חבקוק פרק ג

(א) תְּפִלָּ֖ה לַחֲבַקּ֣וּק הַנָּבִ֑יא עַ֖ל שִׁגְיֹנֽוֹת:

רש"י על שגיונות – [מלשון שגגה -] יש פותרו כתרגומו. תרגום יונתן צְלוֹתָא דְצַלִי חֲבַקוּק נְבִיָא כַּד אִתְגְלֵי לֵיהּ עַל אַרְכָּא דִיהַב לְרַשִׁיעַיָא דְאִם יְתוּבוּן לְאוֹרַיְתָא בִּלְבַב שְׁלִים יִשְׁתְּבֵיק לְהוֹן וִיהוֹן כָּל חוֹבֵיהוֹן דְחָבוּ קֳדָמוֹהִי הָא כְּשָׁלוּתָא:

ולפי משמעו בקש רחמים על עצמו שהטיח דברים כמו (לעיל חבקוק א) ע"כ תפוג תורה ותעשה אדם כדגי הים קנתר אחר מדת הדין:

מלבי"ם תפלה לחבקוק. תפלה זו נחלקת לשלשה חלקים,

(חלק א' עד מהר פארן סלה) (פסוק ג')) התפלל על זמן הגלות שלא יסתיר ה' פניו מעמו וסיים במלת סלה.

(חלק ב' מן כסה שמים הודו, עד ערות יסוד עד צואר סלה (פסוק י"ג)

התפלל על הנהגת ה' בזמן הגלות ועל התגלות ה' בעת הגאולה עת יצא לישע את עמו וסיים במלת סלה.

(חלק ג' מן פסוק י"ד עד סוף הסימן) התפלל על העת שיהיו ישראל למשסה ועל חבלי משיח והודיע שהחבלים והצרות יהיו סימן הגאולה:

מלבי"ם ביאור המילות שגיונות. שם, מציין מין שיר או כלי זמר מיוחד, וכן שגיון לדוד:

 

(ב) ה֗' שָׁמַ֣עְתִּי שִׁמְעֲךָ֘ יָרֵאתִי֒ ה֗' פָּֽעָלְךָ֙ בְּקֶ֤רֶב שָׁנִים֙ חַיֵּ֔יהוּ בְּקֶ֥רֶב שָׁנִ֖ים תּוֹדִ֑יעַ בְּרֹ֖גֶז רַחֵ֥ם תִּזְכּֽוֹר:

מלבי"ם ה' שמעתי שמעך. ר"ל אחר ששמעתי השמועה* שהגדת לי,

שאמר כי עוד חזון למועד ויפח לקץ, שגלה את אזנו שאחרי גאולת בבל יהיה עוד גלות,

ושהגלות השני יארך מאד כמ"ש אם יתמהמה חכה לו

יראתי, פן באורך זמן הגלות יאבדו בין העמים, ולכן הוא מתפלל על הגלות הזה,

ה' פעלך – התפלל שפועל ה' אשר פעל לישראל בימי קדם שפעל להם נסים ונפלאות והפלם לחלקו להשגיח עליהם בהשגחה מיוחדת, לא תופסק גם בקרב שני הגלות הארוכים,

וזה יהיה בשני אופנים:

א] שלפעמים יהיה זה בדרך נסתר שהעולם מתנהג כפי דרך הטבע ופעולת ההשגחה נעלמת,

ובכ"ז היא חיה וקיימת, על צד זה בקש ה' פעלך בקרב שנים חייהו,

שגם בעת שפעלך יהיה נעלם ונסתר בקרב שני הגלות,

בכל זה חייהו, שלא ימות הפעל הזה, ר"ל שלא יופסק ויובטל לגמרי רק יחיה,

כדבר החי שאף בעת שאינו פועל ומודיע פעולותיו בכ"ז כחו טמון בו ונמצא בקרבו והוא חי וקיים,

ב] שלא יתעלם הפועל הזה תמיד, רק שיתעורר מפקידה לפקידה לעשות להם נסים גם בקרב שני הגלות עד שכולם יראו פועל ה' ויכירו כי משגיח עליהם מן החלונות,

ושגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסם להפר בריתו אתם,

ועז"א בקרב שנים תודיע, שלפעמים תודיע פעלך, שידעו הכל כי אתה משגיח עליהם,

וגם ברוגז רחם תזכור וגם בעת שתרגז עליהם על עונותיהם בכ"ז תזכר לרחם עליהם לבל יכלו ויאבדו: רד"ק …ודרך הדרש רח"ם בגימטריא אברהם חשבון זה כזה כלומר זכור להם ברית אברהם:

מלבי"ם ביאור המילות שמעך. פירושו תמיד שמע שלך ושמך, ולא יצדק פה, שהנביא הכיר בעין הנבואיי שהוא יותר משמע השם מרחוק, כמ"ש לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך,

ופירושו פה השמועה ששמעתי ממך שהיא הנבואה שהגיד לו, שכן שמות הרבה שמורים לפעמים על הפועל ולפעמים על הפעול, שמע תפלתי, ושמחתים בבית תפלתי, עבודת המשכן, עבודת הלוים:

 

(ג) אֱל֙וֹהַּ֙ מִתֵּימָ֣ן יָב֔וֹא וְקָד֥וֹשׁ מֵֽהַר־פָּארָ֖ן סֶ֑לָה כִּסָּ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ הוֹד֔וֹ וּתְהִלָּת֖וֹ מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ:

רש"י אלוה מתימן יבוא – עכשיו הוא מזכיר לפניו פעלו הראשון

שהוא מבקש לפניו לעוררהו ופועל (ס"א פועל) חיבתן של ישראל ופורענו' דורו' הראשוני'.

כשבאת ליתן את התורה חזרת על עשו וישמעאל ולא קבלוה:

תימן – עשו: פארן – ישמעאל כדאמר וישב במדבר פארן (בראשית כא):

כסה שמים הודו – בסיני לישראל:

מלבי"ם אלוה מתימן יבא. ההנהגה הזאת תמשך עד שיגיע עת הגאולה שאז יבא אלוה מתימן לגאלם,

ומצייר כי הגלות האחרון תתחלק בין שתי מלכיות,

שהם מלכות אדום המצויינת בשם תימן שתימן הוא בארץ אדום,

ומלכות ישמעאל המצויינת בשם הר פארן כמ"ש אצל ישמעאל וישב במדבר פארן, ומשם יבא השם לגאלם. והנה תפס מליצה שנזכרה בתורה בברכת 'איש האלהים' וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן,

אשר נבא כי יעמדו אומות אדום וישמעאל, אשר יתפארו בדתות המתדמות לדת האלהית

(וחז"ל ציירו במליצתם שה' החזיר את התורה לשעיר ולפארן ולא קבלוה,

כי הדתות שקבלו ע"ע אינם הדת שבא ה' לתת על הר סיני אשר לא רצו לקבל אותה)

ואז יבא ה' שנית ממקומות האלה להוכיח להם אמתת הדת אשר יכירו כולם דת האמת

ויהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה',

ובאשר בדת שבשעיר חפאו דברים על האלהות ויחסו לו ענינים בלתי ראוים,

אמר אלוה מתימן יבא, שיבא להתוכח מצד אלהותו ואחדותו ורוחניותו,

ובדת של פארן, לא יתנו דופי באלהות, ועז"א כי יבא קדוש מהר פארן.

ור"ל עד עת הגאולה שאלוה מתימן יבא. אבקש שתפעל פעלתך להשגיח על בניך שלא יכלו בגלותם,

אם בסתר כמ"ש חייהו, אם בגלוי כמ"ש תודיע,

סלה בזה סיים בחלק הראשון ומתחיל תפלה אחרת:

כיסה  – בתפלה הזאת השנית יפרש הג' דברים שאמר בקיצור בתפלה הראשונה,

והוא א] מ"ש פעלך בקרב שנים חייהו, וזה מפרש עד פסוק ה',

ב] מ"ש פעלך בקרב שנים תודיע מפרש בפ' ה', ג] מ"ש אלוה מתימן יבא מפרש עד פסוק י"ד.

בעת אשר כסה שמים הודו ר"ל בעת שהוד ה' מכוסה ואין נראה לבריות,

כי השמים שהוא הנהגת הטבע והמערכת מכסים את הוד ה' ואין השגחתו נגלית באתגליא,

כי העולם מתנהג כפי סדר הטבע והמערכת, ובכ"ז ותהלתו מלאה הארץ,

הגם שאין רואים הודו יתחילו העמים להכיר את ה' ולהללו וידעו כי הוא המנהיג את הכל:

מלבי"ם ביאור המילות סלה. מלה זאת תציין ההפסק,

ובפירושי לספר תהלות התבאר שכ"מ שבא מלת סלה נפסק הענין והתחיל ענין אחר.

ולפעמים תבא מלה זו באמצע הפסוק ללמד שהוא מאמר מוסגר כמ"ש בתהלות בכ"מ:

 

(ד) וְ֙נֹגַהּ֙ כָּא֣וֹר תִּֽהְיֶ֔ה קַרְנַ֥יִם מִיָּד֖וֹ ל֑וֹ וְשָׁ֖ם חֶבְי֥וֹן עֻזֹּֽה:

מלבי"ם ונוגה כאור תהיה. הנוגה הוא הדבר שאין לו אור מעצמו רק מקבל את האור המתפלש עליו ומגיה אותו, כמו הירח שאין לו אור מצד עצמו רק יש לו נוגה שהוא מקבל מאור השמש,

וכן בנמשל הגם שאור ה' לא יתגלה בארץ כי השמים יכסה הודו, ולא יהיה שם רק נוגה מן האור,

בכ"ז תהיה הנוגה כמו האור העצמי, ר"ל שבני אדם ישיגו בו תהלת ה' ואורו כאילו השיגו האור בעצמו,

שגם ההשגחה הנעלמת ומעוטפת אז, תהיה די להכיר בה אור ה' והשגחתו קרנים מידו לו,

שמן האור יאציל קרנים על הנוגה, עד שגם הנוגה יקרן ויבריק באור גדול ניכר לכל,

ר"ל שגם ההשגחה הנסתרת תשלח קרני אורה וברקיה שידעו כולם את השגחת ה',

ושם חביון עזו – הגם שאז ה' חבוי בחביון, נסתר ונחבא בלתי מתראה הוא נמצא שם בהנוגה והוא חי וקיים, כמ"ש בקרב שנים חייהו, הגם שהוא מתחבא ובלתי נודע בגלוי:

מלבי"ם ביאור המילות ונוגה כאור תהיה. כבר התבאר אצלי שהנוגה הוא מדבר שאין לו אור מצד עצמו רק מוציא האור מדבר אחר,

כמו הירח והכוכבים שאין להם אור רק מקבלים ומגיהים אור השמש הזורח עליהם,

וכן האור המתנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש שבא ע"י הבקעת אור השמש באמצעות הקיטורים העבים שהעולה מן הארץ (כנ"ל עמוס ה' כ'), והתבאר (ישעיה ט' ב', י"ג י', נ' י', נ"ט ט', ס' ג', ושם י"ט, משלי ד' י"ח): קרנים מענין כי קרן עור פני משה, שהאור מתנוצץ כמו קרנים לכל צד.

ויל"פ מענין זה שם אצמיח קרן לדוד, מענין אורה, כמו שסיים ערכתי נר למשיחי:

מידו. היינו מן האור: לו. היינו להנוגה:

 

(ה) לְפָנָ֖יו יֵ֣לֶךְ דָּ֑בֶר וְיֵצֵ֥א רֶ֖שֶׁף לְרַגְלָֽיו:

רש"י לפניו ילך דבר – מצאתי במדרש אגדה בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל טורדו למלאך המות להפליגו לדברים אחרים

שלא יעמוד לקנתר ולומר אומה שעתידה לכפור בך לסוף ארבעים יום ואתה נותן להם את התורה?:

ויצא רשף לרגליו – מלאכי רשף באו עמו לסיני:

רד"ק לפניו ילך דבר – פי' אאז"ל במתי מדבר והחכם ר' אברהם א"ע פי' על העמים כשנכנסו ישראל לארץ כמ"ש את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם וגו':

רשף – כמו דבר והענין כפול במלות שונות וכן ולחומי רשף והוא חולי הקדחת שהיא חמה השורפת וממיתה מהרה:

לרגליו – לסבתו כמו ויברך ה' אותך לרגלי:

מלבי"ם לפניו. שבכ"ז ילך דבר לפני העוז ההוא החבוי, להדביר ולהמית את אויביו,

ורשף יצא לרגליו – היינו לסבתו להשמידם ולאבדם, שהגם שתהיה ההשגחה נסתרת ומעוטפת חבויה במחבא, בכ"ז היא חיה ורבת פעלים בסתר להכניע את אויבי ה' ע"י רעות טבעיות, דבר ורשפי אש:

מלבי"ם ביאור המילות דבר, רשף. הרשף יציין הכחות הרוחניות זיקי אש המביאים את הדבר,

מצייר כאילו הרשף הולך קרוב לרגליו, ושולח את הדבר שהוא הולך לפניו מרחוק:

 

(ו) עָמַ֣ד׀ וַיְמֹ֣דֶד אֶ֗רֶץ רָאָה֙ וַיַּתֵּ֣ר גּוֹיִ֔ם וַיִּתְפֹּֽצְצוּ֙ הַרְרֵי־עַ֔ד שַׁח֖וּ גִּבְע֣וֹת עוֹלָ֑ם הֲלִיכ֥וֹת עוֹלָ֖ם לֽוֹ:

תרגום יונתן אִתְגְלֵי וְאֲזִיעַ אַרְעָא וְאַיְתֵי מַבּוּלָא עַל עַם דָרָא דַעֲבָרוּ עַל מֵימְרֵיהּ

וְאַף בְּתִנְיָתָא כַּד חָבוּ קֳדָמוֹהִי בְּחוֹבֵיהוֹן כֵּן בַּלְבְּלִינוּן לְעַמְמַיָא וְאִתְפְּרָקוּ טוּרַיָא דְמִלְקָדְמִין מָכָא רָמָתָא דְמִן עַלְמָא גְבוּרַת עַלְמָא דִילֵיהּ:

רש"י עמד וימודד ארץ – המתין לדקדק בדין דור המבול למדוד להם מדה כנגד מדה

ומדד עומד כדאמר נצב ה' ועומד לדין עמים (ישעיה ג) ממתין ומדקדק בדינם:

וימודד ארץ – ברותחים קילקלו וברותחים נדונו:

ראה – בדור הפלגה שעל ידי שהיו שפה אחת באו כולם בעצה כדכתיב ויהי כל הארץ שפה אחת (בראשית יא):

ויתר גוים – הקפיצם לשבעים לשון כדאמר ויתר ממקומו (איוב לז) לנתר בהם (ויקרא יא):

ויתפוצצו הררי עד – שרי העכו"ם:

הליכות עולם לו – הראה להם שכל מהלכו של עולם שלו הוא:

רד"ק עמד וימודד ארץ – עמד הארון בגלגל ארבע עשרה שנה עד שכבשו הארץ וחלקוה במדה וחבל:

ראה ויתר גוים – משם ראה והביט לנתר הגוים מן הארץ ויתר פי' ויקפץ כמו לנתר בהם על הארץ כלומר כבודו היה בגלגל והיה מנצח גויי הארץ ומפילם לפני ישראל כאלו בראייה לבד היה ממיתם:

ויתפוצצו הררי עד – משל למלכי כנען וכן גבעות עולם ויתפוצצו ענין שבירה עם הפיזור כמו וכפטיש יפוצץ סלע:

שחו – מפעלי הכפל והוא חסר הכפל מן תחתיו שחחו:

הליכות עולם לו – מהלכי העולם כולם לאל יתברך לפיכך יעשה בהם כרצונו להגביה זה ולהשפיל זה לגרש זה ולהנחיל זה

ואמר הליכות עולם כי העולם מתנהג על מהלכי הגלגלים והכוכבים

ויונתן תרגם פסוק זה על דור המבול ועל דור הפלגה רוצה לומר אלה הדורות שלא היו מכירים בו והיו מדמים שאין אלוה בעולם

עמד והראה להם כי הוא אדון הכל ומשגיח בכל

ור"ל במלת וימודד שמדד להם מדה כנגד מדה כמו שאמרו רז"ל ברותחים קלקלו וברותחים נדונו: ראה ויתר גוים – ראה שנועדו כולם במקום אחד לבנות המגדל ובטל עצתם והפיצם משם על פני כל הארץ והראה להם כי הליכות עולם לו: גבעות עולם והררי עד – על דרך משל כמו שפירשתי וכת"י אתגלי ואזיע ארעא וכו' כמו שכתבתי:

מלבי"ם עמד. (עתה מפרש מ"ש פעלך בקרב שנים תודיע), עת שיעמוד העוז ההוא ויתעורר להנהיג הנהגה נסיית בהשגחה גלויה,

אז וימודד ארץ, יחליף גבולי הממלכות להקים מלכין ולהעדה מלכין,

וימודד גבולות ארץ לחלקם בחבל לכובשי ארצות.

ראה, ר"ל עת שלא יעצום עיניו רק יראה וישגיח, אז ויתר גוים, ינתרם ממקומם ויוליכם בשבי,

ואז יתפוצצו הררי עד וישחו גבעות עולם,

שהוא משל אל הורדת התקיפים והעריצים והאיתנים מוסדי ארץ מכסאותם ומארצותם,

ואז פעלו בקרב שנים יודיע, כי אז יראו כולם כי הליכות עולם לו,

שההנהגת העולם ותהלוכותיו מיוחסת לה' בעצמו ואל השגחתו הפרטיית לא אל כוכבי השמים וכסיליהם:

מלבי"ם ביאור המילות ויתר. כמו לנתר בהם על הארץ, ידלגו ממקומם למקום אחר:

הליכות עולם. הנהגת עולם, כמו צופיה הליכות ביתה:

 

(ז) תַּ֣חַת אָ֔וֶן רָאִ֖יתִי אָהֳלֵ֣י כוּשָׁ֑ן יִרְגְּז֕וּן יְרִיע֖וֹת אֶ֥רֶץ מִדְיָֽן: ס

רד"ק תחת און – הזכיר עתה גבורות שעשה לנו במלחמות כושן רשעתים על ידי עתניאל בן קנז ובמלחמת גדעון עם מדין וכו' ואמר במקום און ראיתי אותם אהלים תקועים כלומר במקום שלא היה להם העמדה וקיום כי הקים ה' את עתניאל והפיל אותם אהלים: ירגזון יריעות ארץ מדין – רגזו אותן יריעות ר"ל אהלי יריעות ארץ מדין כי האהל הוא פרישת היריעות ורגזו כשבא גדעון עליהם כמו שאמר בחלום צליל לחם שעורים ואמר ונפל האהל וי"מ תחת און שעשיתי ראיתי אהלי כושן שבא כושן רשעתים עלי בארצי וכאשר עשיתי תשובה רחם האל יתברך עלי ורגזו יריעות ארץ מדין מפני ע"י גדעון וכת"י כד פלחו בית ישראל לטעותא וגו':

מלבי"ם תחת. עתה מתחיל לפרש מ"ש אלוה מתימן יבוא, שהוא מה שיהיה כשיבא עת הגאולה,

שאז ינוסס נס להתנוסס בנסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע,

ומצייר התחלת הנפלאות מה שיאמר לאשר בחשך הגלו דהיינו שעשרת השבטים שהגלו מעבר לנהרי כוש ישובו לבצרון, כמ"ש (צפניה סי' ג) מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי,

ואז יתחיל און ושבר לבני כוש שהם סמוכים אל הנדחים האלה,

ומשם יצאו עשרת השבטים להלחם עם אומת ישמעאל, כי דרך ארצות ישמעאל ישובו לארצם,

ועז"א תחת און ראיתי אהלי כושן, בעת שאהלי הכושים יהיו תחת און ושבר,

אז ירגזון יריעות ארץ מדין, (שארץ הישמעאלים קורא ארץ מדין, כי ישמעאלים נקראים מדינים, כמ"ש ויעברו אנשים מדינים וימכרו את יוסף לישמעאלים וכו' והמדנים מכרו אותו, וכן (שופטים סי' ח')

אמר על מדין כי ישמעאלים הם), היינו שירגזו ארצות בני ישמעאל כי במלחמות תנופה ילחמו בם:

מלבי"ם ביאור המילות יריעות. מציירם באהלים, כמ"ש אהלי כושן, ונפול עליהם שם יריעות,

כמ"ש פתאום שדדו אהלי רגע יריעותי (ירמיה ד'):

 

(ח) הֲבִנְהָרִים֙ חָרָ֣ה ה֔' אִ֤ם בַּנְּהָרִים֙ אַפֶּ֔ךָ אִם־בַּיָּ֖ם עֶבְרָתֶ֑ךָ כִּ֤י תִרְכַּב֙ עַל־סוּסֶ֔יךָ מַרְכְּבֹתֶ֖יךָ יְשׁוּעָֽה:

(ט) עֶרְיָ֤ה תֵעוֹר֙ קַשְׁתֶּ֔ךָ שְׁבֻע֥וֹת מַטּ֖וֹת אֹ֣מֶר סֶ֑לָה נְהָר֖וֹת תְּבַקַּע־אָֽרֶץ:

מלבי"ם (ח – ט) הבנהרים. (המליץ יצייר פה נשגבות.

בצד א' מצייר שבכ"מ מעברות ישראל יחרבו ימים ונהרות ויהיו לחרבה לעבור גאולים,

וזה יצייר בפסוק ח' ט'.

ובצד אחר מצייר ציור מתנגד לו,

שבכ"מ מושבות הישמעאלים ישאו נהרות דכים והמים יעלו ויכסו הרים וישטפו הכל,

וזה יצייר מפסוק יו"ד) אומר, הבנהרים חרה ה',

כי אז יבקעו הנהרים והימים ויהיו ליבשה כמ"ש (ישעיה סי' י"א) והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לז' נחלים והדריך בנעלים,

ומצייר זה כאילו חרה אף ה' על הנהרים ושפך עברתו על הים שלכן יחרימם ויוביש מימיהם,

ושיעור הכתוב וכי בנהרים חרה ה', אשר בעת תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה נהרות תבקע ארץ.

(ומ"ש עריה תעור קשתך שבועות מטות אומר סלה הוא מאמר מוסגר)

מציין הישועה כעצם מופשט חי, אשר היא (הישועה) תרכב על סוסי ה' ומרכבותיו

ותבא במהירות להושיע את ישראל,

ובעת שהישועה תרכב על רכב ה' ותלך לתשועת ישראל בעת ההיא נהרות תבקע ארץ.

ר"ל אז הארץ תבקע את הנהרות לגזרים, ותעשה בם דרך לעבור גאולים,

ומדי הזכיר חורבן מי הימים והנהרות שהיא הכנעת כח המים הזורמים ושוטפים,

עלה ברוח המליץ הציור של הקשת שהוא אות הברית הניתן להכנעת יסוד המים –

שלא יעלה וישטוף את הארץ במי המבול,

וכאילו יתגלה הקשת על המים ומפני קשת ה' אשר ניתן לאות ברית ישובו המים ולא יזידון לכסות הארץ, שע"ז המליץ (במאמר מוסגר) עריה תעור קשתך,

ר"ל הקשת של ה' שהוא יכניע את המים היא תתעורר להראות עריה, ר"ל ערומה ומגולה,

והקשת יתגלה עת יזכור ה' את השבועה אשר נשבע, שאז יתראה הקשת שהוא אות ברית ושבועה כמ"ש והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה,

עפ"ז ימליץ כי הקשת הזה שיתגלה על המים להחריבם,

לא יבא להזכיר שבועת המבול וברית נח רק יזכיר שבועה אחרת,

שהיא השבועה שנשבע ה' אל השבטים לפדותם באחרית הימים, שהיא דומה כשבועת המבול,

כמ"ש (ישעיה סי' נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך. וז"ש שבועות מטות אומר שע"י הקשת יזכר האומר של שבועת מטות,

השבועה שנשבע למטות ישראל ושבטיהם, (ומלת סלה בא לציין שהוא מאמר מוסגר):

מלבי"ם ביאור המילות אפך, עברתך. התבאר בכ"מ ששם עברה מורה שמתוך אפו על החוטא יעבור הגבול לקצוף על הכלל גם על מי שלא חטא,

ויצייר שדרך הגאולים יהיה דרך הנהרות, כמ"ש והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים,

ועליו יחרה אפו שמעכב העוברים, ואגב ישלח עברתו גם בים שלא יעברו הגאולים שמה:

תרכב. נסתר לנקבה, ומוסב על הישועה: סוסיך מרכבותיך. חסר וא"ו, כמו שמש ירח:

מלבי"ם ביאור המילות עריה. מנל"ה ענין גילוי: ותעור, מנחי העי"ן. ויל"פ מענין התעוררות שתתעורר להתגלות. או שהוא ג"כ מענין גילוי שבא ג"כ בנחי העי'ן, פשטה ועורה (ישעיה ל"ב):

סלה. מלת סלה מורה על ההפסק, יבא להורות שהוא מאמר מוסגר שיציין בטעם מפסיק (כנ"ל פסוק ג'):

 

(י) רָא֤וּךָ יָחִ֙ילוּ֙ הָרִ֔ים זֶ֥רֶם מַ֖יִם עָבָ֑ר נָתַ֤ן תְּהוֹם֙ קוֹל֔וֹ ר֖וֹם יָדֵ֥יהוּ נָשָֽׂא:

תרגום יונתן בְּאִתְגְלָיוּתָךְ עַל טוּרָא דְסִינַי חֲזוֹ יְקָרָךְ זָעוּ טוּרַיָא עֲנָנֵי מִטְרָא עֲדוֹ אָרִים תְּהוֹמָא קָלֵיהּ חֵילֵי מְרוֹמָא תְּמָהוּ קָמוּ:

רש"י ראוך יחילו הרים – הרי נחלי ארנון שנדבקו זה עם זה:

זרם מים עבר – בעברם בירדן תמו נכרתו המים ועבר קילוח שֶטֶף המים לשפולו של נהר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והבאים מלמעלה קמו עמדו:

נתן תהום קולו – שבחוהו יושבי הארץ:

רום ידיהו נשא – צבא השמי' הודו לו:

מלבי"ם ראוך. עתה בא הציור השני איך יתנשאו המים לעלות על ראשי ההרים

ולשטוף את העולם לעשות נקמה בגוים, עד שיחרד יסוד העפר מיסוד המים הגובר עליו.

וז"ש ראוך יחילו הרים כי המים מתנשאים לעלות על הררי עד,

זרם מים אשר עבר נתן תהום קולו – עליו ונשא ידיהו לרום לעלות אל ההרים ולכסותם,

מצייר שהתהום נותן קולו ופקודתו על זרם של מים העובר ושוטף,

וע"י פקודת התהום ישא הזרם את ידיו אל הרום,

כי המליצה תצייר כאילו התהום יתן קולו על המים כמ"ש (תהלים סי' מ"ב) תהום אל תהום לקול צינוריך,

וע"י קול התהום יתנשאו המים לעלות אל ראשי ההרים

וזה ציור מגביל נגד מ"ש שבמקום שיעברו ישראל תגבר הארץ על הנהרות ותחריבם,

ובהפך – במקום צוררי ישראל יגברו המים על הארץ:

מלבי"ם ביאור המילות רום ידיהו נשא. המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה לעצמים בלתי בעלי איברים, כמו ינופף ידו הר בית ציון (ישעיה י'), וגם ר"ל גדותי המים יתנשאו לרום, כמו יד הנהר, יד היאור, יד הירדן:

 

(יא) שֶׁ֥מֶשׁ יָרֵ֖חַ עָ֣מַד זְבֻ֑לָה לְא֤וֹר חִצֶּ֙יךָ֙ יְהַלֵּ֔כוּ לְנֹ֖גַהּ בְּרַ֥ק חֲנִיתֶֽךָ:

מלבי"ם שמש ירח עמד זבולה. מצייר עוד שבמלחמה זו שיילחם עם אויבי ישראל לעתיד לבוא ביום קרב,

יעמדו השמש והירח בזבולם כמו שעמדו בימי יהושע,

ושגם אז יפלו אבני אלגביש כמו שנפלו על הכנענים, שעז"א לאור חציך יהלכו,

שה' ישלח חציו ויפיצם וברקים ויהומם,

מצייר שמה שיעמדו השמש והירח לא יהיה כדי שילכו לאורם כמו שהיה בימי יהושע

שאמר שמש בגבעון דום עד יקום גוי אויביו,

כי אז לא ילכו לאור השמש והירח רק לאור חציך יהלכו,

והמליצה שאז לא יפעלו השמש והירח וצבא השמים במעגלותם,

כי לה' המלחמה והכל יהיה מאתו בבלי אמצעי:

מלבי"ם ביאור המילות עמד זבלה. בזבולה, וי"ל שזבול השמש עמד, שהמליצה תצייר זבול השמש וגלגלו שהוא סובב תמיד ומסבב השמש והירח עמו, ואז יעמוד הזבול מלהתגלגל, ותחדל תנועת השמש והירח:

לאור, לנוגה. כבר התבאר שהנוגה אינו האור העצמי רק האור הנאצל מן הדבר המאיר על דבר אחר,

ויצייר כי החנית שהוא ביד ה' יספיק הנוגה שלו והאור החוזר ממנו להגיה אור,

והחצים שהם מושלכים מידו ילכו לאורם בעצמם:

רד"ק …לאור חציך יהלכו – ישראל הלכו בלילה ומצרים רודפים אחריהם לאור הברקים ואבני הברד שהשליך ה' בנוסם מפני בני ישראל והברקים הם חצי הש"י וחניתו, והאויבים נגפו בהם וישראל הלכו לאורם

ואף על פי שלא הזכיר בפסוק ברקים כיון שהזכיר אבני הברד הרי הוא כאלו הזכיר ברקים כי לא יפלו אבני הברק בלא ברקים

גם אבני הברד לבנים מבהיקים ונותנים אורה בלילה וביום ובלילה היתה המלחמה

שהרי התפלל יהושע על הירח שיעמד גם כן עד יקום גוי אויביו

והנה היה נס בתוך נס שהאיר הירח בלילה עם הברד:

 

(יב) בְּזַ֖עַם תִּצְעַד־אָ֑רֶץ בְּאַ֖ף תָּד֥וּשׁ גּוֹיִֽם:

מלבי"ם בזעם תצעד ארץ. כי בצד זה לא תרכב ישועה על רכב ה' להושיע,

רק ה' בעצמו יצעד ארץ בזעם ובמדת הדין, ובאף ידוש גוים:

מלבי"ם ביאור המילות בזעם, באף. הזעם משתתף עם המות המורים על הקללה והעונש,

מה אקב מה אזעם, יצעד ארץ עם זעמו וענשו, ויעניש באף את החוטאים:

 

(יג) יָצָ֙אתָ֙ לְיֵ֣שַׁע עַמֶּ֔ךָ לְיֵ֖שַׁע אֶת־מְשִׁיחֶ֑ךָ מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע עָר֛וֹת יְס֥וֹד עַד־צַוָּ֖אר סֶֽלָה: פ

מלבי"ם יצאת. וזה יהיה בעת הגאולה בעת שיצאת לישע את עמך ולישע את משיחך

כי אז יתגלה המלך המשיח וילחם מלחמות ה' וה' יושיעהו,

ואז מחצת ראש מבית רשע – אם רק תמחץ ראש של הרשע במחץ קטן,

ערות יסוד עד צואר – המחץ הקטן הזה תעורר ותשרש את יסוד של גויתו שהוא הגלגולת והמוח עד הצואר, סלה – בזה נשלם החלק הב' של התפלה:

מלבי"ם ביאור המילות מחצת. המחץ הוא הכאה קטנה: ערות. כמו ערו ערו עד היסוד בה, חומת בבל ערער תתערר, שהוא חורבן הדבר עד היסוד בה: ויסוד. ר"ל המוח והגלגולת שהוא יסוד האדם ושרשו:

 

(יד) נָקַ֤בְתָּ בְמַטָּיו֙ רֹ֣אשׁ פרזו פְּרָזָ֔יו יִסְעֲר֖וּ לַהֲפִיצֵ֑נִי עֲלִ֣יצֻתָ֔ם כְּמוֹ־לֶאֱכֹ֥ל עָנִ֖י בַּמִּסְתָּֽר:

מלבי"ם נקבת, (חלק ג'). עתה ידבר על העתים שיעברו צרות רבות ורעות על ישראל,

וישטפו על ראשם המים הזידונים, וזה היה במשך זמן הגלות בשני פנים,

א] בעת שהתאספו העמים להשמיד ולהכרית שם ישראל והרגו אותם בכ"מ במיתות קשות וחמורות, והישמעאלים בעת קם נביאם שהתאספו כולם לבלע ולהשחית את ישראל בשמדות ואבדון,

ב] בעת שלא השמידו אותם בשמד כללי, ובכ"ז אכלו אותם בכל פה במסתרים ולקחו את רכושם וממונם,

ועז"א נקבת, היינו בעת שדברת וגזרת, במטיו ראש פרזיו, בעת שהעמים הטו מוטות כנפיהם וחיילותיהם, ר"ל בעת שהתפשטו ראשי פרזיו, היינו מספר גדודיו אשר התאספו מערי הפרזות

ר"ל בעת שהתפשטו העמים המונים המונים

שהתפשטו כל ההמונים מערי הפרזות ללכת על ירושלים ולכבוש את א"י,

וכן בעת שהתפשטו גדודי הישמעאלים ללחום מלחמת אמונתם,

ואז נקבת יסערו להפיצני, ר"ל דברת הגזרה,

שהגדודים האלה יסערו על ישראל להפיץ אותם ולגרשם מן הארץ ולאבדם,

כי כן היה שבכל עת שהתאספו המונים רבים להלחם על אמונתם עשו הרג רב בישראל,

או בעת שלא השמידו אותם בפרהסיא, בכ"ז עליצותם כמו לאכל עני במסתר –

– היה כל שמחתם אם יוכלו לאכול עני אחד מישראל במסתרים,

שהגם שלא הרגו כולם בפרהסיא אכלו את העניים שלהם במסתרים והרעו ליחידים וגזלו את ממונם:

מלבי"ם ביאור המילות נקבת. ענינו דיבור מפורש וגזרה חרוצה כמו אשר פי ה', יקבנו, ואקב נוהו פתאום,

במטיו, שרשו נטה, והב' ב' הזמן, כמו בהטותו, שמצאנו לשון נטה על פרישת המחנה, והיה מוטות כנפיו (ישעיה ח'): וראש מציין המספר כמו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה:

פרזיו. היינו חילותיו המתקבצים מערי הפרזות: כמו, ר"ל שתגדל שמחתם כפי מה שיכולו לאכול את העני:

 

(טו) דָּרַ֥כְתָּ בַיָּ֖ם סוּסֶ֑יךָ חֹ֖מֶר מַ֥יִם רַבִּֽים:

מלבי"ם דרכת. אז בעת שדרכת בים סוסיך, ולא יבקע הים מלפניך כמו בימי קדם

רק בהפך – חומר מים רבים – שהמים יהמו יחמרו*, והים ירעש ויגעש,

שזה מליצה עת יתנשאו המים הזידונים בפקודת ה' ולא יכנעו מפחד ה',

רק בהפך – ירעשו המים להטביע את ישראל בשאון דכים,

וזה ממליץ ג"כ על העת שיתקבצו העמים במלחמת גוג ומגוג כמים רבים כבירים ולא ינוחו מזעפם

רק יהמו יחמרו מימיו לבלע ולהשחית את ישראל:

מלבי"ם ביאור המילות חומר. כמו יהמו יחמרו מימיו, שהמים מעלים רתיחות, או שיגרשו חומר וטיט,

או הענין חמרים חמרים שהמים מתקבצים ועולים בגובה:

 

(טז) שָׁמַ֣עְתִּי׀ וַתִּרְגַּ֣ז בִּטְנִ֗י לְקוֹל֙ צָלֲל֣וּ שְׂפָתַ֔י יָב֥וֹא רָקָ֛ב בַּעֲצָמַ֖י וְתַחְתַּ֣י אֶרְגָּ֑ז אֲשֶׁ֤ר אָנ֙וּחַ֙ לְי֣וֹם צָרָ֔ה לַעֲל֖וֹת לְעַ֥ם יְגוּדֶֽנּוּ:

מלבי"ם שמעתי. שיעור הכתוב שמעתי ותרגז בטני יבא רקב בעצמי ותחתי ארגז לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה,

ר"ל כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שאי אפשר שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה, שכל שיגדלו החבלים כן תגדל התקוה כי התשועה קרובה שיולד הולד,

וכמ"ש כמו הרה תקרב ללדת תחיל תזעק בחבליה וכו' הרינו חלנו כמו ילדנו רוח,

שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקוה ובטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה,

וז"ש קול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה,

שאז שפתי האומה יצללו דבור עמוק המצלצל באזנים ומהו הקול?

אשר אנוח ליום צרה, שבעת יבא יום צרה אז אנוח מן הגלות, שהצרה היא סימן אל המנוחה והגאולה לעלות לעם יגודנו,

שהצרה היא מוכנת לעלות אל העם אשר יתגודדו גדודים ויתאספו למלחמת גוג ומגוג,

עליהם תעלה הצרה ואני אנוח, כ"ז צללו שפתי האומה בעת הצרה ויתנחמו בזה,

ועז"א כי שמעתי לקול צללו שפתי ותרגז בטני ויבא רקב בעצמי, שבטני וכל איברי ירגזו מן הקול הזה אשר יצלצל באזניהם שא"א להם להושע רק מתוך צרות גדולות והריגות וחבלי משיח:

מלבי"ם ביאור המילות יגודנו. ענין גדוד, כמו גד גדוד יגודנו,

ויל"פ ג"כ שיעלו אל עם שיצא לקראתו בגדודים וילחם עמהם במלחמת גוג ומגוג:

 

(יז) כִּֽי־תְאֵנָ֣ה לֹֽא־תִפְרָ֗ח וְאֵ֤ין יְבוּל֙ בַּגְּפָנִ֔ים כִּחֵשׁ֙ מַעֲשֵׂה־זַ֔יִת וּשְׁדֵמ֖וֹת לֹא־עָ֣שָׂה אֹ֑כֶל גָּזַ֤ר מִמִּכְלָה֙ צֹ֔אן וְאֵ֥ין בָּקָ֖ר בָּרְפָתִֽים:

תרגום יונתן אֲרֵי מַלְכוּת בָּבֶל לָא תִתְקַיֵם וְלָא תַעְבֵּיד שׁוּלְטַן עַל יִשְׂרָאֵל יִתְקַטְלוּן מַלְכֵי מָדַי וְגִבָּרֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָלוֹת לָא יִצְלְחוּן יִשְׁתֵּיצוּן רוֹמָאֵי וְלָא יְנַבּוּן קִסוּמָא מִירוּשְׁלֵם:

רד"ק כי תאנה לא תפרח – הפסוק הזה נאמר ד"מ על העמים הנאספים על ירושלם עם גוג ומגוג

אמר כי לא יצליחו אלא יכלו שם

והנמלטים שלא ימותו ינגפו באיבריהם כמ"ש תמקנה עיניו בחוריהן ולשונם תמק בפיהם

והיו לאות בכל העמים אשר ילכו בהם:

יבול – כמו פרי כמו ונתנה הארץ יבולה: ושדמות – שדה זרע: ממכלה – בה"א כמו ממכלאות צאן באלף:

ברפתים – כמו רפת בקר בדברי רז"ל והוא בית הבקר וי"ת כן ארי מלכות בבל לא תתקיים וגו':

מלבי"ם כי. (גם זה מן הקול שיצללו שפתי האומה), הקול אומר שבעת שיראו שכל העולם שמם והכל חרב,

אז יצפו לישועה, כמ"ש דור שבן דוד בא בו צרות רבות מתחדשות,

ואמרו שהגפן לא יתן פריו ושיהיה רעב וכמה רעות,

וז"ש שהקול אומר שבעת שתראה אשר תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים ושכחש מעשה זית ושדי תבואה לא יצמחו אוכל,

וכן בעת שתראה שגזר ממכלה צאן, שספו בין הצומח בשדה בין הבהמות הצאן והבקר, אז סימן הגאולה:

מלבי"ם ביאור המילות יבול. פרי: כחש. ר"ל כזב תקות המקוים עליו: מכלה, רפת. מכלה מיוחד לכלא בם את הצאן בל יצאו, ורפת מיוחד לבקר, ואורוות מיוחדים לסוסים שמניחים שם אויר רב [מאד] ולפעמים יעשו אוריות גם לבהמות אחרות (דה"ב ל"ב), ואבוס מיוחד לפטם שם הבהמות (ישעיה א' ג'):

 

(יח) וַאֲנִ֖י בַּה֣' אֶעְל֑וֹזָה אָגִ֖ילָה בֵּאלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי:

רד"ק ואני בה' אעלוזה – אמר הנביא בלשון ישראל כשיכלו מחנה גוג אני אעלוז בישועת ישראל כו':

מלבי"ם ואני, אז אני בה' אעלוזה, שאז יתעורר כח ה', וגם אגילה גילה חדשה באלהי ישעי ר"ל בהשגחתו המיוחדת עלי:

מלבי"ם ביאור המילות בה' אעלוזה, אגילה באלהי ישעי.

עלז הוא השמחה בפועל ע"י ריקוד, וגילה ושמחה הם בלב, והגילה הוא על דבר מתחדש כמ"ש בכ"מ,

ויש הבדל בין ה' ובין אלהי ישעי, ה' מורה על הנהגתו הכללית ע"י יעלזו בפועל,

כי כל העולם יכירו כח מלכותו, וביחוד ישמחו בלב על מה שהוא אלהי ישעם ביחוד בהשגחתו הפרטית המיוחדת על ישראל אשר יחדש להם נסים מעת לעת:

 

(יט) ה֤' אֲדֹנָי֙ חֵילִ֔י וַיָּ֤שֶׂם רַגְלַי֙ כָּֽאַיָּל֔וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַדְרִכֵ֑נִי לַמְנַצֵּ֖חַ בִּנְגִינוֹתָֽי:

רד"ק ה' אלהים חילי וישם רגלי כאילות – קלות כאילות לרדוף אויבי:

ועל במותי ידריכני – עזרני שאדרוך על גבם וארמסם בארצי וזהו במותי

ואמר כן לפי שירושלם גבוהה מכל הארצות ואשורר על הנס שיעשה לי, ואמר למנצח בנגינותי:

מלבי"ם ה'. כי אז בעת ההיא ה' חילי, וישם רגלי כאילות שארוץ במהירות לא"י

ושם ידריכני על במותי שהוא על הר ציון וארץ ישראל שהיא גבוה מכל הארצות,

ושם אנצח בנגינותי לאמר לפניו שירות ותשבחות בבית מקדשו:

תם ונשלם ספר חבקוק