יהושע ז

(א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה’ בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם השאלות: עכן לקח מן החרם ואיך מעלו בני ישראל מעל? האיש אחד יחטא ועל כל עדת ישראל יקצוף?:

וימעלו. מודיע,

א) כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יִחוּסוֹ אל הכלל כיחוס אבר אחד מן הגויה אל הגויה, וכמו שע"י חולי או הפסד אבר של אחד יתהוה חולי או מום בגוף כולו,

כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו, וז"ש וימעלו בני ישראל ויקח עכן.

ב) שיש הבדל בין העונש הבא בפועל- כמכה, נזק וכד', ובין העונש הבא ע"י סילוק השגחה,

שבזמן שיעניש ה' בפועל, לא יעניש את זה שלא חטא בעבור החוטא כמו שהיה אח"כ שנסקל עכן לבדו,

לא כן העונש בו מסלק ה' את השגחתו, זה יחול על הכלל כולו שבהיות ביניהם חוטאים יסתיר ה' פניו מהם כולם כמ"ש (לקמן כ"ב כ')

שהנה עכן לבדו מעל בחרם, ועל כל עדת ישראל היה קצף, וכולם עלולים למקרה ופגע,

עד שלפעמים יוכה זה שלא חטא משום שהיה במקום הסכנה,

וזה שחטא שלא נמצא שם לא נפגע כמ"ש (שם) והוא איש אחד לא גוע בעונו,

וז"ש ויחר אף ה' בבני ישראל – ר"ל שסלק השגחתו מהם, וכן פי' מהרי"א:

עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה

ללמדנו שמה שהביא אותו לחטא היה יחוסו הרם, ונתגאה בו.

ובעקבות החטא נתעלמה הנבואה מיהושע, ולא ידע מחטא עכן, וסבר שמעתה יכבשו הארץ בדרך הטבע.

 

(ב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי:

 

מלבי"ם  השאלות: למה האריך להודיע מקומות הסמוכים לעי?

הוא אמר לרגל את הארץ, והם רגלו רק העי.

ג] וישלח, כעת יספר איך שלטה בם יד המקרה תיכף ותשליכם עצתם,

כי יהושע שלח מרגלים מיריחו העי אשר עם בית און – ספר סימני העיר להוכיח כי באמת היה ראוי שילכו שמה כל ישראל,

כי הגם שהיתה עיר קטנה – היתה סמוכה לבית און ולבית אל, ויש חשש שיצאו אנשי בית אל ובית און לעזרתם

כמו שהיה באמת בפעם השניה שכתוב (לקמן ח' י"ז) 'ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצאו אחרי בני ישראל',

 

ויהושע אמר להם עלו ורגלו את הארץ – כי לא שלחם לרגל את העי לבדה רק את הארץ שהיא המדינה כולה עי ומקומות אשר סביבה,

ואם היו מרגלים כפי פקודתו היו רואים כי ערים רבות שכנות לשם, ולא היו אומרים אל יעל שם כל העם,

אבל הם שינו פקודתו ויעלו האנשים – ר"ל מדעת עצמם וירגלו את העי לבדה ולא את הארץ כולה ולכן:

 

יהושוע שלחם כדי לדעת האם בעי נתקבצו המלכים ע"מ לעוזרה.

 

וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כָּל הָעָם, כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ, וְיַכּוּ אֶת הָעָי, אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כָּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה:

למה כפל אל יעל כל העם ואל תיגע שמה כל העם?:

מלבי"ם וישובו ויאמרו, אל יעל כל העם – וכפלו דבריהם.

א) דרך תשובה על שליחותם לאמר שא"צ שיעלו כל העם,

ב) דרך עצה, אחר שא"צ א"כ אין ראוי לייגע העם בחנם:

 

וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי:

מלבי"ם ויעלו וינוסו – לא ערכו קרב ומלחמה רק תיכף התחילו לנוס,

הגם שבפעם הזאת לא עזרו לעי אנשי בית אל – נסו מפני אנשי העי לבד:

 

וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם:

רד"ק כשלשים וששה איש – ארז"ל זכות אברהם אבינו עמדה להם שם שהרי היו חייבין על החרם ולא הכו מהם אנשי העי כי אם שלשים וששה איש,

אלא זכר להם הקב"ה זכות אברהם שבנה שם מזבח שנאמר בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' וכ"ף כשלשים כ"ף השיעור [בערך כשלושים וששה].

ויש מרז"ל שאמרו שהיא כ"ף הדמיון כי לא היו שלשים וששה אלא יאיר בן מנשה הכו ששקול כשלשים וששה איש והוא רובה של סנהדרין

ויש דרש כי הקב"ה אמר ליהושע אתה תנחיל כשתהיה עמהם אבל כאן שלא היה עמהם נכשלו ואחר שהכתוב אומר הטעם כי בעבור העון של החרם נכשלו אין לנו לבקש טעם אחר:

מצודות ציון השברים – שם המקום נקרא על שם המאורע, על כי נשברו שם.

מלבי"ם כשלשים – הכ"ף כ"ף האמיתית וחז"ל דרשו זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין,

ר"ל שהכו ל"ו איש וא' היה ביניהם ששקול כשלשים וששה איש הנופלים,

וירדפום – וגם ערבו לבם לרדפם עד השברים, וגם נמס לב העם:

והיה ליבם כמים שאמרו אם עיר קטנה כ"כ יכלה לנו עתה יקומו עלינו כל העמים ללא מורא ופחד.

 

וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה’ עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם:

מלבי"ם ויקרע – על אלה שנהרגו, ויפל על פניו – להתפלל.

 ויעלו עפר – לאמר הרי אנו חשובים כעפר:

 אהה ה' אלקים – אחר שראה כי לא יצא אלקים בצבאותם, ועזבם שילחמו כפי הטבע והמקרה,

טען ע"ז משתי פנים,

על העבר, כי עם ההולך לרשת ולכבוש ארצות אחרות, יהיה בשני פנים

א] אם בשיודעים בבירור כי ינצחו כי חזקים הם ואז ילכו לכבוש,

ב] (הגם כי יש להם ארץ מושב) להגדיל מלכותם ולהרחיב גבול ארצם,

ג] או בשאין להם ארץ לשבת בה שאז יסתכנו להלחם לנצוח או להנצח.

 

עפ"ז שאל למה העברת העביר את העם הזה וכו' לתת אותנו ביד האמורי –

אחר שחשבת לתת אותנו ביד האמורי ר"ל לעזבנו אל המקרה, כפי שתעלה המערכה והמזל,

שיש צד ג"כ שינצח האמורי ונהיה בידו להאבידנו,

למה העברת אותנו לפה להסתכן במלחמה? וכי לא היה לנו ארץ נושבת?

הלא לו הואלנו – ר"ל הלא היינו מרוצים לשבת בעבר הירדן ולא היה לנו סיבה שתכריח אותנו להשליך נפשנו להלחם מאחר ששם היה לנו מקום מושב!:

יהושע קרע בגדיו לאות אבל על המתים במלחמה, ולצער על מפלת ישראל.

הוא נפל על פניו ארצה והיא נפילת אפים ואחז"ל אין אדם רשאי ליפול על פניו אא"כ הוא מובטח שיענוהו משמים כיהושע בן נון, שהנופל אפים צריך שימסור נפשו למיתה.

כשלא נענו שמו עפר על ראשם כאומרים אם אינך עונה אותנו חשובים אנו כמתים.

 ועוד כדי להזכיר זכות אאע"ה שבנה מזבח שם והתפלל שלא יפלו בניו במלחמה

ככתוב בבראשית פרק יג

(ג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: (ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְדֹוָד:

ואחז"ל שצריך אדם להקדים לכל דבר תפלה שאלולי הקדים אברהם תפילה לא היה נשאר מהם אחד.

ועוד הזכירו זכותו של אברהם שהיה עניו ואמר ואנכי עפר ואפר ואלו הם התגאו בכיבוש יריחו.

 

 (ז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ ה’ א-לקים לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:

רש"י ולו הואלנו – הלואי נמלכנו לשבת בעבר הירדן מזרחה, בארץ סיחון ועוג שנכבשה כבר:

 

(ח) בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו:

מצודות דוד (ח) מה אומר – אחר שהרגיש בעצמו שהרבה אמרים מול מעשה ה',

חזר ואמר: מה אומר אם לא כדבר הזה, הואיל וישראל הפך עורף בנוסם, ואצעק מכאב לב:

מלבי"ם השאלות: תפלה זאת בלתי מסודרת, ומה זה שאמר ולו הואלנו, מהו 'בי אדוני מה אומר אחרי כו", שנלחצו המפ' בבאורו:

בי אדוני – אם קודם טען על העבר, למה הבאתנו לפול בחרב,

עתה טוען ב) על העתיד

שגם אם חשבת כי נוכל לנצח בדרך הטבע כי חזקים אנחנו מגויי הארץ

[ומה שנפלנו בעי היה מפני שלא יצאו רק ג' אלפים איש, וכזה וכזה תאכל החרב ומה בכך שנפלו ל"ו איש. כן דרך המלחמה]

זה היה נכון עד עתה שנפל פחדנו על תושבי הארץ ולא קם עוד רוח באיש לערוך נגדנו מלחמה היינו נוצחים בקל גם במלחמה טבעית,

לא כן עתה מה אומר עתה אחרי אשר הפך ישראל עורף – שעתה סר פחדם ויתחזק לבם להתקשר נגדנו,

 

(ט) וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

מלבי"ם ישמעו הכנעני – כו' ונסבו עלינו – כולם באגודה אחת.

 והכריתו את שמנו – שיצא לנו עד עתה בגבורה,

ובמה שיכרת שמנו הלא יתחלל שמך הגדול שע"י שיצא לנו שם, נודע שמך למשגב:

רש"י [פתח את שמנו ומסיים בשמך?] ומה תעשה לשמך – המשותף בשמנו, זהו מדרשו. ופשוטו, ומה תעשה לשם גבורתך שיצא כבר, ועתה יאמרו תשש כחו:

 

יש אומרים שיהושע חשב שהנפילה היא בעוון השיטים והזנות עם בנות מואב,

ואמר עדיף היה שהיו נופלים שמה ולא כאן שיחשבו שה' עושה דינא בלא דינא ויהיה חילול ה'.

וכמו שמצינו שדוד כשנרדף ע"י אבשלום הלך לעיר א' של עע"ז והסביר לקרוביו שעושה כן כדי שלא יאמרו דוד חסיד כזה ומענישו ה' ללא סיבה.

וזמש"כ 'ביקש איוב להפוך קערה על פיה' ונתחבטו המפרשים בביאורו, וביאר הגר"א ע"פ מעשה שהיה מפורסם אז על מלך שמשרתו הנאמן לכלך בטיפה קטנה מהמרק את בגד המלך, וכעס המלך והורה להוציאו להורג, ולקח המשרת את הצלחת ושפכה כולה על המלך, התרתח המלך וציווה לענותו בטרם יהרגוהו. לפני שעינוהו שאל המלך מדוע עשית זאת? והשיבו לא רציתי שהשומע שהרגתני על טיפה של מרק יאמר כמה מלך אכזר, ולכן נתתי לך סיבה טובה להורגני, נתרצה המלך ומחל לו.

כך גם איוב ביקש להפוך קערה על פיה ולברך את ה' שלא יחולל ש"ש שאיוב הצדיק כ"כ סובל.

 

(י) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ:

רש"י קום לך – קם לך כתיב, עמד לך מה שהתפללת לפני והזכרת!

דבר אחר: עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי (במדבר כז יז): אשר יוציאם ואשר יביאם, כי אתה תביא את בני ישראל, ואנכי אהיה עמך, (שם ג כח): כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם,

אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לאו לא יצליחו.

דבר אחר: קום לך, בשבילך קרה זאת להם, לא אמרתי לך להקדיש שלל העיר!:

 

מלבי"ם ורד"ק קום לך – למה תטעון, אחר שיש סבה שגרמה סילוק ההשגחה צריך צריך שתסיר הסבה הזאת, והוא מי:

 

(יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם:

מלבי"ם חטא ישראל – פי' שהיה החטא כפול,

א] מהות החטא – כי גם עברו את בריתי – שהוא חלול שבת כי הוציאו והביאו מר"ה לרה"י ויום כבוש יריחו היה בשבת, ועל השבת נכרת ברית כמ"ש לעשות את השבת לדורותם ברית עולם,

וגם לקחו מן החרם – עברו על שבת ועל חרמי שמים.

ב] צורת החטא – וגם גנבו – שלא לקחו בפרהסיא רק בגניבה והסתר,

ובזה וגם כחשו – מכחישים בהשגחה ועשו עין שלמעלה כאילו אינה רואה,

ג] בתכלית ומטרת החטא, כי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב,

אבל הוא לא נצרך לגניבה כי גם שמו בכליהם – שהטמינו בארץ כי אין לו צורך בה:

 

הפסוק הזה מאד יסודי בהבנת יחס התורה לחוטא, והכללת הכלל אתו.

השומע יחשוב שכלל ישראל חטא בעוון נורא, וכך גם משתמע מהעונש הקולקטיבי החמור.

אולם אנו רואים שרק א' חטא וא"כ מדוע יצא הקצף על כולם?

מכאן אנו רואים שאין אנו מכירים את לשון התורה, וכשהא' חוטא החטא והעונש מיוחסים לכלל. וכן מצאנו גם בעגל שהתורה האשימה את הכלל

"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

אע"פ שרק 3,000 אנשים חטאו.

 

הטעם שכולם נענשו- מפני שכל ישראל ערבים זב"ז  והרי הם כשרשרת בעלת חוליות כשנקרעה אחת מהן- נפלו כולן. וכמשל המובא בזוהר בקודח באניה בתאו.

ועוד שאם היה הכלל נקי מחטא זה לא היה היחיד נכשל בו. וכמו שאמר ר"י מסלאנט שאם יהודי מזלזל בהל' שבת בסלאנט באותו זמן יהודי אחר ישתמד בצרפת.

וכפי שאמר הגרא"מ שך לתלמידו מדוע מעבר לז'בוטינסקי – יום חול, ומהצד השני שבת? ואם תאמר – מפני שהם לא שומרי מצות, והרי יוה"כ ניכר שם היטב! אלא אם אצלנו שבת הייתה כמו יוה"כ הם גם לא היו נוסעים בשבת!

 

חטא ישראל- מכאן למדו חז"ל שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא.

ואמר ה' פעמים וגם- כדי לומר שהעובר על החרם כעובר על ה' חומשי תורה.

 והרמז לזה שאם נקח את חמשת המילים שמסיימות את ה' החומשים ונחַשבן את האותיות הראשונות והאחרונות שלהן נגיע בדיוק לרמ"ח. [מצרים מסעיהם סיני יריחו ישראל].

והעובר על החרם פוגם ברמ"ח אבריו.

(יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם:

 (יב) וְלֹא יֻכְלוּ בּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, כִּי הָיוּ לְחֵרֶם, לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם, אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:

מצודות דוד כי היו לחרם – רצה לומר, היו מסייעים לעובר החרם במה שהעלימו עין, ולא שמרו זה את זה.

מלבי"ם השאלות: למה כפל "ולא יוכל לקום וכו' כי היו לחרם",

"לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם".

ומדוע אמר יהושע "לא תוכל לקום עד הסירכם החרם", ולא אמר ג"כ שלא יהיה ה' בקרבכם עד ישמידו החרם:

 

ולא. ולכן לא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם – ובאר שזה יהיה משני צדדים,

כי לא יקומו לא מצד הטבע כי ערף יפנו – יען כי היו לחרם –

שסגולת החרם להטיל קללה ומארה בכחם ולהחלישם גם בטבע.

 

וכן לא יקומו ע"י ההשגחה כי לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם,

גם התנה כי לשיקומו לפני אויביהם דהיינו שתחזור גבורתם הטבעיית, מספיק אם לא יהיה החרם בקרבם,

ר"ל שישרפו מה שנגנב מן החרם, וכמ"ש (בפסוק שאח"ז) לא תוכל לקום לפני אויביך עד הסירכם החרם,

אבל לשיהיה ה' עמהם צריך שישמידו החרם מקרבם, והוא להשמיד האיש שעבר על החרם,

ולא די במה שלא יהיה החרם במציאות, כי צריך להשמיד את העובר על החרם מעל פני האדמה:

 

(יג) קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ: "הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם":

רד"ק קדש התקדשו – ענין זימון:

מלבי"ם לא תוכל לקום, עד הסירכם החרם – לא הזכיר להם התנאי השני שלא יהיה ה' בקרבם עד שישמידו החרם שהוא להשמיד המועל בחרם כנ"ל פסוק הקודם,

כי לא רצו שידעו שיתחייב העובר מיתה, כי אז לא ירצה החוטא להודות, לכן הודיע להם רק תנאי הא' הנ"ל:

 

(יד) וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה’ יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה ה’ תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה’ יִקְרַב לַגְּבָרִים:

אמרו כי העמיד כל השבטים לפני האורים והתומים ואבני החושן שהיו כתובים בו שמות השבטים,

ומי שאבנו כהה – הוא הנלכד וכהתה אבנו של יהודה.

וכדי לָדעת המשפחות והגברים עשו בקלפי על פי הגורל:

עוד הסבר מהו 'ילכדנו ה' –

מדוע דוקא גורל?

מובא בחז"ל שיהושע ביקש מה' שיגלה לו מי הוא החוטא ואמר לו ה' וכי אני דילטור שלך? תעשה גורל ועל פיו תדע.

ועוד שלכולם יש חלק בעוון, ורצה שכולם יהרהרו בתשובה ויתקדשו ולכן לא גילה מיד החוטא.

ועד שאם היה מגלה החוטא היו קרוביו מערערין ואינם מאמינים.

ועוד שלא רצה לביישו אולי יודה מעצמו.

 

(טו) וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה’ וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל:

הפסוק מוקשה, היות ובהמשך אנו רואים שהוא נידון בסקילה באבנים?

רש"י )נוסח אחר( ישרף באש – האהל והמטלטלין.

אתו ואת כל אשר לו – כדין המפורש למטה (להלן פסוק כה) אותו ואת והבהמה בסקילה,

וכן פתרונו, הנלכד בחרם, ישרף באש מי שראוי לישרף, כמו שמפרש למטה.

אותו ואת כל אשר לו – כדין האמור למטה, וזה מקרא קצר,

רד"ק  מדוע בניו צריכים להענש?

אם בניו היו גדולים הם בני עונש לפי שראו ושתקו ועברו בחרם.

ואשה לא היתה לו ואם היתה לו לא ידעה דבר כי העלים ממנה שהרי הטמין אותם תחת הקרקע

מלבי"ם ישרף באש – שמצד העברת החרם שהיה החרם עצו מיועד לישרף – דינו בשריפה,

כי עבר את ברית ה' – ר"ל שחטא נגד המקום שעבר בריתו, ונגד ישראל שעשה נבלה בישראל כי גרם שנענשו על ידו.

מדוע לבסוף סקלוהו?

ופירש שמצד העברת החרם ראוים לשרפה, ובכ"ז הוא נסקל מצד שחלל שבת וחייב סקילה כדין מי שחייב שתי מיתות שנדון בחמורה ועי"כ סקלו גם שורו וחמורו בל יוקל מיתתם מבעליהן:

 

 (טז) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה:

קרב נשיא כל שבט לפני האורים ותומים, ונלכד שבט יהודה.

וי"א שקירבם לארון ונשיא שבט יהודה נלכד ולא יכל לזוז ממקומו.

 

(יז) וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה וַיִּלְכֹּוד אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי וַיַּקְרֵב אֶת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי לַגְּבָרִים וַיִּילָּכֵד זַבְדִּי:

מלבי"ם השאלות: הול"ל ויקרב את "שבט יהודה למשפחותיו" כמו שאמר  וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו כמ"ש וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים?

מדוע אמר וילכוד את משפחת הזרחי ובכולם אמר וילָכֵד בנפעל?:

ויקרב את משפחת יהודה. – לא אמר פה ויקרב את שבט יהודה למשפחותיו כמו שאמר ויקרב את ישראל לשבטיו, כמ"ש בכולם, וכן בכולם אמר ויילַכד בנפעל ופה אמר וילכוד.

כי אלה כולם לכדם הארון, ר"ל שהקריב ראובן שמעון ולוי, ויהודה נלכד מן הארון,

ואחר שנלכד יהודה –  לא הקריב את יתר השבטים שאחריו,

לז"א ויקרב את ישראל 'לשבטיו' ר"ל שבט אחר שבט, ולא את כל שבטיו, כי לא גמר להקריב כולם.

ויילכד – שנלכדו מעצמם בארון.

לא כן במשפחות שמשפחות הזרחי היתה באחרונה.

והקריב כל משפחות יהודה ולא קלטם הארון, ומשפחת הזרחי שנשארה באחרונה לא הצריך להקריב לפני הארון כי עליו נפל הגורל וילכוד יהושע אותו:

יש אומרים שכדי לזהות את המשפחות פעל יהושע ע"י גורלות, כגון אם היו ל' משפחות נטל ל' פתקים ועל א' כתב "חרם" וכל ראש משפחה נטל פתק ומי שיצא "חרם" נלכד.

 

(יח) וַיַּקְרֵב אֶת בֵּיתוֹ לַגְּבָרִים וַיִּלָּכֵד עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶּן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה:

ויילכד – ע"י הארון.

 (יט) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי:

רד"ק בני שים נא כבוד לה' – בקש ממנו יהושע שיתודה על עונו משתי סיבות,

האחת לכפרת עונו שתהא מיתתו כפרתו בהודאת עונו,

ומכאן למדנו שכל המומתין מתודין, ולמדו כי עונו כופר, מדכתיב יעכרך ה' ביום הזה, ביום הזה נעכר ולא לעולם הבא.

והשני כדי שיודו בני ישראל בגורל או בקליטת הארון ויאמרו כי אמת הוא.

וכן אמרו רז"ל שאמר עכן – יהושע בגורל אתה בא עלי? אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אם אני מפיל עליכם על אחד מכם הוא נופל! ועוד שמשה רבך אמר בתורה ע"פ שנים עדים יומת המת ואתה בא להורגני בלא עדים ורק עם גורל???

אמר לו יהושע לעכן בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות כי עתידה ארץ ישראל ליחלק בגורל:

מלבי"ם שים כבוד לה' – בל תכחיש הגורל שהיה עפ"י ה' שזה חלול כבודו ית',

 ותן לו תודה – התודה על יתר עבירות.

ומפרש נגד שים כבוד, הגד לי מה עשית.

ונגד ותן לו תודה – אמר אל תכחד ממני – יתר עבירות שעשית:

אחז"ל שבעקבות כך פרצה מחלקת קשה ורצה שבט יהודה להצילו והשאר צידדו ביהושע ונלחמו זב"ז ונפלו מהם רבים, וכשראה עכן שכן החליט להודות בטרם ימותו עוד.

 

(כ) וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי:

רד"ק וכזאת וכזאת עשיתי – רז"ל דרשו כי מעל עכן בשלשה חרמים,

שנים בימי משה, ואחד בימי יהושע, שנא' כזאת וכזאת עשיתי והתודה עתה על שלשתן,

ויש אומר' בארבעה, שלשה בימי משה חרמו של כנעני מלך ערד וחרמו של סיחון ועוג וחרמו של מדין,

בכנעני שכתוב בו והחרמתי את עריהם, ובמדין שנתנו הזהב קדש לה',

בסיחון ועוג אף על פי שכתוב בו בזונו לנו אי אפשר שלא הקדישו מן השלל לה'

ואמרו מפני מה לא נענש בימי משה על שעבר בימי משה?

מהם אמרו שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן פירוש לא ענש בגלוי שנאמר הנסתרות לה' אלהינו.

ומהם אמרו כי לא ענש על הנסתרות לעולם שנאמר עד עולם ועכשיו שענש על (הנסתרות בגלוי) לפי שלא היו נסתרות שהרי היו יודעים בו בניו ובנותיו:

מלבי"ם אמנה אנכי חטאתי – בחרם זה וכזאת וכזאת עשיתי – בחרמות אחרים בימי משה,

והנה בא להצדיק א"ע מכמה טעמים. א) שכבר היה רגיל בעבירה זו ונעשה לו כהיתר, ועז"א וכזאת וכזאת:

 

(כא) וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתּוֹךְ הָאָהֳלִי וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ:

רש"י אדרת שנער – תרגומו: איצטלא (דמילתא) בבלי,

שכל מלך שלא קנה לו פלטרין בארץ ישראל לא נתקררה דעתו במלכותו, שנאמר (ירמיהו ג יט): ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים, והיה למלך בבל פלטרין ביריחו, וכשהיה בא לכאן לובש אותם:

מצודות ציון אדרת – טלית חשובה, והוא מלשון אדיר. שנער – עשוי בשנער, והוא בבל. ולשון זהב- רצה לומר, ארוכה ומשוכה כלשון:

 מלבי"ם וארא בשלל

ב)- יען חשבתי אחר שהוא שלל – מותר לקחתו

וכן אמרו חז"ל ראיתי מ"ש בתורה ואכלת שלל אויביך,

ג) שהיתה אדרת שנער – של מלך בבל שהוא ממדינה אחרת מדינת שנער – בבל, וחשב שהחרים יהושע רק ממון של יריחו לא של בן מדינה אחרת,

ד) טובה – ויצרו השיאו לחמוד אותה,

ה) ומאתים שקלים כסף ולשון זהב – וחשב כי המתכות אינם בכלל, אחר שבלתי עומדים להשרף רק אוצר ה' יבוא ועבר רק על לאו דמעילה,

ו) והם טמונים באהלי – ולא השתמש ולא נהנה מהם ובזה לא מעל ג"כ כי בזהב שאינו נפגם אינו מועל עד שיהנה בשווה פרוטה (כמבואר ברמב"ם ה' מעילה פ"ו)

ופה לא נהנה ולא פגם, וז"ש והכסף תחתיה תחת האדרת מכוסה ולא נפגם.

ובמאמר זה ראינו ג"כ איך הוצדק דינו של יהושע שהענישו בלא עדים כי היו בו כל הסימנים שנתן עכן:

א) ממהות הדבר שנגנב שהיו בו ג' מינים, וכך בדיוק נמצא.

ב) ממשקלם משקל הזהב והכסף,

ג) ממקומם טמונים בהאהלי,

ד) מהנחתם – "והכסף תחתיה", ובא במלת בהאהלי כינוי עם ה' הידיעה, שהיה לו אהל מיוחד חלוק מבני ביתו,

והיו בו שני חדרים א' גדול ועקר, וציין בכינוי אהל שלו לא של בני ביתו, ובהה"א ציין אהל הגדול שלו הידוע:

 

יש אומרים שכל הדברים שלקח היה משמשי ע"ז, ולשון זהב הייתה בפי התרפים שהיו מדברים בכישוף. ועבר על שאמרה תורה 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך'. וזה שאמר ה' "חטא ישראל וגם עברו את בריתי"- על ע"ז.

לאחר שהתוודה עכן תיקן 'על כן נקווה לך' שר"ת שלו עכ"ן.

ואמר 'והאלילים יכרתון'- על שחטא שלקח מע"ז.

 

(כב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ:

רש"י כתב טעם וירוצו שלא יקדימו שבט יהודה ויטלום משם כדי להכחיש הגורל:

 

ורד"ק וירוצו האהלה – טעם וירוצו לשמחה שנגלה עין החרם על מי היה וישראל נקיים

 

כתב בספר ערבי נחל – פרשת נשא

מהו חטאתי לה' אלקי ישראל?

מדוע שיתוודה שבעבר גם מעל בחרם?

מדוע אח"כ חזר ואמר והנה טמונה באהלו?

יהושע צעק עליו של"ו נפשות מישראל נהרגו עבור חטאו, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט ע"א) והטעם כי גוף אחד הם, וכשיש מכה באיזה אבר כולם מרגישים.

אמר עכן אמנם אנכי חטאתי, ר"ל אמת הדבר שאני חטאתי אבל מה שאמרת שבסבת חטאי נהרגו נפשות ישראל זה אינו, דהא כזאת וכזאת עשיתי, שחילל שבת ג' פעמים, ואם כן נפטרו מן הערבות. [שמי שעל ידי עוונותיו כבר נכרת נפשו ונבדל מעדת ישראל, יש מעלה שכל ישראל פטורין מן הערבות, דהרי הוא יוצא מהכלל, וכבר אמרנו שמי שמחלל שבת ג' פעמים בפרהסיא הוי מומר לכל התורה וכיוצא מן הכלל].

ואולם בא הפסוק להודיענו ישוב לקושיתו, והנם טמונים בארץ בתוך אהלי, רצה לומר דדין זה הוא דוקא במחלל שבת בפרהסיא, משא"כ אלו היו טמונים בצנעה, שהיה רק בתוך האהל ולא בפרהסיא ולכן נענשו כולם בסיבתו.

 

(כג) וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה’:

רד"ק ויציקום לפני ה' – ויעמידום לפני ה' כדי שיראו אותם כל ישראל וידעו כח החרם ויזהרו מן החמדה ומן החרם, הרלב"ג מפרש שידעו שאמת היה הדבר שהודה בו עכן.

ורז"ל אמרו ויציקום בא יהושע וחבטן בקרקע לפני המקום אמר רבונו של עולם על אלו תפול רובה של סנהדרי':

 

(כד) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר:

רש"י ואת בניו וגו' וכל ישראל – לראות ברדויו ויוסרו מלעשות כמוהו.

ואת שורו ואת חמורו – לאבדם, כמה שנאמר (לעיל פסוק טו): והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו וכל אשר לו:

רד"ק את עכן בן זרח – סמך אותו לאבי אביו לקצר כי זרח היה ראש משפחה:

 ויעלו אותם עמק עכור – היה לו לומר ויורידו?

אבל נראה כי היה הר בין המחנה ובין העמק, ואמר יעלו תחילה אל ההר:

 

(כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה’ בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים:

יש כאן קושי – וירגמו, וישרפו, ויסקלו?

רש"י וירגמו אותו אבן – שחלל את השבת. וישרפו אותם – האהל והמטלטלין. ויסקלו אותם – השור והבהמה:

רד"ק וירגמו – ואח"כ אמר וישרפו ואח"כ ויסקלו

וכתב אדני אבי ז"ל כי דינם היה בשריפה כמו שכתוב ישרף באש אותו ואת כל אשר לו

ופי' וירגמו אותו כשהיו מוליכין אותו לשרפה היו רוגמין ומשליכין עליו אבנים מרוב כעסם עליו

וכשהיו בעמק עכור שרפו אותו ואת כל אשר לו

ואחר כן ויסקלו אותו באבנים כסום באבנים לאחר ששרפום ואחר כן הקימו עליו גל אבנים גדול להיות לאות,

 

(כו) וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה’ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

עמק עכור נקרא כן בעקבות המאורע.

 

מסכת שבת [קכא.]

תנו רבנן מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי גיסטרא [שלטון] של ציפורי לכבות מפני שאפטרופוס [ממונה על ממונו] של מלך היה ולא הניחן מפני כבוד השבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין ולאפרכוס שבהן חמשים.

 

א. כתב הרמ"ע מפאנו [שם] אות ע

עכן הוא חיאל [בית] האלי, שעתה מעל בחרם על יריחו, וחזר ועבר על חרמו לבנותה, בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה:

ואח"כ נטמן תחת המזבח כדי לתת האש לנביאי הבעל ובא נחש והכישו שם, כי עכן הוא לשון עכנא דהכישו, וממנו משפטו יצא.

[ועוד שעובר החרם הוא 'פורץ גדר ישכנו נחש' ולן נענש דוקא בכך].

 

ועוד כתב הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות א

יוסף בן סימאי גלגולו של נחשון בן עמינדב.

נחשון קידש שם שמים בגופו ונכנס עד חוטמו בנחשול של ים, ועתה רצה לקדש שם שמים בממונו, כי רצה שישרוף ממונו לאהבת השי"ת בכל מאודו, כי יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, ולכן לא חש עתה על ממונו, וכמו שנעשה לו נס לנחשון ונקרע הים, כך כאן באו הנה הגשמים להציל ממונו, כי המטיר ה' עד שכיבו, .

ואליצור בן שדיאור היה מעדת קרח שחלק על השם, כדאמר אנשי 'שם' וחילל שם השם, נתעבר בו ביוסף בן סימאי עתה, ורצה לקדש שמו יתברך בשבת קודש,

עכן חילל שבת בשביל להיטותו אחר ממון, נתגלגל גם הוא ביוסף בן סימאי ועתה קידש לשבת בממונו, כי לא ידח ממנו נדח, והיום הזה יעכרך ואי אתה עכור לעולם הבא, ושייכות נחשון ועכן על כי אחים היו, אחד בן זרח, ואחד בן פרץ בני יהודה, וזה יוסף בן סימאי היה גואלם, לאחד תיקן נשמתא, ולאחד נפשא ורוחא, ומה שהמית יהושע את עכן, הוראת שעה היה, כי לא היו שם עדים והתראה:

עיין  ספר מגלה עמוקות – אופן רלח