יחזקאל פרק ה

(א) וְאַתָּ֨ה בֶן־אָדָ֜ם קַח־לְךָ׀ חֶ֣רֶב חַדָּ֗ה תַּ֤עַר הַגַּלָּבִים֙ תִּקָּחֶ֣נָּה לָּ֔ךְ וְהַעֲבַרְתָּ֥ עַל־רֹאשְׁךָ֖ וְעַל־זְקָנֶ֑ךָ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֛ מֹאזְנֵ֥י מִשְׁקָ֖ל וְחִלַּקְתָּֽם:

רש"י חרב חדה – סימן לחרב נבוכדנצר:

תער הגלבים – הרצענים ולשון יווני הוא

וי"א פרקמציר בלע"ז ומנחם חבר תער הגלבים תער הגולחים ואין לו דמיון בתור':

רד"ק ואתה בן אדם – אמר לו שיעשה אות אחר שיקח חרב חדה והכל במראה הנבואה

וחרב חדה היא תער הגלבי' שהיא חריפה מאד וכורתת מהרה

גלבים – הסַפָּרִים והם המגלחים ראשי בני אדם וזקנם ולא מצאנו לו חבר במקרא

ובבראשית רבה היה המלאך עומד ומגלב ותרגום ירושלמי וכל זקן גדועה מגליבה:

מלבי"ם ואתה. עתה צוה לו שיעשה סימן אל מה שיתהוה בעיר בסוף ימי המצור, קח לך חרב חדה,

ואת החרב הזה תער הגלבים תקחנה ר"ל שתעשה מן החרב תער,

והעברת השער דבוקים אל הגוף ורמז להעם שדיבקם ה' אליו ועתה מעביר אותם מאתו,

ושער הראש היו רגילים לגלח והיה נוול אל הנושאם וזה משל אל הרשעים,

ושער הזקן היה לכבוד והוא משל אל הצדיקים (כמ"ש ישעיה ז') והנמשל שיספה צדיק עם רשע:

 

(ב) שְׁלִשִׁ֗ית בָּא֤וּר תַּבְעִיר֙ בְּת֣וֹךְ הָעִ֔יר כִּמְלֹ֖את יְמֵ֣י הַמָּצ֑וֹר וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת־הַשְּׁלִשִׁ֗ית תַּכֶּ֤ה בַחֶ֙רֶב֙ סְבִ֣יבוֹתֶ֔יהָ וְהַשְּׁלִשִׁית֙ תִּזְרֶ֣ה לָר֔וּחַ וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם:

רש"י בתוך העיר – אשר חקות על הלבינה ככלות ימי מצורך אות היא שיכלו שלישיתם בזלעפות רעב בתוכה שהם [זלעפות הרעב -] כאש כענין שנאמר עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב (איכה ה):

תכה – אותה בחרב:

סביבותים – סביב אותה לבינה סימן על הבורחים מן העיר שישיגום כשדים ויהרגום סביב ירושלים:

והשלישית תזרה לרוח – סימן לגולים שילכו למצרים ויוחנן בן קרח וחבורתו

ושם אריק חרב אחריהם שהלך נבוכדנצר והחריב את מצרים ושם נהרגו:

מלבי"ם שלישית באור תבעיר. הוא משל אל מה שבסוף ימי המצור יכלו שליש העם ברעב ודבר בתוך העיר, ולקחת את השלישית – הוא משל אל שהשלישית יכה האויב בחרב סביבות העיר,

והשלישית תזרה לרוח הוא משל על אלה שברחו מן האויב ונתפזרו לכל רוח,

וחרב אריק אחריהם כי רבים מהם תשיגם חרב בארצות אויביהם:

מלבי"ם ביאור המילות (ב – ד) באור תבעיר. ושרפת באש, בער, מציין תחלת הבערה,

ומצייר שתחלת הבערה תהיה באור שהוא קטן מאש, ושרפה מציין השרפה עצמה כמ"ש (ישעיה ח', ד', י"ז) כי אח"כ כבר היה אש שורף סביבותיו:

בתוך הגוים. ארצות, בכ"מ שבאו נרדפים בזה הספר יציין בארצות ריחוק המקום, עיין לקמן (י"א ט"ז):

 

(ג) וְלָקַחְתָּ֥ מִשָּׁ֖ם מְעַ֣ט בְּמִסְפָּ֑ר וְצַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם בִּכְנָפֶֽיךָ:

רש"י וצרת אותם בכנפיך – אלו מתי מעט שיגלו לבבל ויחיו:

רד"ק ולקחת – זה משל לאותם שגלו לבבל לפיכך אמר וצרת אותם בכנפך שיהיו שמורים שם עד שובם לארצם כדב' הצרור והקשור בכנף הבגד ומה שאמ' מעט במספר כי מעט היו מתי מספר עשרת אלפים גולה:

מלבי"ם ולקחת משם מעט במספר. הוא משל אל מעט מדלת העם הנשארים שהשאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים תחת יד גדליה, וזה וצרת אותם:

 

(ד) וּמֵהֶם֙ ע֣וֹד תִּקָּ֔ח וְהִשְׁלַכְתָּ֤ אוֹתָם֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הָאֵ֔שׁ וְשָׂרַפְתָּ֥ אֹתָ֖ם בָּאֵ֑שׁ מִמֶּ֥נּוּ תֵצֵא־אֵ֖שׁ אֶל־כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

רש"י ומהם עוד תקח – מאותם מתי מעט:

ושרפת אות' באש – סימן לאחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה אשר קלם מלך בבל:

ממנו תצא אש – מן הרמזים האלה שאני רומז לך תצא הפורעניות לכל בית ישראל:

רד"ק ומהם – מן הגולים מבבל שכלו בבבל הרשעי' שבהם גם צדקיהו ואחאב קלם מלך בבל באש:

ממנו תצא אש – מן האש שצויתיך להבעיר תצא אש אל כל בית ישראל בין לאותם שהיו בירושל'

בין לאותם אשר בגולה כי זה שצויתיך רמז לכליון ישראל כמו שמפורש:

מצודת דוד ומהם – מהקשורים בכנפיך תקח עוד ותשליכם אל תוך האש אשר בתוך העיר החקוקה ושם תשרפם והוא לסימן שרבים מיושבי ירושלים ימותו ברעב ובדבר בעת יצור עליה טיטוס והרומיים הקדמוניים:

ממנו תצא אש – מלהבת האש הזה תלהט אל כל בית ישראל ר"ל מגלות בית שני יתפזרו בכל הארצות במקום יושבי אנשי הגולה הראשונה ובעון אנשי גולה השניה ילקו גם המה בחרב וברעב ובדבר:

מלבי"ם ומהם עוד תקח. כי מהם נהרגו רבים ע"י ישמעאל בן נתניה, ממנו תצא אש

כי עי"ז הלכו למצרים ושם לא נשאר מהם פליטה כמ"ש ירמיה (ס' מ"ב):

 

(ה) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' זֹ֚את יְר֣וּשָׁלִַ֔ם בְּת֥וֹךְ הַגּוֹיִ֖ם שַׂמְתִּ֑יהָ וּסְבִיבוֹתֶ֖יהָ אֲרָצֽוֹת:

רש"י בתוך הגוים שמתיה – באמצע העולם:

רד"ק כה אמר אדני ה', בתוך הגוים שמתיה – יושביה שמתי בה לטובתם לפי שהיא נבחרת מכל הארצות יפה נוף משוש כל הארץ שהיא באמצע הישוב

לפיכך אוירה טוב ומזוג מכל הארצות ויושבי' היה להם ללכת דרך ישרה ולעשות משפטי הטובים

והם המירו אותם לרשעה מן הגוים אשר סביבותיהם כמו שאמר ויתעם מנשה לעשות את הרע מן הגוים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל והגוים ההם אשר סביבותיהם לא המירו משפטיהם

והם המירו משפטי בלא יועיל:

מלבי"ם כה אמר ה'. מבאר הנמשל, בתוך הגוים שמתיה גוים רבים שדרו בארץ ישראל משבעה עממין ויתר גוים, וסביבותיה חוץ לא"י ארצות של מלכים אחרים:

 

(ו) וַתֶּ֨מֶר אֶת־מִשְׁפָּטַ֤י לְרִשְׁעָה֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְאֶ֨ת־חֻקּוֹתַ֔י מִן־הָאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתֶ֑יהָ כִּ֤י בְמִשְׁפָּטַי֙ מָאָ֔סוּ וְחֻקּוֹתַ֖י לֹא־הָלְכ֥וּ בָהֶֽם:

רש"י ותמר את משפטי – ותחלף את משפטי:

מן הגוים – שכך כתוב במשנה ויתעה מנשה את יהודה ויושבי ירושלים לעשות רע מן הגוים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל (ד"ה ב לג) ויש פותרים שהגוים לא קבלו תורתו והם קבלוה עליהם ועברו עליה: רד"ק כי במשפטי מאסו – והגוים לא מאסו במשפטיהם:

מלבי"ם ותמר. תחת שהיה הכונה האלהית שהיא תהיה לאור עמים בין במשפטים בין אדם לחברו

בין בחקים בדברי עבודה למקום, שעז"א בתוך הגוים שמתיה, היה בהפך,

כי המירה את המשפטים לרשעה יתר מן הגוים,

כי הגוים היה להם משפטים שכליים שיסדו להם חכמיהם,

והגם שהנימוסים האנושיים אינם מספיקים,

בכ"ז אינם סותרים תמיד אל היושר, רק שנלוזים מן המשפט האלהי,

אבל הם שהיה להם משפטים אלהיים ומאסו בהם

עשו תמיד הפך המשפט האלהי שהוא הקצה ההפך מן הטוב,

וכן בחקים שבין אדם למקום עשו הפך החקים האלהיים,

ותחת שהאומות לא הפכו דברי אלהים כי לא ידעו מהם,

והגם שחקיהם לא טובים לא יסדו אותם בכונה שיהיה הפך הטוב ולא סרו במזיד ובשאט נפש,

(והגוים שלא היה להם מלכות מיוחדת היה להם משפטים

גרועים מן הארצות שהיה להם מלך במשפט יעמיד ארץ, וישראל היו גרועים עוד יותר מהם,

והארצות הרחוקים מא"י היו להם חקים משונים יותר. ושל ישראל גרועים מהם):

מלבי"ם ביאור המילות משפטי, חקותי. בחקים יציין הנמוסים שאין להם טעם,

ובמשפטים מציין הדינים שבין אדם לחברו שי"ל טעם, כמ"ש באילת השחר (כלל תרי"ו) עיין שם:

ותמר. מבנין הפעיל. מן כי המרו את רוחו. שהחליפו מצות ה':

 

(ז) לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י ה֗' יַ֤עַן הֲמָנְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִיבֽוֹתֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַי֙ לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֔ם וְאֶת־ מִשְׁפָּטַ֖י לֹ֣א עֲשִׂיתֶ֑ם וּֽכְמִשְׁפְּטֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֖ם לֹ֥א עֲשִׂיתֶֽם: ס

רש"י יען המנכם – יען הזמינכם את עצמכם להפקר מן הגוים:

המנכם – לשון וימן להם המלך (דניאל א) ומנחם פתרו לשון הומה כמו המו גוים (תהלים מז):

וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם – שהם לא המירו את אלהיהם והמה לא אלהים

ואתם המרתם כבודי בלא יועיל ורבותינו פירשו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם:

רד"ק לכן כה אמר אדני ה' יען המנכם מן הגוים – המנכם מקור ושרשו המן ענינו היותכם המון רב רוצה לומר כי אני הרביתי אתכם והרביתי לכם טוב מן הגוים אשר סביבותיכ' ויען עשיתי לכם הטוב הזה בחקתי לא הלכתם על דרך וישמן ישורון ויבעט ויטש אלוה עשהו ואמר וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל

וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם – כי הם לא המירו אלהיה' ואתם המירות' אותי בלא יועיל

ורבותינו ז"ל פירשו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלי' שבהם עשיתם ויונתן תרגם יען המנכם חלף דחבתון מן עממיא:

מלבי"ם יען. ר"ל מפני שחטאת ישראל כפול,

א) שלמדו מן הגוים שלא ללכת בחקי ה' ומשפטיו,

וז"ש יען המנכם (למדו) מן הגוים במה שבחקתי לא הלכתם

ב) שכמשפטי הגוים הטובים לא עשיתם

וא"כ עשיתם דברים שלא עשה לא מאמין בדת ישראל ולא הנוהגים ע"פ דתות שכליות:

מלבי"ם ביאור המילות המנכם. שם המון בא לרוב לגנאי, ואתם המון רב (דה"ב י"ג) על עם הומה ובלתי מסודר על צבאו. והוא פחות משם עם, ור"ל המנכם הם פחותים והמונים יותר מן הגוים:

 

(ח) לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הִנְנִ֥י עָלַ֖יִךְ גַּם־אָ֑נִי וְעָשִׂ֧יתִי בְתוֹכֵ֛ךְ מִשְׁפָּטִ֖ים לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם:

רש"י גם אני – את בגדת עלי וגם אני הנני עליך:

רד"ק לכן כה אמר אדני ה' הנני עליך גם אני – כמו שאתם עשיתם מה שלא עשה גוי אחר

כן אעשה גם אני בכם משפטים שלא עשיתי בכם ולא אעשה עוד בהם

ואעשה זה לעיני הגוים למען תבשו ותכלמו ממעשיכם הרעים:

מלבי"ם ועשיתי בתוכך משפטים. מה שאעשה יהיה בדרך משפט, ב) שיהיו באתגליא לעיני הגוים:

 

(ט) וְעָשִׂ֣יתִי בָ֗ךְ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשִׂ֔יתִי וְאֵ֛ת אֲשֶֽׁר־לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֥ה כָמֹ֖הוּ ע֑וֹד יַ֖עַן כָּל־תּוֹעֲבֹתָֽיִךְ: ס

רד"ק ועשיתי – את אשר לא עשיתי פי' בגוי אחר וכן אמר בתוכחות והפלא ה' את מכותך:

מלבי"ם ג) ועשיתי את אשר לא עשיתי – עונשים שלא נעשו כמוהם,

כמו שאתה עשית דברים שלא נעשו כמוהם. כ"ז אומר דרך כלל,

עתה מפרש. יען כל תועבותיך יהיה עונשיך בג' דברים:

 

(י) לָכֵ֗ן אָב֞וֹת יֹאכְל֤וּ בָנִים֙ בְּתוֹכֵ֔ךְ וּבָנִ֖ים יֹאכְל֣וּ אֲבוֹתָ֑ם וְעָשִׂ֤יתִי בָךְ֙ שְׁפָטִ֔ים וְזֵרִיתִ֥י אֶת־כָּל־ שְׁאֵרִיתֵ֖ךְ לְכָל־רֽוּחַ: פ

רד"ק לכן אבות יאכלו בנים – וזה העונש גדול שאין כמוהו:

לכל רוח – מהם הלכו למצרים ומהם הלכו לבבל וכן במואב ובבני עמון ובאדום וכן בשאר ארצות

כמו שכתוב בדבר גדליה:

מלבי"ם שלכן אבות יאכלו בנים בתוכך, זה פירוש השלישית באור תבעיר בתוך העיר.

ב) ועשיתי בך שפטים, הוא מה שישפוט נבוכדנצר את צדקיהו ויתר הבורחים ויהרגם כמ"ש (ירמיה נ"ב) וידבר אתו משפטים, וזה פי' עמ"ש משלישית תכה בחרב סביבותיה,

ג) וזריתי את כל שאריתך זה פי' מ"ש והשלישית אזרה לרוח:

מלבי"ם ביאור המילות שפטים. הוא גרוע מן משפטים, שמציין עונשים קשים:

(יא) לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' אִם־לֹ֗א יַ֚עַן אֶת־מִקְדָּשִׁ֣י טִמֵּ֔את בְּכָל־שִׁקּוּצַ֖יִךְ וּבְכָל־תּוֹעֲבֹתָ֑יִךְ וְגַם־אֲנִ֤י אֶגְרַע֙ וְלֹא־תָח֣וֹס עֵינִ֔י וְגַם־אֲנִ֖י לֹ֥א אֶחְמֽוֹל:

רד"ק לכן, את מקדשי טמאת – כי מנשה שם פסל האשרה בבית המקדש:

וגם אני אגרע – כמו שגרעת את כבודי בשומך השקוצים

כן אגרע אני כבודך ותהיה נקלה בעיני אנשים זרים ויעשו בך שפטים: ולא תחוס עיני – בחולם:

וגם אני לא אחמול – כמו שאתה לא חמלת על כבודי מלחללו:

מלבי"ם לכן. עוד הוסיף בשלש עונשים אלה להגדיל אותם וזה במה שה' גזר גז"ד בשבועה וז"ש חי אני נאום ה', וזה בעבור שטמאו המקדש, וז"ש יען את מקדשי טמאת בכל שקוציך שהעמידו גלולים בהיכל,

ובכל תועבותיך יתר תועבות שחשב לקמן סי' כ' פ' י"א,

לכן גם אני אגרע חוץ ממה שיגרע בך הרעב והאויב גם אני אוסיף לגרע אותך ולא תחוס עיני:

מלבי"ם ביאור המילות שקוציך, תועבותיך. בבואם נרדפים יציין בשיקוץ הע"ז, ובתועבות יציין יתר תועבות,

כמו שבמשכב זכור ובהמה וכל העריות אמר לשון תועבה, ובדברים הבזוים ונמאסים לאכילה תפס לשון שקץ: לא תחוס עיני, לא אחמול. עיין הבדלם לקמן (ז' ד'):

 

(יב) שְׁלִשִׁתֵ֞יךְ בַּדֶּ֣בֶר יָמ֗וּתוּ וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֣וּ בְתוֹכֵ֔ךְ וְהַ֨שְּׁלִשִׁ֔ית בַּחֶ֖רֶב יִפְּל֣וּ סְבִיבוֹתָ֑יִךְ וְהַשְּׁלִישִׁית֙ לְכָל־ ר֣וּחַ אֱזָרֶ֔ה וְחֶ֖רֶב אָרִ֥יק אַחֲרֵיהֶֽם:

מלבי"ם שלשתיך. מפרש איך יוסיף בכ"א מן הג' עונשים הנ"ל,

בשליש הראשון שאמר בפס' י' שאבות יאכלו בנים ברעב

יוסיף גם דבר וז"ש בדבר ימותו וברעב יכלו, וזה יהיה בתוך העיר כנ"ל.

והשלישית, שאמר (שם) ועשיתי בך שפטים [נוסף בה-] בחרב יפלו סביבותיך יהרגום חיל כשדים סביבות העיר.

וזה מ"ש (פסוק ב') ולקחת את השלישית תכה בחרב סביבותיה,

והשלישית, שאמר (פסוק י') וזריתי את כל שאריתך לכל רוח, לכל רוח אזרה [נוסף בה] וחרב אריק אחריהם, וכמ"ש בפסוק ב':

 

(יג) וְכָלָ֣ה אַפִּ֗י וַהֲנִחוֹתִ֧י חֲמָתִ֛י בָּ֖ם וְהִנֶּחָ֑מְתִּי וְֽיָדְע֞וּ כִּי־אֲנִ֣י ה֗' דִּבַּ֙רְתִּי֙ בְּקִנְאָתִ֔י בְּכַלּוֹתִ֥י חֲמָתִ֖י בָּֽם:

רש"י והניחותי חמתו – כשאנקם בם תנוח חמתי ולא תציקני רוחי:

והנחמתי – ואתנחם על הצער שצערתם אותי:

רד"ק וכלה אפי – ע"ד חצי אכלה בם אמר אחר שיכלה אפי והנחתי חמתי בם אנחם מנקמתי בהם כי רבה תהיה: והנחמתי – מבנין התפעל הראוי התנחמתי כמו וימאן להתנחם וסגול הנו"ן במקום פתח ודגש הנו"ן לחסרון התי"ו: בכלותי – בבי"ת ויונתן תרגם והתנחמתי ואסיף:

מלבי"ם וכלה. מפרש ע"י השליש הראשון שימותו בעיר יכלה אפי החיצון,

וע"י שהשליש השני יפלו סביבות העיר אניח חמתי הפנימית,

וע"י שהשליש השלישי יזרה לכל רוח והנחמתי,

וכ"ז יהיה לתכלית שידעו כי אני דברתי שהעונש השגחיי, ושהיה העונש בקנאתי בכלותי חמתי בם,

ע"י שיכלה חמתו הפנימית שאין זה ממדת רחמיו שמדתו הוא שלא יעיר כל חמתו,

ידעו שזה בא מסבת הקנאה שקנא על כבוד המקדש כמ"ש יען את מקדשי טמאת:

מלבי"ם ביאור המילות אפי, וחמתי. החמה הוא שמירת הכעס בלב, והאף הוא אשר יצא לפועל להעניש,

ויש אף בלא חמה כמו האב המכה את בנו, ויש חמה בלא אף אם נוטר בלבו, ובאו עוד בס' זה (ז' ח', י"ג י"ג, כ' ח' כ"א, כ"ב כ', ל"ח י"ח):

 

(יד) וְאֶתְּנֵךְ֙ לְחָרְבָּ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר:

רד"ק ואתנך לחרבה – שתהיה ארצך חרבה ותהיה בזה לחרפה בגוים אשר סביבותיך שארצם נושבת וארצך חרבה:

לעיני כל עובר – וכן תהיה חרפה לעיני כל עובר עליך שישום וישרוק עליך בזה הפסוק בגוים ובפסוק שאחריו לגוים והסי' בל:

מלבי"ם ואתנך. ומזה יתחיל לפרש מ"ש בפסוק ד' "ומהם עוד תקח והשלכת אותם אל תוך האש" וכו'

ממנו תצא אש אל כל בית ישראל,

שאתנך לחרבה ולחרפה בגוים אשר סביבותיך שהנשארים אחרי מות גדליה הלכו למצרים ונפזרו ביתר ארצות, והיו לחרבה ר"ל שנהרגו בחרב נבוכדנצר במצרים והנשארים היו לחרפה:

 

(טו) וְֽהָ֨יְתָ֜ה חֶרְפָּ֤ה וּגְדוּפָה֙ מוּסָ֣ר וּמְשַׁמָּ֔ה לַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר סְבִיבוֹתָ֑יִךְ בַּעֲשׂוֹתִי֩ בָ֨ךְ שְׁפָטִ֜ים בְּאַ֤ף וּבְחֵמָה֙ וּבְתֹכְח֣וֹת חֵמָ֔ה אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּֽרְתִּי:

מצודת דוד והיתה – ירושלים תהיה לחרפה ובזיון:

מוסר – ייסרו זה את זה עִם ירושלים –

כי יאמרו במוסרם אל תעשו את הרע שלא יבוא עליכם כדרך שבא על ירושלים:

ומשמה – תהיה לתמהון כולם יתמהו על חורבנה:

לגוים וגו' – מוסב על כולם חרפה וגדופה וכו':

בעשותי – בעת אעשה בך משפט פורעניות אז תהיה חרפה גדופה וכו':

ובתוכחות חמה – בגמול עונש אביא חמה ולא על חנם:

אני ה' דברתי – בידי לקיים:

מלבי"ם והיתה חרפה וגדופה. ר"ל החרפה והגדופה שלך מה שיחרפו ויגדפו אותך,

זה יהיה מוסר ומשמה לגוים אשר סביבותיך, שיענשו על מה שמגדפים קדושת ישראל,

ויש הבדל בין חרפה ובין גדופה,

שהמגדף הוא מחרף דבר שיש בו קדושה, ור"ל החרפה תהיה מוסר,

והגדופה תהיה משמה לגוים,

שע"י מה שיחרפו אותך על רוע מעשיך ראוי שיקחו מוסר איך ענש ה' אותך על רוע המעשים,

אבל במה שיגדפו גם תורתך ואת אלהי ישראל עי"ז יהיו שממה ויענשו ע"ז,

כי היה להם לקחת מוסר ולדעת אשר בעשותי בך שפטים באף ובחמה ובתוכחת חמה שהיו שפטים רעים ע"י אף נגלה וחמה נסתרת וע"י תוכחות מגולות שידעו כולם כי שפכתי חמתי עליהם,

הלא מזה היה להם לדעת שאני ה' דברתי ושהוא עונש השגחיי,

ולא היה להם לגדף את אלהי ישראל ותורתם:

מלבי"ם ביאור המילות חרפה וגדופה. כבר בארתי (ישעיה ל"ז כ"ג) שהמחרף יהיה גם מאדם לאדם

אבל המגדף עקרו את ה' הוא מגדף, או אם מגדף קדושת ישראל ותורתם,

ומלת והיתה מוסב על החרפה והגדופה (כי לפי' המפ' היל"ל והיית בנוכח) ומש"ה הוא יוצא, דבר הגורם שממה לאחרים:

 

(טז) בְּֽשַׁלְּחִ֡י אֶת־חִצֵּי֩ הָרָעָ֨ב הָרָעִ֤ים בָּהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר הָי֣וּ לְמַשְׁחִ֔ית אֲשֶׁר־אֲשַׁלַּ֥ח אוֹתָ֖ם לְשַֽׁחֶתְכֶ֑ם וְרָעָב֙ אֹסֵ֣ף עֲלֵיכֶ֔ם וְשָׁבַרְתִּ֥י לָכֶ֖ם מַטֵּה־לָֽחֶם:

רד"ק בשלחי את חצי הרעב – חצי הרעב הם השדפון והירקון והארבה שמכלים את התבואה קצתה או רובה

ומה שאמר ורעב אוסיף עליכם עצירת השמים שלא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה כלל

הנה לא יהיה להם מה שיאכלו וזהו ושברתי לכם מטה לחם

ומעט מה שיאכלו מי שיהיה להם כסף להביא מארצות הגוים

וזה לא יהיה אפשר להם כי אם בקושי גדול מפני האויבים הצרים עליהם: אוסף – בצר"י

ורש"י ז"ל פירש ורעב אוסף עליכם חסרון מעות שלא יהיה להם במה לקנות תבואה אף על פי שימצאו לקנות, וזהו קשה משיהיו פירות ביוקר ומעות בזול:

מלבי"ם בשלחי. מבאר איך היה להם להאומות להכיר שהעונש שבא על ישראל הוא השגחיי ושבא בתוכחות חימה,

ר"ל שיש הוכחות רבות על חמת ה', ושאין הרעה טבעיית או מקרית, וזה יוכר משתי הכרות,

א) שאם תבא על ישראל רעה שתבא גם על האומות, יראו שבאה על ישראל בהפלגה יותר,

וז"ש בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם אשר היו למשחית באומות העולם,

אז יראו כי בעת "אשר אשלח אותם לשחתכם" – ר"ל עת שאת הרעב ששלחתי על או"ה אשלח על ישראל

אז ורעב אוסיף עליכם יבא בתוספת מאשר בא על האומות, ושברתי לכם כל מטה לחם לגמרי,

וזה ראיה שבא עליכם בהפלגה ע"י ההשגחה,

(הוכחה ב') מצד שעל או"ה לא שלח רק רעה אחת רעב לבדו,

אבל על ישראל ילוה אל הרעב עוד רעות אחרות, וז"ש

 

(יז) וְשִׁלַּחְתִּ֣י עֲ֠לֵיכֶם רָעָ֞ב וְחַיָּ֤ה רָעָה֙ וְשִׁכְּלֻ֔ךְ וְדֶ֥בֶר וָדָ֖ם יַעֲבָר־בָּ֑ךְ וְחֶ֙רֶב֙ אָבִ֣יא עָלַ֔יִךְ אֲנִ֥י ה֖' דִּבַּֽרְתִּי:

רד"ק ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה ושכלך – רעב והחיה רעה ישכלו אתכם שימותו בניכם ובנותיכם כי הקטנים לא יוכלו לסבול הרעב כמו הגדולים

וכן החיה הרעה תשלוט בקטנים בכם יותר מן הגדולים כי הגדולים יעמדו כנגד החיה בכלי זיינם

ונאמרה קללה זו בתורה בתוכחות – והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם

וגם בגדולים תשלוט החיה והרעב, אלא שבקטנים – יותר, לפיכך אמר ושכלוך:

ודבר ודם – דם זה הוא החרב ומה שאמר אחר כך וחרב אביא עליך, הטעם,

כי מה שזכר תחילה ודם הוא חרב אויב שלא תהיה כונתו הראשונה לישראל כחרב פרעה נכה

וזהו שאמר יעבור בך

ומה שאמר וחרב אביא עליך חרב אויב שתהיה כונתו ראשונה לישראל ובעבורם נסעו מארצם –

כחרב סנחריב ונבוכדנצאר

וזהו שאמר אביא עליך כי הוא העיר את רוחם לבא עליהם:

אני ה' דברתי – וכיון שאני דברתי עלי לקיים ובידי יכולת לקיים:

מלבי"ם ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה ודבר. וכו' ומזה ראוי לדעת כי אני ה' דברתי

שאין הרעה מקרית רק בא ע"י דבור ה' וגזרתו: