השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

פרשת חיי שרה

דרשות על הפרשיות ההפטרות והמועדים

דרשות על ספר בראשית

נושאי הדרשות שנמסרו [יתכנו שינויים]

פרשת חיי שרה

*

אחד בצער ממאה שלא בצער

[בנועם שיח]

רעיון נפלא טמון בפרשתנו, על פי משנתו של ר' זלמן סורוצקין זצ״ל בעל ה״אזנים לתורה״.

כשרבקה באה לשאוב מים, נאמר: ״ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" (בראשית כד טז). ודרשו חז״ל (בראשית רבה ם, ה): ׳״ותמלא כדה ותעל׳ ־ כל הנשים יורדות וממלאות מן העין, וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו. אמר לה הקב״ה: את סימן ברכה לבניך״.

ומפרש הרמב״ן: נראה שדקדקו חז״ל כן מלשון ״ותמלא כדה ותעל״ – שלא אמר ״ותשאב ותמלא״ סימן שלא היתה צריכה לשאוב – מפני שעלו המים לקראתה.

מוסיף הרמב״ן, שהנס הזה נעשה "רק בפעם הראשונה, כי אחרי כן כתוב ״ותשאב״".

לכאורה קשה: מדוע נעשה לרבקה הנס רק בפעם הראשונה? אם היתה ראויה לנס מחמת צדקותה – גם בפעם השניה צריכים היו המים לעלות לקראתה?

האדמו"ר מגור משכל את בנו

המעשה הבא אירע בליל שבת קדש פרשת וירא שנת תרצ״ה. בנו של האדמו״ר הזקן מגור, רבי יצחק היה שמו, נפטר מספר דקות לפני כניסת השבת על פני אביו בדמי ימיו. בבית המדרש שבעירה גור שבפולין יושב הרבי הזקן כשהוא מסב לסעודת השבת ומוקף בקהל חסידים. החסידים עדיין המומים ומזועזעים מן האסון שאירע לפני שעות ספורות. מופלא היה אותו ר׳ יצחק בכל דרכיו והליכותיו. מפה לאזן לחשו החסידים כי הוא מאותם צדיקים נסתרים שבלעדיהם אין קיום לעולם. אווירת האסון ממלאת את בית המדרש, אך על פני האב ־ הרבי ר׳ אברהם מרדכי, אין ניכר דבר. שבת קדש היום ־ ובשבת אין מתאבלים על המת. את דברי תורתו מייחד הרבי הזקן לפרשת השבוע שתקרא למחרת – פרשת עקדת יצחק.

וכך אמר האדמו״ר: ״מקובלני מאבותי כי דבר קל הוא לאדם להניח אהבת בנו בשביל אהבת קונו. אדם יכול להתעלות ולהתעלם מאהבת אב לבניו, בשביל להדבק באהבת בן לאביו שבשמים.

נסיונו של אברהם היה גדול הרבה יותר: הוא נצטווה לשחוט את בנו אשר אהב, עם כל האהבה הכרוכה בדבר.

לו היה מתעלם מן האהבה – לא היה מקיים את המצוה. במדרש (בראשית רבה נו, ח) אמרו חז״ל עה״פ ״וישלח אברהם את ידו – הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות הדמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ״כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו״.

כוונת המדרש לומר, הוסיף האדמו״ר מגור, שכן היתה המצוה מעולה וחשובה עד למאד ־ לשחוט את יצחק מתוך שיא רגשי האהבה, כשדמעות של רחמים ושחיטה באים כאחד, וכל זאת מתוך לב שמח לעשות רצון היוצר.

עוד אמרו רבותינו במדרש (שם נו, ד) שיצחק פנה לפני העקידה לאברהם אביו במילים אבי-אבי שתי פעמים, ״כדי שיתמלא עליו רחמים״. מפטיר הרבי באותו מעמד מרגש הוד כולו אומר קודש, כשכל מילה המנסרת בחלל, חדה כחרב, בוקעת רקיעים. אין פירוש הדברים שיצחק פנה לאברהם בזה הלשון כדי שיתמלא עליו רחמים ולא ישחטנו. חלילה!

אלא שעורר הוא רחמים ־ כדי שישחטנו אביו בעודו מלא רחמים עליו, כי לפי הצער – השבח. בצורה זו מלאו הבן והאב את רצון הבורא בשלמות ובהידור מאין כמותם.

הדברים נוראים, המעמד נורא, עוד ימים רבים יהדהדו הדברים בלבבות החסידים. רבים מהם יעלו על המוקד בשמחה, כשהם נוצרים את דברי רבם בלבבם.

המלאכים נראו בעקידה ליצחק ולא אברהם. מדוע?

ובאותו עניין, הארה נפלאה נוספת. התרגום יונתן בן עוזיאל (בפירושו עה״ת), מתאר מה היה באותה שעה, בעקידת יצחק, כששלח אברהם ידו ואחז במאכלת – בסכין, לשחוט את בנו, וזה לשונו: ״עינוי דאברהם מסתכלן בעינוי דיצחק, ועינוי דיצחק מסתכלן למלאכי מרומא״ – העיניים של אברהם היו מסתכלות לתוך עיניו של יצחק, ויצחק – עיניו רואות מלאכי מרומים. ״יצחק הוה חמי יתהום ואברהם לא חמי יתהום" – יצחק ראה את המלאכים, ואברהם לא ראה אותם.

אברהם אבינו ראה את יצחק בנו כשהוא נמצא בהשגה גבוהה ביותר של ראית מלאכים ־ ״עינוי דיצחק מסתכלן למלאכי מרומא״, אך אברהם עצמו לא ראה אותם.

שאל הגרש״ד פינקוס זצ״ל: מדוע באמת לא זכה אברהם לראות את המלאכים כפי שראה אותם יצחק?

והוא מתרץ, שבאופן הפשוט ביותר, מונח כאן יסוד: ראיית מלאכים פירושה מצב של התעוררות, של התרוממות. גדולת העמידה בנסיון העקידה אינה כש״רואים מלאכים", כשהכל הולך טוב וחלק, אלא דווקא כשיש קושי וצער.

יצחק סיים את ההכנות דקות ספורות קודם לכן, כשביקש מאביו שיקשור אותו. כעת, כשהיה כבר עקוד – שוב לא עמד לפניו שום נסיון, ולכן הוא ראה מלאכים. אבל נסיונו של אברהם היה כעת, שעה שנטל את הסכין לשחוט את בנו.

דווקא בשעה גורלית זו, לא ראה אברהם מלאכים: לקחו ממנו משמים את הכל ־ כל ההשגות, כל החשק, כל הגדלות, והוא הראה והוכיח שגם ללא כל זה, הוא נשאר אברהם אבינו, על כל גדלותו המופלאה! (״נפש שמשון״ – שערי אמונה עמ' שפ).

ולפי דברנו ניתן להוסיף, שאברהם לא זכה לראות מלאכים אותה עת – כדי לרומם את נסיון העקידה ולתת לאברהם שכר רב יותר. משמים יצרו עבורו והערימו בפניו קשיים וצער, כדי להגדיל ולהרבות את שכרו.

ה' מתרחק מאברהם בעת העקידה

מה נאוו בזה דבריו הנפלאים של בעל ״חידושי הרי״ם" (״ספר הזכות״) בהקשר למה שכתב ה״זוהר הקדוש" על הפסוק ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״ (בראשית כב, ד). שמשמעות הדברים היא שביום השלישי להליכתו של אברהם לעקידה ראה שהמקום מרוחק ממנו והיה זה נסיון עצום לאברהם!

הן באותה שעה הלך הוא לשחוט את בנו יחידו בציוויו של הקב״ה. סביר היה לצפות שלאור נכונות נשגבה זו תיראה לו התקרבות מיוחדת מצד הקב״ה. והנה בניגוד למצופה – המקום נראה לו מרחוק עוד יותר.

כיון שכן, היה מקום לשטן להכניס לליבו של אברהם הרהורים ופקפוקים אם דרכו צודקת, או שמא לא זהו רצון השי״ת.

אולם אברהם נשאר איתן בדעתו, ולמרות הריחוק, ההסתר והחשכה – הוא התחזק ועמד בנסיון. אברהם אבינו השכיל להביט לפנימיות התופעות ולהבין שההסתר והחשכה נועדו רק כדי להקשות עליו ולרומם בעקבות כך את הנסיון של העקידה.

האור הבוקע מהאישון השחור

כך הם פני הדברים בכל נושא שבתחום הרוחני; ערכה של כל פעולה נמדד בהתאם למאמץ ולעמל המושקעים בה.

ברוח זו נבין היטב את דברי חז״ל במדרש (במדבר רבה טו, ז): ״אמר הקב״ה: עיניים שיש בך, יש בתוכן לבן ושחור, ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחור״.

מבאר ה״שפתי צדיק״ (בהעלותך, ז), כי אילו לא ידענו היינו אומרים בבטחה שהראיה מתבצעת דרך החלק הלבן שבעין, שהרי הלבן מסמל את האור. והנה האמת היא שראיית האדם מתבצעת דווקא באמצעות האישון השחור.

ה״שפתי צדיק״ מוסיף שיש בכך רמז נפלא לתחום עבודת ה׳. העיקר אינו ריבוי התורה והמצוות, שהם המסומלים בלבן ובאור, אלא דווקא החושך הוא החביב בעיני הקב״ה!

לאמר, שהמאמץ והיגיעה המתבטאים בכך שהאדם משחיר עצמו על דברי התורה והמצוות – דווקא באלו הקב״ה חפץ.

לאור זאת ניגש לתירוץ אותו מתרץ נפלא בעל ה״אזנים לתורה״:

שאלנו – מדוע רק בתחילה עלו המים לקראתה, ולא בהמשך כששאבה לגמלים?

״שמעתי דבר נאה ומתקבל, שבפעם הראשונה הלכה רבקה לשאוב מים לביתה, ומכיוון שהיתה צדקת עלו המים לקראתה שלא תטרח בשאיבה.

״אבל אח״כ שאבה מים לשם ״גמילות חסד״, וכלל יש בידינו ״לפום צערא אגרא״. לכן לא עלו אז המים לקראתה, כדי שתטרח ותתאמץ יותר ויותר, ויהיה שכרה כפול ומכופל״.

בחור אחד היה מגיע בקביעות לשעורי הערב אצל הרב שלום שבדרון זצ"ל.

הבחור שלא יכל להגיע לשיעור בשל משחק כדורגל

פעם אחת התנצל בפני הרב ואמר כי השבוע לא יוכל להגיע לשיעורים, מפני שיש לו טרדה מסוימת המונעת ממנו להגיע.

"מה הטרדה?" התעניין הרב,

הבחור ניסה להתחמק אך למול מבטיו האוהבים והאכפתיים של הרב, נאות לספר: "השבוע מתקיים המשחק המרכזי לכדורגל. שעות המשחק חופפות לשעות השיעור, ואני לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני מכור למשחקי כדור, אני אוהב בכל ליבי את המשחק וגיבוריו!…

"ידידי היקר", אמר הרב, "מעניין אותי מאוד לדעת מה סוד האושר במשחק הכדור? הייתי שמח לשמוע מקרוב על מהלך המשחק".

הבחור החל לספר בהנאה אישית: "המשחק מתחלק ל-2 קבוצות. ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר שמי שמבקיע את השער הוא המאושר. זאת אומרת בצידי המגרש יש שער רחב ממדים, ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח, הרגע שהכדור נכנס לשער הוא הרגע האמיתי של המשחק"…

"מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך השער?!" שאל הרב, "בוא עמי ואני אראה לך איך אני בועט לתוך השער 20 כדורים במהירות הבזק"…

הבחור חייך, "את העיקר שכחתי לספר לרב. ליד השער עומד שוער, והוא משתדל למנוע ממך להבקיע גול!, החכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור"…

"ואיך באמת מצליחים להתגבר?"

"נו, זו החכמה במשחק, ומי שמצליח הוא גיבור המשחק!" – השיב התלמיד

"אני רוצה להבין, השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער 24 שעות ביממה, אוכל שם וישן שם?" – שאל הרב בתמימות

"מה פתאום", צחק הנער, "וודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואחר כך הוא שב לחיי היום יום"…

עכשיו נראה שהרב כבר ממש מבולבל והקשה שוב: "אם כן מה הבעיה, נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה?!".

כאן הבחור חש עליונות על הרב… (סוף סוף הוא מבין משהו שהרב לא מצליח לתפוס…) הבחור הגביה את קולו ואמר בהתלהבות: "דווקא משום כך, דווקא משום שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכדור, אין זו חכמה! החכמה והגבורה היא דווקא בשעת הקושי!"…

לרגע זה חיכה רבי שלום, נעמד על רגליו ואמר לבחור: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה? הרי בשבוע הבא אין לך שום מניעה. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש, שמונע את הכניסה, בשעה זו נקודת האושר – להבקיע את השער… כן כן, לפום צערא אגרא! אל תפר את כללי המשחק!"… יום למחרת הוא הגיע לשיעור, הוא הבקיע את השער דווקא בשעת קושי!…

נח לוקח בידו הבהמות הטהורות

זו גם הסיבה מדוע נצטווה נח ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה" אגראשית ז, ב). ממשמעות המילה״תקח״ למדים חז״ל שעל נח היה לטרוח ולקבצם. כל זה בבהמות הטהורות. אך כל שאר הבהמות והחיות הטמאות ״שנים מכל יבאו אליך…״ ־ יבואו מעצמם.

וקשה: אם זכה נח לנס גלוי, שכל הבהמות והחיות הלא־טהורות יבואו מעצמם אל התיבה מכל קצוות תבל, מדוע לא חל נס זה אף על הבהמות הטהורות?

מתרץ הרמב״ן: לפי שגלוי וידוע לפני הבורא שעתיד נח להקריב מהם קרבנות, קרבנות שיעשו לפניו נחת רוח, לכן ציוה את נח להתייגע ולהצטער בהבאת הבהמות כדי ששכרו יהיה גדול יותר. ככל שיתאמץ ויטרח כך שכרו יוכפל ויעלה.

אך לגבי כל שאר החיות והבהמות, השקצים והרמשים… שלא היתה לנח כל מטרה בהקרבתם בשל טומאתם, ולא יכול היה להשתמש בהם למצוה – נעשה עבורו נס ובאו בכוחות עצמם.

בגדי החמודות – וסגולתם

ברוח דברים אלה ניתן לשזור רעיון נפלא נוסף. רבותינו במדרש (בראשית רבה סג, יג) כתבו שהיו לבגדי החמודות של עשיוו סגולה מאד מיוחדת ־  ״שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצין אצלו״, לפי שהיו מצוירים על אותם הבגדים כל דמות חיה ועוף שבעולם, וכל אחד ואחד בא לשכון אצל חבירו.

והנה מצינו דבר מאד מעניין ותמוה. בשעה שהלך עשו לשדה לצוד ציד עבור יצחק אביו כדי שיברכו, השאיר אחריו את הבגדים בבית, על אף שהיו מצוינים ב״כח משיכה״ לקבץ את החיות ברגעים מספר. מדוע אם כך לא לבש את הבגדים בלכתו לצוד, הלא בוודאי היה חוסך לו זמן ומאמץ מיותרים?

מתרץ אחד מגדולי ישראל: עשו השאיר את בגדי החמודות באותה השעה בבית, בכוונה תחילה. הוא ידע שבקיום המצוות נדרש האדם לעמול ולהתייגע, וכי השכר משתלם לפי גודל המאמץ. לכן על מנת שמצות כיבוד אביו תקבל משמעות שונה מהרגיל, ראה צורך להתאמץ בזמן הצידה. הוא רצה שהציד יבוא מכוחו שלו, ולא בזכות הבגדים.

אולי על-פי האמור אפשר להבין את דברי רבן שמעון בן גמליאל: ״כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו.״״ (בראשית רבה סה, טז).

לא לחינם שיבח רבן שמעון בן גמליאל את עשו, שלמרות כל השתדלויותיו במצות כיבוד אביו לא הצליח להגיע אפילו לאחוז אחד (!) למעשיו הטובים של עשו. וזאת על פי מאמר חז״ל: ״טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח״. כלומר היות ועשו השתדל לקיים תמיד מצוה זו על הצד הטוב ביותר, הרי שטובה ה״פעם״ אחת של עשו – במאמץ ובצער, יותר מה״מאה״ שלא בצער של רבן שמעון בן גמליאל!!!

בעניין זה נשגבים דבריו של הגר״י ליבוביץ זצ״ל ממיר שכתב (בספרו ״דעת תורה״): ״.״שכל הצלחת האדם תלויי בעניינים הקשים שהם נגד רצונו, ואם יניח אדם על המאזניים כל מעשים טובים שהם בלא צער ועל כף השני יניח מעשה קטן בצער, יכריע זה את כל המעשים הטובים, וזהו סוד גדול״.

שתי בחינות בשכרה של מצוה

שנו רבותינו בגמרא (מכות כג ע״ב) משמו של רבי שמעון ברבי: "הרי הוא אומר ירק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפשי. ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדן – הפודש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדודות״.

המהר״ל (חידושי אגדות, שם) מציין שממסקנת הגמרא ניתן ללמוד:

״מכאן משמע שידוע מתן שכרה של מצוה, שהרי יליף (למד) קל־וחומר שיש על מצוה שיש עליה צער – יותר שכר״.

אבל שואל המהר״ל: ״ויש להקשות על זה, שהרי אמרו (אבות ב, א) ׳הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוותי. ואם כן אפשר שעל מצות שלוח הקן ומצות דם יש יותר שכר מן מצוה אחרת אף שהיא גדולה מהם?"

והוא מתרץ שבאמת אין סתירה בין שני המאמרים:

״אין הכתוב מדבר משכר המצוה עצמה״.

שכר המצוה כשלעצמה, ללא התחשבות במאמץ שהושקע בקיומה, אינו ידוע: איננו יכולים להשיגו על־ פי חשיבות המצוה המובנת לנו בשכלנו. אולם מלבד השכר שניתן על כל מצוה ומצוה כשלעצמה – אומר המהר״ל – קיים גם שכר אחר:

״אין הכתוב מדבר משכר המצוה עצמה, דק מן השכר שיש בשביל ההוצאה או הטורח. דודאי יש בזה שני דברים. הבחינה האחת מצד המצוה שהשם יתברך נותן שכר בשביל המצוה, אף שאין בה טורח והוצאה כלל, שנותן שכר על מצוה עצמה. ושכר זה אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות שהוא מצד המצוה עצמה, ויכול להיות שיש שכר יותר על קלה מבחמורה. אבל השכר שיש בשביל הטורח וההוצאה, וכמו שאמרו (אבות ה, כג> ״לפום צערא אגרא״ בוודאי השכר הוא לפי הטורח וההוצאה שיש לאדם״ עכ״ל.

טוב פעם בצער ממאה שלא בצער

רבותינו (אבות דר נתן ג, ו) גילו לנו שיעור ומידה מדויקים לפער העצום בין מעשה שמתבצע בצער לבין מעשה שנעשה שלא בצער, והוא: ״טוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריווח״. וביאר הגרא״א דסלר זצ״ל בספרו ״מכתב מאליהו״ (ח׳׳ג עמי 14), כי כלל זה נאמר אפילו על צער כל דהו! ״כי בשמים מתחשבים אפילו עם הצער הכי קטן. כאמרם (ערכין טז ע״ב): ״עד היכן תכלית יסורים? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש, ועלו בידו שתיים״. לכן גם על צער קטן נאמר ששכר המצוה הוא פי מאה משכר מצוה זו כשהיא נעשית בלא צער כלל, ואם יתוסף מעט צער נוסף בעשיית המצוה, יוכפל השכר שוב פי מאה (בסך הכל פי רבבה), כי הרי חשבון זה נאמר על כל דרגה ודרגה של צער. כך שכל צער גדול יותר מכפיל את השכר פי מאה משכר המצוה המגיע עד לידי צער קטן ממנו במקצת, מאחר שכלפי הדרגה הגדולה נחשבת הקטנה הימנה כמו שלא בצער.

"נמצא לפי חשבון זה, שערך המצוה כשמצטער בקיומה יכול להיות גדול אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים מערך אותה מצוה הנעשית בלי צער״.

האיל ה'מסובך' ־ ועולמנו

בילקוט שמעוני (וירא קא) שנו רבותינו: ״רבי חנינא בן דוטא אומר: אותו איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה; גידין של איל ־ אלו עשרה נבלים של כינור שהיה דוד מנגן בהן. עורו של איל – היה אזור במותניו של אליהו.

״קרניו של איל – שמאלו – שתקע בו בהר סיני ׳ויהי קול השופר׳. קרנו של ימין, שהוא גדול משמאלו, שהוא עתיד לתקוע בו לעתיד לבא, שנאמר ׳והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול׳ ״.

הגרא״א דסלר זצ״ל בספרו "מכתב מאליהו״ (ח״ב עמ' 200) מאריך לבאר שבנסיון העקידה הגיע אברהם אבינו למדרגה הגבוהה ביותר בביטול היש השייכת בעולם הזה, מעין עולם הבא ממש. ונקודה זו היוותה את השורש לכל ההתפתחויות העתידות לבוא אחר כך ־ גם לגלויי מתן תורה וימות המשיח.

שואל הרב דסלר זצ״ל:

״וצריך עיון, מכיון שבהקרבת האיל התפיס את כל הדרגות הרמות הנ״ל, מדוע לא הזמינו לו לאברהם את האיל מיד? כי הנה כתוב ״וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר״, ועיין ברש״י שפירש (במקצת ספרים): ״אחר כל דברי המלאך והשכינה ואחר כל טענותיו של אברהם״, והעניין הוא שטענות אברהם עם המלאך באמרו אעשה בו חבלה וכו׳ וכן אמרו עכשיו אפרש את שיחתי – אתמול אמרת ביצחק וכו׳ ־ היוו הנקודות הדקות האחרונות שבעצם נסיון העקידה, ועל ידיהם נתבררה בעליל מסירות נפשו ואהבתו של אברהם אבינו. ועל כך סיבבו מן השמים שיתעכב האיל עד לאחר גמר הוצאת נקודות אלו לפועל, כדי שכולן תיקבענה במעשה על ידי הקרבת האיל בכוונות אלו. ועד כדי כך מחשבים בדקות הנסיונות, שלא נתנו לאיל להתקרב אל אברהם אלא שהיה נאחז בסבך בקרניו, ופירש רש״י: שהיה רץ אל אברהם והשטן סובכו ומערבבו באילנות״.

״וידוע שהשטן לשם שמים נתכוון כדי להגדיל בנסיון ולהגדיל הגילוי, ומה תועלת בעיכוב הזה?

״אלא העניין הוא, שאחר כל התעלותו של אברהם אבינו, אחר כל גילוי מסירות נפשו ואהבתו הבלתי מוגבלת – אחרי כל אלה עוד נדרשה ממנו התאמצות קטנה יתירה שישא את עיניו;!) וילך במו רגליו לקחת את האיל מתוך הסבך!

"בלי התאמצות נוספת זו״ – מפטיר הרב דסלר – ״היתה חסרה קביעתן של כל הנקודות הנפלאות הנ״ל. עלינו ללמוד מהו ערכם של עמל והתאמצות גופניים, גם הנראים כקטנים ביותר בדרכי עבודתו יתברך, כי רק על ידיהם נזכה ונעלה מעלה בעזרת השי״ת" (עכ"ל). נפלא ממש.

מה בין שם ליפת

חכמינו הקדושים למדונו כי הכלל החשוב והבסיסי של ״לפום צערא אגרא״ קיים ותקף והינו בעל משמעות רחבה, גם כשלא השקיע האדם בנוסף לפעולת המצוה אלא מאמץ קטן.

״ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו״ (בראשית ט כג).

פירש רש״י בשם חז״ל (בראשית רבה לו ו): ״אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת. לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו…״.

לכאורה יש להתבונן ולהתפלא: הרי ההתאמצות היתירה שהוסיף שם יותר על יפת לא היתה אלא התאמצות מועטת?

נבאר בהקדמת מאחז"ל:

אין בין ג"ע לגיהנם כחוט השערה

חכמינו ז״ל אומרים: ״אין בין גן עדן לגיהנום אלא כחוט השערה בלבד". (בילקוט שמעוני קהלת תתקע״ו הנוסח כ״רוחב טפח"). ולכאורה צריך להבין: הרי גן עדן וגיהנום הינם שני מושגים הפכיים הנוגדים אחד את השני כיחס האש למים, כאור לעומת החושך. כיצד, אפוא, אמרו חז״ל שההבדל ביניהם הינו כ״חוט השערה״ בלבד?

להבנת העניין נקדים את דברי רבותינו בתלמוד (חגיגה ט ע״ב):

אמר לו בן הא הא להלל: כתוב (מלאכי ג, יח) ״ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו״. מהי הכפילות, הרי ברור שה״צדיק״ הוא ״עובד אלוקים״, ואילו ״רשע״ הוא זה אשר ״לא עבדו"?

ענה לו הלל, כי במילים ״בין עובד… לאשר לא עבדו״, אין כוונת הכתוב לחלק בין צדיק לרשע, אלא בין שני סוגי צדיקים. שניהם עובדי הי, אלא שיש ביניהם הבדל: ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחת״. ״עובד אלקים״ הוא זה ששנה פרקו מאה ואחת פעמים, ואילו זה ״אשר לא עבדו״ שינן תלמודו"רק" מאה פעמים.

למשמע התשובה תמה בן הא הא ואמר להלל: ׳משום פעם אחת שהחסיר, הוא כבר נכלל בגדר ״אשר לא עבדו״? הלא שניהם לומדים, שניהם משקיעים מאמץ עצום בחזרה, וכי חזרה על לימודו מאה פעמים מילתא זוטרתא היא?!׳

השיב לו הלל: ׳אכן כן. בכל תחום ובכל עניין ישנה כמות מסוימת, שממנה והלאה היחס משתנה לחלוטין. ״צא ולמד משוק של חמורים״ – כדי לילך עשר פרסאות ישכיר לך אדם את חמורו בזוז אחד. אולם שכירות למהלך של אחת עשרה פרסאות כבר עולה שני זוזים׳.

כך בשינון התורה. החזרה המאה ואחת איננה עוד חזרה. זו חזרה מיוחדת, אשר מרוממת את האדם להיות ״עובד אלקים״ במעלה כה רמה, עד כדי כך שביחס אליו,

זה ששנה פרקו רק מאה פעמים נקרא ״אשר לא עבדו״.

שכר המצוה לפי אופן הביצוע

שכר המצוה נמדד ומשתלם, איפוא, לא רק בהתאם לקיום המצוה כשלעצמה אלא גם לפי האופן בה בוצעה.

מאמץ קטן המושקע מעבר ליכולת הטבעית, בנוסף להרגל התמידי – משקלו רב, כי מעיד הוא האם קיימת לאדם שאיפה והשתוקקות לקיום המצוות, אם לאו.

עבור השגת הכינוי "עובד אלקים" נדרש האדם להשקיע מאמץ מעבר לכוחו הטבעי, אותה חזרה אחת (!), הנוספת למאה הקודמות, מזכה אותו ב״תואר״ הנזכר, ומשמשת כראיה לכל מפעל עבודת-הי.

זה שלמד מאה פעמים, ותו לא, אמנם קיבל את התואר ״צדיק גמור״, אך החיסרון הקטן של תוספת המאמץ לשינון המאה ואחת, כשהיה לו הזמן והיכולת, החתים על ״תעודת זהותו״ את הכינוי – ״לא עבדו״!

(במאמר המוסגר, כאן המקום לציין מה שאומרים המפרשים על סוגיא זו. כי המשמעות המעשית של החזרה המאה ואחת היא, שלאחריה האדם מובטח באופן מלא מפני השכחה. הוא מילא את חובתו כדי לקיים את הציווי (דברים ד, ט): "השמר לך… פן תשכח את הדברים״. ה״כלי יקר" (שם) אף מצא לכך רמז בראשי התיבות של המילים המרכיבות את הפסוק הנ״ל: ר״ת של המילים ״עובד אלקים לאשר״ עולות בגימטריא לסכום מאה ואחד, ואילו ר״ת של המילים ״לא עבדו״ – למ״ד ועי״ן עולות לסכום מאה.

על כן כתוב (דברים ל״ג ד): ״תורה צוה לנו משה, מורשת קהלת יעקב״. המילה ״צוה" בגימטריא מאה ואחת (החיד״א). אם למד צו״ה פעמים, התורה שלמד היא לו למורשה ־ ירושה הנותרת בבעלותו].

לאור זאת נבין מעלת שם על יפת –

מכאן מדייק הג״ר יחזקאל לוינשטיין זצ״ל בספרו ״אור יחזקאל״ (תורה ודעת עמ' קלב), כי היא הנותנת! ההבדל המשמעותי בין שכרו של שם לבין שכרו של יפת, הוא: כי שם התאמץ – קצת יותר (!) ולכן ראוי הוא לשכר רב יותר. הוא קיבל את מצות ציצית השקולה לקבלת פני השכינה ועבורה יזכה לנצח נצחים. ואילו יפת יסתפק בשכר זאת שבניו יקברו במלחמת גוג ומגוג.

כמה שכר, אפוא, שמור וצפון לכל אדם באשר הוא – אם ישקיע ויתאמץ בכל מצוה המזדמנת לידו את כל רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו!

רות לעומת ערפה

זהו בעצם ההבדל המרכזי שהיה בין רות לערפה. לפי המסופר בכתובים, רות וערפה חפצו להידבק בנעמי וללכת עמה לארץ ישראל. שתיהן אף בכו כשאמרה להן נעמי כי עדיף שישובו כל אחת לבית אמה, והתחננו בפניה לאמר: ״כי אתך נשוב לעמך" (רות פרק א׳); הן היו מוכנות להתגייר ולהיכנס תחת כנפי השכינה. נעמי שוב מפצירה בהן ״שבנה בנותי למה תלכנה עמי וגו׳״ ־ ואז חל המפנה: ״ותשאנה קולן ותבכינה עוד, ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה״.

אך נעמי המשיכה לדבר אל לבה של רות. אולי עדיף שתשוב יחד עם ערפה לעמה ולאלהיה… אך רות בשלה: ״אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי וגו׳ כי המוות יפריד ביני ובינך״.

מילים משכנעות מאד על דבקותה במטרה. מילים המביעות רצון עז וכן לקבל עול תורה ומצוות, ויהי-מה. ונעמי משתכנעת – ״ותחדל לדבר אליה״.

בעלי המוסר והמחשבה, הבקיאים ברזי הנפש על כל נפתוליה וסתריה, מגלים לנו כי לא המילים המשכנעות והסיסמאות היפות שהשמיעה רות הם ששכנעו את נעמי.

היא השתכנעה רק לאחר שראתה בה את המעלה של ״עובד אלקים״ – כמאמר הכתוב ״ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה" (שם, פסוק יח). המאמץ – הוא ששכנע אותה. הוא שגילה לה על רצונה ושאיפתה של רות להידבק בעם ישראל.

מאמץ ״קטן״ זה, הוא שהקנה לרות את השכר העצום והזכות להיות אמה של מלכות ושיצא ממנה מלך המשיחי להבדיל מערפה שהוזכרה (במקורות חז"ל רבים) לחרפה ולדיראון עולם. הוא גם המבדיל שבכוחו לשנות את תדמיתו ומהותו של האדם.

אותה התאמצות זעירה היא שמבדילה ומפרידה בין ה״גן-עדן״ לבין ״הגיהנום״ – בין העמל וההתאמצות לבין העצלות והבטלה, בין השכר לבין ההפסד – האם להקרא ״עובד אלקים״ או חלילה ״לא עבדו״!

הגרי"מ גורדון לומד מאשת הגר"א

בקונטרס "נסיך מלכות התורה״ (מצורף לספר ״נתיב ים״ חלק ב) משרטט הרב משה ישר קווים לדמותו של ראש ישיבת לומז׳א, הג״ר יחיאל מרדכי גודדון זצ״ל. בין השאר מסופר שם מעשה נפלא אודות בתו של הגרי״מ גורדון זצ״ל ממנו נוכל ללמוד על הבחינה השמימית הבוחנת כל מעשה לפי הצער המושקע בו, גם אם יהיה קטן, שולי וחסר ערן.

ומעשה שהיה כך היה:

כאשר השתהה הגרי״מ גורדון בלונדון קיבל מכתב מבתו הכלה פרידא חיה. כשכילה לקרוא את תוכן המכתב, התעלף. לאחר שהשיבו את נפשו נודע שמכתב זה הכיל תשובה למכתב ששלח לה ימים אחדים קודם לכן. במכתבו הבטיח האב לבתו שכאשר יגיע לארצות הברית ישתדל ללוות שם סך של חמש מאות דולר ממקרוביו, ואת הסכום הזה ישגר לה כדי שתוכל להינשא לארוסה – הגאון ר׳ אייזיק, ולא תאלץ לדחות את זמן החתונה.

במכתבה מספרת הכלה על אחת מחברותיה הנמצאת במצוקה גדולה, באשר באה לאחרונה בברית האירוסין, אלא שכפי הנראה תיאלץ לבטל את השידוך. העילה לכן היא שאת סך חמש מאות הדולרים שהקציב אביה לנדונייתה הלווה לאחת הישיבות, ועתה בצוק העתים, אין הישיבה יכולה לפרוע את החוב.

אי לכך, כותבת בתו של הגרי״מ זצ״ל, על דעתי ועל דעת חתני שטוחה בקשתנו לפניך, אבי היקר, את סכום הכסף שהנך מתכונן לגייס עבורנו העבר בטובך עבור אותה חברה, ואני ואייזיק נסתפק במה שיש לנו.

מכתבה זה נגע ללבו, וזעזע את כל קוראיו. כאשר תוכן המכתב הובא לידיעתו של ידידו הגאון ר' יחזקאל אברמסקי זצ״ל, גמר אומר לעשות כל מאמץ כדי לגייס את הסכום. לאחר ימים אחדים מיהר הגר״י אברמסקי להרגיע את הגרי״מ והודיע לו שעלה בידו לאסוף את כל הסכום הדרוש. יחד עם זאת, הוסיף הגרי״א, שהוא בעצמו רוצה לטרוח בהבאת המכתב לבית הדואר ולשולחו במו-ידיו.

את בקשתו זו נימק הגרי״א באומרו: הרב גורדון יקירי! לפני זמן מה שמעתי סיפור בשם החפץ חיים על אשת הגר״א וחברתה, אשר התחייבו זו לזו שהראשונה מהן שתלך לעולמה תבוא תוך שלושים יום לפטירתה לספר לחברתה מה נעשה שם בשמים. והנה כשנפטרה אחת מהן קיימה את הבטחתה ובאה ביום השלושים וסיפרה לחברתה: האם הינך זוכרת שכאשר הלכנו פעם לאסוף נדבות לעניין נחוץ, ראינו מרחוק את הגבירה פלונית ונופפנו לה ביד לסימן שתמתין לנו על מנת שנוכל לגשת אליה ולהתרים אותה? ובכן, גם אותו נפנוף יד נרשם בשמים!״.

״אם כך הוא הדבר״ – סיים הגר״י אברמסקי זצ״ל את דבריו ־ ״שגם מעשה פעוט־ערך כנפנוף היד נרשם אף הוא, ברצוני לשלוח בעצמי את המכתב עם הצ'ק!"

חיסרון ההתאמצות ־ והשפעתו

בתחילת פרשת תרומה מצינו שציוה ה׳ את משה על נדבת המשכן: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו… וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת, ותכלת וארגמן… אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן.

שואל ה״אור החיים״: למה נכתבו אבני השהם ואבני המילואים אחר כל י״א המינים? והלא מן הראוי לסדרם קודם הזהב והכסף, כי מעולים וחשובים הם ביותר!

והוא מתרץ: ״ונראה על-פי דבריהם ז״ל (יומה עה ע״א) כי העננים היו מביאים את אבני השהם בלא טורח ויגיעה וללא חסרון כיס, אשר על־כן סידר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאים מכיסם וע״י טורח״. זוהי איפוא הוכחה נפלאה, כי דבר מצוה הבא ע״י טורח והתאמצות, עולה הוא בחשיבותו אף על הדברים החשובים והמעולים.

עוד שנו חז״ל (בבא מציעא פו ע״ב) משמו של רב יהודה אמר רב: ״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב״ה לבניו בעצמו. וכל מה שעשה אברהם ע״י שליח עשה הקב״ה לבניו ע״י שליח; ואל הבקר רץ אברהם – ורוח נסע מאת ה׳. ויקח חמאה וחלב – הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. יוקח נא מעט מים (פירש״י: יוקח – ע״י שליח) – והכית בצור ויצא ממנו מים״.

ואמר הגה״צ ר' אליהו לאפיאן זצ״ל: ״ושמעתי מהסבא מקלם זצ״ל שלמד מדברי הגמרא נוראות בדקדוק הדין. כי אילו היה אברהם אבינו מתאמץ ומביא למלאכים מים בעצמו היה הקב״ה משלם לבניו גם-כן בעצמו, ואז הרי לא היו מי־מריבה, כי לא היתה נוצרת שום בעיה של מחסור במים, ומשה ואהרן היו נכנסים לארץ ישראלי והיה טרד אחד לגמרי בעולמי״!

אדם או מלאך

המגיד מדובנא בפירושו על התורה מצביע על עומק נוסף בתעצומות הנפש של אברהם אבינו, לאור דברי המדרש הנ״ל, שבשעה ששלח אברהם ידו ליטול את הסכין ־ ״היו עיניו מורידות דמעות מרחמנותו של אבא ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו״.

איך אפשר לנהוג בסתירה כזאת: ברגע אחד לבכות ובאותו רגע לשמוח?

מתרץ המגיד מדובנא: כאשר ראה אברהם ששמחתו לקיים מצוות בוראו גדולה כל כך, עד שאין הוא מרגיש כל קושי במעשה העקידה, ואין לו שום מניעה והתנגדות טבעית לכך, חשש שמא כבר הגיע לדרגה כזו שהוא חשוב כמו מלאך שאין הוא בר בחירה כלל…

דבר זה לא שימח אותו כלל, כי אם להיפך. אברהם חפץ לגלות את מסירותו ולהוכיח לבוראו שהוא עובד אותו בנאמנות ובגבורה למרות כל הקשיים!

על כן חזר והפך את מחשבתו, ובכוונה תחילה עורר בלבו את הרחמנות על יצחק בנו, והתבונן במעשה השחיטה שהוא מתעתד לעשות, ומתוך התבוננות ומחשבה זו הגיע לבכייה גדולה. אך משהצליח לחוש את הקושי, ואת המסירות הכרוכה במעשיו שוב ניתק עצמו באחת מרגשותיו הטבעיים, והיה לבו שמח לעשות רצון יוצרו, בשמחה רבה ועצומה!

עד כדי כך התעצם אברהם בכוחות-הנפש שלו כדי לקיים את צווי הי, וכל זאת על מנת להגדיל ולהאדיר את ערכה של המצוה.

בדרך זו יש לפרש גם את הדו-שיח שהתנהל בין יצחק לאברהם בדרכם לעקידה (כב, ז): ״ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמד לו: אבי, ויאמד לו הנני בני״. לכאורה לא מבואר בפסוק מה אמר יצחק לאביו כשפנה אליו ואמר לו אבי?

מתרץ הגר״א שר זצ״ל בספרו ״לקט שיחות מוסר״ (ח״א עמוד פב): יצחק הסתפק על אופן קיום מצות העקידה, האם מותר וראוי להם להגיע להתפשטות הגשמיות ולהיות כמלאכי השרת, או שמא בשעת העקידה עליהם להיות בהרגשה טבעית כאב לבנו. וזה שהתכוון יצחק לומר לאברהם: ״אבי״ – האם עדיין אבי אתה או שמא כמלאך אלקים נתעלית. ואברהם השיבו: ״הנני בני״ ־ אביך אני, והנך בני יחידי ואהובי, וברגשות אלו נצטווינו לקיים את מצות העקידה!

*

מנפלאות ההשגחה בענייני שידוכים

[חלק מהרב ברוורמן ושבילי פנחס יתד תש"פ, וחלק מהרב בידרמן]

מיד כשסיים אברהם אבינו את רכישת מערת המכפלה וקבורת שרה אמנו, פנה אברהם אבינו לחפש המשכיות לדרכה בעולם ע״י חיפוש שידוך ליצחק בנו. את המשימה הטיל על נאמן ביתו עבדו אליעזר, לצאת לארץ מולדתו ולחפש שם את הזיווג. יש להניח כי כאשר הטיל עליו משימה חשובה זו נתן אברהם בידיו כללים על פיהם ידע מי היא הנערה הראויה לבנו יחידו.

כללים אלו אינם מופיעים באופן גלוי ומפורש, אלא שמתוך דיבורו ומעשיו של אליעזר יכולים אנו לנסות להתחקות אחריהם.

כאשר אליעזר עבד אברהם מגיע לחרן, הוא עומד על עין המים ונושא תפילה להצלחת שליחותו.. בחיפושיו אחר אשה לבן אדונו, הוא מתחקה אחר מידותיה של הנערה אותה הוא מבקש. כפי הנאמר בתורה, הוא בדק אותה בחסד שתעשה עמו ועם הגמלים. וכאשר ראה שהשי״ת הצליח את דרכו, והסימנים שהציב מולאו עד תום:

״ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה״.

צריך להבין – למה הפירוט? לא היה די לומר שאליעזר נתן לה 'מתנות' או 'תכשיטים'?

אליעזר עבד אברהם לא נותן מתנות מזדמנות בעלמא. מאחורי כל מתנה יש מסר טמון לרבקה מה מצפים ממנה כממשיכת דרכה של שרה אמנו.

ה״כלי יקר״ כותב על הרעיון הטמון במתנות אלו על דרך הדרש:

״ואם תדקדק בלשון צמידים ובלשון בקע, תמצא שהם שני הפכים, כי בקע הוא דבר אחד שנבקע לשנים, ושני צמידים היינו שני דברים נפרדים יהיו צמודים ומחוברים״. כלומר, המתנה הראשונה ״בקע משקלו״, מבטאת מצב של דבר שלם שנבקע לשניים, ואילו המתנה השנייה: ״שני צמידים״ מבטאת את ההיפך, שני דברים נפרדים שנצמדים ומתחברים יחד.

רצינו לקבל הסבר – אך הוא עצמו טעון ביאור – מה המשמעות של ההפכים – דבר שלם הנבקע, ובקע שהושלם?

סוד הראב"ע

מלמדנו ה״אבן עזרא״ בפרשתנו על הפסוק שאמר אברהם לאליעזר:

״ואשביעך בד׳ א־לוקי השמים וא־לוקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו״ (בראשית כד, ג), וכתב על זה ה״אבן עזרא״ דבר פלא: ״וטעם א־לוקי השמים וא־לוקי הארץ במקום הזה, כי בת פלוני לפלוני בארץ מן השמים והוא סוד״. וצריך ביאור להבין סודו.

 

מבאר בעל ה״שבילי פנחס״: שנינו בגמרא, ״אמר רבי יוחנן, קשין לזווגן כקריעת ים סוף״ (סוטה ב.), ותמהו המפרשים, מדוע בחר רבי יוחנן להשוות זיווגו של אדם לקריעת ים סוף. הלא זיווגו של אדם וקריעת ים סוף שני הפכים הם, קריעת ים סוף מהווה הפרדה בין המים שהיו מחוברים,

ואילו זיווגו של אדם הוא חיבור בין איש ואשה שהיו עד כה נפרדים!?

[יש שמבארים הדמיון לקרעי"ס – שכמו בקריע"ס היו שבילים קצרים וארוכים, שהיה זה בקשת, ופנים הקשת קצר מחיצונה, כך בזווגו של אדם, יש שמוצאים מהר ויש שלאט…

יש אומרים שכמו בקריע"ס לא נקרע עד שיגיעו מים עד נפש, כך בזיווג האדם כשהאף גבוה – הזיווג מתעכב, שעדיין לא הגיעו מים עד לאפם…

הגאון רבי נתן געשטעטנער זצ״ל במאמר חז״ל (פסחים קיח.) ׳קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף׳, שכשם שבקריעת ים סוף זכו ישראל שתשרה עליהם רוח הקודש, כך גם בכל זיווג ושידוך שנותנים מן השמים להורים ׳רוח הקודש׳ לדעת כי אכן זהו הזיווג המיועד עוד קודם יצירת הוולד].

המהר״ל מפראג ב״חדושי אגדות״ (סוטה ב.) מבאר את דברי רבי יוחנן: ״וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, רצונו לומר כשם שהוא פלא גדול לקרוע דבר שהוא אחד, כמו הים שהוא אחד וקשה הוא לחלק ולהפרידו לשנים, וכך הוא פלא גדול לחבר שני דברים שהם בעצמם מחולקים״.

אך השאלה עדיין נותרה בעינה, כי אם רצה רבי יוחנן לומר שזיווגו של אדם, התחברות בין איש ואשה, הוא נס,

מה ראה לחפש על כך השוואה מדבר שהוא היפוכו של זיווגו של אדם ־ קריעת ים סוף?!

מילא אם היו מדמין הגירושין לקריעת ים סוף – הדמיון מושלם, אך הזיווג??

הזוהר על הזיווג

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בדברי הזוהר הקדוש בפרשת לך לך (פ״ה) על סודם השמימי של הזיווגים (מתורגם): ״כשהנשמות יוצאות, זכר ונקבה ביחד יוצאות, אחר כך כיון שיורדים מתפרשים זה לצד זה וזה לצד זה, והקב״ה מזווג אותם אחר כך, ולא ניתנה הרשות לאחר לזווגם אלא הקב״ה בלבד!

כי הוא יודע הזיווג שלהם לחברם כמו שראוי. אשרי אותו בן אדם שזכה במעשיו והולך בדרך אמת, משום שמתחברת נפש בנפש כמו שהיה בתחילה, שהרי אם הוא זוכה במעשיו זה הוא בן אדם שלם כראוי״.

בפרשת ויגש מבאר הזוהר הק' שקושי הזיווג הוא ההתאמה בין אותם שני חלקי הנשמה שהיו יחידה אחת בעולם הנשמות, ונפרדו בזה העולם, וכעת הם כבר לא באותה מדרגה ובאותה התאמה, ורק הקב״ה הוא יודע להתאימם חזרה.

זהו שרמז רבי יוחנן: ״וקשין לזווגן כקריעת ים סוף״, פירוש כי כאשר נתבונן בנס של קריעת ים סוף נראה כי היו שם שלושה שלבים, השלב הראשון כאשר כל מי הים היו מאוחדים.

השלב השני כאשר נקרע הים לישראל ונפרדו לשני חלקים.

השלב השלישי כאשר הים חזר שוב לאיתנו הראשון להיות אחד.

כן ממש זיווגו של אדם יש בו שלושה שלבים הללו, השלב הראשון בעולם הנשמות כאשר שתי הנשמות היו מאוחדות.

השלב השני כאשר נפרדו זה מזו בירידתם למטה בעולם הזה.

השלב השלישי כאשר הם מתחברים שוב יחד בהיותם איש ואשה.

וזהו ביאור דברי רבי יוחנן: ״וקשין לזווגן כקריעת ים סוף״, כי צריך זכות גדול לחברם שוב יחד כפי שהיו תחילה בעולם הנשמות.

ולזה רמז המהר״ל באמרו: ״כשם שהוא פלא גדול לקרוע דבר שהוא אחד, כמו הים שהוא אחד וקשה הוא לחלק ולהפרידו לשנים, וכך הוא פלא גדול לחבר שני דברים שהם בעצמם מחולקים״.

הפלא היה בהפרדה של הנשמות ברדתן לעולם, וכך הפלא בחיבורן וזיווגן שנית בעוה"ז.

סוד הראב"ע

לאור הדברים ניתן כעת לגלות את הסוד של ה״אבן עזרא״, שמה שהשביע אברהם את אליעזר שלא יקח ליצחק אשה מבנות כנען, הוא משום שרצה לקחת לו בת זוגו שנשמתה כבר הייתה עם נשמת יצחק בשמים.

ולפי זה מבואר הטעם שהזכיר אברהם כאן את הקב״ה בתואר ״א־לוקי השמים וא־לוקי הארץ״, לרמז בכך שצריך כאן סיוע מהקב״ה בהיותו ״אלוקי השמים״ שחיברם יחד למעלה בשמים, ובהיותו ״וא־לוקי הארץ״ שיזווגם שוב יחד גם למטה בארץ.

וזהו שסיים ה״אבן עזרא״ את דבריו: ״והוא סוד״, כי כוונתו על דברי הזוהר הקדוש שנשמות איש ואשה למטה כבר היו למעלה יחד בעולם הנשמות, ועתה הם מתחברים שנית בארץ.

כעת ניתן להבין את כוונתו העמוקה של העבד הנאמן, שנתן לרבקה את שתי המתנות עם המשמעות הסותרת,

״בקע״ לעומת ״שני צמידים״, כי בכך ביקש לרמז לה על המסע הנפלא של נשמות איש ואשה, שהיו תחילה מחוברות,

ואחר כך היו בבחינת ״בקע״ שנבקעו ונפרדו זה מזו, ובהגיע זמן – נישואיהם הם שוב מתחברים בבחינת ״שני צמידים״.

נרצה היום להרחיב בענין הזיווג, ולראות מה אנו יכולים ללמוד מפרשתנו בענין זה

מה החידוש שמה' אשה לאיש?

רבי ראובן בן אצטרובילי מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה׳ אשה לאיש׳  מן התורה דכתיב ׳ויאמרו מה׳ יצא הדבר׳, מן הנביאים דכתיב (שופטים יד ד) ׳ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא׳, מן הכתובים דכתיב (משלי יט יד) ׳בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה משכלת׳.

ידועה התמיהה מה חידוש יש כאן בזה שמה׳ אשה לאיש, והרי אנו ׳מאמינים בני מאמינים׳, שהבורא ית״ש הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ואין דבר קטן או גדול הנעשה שלא בהשגחה פרטית וברצונו ית׳, ואיזו רבותא יש בענייני שידוכים זיווגים יותר מבדברים אחרים?

אמנם הדברים יתבארו עפ״י הידוע בשם הגה״ק ה׳חזון איש׳ זי״ע (הובא במעשה איש ח׳׳א ריב), שאף שהקב״ה הוא מנהל עולמו מ״מ פעמים שדרכי ההשגחה מכוסים ונסתרים, כי כך עלתה במחשבה לפניו, להסתיר פניו עד שיש מקום לטעות כאילו ח״ו יש לאל ידו של האדם לעשות כרצונו, אמנם ׳מקום הניחו לנו מן השמים׳ בעסקי השידוכים להראותנו בגלוי לעין כל השגחתו הפרטית, כיצד הקב״ה מנהיג עולמו, מוליך ומביא את בריותיו הנה והנהט, מקרב ומרחק אנשים, מצרף מקרים שונים ובל זה עבור שידוך אחד שיגמה בבי טוב, והבל יודוך והבל ישבחוך כי מה׳ אשה לאיש בלא הסתר פנים כלל.

השתדלות אינה נצרכת בשידוכים

ובזה יובן את המובא בספר ׳מעתיקי השמועה׳ שהגרי״ז מבריסק זצ״ל ביאר, שבכל שאר עסקי העולם מחויב האדם לעשות השתדלות הטבעית, הן בענייני הפרנסה ש׳בזעת אפך תאכל לחם׳, והן לגבי בריאות הגוף שצריך לילך לרופא וכל כיוצא בזה, אכן לגבי שידוכים אין מקום להשתדלות כלל, שאין צורך להתרוצץ משדכן פלוני למשנהו ולחזר אחר אבדתו, כי מה׳ אשה לאישיכ, ואין לו לאדם אלא לישא עיניו למרום בתפילה ובתחנונים מלפני הקב״ה שהוא ׳השדכן האמיתי׳ המזווג זיווגים ואין עוד מלבדו .

הרב מבריסק – ההשתדלות נגד נרווים

והמשיך הרב מבריסק לומר, שמא תאמרו אם כן למה אף אני פונה לשדכנים ועושה השתדלות לצורך שידוכי בניי, באמת אין בזה צורך ותועלת אלא כדי להרגיע את ה׳נערווען׳… יד. הרה״ק ה׳בית ישראל׳ זי״ע היה אומר ׳ווען ס׳קומט די ריכטיגע מינוט, געדויערט עס ווייניגער פון א מינוט׳ (בהגיע הרגע המיוחל נגמר הדבר בפחות מרגע).

כמות ההשתדלות עבור שידוך

ואף כאשר ׳משתדל׳ עבור שידוכי צאצאיו ידע שאינו עושה כן אלא רק מצד חובת השתדלות, אך לא יחשוב שבידו לקרב או לרחק איזה שידוך. וכן ידוע שהרה״ק מסאטמאר זי״ע נשאל פעם כמה גדר השתדלות עבור הזיווג, ענה הרה״ק, שפעם אחת בשבוע ידבר עם ׳שדכן׳ אודות שידוך…

כשזה הזיווג ה' מפיל תרדמה…

הנה ה׳שידוך׳ הראשון מששת ימי בראשית היה ׳ויאמר ה׳ א׳ לא טוב היות האדם לבדו… ויפל ה׳ א׳ תרדמה על האדם וישן׳ (לעיל ב ח-כא), יש שרמזו כי פעמים רבות מתעקש אדם לומר רצוני דווקא בשידוך פלוני, או לאידך פעמים שיאמר שידוך זה הס מלהזכיר… לכן אמר הקב״ה לאדם אני אשיג לך ׳זיווגך׳ ההגון לך, אפיל עליך תרדמה ובזה הזמן אציג לפניך זיווגך, ו׳כזה ראה וקדש׳, וכדאמרי אינשי ׳אל תעזור ואל תפריע…׳

וכבר אמרו כי מחסדי הבורא שנתן להורים להתעסק בשידוכי בנם וביתם, והקב״ה נותן להם ׳הרגשה׳ כאילו הם אלו שהסכימו או הורידו את השידוך – אף שבאמת כל מערכת השידוכים מתנהלת לה רק מן השמים, כי הבה נתבונן זה קרוב לעשרים שנה מגדלים האב ואם את בנם ובתם ביגיעה, עמל ויזע, משנות ילדותו הדירו שנתם בלילות, ומשגדל הוליכו אותו לבית תלמודו וכו׳ וכו׳ כידוע לכל ׳צער גידול בנים׳ מהו…

חשוב נא איך ייראה דבר, כשיגיע עת דודים וינשאו הבן או הבת לזיווג שיבוא מאליו מן השמים, מבלי שיהא ביד ההורים לחוות דעתם בענין… על כן חס הבורא על האב והאם ונותן להם ׳שירגישו׳ כאילו יש להם גם ׳חלק׳ בהחלטות הזיווג, אבל באמת אין זה אלא דמיון… המכיר בזה תשלוו נפשו בכל תקופת השידוכים, והיה זה שכרו.

האב עומד מן הצד

וכן פירש הרה״ק רבי שלומ׳קה מזוועהיל זי״ע את הנוסח ׳העומד מצד בנו החתן׳ כי אין האב אלא עומד מצד, ואת הכל עושה הקב״ה בכבודו ובעצמו. ולא עוד שפעמים מעמידהו הקב״ה בצד שלא יפריע ב׳חכמתו׳ ובחששותיו, אלא ככל אשר יגזור ה׳ כן יקום וכן יהיה (יסוד צדיק עמו׳ רפג).

הזיווג – כשעדיין אין 'שותפים'…

ובזה ביארו דלכן ׳ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני׳ (סוטה ב.), והיינו שבשעה שההורים עדיין לא התחילו לעשות מאומה לטובת הולד כבר הוכרזה ע״י בת קול בשמים ׳בת פלוני לפלוני׳. כי ׳שלושה שותפים באדם, הקב״ה אביו ואמו׳ (קידושין ל:), ולכן קובע הקב״ה את הזיווג בטרם ייעשו אביו ואמו שותפים, ועדיין אין בידם לומר אף אנו ׳שותפים׳ בעסק זה, רצוננו בשידוך פלוני, שידוך פלוני אינו ׳מתאים׳ לנו, וכביכול יעשה כרצונו…

הנוי הממון והיחוס – מי הקובע

ביאור יקר ביאר בזה הרה״ק ה׳חידושי הרי״ם׳ זי״ע, כי הנה בכל שידוך שהוא יש לאנשים חשבונות שונים ומשונים, יש מחפשים דווקא ייחוס רם ומשפחה נכבדה, ויש אדם שבהגיעו לפרק האיש מקדש יביט על מראה החיצוני, ורבים יחפשו אחר בעל ממון ודמים, ובדרך כלל נפגשים אלו הדברים, בעל הכסף משתדך עם בעל הכסף, יחסן עם יחסן וכו׳, ובטוח כל אחד בעצמו ששלש אלה בהם התברך מן השמים הם אלו שגרמו לזיווג שייגמר בכי טוב,

וזאת באו חז״ל להוציא מליבם של טועים ולהודיעם שמה׳ אשה לאיש ואין כל סיבה ועילה נוספת לשידוך,

וג׳ מיני אנשים אלו מצאנו בתורה בנביאים ובכתובים.

בתורה מצאנו בזיווגו של יצחק אבינו שהלך אליעזר לארם נהריים למצוא שידוך הגון ממשפחה הוגנת ומיוחסת ממשפחת בית אבותיו ושם אמרה תורה, ׳ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר׳ – שלא יצא השידוך לידי גמר בשום תירוץ ואמתלא שהיא, רק מפני שכך ציווה ה׳ את הברכה.

בנביאים – אצל שמשון הגיבור שהלך אחר עיניו וחיפש אשה לפי המראה – כתוב ׳ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא׳, והגורם לשידוך היה אך ורק משום שכך רצה המזווג זיווגים, וכן החושב ששידוכו יצא לפועל משום ממונו הרב ישים אל לבו את הפסוק ׳בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה לאיש׳. כי המגיד מראשית אחרית – הוא יתן שם ושארית.

הבחור והשידוך עם בת הנהג

מעשה שהיה בשנת תשע״ד בערב חג השבועות. בבחור ממשפחה ידועה בניו-יורק שהגיע זה מכבר לפרק האיש מקדש, באחד הימים דיברו בו נכבדות ממשפחה הדרה במאנטריאול שבקנדה, על כן נסע הבחור יחד עם ההורים למאנטריאל – נסיעה שארכה כשש שעות לערך, ברכבו של אברך מאנ״ש הדר בוויליאמסבורג, אך לדאבון לבם לא יצא מאומה מכל שידוך זה, וחזרו לביתם בפחי נפש. במשך כל דרך חזרתם התאוננו ההורים על מר גורלם ועל שכך אירע להם… לאידך היה בנם הבחור מחזקם בדברי עידוד באמונה ובטחון כי הכל משמים ממעל, ובעזהשי״ת נמצא בהרבה יותר טוב… ואף כל נסיעתנו לשם היתה בכדי שיצא מזה טובה עבורנו, שהרי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד.

כעבור ימים אחדים בא אותו בחור בברית האירוסין בשעה טובה ומוצלחת, ונלקח לחתן אצל אותו אברך אשר הסיעם ברכבו למאנטריאל בדרך הליכתם ובחזרתם, ומעשה שהיה כך היה, אברך זה ששמע את שיחת ההורים עם בנם בחזרם לביתם, וכראותו את חוזק נפשו באמונה עזה ותמימה – שלא נשבר לבו בקרבו, ולא זו בלבד אלא שתקיף באמונתו ב׳טופח על מנת להטפיח׳, שחיזק את ההורים בעוז ותעצומות, מיד בהגיעו לביתו שלח ׳שדכן׳ שידבר בו נכבדות עבור בתו, ואכן תוך כמה ימים נגמר הדבר בכי טוב. ללמדך (כי דווקא מתוך הקושי נצמחה ישועתו) כמה סיבב הקב״ה להביא שידוך לידי גמר – שישא הבחור חן וחסד לפני הדרייווער…

ה' מזמן לזיווג מסוף העולם

י. לשון נורא מצינו במדרש (תנחומא כי תשא ה), מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא לכמה ימים ברא הקב״ה את עולמו, אמר לה לששה ימים וכו׳, אמרה לו ומן אותה שעה מה עושה בכל יום, אמר לה מזוג זיווגים וכו׳, אמר לה הקב"ה יושב ומזוגן בכל כרחן וקושר קולר בצואר זה ומביאו מסוף העולם ומזוג לזו בסוף העולם, שנאמר (תהילים סח ז) ׳אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות׳, מה הוא בכושרות, דלא בעי בכי, ודבעי אמר שירה (כלומר, שיבכושרות׳ נדרש מלשוו ׳בכי ושירות׳, ומי שאינו ׳רוצה׳ – הקב״ה מובילו בעל כרחו ואף אם ׳יבכה׳, ומי שרוצה – ישמח וישיר).

עפי״ז יש לפרש בלשון הכתוב (משלי יח כב) ׳מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳׳, שהקב״ה מכניס בו בעל כרחו ׳רצון׳ לאותו זיווג שנקבע לו מן השמים.

החת"ס שולח תלמידו עם פתק לשידוך

יא. מעשה בעשיר שחשקה נפשו בבחור תלמיד חכם מופלג עבור בתו, והלך אל הרה״ק ה׳חתם סופר׳ זי״ע בבקשה שיראהו מיהו הבחור המופלג ביותר בישיבתו הרמה כי ברצונו לקחתו כחתן לבתו, השיב לו החת״ס, בסוף הזמן הנני מעביר את כל הבחורים בכור הבחינה, אז אדע בבירור בטיב כל אחד ואחד, שוב נא עתה לביתך, ולאחר שיגיע עת המבחן אשלח אליך את הבחור המיועד. בסוף הזמן בחר החת״ס את הבחור המהולל ברוב התשבחות, נתן בידו כתב צרור וחתום – בו כתב אל הגביר ׳מוכ״ז הוא הנבחר להיות חתנך לוקח בתך׳, וביקש ממנו שבדרכו הביתה יאריך דרכו למקום מגורי הגביר ויתן לו את האיגרת. הבחור שלא ידע איגרת זו מה טיבה וגם קצרה נפשו בדרך, לכן פנה אל אחד מחבריו אשר דר בסמיכות למגורי הגביר, וביקש ממנו שימסור מכתב זה אל הגביר, והלה הסכים, בבואו אל עירו סר תחילה לבית הגביר ומסר לו את האיגרת, פתח הגביר וראה שהבחור העומד לפניו הוא המיועד לו, ומיד שלח לדבר בו נכבדות ונגמר השידוך בכי טוב. והתברר בחוש דרכי ההשגחה העליונה לסבב כל הסיבות עד שיצא לאור רצונו ית׳.

וירץ, ותמהר, ותרץ – לא יאוחר הזיווג ולא יוקדם אפילו ברגע אחד

בפרשתן (כד יז -כ), ׳וירץ העבד לקראתה… ותמהר… ותרץ עוד׳, היה אומר הרה״ק ה׳בית ישראל׳ זי״ע (ליקוטי יהודה בפרשתן) בשם הגה״ק רבי חיים מבריסק זי״ע כי בענייני השידובין עלינו לדעת שהבל יתנהל בפי הנאמר מה׳ יצא הדבר, ולא רק עסקי השידוכין נקבעים ממרומים ברצונו יתברך, אלא גם הזמן בו יבוא השידוך למעשה ויגמר בכי טוב אף הוא תלוי רק ביד הקב״ה, ואין יכולת ביד אנוש למהרו אפילו ברגעא חדא או לאחרו,

ובהתקרב הזמן שיועד מן שמיא ל׳גמר השידוך׳ (והוכרח להגמר באותו היום, הואיל והתפלל ׳הקרה נא לפני היום׳, והרי כבר היה ׳לעת ערב׳ כדכתיב בפסוק יא) מתנהל הבל במהירות ובחפזון ב׳קפיצת הדרך׳, ריצת העבד, מהירות רבקה ובדו׳ – בכדי שיגמר הדבר בכי טוב בעתו ובזמנו ללא עיכוב רגע אחד, על בן,

בהגיע אדם לפרק ׳האיש מקדש׳ ועליו לשדך את בנו ובתו שבבר באו אל פרקם, לא יתבלבל ולא יאמר ׳אני אנה אני בא׳, איני יודע מה לעשות ולא לפנות, אין לו אלא להחזיק באביו שבשמים ובאמונתו יחיה, כי בהגיע הרגע הנכון יעלה השידוך ויתקשר בקשר של קיימא.

ארבעים יום קודם יצירת הולד – מה' יצא הדבר

איתא בגמ' (סוטה ב.) ׳ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני׳ ומבואר להדיא בדברי הגמ', כי אין מציאת הזיווג תלוי בשום סיבה בעולם, לא בחשיבות המשפחה ולא בממון ואף לא בכשרונותיו המופלגים של החתן או של הכלה, וגם לא בחריצות השדכן וכיוצא בזה, אין ביד האדם עצמו ולא ביד אחרים לא לרחק ולא לקרב השידוך, אלא הכל תלוי במאמרו וברצונו של הקב״ה שהוא ׳מושיב יחידים ביתה׳ (תהילים סח ז), וכפי אשר נקבע עוד בטרם יצירת הולד כי בת פלוני תהא לפלוני יז, וכבר נשתברו קולמוסים רבים לחזק לבבות נשברים ולרומם רוחם של הממתינים לזיווגם או לזיווג של הבן והבת, ובאמת יש להם להשיב נפשם בדברי הכתוב בפרשתן (כד נ) ׳ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב׳,

וכתב הרשב״ם, וז״ל, לא נוכל דבר אליך – ׳לא הסתירה ולא הבניין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו (יקרה הדבר בין אם אנו) רוצים או לא רוצים יח, כי הקב׳׳ה עשה זאת -שהיכולת בידו׳, עכ״ל,

ומכאן, נלמד לכל ענינינו ש׳רצון אבינו שבשמים׳ הוא אשר יקום ויהיה, וכפרט הנלמד מן הכלל נלמד לענין השידוכים כי הזיווג שהוכרז מן השמים יעלה ויבוא ויצא לפועל בזמן שגזר הבורא ובאופן שגזר על כן, כל איש משכיל יבין שלא לכעוס ולא להתרעם על פלוני שנראה לו שהוא הוא המקלקל את השידוכים בביתו, ולא יסמוך על אלמוני שהוא הוא המסייע לשידוכים בביתו,

אף שבוודאי על ה׳שדכן׳ להשקיע כל כוחו לעזור ולסייע לבני ישראל במציאת זיווגם ההגון להם, אבל האדם בעצמו ידע כי אין השדכן אלא שליחו של בורא כל עולם – אליו יפנה כשקשה לו, ולו יודה כשטוב לו.

 

קפצה לו הארץ – כל שידוך נס בפני עצמו

הגה׳׳ק מקאז׳יגלוב זי״ע (ארץ צבי ח״ב, דרושים, דרוש ה) מביא את דברי הרה״ק ה׳חידושי הרים׳ זי״ע בפרשתן, שלכן עשה הקב״ה נסים לאליעזר עבד אברהם בדרכו לשידוכי יצחק אבינו שקפצה לו הארץ (ב״ר ט, יא) וכיו״ב, לרמז לדורות עולם שכל שידוך ושידוך שבא לידי גמר והתקשרות הוא בדרך נס ופלא מידי שמים,

ומבאר הגה״ק מקאז׳יגלוב זי״ע מדוע כל זיווג בפני עצמו לא ייגמר אלא בנס, כי כל ׳בית נאמן׳ הנבנה בבני ישראל הוא דבר נשגב ורם מאד, כפי שנוכל ללמוד מדברי התלמוד (יבמות סב:) ׳השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה…׳,

ומאחר שהדברים מגיעים גבוה מעל גבוה, מנסים כוחות הטומאה והחיצונים לחבל בקשר השידוכים ולבטל את הנישואים במניעות שונות שלא יוכלו להשיג המטרה, לכן, בכל שידוך הבא לאור עולם, צריכים נס מיוחד מן השמים שכוחות הטומאה לא ירעו ולא ישחיתו ושהכל יבוא על מקומו בשלום,

תנאים נגד החיצוניים

ומוסיף, שלכן עושים שטר ׳תנאים׳, כי ברגע שהנישואין על ׳תנאי׳ אין החיצונים מתגברים כל כך לחבל ולהזיק את השידוך, כי נראה להם שעדיין אין הדבר גמור אלא הוא תלוי ועומד בקיום התנאים,

אך האמת ש׳תנאי׳ זה שאנו עושים הריהו כדבר גמור וברור, כי אנו נחשבים כשליחי הקב״ה לקיים מצוותיו, והרי מצוה על האב להשיא את בנו, על כן חשוב דבר התנאים כאילו ומפי ה׳ יצא הדבר, ואצל המקום ב״ה יש תוקף אף בדבר שנעשה על תנאי, כדאיתא (ברכות ז.) שכל דבר שיצא מפי הגבורה אפילו על תנאי, שוב אינו חוזר, ע״כ הדבר מתקיים והכל שריר וקיים,

למבעי רחמי – קירוב הזיווג ע״י התפילה

זאת עשו וחיו, הרבו בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמים, וכמו שכתב הרשב״ם (פסחים קיח. ד״ה כקריעת) לבאר הטעם שדימו חז״ל לקריעת ים סוף כא -׳ונפקא מיניה למבעי רחמי׳, כלומר שבאו חז״ל הק׳ ללמדנו ׳סדר מציאת הזיווג׳ והוא על ידי בקשת רחמים מ׳השדכן׳ בכבודו ובעצמו הלוא הוא הקב״ה כי ממנו אשה לאיש, וגדולה היא התפילה לסלק כל העיכובים והקטרוגים, ולהביא למציאת השידוך אפילו קודם זמנו,

וכמו שאמר הרה״ק ה׳פני מנחם׳ זי״ע, (פני מנחם פרשת במדבר תשנ׳׳ה סעודה נ) שהנה מבואר בגמרא (מו״ק יח:) ׳מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר׳ ברחמים ותפילה,

והלא הדברים קל וחומר, ומה אם יש ביד אדם להקדים וליטול את של רעהו ברחמים, כ״ש שיש ביד האדם למהר ברחמים למצוא מהרה את זיווגו שלו שהכריזו עבורו קודם יצירת הולד!

לבטוח בה' שיזמן הזיווג הראוי

וכה ביאר הרה״ק ה׳אמרי נועם׳ זי״ע (בראשית ד״ה על כן) בלישנא דקרא (ב כד) ׳על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו׳, שהנה מדרכו של עולם – בגשתם להחליט ׳החלטות׳ בעניינים חשובים וביותר בפרשת השידוכים הרי הם ׳מלאים ספקות כרימון׳, גם יש להם ׳רצונות׳ ודמיונות מהארץ ועד לשמים, יש האומרים ל׳שדכן׳, אה, כזאת וכזאת הנך מציע לנו… אין רצוננו אלא להשתדך עם משפחה ׳מפוארת ונכבדה׳ כמונו… או ברצוננו בגביר ובעל יוחסין וכדומה,

לאידך, יש המלאים ספקות, האם כדאי להם ׳להסכים׳ להצעה פלונית אם לאו, וזה מרומז בדברי הכתוב אביו – אלו הרצונות [כמו ׳ולא אבה סיחון׳ (דברים ב ל) שפירושו לא רצה וכן אביונה זו התאוה והרצון],

ואת אמו – מלשון ׳אם׳, כלומר ספקות כדת מה לעשות, ולשניהם אמרו יעזב איש את אביו ואת אמו, אלא ודבק באשתו – ר״ת ׳א׳ ש'פתי ת'פתח ו'פי׳ (תהילים נא יז), ר״ל עזוב נא ואל תשקע ותטבע בים הרצונות והספקות… הידבק בעמוד התפילה ביתר שאת וביתר עוז, ותבוא על סיפוקך בהגיע הזיווג הנכון מן השמים לידי גמר.

יצחק התפלל על זיווגו ונענה, ולכן לא קפצה הארץ בחזרה

באמת אמרו, שגם השידוך המיועד לו לא יבוא לידי גמר רק ע״י התפילה, כמרומז בפרשתן (כד סו) ׳ויספר העבד ליצחק את כל הדברים׳, ופירש״י ׳גלה לו ניסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו׳,

וביאר הרה״ק ה׳חתם סופר׳ זי״ע (עה״ת ד״ה ועל דרך) דלכאורה צ״ב מדוע לא קפצה לו הארץ בחזרתו לבית אברהם, אלא, מאחר שלא רצה הבורא לגלות את רבקה ליצחק עד שיתפלל על זיווגו, על כן נתאחרו בדרך ולא קפצה לו הארץ, כדי שיתפלל, והנה, אך היה ׳ויצא יצחק לשוח בשדה׳, מיד בגמר תפילתו – כאשר נשא עיניו אחר תפילתו ׳וירא והנה גמלים באים׳,

כל זה נכלל בסיפור ש׳סיפר לו העבד׳ – קפצה לו הארץ, ואל תקשה, א״כ, ק״ו שהייתה צריכה לקפוץ לו בחזירתו, כי בזה הודיע לו אליעזר ׳שנזדמנה רבקה (רק) בתפילתו [של יצחק!] ׳ – על כן המתין לו הבורא על התפילה,

הזיווג והפרנסה כקרעי"ס – שזקוקים לתפילה!

וכה דרש הרה״ק ה׳קדושת ציון׳ זי״ע (קדושת ציון ח״ב דף עח), לבאר מאחז״ל ׳קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף וקשין מזונותיו של אדם כקרי״ס׳, ולכאורה יפלא, מה ענין הזיווג והמזונות לקרי״ס, ומבאר, בהקדם פליאה רבתי בשני עניינים אלו, והיא, מדוע עושים בני אדם פעולות רבות הן בהשתדלות מוגזמת וריבוי טירחה, והן בתפילות ובקשות והפצרת תחנונים להשגת מזונותיהם, ומי לא ידע את דברי חז״ל (ביצה טז.) מזונותיו של אדם קצובין לו מר״ה, גם איתא (נדה לא:) בא זכר וכיכרו בידו,

כמו״כ נפלאת היא בעינינו, אחר כי מודעת היא מאמרם ז״ל (סוטה ב.) ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזין בת פלוני לפלוני,

א״כ, מדוע אנו רואים דכשמגיע העת והעונה לבא בקשר שידוכין, אז רוב העולם עושים כל הפעולות והשתדלות על זה ומרבים בתפלות ובקשות, ומצינו עוד באבות הקדושים שהרבו בתפלה על הזיווג, ואנחנו לא נדע מה זה ועל מה זה, והלא זיווגו כבר מוכן לו, ובודאי הקב׳׳ה יזמינו לו בזמנו,

ומבאר, ׳כקריעת ים סוף׳, כלומר, שקושיה זו קשה ג׳׳כ בקריעת ים סוף, מדוע משה רבינו ע״ה הרבה בתפילה וצעקה כמאה״כ (שמות יד טו) ויאמר ד׳ אל משה מה תצעק אלי, ופירש״י, למדנו שהי׳ משה עומד ומתפלל, עד שלבסוף אמר לו הקב״ה ׳ואתה הרם את ממך ונטה את ידך על הים ובקעהו׳,

ומדוע הוצרך לכל זה, הרי הנס של קריעת ים סוף הי׳ מוכן ומזומן עוד מששת ימי בראשית, כמשאחז״ל (ב״ר פה ה) תנאי התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה״ד (שמות יד כז) וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, לתנאו שהתנה עמו, ואם כן למה הוצרך כאן למעשה ידיו של משה רבינו (הרם את מטך ידיו ויעתר לה׳ בתפלה וצעקה, ואחר כך ויקשב ה׳ וישמע, ויבקעו המים.

וכן הוא הענין במזונותיו וזיווגו של אדם, כמאה״כ (דברים טו יח) וברכך ה׳ אלוקיך בכל אשר תעשה, כי כך עלה ברצונו הפשוט להאציל ברכתו רק אם יעשו בני אדם פעולות והשתדלות הן בענין פרנסה והן בענין זיווגים,

ואז ישלח עזרו מקודש המוכן לו כבר, והקב׳׳ה יושב וממתין ומצפה על מעשה בני אדם, לכן מוטל עליהם לעשותה בלב שלם להשלים רצון קונם וחפץ צורם, וכן הוא הענין שמרבין בתפלות ותחנונים, כי הקב׳׳ה מתאוה לתפלתן של ישראל וזהו רצונו ית׳׳ש שבני ישראל יתפללו ואחר כך ימלא בקשתם.

איחר בתפילתו אצל רשב"י וזכה לזיווג

מעשה בבחור בן טובים ויר״ש שלמד באחת מהישיבות המפורסמות בארץ ישראל, אך משום מה לא הצליח למצוא את זיווגו, וכה עברו הימים מיום ליום ומחודש לחודש כשלבו נשבר בקרבו מחמת מצבו הקשה.

לקראת שבת אחת החליטו בני הישיבה לשבות בשב״ק במירון סמוך ונראה לציון המצויינת של רשב״י, אותו בחור הצטרף ונסע עמהם, אך במשך כל השבת הסתגר בחדרו כשהוא שקוע בצערו ולא עלה לציון אפילו פעם אחת, רק במוצאי שבת נתעורר בו רצון לפקוד את הציון בטרם יחזור לישיבה, ואכן, בהגיעו אצל הציון פתח באמירת תהלים בהשתפכות הנפש ובדביקות עצומה, עד שלאחר כמה שעות גמר את כל הספר מרישא ועד גמירא. כאשר סיים תפילתו הביט לאחוריו ולא מצא את חבריו שכבר חזרו בצוותא לישיבה, והבין שעתה עליו לחזור לישיבה בכוחות עצמו, אך כיון שלא היתה הפרוטה מצויה בכיסו הלך לביתו של אחד מתושבי מירון, סיפר לו מעשה שהיה וביקש ממנו שילווהו סכום מעות להוצאות הדרך, ואמר לו, דהגם שהוא אינו מכירו אך בידו להתקשר לראש הישיבה שלו המכירו, והוא בודאי ימליץ להלוות לו סכום זה, ובהזדמנות ישלח לו את סכום ההלוואה, בעה״ב שוחח עמו על דא ועל הא למשך זמן מה ולאחמ״כ הלווה לו כפי בקשתו ונפטרו לשלום.

היהודי שהתפעל מאד מאצילותו של הבחור מיהר להתקשר לראש ישיבתו וסיפר לו שכך וכך היה מעשה, ובירר אצלו ׳מה טיבו׳ של הבחור כי בת יש לו שהגיעה לפרקה, על כן ברצונו לברר אצלו מה טיבו, למותר לציין, שראש הישיבה הרבה והפליג בשבחו של הבחור בתורה ובמידות טובות, ואכן מיד שלח הלה שדכן שידבר עם אבי הבחור להציע את השידוך, וכעבור כמה ימים שברו צלחת בשמחת התנאים בשעה טובה ומוצלחת בבית אבי הכלה בעיה״ק מירון,

ונתברר למפרע, שתפילתו במוצאי יום מנוחה הרקיעה שחקים, ועל ידה זכה לישועה הגדולה, ולא עוד, אלא אף בעיני בשר ראה דבגלל שהאריך בתפילתו באותה שעה זכה לראות בישועתו,

שהרי איחורו גרם לו לפגוש את חותנו לעתיד, ועי״ז באו בברית האירוסין ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

כשסומכים על ה' – זה הולך בקלות! יעקב לעומת יצחק

מעשה בבחור מבוגר מאד שנתקשה בפרשת השידוכים, נכנס הבחור אל רבו ושאל, רבי קדוש, עד מתי… עד מתי… מקבל אנוכי גזירת שמים באהבה, אבל בתנאי שהרבי יגלה את הקץ – מתי אזכה לבוא בברית האירוסין…

אמר לו הרבי הנה בפרשתן נתבארו בארוכה הניסים שאירעו במציאת זיווגו של יצחק, מיד בצאת אליעזר לדרכו פדנה ארם – ׳קפצה לו הארץ׳, בהגיעו לשם – ׳טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת׳ (כד טו), והנה מיד התאמת לו הסימן – ׳והאיש משתאה לה…׳, לאחר מכן מת בתואל שרצה להמית את אליעזר בסם המוות ששם במאכלו ובא מלאך והחליף קערותיהם (מדרש אגדה).

לא כן היה בהגיע תור כלולות יעקב אבינו, כי לא די שלא אירעו לו ניסים, אלא בכל אשר פנה נתקל במכשולים ומהמורות, אך ׳ויצא יעקב מבאר שבע׳ – קפץ עליו רוגזו של אליפז שרצה להרגו, וכפדיון נפש בזז את כל אשר לו, לאחר מכן העבידו לבן שבע שנים, ורק לאחר כל זה זכה לבנות את ביתו ולהקים שנים עשר שבטי י-ה עדות לישראל, והרואה יתמה ׳מה נשתנה׳ זה מזה.

וביאור הדבר (אף שאין לנו כלל השגה באבות הקדושים ובהליכותיהם, אלא שניתן לנו רשות ללמוד את הנוגע לנו כפשוטן של דברים), כי בשלח אברהם אבינו את אליעזר עבדו לא ידע היאך תהא דרכו, ולכן מיד נשא את כפיו – ׳ה׳ אלוקי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם׳ (כד יב), ולאחמ׳׳כ ׳ניצב על עין המים׳ ואמר להקב״ה – אני את השתדלותי עשיתי בהגיעי עד הנה, מכאן ואילך אין לי על מי להישען אלא עליך אלוקי אדוני אברהם, ועשה סימן שיראהו ה׳ את הנערה הראויה לבן אדוניו, ואכן, לכך זכה לכל הניסים הללו, מאחר שהרגיש עצמו ׳תלוי׳ ביד ה'.

משא״כ גבי יעקב הרי בצאתו מבית אביו לא הלך ׳לחפש׳ את זיווגו, כי ידע שהוא הולך לקחת את רחל, כפי ש׳היו הכל אומרים – הגדולה לגדול והקטנה לקטן׳ (ב׳׳ב קכג.), ואף ממון הרבה לקח עמו, נמצא שהכל היה אצלו עם ׳חשבון׳ וסדר שכך וכך צריך להיות – אמר לו כביכול, ׳אין העולם מתנהל אלא על פי ה׳׳, ולא לפי חשבונות הברואים, על כן הוצרך לעבור כל כך הרבה מכשולות ומהמורות בדרכו(וסוף דבר היה שנישא הן לגדולה והן לקטנה, ולא עוד אלא שלאה קדמה לרחל). לשמע דיבורים הללו מיהר הבחור נשא רגליו וברח כל עוד נפשו באפו, כי הבין שאדרבה אין כל טובה עבורו לדעת מתי יהיה האות הזה…

אגב אורחא, מכאן נלמד להוציא מהלב מחשבת טעות, שאם ה׳שידוך׳ נתקל בקשיים מרובים סימן שאין זה שידוך הגון, ומי יודע מה יצא ממנו… כי עיננו הרואות כמה מהמורות עמדו בפני יעקב אבינו בבואו להקים ביתו, וסופו של דבר, יצאו ממנו י״ב שבטי קה, וממנו כל בית ישראל…

ה' דואג גם מה ישמעו המשודכים…

זיווג – ווארט – מילה ומאמר ה'

יט. יש שאמרו שלכך קוראים להתקשרות השידוכין בשם ׳ווארט׳, שפירושו בשפת ה׳אידיש׳ –דיבור, לרמז ׳שהכל נהיה בדברו׳, כל שידוך שנגמר נעשה אך ורק במאמרו יתברך. והמשכיל יבין שלא ל׳דאוג׳ בענייני שידוכין,

כי ממילא מתנהל הכל על פי מאמר ה׳, וכשיבוא הרגע הראוי והנכון, יסבב ׳מסבב הסיבות׳ שיבוא הדבר אל סיומו.

החזו"א והשואל ה'חרש'…

הגה״ק ה׳חזון איש׳ זי״ע סיפר פעם לאחותו הצדקנית אשת חבר להגה״ק מסטייפעלע זצוק״ל, היום היה אצלי יהודי שבא לברר אודות בחור (לעניין שידוכים), והנה כששאלני על ׳יראת שמים׳, עניתיו ׳ס׳קען זיין בעסער׳ (יש לו במה לשנות דרכיו ולהתעלות יותר ממצבו העכשווי), כמו כן כששאלני על ׳התמדתו ואהבת התורה שבקרבו׳, עניתיו ׳ס׳קען זיין בעסער׳. כך עניתי על כל שאלותיו וספיקותיו, ורציתי בזה לרמז לו – אין הבחור ראוי לך.

על כל דבר נענה האיש ואמר, מבין אני שאין בו כל חסרון שהרי אין ׳מושלמים׳ בעולם הזה, ומכיוון שהרבי אינו אומר אלא שיש לו מקום להיטיב דרכיו משמע שהוא עומד על דרך טוב… וה׳חסרון׳ היחיד שיש לו שעדיין יש לו מקום להתעלות, הרי זה ה׳חתן׳ המתאים לי, ועוד באותו היום נגמר השידוך בכי טוב.

ובכן, אמר החזו״א, הבט נא וראה, האיך שהקב״ ה מנהיג את עולמו, הרי יהודי זה ׳בר דעת׳ הוא, ואף אני אמרתי לו דברים (כמעט) מפורשים ׳יש לבחור הרבה מה לשנות ולהיטיב את מעשיו׳, והאיך נהיה כדבר הזה, שהבין מדברי שאין כל חסרון בבחור, אלא, בהגיע העת והזמן לזווג את בת פלוני לפלוני, נהפך כל העקוב למישור, ו׳תקפוץ׳ הארץ ואף השמים אם יצטרכו לזה, ה׳חכם׳ יהפוך לסכל והשומע לחרש, והשידוך יגמר… ׳כי מה׳ אשה לאיש׳.

סיפור דומה עם המשגיח

מעשה מסופר על איש שהציעו לו ׳בחור׳ לבתו, נהג האיש כמנהג בני ישראל ובא לשמוע את חוות דעתו של המשגיח, המשגיח שהכיר את הבחור וידע שעפ״י הלכות שמירת הלשון מותר לו לענות אמת לאמיתה, ענה לאבי הבת ׳הכל לא בסדר׳… כלומר שיבין ברורות ולא יעלה על דעתו לגשת לשידוך זה.

ויהי ממחרת, הוזמן המשגיח ל׳אירוסין׳ של הבחור עם בתו של האיש שבירר אצלו אתמול, בבואו לשמחת האירוסין שאל את אבי הכלה, כיצד גמרתם את השידוך אחרי ששמעת ממני אתמול דברים מפורשים… ענה לו האב, משבאתי הביתה והצגתי בפני בני ביתי ובתי את דבריך, אמרה הבת, שמצידה אין בענין הקול כדי לעכב את השידוך, ואף אם קולו של החתן אינו ערב כל כך אין בזה כל חסרון… הא לך, כי אם הזיווג מיועד מן השמים, לא יועילו כל טצדקי למנעו, עד שמן השמים הטעו את האב לחשוב שהמשגיח אומר לו הקול לא בסדר … (והבין מתוך כך שבכל ענין אחר מבלעדי היפרט׳ של הקול, הוא בסדר גמור).

כן במקום אין

[סיפרה אמי – על מכרה שלה שהיתה דלה ואביונה, והציעו שידוך לבתה, ושאלו את השדכנית הם יש להם כסף, והיא השיבה 'אין'.

ההם המשיכו בשידוך, וכשנגמר באו לסכם על הסכום וביקשו לדבר על הכסף ואמרו להם אמרנו שאין, התברר שהם הבינו את התשובה 'כן'… וקם והיה השידוך…]

ה' מחליט אם תראה החסרונות או היתרונות

כה אמר הרה״ק הסבא משפאלע זי״ע (איש הפלא עמוד שסד, הובא בתפאל״מ בפרשתן), וז״ל, לכל אדם יש מעלות ויש חסרונות וכאשר נגזר על האדם שידוך משמים אז יורד קרש רחב מן השמים ומכסה את כל החסרונות כל כולו מעלות,

אבל כשהשידוך שהציעו לו עכשיו אינו מה שנגזר עבורו מן השמים מ׳ יום קודם יצירת הולד, אזי יורד קרש רחב מן השמים ומכסה את כל המעלות ומציגו שכולו חסרונות.

כיו״ב אמר הרה״ק ה׳פני מנחם׳ זי״ע שבבוא העת לגמור השידוך מוליך הקב״ה את ההורים כ׳סוסים עוורים' שלא יראו כל חסרון במדובר ובכך יתנו את הסכמתם ויצא השידוך לפועל.

לוקחים להורים את השכל

פעם קבל איזה ׳מחותן׳ בפניו (של הפני מנחם) כי זה לאחרונה לקח ׳חתן׳ לבנו והכל ׳מכרו׳ לו כי החתן הנו ממש ׳רבי עקיבא אייגער׳, ועתה משנגמר השידוך נתברר לו שלא מיניה ולא מקצתיה – לא רעק״א שבדור הקודם, ולא בדור הזה, לא תלמיד חכם ולא בן תלמיד חכם, כי אם כמעט עם הארץ גמור… (תחת מה שאמרו לו כי הוא ׳נודע ביהודה׳ התברר שאינו נודע ביהודה, אלא ׳נודע בגויים׳…).

נענה הרה״ק ואמר, הנה בבוא העת והזמן לגמור השידוך עם ׳בת פלוני לפלוני׳ שהוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד. נוטל הקב״ה את ה׳שכל׳ מהורי המדובר, שלא יזיקו ולא יפריעו את הדבר מלבוא לידי גמר, ורק לכן הצליחו לפתותך בקל ש׳חתן דנן׳ הנו רעק״א בכבודו ובעצמו… אמנם כעת משנגמר השידוך החזירו לך את השכל במתנת חינם מן השמים, וכי על זה דווה לבך, האם היה עדיפא לך להישאר מבלי שכלך… ימלא פיך תהילתו על שחזר אליך שכלך בשלימותו.

השונאים מקלקלים לי את השידוכים

פעם שאלו את הרה״ק ה׳אהבת ישראל׳ זי״ע, מהו זה שאומרים שהשידוך בידי שמים, והרי יש לי שונאים, והם עומדים ומקלקלים לי את השידוכים, ענה הרה״ק, אכן, הכל מן השמים, אלא אם השידוך באשערט (הגון וראוי) ישלחו מן השמים את המחותנים אל האוהבים, והם יאמרו עליך כל הטוב, ואם לאו יגיעו אל השונאים והם יורידו את השידוך.

עד כאן נמסר.

סיפורים

החליפה שהתלכלכה והביא את השידוך

מעשה בבחור מבוגר – ׳זקן מופלג׳ מתושבי ארה״ב שהפליג ללמוד באחת הישיבות הקדושות שבארץ הקודש. פעם אחת בשובו מחו״ל לארה״ק נמלך בדעתו לעבור דרך לאנדאן הבירה ושם יפקוד ביום שישי את ציונו של הרה״ק רבי שלום משאץ זי״ע ויעתיר בדבר ישועה ורחמים שכבר יבוא עתו וזמנו לבנות את ביתו בישראל (כנודע אשר הבטיח הרה״ק שמי שיעלה על קברו ביום ו׳ ויקבל עליו קבלה טובה בוודאי תבוא ישועתו – אך בתנאי חמור שעליו לקיים קבלתו בכל תוקף),

וכך עשה, השתטח על הציון הקדוש ובאותה שעה קיבל על עצמו להוסיף ׳תוספת שבת׳ עוד חצי שעה על זמן הדלקת הנרות.

משם מיהר לדרכו לארה״ק, ואכן, עוד באותו יום שישי כבר נחו רגליו על אדמת קודש בהגיעו בשלום למחוז חפצו, מיד סידר את חפציו ומטלטליו אשר הביא עמו שהרי מהיום עליו להקדים לקבל שבת… בהגיע הזמן שקיבל על עצמו להוסיף על השבת נטל את החליפה שלו מתוך החבילה והנה כולה נצבעה בצבע לבן ממשחת שיניים ששכנה לצידה בין החפצים, עד שבזיון נורא היא גורמת ללובש אותה, אבל, הרי אצלו כבר ׳שבת…׳ ובגבורה התגבר לשמור על קבלתו ולא ניקה את הבגד כלל, מכיוון שלא היה יכול להלך בו על כן ׳לבש שחורים שנהפכו ללבנים' והלך למקום שאין מכירים אותו… בבית הכנסת שב׳מושב׳ זקנים הסמוך.

וכמעשהו בלילה כך גם בצפרא דשבתא וכן במנחה, בצאת השבת שאלו אחד הזקנים השוכנים שם לפשר הבגד המלוכלך שעליו וסיפר לו כל אשר קרהו… תשובתו ותמימותו מצאה חן בעיני הזקן שהלך מיד לפעול בעדו, וביום השלישי הבעל״ט בא הבחור הלז בקשרי שידוכין ונעשה נכדו של אותו זקן.

השידוך שנגמר בזכות נסיעה באוטובוס

מעשה נפלא מספר הגה״ח רבי מרדכי וועבער שזכה בבחרותו לשמש בקודש אצל הרה״ק רבי אהרן מבעלזא זי״ע, שנים רבות נהג ר״מ למסור ׳שיעור תורה׳ בביהמ״ד מסויים, לשם היה נוסע בכל יום באוטובוס בשעה קבועה, פעם אחת אירע, שחלפו על פניו שלשה אוטובוסים מלאים נוסעים, והוכרח להמתין ולעלות רק על האוטובוס הרביעי שהגיע לאחר זמן מה, והיה משתומם על מאורע זו שמעולם לא התרחש עמו, כי בדרך כלל אין הרבה אנשים נוסעים בשעות אלו.

ויהי כאשר עלה על האוטובוס התיישב אברך לצדו, והתחיל לדבר עמו על דא ועל הא, כיון שידע האברך שלצדו יושב ה׳משמש׳ של הרה״ק מהר״א מבעלז ביקש לשמוע ממנו כמה עובדות מהקודש פנימה, ר״מ הסכים, ופתח לו מאוצרותיו הגנוזים בזכרונותיו… בתוך הדברים סיפר, שבימי ה׳מלחמה׳ היו הרשעים ממנים יהודים כאחראים על אחיהם בני ישראל, הללו נקראו בשם ׳קאפו׳, רבים מהם היו אנשים קלי דעת שרצו למצוא חן בעיני הרשעים והיו מלשינים בכל עת על אחיהם היהודים שאינם מקיימים חוקיהם כדת, כמו כן היו נוגשים בעם לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו, והיראים לדבר ה׳ היו סובלים מהם צרות רבות ורעות, הוסיף ר״מ ואמר, ששמע מפה קדשו של מהר״א זי״ע על איש פלוני שנתמנה להיות ׳קאפו׳ ואעפי״כ עמד בנסיון גדול זה, ולא היה מוסר ומלשין על אחיו בית ישראל, אדרבה היה נחלץ לסייע להם בכל הזדמנות, והוסיף הרבי, שאף לו עצמו עזר וסייע כמה פעמים…

כעבור כמה ימים התקשר יהודי אל ר״מ, והודיע לו שלמחרת היום הנו עורך שמחת אירוסין לבתו, ומאד תגדל שמחתו אם מע״כ יאות להשתתף בשמחתו, ר״מ שלא הכיר את בעל השמחה התפלא מה לו ולשמחה זו, ומ״מ, הלך לשם כדי לשמח את בעלי השמחה. כאשר הגיע קיבלו אחד המחותנים בכבוד רב, וסיפר לו, בבואי לגמור את השידוך הלז, אמרו לי כמה מידידיי שראוי לי למשוך ידי הימנו, מפני שזקנו של הבחור המדובר היה ׳קאפו׳ בימי המלחמה, ומן הסתם היה רודה באחיו ביד קשה ובאכזריות, ואיך תשתדך עם צאצאיו, ואכן מחמת לשון הרע זו נמנעתי ולא התקרבתי לשידוך כזה, והנה, לפני כמה ימים אינה ה׳ לידי שאשב לאחוריכם באוטובוס בשעה פלונית, ונכנסו באוזניי סיפורי מעשיות שספרתם על הרה״ק מהר״א מבעלזא זי״ע, גם שמעתי שהרה״ק העיד על ׳קאפו׳ פלוני שהיה עוזר ומסייע לבני ישראל בעת דוחקם, מיד כששמעתי את דבריכם חזרתי אל ה׳שדכן׳, ובתוך כמה שעות החלו העניינים לזוז, עד שבא הדבר לידי גמר.

באותה שעה הבין ר״מ, כמה גלגל הקב״ה, שעברו באותו יום כמה אוטובוסים ולא יהא לו מקום לשבת, והכל בכדי שיספר עדות זו על הרה״ק מבעלזא במקום פלוני, למען תגיע שמועה זו לאזניו של יהודי זה ועי״ז יגמר השידוך ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

ומכאן למדנו עומק נוסף בלישנא דקרא ׳כי מה׳ יצא הדבר׳ – שמלבד עצם ׳השידוך׳, הרי גם מה׳ יצאו אלו דיבורים ייאמרו להביא את הזיווג לידי גמר.

האוכל מוכן לך מראש! וגם הזיווג…

מעשה שהיה בבחור תלמיד מן השורה באחת הישיבות הקדושות בארה״ק, שהוריו נסעו לחוץ לארץ, ולכן בהתקרב השב״ק החליט יחד עם אחד מידידיו לעשות את השבת בצוותא חדא בעיה״ק צפת ת״ו, ולשם כך יצאו לדרכם בעש״ק אל עבר עיר הקודש צפת מבעוד יום, אך מחמת עיכובים שונים נתארכה להם הדרך ודקות ספורות קודם השבת עדיין היו רחוקים מצפת – וקרובים לעיר טבריה, בלית ברירה עצרו מנסיעתם, כי גם הם הבינו שאין זה ׳פיקוח נפש׳ הדוחה שבת להרחיק נדוד עד צפת, בתוך כדי הילוכם רגלי לתוככי טבריה החלו להצטער על שכך עלתה להם, והחלו כדרכו של עולם – במצבים כאלו, להאשים את פלוני ואת אלמוני, מדוע שיחררו אותם מהישיבה, ומדוע נסעו ההורים לחו״ל וכו׳ וכו׳.

בהגיעם לטבריה דפקו על הדלת הראשונה שהיה נראה להם כי דרי הבית הינם שומרי תורה ומצוות, ואכן, בעה״ב שהיה מן היראים והחרדים לדבר ה׳ פתח בפניהם את שערי ביתו לרווחה, ומיד הזמינם בסבר פנים יפות להיות אורחיו למשך כל השבת, בליל שבת בדרך הילוכם עמו לתפילת השבת, סיפר להם המארח בפליאה, כי באמת אילו היו נקלעים לביתו בשבוע אחר לא היה בידו לארחם אפילו אם רצונו הטוב בכך. כי נתברך בבית מלא בצאצאים, ודוחק רב שורר בביתו – באין מקום מיותר ללון. אלא שמסבב כל הסיבות הכין עבורם את דרכם זה מכבר. והיינו, כי לפני כב׳ שבועות, יצאו הוא וביתו, למסע אל קברי הצדיקים באירופה, ומתחילה היה זמן חזרתם לפני שבוע ימים, אלא שמחמת עיכובים שונים ומשונים נתארכה דרכם, ונדחה מועד חזרתם בעוד שבעת ימים, כשמעם כי כן, הבינו שחזרתם לביתם תהיה בערש״ק לעת חצות היום, ומאחר שידעו שלא יהיה סיפק בידם להכין כראוי את צרכי השבת לכל בני המשפחה בליעה״ר, על כן קבעו עם ידידים אשר צאצאיהם היו סמוכים על שולחנם בשבועות הנסיעה, שימשיכו להחזיק אותם עד אחר שב״ק. אמנם, כשמוע אנשי החסד אשר בטבריה על ביאתם בעש״ק (ולא ידעו כי רק האב והאם ישבתו בביתם בשב״ק והכינו לכל משפחתם על טפם) מיהרו והכינו עבורם את כל צרכי השבת בהרחבה גדולה, בשר ודגים וכל מטעמים, ומכאן השפע הרב שהוצע עבורכם הן במאכל ומשתה הן בלינה…

נמצא שבשעה שאתם עמדתם ב׳פרשת דרכים׳ על אם הדרך, כשהינכם מלאים טענות ותרעומת על כל העולם… כבר עמדו התבשילים מוכנים ומזומנים עבורכם בעיה״ק טבריה… ולא היה לכם להלין על רוע גורלכם כלל וכלל. מכאן ילמד כל בר דעת השכל ובינה – בכל מצב אשר ימצא את עצמו, ונראה לו כי רע ומר גורלו, ידע כי אביו אוהבו שבשמים, דואג עבורו, ומכין לו כל מחסורו ברוח ובגשם, ומה לו כי ילין על ה׳…

אך בזאת עדיין לא תם ונשלם דבר המעשה, בשבוע שלאחמ״כ בא אחד משני הבחורים בקשרי שידוכין אצל אותו המארח מטבריה, כי בשהותם שם במשך כל השבת, מצא חינו בעיני בעה״ב אשר שלח לברר אחריו, העמיד שדכן, ונגמר הענין בכי טוב. או אז ראו הבחורים שאדרבה, לא זו בלבד, שלא היה להם מקום לתרעומת, אלא אדרבה, כל זה היה בכדי להביאם לתכלית הנרצה, לפתח של שמחה ובנין בית בישראל, וממנו נלמד על הכלל כולו, שאל לו לאדם לבכות ולקונן במר נפשו כאשר יארעו לו מקרים הנראים כאינם טובים, ונראה לו כאילו הוא תוהה וטועה בדרכו כדוגמת בחורים אלו שהגיעו לטבריה ולא ידעו שאדרבה זאת היתה דרכם הנכונה להביאם לטובתם, כי המכין מצעדי גבר מדריכו לאדם שיגיע אל המועיל לו ביותר.

הרש"ש והזיווג עם בן הסנדלר

מסופר על הגאון רבי שמואל שטרשון זצ״ל (בעל הגהות הרש״ש על הש״ס) שהיה מנהל קופת גמ״ח, באחד הימים בעת שישב בבית המדרש ועסק בתורה ניגש אליו אחד הלווים ברצונו להשיב הלוואתו, נענה לו הרש״ש שאין בידו עתה שטר חובו אלא בביתו, אך הלווה השיב שסומך הוא על מע״כ שיאבד את השטר מן העולם ונתן לו את שטרות הכסף כסכום ההלוואה. הרש״ש הכניס את השטרות לתוך הגמרא בה למד והמשיך ללמוד ברוב עומק ועיון, עד ששכח מכל אשר נעשה, וכשסיים לימודו החזיר את הגמרא עם הכסף למקומה בארון הספרים וכמובן שלא קרע את שטר החוב. כעבור זמן מה בדק הרש״ש את חשבונות הגמ״ח ועבר על שטרי החוב, וראה את אותו השטר המעיד על חובו של הלווה וכבר עבר זמן הפירעון, מיד פנה אליו בבקשה להשיב את ההלוואה כפי התחייבותו, אך הלוה טען פרעתי, הרש״ש שפרח מזכרונו מעשה שהיה עמד על שלו שעדיין החוב בעינו קיים וכפי שמוכיח השטר, שהרי אם אכן פרע מדוע לא נטל הלוה את השטר, ואמר לו הרש״ש שאין בידו למחול ׳לפנים משורת הדין׳ כי אין המעות שלו אלא הם כספי ציבור ותבעו לדין תורה.

פשיטא ואין צריך לומר שכל בני העיר האמינו לרש״ש והוציאו לעז על הלווה כי גנב הוא, ויגדל הבזיון עד לב השמים עד שנאלץ בנו שעמד סמוך לפרק ׳האיש מקדש׳ לברוח מהעיר, כי לא היה מסוגל לשאת ולסבול את כל החרפות והגידופים. לאחר זמן הוצרך הרש״ש לעיין באותה גמרא ומצא בה את שטרות הכסף, ומיד נזכר בכל המאורע כיצד פרע הלוה את חובו ואכן הוא הצדיק דמעיקרא בטענתו ׳פרעתי׳, ונבהל מאוד על שגרם לו צער גדול ונורא. תיכף ומיד הלך אליו לפייסו ולבקש מחילתו, אך הלוה טען כנגדו שאין בידו לתקן את המעוות שהלא יצא עליו שם רע שהוא גנב ואף בנו הוצרך לגלות ממקומו, ולא עוד, אלא שכל בני העיר יאמרו שהרב מפייסני רק לגודל טוב לבו ולא יאמינו שבאמת נמצאו המעות. אמר לו הרש״ש שלח להביא את בנך ואקחהו לחתן לבתי, ובכך יוודע בבירור כי אכן אתה צדקת ואני טעיתי, ומנפלאות תמים דעים לגרום לרש״ש לשכוח מהפירעון, ולגלגל כל המעשה, כדי שישתדך רב העיר עם סנדלר העיר כי זה השידוך שהיה מיועד לו מן שמיא. יב. הנה כתיב (משלי יח כב) ׳מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳׳, ולכאורה צריך ביאור מה שאמרו ׳מצא׳, והרי לשון ׳מציאה׳ מתפרש על דבר שבא בהיסח הדעת (וכמו ההולך ברחוב ולפתע רואה ׳מציאה׳ לנגד עיניו׳), אבל בדבר שהכל מחפשים אחריו, וכלישנא דגמ׳ (קידושין ב:) ׳דרכו של איש לחזר׳, אין שייך כ״כ לומר שהוא ׳מציאה׳. וביאר הרה״ק ה׳ויגד יעקב׳ מפאפא זי״ע (דרוש לנישואין לחודש אלול), בהקדם מה שאמרו (מגילה ו:) ׳יגעת ומצאת תאמין׳, ולכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה, שאם מתייגע שוב אין זה ׳מציאה׳, ואם ׳מצא׳ הרי זה מורה שלא הייתה כאן יגיעה, אלא ביאורו, שפעמים רבות האדם מתייגע הרבה בלימודו ואינו מצליח להבין את הנאמר, וגם אחר

עיון רב במפרשים עדיין לא נתיישב אצלו הדבר על בוריו, ולפתע… הוא מרגיש הארה בליבו ובמוחו, ו׳מוצא׳ פשט ברור ונהיר, ובדווקא נהגו עמו כן ׳מן השמים׳, למען ישכיל וידע שלא ׳חכמתו׳ גרמה לו להבין, אלא הכל בידי שמים וגם הארת הפשט בסוגיא היא כפי מה שמזמין הקב״ה לאדם, וזהו יגעת ואח״כ מצאת בלא קשר ליגיעה והכל בכדי ש תאמין .

על זה הדרך יתבאר עניין ׳מציאת הזיווג׳, כי מצוי ביותר שאדם מחפש ׳בכל העולם׳, ולבסוף זיווגו מחכה בסמיכות מקום… באופן שלא עלה על דעתו, והכל הוא בכדי שיפק רצון מה׳, שיגיע לידי ההכרה שהכל הוא מרצון ה׳ שהוא מזווג זיווגים.

הזיווג יגיע – כשתתחזק באמונה!

ובעניין זה הוסיף ה׳ויגד יעקב׳ (קונטרס רשמי רשוותא) לפרש מה שאמרו חז״ל ׳קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף׳, שכמו שבקרי״ס היה ׳הקושי׳ עד שהשיגו מדרגת האמונה בהשי״ת, וכמו שכתב רש״י על פסוק (שמות יד טו) ׳דבר אל בני ישראל ויסעו – אין להם אלא ליסע שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים׳, כך גם לעניין זיווגו של אדם, אם יתחזק באמונה שהכל הוא בידי הקב״ה אזי ה׳ים ראה וינוס׳, ויפרחו כל הקשיים .

מאין – יבוא עזרי!

והנה איתא במדרש (בר״ר סח ב), ׳בשעה שהלך יעקב חרנה במצוות אביו לישא לו אשה, ובא אליפז בן עשו הרשע ולקח את כל אשר לו, אז אמר יעקב ׳שיר למעלות אשא עיני אל ההורים מאין יבוא עזרי׳. מכאן למדו סגולה בדוקה למצוא הזיווג בנקל, לומר קודם עקירת רגליו בתפילת העמידה פרק ׳שיר למעלות אשא עיני אל ההרים׳ (הובא בבני יששכר בפרשת ויצא, ומקורו בספר עשרה מאמרות לרמ״ע מפאנו).

ואולי י״ל, שסגולת פרק זה עפ״י המבואר בספרים שכשאדם מכיר שבכוחות עצמו ׳חסר ישע׳ הוא – מאין יבוא עזרו, ורק ׳עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ׳ אז קרובה ישועתו לבוא. ולכן מצאנו ג״כ שמזמור זה מסוגל לא רק לזיווג אלא לעוד כמה ישועות גדולות.

[א.ה. עזרי – אשתי, שהאשה היא 'עזרתי' זכה עוזרתו כו'].

הנה, כתב ה׳כף החיים׳ (סי׳ תכו סק״י) ׳סגולה׳ למציאת הזיווג ׳שלא יאבדו לומר ברכת הלבנה בכוונה ובציבור׳. ויש שנתנו רמז בדבר, כי ׳לבנה׳ ר״ת ב׳תולה נ׳שאת ל׳יום ה׳רביעי (לשוו המשנה ריש מסכת כתובות).

עוד ׳סגולה׳, כי ידוע מה שאמרו חז״ל (ב״ק צב.) ׳כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה׳, ואמר הגה״ח רבי נתן לוברט זצ״ל (שארית נתו) שאין הדברים אמורים דווקא לענין ׳תפילה׳, אלא כל המשתדל בטובתו של השני, והוא צריך לאותו דבר, גם בזה ׳הוא נענה תחילה׳, והוכיח כן מהכתוב בפרשתן (כד סב) ׳ויצחק בא מבוא באר לחי רואי׳, ופירש רש״י ׳שהלך להביא הגר לאברהם אבי שישאנה׳ (ומקורו מדברי חז״ל בב״ר ס יד), מה כתיב לאחריו ׳והנה גמלים באים׳ – שמיד הגיעה רבקה, ו׳נענה׳ עוד לפני אברהם.

הצרה וה'תקוע' לטובה

והנה, פעמים שהאדם ׳תקוע׳ ושקוע במכאובו, בהפסדו ובחסרונו, אין לו אלא לפקוח עיניים עוורות, להביט על הנעשה בהשקפת האמונה ויאמין שהכל לטובה וברכה, מסופר על הגה״ח ר׳ ניסן שטיצבערג זי״ע (מחסידי הרה״ק הייסוד העבודה׳ זי״ע), שאחת מבנותיו נישאה בשעטומ״צ עם חתן ירא שמים מרבים, והנה באמצע ׳שבעת ימי המשתה׳ – תאניה ואניה, אסון נורא מצאם והחתן נסתלק לבית עולמו, ואם לא די בכך, עוד נתברר שה׳כלה׳ תהיה מעתה ׳עגונה׳ עוד שמונה שנים, כי אחיו היחיד של ה׳חתן׳ היה אך ורק טליא כבן חמש שנים, והרי ׳קטן׳ אינו יכול לקיים מצוות ׳חליצה׳ עדי הגיעו להיות ׳בן י״ג למצוות׳, אז תוכל לחלוץ נעלו להשתחרר מכבלי עגינותה ולהינשא לאיש אחר, בצערו כי רב נכנס ר׳ ניסן אל ה׳יסוד העבודה׳ לשמוע מהרבי ׳מה זה ועל מה זה׳, אמר לו ה׳יסוד העבודה׳, התבונן נא מעט, ותראה שמן השמים גזרו שבתך לא תקים בית בישראל עד שמונה שנים מהיום, והנה, אם לא היה קורה מה שקרה, הרי עדיין לא היתה באה בברית האירוסין עד עתה, והייתם משתדלים עבורה במציאת זיווגה ההגון לה (כמו שכך צריך להיות), כעבור זמן והיא תתבגר יותר הייתם מחזרים אחר ׳סגולות׳ – ׳ברוח ובגשם׳, מתפללים ומעתירים, מרעישים עולמות, ומבקשים מכל מי אשר ׳ריח שדכנות׳ בו שיביא איזה ׳הצעה׳, ומה היו הבריות אומרות – בתו של זה אינה נישאת, מן הסתם חסרונות יש בה, בלילות היית מתהפך מצד לצד מרוב דאגה ויגון… עד שלבסוף תמצא את זיווגה… אבל חס רחמנא עליכם, ומנע ממכם את כל התלאה הנזכרת, ומעתה תנוחו בשלום ובשלווה, עד שיבוא ה׳אח החולץ׳ לכלל עול תורה ומצוות, תעשה ׳חליצה׳ ומיד תנשא להראוי לה בשעטומ״צ, ותעמיד דורות ישרים מבורכים, מתוך בריות גופא ונהורא מעליא.

ה' משנה את מצבו הכלכלי כדי שיתאים ל'מחותנים'…

יז. כתיב בריש פר׳ ויצא (כח יב) ׳והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה׳, וביארו צדיקים עפ״י דברי המדרש (ב״ר סח ד) ׳מטרונא אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, לכמה ימים ברא הקב״ה את עולמו, אמר לה לששה. אמרה לו מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו, אמר לה הקב״ה יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני… אמר רבי ברכיה כלשון הזה השיבה רבי יוסי, הקב״ה יושב ועושה סולמות, משפיל לזה ומרים לזה, ומוריד לזה ומעלה לזה, הדא הוא דכתיב (תהלים עה ח) כי אלוקים שופט זה ישפיל וזה ירים׳. וביארו, כי אין כאן מחלוקת, ולא בא רבי ברכיה אלא להשלים את דבריו של רבי יוסי – שהקב״ה יושב ומזווג זיווגים, שפעמים הרבה יש מי שמחשיב עצמו יותר מידי ולא נאה לו להשתדך עם פלוני הנחשב כפחות ממנו, והרי שידוך זה הוא הזיווג שהוכרז למעלה ׳בת פלוני לפלוני׳, מה עושה הקב״ה – פעמים יגביה הבורא את הנמוך ופעמים ישפיל את הגבוה, וזהו אומרם הקב״ה עושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה. לכן, לעת כזאת כשהלך יעקב אבינו לתור אחר זיווגו הראהו הקב״ה בחזיון הלילה ׳והנה סולם מוצב ארצה׳ שהשידוכים הרי הם כסולם כמו שנתבאר.

אמור מעתה, כמה פתאים אינשי, אשר בבואם לארס את צאצאיהם, יחשבו ׳חשבונות רבים׳ האם המדובר או המדוברת יש בו די והותר ׳חשיבות׳ עבורם, אם מפאת הממון ואם מפאת הייחוס, ולרגע שוכחים המה ש׳מה׳ אשה לאיש׳, וזה השידוך אשר נגזר משמים כבר ארבעים יום קודם יצירת הוולד, כשיצתה הבת קול ואמרה ׳בת פלוני לפלוני׳ הוא אשר יקום ויהיה. וכמה ישנם אנשים ההורסים לעצמם את חייהם במו ידיהם על ידי חשבונות הללו.

יש שהמליצו שלכן מברכים בעת התקשרות שידוכין ׳שיהא הזיווג עולה יפה׳, היינו שלא יצטרכו להשפיל הגבוה, אלא הקב״ה יגביה את מי שפחות בחשיבותו מביניהם… [א.ה. או בל' צחות – שלא יידרשו יותר מדי, ויעלה יקר, שיהא עולה יפה…].

המשך – הבחור שנאלץ לקבל מום כדי להשתדך…

סיפר הרה״ק ה׳פני מנחם׳ זי״ע, על יהודי אחד פשוט מהעיר ווארשא, שהיה מרבה לפקוד את מעונו של אביו הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע ומפציר בו שיברכו ויבטיחו בעשירות וריבוי נכסים, והרבי לא ברכו, אך הלה לא הרפה עד שהרבי נעתר לבקשותיו ובירכו בעשירות.

ואכן נתקיימה ברכת הרבי ועלתה קרנו של היהודי בעשירות גדולה עד שנהפך להיות אחד מעשירי העיר ווארשא, והנה, בן יחיד היה לו ל׳עשיר׳ אשר החל להתקרב לגיל בן י״ח לחופה, באחד הימים אירע אסון נורא, הבן נקלע לתאונה נוראה (עקסידענ״ט) ונעשה בעל מום נורא ברגליו. מכיוון שכן הוכרח לקחת שידוך בת טובים את בתו של החייט העני והדלפון של ווארשא, אשר הסכים לתת לו את בתו, לאחר שהתחייב לשלם את כל הוצאות הנישואין ודמי נדוניה כהוגן.

בצר לו נכנס היהודי אל ה׳אמרי אמת׳ בבכי תמרורים, על מצבו של בנו ועל השידוך שאינו הגון שנקרה לידיו בהכרח ממש. אמר לו הרבי, הנה ארבעים יום קודם יצירת הוולד הוכרז כי זהו זיווגו של בנך, על כן, לא ברכתיך בעשירות כי ידעתי שכשתהיה מעשירי העיר לא תסכים לזווג את בנך היחיד אלא לבת גדולים או לבת עשירים ובעלי ממון, אך משהתעשרת סיבב הקב״ה שיהפוך בנך לבעל מום, וכך יסכים לישא את בתו של החייט, כפי שנגזר עליו מקדמת דנא. והדברים נוראים ומבהילים.

כך גם כתב הס"ח

בענין אלו ה׳סולמות׳ מצינו בספר ׳חסידים׳ (סימן רטז), אם ראית רשע עשיר, המצליח בנכסיו, ועקב עשרו הוא משיא את בניו עם אנשים חשובים וגדולים. אל תתמה, אלא דע לך שכל סיבת ומטרת עשרו שנתן לו הקב״ה, הוא רק בכדי שיקחו אנשים גדולים וצדיקים את צאצאיו להינשא עמו, שאילמלא עושרו לא היו מתחתנים עמו עקב רשעותו. ומדוע זוכה אותו רשע הן לעשירות הן שגדולים מתחתנים בו. דבר זה בא לו, או מזכות אבותיו העומדת לו. או משום שהיו מביישים אותו ומבזים אותו קודם לכן, וזכות אותו ביזיון אשר ספג היא שעמדה לו לזכות לעושר ולחתנין רבנן (נלמד מכאן. א. כי אף הרשע יזכה לכל הטובות אם ישתוק למחרפיו, ק״ו למי שאינו רשע אם אך ישתוק – מה טוב חלקו וחבלו. ב. ראה כמה מסובב הקב״ה בעולמו כדי שיגיע לכל איש זיווגו ההגון לו).

בעניין זה אמר הרה״ק רבי מנחם מנדל מווישווא זי״ע בדרך צחות לבאר מדוע מברכים בשמחת נישואין ברכת ׳שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם׳. כי יסוד ושורש כל הקשיים אשר יש ב׳שידוכים׳ או בשלום בית שאחד מחשיב את עצמו יותר מחברו לאמר, הנני מיוחס יותר מהשני, על כן אנו מברכים את החתן והכלה שישמחם הקב״ה ׳כשמחך יצירך בגן עדן מקדם׳ כמו אדם וחווה ששהו בגן עדן ולא היה להם כל הבדל ביחוס, כך גם הם ישמחו בנעימ ים ללא התנשאות מצד הייחוס.

בדרך אחרת ביארו בברכה זו, כי מעשים בכל יום שההורים יחשבו לעצמם, הייתי יכול להשיג שידוך נאה ומכובד יותר, חשוב יותר וכו׳ וכו׳ לזה אומרים ׳שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם׳, וכמו שאז לא היה בידו לבחור לעצמו כי אם את חוה, ולא היה שייך אצלו לקחת שידוך אחר המתאים וכיו״ב. כיו״ב לדידן, אחר גמר השידוך ידעו שזה היחיד המתאים ביותר והראוי ביותר לרום מע׳׳כ (אמרי אמת ליקוטים – נשואין. ועוד ספרים).

האיש שכיבד את אשתו ביותר

יח. סיפר הגר״א מווילנא, שבאחת ממסעות ה׳גלות׳ שערך התאכסן בבית בעל הבית אחד אשר ארחו בכבוד גדול, וראה שם איך ש׳בעל הבית׳ מכבד את אשתו באופן מופלא מאד, בהגיע זמנו של הגר״א להמשיך במסעו, ונפרד לשלום מ׳בעל האכסניא׳ נשאל הגר״א, האם מצאה הנהגתי חן בעיני רבינו, נענה ה׳גר״א׳ כי הוא ממש מלא התפעלות למראה הנהגה חשובה כזו, ענה היהודי אל יתפעל כ״כ, כי כל זה הוא רק משום מעשה שהיה.

וזה דבר המעשה – עילוי גדול הייתי בימי עלומי ושמי הטוב הלך לפני למרחקים, מיד בהכנסי לעול תורה ומצוות בהיותי בן י״ג שנה ויום אחד נלקחתי להיות לחתן לבת אחד מעשירי עיירה פלונית, חותני התחייב על ׳נדן׳ (נדוניא) גדול מאד, מחמת היותי כה צעיר לימים הוקבע זמן הנישואין לכשאהיה בן כ׳, והוסכם עם חותני שלא יסלק כעת עתה את כל הנדן, אלא בשבע השנים הבאות ישלם עבורי ל׳חברותא׳ שאוכל להוסיף ולהתעלות בתורה ויראה, ובזמן הנישואין יסלק את השאר. ואכן עמד בדבריו ב׳שבע השנים הטובות׳ ושילם לחברותא כאשר אמר, אך כאשר קרב ובא זמן החתונה ירד חותני מנכסיו ונעשה עני מרוד, מכיוון שכן, החליט אבי לבטל את קשרי השידוכין, על אף שאני לא נתתי את הסכמתי לכך, ביודעי את חובת ׳הכרת הטוב׳ שיש עלי על כל השנים ששילם עבורי ל׳מלמד׳. לא ארכו הימים ושוב באתי בברית האירוסין ונישואין עם בת עשיר אחר. אך לדאבון לב נתגלה בי מום כלשהו כעבור זמן קצר, הלכנו לדרוש ברופאים ולאחר בדיקתם אמרו שאין רפואה למכתי, משכך, עמד העשיר שאגרש את בתו, וכך נשארתי חסר כל, כשדבוקים עלי שני כינויים – עזיבת שידוך וגרוש, ברוב יגוני פניתי לדור ב׳הקדש׳ (בית ההקדש היה מיועד לחסרי בית…) שם ישבתי גם בכיתי, עד שניגש אלי יהודי אחד ושאלני לסיבת בכיי המר, גיליתי בפניו את כל מסכת חיי ואת המום שמצאו בגופי, נענה היהודי ואמר לי, הנה מכיר אני נערה אשר גם לה יש מום הדומה לשלך, אולי תשתדכו ביניכם וכן הוה.

לאחר החופה משנכנסתי לחדר הייחוד סיפרה לי הכלה כי גם היא לא נולדה עם מום זה, אלא הוא נתגלה אצלה זה לאחרונה, אחר שנתארסה לפני כמה שנים עם עילוי גדול, ונתבטל השידוך מפני חוסר ממון, ומרוב צער ויגון נולד אצלה המום, מיד הבנתי שזו היא ארוסתי משכבר הימים, וכל סבלה בקבלת המום היה אך ורק בכדי שיסכימו הכל שנינשא שנינו, עתה אמור נא לי רבי, האם לאחר שהיא סובלת בגיני עד עצם היום הזה אין זה מן החיוב שאכבדנה בכל לבי נפשי ומאודי. סיים הגר״א ואמר, כדאי היה לסבול את כל נדודי הדרכים, בכדי לשמוע מעשה זה המלמד לאנוש בינה, עד כמה הקב״ה מנהיג את עולמו בחשבון בהשגחה הפרטית על כל נברא ונברא, בכל פרטיו וענייניו, ואי אפשר לו לאדם להתחכם נגד גזירת הבורא יתברך, כמו אלו שעזבו את השידוך, ולבסוף נישאו זה לזה, אלא שהמתחכם מסוכן הוא לקבל מום כדי להעמידו על מקומו הראוי לו.

כ. וכך איתא בשם צדיקים, כי כמו ש׳בת פלוני לפלוני׳ כך גם השדכן מיועד מן שמיא, לכל זיווג שדכן שלו.

כא. הרה״ח רבי נתנאל ראדזינער זצ״ל נכנס פעם אל ה׳חזון איש׳ זי״ע, ואמר לו, רבי, קושיא אחת יש לי, והיא קשה כקריעת ים סוף, ברמזו על ׳קשה׳ זיווגו של אדם כקריעת ים סוף (סוטה ב.), אמר לו החזו״א, הרי סוף דבר היה שהקב״ה קרע את הים, אף אתה, תנוח דעתך, כי סוף דבר שתתיישב קושיתך…

לא להתייאש…

סיפר אחד מזקני האדמורי״ם שבדורינו, שבבחרותו חיכה זמן רב על זיווגו, פעם אחת בהיותו כבן כ״ח שנה הרגיש ש׳באו מים עד נפש׳, ונכנס אל הגה״ק ה׳חזון איש׳ זי״ע וגולל בפניו את פרשת הזיווג כי קשתה עליו ההמתנה, אמר לו ה׳חזון איש׳, וכי לכמה אתה נצרך, ענהו הבחור, אחת, אמר לו ה׳חזון איש׳ נו, אחת, עדיין יש בעולם עבורך אחת, ומה לך מתייאש.

הקצוה"ח ובעל קונטרס הספיקות – מבכיה

כב. פעם ישב הגה״ק ה׳חפץ חיים׳ זי״ע בסעודה שלישית בעידן רעוא דרעוין, ופתח וסיפר על יהודי בימים מקדם, שנכנס ביום השבת אחר חצות היום אל בית המדרש, והחל באמירת תהלים בדמעות שליש ובהשתפכות הנפש. באותה שעה שהה בביהמ״ד אחד מהמתפללים שנתלהב לבו מהמחזה שראו עיניו, איך שהלה שופך דמעות כמים, והחל גם הוא לומר תהלים בהשתפכות הנפש ובדמעות.

במוצש״ק ניגש אליו השני ושאלו, לבכיה מה זו עושה. כי לפי רוב הבכי והדמע נראה כי בצרה ויגון הינך נמצא, אבקשך שתגלה לי מצפוני לבך, אולי יהיה בידי לעזרך, פתח היהודי את סגור לבו ואמר – בת לי בביתי היושבת וממתנת עד בוש לזיווגה – אך ורק מאחר שאין הפרוטה מצויה בכיסי, ואין בידי להתחייב על נדוניתה, והנה במשך ימות השבוע הנני טרוד על המחיה ועל הכלכלה, ואינני רואה אותה לנגד עיני, אך בהגיע יום השבת קודש, ופוגש אני בבתי נופל לבי בקרבי על הצרה הגדולה. לכן מיד אחר סעודת השבת נוהג אנכי לבוא בשערי ביהמ״ד – לשפוך לב כמים אל האלוקים, שיחיש לנו ישועה בקרוב. נענה השני ואמר, אף אני יש לי בביתי בן עלם חמודות וירא שמים. ואף אני איני מצליח להביאו לברית השידוכין, היות והפרוטה כלתה מכיסי, על כן הייתי מייעץ שנשתדך בינינו. ואכן השידוך יצא מן הכוח אל הפועל ומאותו הזיווג נולדו ארבעה אחים גדולי עולם, ושניים ידועים מהם הלא המה הגה״ק בעל ה׳קצות החושן׳ זצוק״ל והגה״ק ׳בעל קונטרס הספיקות׳ זצוק״ל. ולימד מכאן החפץ חיים, כי תפילת היהודי כשאינו סומך רק על ה׳, פועלת גדולות ונצורות – כגדולי עולם הללו שיצאו משידוך זה.

תוספת [המשך הר' ברוורמן -] ביאור הכלי יקר

ומבאר שם שבכך ביקש אליעזר ללמד את רבקה, את השקפת החיים התורנית בביתו של אברהם ויצחק בנו שעתיד להיות בעלה, מצד אחד למאוס ברדיפה המתמדת אחר בצע כסף, שהוא מוגדר בבחינת ״בקע״ מלשון בקיעה: כדי לחיות חיים יהודיים עליה לתת את הדעת ואת האיזון במה להסתפק ולמה לשאוף. כי אם השאפתנות תנותב לרדיפה אין סופית של ממון אזי לעולם לא תמצא סיפוק ורוגע, כי בממון אין תחושת שובע. שהרי: ״יש לו מנה רוצה מאתים״, כפי שרואים במילה ״ממון״, שהרי אם נכתוב כל אות במילה זו נראה שיש שם הכפלה. כמו האותיות: מ־ם־ ו־ו־ נו־ן, הכל כפול. וזה בא לרמוז שבממון אין תחושת שובע, ואין בצבירתו שום תועלת אמיתית לאדם. ובכך רומז הבקע, לבקוע – לחצות – לעצור את הרדיפה הבלתי פוסקת אחר החומריות ולהסתפק במה שיש.

אך מאידך על היהודי לדעת לנתב את השאפתנות הבלתי פוסקת לאפיקים רוחניים, כי היא ורק היא נשארת ליהודי לנצח וז״ל הכלי יקר: ״אבל קנין התורה כולו צמוד ומחובר ומרבה השלום לחבר שנים הנפרדים, כמו שכתוב: ׳שלום רב לאוהבי תורתך׳ (תהילים קי״ט), ובשעת פטירתו אין מלוין לו לאדם כי אם תורה ומעשים טובים, ומלווים היינו לשון ׳חיבור וצמיד׳…״

רעיון כעין זה מצאנו אצל רבי עקיבא בתחילת דרכו. כפי שמופיע בגמרא בנדרים, בתחילת דרכם הדיר אותם אביה של רחל מכל נכסיו. בימות החורף היו ישנים במתבן. אמר לה: ״אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב )מין כתר של זהב שירושלים מצוירת בו). בא אליהו הנביא ונדמה להם כבן אדם וקרא על הפתח ואמר להם: תנו לי קצת תבן, כי אשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי אדם זה שאפילו תבן אין לו. אמרה לו: לך ולמד בבית המדרש״.

שמעתי מידידי איש החסד הרב ישעיהו הבר שליט״א, ששאל מה פשר ההיגיון בדברי הנחמה והעידוד של רבי עקיבא לבתו היחידה והמיוחדת של כלבא שבוע, שכל חייה היו תפנוקים ללא גבול ונמצאת כעת בתחתית סולם העניות, במתבן טחוב ובא בעלה לעודדה. במקום להבטיח לה יחידה קטנה עם מיטות וחימום בסיסי, הוא מצהיר שלו היה לו, היה קונה לה תכשיט יקר ביותר מזהב… מי חולם על תכשיטים במתבן?! ומאידך עקיבא מנחמה שיש אנשים במצב יותר גרוע מהם, וכי איזו נחמה יש בכך? ומדוע אליהו הנביא עצמו לא הביא להם ציוד חם לחורף הקר במתבן?

אלא נראה לומר, שכדי להקים בית יהודי יציב יש צורך גם בשאפתנות וגם בהסתפקות, וצריך לדעת לאן לנתב את הכוחות המנוגדים הללו. רבי עקיבא בשיא עניותו חושב על תכשיטים מזהב, זאת בזמן שאפילו אצל העשירים של אז לא היה בנמצא תכשיט כזה. ומאידך ההסתפקות והשמחה שהיו לו במה שיש. כשראתה זאת רחל אמרה לו: ״לך ללמוד בבית המדרש״, עם שילוב של כוחות מנוגדים כאלה, מקומך שם. בבית המדרש לומדים את חכמת האיזון, לנתב את השאפתנות לתורה, ואת הסתפקות במועט – לחיים החומריים. אלו הם הנתונים האופייניים לאדם גדול. מובן מאליו שאם אליהו הנביא היה מביא אתו עזרה כלכלית, לא היו רבי עקיבא ורחל מגיעים להחלטה זו.

*

א. הנטפל לגדול גדול. ב. יתכן והזה 'ה'נסיון של החיים שלך!

 [להיות 'מקבל' – אוצרותיהם]

(בראשית פרק כד א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וה' בֵּרַךְ אֶת־אַבְרָהָם בַּכֹּל:

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי:

(ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ:

(ד) כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק:

עבדו זקן ביתו מושל בכל אשר לו

התורה מרחיבה בפרשת אליעזר לפרט את דבוריו ומעשיו, משום שיפה שיחתן של עבדי אבות אף ממעטת לספר לנו על רוממות וגדלות אישיותו של אליעזר עבד אברהם.

אמנם המתבונן במדרשים ובמאמרי חז״ל השונים, הרי שמתמרת ועולה בפניו רמות פלאית של עבד נאמן, בעל תבונה וצדקה, אדם גדול וממוסרי התורה לבני דורו.

צדיק שהוקש לאברהם

עלינו מעט להתבונן בכך, ולהפיק ממנו את הלקחים המתבקשים מאתנו לעבודת ה׳ ולתכלית האדם בעולמו:

חז״ל (בראשית רבה נט, ח) דורשים את הפסוק, שנאמר: ״ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו׳ – שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ׳המשל בכל אשר לו׳ – שהיה שליט ביצרו כמותו״.

אנו אין לנו את הכלים להשיג את עמק המשמעות של השבחים רמי המעלה הללו-, ׳זיו איקונין שלו דומה לו׳, כלומר, את אותה הנקיות והטהרה, האור והקדשה שהיו נסוכים על פניו של אברהם אבינו נכרו גם על פניו של אליעזר.

׳שליט ביצרו כמותו׳. אברהם היה שליט בשליטה מחלטת על כל איבריו וחושיו, שלא לחטא ולא להכשל (הרחבנו על בך בפרשת לך־לך, יראה ויש״י לעיל יז, א), ושבח מפלא זה שלא מצאנו שיאמר על שום בריה בעולם מלבד אברהם, נאמר באליעזר עבדו! נורא ואים! [נכנס בחייו לג"ע על שזכה לשמש את אברהם [דא"ז פ"א]

יתרה מזאת, מוסיפה על כך הגמרא במסכת יומא (כח, ב), שמציבה את אליעזר בשורה אחת עם האבות הקדושים: ״אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ׳ואברהם זקן בא בימים׳. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה,

שנאמר ׳ויהי כי זקן יצחק׳. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ׳ועיני ישראל כבדו מזקן׳. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ׳ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו׳.

שם בגמרא מובאת גם המימרא של רבי אליעזר: ״אמר רבי אליעזר ׳המשל בכל אשר לו׳ – שמושל בתורת רבו. ׳הוא דמשק אליעזר׳ – שדולה ומשקה מתח־תו של רבו לאחרים״.

הראשון שזכה להשגת התורה מעצמו, עוד קדם שנתנה בהר סיני, היה אברהם אבינו. כן אומרים חז״ל (ברכות סא, ב) שנעשו כליותיו כשתי מעינות ונבעו תורה, ואליעזר עבדו לא היה איפוא עבד רק לעניניו הגשמיים של אברהם, אלא גם גדול תלמידיו הרוחניים. הוא הכיר היטב את כל מכמני תורת רבו, והוא העבירה לבני דורו. הוא עמד בראשות ישיבה גדולה וכל מי שהיה חפץ להוסיף לקח בתורה ובחכמה ממעינו של אברהם אבינו בא בשעריה והסתופף בצלה.

יר"ש וחכם

המבט של חז״ל כלפי אליעזר לא מסתכם רק במעלת התורה והשקידה, אלא גם במעלת יראת השמים והחכמה וההשכלה שהיו בו:

כשחז״ל בקשו לנקט דגמא של יראת שמים הם דרשו זאת על אליעזר; על הפסוק בישעיה ו(נ, י): ״מי בכם ירא ה׳ שמע בקול עבדו״. מובא במדרש (ב״ר ם, א): ״מי בכם ירא השם״ – זה אליעזר, ״שמע בקול עבדו״, בקול אברהם שהיה עבד להקדוש ברוך-הוא״.

ובהמשך המדרש (שם, ב) דורשים חז״ל את הפסוק במשל י(יז, ב): ״עבד משכיל ימשל בבן מביש״. ׳עבד משכיל׳ – זה אליעזר, ומה השכלתו? אמר כבר קללתו של אותו האיש בידו [הקללה של ׳ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו׳], שמא יבוא כושי אחד או ברבר אחד וישתעבד בי, מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר. ׳ימשל בבן מביש׳ – זה יצחק, שביש את כל עובדי כוכבים בשעה שנעקד על גבי המזבח".

מבאר במדרש, שאליעזר השכיל לעשות חשבון פשוט, אם בין כך לא שפר עליו מזלו ונגזר עליו להיות עבד, עדיף לו להשתעבד בביתו של אברהם אבינו, מלהשתעבד בבית של כושי או ברבר אחד ולהשאר כעבד ארור עד סוף ימיו.

ואכן מה זכה בהשכלה המפלאה ובהתבוננות הזאת? לנצח נצחים! בכר הוא זכה לקנות את כל עולמו הרוחני והגשמי לנצח נצחים!

גדלות הנפש של אליעזר

והנה, המתבונן בכך ישתומם ויתפלא, כיצד ובזכות מה אכן הצליח אליעזר לרכש את כל המעלות הרמות הללו? להיות דולה ומשקה מתורת רבו! להפיץ את תורתו ומשנתו בעולם! לזכות שזיו איקונין שלו ידמה לשל אדוניו! לשלט ביצרו כמותו! להקרא ׳עבד משכיל׳ וירא השם!

הלא דבר הוא!

מקורו של אליעזר

ותמיהה זו תגבר ותתחזק שבעתים כשנצין מהיכן היה מוצאו של אליעזר עבד אברהם.

הרי לפי דעות שונות היה בנו של נמרוד הרשע! ולפי דעות אחרות היה בן בנו של נמרוד הרשע! (ראה תרגום יונתן לעיל יד, יד. ילקוט שמעוני כאן רמז, קט. חזקוני לעיל טו, ב. ספר ׳שלשלת הקבלה׳).

[כיצד אכן התגלגל הדבר שבנו של נמרוד נעשה עבד לאברהם? מובא ב׳מדרש אגדה׳ (בראשית טז) שכאשר יצא אברהם מכבשן האש חי וקים לעין כל, מרב התפעלותו של נמרוד מגדל הנס העניק לו את בנו במתנה להיותו עברי]

הפלא ופלא! הלא נמרוד היה השטן של אותו הדור, שעמד ונלחם במלא העז והתקף לצמצם ולהגביל את השפעת האמונה מלהתפשט בעולם. ראש המורדים במלכות שמים. בר הפלוגתא הגדול ביותר כנגד אברהם אבינו.

והשאלה נשאלת מאליה! כיצד יתכן שבנו נעשה לעבד הנאמן ביותר של אברהם אבינו, והיחיד שהצליח לרכש בכחותיו הוא את מעלותיו הגדולות?

שאלה נוספת – השם'אליעזר׳ נשמט מהפרשה

בשבחו של אליעזר נתן להוסיף נקודה נוספת על מדת הנאמנות העצומה וההתבטלות הגמורה שהיתה בו כלפי אדוניו:

הנה המתבונן בפרשתנו יוכח ששמו של אליעזר כלל לא מזכר בה, למרבה הפליאה, אפלו לא פעם אחת!

בעניו זה, חביב עלי לספר את המעשה שארע לי בצעירותי עם ראש ישיבת בריסק הגאון רבי יוסף דב סולוביצ׳יק זצ״ל, בנו הגדול של מרן הרב מבריסק הגרי׳׳ז הלוי זצ׳׳ל, כשבא להשתתף בשמחה משפחתית בבית אבי מורי שליט״א. הייתי אז נער קדם הכנסי למצוות, והוא ראה שאני מביט בו ממשכות, והחוה לי באצבעו להתקרב אליו. כששאלני לשמי? השבתי ששמי הוא ׳אליעזר׳. שאל שוב בחבה: ״נו! כמה פעמים מזכר בתורה השם ׳אליעזר׳?

אני שכבר נזקקתי לשאלה זו בעבר, ובחביבות נעורים בדקתי זאת, השבתי לו בבטחה שלדעתי השם ׳אליעזר׳ מזכר בכל התורה רק פעמים! בפעם הראשונה בפרשת לך-לך: ״הוא דמשק אליעזר" (כזו, ב), ובפעם השניה בפרשת יתרו בו מצינת התורה את שמות בניו של משה: ״ושם האחד אליעזר" (יח, ד). ראש הישיבה שמע את התשובה, והגיב על תשובתי בתהיה: ״דאס איז דאם?!״ [״זה הוא זה?!״], ובקשני שאביא לו חמש. הוא עלעל בו מעט בעקר בפרשת חיי-שרה. אז אמר לי בענוה ובנעם: ״דו ביסט טאקע גערעכט… [אתם באמת צודקים…], אכן בכל התורה לא מזכר שמו של אליעזר עבד אברהם רק פעם אחת!״.

התשובה – התבטלות גמורה – הגר"ש שבדרון

בעלי המוסר מאירים נקודה זו באור יקרות, וטמון בחבה מוסר השכל עצום ונפלא, הנוגע לכל אחד ואחד מבאי עולם. אך בכדי לעמד היטב על עמקם של דברים, עלינו להרחיב מעט את הדבור אודות השליחות שהטיל אברהם אבינו על כתפיו של אליעזר למצא שדוך לבנו יצחק:

כמה ערבים הם דבריו הנפלאים של מגיד המישרים הגה״צ רבי שלום שבדרון זצ״ל, שתאר בכח תאורו המפלא וכיד ה׳ הטובה עליו את אפי מסירות הנפש והכיתות העצומים שהיה נדרש להם אליעזר בכדי להוציאם אל הפעל.

רש״י מביא (כד, לט) את דברי המדרש, שבת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצא עלה שאברהם יפנה אליו ויבקש להשיא את יצחק לבתו אך לבסוף אמר לו אברהם גלויות ׳בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך׳.

״נתאר לעצמנו״, אמר רבי שלום, ״על מכירנו ר׳ ראובן, עשיר ובעל נכסים, שגדלה בביתו בת נהדרת וכלילת המעלות, וכבר בהיותה בגיל שמונה־עשרה הוא תכנן עבורה נכבדות להשיאה לבחור בן עליה פלוני, שידוע כבחור משכמו ומעלה, עלוי למדן ובעל מדות אציליות, שמו הטוב הולך לפניו כאחד מבחירי הישיבות המבחרות. והוא חושב לעצמו כל העת שבעת שיבוא הרגע הנכון אזדרז לשלוח שדכן להציע אותה לבחור המדובר. הוא אף הספיק לשתף בתכניותיו את קרוביו ומכיריו, שהצטרפו אליו לצפיה הדרוכה.

׳׳אך ׳רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום׳. כשהגיע הבחור ההוא לתקופת השדוכים, הקדים לתת בו את עיניו אחד מחשובי ונכבדי העיר – ר׳ שמעון שמו, שגם בתו נודעה לשם דבר במעלותיה ומדותיה המיוחדות, ולמרות השתדליותיו הרבות של ר׳ ראובן להקדים אותו, השדוך ההוא נסגר בשעה טובה, עם בתו של ר׳ שמעון. –

"למחרת מגיע ר׳ ראובן לבית הכנסת עליז ושמח ״מזל-טוב! מזל-טוב!״ ־ עלז לעבר מכיריו. ״ברוך ה׳ בחור פלוני מצא את שדוכו!…״. כלם היו סבורים שהבחור ההוא בטח התארס עם בתו, כפי שכל כך צפה ויחל תמיד, ולכן הוא כה שמח ומאשר.

״אך לא!.״ להפתעתם הוא מבשר בקול שבחור פלוני התארס עם בתו של ר׳ שמעון… וממשיך להודות להקדוש ברוך-הוא על כך…

״כמה יש להתפעל מהתנהגותו של ר׳ ראובן, בהשתתפותו הכנה בשמחת חברו, למרות שהשמחה הזאת נפצה לו חלום ורד, שהוא כה שאף ונכסף לישומו, ובכל זאת הוא מבשר את הבשורה בשמחה והתרגשות כזאת כאלו בתו היא היא זו שהתארסה עם בחיר לבו. זו גדלות נפש מאין כמותה!

״כך בדיוק היה אצל אליעזר״, הטעים רבי שלום,

״אותה גדלות הנפש נכרה בתכונותיו. הרי אליעזר היה האיש הכי נאמן לאברהם אבינו, שסמך עליו בעינים עצומות ־ הן בעניניו הרוחניים והן בגשמיים. וכעת יש לו בת משלמת בעלת מדות טובות וראויה להכנס לביתו של אברהם. כבר תקופה ארכה שפתח שאיפה וכמיהה לזכות ביצחק כחתן, ומי לנו גדול מאליעזר שגדל בתוך ביתו של אברהם שידע היטב מה הן מעלותיו המיחדות של יצחק, כליל המעלות. והוא מנסה שוב ושוב לעשות כל מיני השתדליות ונסיונות כדי שתמצא עלה שאברהם יסכים להשיאו לבתו. –

״והנה ברגע אחד כל חלומותיו מתנפצים באחת, בעת שקרא לו אברהם והשביע אותו להביא אשה לבנו מבנות כנען. בזמן זה הוא מנסה שוב נסיון אחרון לומר: "אולי לא תאבה האשה״, ואברהם עונה לו ברורות ובאפן חד משמעי: ״בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך״, והוא מקבל את הדברים בשויון נפש! בהכנעה! והולך לקים את השליחות ללא עוררים, בהתלהבות, בריצה, במהירות.

״ולא זו בלבד, אלא כאשר השדוך יצא אל הפעל, הוא מיד קד על בחייו כרע והשתחוה אל ה׳, והכריז: ״ברוך ה׳ אלקי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדני לבנו״.״

איזו גדלות נפש! איזו גבורה! לא נכר בקולו של אליעזר שום דק של עצב! שום שמץ של כאב לב! לא הרהורי חרטה ולא רגשות אכזבה, אלא ששון ושמחה על שרצון אברהם יצא מן הכח אל הפעל!״״. עד כאן תאורו הנפלא של רבי שלום שבדרון!

ייצא מכלל ארור לכלל ברוך

והנה בהמשך בא לבן והכריז לו: ״בוא ברוך ה׳״! אומר רש״י: ״על ידי ששרת את אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך!״

מבואר כאן דבר נפלא! למרות שכבר חלפו עשרות שנים בהם אליעזר עבד אברהם עומד ומשמש את אדונו בנאמנות גמורה מאין כמותה, עדין לא היה זכאי לצאת מכלל ארור לכלל ברוך עד שיצלח בשלמות דוקא את נקדת הנסיון הזה של הבאת השדוך ליצחק.

אדמו"ר מגור – אליעזר התבטל!

מייסד שושלת הקדש גור, הרבי בעל ה׳חדושי הרי״ם׳ זצ״ל, ביאר שהסבה היא שדוקא כאן יצא אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך, משום שבשליחות זו התבטל לגמרי לרצון אברהם ולכן הקללה שנתנה עליו התבטלה, ומשחזר לרשות עצמו ולרצונותיו כבר לא היה אותו אליעזר שהיה קדם בטולו ־ שעל צוארו היתה נתונה הקללה…

דבר זה נורא למתבונן בו! הרי לו יציר שהיה אליעזר נכשל בבטול רצונו בשלמות בעת שבצע את שליחותו, והיה עושה זאת בעצבון או באפן כפוי, היה מפסיד בכך את כל עולמו והיה נשאר ארור לנצח נצחים הוא וזרעו עד עולם, למרות זכיותיו הרבות ששמש את אברהם בנאמנות שנים רבות קדם לכן.

קיבלנו תשובה לשאלה – מדוע לא הוזכר שמו של אליעזר –

השם מורה על מהותו של האדם, אך אליעזר שאת כל ישותו הוא הכניע תחת מרותו של אברהם, וכל מהותו ומציאותו היתה בטול העצמיות לגמרי כלפי דעתו ורצונו, לכן כאשר התורה רוצה לכנות אותו היא קוראת לו על שם מהותו, ומהותו היתה עבדות! אליעזר חי במחצת אברהם בתחושה כמי שאינו קיים כלל, בטל ומבטל! עבד אברהם אנכי!!

עבד אברהם אנכי

הטפלות והבטול הזה כלפי אברהם, ניכרים בדבריו של אליעזר גם כאשר ישב מול בתואל ולבן, והיה אמור לכאורה ליצג אז את אברהם ולדבר בשמו,

[היום כשאדם הולך למקום "שאין מכירין אותו" תמיד יעלה מדרגתו במשהו… אם הוא "משיב" יאמר "אני ר"מ בישיבה פלונית" אם הוא עוזר משגיח – "משגיח בישיבה אלמונית" אם הוא ר"מ – "ראש ישיבת X " וכו'… רב שכונה – כבר נהיה רב עיר, וכעזה"ד…]

 אך אצל אליעזר אין הדבר כן – גם אז לא כנה את עצמו כפי מעמדו הרם כאפוטרופוס על נכסיו וגם לא כגדול תלמידיו המוסר את תורתו לרבים, אלא – ״ויאמר עבד אברהם אנכי׳׳ (כד, לד). למרות כל המעלות הגדולות שגלם באישיותו, ולמרות כל הסמכיות שנתנו מדו – לרגע לא שכח את יעודו ותפקידו האמתי. עבד אברהם אנכי!

הלימוד בעבורנו

נלמד מכך יסוד גדול לחיינו, לכל אדם ישנה שליחות, תפקיד ונקודה מרכזית משלו שהקדוש ברוך-הוא מציב לו כיעד וכנסיון שעליו לעמל בה ולתקנה, ואם הוא עומד עליה עמל ומצליח לגבר עליה הוא קונה את עולמו בשעה אחת, וזוכה להשלים את תפקידו ויעודו בחיים, ולעולם לא ידע האדם מה היא ומתי תזדמן אליו, ועליו להתגבר על כל נסיון שמזדמן לפתחו שמא זו היא נקדת הנסיון שבה ?שלים את סוד חייו, ולפי זה יקבע עתידו ועתיד זרעו)

זה היה סוד הצלחתו של אליעזר, למרות כל הקשי שהיה לו בדבר, התגבר על רצונותיו האישיים ועמד בהצלחה גדולה בנסיון ההוא, ובכך זכה לכל המעלות הרמות הללו, שכמעט לא נאמרו בשום בריה.

זנב לאריות ולא ראש לשועלים

הגר"י לוינשטיין מהספר אבוא בם: ולפי"ז הרגשתי בזה פירוש חדש על הא דאמרו ז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (ב"ר ס,ח) ותמיד בארנו בזה באורים שונים. אולם עתה רצוני לבאר בזה פירוש פשוט. כי העיקר הוא ה"עבדי אבות" הטפל לת"ח. כן הוא הדבר הטפל לת"ח מדרגה אחרת לגמרי היא לו, הרי מחובר ומקושר הוא לת"ח חלק מא"א ע"ה ולפיכך מיחדת לו התורה פרשה שלמה כי הרי שיחתן הן של "עבדי אבות".

והנה אמרו חז"ל:

"הוה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" (אבות ד) ולפי דברינו הרי הדברים מורגשים ומבוארים היטב.

כי הזנב של הארי הרי הוא חלק מהארי לו יהי החלק הפחות ממנו ובכ"ז הרי חלק מהארי הוא,

ובכ"מ שהארי הולך הרי הוא נגרר אחריו. מקום שהארי שם גם הוא,

אבל הראש של השועל בכל היותו ראש אולם הרי שועל הוא ולא ארי. הראשון דבק לדבר גדול לארי, הרי נעשה הוא טפל לארי,

והשני טפל לדבר פחות וחלק משועל הוא – ולא יותר.

וראיתי להחסיר יעבץ זצ"ל שמבאר עוד יותר לעומק. כי על מאמרם הנ"ל באבות (ד) הוה זנב לאריות וכו' פי' החסיד יעבץ ז"ל וז"ל: שזנב אריות ארי וראש שועלים שועל. הרי העמקה יתירה כאן והולך ואומר הוא, עוד יותר עמוק שהרי הזנב לאריות הרי הוא ארי ממש, ארי הוא חלק מחלקיו ויש לו אותו הכח עצמו כמו לארי ממש, כי בהיותו חלק מחלקיו ועצם מעצמיו הרי ארי הוא יש לו חלק בו, הארי גופו והוא מגוף הארי, והראש לשועלים הוא רק שועל הוא ולא יותר.

והולך החסיד יעב"ץ ומבאר שם עוד יותר, הרי הוא מקשה שם – האיך אמרו חז"ל, שאם חשקה נפש א' באשה ואמרו הרופאים שאם לא יספר עמה אחורי הגדר ימות, אמרו הם ז"ל (סנהדרין עה, א) ימות ואל יספר עמה, – והקשה הוא למה ומדוע אמרו כן הלא אין כאן אף איסור כרת ג"כ ומדוע לא תדחה פקו"נ שיוכל לספר ואל ימות? והשיב הוא ע"ז עפ"י דבריהם ז"ל הוה זנב וכו' כי זהו כה המקושר לאיזה דבר להיות חלק ממנו ונעשה ממש כמוהו, ולכן כאן בערוה האיסור חמור הוא, לו יהא מספר עמה אחורי הגדר, הוא דבק כבר בדבר ונעשה חלק ממנו, ומקושר לאיסור הוא, ובדבר חמור כמו ערוה אמרו הם ז"ל: "ימות ואל יעבר באיסור ערוה". עד כאן ממש מגיעים הדברים.

לכן נבין מדוע זכה לתארים התואמים לאברהם –

אנו אין לנו את הכלים להשיג את עמק המשמעות של השבחים רמי המעלה הללו-, ׳זיו איקונין שלו דומה לו׳, כלומר, את אותה הנקיות והטהרה, האור והקדשה שהיו נסוכים על פניו של אברהם אבינו נכרו גם על פניו של אליעזר.

׳שליט ביצרו כמותו׳. אברהם היה שליט בשליטה מחלטת על כל איבריו וחושיו, שלא לחטא ולא להכשל!

אמירה נוקבת של אברהם – אתה ארור וכו' הכיצד?

בכך גם תובן השאלה שנשאלה, מדוע אברהם השיב לאליעזר תשובה כה נכוחה ונוקבת בפניו: ״בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך״, וכי כך עונים לעבד נאמן? לפי כללי דרך הארץ הנהוגים, היה אמור אברהם להמציא לו תרוץ הגון בכדי שלא יתביש ויכלם?

נבאר על ידי מעשה הגדולים –

לדוגמא – כתב בספר דברי שלום [דרוש למילה ובפ' ויצא] עוד אגלה לך ענין גדול, כי מצאנו ראינו לכמה אנשים גדולים וצדיקים שמדברים ומבטלים איזה אדם, וכוונתם בוודאי לטוב להמתיק הדינים מעליו, וכמו שידענו בבירור כי קה״ק רשכב״ה מו״ה ברוך ממעזבוז נ״ע היה דרכו ללעוג ולבטל את הגאוה׳יק ר' לוי יצחק מברדיטשוב ואחר אמר שהענין היה ששרפי מעלה התקנאו בגודל קדושתו ויראתו, ועשה זה לטובתו וד״ל.

ואחר פטירתו אמר שעשה זה מפני ששרפי מעלה היו מתקנאים בו מגודל אהבתו ויראתו, ועשה זה לטובתו

להמתיק והבן. עכ"ל.

וכן מובא על הסטייפלר שבא אליו א' וא"ל שהרב יברך אותו שהלילה ל"ט של אשתו וגער בו הרב "מה אכפת לי מה עושה עם הפלניתא שלו" והלה נמלט על נפשו… ואחר ט' חדשים ילדה בן…

לאור זאת יובן היטב-

אדרבה, דוקא משום שבשליחות זו היתה טמונה נקודת הנסיון של אליעזר, הרי שחלק בלתי נפרד מהנסיון היה שלמרות שאמרו לו בפניו שהוא ארור ואין ארור מתדבק בברוך, עליו לבצע את השליחות באותה שמחה והתרגשות, זה היה חלק מבטול הרצון כלפי אברהם.

וגם בהמשך, בעצומה של השליחות כשכבר נודע לו על ידי לבן שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, והיה עליו להרהר שמא יש סכוי שהגלגל יתהפך אחורנית, וכעת אולי כבר יסכים אברהם להשתדך עמו, המשיך בבצוע המשימה באותה התלהבות וזריזות, הרי שזה היה חלק בלתי נפרד מהנסיון!

אגב – ממי הוא שמע זאת? מלבן השפל! מדוע?

לפני שנים רבות שמעתי מאבי מורי שליט״א הארה נפלאה בשם מרן הגה״צ רבי ירוחם ליוואוויץ זצ״ל, משגיח ישיבת מיר. אמנם הארה זו לא מופיעה בספריו של רבי ירוחם, אולם אבי שליט״א זכה להועד מדי פעם בפעם עם גדולי וחשובי תלמידיו והיו משננים את אמריו בעל פה, וכנראה מקורה מהם.

כיצד יתכן שאת התואר הכה נכסף ומרומם ׳בוא ברוך השם׳, היה צריך אליעזר לשמע מאדם כה שפל כלבן?

הפשט הוא, אמר רבי ירוחם, שכאשר הקדוש ברור־הוא מחליט להעניק לאדם דבר מה רע או טוב, הוא יקבל זאת בכל מקום שיהיה ובכל רגע נתון. [אליעזר בן דורדיא שמע את הבת קול שאין מקבלין אותו בתשובה מהפרו' שבא לעשות עמה עבירה!!]

שום מניע ככל שיהיה, לא מרחק המקום ולא שקולים אחרים, יוכלו למנע מהאדם לקבל בו ברגע את שנגזר עליו.

הקדוש ברוך הוא החליט שאליעזר אמור לקבל את התואר ׳בוא ברוך השם׳, אזי בו ברגע הוא יקבל זאת!

אפלו שהוא רחוק כברת דרך ארכה מאברהם אבינו ומארץ ישראל, אך כיון שנגזר עליו לקבל תואר זה, הוא יקבל זאת בכל מקום אפרורי! ברגע שהוא צלח את הנסיון הגיע לו התואר, אז באותו הרגע הוא זכה להכנס לכלל ברוך!״.

גם בשידוכים זה כך

הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ״ל, בעל ׳משמר האי׳, היה אומר בשם דודו הגה׳׳צ רבי זאב צ׳צ׳יק זצ״ל, שכאשר נכנס פעם יהודי למרן הרב מבריסק הגרי׳׳ז הלוי סולוביצ׳יק זצ״ל, והשיח את דאגתו בפניו על בתו הבוגרת ועדין לא מצאה את שדוכה, כל הצעה ראויזה שעולה עוד לפני שמספיקה להבשיל מעט היא יורדת מהפרק בגלל סבות שונות. השיב הרב מבריסק בלשון הזה: ״אז סי וועט קומען דער ריכטיגע מעוט וועט דאס ברעכן אייזינע טוייעת״! | [כשיבוא הרגע האמתי הוא ישבר שערי ברזל…].

נקודה זו נתן ללמד מאליעזר עבד אברהם, מכך שהוא שמע לראשונה את התאר ׳בוא ברוך השם׳ מפי לבן הארמי בהיותו באדם נהרים, שכאשר נגזר על האדם לקבל דבר מה, אין דבר שיגרם למניעתו ולעכובו!

החמצת נקודת הנסיון לנצח

לוט

מאידך, בפרשיות אלו נפגשנו עם אישים שונים, שברגע אחד של אויליות וחסר מחשבה, בלבול ואי שליטה, הפסידו את כל עולמם בשעה אחת:

הדגמא הבולטת לכך הוא לוט, גיסו של אברהם אבינו. כאשר התחילו רועי צאנו להתקוטט עם רועי צאנו של אברהם והכרחו להפרד זה מזה, נשא אט את עיניו וראה מרחוק את ככר הירדן היא סדום ועמורה קדם שהשחתה במהפכה, וכיון שהיו שטופים בחטאים בחר לגור בשכנותם, (כפי המובא בריש״י לעיל יג, י), ומאז אבד את דעתו והכריז: ׳אי אפשי לא באברם ולא באלקיו׳. במקום להתאפק ולהתגבר מעט, הלך שולל אחרי מראות עיניו למקום הגרוע והזועתי ביותר בעולם.

ועתה, אם נתבונן לאחר מעשה מה הם תוצאותיו של אותו פתוי מטופש שהתפתה ממנו לוט? כולה הפסד! אבוד עתידו וגורלו לדעת!

הרי לפני שבא לסדום, כאשר עוד היה במחיצתו של אברהם, היה לו מקנה ועבדים ורכוש לרב וחי בעשירות מפלגת בזכותו, ואלו כאשר בחר ללכת אחר תאוות העולם, יצא קירח מכאן ומכאן. לא רכוש, לא כסף ולא זהב, הכל השחת במהפכת סדום. בנוסף גם אשתו נהפכה לנציב מלח, ובנותיו שגדלו באוירה ׳סדומאית׳ מבהקת גרמו לו לחטא ולהביא לעולם את אדום ומואב.

כל זאת הוא פרי תוצרת של אותה החמצת נסיון שהזדמן לפתחו, אם ללכת לסדום או לחפש מקום אחר על פני כל כדור הארץ. אך משום שלא עמד בגבורה הפסיד באותו הרגע את כל עולמו ועתידו.

עפרון החתי

כך גם עפרון החתי, שבקש מחיר מפרז על מערת המכפלה, כאשר התבקש למכרה לאברהם, והיה בידו לזכות בזכות עצומה לנצח, שיטמנו במערתו ששה צדיקים וצדקניות-, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. אך בגלל צרות עינו בממונו של צדיק ונפשו שלא ידעה שבעה לממון החמיץ זכות עצומה זו.

ובגלל זאת גם חסרה לו התורה משמו את האות וא״ו, ומאז נקרא ׳עפרן׳ ולא ׳עפרון׳. כפי שאומרים חז״ל (בראשית !בה נח): ״הדא הוא דכתיב: ׳נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבאנו׳, ׳נבהל להון איש רע עין׳ – זה עפרון, שהכניס עין הרע בממונו של צדיק, ׳ולא ידע כי חסר יביאנו׳ – שחסרתו התורה וא״ו. הדא הוא דכתיב ׳וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן׳, עפרן כתיב חסר וא״ו״.

מקשה בעל ה׳הפלאה׳ הגאון הקדוש רבי פינחס הורביץ זצ״ל, בספרו ׳פנים יפות׳ על התורה, שאלה עצומה; לכאורה איזה הפסד הוא זה אם מכנים אותו עם או בלי וא״ו?

אולם, מסביר היפנים יפות׳ שישנו הבדל עצום ביותר עם מופיע שמו עם האית וא״ו או בלעדיה, משום שהשם ׳עפרן׳ בלי וא״ו עולה בגימטריה ׳רע עין, אך כאשר הוא עם האות וא״ו אין הגימטריה עולה ׳רע עין׳.

וזה מה שאמרו חז״ל במדרש על הפסוק: ׳ולא ידע כי חסר יביאנו׳, מדוע עפרון נבהל משום שלא הבין כיצד הצמידו לו את התיאר ׳רע עין׳, אך זאת כאמור משום שלא ידע שהחסור אות וא״ו בשמו הוא זה שגרם לכך שיצמד לו תאר זה. אלו לא היה שם עין הרע בממונו של הצדיק לא היתה התורה מחסירה לו את האות וא״ו, ולא היה מקבל תאר זה, אך כיון שחסרו לו את האות וא״ו הוא קבל לדורי דורות שם העונה לתאר ׳רע עין׳, בזה ובבא.

אלו היה עפרון משכיל באותה שעה, לא היה חומד את ממונו של אברהם, מסתפק במה שמגיע לו על פי דין, ולא דורש עשרת מונים יותר ממה ששוה המערה, היה זוכה להשאר בשמו הקודם ולחסך תואר נורא זה של ׳רע עין׳ שנחרט בתורה לדורות עולם, וכן שבחלקת המערה שלו יטמנו אבות ואמהות העולם. אך הוא פספס את ההזדמנות בידים!

דוגמא לנסיון הרה גורל

מורי ורבי מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט״א, ראש ישיבת פוניבז׳, עמד פעם בשיחתו על נקדה זו, שכאשר מתרגש על האדם נסיון מסוים, עליו לחשש שמא בדיוק נסיון זה טמונה בחבו הנקרה שתקבע את עתידו וגורלו לנצח.

הוא הסמיך לכך את דברי הגמרא המפלאים במסכת סנהדרין (קב, א):

הגמרא מספרת על מעלותיו הגדולות של ירבעם בן נבט, שכאשר הוא ואחיה השילוני נפגשו בשדה הם חדשו חדושים מפעימים ביותר נקיים מכל דפי, בדיוק כפי שנראית שמלה חדשה שאין בה רבב. חדושים שלא שמעה כמותם אזן מעולם. כל טעמי התורה היו גלויים וידועים לפניהם, עד שכל תלמידי החכמים שבדור נדמו לפניהם כעשבי השדה.

אך מאחר יותר נפל ירבעם מרום מדרגתו, והחל לחטא ולהחטיא את הרבים. יצר שני עגלי זהב לעבד אותם, והדיח את ישראל ללגבורת אלילים, הוא גזר שמי שיעלה ברגל לבית המקדש יהרג. מאז, אומרים חז״ל, שכל פרעניות שבאה על ישראל, אחוזים נכרים ממנה הוא בעטים של עגלי הזהב שיצר ירבעם בן נבט, ועד היום כלל ישראל נענש על חטא חמור זה.

אך גם בהיותו ירוד בשפל המדרגה, למרות מעלליו הרעים ורשעותו, עדין לא נעל הקדוש ברוך-הוא בפניו את דרך התשובה, ותפס הקדוש ברוך-הוא את ירבעם בבגדו ואמר לו ״חזר בך״! והבטיח לו שאם ישוב מחטאיו יזכה להתלוות אל הקדוש ברור־הוא כאשר יטיל בגן עדנו עם דוד בן ישי. שאל ירבעם את הקדוש ברוך-הוא: ״מי ילך בראש״? השיב לו הקדוש ברוך־הוא: ״בן ישי בראש ואתה אחריו״. ענה ירבעם: ״אם הוא בראש אינני רוצה בכך, ולא אשוב בתשובה״. והענין מפליא ביותר! הרי הקדוש ברוך-הוא מבטיח א שכר מפלא אם ישוב בו, שכר שאין למעלה הימנו – לטייל עם הקדוש ברוך־הוא בכבודו ובעצמו בגן עדן! תענוג נצחי שאיננו מסגלים לקלט בשכל אנוש! שכר שזכה לו רק דוד המלך מכל הצדיקים שם, אך בגלל נגיעה קלה של כבוד הוא עמד בסרובו!

כאן מתחדדת לנו היטב נקדה זו, האיר בשיחתו מרן ראש ישיבת פמיבז׳ שליט״א, עד כמה אמור האדם לחוש בכל נסיון שמציב לו הקדוש ברוך-הוא שמא בו מנחת הנקודה שתקבע את עתידו וגודלו. שמא על פיה יזכה לנצח נצחים או שמא יאבד את חלקו בנחלת שני העולמות.

כמה נורא הדבר למתבונן בכך! הרי למרות שירבעם חטא והחטיא את הרבים, הסכים הקדוש ברוך-הוא למחל לו על הכל, אם רק ישכיל לגבר על אותו נסיון של כבוד, שבן ישי ילך לפניו. אז היה מסגל לשוב למעמדו הרם קדם נפילתו, ולבסוף זוכה להיות ממקבלי פני השכינה בגו עדן או לא! שברגע האמת הוא לא השכיל לעשות זאת ולא הצליח להתגבר על הנסיון, הרי הוא נמנה במשנה במסכת סנהדרין (צ, א) ביו ג׳ המלכים שאין להם חלק לעולם הבא!

הרי לפנינו דגמא נוספת מצערת, של מי שהחמיץ את עולמו בשעה אחת!

הבחור שהיה אצל הח"ח בפורים ורצה להיות במחיצתו לעוה"ב וא"ל שיקבל ע"ע להשמר מלשה"ר כל ימיו, וסירב.

שמעתי מידידי הגאון רבי יצחק ליברמן שליט״א, ר״מ בישיבת קמניץ, שזבה בזמנו לשמע שיחת פתיחה לזמן חורף מפי האדמו״ר בעל ה׳נתיבות שלום׳ מסלונים זצ״ל, עוד בהיותו משמש כראש ישיבת סלונים:

הרבי ספר לתלמידים שלפני תקופת מה ניגש אליו חתן מהישיבה שעמד באותם ימים קודם  נשואיו, והתאונן בפניו בשברון לב על כך שמטבע הדברים הוא התעורר לעשית חשבון נפש על ימות הבחרות שלו שחלפו עברו להם ביעף, והמסקנות מיאשות אותו במיחד.

הבחור התבטא בכאב באזני הרבי שהוא כעת לפתע שם לב שבישיבה נתנו לו את כל האפשריות ללמוד מתוך מנוחת הנפש, והשתדלו להסיר ממנו כל טרדה כדי שיוכל להגות בתורה כראוי. אך הוא לא נצל את הזמן כנדרש, ומרבית המסכתות הנלמדות בישיבה הוא אינו יודע אותן על בורין, וגם בחלק של התפלה ועבודת ה׳ עדיין נדרש ממנו שפור רב, ובשל כך הוא אינו מוצא מרגוע לנפשו.

הרבי השתתף בצערו, והשיב בנימת צער: ״הכאב שלך מצדק! אין לי במה לנחם אותך! זו אכן אבדה קשה שאין לה תמורה״!….״.

״אך בכל אופן״, הוסיף הרבי לומר, ״אוכל לנחם אותך במקרה הבא.

אברך שכבר נשוי למעלה מחמש שנים בא לכאן ובקש לשמוע ממני דברי חזוק. לדבריו, הוא שמע כעת שהשנים הכי מתאימות לעליה עצמית בשביל אברך, אלו חמשת השנים הראשונות לאחר החתנה. לפי שהשנים הללו הן על פי רוב רגועות יותר, והטרדות והדאגות מועטות ביחס לשנים המאחרות, ומי שינצלן כראוי יכול להרוויח רבות. ואלו אני, התאונן האברך, הפסדתי את השנים הללו ולא נצלתי אותן כפי שהיה מתבקש ממני״.

״הרגעתי אותו במה שיכלתי להרגיע״, המשיך הרבי מסלונים לומר לחתן, ״אבל לך אני אומר אלו לא תשכיל כעת לקבל על עצמך מרגע זה ואילך לנצל את חמשת השנים הבאות לקראתך, בצורה המיטבית ביותר, תאלץ להתיצב כאן בעוד חמש שנים ולהתאונן על כך שחלפו עברו חמשת השנים הראשונות של הנשואין מבלי שניצלת אותן… תדאג כבר מעתה שזה לא יקרה!״.

זאת ספר הרבי מסלונים בפני בני הישיבה בשיחה של פתיחת הזמן.

הדברים מהוים מוסר השכל עצום עבור כלנו, כל אחד מנקדת הזמן והנסיון בו הוא עומד. במקום להיות בגדר צועקים על לשעבר להתאונן על הזמן שחלף באפס מעש, או על נסיון כושל שחמק תחת ידינו ללא הצלחה, עלינו להתמקד בעתיד ואך בעתיד לראות כיצד לקים רצון ה׳ בהדור ובשלמות.

מסופר על ה"חכם צבי" כאשר למד בבחרותו בישיבה התאכסן אצל בעל בית אמיד אבי אביהם של משפחת רוטשילד הימצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעת לילה מאוחרת בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחהו למקום אחר אך הוא לא נענה להם כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בנסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו ויהי היום וגם בעל הבית עצמו הגיע למצב שכבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים היה זה כאשר בדיוק באותו יום ניתקל בבעיות שונות בעניני מסחרו ופלט כמה מילים נגד הבחור ואף כי לא אמר לו במפורש שיצא מביתו אבל הנימה שהיתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום אמנם מיד לאחר מכן הרגיש בדבר והתחרט מאד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות שיסלח לו לא עברה שעה קלה והנה הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם הבחור נאות לבקשתם וחתמו שני הצדדים בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר ההיא בצאתו את הבית פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה אתמול כאשר לא התגברת על עצמך היה היום האחרון שהייתי צריך להשאר אצלכם עוד בתחילת בואי אליכם נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות עכשיו שלא זכית לכך בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיה לך תלמידי חכמים לא יהיו לך.

*

החיים יקרים – תנצל את הזמן!

[אוצרותיהם, תוספת מאוצרות התורה – לא הוקלט]

"ואלה שני חיי ישמעאל" כה יז כתב רש"י מה לנו למנות שנות הרשעים ומדוע נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל אלא כדי ליחס בהם שנותיו של יעקב לשון רש"י במגילה יז

הקשה המהרש"א וכן בספר 'טורי אבן" עמ"ס מגילה יז איך הרשיע רש"י את צדיק הרי אמרו חז"ל ע"ב טז שישמעאל עשה תשובה והביא זאת רש"י על הפסוק "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" כה ט מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו וכו' ומה מקום לתמיהה "מה לנו למנות שנות של רשעים" הרי צדיק הוא ואדרבה ע"י התשובה עוד עלה בדרגה שהרי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד ערכות לד ז

אלא תירץ המהרש"א אפילו שעשה תשובה מכל מקום כיון שהיה רשע מעיקרא אין ראוי למנות שנותיו בתורה אי לאו משום יעקב עכ"ד סתם ולא פירש דבריו

החיד"א שספרו "פתח עינים" שם ביאר כונתו דהגם שעשה ישמעאל תשובה לא היתה תשובה שלימה מאהבה שמתקן בזה את ימיו דידוע מה שכתב הזוהר הק' דכל יום שנפגם בעבירה אותו היום נדחה לגמרי והנה תשובה מאהבה שזדונותיו נעשו לו לזכיות זוכה ונתקנים הימים האלו

משא"כ בתשובה מיראה הימים נשארים דחויים!!

ותשובתו של ישמעאל שהיתה מיראה הועילה קצת אולם הימים הקודמים שלו נשארו דחויים על כן שואלים מפני מה נמנו שנותיו של ישמעאל והרי אין להם חשיבות כלל

חידוש גדול וחיזוק עצום למדנו מכאן תשובה מאהבה יש בכוחה לעורר את הזמן הקודם ולתקן את הימים שעברו בעבירה וכדברים האלו כתב גם הצל"ח באריכות סוף מסכת יומא פו על מה שאמרו חז"ל גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם שנאמר "ובשוב רשע מרשעתו הוא יחיה" יחזקאל לג

היינו שעד עתה כל הימים היו מתים ללא שום חיות כיון שעשה בהם עבירות וע"י תשובה מאהבה שזדונותיו נעשות לו כזכיות קנו הימים למפרע חיות ע"י זכיות אלו עי"ש

דברים אלו הם דלא כדברי החפץ חיים זצ"ל המובאים בשמו בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" עמוד תתרטו דהנה הביא את פירוש הגר"א זצ"ל על המשנה "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" אבות ג א מה בין דין לחשבון דין הוא על עצם העבירה דהיינו שהאדם נתבע על שעשה פעולה בלתי רצוייה ואילו החשבון הוא שבאותה שעה שעשה את המעשה הרע הן יכול היה לעשות מעשה טוב והרי הוא נתבע על שביזבז את שעתו ולא עשה בה מעשה טוב אחרי שלכן נוצר לפעול טובות בחייו.

 הוסיף ה"חפץ חיים" ואמר היטיב השי"ת עם ברואיו ונתן להם את התשובה שאדם שב מחטאו ומתכפר לו ברם התשובה כחה יפה לכפר על פעולת העבירה היינו מה שנוגע לדין ואילו מה שנוגע לחשבון היינו אי ניצול הזמן לתכלית שבעבורה ניתן, זאת אין גם בכוחה של התשובה לתקן שכן במה יושלם חוסר הזמן? משל למה הדבר דומה למכבסה משובחת של בגדים שאמנם ביכולתה לנקות את הבגד מכל שמץ של כתם ולכלוך ברם להאריך את הבגד אין ביכולתה של שום מכבסה שבעולם. [אך יתכן שהח"ח מדבר בתשובה מיראה ולא מאהבה!]

רבי עקיבא איגר שנכדו נפל לבור והוצרך לצאת על מנת לחלצו, ואמר לו שאינו מוחל לו על הזמן שהוצרך לבזבז על כך.

ופעם התארח הגר"א בעיר מערעץ התארכה שנתו כעשר דקות והחל זועק על כך שחיסר עשר דקות מעבודת ה/ ובהזדמנו בשנית לאותה עיר הלך לאותה אכסניה וישן עשר דקות פחות מהרגלו כדי לתקן "החטא" של השינה היתרה שישן בפעם הראשונה וכאשר ראה שה' עזר לתקן את השינה היתרה, שמח על בך הרבה ("מורשת אבות" פר' תולדות).

ועוד סופר שפעם באה לבקרו אחותו, שלא נפגש עמה הרבה שנים, וקבלה בסבר פנים יפות ואף ברך "מחיה המתים" כדין וכהלכה, שאל לשלומה ולשלום משפחתה ומיד חזר ללימודו כשהוא מסביר, ברוב ענוה, ששערותיו הלבינו וכיצד יוכל לבלות את זמנו בדברי רשות. ("הגאון החסיד מוילנא" מאת הרב בצלאל לנדוי עמי י"ח-י"ט).

ומעשה היה בבן אחיו שנגנבו התכשיטים וכלי הכסף שקבלם בחתונתו, ובא לוילנא לחפש הגנבים ונכנס לבקר את דודו הגאון. כשסיפר לגאון את סיבת בואו התפלא ואמר: "לא יאומן כי במשפחתנו ימצא אדם שיבטל זמנו מלימוד התורה, בשביל בקשת אבידת ממון…"(שם).

ר' דוד ממיץ ומאכלו

גדולי רבותינו ידעו והעריכו ערכו של כל רגע בלימוד תורה על כן כל פעולה שעשו בדקו אם אין בזה ביטול תורה.

וכך ממחיש זאת התוס׳: "וכן היה רגיל רבנו דוד ממייץ, ללבן פירורין במים בלילה, כדי לאוכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון, כדי שלא לאחר, כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד את השיעור בהלכה." ועל כן הסתפק במאכל שברכתו "מזונות" וברכה אחרונה מברך "על המחיה".

למעשה, הוא היה מוכן לוותר על האוכל כליל, אבל האוכל מחזק את האדם ומאפשר לו להתרכז בלימודו. לפיכך בחר ברע במיעוטו…" מה ההבדל בין ברכת המזון לבין ברכת "על המחיה"? שתיים-שלוש דקות? אבל זהו בדיוק העניין. חבל על אותן שתייס-שלוש דקות! ומשום כך, כדאי לאכול את הבלילה חסרת הטעם ובלבד שאפשר יהיה להרוויח – חיים!

וכדאי לשים לב לכך, שהתוספות הדגישו שהוא "הרוויח" לא רק את ברכת המזון, אלא גם את ברכת "המוציא". למה כוונתם, הלא במקומה היה עליו לברך "בורא מיני מזונות"?

אבל אם נספור את המילים נמצא שבברכת "המוציא" יש עשר מילים, ובברכת "בורא מיני מזונות" – רק תשע!!!

השמש שדפק מוקדם מדי

בישיבת דאדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפגי זמן התפילה. ה״חפץ חיים״ נדהם מהעובדה שנגרם בטעות ביטול תודה לרבים, ולאחד כמה שנים שהשמש נפטר נאנח הח״ח ואמר: ״מי יודע מה יעשה אותו שמש בבי״ד של מעלה עם אותם חמש דקות שנגרם בשוגג ע״י ביטול תורה…"

נעליו של הגר"א וסרמן

הגה״ק ר׳ אלחנן וסרמן זצ׳יל קיבל מבנו מתנה זוג נעלים יקרות, לימים פגש ר' אלחנן את בנו, ואמר לו בזה׳יל: אין לך לשער איזה יסורים יש לי מהנעלים שנתת לי, שעד עכשיו הייתי רגיל בנעלים בלי רצועות, ובנעלים שקבלתי ממך שיש בהם רצועות והם גוזלים לי עוד דקה בכל יום והרי זה יסורים נוראים בשבילי…

סיפר הגרי"ש כהנמן שלמד עמו חברותא, וכשנולד בנו של הגר"א וסרמן עמד ובירך 'הטוב והמטיב' וחזר ללמוד כאילו כלום לא קרה. לאחמ"כ שאל את רבו הח"ח האם ליסוע לברית שהייתה בעיר אחרת, שאלו הח"ח – אתה מוהל? לא, השיב ר"א, אמר לו הח"ח אם כן למה ליסוע? לא חבל על הזמן?

אם זהו המבט על ניצול הזמן, על ניצול החיים – הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם, קרוי"הגדול"? אנשים כאלו ניצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם, ואנו עם מה אגו באים, מה יש בידינו להציג, כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת המנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד באיכות?

השמש שביטל את הלומד מתורתו

מעשה נורא עם שמש אחר ומעשה נורא מסופר על הסטייפלר זצ"ל שפעם נכנס אצלו אדם נכבד תושב לונדון והושיט לו פתקה עליה היה כתוב שמו. שאלו הרב זצ"ל אם יש לו אח בשמן ויזניץ בבני ברק, והשיב לו הן. הרב לא הכיר אותו אף לא את אחיו, ובקשו להגיד לאחיו לבא אליו. כאשר הגיע אחיו, שאלו האם למד, בהיותו צעיר, בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהרים? הלה השיב בחיוב. שוב שאלו: האם הוא זוכר את השמש הזקן שהיה מנקה את בית המדרש, שהיה מבקשו לעבור ממקום למקום כדי שיוכל לנקות את מת המדרש? והשיב שהוא זוכר. אמר לו הרב זצ"ל: "הלילה בא אלי השמש ואמר לי שאין לו מנוחה בעולם העליון מכיון שביטל אותך מתורה ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על ביטול התורה…"(שם).

דע"ת – דע-עת! [צמח צדיק וארא]

התמדת החזו"א

התמדתו בתורה של מופת-דורנו מרן "החזון איש" זצ"ל, היתה מעל לכוחותיו הטבעיים. פעם כששהה בביתו הגאון רבי שמריהו גריינמן נשמעה, לפתע, חבטה עזה. הוא סר בבהלה לחדרו של החזו"א, ומצאו מוטל על הרצפה בפשוט ידים ורגלים. רבנו הרגיעו ואמר לו: "אל בהלה, כרגיל אני לומד עד אפיסת הכוחות ומשאיר לעצמי אומדן של כח בשביל להגיע עד המיטה לשכב. הפעם טעיתי בחשבון… !"

ופעם מצאוהו לחזו"א, שוכב עם רגליו על הכרית וראשו מונח בצד השני. כשנשאל השיב שאם היה לו כח לבחור איך לשכב היה ממשיך ללמוד (מפי הגאון רבי חיים ברים זצ"ל).

התסכים למכור חצי שעה מחייך תמורת סכום כסף גדול?

סיפר הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל (הרב מפונוביז') – פעם דיבר ה"חפץ חיים" על חשיבות הזמן ואמר: אם יבוא מישהו ויציע לי עסקה אשר מתן עברה בעדה, "הא לך חצי מליון רובל, ותחיה חצי שעה פחות ממה שהוקצב לך", בטוחני שלא ארצה להיכנס בעסקה כזאת בשום פנים ואופן. מדוע? אמנם במבט שטחי, יש בהצעה זו הרבה מן הפיתוי, הרי בסכום שאקבל יכולני לחיות הרבה שנים בעושר וגדולה, ומה בכך אס יתקצרו חיי במחצית השעה? אולם, מאידך אם תנסו לגשת אל הגביר הגדול שבגדולים ברגעיו האחרונים, בל עוד נשמה באפו, ותציעו לו "הב לנו מליון רובל ותחיה עוד מחצית השעה !" הלא בלי ספק הוא יקרא "קחו קחו", ובלבד לחיות עוד מעט, והגבירים בדרך בלל יודעים מצוין עסק טוב מהו. משמע אם כן, שההצעה הנזכרת אינה בגדר 'עסק טוב'.

האמרי אמת – שעון לחתן – למה?

מספרים על כ"ק ה"אמרי אמת" מגור זצוק"ל שאמר שהסיבה שנהגו לתת שעון זהב לחתן היא לרמוז לו שכל דקה שווה יותר מזהב, כי מחוגי השעון ותנועותיהם מסמלים את הזמן עצמו, בעוד השעון כולו הוא כעין מסגרת וכיסוי ושמירה לזמן, והרי כך דרכו של עולם, שכל תכשיט וחפץ יקר עושים לו מסגרת וכיסוי שהוא זול בהרבה משווי החפץ עצמו. לאברך צעיר ששאלו באיזה ספר מוסר יקבע לימודו, הראה לו על שעונו – "זה הגדול בספרי המוסר כולם… כל רגע שהולך לאיבוד אינו חוזר לעולם…" ומעשה בביתו בערב שבת שניגשה הרבנית ע"ה להדליק נרות שבת, ואמר ה"אמרי אמת" זצ"ל שיש עוד פנאי להדלקה, אך היא השיבה שלא נותר זמן, רק רגע אחד. הגיב מיניה וביה, 'רגע אחד הוא עולם מלאי.

 משלו הנוקב של המגיד מקלם על חשיבות הזמן

נשא המגיד מקלם את משלו: נתאר לעצמנו את האירוע הבא: יום אחד יוצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר 'עיר פלונית ופלונית [כשהוא נוקב את שם העיירה בה דיבר], הפכו במעשיה ונמצאה זכאית, ועל כן מגיע לעיירה הזכאית שכר מיוחד' .

מהו השכר? – כידוע לאחר שאדם עוזב את העולם ומגיע לעולם האמת, לבו נצבט על כל רגע שאיבד בחייו, באשר רואה בבירור את ה'יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב יותר מכל חיי העוה"ז', וממילא מבין הוא גם את התוצאה של 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב', ושם מבין ורואה את גודל הפסד זמנו שכילה לריק, ומתחרט על איבוד ימיו.

ועל כן יצא הכרוז ואמר: 'נותנים אנו בזה שכר לכל תושבי הקהילה האמורה, למן היווסדה ועד היום, לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה, שעה אחת של חיים. יקומו לתחייה לשעה אחת, ואח"כ ישובו אל העפר!!'

השעה היעודה להתממשות החיזיון הנורא הזה, היתה עשר בבוקר. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות, יוצאי אותה עיירה, מכל מקומותיהם, אחד בגן עדן אחד בגיהינום, וגם שם כל אחד והמקום שלו, כל חוטא והתנור שלו, כולם נקבצו באו לך, התאספו למקום בית הדין של מעלה והכינו את עצמם לקבל את השכר האמור.

כמובן שתושבי העיירה החיים כיום כאן בארץ לא יודעים דבר. השעה עשר בבוקר הגיעה, ואוזניהם של בני העיירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בפחד ובבהלה. רעשים מוזרים גוברים והולכים, מה קרה?! עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים חיש מהר, בית הקברות השוכן בקצה העיירה, הומה אדם!!

בפחד והתרגשות מעורים יחדיו, תפסו כל בני העיירה את רגליהם, ובלי אומר ודברים רצו לראות את מחזה הפלא, כולם שועטים… מרחוק כבר נפרש לפניהם המחזה מרטיט הלב: בית הקברות צבוע כולו בלבן… מתקרבים יותר, הכל נראה כמלא בעמודים לבנים, מה קרה?! ככל שהתקרבו יותר ויותר הובהר הדבר בבירור… המתים קמו מקבריהם, לבושים בתכריכים הלבנים לא פחות ולא יותר!

ואז השאגה הראשונה פילחה את האוויר: "הנה סבא!! הנה סבא!!" שואג האדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות, "והנה העלטער באבע!!!" נשמעת הקריאה הנוספת. אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם, אבותיהם, אימותיהם מכמה דורות אחורה, והבלבול והטירוף אוחז בקהל.

אך כאן הוא העוקץ, מקרה והיפוכו: בעוד שבני האדם החיים שואגים מהתרגשות, ועטים במרוצה לתת 'שלום עליכם', להוזיל דמע עם הסבא והסבתא, אצל המתים בדיוק ההיפך, כאילו לא מכירים אף אחד: "מה אתם רוצים?!", פותחים המתים את פיהם, "תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!!!" וכאן היתה האש מתלקחת בתוך הברד, המתים לשעבר צועקים בבהלה ופותחים במנוסת טירוף אל עבר העיירה, והחיים מוזילים דמעות כמים, מהתרגשות גואה והולכת מעורבת בבהלה, מרוב הפתעה והשתוממות כאחד. הצעקות שהיו משני צידי המתרס, מהחיים ומהמתים, זה כנגד זה, התערבבו אחד בשני ועלו עד לב השמים, אנדרלמוסיה של ממש…

עד שאחד המתים פלט משפט קצר בתוך מנוסתו והכל הובהר: "נתנו לנו שעה אחת לחיות!! מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד! כבר עשר ושלוש דקות, ואתם מעכבים אותנו מלנצל את הזמן! אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטוף!!" סיים את דבריו ונעלם במרוצה יחד עם כל המתים.

ואז הבינו תושבי העיר: לא תחיית המתים התרחשה כאן, ועדיין לא בא משיח, זו שעה חולפת בלבד, וכי יש להם זמן כעת לנשק נכדים, נינים ובני נינים? שום דבר!!

תיכף ומיד רצו בבהלה לבתי המדרש של העיירה, וגדשוהו עד אפס מקום. בעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, ובעצם כבר נעלמו בתוך קירות בתי הכנסת ובתי המדרש של העיירה, מה שלא הותיר לבני אדם החיים אלא לצעוד אחריהם ולחזות במו עיניהם במה שמתרחש.

השעה כבר עשר ועשרה רגעים! עשרה רגעים יקרים מפז חלפו, ועדיין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, המחזה היה נורא, פשוט נורא! כבר מרחוק הבחינו החיים שהגיעו חזרה אל בתי הכנסת, שאפילו על החלונות עומדים אנשים, הכל עוטה לבן והרעש רעש נורא! הוד של תורה ותפילה בוקע רקיעים ויורד תהומות. כל הארונות התרוקנו לחלוטין מתכולתם. לא נשאר ולו ספר אחד שלא בא לידי שימוש, האחד לוקח חומש, השני משניות, השלישי נ"ך, הרביעי ספר מוסר, המאחרים חטפו את התהילים, והמאחרים יותר תפסו את הסידורים, פשוט ניקו את כל הארונות, אף אחד כמובן לא חיפש מקום מרווח לישיבה, שום דבר לא עניין, מלבד שיהיה ספר קודש ביד, מקום לעמוד, ולחטוף! לחטוף! לחטוף! לחטוף!

השעה כבר עשר ורבע! הנחשלים שבין המתים הגיעו זה עתה, והארונות ריקים, גם כל המקומות, אפילו בשביל עמידה גרידא, כבר היו מלאים. הברירה היחידה היתה לעמוד על החלונות, ולמלמל כל אחד מה שהוא זוכר. חמשה אנשים ויותר הצטופפו על משבצת אחת סביב ספר אחד, כשהקולות והערבוביה של כל סוגי הלימוד, נערים וזקנים, הסבים למטה והסבתות למעלה, בקול רעם התפילות והתחינות ממיסות כל לב. שוו לעצמכם מה מרגיש אדם שעשרות, אולי מאות בשנים מתחרט על איבוד זמן, ועתה חזרה ההזדמנות לשעה אחת בלבד!

שעון ביהכנ"ס כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש! בלחץ הלב מצליחים הם לבטח לנצל שישים שניות בכל דקה, והריכוז, מי חושב על בעיות ריכוז בשעה כזו? הריכוז היה כה עמוק, עד שלא הספיקו לחשוב מה קורה עם השעון, אפילו להניד עפעף היה כרוך בוויתור כואב של שבריר שניה, למי יש פנאי לראות את השעון?!

השעה כבר רבע לאחת עשרה! וכך עוברת לה עוד דקה ועוד דקה, אולם היה מי שראה והבחין כי השעה מתקדמת, ובדפיקה מהירה על הבימה השתיק את הכל לרגע כמימריה, העמיד את הקולות כמימי ים סוף שהפסיקו לזרום, ושאג: "כבר עשרה לאחת עשרה!!!" והקולות שבו ונפלו על ההיכל, ושטפו את אוזני העומדים בחוץ ביתר שאת וביתר עוז, הנהר חזר לזרום ועתה במרוצת יתר ובכח כפול ומכופל.

נותרו שש דקות!! מה שייך לדחוס ולנצל יותר ממאה אחוז ממה שנוצל עד תום, ולמעלה מכך עד הנה? אבל כנראה ששייך להוסיף עוד משהו, כאותו רעם נורא שנופל על הארץ, ודומה שלא שייך יותר חזק, וכעבור רגע מגיע הרעם השני ומגמד את קודמו, וכך ככל שהדקות חלפו כך הרעש גבר עוד ועוד.

נותרו שתיים וחצי דקות בלבד!!! המשפט 'קולות וברקים' יכול היה בקושי לשמש משל, לרעש הנורא שפרץ יותר ויותר ויותר, ככל שחלפו השניות ואזלו.

נותרו עשר שניות!! תשע!! שמונה!! שבע!!… הבכיות שנשמעו מעזרת הנשים וקולות הלימוד מלמטה רק גברו והלכו ותבקע הארץ לקולם.

ארבע!! שלוש!! שתיים!! עד סוף השניה האחרונה! שדמתה לנצח……… וכולם שבו למנוחות… די… שקט… השעה נסתיימה נוצלה עד תום, המתים מילאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות, מלאים וגדושים במצות תלמוד תורה השקולה כנגד כולם, בתפילה ובתשובה, שבו לעפרם מדושני עונג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם המרותקים שבחוץ, שממש 'רואים את הקולות' ומבינים לליבם של המתים, שאינם מוצאים זמן אפילו לתת שלום, לא אב לבנו, לא אם לבתה, וודאי שלא הסבא לנכדו וגם לא האשה אל רעותה. הכל נשכח כמת מלב בשל גודל השעה ההיא.

ואז דופק המגיד מקלם ומעורר את הקהל המהופנט: "אם מחזה כזה ייפרש למול עינינו, וכי נתפלא על החיזיון? בוודאי שלא! ואם היינו אנחנו אחד מן המתים, שזוכים לשעה של תשובה ומעש"ט בעוה"ז, וכי לא היינו נוהגים בדיוק כמותם? בוודאי שכן!"

המגיד עוצר לשניה קלה, ומצליף את המשפט האחרון הממצה והמסכם: "הקשיבו היטב! ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת?! מדוע שילך לריק זמנינו רק משום שיש לנו את השעה היקרה הזו, עשרים וארבע פעמים בכל יום שלושים ימים בחודש?! מדוע?! למה???"

*

מעלת הרציפות והקביעות בעבודת השם

[עבודת ה' בלא היסח הדעת]

בראשית פרק כג, א (א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:

פרש"י: לכך כתב שנה בכל כלל וכלל! לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ס׳ כבת כ׳ לחטא… ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי (רש״י)

כבר עמד הרמב"ן על הקושי שבדברי רש״י: אם באה התורה לערוך השוואה בין תקופות החיים השונות של שרה, לא היה מקום להציב את המלה "שנה״ בין זו לזו, מאחר שיש בכך משמעות של הפרדה.

אולם דעת רש"י נראה, שבצדק מדגיש הפסוק את ההפרדה ואת השוני שבין שני חייה של שרה, וננסה באן לעמוד על טעם הדבר.

נקדים את דברי המדרש כאן: ״יודע ה׳ ימי תמימים, ונחלתם לעולם תהיה, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, בת כ׳ כבת ז׳ … דבר אחר … זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א׳׳ר יוחנן, כהדא עגלתא תמימתא״. דברי רבי יוחנן כאן סתומים; מה ביקש להוסיף במשל זה, כשהמשיל את שרה ל״עגלה תמימה״?

שאלה נוספת –  ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה.

אין תיאור בתורה להספד של אברהם אבינו על שרה אמנו. נוכל לעמוד על כך על פי מעשה.

מעלת הרציפות

מספרים על הגר"ח שמולביץ שהיה נוכח בעת שהרב טננבוים הספיד אדם גדול, הלה פיאר את צידקותו ואת גדלותו בתורה ועוד. לאחר שסיים, קם הגר"ח ואמר חוששני שמא נהיה מאלה שנענשו על שהספידו אדם גדול שלא כהלכה. הם הספידו, אך לא כהלכה. יש הלכות להספד.

על אברהם נאמר שבא לספוד לשרה ולבכותה. במה הספידה? בצידקותה? בגדלותה בנבואה? בקידוש ה' שהייתה מגיירת הנשים? שהיה ענן קשור באהלה? שהיתה ברכה בעיסה, שהנר דלק מערב שבת לערב שבת? הרי כל מזמור אשת חייל נדרש עליה. במה הספידה?

ויהיו חיי שרה כו' שני חיי שרה, שכולם שוים לטובה. שנאמר יודע ה' ימי תמימים. אין לך שבח גדול מן ה'כולם שוים לטובה'. הרציפות היא המעלה הגדולה במעלות.

ולעומתו הגנאי הגדול ביותר שאומרים על האדם שהוא לא יציב, שהוא סובל ממצבי רוח משתנים, שהוא מתלהב ממשהו ולאחר מכן עוזבו. בכך, סיים הגר"ח, יש להספיד אדם גדול. שכל חייו היו מסכת אחת שלימה של עבודת ה'. רציפות ללא עליות ומורדות. ללא הפסקות ומנוחות.

דמותו של רבי עקיבא

רבי עקיבא הלך ללמוד תורה ולאחר שתים עשרה שנה שב לעירו. שמע קשיש אחד שהיה מצער את אישתו: עד מתי תהיי אלמנה חיה? והיא עונה לו: אם היה שומע לקולי היה ממשיך בלימודו עוד שתים עשרה שנה!

אמר רבי עקיבא, אם כן שניתנה לי רשות. שב על עקבותיו וחזר ללמוד שתים עשרה שנה נוספות.

וחזר לעירו לאחר שלמד בסך הכל עשרים וארבע שנים, בראשות עשרים וארבע אלף תלמידים.

שמעה אישתו ויצאה לקראתו. ביקשו התלמידים לדוחפה, אמר להם: 'הניחו לה! שלי ושלכם שלה היא!'

שואל הגר"ח – הרי רבי עקיבא כבר עזב את הישיבה כבר הגיע לבית מדוע לא נכנס לשמח את אישתו? לפחות יכנס לומר שלום?

התשובה היא מפני ששתים עשרה ועוד שתים עשרה רק במתמטיקה שוה 24, בתורה שתים עשרה ועוד שתים עשרה לעולם לא ישוו לעשרים וארבע רצופים.

משל למה הדבר דומה?

לאדם שהניח קומקום להרתיחו. אם להרתיחו לוקח ארבע דקות, ואנו נניחו שלוש דקות על האש ושוב לאחר שיצטנן מעט נשיבו לאש ונורידו וחוזר חלילה וכו' הוא לעולם לא ירתח. כך כשהאדם עולה ושוב יורד ושוב עולה ושם נופל לעולם לא יקנה לעצמו שום מעלה. תמיד ישוב לנקודת ההתחלה!

כל המעלות נרכשות בזכות הרציפות.

ואברהם זקן בא בימים כל ימיו עמו.

 אין מצב שיום אחד לא הגעתי לבית הכנסת כי לא הסתדר לי, ויום זה הייתי עייף, ויום ההוא היה לי עניין דחוף לסדר, וכן על זה הדרך. יתכן ויש לנו תירוצים למכביר. אולם מתירוצים לא צומחים בעבודת ה'. נשארים עם תירוצים.

בן אדם שיכול לעשות לפרנסתו ואינו עושה מאומה, לא יעזרו כל תירוציו. כסף לא יהיה לו. כך גם ברוחניות.

מגיהנם אולי אפשר להינצל, אך לגן עדן אי אפשר לזכות עם תירוצים.

קביעות פירושה להגיע כל יום לשיעור. כמו שארוחת בוקר אינך מפסיד אף לא יום אחד…

לכן נבין את הדיעה הסוברת שגם אם החסיר יום אחד מלהניח תפילין הרי הוא בכלל 'קרקפתא דלא מנח תפילי' שאמרו חז"ל שאינו קם בתחית המתים ונקרא מפושעי ישראל בגופן. מדוע? רק בשל יום אחד?

כן! מפני שחסר כאן ברציפות.

הגר"א עסק בתורה עשרים שעות ביממה.

למען האמת כולנו מבינים שרציפות היא שלימות, וכולנו אכן שואפים לשלימות.

אם לאדם יש סריטה ברכב החדש, הוא מוטרד מזה עד שיתקנה. אם מרצפה שבורה בביתו הוא ידאג להחליפה, אם איזה פונקציה בפלאפון שלו לא תעבוד הוא לא ינוח עד שיתקנו או ישדרג… אבל אינך זקוק לה? כן, אבל אם אזדקק?… טבע האדם לשאוף לשלימות.

רק חבל שהוא מנתב זאת לעניינים גשמיים. בעניינים גשמים אנו דורשים רציפות, לא נסכים שיום אחד הפועל יגיע ויום לא, שיום אחד האישה תכין צהרים ויום לא, שיום אחד הכביסה לא תהיה נקיה או מגוהצת. בחיים אנו מבינים שצריך רציפות של תקינות. כך עלינו להבין ברוחניות.

הזמן והמסמרים

מספרים שלאבא אחד היה בן שהיה מבזבז ימיו ועיתותיו במשחקים והשתובבויות, בדברי בטלה והבל. כל מה שהיה האב נותן מוסר לבנו שינצל זמנו וילמד, היה נופל על אוזניים ערלות. מה שתשיג היום בני יהיה לך לעתיד, לאחר מכן מעוות לא יוכל לתקון. ימי הבחרות לא ישובו.

אך הדברים נכנסו מכאן ויצאו מכאן. ביקש האב מבנו שכל יום שהינו מובטל שיקח פטיש ומסמר ויתקע בלוח. לוח ענק עם 365 משבצות. וכך היה הבן עושה. לאחר תקופה ארוכה החליט הבן לשנות דרכיו, והנה כל הלוח מלא מסמרים.

החל הבן לומד, ובכל יום שלמד אמר לו אביו כעת תוציא מסמר מן הלוח. וכך למד בהתמדה ובתום השנה הגיע הבן לאביו והראה לו את הלוח בסיפוק, הנה אבא, כעת כל המסמרים הוצאו! אכן, השיב לו אביו, אך הלוח נותר עם חורים שלא תוקנו…

הגר"א אומר שעל האדם יהיה לתת דין וחשבון, מהי הכפילות?

דין על מה העבירה שעשה, וחשבון על המצוה שיכל לקיים באותו הזמן. גם אם מהדין נינצל על ידי טענות, וגם אם נעשה תשובה על העבירות שנעשו, אך חשבון בכל אופן נצטרך לתת על הזמן שיכלנו לנצלו ולא ניצלנוהו. החורים נשארו!

כך על האדם לדעת: גם אם זמנו בעתיד ינוצל, אולם את שהפסיד לא יוכל להשלים, ויום שעבר מת, החור נשאר לנצח. זהו ואברהם זקן בא בימים. כל ימיו איתו. זו מעלת שרה. יודע ה' ימי תמימים.

משל למה הדבר דומה? לילד המשחק במשחק אלקטרוני ממוחשב. כל עוד הוא במשחק הוא צובר נקודות. ברגע שיפסיק ויכבה את המכשיר ויעסוק בדבר אחר, הוא יצטרך להתחיל מחדש מנקודת האפס.

אצל אברהם כל ימיו היו מקשה אחת של עבודתו יתברך. כך גם אצל שרה. "שני חיי שרה" – שכולם שווים לטובה. כל רגע היה מוקדש לעבודתו יתברך בלא הפסק.

זו הדרך היחידה שהאדם יוכל להתרומם.

אדם שנזהר בשמירת העינים, אך מפסיק לתקופה, כשינסה לחזור לשמור יצטרך להתחיל מחדש ולהתאמץ כבפעם הראשונה. אולם אם היה ממשיך היה מגיע לדרגה גבוהה יותר.

הגרא"א דסלר ממשיל זאת לאומות הנלחמות בשדה הקרב, ואחת כובשת שטח. אם היא לא תמשיך הלאה, גם השטח הכבוש יכבש ממנה. וכשתרצה להמשיך בקרב תאלץ להתחיל הכל מהתחלה.

מספרים על בעל האור שמח [ויש מספרים על הרוגוצ'ובר] שפעם אחת נכנס אליו עני בעת לימודו וביקש מהרב ליתן לו צדקה, והניח אצבע על הגמרא עד סוף הענין, ושב ללימודו. שאלוהו וכי הרב חושש שלא ימצא היכן הפסיק…? אמר להם הרב והרי גמרא מפורשת היא זו, התעיף עיניך בו ואיננו… קל לאבדם ככלי זכוכית!

 על ערכו של רגע

נתאר לעצמנו שיש בנק המזכה אותנו בכל בוקר בסכום של 86,400 ש"ח ובסופו של היום כל שקל שלא נוצל במשך היום – נמחק. היתרה אינה עוברת מיום ליום. מה היינו עושים? מוציאים כל שקל כמובן!

לכל אחד מאיתנו יש בנק כזה שמו זמן. מדי בוקר אנו מזוכים ב 86,400 שניות. בכל לילה מה שלא נוצל לטובה הולך לאיבוד. היתרה אינה עוברת ליום שלמחרת. אין אוברדרפט.

בכל יום נפתח החשבון מחדש. בכל לילה מה שנותר – נמחק!

על מנת להבין מהו ערכה של שנה אחת שאלו חקלאי בשנת בצורת…

על מנת להבין מהו ערכו של חודש אחד שאלו את האם שילדה פג…

על מנת להבין מהו ערכו של שבוע אחד שאלו אדם הצריך לפנות את דירתו ורק בעוד שבוע הוא יכול להיכנס לדירתו החדשה…

על מנת להבין מהו ערכה של שעה אחת שאלו את ההורים שבנם עובר ניתוח במשך שעה…

על מנת להבין מהו ערכה של דקה אחת שאלו את האדם שפיספס את הרכבת…

על מנת להבין מהו ערכה של שניה אחת שאלו את האדם שניצל מתאונת דרכים…

על מנת להבין מהו ערכה של אלפית שניה אחת שאלו את הספורטאי שזכה רק במדלית הכסף…

מובא בספר אור דניאל [בראשית עמוד רפה]:

על רבקה מובא שלקחה את בגדי החמודת של עשיו בנה הגדול, והלבישה ליעקב בנה הקטן. מה ההדגשה על גדול וקטן? וכבר רש"י תמה בזה.

הגמרא מספרת (ברכות נג, ע"א ), שבישיבתו של רבן גמליאל לא היו אומרים "אסותא", למי שהתעטש בבית המדרש מפני ביטול תורה. ביטול תורה של שניה אחת!

אם נרצה לקבל מושג מהו ניצול של זמן, כמה יש לחוש על כל רגע, נעיין בדברי התוספות (ברכות לז, ע"ב דיבור המתחיל 'אמר רבא'), שכתבו שאם שורים פירורי לחם במים עד שהמים נעשים לבנים עכורים מחמת הפירורים, מברכים על "פירורים" אלו ברכת ״בורא מיני מזונות״, משום שהם איבדו צורת לחם.

גדולי רבותינו ידעו והעריכו ערכו של כל רגע בלימוד תורה על כן כל פעולה שעשו בדקו אם אין בזה ביטול תורה.

וכך ממחיש זאת התוספות: "וכן היה רגיל רבנו דוד ממייץ, ללבן פירורין במים בלילה, כדי לאוכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון, כדי שלא לאחר, כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד את השיעור בהלכה".

ועל כן הסתפק במאכל שברכתו "מזונות" וברכה אחרונה מברך "על המחיה".

למעשה, הוא היה מוכן לוותר על האוכל כליל, אבל האוכל מחזק את האדם ומאפשר לו להתרכז בלימודו. לפיכך בחר ברע במיעוטו… "כדי שיתחזק ראשו" כתבו התוספות, לא "שיתחזק ביטנו"…

מה ההבדל בין ברכת המזון לבין ברכת "על המחיה"? שתיים שלוש דקות? אבל זהו בדיוק העניין. חבל על אותן שתיים שלוש דקות! ומשום כך, כדאי לאכול את הבלילה חסרת הטעם ובלבד שאפשר יהיה להרוויח – חיים!

וכדאי לשים לב לכך, שהתוספות הדגישו שהוא "הרוויח" לא רק את ברכת המזון ואת נטילת הידיים, אלא גם את "ברכת המוציא". למה כוונתם, הלא במקומה היה עליו לברך "בורא מיני מזונות"?

אבל אם נספור את המילים נמצא שבברכת "המוציא" יש עשר מילים, ובברכת "בורא מיני מזונות" יש רק תשע!!!

השמש שדפק בטעות

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן התפילה. ה״חפץ חיים״ נדהם מהעובדה שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים, ולאחר כמה שנים שהשמש נפטר, נאנח החפץ חיים ואמר: ״מי יודע מה יעשה אותו שמש בבית דין של מעלה עם אותן החמש דקות, שנגרם בשוגג על ידו ביטול תורה…"

הגה״ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל קיבל מבנו מתנה זוג נעלים יקרות, לימים פגש רבי אלחנן את בנו, ואמר לו בזו הלשון: אין לך לשער איזה יסורים יש לי מהנעלים שנתת לי. שעד עכשיו הייתי רגיל בנעלים בלי רצועות, ובנעלים שקיבלתי ממך – יש בהם רצועות והם גוזלים לי עוד דקה בכל יום, והרי זה יסורים נוראים בשבילי…

סיפר הגרי"ש כהנמן שלמד עימו חברותא, וכשנולד בנו של הגר"א וסרמן עמד ובירך 'הטוב והמטיב' וחזר ללמוד כאילו כלום לא קרה. לאחר מכן שאל את רבו החפץ חיים האם ליסוע לברית שהייתה בעיר אחרת, שאלו החפץ חיים: אתה מוהל?

לא, השיב רבי אלחנן. אמר לו החפץ חיים אם כן למה ליסוע? לא חבל על הזמן?

אם זהו המבט על ניצול הזמן, על ניצול החיים – הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם, קרוי "הגדול"?

אנשים כאלו ניצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם, ואנו עם מה אנו באים, מה יש בידינו להציג, כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת המנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד באיכות?

נחזור לדברי המדרש ששרה היתה ״עגלה תמימה״. ננסה להבין מה ההגדרה של "תמים".

מבאר ה"שם משמואל" ״תמימות״ כוללת גם יציבות. חז״ל אמרו [עבודה זרה דף ו עמוד א] שבעה"ח שהביא נח לתיבה לא היו טריפה, שנאמר (בראשית פרק ו יט) "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" אתך – בדומין לך. ודלמא נח גופיה טריפה הוה! ומתרצת – תמים כתיב ביה. ע"כ.

כוונתם היא כמו שביאר רש״י בחולין (נז:) שבהמה שחיה במשך י״ב חודש אינה טרפה, משום שבמשך שנה יש שינויי מזג אויר, פעם חם ופעם קר, לעתים יבש ולעתים לח.

מי שיש בו טרפות אינו מסוגל לסבול את השינויים הקורים במשך השנה. אחד מן השינויים יכריע אותו.

נמצינו למדים, ש״תמים״ הוא מי שאינו מושפע לרעה על ידי שינויים חיצוניים.

ר׳ יוחנן ביקש להבהיר את כוונת המדרש ששרה היתח ״תמימה במעשיה" ניתן היה לחשוב שהכוונה שמעשיה הטובים היו ללא דופי, אך באמת הכוונה עמוקה יותר. היא עצמה, בכל מהותה, היתה ״עגלה תמימה״ שאין בה טרפות, כלומר: היא לא היתה מושפעת על ידי שינויים חיצוניים. היא וויתרה על רצונותיה הפרטיים, ועשתה את רצונה כרצון הבורא.

לכן כתבה התורה ״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים״, בהוסיפה ״שנה״ אחרי כל מספר. האבן עזרא מבאר ש״שנה״ הוא לשון ״שינוי״. אצל כל אדם, מהוות שנים אלה תקופות חיים שונות: עד גיל העשרים היא תקופת העלייה, אחר כך תקופת העמידה, ובסוף ימיו מתחילה תקופת הירידה. המעבר מתקופה לתקופה מלווה באופן טבעי בשינויים במהלך החיים, בשאיפות וביעדים שאדם שם לעצמו. שרה אמנו לא הושפעה מכל זה. כל שנותיה היו שרשרת אחת של עלייה מתמדת בעבודת ה׳; ״כולם שוים לטובה".

ר' חצקל לווינשטיין

בספר ״מופת הדור״ מסופר שלעולם לא איחר המשגיח לתפילה, מלבד פעמיים, האחת כשנולדה לו בת, והשגי באכסניה בקידאן משום שהיתה סיבה הלכתית שהיה צריך להמתין באכסניה, וגם באלה היה זה רק איחור בפסוקי דזמרה. העקביות וההתמדה של המשגיח היו בכל עת ובכל מצב, כולל תקופת קלם, מיר, גלות הישיבה בליטא, בשנחאי, ארצות הברית, עד הגיעו לארץ הקודש ועוד תקופות שהיו באמצע התקופות האמורות.

מהספר "בים דרך" לוגסי

א. מלחמה עם הזמן – יצר מיוחד ישנו ומצוי, הנקרא "לאחר" השולט כמעט בכולנו. פשוט נלחמים עם הדיוק בזמן.

מעטי מספר ישנם המדייקים לבוא לכולל בזמן המדוייק, עד שכמעט ואפשר לומר שקל לנו יותר לבוא לפני הזמן מאשר בדיוק בזמן. העיקר שלא לבוא בזמן!

ואפשר שהדבר נובע מהמידות שישנן בטבע האדם, ולכל הפחות מידה זו היא תוצאת העצלות.

כבני תורה מצפוננו צריך לנקוף בחוזקה ובעוצמה, הרי זו בושה וחרפה נוראה!

אחינו יגיעי הכפיים שלא זכו להיות שבתם בבית ה', בשביל לחמם מדייקים המה לעבודתם, מחתימים כרטיס, ועושים הכל בשביל להגיע בזמן. ויותר מכך, כשאותו יגיע כפיים איחר לעבודתו ומנהל עבודתו גוער בו ומאיים עליו ־ מקבל הוא זאת בסבירות ובצדק. סוף סוף הוא משלם לי, ועבודה זו עבודה! אין מזלזלים בעבודה, ובהחלט מגיע למזלזל בעבודתו לפטרו, כי כך אי אפשר להחזיק עסק! וכמה התנצלויות יתנצל אותו עובד כשהוא מאחר, ויעשה כל השתדלות שלא תארע לו אי נעימות שכזו.

ואילו אנו, בני תורה, התופסים את העסק החשוב ביותר בעולם הנקרא ״תורה", לא מסוגלים לבוא בזמן המדוייק. פשוט לא מסוגלים!

ולקבל בסבר פנים יפות גערה מראש הכולל או מהמשגיח ־ מאן דכר שמיה, הלא מיד הבעת פנינו תהא או חוצפנית, או היותר עדינים ־ פגיעה. אבל לקבל זאת בסבירות, כמה מעטים מאיתנו יבינו זאת?

 מה רוצה המשגיח? שאני אבוא בדיוק ב- 9.00 בבוקר?! מה פתאום? עד חצי שעה אפשר לאחר! חייב ראש הכולל להבין זאת!…

אני לא בריסקער

[בבריסק כידוע מקפידים מאד על הזמן – ופעם אחת המשגיח העיר לאיזה בחור על איחורו בעשר דקות לסדר, הבחור התנצל ואמר "אני לא בריסקער ולא ייקה". דהיינו – מה לעשות? אין לי את הקפדנות להגיע בזמן. השיבו הרב: אתה לא מהמקפידים להגיע בדיוק על הדקה, אז יצא לך גם פעם להגיע עשר דקות לפני הזמן??…]

התוצאות: נכנעו לנו ראשי הכוללים והמשגיחים, ואכן אנחנו ניצחנו!

אולם את מי ניצחנו? ניצחנו את הקדושה, הצלחנו לתת עוז וניצחון לשטן, שהרי זו שאיפתו ־ לבטלנו מהתורה שאין סם כמוה להתישו ולבטלו. על המאחר לכולל להתבונן שהינו מבטל תורה דרבים, שהרי אם כולם היו באים בזמן, היתה בושה לבוא מאוחר, והאוירה היתה רצינית, ובכך שהוא פורץ גדרי הסדר והזמן, מצנן את רצינות האוירה אצל אחרים, והרי עוון הרבים למשך תקופות ארוכות ייחשב לחובתו, ורק להקב"ה היכולת לחשבן בפרטות את תוצאות הנזק והחורבן אשר גרם.

וכן הוא לגבי בעל בית הקובע עיתים לתורה. איחורו לשיעור או העדרו נותן אומץ לאחרים לבל יתביישו גם הם מלאחר או מלהעדר, וחטא הרבים תלוי בו.

נגע זה ״לאחר״ מצוי כמו כן בזמן התפילות. לא מסוגלים להתחיל תפילה מתחילה ועד סוף. נכנסים לשטיבלך. בחדר אחד נמצאים ב״קורבנות״ בורחים משם, זה מנין לצדיקים, זה לא בשבילי.

הולכים לחפש בחדר אחר – הו! מצוין!… פה הם ב״זמירות״, זה טוב בשבילי!… בשלוות נפש, ללא שום התלבטות, נכנסים קודם הנחת התפילין וקודם ברכות השחר לציבור שכבר אוחז ב״הודו״ או בזמירות, כך שלאחר הנחת תפילין וברכות השחר של המאחר, יימצא הציבור ב״יוצר״. ולמה? כולם כך! זו לא בושה! מה, אני יותר חרדי מההוא?! חרדי אחד נותן אומץ לחרדי השני, וכך הלאה….

כתב בספר "שומר אמונים": המאחר לתפילה, תיקונו מתאחר לעתיד. ודי בהערה זו!

ב. גזל ב״היתר״.

איזו ״בעלת בית״ תתרצה בפועלת ניקיון שתפקידה לעבוד ארבע שעות ברצף, זמן אפשרי לגמור ניקיון בית, המפסיקה באמצע לשיחת טלפון או לפטפט ולהעביר את הזמן, ועוד לבוא לסוף ארבע השעות ולבקש שכר מלא אחר שחצי מהניקיון טרם הושלם מבזבוז הזמן?!

ואילו אצלנו, לא מורגש בכך שום עוול ואונאה, הן מצד התשלום שמקבלים עבור הלימוד בכולל, שאם 'יעז׳ ראש הכולל לבוא ולטעון: היום יורד לך חצי מהשכר על כך שפטפטת – דבריו יתקבלו בזעם ובקפידה רבה.

והן מצד חובתנו כלפי הבורא במצות תלמוד תורה המוטלת עלינו, האיך נעשה באופן מעוות ומכוער, להגיש תורה מעורבת בפטפוטי מילים, וזאת עוד באופן שאין בכלל הדברים לשון הרע ורכילות! איך הגענו לזה? מאותה סיבה – כולם עושים כך!!!

העצה הטובה והמועילה מאד למנוע עוון גדול וקשה, היא להתחיל בלימוד [עם תענית דיבור לפחות לחצי שעה הראשונה]. כאשר מתחיל החברותא או צוות השיעור מיד בדברי תורה, נכון שהדבר קשה קצת, אולם קושי זה הוא רק בהתחלה, ואחר כך כבר נכנסים לפלפולא דאורייתא ואין מרגישים בזמן. מה שאין כן כאשר ההתחלה היא בדברים בטלים, מאוד קשה לסובב את ההגה אחר כך לדברי תורה בחשק, אחר שבידים יצרנו מחסום לזרם הלימוד.

ובכן, עדיף להתאמץ בתחילה מעט ולהתגבר על יצר קטן זה ולהתחיל מיד בלימוד, מאשר שאחר כך יהא נצרך לך להתגבר על היצר. קשה יותר להתחיל ללמוד לאחר פטפוטי דברים בטלים, שאז הרי הסרת את חשק הלימוד ממך. [וזו גם עצה כאשר אין חשק ללמוד – יש לקבל להתחיל מיד כרבע שעה בהתלהבות גדולה, ומזה תבוא לתאבון הלימוד להמשיך עוד].

החזון איש והעצה

בספר ״ישמרו דעת״ להגר"ד פוברסקי מובא, שבקלם היו מתחילים שעה ראשונה של הסדר ללמוד לבד, ורק אחר שעה שלמד כל אחד לבד לומדים בחברותא, כדי להסיר היצר של הפטפוט בתחילת הסדר.

שמעתי בשם הגאון הרב שלמה ברעוודא שליט״א שסיפר:

פעם אחת למדו זוג חברותא (המוכרים להגר״ש ברעוודא), ולהפתעתם נכנס ה״חזון איש״ ותפסם בזמן שדיברו במקרה דברים שלא מענין הלימוד. אמר להם ה״חזון איש״:

"כדי לזכות ללמוד תורה בהתמדה צריכים להעריך את הלימוד ללא הפסקה".

מסופר על החזון איש, שאמר לחברותא שהפסיקו לדבר באמצע לימודם: "מתיקות התורה, כמה גדולה היא נעימות התורה, ואי אפשר להשיג את זה ולהגיע לזה רק אחר שקידה של שלוש וארבע שעות ברציפות בלא הפסק. בלי זה אי אפשר אפילו לצייר מהי רוחניות הזו. וקל וחומר אחר חמש שעות, כמה רוממות יש.

איך אפשר, למי שיש לו את האפשרות הזאת, להפסיק את הרציפות ולהפסיד בידיים נועם כזה… ואחר שש שעות של לימוד. שוכח האדם מכל העולם וענייניו, ומתדבק בדברים רוחניים. ואחרי שבע שעות האדם מרגיש קרוב להקדוש ברוך הוא, ואין לו מהנאות העולם כלום ומתמלא שמחה. ואחרי שמונה שעות, אפילו לא נופלת בליבו מחשבה של תאווה וחומריות, וכולו משתוקק לאלוקיו. ואחרי תשע שעות. כולו קדוש למעלה למעלה. ואחרי עשר שעות עין לא ראתה. אין לתאר ואין מילים לבטא את מצבו ורגשותיו" (מעשה איש חלק ד עמוד סט)

שמעתי מאחד מגדולי המשגיחים בדורנו, שאם מרגישים ש׳מוכרחים׳ לדבר, מוטב לעשות זאת בתחילת הסדר או בסופו, אבל לא באמצע הסדר, כדי שלא להפסיק את רצף הלימוד. [ובוודאי לכתחילה הדרך היא להתחיל הלימוד מייד ללא דיבורים, כפי שצייננו למעלה, אך כאן מדובר במצב שמוכרח לומר דבר מה, עדיף שיעשה זאת בסוף, ואם לא – אז בתחילה. מהספר 'גדלות']

והנה לך לשון החזון איש (קובץ אגרות חזון איש ח״א אגרת ג):

ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו, האפס וההעדר, הרי זה כזורע ושולח על הזרעים שזרע מים לסחפן, עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק, בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה שעושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח. מן הראוי לחבל תחבולות איך לקנות את התמדת הלימוד, ולהתפלל על זה תמיד.

ד. אוצר שמתבזבז. אוצר יקר יש, ושמו ״זמן״. אוצר יקר זה מתבזבז לנו והולך לטימיון, שעוד ננהם עליו באחריתנו, וכנאמר (משלי ה, יא): ״ונהמת באחריתך".

אברך, ואף אברך מצטיין, ששומר על שעות הכולל שאינם אלא כשמונה שעות ביממה, יתבונן כמה שעות מתבזבזות לו מהשעה 19.00 שמסיים הוא את לימודו בערב, ועד השעה 9.00 בבוקר ששב הוא ללימודו.

ארבע עשרה שעות הפסקה, כמה מהן מתבזבזות? ומי מדבר על ערבי שבתות, שבתות, שאז עוזב האברך את הכולל ביום חמישי בשעה 19:00 בערב חוזר ביום ראשון בשעה 9:00 בבוקר, פשוט ״בין הזמנים״ קצר, ומה נאמר על תקופות בין הזמנים, שתופסות בסך הכל כמחצית שנה, היאך בורחות לנו מהיד, והלא זה הפסד לנצח.

האם לחינם רואים אנו גזירות עול מלכות על ציבור שוחרי התורה לנגוש מהם בחורים לעבודת הצבא [נח״ל חרדי], או לגייס את כל בחורי הישיבה לאימון במשך שבועיים של בין הזמנים?!

מה פתאום נוחתות עלינו גזירות שכאלה?

התשובה היא, כיון שאנו מזלזלים בנכס היקר של הקב״ה שניתן לנו, ובכן איננו ראויים לו, וכשם שארץ ישראל מקיאה את יושביה כאשר עושים המה כמעשה הגויים, כן הישיבות מקיאות אותנו כאשר איננו מבצעים את תפקידנו באמונה, והרי עוון ביטול תורה כנגד כולם. אמרו בירושלמי (חגיגה פ״א ה״ז): ויתר הקב״ה על עוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה.

המעלה – עבודה ללא היסח הדעות והפסקות

החפץ חיים שסיפר על דרשת המגיד רבי זאב, שתולים בבית השם, אך בחצרות אלוקינו יפריחו…

כך גם מבארים ביחס להנהגת יצחק עם עשיו. וכי לא הכיר את התכשיט שלו? וכי באמת חשב שהוא צדיק? התשובה – כשעמד לפני יצחק – היה צדיק באמת, וידע היכן היא האמת, והבעיה הייתה כשיצא לשדה, נהיה בטלן ומופקר. בחצרות אלוקינו יפריחו…

דורו של יאשיה מראים את עצמם צדיקים אך צרים צורות של עבודה זרה בדלתותיהם מבפנים, וכשבאו בודקי המלך – לא ראו מאומה, הדלת נפתחה לכיוון הקיר, והע"ז הוסתרה, וכשהלכו ונסגרו הדלתות – שבה הצורה וגם ניצבה. כך גם אנו אחר שהשיעור נגמר, הדרשה תמה, חוזרות דלתות ליבנו ונסגרות, ומפטירים כאשתקד!

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח וגבר עמלק. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים כו'. מדהים. הוא רק מוריד – כבה המתג. נגמרה הדרשה – שבים כבתחילה, גבר עמלק…

כמונו בתפילת נעילה, שמע ישראל, וה' הוא האלוקים ולאחר חמש דקות – והוא רחום יכפר עוון…

כך האדם שלא משקיע בהתקדמות, כמוהו כעולה בהר ויורד, עולה ויורד ואף פעם לא מתקדם!

לעומתו על אברהם אבינו נאמר "בא בימים" – כל ימיו עמו, לא חסר יום אחד של עליה. חייו לא כמטוטלת ולא כנדנדה. יציב וברור בדרך עבודת השם. על שרה אמנו נאמר ימי צדיק תמימים – בת מאה כבת שבע ובת שבע כבת עשרים. וזה מה שמספיד אותה אברהם, שזה השבח הגדול ביותר שניתן לומר על אדם – יציבות בעבודת השם.

"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" – לעלות בהר ה' – זה דבר אחד, ולקום ולעמוד עמידה קיימת במקום קדשו – זה דבר נוסף, והוא העיקר!!

וע"ז הליצו את הפסוק [שמות פרק יט, יב] וְהִגְבַּלְתָּ  אֶת־הָעָם  סָבִ יב לֵאמֹ ר הִשָּׁמְר וּ לָכֶ ם עֲל וֹת בָּהָ ר וּנְגֹ עַ בְּקָצֵ הוּ כָּל־הַנֹּגֵ עַ בָּהָ ר מ וֹת יוּמָ ת:

אין לעלות בהר ורק "לנגוע בקצהו" – אם הגעת – תישאר, תתמיד!!

(תענית כ, ע"ב) שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו.

 (מגילה כז, ע"ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת ולא פסעתי על ראשי עם קדוש ולא נשאתי כפי בלא ברכה.

(מגילה כח, ע"א) שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי ולא עלתה על מיטתי קללת חברי וותרן בממוני הייתי.

אמרים בעלי המוסר, רבים מן הדברים האמורים בדברי אותם הגדולים הם מצוות מפורשות, או דברים שרוב בני אדם עושים.

אלא, המעלה הגדולה של כל מה שכתוב בדבריהם היא ה"מימי". מעולם לא עשיתי כן!

את רוב הדברים רוב בני אדם שומרי מצוות ה' עושים רוב הזמן, אך מעלת אותם הצדיקים היא שמעולם לא סטו מהנהגתם! לא חוו עליות ומורדות והשפעות של מצבי רוח. זו המעלה הגדולה של הצדיקים ושל האבות הקדושים, לעומת עשיו, שאכן בעת שהיה אצל אביו היה בדרגה גבוהה שגם יצחק רואה בו צדיק, אך רגע אחרי – הכל פורח.

והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו! (דברים יז, יט) רק כך באמת מגיעים ליראה אמיתית!

הספר הקדוש [אמונה שלימה פ' עקב]

ביום היארצהייט של הנועם אלימלך זיע״א החלטתי לנסוע לכותל על מנת לשפוך את צקון ליבי ותחינותי במקום המקודש ביותר אשר שכינה נמצאת בו תדיר.

הגעתי בשעת לילה מוקדמת לרחבת הכותל, הרחבה היתה שוקקת חיים משל היתה זו שעת צהריים.

חיפשתי פינה שקטה לשטוח את בקשותי וכשזו נמצאה נשאתי תפילה לבורא עולם מעומק ליבי על בני ובנותי שיגדלו בדרך ישראל סבא ושילכו בדרך התורה ויעשו לנו נחת יהודית אמיתית.

כל זה לא הכין אותי לסיפור שאני עתיד לשמוע באותו ערב קרוב לשעת חצות לילה…

סיימתי את תפילתי ונגשתי לחפש מניין לתפילת ערבית. הקור הירושלמי שלא הורגלתי אליו הכנים אותי לרחבה המקורה שבכותל. נכנסתי פנימה והתנורים הגדולים התלויים שם קידמו את פני בחמימות והנה אני רואה לפני קבוצת לומדים היושבים סביב הרב שדורש להם את שיעור הדף היומי בחצות לילה. אינני יודע למה אך משהו בתוכי משך אותי לעבר הקבוצה המכונסת הזו ואז אני שומע את הרב מספר להם סיפור מסמר שיער…

הסיפור קרה לפני כשישים שנה, פתח הרב בסיפורו. אבא שלי היה בפולין בתקופת השואה וכמו כל יהודי העיירה נשלח גם הוא לגטו. באחת הסלקציות העמידו את כולנו בשורה בקור מקפיא כשאך חולצה דקה לגופינו.

לפנינו עבר חייל נאצי וצעק: ״אתה ימינה ואתה שמאלה״ כשמשמעות הדברים ימינה שווה חיים. ושמאלה פירושו מוות בתאי הגאזים.

אבי היה בחור חסון וחזק אך כאן אף אחד לא מוגן מכיוון שאי אפשר לדעת מה יעבור במחשבתו של השטן לבוש בבגדי החייל הנאצי העומד למולו. לכן החליט אבי לישר את גבו ולנפח את חזהו על מנת להראות חזק וחסון דיו וככזה מגיע לו לחיות.

החייל המשיך לסקור אותנו במבטו וממשיך לצווח ימינה שמאלה והנה הגיע תורו של אבי החייל הביטו בו ממושכות ואז אמר אתה בא איתי. אבי הביט בו בפליאה… והנאצי צעק גש אלי מיד!!!

אתה נשלח למחנה עבודה קח את חפציך אתה עולה על אוטובוס אנחנו צריכים אנשים חסונים כמוך לעבודה…

אבי נשלח למחנה עבודה חיצוני שם היו כל העובדים גויים מקומיים וחשבו כולם שהוא אחד מהם. הוא מצידו הסתיר את דבר יהדותו לבל יציקו לו. אך בתוך תוכו השתדל לשמור על יהדותו בכל כוחו למרות הקשיים שליוו אותו. הדבר עליו שמר מכל משמר היה האוכל שאכל. הוא לא העז להכניס לפיו מאכל שאיננו כשר. בכל צהריים היו מתיישבים כל הפועלים לאכול ארוחת צהריים בצוותא. בכל יום היה תורן אחר שהיה אחראי לבשל להם את ארוחת הצהריים.

כדי שלא לטמא את נפשו וגופו בנבלות וטריפות התנדב אבי להיות התורן בהכנת הארוחות. וכך יוכל לאכול רק פירות וירקות ודברים שאינם בעיתיים מבחינת כשרות בלי שירגישו בו חבריו לעבודה. ואם לא היה מצליח להיות תורן באחד הימים היה עליו להמציא המצאות מקוריות בכל פעם מחדש בכדי שלא יאכל מהטריפות שלהם. פעם סיפר שהוא כבר אכל. ופעם שאיננו מרגיש טוב. וכך בכל יום ויום היה מוסר נפשו לבל תגעל נפשו במאכלים שאינם כשרים. עד שיום אחד זה קרה!!!

אחד הפועלים שהבחין באבי שמקפיד שלא לאכול כאשר הוא לא מבשל החל לחשוד בו שמא הוא ז׳יד (יהודי).

״למה אתה לא אוכל?״ שאל את אבי. אבי ענה לו בקור רוח ״אני כבר אכלתי היום ואינני רעב. תודה לך״. ״אתה לא רעב"?״ צעק. ״עכשיו זו תקופת מלחמה ואין מי שלא רעב!״ הפועלים שהיו עסוקים באכילה הפסיקו את אכילתם כדי להאזין לצעקות של חברם.

חלק מהם היסו אותו ואמרו לו: ״מה איכפת לך? שלא יאכל! ככה יהיה לנו יותר אוכל״. אך הלה לא הירפה. ״מה אתה מספר סיפורים? אולי אתה ז׳יד? ואנחנו לא יודעים!!!

יותר מזה לא היה צריך! לפתע עזבו כל הפועלים את צלחות המרק שלהם וקמו לעבר אבי עם מבט של רצח בעיניים ״אתה ז׳יד???״ אבי נותר המום ולא ענה להם. ״אם אתה לא אוכל את האוכל שלנו סימן שאתה ז׳יד״!!! פסקו כולם.

אבי ניטה להעביר להם נושא ולשכנע אותם שהוא פשוט לא רעב ושהאוכל הזה עושה לו כאבי בטן.

אך הם לא הסכימו איתו ומזגו לו צלחת מרק עם חתיכת בשר. ״תאכלי!״ פקד עליו ראש החבורה.

״אינני אוכל את זהי״ אמר אבי בתקיפות.

״עכשיו אנחנו כבר בטוחים שאתה ז׳יד״ וזה היה האות. ואז החלו כולם להכות את אבי וניסו להכריח אותו לאכול. אך אבי מתעקש לבל יגעיל את עצמו במאכלות אסורות ולא הסכים להכניס כלום לפיו.

ראש החבורה שהיה אדם אכזרי מאוד הציע לעמיתיו שירימו את אבי מהרגליים ויתחבו את ראשו בתוך סיר המרק וכך הוא יהיה חייב לאכול ממנו. אמר ועשו. הרימו כולם את אבי מהרגליים והכניסו את ראשו לתוך הסיר… אבי סתם את אפו. ואת פיו לבל תכנם אפילו טיפת מרק שכזה לגופו הטהור.

בדרך נס הגיע מנהל המפעל לחדר וכשראו אותו הפועלים עזבו את אבי לנפשו.

אבי לא נשאר שם הרבה זמן כי לאחר מספר ימים הגיעו חיילים נאצים ופקדו עליו לבא איתם כשאך בגדיו על גופו והזהירו אותו לבל יקח מהמפעל או מחפציו שום חפץ נוסף מלבד בגדיו. אבי מיהר לתחוב אל מתחת לבגדיו את הספר ״נועם אלימלך״ שקיבל בירושה מאביו זצ״ל והלך איתם. ספר זה אילו היה מתגלה ע״י הנאצים היה בוודאי נותן סיבה טובה עבורם להרוג אותו. אך הוא לא ויתר עליו.

את הספר הקדוש הזה, סיים הרב, קיבלתי בירושה מאבי זצ״ל לפני פטירתו. אינני לומד בו מחשש שיתקלקל אך פעם אחת בשנה בליל היארצייט של בעל הנועם אלימלך אני נוהג לקרוא בו קטע קצר.

ואז הוציא הרב את הספר העתיק מכיסו והקריא קטע מתוכו. וכשסיים נישק אותו והרים אותו כדי שכל הציבור יראה אותו. ואמר: ״את הספר הזה אני אביא למלך המשיח במתנה בכדי שיראה כמה מסירות נפש עשה יהודי בשביל לקחת איתו ספר קדוש. במקום לקחת איתו אוכל או דבר בעל ערך אחר שוודאי היה עוזר לו בזמן המלחמה״.

עין לא נותרה שם יבשה, כולם ניגבו את עיניהם והרב החל לשיר ״אני מאמין בביאת המשיח״ וכולנו שרנו יחד איתו בשירה שהידהדה בכל רחבת הכותל בשעת לילה מאוחרת.

*

קביעות בעבודת ה' [תוספת]

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה

מהי הכפילות מאה שנה ועשרים שנה וכו'?

חז"ל מגלים לנו שהתורה מחלקת את שני חיי שרה לחלקים על מנת לאלפנו בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. נשאלת השאלה, והרי בת עשרים יפה מבת שבע, ומדוע דימה את בת העשרים לבת השבע?

הביאור הוא שבת שבע אינה מתעניינת ביופיה אלא עסוקה במשחקיה, לעומת בת עשרים שטרודה ביופיה ובהתגנדרות. מלמדת התורה ששרה כל ימיה היו מוקדשים לעבודת ה', ובת עשרים התעסקה ביופיה כבת שבע. הגם שהייתה מארבע יפהפיות שהיו בעולם.

מהי התוספת אם כן שני חיי שרה?

מלמדים אותנו חז"ל שהיו כולם שוים לטובה.

מה ביאורו כולם שוים לטובה? חיי האדם בנויים מעליות ומורדות. פעם שהוא משתדל ופעם שהוא מתעייף. פעם שהוא שמח ופעם עצוב, פעם במצב רוח מרומם ופעם מדוכדך. חיי שרה היו כולם שוים לטובה. אין מצב שפעם באים לביה"כ ואחר כך שבועיים האדם לא מגיע.

ההבדל בד"כ בין מבוגר לילד, שהילד אין לו רציפות. אין לו סדר יום קבוע, הוא קופץ מדבר לדבר, פעם עושה כך ופעם אחרת, פעם הוא לומד ופעם מתעצל.

המבוגר צריך להיות בנוי אחרת. המבוגר צריך להיות אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו. אוי ואבוי אם יום אחד הוא יחליט שהוא יוצא לעבודה, ומחר לא בא לו… קביעות מלמדת על בגרות. על חכמה. על אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו.

לשרה לא היו עליות ומורדות. כל חייה שוים לטובה. כולם מסכת שלימה של עבודת ה'.

גם ביחס לחיי אברהם אנו מוצאים התייחסות בתורה

 [מכאן מעיין השבוע רנג] ואברהם זקן בא בימים. גם כאן אנו מוצאים כפילות מיותרת, אם הוא זקן מן הסתם הוא גם בא בימים?

אומרים חז"ל זקן נוטריקון 'זה קנה'. הזקן הוא סמל לחכמה. זה קנה חכמה. שואל הדגל מחנה אפרים מנין לנו שזקן הוא שקנה חכמה, אולי קנה נכסים?

הוא מתרץ, כשמדברים על 'קנה' אנו מתכונים מן הסתם לקנין החשוב ביותר, הרי לא יעלה על הדעת שזקן נקרא כן מפני שקנה מקטרת או ארטיק. ודאי מדובר בקנין בעל חשיבות ומשמעות, הקנין האמיתי והחשוב ביותר הוא התורה. אמנם ממון הוא קנין חשוב, אך יקרה היא מפנינים. הנחמדים מזהב ומפז רב, כי טוב סחרה מכל סחורה. התורה יקרה מכל ממון שבעולם, דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת- מה קנית?

אולם המהר"ל השיב תשובה נוקבת יותר. לא רק שהתורה היא הדבר היקר ביותר, אלא היא גם הקנין האמיתי היחיד.

נשים לב, שככל שהאדם עשיר יותר, כך קנייניו ונכסיו רחוקים ממנו. האביון כל כספו עליו. האמיד יש לו כסף בבנק, וחנויות בעיר. העשיר בעל נכסים בחו"ל. המיליונר יתכן וקנה שטחים על הירח…

אולם העשיר בחכמה ודעת הם ממלאים אותו ומעצבים את אישיותו, הם הופכים להיות חלק ממנו. הם קרובים אליו ביותר!

המדרש מספר על אדם שנסע בספינה והיו עמו עוד סוחרים, והיה כל אחד מספר על הסחורה שהביא עמו ובכמה ימכרנה וכו' [אחד אמר אני בעל קונטיינר 164 אחד אמר 192 הוא שלי וכו'] היה שם יהודי צנוע ותלמיד חכם שכל הנסיעה היה עוסק בתורה והחליטו להתל בו. מה הבאת אתה למכור?… שאלוהו. הוא השיב אני בעל קונטיינר 48… החלו הללו לשחוק עליו ביודעם שאין מספר כזה בסיפון וכל הדרך היו מכנים אותו בעל קונטיינר ארבעים ושמונה…

האוניה נפלה בשבי שודדי הים שבזזו את כל רכושם ולקחו את כולם בשבי למכרם לעבדים. משנודע לקהילה היהודית שבין השבויים יש יהודים באו לפדותם, אך הללו דרשו הון עתק. שמו לב הללו שיש כאן תלמיד חכם, והחליטו להשקיע בפדיונו. ביקש הוא מהם שישקיעו גם בפדיון חביריו למסע, ופדאום גם כן. הביאוהו לעירם ומצאו שהוא מלא בתורה וחכמה ועשאוהו רב לראשם, והעשירוהו מממונם עושר גדול. ידידיו מן האוניה נותרו בעירום ובחוסר כל…

אמר להם כעת הבנתם מהו קונטיינר 48? גימטריא מ"ח. אם יש לאדם את התורה במוחו הוא בעל הנכס הגדול ביותר שלא ניתן לטול הימנו. ואף לאחר המאה ועשרים אין מלוין לו לאדם כו'…

 סיפר הגאון רבי שמעון כהן, [דיין באי ג'רבא בספר מעשה חושב פ' מקץ. הובא במעיין השבוע פ' מטות עמ' תקצג]

מסופר על עני שהיה מסבב על הפתחים והגיע לביתו של עשיר, והלה היה אחוז בשרעפיו, וביקש שהעני לא יפריעו, ותיכף יתפנה אליו, היות והוא עוסק כעת בהערכת שווי נכסיו. חשב העני אמתין כאן, ובנתים החליט גם הוא לעסוק ב'שווי נכסיו' והחל לספור המטבעות הקטנות שאסף היום… סיים העשיר וראה מלאכת העני והחל מגחך על הפרוטות שהלה ספר לעומת המיליונים שאני ספרתי… סנט בעני בזחיחות: 'האם אתה מחשב עוד כמה אתה צריך לאסוף כדי להגיע לעושרי'?… לא, השיבו העני, זאת איני צריך לחשב, ביררתי זאת וכבר ידוע לי הדבר…

לאיזה תוצאה הגעת? הסתקרן העשיר. הסקתי שההפרש בינינו זעום, סה"כ עשרה זהובים. לא ידע העשיר האם כאן עשיר 'מתחזה', או שהלה חומד לו לצון. הסבר דבריך! ביקש העשיר. והעני הסביר, ביררתי אצל הקברן וישנם רק שני סוגי תכריכים – לעשירים ולעניים, וההפרש ביניהם הוא בסה"כ עשרה זהובים…

 הממון נותר רחוק, אך התורה קרובה אל האדם ומלווה אותו כל ימי חייו.

אולם בלא לבאר את המשך הפסוק הדברים לא יהיו שלמים. מהו בא בימים?

אומרים חז"ל שהיו כל ימיו איתו. בא עם כל הימים. אומר המדרש זיקנה כנגד ימים וימים כנגד זיקנה. ככל שגדל בימים כן גדל בחכמה. לא היה יום אחד לבטלה. לא היה יום אחד שלא ידע מה עשה בו. יום אחד שהתפספס. שקם על צד שמאל. שלא הסתדר לו להגיע לביהכ"נ.

הגמרא מספרת על שני חכמים שלמדו בחברותא. אחד התחתן וחגג את השבע ברכות, והשני המשיך בנתיים ללמוד, וכל ימי חייו לא הספיק החתן להדביק את הפיגור של השבעה ימים.

זהו בא בימים. זהו שני חיי שרה כולם שוים לטובה.

בשבילנו יש כאן מוסר גדול. עקביות. לא יום אחד מגיע לתפילה יום אחד לא. יום אחד מניח תפילין יום לא. יום אחד מכבד את אשתו יום אחד מטיל מרורות בביתו. יום אחד מגיע לשיעור יום אחד אין לו חשק. ככל שהאדם קבוע יותר וסדר יומו מדויק- כך הוא בעל מעלה גדולה יותר.

תוספת מספר אוצרות התורה:

"ואלה שני חיי ישמעאל" (בראשית כה, יז) כתב רש"י, מה לנו למנות שנות הרשעים, ומדוע נמנו בתורה שנותיו של ישמעאל? אלא, כדי ליחס בהם שנותיו של יעקב לשון רש"י במגילה (יז ע"א). הקשה המהרש"א וכן בספר 'טורי אבן" עמ"ס מגילה יז איך הרשיע רש"י את צדיק, הרי אמרו חז"ל (ב"ב טז:) שישמעאל עשה תשובה והביא זאת רש"י על הפסוק "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (בראשית כה, ט) מכאן שעשה ישמעאל תשובה, והוליך את יצחק לפניו וכו' ומה מקום לתמיהה "מה לנו למנות שנות של רשעים", הרי צדיק הוא! ואדרבה ע"י התשובה עוד עלה בדרגה שהרי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד,ע"ב).

אלא תירץ המהרש"א, אפילו שעשה תשובה, מכל מקום כיון שהיה רשע מעיקרא, אין ראוי למנות שנותיו בתורה אי לאו משום יעקב. עד כאן דבריו. סתם, ולא פירש דבריו.

החיד"א שספרו "פתח עינים" שם ביאר כונתו דהגם שעשה ישמעאל תשובה לא היתה תשובה שלימה מאהבה שמתקן בזה את ימיו, דידוע מה שכתב הזוהר הקדוש דכל יום שנפגם בעבירה אותו היום נדחה לגמרי, והנה תשובה מאהבה שזדונותיו נעשו לו לזכיות זוכה ונתקנים הימים האלו, מה שאין כן בתשובה מיראה,הימים נשארים דחויים, ותשובתו של ישמעאל שהיתה מיראה הועילה קצת, אולם הימים הקודמים שלו נשארו דחויים. על כן שואלים, מפני מה נמנו שנותיו של ישמעאל? והרי אין להם חשיבות כלל.

חידוש גדול וחיזוק עצום למדנו מכאן: תשובה מאהבה יש בכוחה לעורר את הזמן הקודם ולתקן את הימים שעברו בעבירה. וכדברים האלו כתב גם הצל"ח באריכות סוף מסכת יומא (פו,ע"ב),על מה שאמרו חז"ל: "גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם שנאמר 'ובשוב רשע מרשעתו הוא יחיה' (יחזקאל לג)". היינו שעד עתה כל הימים היו מתים ללא שום חיות, כיון שעשה בהם עבירות. וע"י תשובה מאהבה שזדונותיו נעשות לו כזכיות קנו הימים למפרע חיות ע"י זכויות אלו עי"ש.

דברים אלו הם דלא כדברי החפץ חיים זצ"ל המובאים בשמו בספר "החפץ חיים חייו ופעלו" עמוד תתרטו, דהנה הביא את פירוש הגר"א זצ"ל על המשנה "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, מ"א) מה בין דין לחשבון? דין הוא על עצם העבירה דהיינו שהאדם נתבע על שעשה פעולה בלתי רצוייה. ואילו החשבון הוא שבאותה שעה שעשה את המעשה הרע הן יכול היה לעשות מעשה טוב, והרי הוא נתבע על שביזבז את שעתו ולא עשה בה מעשה טוב, אחרי שלכן נוצר- לפעול טובות בחייו.

 הוסיף ה"חפץ חיים" ואמר: היטיב השי"ת עם ברואיו ונתן להם את התשובה שאדם שב מחטאו ומתכפר לו, ברם התשובה כוחה יפה לכפר על פעולת העבירה היינו מה שנוגע לדין, ואילו מה שנוגע ל'חשבון' היינו אי ניצול הזמן לתכלית שבעבורה ניתן, זאת אין גם בכוחה של התשובה לתקן, שכן במה יושלם חוסר הזמן? משל למה הדבר דומה, למכבסה משובחת של בגדים שאמנם ביכולתה לנקות את הבגד מכל שמץ של כתם ולכלוך ברם להאריך את הבגד אין ביכולתה של שום מכבסה שבעולם.

*

אברהם – אומן בחסד וכבוד הזולת | בכל דרכיך דעהו

[ע"פ ר' ירחמיאל קראם ביתד תשס"ו, ומעין השבוע עמ' רמז, ו"פרשה ולקחה"]

אברהם קונה את השדה מאת עפרון. חז"ל מונים זאת כניסיון. היכן כאן הניסיון? ומהו הניסיון הלזה לאחר שאברהם כבר עמד בניסיון של עקידת יצחק?

כשאנו מתבוננים אל הנהגת אברהם אנו עומדים נפעמים ביחסו לעפרון.

 (ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:

אברהם קם מעל פני מתו כאילו אין מתו כעת מוטל לפניו. על אף כל הצער ועוגמת הנפש.

להבין את קושי השעה

קשה היה רגע זה בחייו של אברהם. קשה היה, במיוחד, על רקע מה שקדם לו.

הנה, זה עתה חזר מהר המוריה. שם, חווה את הכבד שבנסיונות שהביא עליו האלוקים, את הגדול שבכולם, את נסיון עקידת יצחק.

עתה עומד הוא ליד מיטת אשתו הדגולה, אשר מתה בשעה שעשה את דרכו חזרה מהר הנסיון והאמונה. וכך, טולטל מיד מנסיון האמונה, בו התנסה במרומי ההר, אל נסיון חדש. הוא נסיון הסתלקותה הפתאומית, בהעדרו, של שותפתו הגדולה והנאמנה לכל דרכו המיוחדת.

ואם לא די בכך, הרי שנסיון זה היה כרוך בנסיון נוסף, בנסיון קשה אף הוא:

הוא, אברהם, אדוני הארץ לעתיד, חייב היה להתמקח עם בני חת – בעליה הזמניים של הארץ – על הזכות לקבור את אשתו – בארצו שלו! בארץ שהאלוקים הבטיח להוריש אותה לו ולזרעו אחריו.

הצער על מיתת שרה

אכן, אשה גדולה, במיוחד, היתה שרה. כפי שהפסוק מעיד עליה: ״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״ (שם).

נוסח הכתוב, המפרט את שנות חייה של שרה בצורה שפרט אותן הכתוב (״מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים״), הבהיר לחז"ל את גדלותה ואת אישיותה המיוחדת במינה. גדלות, אותה הם סיכמו במלים ספורות ובהירות:

״כולן שווים לטובה״ (רש"י בשם המדרש).

ועתה, עומד אברהם ליד ארונה של אשתו ומבכה את אשת נעוריו כנאמר:

״ויבא אברהם לספר לשרה ולבכתה״. לבכות ולספוד.

יש להניח שמעלות המיוחדות אותן מנו חז"ל בשרה, ניצבו, באותה שעה, לעיני עיני רוחו של אברהם.

יום ההסתלקות מן העולם הוא, בדרך כלל, יום הסיכום לשנות החיים כולם. ואין לך שבח גדול יותר שניתן לשבח בו את האדם, מן השבח המתאר את חייו כחטיבה אחת שלימה. חטיבה שלימה ותמימה, שרעיון וחזון מרקיע שחקים, בחזונו של אברהם, מפעיל אותה בלא זעזועים – בכל נפתולי החיים.

אין לצורת חיים שכזו, כמעט, אח ורע בין בני אנוש. גדול, איפוא, היה אבלו של אברהם.

ואז, בעודו נתון לשרעפיו ולבכיו: ״ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת״ (שם. ד). הוא קם, אנו יודעים, כדי לקנות אחוזת קבר לרעייתו, לו ולשאר אבות האומה, הלא היא מערת המכפלה.

אולם אנו, האמונים על סוד התימצות המקראי, יודעים שאין ביטוי במקרא נכתב סתם כך לתפארת המליצה, או למען איכות הסגנון. ואם כן מהו ה״ויקם״? מדוע מדגיש הפסוק שהוא ״קם מעל פני מתו״?

אכן, משמעות עמוקה ל״קימה״ זו. יש צורך לציין אותה.

היא מלמדת על תפנית שחלה באותו רגע בנפשו של אברהם. היא חושפת בפנינו את מלא גדולתו של האיש שבאה לידי ביטוי חד דווקא בשעת הכאב הנוראה הזאת:

כתב רבינו ירוחם ממיר (בספרו "דעת תורה״).

״אברהם קם ומחה את דמעותיו. הרי הוא צריך לדבר עם בני אדם! ומצד כבוד הבריות מחה את דמעותיו, רחץ את פניו וצערו בקרבו טמן. הנה, אחרי רוב בכיותיו, הסיר מעליו כל דמעותיו ואין כבודם שידבר ודמעותיו על פניו. אלא, שלט ומשל על עצמו ורגשותיו, דיבר איתם ופניו מסבירות – זהו כבוד הבריות״:

הפסוק אינו מדגיש רק את קימתו הפיזית של אברהם ממושב אבלו כדי לנהל את המו״מ על אחוזת קבר. הלא בכך אין כל צורך.

מטרת הפסוק לספר לנו בעיקר על הקימה הרגשית והנפשית של אברהם באותו רגע. את יכולתו, למרות צערו העמוק, להתנתק מן הכאב, מן האלמנות ומן הדמעות.

(ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:

(ה) וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (ו) שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: (ז) וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת:

כמה רגישות, כמה הערכה וכבוד ובסה"כ כדי לקנות קבר!

(ח) וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר:

(ט) וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר:

הוא אינו מבקש התחשבות במצבו הנורא כעת, ומעוניין לשלם בכסף מלא.

(י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר:

(יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ:

(יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ:

שוב פעם השתחוייה. עוד כבוד ודרך ארץ.

(יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה:

(יד) וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: (טו) אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

(טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:

הוא מבצע את הקנין כולו על פי הדין וההלכה בלא להחסיר קוצו של יוד. כיאה לבן תורה אשר שום רוח רעה לא תסיטהו מהנהגתו הטובה וממידת היחס שיש להעניק לאדם יציר אלוקים.

אכן זהו ניסיון שספק גדול כמה היו עומדים בו.

ומדוע? מה כל כך חשוב לכבוש את האבל ברגע זה?

כאן אנו נוגעים בשורש אמונתו של אברהם באלוקים ובפילוסופיית החיים שהשתית על אמונה זו:

אהבת הבריות והדקדוק המלא בכבודם – יהיו מי שיהיו. אלו, לא נשכחו ממנו גם לא ברגעי הכאב והצער הקשים הללו. אברהם נשאר אותו אברהם בכל מקרה ובכל מצב.

ואם כבוד הבריות היא מצוות היסוד במשנתו, אין היא משתנה ביום שנחת עליו האסון. זו גדולתו של אברהם.

אין הבאים איתו במגע חייבים לסבול, משום שהוא שרוי באבל. אם יקרין את כאבו בעת ניהול המשא ומתן עם הזולת, יעכיר את האווירה, ויגרום למצויים במחיצתו אי נעימות. זו תהיה פגיעה במושג ״כבוד הבריות״, כפי שמבין אותו אברהם, וכפי שמתחייב מן העובדה שהזולת אף הוא נברא בצלם אלוקים.

אדם ניכר בכעסו

חז"ל אומרים בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו, ובכעסו.

בכוסו– לאחר שתיה הגונה, האם האדם מתחיל לדבר שטויות, לעשות דברים טפשיים, או לדבר בדברי תורה, כמנהגו של הסטייפלר לאחר שתיה הגונה בפורים [עד שהחזו"א אמר לו לחדול מכך שאין זה ראוי לו].

בכיסו– כשיש לו הפסד, כיצד מתנהג? פעמים שהאדם יוצא נפסד בדין, כיצד הוא מקבל את הדברים? כשיש לו להוציא לדבר מצוה, האם מקמץ, קונה את הזול, מחפש הנחות מפליגות, או מהדר ככל שיושת עליו?

בכעסו– כאשר מישהו פוגע בכבודו, כשדורכים לו על יבלת, האם מתפרץ, האם מתנהג כחיה, האם שומר על צלם אנוש?

המסקנה מדחז"ל אלה- האדם נבדק דוקא בשעות שאינן רגילות, דוקא במצבי לחץ, כשנתון במצוקה. אזי ניתן לעמוד על אופיו האמיתי.

מספרים על אברך צעיר בשנה השניה לנישואיו שהיה דר אצל חמיו, שנכנס אליו בחור ישיבה צעיר והיה שח עמו  בלימוד. ערב אחד עלה אליו כדרכו, ושח עמו בלימוד. לאחר כרבע שעה ראה את חמותו של האברך מציצה לחדר מביטה בו בפנים זועפות ומוכיחות. האברך המשיך בלימודו עמו, ולאחר זמן נוסף שוב ניבטו פניה המוכיחות של החמות מן הדלת. אולם האברך המשיך לשוח עמו בשלוה. כשסיימו ליווהו לדלת ונפרדו לשלום. למחרת אחר התפילה נודע שנולד לו בן במזל טוב. כל אותו הזמן הייתה אשתו יושבת על המשבר בחדר הסמוך, בשעה שכל אדם היה מעונין לקרוא פרק תהלים לרפואתה, להתעניין במצבה, האברך לא נתן לו תחושה לרגע שהוא אינו רצוי בשעה זו. שלטון מוחלט על הרגשות. הבחור התפעל מאד מהנהגת האברך והחליט ללכת בדרכי האברך, לעזוב את טלז וללכת לישיבתו- קלם. לימים היה למשגיח מפואר בישיבת לומז'ה בפ"ת. כשפירסם הגה"צ רבי משה רוזינשטיין את ספרו 'יסודי הדעת' כתב בהקדמתו את הסיפור שהביאו הלום. שמו של אותו אברך היה ר' ירוחם ממיר.

האדם נמדד בשעותיו הקשות. המלכת את חבירך בנחת רוח?

האדם לפעמים בצער. יש פעמים שהוא דואג שכולם ידעו מכך. שגם הם יחושו… הוא עכשיו בדיכאון. הוא מתיחס לכולם בהתאם. לא כך היא דרכה של תורה. האדם צריך להיות שליט על מעשיו ועל אורחותיו ולהתנהג תמיד על פי השולחן ערוך. גם אם אתה בסערת רגשות- אין זו סיבה שחבירך אמור לסבול.

מה עצום המרחק בין אברהם אבינו לבין האדם המצוי, המביא איתו אל מקום העבודה, אל מסיבת הרעים, ובוודאי אל ביתו, את כל מה שעובר עליו במשך היום. במשרד, למשל מרגישים העובדים היטב אם ה׳׳בוס״ רב אותו בוקר עם אשתו, או שבנו העליבו וכדומה מן האירועים המעכירים את רוחו של האדם. האדם ״משתף׳׳ בדרך כלל את כל סביבתו בתנודות נפשו ובמצבי רוחו.

אולם, לפי אמות המדה של תורת אברהם, התנהגות שכזאת – יש בה פגיעה חמורה במושג: כבוד הבריות והחובה לאהבם.

על כן, ומשום כך, יש חשיבות עליונה בגילוי שהפרשה מגלה לנו, כיצד נהג אברהם ברגע קשה זה בחייו. הכתוב מאיר בפנינו את אישיותו של אברהם, גם מן הזווית הזוהרת הזאת. הוא מציג בפנינו את אבינו הראשון העומד במבחן אהבת האדם, ברגע בו תכונה זו נשכחת, בדרך כלל, מלבות רבים אף טובים.

רבי ישראל סלנטר והאדם שהיה ב"חרדת הדין"…

חשוב לנו הדבר. כי אם זכר אברהם חובה זו בשעת האבל, סימן הוא שתכונת אהבת הבריות והדקדוק בכבודם הינה תכונה מהותית ואינסטינקטיבית בנפשו, ולא רק סיסמה אותה הוא נושא על דל שפתותיו.

דווקא, בקטַנֹות מתגלה גדלותו הרוחנית של האדם.

מעשים גדולים, חד פעמיים, מסוגלים להוציא אל הפועל גם אנשים קטנים.

אולם, לזכור שעלי להמנע מיצירת אי נעימות לסוחרים, מהם אני עומד לקנות פיסת קרקע, ועל כן חייב אני לכבוש את צערי על מותו של הקרוב אלי ביותר עמוק עמוק בלבי – לזאת מסוגל אחר באברהם, או אולי יותר נכון לכתוב – לכך מסוגל רק אברהם, האחד והיחיד… אברהם עמד במבחן. הוא הפגין, בשעה הפחות צפויה, אהבת אדם וכבודו – במיטבה. הוא קם מעל פני מתו. הוא מחה את דמעותיו. הוא השרה אווירה נעימה ושמחה על כל הסובבים אותו. וברוח זו ניהל את המשא ומתן עם עפרון החתי כדי לקנות את אחוזת הקבר בה חפץ…

הרבי ר' העשל והמשודכת שהטיחה תרנגול בקיר

הגויים העריכו זאת

ועם הארץ, הלא הם בני חת השולטים בארץ כנען, העריכו זאת.

הם ידעו מי הוא האיש הניצב מולם, מיהו אברהם אבינו. תוך כדי המו״מ על רכישת מערת המכפלה הם פנו אליו בתואר הבא: ״נשיא אלוקים אתה בתוכנו״ (שם) מדברי חז״ל אנו לומדים, שעמי האיזור קיבלו על עצמם את סמכותו הרוחנית של אברהם, ואף מעבר לסמכות רוחנית. כלומר, הביטוי ״נשיא אלוקים״ אינו רק ביטוי של כבוד, ללא כיסוי מעשי בשטח.

אברהם העברי, אברהם המאמין בא־ל אחד בניגוד לאמונתם האלילית, אברהם המטיף למושגי מוסר וחסד, שכלל אינם מובנים להם והנוגדים את תרבותם – היה בכל זאת מקובל עליהם. למרות היותו זר, גר, בן עם אחר שמרחוק בא, שאפילו בגופו היה שונה מהם בגלל ברית המילה שנחקקה בבשרו – הרכינו שולטי הארץ את ראשם בפני אישיותו הכבירה. זוהי עובדה הראויה לציון.

הנסיון האנושי אינו מכיר דוגמאות רבות שכאלו.

טבעו של האדם אינו אוהב להעניק מעמד שווה למי ששונה ממנו בתכלית. הרוב השולט במדינה כלשהי ניסה בכל הדורות, ומנסה גם בימינו, להצר את צעדיהם של קבוצות אתניות אחרות הגרים בתחומי השפעתו. בוודאי שלא ימליך את בן העם הזר עליו או יקבל עליו את סמכותו. כלום לא הורחק היהודי במשך הדורות – ככלל – מחברת העמים? כלום ״מפרגנת״ עדה אחת לעדה אחרת בתוכנו? ולא נוסיף בדוגמאות.

והנה, זוכה אברהם העברי – אברהם היהודי, למעמד כה נשגב. מעמד, המלמד מספר דברים בסיסיים בדבר מהותה של דת האמת ובדבר חובתו של שומר המצוות היהודי.

דברים חשובים המבהירים נקודה זו, כתב אחד מגדולי הפרשנים ('העמק דבר׳ פירושו של הנצי"ב על התורה בהקדמה לספר בראשית). בפתיחתו לספר ״בראשית״.

שם, מבאר הוא את דברי חז״ל האומרים על הפסוק: ״הלא היא כתובה על ספר הישר״ (יהושע י, יג) – ״זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים״.

חשוב לראות מדוע קרויים האבות – ״ישרים״:

״שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים. דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה׳ באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים. מ״מ היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום. אע״ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם… ועל זה אמר הקב״ה לאברהם אבינו ״אהבת צדק ותשנא רשע, אהבת להצדיק את בריותי ותשנא להרשיען ע״כ וכר, והיינו, ממש כאב המון גויים שאף על גב שאין הבן הולך במישרים מ״מ שוחר שלומו וטובו…״

למדנו מדברים אלו: ההליכה בדרבי התורה והיהדות מחייבת אותנו לנהוג בסובלנות, באהדה ובכבוד כלפי הזולת הנכרי – יהיה מי שיהיה. על צאצאי אברהם לדעת ללחום עד דעות הכזב של האלילות ושל החומרנות, ועם זאת לא להרחיק את האדם עצמו, הנכשל בהן.

ועוד אנו למדים: למרות הדעה העממית המקובלת מאד, והטוענת שעצם קיום מצוות היהדות גורמת לריחוק, לניכור ולשנאה מצד אומות העולם, כלפי המקיימן, מתברר ממעמדו של אברהם שלא כך הוא.

למרות ואברהם היה יחיד בארץ שהאמין באלוקי עולם – זכה לכבוד החורג מן הרגיל ולמעמד של ״אב המון גויים״. כי אמונת אמת וקיום מצוות מלא מתוך יושר מוחלט ביושרו של אברהם – מקרין מאור יקרות זה גם על רחוקים מדרך היהדות. עליו נאמר הפסוק: ״ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו״ (משלי טז, ז).

אברהם לא מכבד את בני חת כראוי?

אולם, עיון בפרשה מעלה, לכאורה, שהיה פגם בהתנהגותו של אברהם כלפי בני חת. אמנם, הוא נהג בהם בכבוד רב, בעת ניהול המו״מ. כאשר נענים בני חת לבקשתו במלים: בחר קברינו קבור מתיך הוא קם ומשתחווה לעם הארץ (שם, ו-ז). כאשר הם צועדים לקראתו צעד נוסף, וגם נעתרים לבקשתו לפנות אל עפרון, ולבקשו שימכור לו את מערת המכפלה, הרי שוב משתחווה אברהם לפניהם, מתוך כבוד והכרת תודה כנה.

ועם זאת – חשו פרשנים – לא נהג אברהם בכל כפי הנימוס המקובל. בני חת – כן! הם הקפידו לפנות אליו כנהוג בתואר ״אדוני״ (שם בפרשה) אך לא כן אברהם. כלום יתכן שהיה זה חוסר נימוס סתם? דווקא, בשעה זו, כאשר אברהם זקוק לרצונם הטוב?

וודאי שלא! אך, עם זאת לא יכול היה אברהם להשמיע את המלה ״אדוני״ – כלפי אדם.

[המעשה באדם שהוציא סידור וכתב שם פירוש מדוע פותחים את תפילת השחר בתפילת "אדון עולם", מפני שלא היה אדם שקראו לקב"ה אדון לפני אברהם אבינו. ותפילת השחר תיקנה אברהם, ולכן פותחת במילים "אדון עולם", ושיבח וקילס הגר"א לביאורו].

אברהם היה האדם הראשון בעולם שקראו לאלוקים בשם ״אדון״ – אדון העולם. אמונתו המוצקה והמוחשית בעובדת אדנותו של הבורא על עולמו, לא הותירה בלבו אפשרות לאדנות אחרת, ולו כביטוי נימוסי חיצוני בלבד. בוודאי, שלא ישתמש בשם תואר זה כלפי הזולת בשעה שהוא זקוק לו. הלא עלול עוד להתעורר צל צילו של ספק שהפתרון לבעייתו, אכן, נתון בידי בן תמותה.

יחס של כבוד? כן! הבעת תודה והוקרה עמוקה? בהחלט! אולם, התואר ״אדון״ ? זה לא, כי אין אדון אלא אחד!

כאשר היטיב לבטא זאת במהופך, העריך היינה המשורר המומר: ״אבותינו היו אנשים ישרים ואמיצים. הם עמדו בהכנעה לפני אלוקים, אך, בתוקף ובקשיות עורף עמדו בפני מושלי ארץ. אבל, אני התייצבתי בחוצפה עד השמים ובהכנעה זחלתי על ארבעתים לפני האדם. ואכן, אני מוטל עכשיו על הארץ כתולעת רמוסה״. אברהם הוביל את אשתו אל מקום מנוחתה, ובדרך אל אחוזת הקבר גדל והתעצם האיש…

*

חסד מתחיל מהבית

[הרב ברוורמן יתד, תשע"ח עם תוספת מרובה]

פרשתנו פותחת בתיאור נרחב אודות התעסקותו של אברהם אבינו ברכישת קבר לרעייתו, שרה אמנו, הספדה וקבורתה. בגמר רכישת המקום שבמערת המכפלה נאמר: ״ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה״ (בראשית כ״ג, י״ט). נאמר ע״כ במדרש רבה: ״רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד״ (משלי כ״א, כ״א) – רודף צדקה וחסד זה אברהם אבינו שגמל חסד לשרה״ (פרק נ״ח־נ״ט).

שואל בעל ה״שם משמואל״ זי״ע: מה פשרו של מדרש זה? וכי מכל מעשי החסד של ״עמוד החסד״־ אברהם אבינו, נבחר מעשה קבורת שרה כסמל רדיפת צדקה וחסד? הלא כל בן אנוש היה מטפל בקבורת אשתו!

יש המיישבים שאלה זו: אכן, כל בן אנוש יתעסק בקבורת רעייתו, ובפרט יהודי החתום על הכתובה בה הוא התחייב לדאוג לכל צרכיה של רעייתו כולל קבורתה. אך כאן מצינו מאמץ יוצא דופן בהתעסקות אברהם אבינו בקבורת שרה, אברהם השתוקק לקוברה במקום המכובד ביותר והקדוש ביותר בעולם – ״מערת המכפלה״, כפי הנאמר במדרש רות: ״רבי קיסמא אמר מערת המכפלה סמוך לפתח גן עדן.

בשעה שמתה חוה בא אדם לקברה שם, ושם הריח מריחות גן עדן, באותו הריח שהיה שם, רצה לחצוב יותר יצתה בת קול ואמרה דייך. באותה שעה עמד ולא חצב יותר ושם נקבר…

אמר רבי רחומאי: הקב״ה נתעסק בו כשנוצר ונתעסק בו כשמת, ולא היה מי שיודע בו, עד שבא אברהם אבינו ע״ה ונכנס לשם, וראה אותו, והריח ריח בשמים של גן עדן, ושמע קול מלאכי השרת אומרים, אדם הראשון קבור שם, ואברהם יצחק ויעקב מוכנים יהיו למקום הזה, ראה הנר דולק ויצא, מיד היתה תאוותו על המקום הזה״ (צ״ז ע״ב). אם נדייק בדברי המדרש נראה שמלאכי השרת ציינו את שמות האבות אך לא את שמות האימהות!

אך אברהם השתוקק לקבור במקום קדוש זה את שרה רעייתו. ועל קדושת המקום מגלה לנו המקובל הא־לוקי הרמ״ע מפאנו במאמר ״יונת אלם״ (פרק טו): ״כל תהילה ותפלה העולה למרום עוברת עליהם דרך מערת המכפלה״. וכן כתב ה ״מגלה עמוקות״ (לך־לך): ״וכן ג׳ תפלות שתיקנו בכל יום אבות העולם לקביל ג׳ קטרין (ג׳ קשרים – נפש, רוח, נשמה), שאין תפלה שלנו נשמעת אלא כשעולין דרך מערת המכפלה ששם ג׳ אבות״.

ובפרט שקנייה זו לוותה במחיר רב, וכללה הפצרות ופיוסים, וכל זאת באדמת הארץ שהובטחה מאת הקב״ה לאברהם. אך אברהם לא היסס ופעל בעוז ובכל מחיר לזכות ולזכות את שרה להיקבר במקום נשגב זה. על מעשה זה זכה אברהם שהומלץ עליו התואר: ״רודף צדקה וחסד״.

חסד מתחיל בבית

בספר ״מנחת החיים״ על הפרשה מיישב את שאלת ה״שם משמואל״ ביישוב נפלא ובו מוסר השכל לכל יהודי באשר הוא.

ישנה תופעה מוכרת בה אנשים עסוקים במעשי מסד מופלאים מחוץ לביתם, אך מעשים אלו נעשים בפועל על חשבון בני ביתם.

על חסדים מעין אלו כותב רבינו רבי חיים ויטאל זי״ע תלמידו הגדול של האר״י הק׳ זיע״א: ״ישנם בני אדם הגומלים חסד עם כולם, אולם עם בני ביתם אינם מיטיבים, וחושבים לעצמם, שבבואם לביה"ד של מעלה, יפתחו להם שערי גן עדן, אוי להם ואוי לנפשם, כי לא ידעו ולא יבינו שכל מעשי החסד שלהם הבל!!…״

חסד מתחיל בבית! [חיים שיש בהם עמ' ק]

ישנם אנשים יקרי-הערך, המתחסדים עם הבריות, אך שוכחים או מתעלמים להתחסד עם בני ביתם. ראה זה דבר יקר מה שמאלפים אותנו, חכמינו ז"ל, במסכת מגילה (כ״ג.):

״למה קוראים ביו"ט בתורה רק חמשה קרואים? משום שמאחרים לבוא לבית הכנסת" ופירש רש״י בשם מסכת סופרים (פי״ח, ח״ד):

שצריך לטרוח להכין סעודת יו"ט.

מקשה הגאון רבי יעקב עמדין זצ״ל, היעב"ץ, מתי מלאכת בישול — מלאכה של אנשים? ומה זה טעם על איחורו של הבעל לבוא לבית הכנסת?

–           מכאן, שבזמן שהנשים עסוקות בבישול סעודת יו״ט, על הבעלים לשמור על הבנים ושאר צרכי הבית…

(ילקוט חמישאי, ח"א עמוד 117)

גמילות חסדים ללא כספים!

לאחר נישואיו של הגאון רבי נפתלי אמסטרדם זצ״׳ל, שאלו רבו הגאון רבי ישראל סלנטר זצ״ל, האם הוא עוסק במצות ״גמילות חסדים״?

–           אין לי במה לעסוק. מחוסר כסף אני, ואין ביכולתי לנהל קופת גמ״ח!

אמר לו רבי ישראל: –            לא לכך התכוונתי. בבית אפשר לגמול כל כך המון חסד עם האשה…!

את הגאון רבי אליהו לופיאן זצ״ל, בעל ״׳לב אליהו" מצאו פעם משחק עם נכדיו. היה זה בשעה שבתו טרחה במטבח, להכין צרכי שבת… (אלופינו מסובלים, ח״ב עמוד 169)

לאור דברי רבי חיים ויטאל זי״ע אמר המשגיח הגה״צ רבי שלמה וולבה זצוק״ל, ש״אדם העוסק בגמילות חסדים עם המון אנשים, מלווה ונותן, מבקר חולים, מנחם אבלים, משמח חתן ועוד, בודאי ישחק ליום אחרון בבוא פקודתו, כי זכויות רבות לו במעשה חסד. אבל ידע נאמנה כי בשמים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו, אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח בבית, כעס והקפיד ללא חסד ונשיאה בעול, זה מכריע את דינו ולא יזכרו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים״.

זאת בא המדרש ומגדיר לנו, מיהו הראוי לתואר: ״רודף צדקה וחסד״ – אברהם אבינו – ״שגמל חסד לשרה״. החסד אצלו התחיל בבית ומשם הקרין לכל העולם.

וזאת בניגוד מוחלט להנהגת החסד המעוותת של לוט שהיה מוכן להחריב את ביתו ולמסור את בנותיו לרשעי סדום, אם בתמורה יאפשרו לו לקיים את מצוות הכנסת אורחים…

"בעל" החסד

מספרים על אברך יקר שהיה דבוק ברבו, והיה מקפיד להתפלל עמו מדי בוקר את תפילת שחרית, אך מדי פעם היה מאחר לתפילה. כשפנה אליו רבו ושאל לפשר האיחורים, ענה: ״אני תמיד מתכוון להגיע בזמן, אבל יש ברחוב שלנו  אם צעירה שעובדת קשה ובקושי מצליחה להחזיק מעמד. בכוחות לא לה היא צריכה לארגן חמישה ילדים, להלבישם, להאכילם ולקחת אותם למוסדות הלימוד, ואין מי שיעזור לה, אז אני משתדל לעזור לה. ״יישר כוחך״ מתפעל הרב, ״אני מתנצל שהערתי, לא ידעתי שאתה כזה בעל חסד, באמת כל הכבוד!״. ״אה… "בעל חסד", במקרה זו רעייתי״… ענה האברך השנון – ובעל החסד.

לא פשוט שיש לעשות חסד קודם בבית?

אלא שיש להתבונן מדוע צריך המדרש להדגיש דבר כה פשוט, וכי מה ההיגיון של אלה העושים חסד בחוץ ומזניחים את בני ביתם, או אלו הגרועים מהם, העושים חסד בחוץ על חשבון בני ביתם?

השאלה מתעצמת ביותר אל מול צווי הנביא ישעיהו (נ״ח, ז׳): ״הלוא פרס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם״. מבאר רש״י: ״ומבשרך״ – ״ומקרובך!־״. וכי זה לא מובן מאליו?!

קודם נאמר – לא לכולם זה ברור-

לא עוזר לכם בק"ו…

המעשה באדם שבא לקבול על מצבו הגרוע ולבקש עזרה מגמ"ח העיר.

אמרו לו הרי יש לך אח בעל ממון רב! כן, השיב הלה, אך הוא קמצן גדול ולא נותן פרוטה! כיצד יתכן, תמהו, הלא כשניסינו להתרים אותו הוא טען שהוא לא יכול לתת לנו, כי יש לו אח נזקק! פנו לשאול את העשיר, והוא תמה לשאלתם – אני אמרתי לכם שאני עוזר לו? אמרתי לכם שיש לי אח נזקק, והתכוונתי לומר – אם לו איני עוזר, לכם – עאכו"כ!!…

נראה לומר שתי סיבות לתופעה זו:

א. מחויבות – כללו של רבי חנינא: ״גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה״.

כל יהודי מצווה לעזור ולסייע לזולת, אך התורה לימדתנו שבסדר העדיפויות חובה זו מתחילה בביתו, תחילה במצוות כיבוד הורים וממשיכה במשפחתו הקרובה בבחינת ״ומבשרך לא תתעלם״, ומשם עולה אל מחויבותו כשמקים את ביתו. ורק אח״כ לכל הסובבים. טבע האדם הוא לברוח ממחויבות, להתנדב מבלי להתחייב… בביתו הוא חייב!

בביתו הוא לא ״עושה טובה״. זה חלק ממחויבותו ואחריותו, ולכן קל יותר לעזור בחוץ.

ב. כבוד – כשאדם מתמסר לחסד בחוץ יש גם את שכרו בצדו… בחוץ יש כבוד והערכה, יש יחסי ציבור, החברה מעריצה אנשים גומלי חסדים. מלבד זאת המקבלים עצמם בד״כ פותחים את פיהם בדברי שבח והלל על ואל הנותן. מה שלא תמיד מתרחש בבית… "סוף סוף עשית מה שאני מבקשת כבר שבוע"…

הרב שך זצ"ל  שדיבר עם אברך בשעת ערב מוקדמת וא"ל שנאלץ להפסיק מפני שעליו לסייע כעת לאשה עם ילדים, וביקש האברך שהוא ילך מקומו וא"ל הרב א"כ תלך הביתה…

שותף ולא עוזר!

מעשה שסיפר לי חברי ש׳, אברך יקר שלמד בחברותא עם ראש ישיבתו בבחרותו ולאחר נישואיו. יום אחד ביקש האברך הצעיר את סליחת רבו בבקשה לסיים את הלימוד מוקדם מפני שהוא צריך לעזור לרעייתו. למשמע הבקשה, ביקש ראש הישיבה ממנו לחזור שוב על הבקשה. הוא חשב שמפאת גילו המתקדם של הרב הוא לא שמע את בקשתו. ע״כ הוא חזר במדויק על הדברים. הרב חייך ואמר:

שמעתי גם שמעתי כבר בתחילה את בקשתך, אך חשבתי שתשתמש במילה אחרת במקום ״לעזור״, אך אתה חזרת עליה שוב. ראה, כשאתה אומר: ״אני צריך לעזור לאשתי״ מסתתר מאחורי מילים אלו מסר שרעייתך זכתה ב״ה בבעל שהוא ״בעל חסד״ והוא ״עוזר״ לאשתו. אך דע לך אתה לא עוזר של אשתך! אתה שותף לאשתך, אתה מחויב לתת חלקך בשותפות זו!

וכי תאמר לשני שותפים בעסק שהאחד נתן את חלקו בהחזקת העסק שהוא ״עזר״ לעסק?… עליך להפנים שאתה מחויב וע״כ חתמת בכתובה בנוכחות שני עדים, לספק לרעייתך כל צרכיה. וע״כ רוץ בשמחה למלאות את חלקך בשותפות נפלאה זו.

אברך פעם בא לבקש הדרכה בלימוד מהסטייפלר,

השיבו הרב בפרוטרוט, אך לבסוף אמר – ואל תשכח, יש חובה גם להיות שותף עם האשה בבית, בטיפול בילדים ובמה שנצרך! אל תשכח לעשות חסד גם בבית!

רבי דב יפה זצ"ל והילדים הבוכים

סיפור מפעים על זקן המשגיחים פורסם היום על ידי אחד מתלמידיו, ומלמד אותנו הן על ענוותו של המשגיח זצוק"ל, הן על היחס הראוי לאשה הנמצאת כל היום עם הילדים וגם עד כמה החשיבו בשמיים את תורתו של המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל

סיפורים רבים נשמעו בשעות האחרונות על ידי תלמידיו הרבים של מרן, זקן המשגיחים, הגאון רבי דב יפה זצוק"ל, הסיפור שלפנינו, אותו פרסם היום חיים אריה וינברגר, מלמד אותנו כמוסר השכל הן על היחס הנדרש לאשה המשקיעה כל היום בילדים, גם על מידת הענווה של המשגיח זצוק"ל וגם על חשיבות לימוד התורה, וכיצד מסייעים ללומדי התורה משמיים.

להלן הסיפור כפי שנכתב על ידי חיים אריה וינברגר:

לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה זצוק"ל לסעוד אתו את סעודת הפורים. כטוב לב המלך ביין וכטוב לבי גם אני, פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיימאריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'

ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן. יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור. והתחלתי לספר:

לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלה ביניהם ויכוח. שנאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל, ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.

וכה הרצו הם טענותיהם: כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות. המשגיח ר' דוב זצוק"ל טען, שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח ככה זה שותפות מלאה!

הרבנית רבקה תחי' לעומת זאת טענה, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום. וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים.

רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו. מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה לילה אחד המשגיח יקום. פשרה.

הכול היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם. בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם!

המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו. הרבנית מכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה!

אבל זה לא נגמר, מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה. בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים! מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!

סיימתי את הסיפור, שאלתי את הרב והרבנית האם הסיפור נכון?!

עונה לי המשגיח, זה לא שהם לא בכו בלילה הם פשוט לא קמו. ככה בענוותנותו מנסה לגמד את האירוע.

הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת, זה היה! בדיוק ככה זה היה! במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית! ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג! תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי!

*

פרשת הזיווגים – הדרכה למציאת הזיווג הנכון

[בנין עדי עד – ארשת שפתינו שלזינגר, מהגר"פ פרידמן עם שינויים ותוספות רבות]

מנהג העולם לאחל לחתן וכלה שהזיווג יעלה יפה. הדרשנים היו אומרים בדרשותיהם כי כוונת הברכה על פי מה שאנו אומרים בתפילת שחרית ״ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן, ואהוב וחביב ונחמד ונעים, ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה…״ המדרגה החמש עשרה היא ״ויפה' וזהו שאנו מאחלים לזוג הצעיר שיעלו בזיווגם מדרגה אחר מדרגה, בבל המדרגות, עד שיעלו ל״יפה״. וזהו שאנו אומרים ומאחלים ״שהזיווג יעלה יפה".

כלומר, הזיווג יכול להיות ״ויציב" אך זה גם יכול להיות כמו שאומרים על חולה קשה שעל כל פנים מצבו יציב. יכול להיות גם ״ונכון״ וגם ״וקיים״, וכן הלאה, אך כנראה שכל זמן שלא הושלמו כל מדרגות הזיווג, הרי שהוא עדיין איננו מושלם. בפרשתינו אנו לומדים מהו זיווג מושלם, וזה מכמה פנים עליהם נעמוד להלן, ורוב הדברים ראיתי מהגר״פ פרידמן שליט״א, ביאורים עמוקים מתוקים מדבש.

אליעזר בוחן את רבקה בחסד. צריך להבין מדוע? רק זו המידה הנדרשת מן האישה?

המשגיח מרן הגה״צ רבי מאיר חדש זצ״ל היה מספר על שני חברים, שהתארסו בפרק זמן קצר זה אחר זה. הראשון התארס עם אחת שהיתה ידועה כבעלת חסד, ואילו השני התארס עם אחת שהיתה ההיפך הגמור. לאחר הנישואין הסתבר שזאת שנודעה כבעלת חסד המשיכה במפעלי הסיוע שלה — גם כאשר זה היה על חשבון הבית. ואילו השניה, דאגה לביתה במסירות כיון שהיא צירפה למידת אנוכיותה גם את בני ביתה — וכך, כשם שעד עתה דאגה לעצמה, מעתה דאגה גם לבני ביתה (הבית היהודי). הרי שלפעמים חסד אינו חזות הכל.

אומר אברהם אבינו לאליעזר עבדו : ״ואשביעך בה׳ אלקי השמים ואלקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק'(בראשית כד,ג-ד). אברהם אבינו מסרב בצורה נחרצת שלא לקחת אישה לבנו יצחק מבנות הכנעני. ויש להבין למה סירב אברהם אבינו לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני, ואילו מארץ מולדתו חרן כן הסכים לקחת אישה, והרי גם לבן הארמי אביהם של רחל ולאה וחבר מרעיו מארצו ומולדתו חרן היו עובדי עבודה זרה.

ויעויין להלן מה שנאמר ״אלי לא תלך האשה״ (כד,לט) ופרש״י: ״אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך״. נמצא לפי זה, שאברהם אבינו מבני בניו של שם בן נח, ואינו רוצה ליקח מן המקולל – בני כנען – ״ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".

אמנם בדרשות הר"ן (דרוש ה) כתב ביאור אחר בענין זה שאברהם סירב לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני. וכן גם יצחק בנו הזהיר את יעקב כשברח מבית אביו שלא לקחת אישה מבנות הכנעני, וכתב שם חידוש גדול שיש הבדל גדול בין אם לאדם יש תכונות רעות שהן מידות מקולקלות, כי אז עוברות התכונות הללו בתורשה לצאצאים, שגם הם יהיו מקולקלים במידות. אך לעומת זה אם יש לו תכונות ומידות טובות אלא שהדיעות שלו מקולקלות, כי אז אין הדבר עובר בירושה לצאצאים, שהרי ענין של דיעות ישרות או מקולקלות תלויות רק לפי מה שהאדם רוכש את השכלתו, אם הוא רוכש ידיעות בתורה ובעבודת ה׳ אז יש לו דיעות ישרות, ואם הוא רוכש ידיעות שלא לפי דעת תורה, אז יש לו דיעות מקולקלות. נמצא שאם רואים שהצאצאים אין להם דיעות מקולקלות אין להם לחשוש שמא בסופו של דבר יירשו בניהם דיעות מקולקלות מראש המשפחה, כי ענין זה של דיעות אינו עובר כלל בירושה מדור לדור.

ועל שני הטעמים נשאל שאלה.

על טעם הר"ן – וכי אין משפחת אברהם לוקה במידות רעות? האם לבן הינו פקעת של מידות טובות וטוב לב? האם בתואל אינו נוטל נשים הנישאות ובליל חופת היה עמן ולכן נקרא שמו בתואל – לשון בתולה? האם בתואל לא ניסה להרעיל את אליעזר? [בזה מבארים שלבן רצה לעקור את הכל – שאם היו מרעילים את אליעזר לא היה יכול יצחק להתחתן, מפני שאינו יודע איזו אישה קידשו לו, וממילא אסור בכל הנשים שבעולם שמא זו אמה או אחותה או בתה של זו שהשיא לו השליח].

יש מסבירים בכך גם את טעמו של אליעזר שאמר רק כעת "אלי לא תאבה האשה" – שלאחר שראה כאלה "צדיקים" אמר כבר היה עדיף שהיה בא אלי ומתחתן עם בתי…]

וכן על ענין קללת נח – נשאל שאלה שיותר קשורה לפרשת נח – מדוע נח קילל את כנען ולא את חם שהוא זה שסירסו או רבעו? [אמנם כנען סייע בידו, אך עדיין אין מספיק, כמו כן יש אומרים שהיות וחם בורך על ידי ה' – לא רצה נח לקללו ולכן קילל בנו]

ונדמה שהתשובה לשתי השאלות היא אחת, ויש בה לשלב את טעמו של הר"ן עם טעם רש"י.

כאשר שמע נח על המעשים הרעים שעשה לו חם בשיתוף כנען בנו, השיג מזה שחם אינו מקולקל רק בדיעות אלא גם בעיקר במידות רעות ותכונות מושחתות, ולכן הקלקול הזה במידות עבר בתורשה לכנען בנו, ואם כן ברור שמכנען יעבור הקלקול גם לדורות הבאים של צאצאיו, ולכן קילל אותו ״ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו״.

יש שתי סוגי מחלות, כשמבררים בשידוכים. יש תורשתי ושאינו תורשתי. אף אדם בריא לא יתחתן לכתחילה עם מישהו/י שיש להם מחלה תורשתית, אך אם זו מחלה מקומית – ודאי שאין מניעה, שמה שיש לאמא, לא משפיע כלל על הבת.

אצל כנען הארור הוא תורשתי. מידות מושחתות המשתלשלות מהאב לבן לדורות.

בני שם הם מבורכים, ובעלי מידות טובות. אין זה אומר שלא יתכן ויימצאו בהם בעלי מידות רעות, אך אין זה "תורשתי". ואת זה אברהם חיפש. ולכן הגם שלרבקה אח ושמו לבן ואבא ושמו בתואל, על כל פנים אין זה "בגנים", אלא פגם מקומי!

נמצא לפי זה ששני הטעמים שהבאנו, טעם חכמינו ז״ל שהביא רש״י ז״ל, וטעמו של הר"ן, הם שניהם עולים בקנה אחד, כי מה שלא רצה אברהם לקחת אישה לבנו מבנות הכנעני, הוא מחמת היותו מקולל מנח ואין ארור מדבק בברוך. וכל זה משום שהיו להם מידות מקולקלות שעוברות בירושה מדור לדור.

בזה גם מובן מה שעשה אליעזר עבד אברהם סימן מובהק לדעת אם הנערה ראויה להיות אישה ליצחק: ״והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני״ (כד,יד). כי כאשר ראה אליעזר שאברהם אדונו מיאן לקחת אישה מבנות הכנעני משום שיש להם מידות רעות, לכן עשה לעצמו סימן שרק נערה כזו שיהיו לה מידות ותכונות טובות ראויה להיות אישה ליצחק.

וכך שנינו באבות (פ"ב מ״ט) מפי התנא הגדול רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו: ״צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם [ריב״ז]: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם״. נמצינו למדים מזה כי ״לב טוב״ כולל בתוכו את כל המידות הטובות, ולכן כאשר רצה אליעזר עבד אברהם לבחון את הנערה האם יש לה מידות טובות וראויה להיות אישה ליצחק, בחן דבר זה אם יש לה ״לב טוב״, לתת לשתות לא רק לו, אלא גם לגמליו, כי אז ברור שיש לה את כל המידות הטובות שעוברות בירושה מדור לדור.

ברם, יש לבאר ענין הזיווג ביתר עמקות, ובזה גם נבין ממילא את אזהרתו של אברהם אבינו לאליעזר עבדו שלא לקחת אישה ליצחק בנו מבנות הכנעני, ולעומת זה ציוהו לקחת אישה מבנות חרן למרות שגם אנשי חרן לא היו צדיקים גדולים? והנה מחד גיסא מצאנו בתורה הקדושה את אזהרתו של אברהם אבינו איזו אישה לא לקחת. אמנם אמר שאישה מחרן כן לקחת, אבל לא הסביר מה צריכה להיות טיבה של אותה אישה מחרן.

 מצינו בפרשת בראשית (ב,יח): ״ויאמר ה׳ אלוקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו׳״, וכבר עמדו חז"ל על הלשון ״עזר כנגדו״ שיש בה סתירה, שהרי אם היא ״עזר״ אז אינה ״כנגדו" ואם ״כנגדו״ אז אינה ״עזר״.

המעשה ברבי ישעיהלע פראגער שאשתו הייתה קוראת תהלים לנגדו…

רבי ישעיהלע פראגער, היתה לו אישה אשר עינתה אותו מאוד ובפרט שהיתה מתפללת ואמרה תחינות ועל ידי זה כל תהלוכות הבית נעזבו, וכשבא לביתו מבית התפילה ורצה לאכול, היתה

באמצע תפילה ולא היתה מפסקת ואמר עתה מתורצת לי מה שאמרו בש"ס זכה-היא עזר, עוזרת לו בשעה שהוא מתפלל מכינה לו פת שחרית, וכשלומד השיעור תבשל לו ארוחת צהרים, בין מנחה למעריב מכינה לו פת ערבית, לא זכה-אז כנגדו, הוא מתפלל בזוית אחת והיא בזוית אחרת. כשהוא אומר תהלים תאמר היא מעמדות, כשלומד ש"ס היא אומרת תחינות וכל היום עוסקת בלימוד אינה מכינה לו ארוחה חמה [גן יוסף בראשית]

אלא שטמון כאן רעיון עמוק בגודל רחמיו וחסדיו של הקב״ה לזווג זיווגים, וזה על פי מה שפרש״י (בפרשת בראשית): ״בראשית ברא אלוקים״ — ולא אמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין, שנאמר: ביום עשות ה׳ אלוקים ארץ ושמים״. ומבואר מזה שאין העולם יכול להתקיים כי אם בשיתוף שתי מידות — חסד ודין. ומזה יש לימוד נשגב לכל איש ואישה שרוצים לבנות ביתם ולחנך את צאצאיהם לתורה ולעבודת ה', שאי אפשר להצליח בחינוך הבנים והבנות, ואין הבית יכול להתקיים אלא ע״י שיתוף של מידת הרחמים ומידת הדין, בבחינת שמאל דוחה וימין מקרבת.

ידוע הדבר שכל אדם יש לו מידה מיוחדת שהקב״ה ברא אותו עם מידה זו, ולפי זה אם היה הקב״ה מזווג למשל איש שמידתו חסד עם אישה שמידתה חסד, היה הבית מתנהל רק במידת החסד בלי שום שיתוף פעולה של מידת הדין, ואז לא היו יכולים לחנך כראוי את ביתם, שהרי לא פעם צריך לשתף גם את מידת הדין לחינוך הבנים והבנות וכמו שאמר החכם מכל האדם: ״חושך שבטו שונא בנו״ (משלי יג,כד). וכן אם היה הקב״ה מזווג איש שמידתו דין, עם אישה שמידתה דין, היה הבית מתנהל רק במידת הדין שאין העולם יכול להתקיים בו, וכל שכן שאי אפשר לחנך בנים ובנות רק במידת הדין. וזה מה שעשה הקב״ה ברוב רחמיו וחסדיו שהוא מזווג זיווגים כך, שאם האיש הוא שייך למידת החסד, או אז האישה שייכת למידת הדין. ואם האיש הוא דין, אז האישה היא חסד, ועל ידי זה נעשה שיתוף נפלא בין מידת החסד ובין מידת הדין, כדי שיוכלו לחנך את ביתם בדרך הישרה והנכונה.

לפי זה יומתקו דברי התורה הקדושה בפסוק ״ויאמר ה׳ אלוקים״, שני שמות אלו מדוייקים עד מאוד כדרכה של תורה, ובהם ברא הקב״ה את העולם בשיתוף מידת הרחמים עם מידת הדין וכמו שכתוב ״ביום עשות ה׳ אלוקים ארץ ושמים״. ולכן אמר הקב״ה: ״לא טוב היות האדם לבדו״, כי אם יהיה לבדו, הרי ינהל את ביתו רק במידה הפרטית שלו בלא שיתוף פעולה של שתי המידות — חסד ודין, ואז לא טוב הדבר, כי אין העולם מתקיים כי אם במידה אחת ולא בשתי המידות יחד. ולכן העצה היעוצה: ״אעשה לו עזר כנגדו״, כלומר — שהעזר שלו תהיה דוקא על ידי שאשתו תהיה מנוגדת לו, שאם מידתו דין, אז מזווגים לו מן השמים אישה שמידתה חסד, וכן להיפך. נמצא שהעזר שלו הוא דוקא בכך שהיא כנגדו, כדי להשלים הנהגת הבית בשיתוף פעולה של מידת החסד עם מידת הדין.

אם נבדוק היטב אצל האבות הקדושים, נמצא שכך ממש היה אופן זיווגם, דהנה ידוע מה שמבואר בזוהר הקדוש (זוהר חדש כו,ע"ב) שהאבות הקדושים עבדו את ה׳ כל אחד ואחד לפי מידתו, אברהם אבינו במידת החסד, יצחק אבינו במידת הדין בבחינת פחד יצחק, יעקב אבינו במידת תפארת שהיא מיזוג של חסד ודין גם יחד,וזהו שכתוב (מיכה ז,כ): ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״. ומכיון שהאישה צריכה להיות ״עזר כנגדו" לכן סיבב הקב״ה,המזווג כל הזיווגים, שאברהם בהיותו איש החסד, ישא לאישה דוקא את שרה אמנו שמידתה היתה בחינה של דין וגבורה, וכמבואר ב״ליקוטי תורה״ לקדוש האר״י ז״ל (פרשת לך לך). וגם בספר הקדוש ״ברית כהונת עולם״(מאמר אילו של יצחק פרק מא) כתב, כי שר״ה בגימטריא דין אמת.

נמצא מבואר שאברהם אבינו היה איש החסד ושרה אמנו היתה עזר כנגדו, מידת הדין והגבורה. ואכן, אם נתבונן נראה שאברהם אבינו זכה על ידי זה ששרה תהיה עזר כנגדו וכמו שכתוב: ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק״ (בראשית כא,ט), ופרש״י ז״ל שראתה אותו מצחק בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. ולכן: ״ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״, כי שרה פחדה שמא יקלקל ישמעאל את יצחק. אולם היות שאברהם היה איש החסד, לכן: ״וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". אמנם הקב״ה הצדיק את שרה אמנו: ״ויאמר אלוקים אל אברהם, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע״. הרי לנו דוגמא ברורה איך נתקיים אצל אברהם אבינו ושרה אמנו ״לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו״.

ואם כן, מובן לפי זה זיווגו של יצחק אבינו שעבד את ה׳ במידת הדין, ולכן אברהם אבינו מחפש אישה ליצחק שתהיה לו עזר כנגדו, והיינו שהיא תעבוד את ה׳ במידת החסד.

ומשום כן מצינו באמת שאליעזר עבד אברהם עשה לעצמו סימן שדוקא הנערה אשר תהיה בעלת חסד, היא ראויה להיות אישה ליצחק, וכמו שכתב: ״והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני״ (בראשית כד,יד). כלומר, שבהיותה בעלת חסד, אם כן בה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם שימצא אישה שמידתה חסד, כדי להמתיק את מידת הדין של יצחק.

בזה יבואר מה שנאמר בפרשתינו: ״ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו, ויאמר העבד הוא אדוני, ותיקח הצעיף ותתכס (בראשית כד,סה). וקשה, וכי דרכה של אישה כרבקה הצדקת לשאול על אנשים? ומובא בשם הרה"ק ר׳ צבי מליסקא זי״ע בעל ״אך פרי תבואה״ דכשראתה רבקה את יצחק, מיד הכירה עליו שהוא מידת הדין והגבורה, ואז נפלה מעל הגמל כי נתמלאה פחד ורעדה שמא תתגבר מידת הגבורה שלו על מידת החסד שלה, ואז לקחה את הצעיף שלה ותתכס, שכן ״צעי״ף״ נוטריקון: עמך ישראל צריכים פרנסה, וכדי שתהיה פרנסה צריך למידת החסד והרחמים, ופרנסה היא מכוח מידה זו, ובכך רמזה לו שבכך שהיא בעלת מידת החסד, יכולה היא להיות לו ״עזר כנגדו״.

ואכן, אם נתבונן נראה שרבקה אמנו הצליחה להמתיק הדין של יצחק וכמו שכתב התפארת שלמה (פ׳ תולדות על הפסוק ״ויהי כאשר כילה יצחק לברך״) לבאר מה שיצחק לא רצה מתחילה לתת את הברכות ליעקב עד שבאה רבקה ופקדה על יעקב לקבל הברכות, וז״ל: ״צריך להתבונן בכוונת יצחק אבינו שלא היה רצונו תיכף לברך את יעקב רק את עשו, אך הענין שיצחק היה מפחד לברך את יעקב בברכת עולם הזה, כי היה ירא לבל יזוח דעתו וישמן ישורון ויבעט על ידי תאוות העולם הזה, לולי רבקה אמנו שהשכילה בחכמה ובדעת להבין כי גם טובת עולם הזה מסייע לאדם לעבוד הבורא בהרחבת הדעת. וזה שכתוב בפרשת חיי שרה ״והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו׳ אותה הוכחת לעבדך ליצחק״ — פירוש, תהיה הוכחה והתערות למידתו של יצחק בחינת הפחד רק לעורר רחמים וחסדים והשפעות טובות״.

אכן בל נשכח – מידות טובות – המעלה בזיווג הגון-

כתב מו״ר מרן הגרא״מ שך זצ״ל (הובא במכתבים ומאמרים):

״בדבר מה ששאלת אלו מעלות יש לך לבקש בהמדוברת דע! כי עיקר מה שיש לך לחפש הוא שתהא המדוברת בעלת מידות, שזהו המעלה שכלול בה הכל, שהרי גם אליעזר עבד אברהם לא בחן את רבקה בשום ענין אחר — אלא במידות, בעשיית חסד. אף כשעלו המים לקראתה לא ראה במופת הזה שום ראיה שהיא האישה המיועדת, אלא רק כאשר גמלה איתו ועם אנשיו חסד נוכח לדעת כי זוהי האישה הראויה ליצחק״.

מרכזיותן של ״מידות טובות״ בדרך למציאת זיווג, היא כמעט גמרא מפורשת: ״מתון נסיב איתתא״ (יבמות סג,ע"א), ומפרש רש״י: ״המתן עד שתבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית״. כיון שמציאת הזיווג קשה כקריעת ים סוף, אולי לכן קשה לברר ולעמוד על נקודה זו של מידות טובות.

כיצד ניתן, בכל זאת, להתרשם בקשר למידות טובות?

הסיפור הבא מחדד את השאלה עוד יותר: פעם עבר מרן הגאון הקדוש רבי ישראל סלנטר זצוק״ל ליד אישה שהיתה מוכרת תפוחים בשוק. מספר ילדים שובבים הפכו את סל התפוחים שלה, חטפו כמה פירות וברחו. האשה האומללה רדפה אחריהם בצעקות וקללות. פניה הסמיקו כאש להבה והיא רעדה מכעס כשאספה את התפוחים מן הרצפה. כשגמרה לסדר אותם על הדוכן הדל שלה, עבר איש אחד ושאל על מחיר התפוחים ואיכותם. כהרף עין התנדף כעסה הנורא ונעלם, ובמקומו נתגלו פנים שוחקות ומחייכות…

מרן הגאון רבי ישראל זצוק״ל השתמש בסיפור זה על מנת להדגים כיצד מסוגל האדם לשלוט במידותיו. אפילו את המידה המכוערת ביותר ניתן לבלום בשעת הצורך — כשיש סיבה טובה לכך. אך ברגע שייעלם המניע הזמני, שוב תתפרץ סערת הרוח… הרצון להיראות נעים ומכובד למטרת שידוך אפשרי, מהווה לאדם דחיפה חזקה הרבה יותר מאשר לצוד לקוח בשוק שקונה כמה תפוחים. הצד השווה בשני המקרים הוא, שכאשר אין עוד צורך בזה, חוזרות וניעורות המידות הרעות.

אם כן ברור הדבר, שההערכה האמינה ביותר של אדם צריכה להיות מבוססת בהקשר להתנהגותו היומיומית, כי רק כאן הוא מתגלה כמו שהוא באמת. מי שרוצה לעמוד על סיכויי שידוך מסוים, אינו יכול לבדוק את האמת בעצמו — אלא צריך הוא לגייס עזרתם של אחרים שמכירים את ההתנהגות היום יומית (שידוכים וזיווגים להרב יהודה ליבוביץ ז״ל).

נוסיף כאן, שהחסד של רבקה היה בסתם יום של חול, והיא לא ידעה שאותה שעה היה זה מבחן להתנהגותה והנהגות החסד שלה.

כה חשוב הוא הברור אודות מידות טובות, עד שבהזדמנות אמר מרן הסטייפלר זצוק״ל לבן ישיבה: ״כסף ויופי הרי זה דבר טוב, אבל כל זה רק כאשר הולך, אבל כאשר לא הולך חייבים לוותר על כך. אבל מידות טובות אי אפשר לוותר על זה בשום אופן כי בלי מידות טובות הרי זה גיהנום בבית רח״ל״. וחזר על זה כמה פעמים.

ופעם שאלו ראש ישיבה גדול בנוגע לבחור בישיבה שלו, כיצד הוא בלימוד, ואיך הוא בחריפות וסברא, וכיצד הוא מתמיד, ועוד שאלות מסוג זה ובא אותו האדם ללכת, ואז פנה אליו ראש הישיבה – אני מבין שאתה מחפש ר"מ לישיבה שלך? לפי השאלות שלך זה הרושם שנוצר… כי אם אתה מחפש חתן לבתך – לא שאלת כלום על הבין אדם לחבירו שלו, עד כמה הוא בעל חסד ואהוב בחברה, הרי בתך אמורה לחיות אתו שבעים שנה, את זה היית צריך לשאול! מה יתן לך שהוא למדן – אם הוא בלתי נסבל בין חביריו?

״רבים טעו בה ונפלו", כך היה מזהיר הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל. הוא היה מספר שהוא מכיר יותר מחתן אחד שהתעכב מלהתארס עד שימצא בת עשירים (כי הוא חיפש עושר ולא מידות טובות), עד שלבסוף חשב שמצא את אשר רצה. חותנו הבטיח הרים וגבעות, אבל רחמנא ליצלן, נ עד זמן החתונה ירד החותן מנכסיו. והיה מסיים: ״אביו של החתן שילם במיטב כספו — ובנשמתו — את כל ההוצאות״.

המעשה עם החת"ם סופר שגיסו התחייב על מזונותיו

מספרים כי בעת אשר הגיע הגאון הגדול, מרן ה'חת"ם סופר' לפרקו, החל הוא לחפש אחר בת זוגו הראויה לו מהשמים. שדכנים רבים התבקשו למצוא לו נערה צדיקה ויראת ה', המוכנה למסור נפשה למען התורה, ואף שאביה הינו בעל נכסים אשר יוכל לעזור להם, בכדי שיוכל להמשיך לגדול בתורה ולעמול בה יומם וליל. והנה, באחד הימים הגיע שדכן לחת"ם סופר ובפיו בשורה: מצא הוא נערה יראת ה' צדיקה, אשר תעשה הכל שבעלה ילמד תורה, אומנם אביה נפטר, אך גיסה התחייב לממן את כל צורכיהם, ובלבד שישב ויעסוק בתורה. השניים נפגשו ואכן מצאו התאמה. בשעה טובה נקבעה החתונה, בעוד כחודש ימים תיערך החופה. והנה, כמה ימים לאחר מכן, פירסמה הממשלה חוק חדש האומר כי מי שלא נולד במדינה, חייב לעזוב אותה מיד. החת"ם סופר שלא נולד במדינה, הבין כי יצטרך לעזוב את המקום עם אשתו לעתיד, והחל לחשוש שמא בעקבות כך לא יקבל הוא מהגיס את התמיכה הכספית עקב המרחק שיהיה ביניהם, ויאלץ לעזוב את התורה הקדושה. הוא החל להתלבט ולחשוב, אולי עליו לבטל את החתונה, שהרי אם לא יקבל תמיכה, לא יוכל הוא להידבק באהבת נפשו – התורה הקדושה. בצר לו, שלח שאלה קשה זו אל רבו הגדול, בעל ה'הפלאה'. עברו להם ימים ושבועות והחת"ם סופר רואה כי רבו הגדול לא משיב לו על כך תשובה. הבין החת"ם סופר כי כנראה רבו הגדול מסרב לקחת אחריות לבטל את החתונה, ועל כן, החליט החת"ם סופר לקיים את החתונה בשעתה ובזמנה, ויתפלל לה' שיעזור לו שאכן יוכל לשבת וללמוד בשקט ובשלווה. החתונה נערכה בשעה טובה בזמנה. והנה, ימים ספורים אחר החתונה מקבל החת"ם סופר מכתב מרבו הגדול, וכה דבריו: "קיבלתי את מכתבך, והחלטתי היא, שצריך אתה לא להינשא לה. ובוא לגור עימי". ראה זאת החת"ם סופר וחייך חיוך רחב, כשהוא מביט לשמים ואומר: "לא סתם עיכב הקב"ה את המכתב של רבי – אין זה כי אם זוהי זיווגי הראויה לי, והקב"ה עיכב המכתב שלא יגיע בזמנו בכדי שאנשא לה". ואכן, לאחר כמה ימים ביטלה הממשלה את החוק, והחת"ם סופר ישב ללמוד ברוגע ושלווה. ללמדך, שכל ענייני הזיווג מהשמים!.

כתב הרב שך: ״… ובאמת ההצלחה והעושר מן השמים הם, ואין בטחון כשמתחתנים עם עושר שזה יהיה תמיד, והרי זה גלגל החוזר. ולכן עצתי ודעתי שרק לזה צריכים לשאוף, שבנו ישא רק בת תלמיד חכם. ומשפחה של בני תורה״ (מכתבים ומאמרים).

הרב שך וסיפורו על הקעסט שלא קיבל, והרויח את חייו

הרב שך זצ"ל שסיפר על חביריו שקיבלו קעסט לחתונתם מידי חותניהם הגבירים, והוא לא קיבל מאומה ושלושה ימים בוש לשוב לישיבה שלא ישאלוהו מה קיבל… הוא דר עם חמיו בדירת חדר שחילקוה ע"י דיקט לשניים… אולם לאחר שנים כשפרצה המלחמה נטלנו אני ואישתי את מטלטלנו מזוודה עם בגדים- זה מה שהיה לנו, ועזבנו למקום מבטחים. חברי שהיו בעלי דירות ואחזות חששו לעזוב לאחרים חילם והמתינו שאולי המצב ישתנה, לבסוף כשכבר רצו לעזוב לא היה סיפק בידם, והם נספו בשואה לא תקפ"ץ הי"ד.

ובמכתב נוסף: ״.. ואין להקפיד אפילו אם אין כסף, כי העיקר הוא האדם ולא על הכסף יחיה האדם, ודורשי ד׳ לא יחסרו כל טוב״.

הגאון רש״ר הירש זצ״ל כותב: ״אם נחוץ לך גם כסף לכונן את ביתו, או אם משפחת הכלה תתן לך כסף והון ברצונה הטוב, רק אז תוכל לקחתו ממנה — אבל אוי לך ולביתך אשר תבנה, אם תיקח לך אישה רק בגלל הון והכסף אשר תכניס לך, והכסף נחשב בעיניך לעיקר חפצך להביא אליך ע״י עקרת הבית, או אם תצא לריב בעבור חסרון כסף מהסכום אשר הבטיחו לתת לך״ (ספר חורב, המובא בספר דרך השידוך).

״סיפר לי הגאון רבי יעקב שורקין, שבזמן לימודו בישיבת ראדין אצל מרן החפץ חיים, היה בחור מבוגר בגיל עשרים וחמש ולא חשב כלל על נישואין. ניגש אליו החפץ חיים ושאלו על פשר ההמתנה, ואמר לו, אני מחפש שידוך שהחותן יתן לי חמש שנים קעסט (=תמיכה), כדי שאוכל ללמוד ללא כל הפרעות״.

אמר לו מרן החפץ חיים — לדעתך כמה זמן תחיה? אמר: הרי הכתוב אומר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. שאלו מרן החפץ חיים: נו… עד שלושים תהיה לך פרנסה, ומי יפרנסך משלושים עד שמונים? ענה לו הבחור, הרי אני יהודי מאמין שהקב״ה הוא המפרנס. אמר לו מרן החפץ חיים: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, משלושים עד שמונים אתה סומך על הקב״ה, אבל לחמש שנים הבאות אתה לא סומך…״.

וכבר המליצו: ״אשת חיל מי ימצא״ כזו שהיא בבחינת ״ורחוק מ׳פנינים׳ מכרה״ שאינו נושא אותה לשם ממון(מצהלות חתנים, מובא בדרך השידוך).

הגה״צ רבי משה אהרון שטרן זצ״ל, היה מדגיש את התוקף המיוחד שיש להתרשמות הראשונית. לשם כך היה מצטט את דברי הנצי״ב בהעמק דבר(בראשית כד, סז) על הפסוק ״ותפול מעל הגמל״. הנצי״ב מבאר שמכיון שבפגישה הראשונה שפגשה רבקה את יצחק ראתה שהוא מלאך אלוקים — לכן נשרש בקרבה לנצח שהוא דמות מלאך. ולפיכך לא התערבה לאופן התייחסותו של יצחק לעשיו.

והוא היה מפרט: … כל בן תורה חייב בתחילת הנהגתו להראות את מהותו האמיתית, מה הוא מחפש ולאיזה כיוון הוא הולך בחיים. .. ברוך ד׳ שזכינו היום שגם בנות ישראל מבית יעקב חדורות הכרה לקחת בן תורה. זכורני זמנים בעבר שבן תורה אמיתי היה קשה לו למצוא שידוך. בכל זאת יש אשר בפיהם דיבור אחד, ובלבם מחשבה אחרת, ועושים זאת רק מפני שזהו תהליך רגיל שנשתקע בקרב הצעירים, ובזה בעצם הוא מטעה אחרים מה שגורם לאחר מכן לצרות רבות ורעות.

עוד כותב שם הגה״צ רבי משה אהרון שטרן זצ״ל בסגנון זה: ״העצה לזה הוא המשך תפילה ואמונה, כבר אמרו לכן דימו קושי של שידוכים לקריעת ים סוף, כי גם בקריעת ים סוף, יש שהלכו בדרך קצרה ויש שהלכו בדרך ארוכה, כי היה י״ב שבילים מעגל בתוך מעגל, הרי שהמעגל הראשון היה קצר ביותר ואח״כ ארוך יותר. כמו כן בשידוכים יש אשר קצרה להם הדרך ויש שארוכה להם הדרך״.

״.. כשבא הזמן הנכון אנו רואים שבימים ספורים נגמר השידוך, היה יכול להמתין מספר שנים עם כלום, וברגע הנכון הדבר רץ כמטחווי קשת״ (בית ומנוחה).

רגילים לומר בשם מרן הגרי״ז סולוביצ׳יק זצ״ל שאליבא דאמת אין צריך לעשות שום השתדלות בענייני שידוכים, ובלאו הכי יבוא הזיווג המוכן לכל אחד בעיתו ובזמנו. וההשתדלות שעושים האנשים בענייני שידוכים הוא רק בכדי להרגיע את עצמם (עובדות והנהגות לבית בריסק).

והן אמת שכבר קבע הגר״א ״שווא הוא עסק בני אדם בענייני הזיווג שהכל הוא מאת ד׳״

וראה במהר״ל (באר הגולה, באר רביעי) שמבאר שכל נושא הזיווג אינו טבעי כלל: ״כי אין זיווג האדם טבעי, רק הוא מן השם יתברך … ואין בזה הענין הנהגת הטבע, רק כי הוא פעולת השם יתברך״. ועיין שם שבעצם, מצד הטבע, מתאים יותר שהאדם ישאר נפרד ללא זיווג כלל.

וידוע משמיה דמרן החזו״א זצוק״ל שלמרות הסתרת הפנים בה אנו שרויים, בנושא השידוכים רואים בחוש השגחה פרטית.

פעם הגיעה לאזני מרן החפץ חיים זצוק״ל שמועה אודות אחד מתלמידי ישיבתו שמדובר בו נכבדות, אך הענין מתנהל בכבדות כי המדוברת עדיין מסרבת. חבריו בישיבה חשבו כי זקנו המגודל הוא בעוכריו, ויעצו לו שכדי למצוא חן בעיני המדוברת, כדאי שיגלח את זקנו.

הזמין מרן החפץ חיים את הבחור לביתו, והתחיל לדבר איתו בעניני שידוכים:

משל למה הדבר דומה? לקטר שמחוברים אליו יותר ממאה קרונות רכבת טעונים משא ומשרכים דרכם על הפסים במעלה הר גבוה. הקטר עובד במלא הקיטור ומתקדם אט אט מפאת משא הקרונות הכבדים.

היה שם פיקח אחד שרצה להחיש את מהלך הרכבת והתחיל לדחוף בשתי ידיו את הקרון האחרון, מתוך כוונה לסייע למכונת הקיטור המושכת את כל העגלות. לגלגו עליו העומדים מסביבו: במה כוחך גדול לעומת המכונה הענקית העובדת בכל כוחה? כוחך לעומתה, הוא בבחינת כוח היתוש מול כוח השור.

כן הוא הענין בשידוכים, הסביר מרן החפץ חיים, למרות שמכריזים על הענין למעלה ארבעים יום קודם יצירת הולד, מכל מקום קשה הענין כקריעת ים סוף. הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא המזווג זיווגים. לכן, כאשר פתאום מתגנבת מחשבה במוחו של אדם לעזור לד׳ יתברך על ידי כך שיגלח את זקנו כדי למצוא חן בעיני המדוברת, הוא דומה לאותו "חכם" הדוחף את הקרונות במטרה לסייע לרכבת בת מאה הקרונות לנסוע מהר יותר (ספר החפץ חיים על התורה).

ועובדא הוי בבחור אשר היה צריך להיפגש בימי הספירה, ורב התיר לו להתגלח. כיון שהגיע לפגישה, הבחינה המדוברת שהוא מתגלח בספירה וסירבה להצעה…

״למעשה מוטלת על האדם ״השתדלות קצת״ כדי להשיג שידוך — אבל לא יותר … עיקר מה שצריך הוא שלא יהא בגדר ״יושב ובטל״, לעשות במקצת, ואז תבוא הברכה״ (הגה״צ רבי משה אהרן שטרן זצ״ל, בית ומנוחה).

אין להפציר יתר על המידה

הגמרא (מועד קטן יח,ע"א) מספרת כי באחד הימים שמע האמורא הקדוש – רבא, אדם המתפלל מעומק ליבו: "רבונו של עולם, אני מתחנן לפניך, תן לי להתחתן עם פלונית. אנא ממך, עשה שהיא תסכים להינשא לי".

שמע זאת רבא ונבהל, מיד פנה הוא לאותו אדם ואמר לו: "אל לך לבקש כך מה' את זיווגך. דע לך, כי אם היא ראויה לך מהשמיים – היא תהא שלך ולא תברח לך. ואם היא אינה ראויה לך, אלא שייכת היא למישהו אחר – למה לך להתפלל על מה שלא שלך?! וכי רוצה אתה צרות לחייך?!". אותו יהודי לא הקשיב לרבא, אלא הלך אחר רגשי ליבו והמשיך להתפלל על כך ולבסוף נענה ואכן נשא את אותה נערה לאישה. והנה, כעבור זמן מה, נפגש שוב רבא עם אותו יהודי, אך הפעם הוא שומע אותו נואם מקירות ליבו בתפילה ובבכייה: "ריבונו של עולם, או שתיקח אותי מן העולם, או שתיקח אותה. אני לא יכול יותר". מכאן לימד רבא כי זיווגו של אדם נקבע לו מן השמיים, ועל כן אין לו להתפלל על אדם מסוים שיהא זיווגו, אלא שרק יזכהו ה' למצוא את זיווגו הראוי לו משורש נשמתו.

*

אמת בדרכי רמיה – שקר

[מאזני מרמה – זאת התורה – לרב שלזינגר]

אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו אל ארצו ואל מולדתו עם ציווי ״ולקחת אישה לבני ליצחק״ (בראשית כד, ד). ואחרי דין ודברים, ואחרי שפוגש הוא את רבקה, הוא מגיע לביתה ומספר את כל הקורות אותו מרישא ועד סיפא. בין היתר הוא חוזר על מה ששאל את אדונו אברהם ״ואומר אל אדוני אולי לא תלך האישה אחרי״ (כד לט). ופרש״י: אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך — עכ״ד.

והנה באמת נראה לכאורה שאליעזר לא עשה בכך שום עוולה, כי מה בכך שחשב שיצחק מתאים לשאת את בתו ולהיות חתנו. והלא בודאי היה שמח להיות מחותן עם אדונו אברהם, ולקבל את יצחק אבינו הקדוש שיהיה חתנו. ומן הסתם כל אדם, וגם צדיק בדורו, היה עושה כל השתדלות בעבור בתו להשיג את החתן הטוב והמצוין ביותר שאפשר להשיג.

ואם שאול תשאל למה זה נרמז דוקא בסיפורו של אליעזר למשפחת רבקה ולא לפני כן. אך זה משום שלאחר שאליעזר ראה מי אמורים להיות המחותנים של אדונו אברהם, סבר, שאם כך, אז גם הוא מתאים לזה, ואולי עוד עשרת מונים יותר ממשפחת בתואל. ובכל מקרה, אין שום עוולה במחשבתו של אליעזר.

ולמרות זאת, אנו מוצאים בחז״ל דברי ביקורת על אליעזר, וכך מצינו במדרש (בראשית רבה נט, ט): ״׳כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב׳: ׳כנען׳ זה אליעזר, ׳בידו מאזני משפט׳, שהיה שוקל בת מי ראויה וכוי. ׳לעשק אהב' לעשוק אהובו של עולם זה יצחק״.

ולכאורה, מה ראו חז״ל לגנות כל כך את אליעזר ולהאשימו ב׳מאזני מרמה' הרי באמת לא שיקר ולא רימה בפועל, אלא שכיסה את האמת כדי לא לגלות את חשקו לצוד נפש יצחק כחתן לבתו.

הגאון רבי מרדכי גימפל יפה זצ״ל נהג לומר: אימרה שגורה היא בפי ההמון: ״כל מה שאתה מוציא מפיך מחוייב להיות אמת, אך לא כל מה שהוא אמת מחוייב אתה להוציא מפיך״. ואני אומר, כי הנוהגים כן אוחזים בדרכו של כנען אשר הורה בצוואתו לבניו ״אל תדברו אמת״ (פסחים קיג ע"ב) – לא אמר ״תדברו שקר״, כי אם ״אל תדברו אמת״. הוי אומר, להעלים האמת ולהסתירה במעמקי הלב אף זו אינה אלא ממידתו של כנען.

[האם אין זה דרכם של החברות המסחריות? חב' הסלולר, ביטוח ודומיהן? הם רק לא מוסרים את "כל האינפורמציה"… רק לא מספרים לך שההסכם איתם כובל אותך, ואין זה כולל כך וכך, וזה כולל תשלום כזה וכזה שתקבל בהמשך, ושבעוד כך וכך חודשים זה מכפיל את עצמו, ושהחודש חינם שנתנו לך ולקחו ממך כרטיס אשראי זה מפני שלאחר החודש אתה אוטומטית לקוח שלהם אלא אם כן תתקשר לבטל, וכשאתה מתקשר – אתה מחכה שעות בקו ולא ניתן להשיג אותם… לא תתפוס אותם בשקר, אך העלמת האמת זו רמיה!]

לפי זה ביאר חתנו הג״ר צבי הירש וואלק זצ״ל בעל ״כתר כהונה״ את המדרש הנ״ל. בדוקא נקטו חז״ל לשון מאזני ״מרמה״, באשר המושג ״מרמה״ מלמד לאו דוקא על שקר מוחלט, אלא על הנהגת אמת הנעשית בערמה ורמיה. כמו שדיקדק בספר העיקרים מהגמרא במסכת שבועות (בט,א): ״תניא, כשמשביעין אותו אומרים לו, הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו ועל דעת בית־דין. וביארה הגמרא, כי הנשבע על דעת עצמו אפשר ששבועתו היא אכן אמת אך בעצם טמונה בה רמאות כלשהיא. כלומר, שקר אמנם לא יצא מפיו, אך סוף סוף איננה אמת. וזוהי הנקראת מרמה.

[כמובא על יעקב – "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך" וכי זה לא היה מגיע לו?? הרי הוא קנה זאת ביושר! אלא זה אמת, אך במרמה!

כדוגמת המעשה המובא בגמרא באותו האדם שלוה מחבירו מאה זוז ואח"כ הכחיש והתבקש להישבע, וביקש לרגע מחבירו שיאחז את מקלו בעת שאוחז בספר תורה להישבע, ונשבע שהשיב לו את הכסף. חבירו התקצף והיכה במקל בשולחן וזעק זה שקר! ואז החלו עפים מטבעות שהתברר שהיו בתוך המקל ובעצם בהם "החזיר" את החוב בעת שנשבע… וכך לא הייתה שבועתו לשקר…

וכמו שלמדנו על אדם האומר "אני אוסר עצמי עליך" ואח"כ מסביר שיש לו עצם במגירה שבה הוא נשבע תמיד, וכשאמר "עצמי" התכוין אליה…]

על אליעזר נאמר ״מאזני מרמה״, כי אף שלמעשה נהג ביושר ואך אמת ענה בפיו, הרי עצם הסתרת רצונו האמיתי אף הוא בכלל מרמה. ונמצא שאף הוא נהג כצוואת כנען זקנו ״אל תדברו אמת״ לבלי לגלות האמת תחת לשונו כי משתוקק הוא לצוד את נפש יצחק. על כן המליצו עליו חז״ל את הפסוק הנאמר בזקנו ״כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב״.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ״ל הוסיף וביאר את המדרש כן: שכלו של אדם אשר נצטוינו לקיים בו "פלס מעגל דרכיך" הוא המאזניים שבו צריך אדם לשקול כל דבר העולה על הפרק. מאזניים אלו היו אצל אליעזר "מאזני מרמה" משום שוחד הנגיעה שהיתה לו. ובשוחד הלא נאמר "ויסלף דברי צדיקים" לפיכך כאשר ביקש לומר "אולי לא תלך האשה אחרי" ממילא יצאה מפיו המילה ״אלי״.

[עוד פירש בזה ידידי הרב אהרן וקסלשטיין שליט״א: נראה עוד לבאר בענין אחר. דהנה רש״י פירש דהתיבה ׳אולי׳ כתובה ׳אלי׳ ודרשינן שביקש להשיאו בתו, אבל בבראשית רבה הנ״ל אינו מזכיר דבר זה, אלא סיום הדרשה הוא: כנען בידו מאזני מרמה כו׳ לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, אמר, אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א״ל אתה ארור ובני ברוך כו'. ובאמת יפלא, דהא אליעזר לא כך אמר ׳אולי אתן לו את בתי׳ אלא כך אמר: ההשב אשיב את בנך גו', ותו לא מידי.

ונראה לי דעיקר הגנות בדברי אליעזר שכינוהו לעשוק אהב באמת אינו במה שחשק ביצחק לחתן לבתו והיה מחזר למצוא עילה להסב דבר זה, אלא מאזני מרמה משום שהיה מבקש לגרום לאברהם נטיה בשיקול הדעת, דלא היה לו לומר אלא: ׳ואם לא תאבה האישה ללכת אחרי מה אעשה׳? אבל שאלת המרמה היא יותר מחצי תשובה ואמר ׳ההשב אשיב את בנך שמה' לפי שידע שאצל אברהם יש שני עיקרים בענין השידוך,

א) שלא תהיה מבנות הכנעני אלא ממשפחתו,

ב) שלא יוציא את בנו יצחק מארץ כנען. והוא כבר ידע שאין אברהם חפץ בבתו שהרי כבר קדם והשביעו שלא יקח לבנו אישה מבנות הכנעני, וגם ידע כזקן ביתו של אברהם היעוד הגדול של זרע אברהם בארץ כנען להעשות בה לעם ה', ולכן התחכם לשאול אם באופן שעל פי דרך הטבע מוכרח אחד משני העיקרים להתבטל מפני קיום משנהו, דשמא באופן כזה מוטב לבטל העיקר של חיתון במשפחת בית אביו כדי לקיים העיקר של הייעוד, והיה דן בינו לבין עצמו שאם כן הוא, מי מבנות הארץ ראויה להתחתן עם בית אברהם אם לא בתו שהרי הוא הדולה ומשקה מתורת רבו ודרשו ז״ל על הפסוק: "המושל בכל אשר לו", שהיה שליט ביצרו כמותו.

וזהו שאמרו: ״שהיה משקיל את ביתו אם ראויה היא או אינה ראויה״, רצה לומר, לא שהיה שוקל בדעתו, אלא שהיה משקיל הדבר בעיני אברהם לחשב שכר מניעת היציאה מן הארץ כנגד הפסד החיתון בזרע כנען, והיינו מאזני מרמה שכפה על אברהם לשקול בפלס מאזניים בין שני מצבים בלתי רצויים שעשויים לבוא בדרך הטבע. והוצרך אברהם להודיע כי אע״פ שהוא שולח אותו טעון גמלים ומתנות הרי כל ענין השידוך הוא למעלה מדרך הטבע, והעבד עצמו היה יודע זה כי מעודו ועד היום הזה בכל הרפתקי דעדו עליה בבית אברהם ממלחמת סדום וכיוצא ראה השגחה ניסית גלויה, ולכן דחיקת ענין השידוך לתוך גדרי הטבע על ידו נחשבת כתרמית.

וזהו שרמז לו אברהם בתשובתו: ה׳ אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי גו׳ הוא ישלח מלאכו לפניך גו', רצה לומר, שהרי גם אתה יודע ומכיר כי כל תהלוכות שהתהלכתי בעלמא דין היו כולם על פי הדיבור ובהשגחה ניסית].

*

הדחוי – בסכנת נפילה

[טעם שנוי השם הרב גלינסקי והגדת]

"ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה״ (בראשית כה, א)

זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה, שלא נזדוגה לאדם מיום שפרשה מאברהם (רש״י). תמוה.

לחולה, רחמנא לצלן, משנים שם. במה חלתה הגר, שהיו צריכים לשנות שמה לקטורה?״

והתשובה, שאכן חלתה חולי מסוכן – היא גורשה מביתו של אברהם!

ונסביר

הגמרא (סוטה מז ע״א) מספרת, שכאשר הרג ינאי המלך את החכמים (כמבאר בקדושין סו ע״א), ברחו רבי יהושע בן פרחיה ותלמידיו לאלכסנדריה של מצרים. כששכך כעסו, פנו לחזור לארץ ישראל. לנו באכסניה אחת, ובעלת האכסניה כבדתם עד מאד התפעל רבי יהושע בן פרחיה: ״כמה נאה אכסניה זו״. אמר לו אחד מתלמידיו: ״רבי, עיניה טרוטות״. אמר לו: ״רשע, בכך אתה עוסק?!״ הוציא ארבע מאות שופרות ונדהו [יש לפרש שהוא בכלל ״מנדין על כבוד הרב״ (ברכות יט ע״א), כיון שלא זו בלבד שעסק בכך, להסתכל באשת איש (רש׳׳י) אלא חשד ברבו שלכך התכון. ובירושלמי (חגיגה פ״ב ה׳׳ב) נזכר מעשה זה עם מה שאמר רבי יהודה בן טבאי, שתלמידו חטא במה שחשד ברבו]. בכל יום בא לפני רבו, ולא קבלו. יום אחד בא, כשרבו קרא קריאת שמע. היה בדעתו לקבלו, והראהו בידו שימתין. חשב שזו תנועת דחיה, הלך וזקף לבינה ועבד לה, וכישף והסית והדיח את ישראל.

מה אירע כאן?

הלא אדם חשוב היה. לא כל אחד יכול להיות תלמיד רבי יהושע בן פרחיה. ואם נתן דרור לעיניו, הרי נדוהו, דשב בתשובה, וביקש לשוב ולהמנות על התלמידים הנאמנים. ורבו דחהו יום אחר יום עד שראה שתשובתו תשובת אמת וסבר לקבלו. אלא שבטעות חשב שנדחה – וכבר זקף לבנה והשתחוה לה?! וכבר כישף והסית והדיח?״

הלא לפני שעה מוכן היה לציית לכל תנאי, ובלבד שיקבלוהו!

אכן כן. אבל דחיה יוצרת משבר נורא, והכל עלול לקרוס בעקבותיו!

מי לנו גדולים משבטי יה. היתה תביעה על ראובן, תביעה ש״כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה״ (שבת נה ע״ב). אדרבה, כיוון למצוה, וכבוד אמו תבע (שם). וכמה שב בתשובה, ועסק בשקו ותעניתו (רש״י בראשית לז, כט)! והודה במעשהו (רש״י דברים לג, ז), ויעקב אבינו לא הוכיחו – עשר, ועשרים ושלושים שנה. כחמשים שנה עברו, וסמוך לפטירתו הוכיחו. אמר לו: בני, אמר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני, ותלך ותדבק בעשו אחי (ספרי, דברים ב)!

מזעזע! ראובן, שהיה ראוי לטול כתרי בכורה כהונה ומלכות גם יחד (רש״י בראשית מט, ג), עלול היה לנטוש את בית יצחק אבינו, סבו, ויעקב אבינו אביו, ואחיו הקדושים, וללכת להסתפח לעשו הרשע?!

אבל תוכחה יש בה דחיה, ומי יודע מה תהיה התגובה!

הלא נראה –

אלישע בן אבויה היה ממעתיקי השמועה (אבות פ׳׳ר מ׳׳כ) ומהנכנסים לפרדס, מצופי המרכבה. וטעה במה שראה, ופירש באפן מעוות, ויצאה בת קול ואמרה: ״שובו בנים שובבים, חוץ מ׳אחר׳!״ מה היה עליו לעשות, להתחנן שיקבלוהו. ומה עשה? אמר: הואיל ונדחיתי מהעולם הבא, אהנה מהעולם הזה, ויצא לתרבות רעה (חגיגה טו ע״א)!

הכיצד?

ערפה ורות אחיות היו, בנות מלך מואב. שתיהן בקשו לשוב עם נעמי, היו מוכנות לחיות חיי צער ועיני ובלבד שיסתפחו לדת האמת. נעמי דחתה אותן, כפי שדוחים את הגרים כדי לעמוד על רצינות כונתם.

ראתה ערפה שנדחתה ונפלה לתהום ההתפקרות, וילדה את גלית מחרף מערכות אליקים חיים. ורות דבקה בנעמי, ויסדה את שושלת מלכות דוד עד למלך המשיח (סוטה מב ע״ב)!

לוט נדחה על ידי אברהם אבינו, שאמר לו: ״הפרד נא מעלי״ (בראשית יג, ט). והנה עד כה ראה עצמו כיורשו (רש״י בראשית יג, ז), והיה זיו דיוקנו דומה לשל אברהם (בראשית רבה מא, ז). כיון שנדחה ״הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי, לא באברהם ולא באלקיו״ (רש״י בראשית יג, יא)!

צא וראה: ״ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי, וינצו במחנה, ויקוב את ה׳ ויקלל״ (ויקרא כד, י-יא), תצלינה האזנים. מהיכן יצא, שואל רש״י, מעולמו יצא. כיצד קורה שיהודי בדור דעה, דור מקבלי התורה, שנזון במן ושותה מי באר, מקלל את בוראו ומיטיבו, ויוצא מעולמו? ־

בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך לכאן. אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: ״איש על דגלו באתת לבית אביתם״ כתיב (במדבר ב, ב), ואביך מצרי. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף  (רש״י)!

ובתשובת הרשב״א (חלק א, סימן תקעא) דן באשה שהתקוטטה עם בעלה ויצאה לחוץ וגלתה ראשה וזרועותיה, האם דינה כעוברת על דת והפסידה כתובתה. וכתב: ״ועוד, שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה, ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה שעה, כמו שאמרו (נדרים כב ע״ב) שהכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו״.

ואם כן, כשהגר גורשה – ובציווי הבורא – ואברהם אביני השכים לגרושה כפי שהשכים לעקדה (בראשית כא, יד), ולא נתן לה אלא לחם וחמת מים ״ותלך ותתע״, שחזרה לגלולי בית אביה (בראשית כא, טז ולרש״י)

ומיד התאזרה עז, עד שזכתה להתגלות מלאך ולנס חשיפת הבאר. והגיעה לדרגה כה מרוממת, שנתבעה על שמילאה את החמת (בראשית רבה נג, יד), כי היה לה לבטוח שכשתצטרך עוד תתגלה לה באר נוספת. ושמרה על עצמה בצניעות, והיו מעשיה נאים כקטורת –

האם לא היתה חולה אנושה שנרפאה, וראוי לה שנוי השם?!

ומי יודע אם לא בזכותה, שהחזיקה מעמד בדחיתה, החזיק גם ישמעאל מעמד וחזר לבית אברהם (רש״י בראשית כב, ג), וחזר בתשובה (רש״י בראשית כה, ט)!

שמירה מנפילה – גם אצל שאול!

וצריך להבין, מה היתה מטרת שאול בבקשה זו ״כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל״? והלא הכתוב מעיד עליו ״הלא

אם קטן אתה בעיניך״ (יז), ומה תועלת בכבוד מדומה זה, לאחר שמאסו ה׳ מהיות מלך על ישראל?

אלא יתכן, שלא ביקש שאול דבר זה לכבודו סתם. אלא השכיל שאול בבקשה זו לשמור עצמו מסכנת הנפילה

ממדריגת ״וימשחך ה׳ למלך על ישראל״ למדריגת ״וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל" וביקש משמואל, שיאיט את מרוצת נפילתו, ולפחות יכבדנו ״נגד זקני עמי ונגד ישראל" להתחזק אף במצבו הנחות, שלא ייחבט על ידי הנפילה, וישמור על עשתונותיו, שלא יילכד על ידי היצר האורב לו ברגע זה לאבדו מן העולם. (״שיחות מוסר" מאמר יג׳, תשלא)

ובכל זאת, בדבר אחד שינה שמואל מבקשתו של שאול. הוא ביקש ״ושוב עמי״, כלומר, שהם ילכו בשוה, המלך והנביא. אבל שמואל שב ״אחרי שאול" דהיינו שהוא חלק למלך את הכבוד הראוי לו, והלך אחריו, כי רק לשם כבוד המלכות הצטרף אל שאול בהשתחויתו.

חששו של יתרו [שערי דרך – פריימן]

ע״ד הפסוק (יתרו יח 0: ׳ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה" הביא רש״י זי׳ל את דברי המכילתא: 'אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך, צא בגין שני בניה" והדבר צריך ביאור, מהו פשר השתוקקותו המרובה של יתרו שמשה רבינו יצא לקראתו, ומפני מה הרבה להפציר בו על כך. עוד צריכים ביאור דברי המדרש (שמות רבה מ ב) על הפסוק הנ"ל: ׳ויאמר אל משה, אייל הקב״ה אני הוא שאמרתי והיה העולם וכר אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו, אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו ואל תרחקהו מיד ויצא משה לקראת חותנו"

הרי שאף הקב״ה כביכול תבע את כבודו של יתרו והפציר במשה רבינו לקדם פני יתרו, וכל כך מפני מה, עוד יש לדקדק בלשון המדרש, מהי כוונתו באומרו שיתרו בא להתגייר לשם שמים, וכי יעלה על הדעת שגירותו נבעה ממניעים שאינם לשם שמים. עוד מצינו בדברי חז״ל בתנחומא (ועש ז) על דברי הפסוק (בראשית מו כס) ׳ויאסור יוסף מרכבתו׳: ׳אייר יודן בשם ר׳ איבו שני בני אדם ראו כבוד גדול מה שלא ראה בריה בעולם ואלו הן יתרו ויעקב יתרו כשבא אצל משה כתיב בו ויצא משה לקראת חותנו (שמות יח ז) מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא שרי אלפים ושרי מאות יוצאין ולא היה יוצא שבעים זקנים יוצאין ולא היה יוצא אהרן כהן גדול יוצא ולא היה יוצא התחילו כל ישראל יוצאין לקראת יתרו" מבואר שלא היה עוד איש בעולם כיתרו, אשר נחל כבוד דוגמתו מלבד יעקב אבינו, והתיאור הזה גם הוא מצטרף לשאלתנו על מה ולמה זכה יתרו לכל הכבוד והגדולה הללו. ונראה לבאר ענין זה, ע״פ מה שיסד הגר״ח שמואלביץ זצ״ל (שיחות מוסר ל״א ע).

מבואר בדבריו שלא היתה כוונתו של שאול לזכות בכבוד לשם התנשאות, כי אם לשם מטרה רוחנית נעלה שלא תאבד קומתו הרוחנית, כי עתה כאשר ניטל ממנו הדר המלכות, עלול הוא לבא לכלל זלזול בעצמו, וזהו פתח לנפילה רוחנית נוראה, על כן ביקש דרך לשמר את כבודו בכדי לא לקפח את מעלתו הרוחנית. ואף כאן נוכל לומר שעל אף שיתרו לשם שמים התכוון, מ״מ לגודל הקושי והאומץ הרב אשר נדרש ממנו בבואו להסתפח לכלל ישראל, נצרך היה לעידוד ולתמיכה, ועל כן ביקש ממשה שיצא לקראתו, ומן הטעם הזה חרדו כל ישראל לקראתו, כלומר שכוונת כל הכבוד הזה היה לתכלית רוחנית גבוהה, לחזק את רוחו של יתרו במאבקו כנגד היצר המבקש להשיבו אחורנית מכוונתו הקדושה.

*

כלה, חמותה, ומה שביניהן

 [והגדת גלינסקי]

"ויקח [יצחק] את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו״ (בראשית כד, סז). אין לנו מושג בגדלות שרה אמנו, שהיתה גדולה מאברהם בנבואה (רש״י בראשית כא, יב). כדי לזכות בבן, היתה מוכנה להכניס צרתה לביתה (רש׳׳י בראשית טז, ב), ואין לנו מושג איזו הקרבה היא. וכן לשמור על טוהר חינוכו, דרשה לגרש את הגר ובנה. הכלל, אין לנו מושג כמה אהבתו. מה לנו יותר, כששמעה שהיה בסכנה, פרחה נשמתה ומתה. ו״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״ (משלי כז, יט), יכולים אנו רק לשער מה עזה היתה אהבת יצחק אבינו לאימו, מה עז היה הקשר ביניהם. כמה התאבל על פטירתה.

אבל, כתב הגאון רבי אברהם סבע זצ״ל, מגולי ספרד, בספרו ״צרור המור״, בדבר אחד התנחם על פטירת שרה אמנו, שרה אמו: שלאשתו אין חותנת…

לא, הוא לא כתב זאת בדרך צחות. להפך, הוא מקלס פרוש זה: ״והוא כפתור ופרח״ [כדרך שאמרו (בראשית רבה צא, ט) שכאשר אמרו לפני רבי טרפון דבר הגון בתורה, אמר: ״כפתור ופרח״ (יעין ב׳׳העמק דבר״ שמות לז, יט)]. אך לא זו בלבד, אלא כתב שהנחמה הגדולה שהתנחם היתה שאמו נפטרה כבר, שאם לא כן טוב לה המות משתראה את בנה אהובה קשור באהבת אשתו ומנתק אהבתו ממנה – איך יובן?״

הן חלומה של כל אם, להוביל בנה לחופה, ושימצא אישה כלבבו, לקשר של קימא ולבנין עדי עד. ועוד לחשב כך על שרה אמנו?!

אלא מאי, לפנינו גילוי נוסף של הכלל הנקוט בידינו: אין אנו שופטים חלילה את הקדמונים, אין לנו שום הבנה בהם. ״אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים״ (שבת קיב ע״ב). כשם שאין לאדם השגה במלאך, ואין לחמור השגה באדם, כך אין לנו השגה בראשונים. ומכל שכן, כאמוראים ותנאים, מה עוד בנביאים, ומי מדבר על האבות הקדושים!

אבל התורה, לשון הוראה (זהר ח״ג נג, ב). ויש לנו להפיק ממנה הוראות כפי פשטות הבנתנו. חובתנו היא, ואנו עושים זאת

ובמבט זה, הרי אדרבה. ככל שהקשר בין האם לבנה אמיץ וחזק, וכזה היה הקשר שבין שרה ליצחק, כואב וצורב כל שמץ התרופפות וניתוק. והלא זה מה שקורה בנישואין: ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו״ (בראשית ב, כד). והתוצאה, שהחמות אינה נאמנת להעיד לכלתה, שבנה – בעלה של הכלה – מת (יבמות קיז ע״א). חושדים אנו שמשנאתה, זוממת היא לקלקלה: שתינשא על סמך העדות הכוזבת, והרי עודה אשת איש, ובעלה יגיע, ותצא מזה ומזה. מוכנה לאמלל שתי משפחות, ולגרום לאיסורי עריות, ואולי אף להולדת פסולי חיתון – איזה חוב מוטל על כתפי הבעל ועל כתפי האישה, לתמרן בין בן הזוג לבין האם. שלא תחשב שננטשה, שלא תילחם על מקומה בלב הצאצא!

מספרים שב' אמהות חיכו בתחנת הרכבת בעיירה, לחתן שצריך להגיע ועליהן להיפגש עמו ולהובילו לביתם לפגישה עם הבת. והנה החתן מגיע, אך שתיהן עטות עליו, כל אחת אומרת אלי הוא נשלח… הגיעו לרב והרב חרץ את דינו כשלמה בשעתו: "גזורו"!! הראשונה אמרה – "כן, גזורו"!! והשניה אמרה "חלילה, תנו לה והעיקר השאירוהו בחיים". שמע זאת הרב ופסק – החתן שייך לראשונה. היא ה"שוויגער" האמתית…

ובב' אופנים הגר"ח קנייבסקי מורה להתגרש: א. כשהאישה אינה מעריכה כלל את בעלה, ובזה לו, אין סיכוי שממחר היא תתחיל להעריך אותו. ב. כשההורים מתערבים יתר על המידה. לכתחילה שולחים את הזוג לגור בשלומי [או את החמות רחוק – לעזה…], ואם זה לא עוזר – אז אפילו לגור בחו"ל, ואם גם לשם היא מגיעה עם גלשן של דע"ש – אז להתגרש.

ישנם הורים לא חכמים – שהבת הסתכסכה עם הבעל, לקחה תיק ובאה לישון אצל ההורים. והם ברוב טיפשותם מגוננים עליה ומחזקים אותה. זו טעות גמורה!! הורים חכמים שולחים את הבת או הבעל הביתה – זה הבית שלך – תסתדרי עם בעלך! תסתדר עם אשתך! בריחה היא לא פתרון!

הכרתי אדם שהתגרש בעקבות שהיה קשור לסינר של אמו, והיה כל צהרים הולך לאכול אצלה כי אמא היתה מזמינה אותו ואומרת בא כפרה תאכל את האוכל של אמא… וכבר שנים שהוא אוכל את האוכל של אמא, והיא רח"ל התקלקלה וירדה מהדרך לחלוטין בעקבות הגירושין.

יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו!!! התורה מלמדת מה הקו הנכון, לא התקשורת והדעות ברחוב!

יש נשים טיפשות שאומרות לבן "אמא זה קשר דם, מאישה אפשר להתגרש"… זו טיפשות וכפירה בהוראת התורה המורה ההיפך מזה!

וכבר פרשו כך את הברכה שמברכים כל זוג צעיר מתחת החפה:

״שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם״. זו הדוגמה לזוג המאושר בעולם, אדם וחוה בגן העדן. ומדוע, כי לא היו להם חותן וחותנת שיתערבו ויביעו דעות וישמיעו ביקורת ויפרו את האושר! ואני יודע – הלא גם אני חותן בחותנים – אני יודע מה חושבים על כך בצידם של ההורים, אני יודע שהם זועמים. הם?! הרי מביעים הם ביקורת בונה, הרי חושבים רק לטובה. ממרומי שנותיהם מנחים בגן המבוכה, תורמים מניסיון חייהם. ובמקום לומר להם תודה – אני יודע, ולכן אני מזכיר גמרא ערוכה (סנהדרין צא ע״ב). אמר לו אנטונינוס לרבי: ״מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה״. במלים אחרות, האם יש לעובר יצר הרע. אמר לו: ״משעת יצירה״. יש לעובר יצר הרע.

אמר לו: ״אם כן, בועט במעי אמו ויוצא״. לא היה העובר משלים תשעה ירחי לדה. ״אלא משעת יציאה״ – אמר רבי: ״דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו. שנאמר (בראשית ד. ז): ״לפתח, חטאת רבץ״.

עד כאן דברי הגמרא, ויש להבינם. שלכאורה, רבנו הקדוש טעה חלילה במקרא ובסברא. אבל האמת, שרבנו הקדוש צדק. שידועים דברי רבנו ישראל מסלאנט זצ״ל (באגרת המוסר), שיש שני מיני יצר הרע, רוחני [״הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות״ (בבא בתרא טז ע״א)] וגשמי, הם המידות הרעות המאויים והדחפים. והנה, על איזה מהם שאל אנטונינוס? אם על הרוחני, הלא אינו מסית לעברה אלא משעה שיש באדם דעת לעברה. לא משעת יצירה, ולא משעת יציאה. על כרחך, על הגופני שאל. הדעת נותנת שמתרקם הוא עם כוחות הגוף. ולשיטתו (יומא פב ע״א) שקרא על עובר ״זרו רשעים מרחם״ (תהלים נח, ד), ועל עובר אחר: ״בטרם תצא מרחם הקדשתיך״ (ירמיה א, ה).

ומה תשאל – ״אם כן בועט במעי אמו ויוצא״. למה יצא, ולאן יצא? הלא לטובתו משלים הוא ירחי לדתו. ״ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה כאותם ימים״ (נדה ל ע״ב), ואם יצא קודם זמנו יהיה נפל והראיה, שלבהמה יש יצר הרע להזיק ולנשוך (ברכות סא ע׳׳א), ומשלימה ימי עבורה!

אבל כשאנטונינוס שאלו: ״אם כן בועט במעי אמו ויוצא״, הבין רבנו הקדוש שהוא מתכון ליצר הרע שלישי, הרצון לעצמאות, לפריקת עול. רצון זה, מאימתי בא לאדם. בהכרח, שמשעת לדה. שאלמלא כן, היה בועט במעי אמו ויוצא, לא יכתיבו לו היכן לשהות, לא יגבילו את תחומו. אבל תהיה זו התאבדות, הוא יהיה נפל? על מנת כן! הרי זו היתה חכמת שלמה, שנצטוה להרוג את שמעי בן גרא (מלכים א ב, ח) והורהו שלא יצא מירושלים, וביום צאתו ימות. כעבר זמן יצא להשיב שני עבדיו שברחו, והומת.

ושאל הגאון רבי חיים שמואלביץ׳ זצ״ל, כיצד ידע שלמה ששמעי יצא מירושלים. וכי מעטים האנשים שאינם יוצאים מעירם כל חייהם. אלא שאם יצטוה שלא לצאת, בהכרח יצא: יצר העצמאות יכפהו!

ובכל פעם שאני מבקש להעיר הערה לאחד מצאצאי. ואין לי ספק שזו הערה נחוצה, פוקחת עינים, ביקורת בונה, הכול נכון. אבל אני מזכיר לעצמי שהצאצא הזה כבר נולד. ובלידתו, שולט בו יצר העצמאות, והוא כבר בגדר ״בועט במעי אמו ויוצא״. אין מה לעשות, זו לא התמודדות אישית בין האם לכלה על לבו של הבן. זו התמודדות בין האדם ליצר העצמאות של הבן. ובהתמודדות הזו, תמיד ינצח יצר העצמאות, כי אין חזק כמותו, ואין סוחף כמותו. מסוגל הוא להביא להתאבדות עיורת, ושמעי בן גרא יוכיח. אדם נבון אינו נסחף למערכה אבודה, ומניח לרעים האהובים לשמח בגן עדנם.

המסקנה:

א. ההורים צריכים להבין שעליהם להניח לזוג הצעיר ולא להיכנס לחייהם.

ב. הכלה צריכה להבין שיש לה התמודדות כל החיים מול האמא של בעלה, ועליה לנקוט משנה זהירות בכל אמירה או פעולה, שלא תתפרש כפעולה שלילית נגד חמותה.

ג. הבעל – חייב להבין שהוא כאן בתווך, ועליו לתמרן בין אהבת אם לאהבת אישתו, ולהבין שאם אישתו רוצה משהו ואמו מציעה את ההיפך – לא יאמר אבל אישתו לא מעוניינת, אלא יגיד אבל אני אמא מעדיף אחרת. וכן באמירה לאישתו כשאמו מעדיפה דבר אחר.

אין יאוש בעולם כלל | המבט מופנה קדימה

[נטפי תנחומים והגדת לרב גלינסקי]

פתחתי ואמרתי: ״ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה״ (בראשית כג, ב), הכ״ף קטנה. וכתב הרא״ש – וכן כתב בנו, ב״בעל הטורים״ – שלא בכה אלא מעט, לפי שזקנה היתה. וכבר תמהו מפרשים רבים, ראשית מה בכך שזקנה היתה. והלא רבי יוחנן נפטר בשיבה מופלגת (בבא קמא קיז ע״א), ומשום שנפטר בלא עתו (בבא מציעא פד ע״א) ספדו עליו שבא השמש בצהרים (מועד קטן כה ע״ב)!

ושנית, הלא אברהם אבינו חי מאה שבעים וחמש שנה – וגם זה בקיצור ימים (רש״י בראשית כה-ל) ויצחק אבינו בן מאה ושמונים. ואיך תחשב לזקנה שאין להרבות עליה בבכיה בגיל קכ״ז?

ובכלל, אם שרה – כששמעה שבנה כמעט שמת פרחה נשמתה (פרש הט״ז, וכתב שהוא בפשוטו) – אברהם אבינו כשחזר מהעקדה ומצא את אשת נעוריו מתה, לא כל שכן שהיתה נשמתו צריכה לפרוח!

את זה שאל הגר"י גלינסקי בחול המועד סכות, תשע״ב. הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט״א היה בבית הכנסת ״לדרמן" לתפלת מנחה. הרבנית התפללה ועלתה לביתה, לא חשה בטוב ופנתה לנוח מעט, בקשה ספר תהלים לומר בעת המנוחה. כשהביאו את הספר, מצאו שפרחה נשמתה. כשהגיע הביתה, מצאה בלא רוח חיים. ההלם היה נחלת הכל. בעלה הגדול, בניה מכריה וניניה, והמונים שנהנו ממעשי החסד וממאור הפנים. וחג, האבל אסור.

ומה אפשר לומר, מה ירפא את השבר.

והתשובה, פשוטה. אברהם אבינו לא חי עם העבר, אברהם אבינו חי עם העתיד. שרה איננה, מה צריך אני לעשות. אין פנאי לבכי רב, יש לדבר עם בני חת, יש להכין את חלקת הקבר, לקנות את מערת המכפלה. אזי: ״ויקם אברהם מעל פני מתו״!

ומעשי אבות סימן לבנים. מאי דהוה הוה, וצריך לחיות עם העתיד. ויש כה הרבה לעשות ולהספיק ״אל תביט אחריך״ (בראשית יט, יז), על המבט להיות מופנה קדימה!

הרי יש להשיא את יצחק, והבית צריך להמשיך ולתפקד, ״ויסף אברהם ויקח אישה ושמה קטורה״ (בראשית כה, א), החיים חייבים להמשיך!

הפרושים ללא בשר ויין

״תנו רבנן, משחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר להם: בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואי אתם שותים יין?

אמרו לו: נאכל בשר, שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשו בטל? נשתה יין, שמנסכין על גבי המזבח ועכשו בטל?!

אמר להם: אם כן גם לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!

[אמרו לו: אמת,] אפשר בפירות. [אמר להם: גם] פרות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים! [אמרו לו: אין מביאים ביכורים אלא משבעת המינים] אפשר בפירות אחרים.

[אמר להם: אם כן] מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו.

אמר להם: בני, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רב צבור יכול לעמד בה, אלא נעשה זכר לחורבן״ (בבא בתרא ס ע״ב).

אותם פרושים קוננו על העבר. ורבי יהושע הורם שהמבט צריך להיות לעתיד.

לאור זאת יובן לנו – חז"ל אמרו (ברכות ו ע״ב), שכל המשמח חתן, כאלו בונה אחת מחרבות ירושלים.

צריך להבין – מה הקשר בין נישואין לבנין חורבות ירושלים??

הדבר יבואר ע"פ המובא ב״לב אברהם״ בדברי המדרש (תנא דבי אליהו רבה, ל): ״על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון״ (תהלים קלז, א). ׳שם ישבנו ובכינו׳ לא נאמר, אלא ״שם ישבנו, גם בכינו״. מה שייך לומר "גם"? אתה יכול לומר גם על דבר המוסיף על הדבר הקודם ומצטרף אליו, גם אכל, גם שילם, גם לקה.

אלא כוונת הדברים היא שהיה המבט מכוון לעתיד, כמו שנאמר: ״כה אמר ה׳ לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה, בנו בתים ושבו ונטעו גינות ואכלו את פרין" (ירמיה כט, ד-ה).

קודם כל: ״שם ישבנו״ קבענו מושבנו עם המבט לעתיד, ו״גם, בכינו״.

 דהינו, ירושלים חרבה. האם נשב באפס מעשה ורק נבכה?? לא! לא נתמקד באבל על לשעבר, אלא נבנה לעתיד, בהקמת בתים נאמנים!

כל יהודי, בונה מקדש בלבו: ״ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם״ (שמות כה, ח), ״היכל ה׳ המה״ (ירמיה ז,ד) העברות מגרשות את השכינה, ״כי אם עוניתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוקיכם״(ישעיה נט, ב), וגורמות ל׳חורבן הבית׳ –

אבל בשובו בתשובה, צריך המבט להיות מופנה קדימה: ״ומשנה שמו, כלומר אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כלם לטובה ולדרך ישרה״ (רמב״ם הלכות תשובה פ״ב ה׳׳ד)! כי ״שם, ישבנו״.

קודם כל וראשית הכל, התבסס בדרך החדשה. אלא ש״גם, בכינו״, בבחינת ״כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא, ה).

זה מה שכתוב אצל אברהם ״שלא בכה, אלא מעט״, כי כשיש תקוה, ויש עתיד, לא נשברים מההווה, ״מה שהיה היה, מכאן ולהלאה חושבנא״ (ילקוט שמעוני ויקרא כג, זהר ח״ג צז, ב)!

הרבי מצאנז

הרבי מצאנז שאיבד 11 נפשות בשואה, ולא נשבר, אלא הקים את ביתו מחדש, והוליד ילדים והקים את הקריה בנתניה, והקים בית חולים וביה"ס לאחיות ומפעל הש"ס למבחנים וידיעת כל הש"ס ומה לא.

והמדהים – שאת הרעיון על הקמת הבית חולים הגה במחנות, כשראה את הצרות של ישראל אמר שבעז"ה אם ה' יצילהו יקים בית חולים לישראל על פי ההלכה.

מי היה מאמין? כשאדם מן השורה שקוע בלעבור את הרגע, אם לא ביאוש ודכדוך גמור, הרבי שקוע בלבנות את העתיד!! כלפי מה הדברים אמורים?

זה מה שאמר הקב"ה לקין – הלא אם תטיב – בעתיד –שאת. אל תבט לעבר. הפנה מבטך לעתיד, ויש תקוה!!

אל תבט אחריך

ה' אמר ללוט אל תביט אחריך – ואשת לוט ותבט אחריו – ותהי נציב מלח… נראה לעניות דעתי לבאר בדרך רמז – מלח לא מצמיח מאומה, גופרית ומלח שריפה כל ארצה, כשמביטים לאחור – זה מדכא כל צמיחה. זה מלוח.. העיקרון אל תבט אחריך! הבט קדימה ותתחזק!

בקרובי אקדש [אייבשיץ]

הרב סיני אדלר, הגיע לאושוויץ בהיותו נער רך. ופגש באיש-פלא, מיוצאי הונגריה, שהדריך אותו בכף־הקלע של אושוויץ, לבטחון ואמונה. יהודי זה היה צירוף של מסירות־נפש מופלאה.

היהודי הנ׳׳ל לא הפסיק בתפילתו גם מול קאפו נאצי זועם. היהודי הזה גם ״קבע עתים־לתורה״ – באושוויץ! וכך התחילה ההיכרות של הרב אדלר עם אותו יהודי פלאי, שלימדו פרק בתפילה:

״באחד הימים בעומדנו בחשכת הלילה, [היה זה בשעות־הבוקר המוקדמות לפני עלות־השחר]. ״נעמד לידי יהודי מהונגריה בגיל העמידה. ואמר לי: ״כתוב בתהלים: קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה׳״: למה פעמיים ״קוה אל ה״? אלא, אמר היהודי, לפעמים נמצא האדם במצבים כה טרגיים ומייאשים, שקוה אל ה׳ פעם אחד לא מספיק, הבן־אדם הוא כה מיואש שהוא זקוק ל״זריקת״ אמונה נוספת. הוא חייב ל״חזק ואמץ לבך, ואז שוב – וקוה אל ה״, פעם נוספת.

כך אומר המדרש – התפללת פעם אחת – התפלל שוב!

ונקדים לבאר בזה בס״ד פסוק בפרשת בחוקותי. הנה בתחלת פרשת בחוקותי כותבת התורה אם בחוקותי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳. והתורה מאריכה הרבה בגודל הברכות והטובות שהבטיח השי׳׳ת לתת לישראל.

ובסוף הברכות כתוב: "אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות". ולפי פשוטו לא מובן מה נכנס כאן ענין יציאת מצרים, ולמה מספרת התורה ואשבור מוטות עולכם. ופירש״י שזה נאמר כדי שישראל יאמינו שהשי״ת יכול לעשות את כל הטובות שהבטיח לישראל.

וז״ל רש״י "אני ה׳ אלהיכם, כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם ניסים גדולים" עכ״ל.

ולפי פשוטו הענין לא מובן כלל, כי בדרך כלל התורה מזכירה יציאת מצרים כדי לחזק את קיום המצוות משום שנעשנו עבדים להשי״ת, אבל לחזק את האמונה בברכות והבטחות טובות, למה שאדם לא יאמין? ורש״י כותב כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, כאילו שיש חשש שלא נאמין.

אך באמת צריך לדעת שנפתולי יצר הרע הם עמוקים ורבים מאוד, ואחד מדרכי היצר הוא לעשות את החשבונות של הקב״ה במקום לעשות חשבון שלו.

כשאדם נמצא באיזה צרה והוא זקוק לחסד ה' הוא מיד עושה חשבון הרי אני חוטא ובודאי איני ראוי לחסד ה' ואם כן בודאי ה׳ לא יעזור לי, ואז הוא מתיאש.

והאמת היא שאחד מיסודות האמונה והביטחון בהשי״ת, הוא לבטוח בחסד ה' דהיינו שאע״פ שאדם לא ראוי, אבל ממידותיו של הקב״ה שהוא רב חסד, ויש לאדם לקוות שהשי״ת יעשה עמו חסד אע״פ שאינו ראוי.

ועפ״ז שמענו מהגר״ש ברעוודה זצ"ל, לפרש את הפסוק באיכה :"זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". (איכה ג,כא-כב). שאחרי שמביא בפסוקים הקודמים כל כך הרבה צרות עד כדי יאוש, ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה׳. אומר, זאת אשיב אל לבי ועל כן אוחיל לישועת ה' ומה אשיב אל ליבי, את העובדה שחסדי ה׳ היו עלינו עד עתה כי לא תמנו, ולמה לא תמנו וזכינו לחסדי ה׳?

כי לא כלו רחמיו, ורחמיו לא נגמרים לעולם. וזה גופא נותן לנו תקוה לבטוח בה׳, שגם כשלא מגיע לנו, השי״ת יעזרינו בחסדיו.

ולכן אחרי כל הברכות העצומות שהבטיח השי״ת בריש פרשת בחוקותי עד שמגיעים לוהתהלכתי בתוככם וגו׳. כותבת התורה שמא יאמר אדם איך יתכן כך, הרי לא מגיע לנו כזה חסד ה' ואם כן זה ודאי לא יתקיים רק אם נהיה במצב רוחני גבוה מאוד, שאנו לא חושבים שאנו יכולים להגיע לזה. ואיך התורה אומרת אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ובגלל זה לבד תקבלו כאלו דברים נשגבים.

על זה מסיימת התורה, אני ה׳ אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, וכי אז הייתם ראויים לכל הניסים והחסדים? הרי הייתם שקועים במ׳׳ט שערי טומאה, ואעפ״כ ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות. אם כן תאמינו בי גם עתה שאעשה עמכם הבטחות אלו למרות שלא מגיע לכם.

הנשים במצרים לא איבדו תקוה

שהמשיכו להאמין בגאולה, והעמידו צבאות של דורות!

וכך גם בגאולה העתידה:

דכתיב: "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו"(ירמיה ל"א). וכתיב: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" וגו' (שם). וכתיב: "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"(שם)

הגמרא (בבא בתרא צא ע"א) מספרת שבועז עשיר גדול היה ושפט את ישראל במשך שבע שנים, ושלושים בנים ושלושים בנות היו לו,ומאה ועשרים משתאות עשה בחתונתם שני משתאות לכל אחד מהם והיה מזמין את כולם מלבד אדם אחד, את מנוח אבי שמשון, שלא היה מזמינו מפני שלא היו לו ילדים וקודם שנולד שמשון היה אומר "פרדה עקרה היא ואין לו ילדים לחתן במה יפרע לי על הזמנתי" עיין מהרש"א. ממשיכה הגמרא ומספרת שמתו כל שישים בניו של בועז בחייו כעונש על כך.

עצוב מיואש ואבל על כל בניו ובנותיו עומד בועז, ואז אסון נוסף פוקדו אשתו מתה "ותהום כל העיר" (רות א יט), ונתקבצו כולם לקבורה ובאותו יום ממש מגיעות רות ונעמי לבית לחם.

מה עושה אדם אחר במצבו של בועז, לאחר שמשכל את כל ילדיו ואת אשתו בודד מדוכא ועצוב? אדם אחר היה נופל לזרועות היאוש. מה עושה בועז? מתחתן שוב, גואל ולוקח את רות לאישה ומוליד את עובד אבי ישי, לא מאבד את העשתונות ולא אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אם יש אפשרות להתחתן שוב יש אפשרות להציל משהו אז מצילים ועושים מה שאפשר כך נולד דוד כך זכינו לתהילים.

בספר "אור ההר" מבאר הרב אייל הררי שליט"א כי מי שנמצא בחושך גדול בצרה גדולה עד שאין לו במה לאחוז יותר יש תהילים, יש נקודת אור. אפשר לקרוא כמה פרקים עדיין אפשר לעשות עוד משהו אין לומר "נמאס לי מהחיים אני כבר לא יכול יותר".

בועז בכוחות הנפש שלו הוליד לנו את התהילים את הרעיון שאפילו בשעת אבדון בזמן שאפסה כל תקוה גם אז אפשר לעשות ולהציל.

יש פעמים שאדם נופל בחייו למצב של חוסר אונים, אעפ"כ אין לו להתייאש! יש לעשות משהו, גם לקבל נדר על עצמו בשעת צרה זה לעשות משהו, אפשר לבקש רחמים מהקב"ה אפשר להתפלל. האסון הגדול ביותר הוא לחשוב שאין יותר מה לעשות "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" כלומר שימשיך לקוות, אפשר עדיין להתפלל לרחמים תמיד אפשר לעשות משהו.

דוגמא נוספת "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" (שמות ב א) להיכן הלך? אמר רבי יהודה בן זבינא שהלך בעצת בתו. תני: עמרם גדול הדור היה כיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שמות א, כב) אמר, לשווא אנו עמלים עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהם. אמרה לו מרים: אבא, גזירתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. (סוטה יב ע"א)

דבר מצוי ושכיח הוא אצל אנשים הנתקלים בבעיה שמוסיפים עליה עוד ועוד.

אדם א' שהכרתי היה במצב כלכלי גרוע מאוד. הוא הגיע לשישים אלף ₪ מינוס בבנק… כששאלתי איך הרשו לעצמם? השיבו שהמצב ממילא היה גרוע, מה לי מינוס של 15 אלף ₪ מה לי מינוס של 600 אלף ₪, ממילא את שניהם אין לי לפרוע…

פרעה גזר רק על הזכרים בלבד עמרם הוסיף עליה גם את הנקבות.

יש לדעת על אף האסון המחריד שאותו רשע היה שוחט ילדים בני יומם ורוחץ בדמם וזורקם לתוך היאור, דבר מזעזע שמביא למחשבה איך אפשר לחיות? איך אפשר להביא ילדים לעולם?

אבל חובה עלינו לדעת שאין לנו לותר כאשר אבדנו אבדנו. אם ניתן להציל יש להציל מה שאפשר.

אם אפשר להציל את הנקבות יש לעשות זאת. למרות הכל עמרם הודה בטעותו ולקח חזרה את אשתו, ונולד משה רבנו ,נולדה גאולת מצרים, נולדו לנו התורה והלוחות.

כיוצא בזה איתא בגמרא: "אמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם שהעמידו את התורה".(יבמות סב,ע"ב)

מחריד ומזעזע. רבי עקיבא, גדול הדור ותפארתו ראש הישיבה הגדולה שבדור, מאבד הכל! כל מפעלו האדיר, כ"ד אלף תלמידים, הכל ירד לטמיון. איך אפשר להתחיל הכל שוב ולהקים ישיבה חדשה ובגיל כה מבוגר.

אבל זו גדולתו של אביר הרועים למרות הכל הוא אינו אומר "כאשר אבדנו אבדנו" אלא יורד לדרום, לוקח חמישה תלמידים,מתחיל שוב ומעמיד את התורה, מוליד לנו את כל התורה שבעל פה כדאיתא בסנהדרין (פו ע"א): "סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא ". רבי עקיבא שרואה שאפשר להציל ואפילו רק חמישה תלמידים, אפשר לעשות עוד משהו ואפילו מעט, עושה! ועל ידי כך מוליד לנו את הידוע לנו את רבי שמעון בר יוחאי ואת הזוהר.

גם בדורנו רבים מגדולי ישראל פקדו אותם צרות שונות אך דווקא הם ידעו להתעלות ממעמקים ולא להיכנס לשברון לב ה"חפץ חיים", בנו נפטר בעודו צעיר לימים ועם כל זה זכינו לחיבור הנפלא של ה"משנה ברורה".

המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל מחולל ה"דף היומי" העולמי שלא זכה לבנים והנה הגה רעיון שבזכותו רבים הוגים בתורה. גם אנו חייבים לזכור לא להיכנס לשברון לב בעקבות צרה זו או אחרת הפוקדת אותנו, אדרבה דווקא מחמתה ועל ידה ננסה לחפש דרכים להתקשר אל ה' ולעובדו טוב יותר.

דוגמא נוספת לגדלות של אדם ראינו אצל רשב"י למרות הייסורים שבאו עליו והיה נרדף מחמת גזירת הרומאים מה עשה? לקח עמו את בנו וברח לתוך מערה ועסק עמו בתורה בתנאים קשים עד שבשרם נעשה סדקים סדקים, עיין שבת לג.

רשב"י למרות הצרה הגדולה ממשיך ללמוד ואף לוקח את בנו עמו. מדוע הוא לוקח את בנו מדוע גם בנו צריך להיענש בייסורי המערה?

אלא יודע רשב"י שחייבים לעסוק בתורה וכדי לעסוק בתורה יש הכרח ללמוד עם עוד מישהו אפילו אם יעלה זה במחיר החופש של בנו. אמנם רשב"י נתון בצרה אך הוא יודע שלחסר מלימוד זה להוסיף על הצרה.

ה"חזון איש" כשנשרף ביתו לא התחיל לבכות אלא רץ מהר נכנס לתוך ביתו הבוער והציל את כתביו.

"עץ חיים היא למחזיקים בה" משל לאדם שטבעה ספינתו ים זועף גלים וסערה, התורה נמשלה לעץ שאדם אוחז בו ומציל עצמו מן הסערה. בחיים יש צרות, תקופות קשות, העולם הזה הוא חושך גדול, כמו שכותב הרמב"ם שבעולם הזה אין טוב מושלם, אדם טובע בים החיים, אם לא אוחז בתורה, בעץ החיים, מוסיף צרה על צרתו. התורה היא הכלי להציל את מה שאפשר להציל.לא ללמוד תורה זו בחינה של "כאשר אבדנו אבדנו".

זכינו לתהילים מבועז, זכינו לתורה שבע"פ מרבי עקיבא, זכינו לזוהר מרשב"י, ולכולם זכינו דווקא מתוך מצב של דחקות וקושי אין ספק כי בועז רשב"י ורבי עקיבא היו אנשים רמי מעלה שידעו להתעלות על עצמם גם כאשר הם היו במצב של ייסורים קשים ובזכות גדלותם ורוממות נפשם הצליחו להתעלות. [ובכלל ר"ע הוא סמל הדבר, שהרי החל את כל לימודו בגיל מ', גיל שכל אדם אחר כבר לאחר יאוש…]

אך אנו בדורנו מנין לנו הכוחות הללו? האם אנו בכלל יכולים להידמות אליהם? כאשר צרה פוגעת באדם, בדר"כ קשה לו להשתחרר מהמכאובים. אנשים רבים שאיבדו בן במלחמה או בתאונות דרכים סחבו סבל זה איתם כל החיים ולא יכלו להשתקם ובכך גם נהרסו כל חיי המשפחה של כל בני הבית.

האדמו"ר מקלויזנבורג הוא אגדה מהלכת בענין זה. איבד בשואה את אחד עשר ילדיו ואשתו, שם עבר ממחנה למשנהו, ניסו לשוברו, אך הוא עמד ללא חת. לאחר השואה קם כעוף החול והחל לשקם את הפליטים. עלה ארצה, נשא אישה, הוליד ילדים, בנה קרית צאנז בנתניה, הקים כוללי אברכים, תלמודי תורה, סמינרים, בית חולים לניאדו, בי"ס לאחיות, הקים את 'מפעל הש"ס' לשינון הש"ס, חיבר שו"ת ענק בהיקף של ה'יביע אומר', וקומם את כל החסידות מאפר ואפס לתפארת ומקור לחיקוי.

בזאת אנו רוצים לחזק את האדם שיבין שהקב"ה לא נותן ייסורים או קשיים לאדם אם הוא אינו יכול לעמוד בהם. אך כוח הרצון להתגבר עליהם תלוי אך ורק באדם עצמו.

לא אחת אנו נמצאים במצבים דומים. יש מקרים בהם אנו מרגישים כי אנו חסרי אונים למול מציאות קשה ועגומה ונראה בעינינו שהצרה היא מעבר לכוחותינו, אך די אם נביט במקרים קשים הפוקדים את עם ישראל,נבין כי עדיין לא קיבלנו את המכה הקשה ביותר, ודווקא עתה הקב"ה מצפה שנשנס מותניים ונאזור כוחות להיחלץ בכוחות מחודשים הטמונים בתוכנו ונגלה עד מהרה שהנה יש בנו את הכוח להיחלץ מהצרה ,ונותן הצרה הוא גם נותן הכוח להימלט ממנה הבה נשנן את המרגלית היקרה, ה' נותן כוח אם יש רצון.

הקב"ה רוצה שאנו נגלה נכונות להוכיח כי יש לנו רצון לקיים רצונו והוא כבר ייתן את הכוחות הראוים לעובדו. אך אם נגלה רפיון או נחפש סיבות לאי יכולתנו לקיים מצוותיו אין צורך במאמץ מיוחד לכך היצר מומחה בנתינת הרפיון מה שנדרש מאיתנו הוא ה ר צ ו ן.

הרב כהנמן ופוניבז'

אור דניאל: שני בחורים הגיעו אל העיר הקטנה בני ברק לעת ערב ועם בואם חלה תקלה במערכת החשמל ועלטה

המקום. ראו שם את הרב מפוניבז' זצ"ל עומד ומאיר את הקרקע הצחיחה, שאלוהו אם יכולים הם לעזור לו בחיפושים, השיב להם הרב "לא אבד לי כאן כלום " שבו השניים ושאלו "לשם מה הוא מאיר את הטרשים " אמר להם "אינכם רואים? הנה לפנינו כאן על הגבעה ישיבה שלומדים בה שבע מאות בחורים וכולל המונה ארבע מאות אברכים. האזינו לריתחא דאורייתא ראו איך מתפללים 'שמונה עשרה'. הנה שם נאמר שיעור כללי, ושם אומרים עתה שיחה. הציצו לתוך חדר האוכל ולידו הפנימיה. כיצד אינכם רואים?" שני הבחורים ראו זאת כחלום מוזר ומיהרו להסתלק מהמקום חלפו שנים והחלום היה למציאות ישיבת פוניבז' המעטירה מתנוססת לה בראש הגבעה. אחד משני הבחורים שפגשו את הרב מפוניבז' על גבעת הטרשים מאיר בפנסו ורואה את העתיד כחכם הרואה את הנולד, הגיע כאברך כדי להיפגש עם הרב מפוניבז' בעניין מסוים, הוא ניגש אל הרב ושאלו אם הוא זוכר את פגישתם על הגבעה לפני למעלה מעשר שנים נזדעק הרב לעומתו ושאל "וכי זה אתה אתה היית שם " ואז חיבקו ולקחו לסיור בבנין הישיבה הוא החל להראות לו כל פינה בישיבה ואמר לו "הינך רואה זו היא הישיבה שעל אודותיה דיברתי אז", האברך סבר לתומו שבסוף הסיור יתבקש לתרום לישיבה לפיכך התנצל ואמר לרב שאין באפשרותו לתרום לשמע הדברים החויר הרב ואמר לו: "האמן לי שעבור תרומה לא הייתי מבזבז עליך זמן רב כל כך, מטרת סיורנו היא שונה לחלוטין". והמשיך בהתרגשות: "הרי אתה שליח ההשגחה העליונה, אתה תספר לדור הבא כיצד נבנית הישיבה. הייתה שואה, נשארה אדמה חרוכה, לא היה מה לאכול, ומי חשב על ישיבות? והנה בא יהודי זקן שבור ורצוץ ורצה לבנות תורה הוא חלם חלומות, והכל לעגו, והנה הישיבה לפניך. אמור לי וכי אני הקמתי מבצר זה לתורה? האם אני הייתי מסוגל לעשות דבר כזה? לך וספר להם מה זה קיום נצחי של כלל ישראל,מהו קיום נצחי של תורה.הנה, כאן רואים בחוש איך הקב"ה מקיים את הברית של 'כי לא תשכח מפי זרעו' ספר להם כיצד צמחה מתוך השואה אימפריה של תורה ".

המעשה עם הגר"י גלינסקי והקצין הבכיר בבולשת, שבא לחפש מוהל למול את בנו, וכשהסביר את הענין אמר העם שלנו קיים שלשת אלפים שנה, נכון שעתה עוברת עליו תקופה קשה, אך זה כיום המעונן, העננים יתפזרו והשמש תזרח. ואז זו תהיה גאוה להיות יהודי! אני רוצה שהבן שלי יידע לאיזה עם הוא שייך ולשם ימצא את דרכו!

לכן אנו מתחילים בספירה לקראת ההתעלות העתידה, ובסופה נקריב את לחם החמץ, סמל להיותנו בני חורין והתעלנו לדרגת אדם.

בתנחומא מובא שאונקלוס הגר לפני גיורו, ביקש מדודו עצה למסחר. אמר לו הקיסר אדריינוס תרכוש סחורה זולה שאינה מבוקשת, וכשיגיע זמנה תתעשר ותרויח. שמע והתגייר. היות ומצב ישראל בשפל, ודאי שיעלו מעלה מעלה!

הגנרל והמדים

סיפר ר' יענקלה גלינסקי על שהותו במחנה הסגר עם צמרת הצבא הליטאי, עם עוד חמישה עשר גנרלים וארבעה עשר בישופים, ושרים ופקידים בכירים. ופעם אחת לפנות בוקר ראה את אחד הגנרלים בטרם עלה השחר מוציא שקית ובה בגדי גנרל, לובש ועושה תנועות של גנרל, מחזיר את הבגדים לשקית ושב לדרגשו. למחרת שאלתיו והוא השיב: הייתי מצביא בצבא הצר, גנרל דגול רבבות נשמעו להוראותי, אני עוד אשוב לתפקידי. אני חושש שבינתיים יפעל הדיכוי האכזרי וישפיע עלי וישכיח ממני שאיני עבד אבוד אלא גנרל עטור תהילה.

זה נקרא לחיות עם העתיד! כספירת העומר לקראת מתן תורה, לקראת לחם חיטים! לזכור שממחרת השבת – יניפנו הכהן! על האדם לדעת אין יאוש בעולם כלל!

זה לעומת זה עשה אלוקים

סיפר הגר"י גלינסקי שפעם אחת הוזמן לבית הכנסת יבנה בת"א, ועלה באוטובוס וירד והנה לידו עצר רכב ויהודי מזוקן זועק לעברו "זה לעומת זה עשה אלוקים". יש כל מיני אנשים משונים… לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, "לעולם לא אשכח" הוסיף הלה, "הצלת לי את החיים"… הסתכלתי וראיתי – "בר'ל"!!! אכן, לאן אתה צריך? לבית הכנסת יבנה. עלה ואקח אותך, עליתי והוא אכן הסיע אותי ארבעים שנה לאחור.

היה זה בשנת תש"ו. כשהסתיימה המלחמה. שוחררנו מסיביר והיינו במחנה פליטים בברלין. היו שם ניצולי מחנות השמדה – צל אדם, אנשים שאיבדו את כל רכושם, משפחתם, עסקיהם, בתיהם – הכל. יום אחד פנה אלי צעיר יליד גליציה, ממשפחה מפוארת של חסידים. "יענקל – איך ממשיכים?"!!!

אמרתי לו שמע מאמר חז"ל, חז"ל מספרים על סנחריב שבלבל האומות וצר על ירושלים. גייס את כל צבאו – למעלה משני מיליון חיילים, ועליהם 185.000 מפקדים, ראשי גייסות. בדרכו סר לבית העבודה זרה והבטיח שאם יצליח יקריב לה את שני בניו. בלילה ה' שלח מלאכו והיכה את כל צבאו, ונותרו ממנו רק חמישה – סנחריב וב' בניו ושני משרתיו. בלילה אחד איבד הכל!

כשחזר לארצו עבר דרך בית העבודה זרה, ואמר את הכל הפסדתי, אך הנני מוכן להקריב את שני בני. עמדו עליו בניו והרגוהו!

ואז פניתי אליו ואמרתי – זה לעומת זה עשה האלוקים! אם יש כזה כח לטומאה שנדבקים בה נגד כל ההיגיון והסיכויים, בלי תמיהות וטרוניות, ודאי שיש כח כזה בקדושה לדבוק בבורא ללא כל הרהור וערעור!

ברל, משפחה אין לנו, רכוש אין לנו, ביגוד אין לנו, קרעים אנו לבושים, אבל הקב"ה איתנו!

אם השתכנע, לא ידעתי, והיום אני יודע. מפיו שמעתי. וורט אחד העמידו על רגליו. בנה אותו. הקים משפחה למופת, יש לו בנים ונכדים הולכים בדרך התורה!

שם אה-י-ה

לימדנו כ״ק בעל ׳ברכת אברהם׳ זי״ע: כאשר שאל משה רבינו את השי״ת בסנה בתחילת שליחותו: ׳ויאמר משה אל הא־לוקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוקי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו,מה אומר אלהם׳, ענה לו ד׳ תאמר להם: ׳אלוקי אבותיכם שלחני אליכם׳ (שמות ג׳ י״ג י״ד). [נדצ"ל אהי'ה אשר אהי'ה, אהי'ה שלחני אליכם] –

מבאר ה׳ברכת אברהם׳ עניינו של שם זה כשיהודי מקבל על עצמו מה שהיה היה, ומעתה בריה חדשה, אף שכבר קיבל על עצמו פעמים ונכשל, מקבלו הקב׳׳ה ברצון. רק תאמר "אהיה" – טוב מכאן ואילך!

מלמדתנו התורה הקדושה בעניין שבעת ימי המילואים שפרקו והקימו כ״א פעמים בגימטרייה השם הקדוש ׳אקיה׳, המסמל את התקווה של היהודי בכל המצבים בזמני האור או ח״ו החושך,

לא להתייאש אלא להקים את עצמך ולקבל מחדש עול מלכות שמים!

שבע יפול צדיק – וקם!

אך בנוסף יש בסיפור מכונן זה תמרור דרך ותובנה לחיים: ״לא להיבהל משינויים״.

בנית משהו בחיים והנה משהו השתבש, אל נא תיבהל לפרקו אם זה מה שנכון לעשותו כעת! ואם לאחר מכן צריך לבנותו שוב – בנה שוב! העיקר לא להיות מקובע, חיי האדם הם דינאמיים ותנודתיים.

יש תקופות של ״עת להרוס״ ויש של ״עת לבנות״. תפקיד האדם בעולמו היא בניית אישיותו ע״י התמודדות במצבים משתנים. וביותר מכך אפילו אם הפירוק נגרם בשגגה או בזדון ע״י חטאיו ובנינו שלו נחרב, אל לו להישבר ולחדול אלא לאסוף עצמו לשוב ולבנותו מחדש.

[נמסר בפ' בראשית תשס"ט] המעשה באדמו"ר מאוז'רוב בעל האש דת שפעם אחת נכנס אליו יהודי שהיה מנהל קהילה ובית כנסת עם רב גדול והכל התנהל למישרים, עד שלאחרונה נכנסו מתפללים חדשים שהחלו לערער על אמינותו, יושרו, מסירותו ועוד.

שאלו הרבי- "מה אני עושה באמריקה"?

הלה לא הבין. הסביר הרבי הרי כשבאתי לכאן לא היה כאן כלום. שממה רוחנית, אז מדוע הגעתי?

והרב ענה. סבי היה השלישי לשושלת אוז'רוב. אבי היה רב העיירה. סבי נפטר. אבי התמנה לאדמו"ר, ואותי מינו לרב. פתחתי ישיבה וארגנתי שיעורי תורה. הוצעו לי רבנויות בערים גדולות אך סירבתי. פרצה מלחה"ע הראשונה, הרוסים נכנסו ושללו ובזזו והרסו ושרפו הכל. חזרנו לעיירה והאצתי בתושבים להחל מחדש. במחלת דבר שפרצה איבדתי את אשתי ושלשת ילדי.

באותה שנה נפטר גם אבי. ירשתי את האדמו"רות. הוקם ביהמ"ד וישיבה, בניתי ביתי מחדש.

באוז'רוב התגורר דוד קשיש קרוב משפחה והתקבצו סביבו כמה נרגנים שטענו שהרבנות ראויה לו ואף האדמורו"ת…הם היו מיעוט מבוטל. אולם רק הרחתי ריח של מחלוקת וברחתי כל עוד רוחי בי. עד לאמריקה. שלא יפתוני לחזור.

והיום אוז'רוב שוב חרבה. הנאצים פלשו לעיירה, העמידו את היהודים כצופים משני צידי הכביש והוציאו את הרב הקשיש מביתו עקרו את הארון קודש ובו ספר התורה, והעמיסוהו על גבו והריצוהו בלעג ובשחוק עד שכרע כשל ונפל ונקבר תחת ארון הקודש. הי"ד.

שמע לקולי שוב לביתך חשוב על הסיפור. מחר נדון בו שוב.. למחרת הגיש הלה את התפטרותו.

החזון איש

המעשה עם החזו"א ואדם שאמר לו שהוא התייאש ממצבו, אמר לו החזו"א בדיני אבידה רק בעלים יכול להתייאש, אתה לא "בעלים" על המצב שלך, אין לך סמכות להתיאש!!

 הוספנו מעשה עם הרב מנדל

הוא שכב על דרגש הברזל שבמחנה העבודה, גבו היה שפוף ומשקלו לא עלה על 30 קילוגרם. כל זה שיווה לו מראה של שלד. יהודים רבים נאלצו מכורח המציאות המרה, ללגום את טיפות המרק הטרף על מנת להחיות את נפשם ולשמור על צלמם, אך הוא, הצדיק רבי חיים משה מנדל זצ״ל, לא הסכים אף לטעום ולו טיפה אחת.

כעת, הוא כבר היה חלש עד מוות, והרגיש את נשמתו עומדת על מפתן גופו, מבקשת לעלות אל על. בכוחותיו אחרונים התיישב על הדרגש וקם על רגליו כשהוא נתמך בכל הנקרה לידו, פוסע אט־ אט לעבר גדר התיל של המחנה, שם תכנן לומר את הוידוי, בתקווה שמישהו ישים לב ליהודי הנופל על הארץ ויביא אותו לקבורה.

הוא נצמד לגדר, מנסה להיתמך בה, וקרא את קריאת שמע. לפתע שמע קול הקורא לעברו: ״יהודי, יש לי משהו בשבילך״!

מעבר לגדר נראה איכר כפרי ערל, המסמן לרב חיים משה הצעיר, שיש לו כיכר לחם המוצנע תחת למעילו. ״אתה רוצה לקנות״? שאל אותו הכפרי. ״כן״ הנהן הרב אך המשיך בלחש, כי אין לו פרוטה.

״תחפש בכיסים״ אמר לו הגוי, והאברך עשה כצוויו, על אף ידיעתו כי כיסיו התרוקנו עוד לפני בואו למחנה, על ידי החיילים הנאצים. אבל הוא טעה.

בתוך הכיס התגלתה מטבע שחוקה. הוא הוציא את הפרוטה מהכיס והראה אותה לגוי כשואל, אם היא מספקת את רצונו?

הכפרי הנהן והורה לו לזרוק אליו את הפרוטה. לאחר מספר שניות, הועבר כיכר הלחם לידיו הנרעדות של הרב חיים משה מנדל זצ״ל הצעיר, והוחבא היטב בצריף.

הרב מנדל פתח את העיתון שעטף את הלחם וגילה בו כותרת מרעישה ומשמחת, המספרת על כך שהקץ למלחמה קרב תוך שבועות מספר. הוא נטל ידיו, שבר חתיכה מהלחם, והרגיש תוך מספר שניות, איך כוחותיו שבים אליו. אחר שסיים לאכול כזית מהלחם בירך ברכת המזון. על דרגש סמוך שכב יהודי צעיר נוסף שגסס. הוא סימן לו לגשת אליו כדי לומר איתו קריאת שמע. הרב מנדל לקח כמה פירורים מכיכר הלחם, הרטיב אותם והכניס לתוך פיו הקמוץ של היהודי הגוסס.

הלחם שניתן לו היה כטל חיים. הוא לא התייבש ולא ניגמר במשך שלושת חודשי המלחמה האחרונים, והציל מדי יום יהודים נוספים ממוות ברעב.

לפני שעזבו את המחנה, פנה הרב זצ״ל לחברו ושאל: ״זוכר שאתה כבר רצית שאגיד עימך וידוי?״

״אני זוכר ששמת לי משהו בפה וקמתי לתחיה״ ענה לו.

הרב חיים משה מנדל זצ״ל הוציא את כיכר הלחם ממעילו והראה לו את הלחם בשלמותו.

״מזה שמתי לך פירורים וקרה הנס״. כעת,

לאחר שהתגלה דבר הנס,סרה הברכה ממנו ונעלמה. הרב מנדל זצ״ל אכל מהלחם, ולראשונה מזה שלושה חודשים, בהם אכלו עשרות יהודים מהלחם השלם והתאוששו לחיים, הלחם ניגמר. [קול העיר פ' חוקת תשעב].

דבר זה למדנו גם במגילת רות

שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים:(רות א,יב)

ובמדרש אמר אילו הייתי הלילה לאיש. וגם הייתי, ילדתי בנים, הא אלו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים,

חז"ל פירשו הכתובים על פי מה שכתוב שאישה ששהתה בלא בעל עשר שנים שוב אינה יולדת,

והקשו הלא בת רב חסדא שהיתה אלמנה עשר שנים וילדה אח"כ?

והשיבו שהיתה דעתה להנשא ואז תוכל להוליד אף ששהתה בלא בעל עשר שנים,

והנה פה כתיב וימת אלימלך וגו' וישבו שם כעשר שנים, נמצא שהיתה נעמי אלמנה אחרי מות בעלה עשר שנים, ובזה לא יתכן עוד שתלד בנים רק בא' משני אופנים, 

א) אם כל ימי אלמנותה לא התיאשה מלהינשא והיתה

דעתה להינשא שבזה תוכל לילד גם אחר עשר שנים.

ב) או גם אם לא היתה דעתה להינשא יש אופן שתלד בנים, אם תינשא בלילה הזאת דוקא, שלילה זו היה הלילה האחרון מן העשר שנים

וזה שכתוב שובנה בנותי לכן כי זקנתי מהיות לאיש, ר"ל אחרי ששהתה אלמנה עשר שנים אי אפשר שתינשא לאיש להוליד לו בנים,

אמנם אמרה כי אמרתי יש לי תקוה אם בכל משך העשר שנים שישבתי אלמנה "אמרתי תמיד שיש לי תקוה להינשא" ולא התיאשתי מן הנשואין, שבאופן זה תוכל להוליד גם אחר עשר שנים,

והצד השני הוא גם הייתי הלילה לאיש, אם אנשא לאיש בלילה הזאת שהוא הלילה האחרון שבתוך עשר שנים ועל זה אמרו במדרש אילו הייתי הלילה לאיש ילדתי בנים, ר"ל דוקא בלילה זאת, אז אשאלכם הלהן תשברנה וגו':

הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד יְקֹוָק.(רות א,יג)

העומר – עידוד לעתיד

"והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת [ממחרת י"ט ראשון של פסח] יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. והקרבתם מנחה חדשה לה' ".(ויקרא כג יא-טז)

רש"י מסביר – מנחה חדשה היא המנחה החדשה שהובאה מן החדש.

ואם תאמר, הרי קרבה מנחת העומר, ואם כן זו כעת אינה חדשה?

אלא מנחה זו אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים, ומנחת הביכורים יש בה מלחם חיטים חמץ.

תורה מלשון הוראה. כתב ספר 'שם משמואל' רעיון נפלא.

לכל אדם ישנן תקופות של גאות ושפל. ימי אהבה וימי שנאה.

לחם חיטים, שגם תפח והוא חמץ, הוא מאכל אדם משובח. שעורים הוא מאכל בהמה. ואף מזיק לאדם.

יש בני אדם המשימים עצמם כבהמה. פרש"י שהם דכאי רוח. (חולין ה:). מה תקנתו?

אומרת התורה: ממחרת השבת – תזכרו שאתם לאחר השבת = פסח, לאחר יציאת מצרים. יציאת מצרים מלמדת שגם אם שקועים במ"ט שערי טומאה, אין לאבד תקווה. הרי לעם ישראל היו מאתיים ועשר שנות שעבוד מתוך ארבע מאות, ועוד מאה תשעים שנה לפניהם, ואין סיכוי שיחזיקו מעמד, רוחנית וגשמית כאחד. אולם הם לא הזניחו את התבדלותם ממצרים, ולא שינו שמם לבושם ולשונם, והיו להם מגילות שחיזקו את ליבם לקראת הגאולה, ונושעו.

יניפנו הכהן, לדעת שגם ממצב זה תתכן תנופה והגבהה, לאחר לקחי יציאת מצרים שעברנו.

*

לדעת להקשיב גם למי שנחות ממך

[ברוורמן יתד נאמן]

פרשתנו עוסקת בשליחותו של אליעזר עבד אברהם למציאת זיווגו של יצחק אבינו. חז״ל מלמדים אותנו שאותם קריטריונים שהציב אליעזר במאפיינים של האישה המיועדת ליצחק הם המאפיינים של הפרופיל המוסרי המצופה בהקמת הבית היהודי בבחינת: ״מעשי אבות סימן לבנים״ כפי שמבאר בהרחבה בעל ה״בית הלוי״ זי״ע, שבמעשיה של רבקה היא גילתה חסד ונדיבות מחד וחכמת חיים מאידך באופן הגשת החסד, עיי״ש.

מעיון במדרש נראה שיש תובנה מחכימה נוספת העוסקת במציאת שידוך. ״לעת ערב לעת צאת השואבות״(בראשית פרק כד י״א) אמר רב הונא: ״בשעה שאדם הולך ליקח אישה ושמע קול כלביה מנבחים, הוא צית ומטה אוזן לשמוע, מה אינון אמרין (בראשית רבה נ״ט סימן יב, וילקוט שמעוני חיי שרה כד,קז).

מבארים המפרשים במקום: ״כשאדם הולך ליקח אישה ושמע קול כלבים שמנבחין, ישמע מה שהם אומרים ומזה יכול לידע אם האישה טובה או רעה״.

פלאי פלאים! מה פשר הדבר להקשיב אל נביחת כלבים?! מיהו זה היודע לפענח נביחותיהם? ומה ההקשר בין נביחותיהם ל… שידוכים ?

בפשטות הדברים נראה לבאר שרב הונא מלמדנו עצה טובה הנלמדת מהנהגתו של אליעזר, בדרכו לחפש את זיווגו של יצחק. מלבד התפילה וסימני הדרך הגדולים שהציב לו מראש כדי לתהות על קנקנה של המדוברת, חיפש הוא לשמוע מה הבריות הפשוטות ביותר אומרות עליה. לכן הגיע ״לעת צאת השואבות״.

בזמן הזה יוצאות אותן שואבות שלא היו בבחינת רום הפסגה האנושית… אלא נערות היוצאות יחד לשאוב מים ובדרך העולם מפטפטות הן… ובכך יש דימוי קל לנביחות… ומשם לעיתים ניתן לקבל אינפורמציה חשובה מאוד אשר לא תשמע בדרגות הגבוהות… ומדוע אינפורמציה של שואבות אלו חשובה היא ?

נראה לבאר זאת על פי מעשה: יהודי חשוב ניגש אל מרן הגר״ש רוזובסקי זצוק״ל לברר על תלמידו. שאל על דרך לימודו, היקף ועומק התמדתו ושקידתו. במקום לענות תשובה שאל אותו מרן מדוע הוא זקוק לאינפורמציה. חייך האיש וענה: מפני שהציעו אותו לבתי.

מרן התפלא למשמע התשובה ואמר: אני מסגנון שאלותיך חשבתי שאתה מחפש מגיד שיעור לישיבתך או רב בקהילתך… אך אם אתה מחפש שידוך לבתך, היה עליך לשאול גם על ה״אדם״ שבו, על אישיותו המוסרית והאנושית. על יחסו לחבריו, התנהגותו בחדר האוכל: האם הוא מודה לטבחית? האם חדרו מסודר? האם הוא מתחשב בסובבים עמו? האם הוא אומר מילה טובה למנקה? וכו'. הלא בתך לא אמורה להיות חברותא שלו בסוגיות הש״ס, כי אם חברותא לחיים בניהול משותף של בית לשכינה.

כשעוסקים בבירור על אישיות האדם בדרך להקמת בית יהודי, עלינו להאזין גם לשולי החברה, כפי הנאמר בגמרא ביומא(פ״ו): ״אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) ואהבת את ד׳ א־לקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת״ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו! וכמה מכוערין דרכיו!״.

רואים כאן את החשיבות הרבה בקביעת אישיות האדם ב״מה הבריות מדברות עליו״. תלמיד חכם לא מקבל את החלטותיו כדי למצוא חן בעיני הבריות! אלא מעשיו, פעולותיו והשקפותיו הם אך ורק בהשקפת התורה הצרופה! וזאת הוא עושה ע״י ״קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים״, אלא שהגישה והיחס שלו לזולת, גם לשולי השולים של החברה הם בנחת, באמונה וביושרה, ובכך הוא זוכה ששם שמים מתאהב על ידו. ועל כן כשעוסקים בבירורים על אישיותו, עלינו להאזין לגדול ולקטן כאחד.

וכך מלמדנו שמעון בן עזאי: ״הוא היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה אין לך דבר שאין לו מקום״(מסכת אבות ד, ג׳). אדם הזוכה להעריך ולהתייחס לכל אדם באשר הוא, הוא אשר זוכה להיות ״ישראל אשר בך אתפאר״. כזו הייתה רבקה אמנו אשר חסדה וחכמתה גרמו לכך שהתאהב שם שמים על ידה.

רשת ענקית בשם חברת ״פנקייק״ – על מאות סניפיה בארה״ב, נקלעה לקשיים כלכליים ועמדה בפני פשיטת רגל. כמוצא אחרון החליט נשיא החברה לבקש את עזרתה של חברת ייעול לבדוק כיצד ניתן לחסוך בעלויות. המאמן מחברת הייעול הציע לעשות יום גיבוש לכל עובדי הסניפים, כאשר בסוף היום יתקהלו לקבוצות קטנות, לצורך ״סיעור מוחות״.

עובד שייתן רעיון אשר יתברר אצל רואי החשבון של החברה כרעיון חסכוני, יזכה בפרס של עשרת אלפים דולר כך באמת היה.

באחת הקבוצות, עובדת ניקיון פשוטה, הצהירה ואמרה: ״אני עובדת בסניף כבר עשר שנים ושמתי לב לתופעה בזבזנית מאז שאני בעבודה!״

הנוכחים הנהנו בראשם בתימהון, אך העובדת הזוטרה המשיכה: ״כחלק מהשירות של הסניף, כל אדם החפץ בפנקייק (מין חביתייה) מקבל יחד גם כמה צנצנות ריבה. כשאני מפנה את האשפה שמתי לב שרוב האנשים זורקים את הצנצנות המלאות ריבה לפח! לא חבל? אולי כדאי לבקש עבור כל צנצנת כמה סנטים ובכך לחסוך ואולי אפילו להרוויח״.

רואי החשבון בדקו את הנתונים ואכן גילו שזו תופעה- החוזרת על עצמה בכל הסניפים. חישוב מהיר גילה שאם החברה תבצע את הרעיון אותו הציעה עובדת הניקיון – יחסכו בשנה מיליוני דולרים!

חבר השופטים קבע שהעובדת כמובן תזכה בפרס!

בטקס חגיגי קיבלה העובדת את הצ׳ק השמן מידיו של הנשיא לקול תשואת הנוכחים, אך… מיד עם קבלת הצ׳ק הבהיר לה נשיא החברה: ״מרגע זה את מפוטרת!!״ היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות… מדוע? ־ שאלה העובדת. ענה לה הנשיא: ״את סיפרת שכבר עשר שנים את מבחינה בתופעה בזבזנית בחברה, ורק היום את מדברת?!״

״אתה לא מתבייש לדבר כך?!״ – נעלבה המנקה, ״הרי רק היום הואלת בטובך ׳לרדת אל העם׳ ולהיפגש עמנו – העובדים הפשוטים. לו ביום רגיל הייתי מעוניינת לדבר עמך, היה לי סיכוי?! שנינו יודעים שלא! הייתי ממתינה לא עשר שנים, אלא שלושים שנה… אפילו כדי להיפגש עם מנהל הסניף שלי אני צריכה להמתין שנה. גם אם נניח שאפגוש אותו״, המשיכה ברצף, ״נראה לך שהוא היה מתייחס אלי? הרי מי אני בסך הכל, פועלת שחורה שעושה עבודה שחורה״״.

נשיא החברה הסמיק במבוכה למשמע דברי התוכחה של המנקה וביקש להתנצל בפניה ואמר: ״היום למדתי ממך כלל בהצלחה בעסקים: אם ברצוני להצליח בעסקים עלי להקשיב גם לעובד הזוטר ביותר, לפתוח את דלתי ולהיות אוזן קשובה לכולם. כי יש אינפורמציה חשובה שיכולה להגיע רק מאחרון העובדים, ידיעות חשובות ששום חברת ייעול לא תוכל לספק לי. התנצלותי, ראי את פיטורייך כמבוטלים!״ סיים האיש.

*

אצל בן העוה"ב הכל שווה לטובה | לצלוח משבר מבלי להשבר

[והגדת לרב גלינסקי]

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה״ (בראשית כג, א), כלן שדם לטובה (רש״י). לא מובן. תשעים שנות עקרות, ולדת יצחק אבינו – שוים לטובה?! ״שרה מגירת את הנשים״,

ולקיחתה לבית פרעה – שוים לטובה?! המשתה ביום הגמל את יצחק וזעקת ״חמסי עליך״ – שוים לטובה?!

!דאי שכן, שהרי כך כתוב. השאלה היא, איך אפשר. איך אפשר לחיות בטובה בעת רעה!

ואם זו השאלה. הרי שנוגעת היא גם לנו, גם אנו רוצים לדעת זאת, על כל צרה שלא תבוא.

את התשובה לכך קבלתי באוטובוס בו נסעתי מישיבת חדרה לבני ברק. זהו קו ׳מאסף׳ המגיע מחיפה, מלא וגדוש. אין בררה, ונסעתי בעמידה. לידי עמד יהודי חרדי ופניו קורנות. כל הדרך זמזם נעימות שמחות וטופף ברגלו כרוקד.

הסתקרנתי. אני אוהב שמחה, היא הדלק של ההתעלות. חיכתי כנגדו, ושתפני בשמחתו: ״אני נוסע לחתנת אחיני בבני ברק״, ספר. אחלתי מזל טוב, והבנתי אם הוא נוסע לחתנה, הוא רוקד כבר בדרך!

והגמךא אומרת (מועד קטן כה ע״ב) שכאשר נשמת הצדיק עולה למרום, ״רוכב ערבות [הקדוש ברוך הוא] שש ושמח בבוא אליו נ?ש נקי וצדיק, ושמח בו ככלה חדשה״. ממש ׳שמחת חתונה׳!

ואם כן, האדם הולך ונוסע אל בית עולמו (קהלת יב, ה), שם יחזה בנעם ה׳ ויבקר בהיכלו, ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה״ (ברמת יז ע״א), ואיך לא יעלזו בדרך, ולא ירקדו משמחה!

וזהו שספרו (תענית כב ע״א) שרבי ברוקא פגש באלוהו הנביא בככר השוק בעיר לפט. שאלו: האם מצויים כאן בני העולם הבא. סקר אליהי הנביא את באי השוק והשיב בשלילה. לפתע הגיעו שנים, ואמר: אלו בני העולם הבא. הלך אצלם ושאלם במה הם עוסקים – מרעיש הדבר! עזב את אליהו הנביא, כדי לברר הדבר! אמרו לו שהם בדחנים, שמחים ומשמחים. כשהם רואים אנשים מדכדכים, הם משמחים אותם. אנשים מסכסכים, משלימים ביניהם.

וכבר העירו, שהרי ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״ (סנהדרין צ ע״א), ומדוע לא מצא אליהו הנביא בני העולם הבא באותו שוק, וכשהצביע על השנים היו צריכים לומר מה מעשיהם שזכום בכך. והתשובה, שאכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וישמחו שם. אבל יש שהם בעלמא הדין בני העולם הבא, ושמחים כבר כאן!

וזהו שאמרו (בבא בתרא יז ע״א) שהאבות הקדושים חיו חיים שהם מעין העולם הבא ולא חסרו כל טובה. ולכאורה אינו מובן, וכי בהשלכתו לאור כשדים ובהיותו בבור הכלא בכותא, בעת הרעב ובלקיחת שרה, לא חסר אברהם אבינו כל טובה. ויצחק אבינו, בהתנכלות הפלשתים ובאבדן מאור עיניו. ויעקב אבינו בצרת לבן ועשו, דינה ויוסף. אבל הכיל היה זניח, כי חיו ״כימי השמים, על הארץ״. במבט שמימי, וכל השאר טפל בעיניהם!

האמת היא, שכלנו יודעים זאת בשכלנו, מבינים זאת בדעתנו. אבל לחיות, חיים כאן. רוחשים על הארץ, ״ישני עפר״. אשרי אלו שהגביהו משגיהם, שהם בבחינת ״החכם עיניו בראשו״ (קהלת ב, יד!!

ואספר – בקרתי בניו יורק, קבעתי ראיון עם יהודי עשיר, להתרימו למוסדות תורה. נסעתי למנהטן, הגעתי לכתובת, גורד שחקים ענק. איזו כניסה, אלו עמודים, איזה הדר. אבל איפה הוא? בקומה הששים. נשאתי את ראשי. נסיתי לשער היכן זה. החלונות נראו כנקדות זעירות. טוב, נכנסים. עולים במעלית, מגיעים, המזכירה מאשרת, נכנסים. חלון ענק, העיר פרושה כעל כף היד. הסתכלתי למטה. הרחוב נראה כסרט צר. המכוניות כצפון, האנשים כראשי סיכה. ואז הבנתי –

כששורצים למטה, על הקרקע, מתפלשים באשפה. כל דבר נחות נראה גדול וחשוב, והדברים הגבוהים, הרוחניים, נראים כיה קטנים. אין ספק במה בוחרים לעסק: בדברים הממשיים והגדולים…

אבל כשזוכים ועולים, ומתבוננים למטה, רואים כמה זה קטן וזעיר ואז זה לא מטריד, ול'א מפריע. אולי מציק, לא יותר. אתם יודעים, אני מתפלל ב״לדרמן״. אין שם ממש מקומות קבועים. גם לא כל המתפללים קבועים. ומנינים יש שם, בלי עין הרע. הכלל, התפלל לידי אברך חשוב. לאחר התפלה התעניינתי בשלומו: ״יש שפור במצב?!״

נדהם, הקדיר מצחו. נסה להזכר, ותמה: ״מה לא היה טוב?!״ אולי החלפתי אותו במישהו אחר, קורה. אצלו, ברוך השם, הכל בסדר. אבל אני התעקשתי לקים בו מצות בקור חולים: ״שלשם חככת את גב היד, היתה שם עקיצת יתוש!״

״אה, זה״, הפטיר בבטול, ״זה כלום, וגם עבר!״ ״ברוך רופא חולים״, קראתי ברגש.

נו, באמת, גם אתם מבינים שלא עושים ענין מעקיצת יתוש. ומה כל טרדות העולם, אם לא עקיצת יתוש! :

ולמדתי זאת, בספור מן הגמרא.

שספרו [בבא מציעא קיד ע״א] שרבה בר אבוה מצאו לאליהו הנביא בבית קברות של נכרים. שאלו שאלה בהלכה, והשמיעו מקורה בגזרה שוה מן התורה.

שאלו למקור הלכה מן המשנה, וענה מאיזה פסוק נלמדת. שאלו: ״ולאו כיהן הוא מר, ומדוע עומד בבית הקברות״.

ענהו: ״וכי אין מר לומד סדר טהרות, שרבי שמעון בר יוחאי אמר בבריתא שקברי נכרים אינם מטמאים באהל?!״

השיב בכאב לב: ״בארבעה סדרי משנה הנהוגים בזמן הזה [פירש רש״י: מועד נשים ונזיקין, ןסךר קדשים שכל העוסק בו כאלו מקריב קךבנות (מנחות קי ע״א)] איני בקי דיי. בשנים שאינם נוהגים למעשה [סדר זרעים שאינו נוהג בחוץ לארץ, !רבה בר אבוה היה בבבל, וסדר טהרות אהיה בקי?״ [וכבי העירו בתוספות שודאי היה בקי במשניותיהם, אך לא בבויתות ובתוספתות, ואמרה זו של ובי שמעון בר יוחאי בריתא היא].

שאלו: ״ומדוע, באמת, אינך בקי בהן?״

השיבו: ״מפני דחק הפרנסה״ –

[להשתאות: אלו הייתי אני פוגש באלוהו הנביא, וההורה משוש חיי, ואיני יכול להגות בה כראוי מפני דחק הפרנסה, שאם אין קמח אין תודה. והיה מוכן לענות על שלוש משאלות, מה הייתי מבקש, הלא אין ספק: גפן, ראשי תבות געזונט [בריאות], פתסה, נחת. מי לא נזקק להם, און בעסער האט נישט קיין שעור, לטוב יותר אין גבול –

ורבה בר אבוה שאל שאלה ראשונה, בהלכה. שניה, בהלכה. ושלישית, בהלכה. ועניו? גזרה ממרום, ומקבלה באהבה! אבל מששאלו אליהו, ענה –

לקחו אליהו, הנחהו והעלהו לגן עדן, ואמר לו: ״פשט גלימתך ולקט מעלים אלו!״

לקט ולקח. בצאתו שמע קינה: ״מי אכל עולמו בחייו, כרבה בר אבוה!״

כשמעו, חבט גלימתו וזרקם. ועם זאת קלטה גלימתו ריח גן העדן, ומכרה בתריסר אלפי דינרים. חלקם לחתניו. עד כאן דברי הגמרא. ויש לעץ, מה בקשו להשמיענו. ובכלל, המעשה תמוה: מדוע לא הנחילו אליהו הנביא אוצר, כבמעשה ד״איש חסיד היה״. מדוע, אם העלהו לגן העדן, השמיעו את הקינה. מדוע לא אמר לו: ביכלתי להעשיר, אבל בכך תאכל ערלמף בחייף. ואם לא רצה להנות אף ממחיר הטלית, מדוע מכרה. ומדוע חלק הכסף לחתניו, ומדוע השמיעונו זאת לדורות?!

המון תמיהות, והתשובה אחת.

אין לף אדם שאין לו יסורים, אמרו חכמים (שוחר טוב, תהלים ג). לרבה בר אבוה! היו נסיונות עיני מרוד. ונניח שיהיה עשיר, האם חייהם סוגים בשושנים?! וכי על כל צרה יפנה לאליהו הנביא, ומכל צרה יחלצו?!

ובכלל, מה שנקצב לאדם יקבל, ומה שלא נקצב לו אינו לטובתו. אבל אליהו הנביא יכול להורות לו, איף אפשר לעבר את החיים

וצרותיהם בלא לסבל. רוחה, בתוך הצרה. בבחינת: ״בצר, הרחבת ליי׳ (תהלים ד, ב). וכיצד? עם ׳.ריח גן עדן׳ לא, את גן העדן עצמו ננחל לעתיד לבוא, אבל עצם הידיעה אודותיו, עצם המשגים בו, מנחמים! זה מקהה את העיקץ, ומגמד את הצרות!

זאת למד: כמה נפלאה הטלית המהוהה שקלטה את ריח גן העדן, באיזה סכום נמכרה, ובקש להנחיל ידיעה זו גם לחתניו!…

תוספות –

המעשה ברבי זושא שאמר לא היה לי מעולם רע…

משל על הקונה מרגלית ב-5 מליון $ שעלתה לו 300 אלף $, ואוכל בבתי תמחוי בדרכו, והוא מאושר!

המעשה באורי זהר שכשיש לך 1000 דולר בכיס אתה מדבר אחרת…

אנשי בדוחי אנן וכו' אז הגשש החיור יזכו לעוה"ב? אלא שמחים ומשמחים! הליצן מהקרקס זה אני…

המעשה שהתפרסם בתקשורת על שיחותיו של אולמרט עם זקן על ברק שהוא מקנא באאודי 8 שלו, "שהיא חתיכת טנק" והוא גם רוצה ולכן לוקח שוחד. ושהוא מקנא בו שהוא טס במחלקה ראשונה… כמו ילדים קטנים בני 17…. זה האדם הקטן לעומת האדם הגדול – שכל ענייני העוה"ז מתגמדים אצלו.

[אמר לי מנדהו שהם שווים את הסמל של האאודי… הבנת? לא, השבתי, והוא הסביר – יש עליו 4 אפסים…]

*

מעלת הקרב אל הצדיק

[מתוק האור על מגילת אסתר עמ' 500 בשם הגר"א קרלינשטיין]

עפרון אומר לאברהם ד' מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא? מיד וישקל אברהם לעפרן את הכסף. מדוע כאן נכתב בלא ו'?

חז"ל אומרים: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ: (משלי כח, כב)

זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של אברהם, ולא ידע כי חסר יבואנו, שחיסרתו התורה ו'. (בר"ר נח-ז)

ותמוה – וכי אכפת לעפרון חסרון ו'?

סיפר ר' משה סולוביציק מציריך שלאחר התמוטטות בריה"מ ייסד במוסקבה ישיבה שנקראה תורת חיים, וצעירים רבים נהרו אליה. היה שם בחור עם שאיפות גדולות אך לא הצליח להתקדם. כשראו שהוא הגיע למיצוי יכולותו, דנו האם יש טעם שימשיך בישיבה. כששמע הבחור את הנידון, פרץ בבכי. נפשי חשקה להדבק בתורה הקדושה! שאלוהו, אך מה יש לך מכך? והוא פתח בסיפור.

בתקופת השלטון הסובייטי, הקג"ב היה שולט ללא מיצרים, וכל האזרחים חיו בפחד מתמיד. פעם אחת ישבתי במסעדה ולגמתי קפה, ולפתע נכנסו המשטרה החשאית ועצרו את כולם. התברר שהיו שם אנשים שפעלו פעילות חתרנית, והם היו בטוחים שכל באי בית הקפה קשורים לענין. הם חקרו אותי במשך שבועות ארוכים שהפכו לחודשים עד שנאלצו לשחרר אותי. הבנתי שלשיטתם ברגע שהייתי בחברת אנשים כאלה, הגם שאין לי קשר איתם, זה מחבר אותי אליהם.

המשיך הבחור והסביר לרבנים שלא הבינו את הקשר לענין, הביטו, יום יבוא וישראל יזכו לגאולה, ומי יזכה למקום של כבוד? מי שדבק בתורה. אני גם ארצה להיות ביניהם, אך השומר יעצור אותי ולא יתן לי להיכנס. הוא יבחן אותי ופי יאלם. לא למדתי. ואז אומר לו שאני בעבר נכלאתי בעבור שהייתי בסביבה של עוברי חוק, ואם כן מרובה מדה טובה פי חמש מאות על מידת פורענות, וכאן בישיבה הייתי בחברת לומדי תורה, ההסתופפות בצילם חיברה אותי אליהם. מה שנכון אצלם נכון גם אצלנו!

לאחר שסיים הבחור, שאלת המשכו בישיבה לא עלתה עוד על הפרק.

הגוי השפל – עפרון, הייתה לו הזדמנות להיות מחובר לנצח לאדם הענק – אברהם אבינו, הוא יכול לתת את חלקת שדהו לאברהם, ולהתחבר לצדיק. אך הכסיל הזה לא עמד בפיתוי, וביקש תשלום מלא. על ידי זה ניתק עצמו מן הצדיק לנצח.

הדבר נרמז באות ו' שנחסרה משמו. אות ו' מסמלת חיבור, אני ו' הוא, הו' נחסרה לרמז שנחסר לו החיסרון לצדיק!

מכאן מהרב נבנצל מחומש במדבר:

מה שיש להבין מדוע חז"ל מכנים אותו רע עין, והרי בסה"כ לא התחבר לקדושה, הוא לא עשה דבר רע?

אלא אומר הרב נבנצל אנו למדים מחז"ל שאי התקרבות לקדושה, אי התדבקות בצדיק, כמוה כריחוק, שהינה חז"ל אומרים שמי שיש לו ביהכ"נ בעירו ואינו נכנס להתפלל נקרא שכן "רע". הגם שהוא פאסיבי. הוא "רק" לא בא להתחבר. די בכך שיחשב לרע. עפרון רע עין. יכולת להתקשר לצדיק ולא התקשרת.

הנה זה מה שקרה עם לוט. כשלוט התחבר עם אברהם אבינו, "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים". לשם מה ציינו ההולך את אברם, והרי לפני כן הוזכר ויעל אברם ממצרים ולוט עמו הנגבה? אלא לומר לנו "מי גרם לו זאת [שהעשיר?] הליכתו עם אברהם. [פס"ר ג-לו]. הרי שהחיבור לצדיק מועיל לאדם אפילו בחומריות!

ומה נגרם ללוט בשל פירודו מן הצדיק?

כאן היו התוצאות הרות־אסון: ״ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו״ (בראשית יג, יא) – דייקו חז׳׳ל: מדוע לא נאמר ׳ויסע לוט מקדם, למזרח, בו שכנה סדום? – אלא מכאן, שלוט הסיע עצמו ״מקדמונו של עולם, אמר: אי־אפשי לא באברהם ולא באלוקיו״ (בראשית רבה מא, ז). למרות הפשט, חייבים לפרש שלוט לא אמר זאת בפירוש, שהרי המשיך להכניס אורחים ואפילו במסירות־נפש. ואם תאמר שזוהי מצווה שכלית שגם מי שאינו מאמין בה, מקיימה, אבל הרי גם אפה אז מצות, מצווה שלא היה לה כל טעם הגיוני באותה תקופה, אם כן ודאי, שהמשיך להאמין באלוקי אברהם. אלא שכוונת המדרש היא זו: מי שעוזב את בית החסד של אברהם, ובוחר ״חברותא״ כסדום הרשעה – אות היא שפנימיותו זועקת: אי-אפשי באברהם ובאלוקיו! עובדה שהמשיך לגור בסדום, אף לאחר שבתו הומתה במיתה אכזרית ב״אשמת״ עשיית חסד (פרד״א כה). והוא שאומרות הבריות: אמור מי הם חבריך – ואומר לך מי אתה. (בשיחות לספר בראשית עמ' פב, מבואר מדוע יש בעצם עזיבת אברהם, משום התנתקות מאלוקיו. ושם בעמ' קטו, הסבר בכיוון נוסף).

נטישת חברתו של אבי החסד, לטובת ההטבות הכלכליות המפתות של סדום – זו גרמה לקרע תהומי בינו לבין אברהם, קרע, שלא התאחה אף עם חידוש הקשר, בעת שהציל אברהם את לוט מן השבי.

ומניין שקרע זה עומד בתוקפו גם כיום? – מן ההלכה שהזכרנו לעיל: עמון ומואב, צאצאי לוט, אינם רשאים להתחתן בצאצאי אברהם עד עולם! פירודו של לוט מאברהם – הפריד את בניו לנצח מבני אברהם.

ומעניין: שכאשר מתארת הגמרא את חלקם של עמון ומואב בחורבן הבית, היא נוקטת ביטוי השייך לנושא שלנו: עמון ומואב, שכניה הרעים של ירושלים היו! (סנהדרין צו:). שכנות רעה, שהתבטאה בכך שעודדו את נבוכדנצר לעלות על ירושלים.

בתחילה היה לוט שכן רע, שלא התקרב לאברהם, כעפרון שיכל להתקרב ונשאר בחוץ, ולבסוף – בניו – כבר הולכים ומזיקים, כשכנים רעים ממש. וכפי שמבאר המהרש״א בהסברו לגמרא זו, את החומרה שיש בשכן הרע: כיוון שהוא כה קרוב אליך – מביט מן החצר, דרך החלון, שומע את קולך וכו׳ – הריהו מבחין בכל נקודת־תורפה שלך! נבוכדנצר חשש לתקוף את ירושלים מפחד אלוקי ישראל – אך עמון ומואב, השכנים ממזרח, אימצו את לבו בידיעות על הנעשה בממלכת ישראל הסמוכה: הם דיווחו לו על מצבם הרוחני הירוד של ישראל, ואף ציטטו לו פסוקים מדברי הנביאים, המבשרים את חורבן ירושלים!

צא ולמד, עד כמה הרת־אסון יכולה להיות החלטה בודדת, באשר לעתידו של האדם: ההחלטה להיפרד מאברהם, גרמה ללוט ולזרעו אחריו נזק נצחי! נזק שאיננו הפיך!

עלינו לקרב רחוקים – אך בזהירות!

ובמאמר המוסגר: כיצד זה דורשים מחד גיסא, שאברהם יפרד מלוט, ומאידך, דורשים מלוט להישאר בבית אברהם?…

– התשובה פשוטה: הטוב ביותר היה, שלוט ישאר בבית אברהם, יושפע לטובה וישפר את מעשיו. ואכן, מצאנו בחז״ל ביקורת על אברהם, אבי המחזירים בתשובה, שלא חיזר דיו אחר לוט להשיבו בתשובה: ״לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק!!״ (בר״ר מא, ח). ואם תאמר: וכי אברהם אשם, בכך שלוט אינו משפר את מעשיו? הלא שכינה פרשה ממנו בגלל לוט, ובחז׳׳ל (שם) מובאת אפילו דעה, שהכעס היה על שאברהם מתחבר ללוט!…

– עונה מורנו הרב דסלר זצ״ל, בשיטתו הידועה שאין מחלוקת בין דעות שונות באגדה: אמנם בקרו את אברהם על שאינו מקרב דיו את לוט, ומאידך, שכנותו של לוט פגעה ברוחניותו של אברהם, ולכן היה חייב להיפרד מלוט.

הפיתרון, הוא תמיד באדם עצמו: אברהם היה צריך להעלות את דרגתו הרוחנית האישית, וכך לא היה לוט משפיע עליו לרעה! (״מכתב מאליהו״ ב, עמי 168).

ואגב: שמעתי דיוק יפה בדברי האונקלוס, על הפסוק בו מציע אברהם ללוט להיפרד: ״…הפרד נא מעלי: אם השמאל ואימנה, ואם הימין ואשמאילה״ (בראשית יג, ט). אונקלוס בחר לפרש את הדברים, ולא להסתפק בתירגום מילולי: ״אם את לצפונא – ואנא לדרומא, ואם את לדרומא ־ ואנא לצפונא״. ומדוע? – להדגיש שלמרות שאברהם נפרד מלוט, הוא חרד לגורלו הרוחני, ומציע בפניו שתי הצעות בלבד: לצפון או לדרום. אך לוט – בחר בדווקא באפשרות השלישית: למזרח, לסדום… והנה למרות זאת, נתבע אברהם על שהיה בכוחו לרומם את לוט. נמצא, שאין בדברינו פטור מלתקן עולם במלכות ה׳ – אלא שצריכים אנו הכנה הגונה, ועמה: זהירות כפולה ומכופלת, לבל ניפגע בעת עשיית המצווה. וכמאמר החסידי: מטאטא, מנקה את כל העולם ־־ אך הוא עצמו מתלכלך.

תיקון פירודו של לוט ־־ ברות!

מי מצאצאי לוט, הצליח לאחות – ולו לעצמו – קרע זה שבין לוט לאברהם?

רות המואביה. שהרי מקובלנו: בנקודת הקלקול, שם יש לתקן. ואם לוט קלקל בפירוד מן הקדושה, הנה באה בת בתו ומתקנת בדבקות בקדושה! וכפי שנקרא בחג השבועות במגילת רות: ״…ורות דבקה בה״ (רות א, יד). ברגע שניתקה את קשריה עם מואב, עם בית המלוכה של אביה, ודבקה בקדושה, בנעמי – זוהי תשובת-המשקל לפירודו של אבי-אבותיה מן הצדיק! ובעוד לוט עוזב את הקדושה עבור ״שיפור״ מצבו הכלכלי(שכבר כלל ״צאן ובקר ואהלים״, כמתואר בפסוק…) – הנה מתקנת נכדתו בדבקות בקדושה, אף במחיר עוני ושפלות מתוך רצון עז, לדבוק בקודש ויהי־מה! אפילו אם תיאלץ בת־המלכים, ללקט שיבולים עם הנמושות.

ערפה: ההחמצה הקשה ותוצאותיה

ואגב, ממש בנקודה זו בה תיקנה רות, יש הוכחה נוספת לנזק הנצחי שממיט אדם על עצמו, בהחליטו להיפרד מן הצדיק: גם ערפה, כרות אחותה, רצתה לדבוק בנעמי בכנות, שהרי בכתה ועיניה זלגו דמעות. אך בסופו של דבר – נשקה לחמותה וחזרה לאחוריה. וידוע, שהלכה וחברה לפלשתים, ובשכר ארבע הדמעות שהזילה בפרידתה מנעמי (״ותבכינה עוד״ ובכל פעם שתי דמעות) יצאו ממנה ארבעה גיבורים רשעים, ובהם גלית (סוטה מב:).

ונראה לעניות דעתי, שיש להוסיף ולרדת לעומקם של דברי רבותינו: המתבונן בדברי חז"ל על לוט, מבחין שייחסו ללוט תכונות שליליות קשות לאחר שנפרד מאברהם (ברי׳ר מא, ז; נא, ט; הוריות י: ועוד). וכן בערפה: חז"ל מוסרים שביום בו נפרדה מנעמי, ירדה למדרגות שפלות ביותר (רות רבה ב, כ; סוטה מב:). בעקבות דבריהם אלה, נראה להסיק מכאן כלל בעל משמעות חשובה, עבור כל מי שזכה להתקרב לקדושה:

אדם שהיו לו רצון ואפשרות להתחבר לקודש, הרי שככל שהסיכוי היה גדול יותר וקרוב יותר למימוש-כן תגדל ההדרדרות שתבוא בעקבות אי ניצול אפשרות זו! מכיוון שלערפה היתה מחשבה אמיתית, להתחבר לצדקת כנעמי למרות כל הקשיים הכרוכים בכך; ומאחר שנכונות זו היתה כה עמוקה, עד שעיניה זלגו דמעות ־ אות הוא שבנפשה נוצרה הכנה למעשה בעל ערך גדול; למהפך של מצבה הרוחני, מקצה אל קצה.

וכאשר עוצמה נפשית כזו אינה מנוצלת לטובה- הכרח הוא שתנוצל לרעה! כוח נפשי אדיר כל כך, חייב להשתחרר ולבוא לידי ביטוי מעשי. ואם ננעלת בפניו האפשרות החיובית ־־ יתועל כוח גדול זה לשלילה.

בדרך זו הסביר הרמב״ן (במדבר ו, יד), את חובת הנזיר להקריב חטאת בתום נזירותו: כיוון שכבר זכה לעלות למעלת נזיר, וכעת נוטש הוא את מעלתו וחוזר ״להיטמא בתאוות העולם״, כלשונו – עליו לכפר על כך! בעוד שאדם מן השורה שלא עלה למדרגת נזיר – אינו נתבע להגיע למדרגה זו.

וכן הוא בלוט: מי שכבר היה קשור לצדיק כאברהם, מי שיישם בפועל ובמסירות־נפש מאורחות חייו של אבי החסד, וכעת בחר להינתק מן הקדושה – בו־ברגע מתרחש בנפשו מהפך מהותי וקוטבי: כל כוחות הנפש שנוצלו עד כה להתעלות בקרבת הצדיק, ינוצלו מעתה לרעה, בהשראת שכנותם השלילית של אנשי סדום, הרעים והחטאים.

*

שלוחי מצוה – כיצד ניזוקו?

 [מתוק האור]

שכרם של שלוחי מצוה בזה ובבא. לספוד לשרה ולבכתה (בראשית כג, א-ב)

נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. [רש"י].

שלוחי מצוה אינן ניזוקין

הגמרא (פסחים ח,ע"א) אומרת שאדם המתעסק רק בבדיקת חמץ ולשם כך מחפש בחורים ובסדקים אינו צריך לחשוש מנחשים ועקרבים שכן ישנה הבטחה ששלוחי מצוה אינם ניזוקין.

והנה, אחת המצוות הגדולות שהיו בעולם היא מצות העקידה, אשר עד היום אוכלים ישראל את מתן שכרה. ואם כן, הקשה רבי חיים קנייבסקי שליט"א איך יתכן שמיד לאחר שקיים אברהם אבינו מצוה גדולה כזו נפטרה שרה כששמעה על כך והוא נשאר אלמן? כיצד אפשר להבין שדוקא בעקבות מצוה כל כך גדולה הוא ניזוק? איך מסתדרים הדברים עם ההבטחה על כך ששלוחי מצוה אינם ניזוקים?

השאלה מתחזקת עוד יותר לפי דברי הגמרא (שבת קיח ע״ב) ״ואמר רבי יוסי: יהא חלקי ממתי מצוה״, ופרוש הדברים: הלואי ואזכה למות בדרך לעשיית מצוה.

ומקשה רבי חיים: כיצד יזכה למות בדרך לעשית מצוה, הרי כתוב ששלוחי מצוה אינם ניזוקין?!

שאלה דומה מתעוררת גם על דברי הגמרא (חולין ז, ע״ב): ״דם נקוף מרצה כדם עולה״, כלומר: אם אדם קבל מכה בבוהן יד ימינו, ולאחר מכן, עוד לפני שנתרפאה ידו, הוא מקבל באותו מקום מכה נוספת – היא כואבת לו מאד, דבר זה מרוצה לפני הקדוש ברוך הוא כמו דם של קרבן עולה. אמנם, כבר אלפים שנה לא זכינו להקריב קורבן עולה, אך מי שמקבל מכה בבוהן יד ימין פעם שניה, ״והוא דקא אזיל לדבר מצוה״ – הוא עסוק במצוה, זה מרצה לו כאלו הקריב עולה. נתאר לעצמנו אדם שבונה לו סוכה, ובטעות הוא דופק עם הפטיש על האצבע שלו במקום על המסמר, ואחר כך שוב מכון ושוב מחטיא את המטרה, ומקבל מכה באצבעו – זה מרצה כקרבן עולה. אך לכאורה איך קיימת מציאות כזו? כיצד יכול להיות שאדם מקבל מכה מפטיש תוך כדי שהוא עסוק בבניית הסכה שלו, הרי נאמר שלוחי מצוה אינם ניזוקין?!

מתי נזיקין שלוחי מצוה?

לפני זמן מה, קרה מקרה טראגי בפתח תקוה. יהודי אחד בקש מחברו שיסיע לו להחליף גלגל ברכבו התקוע. מיהר החבר לעזר לו, ותוך כדי מעשה החסד, הוא נהרג מפגיעת משאית.

גם כאן יש לתמוה: כיצד יתכן שלמרות ההבטחה של שלוחי מצוה אינם ניזוקין, אנו רואים במציאות שפעמים רבות שלוחי מצוה, אכן, ניזוקין?!

מבאר רבי חיים קנייבסקי: אם נגזר על האדם בראש השנה שתהיה לו שנה טובה ללא צער וללא נזק, והוא ילך לקים מצוה, ואפילו כזו הכרוכה בסכנה, הוא לא ינזק ממנה. אך אם נגזר על האדם בראש השנה שבשנה זו הוא יצטער, יתכן והוא יקבל את הצער תוך כדי עשיית מצוה.

לדוגמא: לאדם שנגזר עליו שבשנה זו יפול פטיש על ידו, קימות כמה אפשרויות לקבלת הגזירה הזו: אם אינו זכאי, כאשר יעבור ברחובה של עיר, יפיל פועל פטיש על ידו ממרומי הפגומים ויגרם לו צער. אך אם הוא זכאי, הוא יקבל מכה כזו תוך כדי בנית סוכה, כאשר הוא מוסר את נפשו על קיום המצוה.

כמו כן, אדם שנגזר עליו למות, יכול למות בכל מיני מצבים ובכל מיני מקומות, שבחלקם אינם נעימים בעליל. אך אם הוא זכאי, ימות בדרך למצוה, והדבר יחשב לו שמת בעבור המצוה. כלומר: המצוה לעולם לא תהיה הסיבה לגרום לאדם צער או נזק, אלא שכאשר נגזר עליו, ממילא, צער או נזק, זוהי זכות בעבורו שיקבל צער זה בעת שהוא עסוק במצוה.

לפי זה מתורצת השאלה שנשאלה: כיצד יתכן שאדם יקבל מכה תוך כדי עשיית מצוה? משום שנגזר עליו שיקבל מכה, והוא זכאי לקבל אותה תוך כדי קיום מצוה. וכן אומר רבי יוסי, הלואי שכאשר יגיע זמני למות יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, כלומר: אמות בדרך לקיום מצוה. ובאופן דומה – שרה אמנו היתה גדולה כל כך, עד שהקדוש ברוך היא זיכה אותה למות תוך כדי קיום המצוה הגדולה ביותר בעולם – מצות עקידת יצחק, וכן על אברהם נגזרה הגזרה שיתאלמן, אך בגלל צדקותו זכה לקבל את הגזרה בעקבות מצות העקדה.

בבני ברק חי יהודי יקר שהיה נהג אוטובוס. האיש קיבל התקפת לב, ומכיון שלא היה רשאי לעבוד יותר, ישב בביתו. ככל יהודי כשר היושב מכורח הנסבות בביתו, החל ללכת לבית הכנסת ולשמוע שעורי תורה בקביעות, ולאחר מכן החל לחלק תה ועגות למתפללי בית הכנסת, ושימש בתפקיד שמש בית הכנסת. יום אחד, באמצע חלוקת השתייה, צנח האיש תחתיו ומת. הלויתו יצאה מתוך בית הכנסת וערכו לו הספדים בתוך בית הכנסת, כפי שנוהגים לעשות לתלמידי חכמים גדולים ולראשי ישיבות!

בדרך כלל, אנשים פשוטים אינם זוכים לכבוד כה גדול, אך אותו יהודי זכה למות בתוך בית הכנסת תוך כדי עשית מצוה ולכן זכה במותו לכך.

הרבנית קרלנשטין מאשדוד נפטרה בתאונת דרכים, כאשר היתה בדרכה לסמינר ללמד את בנות ישראל.

תחלת הקמתו של ״בית יעקב" היתה רצופה בהתנגדות, והיו רבים שציטטו את דברי הגמרא שכל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות.

אולם כאשר שלחו לשאול בנדון את החפץ חיים: הוא אמר: ״אוי לי, דבר כה גדול נעשה בעולם, ואני לא הייתי שותף לכך?״

ההשכלה האיומה הביאה לכך ששום בת לא ניאותה להינשא לבחור ישיבה. סיפר רבי מרדכי מן זצ״ל שבמיר ישבו בחורים בני שלושים וחמש או ארבעים, עד שהוא, אשר הגיע לשם בגיל עשרים ושלוש לא העלה על דעתו לחשוב על שידוכים, ממש כמו שבחור בר מצוה אינו מעלה על קצה דעתו לחשוב על כך…

כשפגש רבי מאיר שפירא מלובלין ברבי ירוחם ליבוביץ ממיר הוא התענין אצלו כמה בחורים מבני הישיבה כבר נישאו? – ״ארבעה״ השיב לו רבי ירוחם, וכמה תלמידים מונה הישיבה? – ״ארבע מאות״, היתה התשובה… ״בעזרת ה', תוך מאה שנה כולם ינשאו״, ברך רבי מאיר שפירא…

כאשר נסע רבי מרדכי מן לישיבה נסעו איתו עוד שלושה עשר בחורים, אשר בראותם את תנאי הישיבה, סבו על עקבותיהם והותירו אותו לבדו. כל האחרים פרקו מעליהם עול תורה ומצוות, וכאשר הגיע רבי מרדכי לביתו ב״בין הזמנים״ צחקו עליו שהוא יתחתן לבסוף עם בחורה נכה… הענין כה כאב לו, עד שסירב לחזור בתחילת הזמן לישיבה, ולבסוף כאשר חזר, לא שב הביתה במשך שלוש שנים, רק כדי לא לפגוש בהם!!

שרה שנירר במפעלה להקמת ״בית יעקב״ הצילה את העולם, עד כדי כך שכיום, מי שאינו בן ישיבה מתקשה למצוא שידוך…

אם כן, כאשר הלכה הרבנית קרלנשטין ללמד את בנות ישראל היא היתה בדרכה לקיום מצוה גדולה, ואם כן ־ כיצד ניתן להבין שנפטרה?

אלא, הסביר רבי חיים קניבסקי, אשר הגיע לנחם את האבלים – נגזר עליה למות, והיא זכתה שתהיה בדרך ללמד את בנות ישראל אמונה ומצוות.

הסבה לקבלת הפטיש בבהן…

ואם תתמה, מפני מה צריך הצדיק לקבל יסורים על אף היותו צדיק?

זוהי שאלה עתיקת יומין אודות ״צדיק ורע לו רשע וטוב לו״

שרה היתה עקרה במשך שבעים וחמש שנה, ואילו הגר, רק מתחתנת, ומיד היא מעוברת. שכן, כדי להוליד את ישמעאל אין צורך בזמן רב מדי, אך כדי לזכות ליצחק צריך שבעים וחמש שנות עקרות והרבה מאד דמעות…

איך יתכן שלשרה יהיה רע, ולהגר, לעומתה, יהיה טוב?

דוד המלך אומר (תהלים צב, ז): ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״. מהו ההבדל בין כסיל לבער?

תערוכה גדולה של כלי טיס נערכה בחוצות העיר. רוב המבקרים היו כ״בער״, הם דאגו להתבונן במטוס, להצטלם לידו. ואחר כך שבו הביתה מבלי שהבינו הרבה. אולם כאשר הגיע למקום ״כסיל״, הוא בקש מן המדריך לשאול משהו, והתענין מדוע הבורג שנמצא בכנף נמצא בצד ימין ולא בצד שמאל… ׳שוטה שבעולם׳, נענה המדריך ואמר לו, ״וכי את שאר הדברים אתה כן מבין?״….

באופן דומה מתנהג הכסיל בעולם. הוא סבור שהוא מבין הכל, חוץ מכמה דברים… לדוגמא: איך מסתדרת העובדה שאין לו, באופן אישי, כסף – עם ההשגחה הפרטית?… וכיוצא בכך.

לכן אומר דוד המלך: ״איש בער לא ידע״, הבער אינו יודע מאומה, אבל ״וכסיל לא יבין את זאת״, הכסיל שואל על עובדה מסוימת ואינו מבין ״את זאת״. ומהי שאלתו? –

עיני בשר ודם רואות צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ואין הן מסגלות להבין את חשבונות שמים. בני אדם רואים את הרשעים מצליחים, ״בפרוח רשעים כמו עשב׳ (שם ח) – הרשעים פורחים: יש להם מכונית וולוו, נהג פרטי, משרד מפואר ומזכירה, יש להם כל כך הרבה טוב! והפסוק ממשיך: ״ויציצו כל פעלי און״ דוקא כל פועלי האון, אלו שעושים רע, מצליחים באופן מיוחד!

מדוע עושה זאת הקדוש ברוך הוא? שואל דוד המלך, ומתרץ: ״להשמדם עדי עד״, בלי העולם הבא לא תהיה להם שום זכות והם ישמדו. לרשעים אלו מגיע גהינום על מעשיהם בעולם, ואכן שמור להם מקום טוב שם… אבל, משום שמפעם לפעם הם קימו מצוות, אומר הקרוש ברוך הוא: אתן להם את הטוב בעולם הזה, כדי לסיים את החשבון בעולם הזה, ובעולם הבא הם יענשו.

ובצדיקים נוהגים להפך, מכיון שלעתים חוטאים גם הצדיקים, כפי שנאמר (קהלת ז, כ) ״אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אומר הקדוש ברוך הוא: אעניש אותם בעולם הזה באמצעות כמה צרות ומכאובים. הוא מכה אותו בכמה פטישים דוקא על הבוהן הימנית שלו… כדי להביא לו בעולם הבא מיד את כל שכרו.

הקושיות נובעות מקוצר ראיה

מאחר ואנו קצרי ראי ואיננו מבינים את הנהגת ה׳ בעולם, מתעוררות אצלנו קושיות ותמיהות, אולם אם רק נזכיר את קוצר השגתנו ואת מעוט שכלנו, תתבטלנה מאליהן כל השאלות, כפי שהחכים ה׳אבן עזרא׳ את שומעי לקחו, ומעשה שהיה כך היה:

פעם באו לפניו שני אנשים לדין תורה וגוללו את סיפורם. שניהם הלכו בדרך והנה הגיע למולם יהודי רעב ובקש מעט אוכל, הסכימו השנים לחלק עימו את מזונם והשלושה התישבו לסעודה, כשכל אחד מוציא משקו את מה שהיה בו. הראשון הוציא שתי ככרות לחם והשני הוציא שלש ככרות. חלקו כל ככר לחם לשלושה חלקים שוים, וכך מחמש ככרות נהיו חמש עשרה חתיכות לחם, וכל

אחד מהם קבל חמישה חלקים.

לאחר שסעדו את לבם, קם היהודי השלישי ואמר: ״יישר כחכם! החייתם את נפשי! אך אינני רוצה להישאר חייב, לכן אני מעניק לכם בזאת חמשה זהובים, חלקו אותם ביניכם כטוב בעיניכם״. והלך לדרכו.

התחילו השנים מתוכחים ביניהם. בעל שלושת הלחמים אמר: ״אני הבאתי שלוש כיכרות לחם ולכן מגיע לי שלושה זהובים, ולך שנים כמספר ככרות הלחם שהבאת״. ובעל שתי הכיכרות התנגד בכל תקף: ״הייה לא תהיה, התחלקנו בלחם בשוה וכך גם הכסף יתחלק בינינו לשני חלקים שוים בדיוק!״.

באו לפני ה'אבן עזרא', ששמע את טענותיהם ופסק מיד: בעל השלוש כיכרות יקבל ארבעה זהובים, ובעל שתי כיכרות הלחם יקבל זהוב אחד! לתמיהתם הסביר: מאחר שסיכמתם לחלק כל ככר לחם לשלשה חלקים, יוצא שבעל שני הלחמים תרם לסעדה שש חתיכות לחם, ובעל שלושת הלחמים נתן תשע חתיכות. כל אחד מכם אכל חמש חתיכות, אם כן בעל שני הלחמים תרם לאורח חתיכה אחת מתוך שש החתיכות שלו, ובעל שלושת הלחמים תרם לעומתו ארבע חתיכות מתוך התשע שהביא. ולכן, מי שתרם חתיכה אחת מן הראוי שיקבל זהוב אחד, ומי שנתן ארבע חתיכות יקבל ארבעה זהובים, והענין פשוט וברור.

אך אימרו לי – נשא אליהם את עיניו – אם חשבון שנראה כל כך פשוט אינכם יודעים לעשות, איך תרצו להבין את דרכי שמים בעולם הזה?!…

אני בגן עדן, ואתה בוכה?

רבי יהודה צדקה זצ״ל, כשהיה הולך לניחום אבלים היה מספר מה ששמע מרבי ישראל אבוחצירא, ה׳בבא סאלי׳ זצ״ל.

אחיו, רבי יצחק אבוחצירא, רבה של רמלה, נהרג בתאונת דרכים באפן פתאומי, וה״בבא סאלי״ סרב להתנחם. הוא היה בוכה בלילות, ולילה אחד בא אליו אחיו בחלום ואמר לו: ״אני בגן עדן ואתה בוכה?״

לעתים האסון הוא תוצאה של גילגולי נשמות. בהזדמנות אחרת בא רבי יהודה צדקה זצ״ל לנחם משפחה שבנם הצעיר נספה בדמי ימיו בתאונת דרכים. אמר להם: אסון כזה הוא כמו רעם ביום בהיר, כמו שנאמר ״קול רעמך בגלגל" (תהלים עז, יט). האנשים חושבים שהגלגל של המכונית דרס אותו, אבל האמת היא ״קול רעמך בגלגול", הקדוש ברוך הוא מגלגל נשמות, ולכל אחד יש התיקון שלו. והרעם הזה ־ אלו גלגולי הנשמות.

בשלשלת מלכות יהודה היו מלכים צדיקים ורשעים. אחז היה מלך רשע, בנו חזקיהו, היה צדיק גדול, אשר נעץ בזמנו חרב בבית המדרש ואמר שמי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב, והצליח להשיב את לב העם לאביהם שבשמים. בנו של חזקיהו-מנשה היה רשע, וכשעלה למלוכה הפסיק את עבודת הקורבנות. בנו של מנשה היה אמון, והוא היה גרוע אפילו מאביו – עד שהעלה שממית על גבי המזבח, ולאחר מכן נולד יאשיהו.

יאשיהו היה כקומוניסט… הוא לא ידע מאומה על בורא העולם ועל החובה לקים תורה ומצוות, כבור ועם הארץ גדל, ורק בהיותו כבן שמונה הכיר את בוראו. אך מכיון שלא ידע על מציאות של תורה בעולם, עבד את הקב״ה כפי שעלה בדעתו שיש לעובדו.

בהיותו כבן חמש עשרה ערך 'בדק הבית׳ במקדש, ותוך כדי כך התגלה לו ספר תורה. הספר נפתח בחומש דברים במלים (כח, לו): ״יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת״. התחלחל יאשיהו, החל לאבד את כל העבודה הזרה מעם ישראל והפך לצדיק גדול.

והנה בקש מלך מצרים לעבור דרך ארץ ישראל. יאשיהו המלך שאל בעצתו של ירמיהו הנביא, אשר יעץ לו להרשות למלך מצרים, על פי דברי רבו (ישעיה כו, כ): ״חבי כמעט רגע עד יעבר זעם״. אולם יאשיהו שהבין כי אין זו נבואה, אלא רק עצה טובה, החזיק בדעה הפוכה. הוא סבר כי דברי משה רבנו (ויקרא כו, ג-ו): ״אם בחקותי תלכו… ונתתי שלום בארץ״, עד שאפילו חרב שלום לא תעבר בארצכם, חלים על המצב הרוחני בתקופתו, שכן כולם הולכים בחוקותיו של הקב׳יה, ולכן סרב להרשות למלך מצרים לעבר בארץ ישראל. אך הוא טעה, ועדין היו עובדי עבודה זרה בארץ ללא ידיעתו, ולפיכך כאשר שמע מלך מצרים על סירובו להרשות לו לעבור – פתח במלחמה.

יאשיהו המלך אשר יצא לאותה מלחמה נפצע אנושות, על ידי שלוש מאות חצים שננעצו בו ועשאוהו ככברה… כאשר הבחין ירמיהו הנביא כי הוא גוסס ושפתיו נעות, נרכן לשמע מה בפיו, וכה אמר יאשיהו בדקה האחרונה לחייו (איכה א, יח): ״צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי״…

מקשה ה׳בן יהוידע׳: הלא יאשיהו היה מלך צדיק, ומפני מה הוא אומר: ״כי פיהו מריתי״? ומתרץ, שיאשיהו היה גילגול של אחז מלך יהודה שהיה מאבות אבותיו. אחז היה מלך רשע, אולם כאשר הגיע ישעיהו הנביא להוכיח אותו הוא והתבייש במעשיו והניח על ראשו סל מחורר, מעשה זה הוכיח כי יש בו בושה על חטאיו, ולפיכך זכה שיאשיהו, בדור החמישי אחריו, יתקן את נשמתו, וזאת על ידי שעשוהו ככברה, לרמז שזכה לכך משום אותו סל עם חורים…

בעיני בשר ודם אנו רואים כאן את יאשיהו הצדיק נענש במיתה משנה ובאסון נורא, אך האמת היא ש״קול רעמך בגלגל", הגלגול העומד מאחור מסביר את המהלך.

הם ירדו בתחנה הנכונה…

על אסונות של פטירת אנשים בדמי ימיהם המשיל האדמו״ר מסטרופקוב את המשל הבא: כפרי אחד שהגיע לירושלים המתין לאוטובוס קו חמש עשרה. כשהגיע האוטובוס עלה עליו, ושאל את הנהג: ״לאן מגיע האוטובוס?״

״עד קטמון – ענה לו הנהג.

– ״כמה עולה הנסיעה?״

– ״חמישה שקלים״

התיישב הכפרי באוטובוס, תוך שהוא מהרהר כי חמישה שקלים מהר נוף עד קטמון, הרי זה עסק משתלם.

במהלך הנסיעה, כשהגיע האוטובוס ל׳גאולה׳ ירדו כמה אנשים מן האוטובוס.

פתח הכפרי את החלון בסערה ואמר: ״רבותי, בשביל חמישה שקלים ניתן לנסוע עד לקטמון, למה אתם יורדים באמצע הדרך?!״… ולא הצליח להבין שהם יורדים, כי לכאן הם צריכים לנסוע…

אדם נולד, חי את חייו והנה, שוד ושבר, הוא ירד באמצע הדרך. אנשים מבכים, אם כבר נולדת יכולת לחיות עוד מאה שנים באותו מחיר… והאמת היא שאדם זה הגיע לתיקונו וגמר את תפקידו בימים מועטים, זו בדיוק התחנה שהוא צריך…

הוספנו – מאמר ר' יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצוה, ושאלנו מדוע לא אחר המצוה? והשבנו שבהלוך האדם בהתרוממות הנפש לקיום המצוה. כדוגמת בחור ובחורה מאורסים שהכל ביניהם נופת צופים. וזש"ה 'וארסתיך לי לעולם', והרי מי ירצה ארוסין לעולם? אלא זה הזמן שבו יש הכי פחות מריבות וחיכוכים. הולכים לקראת הנישואין. כך ההולך לקראת המצוה הוא בהתעלות רוחנית.

הוספנו ששרה פרחה נשמתה לעומת אברהם מפני שהיה זה ניסיון לאברהם ולא לשרה, ולכן היא לא קיבלה כוחות לעמוד בו. רק השטן גילה לה מבלי רשות ה'.

*

להודות גם על חלק מהטובה | תודה גם אם זה לא מושלם

[מעין גנים אסולין]

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והתורה מספרת שאחר הספדו ובכיו של אברהם, הוא מתחיל לעסוק בקנית קבר לשרה.

ויקם אברהם מעל פני מתו, וידבר אל בני חת לאמר. גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני. ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. שמענו אדוני, נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבור את מתך. איש ממנו, את קברו, לא יכלה ממך מקבור מתך. כאשר שומע אברהם אבינו דיבורים כאלו של רצון לעזור לו, כתוב, ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת.

אחר כך אברהם אבינו מתחיל לבקש מבני חת שיבקשו עבורו מעפרון שימכור לו את מערת המכפלה. וידבר אתם לאמר, אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני, שמעוני, ופגעו לי בעפרון בן צוחר. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר. ועפרון יושב בתוך בני חת, ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר. לא אדוני, שמעני, השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך, קבור מתך. כששומע אברהם הסכמה מצד עפרון לתת לו את מערת המכפלה, כתוב, וישתהו אברהם לפני עם הארץ.

אומר אברהם לעפרון, אמנם אתה רוצה לתת לי מתנה, אבל אני רוצה רק לקנות. וידבר אל עפרון באזני עם הארץ לאמר, אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה קח ממני, ואקברה את מתי שמה. ויען עפרון את אברהם לאמר לו. אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור. וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ובזה קנה אברהם את מערת המכפלה, וכמפורש בפסוקים שאחר כך.

יש לנו לעמוד על ב׳ הפסוקים שכותבת התורה שאברהם אבינו השתחוה. כשהוא דיבר עם בני חת שיסכימו שיקבור את שרה בתוכם והם הסכימו, כתוב ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת. וכשהוא פנה לעפרון שיסכים למכור לו את מערת המכפלה והוא הסכים, שוב כתוב, וישתחו אברהם לפני עם הארץ. למה הוא השתחוה.

ומסבירים המפרשים, שהשתחואה זו, באה להראות הוקרה והערכה להסכמה שלהם. שכל כן מעריך ומוקיר את הסכמתם ועזרתם אליו בשעה קשה זו, שהוא הראה את זה על ידי השתחוואה.

אמנם במדרש רבה (פרשה נ״ח סימן ר) איתא, וישתחו אברהם לפני עם הארץ, מכאן שמודים על בשורה טובה עכ״ל. מפורש מזה, שאברהם לא התכוון בהשתחויתו כעד בני חת, אלא להודות להשי״ת, שעזר לו להתקדם במה שרוצה להגיע. ואע״פ שבני חת הבינו שהוא משתחוה לפניהם להודות להם, בכל זאת אברהם כיון לשמים להשתחוות להשי״ת על הבשורה הטובה ששמע, שהם מסכימים לעזור לו בקנית מערת המכפלה.

וצ" מה טיבה של השתחויה זו עוד בטרם נגמרה העסקה? הרי יכולים הם לומר הסכמנו לתת בחינם אך לא למכור לצמיתות? והרי לבסוף דרש עפרון סכום אסטרונומי שדי היה בו 'לפוצץ' את העסקה, אז מדוע לא להודות בסוף?

ב.

כך גם מצאנו בהמשך הפרשה במעשה אליעזר ורבקה. כתוב ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק.

ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, האשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם. ויאמר אליו אברהם, השמר לך פן תשיב

את בני שמה. ה׳ אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לקחני מבית אבי ומארץ מול ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאך לפניך ולקחת אשה לבני משם. ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך, וני משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה.

ומפורש מכאן שהיה לאליעזר ב׳ חלקים בשליחות שלו. א) למצוא ליצחק > ממשפחת אברהם דוקא. ב) שהאשה וכן משפחתה, יסכימו שהיא תגור בארץ כ אם אחד מן התנאים לא יתקיים, אין שידוך ליצחק.

כאשר העבד הולך לארם נהרים, והוא מוצא נערה שמשקה אותו ואת הגמי והוא שואל אותה בת מי את, הגידי נא לי. והיא עונה לו, בת בתואל אנכי מלכה אשר ילדה לנחור. והוא שומע שחלק מן השליחות הוא כבר קיים, שב בת ממשפחתו של אברהם, כתוב ויקוד האיש וישתחו לה/ ואמרו על זה במז (ב״ר פרשה ס׳ סימן ר) מכאן שמודים על בשורה טובה עכ״ל. והוא מודה להע לא רק בהשתחויה, אלא גם בדיבור, ויאמר, ברוך ה׳ אלהי אדוני אברהם אשר עזב חסדו ואמתו מעם אדוני, אנכי בדרך נחני ה׳ בית אחי אדוני. ולמרות ש׳ הוא לא ידע אם היא תסכים לנישואין עם יצחק, ואם משפחתה תסכים. בכל כשראה שהחלק הראשון מן השליחות התבצע, ומצא בת ממשפחת אברהם, מיד הודה להשי״ת.

אחר כך הוא נפגש עם משפחתה של רבקה, והוא מספר להם באריכות את שיחתו עם אברהם. וכתוב שם, ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר, לא נ דבר אליך רע או טוב. הנה רבקה לפניך, קח ולך, ותהי אשה לבן אדוניך כ> דבר ה׳. ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה לה׳. א רש״י, מכאן שמודים על בשורה טובה עכ״ל. כששמע אליעזר שגם החלק השני השליחות התבצע, ויש הסכמה מצד משפחת רבקה, לתת אותה ליצחק וש: תגור בארץ כנען, הוא שוב הודה להשי״ת.

גם כאן תמוה – מדוע אליעזר קופץ להודות, כשעדיין לא הושלמה מלאכתו, והרי עליו עדיין להפגש אם בתואל ולבן, ושני החבר'ה לייצים הללו יכולים לטרפד את כל העסקה, וכפי שבאמת היה שניסה בתואל להרעילו, וכן יכלו לומר לו שהיא עוד רק התחילה בגן חדש, [היא הרי בת שלש…] וזה יכול לפגוע בה נפשית וחברתית לעקור עכשיו למקום אחר…

לפני שנבאר הדברים:

טבע הוא באנוש, שאדם רואה רק את החלק החסר, ולא רואה את הטוב והמשובח. הוא תמיד יזכור את הנקודה החסרה, המרגיזה, זו שהעיבה על כל השלימות. חבירו יעשה לו טובה, והוא יזכור לו בדיוק את שהחסיר… מאשתו ומבעלה הם תמיד זוכרים במה הוא לא בסדר… הגם בילדים אנו תמיד נוטים להתמקד בחסרונות ולא במעלות ויתרונות… די לו בסלט אחד חסר כדי להרוס חתונה שלימה…

אברהם ואליעזר מלמדים אותנו שלא זו הדרך. על האדם להודות אף על הצלחה חלקית. גם העסקה לא הושלמה. יש כאן דבר טוב כלשהו? התחלה טובה? תגיד תודה! אולי זה לא יסתיים בטוב? אכן, יתכן, אך על מה שבודאי לע"ע טוב, עלינו להודות!

ולכן אע״פ שעדין אברהם לא קנה את המערה, אלא רק שמע הסכמה מצד בני חת, או מצד עפרון, בכל זאת כשראה שיש התקדמות חלקית בקנית המערה, גם על ההתקדמות החלקית הזו לבד, הוא הודה להשי״ת. ואע״פ שכאשר הסכימו בני חת, עדין עפרון לא הסכים. ואם עפרון לא יסכים, לא שוה כל ההסכמה של בני חת. וגם כשעפרון הסכים, הוא הסכים רק לתת במתנה ולא במכירה, ואם הוא לא יסכים למכור, לא שוה כל ההשגים שהיו לאברהם;עד עתה, כי אברהם מוכן רק במכירה ולא בקניה. בכל זאת הודה אברהם, כשראה העלחה חלקית, אע״פ שספק אם זה נקרא הצלחה.

ולכן אף אליעזר לא המתין מלהורות להשי״ת, רק בסוף, אלא על התקדמות והצלחה, אפילו חלקית הוא הודה להשי׳׳ת. ולמרות שהיה יכול להיות שבתואל לא היה מסכים לשלוח את רבקה, ואז כל ההשג שלו במציאת רבקה, היה שוה כלום, בכל זאת כשהוא ראה שהוא מוצא את רבקה שהיא ממשפ אברהם, הוא כבר הודה לה׳. ולא המתין להודות עד שכל הענין יסתדר.

סיפר הרב לוינשטיין על אותו הבחור שיצא לתרבות רעה, והוריו בקעו רקיעים לחזרתו בתשובה, וללא הועיל. הם שמעו על הסגולה הנפלאה להודות לה' על כל דבר, ובליל הסדר כשהבן הסורר הגיע לאכול הוא שומע את האבא מקדים הקדמה לפני שנודה לה' על יצא"מ אנו רוצים להודות לה' על כל אשר גמלנו, וכאן החל לפרט את כל החסדים שה' גמל עמהם, הילדים, הפרנסה, הדירה וכו' הלילה הסתיים, ולאחר שלשה חדשים הבן מגיע לבית הוריו כשהוא עם כיפה שחורה וחולצה לבנה. התברר שהוא שב לישיבה ועזב את דרכו הרעה. הוא אמר שמאד התרגש ממה ששמע מאבא. תמיד היה רגיל לשמוע רק תלונות וטענות, וכאן סוף סוף הודאה לה' על שגמלם.

אדם המודה לה' – גורם טובה לעצמו, כעת יש לה' אנטרס לתת לך! נעים לנו לתת למי שיודע להעריך את שנתנו לו!

ג.

כך גם מצאנו בפרשת משפטים (כ״ג. י״ח שהתורה חייבה לכל איש ישראל, לבא לבית המקדש, להודות על כל חלק של הצלחה גשמית, ולא אמרה להודות רק בסוף.

וכך כתוב בתורה. שלש רגלים תחוג לי בשנה. את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, למועד חודש האביב. מפרש רש״י, חודש האביב שהתבואה מתמלאת בו באביה עכ״ל. מפורש שכאשר הגיע הזמן שכל התבואה גדלה כראוי, למרות שעדין לא קצרו את התבואה, ולא הכניסו לאוצרות, צריך לבא לבית ה׳, כדי להודות על ההצלחה הזו.

אחר כך כתוב, וחג הקציר, בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. בחג שבועות, שהוא זמן הקציר של התבואה, וגם הוא זמן שהפירות ביכרו, דהיינו, שהפירות הראשונים כבר הבשילו, גם זה זמן לבא לבית המקדש ולהודות להשי״ת, שעזר לו לקצור את התבואה, ולראות את הפירות שבאילנות שהבשילו.

אחר כך כתוב, וחג האסיף, בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה. מפרש רש״י, שכל ימות החמה התבואה מתיבשת בשדות, ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים עכ״ל. גם בזמן הזה שמכניסים את התבואה לתוך אוצרות, זהו זמן לבא לבית המקדש, ולהודות להשי״ת על חסדו.

וכך כותב הרמב״ן שם ח״ל. והנה כולם, על מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לאלהים, שהוא שומר חוקות שמים, ומוציא לחם מן הארץ, להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם את פני האדון ה׳, שהוא האדון המפרנס עבדיו, ובנטלם פרם מלפניו, יבואו אליו לראות מה יצום עכ״ל.

ויתכן שעל זה אמר הכתוב בתהלים (קכ״ב. ד׳) שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך וגו'. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם ה' כי אחד ממטרות העליה לירושלים היה להודות לשם ה׳ על כל הצלחה חלקית בתבואה כמו שנתבאר.

למה אמרה התורה לבא ג׳ פעמים לבית המקדש, למה שלא יבא להודות רק בחג הסוכות אחרי שכבר הכנים את כל תבואתו לאוצרות. למה צריך להודות בפסח, כאשר עדין לא קצר את התבואה, ורק נגמר זמן בישולה. אלא ללמדינו שעל כל שלב של הצלחה, גם אם היא אינה שלימה צריך לבא ולהודות להשי״ת, ולא להמתין עם ההודאה, עד שיושלם כל הענין. וכמו שגם ראינו אצל אברהם אבינו

ואליעזר, שהודו להשי״ת על הצלחה חלקית, למרות שיתכן שיתברר אח״כ ע לא היה הצלחה. ולא המתינו להודות רק בסוף.

וכבר כתב אדם – אני אסיר תודה –

לבתי בת העשרה, שמתלוננת על שטיפת הכלים, כי זה אומר שהיא בבית ולא מסתובבת ברחובות.

למיסים שאני משלם, כי זה אומר שיש לי עבודה.

לבלגאן שצריך לסדר אחרי המסיבה, כי זה אומר שהייתי מוקף בחברים.

לבגדים שהם קצת הדוקים מידי, כי זה אומר שיש לי מספיק לאכול.

לצל שלי שצופה בי כשאני עובד, כי זה אומר שאני בחוץ, באור השמש.

לדשא שצריך לכסח, לחלונות שצריך לנקות. ולמרזבים שצריך לתקן, כי זה אומר שיש לי בית.

לכל התלונות שאני שומע על הממשלה, כי זה אומר שיש לנו את חופש הביטוי.

לחנייה שאני מוצא, בקצה המרוחק של מגרש החנייה, כי זה אומר שאני מסוגל ללכת, ושבורכתי באמצעי תחבורה.

לחשבון הענק שאני צריך לשלם על החימום, כי זה אומר שחם ונעים לי.

לגברת מאחוריי ששרה בזיוף נוראי, כי זה אומר שאני יכול לשמוע.

לערימת הבגדים שדורשים כביסה וגיהוץ, כי זה אומר שיש לי מה ללבוש

לעייפות ולשרירים הכואבים בסוף היום, כי זה אומר שהייתי מסוגל לעבוד קשה.

לצלצול של השעון המעורר בשעות המוקדמות של הבוקר, כי זה אומר שאני חי.

על הכל אדם צריך להודות, רק יתבונן בחסד ה' עליו!

ד.

ולבאר הענין, למה אדם צריך להודות גם על הצלחה חלקית. יש להקד שבאמת אחד מהמטרות שנברא האדם בעולם הזה, הוא כדי שיודה להשי״ת. מ שכותב הרמב״ן בסוף פרשת בא ודל, וכוונת כל המצוות, שנאמין באלהינו, ונו אליו שהוא בראנו. והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשו ואין לעליון בתחתונים חפץ, מלבד זה, שידע האדם, ויודה לאלהיו שבראו ו עכ״ל.

וכן כתיב בתהלים (ס״ג. ד׳) כי טוב חסדך מחיים, שפתי ישבחונך. ופירש מצו דוד, כי כל טובת חסדך מנתינת החיים הוא, למען ישבהונך שפתי בעודי, כי ל זאת למה לי חיים עב״ל.

וכל מה שקירבנו השי״ת אליו, הוא כדי שנודה לו, כמו שאומרים בתפילת אה עולם בשחרית, וקרבתנו מלכינו לשמך הגדול סלה באמת, להודות לך.

ולכן מצאנו בכמה מקומות, שעיקר עבודת ההודאה להשי״ת הוא רק בחיי האדם, ולאחר מיתת האדם, כבר אי אפשר לעסוק בעבודת קודש זו, שנקרא הודאה להשי״ת. וכמו שאמר דוד המלך ע״ה בתהלים (ל׳. י׳) מה בצע בדמי ברז אל שחת, היודך עפר, היגיד אמתך. מפורש, שכאשר אדם שב לעפר, שוב אינו יכול להודות להשי״ת. וכן כתיב בתהלים (קט״ו. י״ז) לא המתים יהללו יה ולא יורדי דומה. ואנחנו, שאנחנו חיים, נברך יה וגו'.

וכן אומרים בברכות השחר, כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך אלהי ואלהי אבותי. וכן איתא במדרש רבה סוף פרשת ויחי (בשיטה חד לברכתו של יעקב, על הפסוק ויקרא יעקב לבניו) ודל. אמר הכתוב (ישעיה ל י״ח) כי לא שאול תודך, מות יהללך. ומי מודה, מי שהוא חי ומשתחוה ל שנאמר חי חי הוא יודך כמוני היום עכ״ל. וכן בברכת המזון אומרים, ועל ד ה׳ אלהינו אנחנו מודים לך ומברכים את שמך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעז ועד.

וכך אמרו במדרש (אוצר מדרשים עמוד 334). מעשה באדם אחד שהיה ה בדרך בסחורה. ראהו אכסנאי, אמר לו, רבי ומורי, אם רצונך אבא עמך. אמר בא עימי בשלום. הלך עמו.

כשהיו הולכים בדרן, פגעו באדם אחד שהיה סומא בשתי עיניו, והיה יושב קרוב לעיר. מיד הוציא (אותו אדם) סלע אחד, ונתן לו. אמר לאכסנאי שהיה הולך עמו, תן לו גם אתה כמו שנתתי אני. אמר לו, איני נותן לו כלום, שאיני מכירו כמו שאתה מכיר אותו, לפיכך נתת לו ויפה עשית. אמר לו, אם אינן רוצה לתת לו, הרשות בידך. הניחוהו לאותו סומא, והם הלכו לדרכם.

כשהיו הולכים בדרך, פגעו במלאך המות. אמר להם להיכן אתם הולכים, אמרו לו לסחורה. והם לא ידעו שהוא מלאך המות. מיד כאשר עלה אליהם ואמר להם אני מלאך המות, פחדו ונפלו על פניהם.

אמר מלאך המות לראשון, אתה נפדה ממות. וקרא עליו המקרא הזה, והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. ואמר לו, הואיל והקדמת צדקה מממונך בדרכך, תחיה עוד חמשים שנה.

אחר כך אמר לאכסנאי, כבר סופך בידי, והגיע יום מיתתך. מיד ענה ואמר לו, אני וחברי באנו ביחד, והוא חוזר לביתו, ואני אמות בכאן. אמר לו הן. (כי) זה קדם ועשה צדקה משלו. אמר לו, אם כן, הניחה לי ואלך ואעשה צדקה. אמר לו, שוטה שבעולם, אדם פורש בים בספינה, אם לא תיקן אותה בארץ, מה עושה בפלגים ובתהומות כשבאים עליה גלי הים. כן, מי שלא תיקן עצמו בחייו, מה יעשה במיתתו. ועכשיו, מה שעשית עשוי, מכאן ואילך אין לך כלום, שהגיע זמנך למות.

אמר לו, אם כן, המתן לי, עד שאלך לספר בשבחו של מקום על מה שעשה עימי. אמר לו, מאחר שאתה מבקש לספר בשבחו של מקום, יוסיפו שנותיך. לקיים מה שנאמר והלך לפניך צדקך.

ומסיים המדרש. חברו לא עשה צדקה אלא לסומא אחד, ונתווספו לו כמה שנים. העושה צדקה בכל יום ובכל שעה, על אחת כמה וכמה. לקיים מה שנאמר והלך לפניך צדקך. עכ״ל המדרש.

ומבואר מדברי המדרש, שכיון שהזכות לספר בשבחו של מקום, הוא עבודה ששייכת רק לאנשים שחיים בעולם הזה, ומי שמת, כבר אינו יכול לעסוק בעבודת קודש זו, כמו שכתוב בתהלים (ל׳. י׳) מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר, היגיד אמתך. האם יוכל לספר את האמת שלך לאחרים. לכן כשטען אותו אדם שרוצה לספר בשבחו של מקום, גם מלאך המות הסכים עמו, משום שבמותו לא יוכל שוב לעסוק בעבודת קודש זו. וכן הענק גם לענין הודאה לה׳, שזה שייך רק אצל החיים כאן בעוה״ז, כי לא המתים יהללו יה.

ה.

הנה נתבאר שההודאה להשי״ת שייכת רק כאשר אדם חי. אמנם יש כאן ענין יותר עמוק. אדם שהוא מת מבחינה רוחנית, אינו מהלל ומודה לה׳, הוא אינו מח ענין בעבודת קודש זו. הוא מחפש רק לקבל, ולכן כל תפילותיו הם רק בקש מהשי״ת כדי לקבל, גם בגשמיות ואפילו ברוחניות.

כאשר הוא מתפלל תפילות שמונה עשרה, עיקר כוונתו בברכות, הוא רק בח׳ של הבקשות. הוא לא מוצא ענין בחלק ההודאה של כל ברכה, שנאמרת בסי הברכה. כשהוא מבקש מהשי״ת חננו מאתך חכמה בינה ודעת, כל כוונתו רק לק! חכמה, כדי להתחכם אפילו בתורה, אבל אינו מוצא ענין בחכמה שכבר העניק השי״ת כל ימיו, ואינו מכוון באומרו, ברוך אתה ה׳ חונן הדעת. זה אדם שהוא 7 חי ברוחניות, הוא אולי חושב שהוא חי ברוחניות, אבל הוא בסך הכל אנה המחפש רק לקבל ולקבל, גם ברוחניות. ולא מוכן גם לתת.

אדם שחי ברוחניות, הוא מחפש מתוך הכרת הטוב להשי״ת, גם לתת לו משד וכשרואה שאינו יכול לתת לו כלום, לכל הפחות הוא מודה לו. ההודאה ש להשי״ת אינה כרוכה במאמץ, אלא זה התפרצות טבעית של נשמתו, נשמה טהוו ונקיה, שחיה כמו שנשמה צריכה לחיות. כאשר הוא מודה להשי״ת זה סימן לבריאות נשמתו.

וכשם שאדם בריא בגופו, הגוף מעיד על בריאותו על ידי סימנים של ר; ועייפות, וכשאדם רעב, זו אינה עבודה הכרוכה במאמץ מצד האדם, אלא י התפרצות טבעית של הגוף, מחמת שגופו חי בבריאות. ומצד שני, אדם חולה, ית שלא יאכל כמה ימים, ולא יחוש שום רצון לאכול, משום שגופו לא בריא, ול אינו מגיב לפי סימני החיים. כך התפרצות של חיי נשמה בריאים, הוא על י הודאה להשי״ת על כל חסד שהשי״ת מעניק לו. ומי שאינו מוצא ענין בהוד* להשי״ת, הוא מת מבחינה רוחנית, שעליו נאמר לא המתים יהללו יה.

לכן אומרת התורה, שכאשר אברהם אבינו ואליעזר ראו איזה התקדמות בעניג למרות שעדין לא עמר הענין, וגם יתכן שלא יגמר הענין, וההצלחה הזו תתבו ככלום, למרות זה, התפרץ אצלם ההודאה לה׳, עד שהשתחוו לפני השי״ת, ה\ שזה היה במעמד אנשים אחרים. כי זה היה בלי שליטה, הנשמה צעקה תוד; והגוף מעצמו השתחוה להודות להשי״ת. ואת זה גם הדגישה התורה, באומר; ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה לה׳. מיד כששמע א דבריהם, הוא לא עצר כח להמתין, ומיד השתחוה לה׳.

 ואת זה התורה רצתה שנקבע בנפשינו בג׳ ימי הרגלים, עד שזה יהפך אצלינו בטבע להודות להשי״ת על כל חלק של הצלחה, וכל שכן על הצלחה שלימה, ולא בגלל חיוב, אלא מתוך הרגשת הכרח והתפרצות הנשמה לזה. ויהי רצון שתכינו

השי״ת לזה בשלימות.

ו.

ואל ימעט לפני האדם, מלהורות להשי״ת, על כל פרט היותר קטן ופשוט. ובפרט הודאה להשי״ת על איזה הצלחה רוחנית, שכידוע ברוחניות אין שום פרט קטן, וכל פרט קטן הוא גדול, וצריך להודות על זה. ואף שחבריו זוכים לדברים גדולים ברוחניות, והוא, בקושי רב, מצליח בדברים קטנים ברוחניות, בכל זאת יודה וישבח להשי׳׳ת על המעט שזכה, ולא ימעט בעיניו. ובזכות זה, ימשיך השי״ת עליו את חסדו לזכות לדברים גדולים.

ועל ענין זה יש לפרש בס״ד, את מזמור קל״ד שבתהלים. שיר המעלות, הנה ברכו את ה׳ כל עבדי ה/ העומדים בבית ה׳ בלילות. שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳. יברכך ה׳ מציון עושה שמים וארץ.

ויש לפרש בס״ד. דהנה כל עבודות בית המקדש כשירים להעשות רק ביום ולא בלילה וכמפורש במגילה כ׳ ב׳. ומה שכשר בלילה, הוא רק הקרבת אימורין ופדרים שלא הספיקו להקריבם ביום, שניתן להקריבם על המזבח גם בלילה, וכמפורש בריש פרשת צו. וגם שמירת בית המקדש היתה נעשית ע״י הכהנים בלילה יחד עם הלויים, כמפורש בריש מסכת תמיד.

ובא לזרז את אלו הכהנים העומדים בבית ה׳ בלילות, בהקרבת האימורין והפדרים ובשמירת שערי בית המקדש, שזה אינו עבודה גמורה כמו שחיטת הקרבנות והקרבתם, והמשכת הכפרה על ישראל. שלא יאמר הכהן, מה נחשב עבודתי בביהמ״ק בלילה לעומת הכהנים העובדים בבית ה׳ ביום. ומתוך כך, לא יראה ענין להודות לה׳, על מה שזכה לעבודה זו של הלילה.

ולכן אמר הנה ברכו את ה/ ומי יברך ויודה לה/ כל עבדי ה׳ העומדים בבית ה׳ בלילות. עליכם לברך ולהודות לה׳׳ אפילו על זכיה מועטת זו, כי כל עבודה בבית המקדש גם המועטת, כגדולה היא נחשבת, וצריך להודות לה׳ עליה.

ואח״כ זירז להודות, לא כאדם שמודה על דבר מועט, שאומר תודה והולך. לכן חוסי״ ואמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳. עליכם להודות לה׳ בנשיאות ידיכם

שהם קודש מחמת עבודתכם בבית המקדש. ואת הידים האלו, תשאו למ להודות לה׳. כדוגמת אדם שמודה על דברים גדולים מאוד.

וסיים, שבזכות ההודאה הזו. יברכך ה׳, את כל אחד מכם. מעיון, מבית המ שמשם נשפע שפע הברכות בעולם. ומי יברכך, ה׳ שהוא עושה שמים ו: וכשהוא משפיע ברכה, היא ברכה עעומה מאוד, שהרי הוא ברא את כל הע ואת כל הארץ. לכן התחזקו להודות לה׳ על כל העלחה רוחנית, ולא תפסידו כי המודה לה׳ ממשיך על עעמו את ברכת ה׳ בשפע.

*

תיקון המידות כיצד | נאמן למקור – כוחה של נגיעה

[חלק מלק"ט]

"ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום" כד יב

התורה מאריכה אריכות דברים מאד גדולה בכל הנושא של שליחות אליעזר, והדבר טעון ביאור, מצוות רבות באות בקצרה, ואילו כאן הפרשה כפולה ומשולשת?

[מכאן מלק"ט] הסבא מנובהרדוק זצ"ל הקשה בספרו "מדרגת האדם י כמה קושיות בענין התנהגותו ודבריו של אליעזר עבד אברהם

א מדוע היה צריך להתפלל לה' שיצליח דרכו וכי לא יכל לסמוך על אברהם שבודאי התפלל להצלחתו

ב מדוע נתן לרבקה את הנזמים בטרם ידע מי היא

ג מדוע אמר "לא אוכל עד אשר דברתי דברי"

ד מפני מה השתדל לבל תשב הנערה בביתה ימים או עשור

האם כל ההנהגות התמוהות האלו אכן היו נחוצות להצלחת שליחותו?

מבאר הסבא זצ"ל שכל הדברים הנזכרים נועדו לשמש אמצעי לחימה במלחמתו הפנימית של אליעזר נגד הנגיעה שלו ידועים דברי חז"ל עה"פ "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי" אלי כתיב כי רצה להשיא את בתו ליצחק היתה לו א"כ נגיעה גדולה עד כדי כך שלא תמצא ליצחק אשה כדי שישא יצחק את בתו וכיון שהרגיש אליעזר שהנגיעה מפעמת בקרבו ידע כי לא יוכל להתנהג בדרך הישרות הנגיעה תובעת לעקם הישרות ולהתעצל בהשתדלות או לכל הפחות להרבות באמצעים אשר על ידם יתקרב הענין אל צד הנגיעה עוד יותר כיון שכך יצא אליעזר להלחם כגיבור נגד נגיעתו והשתדל להטות את מידותיו לצד הנגדי כמ"ש ברמב"ם הל' דעות פ"ב "שמתחילה צריך האדם להרחיק א"ע בקצה השני ממידותיו וינהג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הבינונית"

והמשל לזה יישור הברזל המעוקם שמתחילה צריכים להטותו לגמרי לצד השני ואח"כ אפשר לישרו לכן השתדל אליעזר בחריצות רבה בעורמה ובכל דבר המועיל לפעול באופן ששליחותו תצא אל הפועל באופן המושלם.

אליעזר אומר לאברהם אולי לא לא תאבה האשה ללכת אחרי, וחז"ל אמרו שלאליעזר הייתה בת והוא חשק ביצחק לחתן, וזה שנתכוין באמרו אולי לא תאבה ללכת אחרי ואז תקח את בתי לאשה ליצחק?

וקשה היכן ראו זאת חז"ל בדבריו? אמנם, ידועה הדרשה שכתוב 'אֻלי' בכתיב חסר, וקרינן 'אֵלי', שביקש שיבוא אברהם אליו בהצעה זו, אולם הדבר מפליא, מדוע בתחילה כשאמר זאת אליעזר כתוב 'אולי' בכתיב מלא, ורק אח"כ שחוזר הוא על הדברים בפני משפחת רבקה בחרן כתיב 'אלי' בכתיב חסר?

מבאר הגר"א שאכן חז"ל למדו זאת מהמילה 'אולי' עצמה, שהנה יש הבדל בין 'פן' ל'אולי', 'פן' זה דבר שאיננו חפצים שיתקיים, ואילו אולי קאי על דבר שאנו חפצים שיקרה. לשון ולואי. 'אולי' איבנה אף אנכי ממנה. אולי אוכל נכה בו. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. לעומת זאת פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים וחי לעולם. פן יבוא והכני אם על בנים. פן בחרב אצא לקראתך. ועוד.

וא"כ היה ראוי לומר פן לא תאבה האשה ללכת אחרי, מדוע אומר אליעזר לשון של ולואי? מדוע שיחפוץ שלא תאבה האשה? משום שיש לו בת…

אך עדיין נותר להבין – מדוע רק לבסוף נרמז הדבר במילה 'אלי'?

י"מ משום שכשראה את ה'משפוחה' של רבקה, אמר עם כזאת 'מציאה', כבר אני עדיף לו…

י"מ שאז יצא מכלל ארור לכלל ברוך כשאמר לו לבן בא ברוך ה', וא"כ שוקל אליעזר כעת אלי תבוא.

אולם אנו נתמקד ביישוב שמישבים בעלי המוסר – בתחילה חשב אליעזר שאכן שאלתו שאלת תם – ומה אעשה אם לא תאבה האשה ללכת אחרי? אולם לאחמ"כ כשכבר נמצאה האשה המתאימה ליצחק, כעת סרה הנגיעה, והוא כעת משחזר את שיחתו עם אברהם ומזהה שבעצם השאלה ששאל אז לא הייתה כה תמימה, אלא נבעה מנגיעה דקה מן הדקה!

לאדם נגיעות רבות, הצדיק חש בהן, וחושד עצמו תמיד, ואלו הרשע בטוח שהוא חף מנגיעות, ואינו חושד בעצמו כלל!

המעשה בחזו"א שסיפרו לו שיש ת"ח גדול אך יש לו בעיה קטנה של נגיעות. אמר החזו"א שנגיעות מעיב על כל הת"ח שבו… יתכן ת"ח גדול עם חסרון קטן באיזה מידה. אולם עם נגיעות – פירושו שכל השכל שלו עקום, אזי כל מה שהשכל הזה מייצר עקום…

משלה"ד? לרכב שהכל בו תקין במאה אחוזים, רק ההגה פועל באופן עצמאי… מי השוטה שיעלה עליו?

דומה הדבר לאותה בחורה שהוצעה בשידוכים לנכה העיירה, ושיבחה השדכן מאד, וכשתמה הלה מדוע מציעים לו כזאת מיוחדת? אמר לו השדכן שבאמת אין בה שום חסרון חוץ מזה שהיא 'אביסלה' מעוברת… 'מעט' מעוברת…

בתחילה נשא תפילה לסיעתא דשמיא שתנתן לו לבל ילכד במצודת הנגיעה שתכשיל את שליחותו.

כאשר ראה ברבקה את הסימנים שאכן היא האשה מיד נתן לה את הנזמים אע"פ שעדיין עלול היה להווכח שאינה ממשפחת אברהם ואז היה עליו לשלם לאברהם נזמים אחרים תחת אלו שהפסיד לו בכל זאת משום שעל צד הספק שאכן לא טעה וכדי להשפיע עליה שתסכים להינשא ליצחק מוכרח היה לתת לה את הנזמים

היה לו הדבר כדאי מאחר שחשד אליעזר שמא נגיעתו גורמת לו שימנע לתת לה הנזמים לכן מיד הזדרז לתת לה אותם כדי להגיע עי"ז אל הקצה השני של הנגיעה.

ומה שלא רצה לאכול קודם שדיבר דברו היה ג"כ מטעם זה שלא להניח לנגיעה לפתוח פתח שיתעצל בדבר וכאשר ביקשו ממנו "תשב הנערה אתנו ימים או עשור" שוב חשד את עצמו שמא יתרצה להם מחמת הנגיעה ולכן התנגד לכך בכל מאודו ובכך עשה שוב ההיפך מנגיעתו כדי שחלילה לא יערם שום עיכוב מחמת נגיעתו

ע"ז חז"ל אמרו "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" משום שכל התורה לא ניתנה אלא לתקן מידות האדם לכן כאשר כל שיחתן של עבדי אבות היא פרק בתורת תיקון המידות ומכל פעולה ומכל דיבור שלהם נוכל ללמוד איך להעביר על המידות מובן מדוע האריכה התורה כ"כ כדי לגלות כל פרט ופרט ע"מ ללמדנו איך לנהוג נמצא שאלו הן גופי תורה וזו מטרת התורה כולה כמו שאחז"ל שבעת ששאלו המלאכים "תנה הודך על השמים" השיב להם משה "כלום קנאה יש בכם כלום שנאה יש בכם" שבת פט על הליכה בדרכו של אליעזר בהטית המידות מהקצה אל הקצה נוכל ללמוד מהמעשה

המסופר על הג"ר ישראל סלנטר זצ"ל מעשה בר' ישראל שנסע ברכבת מהעיר קובנא לוילנא כדרכו נסע יחידי בלי מלווים והיה לבוש כאחד מהבע"ב על ידו ישב אברך ישב ר' ישראל בקרון המיועד למעשנים ועישן סיגריה פנה האברך בגסות לר' ישראל ואמר שאינו סובל את ריח העישון לא ביקש רבי ישראל להצטדק שהקרון מיועד למעשנים אלא ביקש סליחתו וכיבה את הסיגריה לא עברו רגעים מועטים ושוב נשמע קולו הנרגז של האברך "אי אפשר לשבת בר' אמות של הזקן הזה הוא פותח את החלון ומכניס קור בעצמותינו" ר' ישראל המשיך בנחת להצטדק "סלח לי לא אני פתחתי את ההלון ואם הדבר מפריע לך אסגהנו" קם וסגר כו' ע"ש.

*

כל ימי שרה שלמים

[ארשת שפתינו שלזינגר מאמר לג]

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" וכבר עמדו המפרשים על פירוט רחב זה של "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" ורש"י פירש "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא ובת כ' כבת ז' ליופי. שני חיי שרה כולן שווין לטובה" ויש להבין מה פירוש הדבר "כולן שוין לטובה"

הנה מובא במדרש "רבי עקיבא היה יושב ודורש והציבור מתנמנם ביקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות" (בראשית רבה נח ג).

המפרשים הרבו לעסוק במדרש זה מדוע מכל אלפי רבבות דרשות נפלאות שיש בתורה שבעל פה בחר רבי עקיבא דוקא בדרוש זה כדי לעורר את הציבור, ובכלל מה יש בדבר כדי לעורר?

אומר החתם סופר רעיון נפלא כי לכאורה יש להקשות על מה שזכתה אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות הלא לא יתכן ששרה אמנו זכתה לעבוד את ה' ממש כל קכ"ז משנות חייה שהרי בשנה הראשונה והשניה בהיותה קטנה לא היה לה דעת לעבוד את ה', ואם כן איזו זכות יש לאסתר המלכה למלוך על קכ"ז מדינות גם כנגד השנים הראשונות כשהיתה קטנה בלי דעת

אומר החת"ס על פי מה שמצינו במדרש שאברהם אבינו כשהספיד את שרה קרא עליה את הפרק (משלי לא) "אשת חיל מי ימצא" והנה בין השבחים שמנה שם אברהם על שרה הוא אומר "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה" והביאור בזה כי היות ששרה אמנו בגודל צדקתה רצתה לתקן גם את השנים הראשונות של חייה שלא יכלה לעבוד בהם את ה', לכן שתה עצה בנפשה "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" שקמה בעוד לילה כדי להכין מזון לאורחים, ומכיון שלילה הוא באמת הזמן שהאדם ישן בו ונח מטורח העבודה שלו ביום, אמנם היא במקום לישון עבדה בהם את ה' ועל ידי זה תיקנה והשלימה את הזמן שהיה חסר לה משנות חייה הראשונות וזהו הפירוש "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" ועל ידי זה תיקנה את כל שנוות חייה, וכתוצאה מכך "וחוק לנערותיה" הכוונה שנתנה חוק לנערותיה הלא היא אסתר המלכה שתזכה למלוך על כל קכ"ז מדינות כמו קכ"ז שנות חייה.

ולפי זה יתבאר היטב מה שהשכיל רבי עקיבא בגודל חכמתו לעורר את הציבור בדרוש הקצר הזה כי כאשר ראה שהציבור מתנמנם במשך היום כשהזמן הוא לעסוק בתורה לכן אמר להם "מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחייתה קכ"ז ותמלוך על קכ"ז מדינות" ולכאורה קשה הרי לא יתכן ששרה עבדה את ה' בכל קכ"ז שנות חייה שהרי בשנים הראשונות בהיותה קטנה בלי דעת לא היתה מסוגלת לעבוד את ה' אלא על כרחך שהיא תיקנה את כל השנים שלה על ידי שהיתה ערה בלילות לעבוד בהם את ה' ואם כן איך אתם במקום להיות ערים בלילות אתם ישנים גם ביום.

בספר "ישמח משה" מפרש את דברי רבי עקיבא ואף הוא עומד על השאלה הנזכרת מדוע זכתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות כנגד קכ"ז שנות חייה של שרה אמנו הלא לא יתכן ששרה זכתה לעבוד את ה' בכל קכ"ז השנים שהרי בשנתיים הראשונות לא היתה מסוגלת לעבוד בהם את ה'.

והתשובה על כך היא שהקב"ה משלם שכר לפי אומד הדעת כלומר כשרואה הקב"ה שצדיק זה עובד את ה' כל ימי חייו מיום עומדו על דעתו, אומר הקב"ה הלא מה שלא עבד את ה' בהיותו קטן היה רק משום שלא היה מסוגל לכך אבל אם היה מסוגל לכך הרי ברור שהיה עובד את ה' ולכן משלם לו שכר כאילו גם בהם עבד את ה'.

ענין זה הוא כותב נלמד ממה שאחז"ל : "אמר רבי זירא: אגרא דפרקא רהטא.אמר אביי: אגרא דכלה דוחקא" (ברכות ו ב). ופירש רש"י "עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה ,שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד. אגרא דכלה-שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל". הרי שעיקר השכר הוא על מה שהם דוחקים את עצמם לשמוע את הדרשה אף שאינם מבינים את הנאמר ומבואר מזה כי גם אם אינם מבינים את הדרשה למרות זאת מכיון שהם רצים ודוחקים את עצמם לשמוע את הדרשה הרי הם מגלים בכך שרצונם וחשקם ללמוד תורה אלא שקצרה דעתם מלהבין מחמת עומק המושג וקוצר המשיג אם כן הוא הדין כשאדם עובד את ה' כל ימי חייו, משלם לו הקב"ה שכר גם על אותן השנים שלא היה מסוגל לעבוד בהם את ה'.

ולפי זה יתבאר מה שדרש רבי עקיבא שהיה נוהג לדרוש בדברים עמוקים עד מאוד והציבור לא היה מסוגל להבין את דרשותיו מחמת עומקם ולכן היה הציבור מתנמנם משום שהם סברו שבין כך אין תועלת במה שיקשיבו לדבריו שהם אינם מבינים ובזה בדיוק רצה רבי עקיבא לעוררם בהשוואה של אסתר לשרה: זו חייתה קכ"ז שנה וזו מלכה על קכ"ז מדינות ואמנם שרה הרי בשנותיה הראשונות לא יכלה לעבוד את ה' מדעת אבל מאחר ושאר כל שנותיה היו שווין לטובה בצדקותה הגדולה הקב"ה החשיב לה גם את שנותיה הראשונות כאילו עבדה את ה' באותה צדקות ובאותה גדלות מכיון שהקב"ה ידע שאילו רק יכלה היתה עובדת ה' בכל מאודה בדיוק כפי שעשתה זאת בשנים שלאחר מכן.

זה שאמר להם רבי עקיבא אם כן גם אתם חייבים לעשות כל השתדלות כדי ללמוד תורה אפילו כשאינכם מסוגלים להבין כי ע"י שתעשו כל מה שבידכם ותקשיבו למרות שאינכם מבינים, הנה ישלם לכם הקב"ה לפי אומד הדעת כאילו זכיתם להבין ונראה להביא ראיה על פי מה שכתבו המפרשים דבעצם אברהם אבינו היה חי כמספר שנותיה של שרה שהרי מובא במדרש ריש פרשת לך לך בן מ"ח שנים היה אברהם כאשר גילה את בוראו ואיתא בגמרא (יבמות כב ע"א) שגר כקטן שנולד דמי ולא רק גר אלא אפילו בעל תשובה שהכיר את בוראו נחשב כמו שנולד מחדש וכמבואר בחז"ל

נמצא שאם נוריד מ"ח שנים מקע"ה שנה שהיה חי בהם אברהם אבינו נמצא מספרו קכ"ז כמספר שנות חיי שרה והוא הפלא ופלא, אלא מאי? הרי שרה עצמה לא היתה בדעה מליאה לעבוד את ה' כל קכ"ז שנות חייה שהרי השנים הראשונות שלה כשהיתה תינוקת לא היה ביכולתה לעבוד את ה' אבל מאחר ומצאנו בתורה שציינה במפורש דאברהם חי קע"ה שנה והתורה לא הורידה את מ"ח השנים שבהם עוד לא הכיר את בוראו ומכאן הוכחה שהקב"ה החשיב לו את כל שנותיו לשנים של שלמות וצידקות. והוא הדין אצל שרה כל קכ"ז שנותיה היו נחשבות לה לשנים שהיו שווין לטובה בצידקותה וגודל תפארתה.

*

אוהב כסף לא ישבע כסף

[מתוק האור]

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא…

בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר ואת מתך קבור. רש"י.

על איזה אהבה מדבר עפרון? ובפרט שהסטייפלר עושה חשבון שהמערה עלתה פי שמונים ממחיר השדה שקנה במאה קשיטה, כך שאם שדה עולה מאה אלף דולר, עלתה המערה שמונה מליון דולר!

ועל זה הוא אומר לאברהם – שמונה מיליון דולר בינינו מה הם כבר…???

שלמה אומר בקהלת: אוהב כסף לא ישבע כסף. מובא במדרש ילקו"ש תתקעא אוהב תורה לא ישבע תורה.

מה הקשר בין השניים?

אדם כל ימיו רודף אחר הכסף. גם כשנעשה חולה בהיותו על ערש דווי הוא עדיין חושב על כסף.

[חומש המגידים 164] סיפר הגר"א לאפיאן שהיה אדם מוכר בין אנשי עירו שהיה ידוע שבכל הנוגע בענייני ממון אין להיכנס עמו לויכוח… בהגיעו לערש דווי, אסף את בני משפחתו ואמר בקול חלוש, דעו ראו וקחו מוסר, אני יודע היטב את מצבי, וחש ובטוח שבעוד רגעים בודדים אעבור לעולם האמת, ובכל זאת כיון שהורגלתי כל כך בתאוות הממון אם יתן לי אדם עתה חבילה של מרשרשים אטלנה מידו ואניחנה מתחת לכר… נפח נשמתו ומת.

ישאל האדם – טבע הוא באדם שהוא רודף ממון וכך הטביע בו הקב"ה, ומה יש להלין על כך?

התשובה אומר המדרש – ה' נטע בנו את התאוה האין סופית שאינה יודעת שבעה במטרה ש'אוהב תורה לא ישבע תורה'. אולם בני אדם לקחו את התאוה הזו והפכו אותה לאוהב כסף לא ישבע כסף…

עפרון מכונה בפי חז"ל צר עין. וחסרתו התורה ו' משמו. מדוע? הבה נראה כיצד התורה מציירת בפנינו את רודף הממון.

אברהם מבקש לקנות את המערה. עפרון מגיע. מסכן עפרון…

'ועפרון יושב בתוך בני חת' – הוא רצה לדרוש כסף, אך לא נעים כאן ליד כולם… מה עשה?

ויען עפרון החתי את אברהם באוזני בני חת לאמור: 'לא אדוני שמעני, השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתיך'. מדוע איפוא אברהם מתנגד ומתעקש לשלם?

משום שהוא שמע היטב מה שעפרון רצה שישמע…

עפרון מרמז לו השדה נתתי לך והמערה כו' 'לעיני בני עמי' – כל זה משום שהדבר לעיני בני עמי, כי הם פה מסביבי, אולם בארבע עיניים נוכל לסגור עיסקה…

אברהם מבין ואומר לו נתתי כסף השדה קח ממני. תקבל כמה שתבקש.

ויען עפרון את אברהם לאמור לו – אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא? ואת מתך קבור.

הרי מדובר 'בסה"כ' בארבע מאות שקל כסף, הנח לכסף, וקבור בחינם. לא כל כך נעים לבקש מיד כסף…

עדיין אברהם מתעקש לשלם. מדוע?

[בהמשך מתוק האור בפנינים] הוא שומע את המנגינה ומסיק שעפרון מאוד רוצה כסף. אם לא כן מדוע הוא מדגיש את מחיר השדה?

ועוד אמר לו עפרון: בין שני אוהבים כמונו – הרי אני אוהב ממון, מאד אוהב, ואתה אוהב מצוות, מאד אוהב, לי חשוב לקבל והרבה, ולך חשוב לקיים מצוה, מתאימים אנו ככפפה ליד… מה הם בכלל 400 מאות שקל כסף בינינו?…

[מעלון פנינים לפרשתינו] ועוד 'ביני ובינך מה היא' מה האות שבינינו? האות ר' אצלך ור' אצלי, ביחד מה היא? ת' מאות….

ואברהם אומר 'נתתי' פרש"י הלואי וכבר נתתי, מפרש בדרך צחות הלואי וכבר נתתי בעבר כששמי היה אברם ולא אברהם ואז הייתי חוסך ר' מאות כסף, שהרי לא הייתה הר' אמצעית בשמי…

מסופר על אדם א' שהיה תאב ממון ומלוה בריבית, שעל ערש דווי בא אליו אדם וביקש הלואה של עשרת אלפים דולר, כמה אחוזים תיקח לי? 'שנים' אמר לו הלה בקול חלוש, ובאותו הרגע יצאה נשמתו. אמרו עליו שגדול הוא מרבי עקיבא, שרבי עקיבא יצאה נשמתו 'באחד', והוא יצאה נשמתו 'בשנים'…

בהמשך אנו פוגשים תכשיט נוסף – לבן. הוא רואה את רבקה אחותו עם תכשיטים ושואל מהיכן? היא אומר לו אליעזר נתן לי אותם. יש לו כסף? אז הוא רץ. למה רץ? אומר רש"י: אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון…

מה הכוונה נתן עיניו בממון?

מאור עיניו של אדם מתמעט מפסיעה גסה, והוא מוכן להקדיש מאור עיניו בשביל הממון…

כשהוא מגיע לאליעזר הוא אומר לו: בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים פרש"י פניתי הבית מעבודה זרה… כלומר את האלוהים שלו הוא זורק מהבית, הוא בטח מתנצל… תבין אלוהי, יש כאן כסף…

מה זה 'ואנכי' פיניתי הבית? מה משנה מי פינה הבית?

אלא אמר לבן אם אתה מתכונן לשלם טיפ למי שסידר לך את החדר, דע לך שלא העבד הכין זאת אלא אני, גם הטיפ מגיע לי…

אוהב כסף לא ישבע כסף!

לעומתם- אברהם.

מוכן למסור כל ממונו לאליעזר, אולם ברוחניות – הוא אינו סומך עליו אלא משביעו שיביא אישה כשרה לבנו ליצחק. גם מלך סדום מוכן לתת לו הון עתק, כל שלל המלחמה, אולם הוא מוותר, יש חשש פגיעה בכבוד שמים. שלא תאמר אנכי העשרתי את אברם. רק ה' מעשיר!

תאוות הממון גורמת לכך שאדם יהיה מסוגל לעבור את כל העבירות שבתורה בשביל מעט מעות!

*

לא מתפעלים מניסים

[מעיין השבוע]

אליעזר מחפש אישה לבן אדונו. הוא ניצב ליד הבאר ורואה כיצד המים עולים לקראתה, סימן זה מובהק הוא, שאינו מצוי בבנות הכנעני אלא בזרע קדוש כאברהם כדברי האור החיים. אז אליעזר רץ לקראתה ומבקש הגמיאיני מעט מים מכדך. לאחר שהיא עומדת במבחן, הוא מחליט שזו האישה הראויה.

 ואנו עומדים ומשתאים: האם לאחר נס ומופת כזה, שהמים גואים ועולים לקראתה, יש עוד צורך במבחן החסד? הלא מן השמים הוכיחו שהיא צדקת! אבל התורה היא ספר הוראה והדרכה, ומפרשה זו למדנו שאין לפנות אחר מופיעים ואין לנהות אחר ניסים. אין הם הוכחה שהאדם עצמו מושלם הוא ובעל מידות. יתכן ומקרה קרה, יתכן שהיתה זו עת גאות, יתכן ומעשי כשפים הם ויתכן שזו זכות אבות. לא בכך נבחן האדם – אלא בשלימותו העצמית ובמידותיו הטובות!

 בהגדה של פסח מצינו: "אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" מן הכתוב. וידוע שרבי אלעזר בן עזריה היה אז בן שמונה עשרה שנה, חריף ובקי, וביקשו למנותו לנשיאות. אמרה לו אשתו: הן זקנך עדיין שחור נעשה נס והלבין זקנו, ונראה כבן שבעים. ולכן אמר הרי אני "כבן" שבעים שנה. ויש להבין, מדוע הזכיר מאורע זה כאן, בדיון ההלכתי? אבל זאת ביקש לומר: ראו, מן השמים הסכימו על גדלותי, נס עשו לי והלבין זקני, היש מופת גדול מזהו וכשבאתי וביקשתי לחדש הלכה לא שמעו לי. הנס לא שיכנע, המופת לא הרשים. עד שבא בן זומא ודרש מן הכתוב – וניצח, ונקבעה הלכה כמותו. כי הניסים אינם מרשימים את החכמים. וכשרבי אליעזר הגדול חולל ניסים גלויים לשכנע שהלכה כמותו – חרוב נעקר ממקומו, אמת המים שינתה מהלכה, אמר רבי יהושע: "אין חרוב ראיה, אין מביאים ראיה מאמת מים", ולא נפסקה הלכה כמותו.

 ומצינו מעשה מרעיש בגמרא. שמואל, האמורא הגדול, עמד על שפת הנהר עם תלמידו קרנא. ולפתע, בלא כל רוח סערה, רעשו וגעשו המים והגביהו גלים. נשא שמואל עיניו וראה ספינה מתקרבת. אמר לקרנא: "בספינה זו מפליג אדם גדול, וחלה במחלת ים מחמת טלטולי הספינה, ועלה לסיפון להקיא. וכדי לשמור על כבודו שלא יראוהו כך מן החוף, הגביהו הגלים עצמם להסתירו!" נפלא הדבר! ושמואל, שהיה רופא, אמר לקרנא: "כשהספינה תעגון תלך ותתהה על קנקנו. אם גדול בתורה הוא, הביאהו אלי וארפאהו!" הלך קרנא, ופגש את רב. שאלו שאלה בהלכה והתרשם מן התשובה, הביאו אל שמואל וריפאו.

והדברים מרעישים: אדם גדול, שהמים מגביהים עצמם ויוצרים מחיצת גלים כדי לשמור על כבודו – לא, אין די בכך, עדיין אין זו ראיה על גדלות, אמת. יש לבחנו ולראות האם גדול הוא בתורה. רק אז יהיו הגלים הרוגשים ראיה! יש לזכור לקח זה, ויש לאמצו וללכת לפיו. אמת, אנשים נוטים להתפעל ממופתים, ממעשי ניסים – אמיתיים או מדומים, נכונים או כוזבים – ונותנים אמונם באנשים שונים, מבלי לעמוד על אופיים ומידותיהם, גדלותם וידיעותיהם. כאילו די באיצטלא ובגלימה, באוירה ובהילה, ואפילו בזכות אבות לבדה, כדי להיות לאדם גדול ששער שמים פתוחים לפניו, "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". ולא היא!

שנינו, שהודיעו לרבי פרידא על אורח נעלה: רבי עזרא, נכדו של רב אבטולס, שהוא דור עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, שהיה דור עשירי לעזרא הסופר. איזו שושלת קודש! שאל: "הייחוס, לשם מה? אם תלמיד חכם הוא, נאה. אם תלמיד חכם ומיוחס הוא, נאה ויאה. אבל אם מיוחס גרידא – תאכלנו אש!"… יחוסו הרם יעורר עליו הקפדה!

בגמרא כתוב: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". כי החכם בתורה, בידו מפתח של ברכות וישועות. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם על פי התורה, והחכם בתורה שליט בעולם ובשורשי הבריאה. גם גדולי המקובלים היו גדולים בתורה הקדושה. אין כמעט פרק בגמרא בו אין רבי שמעון בר יוחאי מוזכר. האר"י הקדוש היה בין מחברי ה"שיטה מקובצת". רבותינו החיד"א, הבן איש חי, והאביר יעקב – כולם! הקדוש ברוך הוא, אורייתא וישראל – חד. ורק על ידי התורה, העמל בה, והגדלות בה מתקרבים לבורא ופועלים ישועות!

הנה נא ידעתי כי איש א' קדוש עובר עלינו תמיד. מנא ידעא? שאלת הגמרא תמוה, שהרי קודם לכן עשה אלישע נס לאשת עובדיה בשמן שלא נגמר, והרי דבר זה התפרסם, שהרי מכרה את כל השמן וכולם ידעו שאין לה מאומה בביתה, ומדוע הייתה צריכה האישה השונמית להסיק מהזבוב שלא היה על שולחנו שהוא אדם גדול?

אלא מכאן אנו למדים שאין להסיק מסקנות ממעשה מופתים. רק קדושה בהנהגה ועסק התורה יכולים להעיד על גדלות אמיתית. [אש דת לוינשטין תשס"ב עמ' 202]

ראה שם עוד מעשים רבים על פעולות בכוח התורה ללא כל השבעות שדים ומלאכים וקבלה מעשית, אלא ע"י עסק התורה בלבד.

מעשה בגר"ח וולוז'ין שתלמידיו הלכו לאחד מגדולי האדמורי"ם מתוך שהתפעלו מכך שהוא יודע נסתרות, ואמר להם שאין זה חכמה, שגם הוא יכול לומר להם בדיוק ברגע זה מה קורה בביתו, ופירט בדיוק מעשי אשתו והילד שלכלכך ושפך החלב ואמו גוערת בו כו' ובאו ובדקו ומצאו שבדיוק כפי שאמר כן היה.

מעלת עסק התורה לטהר האדם

כתוב בפרשת חוקת: זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור (יט. ב) המדרש רבה פותח את הפרשה: ״זאת חוקת״ זה שאמר (איוב פרק יד. ד) ״מי יתן טהור מטמא, לא אחד״. ולכאורה מה השייכות של פסוק זה לפרשתינו? אלא מסביר הרב הקדוש בעל השארית מנחם מוישווא זי״ע: בתורתינו הקדושה יש את כח הטהרה. לטהר את נפשות ישראל מזוהמתם. וכאשר תכתוב תיבת ״טמא״ במילוי האותיות: טי״ת, מ"ם, אל״ף, יעלה בגימטריא: תר״י (שש מאות ועשר). והנה ״תורה״ בגימטריא: תרי״א (שש מאות ואחד עשרה) וזה רמז, שגם אם הטמא הוא מלא בטומאה, יען שעשה את כל התועבות, עם כל זה תורתינו הקדושה קדושתה למעלה מטומאתו, והרי היא מעלה אותו מטומאה לטהרה…

וזה ביאור הפסוק ״מי יתן טהור מטמא״ למי יש כח נפלא כזה לטהר את הטמא מטומאתו בזמן שהוא התמלא בטומאה? על זה משיב הפסוק ״לא אחד״ בתמיהה. האם לתורתינו הקדושה יבצר ממנה כוח הטהרה, והאם איננה יתירה במספר על הטמא. ומורה לנו שקדושת התורה מתגברת על הטמא אפילו כשהוא מלא בטומאה, ומעלה אותו מטומאה לטהרה…

נסתרות אפשר לדעת בכח התורה! [פנינים ויקה"פ תשע"ב]

*

תובנות משליחות אליעזר

[חסד – יסוד האומה]

אחד הנושאים המרכזיים בפרשתינו הוא שידוכי יצחק ורבקה. אברהם שולח את עבדו זקן-ביתו כדי למצוא אשה לבנו ליצחק. הפרמטרים- אשה יראת ה', בעלת מידות טובות, אשה שתתאים ליעוד המופלא- המשך שושלת בית אברהם עד להקמתו של עם ישראל, עם ה'.

אליעזר מגיע לארם נהרים, ומכין לעצמו מבחן שיסייע לו במציאת העלמה המתאימה. "הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן רבקה עומדת במבחן, ומצליחה בו מעל ומעבר. ואל יהי הדבר קל בעינינו. נתאר נא לעצמנו נערה צעירה ביותר, מולה אדם מבוגר בעל כח במתניו המבקש לשתות. סליחה, היא הייתה אמורה לומר לו, התכבד נא וטול בעצמך! איני משרתת שלך! לא זו בלבד שרבקה אינה מתנסחת כך, אלא עוד מתנדבת להשקות את גמליו "עד אם כילו לשתות"! היש לך טוב-לב רב מזה? הנמצא אדם אוהב חסד כרבקה אמנו?

סיפר הרב דיאמנט

שפעם היה בשבע ברכות, וקם אחד הבחורים ודיבר על חובת החסד בבית ולעזור לאשה וכו' אך סייג את דבריו שאם האשה מבקשת דבר מה והיא יכולה לדאוג לעצמה ובכל זאת מבקשת זאת ממך – אינך מצווה להיות פראייר, ואין כאן מצוות חסד.

לאחריו קמתי אני לדבר, ואמרתי שאני רוצה למחות על מה שאמר קודמי, היות וזה לא יהודי ומנוגד לפסוקים מפורשים בתורה. שהרי לשיטתו רבקה לעולם לא הייתה מתחתנת עם יצחק שהרי הייתה צריכה לחשוב – "מה אני פראיירית"? הוא אדם מבוגר עם עבדים, ואני הילדה צריכה לשאוב לכולם?? רבקה לא חשבה כן, והתורה מעלה זאת על נס כדי ללמדנו שגם זה חסד!!

בנקודה זו אנו נחשפים לפן נוסף באישיותה של רבקה; זהירות בכבוד הזולת וחכמה מופלאה. רבקה הבינה שאליעזר מציב בפניה אתגר לא פשוט- כאשר יסיים לשתות מפי הכד- מה תעשה עמו? אם תשפוך את השיריים ארצה ותמלאנו מחדש- הרי יש כאן פגיעה בכבודו של אליעזר. אם תיקחנו כך לביתה- אולי הלה לוקה בחולי-מדבק? אמרה לו רבקה "גם לגמליך אשאב"… כל כך פשוט. שאריות עובר-האורח האלמוני ינתנו לגמליו, ולביתה תמלא לבסוף מים זכים ונקיים מן הבאר. כמה חכְמה ורגישות.

אליעזר משתאה וחש שה' הצליח דרכו, ואף מוציא את הנזמים והצמידים ועונדם על ידיה.

וכאן, נעצור ונתבונן. רבקה בעלת חסד? אכן. חכָמה? ללא כל ספק. זהירה בכבוד הזולת? בודאי. אולם הרי כל זה עדיין אינו מספיק! מהי מידת היראת שמים שלה? מהי מידת האמונה שלה? אולי היא בכלל עובדת עבודה-זרה?

התשובה נמצאת במשפט שטבע ר' ישראל מסלאנט: 'קל לו לאדם לסיים וללמוד את כל הש"ס, מלתקן מידה רעה אחת'. כמה שמשפט זה נכון. כולנו חשים זאת על עצמינו. כמה קשה לשנות הרגלים, דפוסי התנהגות, טבעים שנשתרשו. אברהם אינו רוצה אשה מבנות כנען מפני הטבעים הרעים והמידות המקולקלות המובְנות בהם. הוא שולח את אליעזר לארם נהרים- אל משפחתו. שם המידות טובות ומתוקנות, כפי שאכן הוכיחה רבקה.

מה עם היראת שמים? האמונה? אה, זה דבר שולי. לא מפני חוסר חשיבותו חלילה, אלא משום שבשונה ממידות- אמונה נרכשת בקלות יחסית. לא פעם אנו רואים אנשים שהגדירו עצמם כאפיקורסים ובגין איזשהו נס פרטי שקרה להם הפכו להיות בין-לילה למאמינים. כופרים שאחר שבוע 'סמינר ליהדות' החלו לשמור מצוות.

מסקנה: מידותיה הטובות של רבקה הן הן המדד היחיד להיותה ראויה לתפקיד הרם. את האמונה -אם חסְרה לה- היא כבר תרכוש בביתו של יצחק! ממנה ומשכמותה ירש עם ישראל את מידותיו- רחמנים ביישנים וגומלי חסדים!

תיקון המדות- רק ע"י לימוד התורה, ולימוד המוסר. דברי הגר"א 'החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך' שאם אין האדם מתקן מידותיו למה לו חיים!

*

חיי הגשם מול חיי הרוח

אברהם הפקיד את כל ממנו ביד אליעזר. עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. כל מפתחות הכספות בידו. ללא ספק אדם נאמן. והנה כשרצה אשה לבנו ליצחק הזהירו והשביעו. מדוע? וכי אינו סומך עליו?

הדבר יתבאר ע"פ מעשה שהיה עם הגרי"ס נתבקש לשחוט ע"י בעל הפונדק שלא הכירו, וכשביקש ממנו הגרי"ס הלוואה טען הלה הרי איני מכיר אותך!… אמר לו הגרי"ס לשחוט לך – אני נאמן, ואילו להלוות לי כסף כבר אינך מכיר אותי?…

אברהם נוהג להיפך. הוא אינו סומך על אליעזר בעניינים רוחניים. בעניינים גשמיים- זה לא קריטי, אפשר לסמוך, בעניינים רוחניים- זה כל האדם! כך צריך ערבויות. שבועה!

כתוב על הצדיקים ש'ממונם חביב עליהם כגופם' – וצ"ב והרי ההיפך לכאורה הוא הנכון, שהצדיק אינו מקושר לממונו? אלא הביאור הוא שהצדיק יודע שהממון הוא כלים לעבודת ה' ולכן כל שקל יקר בעיניו. אפשר לרכוש בו נצח! הוא הפך את החומר לרוח! לכן גם יעקב שב על פכים קטנים. מכל מקום זה עדיין שולי וזניח לעומת העניינים הרוחניים נטו!

יש שמקמצים במצוות אך מוציאים הון רב על עניינים אחרים.

אנשים קונים נברשות וספות וקרמיקה יוקרתית אולם כשהם מגיעים למזוזות הם נתקעים בלי כסף…

האריז"ל – חיצונים נדבקים במצווה שבחינם. היה נותן כל כיסו לקניית אתרוג.

ובפרט בזמננו שמצות מהודרות – עולות יקר, בשר למהדרין- עולה יקר, וכן ירק נקי, וכן תפילין וכן מזוזות וכן כל מצווה מהודרות. לכן אחז"ל חכם לב יקח מצוות. צריך הרבה חכמה לדעת לעשות עסקים נכונים.

המעשה ביהודי שעסק במסחר כל ראשו ורובו בלהט וקרא לו הרב ונתן לו מוסר. הוציא הלה את ממונו זרקו על הרצפה והחל לדרוך עליו ולרומסו. צעק עליו הרב מה אתה עושה, הרי זה כסף! התבלבל הלה לחלוטין. אמר לו הרב אבאר לך ע"י משל לא' שחלם שכל מי שיאכל מהתבואה של השנה הבאה ישתגע. ובא למוכתר הכפר ושאלו אם אוכל- אשתגע, אם לא אוכל- ארעב? אמר לו החכם גם אני חלמתי כמוך, ולכן תאכל מהתבואה אך תיקח אזור עור על מתניך. ומה הדבר יעזור תמה הלה? לפחות אתה תהיה משוגע אך תדע שאתה משוגע…

*

בני קטורה

בראשית פרק כה (א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה: (ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־זִמְרָן וְאֶת־יָקְשָׁן וְאֶת־מְדָן וְאֶת־מִדְיָן וְאֶת־יִשְׁבָּק וְאֶת־שׁוּחַ:

(ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת־שְׁבָא וְאֶת־דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים: (ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה: (ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ לְיִצְחָק: (ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל־אֶרֶץ קֶדֶם:

אמרה מפרסמת היתה שגורה על פיו של הגה״צ רבי גדליה אייזמן זצ״ל, משגיח ישיבת ׳קול תורה׳: ״אם הולך אז זה לא הולך, ואם לא הולך אז הולך". בכך הוא רצה לבטא את המציאות הזאת שהאדם מתמודד בכל העתים והזמנים בחייו עם קשיים, שכן תכלית בריאת האדם הוא לעמד בנסיונות. לפי יסוד זה, הסביר רבי אליקים את אריכות הדברים:

שלמה המלך בא ללמדנו שאל ידמה האדם בנפשו כאשר הוא מתמודד עם נסיון מסים שאלו היה מתמודד עם נסיון אחר או בתקופה אחרת היה מצליח להתגבר על הנסיון, משום שהקדוש ברוך-הוא מזמן לכל תקופה וזמן את נקרת הנסיור שלו, והמטלה היא על האדם לצלח את הנסיון בגבורה.

בכל זמן ועת ונסיונותיו טמונה נקדת הנסיון שביכלתה לרומם את האדם לפסגות רוחניים, אך באותה מדה גם לעצר את עליתו ובמקרה גרוע יותר למוטט אותו מבחינה רוחנית. ותפקידו של האדם להיות זהיר ודרוך שמא בדיוק בנקדת נסיון זו טמונה כל הצלחתו העתידית, ובכך לעמד על המשמר כל העת לבלתי תת ליצרו להפילו במכמריו.

בשכונת ׳כנסת׳ העתיקה בירושלים, התגורר הגאון דבי ישראל איזיק .רבינוביץ זצ״ל, ״דבי אייזיק מינסקער״ הוא כנה בהערצה, על שם עיר הלרתו מינסק. בקרב ילדי ירושלים זכורה דמותו כאיש מורם מעם, בקי מפלא בחדרי התורה, צדיק וחסיד.

על שמו של דבי אץיזיק נזקפת זכות ההצלה של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ״ל בילדותו מתנועת ההשכלה, שפשתה אז ביתר שאת בעיר מינסק. רבי אהרן היה בן לאלמנה חסרת אמצעים שהתגוררה בגפה ברוסיה הגדולה, ואמו החליטה לשלח אותו לעבד ולהשתכר מעט כסף למחאתה. היה זה סכנה רוחנית גדולה, משום שהאוירה ברחוב היתה בעד המשכילים. רבי אץיזיק מינסקער שהבחין בכח העצום הגלום באישיותו של רבי אהרן, ושבכשורנו העלויים הנדירים הוא עתיד להאיר את שמי היהדות, עמל קשה לשכנע רבות את אמו ולהניא אותה מתכניתה, ואף הציע לה קצבה כספית אם היא תאות לשלח את הבן לישיבה. רבי אהרן הטלטל בדרכים עד שהגיע לישיבה גדולה ומפרסמת, שם התעלה בתורה רבות, עד שנעשה לגדול הדור ומקים עלה של תו/רה באמריקה. כל השנים החזיק רבי אהרן לרבי אייזיק טובה ע ל(־ף, ובכל פעם שהגיע לבקור בארץ ישראל נכנס לחלות את פניו.

?אשר הגיע רבי אייזיק לנחם את בני מירן ה.רב מבריסק הגרי״ז הלוי סולוביצ׳יק זצ״ל לאחר הסתלקותו, עמו היה ביחסי ידידות קרובה עוד מנערותם, התבטא בענוה: ״הלא אני ורבי ועלול׳י [הכנוי שנתן לרב מבריסק] גדקינו יחד, שקרנו ?חד במדה זהה מדוע איפוא רק הוא זכה לצאת ה.רב מבריסק על כל המשמעות שבדבר, ואלו אני נותרתי אייזיק מינסקער?״

השיב רבי אייזיק: ״זאת משום שרבי ועלול׳י – בשמה מכלנו – אף פעם לא שנה מהמהלך שלו! כלנו עושים פעם כך ופעם אחרת, אך ה.רב מבריסק במשך שבעים ושלש שנותיו המהלך שלו תמיד היה להיות בעליה, מבלי לנטות יזמין וג^מאל. תמיד דאג שהיום השני יהיה טוב יותר מהיום הראשון, מבלי ליחס שום חשיבות לקשיים והנסיונות שאופפים אותו״.

כונת דברו של אותו צדיק, שאמנם אין אדם שאיו לו ירידות, וגם הרב מבריסק התמודד עם קשיים. אלא שאצלו ראו שחרף הנסיונות הוא המשיך להתעלות. גם את המצבים הקשים הוא נצל בהשגת מטרותיו, וכך כל ימיו היו רצופים בעאה. היא זו שהעניקה לו את ההצלחה הרוחנית הגבוהה!

זכותי שבשנת תשל״ו נפטר לבית עולמו, הנגיד הרב יוסף גולדפינגר זצ״ל מתל־אביב, שבד בבד עם היותו נמנה על טובי תעשיני היהלומים בארץ וכאיש חיל בעסקיו, נותר דבוק ברוחו למקום גדוליו – הישיבות הקדושות וכבן תורה עד יומו האחרון. הרבה לסיע בנדיבות לב מיחדת לפתוחו ושגשוגו של עולם התורה, ולפעלותיהם היזומות של גדולי ישראל בעניני חזוק הדת.

מסע הלויתו יצא מהיכל ישיבת פתיבז׳, ובה הספיד דברי הספד נפלאים ראש הישיבה מרו הגאון רבי דוד פוברסקי זצ״ל. הוא פתח בדברי הפסוק: ״ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים ״(שמות א, ה), ו.רש״י מפרש שם: ״מה בא ללמדנו? וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצרקו״.

רש״י בא לומר, שלכל אדם ישנם בחיים תקופות יפות יותר ותקופות אפלות יותר, והתכלית שלו היא להשאר בכל המצבים באותה דרגה, לעמד בצרקו. וזה הוא שבחו של יוסף הצדיק שנותר באותה מדרגת צרקות הן בתקופה שהיה תעה צאן אביו והן כשנעשה מלך במצרים.

בנוגע לנפטר דבי יוסף גולדפינגר, אמר ראש הישיבה: ״הוא יוסף… הוא יוסף… אותה תמימות וישרות דרך שהיתה טבועה בו כשנמנה על יושבי בית המדרש כאברך מן השורה, עתרה בעינה גם כאשר נעשה לנגיד בעמו המרבה להיטיב. הנסיוטת אמנם התחלפו אך יוסף נותר עומד בצדקו״.

הרעיון הנפלא והרמוי עוררו בזמנו התרגשות רבה והדים נדחבים.

*

להיות סמוך לצדיק ולהשאר עיוור

[מאוצרותיהם] לא נמסר ולא הוקלט

מדוע כנה דבי טרפון את אחיניו ׳בני קטורה'?

מעשה מפלא מבינתנו, מספרת הגמרא במסכת זבחים (סב, ב):

התנא הקדוש רבי טרפון מגוב ומסר שיעור בפני אחיניו בני אחותו, הללו ישבו והאזינו לדבריו אך לא גילו התענינות מיחדת ואף לא העירו דבר. משנוכח רבי טרפון שהם אינם משתפים פעולה הקריא באזניהם פסוק מפרשתנו בצורה מעותת, וציפה שעל ידי כך שיתקנו אותו מטעותו יתעוררו מתרדמתם.

פתח רבי טרפון ואמר: ״ויסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני״. ננערו אחיניו לשמע הטעות והעירו לו בלשון כבוד: הלא לא נאמר אלא ׳קטורה׳. מסיימת שם הגמרא שקרא עליהם רבי טרפון: ״בני קטורה״.

ומפרש רש״י שכונתו היתה לומר להם, כי אמנם בני אברהם הם, אבל אינם יודעים לדבר בדבר הלכה כפי שיודעים לדבר זרע יצחק ויעקב, אלא כבני קטורה אשת אברהם.

והדברים תמוהים ביותר. מדוע כנה אותם דוקא בכנוי זה של ׳בני קטורה׳? ובכלל מה באים חז״ל ללמד אותנו במעשה זה?

באור נפלא ששמעתי מפי אחי הגאון רבי דב טורק שליט״א, ראש כולל פאפא בירושלים:

הנה חז״ל אומדים (מסכת כלה רבתי ב, יג) שרבי טרפון היה עשיר גדול מאד עד שהיה יכול לפרנס באלפי דינרי הזהב שברשותו עירות שלמות. מרב אהבתו לתורה החליט יום אחד לחלק את כל רכושו ללומדי התורה, ועזב את כל הונו ועסקיו ועלה לבית המדרש לעסק בתודה, והחל לעמול ולשקוד עליה באהבה עצומה עד שנעשה לאחד מראשי החכמים והמשיבים ביבנה (כמובא בזבחים)

נז, א), וזקני דורו כנוהו בתאר: "אביהן של כל ישראל" (כמובא בירושלמי יומא א, א).

רבי טרפון שבמהותו היה אוהב ומחבב תורה בצורה כה עזה, השתומם לגבי העבדה כיצד מסוגלים אחיניו לשבת לפניו בשעור מבלי לגלות שום התענינות, שום התלהבות וחשק לדברי תורה והלכה, וזה נכר בכך שהם לא שאלו דבר כל השעור. הרי אלו היו שמחים כראוי בדברי תורה, ומתענינים יותר להשיג את סורה וחכמתה, ודאי שגם היו יכולים לקבל ממנו תורה ללא שעור.

לכן הוא הטיח בהם ׳בני קטורה׳, כי הנה בשונה מיצחק שלמד תורה מאביו (ומבאר ברמב״ם סופ׳׳א מהל׳ ע׳׳ז) והשתדל בכל מאודו לרכוש את סגלותיו, בני קטורה לא נטלו ממנו ברוחניות כלום. למרות הזכות העצומה שנפלה בחלקם

להיות ישובים על שלחנו של אברהם אבינו, לא למדו ממנו דבר, ולא גלו שום התעניינות בדרכו…

מדוע השתמש רבי טרפון דוקא בפסוק של ׳ויסף אברהם ויקח אשה׳? יש ^ !!, להוסיף על דברי אחי הגאון שליט״א, את ההסבר הבא:

רצון ללמד מסגלות נפשו וממעשיו הנפלאים, והסתפקו במעט מתנות בלבד. זהו שבקש רבי טרפון להוכיחם בכנוי זה, כי צורת למודם בחסר התענינות מבלי רצון להיות ׳מקבלים׳, אינה מתאימה לבני יצחק ומגקב אלא לבני קטורה…

חז׳׳ל אומרי ם(בבא קמא צב, ב) כי המקור לכך שהאדם מצטער הרבה מחמת רב הקנאה, הוא מאברהם אבינו שמיד לאחר שנאמר על יצחק: ״ויק ח את רבקה ותהי לו לאשה ״(כד, סז), נאמר: "ויסף אברהם וייקח אשה ושמה קטורה ״(כה, א), הרי שאברהם המתין מלשאת את קטורה עד אשר בנו נשא אשה, וזאת כדי שיצחק לא יצטער מחמת הקנאה.

לכן רבי טרפון הוכיחם דוקא מפסוק זה, שהרי ממנו נלמד כי טבע האדם להתקנא בדבר טוב שהוא רואה אצל חברו, ואם כן כיצד יתכן שהם יושבים לפניו ורואים כמה יש באפשרותם לזכות ולקבל ממנו רב טובה בתורה ובחכמה, והם אינם מתקנאים בו קנאת סופרים ומבקשים לקבל ממנו עור ועוד.

וגם מה שנקט דוקא את השם ׳יוחני׳, יתכן לומר שרמז בזה על אותה מכשפה שנקראה בשם זה, שאודותיה מספר בגמרא במנחות (פה, א), שכאשר משה רבנו עמד והשליך את מטהו בפני פקעה ונהיה לנחש, זלזלה במעשיו ואמרה לו ׳תבן אתה מכניס לעפרים׳, כשבכונתה לומר למשה וכי לארץ שמלאה בכשפים אתה מבקש להראות את כחך בכשפים?

דבוריה נבעו מחסר הערכה למשה רבנו ולמעשיו, ולכן כשרצה ליחס להם חסר הערכה לדברי תורה הזכיר את שמה של אותה יוחני הזלזלנית. אך הם לא ירדו לסוף דעתו ולעמק הדברים שאמר, וסברו שטעה ולכו תקנוהו, אולם מבאר שלפי האמת היתה לו כונה עמקה בכך.

הרי לנו יסודות מופלאים:

עד כמה גדולה היא החובה מטלת על האדם לעסק בתורה מתוך התלהבות, מתוך חשק והתענינות בדברי תורה, ולא כעל וכמשא. וגם, שכאשר מזדמנת לו לאדם אפשרות להיות ׳מקבל׳ מאדם גדול שבסביבותיו, או מדמות של צדיק שמשפיעה עליו, ויזכול לספג ממנו מלא חפנים, עליו לפקח עינים ולנסות לקבל כמה שידו מגעת ומשגת, ללמד מכל קוץ ותג מהנהגותיו ואמרותיו.

זה ההבדל בין אליעזר לבני קטורה – אליעזר ינק מלא חופניים, והם – נותרו מן הצד!!

אחרת, הרי הוא כאותם בני קטורה שגדלו בביתו של אברהם אבינו, והיו ץכולים לקבל ממנו ללא סוף, ולא נותר בידיהם מכל מורשתו העצומה כי אם מתנות בלבד.

השתיקה של הרב מפוניבז' בקרבת ה׳חפ־ץ חיים'

מרן הרב מפוניבז׳ הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל זכה ללמד בישיבתו של מדן ה׳חפץ־חיים׳ זצ״ל בראדין פחות משלש שנים, החל מאיר תרס״ח ועד למועד נשואיו בראש חדש כסלו תרע״א. לדידו אותה תקופה היתה המצלחת ביותר בחיייו מבחינה רוחנית, שכן באותה תקופה זכה לסים את כל הש״ס בחברותא עם מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ״ל בכולל ׳ל!רשים׳ שעל יד הישיבה. אף בעקר הזכיר בערגה את העבדה שזכה אז לינק ממקור טהור מרן ה׳חפץ-חיים׳ זצ״ל, להתבשם מתורתו חכמתו וארחותיו הנאצלים.

למרות השהות הדי קצרה שלו במחצת ה׳חפץ-חיים׳, חש עצמו כל עזיו (;תלמידו המבהק, ודבר בכסופין על דמותו הגדולה, שעמדה לנגד עיניו תמיד. מהזכרונות והחףות השמורות אתו מהליכותיו של ה׳חפץ חיים׳ הסיק כיצד לנהג הלכה למעשה בכל צעד ושעל ובהרבה דיונים שהתעח־רו אצלו עשרות קונים מאחר יותר.

שמעתי מיהודי תלמיד־חכם שהיה נוכח פעם בעת שהזכיר הרב מפוניבז׳ זצ״ל אמרה כל שהיא בשם ה׳חפץ חיים׳. העיר לו אחד השומעים שאמרה זו כבר הקדים מאן דהוא לכתבה הרבה לפני ה׳חפץ חיים׳, והיא נרפסה בספר פלוני בשם אמרה. השיב לו ו!רב מפוניבז׳ כמצטדק: ׳׳יתכן והצדק עמך, אך מה אעשה שקימת בי תאוה מיחדת להזכיר את שמו של ה׳חפץ חיים׳!…׳׳

מהיכן שאב הרב רבקות עצומה כזו ברמותו של ה׳חפץ חיים׳, נוכל להבין מתוף דברים שהשמיע הרב מפוניבז׳ עצמו בהזדמנות אחרת באזני כמה תלמידים. שמעתי זאת מתלמידו הגאון רבי אמ־הם יצחק ברזל שליט״א, מראשי ישיבת מיר־ברכפלד.

הוא ספר כי פעם התבטא הרב מפוניבז׳ בפני התלמידים בלשון זו: ״פעם הייתי אדם פקח!…״ התפלאו התלמידים לפשר כונתו, מה הפשט ׳פעם׳ הייתי אדם פקח, וכי היום הוא איננו פקח?

הרב שהבחין בתמיהתם הסביר את כונתו: ״בצעירותי כשהייתי בראדין בצלו של ה׳חפץ-חיים׳, היה לי שכל לשתק! במחצתו לא דברתי מאומה! למרות שמטבעי הנני דברן… זאת מהטעם הפשוט, שהרי כל משפט שהייתי אני מדבר היה נאלץ ה׳חפץ־חיים׳ לשתק כנגדי, שכן חכם אינו נכנס לתוך דברי חברו, והבנתי אז שכל רגע שה׳חפץ חיים׳ מדבר זה נכס עבורי לכל ימי חיי, ואלו בכל רגע שהוא שותק זה הפסד עצום!… לכן פשוט העדפתי לשתק, כרי לזכות לשמע ולקבל ממנו כמה שיותר!…״

ואכן הרב מפוניבז׳ השכיל לדעת כמה ערך וחשיבות יש לכל רגע של המצאות במחצתו של צדיק. כמה חכמה ותבונה על תכלית החיים נתן להחכים ולהבין מכל הגה ומכל דבור שלו, והיה ירא וחרד מלאבדם ולהפסידם, לכן גזר על עצמו שתיקה.

הוא גלם במהותו את ההפך הגמור של ׳בני קטורה׳, הוא הפך את עצמו למהות של ׳מקבל׳. הכין את עצמו לספג ולקלט כמה שיותר בכל רגע נתון. ואכן זכה בעקבות כך כל ימיו לחיות לאורם של אותם רגעים נפלאים במחצת ה׳חפץ־חיים׳, ולעצב את השקפת עולמו כפי שינק בבית מדרשו, ובבחינת ׳טופח על מנת להטפיח/ זכו תלמידיו במשך עשרות שנים אף הם לנשם מאותו רוח טהרה שנשב בראדין.

מאידך גיסא, הבה נראה מה בין ׳כלי הקבול׳ העצמי שהכין ה.רב מפוניבז׳, והמשימה שהעמיד לעצמו לחרט בצפרן שמיר בזכרונו – כל תנודה, כל רשם וכל הגה מה׳חפץ חיים׳, לבין ראיה פשוטה ושטחית של ׳עם הארץ׳, שאמנם זכה אף הוא להיות סמוך ל׳חפץ חיים׳ אך לא לקח לעצמו מאומה. ראה ואינו יודע מה ראה:

שמעתי מהגאון רבי יוסף צבי שטיגל שליט״א שנפגש פעם עם ?הודי זקו שהיה מתפלל מדי בקר במניזנו של מרן ה׳חפץ-חיים׳ זצ״ל בראריו, ובקש ממנו שיספר לו מעט זכרונות ועבדות מח^יו ופגולו שראה בעיניו במחצת ה׳חפץ חיים׳. התפלא הזקן למשמע השאלה: "מה כבר יכלתי לראות? ראיתי יהודי זקן כמו כל הזקנים… יותר מכך אין לי מה להוסיף״.

כך גם ידוע שכאשר הגיע אחד מראשי הממשלה כאן בארץ הקדש, למעונו של מרן ראש הישיבה הגרא״מ שך זצ׳׳ל, והתדברב בפני הרב שף על שזכה לראות את זיו פני ה׳חפץ-חיים׳ ואף לקבל את ברכתג הגיב הרב שף למקרביו קיאחר שעזב הלה את הבית: "הוא לא ראה מעולם את ה׳חפץ חיים׳, הוא ראה יהודי זקן ותו לא!…״

כמדמני, שמרן הרב שף לא התכון לסתי דבריו של אותו עם הארץ• דק כונתו הץרוה אמר שגם אם כנים דבריו שאכן ראה בעיניו הבשריות אדם בשם ה׳חפץ חיים׳, אבל את ה׳חפץ חיים׳ בגדלותו ובקדשתו הוא ודאי לא זראה. אחרת הוא לא היה נראה כך, ראיה אמתית של דמותו אמורה להשפיע.

כעין זה ספר לי אבי מורי שליט״א, שנצרף פעם לבקר אצל ?הודי חלוני שמוצאו מהעיר דוינסק והתגורר באחרית ימיו בתל-אביב, והיתה בבעלותו חנות ׳פוטו׳ לפתוח תמונות. לשאלת אבי שליט״א ספר שזכה לראות בילדותו רבות את גאוניה האדירים של רוינסק, הלא הם; הגאון רבי יוסף זראזיו זצ״ל – ה׳תגוטשובער׳, והגאון רבי מאיר שמחה זצ״ל – בעל ה׳אור שמח׳, ואף הציג תמונות שצלם אותם בילדותו.

שאא אבי שליט״א בכאב, כיצד יתכן שאדם כמותו שזכה לראות גאוני עולם הללו מסגל לתאת בחאן הראוה של חנותו תמונה לא צנועה ללא שום בושה. הלה מיד תפס את עצמו, והזדרז להסירה… אבי שליט׳׳א אמר אז, שהוא למד מכך יסוד גדול, כי צורתו של אדם גדול משפיעה רק על מי שמענין להיות משפע. אם ראית אדם שלא השפע, בהכרח שהיה חסר בו הרצון לקבל השפעה מהודו והדרו של הצדיק.

סגל תלמידי ומקרב, מרן ה׳חזוראיש׳ זצ׳׳ל, שבאו לשהות במחצתו כדי לזכות ולקבל ממנו, הגדירו את השהות הזו בהגדרות נשגבות:

הגה״צ רבי חיים בדים זצ״ל, התבטא פעם: ״כששהינו אצלו בטל מאתנו כח הבחירה! הכל היה כה ברור ובהיר! הרגשנו בחוש את קדשת התורה הנסוכה עליו. משיצאנו שבה אלינו הבחירה״.

הגה״צ רבי אלעזר צדוק טורצ׳ץ זצ״ל, שנמנה עם באי ביתו של ה׳חזון-איש׳, התבטא: "אצל ה׳חזון-איש׳ חשנו מעין עולם הבא!…״. ואלו הגאון רבי בנימין קורלנסקי זצ״ל, מראשי ישיבת פוניבז׳ לצעירים, היה מתבטא: ״אצל ה׳חזון איש׳ יכלו להגיע להכרה שתורה מן השמים היא!״

ולעמת צדיקים הללו, ידועה העבדה שכאשר עמרה על הפרק סערת גזרת ׳גיוס בנות׳, מערכה אותה הנהיג ה׳חזור־איש׳ בתבונה רבה יחד עם שאר גדולי

דורו, הגיע למעונו ראש הממשלה ראז לשוחח עמו בעמן. כשנשאל ביציאתו מה התרשם בקדש פנימה? צי:ן את פקחותו של ה׳חזון-איש׳, מבלי ליח0 חשיבות לארח חייו הסגפני ומעורר ההשתאות, ומבלי שתתפעם רוחו מצורתו

הקדושה ומאוירת הטהרה שהשרה סביבותיו, ובודאי שהיה רחוק מלחוש מעין עולם הבא, כפי שתארו אותם תלמידים. וזאת משום שהם באו עם הרגשים נכונים. הם באו כרי לקבל, כדי לנשם את האויר הטהור סביבו, ולא להתרשם מדברים שוליים שאין בהם תועלת ותוחלת. ואכן כפי גדל הכנתם כך זכו להשפעתו הטובה.

מספר שכאשר נפגש מוץ הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ״ל, בעל ה׳ברכת שמואל׳, עם גאון הדור נירו רבי חיים עוזר גרורז׳ינסקי זצ״ל, נהג בו בגנוני כבוד ובמורא כדין תלמיד לפני רבו, וכנה אותו כל העת בתאר ׳רבה׳. רבי חיים עוזר ?גיעו מעשי למעשי אביתי', שאין הכונה להגיע למעלת חכמתם, שזה אי אפשר. אך בשקידת התורה, בשמירת פיו, במענה רך, בסבלנות, במנוחת הנפש, בתקיו המדות, בשימת עין על דרכיו בחריצות לעין בכל דין המזדמן עד מקום שידו מגעת ולהיות מתון בהוראה, וכיוצא בזה. בכל זה יוכל כל איש להגיע למררגה היותר גבוהה, ואחר כל זה עוד יגיע למעלת הקדשה שהיא מתנה מן השמים״.

מבאר בדבריו, שההשתוקקות הזאת לרבק במעלת הצדיקים, ללמד מדרכם והנהגתם, היא היא חלק מהחיוב של האדם לשאף ׳מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי, ואת זאת ישמו למעשה אביתני הקדושים יצחק ויעקב בשונה מבני קטורה כאמור.

הדבקות בחכמי התורה שבכל דור ודור

אחד מגדולי גאוני התורה המבהקים שהתברך בהם דורנו, היה הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ״ל, ראש ישיבת ינצח ישראל׳ ריימלעס. היתה לי זכות לשמע מדי שבוע את שעוריו, במשך כמה שנים.

מלבד גרלותו הנודעת בכל חלקי התורה בעיון עמק, ומלבד שקידתו העצומה לילות כימים, זכה לרכש את קנין ׳שמוש חכמים׳ בצוירה מהדרת, דבק בחכמי הדור, ויצק ממי הדעת על ידם. עוד משחר נעוריו זכה לקרבה עזה מגאון הדור רבי חיים עוזר גרידז׳ינסקי שהאציל עליי רבות מהודו ומחכמתו. כמו כן זכה לקבל רבות משאר גאוני ליטא: רבי שמעון שקאפ, בעל ה׳מרחשת׳, רבי ברוך בער ליבוביץ, ה׳חזון איש׳, רבי אהרן קוטלר ועוד רבים.

בכל פעם שזכיתי להמצא במחצתו השתדלתי לדלות ממנו עבדות והנהגות אמרות ופנינים מגדולי עולם. אלו קלחו מפיו במתיקות מיחדת ללא הרף בזה אחר זה. על פי ריב היו הם עדיות שנוכח בהן באפן אישי, או ששמע מכלי ראשון מפי גדולי הדור באזניו. מהן הפיק לעצמו לקחי מוסד, ולמד לאח־ר מה היא שקידת התותי׳ ידיעתה ואהבתה, יראת שמים ודקדוקי מצוות.

ברגע של גלוי לב חשף פעם הרב גוסטמאן באזני התלמידים את הנהגתו מיונית עלומיו:

״בודאי הנכם מתפלאים מנין לי כל המעשיות הללו שאני מרבה לספר על גדילי הדור הקודם? אולם אגלה לכם את האמת, הן אמת שתמיד אהבתי ללמד, אך לא פחות מכר אהבתי תלמידי חכמים! חפשתי בכל עת מצא אפשרות ל^הות במחצתם. ־

״כשפגשתי תלמיד חכם הייתי עוקב אחריו בשבע עינים, מבלי לשים לב קיאיזה חוג או לאיזו ערה הוא משתיך, אלא פשוט ישבתי מאחוריו ביראת הכבוד ובדקתיו מכף רגל ועד ראש. הבטתי בהשתאות אחר כל הנהגה שלו, קל פעלה וכל דבור… מכך שאבתי את כל הידיעות הללו…״

באותה הזדמנות הוא הפטיר באנחה כבדה מעמקי הלב, שהביעה געגועים לאותו דור דעה: ״איי! יתומים היינו ואין אב. מצויים אנו בדור יתום, כל אותם גאונים שפאת את הדור הקודם אינם. אך על כל פנים לי יש אב! אני עוד זכיתי לראותם, אתם גם לזאת לא זכיתם…״

כשהבעתי פליאה לפשר כונתו, הסביר לי הרב גוסטמאן: הרי לכאורה לשון הפסוק ״יתומים היינו ואין אב ״(איכה ה, ג), יש בו כפל לשון? שכן מי שהוא יתום בהכרח גם אין לו אב?

אלא הכונה היא, הסביר הרב גוסטמאן, כך:

ישנם שני סוגי יתומים. יש יתום שיש לו אבא ויש יתום שאין לו אבא; יתום שעוד זכה להכיר את אביו, ראה את הנהגותיו בשבתות, במועדי השנה וסתם (יך בימי חל שגחזיים, ושאב ממנו את השקפת עולמו את דרכו ורוחו. אז למרות שהאב הסתלק לבית עולמו עדין נחשב הדבר כאלו יש לו אב, כי דמות אביו עומרת לו מול עיניו, והזכרונות והחויות במחצתו מלוות אותו על כל צעד ושעל, ומלמדות אותו כיצד לנהג בחייו, ולהמשיך בדרך שהתוה אביו בחיי חיותו.

לעמת זאת, ישנו יתום שכלל לא זכה להכיר את האב, כבר בהיותו רך בשנים נקטף ממנו אביו בעודו באבו, ומלבד זאת שיודע שהיה לו אב שהביאו לעולם וגדלו בינקותו, אינו זוכר ממנו מאומה, מי הוא היזה ומה היו מעשיו תכונותיו וטבעיו, ובודאי שאינו יודע מה היתה השקפת עולמו ורצונותיו. כל ההכרות שלו עם האב נזונה מפי השמועה בלבד, מאלו שהכירוהו בחייו. יתום כזה הוא בבחינת ;תום שאין לו אב, היתמות שלו הרבה יותר קשה וקודרת.

כך גם בנוגע לעניננו, סים הרב גוסטמאן את הסברו, אמנם נכון שכלנו יתומים, לכלנו ישנה תחושת חסר לגאוני הדור הקודם; לרבי חיים עוזר, ל׳מרחשת׳, לרבי שמעון ועוד. אך הבדל מהותי יש ביני לביניכם. היתמות שלי היא אמנם יתמות – אך בבחינת יש אב! אני עוד הכרתי אותם, יודע אני להצביע כיצד נהגו במקרה זה ובמקרה זה, מה דעתם על פלוני וכיצד הורו במקום אלמוני. אך אתם בבחינת יתומים שאין אב! לא זכיתם לא להכיר ולא לדעת, ותחושת היתמות שלכם קשה היא משלי.

מי שזוכה להיות בקרבתם של גדולי התודה, ויודע נכון כיצד להיות ׳מקבל׳, הוא זוכה להשיג משגים אחרים בתכלית האדם בעולמו, בתורה, בהנהגה ובעבודת הי, בבחינת יש אב, וגם לאחר הסתלקותם לישיבה של מעלה ?ודיו הזכרונות וההוראות שקבל מהם מאירים לו כספירים, ומנוטים את דרכו של האדם במשעולי החיים, כנר לרגליו וכאור לנתיבותיו.

ברוח הדברים פרש רבי פינחס – המגיד מפלאצק, מתלמיריו אהוביו של הגאון מוילנא, בסדות ׳שער הרחמים׳, את דברי התנא באבו ת(א, ד): ׳׳יהי ביתך

המעשה ברב שראה את א' מגדולי החסידות ושאלוהו מה ראה בתהלוכה  ואמר שהכרכרה הייתה הדורה וכד'…

העגלון שנגנבו לו הסוסים ואמר שאינו חושד שהרב שגילה לו היכן הם גנב בעצמו, אבל בטח "החבר'ה שלו"….

Print Friendly, PDF & Email

לחצן-הורד-למחשבך-קטגוריה

2 תגובות על “פרשת חיי שרה”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. גבריאל הגיב:

    לא מצליח להוריד בקטגוריית כל הקבצים

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading