יהושע כב

(א) אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם:

(ג) לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֵיכֶם:

הן על זה שהייתם עמנו כל הי"ד שנה אף שלא הייתם חייבים להשאר עד אחר החלוקה, והן זאת שלא הלכתם מעצמכם אלא עד שאני משלח אתכם.

(ד) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: (ה) רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשֹוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

כיוון שלא יהיו בסמיכות ליהושע ולא יוכל לשמרם, היה צריך לחזקם בתורוי"ש לפני לכתם.

והזהירם שלא יחשבו שהקללות 'ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וגו' נאמרו רק ליושבי הארץ אלא הן כוללות גם אותם. [ולבסוף הם גלו ראשונה…].

ועוד שאתם זקוקים לשמירה מיוחדת כיוון שאין לכם את זכות הארץ הקדושה.

והזהירם בעיקר על התפילה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' כיון שהם בחו"ל שאין שם קרבנות, והתפילה כנגדן.

המעשה בשני העניים שהיו מזמרים למלך. [מע"ל עמ' רצ]

(ו) וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם:

וישלחם- שקיים בהם מצות לויה.

(ז) וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרְכֵם:

משה חלק את שבט המנשי כדי שלא יאמרו שב' השבטים- ראובן וגד שבעה"י הופרדו מהעם שבא"י, ואינם עם אחד. וגם אותם יהושע מברך.

(ח) וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם:

יש מבארים שפסוקים אלה נאמרו רק לחצי המנשי כיוון שהם הולכים לארצם מ"מ הם צריכין לחלוק שללם עם החצי שבט השני.

וי"א שלא כל ראובן-גד-וחצי המנשי באו להלחם אלא רק גבורי החיל מביניהם, וא"ל שעתה עליהם לחלק השלל בין אלה שישבו על הכלים חלק בחלק כפי שנהג אאע"ה.

וחז"ל למדו מכאן שאף שיהושע נפרד מהם קודם, כיון שנותרו ללון הוצרכו להפרד בשנית, כך תלמיד שנפרד מרבו ונותר ללון בעיר יפרד ממנו בשנית כשהולך לדרכו.

(ט) וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

כששבו לביתם גילו שההגריאים באו להלחם כנגד משפחותיהם כמובא בדברי הימים [א פרק ה]

   (יח)   בְּנֵי רְאוּבֵן וְגָדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה מִן בְּנֵי חַיִל אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְחֶרֶב וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת  וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים יֹצְאֵי צָבָא:

  (יט)   וַיַּעֲשׂוּ מִלְחָמָה עִם  הַהַגְרִיאִים  וִיטוּר וְנָפִישׁ וְנוֹדָב:

  (כ)   וַיֵּעָזְרוּ עֲלֵיהֶם וַיִּנָּתְנוּ בְיָדָם הַהַגְרִיאִים וְכֹל שֶׁעִמָּהֶם כִּי לֵאלֹהִים זָעֲקוּ בַּמִּלְחָמָה וְנַעְתּוֹר  לָהֶם כִּי בָטְחוּ בוֹ:

  (כא)   וַיִּשְׁבּוּ מִקְנֵיהֶם גְּמַלֵּיהֶם חֲמִשִּׁים אֶלֶף וְצֹאן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וַחֲמוֹרִים אַלְפָּיִם  וְנֶפֶשׁ אָדָם מֵאָה אָלֶף:

  (כב)   כִּי חֲלָלִים רַבִּים נָפָלוּ כִּי מֵהָאֱלֹהִים הַמִּלְחָמָה וַיֵּשְׁבוּ תַחְתֵּיהֶם עַד הַגֹּלָה:   

לא הכירו השבטים השבים את בניהם שלא ראום י"ד שנה, ועוד שגידלו שערם פרע שאמרו שלא יסתפרו עד שישובו לארצם, וגם בניהם לא הסתפרו, אולם במלחמה שמעו אותם צועקים א' אברהם עננו, א' יצחק א' יעקב כו' וכך ידעו מי הם בניהם ועזרום עד שמיגרו השונאים.

ובזכות ברכתו של יהושע זכו כעת בשלל רב מן ההגריאים.

(י) וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה:

כאן אנו נכנסים לפרשה חדשה.

ג' השבטים בונים מזבח 'למראה' ולא להקרבת קרבנות, שהרי נאסרה ההקרבה בבמה, אלא מעין אנדרטה סימלית, מכמה טעמים.

א. משום צערם על פרידתם ממשכן שילה.

ב. משום בניהם שלא ינושלו מהסתפח בנחלת ה' ולא יאמרו להם אינכם חלק מבנ"י, המזבח יוכיח שאף שגופם מופרש מא"י מ"מ נשמתם מחוברת לארץ.

ג. לזכור הנסים שעשה ה' לעם בכיבוש הארץ מעין המזבח שבנו כשעברו הירדן.

ד. ובנו דוקא מזבח כדי להודיע שגם להם חלק בעבודת הקרבנות המוקרבות בשילה, ומכפרים הם גם עליהם.

ועשו כמה דברים כדי שיהיה ברור שאין כוונתם להקריב שם:

1. שהקימוהו בא"י ולא בעבר הירדן ליד ביתם.

2. שעשאוהו גדול מאוד שהוא ללא צורך אם נועד להקרבה.

(יא) וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא:

מב' סיבות:

שמתבדלים מעדת ישראל ומחר אף יקימו להם משכן משלהם.

עברו על האיסור בתורה שלא להקריב קרבנות בחוץ.

וכעסם היה שנעשה בפרהסיא ועוון קל בפרהסיא חמור הוא!

 (יג) וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן:

(יד) וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

שלחו את פנחס שהוא איש של שלום שעשה שלום בין ישראל לה' וזכה לברית שלום.

ועוד טעם, שפנחס היה הכהן הנמשח לצורך הוצאת הצבא למלחמה, ורומזים הם להם שאם לא יחזרו בהם הם מוכנים אף לצאת לקרב.

(טו) וַיָּבֹאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר:

הוזכרו כ"א בנפרד כיוון שפנו שאל כל שבט לבד ע"מ לשמוע מכל שבט טיעוניו, וכך יוכלו לידע האמת.

(טז) כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה':

 (יז) הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה':

אם כוונתכם לע"ז- הרי די היה לנו עוון פעור שהיא ע"ז בזויה ועאכו"כ שאר ע"ז.

וא"ת שכוונתכם לשמים- והרי אחז"ל שהמקריב בבמה כאילו הקריב לע"ז!

(יח) וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף:

אם היום תתחילו בחטא קל- אט אט תגיעו למרד, ומחר תסיתו את כלל ישראל ועל כולם יהיה הקצף.

(יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ:

אם ארצכם טמאה תוכלו לקנות אצלנו שדות וכרמים ותקבלו אף אתם את השפע היורד בא"י. ואל תאמרו מה זה נוגע לנו שנזעקנו, שהרי חטא היחיד הביא אסון לכלל אצל עכן-

(כ) הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ:

(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:

שהמתינו להם עד שסיימו דבריהם וזו מדת דרך ארץ.

(כב) אֵל אֱלֹהִים ה' אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה:

אמרו לנשיאים ה' בוחן לב והוא היודע כוונתנו הטהורה, ואם ח"ו התכוונו לרעה– שלא יושיענו ה' מכם ולא יתקבלו דברינו על ליבכם.

 (כג) לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשֹוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ:

שאם כוונתנו רעה– ה' הוא יבקש זאת מידנו ויענישנו.

(כד) וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(כה) וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה':

(כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח:

(כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה':

המזבח הינו רק אות שגם לנו חלק במישכן שילה.

(כח) וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשֹוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם:

(כט) חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ:

חלילה לנו מצד עצמנו ושלא תחשבו שמיראתכם אנו אומרים כן.

(ל) וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם:(לא) וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה':

שכעת שאתם שלמים עם ה' אנו יודעים שבתוכנו ה' שאין חלק מהעם מורד בו חלילה.

ועוד התנאי שעשיתם שאם דבריכם אמת- שיתקבלו על ליבנו מוכיח שדבריכם אמת שהרי נתקבלו על ליבנו.

ובמעשיכם שעשיתם לש"ש הצלתם את בנ"י מפורענות, שאם לא היה לש"ש הייתה חלילה פורענות על כולנו.

 (לב) וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר: (לג) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ:

שהודו לה' שמנעם משפי"ד, והודו לה' שהלכו לברר כוונתם ולא עלו עליהם מיד ללא מחשבה שאז היה נשפך דם רב.

(לד) וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי ה' הָאֱלֹהִים:

שקראו לו עד כדי שלא תצמח טעות בעתיד ויבואו לעבדו לכך קראוהו עד לומר שאינו אלא לעדות ולא לקרבנות.