כל ענייני החג

כל ענייני פסח

אם הנגן מפסיק לנגן באמצע, כדאי לנסות דפדפן מייקרוספט edge [לבעלי וינדוס 10]

 רעיונות ופרפראות על הגדה של פסח

הערה חשובה – אין כאן את כל החומר שנמסר בשיעורים. חלקו מהגדה של פסח 'מתוק האור', 'כמוצא שלל רב', עלוני 'פנינים' משנים עברו, ומעוד ספרים. 

הרעיונות המובאים כאן חלקם מהגדה של פסח 'נשמת כל חי', וחלקם מטללי אורות

הרי אני כבן שבעים שנה…

'אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כו'.

מה הביאור במילים 'כבן' שבעים שנה? מדוע לא אמר בפשטות 'בן שבעים שנה'?

הגמ' במסכת ברכות [כח.] מבארת, שרצו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, אך הוא היה בן שמונה עשרה שנה בלבד, וחסר היה לובן בזקנו – 'הדר זקנים שיבה', ונעשה לו נס וגדלו לו שמונה עשרה שורות של שערות לבנות בזקנו. ועל זאת אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה.

והנה עומק הדבר יובן על פי דברי האריז"ל ששנותיו של אדם קצובות לו מעת בריאתו, ואם מת בקיצור ימים ישלימו לו שנותיו בגלגול הבא.

רבי אלעזר בן עזריה היה גלגולו של שמואל הרמתי [וי"א של עזרא] שחי חמשים ושתיים שנה, ולא השלים שנותיו – שבעים שנה. את השנים הללו השלים בגלגול הבא – ברבי אלעזר בן עזריה[1]. ולכן כשהגיע ראב"ע לגיל שמונה עשרה אמר 'הרי אני 'כבן' שבעים שנה, בהצטרף לחמשים ושתיים שנותי מהגלגול הקודם [כ'ב"ן' גי' 52[2]] .

ולכן נעשו לו שמונה עשרה שורות של שיער שיבה כנגד אותן שמונה עשרה שנה שהשלים בגלגול הזה [ספה"ג פ' ס"ה בשם 'נתן', וכן ב'זרע יצחק' חדד, (ליוורנו תקכ"ב, על שמו"א)].

מהרא"ל צינץ בהגש"פ 'ברכת השיר' כתב לרמוז זאת במלים כבן שבעים 'שנ"ה' ר"ת נ'שמת ש'מואל ה'נביא.

והיה נשי"א ישראל, ר"ת נשי"א נ'שמת ש'מואל י'ליד א'לקנה.

חכם מה הוא אומר רשע מה הוא אומר

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר. מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

חכם מה הוא אומר רשע מה הוא אומר

כבר עמדו המפרשים על כך שלכאורה אין הבדל בין שאלת החכם לשאלת הרשע הטענה כלפי הרשע היא כי בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם" הוציא את עצמו מן הכלל בהטעימו לכם אולם גם החכם טוען את אותה הטענה "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם" ואף הוא מטעים אתכם ומדוע לא נחשב לו הדבר שהוציא עצמו מן הכלל?

ביאור הגר"א – עי' בפנינים.

א. החכם אומר "אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" עפ"י דברי המשנה שאין שוחטים פסח על הקטן ולכן אינו מוציא עצמו מן הכלל בשאלתו [שבלי הלקט חוקת הפסח ועוד]

ויש להקשות לפי"ז למה הרשע מוציא עצמו מן הכלל באמירת "לכם"? מפני שהוא אינו מדבר על הציווי של הקב"ה, אלא על עצם העבודה ששייכת לכם ולא לו.

ב. בירושלמי פסחים פ"י ה"ד משמע שהרשע הוציא עצמו מן הכלל בשאלתו "מה העבודה הזאת לכם" כלומר "מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה" וראה בשבלי הלקט ה

הבעיה עם הרשע שהכל אצלו בבחינת 'עבודה'. קושי ועמל. פרעה אמר 'לכו עבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים' אך משה מתקן אותו 'כי חג ה' לנו', אצלנו עבודת ה' היא בבחינת חג, ולא עמל וטורח.

ג. הרשע אינו שואל אלא אומר דעתו וגוער באחרים שמקיימים מצוות התורה ולכן אצל החכם והתם נאמר בלשון שאלה "כי ישאלך בנך" ואילו אצל הרשע נאמר בלשון אמירה "כי יאמרו אליכם בניכם".

לאור זאת נבין מדוע לא עונים לו ישירות? מדוע אומרים 'אילו היה שם לא היה נגאל' ולא 'אילו היית שם כו'?

מעשה היה בחבורת ליצים שבאו לרב ושאלו אותו את השאלה הנ"ל מדוע עונים לרשע בלשון נסתר, צחק הוא וחבורתו והפליגו להם… אמר הרב לתלמידיו שהיו עמו – הרשע הנ"ל לא שם לב שכעת תירץ את קושיתו, והתשובה היא 'כי יאמרו אליכם בניכם' הם באים רק 'לומר' ולא לשאול, ולכן אינם נשארים לקבל תשובה, מה שנותר לחכם לעשות זה להשיב לתלמידיו הנותרים עמו שלא ישתו מן המים הרעים שהותיר כאן הרשע, ויקבלו תשובה, ולכן החכם משיב להם ולא לרשע שכבר מזמן הפליג…

מתוך הסיפור אנו מקבלים תשובה נוספת לשאלה מה רע בשאלת הרשע? החכם והתם מבקשים לקבל תשובה על שאלתם ולא לעורר אחרים בתמיהות ופליאות על מצוות התורה ולכן נאמרה שאלתם בתורה בלשון יחיד "כי ישאלך" ואילו שאלת הרשע נאמרה בתורה בלשון רבים "כי יאמרו" לפי שכוונתו לפרסם ברבים תמיהות ופליאות על מצוות התורה שאלה סתם.

ד. אצל שאר הבנים נאמר "כי ישאלך בנך מחר לאמור" ואילו אצל הרשע לא כתוב "לאמור" והטעם עפ"י דברי המדרש שהלשון "לאמור" משמעה השיבני תשובה, החכם והתם בשאלתם מבקשים לדעת ולקבל תשובה על שאלתם לא כן הרשע שאינו מצפה כלל לתשובה על שאלתו וכוונתו רק לערער על מצוות התורה ולכן בשאלתו לא כתובה הלשון "לאמור".

ה. אצל החכם והתם נאמר "כי ישאלך בנך מחר" ואילו אצל הרשע לא נאמר "מחר" שכן החכם והתם מקיימים בתחילה את המצוה ורק למחרת לאחר קיומה מבקשים לדעת טעם המצוה שעשו אבל הרשע אינו מוכן לקיים המצוה כשאינו מבין טעמה .

וזהו שנאמר "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" כלומר אף אם אין אנו יודעים הטעם בכל זאת אנו אוכלים המצה אלא שאנו מבקשים לידע על שום מה אוכלים אותה ולכן לא נאמר מצה זו על שום מה אנו אוכלים [לבסוף].

ולפי זה נבין מדוע שאלת התם "מה זאת" מופיעה בספר שמות 'והיה כי ישאלך בנך מחר מה זאת" בעוד ששאלת החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים" מופיעה בספר דברים.

זאת כדי ללמדנו שבתחילת קיום המצוות אל לו לאדם להתחכם יתר על המדה אלא לשאול "מה זאת" כדי לדעת מהי חובתו ומה עליו לקיים רק לאחר מכן כאשר הוא כבר מקיים את המצוות בבחינת "תם" רשאי הוא להשתוע בעומק הדברים ולנסות להבין טעמם

רק בדרך זו מובטח לו לאדם שקיום המצוות יהיה לעולם באמונה בלי כל חשבון שיסיטו מן הדרך [רבי משה פיינשטיין]

לאור זאת נבין את הנוסח 'אין כאלוקינו' כו' ולבסוף 'מי כאלוקינו', ולכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך? אלא קודם אני עושים בתמימות ללא שאלות, ורק לאחמ"כ אפשר לרצות להבין, ולא כמי ששואל ע"מ שאם יבין – יקיים ואם לא, ח"ו לא, שזה רשע!

ולכן מניחים קודם תפילין של יד ולאחמ"כ של ראש, לומר לך קודם קיים בתמימות ורק אח"כ תתעמק בראשך להבין את המצוות.

ה. הרשע אינו מעריך את התורה ואינו מבקש לדעת ולהבין מצוותיה ופרטי דיניה אלא שואל סתם "מה העבודה הזאת לכם" כאדם הרואה דבר חדש שאינו מכירו ושואל מה זה? אך אינו מתענין בפרטיו על למנת לקיימו. ולכן שאלתו סתמית.

אבל החכם שהתורה יקרה אצלו מבקש לדעת כל פרטי הדינים של התורה על מנת לקיימם והוא שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים וגו"'"אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם".

ו. השיב על כך המגיד מדובנא

התורה מבארת לנו כי מצות קרבן פסח היא לזכר עולם כי פסח הקב"ה על בתי אבותינו בנגפו את מצרים ומצות אכילת מצה היא לזכר כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ בצאתם ממצרים

אולם לא כך היה ב'פסח מצרים' שכן שם נצטוו באכילתו עוד בטרם הכה ה' כל בכור כי אכילת הפסח היתה בערב ואילו מכת בכורות היתה רק בחצות ועם הפסח אכלו גם מצות למרות שעדיין לא גורשו ממצרים בטרם הספיק בצקם להחמיץ.

על כך באה שאלת החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם? כלומר מדוע אתכם דור זה ציוה לעשות כך הרי המצוות הללו הן לזכר הניסים ועדיין לא התרחשו הניסים?

ולכן משיבים לו "כהלכות הפסח" כלומר כשילמד את פרטי הדינים של פסח יבין כי אין עיקר המצוה בטעמה המבואר לזכר הנס כי הרבה מהלכות הפסח אינן קשורות כלל לטעם זה של המצוה אלא שלה' יתברך ישנם טעמים נעלמים ונסתרים אשר על פיהם היה החיוב גם ליוצאי מצרים [וכעין זה אנו מוצאים שאברהם אכל מצות וכן לוט הגם שעדיין לא היה ענין הבצק שטרם החמיץ. וכן יש לדעת שכל המצוות היו בטרם המעשה, וה' סיבב שכך יקרה ע"פ המצוה הרשומה אצלו ית']

לפי"ז מובן ההבדל בין החכם לרשע הרשע בהטעימו לכם אכן התכוון להוציא עצמו מן הכלל לא כן החכם אשר בהטעימו אתכם התכוון רק להקשות מדוע נצטוה אביו לעשות זכר עוד לפני שהיה הנס עצמו [אהל יעקב פר' נח יריעות האוהל]

חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

מה תשובה יש לשאלתו של החכם בהבאת הדין "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"?

שמעתי מפי מורי ורבי רבי דוד טעביל בעל "נחלת דוד" שאמר בליל פסח בעת אמירת ההגדה בשם הגאון הרב מנשה אליעזר שכוונת בעל ההגדה שמכיון שהחכם בא בשאלתו ורוצה באמת לדעת אמיתת הדברים.

לכן משיבים ומלמדים אותו את פסח על כל הלכותיו והליכותיו המובאות במסכת פסחים עד המשנה האחרונה של "ערבי פסחים" המתחילה ב"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". ואכן אמר כי צריך להגיה בהגדה ולכתוב "עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" [פרי עד חיים]

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

ועשו אחיו בא וגו' ויחרד יצחק וגוי ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד ויבא4 לי ואוכל מכל [בראשית גז ל]

המילים "ואוכל מכל" לכאורה מיותרות כי גם בלעדיהן ברור היה לעשו שמישהו אחר הביא ציד ומה בא יצחק לומר בזאת?

ונראה לבאר ע"פ הכתוב " " "ורבקה אמרה אל יעקב וגו' לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים" ופירש רש"י שאחד היה זכר לחגיגה ועי' בעה"ט ואחד זכר לפסח והיינו מפני שבאותו הלילה היה פסח וכתוב "ותתן את המטעמים ואת הלחם" ים יזם "הלחם היינו מצות וכתוב גם "ויבא לו יין וישת" "ם גה דהיינו ד' כוסות.

ולזאת התכוון יצחק באמרו לעשו "ואוכל מכל" כי הסביר לו בזה שאינו יכול לאכול עוד שום מאכל מפני שכבר אכל את הפסח על השובע וממילא אין איפוא דבר שעל ידו תחול הברכה [מהרי"ל דסקין]  [נראה שמסביר 'ואכל מכל' ר"ל שאכלתי כל מה שניתן כבר לאכול].

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך בראשית נז לה

"במרמה" בגימטריא "אפיקומן" ונראה שיצחק רצה לרמז לעשו כי אינו יכול לאכול עוד כדי שיוכל לברכו מפני שכבר אכל את בשר הפסח ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן [רבי יוסף חיים זוננפלד]

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט וגו' ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו יירא יטו א

לשם מה עשה להם לוט משתה

ויש לפרש ע"פ פירוש רש"י שפירש "ומצות אפה פסח היה" ולפיכך גם עשה להם משתה כדי שישתו ד' כוסות ולפיכך הקדים את המשתה למצות מפני שהכוסות קודמין לאכילת המצה.

והנה בפסוק כתוב "ומצות אפה" ומיד אח"כ כתוב "טרם ישכבון" ובא לרמז בזה שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן ולפיכך "ומצות אפה טרם ישכבון" [הגרח"ק טעמא דקרא]

מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו

יש לפרש בדרך צחות רשע מה הוא אומר "מה העבודה הזאת לכם" לעשות סדר ויום מיוחד זכר ליציאת מצרים הרי גם במשך כל ימות השנה אתם מקיימים מצות ציצית ומניחים תפילין וקוראים קריאת שמע שיש בהן זכר ליציאת מצרים הלא אדרבה קביעת לילה מיוחד זה מתאים רק לי שאיני מקיים שאר מצוות שיש בהן זכר ליציאת מצרים?

"ואף אתה הקהה את שיניו" ואמור לו שאף ללילה זה ולכל המצוות הקשורות בו אין לו שייכות כלל שכן "אילו היה שם לא היה נגאל" שהרי הרשעים כולם מתו בימי החושך ומה לו ול"יציאת מצרים"… [בשם רבי יוסף חיים זוונפלד]

מה העבודה הזאת לכם

רשעת הרשע היא בכך שהוא מרגיע את עצמו באמרו כי אין השגחה פרטית על כל יחיד ויחיד אלא ההשגחה היא כללית על כלל ישראל כולו ולכן מתברך הוא בלבו שלא יאונה לו כל רע כאשר פורש הוא מדרך התורה.

ובהתאם לתפיסתו באה גם שאלתו "מה העבודה הזאת לכם" כי לשיבוש דעתו אין חובת הפסח לעשות קרבן לכל אחד ואחד אלא רק קרבן כללי לכל ישראל ככל "קרבן ציבור" כתמידין ומוספים. וזאת כוונת שאלתו.

והתורה ציוותה לומר לו "ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" היינו להורות ולהדגיש שהיתה השגחה פרטית על כל פרט ופרט כל יחיד ויחיד וכפי שהאריכו חז"ל בסיפור גילויי ההשגחה הפרטית שהיו כרוכים בפסיחה זו ומטעם זה בקרבן פסח חוייבנו כל אחד בקרבן יחיד.

וכך גם המשך תשובת המגיד "ואף אתה הקהה את שיניו" מכוונת היטב בעד מחשבתו של הבן הרשע שאין השגחה פרטית בעולם ואומרים לו "אילו היה שם לא היה נגאל" אפילו היית אתה רשע יחידי בתוך הכלל כולו הקב"ה היה משגיח עליך בהשגחה פרטית שלא לגאול אותך…

ולפי זה היטיב המגיד באמרו "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל הרי זה כופר בעיקר" ולכאורה במה ואיך נעשה "כופר בעיקר" אך ורק משום כך?

אלא כי הבנתו זו שישנה רק השגחה כללית היא זו שהביאתו לכפור ממש בכל התורה כולה [רבי דוד טעביל בית דוד]

ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר

הקשה רבי איסר זלמן מלצר לכאורה היה צריך לומר להיפך "ולפי שכפר בעיקר הוציא את עצמו מן הכלל"?

כלומר שהכפירה בעיקר היא אשר הבדילה אותו מן הכלל ולא להיפך שעל ידי שיצא מן הכלל נהפך ל"כופר בעיקר".

אלא יש לפרש עפ"י מה ששמעתי על הרב מבריסק שאמר לו אחד מן החופשיים שיש לו כמה שאלות וקושיות על דרך היהדות הנאמנה

ענה לו אותו גאון אם היו לך "קושיות" הייתי יכול ליישב לך קושיותיך, אבל אצלך הם "תירוצים" אינך רוצה וחפץ בשמירת התורה ואתה צריך 'לתרץ' עצמך מדוע אינך שומר המצוות ולכך הנך ממציא ומבקש "קושיות"… והם אצלך "תירוצים" ואני דרכי מעולם לומר תירוצים על קושיות ולא תירוצים על תירוצים…

זהו שאמר "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל" רוצה הוא לצאת מן הכלל ללכת אחר תאוות לבו וזה אשר גורם לו להיות "כופר בעיקר" [אבן האזל הל' מעילה פ"ח ה"ח]

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם הקהה את שיניו

הרשע עומד ברשעו מתחילתו אין הוא מפקפק בחומרות או בסדר הקדושה אלא כנגד עצם העבודה הוא טוען מה התועלת במעשה המצוה והעבודה הרי העיקר הוא ה"לב"

וכמו כן הוא טוען שאין לו צורך גם בכל שאר המצוות כי ציצית היא למען נזכור את מצוות ה' אבל הוא כבר זוכר, תפילין הן כדי שנזכור יחודו ויציאת מצרים והוא כבר זוכר, שבת היא כדי שנדע שהשי"ת ברא את העולם והוא כבר יודע ולפיכך טוען הרשע כי אין צורך לשבות בשבת מהמלאכות, ואם בכל זאת ה' ציוה את המצוות הללו הן מכוונות דוקא אליכם טפשים חסרי לב כי כל מי שיש לו לב אינו זקוק למעשי המצוות כי עיקר העבודה היא בלב…

על כן צא ואמור לו בבזיון "לכם ולא לו" ו"אף אתה הקהה את שיניו" "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל נפר בעיקר" הרשע כופר בתורה דורש לעצמו דרשות של דופי.

שכן המצוות צריכות מחשבה דיבור ומעשה כי המצוות הן מזון לנפש וכשם שהמזונות לגוף צריכים מחשבה כדי לקנותם דיבור כדי

למצוא אותם ולקנותם ומעשה כדי להכינם ולאכלם כן המצוות שהן מזון לנפש צריכות מחשבה לידע טעם המצוה דיבור לומר שהוא עושה לשם המצוהו יתברך שמו ומעשה המצוה בפרטות.

וזהו שאמר "אף אתה הקהה את שיניו' כלומר יהיה לו קהיון שינים כי לשיטתו די אם יחשוב שרוצה לאכול ודיו ולא יצטרך במעשה לאכול ממש… [כמובא שהרואה אחר שאוכל שיניו קהות, כך לו יהיה קהיון שיניים שאינו אוכל].

ואמור לו "בעבור זה" דהיינו מעשה המצוות "עשה ה' לי בצאתי ממצרים" שע"י דם פסח ודם מילה נגאלנו והרשע "אילו היה שם לא היה נגאל" כי חדל מעשות הפסח במעשה ותבואהו שואה [החיד"א]

הקהה את שיניו

כתב החיד"א וז"ל "אפשר לומר בדרך צחות ע"פ מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי ז"ל בשער הכונה כי באמצען של תיבות שט"ן נח"ש יש אותיות חט וכשתוציא מהן את החט נשאר שן שן וזהו שיני רשעים שברת.

"ולפ"ז הרשע שהוא מלובש שטן נחש וכבר כפר בעיקר שהוא מקור החטא פגם באותיות חט ולפיכך הקהה את שיניו ואלו שן שן הנותרים בתיבות 'נחש שטן' ואמור בעבור זה עשה ה' לי ולא לו ואילו היה שם וכו"' [החיד"א]

אילו היה שם היה נגאל

לכאורה קשה הרי היו רשעים שיצאו עם אבותינו ממצרים כדתן ואבירם ואף פסל מיכה ירד עמם בים?

ויש לפרש כי יש הבדל בין רשעי אותו הדור לבין הרשע שמובא בהגדה.

הרשע שבהגדה חולק על עצם העבודה ולא עשה כלל כחוקת הפסח, לא כן הרשעים שבמצרים הם עשו את הפסח ואמנם סרבו לקבל על עצמם מילה כדברי המדרש, אבל הקב"ה הביא על הפסח שעשה משה רבינו ריח מגן עדן וכשבקשו לאכול ממנו השיבם "כך אמרה תורה כל ערל לא יאכל בו" ומלו כולם הרי שהיה תיקון לאותם רשעים שנמנו על הפסח ונימולו ואלה יצאו ממצרים.

אכן הבן הרשע שבהגדה הוא מסוג הרשעים שלא נמנו על הפסח ולא היה להם תיקון במילה ולכן אילו היה שם לא היה נגאל [ברכת השיר]

שאינו יודע לשאל

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

הרה"ק רבי יששכר דוב מבלז זצ"ל גם הוא דרש בענין זה את הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וידעתם כי אני ה"' וכך דרש פסוק זה מתחיל בלשון יחיד למען תספר ומסתיים בלשון רבים וידעתם?

כי בתקופת יציאת מצרים לא היה שייך סיפור המופתים לבנים כי האבות הבנים ובניהם כולם ראו כאחד את הנסים והנפלאות ולא היה יתרון הידיעה לאבות על בניהם

אחד היה בין יוצאי מצרים משה רבינו ע"ה שבניו היו בנכר כאשר נתרחשו הנסים הגדולים ועליו היה לספר לבניו את נפלאות יציאת מצרים

בהשגחה היה זה מאת קורא הדורות מראש שמשה רבינו יהיה הראשון המתחיל במצוה רבה זו שעל ידו יהיה נפתח הפתח לידיעת ה' ואמונתו לכלל ישראל ולפיכך נאמר הציווי בלשון יחיד כי למשה נאמר אמנם סיום הכתוב הוא בלשון רבים וידעתם כי אני ה" שהידיעה תהיה לרבים לכלל ישראל.

לפי האמור למעלה מבאר בספר יחי ראובן מדוע אין נזכר שמו של משה רבינו בהגדה של פסח, כי הואיל ובדורו היה משה רבינו הראשון שסיפר ניסי יציאת מצרים בודאי השמיט ברוב ענוותנותו את חלקו שלו כשליח ההשגחה בעשיית הפלאות כנראה נוסח זה שמסר משה לבניו בהעלמת חלקו נשאר לדורות ועל כן גם בהגדתינו אין מוזכר שמו של משה אם כי כולנו יודעים שעל ידי משה נעשו ניסי ה' לעמו

בעל החפץ חיים זצ"ל מסביר מדוע אין שמו של משה רבינו מוזכר בהגדה של פסח כי הרי הוא היה עניו מכל האדם שעל פני האדמה והקב"ה רצון יריאיו יעשה ורצון העניו הוא להעלים את גדולתו וחלקו בעשיית הנס לפיכך לא נזכר שם משה בהגדה למרות שכל הנס של יציאת מצרים נעשה על ידו בשליחות אדון כל המעשים.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

שואל החתם סופר יש לדעת מהו לשון לאמר ?

על כן נלפע"ד שבליל פסח מחויב לספר לבנו פסח שאנו אוכליי על שום מה' ומצה על שום מה' ועוד צריכים לומר לו שעיקר זכות היציאה היה בעבור ההגדה לבן כדכתיב למען תספר באזני בנך' כדי שעי"ז כשיגדל הבן יספר גם הוא לבניו ויתקיים למען תספר באזני בנך ובן בנך' והיינו והגדת לבנך' כל האמור לבנך לאמר' שהבן כשיגדל גם הוא יאמר עוד לבן שלו ו'בעבור זה' ההגדה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה. בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

פירש האדמו"ר מגור הבית ישראל זצ"ל 'יכול מבעוד יום' אולי תחשוב כי רק כשמאיר לך כיום תיטיב לעבוד את השם דהיינו כשאין הסתרה והכל מתקדם למישרין?

'תלמוד לומר בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך' מצה ומרור הכוונה לקשיים ולמכשולות 'מצה' מלשון מריבה כמו אנשים עברים נצים" הדרישה היא שתעבוד את השי"ת אפילו בזמנים קשים ובהסתר פנים!

באותו ענין בליל הסדר האחרון בחייו של הבית ישראל זי"ע שנת תשל"ו הזכיר בעת הסעודה רעיון דומה כשדיבר מענין המחלוקת בין חכמים לבן זומא שחכמים דרשו 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח ובן זומא דרש 'כל ימי חייך' להביא הלילות,

אמר אלו 'ב' דרכים בעבודת השם' חכמים סברו שכל המטרה בחיים היא להביא לימות המשיח ימים בהירים עם כל האורות, ואילו בן זומא חידש כי תכלית האדם בכל ימי חייו היא דוקא הלילות זמנים קשים וחשוכים שיתאמץ דוקא בחשכות לבקוע כל המסכים ולעשות רצונו ית"ש [פאר ישראל ספר אוצרות צדיקי וגאוני הדורות].

בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ:

אם חובת סיפור יציאת מצרים היא רק בלילה' בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך מדוע נאמר והגדת לבנך 'ביום' ההוא'?

אלא שחכמינו ז"ל אמרו זוהר הקדוש ח"ב לח שליל התקדש החג היתה מאירה לישראל במצרים כצאת השמש ועל שם זה קרא ליל פסח יום' [החיד"א, האוה"ח, הגר"א ועוד]

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

אחז"ל מתחילה עע"ז – פותח בגנות ומסיים בשבח, או מתחילה כו' או עבדים היינו כו'. מדוע יש לפתוח בגנות?

משלה"ד? לאדם שלקח ילד מאשפתות וגידלו וטיפחו והעניק חינוך ולימודים והשכלה גבוה ומקצוע ודירה וחיתנו, ובחתונה אמר לו הבן 'אבא – תודה על הכל'. האב מיד הפסיק אותו וא"ל כך אומרים תודה? אז איך, תמה הבן? אתה היית צריך להתחיל לתאר מה היה מצבך קודם, וכיצד היית נראה לולי עשיתי לך כל שעשיתי.

כך אנו כדי להכיר הכרת טובה אמיתית – חייבים לגלות את מצבנו הקודם לפני שגאלנו ה'. אין האור ניכר אלא מתוך החושך!

שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

שואל המלבי"ם מה הטעם שמביאים בהגדה הפסוקים מספר יהושע, וכי חסר פסוקים בתוה"ק על המצב של ישראל לפני הגאולה?

אלא לפי שבהם מסופר בקצרה מה שאירע לאבותינו מימות שהיו עובדים עבודה זרה עד ירידת יעקב ובניו מצרימה אבל הפסוקים שבספר בראשית ובספר שמות באים בארוכה ולא יספיק הזמן לאומרם בלילה זה.

תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

בנוהג שבעולם מתייחס הבן אחר אביו ולא להיפך, ואילו כאן מייחס בעל ההגדה את האב לבנו – ״תרח אבי אברהם׳ במקום ״תרח בן נחור׳׳?

סיבת הדבר מבוארת במאמר רבותינו (בימת טי־} ״אין קורין אבות אלא לשלושה, חסד עשה השי״ת עם עמו ישראל, שאין מייחסם רק לשלשה אבות, שהרי אם היה מייחס אותנו גם לאבות אבותינו מתרח ומעלה, היתה לנו בזה מזכרת עוון, שהרי אותם דורות היו מכעיסין לפניו, כדברי התנא (אבית ה, ג):״עשרה דורות מנח ועד אברהם ־ להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם״.

על כן בא ללמדנו שאין אברהם מתייחס אחר אביו כלל. נהפוך הוא, אביו הוא המתייחס אליו. ומצינו זאת בלשון הכתוב: ״מילכה בת הרן, אבי מלכה ואבי יסכה״. היינו שגם בסדר האמהות, אין נחשבות אלא רק ארבע אמהות עד שרה ולא למעלה ממנה. לפי שהרן אבי שרה ונחור אבי רבקה, היו עובדי אלילים. לכן מבארת התורה שפסק בהם היחס, והרן הוא המתייחס אחר מלכה ויסכה, ואין הן מתייחסות אחר אביהן.

לאור זאת, כמה נפלאים דברי המדרש (ב״ר לט, ו): ״אמר ליה הקב״ה: לך ־ אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם״. היינו, כיון שאברהם אינו מתייחס לתרח כבן לאביו, אלא אדרבה תרח האב הוא המתייחס אחר אברהם אבינו, נמצא שאין לתרח דין ״אב״ כדי לכבדו, ולכן פטור היה אברהם אבינו מכיבוד אב. (ריי׳א לנדא, אחרית לשלום)

אולם באמת הדברים צ"ב, אנו מיחסים עצמנו לאברהם אבינו, מדוע לא לתרח שהיה מולידו, או להרן האבא של שרה, או ללבן האבא של רחל ולאה?

כדי לעמוד על כך נקדים שאלה:

אנו מוצאים באבות הקדושים ובאמהות הקדושות ריבוי בעקרות. אולם בכ"ז לא כולם היו עקרים. מה ההבדל?

אברהם היה עקר, שהנה אמרה לו שרה חמסי עליך שהתפללת לקב"ה ואמרת מה תתן לי ואנכי הולך ערירי לא התפללת אלא עליך, היה לך להתפלל על שנינו.

שרה בודאי הייתה עקרה וילדה רק בגיל תשעים.

על יצחק מובא בפרשתינו 'לנוכח אשתו כי עקרה היא' ולא הוא.

יעקב לא היה עקר, אולם שתי נשיו היו עקרות, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה. רחל היית העקרה כידוע.

בסופו של חשבון נגיע למסקנה שכל האבות לא היו עקרים למעט אברהם, וכל האמהות היו עקרות. מדוע?

מבארים הבא"ח והמגיד מדובנא,

 [תוספת שלי: ביאור שכדי להבין נקדים משל.

מעשה באדם עשיר גדול, שהיה לו בן גדול שמעולם היה ביניהם ויכוחים וסכסוכים. יום אחד החליט אותו העשיר להעניק לבנו זה מליון דולר, ולשלוח אותו מפניו, שיעשה לעצמו עסקים, ויתן לי שקט… והנה כך עשה, הבן קיבל את הכסף, השקיעו בעסקים, אולם תוך תקופה קצרה איבד את הכל. היה הבן משוטט כעני ברחובות, לאבא הוא התבייש לחזור ולספר. והנה חלפו שנים, והתהפך עליו הגלגל, השקיע כמה פרוטות במוצרי סידקית, והחל מוכרם, עד כי גדל מאד ונהיה אחד מעשירי המדינה. והנה הגיע האבא לסוף שנותיו והוא קורא לכל ילדיו לצוות לביתו, וביניהם לבן העשיר. בין השאר רמז האב לבן העשיר שכל עשרו הוא ממנו. לא ולא! התקומם הבן העשיר, את הכסף שנתתי לי אבא, כעת אני כבר יכול לספר לך, איבדתי. נהייתי עני מרוד, ואז התחלתי מהתחלה ומשם כל העושר הזה. הוא לא מחמתך ולא בגללך!]

התשובה איננו מתייחסים לתרח משום שלא באנו לעולם מכוחו. ע"פ דרך הטבע לא היו אמורים להיות אברהם אבינו ילדים כלל שהיה עקר, לפיכך אנו מצאצאי אברהם אבינו שהוליד בדרך נס. איננו מתיחסים לתרח, ששושלתו נפסקה בעקרותו של אברהם. מכאן בנס נולד יצחק ברצון המאציל ב"ה. אנו לא המליון דולר של תרח. אנו קיבלנו מליון דולר חדשים מבורא עולם!

כך גם שרה אמנו בדרך הטבע לא היו אמורים להיות לה ילדים, כדי שהענף של הרן יפסק, ובנה ייוחס אחריה. זו התחלה חדשה.

יצחק לעומת זאת היה בנם של אברהם ושרה, את השושלת הזו רוצה הקב"ה לשמר, ולכן הוא אינו עקר.

אולם רבקה אשתו באה מבתואל, וכדי שלא ניוחס אחריו מפסיק הקב"ה את שושלתו בעקרותה של רבקה, ובדרך נס היא יולדת ומתחילה שושלת חדשה.

מסיבה זו גם רחל ולאה היו עקרות כדי שלא יתייחסו ללבן…

ובזה מבאר הבא"ח את ברכת בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הצורים הם האבות הקדושים, הגבעות – האמהות. הקב"ה יצר את אברהם שהיה ראש צורים- ראש האבות שהוא עקר, וכן את הגבעות – האמהות – כולן. מדוע? כדי שנהיה עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שלא נתיחס אחר סבא נחור ובתואל או תרח או לבן!

עפ"ז מבאר הגר"ר שפירא את שמצינו בחנה שהייתה עקרה והתפלל לה' לזרע. ה' נעתר לה ונולד שמואל. כשנגמל הביאוהו לבית ה' 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'.

בגמ' מובא שבתחילה הורה עלי להביא כהן כדי לשחוט את הפר, אולם הנער אמר לו שאי"צ בכהן, השחיטה מותרת בזר. הוא אף הביא ראיה מן הפסוקים.

הסכים עמו עלי, אך ביקש להורגו משום שהתחייב מיתה בשל שהורה הלכה בפני רבו. חנה התחננה שיחוס על בנה, משום ש'אל הנער הזה התפללתי' ועלי התרצה.

נשאלת השאלה האם לא יכל עלי למחול על כבודו מעיקרא?

יש לזכור מי היה הסבא של שמואל… היה זה קרח, בעל המחלקת הגדולה בעולם. לפיכך כשראה עלי ששמואל מורה הלכה בפניו התעורר בו החשד שמא הילד הזה מושפע מראש השלשלת – מקרח סבו, ויהיה אף הוא בעל מחלוקת, כפי שניצניה ניכרים כבר עתה! לפיכך בקש להרוג את הנער ולהתפלל עבור ילד אחר. אולם חנה סירבה, היא הסבירה שאפיו של בנה בודאי אינו נובע מקשרי המשפחה עם קרח זקנו, שהרי היא עצמה עקרה הייתה, ועקרותה שברה את שושלת הדורות! ועלי אכן קיבל טענתה, ואנו הרי יודעים מי היה הנער במשך הדורות… [צ"ע ששושלתה נשברה, אך שושלת בעלה אלקנה לא, וא"כ מה הרווחנו?].

מסקנות שיש ללמוד מכאן: לאדם יש צרה, כגון עקרות, ואינו יודע שזה לטובתו! ה' מעונין להוציא ממך משהו מזוכך!

וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:

שואל הגאון רבי זאב מבריסק זצ"ל מדוע מספרת לנו ההגדה על ירושת עשו וזאת דוקא בעת סיפור הדברים שיעקב ובניו ירדו מצרימה?

 ומבאר ע"פ הריטב"א הרמב"ם בפירוש המשניות נדרים פ"ב מסביר שכל מקום שכתוב בו זרע אברהם הכוונה היא ליעקב ולבניו בלבד. כדוגמא – בברית בין הבתרים בראשית ט"ו י"ג נאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, והרי זרע יעקב בלבד היה גר במצרים בעוד בני ישמעאל ובני עשו חיו בארצותיהם ברווחה!

לפי זה הביטוי זרעך מתכוון ליעקב ולבניו בלבד שכן הם לבדם קיימו את האמור 'כי גר יהיה זרעך' לכן חשוב לציין שעשו ירש את הר שעיר וישב בו במנוחה, ואילו יעקב ובניו ירדו מצרימה,

כי בכך הוכח שיעקב ובניו בלבד זרע אברהם, על כן הם בלבד צריכים לקבל את ירושת הארץ, ככתוב לזרעך נתתי את הארץ הזאת, וכאמור למעלה זרעך הוא יעקב, נמצאת למד שגם הסיפור על ירושת עשו הוא חלק מסיפור גאולת ישראל!

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת. כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

יש לדקדק וכי שבח הוא זה למלך מלכי המלכים הקב"ה ואף לבשר ודם על קיום הבטחתו שהדין מחייב כן?

ולבאר זאת נקדים ביאור דבר תמוה עוד יותר אמרם ז"ל ברכות ט דבר נא' בבקשה ממך שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם,

והיא נפלאת יותר שקיים השי"ת הבטחתו רק שלא יאמר אותו צדיק?

וגם מהו 'שומר הבטחתו 'לישראל' היה לו לומר שומר הבטחתו 'לאברהם'?

מבאר החתן סופר אמנם נראה מאחר שהיתה ההבטחה לצאת ברכוש גדול א"כ אינו דבר קבוע אבל ישתנה לפי השתנות השכל וההשגה של בני אדם,

וכן אמרו חכמינו ז"ל גיטין סד דקטן נקרא כשנותנים לו מעות וזורקו אגוז ונוטלו, הרי שהקטן למיעוט השגתו יחשב אצלו האגוז הפחות דבר חשוב,

וכן הגדולים יותר שאינם משכילים יחשבו לרכוש את קניני העולם המדומים כסף וזהב,

אבל המעולים במדריגה ידעו ויבינו כי קנין ורכוש העיקרי הוא שלימות האדם כאמדם במדרש ויק"ר פ"א ו דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת? כי כל החפצים לא ישוו בה, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף',

והנה ה' הטוב ודאי היה מקיים הבטחתו אף בלי טעם שיאמר אותו צדיק אבל אצלו יתברך ודאי לא נחשב כל חללא דעלמא לרכוש גדול וכוונתו היתה על שיצאו ממצרים באמונת ה' מוכשרים לקבלת התורה שהוא הרכוש האמתי כמו שהראו על הים באצבע לאמר זה אלי' ובזה היה קוב"ה יוצא ידי חובת הבטחתו על הרכוש הגדול.

אבל אברהם אבינו כרחם אב על בנים יבא בטענה צודקת, כי אצל ישראל המקבלים לא יחשב זה לרכוש כי לא יבינו אל פעולות ה' ולא תתישב דעתם דעת החומר, שגם הוא יבקש חלקו, שנשתעבדו במצרים בגוף ונשמה, ובצאת ישראל משם יהיו מגושמים כ"כ עד שלא יתרַצו בזה,

לכן מפני הבטחת השי"ת לאברהם אבינו ע"ה הוצרך לקיים רכוש גדול באופן שיערב לישראל [ואף לפחותים שבהם]

והוא שאמר יתברך שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים 'בהם' בעצמותם בגוף אשר היה משועבד הנראה להם עין בעין,

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים 'בהם' אף שקיים ברכוש הרוחני, אבל לא קיים בהם בגוף העובדים פי' לדעתם,

וזה שהפליג המגיד לתת שבח והודיה ברוך שומר הבטחתו 'לישראל', היינו כשהוא לעצמו שמן הדין לא היה צריך לקיים אלא הבטחתו, ואעפי"כ שמרה גם לישראל [-ע"פ הבנת ישראל והפחותים שבהם] הבטחתו בכסף וזהב הנחשב אצלם רכוש גדול.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

שואל החתם סופר לכאורה יפלא אם השי"ת גזר עלינו לסבול גלות, למה נענשו המצריים ודנו אותם?

ואפשר לבאר דהנה כתיב [איכה א כב] 'תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי כי רבות אנחותי ולבי דוי'

הנה הקשו מאי טעמא יענשו אומות העולם הא הם שלוחי מדת הדין שנגזר עלינו כחטאינו?

ותירץ הרמב"ן [פ' לך לך סו יג ובפ' האזינו לב ח[ א. הקב"ה קצף מעט והם הוסיפו הרבה ב. ועוד אין כוונתם לעשות רצון ה' על אשר עברנו על מצותיו, אלא אדרבה בשנאתם את דתי ה' עושים כן עכ"ד.

לפ"ז לכאורה לא יענשו אלא על התוספת מה שמוסיפים יותר מן הנגזר אבל על הנגזר יענשו רק על מחשבתם הרעה אבל לא על המעשה בפועל, כי בזה עשו שליחות ה'!

התשובה היה שקיי"ל במס' מעילה ובמס' כתובות שליח שהוסיף על דברי בעל הבית עקר שליחותו לגמרי ואינו שליח בעל הבית אפי' מה שעשה כאשר צוה, כי כיון שהוסיף נעקר הכל.

וא"כ הכי נמי אומות העולם שהוסיפו על גזירת הקב"ה בטלה שליחותיהן ומחייבין אותן על כל מעשיהם בפועל.

והיינו 'תבוא כל רעתם לפניך [הגם שממך הוא] 'כאשר עוללת לי על כל פשעי' [וזה הגיע לי על כל פשעי] גם על זה יענשו,

והטעם 'כי רבות אנחותי' יותר מן המחויב, וה"ל מוסיף בשליחות ונעקר השליחות לגמרי.

ולכן מובן הטעם שנענשו המצריים במכות אע"ג שכבר נגזר על ישראל בברית בין הבתרים שיסבלו גלות.

[מעי"ז מבאר הגר"ח וולז'ין בנפה"ח את הכתוב 'יוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות', שהגם שטיטוס קמחא טחינא טחן, שהרי בעונותינו חרב מקדש, ואין מעשה הגוי מגיע כלל לעולמות העליונים, ורק טחן כאן קמח שנטחן על ידינו במעשינו שפגמו למעלה, בכ"ז יוודע אצלך הרבש"ע ותחשיב לו כאילו 'מביא למעלה בסבך עץ קרדומות'  כאילו החריב מקדש של מעלה ופגם בעליונים, שבזה עונשו רב!]

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת.

ופירש מחותני הרה"ג רבי יוסף צבי הלפרין ז"ל אבד"ק שאמקומ בשם אביו הג' ר' בנציון רבה של נאנאש עפימ"ש המפה"ק דהד' מאות שנים נחשבות מברית בין הבתרים באשר נודע לאאע"ה הגלות והצטער על כך,

א"כ ז"ש שהקב"ה חישב את הקץ כלומר הק"ץ שנים שנחסרו עוד מהד' מאות שנים לעשות כאילו כבר נעשו ונתקיימו,

וכי תימא איך? על זה אמר כמ"ש לאאע"ה בברית בין הבתרים ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' והוא כבר אז הצטער ע"ז לכן נחשב כאילו נתמלאו הד' מאות שנים.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת.

והנראה עפ"י סה שביאר בס' חנוכת התורה ומושב בנ"י אשר ישבו בארץ במצרים שלשים וארבע מאות שנה וגו והנה באמת מביאתן למצרים עד יציאתן היה רק רד"ו שנים והיה חסר ק"ץ שנים ואיתא במדרש דהלילות השלימו, וי"ל דזה כונת הפסוק באיוב 'ק"ץ שם לחושך' וזה כוונת המגיד שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ והבן [פורת יוסף בהגדת אמרי אש]

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשֹוֹת.

ואקדים את דברי רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בספר גבורות ה' שהבית מדרש על ויושע ה' ביום ההוא דעוזא של מצרים קטרג על ישראל כי ת' שנה נגזר גלות ועדיין לא שלמו!

 והשיב השי"ת שמיכאל השר ישוב תשובה על זה, ולא ידע להשיב, ואמר השי"ת אני אשיב כי לא אמרתי בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם, וחשבינן מלידת יצחק ע"כ המדרש.

וצריך להבין למה מלאך מיכאל לא הי' יכול להשיב תשובה זו הלא נרמז בקרא בהדיא?

וביאר הגאון אלקי הנ"ל כי באמת בחינת הגלות והגרות של אברהם אבינו לא יבחן לשום מלאך כי אברהם אבינו הי' עשיר גדול ונכבד ורם בעיני כל וכמו שאמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכינו ובמדרש אמרו שרצו לקבלו עליהם למלך ולאלוקים והוא לא רצה לקבל כי אמר שלא חסר העולם מלכו ולא אלוקותו הרי דהי' אברהם גדול ונכבד מאד ואיך שייך לקרותו גר ואיך שייך לומר עליו שהוא בגלות?

ועל כן באמת לא הי' נבחן בעיני האדם גלותו וגרותו ואפילו מלאכים לא בחנו בחינת גלותו וגרותו רק השי"ת בעצמו הי' מרגיש בו בחינת הגרות והגלות דק מן הדקה וע"כ לא הי' השר מיכאל יכול להשיב רק השי"ת בכבודו ובעצמו. אלו דברי רבינו מהר"ל ז"ל ודפח"ח.

 והגאון מהר"ם פאדווה אבדק"ק בריסק בספר נחלי מים פירש בזה מה שנאמר בהגדה ברוך השם שהקבה"ו חישב את הקץ לעשות היינו שהוא בעצמו ולבדו הי' יכול לעשות את חשבון הקץ ולא אחר עכ"ד

יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.

הגמ' אומרת שבזכות ד' אמות שליוה פרעה את אברהם נגזר עליהם שישתעבדו בני אברהם אצל פרעה רד"ו שנה. ויש לדקדק מדוע דוקא רד"ו?

ועוד קשה שבנ"נ בזכות ד' פסיעות שפסע לכבוד השי"ת זכה להשתעבד בבנ"י 70 שנה, ומדוע בפרעה 210?

הביאור הוא שהנה איתא בגמ' שגובה אדם בינוני ג' אמות, ופסיעתו – אמה, נמצא שפסיעת האדם היא שליש מגובהו. ופרעה אחז"ל שהיה גובהו אמה, ואם כן כל פסיעה שלו היא שליש אמה, וכדי לפסוע ד' אמות עליו לפסוע 12 פסיעות [שליש אמה כפול 12 שווה 4 אמות], וזה פי שלוש ממה שהלך נ"נ – ד' פסיעות, ואם נ"נ עד ד' פסיעות קיבל 70 שנה להשתעבד בנו, אזי מובן מדוע פרעה על פי שלש פסיעות קיבל פי שלש שנים להשתעבד בנו – 70 שנה כפול 3 שווה – 210! [הגדת אמרי אש בשם הר' ר' יונתן]

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם: –

עיין בפנינים!

פירש השפת אמת בדרך רמז 'והיא שעמדה' מה שעמד לנו ההיא הזכות שהיינו בגדר 'והיא' אחדות אחת, וזו שעמדה לאבותינו ולנו, 'שלא אחד' היינו מה שאין ישראל מאוחדים – 'בלבד' דבר זה בלבד גורם שעומדים עלינו לכלותנו!

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם: –

הסטייפלר זצ"ל אומר על מצילנו מידם' דווקא מידם' מה שהם עושים – זו ההצלה שלנו,

הראיה הטובה לכך היא פרעה בעצמו לאחר שאמרו לו חרטומיו שיוולד לישראל גואל שיהרוס את מצרים והוא ילקה במים, גזר פרעה שיזרקו את כל הבנים ליאור ועי"ז משה גדל דווקא בתוך בית פרעה ועל ברכיו!

והרווחנו מזה כי היתה קבלה בידי ישראל שמי שיגיד פקוד יפקוד אלקים אתכם' סימן שהוא הגואל כל ילד יהודי למד זאת וידע את המשפט, לכן אם יבוא מישהו שגדל בתוך העם ויאמר את המשפט לא יאמינו לו, אבל היה ילד אחד שלא גדל ולמד עם כולם – משה רבנו וכשהוא אמר זאת ידעו כולם שהוא הגואל!

יתרה מכך משה היה ערל שפתיים ואותיות בומפ' שהן אותיות השפתיים הוא לא יכל לומר איך אם כן יוכל לומר פקד יפקד אלקים אתכם'? כשהצליח לומר זאת האמינו כולם שהוא הגואל והשכינה היא שמדברת מתוך גרונו.

מי האחראי והגורם לערלות שפתיו של משה? פרעה! הרי לך שה' מצילנו מידם'!

דבר נוסף משה רבנו הרג מצרי איך עבד לאחר עבדות של מאתים ועשר שנים יכול להרוג את האדון שלו? המנטליות שלו לא תיתן לו לנהוג כך! אבל היה אחד שגדל עם המנטליות של בן חורין – משה רבנו בזכות מי? בזכות פרעה!

וכך מסביר רבי שלמה קלוגר את הפסוק וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ונושעתם מאויביכם' –

שהישועה תבוא דווקא מכיוון האויבים כמו במצרים שדווקא קושי השעבוד זירז הגאולה!

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ.

שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים 

ספר שמות פרק א (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

 (יח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

(יט) וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:

(כ) וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד:

מבואר ע"פ שיטת ר"ת שדינא דמלכותא דינא נאמר רק כאשר המלך משווה גזירותיו לכלל הציבור, אך אם עושה איפה ואיפה אין דינו דינא אלא 'דינא דחמסנותא'.

ובזה יבואר שפרעה שאל מדוע אתם מחיות את הילדים והרי דינא דמלכותא דינא?

והן השיבוהו 'כי לא כנשים המצריות העבריות' ר"ל אין אתה משווה גזירתך ולכן איננו חייבות להשמע לך ואין ד"ד דינא.

ולכן אח"כ 'ויצו פרעה לכל עמו – אפילו למצרים, כדי שיהיה דינא דמלכותא דינא שגזירתו שווה לכל המדינה.

שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים

בגזירת פרעה כתוב בתורה ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים שמות א כא

ופירש"י ויעש להם בתים שזכו בשביל זה לבתי כהונה ולויה שקרוים בתים.

וצריך ביאור מפני מה זכו דוקא לשכר זה?

מבאר הגרי"ד סולובייצ'יק דידוע שפרעה לא גזר אלא על הזכרים נמצא שגזירתו לא איימה על קיום העם היהודי שהרי הנקבות נשארו בחיים ואפי' כשיתחתנו עם גוים ר"ל הולד הולך אחר האם, והיו נחשבים כישראלים, אבל לעומת זאת הגזירה העמידה בסכנה את הכהנים והלויים אשר לא היו קיימים אילו ח"ו היתה מתבצעת גזירתו, שכן היות אדם כהן או לוי הוא דבר שנקבע על פי יחוסו של אביו ואם אביו אינו כהן או לוי הרי שגם הוא לא יכול להיות כזה,

נמצא כי אותן מילדות אמנם לא הצילו את עצם מציאותו של העם היהודי אשר היה שורד גם בלאו הכי כאמור, אך הצילו את שבטי הכהונה והלויה וכמתן שכר של מידה כנגד מידה זכו כי יהיו אמהות לאותם בתי כהונה ולויה אשר אותם שמרו!

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

רבים תמהו דבליל הסדר הזמן להגדיל נס יציאת מצרים ולמעשה הוא מקטין את הנס, בזה שאומר כי לא רק במצרים אלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם!

ובפרט כשאומר פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל כאומר שנס לבן גדול מיציאת מצרים והלא להגדיל הנס של יצי"מ אנו באין!

רבי תנחום גרשון בילצקי ביאר דהתורה מבטיחה לישראל 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם' שאף אם בני ישראל לא ישמרו את המצוות ויבואו עליהם כל הקללות שנאמרו בפרשת בחקותי, בכל זאת לא יעזבם הקב"ה לכלותם ולהפר בריתו איתם,

ולפי"ז ניחא דאדרבה דבזה בא להגדיל את נס יציאת מצרים, והכי קאמר 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו' וכוונתם לכלותינו לגמרי, וע"ז אין רבותא מה שהקב"ה מצילנו מידם, שהרי על זה כבר הבטיחנו 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' ולכן נצלנו מלבן מכיון שביקש לעקור את הכל ואין חידוש שהקב"ה הצילנו מידו,

אבל פרעה הרשע שהתחכם ולא גזר על כליון מוחלט אלא רק על הזכרים וע"ז לא היתה הבטחה, ואעפ"כ הקב"ה הצילנו מיד פרעה זהו נס גדול מאוד!

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

פסוק זו מתחיל במילים 'וענית ואמרת' ופירש רש"י 'בקול רם' ויש לדקדק מאי בעי רש"י בזה?

מבאר הרבי ר' העשיל על פי מה דאיתא במסכת ברכות דאסור להגביה קולו בתפלתו לפי שנראה מקטני אמנה שסובר שהקב"ה אין עונה לחש ובוחן לבבות ומחשבות חס ושלום והנה לפי זה אם אדם אומר בתפלתו דבר שנודע מזה לכל העולם שהקב"ה בוחן לבבות ויודע מחשבות אזי רשאי להתפלל בקול רם.

והנה בכאן הוא אומר 'ארמי אובד אבי' דלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל וה' הצילנו מידו דהיה יודע את מחשבתו ובחן את לבבו.

ואם כן בכהאי גווגא רשאי לומר בקול רם וזה הוא שפירש רש"י וענית ואמרת בקול רם' וקשה הלא אסור להגביה קולו בתפלתו לזה אמר ארמי אונד אבי' משום הכי מותר להגביה את קולו כנזכר לעיל

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

שואל בחוקת הפסח תימה מה ענין וירד מצרימה אצל ארמי אובד אבי? ותירץ מהר"י בי רב כי כל הגרמא לירידת מצרים היתה קנאת יוסף שקנאו בו אחיו ומי גרם להם לאחים לקנאות בו? לבן שיעקב בתחילה עבד ברחל והחליפה לו, ואילו לא היה מחליפה לו היה נושא את רחל בתחילה והיה יוסף הככור ולא היו מקנאין בו כי לו משפט הבכורה!

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:

מבאר הרבי ר' העשיל יש לפרש על פי מה דאיתא בספר גליא רזיא' וז"ל בשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה דלבן קראו 'יגר שהדותא' ויעקב קראו 'גלעד' בשביל כך באו ישראל בגלות מצרים דוקא וכו' עיין שם.

ויש לומר דזהו שאמר הכתוב בפרשת וישב וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגו' להוריד מצרימה' ר"ל שראו שבאו מגלעד' הואיל שיעקב הביא על גלעד' לשון התרגום בתורה ולכך הוכרח יוסף לרדת מצרימה

וזהו שאמר הכתוב 'ארמי' דייקא 'אובד אבי וירד מצרימה' ר"ל בשביל שהביא אבי לשון ארמי בתורה זאת גרם שהוכרח לירד מצרימה!

ויש לפרש גם כן רזה שאמר בעל הגדה 'וירד מצרימה מלמד שהיה אנוס על פי הדיבור' דייקא ר"ל בשביל שדבר יעקב אבינו לשון ארמי עם לבן לכך היה אנוס לירד למצרים!

וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר:

וכבר תמהו המפרשים על איזה דיבור קאי?

מבאר רבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט וי"ל הכוונה דהנה יעקב אבינו בברחו מלבן אמר ללבן 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה' בראשית לא לב והביא שם רש"י בשם המדרש דמאותה קללה מתה רחל בדרך,

נמצא דיעקב גרם בדיבורו מיתת רחל ואף שהיה שוגג ואנוס כי לא ידע שרחל לקחה את התרפים אבל ההורג בשוגג חייב עכ"פ גלות,

וזהו 'וירד מצרימה' למה היה יעקב מחויב גלות לירד למצרים?

ובא כמשיב אנוס על פי הדיבור' כלומר בשל הדיבור שלו – שנאנס בדיבורו ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה' [אוצרות צדיקי וגאוני הדור]

וַנִּצְעַק אֶל יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:

יש קושיא על הפשט השני של רש"י ד'וימת' הכוונה שפרעה הצטרע והתרחץ בדם ילדים ועל כך נאנחו בני ישראל, כיצד זה מסתדר עם הפשט של הפסוק ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה'? אם הבעיה היתה שהוא שחט ילדים אז מדוע נאנחו 'מן העבודה'? על איזה עבודה מדובר כא?

ותירץ רבי יעקב קמינצקי זצ"ל שהרפואה לא מכירה בדם כתרופה לצרעת, אלא הכוונה לעבודה זרה של פרעה.

החרטומים אמרו לו שבדרך סגולית ירפא אם ישחט שלוש מאות ילדים יהודים ויתרחץ בדם שלהם, רק אז האלהים שלנו יציל אותך.

מכאן שבני ישראל נאנחו מן העבודה הזרה של פרעה! [ארזי הלבנון]

הסבר שני עפ"י מה שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל שהחרטומים לא אמרו סתם לשחוט בנים אלא לשחוט את הילדים הבכורים דווקא, ולפי"ז אפשר לומר שבאו בני ישראל ונאנחו מן העבודה היינו עבודת הקרבנות, אם שוחטים לנו את כל הבכורים מי יעבוד לנו בבית המקדש? לכן נאנחו בני ישראל מן העבודה עבודת הקרבנות שבבית המקדש! שתי ידות

הסבר שלישי -בברית בין הבתרים אמר ה' לאברהם אבינו ע"ה שבני ישראל יהיו עבדים בארץ לא להם ארבע מאות שנה,

בפועל עבדו רק מאתים ועשר שנים.

ונאמרו בזה שני תירוצים א. שקושי השעבוד השלים לארבע מאות שנה ב. שריבוי העם ושנולדו ששה בכרס אחת השלים לארבע מאות שנה.

לפי זה כשפרעה רצח בכל יום שלוש מאות תינוקות נאנחו בני ישראל מפני שהבינו שכך יצטרכו להמשיך את העבודה במצרים יותר שנים! [שארית יוסף]

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ ואת עמלנו אלו הבנים ואת לחצנו זה הדחק

מבאר הרבי ר' העשיל יש לפרש על פי מה דאיתא במדרש שלשה טעמים על מה שלא היו ישראל במצרים רק רד"ו

א דלילות השלימו

ב מחמת שהיו פרים ורבים למאד ועשו ברד"ו שנים מה שהיו יכולים לעשות בארבע מאות שנה

ג דקושי השעבוד היה משלים

והשתא יובן דברי בעל הגדה דסידר כל השלושה טעמים הנזכרים לעיל

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ' רצה לומר שהוצרכנו לעבוד בלילות כבימים, [ופרשו מנשותיהם]

ואת עמלנו אלו הבנים' רצה לומר שפרינו ורבינו למאד,

ואת לחצנו זו הדחק' רצה לומר קושי השעבוד כל אלה הועילו למהר את הקץ לכן מיד וישלח ה' מלאך ויוציאנו וגו' אף שהיה קודם הזמן.

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד:

ונראה להבין הקשר בין מכת הדבר ל'יד'?

מבאר האדמו"ר ממודזי"ץ שליט"א ע"פ מה שמצינו בדברי ההגדה שכל מכה היתה באצבע במצרים מה הוא אומר שמות ח' מ"ו אצבע אלוקים הוא וכיון דכל מכה היא אצבע ע"כ דבמכת הדבר שהוא החמישית שבהגיעה נשלמה היד ותו שפיר הוי היד מכת הדבר ודו"ק

[ליל הסדר פסח תנש"א מאמרי אורייתא אדר תשנ"ג ע' נ"ט]

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

במפגש שהיה להגר"ה כהן ראפפורט עם להבדיל האפיפיור אמר האפיפיור שדצ"ך ר"ת דם צריכים כולם

השיב הגר"ח עד"ש עלילת דם – שקר…

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

כולם תמהים מה בא ר"י להשמיענו?

מובא בהגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה

וריב"א פירש דלהכי נקט להו הכי שאות שלישי של הסימנים דצ"ך עד"ש באח"ב] דהיינו כ'נים ש'חין ח'שך כל אחד היה משמש עם חבירו.

כשהיו הכנים היו עמו חשך ושחין, אלא שהיו כנים עיקר המכה.

ותדע לך שהוא כן, כי כולם קשורין זה בזה, כשתכתוב זה על זה

ח ש כ

ש ח נ

כ  נ מ

ותקח אותיות ראשונות מן השלש יהיה חשך, ושניים שלהן שחן, שלישית שלהן כנם, לפיכך סימְנם כך, להשמיענו זה החדוש.

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב:

ולכאורה הלשון אינו מובן מה שאמר ר״י הי׳ נותן בה״ם סימנים, הלא הי׳ צריך לומר הי׳ נותן לה״ם סימנים.

וגם באמת לא שיך על זה לומר סימני״ם, כי הם ראשי תיבות, וראשי תיבות נקראו בלשה"ק הז״ל נוטריקו״ן ולא סימנים.

מבאר הגה״צ רבי שמעון ישראל פאזען זצ״ל אבד״ק שאפראן אך הנה איתא בכתבי האריז״ל אשר דצ״ך עד״ש באח״ב הם ביחד בגי׳ אש״ר (בגי׳ תק״א) וזה אמר פרעה (שמות ה, ב) מי ד׳ אש״ר אשמע בקולו, כלומר שלח הקב״ה לתוך פיו מלה זו, אש״ר, כלומר כאשר יהי׳ גמר המכות אשר הם ביחד בגי׳ אש״ר אז אשמע בקולו, והוא בעצמו לא ידע מה שאמר בזה.

והנה עוד איתא בכתבי האדיז״ל אשר בכל עשר מכות הכה הקב״ה את כחות הסטרא אחרא וגברה הקדושה על הטומאה, כלומר על ידי מה שהכה הקב״ה את המצריים שהי׳ אדוקין בטומאה, נחלשה הטומאה ונתחזקה הקדושה,

ויש להבין שעל ידי זה נתן הקב״ה כחות אל נשמות עמו ישראל להתגבר על כחות הטומאה,

ובכל שנה ושנה כאשר מזכירים בסדר הקדוש את העשר מכות, אנו מתחזקים על ידי זה בכחות הקדושה ולהכות את כחות הטומאה.

והנה אש״ר הם אותיות שאֹר, וידוע אשר כחות הסטרא אחרא אשר הם מסיתים את האדם הוא מהיצר הרע הנקרא שא״ר שבעיסה (עיין ברכות דף י״ז ע״א).

והנה השם שלנו הוא ישרא״ל והאותיות אשר במלה זו באמצע, הם אותיות שר"א (אותיות שא״ר), ואותיות החיצוניות של מלת ישרא״ל הם אות י׳ ל׳, אותיות ל״י.

ובזה נוכל לפרש דברי רבי יהודא, שר״י הי׳ נותן בה"ם סימני״ם, רצה לומר שרצה להראות לנו אשר בכל איש ישראל יש בתוכו עוד שא״ר שבעיסה, כי בתו״ך ישרא״ל הם אותיות אש"ר, לסימן אשר בעבור זה עשה השי״ת נסים אלה להכות את מצרים בעשר מכות אשר הם מרומזים באותיות דצ״ך עד״ש באח״ב גי' שא"ר, כדי שנדע אשר על ידי זה נתן לנו כח להכות את השאר שבעיסה אשר עוד בנו, על ידי כחות הקדושה אשר רוצה שנעורר בתוכינו. ״תורת א׳״ (ברוקלין תשנ״א) ח״ב, ע׳ קמ״דו

ויעבידו מצרים את בנ"י בפרך.

חז"ל אומרים שבפרך היינו בפה-רך. מבוא באדרת אליהו רמז נפלא. כתוב אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק. [תהלים קה] וכן כתוב אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק [דה"י א-טז]

ביצחק גי' 210 ובישחק גי' 420

פרעה תיכנן לשעבד את ישראל כמנין בישחק דהיינו 420 שנה. אולם הקב"ה אמר ביצחק – די לך.210 שנים.

והנה ההבדל בין יצחק לישחק שאת הש' השמאלית מבטאים באופן יותר רפוי, ואילו הצ' מבוטאת יותר בחוזק.

פרעה תיכנן להוציא תוכניתו לפועל באופן של "פה רך" דהיינו בישחק, כמנין 420 שנה.

אולם הקב"ה החליט שהמנין יהיה כמנין ביצחק – 210 שנים.

ואת לחצנו זה הדחק כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם.

וצ"ב מה הוסיף בזה על מה שאמר "וירא את עוניינו ואת לחצנו"?

מבאר הגרש"ז אוירבך זצ"ל לחץ יכול לבוא מכך שאדם לוחץ חבירו, ומכך שהאדם מלחיץ את עצמו…

בא בעלה ההגדה ומלמדנו אל תחשוב שהיינו לחוצים מצד עצמנו, אלא היה זה הדחק שהילחיצונו והראיה וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם!

מסופר על השפת אמת שהיה אומר שמי שדוחק בשולחן ה"טיש" ניצל מדחקות אחרת…

האמרי אמת לעומתו היה מקפיד שלא ידחפו. ופעם אמרו לו את שאמר השפ"א שניצל מדחקות?!

השיב להם אצל השפ"א היו חסידים אחרים, שם כשדחקו הם דחקו את עצמם! אצלי דוחקים החסידים כדי שאחרים לא יגיעו, ולזה אינני מסכים !

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו כו' אני ולא מלאך והכיתי כו' אני ולא שרף וכו.

צ"ב, שהרי מאידך נאמר "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף" והרי לשם כך מרחו את הדם על המשקוף והמזוזות!

כמה תשובות נאמרו בדבר:

א. מבאר הגר"א שהיו יהודים שהגיע ממילא זמנם למות באותו הלילה והמשחית היה צריך להגיע לטול נשמתם, אולם באותו הלילה אף אחד לא מת כדי שהמצרים לא יוכלו לטעון שגם אצל היהודים מתו. כך שלמעשה אכן רק קוב"ה הביא את המכה, והמשחית שלא יבוא אל בתינו הוא המשחית שאינו קשור למכה.

ב. פענח רזא מבאר שלנגוף פירושו להכות, לדחוף, כמ"ש כי יגוף שור איש את שור רעהו, והקב"ה הביא משחיתים ע"מ לנגוף ולהכות המצרים שנותרו ולא מתו במכת בכורות, ועליהם אומר הקב"ה אלה לא יגיעו להכות בבתי ישראל שיהיה להם דם על המזוזות.

ג. בעל בית הלוי מבאר שהבכורות שמתו נרקבו מיד ותולעים הלכו בם. הצחנה הייתה נוראה ובאופן טבעי מדבר כזה מתפשטת מגיפה מיידית. אותה מגיפה נקראת "משחית". מהמגיפה הזו לא ניזוקו ישראל ולא אל בתיהם לנגוף.

ד. לכל בנ"י לא יחרץ מלב לשונו למאיש ועד בהמה כתב הרא"ש ז"ל יש לשאול ולהקשות מאי רבותא היא לא יחרץ כלב?

וי"ל לפי שאמרו חז"ל ב"ק ס' כ' כשמלאך המות בא לעיר כלבים צועקים ובאותה הלילה בא מלאך המות בשביל מכת בכורות ואעפ"כ לא יחרץ כלב לשונו וזו היא רבותא עכ"ד וכדבריו כ"כ ג"כ הדעת זקנים וריב"א בשם הר"מ מקוצי ובס' מושב זקנים. ונשאלתי בזה מאת אדוני אבי נר"ו איך כתב הרא"ש ז"ל וסיעתו שבאותה הלילה בא מלאך המות לעיר בשביל מכת בכורות והלא בהגדה של פסח כתיב ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה אני ולא מלאך?

והשבתי לו שכעין קושיא זו הקשה בדעת זקנים לקמן בפסוק ולא יתן המשחית וז"ל קשה להרב משה דהא בהגדה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך?

וי"ל דהכי פירושו אני בכבודי וגם המלאך ולא המלאך לבדו כי לא יתכן שיהיה הקב"ה בלא מלאך עכ"ל ודכוותיה נמי הכא ולא קשיא ולא מידי.

באופן אחר נראה לתרץ קושיית א"א הנזכרת לפי מה שכתב הר"ע מברטנורא ז"ל דהקשה הברטנורא על פירוש רש"י דידיה אדידיה דגשי ואתם לא תצאו וגו' פירש מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל וכו' ומאידך אמר אני ה' אני ולא השליח?

ותי' הברטנורא שהבכורות הכה הוא בכבודו והפשוטים כגון הבכורות לאמם או גדולי הבית שמתו גם הם כמו שמירש"י לקמן הכה המשחית שהרי צריכין אנו לומר שהמלאך המשחית הרג גם הוא בהם כדכתיב הכא ולא יתן המשחית ואעפ"י שבהריגת הבכורות כתיב וה' הכה כל בכור ופירש"י שם הוא ובית דינו הרי שם באותו ענין ממש כתיב כי אין בית אשר אין שם מת שמתו גם מהפשוטים והם נהרגו ע"י בית דינו הנרמז בוא"ו דוה' עכ"ד ובהכי נמי מתורץ קושיית א"א הנז"ל. [באורי אש שוורצמן].

ה. בעלי התוספות מתרצים שקוב"ה הכוונה ה' ובית דינו, כמש"פ רש"י ואני אעבור בכל מצרים, ו' מרבה את בית דינו, וא"כ ולא יתן המשחית שבא עמו להשחית לפגוע בבנ"י. ומה שאמר אני ולא מלאך פירושו ולא מלאך לבדו, אלא עימי.

ו. והנה הגרעק״א (בילקוט חמישאי) הקשה כיון שהקב״ה בכבודו ובעצמו ירד למצרים וכמו שכתוב אני ולא מלאך וכו' א״כ לשם מה היה צריך לנתינת דם על המשקוף ועל המזוזות.

ועוד יש לשאול מדוע לא היו רשאים לצאת מפתח ביתם מטעם שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין, והלא הקב״ה בכבודו ובעצמו ירד והוא ידע להבחין.

ותירץ הגרעק״א דשני סוגי בכור המה, בכור מאב, ובכור מאם, והבדל רב יש בניהם, דעל בכור מאב צריך הבחנה, כיון שאין כל אחד יודע בבירור אם הוא באמת בכור לאביו, משום שדבר זה אינו גלוי לכל ורק הקב׳׳ה יודע,

אבל בכור מאם אינו צריך הבחנה כיון שהוא דבר הניכר ומבורר לכל,

ולכן על בכורים מאב שצריך הבחנה ירד הקב״ה בכבודו ובעצמו ולא מסר לשליח, כיון שהשליח לא ידע להבחין בין טיפה של בכור,

אבל על הבכורים מאם שהוא דבר הניכר ומבורר לכל שראו אותה יולדת לזה תחילה, זה אכן היה די על ידי שליח,

וע׳׳ז אמרו כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע.

ולפי׳׳ז מובן מדוע היו צריכים לנתינת דם על המשקופים והמזוזות, ולמה לא היו רשאים לצאת מפתח ביתם עד בקר.

ובזה יישב הגאון הנ״ל גם מה שיש עוד להקשות למה לא נתקדשו גם בכורים מאב בקדושת בכור, והרי הנס היה גם על הבכורים מאב, שהרי מבואר בחז"ל שאם לא היה בבית בכור מאם, אזי הגדול בבית מת, כמ"ש ״כי אין בית אשר אין שם מת״ עי׳ ברש״י שמות פי״ב פ״ל, וא״כ מן הראוי היה שיתקדשו גם הבכורים מאב.

ואולם כתב הגרעק״א דלפי המבואר לעיל שהקב״ה ירד על בכורים מאב, א״כ מה שנעשה ע״י הקב״ה בעצמו לא שייך בזה נס כי הקב״ה יודע ומבחין, לא היה נס בכך שלא היכה בכורי ישראל,

וכל הנס היה רק על בכורים מאם, שזה נעשה ע״י שליח ששליח אינו מבחין בין טוב לרע. וע״ע במהר׳ל בגבורות ה׳ סל׳ח מש״כ בענין זה.

ומעתה לפי דברי הגרעק״א ממילא מיושבת הקושיה הנ״ל מדוע דרשו חז"ל אני ולא מלאך והרי הפסוק אומר מפורש ולא יתן המשחית וכוי, ואולם י״ל דמה שאמרו חדל אני ולא מלאך היינו על בכורים מאב, והפסוק מיירי בבכורים מאם.

אני הוא – אני ולא מלאך

בהגש"פ ילקו"ש ניימאן הביא מהגדת מר דרור בשם הזוה"ק מדוע הקב"ה בעצמו בא לגאלנו ולא ע"י מלאך, היות והיו משוקעין קרוב לנ' שערי טומאה, ולכן לא היה שייך לשלוח מלאך שאינו יודע לכוין את הרגע של הגאולה, שכשיגיעו לשער הנ' לא ניתן לגאלם.

על דרך שכתב בספר לחמי תודה עה"פ "מי יתן טהור מטמא לא אחד", תיבת טמ"א גי' 50, מי יתן טהור מטמ"א? וכי שייך להוציא טהור ממי שהגיע לגי' טמ"א – נ' שערי טומאה? "לא אחד" – אולם אם הגיע לנ' חסר אחד – אזי שייך לטהרו.

וזה מה שאמר ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, צ"ב – בתחילה אמר "אתם מיטהרים" ולבסוף אמר "אביכם שבשמים" מטהר אתכם?

אלא רמז ר"ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים כשאתם עדיין לפני מספר "מ"י" -50 – אתם מיטהרים, תוכלו לטהר עצמכם ע"י תשובה, אולם אם הגעתם לו"מ"י" – מטהר אתכם רק אביכם שבשמים, שמשער הנ' אין לכם אפשרות לצאת מעצמכם.

בספר מטעמי מלך דקדק בלשון "אני הוא ולא אחר", הרי עיקר ההדגשה היא שהייתה הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו לא ע"י שליח, א"כ מה הוסיף באמרו "ולא אחר"?

וביאר בהקדמת שאלה כיצד הקב"ה ירד למצרים למקום הטומאה, והרי מבואר במד"ר שמשה יוצא ממצרים חוץ לעיר משום הטומאה שיש בעיר? ובע"כ שיש לומר כפי שביאר הזוה"ק שלמקום שנכנסת הקדושה בורחת הטומאה, וא"כ מיד כשנכנס קוב"ה ברחה הסט"א והטומאה, וז"ש המגיד: אני ה' אני הוא ולא אחר, כשאני הוא הנכנס, אזי לא "אחר" סטרא "אחרא" שולטת כף ומיד בורחת משם.

עוד מסביר ב"עבודת ישראל" שאצל בנ"א אני – זה לא "הוא", אלה שני בנ"א שונים, אני זה בגוף ראשון, ו"הוא" גוף שלישי נסתר, קוב"ה פעמים מתגלה ופעמים נסתר, פעמים בבחינת "אני" ופעמים בבחינת "הוא", אך דע לך "ולא אחר"! אין זה מישהו אחר, אלא זה אותו הרבש"ע שאין עוד מלבדו!

ואכן מובא בספרים שהקב"ה לא שלח מלאך מהסיבה שהזכרנו, מהחשש שהמלאך יתקלקל, ורק קב"ה הסט"א מסתלקת מפניו.

מספרים על הגד״א מווילנא וצ״ל כשבא מלאך ללמוד עמו תוהה, מיאן והחזירו למקומו, מחשש שמא יבולע לו למלאך באדרת העוה״ז ויפחת מערכו.

והנה בתענית (כ׳׳ה ע״א) איתא: אמרה ליה דביתהו [של רבי חנינא בן דוסא] עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי, אמר לה מאי נעביד, בעי רחמי דניתבו לך מידי, כעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהכא. חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואיהו אפתורא דתרי כרעי, אמי לה ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואגן אפתורא דמיחסר, אמרה ליה ומאי נעביד, בעי רחמי דנשקלינהו מינך, בעי רחמי ושקלוהו, תנא, גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, דמן שמיא מיהב יהבי, מישקל לא שקלי.

והדברים צריכים ביאור באיזה ענין נס האחרון גדול הוא יותר מן הראשון, וכי קטן בעיניך נס כזה שמבקשים משמים ונענים מיד, ויוצא כמין פיסת יד שתביא לך רגל של זהב?

אלא דבגמ׳ כבר הדגישו בזה, ואמרו הטעם הוא משום ממידי דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי,

אלא דהוא גופא קשי׳ מדוע באמת מישקל לא שקלי? ועוד צ״ע דהלא כתיב ה׳ נתן הרי שה' לקח?!

ראיתי בספר אור הנפש עמוד תל״ג להגה״׳צ רבי חיים אפרים זי״ציק זצ״ל שבאר ענין זה, דהרוחניות שבשמים היא טהורה זכה ונצחית, ובאשר היא יורדת לארץ לאויר העולם הזה, משתנה זיוה, ובדאיתא בזוה״ק פרשת בהעלותך שהמן שהיה יורד לישראל היה נקפה ונשתנה זיוו שלו, ולא היה זיוו כזיו של מעלה, והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ולא יותר וכוי.

מעתה יוכן איפוא מדוע מיהב יהבי מן השמים אך לא שקלי, כי מאחר שהחפץ היה כאן בעוה״ז, כבר אין כו אותה קדושה ואותה שלימות שהיתה מקודם לכן בשמים, ואין צורתה וחומרה שוה לחומר הראשון,

אולם רבי חנינא לגודל התאמצותו ומעלתו המצוחצחת היו ידיו כשני לפידי אש וכולו אומר רוחניות, וידיו הטהורות לא לכלכו ולא פגמו כחומר העילאי, ומחשבתו לא פסלה, והאווירה אשר בסביבתו של רחב״ד אף היא לא פסלה, עד שהכרעי׳ דפתורא יכולה היתה לחזור למרומים להתאחד מחדש עם אווירא דלמעלה, ולכן גדול הנס האחרון מן הגס הראשון עכת״ד.

ומעתה יובן שפיר מדוע כמכת בכורות היה אני ולא מלאך.

וַיּוֹצִאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְדֹוָד:

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ. אֲנִי יְדֹוָד, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:

וצריך ביאור מהו הביטוי "בכבודו ובעצמו"? ועוד מה התוספת בסוף "אני ה', אני הוא ולא אחר" והרי אחרי שאמר אני הוא ה', ודאי אין זה אחר??

כי מדרך ב״ו הרוצה לפעול איזה פעולה, ואינה לפי כבודו לפעול בעצמו, ופועל ע״י שליח, יתייחס התואר בשם "הוא" כי יאמר לא "אני" העושה רק "הוא" והוא השליח.

 אבל כשאינו חס על כבודו ופועל בעצמו יחייחס התואר בשם "אני" כי יאמר אני בעצמי הוא העושה.

נמצא כי "כבודו" ו"עצמו" המה דברים הפכיים, כי במקום שחס על כבודו פועל ע״י שליח, ובמקום שיפעל בעצמו אין זה כבודו.

והנה ביצי״מ כ׳ האר"י ז״ל אשר לפי טומאת מצרים לא היה אפשרי שישילח שם לא מלאך ולא שרף כי גם המה יתגשמו מטומאת ערות מצרים, לכן היה הכרח שפעולת יצ"מ יהי׳ רק ע״י הקב״ה בעצמו.

אך דא עקא, שאינו לפי כבודו כביכול ית׳, ואם כן ניתן יהיה לומר שה' גאלנו ב"עצמו" אבל לא בכבודו.

ואם הי׳ הקב״ה  חס על כבודו והיתה יציאתם ע״י שליח היה התואר "בכבודו" [שנשמר], ולא "בעצמו".

וגילה לנו המגיד וממקרא כתוב כי בחי׳ יציאת מצרים הי׳ בבחי׳ אלקות אשר ילאה השכל להשיגו, והיינו שהי׳ מקובץ מ"כבודו" ומ"עצמו",

כי ר״ל בחינת הגבוהות מכל המלאכים – זה בחינת "בעצמו".

אך מאידך תחתונה ממהותו ית׳ – שזה בחינת "בכבודו" שעדיין נשמר כבודו. (ורמוז בשם מלאך מט"ט אשר שמו בקרבו ושמו כשם רבו)

והיות וכן ניתן לומר שה' גאלנו בעצמו ועם זה ישאר בכבודו.

וז״ש "אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו" אשר יקבץ אלה ב׳ בחינות יחד.

וביאר ע״ז בסוף המאמר "אני הוא ולא אחר" ר״ל שיפול בו התואר "אני" על בחי׳ עצמו וגם תואר "הוא" אשר נופל על השליח, ובכל אופן ישאר הוא ית׳ בכבודו.

אבל "ולא אחר" ר״ל א״א לשום אחר שיקובץ בו אלה השתי בחינות יחד:

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו כו' אני ולא מלאך והכיתי כו' אני ולא שרף וכו.

בהגדה חיים לראש מבאר על פי מה שמובא בנזה"ק פ' ויצא משם הזוה"ק שהנהגת הטבע הוא ע"י שם אלקים, והנהגה הניסית הוא ע"י שם הוי"ה המשדד הטבע. ואלקים גימטרי הטב"ע.

ולכן המלאכים המשותפים בשם אלקים לא פועלין לעשות דבר אלא בדרך הטבע, משא"כ כשהפעולה על ידו ית' בעצמו, אזי הוא שולט על הטבע.

וזהו ההפרש בין בעלי מצות למי שזוכה לכתר תורה, שעם בעלי מצות הקב"ה מתנהג עמהם בשם אלקים דהוא הטבע, ועם תלמידי חכמים העוסקים בתורה – הנהגתם על ידי שם הוי"ה למעלה מהטבע.

 וידוע מהזוהר הקדוש שבדרך הטבע לא היו ישראל יכולים לצאת ממצרים אלא רק על ידי שהקב"ה שידד מערכת הטבע ביצ"מ.

ועל זה דרש המגיד ויוציאנו הוי"ה ממצרים לא בשם אלקים כ"א בשם הוי"ה, וזהו הסיבה שלא הוציאנו ע"י מלאך ושליח כ"א ע"י הקב"ה בעצמו.

וזה שאמר אחר כך בעל ההגדה "ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים דהיינו בעצמו, אז היינו משועבדין וכו' שהרי לא ניתן להיגאל ממצרים בדרך הטבע. וזהו שמסיים "אני ה', אני ולא אחר" רצונו לומר שלא הייתה יכולת בשם אלוקי"ם שהוא הטבע כי אם "אני השם" – שם העצם.

ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו

בהגדת אשל ברמה ביאר שהאדם מורכב מארבע יסודות ארמ"ע, ויש בו אש ומים, רוח ועפר, ובהפרד היסודות ימות האדם. מכת בכורות לא הייתה בדרך הטבע מד' היסודות, אלא מה' יתברך בעצמו.

וע"ז רמז אני ולא מלאך – רמז לרוח, כמ"ש עושה מלאכיו "רוחות".

אני ולא שרף – רמז לאש השורפת.

אני ולא שליח – רמז ליסוד המים כמ"ש ושולח מים ע"פ חוצות.

אני ולא אחר – רומז ליסוד העפר כמ"ש ועפר "אחר" יקח וטח את הבית.

וכל זה מפליג פלאי ה' שעשה נגד הסיבות הטבעיות!

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

בהגדת שבח פסח מבאר מהו "ביד חזקה זה הדבר" כיצד חזר לאחור – לאחר מכת בכורות חוזר לדבר??

ועוד אחר כך ממשיך ובזרוע נטויה – זו החרב, והיכן הייתה חרב במכות מצרים??

ומבאר על פי בהקדם מה ששאלנו לעיל אם הקב"ה בא הוא ולא מלאך, מה יש לחשוש מהמשחית?

מובא בילקוט תהילים אריב"ל כל מכה ומכה שהיתה באה עליהם הייתה מכת הדבר באה עליהם. שנאמר "וחייתם לדבר הסגיר" ואם כן אף במכת בכורות נצטרף עם זאת גם הדבר, ולכן אמר אל תצאו איש מפתח ביתו, לפי שניתנה רשות למשחית להשחית על ידי הדבר. ולאור האמור כן מובן, כיון שהייתה מכת דבר שבאה ע"י מלאכי משחית הוצרך להזהיר שלא יבחין בין צדיק לרשע. [א.ה. רק שצ"ב א"כ בכל המכות הול"ל להזהיר ומדוע דוקא בבכורות?].

ומיישב בעל ההגדה ישוב נוסף – שעם הקב"ה באו מלאכים עושי דברו, ותשובתו במלים שאמר "ובמורא גדול זה החרב", מדובר במלאכי השרת המלווים לקוב"ה כפי שביארנו לעיל, שהם היו בעלי חרב.

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ

ובאלשיד כ׳ עהים הנה יד ד הוי׳ דאי׳ בזוהיק כי בהיות השם ב"ה אותיות כסדרן הוא רחמים, ובהיותן מהופכות יורו דין, וז״ש הנה יד ד׳ הוי"ה שהוא בהיפוך משם הוי׳ ואינו כסדרן, שמורה דין ורוגז, במקנך. אך לישראל – והפלה יקו"ק שהוא ביושר וזה בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים כי לזה ברחמים, ובמקנה מצרים – ברוגז, דין, היפוך הוי׳ה:

וּבְמוֹרָא גָּדוֹל, זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה.

ב"מרבה לספר" מבאר גילוי שכינה פירושו שהקב"ה בעצמו היה מגלה מי הם הבכורים, שכפי שביארנו בכורים מאב היו צריכים גילוי מיוחד ע"י הקב"ה היודע במסתרים, ועי"ז נכנס מורא גדול בלב כל אדם שלא יחטא בסתר שלא יפרסמנו הקב"ה בגלוי, וזה שאמר מורא גדול זה גלוי שכינה שהשכינה מגלה מה עשו במסתרים וניאפו ובן זה הוא בעצם בכור…

הסבר נוסף מהי ה"חרב", מדובר כאן על החרב שהבכורים נלחמו בהוריהם בדרישה שידאגו שפרעה ישלח את בנ"י ולא ימותו, כפי שדרשו "למכה מצרים בבכוריהם" – על ידי בכוריהם. ולכן הכניס כאן את החרב במכת בכורות.

ובזרוע נטויה זה החרב – מבארים שדרך הזרוע להיות מתוחה כלפי מטה, ואין דרך למותחה ולנטותה לפניו אלא בעת שאוחז בחרב, ומזה דייק שבזרוע נטויה זה החרב, וע"ז מביא ראיה מהפסוק וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

ובהגדת "זכר פסח" מבאר מדוע היה צריך גם חרב? שאר המכות לא הספיקו? וכן בברד מצינו אש מתלקחת בתוכו, האם הברד עצמו שהוא עיקר המכה – לא הספיק, והיה צריך לקינוח גם אש??

ומבאר ע"פ משאחז"ל שפרעה היה רוצה לדונם באש, ויעצוהו יועציו שלא יוכל היות ואברהם ניצל מכבשן האש וזכותו תעמוד להם. ורצה לדונם בחרב וא"ל שלא יוכל להם שתעמוד לו זכות יצחק שפשט צווארו לחרב, וידוע שהאומות נידונים גם על המחשבה בלבד, ולכן מדה כנגד מידה קיים בהם גם מיתת חרב ואש.

ומזה התפעל יתרו כשסופר לו על מפלת מצרים "כי בדבר אשר זודו" ותרגם אונקלוס בפתגמיא די חשיבו למידן ית ישראל ביה דנונון, זדו לשון  מחשבה.

וביאר הגרי״ז, שהקב״ה נפרע מהם גם על מחשבתם הרעה שלא  יצאה לפועל, כי אצל עכו״ם מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ומה שעשו  בפועל נודע לכל, ומה שלא עשו מי יכול לדעת? רק מי שהיה באותה עצה,  והיות ויתרו היה מג^, שהיו באותה עצה של "הבה נתחכמה לו" (סוטה יא,  ב) לכן הוא יכול להודות לד׳ שהציל את ישראל גם מהמחשבות שתכננו ולא יצאו לפועל.

וידוע התשובה שענה ר׳ איצל׳ה מפטרבורג לשר רוסי  ששאל אותו איך אומרים ״הללו את ד׳ כל גויים.״ כי גבר עלינו חסדו׳^,  אם גבר חסדו על ישראל מדוע הגויים צריכים להלל? וביאר כיון שרק  הגויים יודעים מה הם זממו לעשות, ואיך השי״ת הפר עצתם.

ובזה יש לבאר אומרם (סנהדרין צד, א) גנאי הוא למשה ושישים ריבוא  שלא אמרו ברוך ה' עד שבא יתרו ואמר ברוך השם. דאין הכונה שמשה  ושישים ריבוא לא הודו לשם, הרי הם אמרו שירה ואין לך הודאה  גדולה מזו? אלא הביאור שביחס להודאת יתרו הודאתם היא פחותה, כי  משה ושישים ריבוא אמרו שירה על התוצאות שראו, "סוס ורוכבו רמה  בים" וכו', משא״כ יתרו הודה גם על התוכניות והמחשבות שהוא כיועץ  פרעה ידע עליהם כמ״ש "כי בדבר אשר זדו", והקב״ה הציל אותם מכל  זממם. והודאתו שלימה!

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

בהגדה שפת הים פי' המאחר ובזרוע נטויה זו החרב בא להורות כי מיתת מצרים וכן הבכורים הי עיי חרב מה"מ ולא כמו שהיה במחנה סנחרב שריפת נשמה וגוף קיים כמ"ש חז"ל וי"א במס סנהדרין ששמעו שירה מפי חיות הקודש ומלמדנו שמיתת מצרים הי ע"י חרב מלאך המות ויליף גז"ש נטויה נטויה מה התם חרב מה"מ אף במצרים חרב מה"מ.

וכזה פי הגהיק הרבי ר' שמעלקא זיל מאחז"ל בקשו מה"ש לומר שירה אמר הקב"ה מעשי ירי טבעו בים ואתם אומרים שירה? ותמוה, שהרי לבסוף אכן אמרו בנ"י שירה ולא מנעם קוב"ה! ועוד קשה, והרי רשעים היו, ובאבוד רשעים רינה!

אלא מבאר שרצו מלאכי השרת לומר שירה וע"ז ישמעו המצרים קול שירתם ותצא נשמתם בכך, ע"כ א"ל הקב"ה כיון שהם השליכו הזכרים ליאור וז"ש "מעשי ידי טבעו בים" א"כ מגיע להם מכ"מ!

בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד יְדֹוָד הוֹיָה בְּמִקְנְךָ

בספר מעשה ה' ביאר הטעם שאמר משה הנה יד ה' כו' דווקא בדבר יותר משאר המכות, היות והחרטומים טענו שב' המכות הראשונות אין בהם ממש, ורק מהמכה השלישית התחילה להיות המכות האמתיות שהרי לא יכלו להכחיש את מכת כינים ואמרו אצבע אלקים היא, ואם כן לשיטתם של חרטומי מצרים מכת דבר היא מכה שלשית בלבד, שהתחילו למנות מכינים, אך משה מתקן אותם ואומר להם הנה י"ד ה' הויה כו' ר"ל יש כאן כבר י"ד – שביד חמש אצבעות, וזו מכה חמישית מאת הבוי"ת, ולא שלישית כטענתכם…

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

באמרי נועם כ במיש המגיד ובזרוע נטויה זה החרב כמ"ש וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, ידוע שעם ישראל היו צריכין להיות בגלות ת"ל שנים ולבסוף היו רק רד"ו מפני שהיה גלוי לפני הקב"ה כי אנחנו צריכין להיות עוד בגליות בעתיד, הוציא אותנו קודם הזמן ויושלמו בגליות אחרות.

וזה שאמר בעל ההגדה – ובזרוע נטויה זו החרב רצה לומר שהיה צריך להוציא את ישראל בזרוע נטויה ובעל כרחם של מצרים מפני שלא היו ישראל במצרים רק כמנין חר"ב, הוא רד"ו שנה, והטעם כי "חרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים" ר"ל כי יהיה עוד גליות על ירושלים.

ולפ"ז יש לומר שזאת טען השר של מצרים בעת שרדף אחרי בנ"י – "תמלאמו נפש"י" למלאות לו מנין נפ"ש, שגימטריה ת"ל שנים, ואמר אריק חרבי אנכה רד"ו שנים כמנין חר"ב שהיו במצרים.

וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם:

בספר מעבר יבוק [מא' ג' פ"ט] כתב חרבו של הקב"ה הוא המלאך הנקרא יוה"ך, מלאך הממונה לע הנקמה, ויוצא מן הפסוק "כי מלאכיו יצוה לך" ס"ת יוה"ך. ובו הכה י' מכות מצרים. [ויוה"ך גי' יו"ד א"כ(ה)]. ולכן מנטפים ט"ז טיפין כשמגיע ל"דם ואש ותמרות עשן" –ג', ובדצ"ך עד"ש באח"ב עוד ג', ובי' המכות י' פעמים, בסה"כ ט"ז, וזה רמוז במלאך י"ו-ה"ך. וחרבו בת 16 פיות. וכנגד זה תקנו 16 עליות כל שבוע ללא המפטיר [3+3 של ימות החול, 7+3 של שבת, סה"כ 16].

וכנגד זה אומר בעל ההגדה "והיא שעמדה לאבותינו" הי"א גימטריה 16.

וכן הגאון רבי נתן נטע שפירא כתב וזה שאמר מרע"ה "אם שנותי ברק חרבי-ותאחז במשפט ידי" סמך י' של חרבי לו' של ותאחז, לרמז לי"ו שמכוחה פועלת חרב ה'.

וחרב זו נמסרת לצדיקים שנאמר "וחרב פיפיות בידם" רמז שיש לחרב הנ"ל י"ו פיות.

ולכן תמצא 16 פסוקים בעשרת הדברות, 16 קולות נאמרו במעמד הר סיני [ויהי קולות, וקול השופר, יעננו בקול, רואים את הקולות וכו']

16 לשונות של חיים בפרק קי"ט בתהלים, 16 פעמים הלשון "יפה" בשיר השירים, 16 תיבות בפסוק ויושע, לרמז שבזכות התורה הכלולה ב-16 נגאלו ישראל ממצרים. וז"ש עץ חיים הי"א גי' 16 לומר שבזכות התורה הכלולה ב-16 נמסרה בידם החרב שיש בה 16 פיות.

ולכן ג"כ מכסים הסכין בברהמ"ז לרמז שמתפללים שיסלק ה' מאתנו החרב שיש לה 16 פיות.

וּבְמוֹרָא גָּדוֹל, זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדוֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ:

מה הקשר בין מורא גדול לבין גילוי שכינה?

 ועוד היכן מבואר בפסוק או הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" שהיה פה גלוי שכינה?

ועוד האם לא מצינו שיבוא מלך גדול לשחרר אוהביו הנצורים בעיר, ואם כן מה השאלה הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו כו'?

מבאר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון במשל.

עיר אחת מרדה במלך, ולקחה את בנו בשבי. המלך יזם פעולה לשיחרורו אולם חשש מאד שאם יירה פגזים לתוך העיר אף בנו עלול להפגע.

אולם הקב"ה אינו כן, הוא מסוגל לקחת גוי מקרב גוי. כשמת מקנה מצרים, ניצל מקנה ישראל. כשמתו בכורי מצרים נצלו בכורי ישראל. הקב"ה שולט בחיציו אף לאחר שיצאו מכן השיגור…

זה אין כח ביד אדם לעשותו. נמצא שבעצם ה"מורא הגדול" והמכות שנחתו על מצרים היו גם כן גילוי שכינה של השגחה פרטית!

וּבְאֹתוֹת, זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת:

מובא באריז"ל עה"פ 'ויאמר משה כה אמר ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי את היאור', שלכאורה המילים 'אשר בידי' מיותרות, שהרי בודאי שיהיה המטה בידו כשיכה היאור?

וכן בפרשת בשלח כתיב 'ואת המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך' וגם כאן יש לתמוה שהמילה 'בידך' מיותרת.

ויישב האריז"ל ע"פ הידוע שעל מטה משה היה רשום שם הוי"ה ב"ה, וידוע ששם הוי"ה כשהוא רשום כסדר הוא רחמים, ואם הוא בהיפוך הסדר הוא דין. כגון י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום, רחמים. וכל זה' איננו' שוה' לי' –דין.

נמצא שכאשר היה צריך משה להכות את היאור [-דין] היה עליו להפוך את המטה שיהיה שם הוי"ה בהיפוך. וכשהיה צריך להכות בסלע להשקות ישראל [-רחמים] אחז המטה ביושר.

ולכן אמר משה הנה אנכי מכה במטה אשר בידי- בחלק המטה שתמיד בידי– הפעם אכה בו.

אולם אצל הצור שהיה רחמים היה עליו לטול המטה ביושר. ולכן אמר ה' למשה את המטה אשר הכית בו את היאור תקח בידך, רצה לומר את החלק במטה שבו הכית את היאור הפעם תאחז בידך, על מנת שהמטה יהיה ביושר.

לאור זאת מבאר הר"ש מאוסטרופלי את המובא במגילת אסתר

"ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט"

אחז"ל שהשרביט היה אמה, ומפני כבודה של אסתר השתרבב עד נ' אמה וי"א ק' כו' שלא להטריחה, נמצא שהשרביט הגיע אליה ומדוע קרבה ונגעה בראשו, שמשתמע מזה שהייתה צריכה עוד להלך לקראתו, והיה לו לומר רק 'ותגע בראש השרביט'?

והנה גם כאן יש להקשות מדוע הוזכר אצל אחשורוש 'ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו' – המלים 'אשר בידו' מיותרות? אלא דרכו של אחשורוש להושיט את השרביט למי שברצונו להחיותו. אולם אסתר הייתה חשובה בעיניו ולא הושיט לה השרביט כדרכו, אלא היפך ונתן לה את החלק שתמיד היה נתון בידו, וזהו 'אשר בידו'.

אולם אסתר סברה אם המלך כך עושה לי כבוד, אני לא אגע בחלק זה שנתון תמיד ביד המלך, שלא יראה הדבר כזלזול בכבודו, אלא 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט' דהיינו בחלק השני הסמוך אצלו, כפי שכולם עושים, ומשום כן הוצרכה להלוך את כל אורך השרביט, ובזה מדוקדק הפסוק 'ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט'. [לקוטי שושנים מהר"ש מאוסטרופולי]

דם ואש ותמרות עשן

כאן נוהגים לנטף מהיין ט"ז פעמים כפי שאמרנו לעיל. הדרך בה מנטפים – שנויה במחלוקת, בדרכי משה כתב שיש לנטף באצבע ע"ש הפסוק "אצבע אלקים היא". בהגהות ומנהגים כתב לזרוק בזרת הקטנה, ויש נוהגים בקמיצה.

בהגדת מרבה לספר מבאר את מחלוקת המנהגים.

הדעה הסוברת באצבע סבורה כדעת רבי יוסי הגלילי שרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָּקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. כַּמָּה לָקוּ בְּאֶצְבַּע עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת:

הדעה הסוברת בקמיצה – כדעת רבי אליעזר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. עֶבְרָה אַחַת. וָזַעַם שְׁתַּיִם. וְצָרָה שָׁלֹשׁ. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים אַרְבַּע. אֱמוֹר מֵעַתָּה, בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת: נמצא שכל מכה במצרים היתה של 4 מכות, והרי הקמיצה היא האצבע הרביעית, כך שלקו באצבעות היד עד הקמיצה – סה"כ ארבע אצבעות = 40 מכות.

הדעה האומרת בזרת היא כדעת רבי עקיבא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר, יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. חֲרוֹן אַפּוֹ אַחַת. עֶבְרָה שְׁתַּיִם. וָזַעַם שָׁלֹשׁ. וְצָרָה אַרְבַּע. מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים חָמֵשׁ. אֱמוֹר מֵעַתָּה בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת: כך שלקו בזרת שהיא האצבע החמישית, ואם כן לקו בחמש אצבעות = סה"כ 50 מכות.

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם וְאֵלוּ הֵן:

למה כתב "על המצריים במצרים" – לכאורה זו כפילות מיותרת?

מבאר ב"איזור אליהו" שהיות וישנה מחלוקת מה היה אם היה מצרי בחו"ל, האם לקה? ואם היה  גוי מחו"ל במצרים – האם לקה?

לכן מדגיש בעל ההגדה כדעה הסוברת שרק על המצרים שהיו במצרים עצמו ניחתו המכות, ולא בחו"ל ולא לבני חו"ל במצרים.

בהגדת מעשה בר"א ביאר שרצה לומר לנו שהמכות היו רק על מצריים ולא על ישראל כלל.

אולם קשה עוד – הנך אומר "עשר מכות" ומונה אחר כך "מכת בכורות" וחז"ל דרשו לא סתם "בכורות" שמתו בכוריהם, אלא היכו בהם הבכורות, כמ"ש למכה מצרים בבכוריהם, ואם כן היה לו לומר 11 מכות?

והתשובה היא רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב, ואם נשים לב הוא לא קרא למכה העשירית "מכת בכורות" אלא בכורות סתם, נמצא איפוא שלא היו ב' מכות אלא אחת – "בכורות" ותו לא.

דם, צפרדע, כינים, ערוב…

הקשה בספר קהלת יצחק כאן אנו רואים שכינים היה לפני ערוב, ואילו דהע"ה סידר בתהלים ק"ה "אמר ויבוא ערוב, כינים בכל גבולם" הרי לנו שהקדים ערוב לכינים? ויישב ע"ד הלצה במשל לעשיר שעשה משתה לעניים ז' ימים לפני חתונת בתו, יום א' לעניים המחזרים על הפתחים, ויום ב' לבני הישיבות ויום ג' ללומדי תורה ויום ד' לעניי קרוביו, וציוה למשרתיו שישגיחו שלא יבוא אדם אחד פעמיים, והנה יום א' תפס המשרת א' שהגים פעם שניה, ושאלו כבר היית כאן? והשיבו אמת שכבר הייתי כאן ביום ג' בסעודה עבור לומדי התורה, ואני מלומדי התורה, אך היום הסעודה לעניים קרובי בעה"ב, ואני אף קרובו של בעה"ב…

כן היה הענין עם הכנים שהגם שנעשה להם כבר משתה במיוחד בפ"ע במכת כינים, בכל אופן הם מחותנים כאן כחלק ממכת ערוב שפירושו תערובת של בע"ח, כולל כינים…

דצ"ך עד"ש באח"ב

מה עניינם של הסימנים? וכי רבותא היא לתת סימנים בר"ת?

בהגדה ילקו"ש הביא משם הגדה ישנה שרבי יהודה שנתן סימנים סובר ככל הדעות שמנינו לעיל – לר' יוסי הגלילי – 50 ולרבי אליעזר 200, ולר"ע 250 סה"כ יחד 500, וזו הגימטריא של דצ"ך עד"ש באח"ב עה"כ [501. ואפשר לומר שס"ל כר"א שדצ"ך כו' בגי' "מאתיים"]