וכל מוסדות התורה שהיו בנשיאותו והוא הקימם ויסדם בפוניבז' אשר בליטא החל הכל מחדש לבנות מן המסד בעיר בני ברק מוסדות תורה לתפארת לשם כך נאלץ לכתת רגליו ממדינה למדינה במדינת הים ולעבור מבית לבית ומפתח לפתח כדי לעמוד כך עם היד מושטת לקבלת נדבות וצדקות להקים תורה מעפרה אין לתאר כמה הדבר קשה לדפוק בדלתי נדיבים ולא פעם היה מתפלל בליבו שאיש לא יהיה בבית איש לא יפתח את הדלת ולא יעמוד כך בבושת פנים…

אמנם הבושה היא בגלל שאתה בא לקחת כסף ששייך לאחרים דבר לא שלך ואתה צריך להוציא את זה מהבעלים אבל אילו היה זה כסף פרטי שלי הנמצא בידי אחרים הלא פשוט הדבר שאיש לא היה מתבייש לדפוק על הדלת ולבקש את כספו והרי אנשים נהרגים אפילו על פחות משווה פרוטה ובודאי להחזיר לעצמם את כספם מוכנים גם לשבור את הדלת ובודאי לדפוק ולבקש חורה את כספם ואת רכושם.

 ובכן מדוע אנו איננו מתביישים לעמוד כעני בפתח ולבקש כל הדרוש לנו מאת הקב"ה?

הטעם הוא משום שיש לנו הרגשה שהכל שייך לנו הכל הוא רכושינו הפרטי החיים והפרנסה המזון והמחיה השלווה והבטחון.

 אבל אילו ידענו שבעצם לנו אין מאומה וכל מה שיש לנו הוא של בורא העולם והכל שלו הוא ואנו מה כוחינו ומה גבורתינו זהו שאנו אומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" כי מכיון שהכל מאיתו ית"ש וכל מה שאנו מקבלים הוא מתנת חנם צדקת ה' אין זה שלנו כלל ועיקר אלא צדקה שה' עושה עימנו. וממילא לנו בושת הפנים.

אדם שאיננו עושה תשובה לרוב הוא משום שאינו מרגיש שחב למי שהוא, שהרי כוחו ועוצם ידו עושים לו את החיל הזה, הכל מכוחו ומגבורתו, ואז שוכח הוא את אלוקיו וממילא מתרחק יותר ויותר מתשובה.

רק אדם שיש לו מידת הכרת הטוב ויודע שכל מה שיש לו הוא מאת הבורא ית"ש הוא האדם שישוב בתשובה שלימה כי רק ע"י תשובה יהיה לו את העוז לבוא שוב לפני הבורא בימי הדין והרחמים ושוב לבקש על עצמו ועל בני ביתו וכך אנו אומרים בסליחות "באנו לפניך כדלים וכרשים"!

זו מהות התפילה בימים אלה. כמה שיכפוף האדם דעתו כך יטב. כשופר הכפוף. כדלים וכרשים. מי שבא עם תביעות, בודקים מה מגיע לו… מי שבא בתחנונים כדל ורש, נותנים לו מתוך רחמים…

יסוד נוסף הקשור לימים אלה נעוץ בפרשה זו.

שאלנו כיצד ה' שמע לקול תחינתו של הנער שממנו תצא אומה רשעה שהתורה מגדירה אותו "הוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" ויצרו כ"כ לישראל, וה' שומע בקול הנער? כך גם שאלו המלאכים את השי"ת.

התשובה היא כי שמע ה' בקול הנער באשר הוא שם. אמר להם הקב"ה על פי מעשים של עכשיו הוא נידון.

אלולי קול הנער- היה נותר נמק תחת אחד השיחים. אלולי באשר הוא שם, היה נותר כקול קורא במדבר.

הבאשר הוא שם חסד גדול וסוד נפלא הוא לנו.

אנשים שואלים מה יועיל להשתדל בתפילות ר"ה, הרי ממילא איני כה צדיק, ומן הסתם אשוב לסורי לאחר ר"ה וימים נוראים, היש טעם להשתדל כל כך?

התשובה היא "באשר הוא שם". אם בר"ה אתה מסיים את התהילים. אם אתה לא מבטל אותו על מנגלים ופיצוחים, אינך מבזבזו על שיחה בטילה והבלים, על חדשות ופוליטיקה. וכ"ש על קריאת עיתונים ושעמום ובטלה המביאים לידי חטא, אזי הדין של ר"ה יהיה כפי מצבך היום. באשר אתה שם, ולא על פי העתיד.

כמו בבא לפני שופט. אם מדבר בדרך גאוה, אם מרגיש שאינו מפחד, ואינו נכנע, השופט מלמדו לקח. אולם אם בא בשיפלות ובתחנונים ומבקש מחילה ומודה על חטאו- סיכויים רבים שיסלח לו וידון ברחמים.

בשמים יראו כיצד היום התנהגת, כיצד היום כיוונת בתפילתך, ביקשת מעומק הלב, המלכתך בוראך מתוך כוונה אמיתית ושאיפה כנה לתיקון עולם במלכות שקי, ידונך באשר אתה שם, לחיים טובים לעבודתו ית' אכי"ר.

עורו ישנים

ר"ה נקרא בתורה יום תרועה יהיה לכם. מ"ע של היום היא תקיעת שופר. היא עיקר היום, כאכילת מצה בפסח וישיבת סוכה ונטילת לולב בסוכות.

אנו נמצאים טרם תקיעת שופר. מצוה עצומה מן התורה, שכוחה רב לשבר את קיטרוג השטן, ולהפיל המחיצות ולקבל תפילתנו ברצון.

כתב הרמב"ם [יד החזקה – הלכות תשובה פרק ג] בטעמה הנגלה של מצות תקיעות שופר:

 (ד) אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה כו':

הרמב"ם מלמדנו מה היא הצרה הגדולה ביותר של האדם שאינו משתנה. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן. הרמב"ם אינו מציין שאלו העוברים עבירות חלילה. אלא שוכחים את האמת בהבלי הזמן.

אחת השיטות היותר מתוחכמות של היצר לטרפד את ההתעוררות של האדם היא להטרידו במעשי היומיום. לאדם קשה להשתנות, והוא כבר קבע לו דפוס הנהגה מסוים, והוא חושב לעצמו כעת אני אשתנה? כבר התרגלתי. וכך היצה"ר מכניס את האדם למערבולת של עבודה, אוכל, שינה, ושוב עבודה אוכל שינה וחוזר חלילה.

משל למה הדבר דומה?

 לאדם שביקש לסוע לנהריה. משלא ידע היכן האוטובוס המתאים- נכנס לאוטובוס הראשון שראה, אוטובוס משוכלל ומפואר. לאחר שכבר האוטובוס הותנע והחל בנסיעה התיישב לידו מאן דהוא ואמר לו שהאוטובוס מגיע לאילת… אילת? אני צריך לנהריה!. הלה הצביע בפניו על אוטובוס סמוך וא"ל זה מגיע לנהריה. מיודענו המשיך לשבת, ללא תנועה. מדוע אינך יורד? שאל הלה, והוא השיב, לא, תראה, האוטובוס הזה נוח, עם מזגן, כיסאות אורטופדיים, עתה שאעזבנו ואעבור לאוטובוס ההוא שנראה גרוע מאד?.

ללא ספק אנו מגחכים לשטותו של הלה, אולם האם אין אנו נוהגים כמוהו? אנו יודעים שאנו לא נוהגים נכון, ובכ"ז אנו בשלנו, למה? כי אין לנו חשק לשנות, אנו כבר יושבים באוטובוס שנח לנו בו…

וזה מה שאנו קוראים בשה"ש – פרק ה

 (ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה: (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: (ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: (ה) קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: (ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי: (ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת:

הקב"ה קורא לנו, פתחי לי, ואנו אומרים לו לא מתאים לי עכשיו… אני כבר במיטה, עם פיג'מה, לא עכשיו…

לצורך כך בא השופר. תקעו בחדש שופר, בכסה ליום חגנו. אח"זל חדש- חדשו מעשיכם. שופר- שפרו מעשיכם.

סיפר יהודי זקן רב בחו"ל תלמיד ישיבת ראדין כי הוא זוכר היטב את המעשה של ה'דיבוק' שהגיע אל מרן ה"חפץ חיים" בזמנו והוא היה זה שנשלח על ידי הח"ח לבדוק את מצבה וטיבה של הנערה שהובאה לפניו יחד עם הגרי"ש נהנמן זצ"ל לאחר שהוציאו ממנה את הדיבוק וסיפר שהתבונן היטב במחזה וראה את פיה איך שמדברת מבלי שתעשה שום תנועות של דיבור אלא מישהו אחר מדבר מתוך גרונה והמשיך לתאר את כל פרטי המעשה הידוע לרבים וכאן המשיך הרב המספר לומר אני לא מאמין לשום דבר שיספרו לי ולולא שראיתי במו עיני את המחזה הנורא הזה לא הייתי מאמין למי שהיה מספר לי כזאת הייתי בטוח איפוא שלאחר שראיתי בחוש את החיזוק הגדול הזה ודאי שזה ישפיע עלי השפעה מכרעת לטובה אבל קרא הרב הזקן בקול ואמר תוך כדי שהוא נותן מכה על הקיר שלידו כמו שזה השפיע על הקיר הזה כך זה השפיע עלי נורא למתבונן עד כמה כל הציורים והגילויים בחוש לא ישפיעו על האדם מאומה אם לא יעורר את עצמו כל הזמן ללא הרף בכל הדברים הצריכים חיזוק וידועים דברי המשגיח רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל לאחר מעשה הדיבוק שאצלו הפלא הגדול הוא שאינו רואה שום שינוי בישיבה לא בתורה ולא בתפילה ולא בעבודה אחר שנתגלה לנו נשמה מעולם האמת דלכאורה אחר גילוי כזה היה ראוי שיתעוררו בהתפעלות להתחזק בתורה ועבודה ["מאיר עיני ישראל"]

השופר מטרתו להרעיד נימי הלב. להזכיר לאדם יש דין ויש דיין. הקב"ה כעת יושב על כסא הדין ודן את כל באי העולם. תשתחרר מכל ה"לא נח לי" וה"לא בא לי", תתעורר מהבלי הזמן, ותתחרט על מעשיך הרעים וקבל לתקנם!

חדל מהשקיעות בחומר, והתבונן ברוח, כמו שכותב הרמב"ם "והביטו לנפשותיכם", כאשר חסר לנו משהו בחומר מיד אנו חשים, אולם אם לא היינו היום בשיעור, כלל איננו שמים על לב שחסר לנו משהו. אם לא כיוונו תקופה בתפילה בשבילנו זה לא מפריע וממשיכים לסדר היום. [חוכמה"צ עמ' רצד].

אם זלזלת בתפילה, תתחזק, בברכות, בק"ש בזמן, בלשה"ר, בשנאת חינם, בנקימה ונטירה, בבין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, בשמירת העינים, בהליכה בצניעות, בקביעת עיתים לתורה. להוציא את המכשיר הטמא מהבית, לנתק את האינטרנט, להפסיק עם העתונות המקולקלת, ולשוב לאבא שבשמים בקבלה אמתית של לא עוד. אנו מעכשיו בניך רחומיך, שרוצים רק לעשות רצונך.

ובכונה תחילה אמר חדשו, ושפרו. לחדש= שעלינו להוסיף מעשים חדשים למעשנו ולחדול ממעשינו הרעים. ושפרו- לדקדק במעשינו הטובים שיהיו יותר לשם שמים. יותר בכוונה.

הגמ' בר"ה אומרת שתוקעים בר"ה כדי לערבב השטן. נשאלת השאלה כיצד השטן מתערבב ע"י התקיעות?

תוספות ראש השנה דף טז/ב

 כדי לערבב את השטן – פירש בערוך [כדאיתא] בירושל' בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא:

ועדיין לאחר התוס' לא ברור, והרי כך שמע גם שנה שעברה, ומדוע הוא כעת נבהל, גם שנה שעברה לא היה זה השופר הגדול, אלא שופר של ר"ה???

אלא מבארים בעלי המוסר השטן יודע שאם אנו נשמע את השופר ונשפר מעשינו ונשוב בתשובה ממילא היום אם בקולו תשמעו תבוא הגאולה ובילע המות לנצח וישחטוהו, וזה מה שמפחיד את השטן, שהגם שלא שבנו בשנה שעברה, אולי אם השנה אנו נשוב הוא יתבטל מן העולם.

וזהו מהותה של התרועה, "יום תרועה" שתרועה הוא לשון שבירה, כמו תרועם בשבט ברזל כו' , שעיקר מטרתה לשבור את לב האדם שישוב אל ה'.

אם כך תשפיע עלינו תקיעת השופר, נהיה סמוכים ובטוחים שנכתב אכן לאלתר לחיים טובים ולשלום אכי"ר.

אור דניאל פ' קדושים:

משל נאה על כך הביא הרב הררי שליט"א בספרו "אור ההר" איכר רוסי באחד הכפרים הנידחים ברוסיה חשקה נפשו להתוודע מעט לעולם הגדול קבץ וצבר פרוטה לפרוטה עד שיום מן הימים עלה כידו להגשים את חלומו ויצא אל עיר הבירה העיר הגדולה בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה "הקרקס העולמי" הקרקס הפלאי הגיע לעיר נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו ישלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רוכל " דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר את כל הבתים ואת כל הפרות את הכל רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה עליך לרדוף ולרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל היכון " הפשיל הכפרי את שרווליו קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו בהתחלה דימה שהנה עוד מעט עוד קצת מאמץ כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו אך אט אט עזבוהו כוחותיו בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם הפסיד הון כה רב והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה "רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד ב"כ גדול " רכש כרטיס והכניסוהו לאיצטדיון גדול עם הרכה כסאות הראו לו את מקום מושבו וישב שם מצפה להתחלת ההצגה שבה יצחק וישמח את עצמו והנה מול עיניו מגרש גדול ירוק וסוס שקוע באבוס ואדם אחד עומד בקוצר רוח לרדוף אחרי הסוס זהו ביתן הצחוק של הקרקס העולמי… אל תתלבט כל כך ואל תתפתה לרדוף אח ה"אלוה" ואם כבר יש לך אלוה שאתה רודף אחריו עצור בחר לך את אלוקי אברהם יצחק ויעקב רק כשיושבים מחוץ למגרש ומתבוננים במעשינו ניתן לבדוק את איכותם יתבונן כל אחד ויבחן את עצמו היכן הוא נמצא במגרש או מחוצה לו.

תפילותינו להמליך את קוננו

למענך אלקים חיים

העקרון מ'אוצרות משה' ימים נוראים עם תוספות

כתבנו לחיים למענך אלקים חיים. מה יצא לה' מחיינו? למה זה למען ה'?

ראיתי בכתב סופר רעיון נפלא ממש והוא דבמדרש איתא כשיש אנשים חוזרים בתשובה השטן מקטרג "עמך ישראל גנבים הם" וז"ל המדרש [ילקו"ש תהלים רמז תשיה] אתה מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל מה עושה נוטל קנה של מאזנים והוא מעיין את העונות כנגד הזכיות והן שוקלין אלו כנגד אלו ושתי כפות של מאזנים שוות והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו והשטן בא ואינו מוצא שם עון שנאמר יבוקש את עון ישראל ואיננו כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה לכך דוד משבחם לישראל שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ע"כ

ולכאורה יש לשאול מנין לקטרג ולומר שעם ישראל גנבים הם ומה הוא תואר "גנבים"?

ואם הם גנבים ממש מה צורך בקטרוג והלא ביום הדין הכל נלקח בחשבון, וכי צריך לקטרג על אדם "גנב" כדי שיתחייב על גניבה? הלא גניבה זה אחד מהדברים החמורים שבאה בחשבון ביום הדין ופשוט!?

נבאר על פי מעשה שהיה עם הגרי"ס:

מספרים שפ"א ביקר הגרי"ס במלון כדי לשתות מים. לאחר שסיים הוגש לו החשבון וראה שהוא כולל סך ו0$. הוא התפלא. כששאל מדוע כ"כ יקר, השיבוהו שהוא משלם על השטיחים היקרים, התקרה המעוצבת, הנברשות המוזהבות, הכורסאות המרופדות, ובקיצור – על כל התפאורה. המים עולים רק עשרים סנט…

ואז הבנתי, שיתכן שהאדם כאן בעוה"ז נהנה מהעולם ובעצם כבר קיבל שכרו בעצם היופי של התפאורה והעוה"ז. ההנאות הפאר הטבע על כל נוראותיו, די בזה כדי לשלם לי את שכרי.

אולם שמתי לב, שהפועלים והמלצרים אוכלים ושותים ונהנים, ואף מקבלים בסוף החודש משכרת מכובדת. הכיצד? הם פועליו של בעה"ב, הם סמוכים על שולחנו. הם נהנים וזה רק הבונוס.

כך גם האדם כאן בעוה"ז. אם האדם הופך עצמו לעבד של הקב"ה- אם כעבדים- אזי הקב"ה מרחם עלינו שהרי עינינו לך תלויות ואנו סמוכים על שולחנך! וחוץ מכך אף יקבל לבסוף את שכרו מושלם ללעוה"ב.

יעקב נהנה מהעוה"ז אף שהוא כביכול של עשו, משום שהוא כמציל מן הארי ומן הדב. כך האדם שעושה רצון ה' נהנה מן העוה"ז על אף שהוא יקר- מן ההפקר. ועוד מקבל שכר.

לאור הקדמה זו נבין את שכתב הכתב סופר ליישב את השאלה ששאלנו בתחילה.

יש לדעת שהקב"ה ברא האדם לא למטרות הבלי העולם הזה אכילה ושתיה וכדו' דלהבלים האלה ברא בהמות.

אבל לנו הזהירנו הבורא 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין' שאל יתפתה לעשות מעשה בהמה.

דיברנו פעם בעבר. לא בונים חללית משוכללת בשביל לעשות איתה טיסות בשמי הארץ… נאס"א לא משקיעה מליארדים בשביל דבר שמטוס קל במחיר של אלפי דולרים יכול לספק…

עאכו"כ קוב"ה לא משקיע את המכונה המתוחכמת ביותר בעולם – את גוף האדם – את שכל האדם המגיע לעליונים, [שאיננו מנצלים ממנו אפילו עשרה אחוזים] כדי שישקיע בבורסה, או יכניס גולים… או ינתר לגובה… חתול תעשה זאת טוב ממך… לא לכך יצר ה' את נזר הבריאה.

 על האדם לידע ולהשכיל ולהבין שאם ה' היה רוצה לברא אותו בהמה היה עושה זאת והיות וברא אותו "אדם" חייב להשתמש בעליונות זו למטרתה המיועדת!

וכבר החכם מכל אדם שלמה המלך בקהלת אמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

העיקר זה יראת שמים כי זה כל האדם ובמיוחד עם ישראל נוצר להיות ממש ממלכת כהנים וגוי קדוש גוי מובדל גוי מורם בשביל עם ישראל נברא העולם.

ולכן הוא נקרא ראשית. כמובא במדרש רבה ה' קנני ראשית דרכו וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה והנה העולם הזה בא להיות משמש לאדם שהוא נזר הבריאה ובמיוחד למלכי עולם שהם עם ישראל שהם מלכים.

והנה מי שעושה את תפקידו לו נאה תמורה ומגיע לו משכורת וכל מה שנהנה מהעולם הזה לו נאה ולו יאה.

הוא מלצר הממלא את תפקידו נאמנה. מגיע לו האוכל בדין, ואין הוא צריך לשלם על כוס מים ו0$…

הגזלן

אבל זה שלא מתפקד כירא שמים כעובד ה' כדת וכשורה א"כ הוא גנב שמקבל משכורתו ונהנה מהעולם הזה כדבעי אבל לא מקיים חובותיו כלפי הבורא וא"כ הנאת הרשע בעולם הזה היא גזילה מהקב"ה.

כמוהו כמלצר שירצה מחד גיסא לאכול עם חביריו המלצר מכל טוב שבמטבח, אך יסרב לשרת את האורחים… הוא גזלן במאכלו!

כי מי שאינו מודה בהשגחת הבורא ומטרת העולם א"כ הוא גוזל הקב"ה וכעין מה שאמרו חז"ל בברכות "כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה נקרא גזלן"

והנה יש גוזלים ה' בפרהסיא עליהם אין צורך בקטרוג היות והדברים ברורים והם מוכרים כגזלנים ויהיו נדונים על זה

הגנב

אבל יש אנשים שנראים יראי ה' ובתוכם רודפים עוה"ז על אלה האנשים כשהם נידונים השטן מקטרג ורוצה לחשוף את פרצופם האמיתי שהם אינם יראי ה' אלא גנבים בהיות ובפנימיותם רודפים עוה"ז ולמרות מעשיהם של יראת שמים הלא הם בגדר גנב.

וזהו ענין המדרש שהשטן מקטרג "עמך ישראל גנבים הם"!

הוא מלצר שעושה רושם כעובד, מתחמק מכל מטלה, בקושי זז, בורח מוקדם מבלי שירגישו, נעלם באמצע, הוא לא גזלן. הוא גנב.

התביעה עלינו שאין באמת כוונת עמ"י לעבדך באמת. הם עושים זאת 'בגניבה'. כדי להרויח פרנסה. הם כל הזמן דואגים להנאתם וטובתם. הם לא באמת ראויים לשפע שהשפעת, ואם כן הם גנבים ביחס אליו!

הם מוכנים להשקיע הון בתאוות העוה"ז ובמטבח בסגנון איטלקי, אולם אין לו כדי להשקיע במזוזה ובתפילין מהודרות. כאן הוא מתפשר…

הוא מוכן להשקיע זמן רב בלימודים והשתלמויות כדי להגדיל מעט את המשכורת, אולם לא מוכן להשקיע ולקבוע עתים לתורה…

הוא בא לתפילה ולביהכ"נ ולשיעור, אולם לאחר מכן שקוע שעות באיסורי תורה חמורים בטלויזיה ואנטרנט…

ולכן עלינו להיות כנים בעבודתינו להמנע מרדיפת עוה"ז ולהיות עובדים ה' באמת ובתמים ואז כל מה שנהנה מהעולם הזה יהיה "בזכות" ולא "בגניבה"!

מעשה באדם שבא לפני הרב עזריאל טאובר ואמר לו שיש לו הרבה צרות ומתי כבר יבוא משיח. א"ל הרב שאינו ממתין לביאת המשיח, אלא למישהו שיפתור לו את הבעיות… פירושו – אם יבוא עתה איזשהו עשיר ויפתור בעיותיך – אזי תאמר למשיח – 'אין לך מה למהר… תקח את הזמן שלך'… 'אני לא לחוץ על היום או השנה בדוקא'… ו

וכמעשה באותו חסיד שפנה לאדמו"ר וא"ל רבה אני כבר שנים מתפלל למשיח ואינו בא! אמר לו הרב המשיח שהנך מתפלל עליו לעולם לא יבוא, והמשיח שיבוא – מעולם לא התפללת עליו…

אדם ממתין לביאת המשיח כמו לביאת איזה עשיר שיפתור בעיות… לא מתפללים על גלות השכינה, על תיקון העולם במלכות שד-י על הארת פני ה' אלינו, אלא ממתין שנאכל גלוסקאות שיגדלו על העצים…

ומדוע איפה אנו מבקשים עולם הזה? שערי פרנסה?

מה שאנחנו מבקשים דברים של עוה"ז מהבורא הוא כדי לשרת ה' והיינו פירוש בקשתינו בימים נוראים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים למענך אלוהים חיים" היינו שמבקשים שה' יכתבנו לחיים כאלה שכל המטרה שלהם היא "למענך אלוהים חיים"!

תשובה – מחט אבל חזקה

חיובנו בזמן זה – לשוב בתשובה . על מצוות התשובה אנו מוצאים התיחסות בתורה, פסוקים המצריכים התבוננות:

 (י) כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך: (יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא: (יב) לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: (יג) ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: (יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו: (דברים פרק ל)

ו. הכיצד יחשבו בנ"י שהתשובה בשמים?

2. כיצד יתכן שא' יסבור שהדבר בשמים, ומאן דהו יתקנו ויענהו שהדבר בתוך ידו?

הדבר יתבאר ע"פ הגמ' (סוכה דף נב.)

א"ר יהודה לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקין בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!

ו. וצ"ב, מהו באמת יצה"ר, חוט השערה או הר גבוה?

2. אנו היינו אומרים להפך, לצדיקים היצר כחוט השערה, ולרשעים כהר גבוה?

דרכו של יצה"ר , כאשר א' רוצה לקבל קבלה טובה, הוא מפחיד אותו מתוצאות קבלתו…

לדוגמא: ו. אדם רוצה להחמיר לא לטלטל בשבת. יצה"ר מיד שואלו- מה תעשה בחרף כשתהי' מצונן בלי טישיו? ומה תעשה בקיץ בלי מטפחת לזיעה? ומה תעשה כשיהי' לך ילדים ועגלה?

2 אדם רוצה להתחיל דף יומי. מה תעשה כשיגיעו ליבמות וזבחים וכדו'? וכאשר אתה בחופשה? ובבין הזמנים לפני פסח כשאין לך זמן לנשום?

3אדם רוצה לקבל להניח תפילין, היצר טוען- ואם תתעורר מאוחר? ומה תעשה כשתהי' במילואים? ליד ה"חבר'ה"

4 אדם רוצה לקבל ע"ע ליזהר בהל' לשה"ר , זה לא בשבילך! ומה תעשה כשתהי' אצל החברים שלך שהם פטפנים גדולים? ומה תעשה בעבודה שלך, כשהבוס הרכלן שלך ידבר?

אדם רוצה לקבל ע"ע ליזהר בטבילה כל ע"ש. זה לא בשבילך! מה תעשה בחורף כשקר, אתה עלול לצאת מהמקווה ולהצטנן! וכן מה יהיה כשיום ששי קצר?

5] מעונין לעבוד על ספר- מנין לך כסף להוצאות כ"כ גדולות? כיצד תקיף את כל החומר? איך ישתלב בסדר היום שלך?

הרשע- נשבר , משתכנע , ונסוג.

הצדיק – אינו מתרגש, הוא אומר לעצמו- צעד א' קדימה- אני יכול לעשות, ודי'ה לצרה בשעתה… ואח"כ עושה עוד צעד, ועוד צעד, עד שמוצא עצמו בפסגת האוורסט…

   ולכן לצדיקים נדמה כהר גבוה, ומתפלאים כיצד יכולנו להר העצום הזה? כאדם המטפס על הר ועיניו קשורות ואח"כ מגלים עיניו ומופתע למצוא עצמו למעלה!

 ולרשעים נדמה כחוט השערה, שכעת הם מבינים שהי' להם לעשות רק צעד א' קדימה כצדיקים, ולהתקדם אט אט, ולא להסתכל לפסגה- ולהתייאש…

ולכן אומרת התורה– לא נפלאת היא ממך… לא בשמים היא, אל תסתכל על מרומי האוורסט ותאמר- זה גדול עלי. אלא התחל בדברים הפשוטים והקלים – אלה שאפי' לא דורשים מאמץ- בפיך ובלבבך, ואז תופתע לגלות לאיזה פסגות תעפיל!

ולצורך זה ניתנו ימי אלול והסליחות ועשי"ת ע"מ שנתכונן, שבל"ז- כשלוננו מובטח.

הסטייפלר והמעיל. הר' פז והמנקה שסיים הש"ס פעמיים!!!

הגרעינים מלמדים מוסר שקובץ על יד ירבה…

הדגשה נוספת יש כאן בפסוק:

אָנֹכִי מְצַוְּר הַיּוֹם!!!

ויברכם ביום ההוא לאמר (מח. כ)

מהו הדיוק ״ביום ההוא לאמור״? חשבתי לפרש על פי דבריו הנפלאים של הגה״ק בעל החתם סופר זי״ע בהסבר הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״ (דברים ד.ד). שעצה טובה נותנת התורה בפסוק הזה לאדם איך להתגבר על יצרו! כי אם האדם מעלה על לבו שיחיה שבעים שנה ויצטרך תמיד ללא הרף ללחום עם היצר הרע, יכול הוא בקלות להתייאש ולבוא לידי מסקנה, שלא כדאי להתנגד לו, כי ממילא לא יוכל להכניעו ולהתגבר עליו. אז איך יתנהג? אלא יאמר ויחשוב בליבו: אני אין לי לחיות אלא את היום הזה בלבד, וביום הזה אני לא שומע לעצת יצרי. יום אחד זה לא כ״כ נורא, וכך בכל יום יאמר לעצמו מחדש: רק היום ותו לא! וכך יוכל להתגבר על יצרו בנקל ולא ישבר מכך שמחכה לו עוד שבעים שנה… וממשיך וכותב: שזה מה שכתוב בפסוק, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם״ – אם רצונכם להיות דבוקים בה׳ אלוקיכם ולנצח את היצר הרע, העצה לכך היא: ״חיים כולכם ׳היום׳״ – תחשבו כל הזמן בלבכם שאתם חיים רק ״היום״ בעולם, וממילא תצליחו להיות דבוקים בתורה ללא שום פחד וחשש… וזהו הפשט גם כאן: ״ויברכם ׳ביום ההוא׳ לאמר״ – שברכם יעקב שיהא רגיל בפיהם לאמור: ״ביום ההוא״ – שאין לנו אלא אותו יום בלבד, ורק כך

תוכלו לנצח את היצר הרע. וממילא אם ככה תעשו, תזכו: ״כי בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה… ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל וכוי (מח. כ) הרה״ק רבי אשר מקרלין זי״ע היה אומר: ״ויברכם ביום ההוא לאמור״ – היינו, ברכם שלא לומר למחר אעשה, כי אם היום דווקא, ושלא לחשוב על יום מחר, כי אם על היום הזה…

יש את האמרה הידועה הקשורה לענין הנ״ל, על הפסוק (שמות יז׳. ט) ״ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא והלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה״. דרכו של עמלק היא לקרר כל התלהבות והתעוררות של קדושה באדם – ״אשר קרך בדרך״, ולכן כשמגיע איזה רצון והתעוררות לאדם לעשות מעשה טוב, או לקבל קבלה טובה, מיד מגיע היצה״ר שהוא עמלק, ואומר, למה לך כבר ברגע זה להתחיל? תתחיל מחר! ולמחרת כבר מתפוגג הרצון והחשק שהיה באותו זמן של ההתעוררות. וזה מה שאמר משה רבינו ליהושע, צא והלחם בעמלק מחר! חייבים להילחם בעמלק – היצה״ר שדרכו לדחות כל דבר למחר!

אבל אנו צריכים כנ״ל – ״ביום ההוא לאמר״ באותו רגע להכניס את שלהבת התעוררות לידי מעשה ואמירה ולא לדחות ליום המחר…

כך היה אומר הח"ח בשם גאון אחד ידמה לעצמו שלושה דברים

א שלא נותר לו לחיות אלא יום אחד בלבד

ב שמוטל עליו ללמוד רק את דף הגמרא או פרק המשניות שבהם הוא עוסק

ג שהוא היחיד בעולם כולו המצווה על לימוד התורה ובו תלוי קיום כל העולם.

---