יחזקאל פרק יא

(א) וַתִּשָּׂ֨א אֹתִ֜י ר֗וּחַ וַתָּבֵ֣א אֹ֠תִי אֶל־שַׁ֨עַר בֵּית־ה֤' הַקַּדְמוֹנִי֙ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֔ימָה וְהִנֵּה֙ בְּפֶ֣תַח הַשַּׁ֔עַר עֶשְׂרִ֥ים וַחֲמִשָּׁ֖ה אִ֑ישׁ וָאֶרְאֶ֨ה בְתוֹכָ֜ם אֶת־יַאֲזַנְיָ֧ה בֶן־עַזֻּ֛ר וְאֶת־פְּלַטְיָ֥הוּ בֶן־בְּנָיָ֖הוּ שָׂרֵ֖י הָעָֽם: פ

רש"י והנה בפתח השער וגו' – הם הם שאמר למעלה אחוריהם אל היכל ה' אלא שלא פירש שם מי היו וכאן פירש את שמות שנים מהם:

מלבי"ם ותבא אתי אל שער הקדמוני. כי תחלה עמד בההיכל ועתה הוציאו לחוץ אל שער המזרחי,

ושם ראה בפתח השער עשרים וחמשה איש שראה אותם תחלה בין האולם ולמזבח שהם משתחוים לשמש, עתה ראה אותם בשער הר הבית המזרחי שהיו יוצאים מן ההיכל לשער המזרחי לקראת השמש להשתחוות לו בצאתו כמ"ש (מ"ב כ"ג י"א),

ואראה בתוכם את יאזניה – כי תחלה עמד הנביא לפנים מהם וראה אותם מאחוריהם ולא הכירם,

ועתה עמד נגד פניהם והכיר בתוכם את יאזניהו ואת פלטיהו שהיו שרי העם:

(ב) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י בֶּן־אָדָ֕ם אֵ֣לֶּה הָאֲנָשִׁ֞ים הַחֹשְׁבִ֥ים אָ֛וֶן וְהַיֹּעֲצִ֥ים עֲצַת־רָ֖ע בָּעִ֥יר הַזֹּֽאת:

רד"ק ויאמר, והיועצים – לפי שהיו שרים וגדולי העיר אמר זה בהם כי בהם תלוים עצת העיר עצת דבר רע:

מלבי"ם ויאמר אלי. כי תחלה אמר לו ה' הנקל לבית יהודה וכו' כי מלאו את הארץ חמס,

והודיע לו שהם שולחים הזמורה להכרית את העם,

עתה פי' דבריו ששרי העם אלה הם החושבים און ויועצים רע:

מלבי"ם ביאור המילות החשבים און והיעצים עצת רע. העצה היא אחר המחשבה, והיא ההסכמה איך לפעול כמ"ש (ישעיה י"ד כ"ד עיין שם), והרע יצדק יותר על דבר פעליי והאון על המחשבה, און יחשב (תהלים ל"ו), לבו יקבץ און (שם מ"א) און אם ראיתי בלבי (שם ס"ו), וכן (משלי ו' י"ח) (ישעיה ל"ב ו', נ"ה ז') (ירמיה ד' י"ד) וכן אמר (מיכה ב' א') חושבי און ופועלי רע:

(ג) הָאֹ֣מְרִ֔ים לֹ֥א בְקָר֖וֹב בְּנ֣וֹת בָּתִּ֑ים הִ֣יא הַסִּ֔יר וַאֲנַ֖חְנוּ הַבָּשָֽׂר:

רש"י האומרים לא בקרוב – יבאו דברי הנביאים עלינו:

בנות בתים – אין לחוש להם אלא בנות בתים ושבת בתוכם כי לא נגלה מן העיר הזאת עד מותנו:

היא הסיר ואנחנו הבשר – כשם שאין הבשר יוצא מן הסיר עד גמר בישולו כך לא נצא ממנה עד שנמות:

מלבי"ם האומרים. כי הם היו יועצים בל ישלימו עם נבוכדנצר,

והיו מבטיחים שהחומה תגן עליהם ולא יוכל האויב לכבשה, והיו ממשילים את החומה לסיר.

[(כמו שכתוב ירמיה א') סיר נפוח אני רואה, ולקמן (כ"ד) שפות הסיר שפות],

שכמו שהסיר מגין על הבשר בל ישלוט בו האש כן תגן החומה בפני אש האויב בל ישלוט בבני העיר,

וע"כ אמרו לא בקרוב בנות בתים,

ר"ל שהזהירו את העם שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה כי שם אוכלת אש האויב,

ובארו הטעם כי היא הסיר ואנחנו הבשר,

וכמו שאין לקרב את הבשר אל דופני הסיר בלא אמצעי שהוא המים המפסיקים בין הבשר והסיר

כן אין לקרב הבתים אל החומה:

(ד) לָכֵ֖ן הִנָּבֵ֣א עֲלֵיהֶ֑ם הִנָּבֵ֖א בֶּן־אָדָֽם:

מצודת דוד לכן – הואיל וכן יאמרו הנבא עליהם הפוך אמריהם: הנבא וגו' – כפל הדבר לזרזו:

(ה) וַתִּפֹּ֣ל עָלַי֘ ר֣וּחַ ה֒' וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י אֱמֹר֙ כֹּה־אָמַ֣ר ה֔' כֵּ֥ן אֲמַרְתֶּ֖ם בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַעֲל֥וֹת רֽוּחֲכֶ֖ם אֲנִ֥י יְדַעְתִּֽיהָ:

מלבי"ם כן אמרתם. וכו' ומעלות רוחכם ר"ל אמרתם בפיכם וכן עולה ברוחכם,

ר"ל כן תחשבו גם בלבבכם ותסמכו בכל לב על מבצר החומה כמ"ש (ישעיה כ"ב) ותתצו הבתים לבצר החומה ולא הבטתם אל עושיה, שלא תאמינו בדבר ה' שגזר עליכם גזירה שיכבוש האויב אתכם,

ואני ידעתיה, כי אין הדבר כמו שאתם חושבים שאיני משגיח ואיני יודע מה בלבכם:

(ו) הִרְבֵּיתֶ֥ם חַלְלֵיכֶ֖ם בָּעִ֣יר הַזֹּ֑את וּמִלֵּאתֶ֥ם חוּצֹתֶ֖יהָ חָלָֽל: פ

מלבי"ם הרביתם. ועי"כ הרביתם בעיר הזאת – כי רבים שהיו רוצים להשלים את נבוכדנצר ונלחמו עמם והרגום (כנ"ל סי' ד' וסי' ט'), ומלאתם חוצותיה חלל – החוץ הוא אחורי הבתים ושם אין רואים כמו בעיר

ואותם מלאו חלל שהרגום בצנעה:

מלבי"ם ביאור המילות חוצותיה. הם מקומות הצרות אחורי הבתים הפך הרחוב הרחב לפני הבתים (ישעיה ט"ו):

(ז) לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' חַלְלֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שַׂמְתֶּ֣ם בְּתוֹכָ֔הּ הֵ֥מָּה הַבָּשָׂ֖ר וְהִ֣יא הַסִּ֑יר וְאֶתְכֶ֖ם הוֹצִ֖יא מִתּוֹכָֽהּ:

מלבי"ם לכן כה אמר ה' חלליכם המה הבשר. מה שהיא תהיה כסיר לא תהיה כפי דעתכם להגן עליכם שלא ישלוט בכם האויב,

רק החללים הם הבשר שישאר בסיר, אבל לא אתם, לא תשארו שם כי אתכם אוציא מתוכה:

מלבי"ם ביאור המילות הוציא. מקור, אשתדל להוציא, ע"י שחרב אביא והוצאתי וכו':

(ח) חֶ֖רֶב יְרֵאתֶ֑ם וְחֶ֙רֶב֙ אָבִ֣יא עֲלֵיכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

רש"י חרב יראתם – כשפניתם לעזרה למלך מצרים כמו שנאמר בצדקיהו וימרוד בו לשלוח מלאכיו למצרים (לקמן יחזקאל יז):

מלבי"ם חרב. וכן לא תהיה כסיר להגן בפני חרב אויב כי חרב אביא עליכם:

(ט) וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִתּוֹכָ֔הּ וְנָתַתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בְּיַד־זָרִ֑ים וְעָשִׂ֛יתִי בָכֶ֖ם שְׁפָטִֽים:

רד"ק והוצאתי אתכם מתוכה – לא כאשר חשבתם שתהיו בתוכה עד יום מותכם:

מלבי"ם והוצאתי. ולא תחשבו שמ"ש שאוציא אתכם מתוכה היינו שתברחו למקום שתרצו,

כי באמת יצאו בלילה בין החומותים כדי לברוח, אבל אחר שאוציא אתכם אתן אתכם ביד זרים,

כמ"ש וישיגו את צדקיה בערבות ירחו, ועשיתי בכם שפטים, כמש"ש וידבר אתו משפטים:

(י) בַּחֶ֣רֶב תִּפֹּ֔לוּ עַל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵ֖ל אֶשְׁפּ֣וֹט אֶתְכֶ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ':

רש"י על גבול ישראל – בסוף הגבול והיא רבלה ארץ חמת היא אנטוכיא שם נשפט צדקיהו ביד נבוכדנצר כמו שנא' בספר (מלכים ב כה) שם שחט את בניו שם נקר את עיניו והיא סוף הגבול שנא' במרגלים ובכמה מקומות עד לבא חמת (במדבר יג):

מלבי"ם בחרב תפלו. כמ"ש ויכה אותם מלך בבל ברבלה,

ועז"א על גבול ישראל אשפוט אתכם כי זה היה בגבול ישראל ששם הרג את בני צדקיה והשרים:

(יא) הִ֗יא לֹֽא־תִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ לְסִ֔יר וְאַתֶּ֛ם תִּהְי֥וּ בְתוֹכָ֖הּ לְבָשָׂ֑ר אֶל־גְּב֥וּל יִשְׂרָאֵ֖ל אֶשְׁפֹּ֥ט אֶתְכֶֽם:

רש"י לא תהיה לכם לסיר – המשמרת נתחיה עד גמר בישולם:

ואתם תהיו בתוכה לבשר – שחותכו בתוכה ותשברו בתוכה כבשר בסיר ובתוך קלחת:

אל גבול ישראל אשפוט אתכם – ולא בתוכה תמותו:

מלבי"ם היא לא תהיה לכם לסיר. כי לא תגן עליכם כי תבקע החומה,

אבל אתם תהיו בתוכה לבשר מצד שאל גבול ישראל אשפוט אתכם ושם תמותו,

באופן שלא יוציאכם מגבול ישראל לבבל וכאילו נשארתם בתוכה:

רד"ק ואתם תהיו בתוכה לבשר – …ותהיו כבשר שמבשלי' אותו והוא נמק בתוכו:

(יב) וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔' אֲשֶׁ֤ר בְּחֻקַּי֙ לֹ֣א הֲלַכְתֶּ֔ם וּמִשְׁפָּטַ֖י לֹ֣א עֲשִׂיתֶ֑ם וּֽכְמִשְׁפְּטֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבוֹתֵיכֶ֖ם עֲשִׂיתֶֽם:

מלבי"ם וידעתם. ואז תדעו שאני ה' הענשתי אתכם על אשר בחקי לא הלכתם, וכמשפטי הגוים הרעים עשיתם, שמ"ש למעלה וכמשפטי הגוים לא עשיתם היינו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם כמש"פ חז"ל [רד"ק לעבוד אלהים אחרים כמו שהם עובדים ולשפוך דם נקי כמו שהם שופכים]:

(יג) וַֽיְהִי֙ כְּהִנָּ֣בְאִ֔י וּפְלַטְיָ֥הוּ בֶן־בְּנָיָ֖ה מֵ֑ת וָאֶפֹּ֨ל עַל־פָּנַ֜י וָאֶזְעַ֣ק קוֹל־גָּד֗וֹל וָאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' כָּלָה֙ אַתָּ֣ה עֹשֶׂ֔ה אֵ֖ת שְׁאֵרִ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

רד"ק ויהי כהנבאי – בכ"ף כאשר הייתי מתנבא ראיתי שמת פלטיהו בן בניהו:

כלה אתה עושה – דרך שאלה ואעפ"י שאין בו ה"א השאל' כמו ארדוף אחרי הגדוד הזה אתה זה בני עשו והדומים להם

ומה שצעק על מיתתו שראה והוא היה רשע לפי שראה מיתתו פתאום והוא היה מראשי העם חרד למיתתו אמר כי אולי יעשה תשובה והאל לא ענה לצעקתו דבר:

מלבי"ם ויהי כהנבאי. ראה שפלטיהו מת, ואפול על פני – כי תחלה חשב שמ"ש שיפלו בחרב ניבא על העשרים וחמשה איש שראה משתחוים לשמש, לא על כלל יהודה,

אבל אחר שראה שפלטיהו מת בירושלים קודם שכבש האויב את העיר,

הבין שהנבואה הזאת אינה דוקא על הכ"ה אנשים שראה עתה,

שא"כ לא היה ראוי שימות פלטיה בא"י וא"כ הנבואה היא על כלל העם

ולכן זעק, כלה אתה עשה את שארית ישראל,

שגזרת מיתה על יושבי ירושלים שהם לבדם אשר נשארו מכל ישראל:

(יד) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (טו) בֶּן־אָדָ֗ם אַחֶ֤יךָ אַחֶ֙יךָ֙ אַנְשֵׁ֣י גְאֻלָּתֶ֔ךָ וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה אֲשֶׁר֩ אָמְר֨וּ לָהֶ֜ם יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם רַֽחֲקוּ֙ מֵעַ֣ל ה֔' לָ֥נוּ הִ֛יא נִתְּנָ֥ה הָאָ֖רֶץ לְמוֹרָשָֽׁה: ס

מלבי"ם (יד – טו) ויהי דבר ה' אחיך אחיך. השיב לו ה', שלא מאנשי ירושלים תצא שארית ופליטה לישראל, כי הם יכלו ויהיו כתאנים השוערים, רק מבני הגולה שגלו לבבל עם יכניה מהם תצא שארית,

כמו שהראה ה' לירמיה (שם כ"ד) במשל שני דודאי תאנים,

וז"ש אחיך הם אחיך – ר"ל הגולה אשר בבבל שהם אחיך, והם היטיבו דרכם,

והם אנשי גאולתך – שעליהם התנבאת שיגאלו, וזה יתקיים בם,

וכן כל בית ישראל וכו' – שהם יתר [עשרת] השבטים שגלו תחלה ע"י סנחריב שגם מהם תצא שארית,

שהגם שלא יגאלו בגאולה שבבית שני, ישובו לעת קץ,

אשר – ר"ל הגם שאמרו להם אנשי ירושלים שהם רחקו מעל ה',

אחר שהם על אדמת נכר, ושלא ישובו מן הגולה,

רק לנו היא נתנה הארץ למורשה – ואנחנו לבד נירש את הארץ, והם אבדה תקותם,

ע"ז משיב להם שתי תשובות:

מלבי"ם ביאור המילות רחקו. ציווי, ע"י שאתם רחוקים במקום אל תקרבו עוד אליו:

לנו היא. ר"ל הארץ, ומוסיף נתנה למורשה ירושת עולם:

(טז) לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' כִּ֤י הִרְחַקְתִּים֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְכִ֥י הֲפִֽיצוֹתִ֖ים בָּאֲרָצ֑וֹת וָאֱהִ֤י לָהֶם֙ לְמִקְדָּ֣שׁ מְעַ֔ט בָּאֲרָצ֖וֹת אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁם:

מלבי"ם לכן. נגד מ"ש שרחקו מעל ה' משיב שבכ"ז קרוב ה' להם,

שהגם שהרחקתים בגוים והם רחוקים מן הארץ, והגם שהפיצותים מן הגוים אל ארצות

בכ"ז אינם רחוקים ממני, כי אהיה להם למקדש מעט שאשרה שכינתי בתוכם גם שמה,

והגם שלא תשרה שכינתי עליהם באיתגליא ובאותות ובמופתים כמו במקדש הגדול,

תשרה בסתר והשגחה מסותרת עד שאהיה למקדש מעט,

ותחת המקדש יהיו הבתי כנסיות ובתי מדרשות כמ"ש חז"ל ואהי להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות:

מלבי"ם ביאור המילות הרחקתים בגוים, הפיצותים בארצות. בספר הזה כ"מ שבאו נרדפים גוים וארצות,

הארצות רחוקים יותר מן הגוים, שתחלה גלו בגוים וכבר היו רחוקים,

ואח"ז נפוצו מן הגוים לארצות רחוקות יותר עד שבארצו נפזרו יותר (עי' לקמן י"ב ט"ז, ולמעלה ו' ט'):

(יז) לָכֵ֣ן אֱמֹ֗ר כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י ה֒' וְקִבַּצְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְאָסַפְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצוֹתֶ֖ם בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם אֶת־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל:

מלבי"ם לכן. ונגד מ"ש לנו היא נתנה הארץ למורשה, שחושבים שהנדחים האלה אבדה תקותם,

משיב וקבצתי אתכם מן העמים שמן העמים הקרובים אקבץ אותם בגאולת בית שני

שנקבצו גולי בבל ושבו לא"י,

ואספתי – שלעתיד יאסוף את עשרת השבטים שהם בארצות רחוקות ולא שבו בבית שני,

ונתתי לכם את אדמת ישראל – לא כמו שאמרו לנו נתנה הארץ למורשה:

מלבי"ם ביאור המילות וקבצתי אתכם. מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות, כבר בארתי (ישעיה י"א)

שיש הבדל בין אסף ובין קבץ, שהמקבץ יקבץ נפזרות, והאוסף מכניס את הנדח חוץ למקומו אל מקומו,

ואחר שהארצות הם רחוקות יותר מן העמים,

יצייר בספר זה תמיד שבארצות נפזרו יותר, כמ"ש (לקמן י"ב ט"ז ובכ"מ) בהפיצי אותם בגוים וזריתים בארצות, שהזריה היא יותר מן ההפצה עיין שם. וכן אמר פה מן הארצות אשר נפוצותם,

רק שבארצות חוץ מן קיבוץ המפוזר גם האסיפה אל א"י הוא חידוש,

הוסיף החידוש שיאסף אותם כמ"ש ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ (ישעיה י"א):

(יח) וּבָ֖אוּ־שָׁ֑מָּה וְהֵסִ֜ירוּ אֶת־כָּל־שִׁקּוּצֶ֛יהָ וְאֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה:

מלבי"ם ובאו שמה והסירו את כל שקוציה. זה היה בגאולת בית שני שאז הסירו השקוצים שאנשי כנה"ג בטלו יצרא דע"ז,              ואת כל תועבותיה, זה יהיה בגאולה העתידה שאז יבטל יצרא דעריות ויתר תועבות:

מלבי"ם ביאור המילות שקוציה תועבותיה. ע"ל (ה' י"א):

(יט) וְנָתַתִּ֤י לָהֶם֙ לֵ֣ב אֶחָ֔ד וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשָׂרָ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָהֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר:

מלבי"ם ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה. עד עתה היו הסבות אל החטא הרוח והלב,

שהרוח היא המעלה הציורים מעומק הנפש אל פני הלב, ורובי הציורים הם נוטים לרעה

כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, שיעלה ציורי קנאה וגאוה ונקמה ותאוה

ואז יתעורר הלב שהוא הכח המושל בנפש ותעמוד מלחמה בקרבו,

כי ציורי השכל והבינה יטו אל הטוב וציורי היצר הרע יטוהו אל הרע,

ויש לו שני לבבות – ר"ל שני מושלים ומנהיגים – א' יפתהו לרע וא' לטוב,

ואז יהיה לכם לב אחד שכח המושל בנפש (לא) יתעורר רק אל הטוב כפי עצת השכל והבינה,

וגם אתן בקרבכם רוח חדשה שהרוח לא יעלה ציורים רעים כלל רק ציורי ענוה וקדושה ויראת חטא, והסירותי את לב האבן מבשרם – שעד עתה היה לבבם כאבן שקשה לפתח עליו פתוחים ורושמים,

וכן לא היה מוכן לקבל הרושמים האלהיים וציורי המוסר והחכמה,

ואז אתן להם לב בשר רך לקבל עליו מכתב אלהים וציורי הקדושה והרוחניות, וע"י ההכנה הזאת:

רש"י לב בשר – לב רך ונוח להכנע:

(כ) לְמַ֙עַן֙ בְּחֻקֹּתַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֣וּ אֹתָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:

מלבי"ם בחקתי ילכו. כי לא יעכב היצר בפניהם, ועל ידי כן והיו לי לעם ואני אשרה שכינתי עליהם:

(כא) וְאֶל־לֵ֧ב שִׁקּוּצֵיהֶ֛ם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶ֖ם לִבָּ֣ם הֹלֵ֑ךְ דַּרְכָּם֙ בְּרֹאשָׁ֣ם נָתַ֔תִּי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י הֽ':

מלבי"ם ואל לב. חוזר אל הדבור שדבר אליו בפסוק י"ב (שדבור הזה נפסק באמצע על ידי שפלטיהו מת

והנביא זעק וה' השיב לו על צעקתו, וכשגמר התשובה חזר לדבריו הקודמים)

שאמר אשר בחקי לא הלכתם, רק אל לב שקוציהם ותועבותיהם לבם הלך

לבם הולך להדבק בע"ז שהם שקוצים ובעריות ויתר תועבות,

ולכן דרכם בראשם נתתי, שלמתי להם כפי דרכם, והם אשמים בעצמם:

מלבי"ם ביאור המילות ואל לב שקוציהם. הלב הוא עקרו של דבר ומרכזו, לא עשו השקוצים בחיצוניותם לבד רק עשו לבם ועקרם. לא עבדו ע"ז מאהבה ומיראה רק דבקו בה בעצמה:

(כב) וַיִּשְׂא֤וּ הַכְּרוּבִים֙ אֶת־כַּנְפֵיהֶ֔ם וְהָאֽוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וּכְב֧וֹד אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה:

רש"י וישאו הכרובים – לאחר שגמר דבריו אלי נסתלק:

מלבי"ם וישאו הכרובים. ראה שנסעה השכינה מן העיר וכבוד ה' התרחק מאתם:

(כג) וַיַּ֙עַל֙ כְּב֣וֹד ה֔' מֵעַ֖ל תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַֽיַּעֲמֹד֙ עַל־הָהָ֔ר אֲשֶׁ֖ר מִקֶּ֥דֶם לָעִֽיר:

רד"ק ויעל – כי משער בית ה' נסע אל תוך העיר, ואם לא נזכרו מעל תוך העיר עלה ועמד על ההר אשר מקד' לעיר, והנה הוא מסולק מן העיר, ושב לו אל מקומו השמים

ופי' מעל תוך כי למעלה מהארץ ראה אותו כמו שאמ' וירומו מן הארץ לעיני

וההר הזה הוא הר הזתים שהוא למזרח העיר וכן תרגם יונתן ושרא על טור זתיא:

 (כד) וְר֣וּחַ נְשָׂאַ֗תְנִי וַתְּבִיאֵ֤נִי כַשְׂדִּ֙ימָה֙ אֶל־הַגּוֹלָ֔ה בַּמַּרְאֶ֖ה בְּר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים וַיַּ֙עַל֙ מֵֽעָלַ֔י הַמַּרְאֶ֖ה אֲשֶׁ֥ר רָאִֽיתִי:

מלבי"ם ורוח. נדמה לו שהרוח שהביא אותו לירושלים נשא אותו אל הגולה עם המראה,

כי גם השכינה הלכה אתו, ושם עלה המראה מעליו:

(כה) וָאֲדַבֵּ֖ר אֶל־הַגּוֹלָ֑ה אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י ה֖' אֲשֶׁ֥ר הֶרְאָֽנִי:

מלבי"ם ואדבר אל הגולה. לנחמם שהשכינה עמם, ושעוד ישובו לארצם: