יהושע ב

(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה:

מלבי"ם (א) וישלח. וישלח יהושע – בא להשיב על השאלה שיש לשאול איך שלח יהושע מרגלים אחרי שראה הרע שנמשך משליחות המרגלים בימי משה?

[ועוד – מה הביא לכשלון השליחות של משה ולהצלחת השליחות של יהושע?]

 

משיב כי היו חמשה הבדלים בין מרגלים של יהושע ובין מרגלים של משה.

א) המרגלים ששלח משה היו עפ"י שאלת העם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו

ולכן כששבו הוציאו דבה סמכו העם עליהם, אבל פה שלח יהושע מדעת עצמו ולא מדעת העם.

 

ב) משה שלחם ממדבר פארן שהי' רחוק מן הארץ והיו מסתפקים במהות הארץ ועל יכולתם לכבשה,

אבל יהושע שלח מן השטים – שהי' בגבול הארץ ולא כאדם המסתפק אם כדאי להיכנס לארץ אם לאו

רק לדרוש המקום הנוח לכבוש.

 

ג) משה שלח שנים עשר אנשים תרים ויהושע שלח שנים אנשים מרגלים – וכבר ביארתי בפי' התורה (פ' מקץ ופ' שלח) שיש הבדל בין התר והמרגל,

התר מבקש את הטוב אם טובה הארץ ואם אנשיה גבורים וכדומה,

והמרגל יבקש את ערות הארץ, המקום הנוח לכבשה משם,

 

ובארתי כי יש בזה שני מיני שליחות, אם העם שולחים תרים לראות הטובה היא אם רעה

[שהכוונה בזה אם ראוי שילחמו עליה אם לאו] ישלחו נשיא מכל שבט כי לא יסמכו בזה על אנשים פחותים ולא יסמכו שבט על שליח שבט אחר, אלא כל אחד ישלח איש שהוא יכול לסמוך עליו שיתור ויבדוק אם תהיה הארץ מוכשרת לפני שבטו ועסקיו –

עובד אדמה או רועה צאן או עוסק במסחר או לחוף אניות,

ועל כוונה זאת שלח משה לתור הארץ [לראות טיב הארץ ואנשיה]

ולא שלח לרגל, [לבדוק המקום הנוח לכיבוש]

לכן שלח משה נשיא מכל שבט, ולכן יצא המכשול הגדול הזה משליחותם,

 

לא כן אם שולחים מרגל והוא כאשר הסכימו לכבשה ושולחים לראות את ערות הארץ מאיזה מקום יכבשוה בקל, ישלחו איש אחד או שנים, ודי באנשים פשוטים ואין צורך בנשיאים

כי שליחות כזו ישלח רק שר הצבא [הוא יהושע] הרוצה לדעת מאיזה מקום ילחם,

ולכן שלח יהושע רק שנים ולא י"ב,

ורק אנשים מההמון לא נשיאים,

ורק מרגלים ולא תרים,

ולכן לא היה מקום פה להוצאת דבה. [שהרי אינו מבקש לדעת טיב הארץ, אלא מקום נח לכיבוש]

ד) שלחם חרש – ר"ל בשתיקה שאיש לא ידע בדבר רק הוא לבדו

ה) לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו – עיקר השליחות היה על יריחו והארץ אשר סביבותיה שדרך שם באו ורצו לדעת איך יכבשוה.

והם מגיעים –

…וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה:

 

וילכו – ועל הכוונה הזאת הלכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב – והיה בזה תחבולה כפולה.

א) שלא יכירום כי מבני ישראל המה, באו בית אשה זונה,

ונודע לתושבי כנען כי ישראל עם שונא זמה המה ולא יעלה על לבם כי שלוחי ישראל בית זונה יתגודדו.

 

ב) ע"י שהיה שמה 'רחב' – מפורסמת בשמה אצל גדולי הארץ כמ"ש רחב בשמה זנתה נגלו לה סתרי גדולי הארץ וסודותיהם ואצלה יחקורו כל הנעשה בארץ ולכן לא הלכו לשום מקום רק וישכבו שמה:

 

חרש-  שיעשו עצמם חרשים ואלמים וכך לא יחששו לדבר לידם.

עשו עצמם כמוכרי קדרות חרשׂ. [מילים רבות בלשה"ק נכתבות בש' במקום בס' כמקובל בלש' חז"ל, כגון אירושׂין, כעשׂ, ערׂש, פשׂע, ישׂפוק, שׂיד וכדו'].

 

אנשים מרגלים חרש [ב, א]

 חרש מלשון חרס שיעשו עצמם כמוכרי כלי חרס [חז"ל]

הלכה היא שאין כלי חרס מטמא אלא מתוכו ולא מבחוץ. שכן כל חומר אחר הוא בעל חשיבות מצד חומרו [אבן, מתכת, ברזל, כסף זהב], ועל כן יש לו חשיבות כדי לקבל טומאה מכל הצדדים.

אבל חרס כשלעצמן הרי אינן אלא עפר ואין לו כל חשיבות וערך, פרט לזה שהוא עשוי לשמש בית קיבול לדבר מה, ועל כן כל חשיבותו מצטמצמת רק בתוכו.

אותם מרגלים שנשלחו על ידי יהושע ליריחו, ידעו היטב מה עלה בסופם של המרגלים אשר שלח משה לתור את הארץ, מאחר שלא בטלו עצמם מפני משה וביקשו ללכת אחרי שכלם ורעיונם הם,

לפיכך עתה שמו עצמם ככלי חרס, שאין להם כל חשיבות מצד עצמם, וכל ערכם אינו אלא בזה שהם משמשים בית קיבול למשהו, כך ביטלו את רצונם ושכלם הם מפני רעיונו ושכלו של משלחם. הם מילאו רק אחר פקודותיו של יהושע ולכן הצליחו בשליחותם (מעש"ת בשם חידושי הרי"ם).

 

מי הם המרגלים? כלב ופנחס. מומחים לסילוק כשפים שעשו הגויים שלא יכבשו ארצם. וזש"כ 'חרש' שמבטלים את הלחשים. כמ"ש [ספר ישעיה פרק ג] (ג) שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַש":

 

וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו [ב, א]

 שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח מצוה שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו, ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון שנאמר (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון וגו', ומי היו שנו רבותינו אלו פנחס וכלב והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם [תנחומא שלח א]

 

ויש לשאול וכי לא היו אנשים גבורי רוח ואבירי לב שמסרו נפשם בשביל איזו מצוה ונצחון או קיום עם ישראל, ושהצליחו במשימתם כמו שליחיו של יהושע בן נון פנחס וכלב? ובמה הצטיינה מסירות נפשם מעל כל גבורי האומה שנקבו בשמות בישראל? והלא בכל מלחמותיו של עם ישראל היו כאלו שגבורתם הפליאה כל אוזן? משמע מכאן שמסירותם של פנחס וכלב היתה ממין ומסוג אחר. ולא לחנם נשתבחו במדה יתירה ומיוחדת והצליחו בשליחותם באופן מיוחד. אם כן במה התבטאה מסירות נפשם המיוחדת הזו?

 

אכן מעלתם היתה מפני שהגם שהיו תלמידיו של משה רבינו. וכבר אז יצאו להם מוניטין. כאשר מת משה, ויהושע תלמידו נעשה למנהיג. קיבלו את מרותו. למרות שטבע בני אדם הבינונים שאינם יכולים להכנע בשביעות רצון ובשלימות לתלמידו של רבם שנעשה למנהיג. אם מטעם שאינם מכירים במעלותיו. או מפני שעינם צרה בו שנתגדל ונתרומם מעליהם. כך שאינם באים לעזרתו בשלימות, אבל פנחס וכלב גילו תכונה מפליאה מאד, למרות שהיו חברים לו ליהושע כתלמידיו של משה, הרי בשעה שעלה למנהיגות, קיבלו מרות ממנו כמו ממשה רבם. עשו את שליחותם בשלימות. בזריזות ובנפש חפצה. כאילו משה היה שולח אותם. התעלות כזו נדירה היא ואינה מזדמנת בכל דור ודור, ועל כן נשתבחו מאד מחכמינו ז"ל על הצלחת שליחות זו (קול צופיך).

 

(ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ:

מלבי"ם הנה אנשים – הבינו כי מרגלים המה מג' טעמים.

א) מצד בואם העיר שהיתה סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, וזה שכ' הנה אנשים באו –

 

ב) שידעו שמגמת מהלכם רק ליריחו לבד [ולא רק 'עברו דרך'] כי אם הם סוחרים עוברים ממקום למקום היה להם ללון בקרבת השער למען יוכלו ללכת באור הבקר לדרכם

כי שערי העיר לא יפתחו בעת המצור עד נכון היום, וז"ש באו הנה –

 

ג) ממה שבאו בלילה – שלא כדרך עוברי דרך הנכנסים ב'כי טוב' בפרט בעת הסכנה, ומזה הוכיחו כי הם מבני ישראל – וכי תכלית ביאתם לחפור את הארץ – לדעת סתריה ע"י האשה הזונה,

 

כאן יש ביטוי שלישי של ריגול – לאחר שראינו 'תר' ו'מרגל' ועכשיו 'חופר'

ויש הבדל בין החופר את הארץ ובין התר והמרגל,

שהחופר הוא בעומק במקום אחד לדעת מחשבות אנשים וסתריהם, והם לא הלכו רק לחפור במקום אחד:

 

אנשים באו הנה- ולא אמרו אל רחב מפני שחששו ממנה שתזיקם ע"י הקשרים שיש לה עם ל"א מלכים, והמלך הבין לבד שהם אצלה.

מנין ידעו?

שראו פניהם מאירות בקדושה.

ע"פ אצטגנינים שחוזים בכוכבים.

 

(ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ:

מלבי"ם השאלות: מהו הכפל הבאים אליך, אשר באו לביתך?:

(ג) הבאים אליך – ר"ל הגם שיאמרו לך כי באו אליך לזנות,

דעי שתכלית אשר באו, לביתך באו – והוא יען כי לחפר את כל הארץ באו –

שרוצים לחפור מביתך תעלומות כל הארץ ועניניה שזה גדר החופר כנ"ל:

 

עוד הסבר על דרך החידוד:

לחפור את כל הארץ באו (ב, ג)

אין קנין לגוי בא"י לעשות בה בורות שיחין ומערות שהארץ אינה שלהם. ורק לישראל הדבר מותר [גיטין מו]

וזש"כ 'כי לחפור את כל הארץ באו' שרואין אותה כקנין שלהם שמותר להם אפי' לחופרה מה שעלינו נאסר.

 

(ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן,  בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה:

מלבי"ם השאלות: למה כפל הכתוב את סיפור הטמנתם פעמיים? [ותטמנם בפשתי העץ לקמן].

ותחלה אמר ותצפנו בלשון יחיד ואח"כ ותטמנם בלשון רבים?:

 

(ד) ותקח ותצפנו – יש הבדל בין צפן ובין טמן,

הצפון הוא העומד במקום שאין העין רואהו (והוא ההיפוך מפעל צפה כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו – כמו להשריש ולשרש, לקלס ולעג וקלס) הגם שאינו מכוסה באיזה מכסה או בעפר רק שעומד מן הצד, [צפוּן מעין אדם]

 

והטמון – הוא המכוסה מלמעלה בכסוי או בעפר.

 

והנה בבוא שלוחי המלך פתאום לא היה לה פנאי להטמינם ולכסותם בפשתי העץ, רק להצפינם, ר"ל להעמידם בקרן זוית מן הצד לבל יראום באופן מיידי,

וגם לא יכלה להעמיד שניהם במקום אחד שאם יראום שמה יכירו כי הם המרגלים שהם מחפשים,

 

לכן העמידה כ"א בקרן זוית לבדו שגם אם יראו את האחד לא יחשבו כי הוא הוא באשר ידעו שהיו המרגלים שנים, וגם שאז עכ"פ ימלט וינצל השני,

 

ובאשר יראה שבאם יחפשו הלא ימצאו אותם, לכן הערימה גם היא ותספוק כפיה לאמר כי באמת היו בזה מרגלים וכי זה רגע יצאו וברחו כדי שהם ימהרו לצאת מביתה ולרדוף אחריהם,

וז"ש כן באו אלי האנשים –, ר"ל כדבריכם כן הוא וכן באופן זה שאמרתם באו האנשים, כי תיכף בבואם חקרו ודרשו כדרך המרגלים,

 

(ראיה ב' שהם מרגלים): ולא ידעתי מאין המה – כי אם לפעמים יבואו אנשים מוּכּרים ויחקרו על עניני הארץ יש לתלות שהיה זה אצלם במקרה,

לא כן אנשים נוכרים שלא נודעו מאין המה ומה להם לדרוש עניני הארץ הזאת?

וגם ממה שהעלימו שם מקומם ולא הגידו מאין המה מבואר כי מרגלים הם:

ותצפינו- בלשון יחיד, אומר המדרש וכן הביא רש"י את כלב בלבד, שפנחס מלאך ואינו זקוק להצפנה. תנחומא שלח א.

 

(ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם:

מלבי"ם (ראי' ג' שהם מרגלים): ויהי השער לסגור – שיצאו ונעלמו בעת שרצו לסגור השער כבורחים.

(ראי' ד') שיצאו בחשך – ואפלה ולא הוליכו אבוקה או פנסים בידיהם כי נסו וימלטו,

(ראי' ה') ולא ידעתי אנה הלכו – כמו שהעלימו המקום שמשם באו כן העלימו המקום שאליו הלכו,

וכ"ז סימנים מובהקים שהם מרגלים,

לכן רדפו מהר אחריהם – כי

א) ראוי לרדוף אחריהם, אחר שהם בודאי מרגלים.

 ב) אחר שבודאי תשיגום [שעוד רק עזבו] – וא"כ אין להתעצל מלרדוף ולהשיג:

 

 (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג:

מלבי"ם והיא- אחר שבחכמתה פטרה את הרודפים מביתה,

מחשש פן ישובו לבקשם שנית, העלתם אל הגג ותטמנם – (שההטמנה הוא ע"י כסוי) שכסתה אותם בפשתי העץ הערוכות – שהיו מסודרות שם מכבר עד שלא ירגיש איש כי איש טמון תחתיהם.

 

ותטמנם בפשתי העץ- מדוע דוקא בפשתי העץ?

שלפשתן ישנה סגולה שעומד בפני כשפים, ולא יגלום בכח הכישוף.

 ולכן תכריכי המת מפשתן. ואז אין רשות למשטין לקטרג עליהם.

ולכן גם הכה"ג שימש בפשתן.

הטעם- כל הצמחים גדלים מכח 7 כוכבי הלכת, ואילו הפשתן גדל רק מששה, ואין מאדים [הממונה על הפורענות בעולם] שולט בו.

ולכן נקרא בגדי 'שש' ונקרא גם 'בד' בגי' שש.

 

(ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם:

מלבי"ם והאנשים רדפו בתוך כך אחריהם לפי דעתם דרך מקום מעבר הירדן:

 והשער סגרו – והשער סגרו הרודפים אחריהם אחרי כאשר יצאו הרודפים,

ומלת אחריהם כמו והדלת סגר אחריו, הרודפים אחרי אשר יצאו סגרו את הדלת אחריהם מצד האחר כדי שאם עדיין לא יצאו המרגלים מן העיר לא יוכלו לצאת משם:

 

(ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג:

מלבי"ם (ח) והיא עלתה עליהם – כי היו טמונים תחת הפשתים ועלתה עליהם להסיר המכסה ולדבר עמם:

 

(ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:

מלבי"ם השאלות: כפל הדברים וכי נפלה אימתכם, וכי נמוגו ונשמע וימס לבבנו?:

(ט) ידעתי תחלה אמרה דרך כלל, ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ –

ועתה בארה דבריה מאין ידעה זאת, שזה משני טעמים.

 

א) כי נפלה אימתכם עלינו, (גדר האימה והבדלה מיתר לשונות המורים על המגור והפחד, כי האימה תהי' תמיד מפני ציור רוממות העצם המאיים ועזוזו, לא מפני אפשריות הרע אשר יוכל להשיג ממנו)

ר"ל שנפלה עלינו אימה מפני גדולתכם ורוממותכם.

 

ב) וגם נמוגו כל יושבי הארץ, מפני יראת הרע שיגיע להם על ידם,

 

(י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם:

מלבי"ם כאן היא מפרשת דבריה שאמרה  'נפלה אימתכם עלינו' שהיא יראת הרוממות סיבתה היא:

כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם.

ומ"ש כי נמוגו כל יושבי הארץ – שזה יראה מעונש –

היא כי שמענו אשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר החרמתם אותם – ולא החייתם כל נשמה:

 

(יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אלקיכֶם הוּא אלקים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת:

מלבי"ם ונשמע, ר"ל כי הדרך הוא בעת יעלה גוי מירכתי ארץ להחריב ארצות, תחלה לשֶמע שִמעו יפחדו וייראו מפניו.

אבל בעת יקרב הגוי אל גבול ארצם יתעוררו יושבי הארץ ואיש את רעהו יחזקו להלחם נגדו,

 

אבל פה לא כן הוא כי בין בעת אשר ונשמע – אז וימס לבבנו – מפני השמועה,

ובין גם עתה שקרבתם אל גבול ארצנו לא קמה עוד רוח – גבורה באיש – לעורר את העם להלחם,

כי נואשו כולם מלהלחם, יען יודעים כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת –

ומי ילחם וינצח את האלקים האדירים האלה?

 

נאמר במדרש: אמר הקב"ה לרחב את אמרת כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב' י"א), ניחא [בארץ], אבל בשמים ממעל – מהיכן ידעה?,

אלא את אמרת מה שלא ראו עינייך חייך שבנך עומד ורואה מה שלא ראו הנביאים, הדא הוא דכתיב נפתחו השמים ואראה מראות אלקים (יחזקאל א' א') [מדרש שמואל פרשה ט]

וזכתה ויצאו ממנה נביאים והם: ירמיה, חלקיה, שריה, מעשיה, ברוך בן נריה, חנמאל, שלום, ונריה. וי"א אף חולדה הנביאה.

 

(יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת:

מלבי"ם השאלות: מה שכפלה 'עם בית אבי חסד' ולי תתנו 'אות אמת'?

והם אמרו ועשינו עמך חסד ואמת, ומה הבדלם?

(יב) ועתה. אמרה הגם כי אחר שתעברו את הירדן לא תחַיו כל נשמה – עתה השבעו, שעדיין מותר לכם להשבע לנו ולהחיותינו, מפני שטרם עברתם את הירדן, שהי' להם רשות לקבל גרים המשלימים עמם, כמ"ש חז"ל שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע וכו' הרוצה להשלים ישלים,

ובפרט שהתגיירה וקבלה מלכות שמים כמ"ש כי ה' אלקיכם הוא אלקים וכו'

 

עין יעקב על ירושלמי מסכת שביעית אות (לג)

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, שָׁלֹשׁ פָּרַסְטִיגִיוֹת שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַפְנוֹת יִפְנֵה. לְהַשְׁלִים יַשְׁלִים. לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, יַעֲשֵׂה. גִּרְגָשִׁי פִּינָה וְהֶאֱמִין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָלַךְ לוֹ לְאַפְרִיקִי, (ישעיה לו) "עַד בּוֹאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם" זוּ אַפְרִיקִי. גִּבְעוֹנִים הִשְׁלִימוּ, (יהושע י) "וְכִי הִשְׁלִימוּ יוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל". שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים עָשׂוּ מִלְחָמָה וְנָפְלוּ:

 

ופרטה בתנאי השבועה ארבעה דברים:

א) השבעו לי – שהנשבע ע"ד חברו אין לו התרה.

ב) השבעו בה' – שהיא שבועה חמורה יותר בהיותה בשם המפורש.

ג) כי עשיתי עמכם חסד – והנשבע ע"ד חברו בשביל טובה שעשה לו א"ל התרה:

 

והיא מבקשת: [וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת]

ועשיתם – ר"ל עקר השבועה אני מבקש בעבור בית אבי כי עמהם תעשו חסד, כי להם לא חויבתם תשלומי גמול,

אבל להחיות את נפשי זאת חויבתם ולא יקרא חסד רק אמת, ואיני מבקש מכם רק שתתנו לי אות אמת, שיהי' אות ביני וביניכם שתכירו ביתי בעת הכיבוש, עתה פרשה מהו החסד שיעשו עם בית אביה?:

 

הכתוב יובן על פי משל: סוחר אחד נסע מדרך מסחרו לביתו, ונגנב ממנו כספו שהיה לו להוצאות הדרך, ולא היתה לו אפשרות לחזור ביתו. והנה שמע הסוחר שבעיר זאת נמצא איש עשיר נדיב לב ויקר רוח, פנה אליו וסיפר לו את אשר קרהו, והעשיר בנדבת לבו וברוחו הטהורה הלוה לו סך כסף על הוצאות הדרך, והסוחר הבטיחו שתיכף כאשר יבוא לביתו ישלח לו את הכסף ברב תודה. והסוחר נסע לביתו בשלום, ותיכף כאשר בא לביתו קיים את הבטחתו, ושלח את הכסף לעשיר הנדיב. והנה ברבות הימים קרה מקרה גם כן לעשיר הנדיב, שגם הוא נסע לדרך מסחרו, באותה עיר שהיה גר הסוחר הראשון, וגם אצלו אזל הכסף מכיסו, ולא היה לו במה לנסוע לביתו, והחליט ללכת לסוחר ולבקש ממנו הלואה. וכן עשה שהלך לסוחר וביקש ממנו הלואה, ותיכף ומיד נתן לו הסוחר את אשר ביקש.

ועתה יש להתבונן האם הסוחר עשה בזה חסד לעשיר?

 והתשובה היא כי בודאי שלא נוכל לקרוא לזה חסד, כיון שזה חיוב מוסרי והכרת טובה מצדו לגמול טובה כאשר העשיר עשה עמו חסד.

אולם אם יקרה שאחד ממשפחת העשיר יבא למקום מגורו של הסוחר, והסוחר יעשה אתו טובה, כאותה טובה שעשה אתו העשיר, את זאת נוכל לקרוא בשם חסד, שהרי לקרובו – אינו חייב להכיר טובה!

וזהו שאמרה רחב למרגלים: "ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד", כלומר על זה החסד שעשיתי עמכם בלי קדימת קבלת טובה מכם, זהו חסד גמור, ואם תסתפק במה שאתם תעשו רק עמי טובה זה איננו בגדר חסד, כי אם בגדר אמת לשלם החוב,

לכן אבקש גם מכם שתשבעו בה' שגם אתם תגמלו לי במשקל השוה עם חסדי, וזה יהיה באופן "ועשיתם עם בית אבי חסד", ואז יהיה זה בשוה לטובתי וחסדי, בגלל שהם לא היטיבו עמכם מאומה, ולכן אמרו לה שיעשו עמה חסד ואמת  [פתח השער]

עוד הסבר למושג 'חסד ואמת':

ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אני חסד ונתתם לי אות אמת (ב, יב)

הכתוב יובן על פי משל: עשיר אחד רצה לתת לבנו חורגו מתנה גדולה והגונה לאחר זמן ידוע, אך מדאגה פן תפריע אשתו לביצוע המתנה, החליט לכתוב שטר מתנה חוקי, ולהחתים עליו עדים כמשפט, כדי שבבוא הזמן הנקבע בשטר יהיה נאלץ לשלם ככל הכתוב בשטר על ידי ההוצאה לפועל, ואז אשתו לא תוכל לערער על כך, כי בית המשפט יאלצהו לשלם עד סוף פרוטה אחרונה. והנה מה שהתחייב מרצונו הטוב ללא כל לחץ, לכתוב את שטר המתנה כדי שיהיה לו תוקף חוקי, הוא בבחינת "חסד", כי עשה זאת מנדבת לבו ורצונו החופשי, אבל בעת ההוצאה לפועל של ביצוע המתנה על ידי השטר, נופל על זה תואר "אמת", כי הלא יאמרו אליו בבית המשפט: התחייבת כבר ככל הכתוב בשטר, ואין אתה יכול לחזור בך.

והנמשל, רחב ביקשה מהם שישבעו לה על הדבר, למען יהיה סמוך לבה וזהו שאומר הכתוב: "ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת", כלומר כחסד הזה תעשו עמדי שתתנו לי אות אמת. היינו שתשבעו לי בה'. שהשבועה היא 'חסד', וקיומה הוא 'אמת' וזהו שהשיבו לה: "ועשינו עמך חסד ואמת" (כוכב מיעקב).

 

 (יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת:

מלבי"ם והחייתם את אבי – א) שיחיו אותם ולא יהרגום.

ב) והצלתם את נפשותינו ממות – שמוטל עליכם להציל אותנו לבל נהרג ע"י אחרים,

וגם רמזה שיצילו נפשותיהם ממש ממות הרוחני במה שיגיירו אותם:

 

(יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת:

לפי הרלב"ג והמצודות 'אם לא תגידו את דברנו זה' הכוונה על האות שהיא בקשה 'אות אמת' – הסימן ותקוות חוט השני שיסמן את ביתה שלא יפגעו בה. שאם תגלה זאת לאחרים רבים יעשו כן.

 

אולם המלבי"ם מתקשה בזה שהרי עדיין לא דיברו אתה כלל על חוט השני וכיצד הם אומרים לה 'אם לא תגידו את דברנו זה'?

מלבי"ם נפשנו – אמרו לה שגם זה הם חייבים לה מצד הדין למסור את נפשם למות תחתם,

ומדוע?   אם לא תגידו את דברנו זה – ר"ל שבעבור זאת שלא תגידו דברנו, שהודענו לכם כי מרגלים אנחנו ואתם לא הגדתם בית המלך, וא"כ החיוב שלנו להצלת נפשכם הוא בכלל 'אמת' ולא בכלל חסד!

 

אבל והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת,

אמת במה שנחיה אתכם, וחסד במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד:

 

 (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת:

מלבי"ם כי ביתה בקיר החומה – רצונו לומר חוץ להחומה [מסתבר שכוונתו כלפי פנים העיר] וקיר החומה הוא קיר ביתה ועל זה אמר כי ביתה בקיר החומה,

וחוץ מזה גם הי' כנוס בחומה עד שהיתה החומה מקיפה משלש רוחות ובזה היה לה חלון פתוח לרוחה אל החוץ ועז"א ובחומה היא יושבת, [נמצא שביתה היה גם בולט לפנים העיר, וגם חלקו בתוך עובי החומה]

 

ובזה יובן מדוע לא נפל ביתה עם נפילת החומה כמו שיתבאר (לקמן ה' כ') כי אז דרו בבית אשר בקיר החומה חוץ לחומה:

 

(טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם:

 

ותאמר להם ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים ונחבתם שמה שלושת ימים עד שוב הרודפים ואחר תלכו לדרככם (ב, טז)

יש לשאול, למה אמרה להם "ונחבתם שמה שלושת ימים", מהיכן ידעה בבירור שאם יתחבאו שלשה ימים יצאו מכלל סכנה. והרי בענין של סכנת נפשות כל המחמיר הרי זה משובח, ומוטב היה אילו התחבאו זמן מרובה יותר?

ויש לומר, כי אין הקדוש ברוך הוא מניח לצדיקים להיות שרויים בצרה יותר משלשה ימים, שביום השלישי עוזרם ומוציאם מן הצרה. וכן מצינו ביונה הנביא שהיה שרוי בדג שני ימים, וביום השלישי אמר ה' לדג לפלוט את יונה.

וכן מצינו בהרבה מקומות.

וטעמו של דבר, שזכות התורה עומדת להם שניתנה לשלשה ימים. וכן בזכות העקדה שנאמר שם: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו", ורחב שהשיגה מעלות גדולות כל כך, זכתה גם לגילוי זה ברוח הקודש, שאין הקדוש ברוך הוא מניח צדיקים בצרה יותר משלשה ימים, ונצטוותה להגיד כן לשני המרגלים,

אבל הם לא מיהרו כל כך לילך, שכן הם ביקשו לומר תחילה דבריהם (מעם לועז ע"פ בר"ר פרשה נו).

 

(יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ:

(יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֶת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה:

(יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: (כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן:

מלבי"ם השאלות: המאמר הזה כולו היה להם לדבר עמה על הגג בצנעה ובעת השבועה לא אחר שהורידה אותם בעד החלון שהיה חשש פן ישמעו הדברים ואזנים לכותל? גם מה זה שאמרו בצורה מוחלטת 'נקיים אנחנו משבועתך', שמורה שאין השבועה חלה עליהם, ואיך יהי' זה והלא נשבעו תחלה בלא תנאי, ואיך יכלו להטיל אח"כ תנאי בשבועתם?

 

(יז-כ) נקים אנחנו – היה מקום לחשש, היות והשבועה שנשבעו היתה בלי שום תנאי, ובזה האופן אם יתערבו אנשים ממשפחתה בין אנשי העיר יצילו את כל בני העיר,

לכן אמרו לה דעי כי משבועתך הקודמת אנו נקיים, מה הסיבה?

יען אשר השבעתנו – ר"ל ששבועה זו היתה בהכרח כי היינו בידך ושבועה שנשבעים לאונסין אינה שבועה,

ולכן אמרו לה בצורה מוחלטת: (יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ:

 

ובכ"ז אנו נשבעים לך עתה (שאין אנו אנוסים) שנית והפעם אנו עושים תנאי,

א. שלא תחול רק על בני ביתך אשר ימצאו בביתך ולא יצא החוצה, כי בצאתו החוצה אנו נקיים, ורק אם תקשרי תקות חוט השני שנכיר את הבית ע"י הסימן.

 

ב. וכן רק באופן שלא תגידי את הסימן שאז כ"א מאנשי יריחו יקשור חוט השני…

 

והנה בראשונה אמרו אם לא תגידו את דברנו בלשון רבים (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה שכללו גם את בני ביתה שידעו שהם מרגלים ולא יגידו בית המלך,

 

ופה שכוונו על הגדת האות שלא ידעה בו רק היא לבדה אמרו אם לא תגידי בלשון יחיד,

ומבואר אצלנו שמדרך המליצה לציין עצמים חזקים בסימן הזכרות, ולכן אמר משבועתך 'הזה' תחת 'הזאת' והשבעתָנו בקמץ במקום חיר"ק [השבעתִינו],

להראות שהשבועה עצמה והמשביע היו עליהם בתוקף ובאונס ובהכרח, שזה ציון לשון זכר, שלכן נקיים המה ממנה, כדין שבועת אונסין:

מלבי"ם ותקשור – תיכף לבל ירגישו אח"כ בדבר:

תקוות חוט השני

חוט מפשתן בצבע אדום שעמו הורידתם מהחלון. וי"א שהיה זה חוט דק ונעשה נס וירדו בו. והפשתן כדי להזכירם שהטמינה אותם בפשתי העץ.

ורמזו לה בזה לחוט השני שהיו קושרין בראש השעיר המשתלח וכנגדו היה בביהמ"ק וכשהיה הופך ללבן ידעו שנתכפרו עוונותיהם, כך ג"כ עוונותייך יכופרו בזכות שהורדתנו בחוט זה.  

 

 (כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ:

(כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם:

מלבי"ם המצאות – יש הבדל בין קורות ובין מוצאות,

הדבר שהסיבה שלו היא בלתי ידועה או בלתי רגילה הוא מקרה

והדבר שסבתו קרובה או רגילה קרוי מוצאות, ולכן אצל יעקב כששבו האחים מיוסף הם מספרים לו את 'כל הקורות אותם', כי שם לא היה ראוי שיתן אותם כמרגלים,

ופה קראם מוצאות כי מן הרגיל שירגישו במרגלים החופרים את הארץ וסבתו קרובה וראויה:

 

(כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ :

מלבי"ם ויאמרו, ותכלית ספורם הי' כי נתן ה' להם את הארץ – ממה שראו שהצילם בדרך נס.

 וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם – ממש שראו איך התירא מלך יריחו ודרש אחריהם וממה שנודע להם מפי רחב:

כאן בעצם אמר לנו סיבה נוספת להצלחת השליחות, מפני שהם באו ואמרו את דבריהם למשלח – ליהושע, ואילו המרגלים שבו אל העם ואמרו להם את הממצאים על הארץ וטיב אנשיה.

כמ"ש ספר במדבר פרק יג

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:

 

כתוב בחז"ל שיהושע נשא את רחב אחר שנתגיירה.

יהושע ויוסף

כתב בגלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו (אות מ) בשם מהרח"ו:

יהושע היה גלגולו של יוסף [וגם היה מזרעו], ורחב הייתה גילגולה של אשת פוטיפר, ויוסף לא נפתה לאשת פוטיפר והתגבר על יצרו, וכעת נשא יהושע את רחב[1] ונטלה בהיתר. יהושע היה בבחינת ירח כמו שאמרו עליו ש'פני יהושע כפני לבנה'[2] ולכן נשא [ברמ"ע הגי' 'היה' ובהגה שם תמה והא החריב את יריחו] אשה מירחו.

ומוסיף החיד"א (חומת אנך יהושע ב) שעל פי זה יובן מה שאמר יעקב ליוסף בברכתו (בראשית מט-כד) 'משם רועה אבן ישראל' שרמז שיבוא בגלגול ביהושע ויהיה רועה ומנהיג ישראל.

 

המקבילות בין יוסף ליהושע

א.         שנותיהם שוות: מובא בספרי (דברים פיסקא שנז, בר"ר ק, י ) שש זוגות ששנותיהם שוות: רבקה וקהת, לוי ועמרם, יוסף ויהושע כו' ושניהם חיו 110 שנים.

ב.         הרבנות קיברה אותם: נאמר באבות דר"נ [כב] 'ושנא את הרבנות' אלא שהרבנות קוברת לבעליה ואבק מלכות קשה. וכן הוא אומר 'וימת יוסף וכל אחיו' (שמות א-ו) והלא יוסף היה הקטן שבהם [ומדוע מת קודם לאחיו]? אלא שהרבנות קוברת לבעליה ואבק מלכות קשה. וכן הוא אומר 'ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע' (שופטים ב-ז) והלא יהושע היה קטן שבהם [ומדוע מת קודם הזקנים]? אלא שהרבנות קוברת לבעליה ואבק מלכות קשה.

ג.          לא נתגאו בשררתם: נאמר במדרש תנאים [דברים לב מד]: 'הוא והושע בן נון' יכול שטפה [גבהה] רוחו עליו משנכנס לגדולה? תלמוד לומר 'הוא והושע בן נון' הוא יהושע עד שלא נכנס לגדולה והוא יהושע משנכנס לגדולה, שאע"פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא יהושע בצדקו: וכיוצא בו אתה אומר (שמות א ה) 'ויוסף היה במצרים' וכי אין אנו יודעין שיוסף היה במצרים? אלא הוא יוסף עד שלא נכנס לגדולה והוא יוסף משנכנס לגדולה שאע"פ שנתמנה מלך על כל ארץ מצרים הוא יוסף בצדקו:

ועוד מצאנו שהן יוסף והן יהושע עלו לגדולה באופן פלאי כשהסובבים אותם לא האמינו שדוקא הם שנבחרו. יוסף- מעבדות למלך מצרים, דבר שלא העלו האחים על דעתם, ויהושע-למנהיג וממשיך דרכו של משה – דבר שהזקנים לא העלו על דעתם, שדוקא יהושע הצעיר יחסית אליהם, זה שסידר את ספסלי ביהמ"ד ופורס המחצלאות (ילקו"ש במדבר תשעו[3]), הוא זה שיזכה במנהיגות.

ד.         חכמה ורוח: נאמר בשמות רבה [מח]: 'וכן אתה מוצא ביהושע שהוא בא מיוסף ומה כתיב בו (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה', וכן מצינו ביוסף (בראשית מא-לט): 'ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך':

ביוסף: ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו: בראשית (מא-לח), וביהושע: ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו: במדבר (כז-יח)/

ה.         הצלחה: אצל יוסף נאמר (בראשית לט, ב-ג) 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו' וירא אדניו כי יהו-ה אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו' ואף ביהושע מצאנו שנתברך בהצלחה (יהושע א-ח) '…למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל':

ודבר פלא, ששמו של יהושע צפון בדילוגי אותיות[4] (5) בפסוק העוסק בהצלחת יוסף: 'וירא אדניו כי יהו-ה אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו'.

ו.          נקראו נער[5]: 'אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה וגו" (בראשית לז), וביהושע- ' ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (שמות לג-יא).

ז.          נוספה אות לשמם: יוסף נקרא יהוסף- והושע נקרא יהושע.

משה ברכו 'י-ה יושיעך מעצת מרגלים' ברכו ב'י-ה' אך הוסיף לו י' בלבד, [אפשר לומר בפשיטות מפני שאות ה' יש לו בשמו] אולם אפשר לבאר שאין צורך להוסיף לו את האות ה' משמו ית' כיוון שכבר נוספה לו בגלגולו הקודם- שמיוסף שונה ליהוסף.

ח.         דיבת האחים/הארץ רעה: משה מברך את יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים. התקשו המפרשים מדוע לא בירך משה אף את כלב? לפי האמור ניתן לבאר שמשה ידע שיהושע הוא גלגולו של יוסף שהוציא את דיבת אחיו רעה, לפיכך חשש שגם בגלגול הזה עלול הוא ליכשל בזה [כפי שלימדנו האריז"ל שבמה שקלקל בגלגולו הקודם נוטה יותר להכשל עתה, וכך יכול לידע מה בא לתקן] ולכך ברכו.

ט.         קנאות: וכן מצינו שיוסף היה מקנא[6] קנאת ה' ומספר לאביו את חטאי אחיו על מנת שיוכיחם, ומידה מעין זו מצינו אצל יהושע שראה את אלדד ומידד מתנבאים במחנה וקינא קנאת משה ואמר לו (במדבר יא-כח) 'אדני משה כלאם':

יש לציין שהרמ"ע מפאנו כתב (גלגולי נשמות אות ו) ששמאי הזקן היה מגלגול יהושע בן נון. ע"כ. ואף בשמאי הזקן מצאנו קפדנות וקנאת ה', [כמו כן מצינו שנשתכחו מיהושע שלשת אלפים הלכות בימי אבל משה (תמורה טז.), ובשמאי מצינו שלא נפסקה הלכה כמותו].

וכן מצינו שאחי יוסף קינאו[7] בו כמ"ש (בראשית לז-יא) 'ויקנאו בו אחיו' ואף ביהושע מצינו שנתקנאו בו הזקנים שבדור ואמרו (ב"ב עה.) 'פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה'.

קריעה תחת קריעה: נאמר בבר"ר [פ' פד-כ ]: 'יוסף גרם לשבטים לקרוע שנאמר (בראשית מד-יג) 'ויקרעו שמלתם', עמד בן בנו ונפרע לו, שנאמר (יהושע ז) ויקרע יהושע שמלותיו'. לאמור לעיל נמצא שיוסף עצמו שילם את המחיר בגלגולו כיהושע. רמז לדבר, 'ויקרעו' (392) בגימטריה יהושע עה"כ.

י.          אויבי עשו ועמלק: יוסף שטנו של עשיו[8], וממשיכו יהושע נלחם בנכדו של עשיו- בעמלק כמ"ש (שמות יז-ט) ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק' (עי' בר"ר עה-יב).

יא.        ברית המילה: יוסף מל כל מצרים כפי שאמרו חז"ל במדרש (ילקו"ש בראשית רמז קמח) 'לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו'- ר' אבא אמר כפאן למול': ויהושע מל בנ"י בכניסתן לארץ כמ"ש (יהושע ה -ג) 'ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות'.

יב.        תורתו של שֵׁם: יוסף קיבל כל תורת אביו שקיבל משֵׁם ועבר, כמובא במדרש (ילקו"ש בראשית רמז קמ) 'בן זקונים הוא לו- ר' נחמיה אומר שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו', וכן יהושע ינק וקיבל כל תורת משה, שכידוע היה משה [גם] גלגולו של שם כמובא בתיקוני הזוהר (נ"א קיג.).

יג.        הקשר לארץ ישראל: נאמר במדרש (דברים רבה ב-ח): יוסף שהודה בארצו שנאמר (בראשית מ-טו) 'כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מארץ העברים' נקבר בארצו שנא' (יהושע כד) 'ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם'. וכעת בגלגולו כיהושע אף זוכה ומנחיל את הארץ.

יד.        מרגלים: יוסף חשד באחיו שהם מרגלים, ויהושע נשלח לרגל ע"י משה, ואף שלח מרגלים.

טו.        הדג המשותף: יוסף וזרעו נתברכו כדגים שבים שאין שולטת בהם עין הרע. כמובא במס' ברכות (כ.) 'וידגו לרוב בקרב הארץ- מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם': ויהושע נקרא יהושע בן נון- 'נון' בארמית הוא דג.

טז.       החלום מתגשם: יוסף חולם שהשמש והירח נכנעים לפניו ומשתחוים לו, וחלום זה מתקיים בפועל בגלגולו ביהושע שהשמש והירח נכנעו לפניו ועשו רצונו כשגזר 'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון'. (רמוז במע"ל יהושע פ' י'. וע"ע בר"ר פרשה פד-יא).

יז.         נמשלו לשור: התרגום הירושלמי מבאר את הפסוק (בראשית מט-ו) 'וברצונם עקרו שור'- מכרו את יוסף שנמשל לשור. ובילקו"ש (דברים רמז תתקנט) דרש את הפסוק 'בכור שורו הדר לו בהם עמים ינגח גו" על יהושע הנמשל בכוחו לשור המנגח בקרניו את העמים כשכבש את הארץ. ['שור' הוא גם הגימטריא של 'עלינו לשבח' (-106) שחיברו יהושע שהוא בבחינת שור, וחתם שמו בגימטריה. חת"ס ב"ק ב.].

יח.        קורעים את הים: על קריעת ים-סוף נאמר (תהילים קיד-ג): 'הים ראה וינס' ודרשו רז"ל (בר"ר פז-ח) "הים ראה וינס, בזכות 'ויעזוב בגדו בידה וינס החוצה'", נמצא שקריעת יום הייתה בזכות יוסף, כעת נבין את המשך הפסוק בתהלים: 'הירדן יסוב לאחור'- גם הירדן נקרע וסב לאחוריו בכניסתם לארץ, בזכות[9] יהושע הוא יוסף.

יט.       כאמור רחב הזונה היא גלגול אשת פוטיפר, יש בזה לבאר את היותה זונה [ע"פ דעה א' בחז"ל] שנמשכה אחר גלגולה הקודם שניסתה לפתות את יוסף לזנות.

ועוד נקראה 'רחב הזונה' לרמז על גלגולה הקודם, שלאשת פוטיפר קראו 'זליכה' (עי' סדה"ד ב"א רי"ז), ו'הזונה' בגימטריה 'זליכה' עה"כ (73).

חז"ל (בר"ר פה-ב) לימדו זכות על אשת פוטיפר באמרם "אשתו של פוטיפר לשם שמים נתכוונה, דא"ר יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין [-אסטרולוגיה] שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה". על פי האמור לעיל אפשר לומר שאמת ראתה, שאכן עתידה היא להעמיד ממנו צאצאים[10] בגלגול הבא!