יהושע כ

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:

 מלבי"ם וידבר ה' – לא נמצא בדברי הנביאים שאחר משה רבינו ע"ה לשון וידבר ה' אל נביא פלוני לאמר, חוץ מפה,

ובארו חז"ל מפני שהן של תורה, ר"ל כי דבור ואמירה הבאים אצל הנבואה היינו תורה שבכתב ושבע"פ

ולא ניתנה תורה לנביא אחרי משה, לבד פה באו הלכות שאינם מבוארים בתורה

כמו ודיבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו למדו מזה (מכות י' ע"ב) שעיר שכולה רוצחים אינה קולטת וכדומה,

לכן בא דבור ואמירה, ובארתי כלל זה בחבורי הגדול על תו"כ ריש ויקרא:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה:

מלבי"ם תנו – מבואר בספרי (פ' מסעי) כי לא נתחייבו בהפרשת ערי מקלט עד אחר ירושה וישיבה דכתיב כי יכרית ה' אלהיך את הגוים כו' וירשתם וכו', ולכן לא צוהו עד גמר חילוק הארץ:

(ג) לָנוּס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה בִּבְלִי דָעַת וְהָיוּ לָכֶם לְמִקְלָט מִגֹּאֵל הַדָּם:

מצודת דוד למקלט – לקלוט את הרוצח מיד גואל הדם, לבל יהרגנו כאשר יחם לבבו:

  מלבי"ם בשגגה בבלי דעת – בפ' מסעי כתיב בשגגה, ובפ' שופטים כתיב בבלי דעת, וחז"ל מכות (דף ו' ע"ב) בשגגה פרט למזיד בבלי דעת פרט למתכוין [להרוג את הבהמה והרג את האדם], ולכן אמר פה שניהם,

ודיני הפ' הזאת בארתי בפירוש התורה בעז"ה:

(ד) וְנָס אֶל אַחַת מֵהֶעָרִים הָאֵלֶּה וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם:

רד"ק ונתנו לו מקום – פירשו רז"ל שלא יהא שוכר בית כל ימי שבתו שם שנאמר ונתנו לו מקום:

מצודת דוד את דבריו – איך שגג בהרציחה. ואספו אותו – הגם שלא ידעו אם האמת אתו:

(ה) וְכִי יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרָיו וְלֹא יַסְגִּרוּ אֶת הָרֹצֵחַ בְּיָדוֹ כִּי בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

מצודת דוד גואל הדם – קרוב הנרצח, הרוצה לנקום נקמתו. אחריו – אל עיר מקלטו. ולא יסגירו – רצה לומר, אנשי העיר יעזרו לרוצח ולא ימסרו אותו ביד גואל הדם.

כי בבלי דעת – אם הרג בבלי דעת. ולא שונא – לומר שהיה מערים בדבר:

(ו) וְיָשַׁב בָּעִיר הַהִיא עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אָז יָשׁוּב הָרוֹצֵחַ וּבָא אֶל עִירוֹ וְאֶל בֵּיתוֹ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נָס מִשָּׁם:

רד"ק עד עמדו לפני העדה למשפט עד מות הכהן הגדול – הרוצח היה נס אל אחת הערים ובית דין שולחין אחריו ומביאין אותו ועומד למשפט אם נתחייב מיתה הורגין אותו אם נתחייב גלות משיבין אותו שם שנאמר וישב בעיר ההיא… עד מות הכהן הגדול והמקרא קצר

וטעם עד מות הכהן הגדול פירשוהו רז"ל רבי מאיר אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכהן גדול מאריך ואינו דין שיהא המקצר לפני המאריך

רבי אומר הרוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכהן גדול מטהר וגורם לשכינה שתשרה על אדם בארץ אינו דין שיהיה זה אצל זה:

(ז) וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה:

 מלבי"ם ויקדשו – על השאלה איך יתכן כי שני המטות וחצי המטה נתנו שלש ערים בשוה עם תשעת המטות וחצי המטה?

השיב הרמב"ן ז"ל כי אחר שגם ערי הלוים היו קולטות וערי הלוים היו מ"ב שהם מ"ח עם ערי המקלט מגיע על כל שבט ד' הערים, שהם עשר לשני המטות וחצי המטה, וכן נתנו באמת כמבואר בסי' כ"א.

ואם תשאל שבכ"ז היה להם לתת יותר ערי הלוים כי ערי הלוים אין קולטות אלא לדעת,

ע"ז השיב כי רוב מושב הלוים היה בארץ לפי ששם יאות יותר מושבם מפני עבודת בית האלהים:

(ח) וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גלון גּוֹלָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה:

רש"י ומעבר לירדן יריחו מזרחה נתנו – בימי משה, שנאמר (דברים ד מג): את בצר במדבר וגו':

(ט) אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְלֹא יָמוּת בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה:

רש"י המועדה – ההזמנה, היעודות לכך:

 רד"ק ערי המועדה – שהיו נועדים שם כל מכה נפש בשגגה והוא שם בשקל מוסדה מן מוסדות הצלעות:

  מלבי"ם ערי המועדה – שם בשקל מוסדה שהיו מיוחדות להועד שם כל מכה נפש בשגגה: