בס"ד                                                 ספר יהושע

יהושע חיבר ספרו אלעזר בן אהרון המשיכו ופנחס בן אלעזר סיימו

 

פרק א.

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר:

(ב) משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

מלבי"ם ויהי ר"ל כי כל זמן שהיה משה חי לא היה אפשר שיהושע יעבור את הירדן משני טעמים: 

א) לא היה אפשר שיהושע יהיה המצביא את הצבא בחיי משה. 

ב) לא ניתן לעבור את הירדן מפני השבועה שלא יעבור משה את הירדן,

אולם אחרי מות משה נסתלקו ב' המניעות האלה, ולכן ויאמר ה' אל יהושע.

א) תחלה לא היה העברת הירדן אפשרי [שמשה נאסר לעוברו] ועתה קום עבור את הירדן. 

ב) תחלה לא היה אפשר שאתה תהיה בראש. ועתה קום עבור אתה בראש וכל העם הזה אחריך (כי מבואר הוא שכ"מ שכפל את הכנוי הוא עיקר במאמר).

אל הארץ. אומר הגם שאתה תהיה שר הצבא ודרך כל כובשי ארצות שהארץ הנכבשת תקרא ע"ש שר הצבא או המלך הכובש ולו תהיה לחלק ולעשות בה כרצונו. הנה לענין הארץ הזאת לא יהיה כן. רק אל הארץ אשר אנכי נתן להם ומבאר לבני ישראל, שהכנוי הבא כפול לפני השם מורה לבני ישראל דוקא לא לך:

 

יהושע נקרא עבד משה

אמרו רבותינו במדרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יהושע שרת אותך והרבה לך כבוד. הוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. והוא היה מסדר הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרת אותך בכל כוחו. כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון. לקיים מה שנאמר: "נוצר תאנה יאכל פריה" (במדבר רבה כא, טו). וזהו שאמרו רבותינו בתלמוד (ברכות ז:): "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", שעל ידי שימוש הרב הוא מקבל יותר מאשר על ידי הלימוד ממך. ומדברי הרמב"ן (פרשת שלח) מוכח שהיו בישראל גדולים יותר מיהושע, שכתב שם שמנה הכתוב את המרגלים לפי מעלתם, וכתב בעל הטורים שם שכל המנויים שם היו שרי חמישים, ואם כן היו הרבה מאד בישראל גדולים יותר מיהושע, ואף על פי כן זכה יהושע להמנות לנשיא על ישראל משום ששימש את משה רבינו, וכמו שאמרו: "גדולה שימושה יותר מלימודה", ועל ידי ששימש את משה רבינו הוכשר לקבל ממנו את ההשפעה והחכמה האלקית (*שיחות מוסר פנחס תשל"ב.)

משה מת – מדוע יהושע נקרא עבדו?

ובאר כי יהושע זכה בין לנבואה בין להנהגת העם מצד שהיה משרת משה וגדולה שמושה יותר מלמודה,

וקרא את משה בשם עבד ה' לאמר שגם אחרי מותו נקרא בשם עבד ה'. כמ"ש חז"ל מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש.

ר"ל כי הצדיק העוסק רק להשלים את עצמו תופסק עבודתו בעת מותו. אבל העוסק לשלמות הדור והדורות הבאים, הוא זוכה ומזכה לדור אחרון. והעבודה המתמדת בסבתו גם אחרי מותו תקרא על שמו כמ"ש וצדקתו עומדת לעד. וז"ש שגם אחרי מות משה הי' עבד ה':

מלבי"ם משה עבדי מת. וא"כ נסתלקו ב' המניעות הנ"ל. 

 

משה עבדי מת. פשיטא?

        1. אם משה היה קיים הייתי מעדיפו.

אחז"ל שכשמת משה נשתכחו 3000 הלכות ובקשו מיהושע ולא ידע ורצו להורגו, ואז אמר לו ה' שיטרדם במלחמה וישכחו מהעניין, עד שבא עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו. ומדוע שכחם? שא"ל משה לפני מותו שישאל כל שקשה לו, ואמר לו שיודע הכל והיה בזה שמץ גאוה וכל המתגאה חכמתו מסתלקת הימנו. ולכן אמר 'ויהי' שהוא ל' צער [מע"ל]

 

(ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל משֶׁה:

(ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם:

מלבי"ם כבר נודע מדברי חז"ל שאם היה משה עובר וכובש לא היו נצרכים למלחמה רק בכל מקום מדרך כף רגלם היו האויבים נופלים לפניהם חללים.

ועז"א למשה כ"מ אשר תדרוך כף רגלכם בדריכת הרגלים לבד תקנוהו ותכבשוהו ויהי' שלכם.

 

אולם הגם שגרם החטא והוצרכו עתה למלחמה. דבר ה' לא ישוב ריקם. ואומר שגם עתה כל מקום אשר תדרוך כו' לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה.

ורק זה תלוי בתנאי אם מהמדבר וכו' יהיה גבולכם אם תכבשו תחילה את כל א"י,

ושזה יהיה תלוי בהטבת מעשיהם, כמ"ש (שופטים ג') ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. שע"י שראה כי לבבם איננו שלם עם ה' הניח מן האומות לנסותם.

אבל אם היה לבבם שלם עד שלא היו צריכים לנסיון אז היו כובשים כל גבולם כמו ההבטחה למשה שלא היו צריכים לחרב ולמלחמה:

 

 (ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ:

מלבי"ם לא יתיצב – הבטיחו שני דברים.

א] לא יתיצב איש לפניך. לתפוס שררה או לדבר דבר נגדך

[דע שיש הבדל בין יתיצב לפניך בלמ"ד, שגדרו שיתיצב הקטן לפני הגדול דרך השתוות. כמו לפני מלכים יתיצב (משלי כ"ב), מי הוא לפני יתיצב (איוב מ"א).

ובין יתיצב בפניך, שהוא התתקוממות להלחם נגדו. לא יתיצב איש בפניך (דברים ז' ושם י"א)]

כאן הבטיחו שכל ימי חייו יהיה הוא המנהיג את העם ולא ירים ראש איש בלעדיו,

 אפילו לתפוס שררה, לא רק שלא יתקוממו נגדו.

 

ב] לענין הדבוק האלקי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך – להשרות שכינתי עליך בנסים ונפלאות כמו עם משה,

ומפרש נגד הא'- שלא יתפסו שררה נגדו – אמר לא ארפך, ר"ל שאחזיק אותך ביד ימינך לחזקך תמיד,

ונגד הב' – שה' ידבק בו -אומר לא אעזבך שלא תסור רוח קדשי ממך

[כי נגד החוזק הגופני הפוכו הרפיון וכמ"ש אחזתיו ולא ארפנו, ונגד חול השפע הרוחניית הפוכו היא עזיבה]:

 

(ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם:

(ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

מלבי"ם השאלות: למה שנה ושילש באזהרת האומץ והחוזק? ובשניה הוסיף מלת מאד?

 ומ"ש הלא צויתיך מה כוונתו [(ט) הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אלדיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:]

 

(ו) חזק – עתה באר לו את דבריו.

נגד הא' שא"ל לא יתיצב איש לפניך,

 ע"ז צריך שתתחזק ותתאמץ [התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון אימוץ, וזה גדרם בכ"מ] כי העזר העליון יחול כפי ההכנה האנושיית.

ובאר כי אתה תנחיל – ולזה צריך חזוק שלא יתיצב איש לפניך בעניני הנחלות שיטפלו עליה קטטות ודינים,

 

ובאר כי ראוי שתתחזק ואל תירא מג' טעמים.

 א] מצדך. כי אתה תהיה המנחיל לא זולתך. (ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל

ב] מצד הנוחל. שהוא 'את העם הזה' העם הנבחר. אֶת הָעָם הַזֶּה

ג] מצד הנחלה שהיא הארץ אשר נשבעתי לאבותם. אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: ושבועתי לא תשום ריקם:

 

אחר כך אמר:

(ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

(ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

 

מלבי"ם השאלות: למה כפל אזהרותיו על שמירת התורה? [אל תסור ממנו ימין ושמאל, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך…]

ועוד קשה – ואמר תחלה למען תשכיל ואח"כ אמר כי אז תצליח ואז תשכיל?

 

(ז) רק – לאחר שהסביר שעליו להתחזק כדי שלא יקום איש בפניו, [מהבחינה הגשמית]

אומר לו כנגד הענין הב' – על הדבוק האלקי שעליו אמר קודם 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך' –

גם על כך צריך שתתחזק עוד ביותר מהראשון. כי עיקר הגבורה לכבוש את יצרו.

 

וגם ר"ל כי החזוק הגופני תלוי בחזוק הנפשי בשמירת התורה.

ובאר כי החזוק הזה יהיה:

א] לשמור א"ע ממצוות ל"ת. [למען תשמור – השמר פן ואל ל"ת]

ב] ולעשות מ"ע. ['ולעשות'].

 

ורק ככל התורה – ר"ל בל תשמרם מפני הכרעת השכל  – אלא תשמרם מפני צויי התורה

וז"ש ככל התורה אשר צוך משה עבדי.

וגם לא יספיק אם תשמור חלק מה"ת כי צריך אתה לשמור ככל התורה:

 אל תסור ממנו – [מן הספר] 'ימין' על צד התוספת 'ושמאל' על המגרעת ור"ל לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו.

למען תשכיל בכל אשר תלך – [ובכך תנחל הצלחה בכל מעשיך].

רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה…

מסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שכאשר מינתה הממשלה בשלהי שנת תשכ"ח ועדת שרים כדי לדון בנושא דחיית גיוסם של בני הישיבות, והוא היה אז נשיא "ועד הישיבות", הוזמן להופיע בפני הועדה, כדי לייצג את "עולם הישיבות", ולהשמיע בפניהם את דעת התורה, תוך כדי דיון, פנה אחד השרים אל הרב ושאלו; האם אין כבוד הרב סבור כי חובת ההגנה על המדינה קודמת להגנה על התורה?

נזדעק הרב ואמר: דבר ה' אל יהושע הכובש הראשון של הארץ, מוכיח היפוכו של דבר! הנה בפרק הראשון של ספר יהושע מוצאים אנו שני צוויים שנצטוה יהושע מפי הגבורה, האחד על כיבוש הארץ, והשני על שמירת התורה, כאשר אנו מעיינים בפסוקים אנו מבחינים

שעל כיבוש הארץ נאמר: "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם",

ובפסוק שאחריו, המדבר על שמירת התורה יש תוספת: "רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך", התבוננו בעצמכם, סיים רבי יחזקאל את דבריו – וראו על מה נאמר "חזק ואמץ מאד", ועל מה נאמר "רק חזק ואמץ" הדברים הקדושים שיצאו מן הלב הקדוש של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, עשו רושם עז על כל הנוכחים.

 

 (ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

מלבי"ם לא ימוש – באר שיש עוד תנאי אחר חוץ מן המעשה, והוא הלימוד והעיון והעסק בתורה,

א] לא ימוש מפיך שהוא העסק ללמוד ולשנות הלכות התורה ומצותיה.

ב] והגית בו שיחשוב ויעיין תמיד בחלק העיוני שבתורה,

ותכלית העיון והעסק יהי' בעבור המעשה לשמור מל"ת ולעשות מ"ע,

[נמצא שקודם דיבר על קיום המצוות וכעת על עסק התורה].

 

כי אז תצליח – יש הבדל בין הצלחה והשכלה,

האדם החכם שיודע לבחור תמיד באמצעים טובים המובילים אל התכלית הנרצה ע"י שכלו ותבונתו נקרא משכיל.

ומי שמזלו עומד לו אשר ישיג התכלית הנרצה אצלו תמיד במקרה, נקרא מצליח.

 

 המשכיל, יש לו שכל חד וחריף לבחור תמיד הדרך הקרוב אל המבוקש.

 והמצליח, יש לו מזל מצליח ומערכה טוב.

 

יאמר ע"י לימוד התורה תצליח כי ה' יהפך מזלך לטובה תמיד,

וגם תשכיל ע"י השכל לבחור בטוב, וגם תצליח בענינים העולמיים ותשכיל בענינים הנפשיים:

 

מספרים על השכל והמזל שהתווכחו ביניהם מי יותר מצליח, והחליטו לעשות ניסוי, השכל הלך על המדרכה, והמזל – סמך על מזלו והלך באמצע הכביש… באה מכונית במהירות וראה הנהג אדם הולך באמצע הכביש – ומיד שבר את ההגה ימינה ועלה על המדרכה ודרס את השכל…

 

 והגית בו יומם ולילה (א, ח)

ירושלמי פאה ג.

שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה:

רע"ב אבות ה' כ"ב:

ומינה לא תזוע – שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת יונית שאין מותר ללמוד חכמת יונית אלא במקום שאסור להרהר בדברי תורה כגון בבית המרחץ. או בבית הכסא. כששאלו את רבי יהושע מהו ללמד אדם את בנו חכמת יונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דהא כתיב והגית בו יומם ולילה.

הגאון מוילנא שהיה פותר שאלות חשבוניות סבוכות בעת שהיה בביהכ"ס.  כל עיתותיו היו מוקדשות לתורה, והיה ישן ב' שעות בלילה בהפסקים של חצי שעה, ואף אז היו שפתיו ממלמלות בד"ת.

האריז"ל שמילמל בד"ת ור' אברהם מתלמידיו התכופף לשמוע וא"ל הרב שאף שמונים שנה לא די בהם כדי להסביר את אשר למד בשעה קלה בשנתו…

הרוגוצ'ובר שהיה פותר שאלות חשבוניות סבוכות לאנשי הפקולטה שהיו באים לשואלו, והמסכיל שהביאם א"ל ששמע שהם אומרים שניתן היה לחצוב ממוחו שלשה איינשטיינים, א"ל הרב וישאר עוד שבבים בשביל מאה מסכילים…

 

כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל (א, ח)

דורשי רשומות אמרו אודות מה שכתב הרמב"ם שעשרים וארבע שעות יש ביום ולילה, וצריך לחלקם שמונה שעות ללמוד, ושמונה שעות למשא ומתן, ושמונה שעות לישון,

ויש בזה סימן בפסוק שבאיוב "ישנתי אז ינוח לי", דהיינו אם ישנתי שמונה שעות כמנין "אז", ינוח לי,

וכן כאן בפסוק דלעיל "אז תצליח". שמונה שעות למשא ומתן, "אז תשכיל". שמונה שעות ללמוד תורה. (*צוארי שלל).

 

מסופר ששאלו לגר"א כיצד איפוא מסתפק הוא בארבע שעות שינה ליממה?

השיבם הגר"א שהוא לומד את הפסוק אחרת, ישנתי א"ז שעות, ינוח ל"י אוכל לנוח בעסק התורה עי"ז ל"י שעות- ארבעים שעות- יומיים…

 

(ט) הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אלדיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

מלבי"ם הלא – אם תשאל –

הרי עד עתה צוהו על החזוק בחלוקת הנחלות ובשמירת התורה,

ולא צוהו על החיזוק בעיני המלחמה נגד האויבים?

משיב הלא צויתיך ר"ל ע"ז שתתחזק בענין המלחמה כבר צויתיך בתורה על ידי משה

כי זמ"ש (בפ' וילך ל"א כ"ג) ספר דברים פרק לא

(ז) וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

 

ונגד חזק אמר אל תערוץ,

ונגד ואמץ, שהוא התמדת החזוק בלב אמר אל תחת, אל תשבר, ר"ל אל תפול ממדרגתך בשום פעם:

 

 כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך – גם בלכתך למלחמה נגד האויב ה' אלהיך עמך לתת אויביך בידך.

ולכן לא אמר 'כי עמך אני', כי חוזר למ"ש אליו משה וה' הוא ההולך לפניך הוא יהי' עמך כי פה חזר מה שדבר ע"י משה:

 

(י) וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר:

(יא) עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלדיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ:

מלבי"ם ויצו יהושע – והנה אבאר [בפסוק י"ב ובפ' ב' פסוק א] כי טרם בוא דבר ה' אליו, פחד יהושע ודיבר עם בני ראובן וב"ג שילכו חלוצים לעזרו

וגם שלח מרגלים חרש לדרוש ולחקור,

והיה דעתו להמתין עד שוב המרגלים. ועתה כשמעו דבר ה' התחזק ולא רצה להמתין למרגלים, רק צוה להכריז:

הכינו לכם צדה לדרך – כי ביום הב' בבקר נסעו מהשטים [ג' א'] ויהי' הכנת הצדה לטחון המן בריחים ולדוכו במדוכה:

 הכינו לכם צידה- אין פי' אוכל שהרי היה להם מן בכליהם מז' באדר שמת משה, אלא כוונתו לכלי נשק.

ויש שאומרים שאמר להם להתכונן לארץ ע"י תשובה. התקן עצמך בפרוזדור…

                                המעשה בעני שהיו ממנים למלך לשלש שנים וזורקים חזרה לעניותו.

 

(יב) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:

(יג) זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם משֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אלדיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת:

מלבי"ם השאלות: מדוע שינה סדר הלשון, והיה צריך לומר ויאמר לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה זכור כו'… כי כן חק הלשון:

אמנם כאשר ירצה לספר איזה ענין אשר התחיל ויהי קודם הענין שסופר לפניו, אז ישמש בפעל לבד, ויקדים תמיד את השם אל הפעל, וזה נקרא העבר המוקדם כ"כ המדקדקי', וכן כתב רש"י. והאדם ידע מכבר. וכן וה' פקד את שרה, פירש"י קודם שרפא את אבימלך. וכבר דברנו מזה במקומות שונים.

 

ולפ"ז ממה שלא אמר ויאמר יהושע לראובני ולגדי, מבואר שלא שמר פה את הסדר רק פי' ולראובני אמר – קודם לכן,

ר"ל שכבר קודם שבא דבר ה' אליו, חשב יהושע מחשבות על כבישת הארץ, ובהיותו ירא מן המלחמה אמר לראובני ולגדי שיעברו חלוצים לפני אחיהם, וכן שלח מרגלים, וכ"ז מיראתו ופחדו.

נמצא שכל המאמר [מפה עד סימן ג'] היה קודם הענין הקודם שדבר ה' אליו.

כי כאשר ראה ה' כי יחת בלבבו  –  דיבר אליו שיעבור את הירדן ושלא יצפה על המרגלים ששלח,

ויתחזק ויתאמץ ולא יבטח על גבורת בני ראובן.

ולכן תיכף אחר הדיבור צוה את העם שיכינו להם צדה כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן, הגם שלא ידע אז שישובו המרגלים בקרב הימים האלה. ובזה סלקנו המבוכה שיש בענין החשבון של שלשת ימים, כמו שיתבאר בריש קאפיטל הבא:

 

מלבי"ם זכור את הדבר. כיון על מ"ש (דברי' ג' י"ח) ואצַו אתכם בעת ההיא לאמר ה' אלהיכם נתן לכם את הארץ לרשתה חלוצים תעברו וכו' רק נשיכם טפכם וכו' עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וכו'.

ר"ל כי בתנאי שהתנה עמהם (בספר ויקרא בפ' מטות ל"ב), אמר ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו (פכ"ב וכן שם פכ"ט) שלא חייבם להתעכב רק עד אחר הכיבוש,

 

אבל בספר דברים זכר שציום שיתעכבו שמה עד אחר חלוקת הארץ, הגם שעל זה לא התנה עמהם אז, אמר שמן היושר יעשו זאת,

ממה נובע השינוי?

הטעם בזה בספר ויקרא שמשה התנה עמהם שילכו חלוצים לפני ה' וכמ"ש ועבר לכם כל חלוץ לפני ה' ונכבשה הארץ לפני ה' – היה זה מפני שמשה חשב שיהי' הכבוש בדרך נס ואז היו צריכים להתעכב רק עד סיום הכבוש,

ובפ' דברים ראה כי תהיה המלחמה קרובה לטבע שעז"א ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם ולא פרט שיהי' ההעברה לפני ה' לכן הצטרכו להתעכב עד גמר החלוקה שתפסק המלחמה לגמרי,

 

וכן באר יהושע פה, ה' אלהיכם מניח לכם ר"ל אחר שאתם יש לכם שתי פריווילגיות שאין לנו: 

א) המנוחה, כי נשיכם וטפכם יושבים במנוחה ואינם נעים ונדים עוד. 

ב) ונתן לכם את הארץ הזאת אשר בקשתם אותה.

ובאר דבריו כי הלא,

 

(יד) נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם משֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם:

מלבי"ם נשיכם טפכם ומקניכם ישבו בארץ. ולא ינועו כנשי אחיכם, ולכן מן היושר כי אתם תעברו חמושים לפני אחיכם

[ולפי מה שביארנו קודם שהביטוי 'לפני אחיכם' מורה שתהי' המלחמה טבעיית, ולכן לא אמר לפני ה' –

לכן באר שיעברו גבורי החיל, משא"כ אם הי' ההעברה לפני ה' במלחמה נסיית היו יכולים לעבור העם כולו לא דוקא גבורי חיל]:

 

עתה מפרט עד מתי בני גד ובני ראובן ילוו את הלוחמים הנכנסים לארץ?

(טו) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלדיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:

מלבי"ם עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם. שתשתהו פה עד אחר חלוקת הארץ שיהיה להם מנוחה וירושה כמו שיש לכם,

ונגד ה' אלהיכם מניח לכם אמר עד אשר יניח לאחיכם ככם.

ונגד ונתן לכם את הארץ אמר וירשו גם המה וכו'. אשר נתן ר"ל שרק על תנאי זה נתן לכם שתירשו אותה אם לא תעזבו את אחיכם אלא תעזרו להם:

 

(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ:

מלבי"ם כל ר"ל אין אתה צריך להזכירנו צוויו של משה, כי גם הציווי שלך מספיק לנו לשנעשה כן,

ולא לבד הדבר הזה שחויבנו עליו מצד היושר והצדק, כי גם אל כל אשר תשלחנו נלך:

 

(יז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל משֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אלדיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם משֶׁה:

מלבי"ם רק יהי' ה' אלוקיך עמך כאשר היה עם משה אז אתה שקול אצלנו כמשה רבך, ולא זאת לבד כי גם:

 

(יח) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ:

מלבי"ם כל איש אשר ימרה את פיך יומת. כדין מורד במלכות,

מה ההבדל בין 'ימרה את פיך' ל – 'לא ישמע את דבריך'?

המרי הוא בלא תעשה – שאתה תאמר על דבר מה לא לעשותו – והוא ימרה פיך ויעשהו,

והבלתי שמיעה הוא בקום ועשה, שאמרת לעשות – והוא לא ישמע לך לעשותו.

וזה שאמר כל אשר ימרה לעשות הפך מה שנצטוה,

וגם אשר לא ישמע שלא יעשה מה שנצטוה

ואמר לכל אשר תצונו אף בדבר קטן חייב מיתה כדין מורד במלכות,

 

רק חזק בלבד שתתחזק כראוי למנהיג העם,